היה זה אוֹטוֹ כבד, בעל ששה גלגלים. בכבדות טיפס ועלה בכביש המעוקל שהתפתל בין שדות־ערביאים נטושים. זעיר פה זעיר שם ניבט בית ערבי מיואש, עתים – סיעה שלמה של בקתות־חומר מגובּבות, מהן שפיותיהן פעורים ומהן הרוסות לחלוטין ובני מעיהן כלפי חוץ.
– התראה? – הורה הנהג לבחוּרוֹן שישב לצדו. – הרי לפניך שורה של אילנות מחודדים, הקרויים ברושים. ושם תתקינו את הישוב שלכם. מחר כבר יקום ויהיה.
– מחר? – דיחק הבחורון את גבו הכחוש בספקנות. – נניח שלא, ברם היה יהיה.
הנהג לחץ בדושה והמכונה הזדנקה בנהמה. מיד רצו־באו האילנות עד לאוֹטוֹ, הציצו פנימה ובסבר של חן התיצבו בשני הצדדים.
– אוי ואבוי! – פלט הנהג בהגיחו מן האוֹטוֹ. – כלל לא ידעתי עד מה קטן־קומה הנך. הנמלים יאכלוך. והיכן השאר? חברה, הואילו ורדו.
הם ירדו. מקומטים, מדובללים, בעיניהם סקרנות ופחד, נשארו עומדים לחוצים ודחוקים איש לרעהו ולא ידעו מה המעשה אשר יעשו בתחילה.
האדמה נתללה והלכה. איש מהבאים לא השיג כיצד הגיעו האילנות לכאן. אך כולם כאחד השתפלו ונשארו יושבים בצלם הדל.
אדמה? אינה אלא גוש־אבן! מקומות פצתה פה לרוָחה, ובלא הפוגות נזדחלו משם מיליוני נמלים.
ככל שהעין מגעת – נמתחת השממה. אך הרחק־הרחק, בלתי־נתפס לעין, ניצנץ מגדל־מים. הכביש התעקל לצדדין, והלאה מזה – שדות־חול מצהיבים, תחילתו של הנגב.
נתן קם הראשון – הוא שנתמנה מזכירה של הקבוצה החדשה.
– בכן, הבה נפרוק מן המכונה! – השמיע דברו בקול.
– החבורה נתרוממה רשוּלוֹת. כחטיבה של אש היתה החמה תלויה מעל ראשיהם ממש, וכבר היו פלגי זיעה ניגרים. מים קרים לא היו בנמצא. מעט המים הפושרים היו מבחילים והולכים. נתן פרש ונתעלם בין האילנות ולאחר שהות־מה יצא משם כשהוא לבוש מכנסים קצרים, ערום למחצה. גופו המלבין לא הים תואֵם את השמש היוקדת.
– אתה תיטגן כליל! – הזהירוהו.
אך הוא כבר היה למעלה על האוֹטוֹ.
– לאוּס, כנופית־כינים! – נצטרח בהצלפת־לשון, כדרך אנשי ס. ס. במחנות הנאצים.
אחדים פרצו בצחוק: “מיטיב לחקותם…” – פלטו והטילו מבטים על המספר שלו.
– לא גרוע ביותר – פטרה לעצמה נערה בעלת־בשר, גסת־רגלים ופרצופה מעוגל כירח.
נתן נרעש ונסער. רק הוא בלבד שמע זאת. הוא ידע כי הנערה הלוך תלך מכאן. ככה זה תמיד. לאחר מעשה משתיירת אצל העוזבים תוגה חרישית עם כיסופים וזכרונות מדאיבים. ברם אין הללו מתקבלים חזרה.
צי־מוקים ושקדים, כ־זה מקצו־עך יהי…
חשף שיניו הצחורות, סיפג זיעתו בכף ידו וצוח את המלה היחידה בערבית שהיתה ידועה לו:
– יאללה!
האברזינים נתנפנפו ברוח, ניתקים מעם הידים, מרחוק בא העשן לעינים. העשב הישן, הקשה, היה מתנפץ ונאכל באש. האדמה ניבטה אליהם בעינים צהובות, משתאות, ומיאנה להיענות. כואבת וחורקת היתה כל יתד של אוהל, הדוחקת עצמה באדמה הסרבנית.
צדקה, – מילמל נתן לעצמו, – אַלפים שנה הניחוה, העלובה, לנפשה, הפקר, שרויה היא איפוא בכעס. מהיכא תיתי…
הנערה השמנמונת גררה את רגליה בתוך ערימת החפצים והאביזרים השונים. בין שתי מכונות־חרישה אדומות, מבריקות, ביצבץ גלגל של מכונת־תפירה. הנערה נזדחלה לשם, ניסתה למשוך ולהוציא – ולשוא.
– המכונה שלי תישבר ככה! – צוחה כלפי החבורה כולה. – אנא חלצוה משם!
– המכונה שלך? – גופו הקט של נתן נתלקח כולו. – מה משמע, “המכונה שלי”? ומכונות־החרישה, שמא אף הן שלך הן? והאוהלים והספינות שהביאוך לכאן, וזה האוכל שזללת כל אותן השנים, והבגדים משל “ג’וינט”, והאדמה, ה־אד־מה?
הוא נשתתק, והנערה התיפחה. החמה התלקחה והאדמה רבצה סרבנית, צחיחה.
האוֹטוֹ הפליג, ופתאום נתחוור לו לכל אחד שלבדם הם במדבר, ושום איש לא יבוא עוד אליהם. רבקה, שנתמנתה מנהלת־המשק, הכינה אוכל. אך איש לא ניגש.
– אני רבות סבלתי, – טענה הנערה, – כה רבות, ועתה רצוני לעבוד בשקט ולהשתכר. באים ומשלחים אותי לישב אדמה, ואבותי ואבות אבותי לא היו עובדי־אדמה מעודם. בעלי־מלאכה היינו מאז ומעולם.
– לכי לך, איפוא!
– וכי לאן אלך? ריקה אני מכל, לא כסף ולא דירה, אף לא ידיד ומודע. על־כרחי הגעתי ובאתי לכאן. וכי יהיה כאן דבר־מה? ממש כמו במחנה. סתם לעבוד.
– והקיבוצים הקיימים מזמן – השיב לה אי־מי – אף הם על זו האדמה נבנו, אף הם רעה ומרה היתה מנת־חלקם בתחילה.
– הללו מבית שאנן באו. אידיאליסטים היו. ואני באתי מן המחנה, אידיאליסטית לא הייתי. רצוני לעבוד ולחיות. הן, הן… הגידה לי איפוא, חכם, מה חיים צפויים בכאן, בלא מים, בלא בית, ושריפה שכזו! אולי בעוד עשר שנים ייראה כאן סימן של עשב.
– ל־ל־לא!
ובבת אחת נעשה הכל כבד, נוגה, והמספרים שעל הידים שתקו נואשות.
נתן היה היחידי שביניהם שכבר מצוי היה בארץ שנים מספר. בשנת הארבעים בא מליטא, עבד בקיבוצים שונים, התאהב בחיי הקבוצה ועתה היה נוסע מנקודה חדשה אחת לשניה על־מנת לסייע להם לעולים החדשים בחדשים הראשונים. טענות שכאלה כבר שמע רבות מאד, בעיקר בזמן האחרון, עם גבור זרם העליה, שבן־לילה צצו נקודות חדשות בפינות הנידחות ביותר שבארץ. לכל אחד היה אומר אותם הדברים, בידעו מראש כי אין מועיל בהם.
– שפיר. – פטר, – מחר הרינו נוסעים חזרה אל בית־העולים. אני אשתדל שיקבלוכם חזרה ואתם תשבו שם עד שתשיגו עבודה פרטית. טוב?
– אדרבא, – נענתה הנערה ונפנתה מיד לאכילה.
– על שום מה תדבר בלשון רבים? – העיר מי. – אני, למשל, אין בדעתי לחזור לבית־העולים. אני רצוני להישאר כאן, ויארע אשר יארע. היא רוצה לנסוע, שתסע…
לעת ערב כבר עמדו האוהלים הכן. הנערה התירה את חפציה, ובשטחה אותם באיזו פינה הניחה את הצרורות מסביב לה ובן־רגע נרדמה.
שני עקצי־ירק הציצו פתאום בינות לסוכות. מפאת־ים באה רוח קלילה, חלפה על הפנים המיוגעים וריעננתם. מרחוק נתגלו להם עתה ראשיהם המשחירים של הרי יהודה. רבוצים ושרועים איש בפתח אהלו היו מגלגלים בהרהורים על עצמם, על עתידם ועברם כאחד. על פניהם של אחדים כבר היתה נסוכה שלוה, ואילו אחרים עדיין עמדה בהם סרבנותם.
– הי, הניחוני לבוא אליכם ללינת־לילה, חברה!
אחד אחד נתלשו ממרבצם. נתן תפס לו לרובה ונשאר עומד מפושק רגליו הקטנות.
דמות תמירה הגיחה מתוך הדמדומים. משנתקרבה יותר ראו את זקנקנו של הבא ואת משקפיו הצרים, נושנים. בעליזות הניע ראשו אילך ואילך וישב לו על תיבה מרוקנת.
– מהיכן הוא?
– הנה זה, מכאן. התראו את מגדל־המים הצחור? זהו הקיבוץ שלנו. אלא שאיני רוצה לילך עוד, ואוטו שוב אינו בנמצא כעת. מהלך הגון הוא לבן ששים כמוני. כבר סבור הייתי: בלב השדה אישאר. ופתאום, אוהלים לנגד עיני. תמול טרם היו כאן. זה היום עליתם?
– היום.
– בכן?
נתן עשה תנועה בידו:
– רוצים הם לחזור.
נתגלגלה חוכה על זקנקנו. הוריד צרור קטן מעל שכמו ונשתפך בצחוק.
– סבורים אתם שאני לא רציתי? אי, אי, שלושים וחמש שנים אני בארץ. עדיין באותו קיבוץ אני שרוי, משך כעשר שנים מתאַווה הייתי לחזור. סטודנט הייתי. התבינו? – “חטאים” ישנים נושנים. אין בכך כלום. יתאוו תאוה. מי המה המתאווים?
– בעיקר הנה זו שלפניו! ונתן החוה על הנערה הישנה.
– כ־כה! – קרב אל הישנה, ישב לו בסמוך לה והציץ על מספרה. שהות־מה נתהרהר, התבונן סביבו ועמד על רגליו.
– יאללאאא! – נצטווח כלפי הלילה וכל ארץ־ישראל כולה ענתה אחריו שמחה ונכונה:
– א־א־א־א!..
החבורה ישב משתאה ולא משה ממקומה. דומה, אינו שפוי! – הירהרו, ברם הזקן מתשוטט בין החפצים המגובבים ונתן מהלך אחריו. הוא נעצר ליד טרקטור, הקיפו כמה פעמים, התיר את הרדיאטור ובהסיטו את משקפיו כלפי מעלה הציץ בעין אחת פנימה, חזר והבריג וחיש מהר קפץ ועלה על הטרקטור, טרח מה בעסק רב ומיד נתמלא חלל האויר גלי סאונה האדיר של המכונה. נבעתים נעו־זעו האוהלים והאדמה רעדה תחתיה. החבורה כבר עמדה על רגליה, כל כולם סקרנות, אך הזקן לא שת לבו אליהם. הטרקטור נעקר ממקומו, טילטל איזו תיבה וזו נתפצלה בן־רגע. האנשים עמדו וצחקו. הוא הפליג, וכהגיעו סמוך לנערה הישנה נעצר תחתיו.
הטרקטור התגעש ויחד אתו – כל כברת הארץ. נחרדת חרדת־מות הקיצה הנערה ונשארה עומדת על רגליה הרחבות ליד הטרקטור הגועש.
– מ־מה? – לימלמה. – מה יש? מי?
– ה, ה, זה אני, מלאך מן השמים, שלחני אלהים כטרקטוריסט. יוצא אני לחרוש כעת. הזמן הכשר ביותר – בלילה. אין חמה, לא זבובים, רק ירח צח. מסכימה? מחיה נפשות, אומר אני לך, בואי, בתי!
לא המתין לתשובתה, גחן ותפס לה לנערה, נתאנח מכובד המשא, משכה והושיבה לידו ובו ברגע הפליג הטרקטור במרוצה על־פני האדמה המגובננת. נהמה של המכונה הגיע עתה מכל העברים. מרחוק ראו את האדמה הצהובה והנה היא משחירה פסים פסים, נעה זעה, מתעקשת, אך מתפוררת גושים גושים. הירח אץ־רץ אחרי המחרשה, לחך את השחור הטרי והיה מתנדנד עם שני האנשים גם יחד.
כברת דרך היה נתן דולק אחריהם, פלט קריאות־אזהרה, ניסה להניא. הטרקטור חדש היה בתכלית וטרם כשר לעבודה. ברם הסאן שלו החריש הכל. הפס השחור היה מתפתל והולך, הפליג לחיק הלילה וחזר ונפנה לעבר האוהלים.
– יאללה! התראי את השחור הזה? – צוַח הזקן באזניה של הנערה המתחלחלת. – סוד עיבּוּרה הוא זה, מת־ע־בּ־רת האדמה!.. הרי אשה אַת… פרכוסו הראשון של כוח הגבר. התשמעי? נושמת היא בסיפוק התאוה.
הפנה את הטרקטור חזרה ובמחרשה מורמה אל על בא במרוצה לעֵבר האוהלים. שם כבר בערה אש־מדורה והאנשים ניצבים מסביב וחרש מביטים על החוזרים ובאים.
– ועתה בואו ונסעד את הלב.
– רק לחם וסלט־ירק אתנו… – אמרה רבקה מבוישת.
הוא ניפנף כלפיה בזקנקנו, והמשקפים ניצנצו בעליזות:
– יופי, נסו נא לחרוש משך הלילה, ואחר קטפו עגבניות טריות על טלן הצונן, מלפפונים רכים על קליפתם הצחרחרה, כמה בצלצלים ירוקים וכרכו אותם ביחד. אַל תשכחו להוסיף קורט פלפל עם מעט טל בוקר, שבו לכם על האדמה, שזה עתה נחרשה בידכם, ואכלו. חייכם, אין גן־עדן נאה מזה!
בקושי לעס את הלחם הנוקשה ומבטי עיניו הפליגו למרחקים.
– שם מגדל מצוי. – מילמל חרש. – שם שלושים וחמש שנים עשיתי ושם אמות באותה שלוה בה אני אוכל עתה את הלחם הזה.
הנערה מחטה אפה בקול, התיפחה קרתנית, גונחת ונאנקת. רק עיניו המזורזות של הזקן בלבד כבר ראו את צרורותיה והנה הם חזרו־הותרו…
דויד זריצקי
מאידיש י. אליאב
בקעה, ירושלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות