מוקדש לאלה שנתנו את חייהם על שחרור ישראל

 

א    🔗

– – סוף סוף חיפה. הנסיעה לא אָרכה אלא חמישה ימים. אני עומד על הסיפון ורואה את העיר מרחוק – תחילה ככתם לבן זעיר, ההולך וגדל ככל שאנו מתקרבים. הדגל התכול־לבן מוּנף על התורן ושירת ההימנון הלאומי פורצת מפי הנוסעים. בחוף כבר מחכים לנו אנשי השירות הרפואי, משטרת החוף ובאי־כוח האומות המאוחדות. בגמר כל הסידורים הרשמיים מצופפים אותנו במכוניות־משא ואנו יוצאים לדרך. מגמת פנינו בלתי ידועה.

כשנעצרו המכוניות כבר היה לילה. בחשכה הבחינה העין במחנה אוהלים בחולות. צעדינו שוקעים בחול.

ראשית, עלינו להירשם. ואנו עומדים שעה ארוכה בתור לפני משרד הרישום – חדר גדול וריק למחצה. רהיטי החדר הם: ארון לספרי הרישום, שולחן, קסת וספסל מלוכלך למדי. על הספסל יושב ברנש קרח חבוש משקפים ובפניו חוסר סבלנות ורוגז. המראה הכללי איננו מעודד ביותר, אך הן מרצוני באתי ואינני מתחרט.

לאחר שעשינו שעתיים נוספות בתור וקיבלנו שלוש שמיכות לאיש, מזרן וכריך, שכבנו סוף סוף לישון. למחרת שוב אותו דבר: תור לרחצה, תור לאוכל, תור לחדר־השימוש. תור, תור, תור! אני מתחיל לקלל בלבי את התורים.

ביום השני לבואנו קרא קצין הגיוס של המחנה לכל הצעירים בגיל הגיוס, ושוב יצאנו לדרך. מקום־מגורינו החדש – בית־ליד, מחנה־אוהלים המשתרע על פני שטח גדול והומה אדם. ללא שהיות מכניסים אותנו לאוהלים. בצהרים בא המדריך, משה, לקרוא אותנו לארוחה. משה הוא בחור גוץ ושמן, במכנסים קצרים, שאינו פוסק מלחייך. איש איש מאתנו מקבל מגש בעל ששה משקעים. תמה אני איך יוגש לנו האוכל בכלי מעין זה. אני מסתכל סביבי ומוצא את עצמי בקצהו של תור המונה מאתים איש לפחות, ובמקביל לו – ארבעה תורים דומים. בהגיע תורי ממלא הטבח את מגשי בששה מיני מאכלים מעוררים תיאבון, אך אינני חש כל רעב. גם שכני לשולחן אינם רעבים ביותר.

למחרת – יום ההרשמה. אנו מכונסים כולנו באולם גדול, ששולחנותיו ערוכים בצורת ריבוע. ליד כל שולחן ממטירים עלינו שאלות משאלות שונות. אך הנה מתבקשים מתנדבים דוברי צרפתית לפלוגה הצרפתית החדשה העומדת לקום. אני מתנדב. אני מקבל מדי־צבא (המדים רחבים מדי, אבל אין הדבר מטרידני), פנקס צבאי וחופשה של ארבעה ימים. את ימי החופשה אני מחליט לבלות אצל קרובי־משפחה רחוקים שאינני מכירם.

בעמל רב עלה בידי למצוא את מקום־מגוריהם של קרובי: צריף נידח בסביבות רמת־גן. בצריף נקיון מפוקפק. הלול שמאחורי הצריף ריק – התרנגולות מעדיפות את הבית. תמצאן בכל פינה: מתחת למיטה, על הארונות ואפילו בקערת המטבח בצד כלים מלוכלכים. קרובי קיבלו את פני בחביבות – לחיצות־יד, חיבוקים. עברו כעשר דקות והבית נתמלא שכנים שבאו לחזות באורח. אני מוזמן לשולחן: הארוחה מוכנה. אני מתנצל באמרי שכבר אכלתי…

תמו ימי החופשה. עלי לחזור למחנה. במחנה איני שוהה אלא כדי הזמן הדרוש לאריזת מזודותי. אני נשלח לתל־ליטוינסקי. שוב הריני בין בני ארצי, מַכּרים טובים מנקודת־הריכוז בצרפת. בתל־ליטוינסקי נשארנו כשבועים. הגדוד חוּלק לשנים: חלקו, הגדוד הצרפתי ה־75, נשלח לעין־שמר והחלק השני, פלוגת הקוֹמנדוֹ הצרפתית, נשלח לקיסריה לאימונים. אני בין האחרונים.

קיסריה, עיר עתיקה השוכנת לחוף הים, לא נשארו ממנה אלא שרידים מועטים. אנו חונים סמוך לכביש. מתחילים האימונים. קיבלנו כלי נשקי חדשים: מקלעי־בּרן, מקלעי־טומפסון, רובים קנדיים ואחרים. ג’ודו תופס את המקום העיקרי באימונינו. מדריך הג’ודו הוא פישטא, הונגרי שבילה זמן רב בצרפת. אדי, בחור מאלזס, מדריכנו בנשק. חלק מאימונינו נעשים בים. שם מדריכים אותנו ישראליים מפל־ים.

תמה פרשת האימונים. את יום־הכיפורים אנו עושים במחנה. פלוגת הקוֹמנדוֹ שלנו נשלחת לגבולות, ליד קוי המצרים. אנו מחכים להתקפה הכללית.

 

ב    🔗

גבולות. אנו חונים בכרם צעיר שנטע הקיבוץ לפני שנתים. זוגות זוגות אנו מסתדרים בצל העצים, מציעים את שקי־השינה שלנו ושוכבים לישון. הלילות קרים. בבוקר רטובים שקי־השינה מטל.

זה שבעה ימים אנו כאן. הזמן עובר עלינו בניקוי כלי־הנשק ובמשחק הפּוקר – אורח־חיים מונוטוני ומיגע. יום יום אנו הולכים להתקלח לקיבוץ השוכן במרחק חמש מאות מטר מן המחנה. שמועה אומרת שאנו עומדים לצאת בקרוב לפעולה – פעולתנו הראשונה.

היה זה ביום שלישי. נקראנו כולנו למפקד, אשר הראה לנו תצלומי אויר מן המחנה הצבאי המצרי של רפיח, המחנה היחידי שעל גבול מצרים וארץ־ישראל, וגולל לפנינו את תכנית הפעולה. המשימה: פיצוץ תחנת־הכוח החשמלית ברפיח. יש לעבור את גדר־התיל, לפוצץ כמה מכוניות ב"בית־קברות" למכוניות ישנות שיצאו מכלל שימוש, ותוך המהומה שתשתרר עקב הפיצוץ – להגיע עד לתחנת־הכוח שבמרכז המחנה ולהניח את חמרי־הנפץ.

מועד היציאה נקבע לשעה שש לפנות ערב. אנו מגיעים לקיבוץ נירים שליד הגבול. נירים, שבתיה נהרסו כליל על ידי האויב, שוכנת עתה במקלטים שמתחת לאדמה. אנשיה מבכּרים למות ובלבד שלא לעזוב את מקומם. מפליא לראות את חברות המקום הצעירות במכנסיהן הקצרים על אף הקור העז.

בשעה אחת אחר חצות הגענו לשטח המצרי. ירדנו מהמכוניות כשהננו משאירים פלוגה אחת לשמור עלינו. אנו מתקדמים בחמישיות, במרחק עשרה מטר בין אדם לאדם. במשך שעה הננו מתקדמים בלא שייראה המחנה המצרי. המפקד מסתכל שוב ושוב במפה. מסתבר שתעינו בדרך. אך השעה כבר מאוחרת מדי מלפנות לדרך הנכונה. ואילו האויב הרגיש בנו והפנה אלינו אתּ אשוֹ. אנו ממהרים למכוניותינו וחוזרים במפח־נפש לגבולות.

יומים לאחר מכן שוב יוצאים אנו לפעולה. הפעם המשימה היא מיקוש דרך רפיח־מצרים, הדרך בה מוביל האויב תגבורת – חיילים, נשק ואספקה. השעה – אחת־עשרה. המכוניות נעצרות. אנו מתקדמים שוב בחמישיות. פלוגה אחת מימין, השניה משמאל, כששני קילומטרים מפרידים בין זו לזו. אם תיכשל האחת – תפעל השניה.

לפנינו שטח מדברי, חולות – אין לראות כל שיח או עשב. לפתע נשמעת נביחת כלבים. בּדוים נטו כאן מחנם המשתרע לאורך שנים־שלושה קילומטרים. אנו עוברים על פניו. מפעם לפעם אנו מתכופפים כדי שנבחין יותר בשטח שלפנינו. אני מוצא את עצמי לפתח אחד האוהלים. באוהל – רחש ושיעול.

אנו מתקדמים לעֵבר הדרך. ההתקדמות אטית אך בטוחה. אין ספק שהאויב הבחין בנו: הכלבים אינם מפסיקים מנבוח. לבסוף – מתגלית הדרך. באור הלבנה, ארבע מאות מטר לפנינו, מתפתלת הדרך כפס צר. מימיננו, מצד דרום, מתחילות לטרטר מכונות־היריה. נראה שהאויב מכוון אשוֹ לפלוגה הראשונה. גם תורנו יגיע. ואכן, לא עבר זמן רב והאש כּוונה גם אלינו.

אלי, מפקד הפלוגה, מתקשר עם המפקדה ומבקש הוראות. התשובה: לחזור ולמקש קטע אחר של הדרך. אנו נסוגים ועולים לקטע אחר בכביש, במרחק שני קילומטרים. המוקשים מוּשמים. לפתע נורות יריות מצדה השני של הדרך. אלי נופל – שני כדורים פגעו בו, בברכו ובלבו, אנו נושאים אותו על זרועותינו ונסוגים. הוא מתחנן כי נעזבנו, יודע הוא כי רגעיו ספורים.

אלי מת בדרך. עצבות יורדת עלינו. המשימה בוצעה, אך מחיר יקר שולם – שכלנו אחד מטובי מפקדינו.

אלי נקבר בגבולות, יוֹמים לאחר הפעולה ברפיח.

בערב נקראנו למפקד המודיע לנו כי נבחרנו להשתתף בכיבוש באר־שבע. משימה מפוארת! עם זאת, ניתנת ההזדמנות לה ציפינו – לנקום את דמי אלי.

לפני היציאה מוסר אדי את ההוראות האחרונות: עלינו הוטל התפקיד לחדור לבאר־שבע בהיחבא, מוגנים על ידי הגדודים המקיפים את העיר. הסיסמה: אלי.

אנו יוצאים בחצות. יודעים את הצפוי, אך נכונים לקרב. מקומנו – בראש הגדוד ה־12 המתקדם בשיירה ארוכה בדרך הראשית. המכוניות, שאורן כבוי ומרחק של שלושים מטר מבדיל בין מכונית למכונית, מתקדמות בחשכה.

 

ג    🔗

המכוניות נעצרו. שעת האפס הגיעה. אנו עומדים בשערי עיר הנגב. באפלה מבחינה העין בצריח המסגד המזדקר אל על. אנו קופצים מן המכוניות תחת מטר אש צולבת הניתכת עלינו מביצורי האויב. לפנינו חפירה. אנחנו ממהרים למצוא בה מחסה, אך נתקלים במחסום של יריות המכוּונות אלינו מעמדות מבוצרות שבשני קצות החפירה. נפלנו בפח. עלינו לפעול במהירות. האויב לא יחכה. הברירה היחידה – להסתלק מהר מן המקום ולנסות להגיע לבית־הקברות. רגע של היסוס – וכבר אנו מעבר לחפירה. אחדים מאנשינו נפגעים בכדורי האויב. אנחנו מגיעים בריצה לבית־הקברות ומגישים עזרה ראשונה לפצועינו כשהמצבות משמשות לנו מגן.

הפלוגה הראשונה, ואני בתוכה, מנסה שוב להתקדם לעבר העיר. הפלוגה השניה מחפה על התקדמותנו בכוונה את אשה לביצורי האויב. אנו מנצלים הפוגה קלה ביריות ומתקדמים ביתר מהירות. לפתע רואה אני את הקצין וולר הצועד בראש פלוגתנו צונח לארץ – פגעו בו כתריסר כדורים, והוא מת במקום. חיילי האויב נמצאים אי־שם בקרבתנו. פחד חונק גרוני.

הפלוגה שלנו נחלקת לשתי קבוצות התופסות עמדות לאורך הבתים משני צדי רחוב. באופן כזה תוכל כל קבוצה להגן על חברתה במקרה של התקדמות או נסיגה. לפתע נשמע טרטור מכונת־יריה בסמוך לנו. היריות באות מגג אחד הבתים בצד הימני של הרחוב. הקבוצה משמאל פותחת באש ומתקדמת תוך יריות. צל ניתק מהקבוצה שמימין – אני מכיר את דמותו של ג’טה, המתקרב בריצה לעבר הבית. פתאום נשמעת התפוצצות של רימון־יד. קול מכונת־היריה נדם. אנו ממשיכים להתקדם. הפלוגה השניה היא הממונה על סריקת השטח. לפנינו אך מטרה אחת: להתקרב בכל המהירות לבנין המשטרה שבמרכז העיר. ואין זה מן הדברים הקלים. בנין המשטרה משמש למעשה מעין מבצר, שקירותיו עבים שלושים־ארבעים ס"מ, והוא מוקף גדר־תיל ושטח ממוּקש. בבנין זה התבצרו, כפי הנראה, עיקר כוחותיו של האויב. בחוץ נעים משמרות בקבוצות קטנות, המטרידים אותנו בלי הרף. צלפים שפגיעתם רעה תפסו עמדות על גגות הבתים ובראש המסגד.

אנו מוסיפים להתקדם. תותחי־שדה נכנסו לפעולה. פגזים עפים מעל לראשינו בשריקה. פגז אחד מתפוצץ במרחק שלושים מטר לפנינו. אזולאי, צעיר מאפריקה הצפונית, מעביר ידו על פניו שנפגעו ברסיס.

אנו באים במגע ישיר עם האויב. הקץ לפחד ולעינויים שבאי־ודאוּת. אש הפגזים מתגברת. מפלטנו היחידי – הבנין שמימיננו. כדי להגיע לשם עלינו לעבור על פני שטח פתוח תחת מטר כדורים. אך אין ברירה. אנו פותחים בריצה ונדחקים פנימה. פישטא, מדריכנו בג’ודו, מפגר אחרינו. ויקטור צועק אליו שימהר לעבור. הוא מהסס רגע קט – ומתחיל לרוץ לעבר הבית. באמצע הדרך מועף כובע־הגרב מראשו. קריאה פורצת מפינו: “ניצל!” אך לא! פישטא נופל מלוא קומתו ארצה – גולגלתו נבקעה וכולו שותת דם. כהרף עין פורץ לוסיאן החוצה, תופסו בידיו ומושכו פנימה. אבל איחר את המועד. פישטא מת – דומם, בלי להוציא הגה.

נראה שהבנין אליו נקלענו שימש בית־ספר עד התחלת הקרבות. מעידים על כך הספסלים והלוחות השחורים המכוסים ציורי גיר, אותיות וספרות. עולים בי זכרונות מימי הילדות. בראי התלוי מעל לכיור־הרחצה שבקצה המסדרון נשקפים אלי פנים מלוכלכים מגודלי זקן, שלא עבר עליהם תער מזה שמונה ימים. ברק קדחתני בעינים. הבגדים המאובקים מכוסים כתמי־דם. ועל הכל – עייפות, עייפות ללא גבול. כך אני, וכך חברי. וכל זה במקום שאך לפני שעות מעטות נשמע בו צחוק ילדים ויד ילדותית לא אמונה שירטטה בגיר על הלוח.

התפוצצות אדירה שמה בבת אחת קץ להרהורי. פגיעה ישירה של פגז זיעזעה את הבית וחלק מן הגג התמוטט. עמדתנו נחשׂפה. אנו מוצאים את עצמנו בדיוק מול בנין המשטרה. ברור לנו שלא נוכל להחזיק מעמד. עלינו לסגת ולחזור לעמדתנו הקודמת. בשעת הנסיגה נופלים עוד שנים מאנשינו.

פעמַים חזרנו וכבשנו בסערה את בנין בית־הספר – ופעם אחר פעם נהדפנו אחור. בראותו שמצבנו הולך ומחמיר, התקשר מפקד הקוֹמַנדוֹ שלנו, אדי, באמצעות הרדיו, עם המפקדה ודרש להחיש לנו תגבורת. מקץ שעה הגיעה התגבורת – שני זחלים בסך הכל. אך גם זו לטובה. אנו מתקדמים לעבר עמדות האויב כשהזחלים מחפים עלינו באש תותחיהם.

השעה שמונה בבוקר. בבנין המשטרה נפתחת דלת. מופיע אדם בלבוש חצי צבאי ובידו מטפחת לבנה. האויב נוּצח. באר־שבע נכבשה. דגלנו הלאומי מתנופף מעל ראש המסגד. אך השמחה ממני והלאה. מכוניות משורינות וג’יפּים של הפלמ"ח עוברים ביעף ברחובות העיר ויורים לכבוד הנצחון. האם רגש של סיפוק הוא המפעם עתה בלב צעירים אלה? סבורני שלא. יד האינסטינקטים על העליונה, והבחורים עושים את הנראה להם ברגע זה כחובתם.

אשר לי – את חובתי מילאתי, אך חושי קהו בי. ריק אני מכל רגש. והישיבה ליד גופת חייל מצרי מנוצח, המעלה צחנה, אין בה כדי להוציאני מקפאוני, ליל־קרבות זה עשׂאני לאשר הנני, לאשר הננו כולנו – לחיות, חיות־טרף, ואולי גרוע מזה. עברתי “טבילת אש”, אך גאוה אין בלבי. והרי אין זה אלא נסיוני הראשון!

בו ביום חוזרת פלוגתנו לגבולות. הצבא שנשאר בעיר שולח ידו בשוד.

 

ד    🔗

מכוּוָץ כולי בשק־השינה, סנטרי בין ברכי (סגולה מפני הקור), שקעתי הערב בהרהורים. ההתקפה נועדה למחר. נזכר אני בבני משפחתי, בחברי, והלב מתמלא צער וגעגועים. דומיה מסביב. המחנה שקוע כולו בשינה. האורות כבויים. לסירוגין נשמע קול צעדים עמומים – השומר הוא העושה את הקפותיו. הצעדים מתרחקים. ושוב שקט. הלילה בהיר. מול פני השמים מזדקרים קני תותחים אנטי־אויריים.

השעה מאוחרת. עלי להירדם.

למחרת, בבוקר השכם, נקראים אנו למפקד. לבקשתו אנו מתישבים סביבו במעגל. הפעם המשׂימה היא לכבוש בהתקפת־פתע משלט חזק על פרשת דרכים בין ביר־עסלוג' ועוג’ה־אל־חפיר. התכנית מדוקדקת, ערוכה לפרטי פרטים. איש איש מאתנו יודע בדיוק את התפקיד המוטל עליו.

מתחילה התכוּנה של ערב קרב: חלוקת נשק וסמרטוטים לעטוף בהם את הכלים כדי לשמרם מפני החול, חלוקת מצרכי מזון, ניקוי כלי־הנשק וכו'. ארוחת־הבוקר מסתיימת באחת אחרי הצהרים. בשעה ארבע מוזמן הגדוד כולו להצגת תיאטרון – ה"מוֹראל" קודם לכל. עד שעת היציאה עוד נשארו כשעתים. אחדים כותבים מכתבים, אחרים מנסים להירדם. על כולנו ירד מעין אלם – בהשפעת הפחד של ערב קרב, כנראה. איש אינו פוצה פיו.

בשעה שמונה בערב קופצים כולנו למכוניות ונוסעים – מי יודע לקראת איזו הרפתקה. מתוך אמונת־הבל מסיר אני את הטבעת מעל אצבעי ושם אותה בכיס. המכוניות מעלות ענני אבק לבן. מקץ שלוש שעות של נסיעה אטית למדי אנו יורדים מן המכוניות. את שארית הדרך המפרידה בינינו ובין קוי האויב (כשנים־עשר קילומטר) נצטרך לעשות ברגל, בחולות.

הלילה בהיר. אנו צועדים בשורה ארוכה, המתפשטת על פני שני קילומטרים, במרחק חמישה־עשר מטר בין אדם לאדם. עוברת שעה של הליכה מיגעת, בהפסקות קלות. אנחנו צועדים כבר בשטח כבוש על ידי האויב וניתנת פקודה להסיר את הסמרטוטים מנשקנו.

נכנסנו לאזור מסוכן. לחש עובר מפה לאוזן: “להיערך לקרב”. אנו נערכים בצורת חית הפוכה. אני בין אנשי פלוגת החיפוי אשר בבסיס הריבוע. לימיננו צועדת בטור ארוך הפלוגה הראשונה, ובמקביל לה, מצד שמאל – הפלוגה השלישית. אנו מתקדמים בזהירות תוך דומיה מוחלטת. אך זה עברנו את עמדותיו הקדמיות של האויב בלי שירגיש בנו. קרוב לאחת אחר חצות אנו מגיעים למשלט שגבהו שלושה מטרים. מן העבר השני משתרע שטח פתוח של מאתים מטר, שהאויב חולש עליו מאחת הגבעות המוקפת גדר תיל דוקרני.

קבוצה מאנשי חיל־ההנדסה נשלחת קדימה לפרוץ פרצה בגדר־התיל. אנו עוברים מעל לגדר ומתחילים להתקדם בשטח הפתוח. ראובן, מפקד הקבוצה, ואנשיו שוכבים פרקדן מתחת לגדר וצבתות בידיהם. נשמע קול חוטי־התיל בהינתקם. לפתע פולחת קריאה את הדומיה: “מי כאן?” אנו מתכופפים אינסטינקטיבית. השומר בעמדות האויב הבחין בודאי ברחש חשוד. אני רואה בבירור את דמותו. הוא מהסס. אך הנה נשמע קול טעינת רובה אוטומטי, ומיד לאחר זה – צרור יריות מרעיד את האויר. ליתר בטחון, כדי להרגיע את עצביו, מפליט השומר צרור שני. אחד הכדורים פוגע בראובן, וזעקת־כאב פורצת מגרונו. הדם קופא בעורקינו. אחד מאנשיו ממהר להגיש לו עזרה ראשונה. אין ספק, האויב הבחין בנו. כולנו משתטחים על הארץ. האדמה קרה וקשה, אדמת סלעים. האויב מאיר את השטח ברקיטות. הוא רואה אותנו, אנחנו רואים אותו. מטר כדורים ממכונות־יריה ניתך עלינו. בשורות הפלוגה השלישית שבאגף השמאלי משתררת בהלה. אין לנו ברירה אלא לסגת כדי ללכד מחדש את שורותינו. אבידותינו: חמישה הרוגים ומספר פצועים. את ההרוגים נאלצים אנו להשאיר מאחרינו.

אנו ערוכים לקרב. ניתנת פקודה להתקיף: “קדימה!” כדורים מזמזמים מעל לראשינו. עמדות האויב מן הגבעות שבסביבה מצטרפות למקהלה. מצבנו בכל רע – מוקפים משלושה צדדים.

שלושה צללים ניתקים מן האגף הימני – אני רואה אותם זוחלים לעבר עמדות האויב. הנה הם בצד מזרח של הגבעה. האויב אינו מרגיש בדבר. והראָיה, שהוא חוזר ויורה לעברנו. לפתע – אור מסנור, מלוּוה רעם התפוצצויות. סימני איתוּת מן הגבעה – בחורינו הם המאותתים לנו בפנסי־כיס. הכל נגמר. האויב חוסל בשני רימונים שנזרקו אל עמדותיו. מסתבר שמכונת־יריה אחת בלבד היא שהחזיקה אותנו במצב נואש במשך למעלה משעה. אנו תופסים עמדות בצד הצפוני של הגבעה, מוכנים לכל צרה.

השעה שתיים אחר חצות. בבלגיה, בצרפת, במקומות רבים אחרים בודאי חוגגים עתה את חג המולד. ואנחנו שוכבים פה על אדמת־סלעים קרה נכונים להרוג ולהיהרג.

הירח העולה מרעיף עלינו מאורו. כלבים? – לא! אנשים הם, גברים הזוחלים לעברנו על ארבעתם. התקפת־נגד ראשונה. הפקודה אומרת: “לא לירות! לא לבזבז כדורים! לתת לאויב להתקרב!”

אנו מחכים. השינים הדוקות, האצבע על ההדק, נכונים לירות, נכונים להגן על עמדתנו ועל חיינו.

הם קרבים. אני רואה בבהירות את דמויותיהם. אני מוכרח ללחוץ על ההדק. מוכרח. אינני יכול לחכות עוד.

סוף סוף ניתנת הפקודה המשחררת, שכה ציפיתי לה: “אש!” האש נפתחת בבת אחת מכל צד. אנו יורים ללא הפסקה, בנשימה עצורה, צרור אחר צרור. שוב פקודה: “להפסיק!” האויב נמלט. אנחנו מוסיפים להחזיק במשלט.

ציפיה להתקפה הבאה. בלב – פחד ותקוה. תקוה למה? – לנס שיתרחש.

בשלוש וחצי אחר חצות – התקפת־נגד שניה, עזה וממושכת יותר מן הקודמת. גם זו נהדפת.

שוב ציפיה. השעה ארבע אחר חצות. הגדוד התשיעי של הפלמ"ח כבר צריך להיות כאן. מדוע אינם באים?

השעה חמש לפנות בוקר. עוד מעט ויאזלו הכדורים. ומה אז? פגזי האויב מתפוצצים בקרבת עמדותינו.

השעה שש ועשרה. סוף סוף נראים בקצה האופק הזחלים הראשונים של הגדוד התשיעי. אך עדיין רב המרחק בינם לבינינו. כדורינו אזלו. אנו נאלצים לסגת. אף את הפצועים לא נוכל לקחת אתנו.

אני בא לעזרת אדי שנפצע ברסיסי רימון בזרועו ובברכו השמאלית. הוא נשען עלי, אם אצליח להביאו מעבר למשלט – יישאר בחיים. פניו לבנים כסיד, הוא קרוב להתעלפות. אני תופסו בזרועותיו וסוחב אותו בשארית כוחותי. פרננד בא לעזרתי, אך מסתלק מיד כדי לתמוך בפצוע שני. אני ממשיך יחידי. לא שיערתי מה כבד יכול להיות גופו של אדם.

בינתים חזר האויב לעמדות שעל הגבעה ויורה בנו בלי הרף מכל כלי משחית. סביבנו אש גיהינום. עוד מעט יעזבוני כוחותי. ברגע האחרון ממש אני מגיע למקום מחסה.

סוף סוף מקיפים זחלי הגדוד התשיעי את עמדות האויב. הקיץ עליו הקץ. האויב בורח כל עוד נפשו בו.

מביאים את מתינו. עד יומי האחרון לא אשכח את המחזה שנתגלה לנגד עיני. הפצועים נרצחו בפראות. אפילו במתים כילה האויב את חמתו. ההתעללות בהם עוברת כל דמיון.

אני רואה את עיני חברי הנוצצות משנאה. השינים הדוקות, האגרופים קמוצים. אין איש מוציא הגה מפיו. והן כחיילים הממלאים חובתם נלחמנו. נלחמנו מתוך אהבת המולדת, לא מתוך יצר נקמה. עתה מבין אני לנפש בחורי הפלמ"ח בבאר־שבע. הזדרזתי מדי להוציא עליהם משפט.

נמשיך להגן על מולדתנו ביתר שאת מפני כל הבא לכלותה – אך נגן עליה ללא שנאה.

מ. וגמן

קרית־שאול

מצרפתית שרה זית

מ. וגמן (תל־אביב): בן 26. עלה לארץ ב־1948 מבריסל, בלגיה. סמל בצבא הקבע.