הוא היה איש גבוה וחסון כאלון, בּעל פּנים פּאַטריאַרכאַליים טיפּוסיים עם עיניים יפות ונפלאות, וזקן לבן וארוך.

עוד בּמלאת לו חמש־עשרה שנה כבר היה למלמד, ובהיותו בּן שש־עשרה נשא לו אשה. אשתו היתה אופה לחם למכירה, והוא “חרש ודש” עם תלמידיו הבּורים בּ"ישובים שונים".

בּיום היה מלמד אותם גמרא, ומן הערב היה מתבּודד לעצמו ומשים לילות כימים על התורה ועל העבודה. בּכל ערב שבּת, אפילו בימי החרף, בּימי קור חזק, היה משבּר את הקרח וטובל בּנהר.

לכל יום־טוב היה שב לפקוד את נוהו ואתו איזה סך רובּלים חמשה־עשר בּערך, ומתנה - מעט מכלת: פוּד קטניות, קצת גריסים, חריצי־גבינה אחרים וכדומה.

בּמשך הזמן, כשנתפרסם ללמדן גדול הבּקי בּתנ"ך ולמליץ נפלא בּלשון הקדש, החותם גם על “המגיד” ועל כל אלה עוד: מומחה בּכתיבה תמה ויפה של “אדריסאות” גרמניות ורוסיות, כבר התחיל מקבּל בשכרו שלשים רובל ל"זמן" ובני־הכפרים היו קופצים ומריבים עליו.

פּתאום מתה עליו אשתו מיתה חטופה ותעזבהו לאנחות עם יתומיה הקטנים. אבל הוא מהר להתנחם וישא לו אשה אחרת.

גם אשתו השניה עשתה כל עבודה קשה: תפרה, הטליאה, מרטה נוצות, חלבה פּרות, הניקה בּנים זרים עד שחשכה לה רובּלים אחדים, אז קנו להם בּית וישכירוה גם לשכנים. אולם השמחה לא היתה עוד בּמעונם. תכפו המחלקות והתגרות בין שתי כתות הבּנים משלה ומשל אשתו הראשונה. גרמו לכך כל מיני הסתות ורכילות מצד “דודות” שונות קרובות ורחוקות.

בּניו מאשתו הראשונה נתפזרו וגלו זה לכאן וזה לכאן, ובּני אשתו השניה היו תמיד חולים, שלא היו יורדים מימיהם מעל מטתם. כל אלה הכבידו עליו את חייו. כמשא לעיפה.

נוסף על כל זאת קבּל פתאום בשורה רעה. כי בּנו הבּכור אשר אהב אותו כל־כך, נהרג כחדש ימים אחר חתונתו תחת המפּולת, מרוב צער נשרו לו כל שניו מפּיו.

בּמלמד חסר־שנים לא מצא עוד איש חפץ, אז התחיל הוא וכל בּני בּיתו יחד סובלים מחסור ועוני, אולם הוא נשא את יסוריו בּאהבה כעין ענש מן השמים, ולכפּּרת־פּשע קבּל עליו תקון־גלות.

בּבלותו כל ימיו בּ"הישובים", הנוחים, ידע עד כמה נצרכים שם לפעמים למזוזה, לסדור־תפלה ולציצית. הלך ולוה בתור גמילות־חסד זוזים אחדים וקנה בּהם מעט מעט מכל הסחורות הללו והתחיל עובר מישוב לישוב ומזכה את בּני־הכפרים במצוות. כך היה נע ונד לילה ויום.

הדרך - כך היה רגיל לאמר תמיד - מעמידה את ההלך בּסכּנות מרובּות. היא מפרכת את האדם, מדכאת בּו את גאותו ותאותו.

לא פעם אחת שסו בּּו ה"פּּריצים" כלבים רעים, ועוד מעט וקרעו אותו לגזרים. לא פּעם תעה בּדרך ולן יחידי בּיערות־חושך שרוי בּפּחד ורעב ללחם. יום אחד אירע לו מאורע זה: “גוים” שכורים התנפּלו עליו בּדרכו ויאסרוהו בעבותות לעגלתם ויכריחוהו להתחרות עם סוסם בּמרוץ; ופעם שניה התחילו “שקצים” משליכים בּו אבנים ושחתו את עינו האחת.

אבל הוא לא שם לבּו לכל אלה, וכל השנה קיים “תקון־גלות”. היה נודד על פני שדות עזובים ובּיערות שוממים ומגיד תהלים מתוך בּכיות מרובות. רק לחג הפּסח היה שב אל ביתו, וליום־הכפּורים עלה רגל לרבּו.

כך עברו עליו שנים אחדות בּתקון־גלות, עד שחלש והזקין, אז יעצוהו מיודעיו להתישב ב"קלויז" על התורה ועל העבודה ובשכר זה יפרנסוהו. עם זה הציעו לפניו משרות הגונות, אבל הוא לא חפץ בּכל אלה והתחיל חוזר על הפתחים. היה לן בּ"קלויז" וישן על הספסל הקשה כשלבנה מונחת למראשותיו. בּכלל היה ממעיט כמה שאפשר בּשנה והיה מבלה את הלילות בּוידוים ותפלות. בּראשונה קיים מנהג “תקון חצות” מתוך דמעות שליש; אחר־כך היה מגיד תהלים בּבּכיות עצומות, ולבּסוף היה מתחיל בשעורים שונים של משניות, זהר, גמרא, מדרש, שנ"ע וספרי מוסר.

הוא גם הזהיר את עצמו מאכילת בּשר, ואפילו ממרק של בּשר כמה שנים ורק בּפרוסת לחם שרויה במים השקיט רעבונו.

כשהגיע לשבעים שנה פּרסם בּדפוס איזה חיבור קטן, להיות לו להוצאות הדרך לארץ־ישראל, בּהפּרדו מעל משפחתו לפני נסיעתו, התחיל מבקש מאשתו וּבניו מחילה וסליחה בּקול שנפסק לרגעים מתוך דמעות ויאמר אליהם:

– ידעתי גם ידעתי, כּי הרבּיתי למרר את חייכם, בּחזירתי על הפּתחים השאתי עליכם חרפּּה והייתם מתביישים לבוא בין אנשים. גם כשהציעו לפניכם שידוכים הגונים הייתי לכם לאבן־נגף. לא פּּעם נפגשנו יחד פה ושם והלבנתי את פּניכם. את כל זאת ידעתי, אבל יודע אנכי שכל הענוים היו לי, ואפשר גם לכם, לעונש מכפּּר עון.

כל ימי חיי חלמתי לבוא אל הארץ הקדושה, אבל כדי שלא תקיא ארץ הקודש מתוכה, צריך האדם להתרומם ולהעשות קדוש בּעצמו.

ועוד מעשיה יש לי לספר לכם ־ הוסיף בּקול נמוך ועצוב - ידוע תדעו, בּני היקרים והחביבים, שמוצאנו מגזע גדולי צדיקים ועשירים מופלגים; אבל אחד מאבות אבותינו נכשל בּּעון גדול: הוא היה פּרנס־חודש בעיר לא קטנה, ששם שמש בּרבּנות צדיק גדול אחר, ואבינו העליב אותו. אז קלל אותו הצדיק. שכּל בּניו ובני בניו יהיו לומדים יראים ושלמים, אבל גם עניים מדוכאים, כדי שלא יוסיפו עוד להתגאות בּיחוס אבותם.

גם אבי ז"ל - המשיך את דבריו בּקול עצב - קבּל עליו עונש כזה. אף הוא היה למדן וצדיק גדול, היה יושב כל היום מעוטף בּטלית ומוכתר בּתפלין

על התורה ועל העבודה ונזהר מדברי חול, ובשבּת היה שותק לגמרי וכל דבּוריו היה בּרמז.

כּּל ימי חייו היה אחד מבּעלי הבּתים הנכבּדים, ואף־על־פי־כן היה כשנתים לפני מותו מחזר על הפּּתחים בּעירו לן ב"קלויז" ושם גופא כשטליתו עליו ותפליו בּראשו יצתה נשמתו בּטהרה בּהגיעו לפרק ע"ה בּתהלים.

גם אנכי, בני היקרים, זה לי חדשים אחדים אני מגיד את פרק השבעים בתהלים כלומר, שכבר מלאו לי “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”, ומסתמא כבר הגיעה לי העת ללכת לבית עולמי.

וכך כלה בּעל תקון־הגלות עצוב ועגום לצוות את בניו ולהפרד מעל משפחתו ויחבק וינשק לכלם ויצא רגלי לארץ ישראל.

כעבור חדשים אחדים נתקבל ממנו מכתב מארץ ישראל. שם - כך הוא כותב עברית בּמליצות נלהבות - מתוספת לו לאדם נשמה חדשה; שם שורה השכינה ונשמה יתירה נתנת לו לאיש הישראלי, פּה למוד התורה ועבודת התפלה אחרים לגמרי".

שם בארץ הקדש, התיר לעצמו גם אכילת בּשר־עוף.

כעבור עוד חדשים אחרים נתקבּל מכתב מאת גבּאי מושב־הזקנים שבירושלים, המודיעים, כי בּעל תקון־הגלות נפטר וכי הובא לקברות שם על הר הזיתים.