XI. נִצָּחוֹן וַחֲשָׁשׁ בּוֹ    🔗

אילו הייתי מנהיג של מפא"י, או של “גוש־העבודה”, לא הייתי שמח בהצלחה הגדולה, שנחלה מפלגתי בבחירות להקונגרס הציוני הי"ח, ולא הייתי מאסף אסיפות בשם הקולני: “מנצחון להגשמה”.

בארץ־ישראל קבלה מפא"י (ביחד עם “הפועל המזרחי” ו"הפועל התימני") 70 אחוז מכל הקולות, בפולניה ובשאר ארצות – 46 אחוזים או קרוב לזה. והאמנם יש תמים בינינו, שחושב באמת, שכמעט שלשת רבעים של הבוחרים בארץ־ישראל הם סוציאליסטים, ובחוץ־לארץ מגיעים הסוציאליסטים בין הציוניים למחצה או קרוב למחצה? –

ובכן אחת משתי אלו: או זיופים יש כאן – ועל נצחון מושג באופן כזה ודאי אין לשמוח; או בחרו בסוציאליסטים המוני יהודים בלתי־סוציאליסטים, – מה שקוראים בגרמנית Midläufer ובעברית – “גְרוּרִים”: בני־אדם מחוסרי השקפת־עולם מסוימת, שהיום הם נגררים אחר מפלגה זו, שהשעה משחקת לה, ומחר יבגדו בה ויעזבו אותה ויסָּפחו למפלגה מתנגדת לזו מן הקצה אל הקצה. וכי על נצחון בעזרתם של “גרורים” כאלה יש להתריע? – כבר ראינו בגרמניה, כיצד עברו מיליונים של מארקסיסטים כביכול בשעה אחת – שעה משחקת להיטלר – אל הנאַצ’יסטים.

לא! בהחלט אני אומר: אילו הייתי מנהיג של הפועלים, לא הייתי מריע תרועת־נצחון באסיפות קולניות. עדיין יש אמת בתמיה הידועה של סוקראטס: “מה עשיתי רעה, שקלֵיאון משבח אותי?” – אם יהודים בעלי־בתים מצביעים בעד מפלגה, שהדגל האדום, המהפכה הסוציאַלית ומלחמת־המעמדות הם יסודות קיומה הסוציאליסטי, סימן רע הוא למפלגה. סימן, שהיא עצמה נעשתה בעל־ביתית. סימן, שאין עוד ב"חבריה" שאיפה עזה לחירות ושינוי־מצב הן בתור סוציאליסטים והן בתור ציוניים. סימן, שנעשתה “מפלגת־הממשלה”: תקיפה כלפי פנים וּותרנית־פשרנית כלפי חוץ. והרי באמת הממשלה הארצישראלית, שהיא ידועה לנו ב"חבתה" הגדולה לציוניות וסוציאליסמוס כאחד, מחַבבת ומלַטפת מפלגה זו דוקה ובוחרת בבאי־כחה של זו לבוא בדברים עמהם על עסקי הבית הלאומי – מפני שאינם “קיצונים” ואינם “מסוכנים” לה כלל וכלל. ובכן אין מפלגה “מסוכנת” כלל וכלל גם לבעלי־הבתים שלנו, שתמיד הם רגילים לילך עם התקיף באותה שעה. – הרי זהו פירושה של הצבעת בעלי־בתים ציוניים בעד מפלגה ציונית־סוציאליסטית – זה ולא אחר. ואם זהו נצחון – אין זה אלא נצחון של פירהוּס – ולכל היותר, נצחון מעורר חששות הרבה. יש שמשׁוּחף מַשְׁמִין – וסימן רע הוא לו.

XII. “צֶדֶק וְיוֹשֶׁר”    🔗

עוד לא יבשה הדיו מעל הפרוטוקולים של הפאַרלמנט האנגלי, שבו קָבלו מיניסטרים אנגליים בדברים חמים ונמרצים על מצבם הנורא של יהודי־גרמניה, – וכבר פירסם מיניסטר אנגלי את הענין של “מִלְוה־הפִּתּוּחַ”, על פי הרצאת־פרֶנטש, שהוא מכוּון כולו לנבֵּל את שם ישראל: להציג את היהודים בפני העולם כולו בתור “מנַשלים”. על 889 “מנושלים” לפי דברי־הממשלה, או על 570 “מנושלים” לפי דברי ה"סוכנות היהודית", תוקעים בשופר גדול בפאַרלמנט האנגלי ובהם מבַססים את הצורך במלוֶה מיוחד, שחצי־מיליון ממנו (ולפי תיקון חצי־רשמי – “רק” רבע מיליון) יוּקח בשביל קומץ של פלחים או אריסים, שברובם קבלו פיצויים בסכום, שלא חלמו עליו מעולם. ובכל הנאום של “המיניסטר הציוני”, שנסתמך על הנציב, שנחשב בעיני־רבים ל"אחד מחסידי אומות־העולם", לא נזכר לא הבית הלאומי ולא המאנדאט בחלקו המתְיַחס ליהודים, לא ההתחייבויות הבין־לאומיות של אנגליה לישראל ולא המפעל הציוני בכללו (עיין המכתב מלונדון ב"הארץ" מיום כ"ז בתמוז, ש"ז).

ולא עברו אלא עשרה ימים – וכבר נשא הנאום של סיר קונליף ליסטר פרי. נתפרסם במהירות יתרה – בלתי־אנגלית כלל וכלל – “חוק־הגנת־האריסים”, שעל־פיו כל אריס, שעבד אדמה של בעל־אחוזה רק שנה אחת, עושה אי־אפשר לקנות אדמה זו מבעל־האחוזה, וכל רועה, שרעה את צאנו על אדמה זרה אפילו לא במשך חמש שנים רצופות, אלא במשך חמש שנים משבע שנים (בהפסקות), אף הוא עושה אי־אפשרית את מכירתה של אדמה זרה זו. והרי אין לך ילד, שלא יבין דבר פשוט זה: להפלחים אין קרקע מיותר למכור, ובכן יכולים היהודים לקנות קרקעות רק מבעלי אחוזות גדולות. אחוזות כאלו נעבדות על־ידי אריסים־חוכרים; ואם די לאריס לחכור אדמה של אחוזה גדולה רק לשנה אחת כדי לעשות את מכירתה בלתי־אפשרית, הרי נסתם הגולל על כל קנית־קרקע מצד היהודים. ואם אחר כל אלה נאמר בחוק, שאין כוונתו לאסור מכירת־קרקע בכלל, אין לפנינו אלא אחיזת־עינים פשוטה.

וממשלתנו יודעת לאַחז את העינים באופן מצוין. באותו יום, שנתפרסם מלוֵה־הפתוח בצירוף הדין־והחשבון של פרֶנטש, מלוֶה, ששמונים אחוז ממנו יֵצא לערביים, זרקה ממשלתנו עצם לפועלים העבריים: הבטיחה באופן חצי־רשמי שליש של העבודות הצבוריות לפועלים העבריים. אם תקיים הבטחה זו – ספק גדול הוא. אבל לעת־עתה ישקטו הפועלים ולא יתרגזו ביותר. מובן, ש"דבר" שלהם ו"הארץ" העוזר על־ידיהם יכתבו מאמרים “נרגזים” אחדים. בלא זה אי־אפשר: הרי צריך לצאת ידי חובה כלפי הקהל העברי, שהוא אופוֹזיציוני ברובו. אבל שליש של העבודות הצבוריות לפועלים העבריים אינו דבר קטן… וחמת־הפועלים שכָכָה.

ואף להבורגנים זרקו עצם. ירושלים צמֵאה למים, וסובלים היהודים ביחוד, שהרי לערביים יש בורות ויש חמורים מביאים מים מן המעיינות, והערביים אף מוכרים מים ליהודים בכסף. ובכן מפרסמים בעצם היום, שנתפרסם בו “חוק הגנת־האריסים”, הודעה רשמית, שירושלים תקבל הספקת־מים מכספי־המלוֶה, ואפילו מאוצר־הממשלה עד שיתאשר המלוֶה. ומה תבקש עוד, אתה היהודי? – ?Herz, was willst du noch

הקולונל וויג’וואוד שאל בפארלמנט את סיר קונליף ליסטר: למה הוא דואג כל־כך לפלחים ולאריסים הערביים ואינו דואג באותה מידה לאכרים ואריסים אנגליים? – ואנו היינו מוסיפים: למה אין הממשלה האנגלית דואגת לאכרים ואריסים בכל המושבות האנגליות ודואגת רק ל"ערביים המסכנים"? – הקולונֶל התמים! כלום לא מצא תשובה על שאלתו בדבריו של המיניסטר עצמו? – הערביים הם “בני־הארץ” ואילו היהודים בארצם ההיסטורית, בארץ המובטחת להם על־ידי התנ"ך ועל־ידי הכרזת־באלפור, שנתאשרה על־ידי 52 מדינות, אינם אלא “מהגרים”, כלומר, זרים “בבית הלאומי” שלהם, שהם יושבים בו אפילו על־פי הֶרְבֶּרט סֶמוּאֶל, הראשון לממעטי־הדמות של הציוניות, “במשפט ולא בחסד”…

ואולם מרום־קיצה של הצביעות הם הדבורים על “הצדק והיושר” שבמלוֵה־הפתוח וב"חוק־ההגנה על האריסים". לשש־מאות אלף יהודי־גרמניה, סָלתה וְשַׁמְנָה של אומה עתיקה ושל מדינה גדולה, לשישים רבוא של יהודים, שמעַנים אותם בכל מיני עינויים ומכריחים אותם לברוח מארץ־מושבם, אין היושר והצדק מחייבים לדאוג, שיהא להם מקום להניח את ראשם. ואולם לשמונה מאות ושמונים ותשעה (יותר נכון – לחמש מאות ושבעים) פלחים, שקבלו ברובם פצויים הגונים מאד וכל עבר־הירדן השומם לפניהם, מחייבים “היושר והצדק” של ממשלתנו לדאוג ולפזר עליהם מאות אלפים לירות, שהיהודים המגורשים והמדולדלים ישלמו אותן בכל מיני מס ומכס (שהרי מנַין כל עודף עצום זה באוצרה של ממשלתנו אם לא מן הכספים המוכנסים על־ידי היהודים? מפני־מה אין עודף כזה לממשלות של עבר־הירדן, סוריה, עיראק, ועוד?). כך מחייבים ה"יושר והצדק", שהאנגלים אוהבים להתפאר בהם תמיד.

יתר על כן: שישה־עשר מיליוני־היהודים, שהכרזת־באלפור החגיגית ניתנה לכולם, אינם באים בחשבון כלל וכלל בשעה שמדברים על חוסר־קרקע, שהרי להם יש 8 אחוזים של כל הקרקעות שבארץ, ואילו לערביים “המסכנים” יש “רק” 92 אחוזים מהם. כי מה הם שישה־עשר מיליוני־בנים של אומה גדולה ואומללה, שנתנה לעולם כולו אלהים ומוסר ומאות של גאונים בכל ענפי המדע והיצירה האנושיים – והכל רודפים אותה, ומקום אין לה להניח את ראשה הדָווי, לעומת שש־מאות אלף של פלחים ובידואים שבארץ־ישראל? – בוודאי ובוודאי הפלחים והבידואים קודמים. כך מחייבים ה"יושר והצדק" של הממשלה “הנאורה” שלנו – ומי אנו, שנעֵז להרהר אחר מידותיה? –

XIII. עֲשִׂיַּת קְדוֹשִׁים    🔗

המאורעות של הימים האחרונים בארץ עוררו בי פליאה.

הממשלה הרוסית הצאַריסטית, הגסה, העריצה, ידעה רק דבר אחד: לרדוף ולאסור ולעַנות את כל מי שהתנגד לה. כך יודעת לעשות גם הממשלה הרוסית הסובייטית, היורשת של הצאַריסמוס, וכך יָדע לעשות מוסוליני בשעתו, וכך נוהג היטלר בזמננו.

הממשלה האנגלית הנאורה והפיקחית יודעת זה עשרות בשנים, שעל־ידי רדיפות ומאסרים מַרבים רק “קדושים” בעולם, שהם נעשים המתנגדים העקשנים ביותר להממשלה הרודפת אותם. ולפיכך אין הממשלה האנגלית בזמננו רודפת ואוסרת ומושיבה בבית־האסורים את האפוזיציונרים הקיצונים ביותר. היו ימים, שנתנה מקלט בארצה אפילו לאַנאַרכיסטים, – ולא הפסידה על־ידי כך. ואף בשנים האחרונות לא שמענו באנגליה על “מפלגות בלתי־ליגאליות” ורדיפתן. ורק בארץ־ישראל נרדפת מפלגה אופוזיציונית – ותהא אפילו אופוזיציונית קיצונית, – שסוף־סוף היא נשענת על המאַנדאַט ועל חֶבר־הלאומים ודורשת רק שיקיימו את המאנדאט ככתָבו וככוונתו. לי יאמרו: אף המפלגה הקומוניסטית נרדפת כאן. אבל כלום יש דמיון כל־שהוא בין מפלגה “בלתי־ליגאלית” כזו, שדורשת רק את קיום ההבטחה ליהודים בשלמותה, ובין הקומוניסטים, שמתנגדים למאַנדאַט ולכל המשטר הקיים? וכלום אין הרודפים מבינים, שעל־ידי רדיפות אלו ייצרו בידים קדושים, שיעבדו בסתר במקום לעבוד בגלוי ושיהיו הולכים ונעשים קיצונים יותר ויותר בה במידה, שהרדיפות נֶגדם תגדלנה יותר ויותר? –

אבל פליאה זו מתיַשבת לא בקושי.

בענין זה התערב גם ריב־מפלגות – ושנאת־אחים היא הקשה שֶׁבַּשְׂנָאוֹת. והיהודים, שהורגלו במשך אלפי־שנים, שירדפו אותם, ושחלק מהם הושפע על־ידי הרדיפות ברוסיה, שוב אין גבול לרדיפותיהם כשיֵש להם הזדמנות לצרור את אחיהם. אבל כלום יש באמת ענין למישֶהו בעשית “קדושים” על־ידי רדיפות קשות? –

XIV. הַסְּפָרִים רְאוּיִים לְהִשָּׂרֵף!    🔗

באיחור־זמן הגיעו לכאן הידיעות המפורטות בדבר שריפת־הספרים בגרמניה. הידיעות הן מבהילות: בתהלוכת־לַפִּידים ובלוית־תזמורת, נשמעים להסתה של הממשלה ההיטלרית וְגֵיבֶלס בראשה, הביאו סטודֶנטים וסטודנטיות של האוניברסיטה הבֶּרלינית, בניו ובנותיו של “עם המשוררים והפילוסופים” ותלמידיה ותלמידותיה של האוניברסיטה, שהורו בה פיכטה, שֶלינג, הֶגל ושוֹפֶנהויֶאר, עשרים אלף ספר ממבחר פרי היצירה היהודית ואף הנוצרית־החפשית – ובמצהלות־פראים, כהַהונים והוואַנדאַלים לפָנים, שרפו אותם אחד־אחד לשם יחוד הנאצ’יסמוס והיטלר משיחו… חזרו ימיו של החַליף עומאַר ושריפת הספריה האלכסנדרונית הגדולה.

ולב מי לא יתפלץ למקרא מעשי־ברבריוּת כאלה? –

ואולם מחשבה אחת נוראה מנַקרת במוחי:

אכן, ראויים הספרים, כל הספרים להשָרף! – כי מה הועילו לנו הספרים בכלל? וכי אילמלא קאַנט ופיכטֶה הֶגל ושֶלינג לא היו יכולים תשעה־עשר מיליוני־גרמנים להצביע בעד היטלר וחבריו? וכי בלא ספריהם של שילר וגֵיטה, לֶסינג וְהֶרְדֶר, היינה ובֶרנה, שניצלר ופייכטוואנגר, תומאס מאַן ורֵימאַרק, איינשטיין ופרויד, ועוד ועוד, לא היתה יכולה האינטֶליגנציה הגרמנית לראות, כיצד גוזלים לעין־השמש מעם מחוסר קרקע ושלטון את זכויותיו, את אפשרות־עבודתו, את הלחם מפי ילדיו – ולשתוק? – וכלום בלא פּוּשקין ולֶרמונטוב, טורגֶניוב וטולסטוי, דוסטויֶבסקי וצֵ’יכוב, וולאדימיר סולוביוב וקוֹרוֹלֶנקו לא היה יכול העם הרוסי, שנכנע לבולשוויקים ונותן להם לשלוט ברוסיה זה חמש־עשרה שנה, לעשות תועבות נוראות, שרק מעשי־היטלר יכולים להִדַמות אליהם? – למה הם, איפוא, כל הספרים הללו? לשֵם מי ולשם מה באו? מה תיקנו ולמי היטיבו? וכי גרעו מן האכזריות, העריצות, הפראוּת והוואַנדאַליות של האומות כמלוא־נימה? וכי הפראים, שאינם יודעים קרוא וכתוב כלל, עושים רעות גדולות לבני־מינם מִשעושים אנשי־התרבות המפוארים, “מתקני־העולם” הרוסיים או “עם־הפילוסופים” הגרמני? יָתַר על־כן: כלום הנביאים, אפלטון, ישו, דאַנטֵי, שֶקספיר מנעו על־ידי ספריהם את בני־האדם קוראיהם ומעריציהם מלעשות מעשים, שהלֵב מתפלץ לשמעם? –

ולמה נתפלא, שבני־דורנו פסקו מלקרוא ספרים – וזולת עתונים או פוֹרנוֹגראפיה אין קהל־הקוראים הראוי לשם זה (יחידים בודדים יוצאים מן הכלל אינם באים בחשבון) קורא כמעט כלום, וקונה – לא כל שכן? ולמה נשתומם, שסטודנטים וסטודנטיות של האוניברסיטה הברלינית, חניכי־הספרים וחניכותיהם, שורפים עשרים אלף ספר, שאין בהם הימנוֹנוֹת לוואַנדאַליוּת ולעריצות? – הרי אף הספרים הללו לא שינו כלום ולא תיקנו כלום – ולמה לא יהיו נידונים לשריפה? – –

המשך המאמר בגיליון ח