בשדמות־אוקריינה    🔗

הערבה ישנה עוד את שנת־הלילה הקרה והשלֵוה, אף־על־פי שכבר האיר היום והוְרידוּת המזהרת של העננים הקלילים שמעל לאופק בִּשְׂרָה את זריחתה הקרובה של החמה.

העגלה נִּדַרְדְרָה לְאִטה בדרך המסומנת על־ידי לִבְנים. האכר המגודל היה שקוע בעולמו הפנימי וידו החזיקה במושכות־הסוסה, בלא שנהג בה. באחורי־העגלה יָשב יהודי קטן ורזה, בעל פאות ארוכות וזקַנְקן של תַּיִש: שפתיו נעו: הוא התפלל תפילת־שחרית בדרך. – השלוה ההזָיָתית של הלילה השתלטה גם בשני בני־האדם: שניהם נראו כמקשיבים לקול חרישי וקדוש.

הירק עֲשיר־הטל ורְווּי־האור נשתפך בַּכֹּל בשפע. צבאותיו כבשו כל שעל אדמה וכל גוש סלע, דוגלים בפרחים לוהטי־צבעים, טפסו ועלו בראש כל גבעה ושטפו־כיסו כל נקרה. אף לתוך מימיו של הנחל הרץ־מתפתל למרחקים התקדם החלוץ– סוּף מפואר־האניצים.

האכר הרים את ראשו והביט נכחו. מרחוק נראו עגלות אחדות. הן התנהלו בכבדות, מלאות חפָצים ואנשים.

הן הלכו והתקרבו. היו בהן גברים ונשים, גם ילדים. כולם עטופים שמיכות ומטפחות ומכונסים לתוך מעילים. כנראה, נסעו כל הלילה.

האכר אומר למלַוו כמשער: – צוענים… –

ואולם אלה לא היו צוענים. פרצופיהם היו לבָנים לגמרם ותלבשתם כשֶל עירונים. – חוורים היו כולם ואחוזי שֵנה.

– לאן נוסעים יהודים? – שאל היהודי הקטן.

– לבֶּרֶזובקה – השיב לו אחד, מן העגלה הראשונה, חובש כובע רחב־שוּלַים ומגולח למשעי. – והראה בידו נכחו. רחוק, רחוק, באופק, לרגלי יער גדול, הלבינו גגות של עיירה קטנה, טובעת בירק רך של בוסתנים ופרדסים.

לחתונה?… – שאל היהודי כמנחש ועיניו חִייכו.

– לאו. – משחקים אנו, להקה נודדת. –

העגלות הלכו והתרחקו והיהודי קרא אחר בני־האדם המוזרים:

– מאי משמע משחקים?…

המשחק משך בכתפיו. מעגלתו נשמע צחוק וקול עֵר לגמרו, קול־נערה רענן, קרא:

– משחקים משמע – קומֵדיאנטים. בלשון יום־יום: בַּדְחָנֵי־פורים… אנו עוסקים באמנות ומתכלכלים ממחיאות־כפים והצלחה מוסרית. אחרת אין לנו…

 

בעיירה    🔗

העגלות נתגלגלו ונכנסו לתוך הרחוב היחידי של העיירה. ילדים סבבו אותן ורצו אחריהן. אחד מן הנערים הראה על האכסניה הקטנה.

סבא, בעל הכובע הגדול, קפץ מן העגלה וצלצל בפעמון. אחריו קפצה נערה צעירה, גמישת־גזרה, לבושה בגדים צבעונים. גופה היה צמא לתנועה והיא נִתְּרה מסביב לעגלות וצחקה. – עד שפתחו להם התחילו להוריד תֵּבה ענקית בעזרת העגלונים.

יצאה בעלת־הבית וכִבדה את הבאים ב"בבקשה" רחב־חיוך. ואולם כשנודע לה, מי הם הבאים, החוִירה ופניה השמנים הביעו מבוכה מרובה.

– קומדיאנטים?… ולא הוסיפה עוד לדבר והביטה, מבולבלת מאד, בחשש, על הסנטר המגולח של הגבר ועל שמלתה האדומה, הבלתי־רגילה של הנערה, שלא היתה ארוכה עד הקרסולַים וגילתה שוקים נאות מאד. – לסוף אמרה בטון של החלטה:

– אל תורידו את החפצים עדיין. אקרא לבעלי.

יצא האכסנאי. עוד מבפנים־הבית נשמע קולו העבה: – אל תהיי שטיא, פלונית, אנשים הגונים הם… – לחץ את ידו של סבא ב"ברוכים הבאים", שמח ואמר:

– טוב שבאתם לעיירתנו. אוהב אמנות אנכי – המלה “אמנות” נאמרה בכבוד ובמובן: “האמנות”.

– נו, אדון, – אמר את העגלונים – החפצים הורדו, הגיע הזמן שנחזוֹר. תן לנו את שכרנו.

– למה לכם למהר!… – אמר סבא בחפזה, בקול לא־בטוח: – הכנסו פנימה ושתו כוס יין שרוף.

האכרים נכנסו לאכסניה וסבא עלה במדרגות במרוצה.

– אחא – דבר לבעל־הבית בלחש כמעט, במורך – אנו נשהה כאן שנים, שלשה ימים, אם יהיה קהל. אפשר עוד יותר. את המעט הנצרך ודאי נרוויח. – האורחים האחרים שבאכסניה התקרבו והקשיבו לדברי מנהל הלהקה. – חוץ מזה יש לנו חפצים הרבה. אם לא תבטח בדברי יהיו מטלטלינו לערובה לך… –

אבל לְמַה אתה מתכוין – תמה האכסנאי וחבט חביטת־חבה על כתפו של המשחק: – ישרים אתם בעיני ולא צריך…

– לא זה! – הפסיקו סבא ודומה היה לנתפס בגנבה: – אולם האכרים, הם צריכים לשוב לביתם עם עגלותיהם ואני צריך לשלם להם את המגיע.

– – ואין לך – נכנס לתוך דבריו אחד מן האורחים, יהודי קטן במעיל של דרך, פזיז־תנועות ובעל עינים גדולות, דַברניות; הוא הראה התעניינות מרובה בכל מעשיהם של המשחקים ועזר להם מרצונו הטוב בעצותיו וידיו. – אַלוה לך קצת כסף לכמה זמן שתרצה. יודע אני להעריך את האמנות, – הוסיף בחשיבות תמימה ואצבעותיו המהירות כבר חטטו בכיסו: – לא במשחק אחד תמכתי בדרך־נדודַי…

 

התיאטרון    🔗

אך שעה קלה עברה מזמן שנכנסו המשחקים לאכסניה הצרה – וכבר הסתדרו בה בנוחיות ונראה היה, כאילו מזמן היו דרים בבית זה. זוג אחד – בעל ואשתו – הספיק אפילו לפתוח בריב נמרץ. המשחקים הרגישו את עצמם כאילו הם בביתם הם…

סבא יָצא לעיירה, ביחד עם בֶרְנַרְדִי, המשחק הראשי, לחפש אחר אולם להצגות. נודע להם, שאין בכל הסביבה חדר, שיהא רחב יותר מעשרים צעד…

– אם־כן נצטרך לבנות את הבמה בעצמנו. – אמר סבא.

הזמין נגר ולקח לעזרה בחורים אחדים, מן המתהלכים בטל בשוק. האחרונים הסכימו לעבוד בעד כרטיס־כניסה של חינם להצגה. מקום יותר מתאים לסידורו של אולם־ההצגה מרפת גדולה – לא נמצא. הזבל הורחק ובמשך שעות אחדות עמדה בירכתי הרפת, שכבר היתה נקיה פחות או יותר, תֵבה ענקית – הבמה. קרשים מונחים על חביות – אלה היו הספסלים. השורה הראשונה היתה מסודרת כולה מכסאות, שנאספו מכל צד. המסך נמתח על חוט של ברזל. את הפרות אי־אפשר היה לסלק והן הועמדו מאחורי הבמה. ביניהן ולבינה נפרשה הדיקוראציה היחידה: חתיכת־בד ענקית, שהיתה, כרגיל, מגוללת על כלונס ארוך, ומצויר עליה בית ועץ. היא היתה מעוכה ומטושטשת מרוב טלטולים. אף־על־פי־כן בשעה שנתלתה שפשף ברנרדי את ידיו בהתלהבות: הוא היה מלא התפעלות ממנה וגם מן הבמה. קודם שנצטרף ללהקת־סבא שיחק בלהקה נודדת אחרת. שם הציגו בלא במה ובלא דיקוראציה כלל. שולחן לפני השער שימש מָכוֹן לבעל־הקופה. על השער הודבקה אפישה ענקית, שאותה כתב בדיו שחורה ואדומה, באותיות פנטסטיות, שמאי, בנו הבכור של סבא.

 

הקומדיאַנטים בינם לבין עצמם    🔗

– אלהים, אבי הטוב, אמתך אני. בכל נפשי אוהבך ואשמח לעשות את רצונך. אך אשה פשוטה אני, אף להתפלל בלשון־הקודש מן הסידור איני יודעת. אוי־נא לי, אין בידי לעשות הרבה… אך אשמח בכל לבי לעשות את רצונך. – אנא, אלהים, הטיבה עמנו. שלח לנו את עזרתך. תן כוח לסבא בעלי ולא יִשַּׁח תחת עולו. תן לילדַי לב שמח ויהי רצונך, שימצאו חן בעיני בני־אדם. אל תשלוט בהם, חלילה־וחס, עין רעה (תוף! תוף!). עֲשֵה, שיהיו משחקים טובים ויהָנו מחייהם יותר משֶנהניתי אני. גְרַם, שאוכל לשבוע מהם נחת, כי בהם כל חַיַי. שלח פרנסה ושמחה לביתנו וללהקה כולה, אתה, אלהים הטוב… –

כך מתפללת אֶסְפֶּרַאנְצָה, המשחקת הראשית, לעת־בוקר, כשהיא מתהלכת אנה ואנה בחדר־הנשים. שערותיה עשויות זְנָבות־זנבות קטנים, מסולסלים לתוֹך פסות־נייר. –

ובאותה שעה יושב סבא, מנהל־הלהקה, בחדר־הגברים, על־יד החלון, וצובע את שערותיו לפני מראָה.קצת שערות לבנות לו בתוך התלתלים שמסביב לגבחתו ורוצה הוא להעלימן. במברשת קטנה הוא מעביר את הנוזל על שערותיו ומביט בתשומת־לב לתוך המראה. פניו מביעים דאגה מרובה: השערות, במקום להשחיר, הוריקו. דומה, כאילו העלו ירוקה. וככל מה שהוסיף להרטיב אותן הולכות הן ומוריקות יותר… נרגז ומיואש הוא מטמין את הבקבוק הבּוֹגֵד וסורק את שערותיו בכיוון הפוך, כדי לכסות על הכתמים הפאַטאליים. אף־על־פי־כן הוא נפרד מן המראָה במבט של חבה גנדרנית לאחר שחבש לראשו כובע־קש רְחַב־שולים וקשר עניבה מרובת־כפָלים לצוארו. –

ובפנה אחרת יושב צימבאליסט, הקומידיאנט הזקן המשחק תפקידי־אבות. יש לו בלורית ענקית וסבוכה וחוטם בעל גודל בלתי־רגיל, אדום ומכוסה יבלות גדולות (–"חטמו מִתְחַטֵם", כלומר מוליד חֳטְמים חדשים, – התלוצצו חבריו…). הפעם מכוסה החוטם זעה: בעלו שקוע בהרהורים ורושם בכתב רעיונות, שלידתם עולה לו בהתאמצות יתרה.

– הקהל שלנו, – כך סובר צימבליסט, – אינו די מבין. מי הם בעצם? – קרתנים, חשוכים נצחיים, שמושג אין להם מן העולם הגדול ומן האמנות. ואיך יעריכו את הצגת היפות כראוי? – ברור כשמש, שיש לנאום נאום מוקדם לפני הקהל, בתחילת־ההצגה, ולפקוח את עיניו על האמתיות האלמנטריות באמנות.

צימבליסט התעורר עוד קודם זריחת־החמה וכל הבוקר הציקו לו רעיונות אלה. לסוף ישב לחבר את נאומו. הוא ינאם אותו קודם ההצגה, ואם סבא לא ירשה לו, הרי ינאם אותו באמצע־ההצגה: יפסיק את משחקו וישלב בערמה את הנאום לתוך הפראזות של הדראמה…

וכי מי זה אמר, שיש לשמור בדיוק על נוסחת־המחבר? כלום היא העיקר, או הלב העולה על גדותיו הוא העיקר?…

וצימבליסט חוזר וקורא בשורות, שהספיק ליצור בינתים:

– קהל נכבד מאד! שמעו נא לדברי, כי יש בהם טעם! לכל עם יש התרבות שלו. ומה החשוב ביותר בכל תרבות? – האמנות. ואיזוהי האמנות החשובה ביותר? – האמנות התיאטרונית. ברור בשמש. קהל נכבד! כל עם תומך בתרבותו שלו. רק עם־ישראל אינו עושה כך, כי עם־חשוכים הוא. ולפיכך הולכים המשחקים היהודים במכנסים קרועים. כאן אין מה לצחוק, קהל נכבד! מוטב שתעשו חשבון הנפש ותתחילו סוף־סוף להתבַיֵיש! –

– כך! כך יש לדבר עם החשוכים! – לוחש צימבליסט לעצמו: – דברים רכים לא יועילו כלום…

והמשחק הזקן מתלהב מן הדברים ומניח את הפתקה ועומד לנאום לפני קהל־דמיוני נאום אימפרוביזאטורי. הדברים נאמרים בפַתוס מזויף, שלרגעים הוא פָג כשהנואם נוגע בפצעי־לבו:

– קהל נכבד! אני, צימבליסט, בעל כשרונות גדולים אני, ווירטואוז בחסד־עליון. הנקֵבה שלי, פארדון, אשתי, יש לה כישרון של פִּלְדָה והיא מהממת בטֶמפיראמנט הגועש שלה. בתי היא כבת־מלכה, קול יש לה כקול של מלאך. אבל כולנו “נתונים אנו באדמה”, כי יש לנו עסק עם קהל של יחֵפים, נַוודים, מטומטמי־מוח. אילו היינו בני עם אחר, היו נושאים אותנו על כפים… –

המשחק נושם בכבדות וחטמו נוחר ברעש –

– קהל נכבד! אם לא כָבה בכם הניצוץ היהודי לגמרו, בואו ובַקרו את התיאטרון היהודי, ואל תתנו לנושאי־תרבותכם לגווע ברעב? ואם לא תבואו –

הזקן קופץ את אגרופו ונושם בסערה –

– ואם לא תבואו, תבוא עליכם השנה מפלת־המן!…

יושבים המשחקים ואוכלים מתוך שיחה עליזה את ארוחת־הבוקר: תפוחי־אדמה ודגים מלוחים.

“האח הטוב”, הסוכן־הנוסע הקטן, נכנס לאולם ומתישב לשולחן וכולו שבע נחת מחברתו. דברים אין בפיו, רק עיניו הפטפטניות מתרוצצות לכל צד ומסתכלות בחבה עזה במשחקים.

רוצים אתם ביין שרוף, יקירי? – שואל הוא. ובעוד רגע עומד על השולחן בקבוק של משקה חריף וכולם שותים “לחיים”.

היין מתיר את לשונו לגמרה והוא מתחיל מדבר בהתלהבות כשהוא מגפף את ידיו של אחד מן המשחקים:

אני מאושר בחברתכם, אַחַי! אתם אינכם ככל בני־האדם. האמנות שלכם אצלה עליכם מזיוה, וגם בשעה שאינכם משחקים מעניין להיות בחברתכם עד בלי די. כאילו הייתם קרובַי אני אוהבכם… כשאני יושב בתיאטרון אני כילד, שמספרים לי אגדה נפלאה –

עיניו מלאות דמעות וזקנו הקטן רועד.

– יודעים אתם? – ממשיך הוא בהתרגשות: – אני בא לפרקים זמן מרובה קודם ההצגה ומתישב בפינה ומסתכל בבמה הריקה. וחושב אני לי: מה זה יארע שם היום? – ואני מצייר לעצמי כל מיני מחזות ושומע שירים… –

…כל השיחות פוסקות בבת אחת לרגלי ההתפרצות הרועשת של חבורת־הילדים, שמִלאו את הבית בהמולה עליזה מאז הבוקר. הקטנים מחופשים בשמיכות כבַגלימות, על ראשיהם כרים קטנים, שדמו לכובעים אַלַא נפוליון, והם הולכים בשורה ישרה, קדֵרות ותֵיבות בידיהם. בראשם צועדת בתיה, בתו של סבא, מטפחת קשורה לסנטרה בצורת־זקן ומטאטא גדול על כתפה; בראש המטאטא נעוץ מגף ישן.

– צבא־הקבצנים דום! – קוראת בתיה והילדים מתעמדים בשורה. – גדוד־היחפים! – ממשכת היא: – תנו כבוד לסבא מלכנו! –

הידד! – צועקים הילדים ומתופפים בכליהם.

– אדוני המלך! – קוראת בתיה בעוז ומסירה את המגף: – מאושרים אנו להבטיחך בנאמנותנו הגדולה. בזקָני אני נשבע לך, שאנו מוכנים לכבוש לכבודך אפילו את הגיהינום כולה. הנה אות הערצתנו – והיא מגישה את המגף…

– קומידיאנטים, לאָחור פנֵה!.. – קוראת הנערה, לאחר שהכל צחקו דים. והילדים יוצאים בצעד צבאי כשהם שרים בהתלהבות:

– אלהים, נצור את המלך!… –

 

משפחת־סבא    🔗

לעת־הצהרים יצאה בתיה מפתח־האכסניה והתחילה תולה חבל בין שני עצים. – קבוצת קרתנים עמדה מזמן על יד השער, תאֵבה לחדשות. הם נתקרבו אליה מסביב והסתכלו בסקרנות טרחנית. ואולם הנערה לא נבוכה והתנהגה בבטחון חפשי. רגילה היתה, כנראה, לעיני־ההמון.

לסוף נגש אחד, גבר בא־בימים, בעל פנים שמנים ומביעי טוב־לב, ושאל אותה בקול אַבָּהִי, דורש־טובה:

– הגידי לי, עלמה, מה שמך?…

היא הפנתה אליו את ראשה בשלוה ותלתה בו עינים גדולות ויפות מאד. צַמותיה, שהיו ארוכות ביותר, עטרו את ראשה בזֵר מפואר.

– בתיה שמי, – השיבה, והמשיכה בעבודתה בתנועות־חן. מנעלים מעור דק היו לרגליה, עתיקות־אָפְנה, וקשוריהן הצטלבו לאורך כל השוקים.

ובת כמה אַתְּ, בתיה? – שאל האיש והחליק את האבנט של בגדו הארוך.

– בת ארבע־עשרה –

– ומנין אתם באים? – כולו היה חֲדור סקרנות תמימה.

– ומנין אין אנו באים? – אמרה בחיוך על שפתיה. היא התחילה תולה על החבל בגדים משונים, שהקרתנים מעולם לא ראו כמותם. אלה היו בגדי־צבעונים, עם סרטים, רקמות־זהב, זכוכיות נוצצות.

– בכל יום אנו במקום אחר. נודדים אנו באוקריינה מעיירה לעיירה ובכל מקום אנו מציגים מחזות.

– וכמה זמן אתם נודדים כך? – שאל האיש; הרוך שבקולו העיד, שהנערה עוררה את חבתו.

– כלום יודעת אני? – אבי נדד עוד קודם שנשא את אמי. אני נולדתי באחד מן המלונים.

– משפחה גדולה לכם? –

הנערה הרימה את ראשה ואמרה בחשיבות ילדותית:

– היו זמנים, שכל הלהקה היתה מבני־משפחתנו. –

צחוק הבריק בעיניה היפות והיא ספרה:

– אבא ואמא נישאו באודיסה. האח הגדול נולד בעגלה בדרך ליאסי. האחות הבכירה – בביסארביה. האחות הקטנה – בקיוב, והאחרונים – תאומים – אח ואחות, בגאליציה. – ועוד היו – אמרה בקול נמוך יותר – אבל מתו. –

 

הקהל    🔗

יהודי גוץ, בעל זקן מחודד ומסורק ועינים חכמניות, נתקרב לשניהם. הוא נמנה, כנראה, על שלשת ה"אֶלֶגנטים" של העיירה, שהרי נעליו היו משוחות בשומן. –

הנערה גמרה בינתים את עבודתה ועמדה לפני הסקרנים וידיה על מתניה. פניו של הטַרְזָן היו מתוקים־ערמומיים. הוא נגע בידו בכתפה ואמר:

– ילדה יפה את… –

עיניה הוצרו והיא נסוגה קצת לאחור. סקרה את פניהם של בני־האדם מסביבה: עכשיו הסתכלו בה בענין יָתֵר, כאילו היתה עומדת לפניהם לבחינה. – האיש הִמְתִיק עוד יותר את חיוכו ותיקן את פאותיו בתנועת־יד מומחית. בתיה הסתכלה בו בעַין בוחנת, סקרה את זְקַנְקָנו ותלבשתו וצחוק שובב נצנץ בעיניה.

הצחוק כבה כרגע ופניה הביעו אך שאלה אדיבה.

– גם אַת משחקת. ילדתי? – שאל האיש.

– מוּבן, – היא דברה בכובד־ראש גלוי: – אצלנו אפילו הילדים בעריסה כבר יש להם תפקידים בהצגות. – היא הרגישה במסרק, שבצבץ מכיסו, והורידה את ריסיה, כדי להעלים את הלץ, שהציץ שוב מתוך עיניה.

– באמת? – תמה הקרתני. פניו הביעו התפעלות מאמנת ותמימה: – ומה אתם מציגים? –

– ודאי! – היא דברה בטון עסקני: – כמה וכמה דברים. אצלכם נציג את “שולמית” ואפשר, את ה"מכשפה". –

– מכשפה ממש?… –

היא נענעה בראשה.

– והיכן הן שתיהן עכשיו, שולמית והמכשפה? – הרי לא ראינו אותן בשעה שנכנסתם לאכסניה – עיניו של הקרתני הביעו ערמה, כאילו אמרו: לא לי תשקרי, חכם שכמותי לא יתְרַמה לעולם!…

– או, בריות כמו אלו אין מחזיקים באויר פתוח, – אמרה בתיה בחשיבות וכאילו קראה מתוך ספר: – הן עלולות להתקלקל. הן עכשיו בתוך כלוב, מחותלות בצמר־גפן…

בני האדם תמהו.

– ומעשי־הלהטים, שאתם מראים, כלום קשים הם? –

בתיה נענעה בראשה הנה והנה כמתוך התפעלות גדולה:

– קשים מאד! לִשְׁמָן יש צורך בהתמחות מלֵדה, יודעים אתם? – בבית אנו שוכבים כולנו בחביות של חמאה, כדי שאברינו יהיו רכים… –

– כך!… וכל זה נקרא קומידיה?

– בערך… כל מי שרואה אותנו מהלל מאד את האמנות שלנו. וכשקרבה אל הדלת גמרה: – כדאי לראות, רבותי! שכרכם יעלה בהפסד־הכסף…–

זרקה שלום חטוף וברחה מַפְתִּיעִית לתוך האכסניה.

האנשים עמדו עוד זמן מרובה ותהו. אחד העיר:

– חבל עליה. צעירה כזו ונאה כזו ו–קומידיאנטית…

 

אצל הרָשות    🔗

…המשרת של קצין־העיירה אף לא נתן להכנס לשני המשחקים, – בתיה וסבא אביה: –, שעמדו לפני בית־הפקידות. הוא מסר להם בשם הקצין: יש די צוענים בעיירה גם זולת הקומידיאנטים. מי יודע, שמא הם מרגלים מתחפשים? פקודתו היא שיסתלקו, ומיד! הלאה!

מטבע־נחושת מלווה על־ידי דברי תחנונים פתח לשניהם את הדלת.

הקצין, אכר מגושם, קצר־מצח ומשׂוּפם, לא קם בו רצון לסרב לשמוע את טענותיהם של המשחקים משֶראה את עיני־בתיה היפות.

יהי האדון ראש־האלף בטוח, – דברה בתיה מתוך כבוד נפרז לראש־המאה כשאחזה בידה הרועדת את יד אביה, – שבני־אדם הגונים אנו. אמנים אנו ועל אמנות חיינו. אדם אינטליגנטי שכמותו משתעמם, ודאי, בעיירה הנדחת. יבוא־נא להצגה. החזיון העיקרי הוא אמנם בלשון יהודית, אבל אנו נערוך לכבודו, רק לכבודו שלו, דיבֶרטיסמנט – –

סבא תחב בינתיים ליד הקצין קצת פרוטות, שקבל מן “האח־הטוב”.

הקצין, שְׂבַע נחת מן הקומפלימנטים, סלסל את שפמו, סקר במבט מחוצף את בתיה וחיוך בהמי נשפך על פניו השמֵנים.

ודאי, – אמר, – משתעמם אני בתוך עדת הכלבים היהודונים. – נַא, שחקו לכם כאַוֵת־נפשכם. אך הזהרו, שלא יהיו במחזה דברים שלא לפי טעם הקיסר, ירום הודו. –

שני המשחקים נבעתו:

– חלילה וחס, חלילה וחס! אף צֶנזורה משולשת, בתמונת־הקיסר אני נשבעת, לא תמצא כל דופי בדברינו. –

…רב־העיירה, יהודי מצומק וחִוֵר, שָׂם את כפותיו על שתי אזניו, עצם את עיניו ונענע בראשו הנה והנה, כאומר: לא, לא, לא!

סבא פסק מלדבר כשראה שאין הרב רוצה אף להקשיב לדבריו. הוא עמד נעלב ומבויש, כתלמיד שסרח ושנתנַזֵף על־ידי רַבו.

והישיש דבר מתוך רוגז וצער:

– נגע פשה בבית־ישראל. וכי נשמע מעולם, שתעלה אשה מישראל לפני אנשים זרים ותשיר? וכי נראה פעם בישראל איש, שזקנו מגולח? וכלום אין “ליצנותא אסורה” מן התורה?… –

סבא דבר רתת, נרגז אף הוא:

– עוול עושה לי רבי כשהוא מדבר כך. אין אני בין האפיקורסים. אני וכל בני־ביתי מדקדקים במצוה קלה כבַחמורה. ואין במחזותינו שמץ דופי, רק דברים, – כן יתן לי העליון וכן יוסיף, – שמועילים להשלמת־נשמתו של האדם. ואת זקני גילחתי. זהו דבר הכרחי לשֵם אומנותי, אך גילחתיו בסם, ולדעת רבנים, מותר להתגלח בסם. ובנותי כשֵרות הן וצנועות, שנה כזו על ראשי ועל ראש כל אוהבי – דמעות־עלבון עמדו בעיניו.

הרב הפסיק את דבריו ושאל כשנתקרב אליו:

– וציציות יש לך? –

– ואיך לא יש? – תמה סבא. פתח את מעילו והוציא את הציציות ממכנסיו. הרב מנה את החוטים בכובד־ראש.

– פָּסול – אמר – חסר חוט! – הוא אשר אמרתי! – הוסיף כמנצח.

הוא יָשב ליד ספרו ופתח אותו כשדפק בכריכת־העור העבָה.

סבא לטף רתת את שערותיו, שבצבצו מתחת לכובעו, ושאל מיואש:

– אם כן, וכי יַתיר הרבי לבני־עדתו לבקר את ההצגה? –

הרב הניף את ידי באי־סבלנות:

– לך ושׂחַק לך, – אמר בגסות: – השר פסק “כשר” ואיך אטריף אני?…–

 

הרָץ    🔗

– דָוד, דוד! – קראה הרבנית, אשה נאה וצַחַת־בגדים, שהפאה־הנכרית שלה הוסיפה לִוית־כובד־ראש משונה לפניה הצעירים: – שעת־המנחה עברה ויוסף, ודאי, מחכה לך. קח את הגמרא ולך אליו. הן מורה בלא שכר אתה, לא נאה לך לאחר. –

דוד יָצא מביתו והלך לאטו ברחוב־העיירה. מתחת למעילו נשא ספר דק, לא מספרי־הדת, והשתדל לכסות עליו בגמרא העבה. – כשהתקרב לשוק ראה המון בני־אדם.

– מה יש כאן? – שאל.

– רָץ! – ענה לו אחד ופינה לפניו את הדרך בכבוד.

– מן המשחקים הוא – הסביר לו השני – הוא רץ ובא בעד זה על שכרו. –

המשחק היה לבוש טְרִיקו שחור על גופו המגושם. שערותיו היו ארוכות ופרועות. הוא קרא כשעמד בתוך ההמון, ועל־ידו אשה רזה, שהחזיקה קופסה:

– אין כאן מעשי להטים או רמאות. אדונים נכבדים! שמעו לדברי. הנה עומדים אנו באמצע־השוק. במשך כמה זמן, לפי דעתכם, אפשר לעבור את השוק בריצה שלש פעמים? –

אחד אמר:

במשך עשרה רגעים… –

– לא יותר מעשרה? – שאל המשחק: – כלום יש לאדם גבורת־סוס לרוץ מהר כל־כך? –

– נכון, – נענה אחר: – כרבע שעה. –

– רבע שעה! – המשחק מחא כף לכף: – אדוני הנכבדים, מי מתערב עמי שאעבור את השטח במשך שבעה רגעים?… –

שוחט רחב־גְרָמים תקע את כפו בתוך כף האיש. – עשר פרוטות! –

והאיש בטריקו התחיל רץ. נגשה האשה לנקהלים, בהושיטה את הקופסה. – נדבו־נא, רבותי – דברה: – אף זו פרנסה. אל תשתמטו מלשלם בעד תענוגכם. –

 

שנים מן הל"ו    🔗

בעלת־הפונדק המתינה לבן־הרב לפני פתח־ביתה.

– שלום עליכם, דוד – אמרה בחיוך על שפתיה: – יוסף בני ממתין לכם בחדרו. –

נשמע בקולה כבוד רב לדוד ונחת רות וגאוה, שמיוחס ועלוי שכמותו הוא מבאי־ביתה.

שני הידידים לחצו איש את יד־אחיו. לאחר שנעלו יפה את הדלת, הוציא דוד את הספר האסור. – את ההמשך הבאת, יוסף? – שאל.

יוסף, בחור כפרי גבוה וחזק, בעל פנים פשוטים וטובים, לחש:

– לא הבאתי. רכבתי על הערמונית לדונאַיֶיבצי ומסר לי טוביה, שהספר הועבר לקאראטיֶיבקה. רכבתי לשם – וגם שם לא השגתיו. שאל אותו מישהו בבילויֶה־סֵילו, אחד מן הל"ו כמונו… נקבל את הספר בעוד שבוע. חצי־יום בטלתי ברדיפתי אחר הספר. וגם בסכנה נמצאתי. פגשוני מַכָּרֵי־אבי ושאלוני מה מעשי בדונאייבצי ושקרתי להם על עצים ואבנים. כשחזרתי קניתי פטריות, ושיקרתי לאבותי, שאספתי אותן בעצמי, כדי שלא ישאלוני היכן ביליתי זמן מרובה כזה.–

– כל־כך הרבה טרחתָּ, – לחש דוד בצער,– וספר אין לנו. במה נקרא השבוע כולו?… –

– אחר־כך פתחו שני הידידים לדבר על מאורע היום: על המשחקים. נודע לדוד, שיוסף הוא “שני־בשלישי” עִמָם. עזר להם בבנין־התיאטרון ויש לו הרשות לבוא חינם להצגה. הוא הזמין גם את דוד. ואולם דוד סרב: לחרפה יחָשב לו אם יראוהו בתוך הקהל. וגם אין המשחקים מושכים אותו. המוניים הם ורק המון ימצא בהם ענין.

יוסף מיחה:

– אתה טועה בהם דוד. אינם נוודים, מוקיונים. –

– אחד מן המשחקים – ספר יוסף – יושב בפונדק זה שעה. אדם מושך־לב מאד הוא בֶרנארדי זה. כשבא לפונדק היה עצוב מאד. נִלְוָה אֵליו סוכן־נוסע, שרקד סביבו כאוהב סביב אהובתו… הוא ששִלם בעד יֵינו. ברנארדי ספר על חייו ועל חיי־המשחקים בכלל. –

ניכר היה, שהמִשְחָק עורר את התענינותו של יוסף, שהרי מסר את דבריו בהתלהבות משתתפת.

– חיים קשים באמת. ספר, שעברו עליהם זמנים רעים, שהיו אוכלים רק לחם ושותים טֵה – ולא עוד. את הלחם היו מסמנים בעפרון ומחלקים, כדי שיספיק לכולם. היו מקרים, שלא קבלו רשיון לשחק, ויָשבו שבועות בחוסר כל, בלא יכולת לזוז, עד שנעשה להם נס מן השמים בצורת ידיד חובב־אֳמָנות, שהציל אותם מצרה.

 

תעלולי משַחקים    🔗

מן הפונדק נשמעו פעם בפעם התפרצויות־צחוק כבירות – חבורה שלמה צחקה במלוא־רֵאותיה.

– אדם שכמותו אינו יכול להיות עצוב זמן מרובה – אמר יוסף ועיניו נוצצו: – הריהו מבַדח את האורחים בחידודיו. –

שני הידידים נכנסו אף הם לפונדק.

המשַחק יָשב על כוס־יין וסביבו חבורה גדולה.

הוא ספר בקול רם, רַבְגוֹני:

– היה בתוך הלהקה שלהם טפוס בחסד־עליון. משַחק גרוע, “כלונס” כמו שנאמר. אך לעומת זה הצטיין בחינוך עכברים… –

פניו הגבריים, מעוררי־חבה, היו עשירי־ביטוי והמימיקה ההתולית שלהם הוסיפה תוכן על דבריו.

– עכברים?! – כבר צחקה החבריא, שצִפְּתה לבדיחה.

– הן, עכברים ממש. היו לו כתריסר עכברים לבָנים. הוא היה מרקיד אותם ואמר להתפרנס ממה שיַציג אותם לפני הקהל. ואולם אלה היו “בנים מַמְרים” ולא נשמעו לו. כשהיה עכבר עולה על מוט קטן ולא רצה להמשיך ללכת, – אימת צבור היתה לו ודאי, – היה המנצח־על־החיות הזה דוחפו במקל, מתרגז עד לידי דמעות ומקלל…

המשַחק ספר בקול עֵר, אך בכובד־ראש; רק בעיניו רבות־ההבעה נסתתר חיוך פקֵח.

–… ושוב היה אחד בתוכם, רווק זקן, בלוי, טרחן גדול. בכל עיירה היה מוצא לו בעלת־בית טובה, שרחמיה היו נכמרים עליו, על בן־פטיטה עזוב זה, והיתה דואגת לו ומטפלת בו. באחת מן העיירות נזדמנה לו בעלת־בית, שכולה זהב. קֵרְבָה אותו כאֵם, כמעט שחתלה אותו בחתולים. ונוסף לכל טובותיה הגדולות אמרה, כנראה, לזכות אותו ב"מציאה" כבירה: לתת לו את לבה מנחת־שי. העיקר, שהרווק הזקן נתפעל מאד מבעלת הבית, עד כדי כך שנִתְחַרְבֵּן בשבילה על הבמה. והמעשה שהיה כך היה: הוא שחק את האוהב ב"מכשפה". יש שם סצֵינה כזו: לאחר שמִרים נחטפת על־ידי הסוחרים בסחורה חיה הולך אוהבה לשאול עליה את בעלת־הכשפים. והזקנה היא במקרה גם מנהלת “הבית”… היא עושה בלהטיה ומרים האמתית מופיעה לרגע באשנב כרוח… האוהב צריך אז לקרוא “מרים שלי!” בקול גדול. הרווק הזקן פרש את כפיו, פשק את רגליו וקרא בקול גדול: בעלת־הבית שלי!…

בֶרנַארדי גמר לשתות את כוסו ושתק, שקוע בזכרונות. פניו המשיכו עדיין לספר; זיו עליז קרן בהם, כמו בפניהם של כל בני־החבורה.

הסוכן אחז בגַרְגֶרֶת של הבקבוק הכרסתני ויצק ממנו יין לכוס.

– שתה, בֶרנארדי, שתֵה לבריאות, – אמר ולטף בחבה את זרועו של המשַחק: – הרי היין טוב הוא, הלא?… –

ברנארדי אחז בכוס והביט במבט פקח, רשעי־שובבי ולבבי־מְקָרֵב, על האדם הקטן.

– טוב, טוב, אחא – אמר: – ברכה תחול על ראשך. – עיניו הבריקו בחיוך ליצני: – שוב נזכרתי – אמר – במעשה־בלבול, שהיה על הבמה. מעשה ב"חובב", שֶׁשִיחק את אליעזר ב"יהודיה". התפקיד חשוב ויפה; זכר ה"ינוקא" את הכל לא רע, וגם לא קטל את התפקיד לגמרו. אבל בסצינה החשובה ביותר, בדיאַלוג שבינו ובין החשמן, נתרוקן ראשו פתאום. הלחשן – השֵד יודע מה אירע לו, נעלם עם ה"סחורה" (הפְרַאזה, שהוא צריך ללַחֵש). ואולם ה"שקץ" לא נתבלבל והחליט למלא את החור מתוך השראה עצמית. –

ברנארדי קם ממקומו וחקה בתנועות ודברים את החובב. והמסובבים אותו קמו אף הם התחילו צוחקים עוד קודם שהגיע ברנארדי לעוקץ של ספורו:

–… הביט וראה, שהחשמן עומד וצוחק בלעג ליהודון, כביכול, פנה אליו ואמר מתוך גאווה לאומית… שמע נא אתה, כפתור ופרח! מה הצחוק הזה, שאתה צוחק?!… הלואי שתצחק בלטָאות ירוקות ובתולעים אדומים… בקרקע אתה נתון אצלי, תכשיט שכמותך. גם מגדולים ממך לא נבהלתי… – והראה לו אצבע משולשת והוציא את הלשון. ואחר־כך ירק בו פעמים אחדות בבוז. העיקר, שהקהל הנכבד לא תפס לגמרו את הערמה, ובינתים הופיע הלחשן והחזיון נמשך כסדרו. –

 

בארחות    🔗

ברנארדי חזר וישב על מקומו והנקהלים הצטופפו סביבו.

שתיקה השתררה. לאחר התפרצויות־הצחוק הנפרזות נתעגמו כולם במקצת. הסוכן בעל־התנועה מילא שוב את כוסו של המשחק. אף הוא שתה בינתים והיין רִכֵּך אותו.

– מי כמוך, ברנארדי, – אמר – נוח לשמחה. – הוא נאנח אמִתּית –: אני במקומכם, המשחקים, הייתי חולה במרה שחורה… – השתתפות אמתית הורגשה בקולו: – נדודי־תמיד, יסורי־פרנסה.. –

ברנארדי שתה שוב, גומע לאט לאט, וטועם את היין כשהוא שקוע במחשבות:

– יין טוב – אמר, שָקט וְרָצִין: – כן, חיים קשים. קשים מאד לפרקים. אילמלא הלב הקל, שאינו יודע דאגה, שאינו רוצה לדאוג, כי אז זה כבר היינו כורעים תחת העול… ואולם את האמת אגיד: האמנות מַמְתֶּקֶת אֶת חַיַי. אני כמו מלך על הבמה. – היה משהו מַלכותי בתנועת־היד, שלִוְתָה את הדברים האלה. – שם אֵיני דואג לשום דבר ומשַחק אני בכל לבי. – ההמון אוהב אותנו, אך הקנאים מקלקלים.

הוא שתה וחזר ושתה. היין, כנראה, כבר המה בראשו ודבריו לא נאמרו עוד בבטחון גמור.

– ביחוד יד־האדוקים קשה עלינו, כשאין עליהם אימת־הרָשות. – שוב הוזהרו עיניו בחיוך: – שמעו־נא – המשיך – מה שקרה לנו בקרוגלאַיאַ. באנו לשם והטיל עלינו הרב חרם. ואנו לא ידענו. הכינונו הכל להצגה, התלבשנו, התעַפַּרְנו, ומן הקופה מודיעים לנו, שמגפה הפריחה את המבקרים… יאוש תקף אותנו וכעס חדל־אונים. פתאום עובר על־פני הרפת גוי, פריץ רחב־כתֵפַים ועבֵה־כרס, כלב־זאב ענקי לימינו וּמַגְלֵב בידו.

מה יש כאן? – שואל הוא.

סבא משיב: תיאטרון יהודי.

– נו – אומר הוא – למה אינכם משחקים? –

אומרים לו: אין קהל בא, חרם.

– מנוולים! – אומר הפריץ. נכנס לרפת ושואל כשהוא מרים את חטמו: כמה עולה מחיר כל המקומות כולם?

נזדרז סבא ואמר: חמשים רובל.

תחב הפריץ את ידו לכיס והוציא שטר. הא לך – אמר – חמשים רובל ושחקו לפנַי.

התישב בשורה ראשונה, את כלבו שָם מימינו על כסא, את המגלב לשמאלו, את כסיותיו על כסא רביעי, כסא חמישי נתן תחת כפות רגליו, והדליק סיגרה עבה, מוכן לראות במחזה. ואנו שחקנו לפניו את שולמית מתחילתה ועד סופה.

– אך לא בכל מקום מקבלים אותנו כך. יש מקומות, שמתיחסים אלינו כלבָנים־יחידים. –

הוא השעין את סנטרו על כפות־ידיו וישב שעה קלה בלא תנועה, הוזה או הוגה. מסובביו שתקו מתוך כבוד וצִפו לדבריו. ושוב התחיל בקולו החם והערֵב.

– עידן של זהב עבר עלינו בביסארביה. שם אנשים אחרים משלכם. כאן כל אחד להוט אחר פרוטתו – המשחק חבט חביטַה מפייסת על כתפו של הסוכן המום־היין, שפניו הקדירו מצער למשמע הדברים האחרונים… – כולם סגורים בתוך עצמם ומלאי־חשד כלפי זרים. חיים של חשבון כאן ואין רווחה לַלֵב. בביסארביה הכל אנשים אחים, שאוהבים לחיות מתוך שפע. יודעים אתם, כשעברנו שם, כמעט לא היה יום, שלא היינו בו שכורים. יין טוב ומרובה יש בארץ־ברכה זו. –

המשחק היה מבוסם מאד. לא יכול עוד לעצור בעד גֵיהוקיו. את המלה “יין” בטא כמו שמבטא אדם את שם־אהובתו…

– ואת התיאטרון הם אוהבים אהבת־נפש. הרי שם פעמים שמכריז השַמש בבית־כנסת: כך וכך, היות ובאה להקה יהודית לעיירתנו, מתבקש הקהל לבקר את ההצגה…

– אשתו של סבא, אספיראנצה – לרגע נדמה כאילו נתפַּכַּח במקצת כשהעלה מגנזי־לבו זכרונות מאירים – אשה רבת־חן היא וגם “קול” יש לה, אם לא חזק ועשיר ביותר, הרי נעים ומתוק, וזכתה להצלחה יוצאת מן הכלל בביסארביה. יש שהיו עוצרים אותה באמצע־הרחוב ולא היו מניחים לה להכנס הביתה עד ששָרה משיריה. פעם היה מקרה נאה… ישבנו כולנו בבית־מלון, בחדר המשותף. נתנה אספיראנצה קולה בשיר. ודאי שמעתם את השיר: “היכן אַתֶּן, שנות־נעורי”… כמו זמיר שרה אז, לבך רִטֵט ממש. היא הוסיפה לשיר – ופתאום רואים אנו, שדרך־החלון עפים לחדר פרחים הרבה, תפוחים, אשכולות־ענבים… רצים אנו לחלון והנה עומד המון גדול מלמטה והראשים כלפי חלוננו. ראו את המזַמרת והתחילו למחוא כף בסערה והמטירו עליה פרחים. – –

דוד לחץ את ידו של יוסף.

– יוסף יקירי – אמר – קחני עמך לתיאטרון – ועיניו להטו.

חברו שמע את דבריו בשמחה.

אנו נסתדר יפה, – אמר, – כדי שלא יראוך נשב מאחורי הקלעים, על־יד הפָרות.

 

לפני ההצגה    🔗

…כבר עברו כשעתים מן הזמן שנקבע להתחלת ההצגה, ועל הבמה לא נתחדש כלום. סבא הסתובב נרגז עד היסוד, אובד עצות: הכַּנָר, שהוזמן ללַוות את השָרים, לא בא, ומה שגרוע מזה הרבה: ברנארדי, המשחק הראשי, – נעלם… חפשוהו גם בפונדק – ולא מצאוהו.

הקהל הכפרי צפצף ורקע ברגלים ולא רצה להרָגע עוד בצלצוליו של הפעמון הרמאי. היו בתוך הקהל בני־אדם, שבאו עם כל משפחתם הגדולה. הילדים בכו, קללות ותלונות נשמעו מכל צד.

לפתע נשתתק הקהל: בשורה הראשונה הופיע השר עם רעייתו, שגופה השמן נראה כמתפרץ מתוך בגדיה. –

סבא שמע מבולבל לגמרו את בשורת הנער, שנשלח לכַנר, כפרי מנגן בחתונות: האכר השתכר ולא יצלח למלאכתו. הכנור, אמנם, הובא.

– מילא, מה לעשות! – אמר סבא באחזו בראשו בשתי ידיו – נשיר בלא לווי מוסיקלי… ובלבד שמישהו “יתן את הטון”.

יוסף, שעמד עם דוד בין הפרות, קבל על עצמו תפקיד זה.

– חבריא! – קרא המנהל בקול של אדם, שהשלים לא רק עם המות, אלא גם עם החרפה: – התחילו בדיבֶרטיסמֶנט. בינתים, אפשר, אמצא בעצמי את ברנארדי. – הוא רץ – יָצא החוצה, כאילו ברח משרֵפה, אסף חבורה של נערים, שצבאו על פתח־התיאטרון, והבטיח לכל אחד מהם כרטים חנם, אם ימצאו את המשַחק. הקטנים התפזרו לכל צד.

…הראשונה עלתה על הבמה משחקת כולה לבושה לָבָן. לחייה היו כלֶחְיֵי־משוחפת מרוב שרק. היא היתה יפה בלא ספק ודומיה גמורה השתררה כשהתחילה לשיר. היא שרה שיר־אהבה רוסי, בטעם ומתיקות. הקהל מחא כף, מרוצה. אחר־כך שרה שיר בעברית, על אודות ה"יונה ההומיה", שגורשה מקינה בשעת סערה וסוּפה והיא נודדת בגלות, מתגעגעת על אהובה:

הנגינה היתה עצובה מאד והושרה מתוך השתתפות:

אחר־כך עלו על הבמה כל המשַחקים והסתדרו בשורה. ביניהם היתה גם נערה נחמדת, יפת־עינים להפליא, שעיניו של דוד הבדילו אותה מבין כל מסובביה ונמשכו אחריה. המשחקים שלו במקהלה על הוולגה־האֵם, רחבת־האפיקים ועמוקת־הגלים, ועל סטֶנקה העזוז, שהטביע את אהובתו בגליה. הנגינה, שהושרה על־ידי עשרות קולות, גאתה בעוז כגלי־נהר. העולם האגדי־הגבורי שבשיר קם חַי לפני דוד והרהיבוֹ. – הנערה רבת־החֵן שרה אף היא; כולה היתה נתונה לשירתה. לבו של דוד הלם בכח בשעה שנתנה בו את עיניה. עכשיו, בשעה ששרה, גדלו עיניה עוד יותר, וחן ורגש הזהירו מתוֹכָן.

יָרדו המשחקים מעל הבמה ונשארו רק שנים: איש ואשה. הם שרו שיר התולי רוסי: – יעק’י, יעק’י, פאותיך שובות את לבי – סלסלה האשה בקולה, ושניהם רקדו ריקוד קומי כשהם מחזיקים בקצות מטפחת אחת ושרים את הניגון הנושן של “מה־יפית”. הקהל נהנה וצחק הרבה. קולו העבה של השר עלה על כל הקולות…

וברנרדי נמצא סוף־סוף. הוא שכב שכוֹר, תחת אילן אחד, מאובק כולו. כשֶטלטל אותו המנהל התעורר וגמגם: – חיים ארורים… השעמום קוטֵל את האדם… –

– גזלן!! הן הביא אותנו לידי כך, שנחַזר על הפְתָחִים! – רתח סבא – וניער אותו.

כשהתפכח במקצת והבין, שההצגה עומדת להתחיל ושהוא צריך לשחק את התפקיד הראשי, קם לאט ואמר:

– הכל יהיה בסדר. הולך אותי לתיאטרון. –

הוא נשען בכח על סבא והלך כשהוא לוחש כמִתוֹך שֵנה:

– חיים ארורים! העצב אוכל את הלב… וגם את כשרונך אין מעריכים, יקחם אופל!… –

סבא נענע בראשו מתוך צער, כפוף כולו תחת משא־זרועו של ברנרדי, ודבר בקול רפה של זקן:

– הצדק עמך, חביבי. אדם שכמותך מתנוון בנדידות אלו, בין החשוכים. כשרון יש לך, שכוֹר יקר, ומזל אין לך. לו שִׂחֵק לך המזל, כי אז היית צובר כסף בחפניך ושמך היה גדול בכל העולם…

דמעה זלגה על פניו העייפים של המנהל הזקן.

 

“שוּלַמִית”    🔗

נשמע הצלצול האחרון. המנורות הועלו. המסך סולק לצדדים. ההצגה התחילה.

–… עמוסי כל טוב, מקליהם בידיהם – עולים לירושלים עולי־רגל. הם מלאים אהבת־ה' ויראת־שמים והם שמֵחים, שעוד מעט יראו את הכהנים והלויים במקדש וישמעו את הצלילים הערֵבים של השמיניות. על ההרים מצלצל השיר:

בין העולים נמצא הזקן הנכבד מנוח: בתו שולמית מלַוותו. הם נפרדים באהבה ושולמית נשארת לבדה במדבר.

הנערה היא יפת־תואר ואצילית, צמות ארוכות לה ובגדים צחורים. בדרכה כשהיא חוזרת לביתה, היא תועה במדבר האכזרי: השמש מכה על ראשה, הצמאון מֵציק לה. – וכשהיסורים תקפו עליה היא שרה שיר תלונה ותפילה לאלהים. צלילים קרובים, לבביים בקולה: אל תתנֵני למות, אלהי, – שרה היא בעצב מתוֹק: – עשה לי נס, כמו שעשית לעמך במדבר, להָגָר ולשמשון…

– אח! הזמרה שלהם… – לחש דוד, נרגש כולו: – את לבי הם שובים. – השירים של ה"דיבֶרטיסמנט" כבר עוררו את לבו. חושיו הוחַדו מאד והוא התרשם עמוקות מכל הנעשה סביבו.

…ובאותה שעה הולך לו לדרכו מתוך הרחבת־דעת אַביר צעיר, בעל־צורה ובעל־חן, שוע מגזע־המכבים, אבשלום. על־ידו עבדו הפראי, הכושי צִינְגִיטַנְג.

דוד הביט והתפלא. הזהו בֶרנארדי השכור? – הוא נהפך לאיש אחר. צעד במרץ, כולו עלומים, אצילות, אומץ. הקסדה הנוצצת והשריון הלמו מאד לגופו, שהיה בנוי יפה. גל אביבי עבר באולם בשעת שנכנס זה. את צינגיטנג שיחֵק נער קטן, שפניו היו מרוחים כולם בפיח של נר, ושהיה לא יותר מבן תשע או עשר.

…שולמית נפלה לתוך בור ואינה יכולה לצאת, בכוחותיה שלה, מן הבור. היא קוראת לעזרה. אבשלום שומע אותה. מי מדבר בתוך הבור? – לץ או מזיק? – לסוף הוא נוכח, לתמהונו ולשמחתו, שזוהי נערה – ונערה נחמדה – “כאָביב צעירה, ככוכב מזהירה”. –

הגבור הצעיר מתפעל מיָפיה של שולמית. הנה מצא – זהב במדבר, מרגלית בחול. – מעיניה המזהירות זורחת החכמה ועל מצחה חתום התום וכל פניה מאירים באור של מעלות תרומיות. אם אלהים זִמֵן אותם יחד במקום שומם כזה, אין זאת כי יָעַד אותה לו מלכתחלה. ושולמית אף היא מתפעלת מאבשלום. מתוֹך בושה נערתית צנועה היא מבעת את תודתה לשוע הצעיר על שהציל את חייה ומודה לו, שעד היום לא ידעה אלא את האהבה לאלהים ולאביה, אולם אהבה חדשה, מופלאה, התעוררה בלבה משֶראתה את אבשלום.

אבשלום מחייך בשמחה עמוקה למשמע דבריה אלה. כלום לא מאלהים הוא שהתאהבו שניהם מן המבט הראשון? – רגש חזק של אושר משתַּלט על שניהם. הוא מחזיק בידיה, מסתכל בה באהבה ושר ברגש: “רק המות יפריד בינינו”…

ואולם הנאהבים מוכרחים להפרד כרגע. שולמית צריכה לשוב לכבשותיה, לבית־לחם, ואבשלום צריך לירושלים, לחצר־המלכות. שולמית מתגברת על צניעותה הטבעית מתוך אהבתה ומגַלה את החשש שבלבה, שמא ישכח אותה אהובה, בן־השרים, בחברתן של בנות ירושלם העשירות. הכפריה הנאה יודעת את ערך־עצמה. לה אין, כמו להן, חן עשוי, מפורכס, אף אם הן עולות עליה ביקר־לבושיהן ובתכשיטיהן. בניגוד להן – לבה טהור ועשיר־רגש. אבשלום זכה בלבה והוא, הלב, ישָבר, אם לבו של אבשלום לא יהיה לה.

– מחשבה איומה היא זו, איומה מן המות – אומרת שולמית נרגשת.

דבריה מכאיבים את לבו של אבשלום. גם דעתו על הבנות העירוניות היא שלילית. תמיד חלם על אשה יקרת־נפש וזכת־לב, שתהא דומה לשולמית, בחירתו של שלמה.

– למה החששות? – תציץ־נא לתוך עיניו ותקרא בהן על נאמנותו הגדלה. – חבקי את חתנֵך, אַתְּ הכלה האהובה! – שר אבשלום, ונסערים הם מתחבקים שניהם באהבה. מתוך התרוממות־רוח הם נשבעים איש לאחותו נאמנות־נצחים, ולעדים הם נוטלים את הבור, שלרגליה נזדמנו, ואת החולדה הפראית, שקפצה על־ידם. לבביות עמוקה ויראת־קודש בדבריהם, בשעה שהם נשבעים.

מופיע צִינְגִיטַנְג, שהיה נעצר במשך כל המאורע: הוא קטף תאֵנים בריחוק־מקום.. – כזו נערה, או, אוֹ, מוצאת חן, נערה, ילווה, בית, – מדבר הכושי בלשונו המשובשת. –

הקהל היה מתפרץ בצחוק גדול לכל מלה של הכושי הקטן, שנִתֵַר כמו קוף ועשה העויות מצחיקות. דוד יָשב דומם, רציני. עדיין לא פגה בו ההתרגשות, ששרתה עליו בשעה ששָרו הנאהבים את שיר־השבועה:

וכי זוהי ההצגה? – שאל דוד את יוסף.

מעולם עוד לא ראה משַחק על הבמה. המצאה זו נראתה לו גדולה ויפה להפליא.

– איזה יופי! – לחש – קסם קסמו לי האנשים האלה. –

מצב רוח לא רגיל נשתלט עליו, כאילו צלל בתוך עולם חדש, שכולו הזיה וזמרה. –

…שולמית יוֹשבת לבדה ומבטת בצער וגעגועים למרחקים. שנתַיים עברו מזמן שנשבעה שבועת־אמונים לאבשלום. ובחיר־לבה לא בא, כמו שהבטיח. לחבצלת ענוגה, שהיא קומלת ללא־טל, דומה שולמית היפה ביפות. בקול רְווי־יגון עמוק היא שרה:

מוטב שהיתה טובעת בתוך הבור ולא היה אבשלום מציל אותה לחַיֵי־פגעים. בכל רגע נדמה לה: הנה הוא בא. כל רגע נמשך כשנה. – היא בוכה מר כשתוקף אותה היאוש. ופתאום מתעורר בה כעס גדול על אהובה, שבגד בה. – היא קמה ממקומה בעינים לוהטות ומנופפת באגרופה. שלומים לקשֵה־לב, שגורם לה יסורים אנושים כל־כך! היא קוראת לחולדה ולבור, שינקמו את נקמתה.

כעסה שוכך כשהיא שבה לזכרוֹנוֹתיה. אבשלום היקר, הנאמן, ההוא יבגוד בה? – רק המות יפריד בינינו! – כלום לא שָׁר כך?… ופניה נופלים, מחווירים, שפתיה רותתות, ושוב היא קרובה לבכי: שמא הוא מת?… – היא צועדת אנה ואנה ופניה בכַפיה. ופתאום היא מרימה את ראשה מתוך החלטה, וזוהר של אהבה ועוז בעיניה: אף אם הוא מת, היא לא תמעל בשבועתה!… היא של אבשלום ושלו תהיה תמיד. ואם יבוא אחר וידבר על לבה, שתהיה לו, – לא תסכים. היא תסָגר בחדרה ותגָרש מעל פניה את כל הבא. היא תתנהג כמשוגעת ומי זה ירצה במשוגעת? –

המשחקת, ששיחקה את שולמית, ירדה מעל הבמה ועמדה על־ידו של דוד. יפה היתה האשה, אם כי פניה הצבועים עשו רושם משונה. היא עמדה נושמת בחזקה, נרגשת מן המשחק. – דמעות תלויות בריסיה!… – ראה דוד נרעש.

…למנוח באים גברים צעירים לבקש את ידה של שולמית. הם ממבחר אנשי־הקריה. אחד מהם, יואב הגדעוני – גבור בגבורים. השני – אבינדב – העשיר בעשירים. והשלישי – נתן הכהן – סגן הכהנים החסוד. הם רושמים את שמותיהם על פיסות־ניר, מנוח מערבב את הפתקאות בקופסה. פתקָתו של מי יוציא הילד – זה יזכה בשולמית… המאושר הוא – יואב הגדעוני.

המשחקת, שעמדה ברגע זה בשלוה ותִקנה את צמותיה הארוכות, צעדה פתאום צעד קדימה עמדה רגע בלא תנועה. פניה נשתנו, יגון מיואש זלג מעיניה. היא חזרה על בית־הסיום של שירה האחרון; קולו הערֵב היה רְווּי־דמעות:

לאטה עלתה על הבמה. – מנוח רוצה להציג לפני בתו את החתן. ואולם הבת מתחלת להתרוצץ לפתע־פתאום כמשוגעת ושרה לאביה בקול חטוף, בלתי־טבעי, שיר בלתי־מובן על שבועת־אמונים ועל חולדה ובור העֵדים. ופתאום היא פורצת בצחוק גדול, שצלצולו מפחיד. הצחוק מופסק בגרונה והיא מבטת נכחה בלא נוע נאבקת עם דמעותיה. הנאספים תמֵהים ומנוח הזקן מְפָרֵק את אצבעותיו מיואש.

מבעד לערפל, שכסה את עיניו, עקב דוד כל תנועה של המשחקת. לחייו התחילו לוהטות; כל מלה קטנה שלה הרתיחתו.

…שולמית מספרת בקול רפה, כקול של ילד חולה ומתחטא באהבה, ובאותה שעה עיניה נתעות, מביטות ולא־רואות:

– בור יש במדבר ובו מים קרירים. פרחים אינם גדֵלים שם, שממה בַכֹּל, רק חולדה פראית, חולדה רעה, מיללת שם ובוכה. הנה מטה החולדה את אזניה: אם הולך מישֶהו?

קולה של שולמית מתחזק. הוא יבש וקשה, שגעון רע מציץ מעיניה:

– את צפרניה מחדדת החולדה והם כסכינים דוקרים; גבה כפוף בעיגול, מלועה נושמת שנאה איומה ומעיניה לוהט כעס־הַשְמֵד.

שולמית משפילה את קולה, כמדברת בתוך מארב:

– בחור צמא מתקרב לבור, הוא שותה את המים הקרירים ושוכב לנוח. ופתאום קופצת חולדה פראית על צוארו, חונקת אותו בצפרניה ופועה בכעס גדול: חייב אתה להיות נאמן לשבועה! אנוכי, אנוכי אעיד!…

ושולמית נופלת על חָזו של אביה הזקן הרצוץ מצער ובוכה חרש כילדה קטנה. –

על־ידו של דוד הרימה פרה את ראשה וגעתה; קולה נשמע בכל התיאטרון, בתוך הדממה הרבה. ואולם לאחר שפסקה לגעות נמשכה הדממה כשהיתה. דמעות זלגו על פניו של דוד. הוא בכה עם שולמית על גורלה המר, כאב את כאבה. כמה גדולה אהבתה! אילו הוא, דוד, היה אוהב אשה, היה אוהב אותה בעוז כזה.

ובשעה שההזיה על הבמה הלכה ונמשכה, לחש דוד לעצמו:

– מאורע גדול אירע לך היום, דוד! כמה זה נפלא, מרהיב, יקר – לשַׂחק! –

…אבשלום ואביגיל, אשתו שבחר לו לאחר ששכח את שולמית, יושבים שמחים וטובי־לב ושותים יין, והכושי הקטן משעשע אותם בהעוָיותיו. פתאום באה במרוצה האומנת ומודיעה להם בקול־בוכים, מתופפת על לבה, שאחד מבניהם, תינוק רך, טבע בבור. ועוד זה מדברת – והנה באה אומנת שניה ומבשרת גם היא, גועה בבכיה, בשורת־אסון: חולדה פראית טרפה את ילדם השני.

ביאושו נזכר אבשלום בשולמית.

אביגיל, בהכנעה לרצון־האל, שולחת אותו אל כלתו הראשונה, שהיתה יעודה לו מן השמים.

…בא אבשלום ואומר למנוח הזקן, שאסונו כפף אותו לארץ והשחיר את פניו:

– רופא מומחה אני, הבה ארֵפא את בתך המשוגעת.

– רק המות יפריד בינינו, – שר אבשלום ושולמית רצה אל זרועותיו כשהיא בוכה וצוחקת מרוב אושר. השמחה היא כללית. צינגיטנג רוקד ומתופף בתוף. –

המסך יורד לאט, כל המשחקים עומדים על הבמה, קולותיהם מתאחדים בהימנון שמח:

דוד התעכב ברפת עד שיָצא כל הקהל. הוא יָצא לתוך קרירות־הבוקר הרטובה. האור, שהלך וגדל, בִּשר את זריחתה הקרובה של החמה.

בקרבת־הרפת נתקל בברנארדי. המשחק שכב בתעלת־שופכים בבגדי־אבשלום. הוא היה שכור ומחוסר־הכרה.

לבו של דוד נתכווץ בחזו. – ברנארדי היקר, האומלל! כלום הוא שיחק במצב של שכרון?… ואיך שִׂיחֵק! – סמרמורת של עֶדנה עברה בבשרו של דוד. הוא סחב את המשַחק לתוך הרפת, התיר את חגורתו, הסיר מעליו את הקַסְדה והניח את ראשו על התבן. הראש החוור נפל כבד ומחוסר־חיים, כראשו של מתעלף.

אחר־כך מהר ללכת אל כל אשר ישאוהו רגליו. רועים נפגשו על דרכו עם עדריהם. הוא יצא אל השדות. ערפל חלבי שקוף, שהלך ונפוג, עטה את הבר היָשֵׁן.

– מאורע גדול אירע לך היום – חזר ולחש דוד. הוא רץ כמעט. רעננות רבת־עוז נמסכה בו. נפשו היתה קלה ועליזה, כאילו צמחו לה כנפים.

…גם הוא, דוד, נדמה לו, היה יכול לשחק כך. אח, אֵילו חיים נפלאים היה חי, אילו היה מצטרף ללהקת־אמנים זו… הן הוא מזמן, מזמן חשב על שינוי־חייו בעיירה. אין מרחב לנפשו. תמיד מרגיש הוא תביעה לוהטת – צריך אתה לפעול גדולות, כי לגדולות נוצרת! יש שבאים לו ימים, וכחות כבירים, כחות נעלים מתעוררים בו, שמרחיבים את חָזו, ואז נראים לו כל חייו בעיירה קטנים ודלים.

אָה, הוא מרגיש, שהיה מוכשר גם ליצור חזיונות' כמו “שולמית”… אפילו חזיונות, שהם יפים כמו “אהבת־ציון”, היה יכול ליצור. כך אומר לו לבו הפועם בעוז. – אה, כמה מזהיר ומרהיב הוא העתיד. אילו חיים יפים ועשירים יחיה… –

דוד רץ והדשאים הצליפו את רגליו בציציותיהם הלחות. הוא התעכב על־יד סבך, סחט בכפו גְדִיל־עלים והרטיב בטל את פניו הלוהטים.

ועל האופק נראתה השמש המזהרת, שפִזרה אלפי חיוכים חמימים ומְלַטְפִים.

 

הרֶווח    🔗

וכשבאו המשחקים למלונם המתינה להם הפתעה לא־נעימה. הם השאירו קצת מלבושים על החבלים במסדרון של המלון – ונעלמו. האכסנאי נחם את סבא:

– יתכן, שתמצא את הבגדים. רק גנב אחד יש אצלנו בעיירה…

רץ סבא לחיים הנגב ואמר לו:

– איך לא תבוש, רבי חיים, לגנוב מאתנו? אבין אותך אם תאמר לגנוב אצל אדם אמיד, אבל אצלנו, קומידיאנטים מסכֵּנים… –

הגנב שם בו את עיניו הערמומיות והסתכל בו מן הצד, גרד בקצות מקטרתו בחשיבות את צְדָעו מתוך עיון, פשט לסוף את ידו לסבא ולחץ את ידו:

– הצדק אתך, רבי יהודי, – אמר: – דברים נכוחים דברת.

הגנב הניח את כפו על חזו בתנועה תיאטראַלית ואמר בגדלות:

– אדוני המשַחק, בהֶן־צדקי אני נשבע לך, שחפָציך יושבו לך. מתי אתם נוסעים? – שאל כדרך אגב.

– מחר בבוקר – מהר סבא להשיב כשהוא מחייך בשמחה.

– טוב, עד מחר בבוקר אמציא לך את שלך.

הם נפרדו מתוך לחיצת־יד מאומצת. וסבא עוד הוסיף קודם שהלך:

– זכָר, רבי חיים, בהן־צדקך נשבעתָ!

 

הגנבה    🔗

לפני פתח־האכסניה עמדו שלש עגלות. המזוודות והשקים כבר היו בתוכן. המשַחקים כולם עמדו בבגדי־דרך ועל ידם חבורה של בני־העיירה ובידיהם בקבוק־יין וטס עם עוגות. אלה היו משכילים מספר, שבֵרכו את המשחקים לצאתם. מתוך לחיצות־ידיים חמות ואיחולים לבביים נפרדו שתי החבורות. המשחקים התישבו בעגלות והעגלונים הצליפו בשוטיהם.

ופתאום נשמעה צעקה. בעלת־המלון יצאה במרוצה:

– גנבים! גנבים! – קראה – עַכבו אותם!…

העגלות נעצרו והאשה השמנה, רועדת כולה, הסבירה לבני־עיירתה, שנעלמו שני כרים מביתה, ובלא ספק הקומידיאנטים גנבו אותם…

אחד מן המשכילים חיוה את דעתו, שההגיון דורש, שיתירו את החפצים הארוזים ויבדקו את הנמצא. סבא התחיל מהר בעבודה זו, בשעה שאספיראנצה, נעלבת בכל מאודה, התחילה בוכה. – נבדקה עגלה אחת ופנה סבא לשניה. – ובינתים יָרד האכסנאי והודיע, שרק עתה מצא את הכרים במקומם.

– הפלונית שלו – אמר – היא גולם, כל הזמן התייחסה בחשד לבני־אדם ישרים ויקרים אלה, ומשום כך עוררה בהלת־שוא, כשנדמה היה לה לרגע שאבד לה משהו.

הוא בקש סליחה מן המשחקים. אשתו השמנה, נסערת וכואבת, נגשה לאספיראנצה ואמרה לנשק את ידה, ובדמעות על עיניה התחננה, שתסלח לה. – ואולם המשחקת לא הסכימה. היא לא אבתה אף להביט לצדה וגרשה אותה בבוז, כשכל גופה רִטֵט מכעס.

– מילא, – אמר סבא, – נצא כבר מכאן. אל תרימי את חטמך יותר מדי, שפרינצה, הן רק משחקים אנו… –

העגלות זזו והתגלגלו ברחוב־העיירה. סבא נזכר פתאום ומחא כף אל כף מתוך התרגזות:

– ורבי חיים לא הביא לנו את החפצים!… והרי נשבע בהן־צדקו…

הילדים, שרָצו אחר העגלות, הודיעו, שחיים הגנב רכב עוד אמש מן העיירה למקום בלתי ידוע…

סבא הניף את ידו ואמר: – החפָצים כפרתי. והגנב, – הלואי ויהיה בגלגולו השני משַחק. זו קללתי לו!… –

 

באבק הדרכים    🔗

בדרך מאובקת בין שדות קצורות וערָבות נוסעות שלש עגלות. – עננים ענקיים נראים באופק. רוח קרה נושבת מצפון. קר, קר, עוד מעט והסתו בא.

מן העגלה הראשונה נשמע קולו המצלצל של ברנארדי.

– בֶרזובקה אינה הגרועה שבעיירות, – צוחק הוא: – וכי אין זה אומר כלום לכבודה, שלא פרצה שרפה בשעת ששהינו בה? –

הוא ממשיך מבודח:

–תעלינה להן כל העיירות באש, לי אין בין כך מה להפסיד… ואולם שמעו־נא, מה קרה פעם לסבא בשעת שרפה. –

והוא מתחיל לספר ודבריו, שנאמרים בתיאבון, נקלטים בתיאבון על־ידי שומעיו:

– היינו בעיירה, בפולֵיֶבנקה, נדמה לי, וּפָרצה שרפה לפנות בוקר. אנו רצים מן המטות החוצה וסבא אומר לנו:

– כילדים אתם מתנהגים. מה הבהלה הזו? לאט־לאט, אפשר להספיק הכל. תראו־נא, אני גם את העניבה אקשר. לא כלום. אנו מצטופפים למטה ומביטים. סבא בא בחשיבות: כובע רחב־שולים לראשו, עניבה לצוארו, אבל… הוא רק בתחתונים… שכח, בן החיל, מרוב בהלה לשים את מכנסיו…

ובעגלה השניה מתפלסף מתוך התבדחות משַחק אחר:

– יודעים אתם, חבריא, איזהו המאכל הנפלא שבמאכלים? אינכם יודעים? הבה אגיד לכם. כל מאכל אפשר לבלוע רק בצורתו האחת. תקחו לחם: הרי יש רק לחם אפוי ולא עוד… תקחו דג מלוח – היינו הך. אבל תקחו תפוחי־אדמה – זהו עניין אחר לגמרו. אם תרצו, הרי לפניכם תפוחי־אדמה מבושלים, ואם תרצו – דיסה של תפוחי אדמה. ואם מאד־מאד תרצו, בבקשה: תפוחי־אדמה ב"מעילים". ומה טעים מתפוחי־אדמה מטוגנים? ולביבות מתפוחי־אדמה שכחתם? הס, ופשטידה מתפוחי אדמה – כלום יש לך דבר טוב מזה?… –

צוחקים המשחקים ואחד מהם פותח בשיר:

ובעגלה השלישית משוחח דוד בן הרב עם בתיה בת־המשחקים הצעירה. פניו האציליים של דוד חוורים הם ורזים, אך עיניו מביעות עוז, הוא מספר בקול לבבי, בבטחה:

– לאחר שנסעו המשחקים מבֶרזובקה כָּבדו עליו החיים מנשוא. לא היה יכול עוד לקרוא דף אחד של גמרא. סביבתו נמאסה עליו. אם ישאר כאן – ככה חשב – אחת דתו להתנוון. ימי עלומיו ילכו לאבוד והעתיד – מכוער ושחור. לסוף החליט לברוח מביתו, מעיירתו אל המשחקים, שמצאו חן בעיניו כל־כך. אם לא יצלח למשחק – יהא לחשן אצלם או ישיר במקהלה. הן קול יש לו, לא פעם עבר לפני התיבה בבית־הכנסת – ובלבד שיהא ביחד עמהם. את אבותיו היקרים קשה היה לו לעזוב והוא דאג מאד, שמא תגרום להם בריחתו צער גדול ביותר.

לסוף מצא עצה. אבותיו רצו מזמן, שיעזוב את העיירה ויסע לאחת מן הישיבות הגדולות, כדי שיגדל שם בתורה. תמיד היה מסרב, חשש, שמא תהא שם ההשגחה חמורה יותר מדאי ולא יוכל לקרוא בספרי־השכלה. עתה בא אל אבותיו והודיע להם, שהוא מסכים לנסוע. הם ברכוהו בדמעות, כסף נתנו לו ומלבושים – ושלחוהו. נסע בכיוון לישיבה עם העגלון בן־עיירתו, אבל כשחזר העגלון לעיירה – מיד שינה את הכיוון – לקראת הלהקה.

בתיה מחייכת.

– נו, והסתדר אצלם באמת, – מדברת היא: – נדמה לה, כאילו מעולם היה עמהם, כל־כך התרגלה אליו.

– כעת נוסעים הם לעיר גדולה – ממשכת היא ברצינות של אשה מבוגרת. עוד מעט ויתחילו הגשמים, ואחר־כך – השלגים. יש תקוה, שימצאו פרנסה בעיר בעונה הקרה. אה, דוד ימצא הרבה ענין בעיר הגדולה. שם יש ספריות גדולות, יוכל לקרוא כאוות־נפשו. בכלל, אם ירצה ללמוד הרבה, להתפתח, אין בשבילו מקום יותר מתאים מעיר גדולה. – דוד יוכל להיות בלהקה כמה זמן שירצה; הוא – אישיות חשובה במקהלה, ולאט־לאט יקבל גם תפקידים. –

והיא מחייכת בהסתכלה בו בחבה. –

העננים הענקיים זוחלים־זוחלים ומכסים כמעט את כל השמים כולם. כבדי־כרס ושחורים הם, ואפלה קרה ורעה נושמת מהם. והרוח חריפה מאד, היא מקפיאה את הדם.

בתיה מתעטפת במעילה הדק.

– התעטפי גם במעילי, בתיה, – אומר דוד.

לאו! – אומרת היא: – קר יהא לך זולתו, תצטנן.

טורח דוד ומתיר את חבילתו ומוציא את מעיל־החג שלו ומכַסה בו את בתיה. היא מחייכת לקראתו בתודה, עיניה גדולות, גדולות וזוהר חם, לבבי להן.

ירושלים, תרצ"ג