המלומד היה ממשפּּחה גדולה בּישראל. הוא היה גבה הקומה וזקוף, פּניו מפיקים רצינות, ועם זה טוב־לב ופקחות יתרה.

הוא היה מפורסם בּכל עולם־המדע והחליף מכתבים עם כל גדולי החכמים, אבל בּעירו לא היה איש יודע אותו, כי היה יושב אהל, איש־הספר.

הוא התחיל מפרסם מאמרים בּדפוס עוד בּראשית ימי נעוריו. אחר חתונתו נעשה סוחר, ובּנסעו לרגלי מסחרו לפּטרבּורג ולרומי היה מבלה שם עתותיו בּהבּיבּליותיקאות ובּאוצרות הספרים הגדולים. אז התחיל מחבּר חבּורים, ובכל שנה היה מזכה את עולם־המדע בּספר חדש, שעשה רושם גדול.

לא ארכו הימים והוא התחיל לבנות בּית־חומה, אבל גם אז לא הסיח את דעתו מספריו. הוא קוה, כי כשימצא את פּרנסתו על־ידי בּית־החומה שלו, אז יוכל לשבּת בּשלוה ולכתוב את ספריו. הוא נוטע לו על־יד בּיתו גן־עצים קטן. וכל זה כדי שיוכל גם בּימי הקיץ החמים לחסות בצלם ולעסוק בּחבּוריו.

ובּיום ובלילה, מתוך אכילה ומתוך שנה, - היו תלי־תלים של ספרים סובבים אותו. הוא לא בּקר שום איש ולא נסע לשום מקום, אלא ישב בּביתו ועיין בּספריו, כותב ומעיין.

עסקן צבּורי היה, ועיקר עסקנותו היתה בּביבליותיקה, כל טיולו היה תמיד מבית־העקד אל בּית הספרים בּלי ספריו היה ממש כדג בּלי מים,

כיון שהגיעו ימי־הכּבוש ובית־החומה שלו לא הוסיף עוד להספּיק לו את פּרנסתו, כי נלקח בּתור קסרקטין לחיילות הגרמנים, וגם את ספריו לא היה יכול לכתוב, חלה מרוב צער.

ובשעה ששכב על ערש דוי ולא היה עוד הדבּר בּפיו, לא חדל מהזכיר את ספריו. את ספרי בית־העקד הקטן שלו הוריש לבית־העקר הגדול. אלה היו דבריו האחרונים ובהם יצאה נשמתו.