בחצר־בית־הכנסת

הסרסר היה שפל־הקומה בעל זקן קצר וצהוב, מכנסיו תחובים לו במגפיו, שערותיו פּרועות וכבעו יחד עם המצחיה נמצאו תמיד שלא במקומם.

מטופל גדול אמנם לא היה, רק הוא ואשתו ובּנו היחיד, ובּכל זאת היה תמיד טרוד ומבוהל.

תמיד היו לו עסקים רבּים: בּית־תה ובו גם תמחוי, אכסניה ו"בירז’ה". את עיקר פּרנסתו מצא בזו האחרונה: בּהבירז’ה למלמדים, למורים ולחתנים. הוא היה הסרסר והשדכן של מיני הסחורות הללו בּשביל הישוב.

בּביתו הקטן והאפל שררה תמיד המולה, שם רבּו כל מיני עניים ובּטלני חצר בּּית־הכנסת, מלמדים לכל סוגיהם: ממלמדי־דרדקי עד מלמדי־פּוסקים, מורים לכל שבע החכמות וחתנים מכל המינים: צעירים, רַוָקִים שנזדקנו, אברכים שנתאלמנו וכדומה.

מטבעו היה אדם בּעל לב טוב וכמוהו גם זוגתו. היא היתה אמנם מעמדת לפעמים פּנים כועסות, אבל תיכף ומיד התחרטה ונתפּייסה.

הוא היה זריז גם בּמצות “הכנסת אורחים,” מי שלא מצא לו מקום בירושלים דליטא, היה בּא אליו.

בּביתו היו שוהים בּחורים עניים כמה וכמה חדשים, אוכלים ושותים אצלו עד בוא “הזמן” בּתנאי, שאם יזדמן להם “מעמד” ינכו לו את שכרו מדמי “הקדימה”.

עפ"י רוב היו אלו “אקסטרנים” שעסקו בּמלמדות “זמן” אחד ואספו איזה סך כסף כּדי שיוכלו בּזמן השני ללמוד בּעצמם ו"חוזר חלילה", בּעלי הכשרונות שבּהם הגיעו אמנם בּאופן כזה בּחסדו של הסרסר לידי השכלה, והנחשלים היו מתגוללים אצלו עד שהלבּינו שערותיהם.

ומצוה מיוחדת היתה לו, שדקדק בּה תדיר: להכין בּכל חג האסיף סוכה לכל דיירי חצר בּּית־הכנסת.

כך חי לו הסרסור עד בּוא המלחמה. הוא כבר קבּץ על יד סכום כסף מסוים, חבּש מגבּעת לראשו והוריד את שרולי מכנסיו מעל למגפיו.

כשבּאו ימי־הכבוש ובני הבּירז’ה שלו נעלמו, מי למלחמה, מי לעבודת־פרך וגם מן הכפרים לא בּא איש, ווילנה היתה סגורה ומסוגרת. - נתדלדלו עסקיו וביניהם גם הבּירז’ה שלו בחצר בּית־הכנסת.