א. אותות המשיח 🔗
אליהו חרש בבוסתן, בין נטעים רכים, במקביל לאבו-עלי הבאהי. פתאום בזק מסנוור – ותך תררך – הלם רעם בקודקדו וצליל עמום באזניו: “לך חרוש בארץ הקדושה!”
אבו-אלי נשק ראשי-אצבעותיו בתימהון ויחד את הבורא: “לא אללה אל אללה! ירח “ספר” (תמוז) שמיים קלוים – ובזק ור…”
הוא השתתק בהישנות המחזה, גם השוורים זקפו אזניהם וגעו כתמהים…
אליהו השמיט מידו את היצול והמלמד, בהדהד באזניו שוב אותו הצו, צנח על התלם, המום והרכין ראשו בין ארכובותיו ושינן לו את המלים הנפלאות בלב נפעם…
אבו-עלי חדר אליו וניערו בכתפו: “האם נפגעת?”
אליהו נשא אליו פני-בר מינן ומילמל בקול מרטט: “הגם אתה שמעת?”
“רעם מבעית”, ענה אבו-עלי, “רק פס עב בפאתי-ים, כאורך המענית, אך הולך ונמחה..”
“אבל צללו מלים באזני בלשון-הקודש…”
“אעוזו באללה!” (אבטח באלוהים) התחלחל אבו-עלי, “אמנם כזעקה הידהדה ברעם…”
הם לא עבדו יותר, אם כי עוד גדול היום. אליהו הלך ישר לבית ה', פיזם תהילים בלב נשבר. יתמותו נטעה בליבו יגון עולם ועשתו רגיש לכל משב קל. בהיותו בן שש מת אביו ומקץ ירחים מצער פרחה נפש אמו עם טיף דמעתה האחרון…
כתום תפילת מעריב הוא ליוה את הדיין מולא-משה ולפני הכניסה למעונו קד עמוקות ב"שלום עליכם", והוסיף: “כבוד הדיין, יש לי שאלה…”
“עליכם שלום, ברוך הבא! בכבוד בכבוד”, ענה הדיין ופינה לו דרך.
“חס ושלום!” סרב הלה ועמד מורכן ראש וידיו על ליבו עד שנכנס הדיין בראש.
הוא תיאר את המחזה בדחילו ורחימו וטפח על מצחו: “בעוונותי הרבים כחידה הדבר בעיני…”
הדיין עיין בספר הזוהר שהיה מונח על השולחן, כמשחר פשר הדבר, אך תהה בלבו על איש שיחו: אמנם הוא פתי ועם הארץ, אך ירא שמים ומופלא במעלליו, אם כי עודו עלם רך. האם עלתה במחשבתו פיסקת דרשה ששמע פעם מפי תלמידי-חכמים ששתה בצמא את דבריהם, או שמא הוא גלגול של נשמה גדולה?
הוא נשק את הספר, הניחו מידו ואמר: “הבא ליטהר – מסייעים אותו, כיון שכבודכם בחרתם ביגיע כפיים – יש לגמור את המצוה ולחרוש באדמת הקודש…”
אליהו התייפח מעוצם התרגשותו ואמר: “עפר בראשי! הייתכן, כבוד מולא, שנבער מדעת כמוני ומלא עוונות כרימון אזכה לשמוע בת קול?”
הדיין הסתכל בעיניו החולמניות של אליהו ולא אבה ליאשו, שאין בת-קול בימינו וענה: “הנסתרות לה' אלוהינו..”
אליהו לא עצם עין כל אותו לילה, דומה היה שנתייתם שנית והנהו נער תועה על פרשת דרכים בעודו באיבו, או כלפני שש שבע שנים, כשהתחייב להניח תפילין והוכיחו הדיין: “עתה הנך בר דעת ותיתן את הדין על מעלליך – על כן התעשת שבע פעמים על כל שעל פן תיווקש, חס וחלילה…”
הוא למד מדברי הדיין שמולא-שמואל כולבו עומד להזניחו ופנה כה וכה נבוך כשואל: “מאין יבוא עזרי?” אך הלה הרגיש והיללו: “הוא חרוץ וישר, ואם יהיה בן חיל – לא יקופח שכרו, בעזרת השם…”
מולא-שמואל כולבו קיים הבטחתו לאליהו מקץ ארבע שנים, הנחילו מחצית החלקה הסמוכה לבוסתנו, והיתר – לאבו-עלי, שכר נאמנותו לו כל ימי-חייו, כי אלמלא הלה – הוא לא ידע מאומה מחקלאות, אם כי היו לו שבעה צמדי-בקר, בוסתנים וקרקעות, בניגוד ליהודים, חוץ מרכולתו, – על כן נדבק בו כינויו: “כולבו”.
אבו-עלי הבהאי היה מקורב ליהודים, חיבב את אליהו שהיה בא אל הבוסתן יום יום ללקוט ביכורי-מגדים לאדונו, השתעשע עמו כבן, כיון שלא ניחן בילדים, ולימדו עבודת חקלאות, ואגב שח לו על אמונות ודעות, האציל עליו מרוחו וחיבב עליו את ארץ ישראל אשר בהא-אללה, נביא הבהאים שוכן שם ותוך כך נקשרה נפשו הרכה בשדה ואילן שאין עמם אונאת משא-ומתן ושבועות שוא…
אליהו צם בה"ב למעת ששמע בת קול ועמד על רגליו, כל ימי-התענית, נוכח ההיכל, מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ויוצק לחשו שינחהו ה' את הדרך ומצפה למענה באזנים קשובות ועינים כלות, אך רק ציוץ עכברים המכרסמים עלים בלים של כתבי-הקודש ונאקת תינוקות של בית רבן הלוקים בידי-המלמד – היו הד לתחנוניו.
בשנת חמשת אלפים תרמ"ז לא עלה בדעת איש לעלות ירושלימה הרחוקה ככוכבי-שמים, אך בשנה ההיא רבו אותות המשיח ותלמידי-חכמים יגעו על ל"מועד מועדים וחצי", ואשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמש" שבספר דניאל בכל צירופי-גימטריאות וחילופי-אותיות, שמא ימצאו קשר בינם לבין תרמ"ז שנמוגה כנסת ישראל בחבלו של משיח ונחשולי-תלאות שנמשלו לפגעים שבסנהדרין, פרק חלק צ"ח, כי טרם שככה האנדרלמוסיה משמועה על מות המלך, – נרצח מושל המחוז וטרם נכנעו שבטי-בלו מרדו שבטי-קשקאי, שרפו כפרים וליחכו כארבה באשר נחתו…
מקטני האמונה התריסו כלפי תלמידי-חכמים שדרשו על ימות המשיח בשבתות ואמרו: “כל אגדותיכם הבל, חבלו של משיח נמשך מאז חרב בית-המקדש ונתלבט בו אנו, בנינו ובני-בנינו, כאבות אבותינו, עד עלות עיני-היהודי האחרון…” אך השפילו קולם בשנה ההיא לקפיצת הדרך שהיא אות גלוי של הופעת המשיח, אז הגיעה השמועה לעיירה כי “אניית אש ומים צולחת את האוקינוס הגדול, מבושאַר עד יפו בשבועיים…”
ב. החלום ופשרו 🔗
אליהו חלץ תפיליו וקיפל טליתו והקדים: “שלום עליכם” למולא-שמואל כולבו שבא לבית-הכנסת בעצם היום לתהות על קנקנו והוסיף: “אחלי לטובה…”
“עיניו הקודחות-שקועות ולסתותיו הבולטות-צפודות מעידות על טירוף דעתו” הירהר מולא-שמואל כולבו, וענה בקול: “הן הפכת לגל עצמות, אליהו, מה משאלתך מהקדוש ברוך הוא, שכה תענה את נפשך? הלא יחשבוך למטורף, חלילה…”
“נכון, כבר מצביעים עלי בחוצות: הנה בת קול!” ענה אליהו באנחה.
“שמא הם צודקים, אליהו, כי לא יזכו גם חסידי-עליון לבת קול, בעוונותינו הרבים, וזה רק הזיה ודמיון ואל תיתן ליבך ביד הרוח…”
“האם אסור לחלות פני-ה'?” היתמם אליהו.
“אבל אתה הורג את נפשך על חלום בהקיץ…”
“האם כבודכם לא התחייבתם פעם תענית חלום?”
“מה ברצונך לומר?”
“אם על חלום לילה מתענים – על חלום שבהקיץ לא כל-שכן?”
“ובכן כמה ימים תתענה על חלומך בהקיץ?” – ליגלג מולא-שמואל כולבו כשנסתתמו טענותיו.
“תשועת ה' כהרף עין” – ענה אליהו, בנשקו ראשי-אצבעותיו…
אותו יום ערב שבת היה ואליהו לא התענה אלא שבר רעבונו בלגימה קלה כדי לקיים סעודה ראשונה של שבת כהלכה. הוא גילח ראשו, טבל במקוה והתכונן להקביל פני שבת מלכתא בלב מלא תקוה שבאותה שבת שלפני בין-המצרים ייעתר לו הרחום והחנון.
הוא מילא את העששית הגדולה שמן-שומשומין זך והגדיל את הפתילות שימשיכו את אורן עד לאחר הבדלה והשכים בחצות הלילה לזמר פיוטי-יה – והנה פתילה אחת כבויה כמעט והשניה מפויחת-דועכת.
הוא עילעל בסידור וקרע את עיניו לרווחה שמא יבחין בין האותיות והנקודות, אבל רבה היתה העלטה, הניח את הסידור באנחת יאוש ויצא לחצר לשפוך את שיחו לנוגה הירח שהיה במלואו. הדממה שלפני האשמורה השלישית הגבירה בדידותו ויתמותו. מה ערגה נפשו לידום כאילנות אלה, המזדקרים על בהונות שורשיהם ושוקקים חרש אל הנגוהות, המכסיפים עם רסיסי-לילה.
הוא התגעגע על הוריו שהקימו קן אהבתם זה ונטעו בידיהם דקלים וברושים אלה שגבהו כל כך בתקוות כה רבות – ונקטפו בדמי ימיהם. המשקיפים הם על יתומם שמאס בו השם ומתהלך כסהרורי אובד וגלמוד? נשא עינים דומעות אל הלבנה העגומה שקלסתר אברהם אבינו חרות בה ואל הכוכבים המרתתים נוגים מפני שכביכול יוצק דמעה, כחצות הלילה, אל תוך הים הגדול על שהחריב את ביתו והגלה את בניו…
הוא לא ידע על פה אלא, “שמע ישראל” בלבד, שיננו במורא ותרעומת כאחד, חזור ושנן, ומדי פעם המה לבו ביתר שאת ובכה מרורים עד שעטפה עליו נפשו. אולם זה ארך רק רגע קט, משב רוח צונן החיה נפוש, קם, מחט אפו ונשך שפתו מנוחם על שחילל שבת קודש בבכיה – והנה קרני-אורה מפציעות בעד הפתח. משתאה על הנס נכנס והודה לבורא יתברך כי “לא בזה ולא שקץ ענות עני”. שתי הפתילות דלקו והאירו את החדר מזיו שבת קודש.
הוא שפך נפשו בזמירות עד שחש לאות רבה בעצמותיו ושמורותיו נעצמו, והוא יצא לחצר להפיג תנומה מעפעפיו. המחצלת הגרושה על הדרש משכתו והתפרקד לרגע קט – ומצא את גופו רכוב על סוס אש ארגוני ודוהר בערבות חול ורכסי-הרים כחולים, פתאום זה היה מיים אדירים… הוא השתאה שהמיים אינם מכים את סוס האש השועט-צולל אל תוך משברים עד לאזניו ושט כבזק… הוא נפעם ונעלם הסוס, רק הוא גופו שוחה כל עוד נפשו בו וגלים זדונים עוברים את ראשו – הקיץ בחלחלה, שטוף זיעה ומחה מפניו את רסיסי-הטל.
הדיין מולא-משה מצא סמיכות פרשיות בין החלום ובין אותה בת-קול ופתר: ערבות חול ורכסי-הרים תכולים ומיים אדירים מרמזים על הרי-ירושלים וארבע ארצות שמוקפות מים… והסיק מזה שהחולם לא ימצא תקנה לנשמתו – אלא בירושלים עיר הקודש תבותבב"א. אבל משום אזהרת אבות: “חכמים, היזהרו בדבריכם…” שמר את הסוד בליבו ואמר בסבר פנים: “חלמא טבא חזית, מולא-אליהו, חס וחלילה שתעלה על דעתך להתענות בשבת קודש. פתרון חלומך כתוב בישעיהו הנביא, זכותו תגן עלינו אמן: “כי תעבור במיים – אתך אני, ובנהרות – לא ישטפוך. כי תלך במו אש לא תיכווה ולהבה לא תבער בך…” בטח בה' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך…”
ג. הפרידה 🔗
אותו שבוע הפטיר אליהו כל נכסיו – למרות מנוד-ראש של היהודים, מהם מתוך רחמנות ומהם אשר ירו בו חיצי-לעגם: "הוא ירא מחיבוט הקבר בארץ הטומאה – על כן מקדים למות בדרך לירושלים…
עזי-נפש צעקו באזניו: “הלא תגיד לנו איזו רוח שטות נכנסה בך?!…”
“אני אענה לכם, בעזרת ה' בשעת פרידתנו, אגלה לכם את הכל…” – ענה אליהו בחיוך.
אבו-עלי היה היחידי שעודדו: “אל תתעצב בני מהיתולי-ריקנים. הקול אשר שמעת – הוא קול אללה. אם הוא נבע מחביוני-לבך, או הידהד באזניך מענני-מרום. יבוא יום והללו יתשו את ארץ לא להם וינהו בעקבותיך לשחר מוצא פיך. כל דרך נכוחה ראשיתה נפתולים וחתחתים, למד אורך-רוח ממנו הבהאים, שמכלול תורתנו היא מצוה אחת כתורתכם: “ואהבת לריעך כמוך”, ועל כן אנו מנודים ודראון למאמיני דת החרב והמשטמה”.
“לא ללעג אדאג, אבו-עלי, כי אם לחרמם, אין קונה לנכסי ואזלת ידי לזוז…”
“אללה גדול, אליאס, שמעתי מפיך רבות: “תשועת ה' כהרף עין”. עתה הם ממאנים לרכוש נכסיך משום רינון: “גרשו את היתום וירשו נחלתו ועשקוהו גם מאשר העניק לו מולא-שמואל, עמל שנים רבות…” לא כן אם יקנו מיד שניה, אני אמצא לך קונה בעזרת אללה, יתכן מולא-שמואל גופו…”
אליהו מנה את דמי-נכסיו ומצא שכל הצרורות מסתיימים באות ז', מיטלטלים ע"ז “פאונים” (ליש"ט), חסכונות ל"ז, דמי-הבית קנ"ז, הבוסתן תרמ"ז וס"ד “טומנים” שלא המירם ל"פאונים" בשביל הוצאת הדרך וחמרים. הוא שקע בהרהורים: “האין טמון כאן סוד?…”
הוא חש אל הדיין מולא-משה באמתלת פרידה ואגב אמר בחיוך ביישני: “מולא, מה פירושה של ז'?”
??
צררתי דמי נכסי, מיטלטלים לחוד ומקרקעים לחוד ומצאתי שמנין כל הצרורות מסתיים באות ז'…"
הדיין עיין במדרש “תגי-אותיות” כתב יד של אביו הדיין מולא-דניאל, מנוחתו עדן, וחישב שעה ארוכה והצמיד את הספר לשפתיו בדחילו ורחימו ואמר: “יש פרד”ס בכ"ב האותיות הקדושות ותגיהן, רק רבי עקיבא, עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן, ידע לעומקם, אבל לפי עניות דעתי הזיינין מרמזים על יעוד הצרורות, למשל ע"ז ל"ז היפוכן “זע זל', כלומר אינן בנות קיימא, זעים ואוזלים. קנ”ז מתחלקת למלת קן-בית, תזכה להקים בית חדש וז-מן-שהחיינו שתברך על חנוכת הבית, תרמ"ז כלול בה רמזים שונים, א' השנה, ב' היא בגימטרייה אך שדה דגן וכרם, תרמ"ז-ס"ד יחדיו בגימטריה ארץ הקדושה…"
אליהו הבין את הרמז ולא התמהמה עוד כדי שבשנת תרח"ם יגיע לירושלים בעזרת ה', למרות הפצרות מכיריו להשהות עלייתו עד אחרי ימים נוראים – פן יתחללו בדרכים, חס וחלילה…
בצאתו ליווהו זקן, טף ונשים, תינו, קוננו ובכו על שנעדרת ממושבם נפש מישראל שלא קירבו אותו, יתום שאין לו שאר ומודע, רעהו היחיד היה אבו-עלי – על כן קצה נפשו בגלות הכפולה פי-שבעה בבדידות…
אליהו נפרד מהם בנשיקה, דמעות ובקשת מחילה ושר להם הפזמון העממי:
אם היינו כה רעים, –
הלכנו!
לו נמנינו עם נאים, –
הלכנו!
לא היינו ראויים
לכבודכם,
סף נשקנו נכנעים –
והלכנו!"
ד. יסורי הארץ 🔗
הוא הגיע לעיר-החוף בושאר ביום סערה. למראה האניה שנעה כשיכור לחיבוט הנחשולים – נזכר חלומו ותקפתו אימה פן תיבלע בגלים זדונים בלב ים כסוס האש והוא לא יזכה לקבורת ישראל, בר מינן…
הוא כיתת רגליו בדרך היבשה כשלוש שנים עד שזכה לדרוך על הרי-הגליל, גל עצמות, שזוף ומזוהם כבדוי אביון שאין לו בעולם הזה אלא חלוקו המרופט, אם כי טמון היה באפונדתו שעל בשרו כל אוצרו.
לבו דמם בהשקיפו מראש צורים על טבריה, השוקעת מטה מטה כארמון אגדי וכינרת מבהיקה לרגליה כראי מלוטש ומלחכת שוקיה בבנות גלים, כפרה את ירכי-עגלה הרך ובאמצעיתה בארה של מרים, מתנוצצת כאבן יקרה… הוא השתטח אפיים ארצה, הצמיד שפתותיו לאבנים הקדושות ועטפה עליו נפשו.
הבדווים שארח עמם לחברה נשאוהו על גבם לאוהל השייך – חסן, המומחה להעלות מזור לכל המחלות והלה בדק תפיחות קרסוליו ורגליו הבצקות, ליהט את שפוד הפלאים וקרב אל המלאכה, אך אליהו בכה תמרורים ובדה בתחנוניו:
“אבי המרוחם נפח נפשו בדמי ימיו אחרי הכווה בטבורו התפוח ואמי המרוחמה השביעתני באללה ובקבר אבי לא להמרות רצון הבורא יתברך בתחבולות רופאים ומלחשים, לחיות בחסד אללה ולמות כפקודתו, הוא רופא חולים ומחיה מתים…”
מקץ יומיים שלושה הוא נשק את יד מאכסנו ונפרד ממנו בברכות מאליפות, כדרך בני-קדר, ובהיכנסו לטבריה פנה מיד למרא דאתרא והתוודה על כחשו ביהדותו זה כשלוש שנים בדרכים-מדבריות בין שבטי ערב כדי להגיע ארצה וביקש תיקון נפשו…
ח' רבי-אברהם שקל בלבו: זוהי מצווה הבאה בעבירה – אם כי לא פיגל נפשו בנבילות וטריפות, לפי דבריו… אם בהסתכלו נכחו – ניצב לפניו עלם מרתית, כעומד לפני בית-דין של מעלה ועיניו מושפלות לעפר. התרכך לבו ואמר בסבר פנים: “בני, יסורי-נדודים מרקו עוונותיך וזיכוך מן השמיים להיכנס לארץ חמדתנו, לחסות בצל כנפי-השכינה שנאמר: “וכיפר אדמתו עמו”, אך עדיין השטן מקטרג ואורב ללוכדך בחרמו ומסיתך להתרועע עם הפוקרים שקיפלו כל תרי”ג מצוות בעבודת האדמה בלבד, קבע מושבך באחת מערי-הקודש שתוכל להשכים ולהעריב אל מקדשי-מעט – אלה בתי-כנסת ובתי-מדרשות שנותרו לנו מכל מחמדינו…"
אליהו נבוך, משל כל סיכוייו נשא הרוח, אבל נזכר באגרת הדיין מולא-משה “לבני ירושלים וארבע ארצות” שהיתה מדונגה וגנוזה באפונדתו כמטמוניו, שלפה והושיטה למוכיחו בידים רועדות…
"אני רואה שדרך כבודו מופלאה, – אמר ח' רבי-אברהם אחרי עיון רב באגרת. – “אם כן אין לי אלא לברכך: יהיה רצון שהשוכן בציון יצליח דרכך, רק הישמר פן תלמד ממעשיהם ותאבד דרך, חס וחלילה…”
“האין למצוא חלקה קטנה עם מעיין, או פלג מים חיים בסביבות-ירושלים?”
ח' רבי-אברהם טפח על מצחו ונאנח: “אוי לנו! נחלתנו נהפכה לזרים, כל בקעה פוריה ומבוע זך בידי עשיו וישמעאל…”
נותרו בידי-אליהו עוד שבעה-שמונה “פאונים” מצרורות ע"ז ול"ז. הוא הימר ללכת אל המקומות הקדושים ולהשתטח על כוכי-הצדיקים והתנאים, הנביאים והמלכים בעיר הקודש בטרם תכלה הפרוטה מהם וישלח יד בקנ"ז ותרמ"ז שמוקדשים למנוחה ונחלה. ובאשר זכה להשתטח – העתיר בדמעות שיבקשו עליו רחמים שלא1 ייכשל בשכנים רעים.
הוא מצא ברחבי-הארץ כמנין נקודות עבריות, מהן עודן סלעים חררים שבין חגויהם קוצים וברקנים חרוכים ותושביהם רק מתי-מספר, מזי-צמא, שעורם צפד על עצמותם וכפות ידיהם מיובלות וזבות דם, חוסים בצל שמיכות-אוהלים, או בחורבות יחד עם נשיהם ובהמתם, ומהן כמנין בתי-חומר עלובים או בקתות בערבות חול לוהט והנן מלאים גללים ומהמורות, אך זעיר שם, זעיר שם מציצים מניר נטעי-בעל כרמי שקדים וגפנים.
הוא נזכר בביתו שהיו בו שלושה אולמים ובבוסתנות שאמת מיים חיים נמשכת בו יום ולילה ואילניו המלבלבים שנטעם בעצם ידו, כבר גבהו מקומתו באביב אחד ועתה שכן בתא צר שקודקדו ורגליו נדחקים בין הכתלים והוא סמוך למחראה…
הוא השתכר בכתפות פרוטות מספר ביום די מחיתו – כדי לא לנגוע בצרורות שהופקדו ליעודם, ושפך נפשו בתהילים לפני הכותל המערבי יומם ולילה וציפה לנס…
החורף חלף. ירושלים התנערה מקפאונה. דשא רך, פקעים ונצים נבטו במדרונים, בין הסלעים ועל אשפתות. הרים סביב, ביחוד הר הזיתים, עטו מכלל ירקרק ששינו גוון כזמרגד בצהרי יום-אביב. עלמות התפשטו אדרותיהן ועירטלו צחות שוקיהן וקיבוריהן המלאות-עדינות ואליהו עודנו תועה ותר אחרי חזון רוחו ומשא נפשו.
הנכר והבדידות העיקו עליו עד ליאוש. ביחוד בפרוס החג. אמנם לא זכה מעולם להסב עם הוריו לשולחן, אך פקח עיניו – ואינם, אבל מולא-שמואל כולבו חפף על יתמותו בצלו הכבד ואיכסנו בשבתות ומועדים כאחד הבנים, ועתה עליו להיכלא בתאו בדד ולקונן על חייו-במקום ההגדה של פסח ולעלע ארבע כוסות עם דם לבו…
הוא הטיח מצחו באבני-הכותל והתייפח ללא פוגות עד שנעצמו עיניו העששות מבכי והוא צנח תחתיו אין-אונים – והנהו הלא מהלך בין אילני-הוד, עמוסי-מגדים, זבי-דבש, צמרתם תומכות עננים, ענפיהם משתרעים מלוא העין, וכן טרפיהם המבהיקים, כמשוחים בשמן, מנוות ריבוא רבבה כנפי-רננה ומנעימות זמרה. למרגלותיהם נהר רחב ידיים מגלגל מראיו הזכים כבדולח על חלוקי-אבנים ודגה של צבעים… הוא הזדקר נפעם ממהלומה מכאיבה באחוריו, והנה אברך ערבי, שרק עתה החלה מבצבצת כישות שפמו והוא חבוש מצנפת לבנה על אודם כומתתו, לוט עיניו וצורח עליו: “קום התנדף מכאן כרגע!”… הוא מחה דמעתו שטרם נגבו, בנסותו למחות – קרצו לו היהודים יד לפה ולחשו לו: “זהו אמין חוסייני צורר היהודים, ממשפחה עשירה בירושלים…”
“גם כאן בעיר קודשך, רבון העולמים ואדון האדונים! עד אנה תחריש?!” – קרא ביתר שאת עד כלות רגל המתפללים מרחבת הכותל, אך חלומו הנעים מחה עלבונו ותבע פשרו, ותוך כדי כך קבע דעתו לחוג בשמחה את הפסח הראשון בירושלים.
בדרכו פגש את ח' רבי-אברהם שעלה לשלוש רגלים, הקדים לו “שלום עליכם”, נשק את ידו ותינה לו את תלאותיו וחלומו שערבי שחצן ניתקו באמצע. הלה הרחיף יד ימינו על ראשו וברכו: “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, אל תתלונן על יסורי-הארץ, בני, זכות ירושלים עיר הקודש עמדה לך שניצלת מסכנות דרכים רבות ונכנסת לארץ חמדתנו שלם בגופך וממונך. ובאשר לחלומך – אות הוא שעין ה' עליך לטובה וגילו לך מעין הנחלה העתידה, אם יעזור ה'. אני חשבתי עליך רבות ומצאתי את נוה-ישורון אשר יסדוה יקירי-ירושלים כמהי-הגאולה. בדרכי לנתי שם לילה, אך לא עצמתי עין כי נפשי היתה רגושה עלי, בראותי אברכים צחים מחלב שבים מעמל יומם שזופים ועור צוארם מקולף, עושים תפילתם קבע, נכנסים משדה לבית הכנסת, שופכים שיחם באימה ויראה ומאחרים שבת להגות בתורת ה' מי בתלמוד ופילפול, מי בחובת הלבבות ומי בקיצור שולחן ערוך. למחרת סיירתי בשדותיהם וכרמיהם ואמנם עובר בתחומם אחד הנהרות הגדולים בארץ כמעט כירדן, זהו פתרון חלומך, בני, ובאשר לערבי, ימח שמו, אשר הפסיקו באמצע, מרמז שלא להתיאש מפורעניות שנכונו לנו מידי-ישמעאל…”
בשוב חכם-יחזקאל מבית מסחרו בערב – תמה שדודו בתא הכתף, משוחח עמו כריע ומעיין באגרת הכתובה באותיות מאירות עיניים, הוא הכניס ראשו ב"שלום עליכם" כי צר המקום לשלושה וביקשם להיכנס לאולם ושאל: “המותר לראות את המכתב?”
ח' רבי-אברהם הושיט לו: “בכבוד, כתב ידו של הדיין מולא-משה, רבה של קרית ד' בפרס, אני קראתיו בטבריה ועתה עיינתי בו שוב לקרוא בין השיטין, שכנך איננו כתף אביון אלא אחד ממתנחלי-ארץ הקדושה בעזרת ה'…”
ה. אל הנחלה 🔗
לא נחה דעת אליהו בחלקות שנאותו למכור לו מתיישבי נוה-ישורון, גבעות חול שכל לשדן צלל לנבכי-הים, או אדמות בצה טובעניות בחורף וסדקניות בקיץ עד תהום רבה, אך בסיירו בשדות – איקלע למשטח ירוק מלוא העין, מכוסה כולו יבלית, חילפה וכל מיני עשבים, ותוחם ממש בנהר כחלומו. הוא הרים רגב מרח על עיניו כקילורית והצמידו אל שפתיו, נשא עיניו למרום בהודיה שהנחו אבי יתומים ברחמיו אל ארץ קודשו. חסה בצל ערבה ושפך נפשו בתהילים ועיניו פלגי-דמעה בפזמו מזמורים "ה', מי יגור באוהליך… וה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני…
כאשר נרגע מעט, התהלך כה וכה והסתכל באוהלי-קדר שמגדלים על גדות הנהר מעט בצלים, עגבניות וחצילים ורועים שם חמורים קטנים עזים וגמלים. זו היתה אדמת הפקר, וכשליחכו הבהמות את שורשי-הצמח, והמקום הסתאב בפרעושים, פשפשים וכינים, העתיקו אוהליהם, אבל ישיבתם הפכה קבע סביב הנקודות היהודיות אשר השתכרו בהן בעמל ביום, ובלילה זכו בהפקר והרשות אישרה התנחלותם, או זיכתם באריסות.
אליהו ניגש לאוהל השיך – והנה לפניו שיך-חסן מטבריה אשר העתיק בראש שבטו לתחום נוה-ישורון. הוא הקדים ב"סלם עלייכום" בקידה ונשק יד השייך כנהוג…
“עלייכום הסלאם ורחמת אללה וברכתו, אהלן וסהלן ואלף מַרחַבּה!” – הקביל השייך ותמה: אתה אליאס היהודי אתה?
אליהו לא נבוך, לא לשוא נדד כשלוש שנים בין הבדואים ובדה בשלות נפש: “אני חייברי, מקיים תורת משה ומכבד את תורת מוחמד, עליו התפילה והשלום…”
שייך חסן שמע שמץ ממלחמות הנביא בשבטי-חייבר וגירושם מערים הקדושות ולמרות כן עודם שם וידועים כגיבורי-מלחמה. הוא הוסיף לשאול: “איך זה יתכן שאתם יהודים ומוסלמים כאחד?!”
“כבוד השיך, בשבטנו אין שאלת איסלאם ויהדות, נביא מוחמד נשלח אל כופרים, ולא אלינו שהאמנו באיחוד אללה יתברך אלפי-שנים לפניו. וכשחזה הנביא ברוח קודשו שאמונת בני-חייבר תמימה ומקובלת בשמיים - הניחם לנפשם, וגם חליפים שבאו אחריו הלכו בעקבותיו עד היום הזה…”
לאחר גמיעת כוסיות קפה והתהילה לאללה וברכות לראש המאכסן – פתח אליהו: “כבוד השיך, אחרי כל הטירחה המרובה הזאת והכיבוד היאה לרוזנים ונכבדי-ארץ יש לי בקשה: ספחני נא אל שבטך והקצה לי שטח קט מחבל המבורך הזה והדמים אשר תשית עלי – על עיני וראשי, והנני אסיר תודה כל ימי-חיי בחסותי בצילך…”
“אתה בן ערב, יה אליאס” – ענה השיך מצהיל פניו למליצות וחלקלקות. - אנו זכינו בחבל זה אך תמול שלשום ואהיה למשל ולשנינה אם אבזבזו בעד בצע כסף…"
"בנך אני, יה שייך-חסן, ולא ייבצר ממך להקצות לי ארבע אמות מצמיחות קוצים ודרדרים להפכם לגן עדן, בעזרת אללה למחיתי ולטובת כל השבט, אמנם מציעים לי במושבה שטחים למכביר, אך הסכנתי מעודי עם שבטי-ערב ואשתוקק להיות בקרבתם…
“מה ברצונך להצמיח שם?”
“שקדים, ענבים וזיתים כשישים דונם וארבעים דונם – תנובה…”
“מאה דונם!” השתאה השייך “מאין תיקח מאה “אבו סוסות” (ליש"ט)?!”
אליהו פיתח את אפודתו וניער על הדלפק הסך הנקוב ואמר: “זהו כל הוני, אבי, והוא שייך לך…”
שייך-חסן לטש עיניו אל יפעת הזהב אשר הבריק שבעתיים באפלולית האוהל, אך, התאפק ואמר בחיוך אבהי: “מה הביטחון שלא אכזב על פניך?…”
“כבוד השייך!” חטף אליהו את ימינו והעתיר עליה נשיקות “מהימן אתה עלי כמו אבי המרוחם…”
שייך חסן לא עצר כוח לסרב ליהודי תמים זה שמוסר לו מאה דינרי-זהב תקילין בלי עדים וקבלה בעד שעל אדמה שנחל לו באפס דמים וערכו פחות מחמישית הסכום בשוק. הוא תקף לו כף ידידותית והבטיחו: “אינשאללה יהיה טוב, יה אליאס…”
אליהו נשק שוב את היד המושטת לו וענה: “אללה הרחמן והרחום, הגומל לאיש כפועלו, ישיב לכבודכם מאה מונים, כחסדכם עמדי…”
ו. ברוך הבא 🔗
טרם נקוף שנה הרהיבו את העלים שתילים מלבלבים של זיתים ושקדים בניר שחום ומצוחצח כטורי-חיילים בגנוסיה וקמח זהב של חיטה ושעורה היכתה גלים כים במרחבי-השדמה למשב הריחני של ניסן, אך אליהו היה מסתכל בהם במנוד ראש שבגללם שוב התכחש לצור מחצבתו. ולא באונס ובשעת סכנה כבראשונה.
הוא שקד להשכיח נקיפת לבו בסיגופי-תשובה, היה מתענה בה"ב ומשכים ל"קריאת שמע" של ותיקין ומפרך את גופו בעבודת השדה והבית עד דמדומי-שקיעה כאשר מיהר למנחה ומזמורי-יום…
לא נחה דעתו גם מחצרו רחבת הידיים במושבה, כשלושה דונמים, שמקצתה שתל אילני-נוי וצל ומקצתה פרחים מרהיבי-עין ומשיבי-נפש, ולא לן במעונו הנאה – בנוי מאבנים, כמתכונת הבית שירש מהוריו, נוחי-נפש, בגלות. – מפני שטרם חנכו כהלכה כי לדעתו: השוכן בבית בלי חנוכתו – כבא אל אשה בלי חופה וקידושין, בר מינן. הוא היה פורש שטיח נוכח השטח החשוף מטיח לזכר החורבן ומשתרע שם ארעית.
ה"פאונים" שנותרו מצרור קנ"ז לא מצאו תיקונם בחנוכת הבית משום היותו כנכרי במושבה ואיש לא נזקק לשפתו ולשכנו.
אותם הימים משלו לדימדומים לפני הזריחה, איש לא הכיר את אחיו, צחי-עור התיהרו על בני-קדם “שמוצאם שלהם מים”,והללו פסלום בלבם באדומים לפי האותות של רבי-ישמעאל שהיה אומר: “בני-ישראל אני כפרתם, הרי הם כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים”, ולא רק זה אלא בני-מדינה זו בזו לבני מדינה אחרת והם יחדיו התנכרו לאחים שלשונם, נוהגם ומלבושם שונים, אם כי רוח אחת קיבצה את כולם…
ח' רבי אברהם שעלה ירושלימה, כדרכו בחג הפסח, הוכיח את אליהו: "עצבות היא תחבולת השטן, אין השכינה שורה על אדם מישראל אלא מתוך שמחה, ואתה חי בפרישות זה שנים רבות מפרקך, וממית את הגוף, שהוא משכן השכינה, בסיגופי-תעניות ועמל, במקום להודות להקדוש ברוך הוא מתוך שמחה שזכית במצווה גדולה שדוחה את השבת, כי מותר לכתוב חוזה בשבת ולגאולת אדמת הקודש – פן יתחרט הגוי למחרת, נפשם ומאודם. ועתה הגיע הזמן שתקיים את הפסוק שבמשלי במלואו, קיימת בעזרת ה' “הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך”. סוף הפסוק הוא: "אחר ובנית ביתך – “זו אשה!”
ספק מר כירסם במעמקי-ליבו של אליהו: אם כה רצויים מעשי – מדוע ננעלו בפני שערי-השמיים ולא יפקדוני אפילו בחלום? אך התוכחה האבהית של ח' רבי אברהם רעפה על לוח לבו כטל תחייה, חייך ואמר: כבוד ח' אבי אברהם, אני עודני כנכרי בארץ ישראל…"
“אף על פי כן בת זוגך מזומנת לך, אם ירצה ה'”, הבטיח לו ח' רבי אברהם.
גל שמחה והתרגשות שטף את אליהו והסמיק כנערה, בזוכרו את רוזה הנאה, בת חכם יחזקאל שהיתה מתגנבת לתאו, בהיעדרו, שוטפת אבני מרצפתו עד לברק וממרקת את בית-השימוש שלא ידיף באשו, אבל הוא תלה את הדבר לטוב-לבה ונקיונה ולא העיז להעלות על דעתו שהיא, בת סיטון אריגים ובעל-בית בירושלים, תתן עינה בכתף דל כמוהו.
האירוסים בירושלים היו בתנאי אחד שהיא כלולה בעדיה ונדוניתה תרד לנוה-ישורון והנישואים יתקיימו שם יחד עם חנוכת הבית.
זו היתה השמחה הראשונה במושבה שערבים, ושייך-חסן בראשם, והיהודים ועמם חברי-הועד וח' רבי אברהם, הסבו אל שולחן אחד, שרו ורקדו יחדיו וזו היתה הפתיחה לשכנות טובה וידידות שגם שייך-חסן שיתף את אליהו וחברי-הועד בשמחתו, בנושאו ריבה נאה על נשותיו, אך בהכניסו בן בבריתו של ישמעאל…
מקץ שנה זיכתה רוזה את בעלה בבן זכר, ואותו שבוע ילדה גם פטמה, אשתו הצעירה של שייך חסן. שני-הידידים הסכימו לקרוא אם אבותיהם בשם בניהם, אליהו יקרא לבנו חוסן (חוסיין) ושייך-חסן יקרא לבנו סוליימן (שלמה) אבי אליהו…
“אין אמונה בגויים אפילו בקבר” הזהירו חכם יחזקאל חותנו על ידידותו הרבה עם הערבים, כי הוא גופו נכוה מ"ידידות" הערבי שחטף את בתו הבכורה, טרם מלאו לה עשר ואינסה להמיר דתה ולא ראה עוד את פניה על כן נטש מרבית נכסיו ונמלט ירושלימה להציל נפשות שש בנותיו הנותרות הנאות ומלאות חן כבנות-ישראל.
כתום ימי המשתה ושמחה של מילה והתרוקנות הבית מהאורחים החלה מכרסמת בלב אליהו תוגה עמוקה, חסרת שחר, ביחוד גברה חרדתו להזמנת שייך-חסן ידידו בשמחתו, משל כעומד לנסוע בדרך רחוקה מאד. אותו לילה נדדה שנתו, כמו נפתח לפניו ספר חייו ואנוס הוא לשננו, חזור ושנן ללא פוגה, בפרט אותה בת-קול שחרותה על לוח ליבו בבהירות רבה יותר משירי-ערש של אמו הורתו.
תוך כך ירה בו שייך חסן שקלסתרו זועף ונתעב כאותו צורר ישראל שבעט באחוריו ליד הכותל המערבי… הוא התחלחל מאימת המוות, הזדקר וקרע קור-שינה מעיניו. זה היה כחצות הלילה. הוא יצא חרש למרפסת לבל יעיר את רוזה, אך אותה שעה גנח חוסן והיא תחבה את פיטמת שדה אל בין חניכיו פן תעיר את בעלה שהיה כה עיף ונוגה בראש הלילה.
“הן כה עייף אתה, אליהו בגלל הטיפשון הזה, ומדוע אין לך מרגעה ואינך ישן גם הלילה?” – חרדה לבעלה.
הוא הכחיד ממנה את דבר חלומו ואמר: “חם לי כל-כך, ויצאתי לשאוף אוויר צח”, אך לא עלה עוד על יצועו, שטף עיניו בצוננים, הדליק מנורה ושפך נפשו בתיקון חצות ובקשות עד לעלות השחר, למרות תחנוני-רוזה שירדה מיצועה פעמיים ושלוש והפצירה בו בדמעות: “חוס על נפשך, אליהו…”
הוא התענה ביום ההוא ונלווה אל רבי פינחס, ראש הועד, אל שייך-חסן בלב ולב, רגע הישלה את נפשו: “חלומות שוא ידברו” ומשנהו: הן כל חלומותי באו על פתרונן… פעמים רבות עלתה השאלה על לשונו לבקש פשר חלומו מפי רבי פינחס, אך החניקה בנשיכת שפתו, פן יהיה לצחוק, כערבי המאמין בהבלי שוא… כי בהביעו לפרקים דעה על ענין ציבורי שבמושבה – שומעיו מילאו פיהם מים…
האוהל של השייך המה מאורחים רבים. שייך-חסן הקביל פניהם באהלן וסהלן והציגם בפני השייכים: “ידידינו חווג’ה-אליאס וחווג’ה-בינחס, מוכתר אל קומבניה”, וקיבל בהודיה את עריסת הברזל המבהיקה בפעמוניה המוזהבים ומליאה הציוד הדרוש וחרות בה באותיות ענקיות-מסולסלות: “שי קטן לשייך-סוליימן”.
הוא הושיבם בטור השביעי-שמיני כי הראשונים נתפסו על-ידי השייכים ואמין חוסייני ופמלייתו ופקד על אחד הכושים: “יה אחמד, הנעם לאורחינו היקרים, חווג’ה-אליאס וחווג’ה-בינחס מוכתר אל קומבניה” ומעתה העלים עין מהם וכל מעייניו היו במסובים בראש.
אליהו ורבי פינחס הבליגו על עלבונם, תקעו כפם לכל האורחים בברכות מאליפות כנהוג, אך אמין חוסייני לטש עיניו כנגדם והושיט להם הפרק הראשון שבשלוש אצבעותיו והשמיטן מיד, כנוגע בשרץ.
רבי פינחס היה זועף מאד בשובם למושבה בשעה מאוחרת בלילה, הוא התריס כלפי אליהו: "ידידותם המילולית של הפראים האלה אולי מתאימה לרוח ספר…
תך-תרך, ברק שיסע מלתו מפיו וחש לתמוך באליהו שהתמוטט מתבוסס בדמו…
אותה שעה הידהדה בת-קול באזני-הגוסס: “ברוך הבא!”
-
במקור המודפס “של” – הערת פב"י ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות