א.    🔗

האמת ניתנה להאמר: בשעה זו, כשנדמה, שכל הכחות הגלותיים והאנטי־ציוניים בגלוי או בהסתר־פנים; כל האינסטינקטים השליליים, שהתפתחו בעסקנות הצבורית הישראלית במשך דורות, – נתגייסו ביחד, כדי להטביע ברפש את תנועת־הציוניות ההרצלאית, – בשעה כזו קשה מאד לאדם להסיח דעתו אפילו לרגע מאותה חזית־ההתקפה על הרעיון הציוני־המדיני ולהטות את לבו לשאלות יותר עיוניות – להצמד לשעה קלה לאותו מעין המים החיים והזכים, שנבקע לנו בדרך־נס ממש בצחיח הסלע של הגולה, למקור הראשוני של תורת־השחרור והתקומה – לתורתו של הרצל; וביחוד קשה הדבר לאחד מן הנמצאים בעצם־חזית־ההתקפה המכוערת על הציוניות: כמו שקשה הדבר, למשל, לחיילים, שנמצאים בטיט וברפש של החפירות, תחת האש הבלתי־פוסקת של האויב, להקשיב אפילו לשעה קלה לאיזו סומפוניה נשגבת של ביטהובן, שחדרה בדרך־נס למקום־חניתם: הקולות הנשגבים, דומה, מגיעים אז ממרחק רב וכמו מעולם אחר, וכמעט שאינך מאמין בקיומם המציאותי… מאותה הסיבה – משום ששטח התנועה הציונית דומה עכשיו יותר מדאי לישימון־שלג, שעדת־זאבי־טרף משתוללים בו, כדי להשמיד את שארית־החי, שנזדמן לאותו ישימון – אין כל אפשרות להתמכר, ואפילו לזמן־מה, לאותה עבודה, שצריכה ומוכרחת להעשות, ושלא נעשתה, לחרפתנו, עד היום: לברר את היסודות העיוניים של תורת־הרצל; ללַקט את אלפי המרגליות הפזורות ביומניו, בנאומיו, בספוריו ולנסות ולבנות מהם בנין אחד שלם, בנין של השקפת־עולם ציונית מוצקת ומותאמת בכל חלקיה. ומכיון שאין השעה מוכשרת לעבודה חשובה כזו, הרי מתוך הכרח אסתפק כאן בבירורה של השאלה, שהיא חשובה גם לשם הבנַת־תורתו של הרצל, גם לשם פתרון־החידה המתמיהה מאד: כיצד אפשרי הדבר, שתורה זו נשתכחה עד כדי כך מלבו של רוב־הצבור, שנמצא כיום, לכל הפחות, כפי שהוא חושב בעצמו, בשטח הציוניות.

אנסח חידה זו בבהירות יתירה: כיצד יכול היה להתרחש הדבר, שאותה תורת־הרצל, תורת־ הציוניות־המדינית, שעוד לפני שלשים ושש שנה, עוד קודם שהגולה היהודית, בתור צורת־קיום של העם, פשטה את הרגל באופן מוחלט כל כך, כמו שפשטה היום; עוד קודם שבנין המדינה היהודית נעשה לצורך הכרחי כל־כך להמוני־העם וקודם שהגשמת־הציוניות על־ידי בנינה של ארץ־ישראל־העברית נעשתה לדבר ריאלי כל־כך, לדבר, שאפשר כמעט למשש אותו בידים, – שעוד בזמן ההוא נפגשה על־ידי ההמונים באהבה סוערת כל־כך, בלבבות פתוחים כל־כך, שנתחבבה עוד אז על כל העסקנים היהודיים, שעבדו בשטח הצבורי־הלאומי – כיצד יכול היה להתרחש הדבר, שאותה תורה עצמה (שהרי הציוניות המדינית של עכשיו היא היא תורתו של הרצל) תיפגש כיום דוקה בהתנגדות – יָתֵר על כן: בשנאה לוהטת! – גדולה מצד חוגים רחבים מאד של אותו צבור יהודי? שהרי עכשיו אין עוד להטיל ספק בהקף הענקי, המבהיל של שנאה זו בתוך העסקנות הישראלית ובתוך חלק גדול מן הנוער היהודי לאותו רעיון ציוני־מדיני; שהרי רק על רקע של שנאה “זואולוגית” כזו לעצם הציוניות המדינית, שנאה, שמזכֶּרת את שנאתם של הגרועים שבגויים ליהודים, – יכול היה לשגשג פרח־זוועה כההשתדלות בכל הכחות להכחיד מתחת שמי־ה' את הרעיון של הציוניות המדינית ואת נושאיו בלא חנינה…

והרי מדת־ההגיון מחייבת, שעם־ישראל והצבור היהודי בכלל יהא כיום הרבה יותר מבוגר מבחינה ציונית מכפי שהיה לפני 36 שנה; והרי אותה מדת־ההגיון היתה דורשת, שעכשיו, 36 שנה לאחר עבודה ציונית בתוך היהודים, יקבלו החוגים הרחבים של הצבור והנוער תורה מדינית זו בהרבה יותר אהבה ונכונות, מכפי שקבלו אותה אז, ב"מעמד־הר־סיני" הראשון של הציוניות, מפי הרצל; ועל כל פנים אי־אפשר להבין את גָדלה של שנאה מַבְהֶלֶת זו לבני־אדם, שכל “חטאם” – במה שהם ציוניים בציון, במה שנלחמו בעד הציוניות בציון, במה שנלחמו בליקווידאציה של תקות־העם על אדמת־העם, במולדת העברית, – אותה השנאה המבהלת, שגורמת לכל אחד ואחד מנושאיה לשמוח על האפשרות להטביע את הציוניים המדיניים “בכף של מים” ולהשתדל בזה באותה מסירות־נפש, שנושאיה של שנאה זו לא גילו כלל וכלל במלחמה באויבי־הציוניות המרובים והעצומים כל־כך…

וכדי לפתור חידה מכאבת זו אין, לדעתי, דרך אחרת, אלא לעמוד על תופעה אחת כללית בחיי־האנושיות, שאפשר עד עכשיו לא עמדו עליה כל־צרכה, והיא: שבתולדות־האנושיות אנו מוצאים לעתים קרובות הפרש גדול, על כל פנים – הפרש כרונולוגי גדול, בין שני רגעים בתולדותיה: הרגע של מתן־התורה והרגע של קבלת־התורה.

אביא דוגמאות אחדות: לפי המסורת העברית ניתנה תורת־משה לעם־ישראל תיכף ליציאתו ממצרים. אבל למעשה לא נקלטה תורת־משה בחייו של העם אלא לאחר תקופה ארוכה מאד, כמעט תקופה של אלף שנה: בימי גלות־בבל. רק בימי עזרא הסופר נתקבלה התורה וכל מצוותיה וחוקיה, לפי האות והתוכן שלה, על־ידי העם הישראלי. במשך תשע מאות השנים, שעברו בין משה רבינו ובין עזרא הסופר, נתקבלה התורה רק על־ידי חלקים קטנים לפי ערך מן העם־ישראל; רובו המכריע של העם המשיך לעבוד את האלילים, לזבוח ולקטר בבמות – ובכל אופן היה רחוק מאד מלקבל את התורה, שהוא עצמו נשבע בחגיגיות כזו לרגלי הר־האלהים בחורב לקיים אותה על כל פרטיה ודקדוקיה. ואפילו אם נשמע לדעתם של החוקרים־המבקרים, שרוצים לאחֵר בהרבה את מתן־התורה, הרי גם כן לא נוכל להכחיש את העובדה, שבין מתן־התורה ובין קבלתה עבר זמן ארוך למדי – ובינתים, עד לקליטתה של התורה בתוך העם, היה מצבם של נושאי האידיאלים הנשגבים, שהובעו בדת־משה, עגום מאד בתוך העם, ובני־ישראל היו “מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו”, כפי שנזכר פעמים אין־מספר בתנ"ך.

תופעה דומה לזו אנו מוצאים גם לגבי תורות אחרות: דת־הנצרות, למשל, ניתנה לעמי אירופה עוד במאות הראשונות לספירה, בערך – בין המאה הרביעית והעשירית; אבל כל אחד ואחד יודע, שעוד זמן מרובה לאחר־כך המשיכו עמי־אירופה לעבוד את אליליהם, אף אם נחשבו ל"נוצרים" באופן רשמי, ורק לאחר הרבה מאות שנים ניצח ישו בן־הגליל את פאן הגדול, את ווֹטאַן ואת פֶרון (אמנם, נצחון בלתי־שלם, כפי שמעידה ההיטלראות כיום בגרמניה).

התורה הסוציאליסטית “ניתנה” על־ידי קארל מארקס, ועד היום לא נתקבלה למעשה, אפילו ברוסיה הסוביטית, וספק גדול, אם תתקבל בכלל באיזה מקום שהוא בזמן מן הזמנים.

הגורם לאי־התאם כרונולוגי זה בין מתן־התורה ובין קבלת־התורה הוא מובן. כל תורה ותורה, ובפרט, אם נקח את תורת־משה – אותו משל, שבו השתמשנו לראשונה – היא קשה מאד; היא דורשת את כל האדם; היא תובעת ממנו שינוי־ערכין גדול ומהפכה יסודית בחייו (הרי עוסקים אנו במקרה זה באותו עברי קדמון, בן־הטבע, שעבד לבעל ולעשתורת או לאלהים אחרים וכל תפיסת־חייו היתה קשורה בעבודה זו); מַטֶלת עליו חובות קשות מאד. אבל כל תורה ותורה, בשעה שהיא ניתנת, כלומר, בשעה שהיא מתגלית לפני ההמונים, אינה מופעת בכל חומרותיה בבת־אחת. היא מתגלית ברגע חגיגי מאד, מתגלית, וקדם כל, בהדר־הזיו שברעיונותיה, ולא באש השחורה שבמצוותיה החמורות, היא נראית אז להמונים, שעומדים בתחתית־הר־סיני להאזין לדבר־ה', כמעט כצעצוע יפה מאד, צעצוע מושך את הלב ואת העין; והעם, שהוא תמיד בבחינת ילד, נמשך אחר הנרתיק החיצוני של התורה הנשגבת ונאחז בה בידיו, בלא שירגיש, כי בתוך נרתיק זה אצורה אש אוכלה אש, אצורה שלהבת צורבת ולוהטת… ולא לחנם מספרת האגדה, שמשה רבינו, כשהיה תינוק, בחר בין שתי הקערות: קערת־הזהב וקערת־הגחלים הלוחשות, בגחלים הלוחשות דוקה; המחוקק לעתיד – ידו נמשכה אחר הגחלים הלוחשות, הסמל לתורה, שנתן אחר־כך. ומשום כך קל להמונים הנמצאים במעמד־הר־סיני לומר: נעשה ונשמע (ואין מן הצורך לשם כך אפילו לכפות הר־ כגיגית דוקה), משום שאין הם תופסים את כל הקף־ההתחייבות הנוראה, שקבלו על עצמם; משום שברגע החגיגי והדיקוראטיבי במשהו של מתן־התורה ידם נמשכת מאליה אחר הצעצוע המקסים והחדש, אחר המתנה ממרומים (עם, כמו ילד, אוהב את הצעצוע החדש, אוהב את המתנה). ומתן התורה עובר בחגיגיות מרובה; כמעט בלא התנגדות מצדו של העם. ולעתים קרובות מתרחש הדבר, שהמחוקק של התורה החדשה אינו נרגם באבנים.

אבל לאחר מתן־התורה החגיגי והדיקוראטיבי, לאחר החג הגדול, באים ימים אפורים ובלתי־ דיקוראטיביים כלל, ימים, שבהם צריך להגשים את התורה ולהפכה למעשה. ימים, שבהם פוקע פתאום הנרתיק החיצוני, המבריק, שבו כלולה התורה, ותכנה מתגלה: אש אוכלה אש. חובות חמורות מאד, תביעה למהפכה נפשית כבירה; הטלת אחריות איומה על מקבלי־התורה, אחריות בעד אידיאל גדול. ורק אז, כשמתברר תכנה הפנימי של התורה החדשה, רק אז מתחילים ההמונים, השמרניים מאד, שהם מוסיפים לחיות באותה הרוח שקודם מתן תורה, – להראות התנגדות. במקום “נעשה ונשמע” באים “לא נעשה ולא נשמע!” באה התקופה, שבה מתחיל העם לשנוא את הנושאים של האידיאל המהפכני, ל"הלעיב במלאכי־אלהים ולבוז את דבריהם". יתר על כן: הוא רוצה להתנקם בהם, לרמוס אותם, לטָרְדָם מן העולם, על שהם – נושאיה של אֵשׁ זו, אש־התורה המהפכנית, על שהם מזכירים לו את עוון בגידתו בתורה שקבל – מן השפה ולחוץ, בלא לקיים אותה. ומכאן גורלם המר של הנביאים, שבאים במאוחר דוקה: משה רבינו, זה שהביא את ישראל למעמד־הר־סיני, לא נרגם באבנים. אבל אליהו הנביא נמלט בנס מזעמם של נביאי־השקר; וזכריהו נרצח; וישעיהו, לפי־האגדה, נגזר לגזרים על ידי מַסור; וירמיהו הושלך לבור…

ותופעה דומה לזו אנו מוצאים גם לגבי הציוניות. “מעמד־הר־סיני”, מתן־התורה של הציוניות היה בבאזל בשנת תרנ"ז, והרצל היה המחוקק של תורה זו. ובמעמד זה נתן הרצל את התורה הציונית, והחלק הלאומי בצבור היהודי כאילו קבל אותה. אף כאן, במעמד־הר־סיני זה, לא ראה העם עוד את כל גודל־ההקף החמור של התורה הציונית, לא הכיר את המהפכנות העמוקה שבה; הוא ראה את הנרתיק המבריק החיצוני, ולא ראה, שתוכה – אש אוכלה אש, “אש שחורה על גבי אש לבָנה”.

הרצל, בתור מדינאי גדול, ומדינאי טוב־לב מטבעו (הרצל שייך לאותם המדינאים, שידעו גם הם היטב את חולשותיהם ושפלותם של בני־האדם, אבל השתמשו בהם כדי לחזק אותם וכדי להעלות אותם: לא כדי ליסר אותם בשבטי־ברזל) – ידע, שבמעמד־הר־סיני מוכרחים קודם להראות לעם את הנרתיק המבריק; ומשום כך, גם בספרו “מדינת היהודים”, גם ביומניו, גם בנאומיו היה מדגיש קודם כל את הצד הנעים והערב שבגאולה; הרי אפילו את סיר־הבשר הבטיח לקחת מ"מצרים"… ואם כן, למה לא יקבל העם את התורה החדשה? גאולה מסבלות־הגלות? אדרבה ואדרבה. מדינה יהודית? אדרבה ואדרבה. צ’ארטר? “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו”? למה לא? –

והתורה הציונית ניתנה בקלות (באופן יחסי), כמו שניתנו כל התורות. אני אומר: בקלות באופן יחסי. ודאי, שגם להרצל קמה אופוזיציה; ודאי, שגם את חייו מֵררו הרבה והרבה, ואפשר, שגם קיצרו את ימיו. אבל שנאה כזו לא היתה! במעמד־הר־סיני אין העם שונא את התורה, שניתנת לו. לא משום שכבר הוא מוכן בנפשו לקבל אותה, אלא משום שאינו מוכן עדיין אפילו להבין אותה; משום שבאותו רגע הוא רואה בה צעצוע נחמד, ולא אש שחורה על־גבי אֵשׁ לבָנה.

אבל התורה הציונית אינה צעצוע נחמד, והיא אמנם אש שחורה על־גבי אש לבָנה! אין היא אידיליה, היא טרגידיה! “אַלטניילאנד” של הרצל היא כמעט אידיליה, וגם “מדינת היהודים”, למרות התוכן הפנימי המסותר, שהוא דראמתי מאד, היא כמעט אידיליה. אבל היומן של הרצל, שבו דבר לא באזני־המונים, שצריך למשוך אותם לתחתית־הר־סיני בלא אפשרות של כפית־הר־כגיגית, אלא התודה בו בפני עצמו, יומן זה הוא טראגידיה גלויה. כמעט כל דף ודף שבו נוטף דם. ותנועת־פדות אינה יכולה שלא להיות טראגידיה. ובפרט שבפרט – תנועת־פדות של העם הטראגי מכל העמים, העם, שבמשך אלפיים שנה הוא חוצה בנחלי־דם ואש. פדות של העם, שפירושה – להפוך צבור, שרגיל לחיות חיי־עדר, בלא כל אחריות קולֶקטיבית, בלא התקשרות למולדת, בלא חובה לעבוד ולשמור איזה שטח טֶריטוריאלי שהוא בעולם, לעם־ממלכתי, נושא־כתר סוּבֶרני, ונוסף לזה – לא להביא את העם למולדת מוכנת, אלא לדרוש ממנו, שיכבוש לו מולדת זו על־ידי קרבנות עצומים, על־ידי מלחמה מדינית באויבים עצומים, על־ידי עֵרות תמידית, עמידה מתמדת על המשמר, התנגדות מתמדת לכל צורר ומתנקש (בה בשעה שהעם רגיל אלפיים שנה לכוף ראשו כאגמון בפני כל צורר ומתנקש), חישול של כח פיסי לשם שמירה על המולדת (בה בשעה שהעם רגיל במשך אלפיים שנה להיות משולל כח פיסי, וממילא גם לראות כל כח פיסי כ"אי־מוסרי" מלמפרע, גם כשהוא מגן על זכויות טבעיות), – תנועת־פדות שכזו ודאי שהיא טראגידיה. ודאי שהיא דורשת ותדרוש הרבה מאד מאת נושאיה: היא תדרוש מכל אחד ואחד מהם – את כולו, את כל האדם, בלא שיור; תדרוש ממנו, שישַנה שינוי גמור את אָפיו ורוחו, שהוא יהפוך את האי־פוליטיות שבטבעו לפוליטיות, את הפסיביות – לפעילות מרובה, את ההרגל לבטל כל מה שאינו נכנס לשטח הקיום הכלכלי הבלתי־אמצעי בהרגל לעֵרות ולהתחשבות ולאחריות וליחס רֵיליגיוזי כלפי הקבוץ הלאומי וכלפי הטבע של המולדת וכלפי חובותיו של היחיד לעם…

וכלום נתפלא על כך, שלאחר שנתגלה תָכנה הפנימי של תורת־הרצל, לאחר שהופיעה לכל עין, בתהליך ההגשמה בציון, האש השחורה האצורה בה – לאחר שהסעיף ב"מדינת-היהודים", אלה “עשרת הדברות” של הציוניות, שיש לו כמעט צלצול אבסטרקטי, על הצבא היהודי, שיצטרך להגן על המדינה, נהפך לסעיף מוחש מאד, מלא בשר־ודם – לצורך, שהנוער יֵדע את חובת־האזרח לעמו, שהיא בלתי־נעימה וקשה למדי – להגן על הקיום של עמו, – נשתנה היחס של הצבור היהודי, ומהתפעלות מן הציוניות־המדינית עברו להתנגדות ולשנאה לציוניות זו, שדורשת כל כך הרבה, שמטלת חובות בלתי־נעימות כל־כך? –

והשנאה מוכרחת היתה לפנות כלפי הציוניות המדינית דוקה. הציוניות הרשמית, שאינה אלא גלגולה של חבת־ציון, שאינה אלא “ציוניות כלכלית” (בלא תכניות כלכליות רחבות), יותר נכון – ציוניות פילאנתרופית, – עוררה חבה ונתקבלה על צבור רחב. משום שכאן לא היתה דרישת־מהפכה, אלא המשך־המסורת. העם היהודי היה מאז ומעולם חרוץ בעניינים כלכליים. אם צריך היה, מחמת תנאיה הגיאוגראפיים של ארץ־ישראל, להחליף את מקצוע־העגלונות במקצוע הנהגות, את תעשית־האריג בפרדסנות, את החייטות – בבנין ובסלילת־כבישים, היה בזה משום שינוי־ערכין מסוּיָם (לא נכחיש את זה), אבל מהפכה־ברוח לא היתה. הסיסמה “מפעל ובנין” יכלה להתקבל כסיסמה מָסָרְתִּית: שהרי גם בגולה עסקו למעשה ב"מפעל ובנין", ולא פיתום ורעמסס אחת בנו שם היהודים לעמים, שבתוכם שכנו (אחר־כך נשארו פיתום ורעמסס לעמים ה"עיקריים", וליהודים – נשאר מקל־הנודדים ביד). הסיסמאות: “הקימו את המדינה”, “הלחמו מלחמה מדינית בעד המדינה”, “התנגדו להתנקשויות בזכויותיכם” שהן נפש־נפשה של תורת־הרצל, שהן עיקר־העיקרים בתורת־הציוניות בתור מהפכה בכל חייו של העם, – הן הן שעוררו את ההתנגדות, את השנאה השפוכה, שקבלה ביטוי מכוער כל־כך בחדשים האחרונים.

היו כאן, כמובן, גם כמה גורמים צדדיים: במַה שהעם “עזב את ה'” והלך “לעבוד את הבעלים ואת העשתרות”: גרם לכך הגידול של שכבת־האינטרֶסֶנטים. הפקידות של הציוניות הרשמית ושל הסתדרות־העובדים, שהגיעה לכח־השפעה כביר בצבור, שרכשה לה, מחמת התנאים המיוחדים, ששלטו בשטח־ההגשמה, עתונות גדולה ואמצעי־תעמולה מרובים: “כהני הבעל והעשתורת” שבציוניות קבלו אפשרות לעשות רֶקלאמה ענקית לאלילים, שלהם הם מכהנים. גרמה לכך גם התפשטותה הכבירה של הציוניות, לאמתו של דבר – פרסומה של ארץ־ישראל, שמשכה אליה, מחמת התנאים הגרועים בגולה, יסודות מרובים, שהם בבחינת “מהגרים” – כלומר – יסודות שאינם ציוניים, שיש להם אידיאל אחר לגמרו – על־פי רוב אידיאל סוציאליסטי או קומוניסטי, ולפעמים, טולסטאי, אנארכיסטי, וכדומה, והם באים לכאן לא כדי להגשים את הציוניות, אלא את האידיאל שלהם. ושוב מחמת התנאים המיוחדים, ששלטו בשטח־ההגשמה, הגיעו יסודות אלו דוקה, שיש להם אידיאל זר, לשלטון, והם הם שמכבידים על הגשמת־הציוניות ופועלים בעיקר לשם הגשמתו של האידיאל הזר. ודאי, שאלו הם גורמים כבירים. אבל אי־אפשר להתעלם מאותה סבה, שעליה הצבעתי כאן: שיש הבדל בין מתן־התורה ובין קבלת־התורה. לחוגים רחבים של העם ניתנה התורה הציונית בקלות, והם כמעט שלא התנגדו לה, אבל כשהגיעו הדברים לקבלתה של התורה הציונית, לקבלת־המצוות, מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה" שבה, שהן טראגיות מאד, לקבלת־האחריות בעד הקמת המדינה דוקה, לא הקמת גֶטו, לא יצירת מאור לגויים מספר מאה ואחד (הרי גם היהדות של ספרד ושל גרמניה היתה מאור לגויים!), אלא מדינה דוקה, עם הנהגה עצמית, עם פוליטיקה ודיפלומטיה עצמאית, עם חובות חמורות של האזרח העברי למולדתו העברית, והעיקר – עם עמידה בחזית של מולדת, שיש צורך עוד לכבוש אותה, במשך זמן מרובה – במשך חיים שלמים, לא נטיעת־פרדס ובנין־בית וסידור־משפחה בלבד, אלא עמידה על המשמר מפני פרנטש, ומפני סימפסון, ומפני מתנקשים ערביים, ומפני מתנקשים־מתבוללים, ומפני השפעה של לשונות זרות, ומפני כל נסיונות של “מה־יפית” ושל התרפסות בפני ה"פריץ", ומפני כל כיעור צבורי, שעלול לחתור תחת עצם יסודותיה של המולדת הנבנית, – כשהגיעו הדברים לידי כך – מיד התחילה “הַלְעָבָה במלאכי־אלהים”, מיד התחילה השנאה השפוכה, הזואולוגית כמעט לתורת־הציוניות ולאלה, שנושאים אותה בדוָי ובזעם ובשריפת־הגוף־והנפש, – אותה שנאה, שמצאה ביטוי נמרץ כל־כך בחדשים האחרונים.

ואם נשים לב לכל זה, הרי אפשרי הדבר, שנתפלא לא על ההתנגדות המרובה בין חוגים רחבים לציוניות המדינית, אלא נתפלא על כך, שאף־על־פי־כן נמצאו המונים רחבים, שהולכים אחר הציוניות המדינית – גם כיום! – אבל אף לכך אפשר למצוא ביאור: משום שתורת־הרצל היא אמת, משום שהיא הכרח הגיוני, הכרח־ברזל של הקיום היהודי בדור זה, כשהגולה הגיעה לידי באנקרוט חמרי ונפשי אחרון. והכרח־ברזל זה, ולחץ־הברזל של ההמונים היהודיים, שמוכרחים להלחם בעד המדינה היהודית, הוא הוא שעומד כבן־ברית נאמן לציוניות המדינית הלוחמת והוא הוא שמעורר בנו תקוה, שהפעם ההפרש הכרונולוגי בין “מתן־התורה” ובין “קבלת־התורה” לא יארך. לחץ ההמונים היהודיים, שמוכרחים לבקש את גאולתם בציוניות הגדולה, הוא הוא שהורס את מבצרי הריאקציה האנטיציונית והחצי־ציונית ומעורר בנו תקוה, שגם הנחשול האחרון של גאות, שבא לריאקציה זו (גאות, שנסתייעה בגורמים מכוערים מאד מאד) ישָבר במהרה, ואחריה יבוא הרגע המתאים לקבלת התורה הטראגית והגואלת של הרצל על־ידי כל העם המעונה.

ב.    🔗

ויש עוד גורם אחד בתורתו של הרצל, שגם הוא הפריע הרבה להתקבלותה על־ידי העם. אבל הפרעה זו אינה תלויה ביותר בתכונותיו של העם בכלל, אלא באותו חינוך, שנתחנך הנוער שלו במשך הדורות האחרונים ואפשר, שהשפיעה כאן גם הרוח התגרנית, שהתפתחה בעם במשך שנות גלותו מחמת תנאי־קיומו המיוחדים. וזהו הגורם השני: שתורתו של הרצל היא בעצם־מהותה תורה אידיאליסטית: באותו המובן, שהיא מחשיבה מאד את הגורמים הבלתי־ממשיים בחיי־הצבור. הכל יודעים את דבריו הנפלאים הללו: –

משפט זה, שבו כלולה השקפת־עולם שלמה, מראה לנו, מהו היסוד של הציוניות המדינית, מהי תורתו של הרצל: הפרימאט של הדברים, “שלא יִמַדוּ ולא ישָׁקלו”. “רק הצד הדמיוני שולט באדם”. אין, כמובן, במשמעותם של הדברים הללו זלזול במעשיות, זלזול בערכים הכלכליים או בערכים חמריים אחרים. אבל פירוש־הדברים הוא: הפרימאט של הצד האידֵיאלי באדם. משפט־הבכורה לחזון, לאמונה.

כלומר: זהו הניגוד הפולאַרי לתורת המארקסיסמוס; לתורה החמרנית; לאותה תורה, שבּוֹנָה את הכל על “יצירת הערכים הממשיים” ושרואָה את האדם מֵעין מכונה, שמשַמשת ליצירתם של “ערכים ממשיים” אלו.

על הפולחן של הסמלי והבלתי־ממשי, על פולחן־החזון, שהוא הנשמה בכל הערכים החמריים, שהוא – הכח־הדוחף היחידי ליצירתם של הערכים החמריים, על הערכתן של הפעולות, שאינן נשקלות במאזנים ונערכות בטורים־טורים של מספרים סטאטיסטיים בלבד, אלא בתקומת־הרוח של העם, בהתעוררות כחו וחירותו ורצונו להיות בן־חורין וסובירֶני – מבוססת הציוניות המדינית.

ומכאן – הניגוד הפולארי בין תורתו של הרצל ובין התורה המארקסיסטית. וכך הדבר לא רק משום שהתורה של מלחמת־המעמדות מזקת היא לבנין־המדינה; אלא משום שתורה זו, שהיא מבוססת על הפולחן של הערך־החמרי (כל פולחן־הפועל, היוצר של הערכים־"הממשיים", מיוסד על השקפה חמרנית זו: הנעל המיוצרת על־ידי הסנדלר היא “ממשית” יותר מ"האמלֶט" של שֶקספיר) מתנגדת תכלית־ניגוד לתורה הציונית, שיונקת מחזון ומ"דברים שלא ימַדו ולא ישָקלו".

ומכאן – גם האחוה הגדולה השוררת בין הציוניות הבעל־ביתית, הציוניות הקטנה, הציוניות הרשמית, הציוניות של “מפעל ובנין בלבד”, – ובין ה"ציוניות" המארקסיסטית. כי מחומר אחד קורצו שתיהן: מכפירה בחזון, מכפירה בערכים, שלֹא ימדו ולא ישקלו, ומאמונה עוורת בערכים “הממשיים”, במאזָנים המחוּשבים ובמספרים הסטטיסטיים.

קראו דין־וחשבון אחד, ששולחת הסוכנות היהודית לועדת־המנדטים של חבר־הלאומים. דין־וחשבון כזה הוא מלא מספרים סטאטיסטיים “כרמון”: כך וכך עצים נשתלו, כך וכך ילדים בבית־ספר, כך וכך דונאמים מטריים – ולא כלום על ענוּת־העם, על הצורך בהתישבות גדולה. “ציוניות סטאטיסטית”, ציוניות, שאינה ציוניות, שאינה על כל פנים תורת־הרצל בהתגשמותה.

והחינוך החמרני של הדורות האחרונים, החינוך התגרני של יהודים במשך דורות – ודאי, שגם הוא מפריע בהרבה לתורת־החזון הציונית, שתתקבל על חוגים רחבים ביהדות. שהרי עצם־חינוך זה פוסל מלמפרע כל אפשרות של הליכה אחר אידיאלים, “שלא ימַדו ולא ישקלו”…

ומשום כך חריפה כל־כך עכשיו המלחמה בין תורת־הרצל, שהיא מלאה אידיאליות וחזון, ובין תורת־מארקס, התורה של פולחן־החמרנות, שקשרה עכשיו מלחמת־השמד במולדת על נושאיה של הציוניות המדינית.

אסון־העם בגולה, הזועק לפדות, והירידה המוסרית הגדולה באותו מחנה, שנתגלתה באופן מחפיר כל־כך בחדשים האחרונים, שני אלה מוכיחים לנו כאחד באופן בולט מאד: גם כי הריאקציה בתנועה הלאומית היא כיום חזקה מאד – הנצחון לא יכול להיות לתורת־הכפירה החמרנית, שבה דוגל המשטר הישן בציוניות.

…“אך עלינו להוסיף ולרדת עד שאול תחתיה. צריך שיוסיפו לנו חרפות, יריקות, נאצות, מלקות, שוד ורצח, עד שנהיה מבוגרים לאידיאה זו (האידיאה של הציוניות המדינית)” (יומן, עמ' 113–114).

כך אמר הרצל בחזונו.

אם ירידת־העם עד שאול־תחתיה תמָשך באותו הטֶמפו (ונראה, שהיא תמָשך), שהיא נמשכת בשנים האחרונות, הרי עוד מעט כבר נהיה “מבוגרים” לרעיון הציוני. במובן ה"חרפות, היריקות, הנאצות, המלקות, השוד והרצח" – “מבגרות” אותנו השנים האחרונות במהירות מרובה…

ברור מאד: המחר הוא – לתורת־הרצל.