החזן היה גבה־הקומה וזקוף, בּעל זקן לבן ונאה, ופּנים רעננות ומפיקות עליצות, אבל עוד יותר ערב היה קולו הרענן.

בּימי שחרותו היה עגלון בּריא וחזק ורגיל בעבודה קשה ומפרכת, כשנסתמא התחיל מבקש נדבות. אבל הוא לא היה מבקש נדבות מתוך בּושה והכנעה כיתר העניים המצניעים לשאול והמתרשלים על פּי רוב בּמלאכתם. הוא, להפך, היה פּושט יד בּמין גאוה ומבקש בּקול רם והיה זריז מאד בּאומנתו, גם בּלויה אחת בּחצר בּּית־הכנסת לא נפקד מקומו, ואף יומא דפּגרא אחד לא שכח והיה מאסף כסף רב, עד שהיו מרננים אחריו כי יש לו “ממון קורח”.

סומא זה היה גם בּּעל־זכרון והשגה נפלאה. הוא היה מכיר בּבני־אדם מפּעם הראשונה ואילך על פי קולם, וכל התפלות היו שגורות לו על פּיו. נהירים היו לו גם כל רחובות וילנה ושביליה ואף כי חצר בּּית־הכנסת. שהיה בּקי בכל פּנותיה וזויותיה. הוא היה הולך בּכל העיר בּמהירות כשהוא ממשש לפניו בּמטהו הנאה עד שהיה מורה דרך גם לזוגתו העורת, כאלו היה פּקח.

עם קבּלת־השבּּת היה מתקשט בּכובעו ובּמעילו החדשים, היה מסרק את זקנו הנאה, עד שקרן עור פניו בּלכתו לבּית־הכנסת, ובּכל יום השבּת בּשחרית ובמנחה היה נשמע קולו הערב של החזן העור כשהוא מוציא מפּיו את המלות המרגליות בּנעימות כל כך גדולה, עד שהיו אומרים עליו, שהוא מחיה נפשות.

הוא אהב כל־כך לעבור לפני התּיבה, עד שכדאי היה לו לישב ולחכות עד כּלות “מנינים” אחדים את תפילתם בּשביל לזכות לסוף בּ"עמוד", וכשהיו לצים בּאים ומתגרים בּו וחוסמים לפניו את הדרך אל העמוד, מיד היה בּא עליהם בטענותיו שהוא “חיוב”.

כך היה החזן העור חי בּמנוחה ונחת. בּימי השבּּתות היה מתפּלל ומקבּל נחת מרובּה מתפלתו, ונעשה מפורסם על ידה, ותיכף בּמוצאי־השבּּת אחרי ההבדלה היה מזדרז לבוא ולעמוד על דוכנו בּקרן סימטת “גיטקע־טויבּע” ורחוב האשכנזים כשהוא מצעק בּלי־הפסק בקולו המונטוני והמצלצל, “תנו נדבה לסגי־נהור!” קולותיו היו דוקרים ממש את הלבבות.

ומכיון שהגיעו ימי־הכבוש והעניים נתפשו למלכות ונשתלחו לעולם האמת, התחיל אף הסומא מתירא להראות בּחוץ והיה יושב יחד עם חבריו הקבּצנים בּבּית המדרש ורעב ללחם, וברעב מת.