זווֹלין–בוֹטנאנג–נהריה

א    🔗

זווֹלין היתה עיירה יהודית קטנה בפולין, לא הרחק מן העיר הגדולה ראדוֹם. היו להם ליהודים שם חנויות ודוכנים. הם היו חייטים, סנדלרים, פרוָנים, שואבי־מים וכיוצא באלה. נשים היו אופות עוגות, הולכות רכיל, משיאות בנים ובנות ומתברכות בבני־בנים. בחורים ובחורות התעלסו באהבים, יסדו ספריות, טיילו בחורשה וארגו חלומות על קיבוץ שבארץ־ישראל, מלוּוה ריקוד הוֹרה. גאותה של זווֹלין היתה על השוק הגדול המרובע עם האנטיליה בטבורו, שממנה היו שואבי־מים מגובננים מספקים דליי מים לבעלי־הבתים האמידים. בימי השוק היה המקום הומה מסחר־מכר, ובשאר הימים – ממשחקיהם ותעלוליהם של ילדי ישראל, ואילו בימי שבת ומועד היה השוק משמש מקום טיול לכל. בשמחת־תורה, עת נהנו היהודים מלגימה יתירה, היו שרים ורוקדים בטבורו של השוק, על אַפּם ועל חמתם של הגויים שנאלצו לראות כיצד שמחים היהודים בשמחת־התורה.

זווֹלין נתברכה ביום־טוב מיוחד שלא היה דוגמתו בשאר הערים והעיירות. היה זה יום־הזכרון של הרבי מזווֹלין ז"ל. ביום הזה היו מתכנסים ובאים צאצאי הרבי, בניו ובני בניו מכל קצוי פולין, גם רבנים בתוכם, והמוני המונים של חסידים, והיו מכבדים את היום בהילולה רבתי לזכר הרבי הזקן, ר' שמואל אלי טויב ז"ל, אשר היה נודע לתהילה בכל פולין כרבי נערץ לא על ידי חסידיו המרובים בלבד, אלא גם על ידי מתנגדים ואפיקורסים. ואפילו אוכלוסי העיירה שלא מבני־ברית היו ימים רבים לאחר פטירתו של הרבי הזקן מרבים לספר בשבחו ובמופתים שלו. אדמו"רי זווֹלין הצעירים – היינו: בניו – תפסו את המקומות המכובדים ביותר ברבות מערי פולין. מוניטין יצאו להם גם בנגינה, שיצרו הרבה ניגוני־חסידים, ניגונים כמעט מקודשים בכל אתר ואתר.

בכל ערב שבת היתה העיירה מתבשמת מריחם של דגים ממולאים, עוגות־שמן, רקיקי־שומשמין ושאר מאכלי־שבת שבעלות־הבית החרוצות טורחות היו בהתקנתן מאור ליום ו' ועד ערב שבת בצהרים.

ככה שטפו להם החיים בזווֹלין שנה בשנה עד… עד שבן־השטן, היטלר ימח שמו, שילח את מכונות־המות בעיירה – והקץ לסחר־מכר, לימי הזכרון, לירידים, לדגים הממולאים, לחלומותיהם של בני־הנעורים ולמשחקיהם של התינוקות. הכל נהרס ונמחה מתחת שמי השמים, היתה עיירה ואיננה, היא ותושביה גם יחד. קומץ קטן בלבד שיחקה להם השעה, נחלצו מגיא־ההריגה כל עוד נפשם בם, והם רצו, נסעו אל כל אשר נשאם הרוח, על פני דרכים ושבילים, ערים ועיירות, נהרות וימים. קרועים־בלויים, יחפים, רעבים, רוחשי־כינים ואימה חשכה בעיניהם. ספוגי מראות זוָעה והדי־תופת היו, רדופי־מגוֹר, פוקדים בעקשנות את אוקראינה ברוכת האדמה השמנה, את רוסיה הלבנה המתרוננת ומחוללת לקול מפוחיות, את קוקז צרובת רוחות־שרב ועד לסיביר אכולת־הקור. בשעה שצעירי־רוסיה היו בלילות־קיץ מתעלסים במועדונים או סתם בחצרות, שרים ונוגנים, רוקדים, צוהלים ושמחים, השרוולים הרחבים מתנפנפים בשלל רקמתם והמגפיות השחומות גבוהות העקבים הולמות בקצב, היו הפליטים היהודים מוחים בצנעה דמעה של כליון־נפש אל עיירותיהם הקטנות, אל בתי־העץ הנמוכים, האבות והאמהות, האחים והאחיות, חתנים וכלות, שנעזבו למשיסה ולאבדן. ובעברם חזרה למעונותיהם, על פני סימטאות־האכרים הרוסיות, היו נצבתים מכליון הנפש, הומים לעצמם זמר יהודי ישן:

מה אכלה להוֹרתי,

לבקתה זעירתי,

כלה אכלה הביתה…

וככה, אכולי געגועים, עמל ודאגות יום־יום, שטפו במרוצתם ימים, שבועות, ירחים, שנים.

עד שבבוקר לא עבות אחד נתבשר העולם על נס־סטלינגרד, שקירב את סופו המר של מצית העולם, היטלר ימח שמו וזכרו.

מתוחים מאד עקבו היהודים אחרי מפלתו והחלו לחלום שנית על דגים ממולאים, עוגה אפויה, כלולות בנים ובנות ועל עולם שיחזור ויהיה כולו טוב. ומשנשמעה בגלי האתר של תבל ומלואה הבשורה כי בן־השטן נכחד מעל פני האדמה, ארצו מבותקת והקץ לסיוט המלחמה, נזדעזעו עשבי ערבות רוסיה מסערת מחולותיהם של בני־אדם, צלילי המפוחית שיסעו את דממת הערבה והאדמה רותה דמעות אמהות ונשים על בנים ובעלים שנפלו במלחמה. שלושה ימים ושלושה לילות היתה רוסיה הגדולה רוקדת, שרה ומריעה בשמחת הנצחון, שמחת מפלתו של האויב, שמחה של גניזת הרובה וגילוי הטרקטור והקומביין, לחזור ולחרוש ולזרוע את השדות הגדולים והרחבים. ויהודים שמחו אף הם. נתעוררו, ובלבותיהם המאובנים נתלקחה תקוה ערבה: בית, אבא־אמא, אחות ואח. כל איש השתעשע בתקוה לחזור לביתו ולמצוא את בני־משפחתו. בדמו של כל יהודי התרוננה הברה אחת ויחידה: הביתה… הביתה… הביתה… ברטט גיל ובקדחתנות הכינו עצמם יהודים לדרך, הביתה הביתה, אל אשה וילד, אל אבא־אמא. ומכל קצוי רוסיה נהרו שיירות של רכבות מתנשפות הביתה, לאמור: חזרה לפולין, למכורה משם נעקרו בזרוע. קסם החלום על קרובים, על רכוש, מיטלטלים… ברטט־קודש עצרו יהודים נשימתם עת הגיעה השיירה לאדמת־פולין…

והאכזבה היתה מרה, חשכה, כבדה מנשוא. אדמת המכורה, פולין כולה לא היה בה מקום פנוי משנאה, בגידה, חורבן ושממון. האדמה רווית־הדמים היתה בוערת תחת רגלי היהודי, וכל אשר חותם של פולין טבוע בו, היערות השדות, הצפרים, הדבורים, הזבובים היו מלחשים ומזמזמים חרש: הימלטה, הימלטה, הימלטה, לא היתה זו ולא תהיה מכורה לעולם.

עומדים יהודים וממררים בבכי. פלגי דמעות ניגרים על קברי האחים העצומים שבכל אתר ואתר. כאבלים נפרדים מהם חרש, נושאים רגליהם ורצים או משתרכים ברגל – הלאה, הלאה, הלאה מן החלל הריק.

נשבעים בלבם ונפשם לנקום, לנקום כל עוד תהא נשמה באפם, היו מפליגים ותרים מכורה חדשה, חיים חדשים, תקוה חדשה. עייפים ויגעים נשאו היהודים עיניים דומעות אל המכורה האמיתית, אל המולדת היהודית, המולדת הישנה נושנה רקומת החלומות. אמנם גם במכורה היהודית נשפך דם יהודים לרוב. אך שפיכת־דמים זו טעם היה לה. בנים ובנות נאמנים לעמם מסרו עצמם בהתלהבות על מזבח הגאולה, לשחרר את המולדת ולחדשה כדי שתהיה מכורתם של הנודדים שנותרו לפליטה מן השוֹאָה הגדולה. כל באי עולם טרם ראו התלהבות כזו, מסירות כזו במלחמת־השחרור. ראו גויים והשתוממו. נפלאות כאלה שעשתה ידו של הנוער היהודי בארצו לא ראתה עין ולא שמעה אוזן מעולם. יהודים צעירים, כגברים כנשים, הסתערו מכל קצוי תבל והפליגו לארץ־ישראל. כי איככה ישבו יהודים בחיבוק־ידים עת אחים בקרב־קודש מצויים? והפכו עורף להורים ויצאו לנוע על פני יערות ושדות, נהרות וימים על מנת למהר ולהגיע אל המערכה ולתת ידם עם הלוחמים המשחררים. ובדרכי נדודיהם לקראת המשימה הגדולה נקלעו יחידים לארצו של עם הרוצחים. עשאוה ארץ־מעבר, התישבו בערים ובעיירות, השתטחו במעונותיהם המצוחצחים של בני עם האדונים, ישנו במיטותיהם ודרכו על שטיחיהם, ואת חדרי־הגרמנים השקטים מילאו ניחוחי ערב שבת, דגים ממולאים ועוגות ושאר מאכלי־שבת ערבים, ובעליהם של אותם חדרים צחים ונקיים ראו וחרש חרקו שן – עדיין שרדו מאותם “יהודים ארורים”. בנודם על פני תבל נתקעו דוקא למשכנותיהם שלהם, עושים בהם כבתוך שלהם, ועל פסנתרים עתיקי־ימים, עשויים וערוכים על טהרת האַריוּת, פורטים נודדים יהודים ומשמיעים קבל עם ועדה ניגוני־עם של יהודים, ומבעד לחלונותיהם ווילאותיהם המבריקים של גרמנים “טהורים” בוקעים להם חפשים צלילים לבביים של ההימנון היהודי, התקוה. הצלילים השתפכו ברחובות והבטיחו לכל יהודי עובר־אורח בית, בית חמים, בית משלו, ואינסטינקטיבית היה העובר מלווה את הנגינה בנהימה חרישית, ואילו הגרמנים היו קופצים וצובתים שפתותיהם הכחולות מכעס שלא תפרוץ מפיהם קללה כלפי “יהודי־כלב” הרומס ברגל גאוה חוצותיה של גרמניה, ובדכאם שנאה וקנאה בחובם אינסו לשונם לברך ב"גריס־גאָט" את שכניהם החדשים. ורק בהתכנסם בחדרי חדרים היו נותנים דרור ללחישת־השרף וחרש ממטירים קללות על ראשי היהודים על “חללם” במנעלי “אונרר”א" גסים את מסדרונותיהם השלוים, את סדר־יומם המדוקדק ואת שנת־הצהרים הערבה של מי שאך תמול היו אנשי ס. ס.

ב    🔗

קומץ נודדים, שארית הפליטה של העיירה הפולנית זווֹלין, קנו להם שביתה בעיירה הקטנה, המצוחצחת להפליא, בוֹטנאנג, שהיותה מעין פרבר לעיר ההרים היפה שטוּטגרט. ארוכים היו רחובותיה של בוֹטנאנג, הגה יתר כמעט ולא נשמע בהם, וטורי הבתים שמשני עבריהם גבוהים וישרים וחלונותיהם מבהיקים ואומרים שובה ונחת. העוברים והשבים מהלכים היו עקב בצד אגודל, לבושם צח, מגוהץ, מכופתר היטב. בוקר בוקר תיראינה עקרות הבית של בוטנאנג כשהן צמודות אל החלונות ושוקדות על צחצוחם. כנמלים היו טורחות שעות מרובות במדרגות הכניסה, בדלתות, טורחות ומנקות עד שהן מבטיחות לעצמן ששום גרגר־אבק שוב לא ייראה ולא יימצא בגבולן. אורך־רוחן זה שעם הצחצוח המופרז הוא שמציין את המתינות והשלוה ההירואית, הדייקנות המדוקדקת של עמם. אכן, אפילו ההפצצות הכבדות ביותר, שהיו מנת־חלקם בזמן האחרון של המלחמה, לא היה בהן כדי לשנות אומת־צחצחות זו מטבעה.

צאו וראו מה בין עקרות־הבית הגרמניות לבין שכנותיהן היהודיות. עקרת־הבית הגרמנית עסוקה משבע עד עשר בבוקר בסידור הבית, שלוש שעות תמימות, לא פחות ולא יותר. אחר היא נפנית למשך שעתים להתקנת סעודת הצהרים. בשתים־עשרה ושתי דקות בדיוק כבר ערוך השולחן ומעליו מנצנץ לו סלט־הירק, אטריות־האֵדים ושאר מאכלי־גרמנים מיוחדים. מאחת ועד שתים – שעת המנוחה שאין לפגום ולזלזל בה אפילו כקוצו של רגע. אחר מתחילים העיסוקים למיניהם: שעת־תפירה, שעת־רקמה, שעת־טיול.

אחר לחלוטין הוא סדר־יומם של השכנים היהודים. בשבע בבוקר כבר היה כל מצח מתקמטט: מה תכליתה של הקצבה מטעם אונרר"א ומה יהא בסופה של הישיבה בבתיהם של הגרמנים. בשעות הצהרים היו מתלבטים בשאלה: אימתי נזכה ונגיע לאיזה משלח־יד של ממש, לנוה חפשי משלנו, ולחיי נחת ושלוה. בשעת הערב היו מתחבלים¹ כיצד להתיך נתח שומן שהגרמניה לא תחוש ולא תדע ושלא תבוא לקבצץ ולשתף עצמה בשאר.

נבצר היה מבינתן של הגרמניות על שום מה יאכלו היהודים ארוחתם דוקא בשעת־מנוחה, נמים תנומתם דוקא בשעת הטיול, ובשעה שכל באי עולם נחים את מנוחת הצהרים מתהלכים להם הללו בראש חוצות, ובשעת־ערב מופלגת, שהכל כבר שקועים בשינה, או אז מוסרות היהודיות עצמן לתיקון גרבים.

לחידה היה בעיניהם של הגרמנים המיושבים והדייקנים אורח־חייהם של היהודים בכלל. מה ריצה היא זו שלהם, שלמה כה בהולים ומבוהלים הם? לא מהלכים הם היהודים אלא תמיד ירוצו אורח. מה? להיכן? לשם מה הכל בחפזון נעשה, מה פזיזות היא זו שלהם? כל אותם גרמנים, שעל אף תבוסתם הניצחת, עדיין ירבצו לבטח, שלוים ושאננים במשכנותיהם, קצרה בינתם להשיג מי ומה הם אותם יהודים שכניהם, שמחוסרי־בית הם, ככלבים מורדפים, כעלים נידפים ברוח, נעים ונדים אל כל אשר יִשׂאַם הרוח, שנעקרו מבתיהם, וכל מרוצתם־בהלתם אינה אלא תאוה עזה לבוא ולהגיע לאיזה מקום של קבע, למקום בו יוכלו סוף סוף להתיר צרורותיהם ולקנות שביתה בפינה שלוה משלהם. ויותר משנתאווּ הגרמנים להיפטר מאותם שכנים חדשים ועל ידי כך להשתחרר ממוסר־כליות של מעשי המשרפות, שלעתים כסיוט ינקר עיניו של הגרמני, יותר מהם עזה היתה תאותם של היהודים להיפטר משכניהם הגרמנים, מהרכבות העירוניות שלהם, מאדיבותם המזויפת וברכת “גריס־גאָט” שלהם.

בצהרי שבת רואות עקרות־הבית היהודיות את שכנותיהן הגרמניות והנה הן חוזרות מן השוק עמוסות סלים מלאים כל טוב לכבוד יום ראשון בשבת, וריחם של הפירות והתופינים נודף למרחוק. ולא אחת הן נזכרות בעיניים דומעות בשכנותיהן העלובות שמתו מיתה משונה בתאי־הגזים: פרל’ה בתה של חנה, גיטל האושכפנית, ריזל’ה בוצ’אן, רעכיל בתו של חיים־אנשל ורבות אחרות, שבאור ליום ו' היו אף הן ממהרות לשוק ולחנויות ומרבות במקחוֹת לכבוד שבת, וכל ערב שבת היו טורחות ומנקות ומצחצחות לכבוד שבת, – וקללה נמרצת בוקעת ועולה על השפתים: ארורות כל אותן עקרות־בית שלוות ומתונות, נשותיהם של סרדיוטי הס"ס ששילחו נפשות יקרות אל תאי־הגאזים ואיש לא שמע את יללת־מותן האחרונה.

ג    🔗

סוף סוף הגיעה השעה המוצלחת, ובמשכנותיהם של יהודים בבוֹטנאנג ובשטוּטגרט, במינכן, ניו־פריימן ופרנקפורט וסאלצהיים ובשאר מקומות בגרמניה, שם יהודים נחיתים, הגיהה קרן־הישועה: מדינת ישראל! ודגלי תכלת־לבן מתנוססים ב"שטראסען" השאננים של הגרמנים, שירת “התקוה” נתהדהדה ברחובותיהן ובחוצותיהן השלוים של הערים והעיירות הגרמניות, ואת בתי־החומה המוצקים של הגרמנים קישטו תמונותיהם של הרצל ונורדוי, וייצמן וסוקולוב ושל מנהיגים גדולים אחרים שהיו ושישנם. משתאים ונבוכים הביטו גרמנים, זקנים וצעירים, אחרי ילדי יהודים הצועדים בסך על אדמת גרמניה ושירת־הדרור בפיהם, – אכן, אכן, הקיץ הקץ על הנדודים, על ההידחקות בקרן־זוית של בתים זרים בארצות נכריות. הביתה, הביתה, אל אורה של חמה מאירה ושמחה, הביתה.

ואניות קלטו לתוכן יהודים נודדים שבשאט־נפש השאירו אחריהם קללת־פרידה לאדמת גרמניה הארורה, היא ובניה המרצחים.

וים אביבי רוגע נשא על גבו בהוד שבגאוָה את אניות הנודדים על מנת להביאם לארץ אבותיהם, למחוז־חפצם הנכסף. והערים היפות חיפה ותל־אביב ושאר מקומות נתמלאו נודדים מפולין, גרמניה, רומניה, הונגריה ושאר ארצות. איש איש ולשונו, איש איש ומחשבותיו, אך כולם אחוזי רגש־גיל אחד: חפשים מאױבים, חפשים מְטרנסדניסטריה, ממיידאנק. קוֹרֶא דרוֹר, דרור. כביכול, טול והעתר מנשיקות פיך כל פרודה ופרודה של הדרור. והחלו הנודדים־העולים להשתקע, להסתדר, מי בעיר ומי בכפר, מי במעברה ומי בשיכון, איש איש כרצונו, איש איש כיכלתו.

וסיעה אחת של עולים נשתקעה בנהריה, עיירה קטנה הדורה ונאה לא הרחק מחיפה העיר החיננית.

אם יש פלאי־יה – נהריה אחד מהם. הרושם הראשון שמתקבל הוא כי בבראו את נהריה היתה רוחו של הקדוש־ברוך־הוא טובה עליו ביותר. בשעת יצירה לא היה אלא משתעשע עם התולדה. הרי משטח נוי, מזיוו של עולם, ובו שפע של עצים מחטניים ופרחים, והרי תלוליות תלוליות של חול ובהן צמחי־בר למכביר, זכר למדבר. נשים יהודיות מגרמניה נתנו דעתן על צעצועי־יה אלה ועשאום כמין דוגמה, ובתים קטנים, אחד נאה מחברו, עומדים בסך ומתהדרים בקישוטי גינותיהם, וחוילות זוטות לנוי ולהלל זרועות כבית־סתרים, ומסביב לבתים ולחוילות ובתוכם מרצדים צללים צוננים בינות לנגוהות־חמה ושובים לב רואיהם. ובתי־אוכל ופנסיונים מנצנצים ומאירים את חשכת הלילה ואורותיהם קוסמים לה לחורשה ומחיים את טרפי אילנותיה ופרחי הגינות שמסביב. דברים כגון אלה ראו הנודדים־העולים רק על הבד של קולנוע או בחלום.

וטרקטור כבד נזדחל לו ועלה על תלוליות־המדבר וכבמטה־קסמים ריבץ ושיטח את החול, ובזה אחר זה כבמאמר־יה צצו בתי־מגורים שקלטו את העולים, אותם וכל אשר להם, ועד מהרה צצה גם גינוֹנת ליד כל בית. וברכת־יה ירדה על אותם חולות, ותנובה בשפע, ירקות ופרחים כיסו כמרבדים את משטח החול, והים הגדול שיגר רוחות קלילות, שי למשתכנים החדשים.

ותחת אורה וחומה של שמש ישראל היוקדת, מלוּוים נהמתם של גלי־הים, ומשיבים את נפשם ברוחות צוננות של בין־ערבים, התירו הנודדים לבסוף את צרורותיהם. התירו – על מנת שלא לחזור ולארזם לעולם, על מנת להתחיל בחיים חדשים: לשכוח את זועות זווֹלין ובוטנאנג, לחיות חיים חדשים, פוריים, להיות עם ככל העמים.

ש. טאוב־הופמן

מאידיש י. אליאב

חיפה