לפנים נמצאו בוילנה הרבה שואבי־מים, שהיה להם בית־מדרש מיוחד תחת ישיבת ר' מיילא. כשנפלה והתמוטטה ישיבה ר' מיילא, נפל אתו גם בית־המדרש. ואף שואבי־המים עצמם התחילו פוחתים והולכים, ולא נשארו מהם בלתי אם שלשה, הם האחרונים לבעלי אומנות זו, וכלם גרו ברחוב היהודים.

האחד מהם היה בעל פּנים חשובות, קומתו בינונית, והוא צולע על ירכו.

הוא היה לבוש תמיד, בין בקיץ בין בחרף, בגד אחד ארוך חגור למחצה. ושני כיסיו הגדולים היו ממולאים בכל עת ספרים שונים.

לשואב־המים הזה היתה תשוקה גדולה לקנות ספרים, ולעתים תכופות היו רואים אותו עומד בחצר בּּית־הכנסת אצל סלי המוסי"ם וקונה מהם ספר זה ואחר.

ויותר מזה גדל חשקו ללמוד בספרים, ולא פעם אחת אפשר היה לראות את שואב־המים הזה עומד ומחכה לתורו אצל באר־המים, ובינתים הוא מוצא ספר מחיקו ומעיין בו.

אמרו עליו, כי הוא בעל מקובל.

כל היום ראו אותו עובר, כשהוא צולע ברחובות העיר עם דלייו המלאים מים, ובבקר ובערב נמצא יושב בתוך כל החברות השונות ללומדי דף גמרא. משניות, חיי־אדם ומעמדות.

לשואב־המים הזה היה חוק קבוע לתרום מעשר מפרנסתו ולחלק את הסכום בסתר בתור נדבה או בתור גמילות חסד לבעלי־בתים יורדים,

כה חי שואב־מים זה עד ימי־המלחמה.

וכשהגיעו ימי המלחמה, ואחר כן ימי הכבוש הגרמני, ובעלי הבתים היו לנושאי־מים בעצמם, אז התחיל שואב המים מתוך דחקות לבקש נדבות אבל לא ארכו הימים ונטרפה עליו דעתו. הגרמנים שונאי פּיות יתירות תפסו גם אותו בתוך יתר העניים ושלחוהו לאיזה מקום שהוא ונתפטרו ממנו…

שואב־מים השני היה בעל קומה משונה בגבהה ובעל רגלים ארוכות, אשר נסחבו אחריו בלכתו משום מחלת פרקי הארכובות.

בהיותו פנוי ממלאכתו היה רחצן קבוע של רצפות־הבתים ברחוב היהודים, ובעשותו זאת היה אוהב לספר מעשיות מימי־נעוריו איך שנשאר יתום מאב ומאם בהיותו ילד קטן ואיך שנתגדל בבית רצען עני, אשר מתו עליו כל בניו ורק לעת זקנתו עמדה לו זכות־אבות ואשתו ילדה לו בן ובת, אשר נשארו בחיים.

אח"כ היה מספר ע"ד חמש עשרה שנות עבודתו בצבא ואודות החן הגדול שנשא בעיני אדוניו השרים וגם על דבר מסות הצבא ואיך שעבר דרך נהרות ולן בתוך בצות ואגמי־מים ועל ידי זה נעשה חולה ברגליו. גם ספר על דבר חתונתו עם אשה שמררה את חייו ועל אסונותיו הגדולים.

אבל עיקר ספורו היה ע"ד אמירת־תהלים שלו במושב זקנים בשבּת אחר המנחה. בספרו את הדבר היה משליך מידו את המגרדה ויזקוף את קומתו ובשעת מעשה נתאדמו פניו מרוב התלהבות. הוא ספּּר, כי אמירת־התהלים לפני הזקנים, שחזרו אחריו מלה במלה, היא היא המאזרת אותו כח לשאת ולסבול את גורלו המר בכל ימות־השבוע. “אמנם אין אני יודע את פירוש המלים, ובכל זאת - כך הוסיף בטון של גאוה פנימית - אני יודע יפה את הניגון, ויודע אני באיזה מקום צריך להפסיק וכדומה”.

וכך חי האיש עד ימי הכבוש, וכשהגיעו ימי־הכבוש ושום מלאכה לא היתה לו, התחיל לבקש נדבות. אבל גם בקשתו זו היתה באופן משונה; פיו היה סתום וחתום, ורק הביט מסביב בעיניו העצובות והשואלות, וכל רואהו בלחץ לבו ונכמרו נחומיו אליו כ"כ, עד שנתנו לו את הפרוטה האחרונה.

אפס כי לא ארכו ימי עניו, כי קדמהו המות…

שואב־המים השלישי היה אלמן בלא אשה ובנים. הוא גר באיזו פנה חשכה, אכל לחם נקודים והיה לבוש אפילו בשבתות וימים טובים בבגדים קרועים ובלוים. הוא לא דבר עם שום איש, וחי חיי בּּודד וגלמוד. אמרו עליו. כי יש לו ממון קרח ושהוא איננו “עם הארץ”. בכל ימות השנה לא נתן לאיש שום נדבה ולא הלוה שום גמילות חסד, ורק בערב יום הכפּורים היה משליך לקערה של “ישוב ארץ ישראל” את המטבע היותר גדולה, ולא פּעם אחת אמר בפירוש, כי כל מטרתו בחייו הוא רק לצבור כסף ולנסוע לארץ־ישראל, וכה חי וצבר כסף וחשב ע"ד א"י עד שהגיעו ימי הכבוש.

וכשהגיעו ימי הכבוש ושום מלאכה לא היתה לו, רעב ורעב, ובכסף ארץ ישראל לא נגע. אך כשהציק לו הרעב עד מות, התחיל לסחור ויהי לנושא “פודים” מכפר לעיר. אך גבר לא יוצלח היה והגרמנים לקחו ממנו את סחורתו כמה פּעמים. אז התחיל ללכת ארחות עקלקלות, אבל גם זה לא הועיל לו, עד שלא נשאר מאומה מכספו הצבור, נדבות לא בקש, וכך ישב בקלוז גחש"א ורעב, עד אשר צבה ומת שם.