על החדר הקטן ירדה שלות שבת אחר הצהרים. רוח פזיזה של אביב דחקה עצמה מבעד לחלון הפתוח. גלי בושם משכרים נדפו מן העצים המלבלבים של הפרדס הסמוך. דן הרכין ראשו על מסעד הספה הישנה, שהיה משתרע עליה בנוחות, ונשם לתוכו את הריחות ואת הדממה.

– ברוך מי שברא את השבת ואת השקט, – חשב בלבו וחייך על המימרה שניסח בעצמו. מה טוב לנוח בדממה הזאת אחרי שבוע של עמל מפרך וכיתוּת רגלים ללא תוצאות. קשה לו יותר ויותר לשאת את הרעש המתמיד ואת ההמון הבלתי ממושמע. עצביו נהרסו לגמרי. אך יוצא הוא לקראת יום עבודה מיד ירגיש את עצמו שבור ורצוץ. גם אתמול, כשעמד בתור, מודד בעיניו את ההמון כדי לנחש אם יישאר בשבילו מקום ישיבה באוטובוס, הופיעו שלושה חיילים מנוּפּשים והם עולים שלא בתור, בארשת יוהרה על פניהם. איזו הפליה בלתי מוצדקת! הוא מביט חליפות על השעון ועל התור הפוחת באטיות. והנה שוב פעם חייל עולה ותופס את המקום הפנוי האחרון. “השד יקח את כולם!” – בוערת בו חמתו. מדוע מַפלים את אלה על חשבון הציבור? איזו זכות יש להם? הרי השירות הצבאי הוא חובה אזרחית, שלא מגיע עליה כל פרס. הלא חייו של החייל קלים במדינת ישראל לאין שיעור מבכל ארץ אחרת. מדוע צריך לפטור את החיילים מן העמידה בתור? צעירים הם, אוכלים לשובע, נטולי דאגות יום־יום. איזה יתרון יש להם על פני פועל עייף, שמנת חלקו רק סבל?

דן אינו נח עוד על הספה. מחשבותיו מטרידות אותו. הוא מהלך בחדר הנה והנה ומחשבותיו מתרוצצות בערבוביה. מאת הפועל דורשים הגברת קצב העבודה. – מהרהר הוא. וכעת באים בתכנית החקלאית! הכל טוענים שהעולים החדשים אינם רוצים להשתתף בבנין הארץ. ואילו הותיקים! מוטב שלא לדבר על כך! אם הותיקים מתימרים במה שעשו בעבר, הרי הם פוסלים במעשיהם עתה את כל זכותם. בלי ספק עשו רבות. אבל האם משום כך על העולים החדשים כעת לעבוד כל כך קשה כדי שהותיקים יהנו מחייהם?

דן נעצר בהליכתו העצבנית בחדר. הוא מביט לפניו בחרדה. מה זה? האם גם הוא? גם הוא? גם הוא נגרר לדרך זו של העברת קו בין “הם” ל"אנחנו"? וכמה סבל הוא מהפליה זו שעוררה בו את ההרגשה של עקור מולדת! איך הגיע עד כאן? הלא הוא חוּנך באהבת ציון ועם ישראל. אוי, עצבים אלה! הרי הוא בא לארץ ברגשות שונים לגמרי. הוא ידע שעליו יהיה לעבוד עבודה קשה. מקצוע אין לו. מנין לו מקצוע? כמה שבועות אחרי קבלת תעודת הבגרות נלקח למחנה־עבודה. גל זכרונות מהימים ההם מציף אותו. הם עטים עליו בשפע והוא כורע כמעט תחת משאם. הוא צונח על הכסא בעייפות של זקנים, כאילו כל כוחות הנעוּרים עזבוהו. הוא משעין את ראשו הכואב בין שתי ידיו הקמוצות. אך הזרועות הנרפות אינן נושאות את נטל הראש הכבד הצונח מטה, עד שהמצח נוגע בלוח הצונן של השולחן. טוב כך, במצב זה אפשר לתהות על עצמו.

המחשבה נודדת שוב אל העבר. ניצב לפניו ביתו ההרוס… חדרו הקטן, שבו בילה ימים טובים – עכשיו רואה הוא אותו בלתי מסודר. שולחן, כסאות, שפע של חפצים… והוא אורז את צקלונו. עליו לצאת למחנה־עבודה. אמו היקרה עומדת על ידו. “ארוֹז בעצמך, דני, – אומרת האם – אז דע מה בצקלון ולא תצטרך לחפש”. בשעה שהוא אורז היא יוצאת ונכנסת ובכל פעם היא מביאה לו דבר של מה־בכך. “הא לך, בני, ארוֹז גם את זה! אין לדעת מראש אם לא תזדקק לכך…” אביו מהלך בחדר הנה והנה בידים שלובות על גבו. לעתים הוא נעצר על ידו, פולט איזו עצה: “אם אפשר לסדר בכסף –אומר הוא – שתקבל חופשה, אל תהסס, אין ערך לכסף!” הנערה המשרתת, קאטי הקטנה, גם היא נכנסת ויוצאת. בעיניה דמעות. רק אחותו, אניקה, אינה נראית בשום מקום. “חיפושית” יקרה! מה אהבו זה את זה. איזו ידידות קירבה אותם! הוא כינה אותה בשם “חיפושית”, כי עיניה החוּמות המבריקות דומות לגב החיפושית. על פיה היה מרחף חיוך מתמיד. רק בעיניה הסתתרה איזו תוגה. זוכר הוא איך שאל אותו המורה, כאשר הביא אותה פעם לנשף של בית־הספר: “אחותך?”| – והוא ענה בגאוה: “כן, אדוני הפרופסור; אחותי”. המורה נתן את שתי אצבעותיו מתחת לסנטרה, הסתכל בפניה ואמר: “ילדה יפה. יש לה עינים נבונות, שוכן בהן הכאב היהודי בן דורות”.

כשנפרדו היתה בת חמש־עשרה, אך מחשבותיה היו מבוגרות מכפי גילה. פעם הבחין בה כשמבטה תוהה בחלל לאחר שהפסיקה את קריאתה לרגע. “על מה את מהרהרת, חיפושית?” – שאל אותה. “אני מהרהרת על כך, שנולדנו בתקופה רעה, על סף משטר עולם חדש, ולא נזכה בו אלא לתוהו ובוהו של ראשית התהוותו. אנו נודדים במדבר, אך לארץ היעוּדה לא ניכנס…” אין הוא יודע איך הובילו אותה למחנה־המות. יחד עם ההורים? לבדה? על כך אסור לחשוב, כי אחרת ישתגע.

נותרו דקות מעט עד לנסיעה – והיא לא הופיעה. מצא אותה בחדרה, עומדת ליד החלון ולוחצת את מצחה אל הזכוכית. לא נזדעזעה לקול פתיחת הדלת. ניגש אליה. לא פנתה אליו. נראה לו רק צד אחד של פניה. היא היתה לבנה כשלג.

– חיפושית, עלי ללכת… – ידעתי! – ענתה בקול מעוֹמק הלב. אז שמה את ידה על ערפה והתירה מעליו שרשרת־זהב שעליה היתה תלויה חיפושית מצופה אֶמל, מתנת פורים שלו, תחבה אותה לידו ואמרה:

– ענוד אותה אתה, אחא, היא תגן עליך ותחזיר אותך הביתה!

– כמובן אשוב הביתה! – השתדל להעמיד פנים כאילו אין בלבו כל חשש למה שעלול לקרות במחנה־העבודה. הרכין את ראשו, נשק את הפרצוף היקר ויצא בלי אומר. האחות נשארה בחדר. לא היה לה כוח ללוותו.

נשלח לאוקראינה… הסגן באלוג במחנה־העבודה היה כחיה טורפת! כמה הכה ועינה אותם! ובשעה שהיה מענה אותם הבריקו עיניו ברוב סיפוק. כמה רעבו! העבידו אותם בקור האיום של החורף כשתלבשתם הדקה בלתה עליהם. ואם כלי העבודה נשמט מן היד שהכחילה מקפאון, היה הסגן באלוג בועט בגויה הקופאת. “ככה! התפגר, כלב!” ואז ירק מלוא פיו וכיון את היריקה אל מישהו מהיהודים. ואוי ואבוי לו למי שמחה את הרוֹק מעל פניו.

באלוג הכה אותו מאז היום הראשון. אחר כך הצילוֹ הקמיע של אניקה. פעם הבחין באלוג מבעד לקרעי חולצתו בשרשרת הנוצצת. “מה זה? אתה מעיז להתקשט גם פה, כלב יהודי נגוע?” – והושיט את ידו לקמיע. הנער הידק את שתי ידיו על הקמיע, נסוג פסיעה וסינן מבין שיניו בתוקף: “אל תגע, חי אלהיך!” רגע נדהם באלוג מן העזתו השגעונית של הצעיר היהודי, אך אחר כך הסתער עליו בחימה עיורת, הכה אותו באגרופו, בעט ברגלו ככל שהשיגוֹ, ותוך כדי כך נהם: “האתה מעיז לאַיים, כלב?”

– לא אִיימתי, כי אם הזהרתי – ענה כיד המחשבה הטובה שניצנצה במוחו אותו רגע. – הזהרתיך שלא תגע בקמיע זה. אחד מאבות אבותי, שהיה כוהן, בירך אותו שיגן על היהודי העונד אותו וקילל את הנוצרי שיגע בו.

– אתה משקר, בן בליעל!

– אם אינך מאמין, נסה נא! – ענה בהעזת יאוש.

פני באלוג התעוותו בצחוק פרא.

– טוב, נראה מיד אם אמת בפיך, – אמר – קדימה, להתיצב לפני אדון הסרן!

להתיצב לפני הסרן – פירושו היה פסק־דין מות. הסרן היה שיכור תמיד. אף פעם לא ראו אותו פיכח. כשהובילו יהודי להתיצב לפניו. תהה דקות אחדות לפניו במבטו הדלוח והמטופש, עשה תנועה בידו ופלט: “לירוֹת אותו… לי…רוֹת… אוֹ…תוֹ”. ובאלוג מילא את הפקודה בשמחה.

עכשיו בא תורו להתיצב. אחר כך – המות. לאמיתו של דבר, לא הצטער כלל על כך. לא יכול לשאת עוד. אך את הקמיע של “חיפושית” לא יתן. הוא לא יפול בידי הרוצחים. היתה לו תכנית ברורה מה יעשה. ברגע מתאים יקרע את הקמיע מעל צוארו ויבלע אותו.

בחדר הסרן – המראה הרגיל. בקבוקי יין־שרוּף מלאים וריקים על השולחן. הסרן יושב לפניהם בעינים עצומות למחצה בפניו המטופשים.

– אדון סרן, אני מודיע… – התחיל באלוג בדבריו ועוד בטרם הספיק לסיימם נתרוממה יד הסרן בתנועתו הרגילה. אך היד המורמת נשמטה על השולחן בכבדות. הוא צנח מעל הכסא, קרבן לשכרוּת.

באלוג נדהם. חיור ורועד הביט על הבחור היהודי. ופתאום התחיל צועק, כשהוא רועד כולו: “לך מפה, בן־בליעל! שלא אראה אותך עוד לפני!” – כנראה האמין אמונה שלמה שאת הסרן הרג הקמיע. ומאז לא נגע בו עוד באלוג באצבע. הסתפק בכך ששפך עליו קיתון של גידופים. “בן־בליעל! צאצא של קוסמים!” אך לא הכה אותו עוד. הכה את חבריו תחתיו. את שוַרץ הקטן הכה עד מות. כמה התחנן האומלל: “אדון סגן! אדון סגן! לא אעשה עוד! יראה שלא אעשה עוד!” אך כל תחנוניו לא הועילו. עליו היה למוּת בגלל זה שקיבל כוס חלב מאשה אוקראינית רחמניה.

כמה פעמים נדר בלבו שלא יישאר בין רוצחים אלה אף רגע אחד, אם יצא חי מן התופת הזה. הוא יעלה לארץ־ישראל. עם הוריו ואחותו יעלה. ידוע לו ששם צריך לעבוד קשה. אם כן, יעבוד! בשביל כולם יעבוד. ולא יהיו עוד מופקרים להשפלה, להשמצה. אם יהיה צורך בכך יסלול כבישים, ייבּש ביצות. אחת היא איזו עבודה יעשה. העיקר, שיהיה בין יהודים ויעבוד בשביל יהודים. כך נדר בלבו. והאומנם נשכח הנדר? כמה הוא מתבייש על כך. אֵלי, אלי! מה קרה לו? איך קרה הדבר שגם הוא נצטרף אל קהל הרוטנים והרוגנים?

האם לא הראתה לו את הדרך רגלו של באלוג נעולת המגפים? יַראה הוא את המופת! ולא לאחרים אלא לעצמו! לבן שייוָלד לו. את בנו לא ישמידו זרים. את אמו, את אביו ואת האחות הקטנה של בנו לא יסחבו לקראת מות עינויים. יש צורך בו בחקלאות? – ילך לחקלאות. ילך לכל עבודה קשה. יבנה בית, ישא צעירה יהודית בודדת כמוהו ויתחילו שניהם מחדש. יבנו להם בית לבן מכוסה גג אדום וסביבו ארנים. יולידו בן ובת. הבת תהיה דומה ל"חיפושית". כך יעורר את אחותו לתחיה – ולא תתעצב עוד שנולדה על מפתן עולם חדש.

החדר נתמלא דמדומי בין־המשמשות. לפני עיני רוחו של דן נצטיירו קוי בית לבן מחייך מבין ארנים ירוקים. “אניקה – לחשו שפתיו, – באתי הביתה. הרואה אַת? סוף סוף אני בבית…”

על פניו הופיע חיוך של אושר.

מרגיט רוט

מהונגרית מ. אֶרדלי

יד־אליהו.