האדריכל היה שפל־הקומה, בּעל מצח גבוה ומזהיר, שעיניים וחביבות נשקפות לו מתחתיו, ובת־צחוק נעימה מרחפת תמיד על שפתיו.

הוא היה נצר ממשפחה מיוחסת בּישראל ובּעל כשרונות מצוינים. עוד בּימי־עלומיו כבר עשה לו שם בבקיאותו בּש"ס ופוסקים, ואז קבל “סמיכה” לרבּנות, אולם הוא לא חפץ לעשות את התורה קרדום לחפור בה, והלך ונעשה אדריכל.

בּמוח הגיוני והנדסי ובעין בהירה של אמן חננו ד' והיה יושב כל היום ורושם לו תכניות ותבניות שונות של היכלים נהדרים ונפלאים, היה מציר תמונות יפות מלאות חן, ולילה כיום היה מאיר לו בּלמוד־התורה.

לפעמים היו מוצאים אותו כשהוא עומד בחוץ ורושם לו איזו תכנית וכעבור רגע אך כלה מעשהו, והנה הוא מוציא מכיסו גמרא קטנה ושב לעיין בה בהתמדה רבה, וכל מה שהרבה בתלמוד התורה, כן גדל חשקו בה ואהבתו אותה.

חדר היה לו בביתו מיוחד להכנסת־אורחים. לא פעם קרה, שנטל את הכר האחרון ממראשותיו ונתן לאורחיו. כמה וכמה אנשים חשובים וגדולים היה מחזיק בביתו על שלחנו ויספק להם את כל צרכיהם, מלבּושים נאים ומהודרים הלביש את תלמידי־החכמים הללו לפי מדרגת תורתם וחכמתם, וביראת הכבוד היה קם תמיד אפילו לפני נער קטן, אם הוא רק בן תורה כל שהוא. את שכר־הלמוד למלמדיהם ורבותיהם של בּניו היה משלם בדנרי־זהב.

ידיעתו בתלמוד גדלה כל כך, עד שברגע אחד יכל להגיד בברור כמה פעמים “רבא” “ואביי” נמצאים בּש"ס, ויותר שהיה גדול בתורה, גדלה ענותנותו. בבית־המדרש היה מקומו תמיד מאחורי הבימה על יד הפתח, והעניים המדוכאים העומדים שם היו חבריו.

להאדריכל הגדול היה גם לב־טוב, הוא לא הסתפק בלמוד בלבד, כי גם השתדל לעשות ולקיים את כל המצות הכתובות בתורה.

הוא היה מחזר ודורש אחרי אלמנות עלובות, אחרי יתומים עזובים ויהי להם לאב, לכלות עניות ספק כל צרכי חתונתן ולרוכלות־השוק היה מכין וממציא בגדים חמים לימי־חרף.

כך חי האדריכל הגדול, אביהם של העניים וקשי־היום חיי־עושר ונחת. בּיום היה מתעסק במלאכת התכניות, בצדקה ומעשים טובים, ואת הלילות הקדיש לתורה ולפלפול בהלכה עם גדולי־ישראל.

כשפרצה המלחמה הלכו תכניותיו הלוך וחסר, עד שלבסוף תמו לגמרי. אבל העניים והנדכאים הלכו והתרבו מיום ליום. לעסוק בתורה במנוחה לא יכל עוד למראה המחסור והעוני, ואמצעים להמתיק בהם את מרירות המחסור לא היו לו עוד. אז נלאה נפשו העדינה לשאת את המצב הקשה הזה ויחל ויגוע וימת.