ברוניה, ריבה מנומשת במקצת, חסונה ותמירה, פרצה בצחוק לקריאתו המבוהלה של חייל טורקי, ענק, בעל פנים ילדותיים כמעט: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, זרע אברהם יצחק ויעקב חיימיקו בן חכם יעקב זכרו לבר…” דמעות חנקוהו והמלה נעתקה מפיו.
היא זרקה את האוד שעמדה להכניסו לתנור, מהרה להיכנס הביתה והוציאה לו תחתוני-טריקו לבנים שהיו יקרי-המציאות בעת ההיא, השריד האחרון של אחיה, חולצת-עבודה רבת-טלאים ומכנסים דהי-זיעה והראתה לו את המקלחת שמעבר למחיצת מחצלות ושילהבה את התנור המוסק במדיו המזוהמים, ובמשוכת הצבר הסמוכה הטמינה את תחמושתו.
לשמע היבבה החרישית חרדו משה-דויד ואליעזר בנו, בשובם אל המושבה מן החורש, עמוסי-קרדומים. אך נחה דעתם וחייכו למראה אברך אדמוני, המפזם נוגות בירכתי-הצריף: “חנני, אלהים, חנני כי בך חסיה נפשי ובצל כנפיך אחסה; עד יעבור הוות…” משה-דויד נזכר בלגלוגו על ברוניה השובבה באיבה: “את יאה רק לפראנך”. זה היה לפני ארבע-עשרה, חמש-עשרה שנה, רעיתו אסתרקה ז"ל היתה עוד בחיים… וטרם מלאו לבתו עשר שנים הוא נפגש אז ביהודי הררי בעל-שפם ומהיר-חימה, שפגיונו באפונדתו ואשפות כדורים בחזה מעילו בכל עת. הוא נאנח לזכרו. ניגש ותקע כף רחבה לאורח: “שלום עליכם, רבי יהודי! למה תבכה? אנו יהודים, ברוך השם, והלא ידעת ש’הדוד ינקל' (כינוי לאנגלים) קרוב הוא בעזרת השם.. (הוא קרץ לעבר דרום-מערב המושבה) עוד מעט קט – ואתה הביתה…”
חיימיקו הזדקף מלוא קומתו, משכמו ומעלה גבוה מהדובר עמו, אם כי גם הלה היה איש-מידות, ענה: “עליכם שלום!” בדמעה. הרגיש בנחמת מאכסנו, הגביה זרועו מעל לראשו, טפח ומלמל בקול חנוק: “אבא, אחים שנים, גבור… הריגה שלושה יום… קרוב קרוב… בארץ הקדושה… בית חרב… אמא אלמנה… אחד אחות יש רחלה באיזמיר ובעל יעקביקו צבא… חי? מת? לא יש עוד…”
משה-דויד ניחמו כלשונו: “מלחמה – גזירה… ירחם השם… ארץ הקדושה בשביל ישראל… אתה גיבור… כאן עבודה… אשה… בנים… ירחם השם…”
כתום ימי-אבלו החל חיימיקו לעבוד בחיטוב והפיק רצון משה-דויד ואליעזר בנו. לא לחנם דורכו שריריו שלוש שנים בשבע חזיתות-תפתה. ולפני עבור שנה קם פתחון פיו של משה-דויד וחיימיקו היה חתנו, בן-זוג לברוניה המבוגרה ממנו בשנתים ויותר. חיימיקו הודה לבורא יתברך שחילץ נפשו ממות ונתן בחיקו אשת-חיל כברוניה, שילדה לו מדי שנתים-שלוש תינוק נחמד עם נמשי-חן בצואריהם ועל חוטמם. וכשלפרקים עמדה על דעתה וכפתה עליו רצונה – לא כדרך העולם – לימד עליה זכות: "חכמנית היא, ואחות לאליעזר שעלה לגדולה כראש הפועלים ומוכתר ‘תל-דוב’, והוא התפאר בו ואהבו שהמציא סרתיפיקטים לאמו, אחותו וגיסו, והכניסו בין חבריו כאחד מהם. הוא התנחל על אדמת הקרן-הקיימת ב’גבעת ארבע' שטרם הוקמו בה בית תפילה ומקוה, והשכים והעריב יום יום בלוית חתנו משה-דויד ל’תל-דוב' וגיוון הגלויות, וכשנתקל בחילול-שבת בפרהסיה התנחם: “גם באיזמיר היו עמי-ארצות בר מינן…” ובזלזל בו מישהו בכינוי ‘ספרדי’ – היה משיב “כולנו זרע אברהם יצחק ויעקב”.
ברוניה נשמרה בשמירת שבת ובכשרות המטבח, כל עוד אביה בחיים, אך נבצר ממנה לדקדק במצוות כנפש חמותה מזל, שלא טעמה תבשילה בטענה: “כלתי החביבה, לא הסכנתי בתבשילים כאלה…” והכשירה מזונה במו ידיה ושמרה כליה בשידה נעולה מפני שובבות של שמעון נכדה, נער שמלאו לו כבר שנות בר-מצוה, צחק על השגותיה, והחליף מדי פעם כלי בשר בחלב והיתמם: "לא ידעתי, סבתא, אני ממרק לך ‘ומכשירם’ פי אלף יותר מ’הגלה', (מהגעלה)…
גילה אחותו, הצעירה ממנו בשלוש שנים, שהיתה חריפה כאמה וחיננית כאביה, הרגישה בזדון לבו, דחפתו בשנינה: “לך התחכם אצל דבורה (המורה), שתתן לך ציונים יותר טובים!…” ניגשה אל הסבתא, הסתכלה בעיניה הנוגות, הרימה את הקערית המצוחצחה, נאנחה ושאלה: “סבתא, הלא כל-כך מבריקה, למה טריפה?…”
“בבת עיני” – נשקתה מזל – “אסור לשאול, הקדוש-ברוך-הוא ציווה הרבה הרבה מצוות למשה רבנו, עליו השלום, בהר סיני והן כתובות בתורתנו הקדושה”.
“סבתא, האם אסתר אינה יודעת זאת?” שאלה גילה – “למה אינה מספרת אף פעם על התורה הקדושה ועל השמים והר סיני?”
“נשמתי, אסתר וחברותיה היו בגלות, בארצות הטומאה ששונאות את ישראל, ובעודן רכות נהרגו הוריהן בעוונות בידי הצוררים ולא הספיקו ללמוד תורה”.
“לא, סבתא!” – הפסיקתה גילה – “אבא של אסתר בריא, אמא שלה גם. והיא למדה הרבה הרבה, היא מורה שלנו”.
“נשמתי, חכמתי!” – אימצתה מזל אל לבה והצמידה שפיה למצחה – “דרך משל אמרתי, אני יודעת שאסתר מורה ולמדה הרבה, אבל תורת נכרים, בעוונות, מפי אביה ומוריה שנטרפה עליהם דעתם, בר מינם (מינן), מיסורי-גלות ופורענויות שבאו עליהם ועל אבותיהם והיו לאפיקורסים. המשיח יבוא, אם ירצה השם, ויקבץ את כל היהודים לירושלים וילמדם את התורה הקדושה, ואת שמעון ויהורם ואלידע ונוגה הקטנה תזכו לשמוע לקח מפיו בבית-המקדש”.
“מתי יבוא המשיח, סבתא?”
“בקרוב, אור עיני” – נאנחה מזל – “כשהיהודים לא יעבדו בשבת קודש, בר מינם, כגויים… הן גם בהמה זקוקה למנוחה” – מלמלה לנפשה…
“זה לא נכון, סבתא!” קפץ שמעון וסתר את הנחתה –"דבורה אומרת: כשיעלו כל היהודים לארץ ישראל יבוא משיח…"
“בקש סליחה מסבתא, שמעון!” נזף בו חיים וביאר את כוונתה באריכות, בהתאימו את דברי-המורה לשלה, ואילצו לכתוב דבריו להראות לדבורה ולחתום הסכמתה.
זה כבר נקעה נפש חיים מחינוך בניו, אך חסר-אונים היה לשנות מה בבית-הספר. לעומת זה הנהיג בביתו שמירת המסורת ואילץ את בניו ללוותו לבית התפילה, לפחות בשבתות וימים טובים. לפרקים קילל את יומו, ביחוד כשהמליצה ברוניה על בניה ככל האמהות. אז התערבה אמו ושידלתו בחשאי: “בני, אתה נלחם לריק, הבט ימין ושמאל: הכבסים מתנפנפים ברוח דוקא ביום שבת-קודש, ועבודת הגינות ותיקון עגלות וכלי-עבודה… כפרת עוונות, אם רוצה אתה בבנים יראי-שמים – עקור מכאן, בטרם תלמד ברוניה אל דרכי שכנותיה…”
נתרבו עולי-טורקיה והבלקן בתל-דוב ונזקקו לעצת חיים, והלז הנחה אותם בעצותיו והגיש עצומותיהם לפני אליעזר גיסו. הלה הסביר לו פנים: “הגיעה השעה, חיים יקירי, שתמסור את המעדר לצעירים ממך ואתה תשא בעול אחיך כאן בלשכת המזכירות”.
הוא היה תמים עם אלוהיו ועם משרתו, חילק את העבודה לפי סעיפיה, ובבית-התפילה שפך שיחו בנוסח המקום והחזן “הבורא יתברך שומע תפילת כל פה…” הפירצה הראשונה נבעה בבית בשל אחת משלוש המצוות שנצטוו עליהן בנות יעקב. מזל לא העירה לכלתה מאומה, בלמדה עליה מקצת זכות: “היא בת כשרים – לולא שכנותיה, ‘הטמאות’ ברמינם…” אספה כליה בדמעות, נשקה את גילה ונוגה ושפכה שיחה באזניהן חרש: “נפשי כפרתכן, נכדותי הטהורות, ברוך השם אתן ברות כחמה, אז טרם ידעה אמכן חכמות…”
נוגע געתה בבכי וגילה מחתה עיניה ושאלה בקול חנוק: “סבתא, למה את בוכה, האם שמעון שוב הטריף את הכלים?”
“לא, נשמתי” –– ענתה מזל – “אני הולכת מכאן מפני שאין פה מקום לזקנים…”
“אל תבכי, סבתא, יש מקום, שכבי אתי ואת התיבה שלך החביאי תחת מטתי ושמעון אף פעם לא יביט שם, אני אומר לאבא…”
“אני בוכה” – עתה מזל בעינים מחייכות - “שהדרך כל כך רחוקה ולא אוכל לראותך יום יום…”
“אנחנו נבוא אל דודה-רחל, סבתא, הלא את שם”.
“טוב, נשמתי” – ניגבה מזל אפה – אם תבואו אלי לפחות מדי שבת בשבת – לא אבכה עוד…"
ברוניה טענה כלפי חיים: “הלא טובים שבעתים אמבט-שיש ומקלחת מים זכים ממקוה עכורה שרבות הטילו בה זוהמתן?”
חיים נבוך וענה חרש: “אם כן אין לדבר סוף, ברוניה, בלעדי-קיום המצוות באים לידי הפקרות וכל מעשים מגונים”.
“אינני רבנית!” – צעקה ברוניה – “גם לא בת שבעים, כדי לדייק במצוות שפג טעמן, הנני ככל היהודיות”.
תהום נפערה לרגלי חיים, הוא נוכח שיד הסביבה היתה גם בו. זה כבר אינו מכתת רגליו לבית-התפילה חוץ משבת, מניח תפילין כאילו כפאו שד ומתפלל קצרות… בוש לשיר פיוטי-יה במעמד בניו וחדל לנטול לולב בחג הסוכות. הרהר בתשובה ועיניו זלגו דמעות ואמר: “ברוניה, יהודים אנחנו על-כרחנו, מחויבה את לקיים מצוה חמורה זו לכבוד אמי-אמך, המסכנה, שלא התערבה בעניננו מעולם ולא הרגשנו במציאותה בשבתה עמנו חוץ מעזרתה לנו בעיתות רעה…”
ברוניה חרדה למראה דמעות בעלה, היא הכירתו כנושא סבלו בדומיה, שופך מועקת נפשו בשירי-תהילים, או מתכווץ על יצועו עד עבור זעמו. רק פעמיים ראתה אותו בוכה: בראשונה, לפני שבע-עשרה שנה, בעמדו לפניה חייל מובס, רעב, אבל ונרדף; ובשניה – בהילקח מהם, אחרי אביו ואחיו, יעקב בכורם, בטרם מלאו לו שנתים. היא שאלתו בקול חנוק: “חיים, הרק אנו יהודים?”
“גם אלה” – הצביע הלה על להקת בני-נעורים ששבו מעמל יומם פרועי-ראש – “לא היו מתפרקים מעול המצוות כליל – לולא נמצאו במחיצת הוריהם”.
“יש ללי הזכות לחיות כהבנתי…” – הפסיקה ברוניה את השיחה.
הארוחה התקררה והוחזרה למזווה. חיים עלה דומם על מטתו והשכים לבית-התפילה עם עלות השחר, ומשם למשרדו. אך עם רדת היום הובל הביתה במכונית “מגן-דויד האדום”. הרופא הרגיע את ברוניה ואת מזל: “מעט עצבים וחולשת הלב”.
כעבור ימים מעטים נשק על מצחה ואמר: “אני מודה לך, יקירתי. ידעתי מה קשתה לך ההכנעה למרות דעתך. גיבורה את ובעלת-נפש, חביבתי, יישר כוחך! הבה ננעים את החיים הקצרים-המרים בהבנה וסליחה…” נשקה עוד פעם והשכים לבית-התפילה החדש "תפארת ישורון'.
באותה שבת רבו עולי-גלויות, סיקלו הרים, סללו דרכים נשמות, ייבשו ביצות והיפרו ישימון. חרדו עשו וישמעאל: “העברים זה החילם לעשות ולא ייבצר מהם אשר יזמו…” ובפנים המחנה – התעוררות. מטעם הרשות ניתנה הרשות לכל הישובים לבחור מתוכם אנשים אשר יצאו ויבואו לפניהם ולא תהיה עדת ישראל בציון כצאן אשר אין להם רועה. ונתעוררה מחלוקת גדולה בישראל ורבו המדנים בין אבות ובנים, בין ‘תל-דוב’ ובין אגפיה. זו טענה: "מתוכי תיבחר הסנהדרין כי אנכי עיר ואם בישראל, ו’גבעת ארבע' ואחיותיה התריסו כלפיה: “את שעשית פימה עלי כסל, מה לך דין ומה לך דיין? אנחנו קטני-אדם ועמלי-יום זקוקים לאנשי-אמת ושונאי-בצע שיעמדו בראשנו ויהי לנו לפה, ואלה מקומם רק בתוכנו”. רגשו גם שוחרי בית-התפילה ‘תפארת ישורון’: "אנחנו שלומי-אמוני-ישראל, ממנו יתד, ממנו פינה לבית יעקב, מרבית קטני-אדם נמנים בינינו וחלק ונחלה לנו גם ב’תל-דוב' – על כן תיבחר הסנהדרין הקטנה מהקהל הקדוש של “תפארת ישורון”.
חיים היה אדיש לבחירות. הרעש והמודעות הצבעוניות היו בעיניו ככרוזי-שוק שלפני פתיחת עסק. דעתו היתה קבועה: ראשית – בהודעת הרשות לא נזכרה ‘סנהדרין בארץ ישראל’ כי אם ‘בית-דין לתל-דוב ואגפיה’, שמואל בדורו, משה בדורו… לא ייבצר מאליעזר ברוך השם, לשבת על כסא מוכתר, מנהל, ראש ועד, גבאי, ראש חברה קדישא וגם אב בית-דין וראש הסנהדרין. בצאתו מ’תפארת ישורון' עוד נחה עליו רוח המקום הקדוש ושפתיו דובבו: “מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים…” נדמה לו ששב למכורתו מקץ ח"י שנים. אך בתום התפילה עירבב עליו את שמחתו הגבאי ח' רבי משה פ’ינצי ובשרו נעשה חידודין חידודין. הלה הקביל פניו ב’ברוך הבא' והוסיף בסבר פנים: “אכן יש קונה עולמו בשעה אחת…”
חיים תמה: “לא ירדתי לסוף דעת כבודו…”
“ענווה היא ממידת משה רבינו עליו השלום” – ענה ח' משה פ’ינצי “אנחנו ידענו שכבודו לא יעמוד מרחוק ולא יחריש בראותו עוול, שוב ישוב אלינו אפילו מקץ שנים רבות. לא פקפקנו שיבוא יום וכבודו ישאל את נפשו: מדוע הנולדים בגבעת ארבע ואחיותיה יטופחו על כל טוב ובני-ירושלים היקרים יתפלשו בעפר חוצות ואין חומל? מדוע יפוזר כסף תועפות על מנין בחורים בכרכים רחוקים מעבר לים ללמדם את ומחרשה… ובני יהודה לאלפיהם יִמקו בכוכי-סימטאות ויחזרו על כפרי-נכרים להביא בנפשם לַחמם?”
“אכן יש שאלות לאין קץ, ח' רבי פ’ינצי” הפסיקו חיים נבוך – “אך עלינו תלונתנו: היכן בחורינו שישימו נפשם בכפם לנטות אוהלים בצייה ולקומם חורבותינו? נדיבים אים להקדיש נפשם וזהבם לציון? ואי רבותינו ומורינו לעקור מפינו לשון עם ללועז שלפני תשעה דורות הפקיר דמנו וגרשנו בקלון מארצו? הבה נתעורר מתרדמתנו ועם מילוי חובתנו לעמנו ולנו – תקומנה גם זכויותינו, בעזרת השם…”
“כבודו הופך את המסובב לסיבה, ח' רבי חיים” – השיב ח' רבי פ’ינצי – “הכל יש לנו, ברוך השם, משל לעדר נפוץ… וזקוקים אנו לרועה נאמן לאספנו. נשווע ואין שועה אלינו, נשכחנו כמת מלב, בר מינן, ובהתאמצנו להתנער מעפר הדורות – יבעטו על ראשינו היושבים על הכסא וישסו בנו נערים חמוצי-בגדים שפושעים על פת לחם ויכפו עלינו הר עיבל: אם תתגודדו כמונו – תיהנו מכל טוב, כשואבי-מים וחוטבי-עצים, ולא – בסימטאות ההן תהי קבורתכם!” הוא מחה דמעותיו והוסיף" “בני ישראל סבא שלא המירו טלית תכלת בבגדי-מלכות באספמיה – איכה ימירוה במטלית כרמיל במשכן ה'!”
“אל לכבודו להכביד לבו, ח' רבי משה” – פייסו חיים – “אנו עומדים בפרוס הגאולה, בעזרת השם. כל האותות מעידים על כך. ראשית: כבודו ישוה יראת הכבוד של הדור הקודם, שמנעה אותנו לדבר עם הורינו בגוף שני, לעמת פני-כלבים, כפרת עוונות, הבזים למוסר אם ויקהת אם… ושנית: מעולם ובשום מקום לא בלט חבלו של משיח כהיום: עלייה, בנייה, סלילת דרכים בהרי-יהודה ויזרעאל ורינת הקוצרים בגליל, שרון ועמק… ופתאום אש מתלקחת בגרנות, קדושים נופלים על משמרתם וגזירות מתחדשות כבימי קיסר הרשע… האם זה אינו דומה ממש לאשה מהלכת לתומה – ולפתע יאחזוה חבלים…”
הוא ברך ‘שהכל’ וגמע מהקפה הצורב במתיקותו שנתכבד בו בבית הגבאי והמשיך: “הבורא ברחמיו, יתברך, שעה לתפילת דורות: ‘השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו צרה, יגון ואנחה’… אנו עומדים בפרוס בחירתם בעזרת השם ונהיה עם אחד תחת ראשותם וכל תלונותינו אליהם תבוא…”
“הן לזאת נפלל!” – פרש כפיו ביאוש ח' רבי משה – “חוקת הבחירות כיום הוא כקשת רמייה בכף הקלע… על כן הבה נלמדנה היטב, ניישר מעקשיה, נדרוש שמשפט יושבי-אוהלים וכבדי לשון… ואז יתקיים בירושלים ‘צדק ילין בה’. והאדון אליעזר גיסו באחת: “זאת חוקת הבחירות!” כמו נחתמה הגזירה בדם, בר מינן…”
חיים שב הביתה, עיניו מעורפלות ולבו עליו דווי: “אמי מזירה נפשה ממאכלנו כמתבשיל עכו”ם ומתרחקת ממחיצתנו ‘הטמאה’… ברוניה מתלוננת מרה: למה נטל עלי לשאת יותר מכל היהודיות. שמעון מהתל ברצועות תפילין… והנה שנאת-חינם של קמצא ובר קמצא…" עיניו דמעו ולחש: “כפרת עוונות…”
ברוניה ערכה את השולחן והזמינה את חיים לסעודה… היא הסתכלה בחרדה בעיניו השקועות בחוריהן, ישבה על ימינו ושאלתו חרש: “הקרה דבר-מה?”
“עולמי מחשיך, ברוניה” – נאנק חיים – “אם כי עתה התחדש ירח זיו נדמה לי שאנו עומדים בפרוס מנחם אב, אני מתרסק בין פטיש וסדן של הבחירות נוסף לדאבת נפשי מארבע אמותי…”
“העולם יסתדר גם בלעדינו, חיים” – הרגיעתו ברוניה – “בוא, סעד לבך. אגב, אליעזר הזמינך למשרדו בשעה עשר, אולי באותו ענין, ואם אינך יכול –אודיענו שחולה אתה…”
אליעזר קיבל את פני חיים בחיוך רחב, כדרכו, הושיבו לימינו ושאל: “השלום לך?”
“ברוך השם”, – ענה – “קצת המית-לב. אבל זו לא כלום…”
“צפצף עליה!” – התבדח אליעזר והמשיך: “ובכן, חביבי, אל הענין! דומני, בשבילך אין צורך בהקדמות, לפני עמנו עומד עתה אחד התפקידים הגדולים ביותר מאז חורבן בית שני: בחירת בית-דין גדול שעתיד להתפתח לשלטון מרכזי של עם ישראל בארץ לכל תפוצות הגולה, כסנהדרין בשעתה. עלינו לאחד את כל הישוב למחנה אחד, בצל דגל אחד, נס הגאולה, שיתנוסס לתפארה מסוף העולם עד סופו. אנו נצליח – אם נשנס מתנינו ונקדיש כל מרצנו וכשרוננו ללא שיור כל-שהוא. כל אחד מחויב לפעול בפינתו שלא ישאר שום יהודי מחוץ למחנה, אדוק, חפשי, סוחר ואומן מכל העדות והתפוצות ינהרו אל הקלפי ויבחרו באי-כוחם כראות עיניהם ואוות נפשם. עיני כל העולם נשואות אלינו וכל הפיות מונים צעדינו – על כן עלינו להגביר מרצנו ואחריותנו שבעתיים לבל ניכשל, חלילה. אנחנו מחויבים להוכיח לעולם את השויון, הצדק החברתי ושבת אחים גם יחד וקדושת זכות כל! ואתה הנך אחד האחראים שחובה קדושה עליך להסביר חשיבות הענין לבאי ‘תפארת ישורון’ ולהמריצם לבחירת רבניהם וראשי-עדתם, בטוחני בך שתמלא תפקידך כיאות…”
“תמיד מלאתי תפקידי כחייל” – ענה חיים באנחה – גם עתה סר אנכי למשמעת… אולם לדעתי תפרוש עדת ‘תפארת ישורון’ אם לא ידחו את הבחירות לזמן-מה כדרישתה".
“לדחות את הבחירות! היצאת מדעתך, חיים?” – יצא אליעזר מכליו – “משא נפש דורות, מאז חורבן בית שני, לשוב אל ארצנו ולחדש ימינו כקדם… עתה שזכינו להקים הנדבך הראשון – נדחה אותו מפני גבאים גלותיים שכל כונתם לכבודם וכל מגמתם להסב את הגלגל אחורנית? הנה רשימתנו כוללת רבנים נכבדים, מכל התפוצות, הרי לך!”
הוא מסר לו רשימת מאה ושישים וחמישה מועמדים, כמנין כפול של הסנהדרין הגדולה והסנהדרין הקטנה, שביניהם נמנו הרב אביגדור אלפסי, הרב יהודה בכר, הרב מרדכי אשכנזי, הרב סעדיה אלשיך, הרב עלי ברחום, הרב חג’י בביוף, הרב רחמים אגה…
“עם כל זה” – התעקש חיים – “יש להזמין את המתלוננים למצוא דרך לאיחוד שלם. אמרת: עיני כל העולם נשואות אלינו… ויש חילול השם וחילול ארץ-ישראל – אם חס ושלום תפרוץ מחלוקת…”
“אדרבה, אדרבה!” עודדהו אליעזר – “קרינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, קבל-נא על עצמך מצוה חשובה זו ואני מוכן להיעזר בעצתך…”
“רבותי כבר הגיע זמן ‘קריאת שמע’ של שחרית!” – הפסיק ח' חיים פ’ינצי בקול צרוד את ישיבת הלילה – “ואנו עדיין מסתובבים באותו מעגל כסוס סומא בבית-הבד…”
“תגרים!” – קרא אחריהם אליעזר בלכתם – “ולמודים לעמוד על המקח. אני מבטיחך, חיים, שהם שוב ישובו ברגע האחרון על כרחם…”
חיים תמך מצחו בכפו ודמעותיו זלגו חרש בהיותרו יחידי באולם שתקרתו הנמוכה כאילו העיקה על גלגולתו וכתליו כאילו צרו ולחצו על לבו העייף. הוא התלבט ימים ולילות רצופים על קביעת הנוסח ל’סדר היום', זה ניסח: “דיון על פרטי-הבחירות” והללו: ‘ישור ההידורים בחוקת הבחירות’, ומקץ שבעת ימי-עינויים ושינוי תגים ואותיות נתקיימה הפגישה על הנוסח 'דיון סביב הבחירות…"
חיים נזכר בימי אסונו בחפירות… אביו התרסק כליל… יהודה ומשה הספיקו לצעוק אך פעם אחת: “אבא!” ורוטשו לגזרים… הוא השאירם ללא קבורה ונמלט מהמפולת… זחל רגעים, שעות, נצח, עד שהרחיק קצת מרעם המקלעים… השתרע בתעלה והסתתר כל היום בין גרופיות של שקמה וטרפי-צבר ושבר צמאונו במי-מטר הנקוים תחתיו. בלילה החרידוהו משמרות האנגלים והטורקים. זה הולך וזה בא… עם דמדומי-שחר יצא ממחבואו, זחל, הלך וחלף על פני כפרים ערביים. ועם נטות היום התחבא בחורשת אקליפטים. פתאום קלטה אזנו מלים בלשון הקודש. עקב אחרי המדברים – ומושבה עברית התנוססה לעיניו…
נפשו ערגה לשחר כאז מושב יהודי שאין בו פלגות ושנאת חינם ולשווע באזניהם “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד…”
המית-לבו גברה… הוא ניסה לקום… רגליו היו מאובנות והוא צנח תחתיו… ברוניה חייכה לעומתו… נוגה ישבה על ברכיו…. הורתו נשקתו ותשאל לשלומו…. עיניו זלגו דמעות ושפתיו דובבו: ש-מ-ע י-ש-ר-א-ל א-ד…"
הרופא קבע: “מיתה משבץ הלב…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות