א    🔗

שש עשרה שנה שמר מולא-שאול אהבתו לרחל אשת נעוריו. יחדיו צמו ושחרו פני ה', הסתגפו ובכו ופיזרו הונם בנדרים ונדבות עד כי פקדם ה' בבן זכר.

וכדבר הנלקח באונס מן השמים היה נפל. חתלתול פעוט ועלוב, הנושם בקושי מכאיב. כלה אונם והונם ולא עמד על רגליו. בהיותו בן שלוש חלה ונואשו כליל מחייו. אך בזכות הנדר להעלותו לארץ הקדושה ולחנכו בתורה וטהרה ושינוי שמו לנתניה-בנציון, זכר ה' רחמיו ויחוננו בחיים חדשים.

לא היסס מולא-שאול כמלוא נימה, זנח כבודו והצלחתו בקרית נ., בירת המלך, הפקיר קניניו ונכסיו היקרים, מכרם בחפזה ובעצימת עינים, בעשירית שווים, לא שהה רגע מיותר זולת הזמן ההכרחי לחסל עסקיו; חשש פן יפתהו השטן להתיר נדרו. נכבדי-נכרים ומטרונותיהם שחרוהו להישאר ובסרבו – איימו עליו לשלוח משרתיהם לבוזזו בדרך ולהכות נפש. הוא היה צורפם המובהק והנאמן, מעולם לא סגסג את זהבם ולא הפחית משקלו. עד ארמון המלכה הגיעה תהילתו, והיא כיבדתו בסיכת זהב, שחרותים עליה שמה ותבניתה בודיי הוא, נוסף על שכרו לרביד הזהב, שהשקיע בו לכבודה דקות מחשבתו, חריצותו ואמונותו במשך שמונה ירחים תמימים. ובהגנתה יצא מפרס וניצל מזרועות הפריצים, המתאנים להרע לו תחת מסוה ידידות. בהן צדקו הבטיח לה לשוב אחרי “חוגגו” עם בנו בירושלים עיר הקודש – כפי נדרו. אם כי חזר בו בלבו, תוך כדי דבורו. אנוס היה לכחש לה. סמך על משה רבנו, שברצותו להוציא את ישראל מעבדות לחרות עולם אמר לפרעה: “דרך שלושת ימים נלך”…

כצאת נשמה מגוף – קשתה פרידת מולא-שאול מחדר עבודתו, הנקרא בפי מכריו: “בית-מזל”, ומכלי-אומנותו הרבים אשר היה קשור אליהם בכל נימי-לבבו וחביבים היו עליו כעיניו, אצבעותיו ומוחו החושב; הם הנחילוהו כבוד ועושר.

חמשה ירחים התהלך כסהרורי בחוצות ובבית, בחצרות בית ה' ומשרדי המלכה בלי הגות ומחשבה, כולו יגיע ויזע. לבו נמס לדם טרם נעקר ממולדתו ומולדת אבותיו ואבות אבותיו מדור דור – לפדות נפש בנו.

רע ומר שבעתים היה גורל רחל אשתו. היא בכתה דומם במסתרים, בראותה צרת נפשו, לילה-לילה התאמצה לנחמו:

“מדוע כה תגה את נפשך, אבי-נתניה? אב חנום ורחום לנו בשמים ולא תקצר ידו להשגיא אחריתנו מראשיתנו בארצו הקדושה”.

אך בהוותרה לבדה שנקה גרותות ושברי-כלים ורוותם דמעותיה בטרם מכרה, או נדבה אותם. אגרטלי-בדולח וגביעי-גביש של פסח וצלחות וקערות הנאים והיקרים מהם מורשת דורות, הספוגים זכרונות וגעגועים, שמרתם עד יום נסיעתם, וכאשר לא עצרה עוד כוח להצניע יסורי-נפשה, התפתל גופה כנשוך-נחש ויללה:

“אבי נתניה! כלי הפסח!…”

יותר לא יכלה להוסיף והתעלפה. ובהוודע לדיין דבר עלייתם, ירד אל ביתם בלווית מנין נכבדי-העדה ותלמידי-חכמים להתיר נדרם אך מולא־שאול בקש מחילת הדיין וענה לו קצרות:

“תן לי הנפש והרכוש קח לך…”

 

ב    🔗

“אני קיימתי נדרי, אדון הסליחות” – אמר מולא-שאול בהגיעו ירושלימה ונשא עיניו אל השמים העמוקים, התכולים – “ואתה אל-נא תעשה תורתך פלסתר!”

יותר מכך לא ביקש מהקדוש-ברוך-הוא. אחרי כל הוצאותיו והרפתקאותיו בדרך היה נחשב לאמיד בין אנשי עדתו. שרדו לו מעושרו, בדרכו על אדמת הקודש, שתים-עשרה מאות דינרי-זהב תקילים, כאבירים החרותים עליהם, מבלעדי עדיי-זהב, שטיחים וחפצים יקרים.

שמונה מאות מהם שקל לבית נאה בשכונת רחובות¹. ואם כי נופל היה זה ממעונו בקרית נ. וחצרו היתה קטנה וצחיחה, ללא פרח ואילן, הרי היה בו, בכל זאת, כדי להרהיב עין, בהשוואה לחורבות ותאים בשכונות אחרות, הצפופות עד מחנק והטובעות בבוץ ואשפה. והוא דימה לחיות ברווחה בארבע מאות דינרים הנותרים, בצירוף שכר שני חדרים המיותרים להם ומעט דמי-מים מבארו.

בהודיה לה' ובביטחה בילה מולא-שאול את שנתו הראשונה בירושלים, תייר את ‘ארבע הארצות,’ השתטח על כוכי האבות והאמהות הקדושים וריוום בדמעותיו והזכירם נדרו ועורר רחמיהם על נתניה-בנציון, החי בזכותם.

בוקר-בוקר השכים לעבודת הבורא, על פי רוב לכותל המערבי. בימות הסגריר – אל בית הכנסת, הרחוק ביותר, לזכות בשכר הפסיעה. השלים שם סדר-יומו: “מעמדות”, “חוק-לישראל” ופרקי-תהילים. כשלא הרגיש חולשת הלב, ובימות הצום הרבים, עיין בזוהר הקדוש וברזיאל המלאך והתחטא לפני קונו להערות עליו רוח הקודש ולהביאו “לחקל תפוחין קדישין ורזין עילאין”…

אחרי ארוחת היום, פרוסת לחם עם ירקות, או קטניות ואטריות, ולעתים כוס חלב ממוזג, או מרק של נתח אפרוח למיחושי-צינה, או קרבי בהמה דקה ומוח מטוגנים בתבלין חריפים לחיזוק הגוף, נמנם קמעה מתוך עיון ב"מדרש רבה" וב"תנחומא" עד שעת מנחה.

בנשפי-קיץ היה מציע שטיח מרהיב בחצרו הנקיה, חובק את נתניה-בנציון השובב בשמאלו ובימינו מושיב את רחל ושואף אויר הרי-ירושלים בפה פעור ומחליק זקנו בהרחבת דעת ומהלל:

“אה-ה-ה, ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח יתעלה. אויר גן-עדן ממש!” – ומספר באזניהם אגדות מני קדם על ארץ הקדושה ועל הניסים והנפלאות המתרחשים בה בכל עת ובכל שעה.

בשבתות בערב היה מפתה את רחל לעדות את שמלת כלולותיה, קטיפה שחומה מפוארה, המפורמה ומתוקנה בנוסח ירושלים, חולצת צמר כתומה ושביס פרחים מרהיבי-עין, מוסלין-לי-לן מעולה, ללכת בעקבותיו אל מחוץ לישוב, סביב השכונות הבטוחות מפגיעת ישמעאל והרחק ממכיריהם, המרננים:

“עדיין נודף מאפם אויר פרס וכבר מחקים את האשכנזים…”

לא איכפת למולא-שאול דבריהם, אבל הצניע לכת מפני בושה, קנאה ועין רעה. טיול בין-ערבים נעשה לו טבע עוד בהיותו בגלות. יום-יום, אחרי השלימו ציץ, או רביד, נזם, או צמיד, או פלג מעשה מחשבת, הקדים להתפלל מנחה בציבור ותחב בחפתו קנקן “יין חולרי” ² או יין שרוף מרוקח בתבלין עם חופן לוז ושקדים קלויים וירך תרנגול מטוגן ושם פניו אל מחוץ לקריה. לעתים נסע במרכבה אל בוסתני רוזנים ופריצים מוקיריו אשר שתו עמו לרויה, בהסיבם בין ערוגות נרקיסים וחבצלות ובסתרי-ורדינות וחקו בקולם וזמרתם לחן רננים. ויש אשר התדדה במשעולי-גינות, הרפודים צדפים וחול לבן, בין נכרים צוררי-ישראל, מבלי חשש כלשהו, בהיותו מעורב ביניהם ולבוש כאחד מהם.

אמנם בירושלים לא היו בריכות מים חיים ופרדסי-עדנים, ניחוחי-פרחים ולחן זמירים, ולמולא-שאול לא היתה שמחת היצירה עם עונג צבירת הזהב, אך משכו את לבו השכונות והבתים החדשים, ריחות טיט ומלט וצבע ונסורת נעמו לאפו מניחוחי-שושנים של גלות. הם בישרו לו אותות הגאולה, אם כי הוצאת רשיון לבנין היתה קשה כקריעת ים סוף. צרה עין מלכות ישמעאל ביהודים בונים. אך ברי היה למולא-שאול, כי פקד ה' את עמו, היה מטייל ופוזם:

• “ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו”…

לפעמים התלקחה בעיניו אש התקוה ופתאום לחץ אצבעות אשתו בכל כוחו, היא נדהמה ודחפתו בתרעומת חיוך:

“השיכור אתה, אבי-נתניה?!”

“התראי רחל?” – עונה מולא-שאול צוחק ולוחץ את נתניה-בנציון אל חיקו ומצביע על ההרים הכחולים סביב – עתידה ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן, להתפשט הלאה, הלאה מעבר לכל אלה, כי הגיע הקץ למלכות ישמעאל, אם ירצה ה'…"

בפגשם איזה “ציוניסט”³ חסון גו ושזוף, מגולח וגלוי-ראש, לחש מולא-שאול לרחל:

“איני יודע מדוע מתעוררת בקרבי תשוקה לנשק כפות רגלי אלה, אשר כל כך מרננים אחריהם…”

“מפני שעדיין נודף מפיהם ריח חלב-אֵם” – מצאה רחל הפשר – “וכמו יתומים עלובים ואומללים מפרכים גופותיהם הרכים בעמל ועבודה קשה, אשר נאותים רק לגויים, החזקים כבהמות”.

“לא רחל, לא! בודאי יש סיבות עמוקות יותר! הסתכלי כמה זוך וטוהר נשקפים מאישוניהם. היתכן, שאלה יהיו רשעים ומחללי-שבת, כפי שמרננים אחריהם? אלה המפקירים נפשם לגאולת ישראל? אני אומר לך: לא! אלה הם בודאי נשמות עליונות ודרכיהם נעלמות ממנו. ‘אדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב'…”

פעם אחת, בין חג לעצרת, בטיילו בחוצות ירושלים להנאתו, ראה בראשונה בחייו תהלוכה קטנה של תלמידי-בית-הספר, סרוקי-שערות ועטופי לבנים, הצועדים בקצב ושרים בגילה, ללא מורה של הנכרים. נכמרו מעיו ולבו עמד מדפוק משפע האושר, חפץ לדבר עמם, לשאלם דבר מה, פסוק מן התורה אך קצרה יכולתו, כי טרם הבין עברית. מהר לאחת החנויות ושב עם חפיסת שוקולדה גדולה, חטף פתאום אחד הפעוטות נשקו במצחו והושיט לו המתת, במללו בפרסית:

“אהי כפרתכם! הגם בני נתניה-בנציון יהי פעם ביניכם?…”

הפעוט נעלב. סטרו על זקנו ונשמט מזרועותיו בבכיה. המורה נזף במולא-שאול על “פראותו” והרחיקו בבוז. השוקולדה נרמסה בין הרגלים ומולא-שאול הוריד עיניו דום, נכלם ונבוך, חס על הילד הבוכה וראה עצמו אויל על אילמותו. וקבל על עצמו “בלי נדר” לאמן שפתיו בלשון הקודש.

לא ארכה שלות מולא-שאול עת רבה. ארץ-ישראל היא “אחד משלושה דברים הנקנים ביסורים”. טרם נקפה שנה חלתה רחל בטפוס וברונכיט ונלקחה ל"הוספיטל" האנגלי באין ברירה כי בתי-חולים “רוטשילד” ו"שערי-צדק" מלאו מפה לפה בעת ההיא. משנתרוקן ביתו – חשך עולמו ונטרפה עליו דעתו. לא השכים עוד לעבודת הבורא ולא השגיח בנתניה-בנציון יחידו, מסרו בידי שכניו “לטפל בו כבנם ומחסורו עליו”. לא טעם מאומה זולת כוס תה, שהגמיאוהו שכניו בצירוף תנחומים ותקוה מדי לילה, בשובו מבית-החולים שחוח ורצוץ.

בוקר-בוקר, אחרי תפילה טרופה, טען תיק מלא ספרי-קודש ורץ אל “הוספיטל” והקיף את חומותיו האפורות באמירת תהילים, “מעמדות” ו"חוק לישראל" בנגינה רווית-יאוש ובשוועה כבושה… ואל מבעד החלונות המשובכים האזין וציפה בכליון-עינים לפתיחת השערים הנעולים, לבשורה מרחל, אם כי היתה רק רעה יום-יום. אחרי הביקור הקצר במועדו, או שלא במועדו, בשחדו את השוער, הוכפל יגונו שבעתים. היא לא הכירתו ולשאילת שלומו לא ענתה. יצא משם מתלבט סביבו כסהרורי, כוסס שפמו בעצימת עינים ושב להקפתו סביב חומות בית-החולים, כחיילי יהושוע סביב יריחו, עד שכשלו ארכובותיו וכרע תחתיו. עיניו נמקו בארובותיהן, בזלגן דמעות ללא פוגה, וגופו צומק כגרוגרת דרבי צדוק. שבעים וששה ימים לא ראה זריחת החמה ושקיעתה ואל לבו לא שם, כי תבל רבה מתנהלת כסדרה, בכל דקה זעירה יש אין ספור פריחה וכמישה, התחדשות ובליה, תענוגות ויסורים, תוחלות ואכזבות… הוא התכוץ כולו אל נקודה דוֹיה יחידה המושלכת כלואה אי שם, ללא הכרה, שאליה הוא רתוק בריבואות נימים נעלמות, שמתסיסות קרב וכליות, מדמיעות עד לטירוף ואי-אפשר לנתקן.

ביום השבעים ושבעה השכים בלב מורתת ל"הוספיטל", אחרי ליל נדודים, כי תמול נאותו הרופאים להשאירו על יד החולה ולסוף הסתפקו בכתובתו. אך מיד לצאתו מפתח חדרו, נטפלה אליו צוענית וחסמה דרכו:

מוכרח אתה להתבשר, אחרת – תכרע בדרכך ולא תגיע למטרה".

הוא היה יגע מאד מאד וארכובותיו נקשו, נבוך רגע אך משהו מלמל: “כי לא נחש ביעקב” – ונטה ממנה.

“תפול, אומלל!” – קראה אחריו הצוענית – תגווע באמצע הרחוב, ללא שאר ומודע! שקול על ידי אך “מטליק” ⁴ וידעת אחריתך!"

עיני מולא-שאול קדרו פתאום ומט לנפול, עמד נשען אל הכותל, מרטט, והושיט לה מטבע. היא הושיבתו למולה, במשכה שרוולו, הפכה קוביות, העמיקה אל תוך אישוניו ונחשה:

“שכיב מרע לך… אהובה יקרה… יחיד לכם יש, העזוב כיתום בידי זרים… היא תחיה… חייך כפויי פגעים… אך חזק, כי תשגא מאד באחריתך…”

“היא תחיה” – צלצלו במוחו כל הדרך, אם כי מאן להאמין במכשפה ורטן:

“כי לא נחש ביעקב”…

בהגיעו לשער “הוספיטל” התבשר:

“אמש, באשמורת ראשונה “נשברה המחלה” ועד הבוקר ירד החום בחצי מעלה והיא עודנה ישנה בשלווה”.

 

ג    🔗

מלא הודיה לה' שב מולא-שאול הביתה, מאחר שהכירתו רחל, כיון שירד חומה קודם שעת הביקור, עיניה דמעו למראה פניו הכחושים, שאלה לשלום נתניה-בנציון ובקשה לראותו.

בעצם היום ההוא סעד מולא-שאול לבו החלוש בכוס יין ונתח בשר, אחרי צומותיו הארוכים מאז חלתה רחל, גזז את פרע ראשו והתפלל מנחה בציבור בדבקות ושמחה פנימית, כאשתקד בהיותו בימים הראשונים בירושלים, גם פקד את נתניה-בנציון במעדנים וצעצועים.

למחר, כשהראה המדחום שלושים ושמונה, הזדרז מולא-שאול לסוּד דירתו ולטהרה מזוהמתה ולערוך רהיטיה לקראת רחל. בגשתו לארגז הבגדים מצאו פתוח וצרורה והעדיים איננו… פתאום נתכווץ לבו ועיניו נעצמו מאליהן. כבדו אבריו לבלי חוק וצנח תחתיו אל תהום שחורה.

בהתעוררו קצת בלט נגד עיניו מקסם המכשפה, החרות על כתלי-ביתו בבהירות מחרידה: “חייך כפויי פגעים…” קם, התלבט סביבו והריק אל תוך גרונו גביעים אחדים יין שרוף וצנח תחתיו שוב ודמדם, בקראו מדי פעם המלים הבולטות לעיניו: “חייך כפויי פגעים…” ונרדם.

למחר שאל שאלות תפלות משכניו, החוורים ורועדים מנטל האבדה, ארבע מאות דינרי זהב במזומנים וכמאתים בתכשיטים. אחר-כך נצנצה במוחו תוחלת עמומה: אולי הטמינתם רחל אם כי ברי היה לו, שהיא לא נגעה בהם כל ימות השנה. ונדמה לו, שראה את החריט הכבד ומששו בידיו, אולי הוציא ממנו גם מעות אחרי היות רחל בבית-החולים ימים מספר. בינתיים דחה את יאושו המוחלט עד בואה.

זה שבועים רחל בבית, מנקה מעונה ומשפשפת כליה החלודים ומטפחת את נתניה-בנציון ואת בעלה אשר כחשו כל כך בהעדרה, אם כי היא גופה כה חלושה היא וזקוקה לטפול. לעתים הרימה ידה על בנה בקוצר רוח וקללתו קללות אמהיות, כי גדל פרא וניבל פיו בחרופים ישמעאליים גסים. מתרעמת על בעלה אשר הזניחו הפקר וטוענת:

“איזה יתום היית מגדל, לולא שבתי מהוספיטל?”

מולא-שאול טרם גילה לה את דבר האבדה, כן חשש לבריאותה, אבל רמז בעקיפין כי מוטב היה לו לבקש איזו אומנות, כי אין בטחון בהון שאין עמו מלאכה.

“האם בחלת בעבודת ה'?” – שאלתו רחל בנזיפה – ככלות כל כספנו, מכור עדיי ומצא לנו לעוד עשר שנים. לא ניתנו לנו חיי-נח. ונתניה-בנציון, יחייהו ה' מאה ועשרים שנה, ידאג מעט לעצמו גם הוא".

בגמר דבריה נגשה אל הארגז וחייכה:

“כל כך הרבה זמן לא ראיתים”

תהום נפערה מתחת לרגלי מולא-שאול, אך התחזק ואמר:

“אבד לי המפתח” – והוסיף “רחל! נחרצה מעמי לשוב לאומנותי. חז”ל, עליהם השלום, אמרו: “הבטלה מביאה לידי שעמום”.

לפני גשתו לפעולה הרבה ב"קול, צום, ממון" ובאחד ימי התענית, אחרי בכי רב, חתם חוזה משכנתא על שני חדריו במאה וחמשים לירה, הפך אחד החדרים במעונו לחנות והשלים מכשיריו, אלה שלא העבירם מפרס מפני משקלם וזולותם.

קשתה עליו העבודה בימים הראשונים. שעות ארוכות היה יושב מאחורי הסדן, מפוכר אצבעותיו ועיניו תוהות נכחן מבלי כל מחשבה והגות. מעט-מעט רכז כל חושיו לעבד איזה תכשיט לפרסומת. אחרי יגיעה רבה הוציא מתחת ידו שלש סיכות-זהב, שסמלו במשבצת אבני מלואיהן הזעירות הדקות כוונות שונות.

אחת הראתה: פרדס רחב-ידים, נטועים בו אילנות ופרחים שלל גוונים למכביר, ובצלם חוסים עמים רבים בתלבשתיהם, תחת דגלים שונים ומתדשנים מכל טוב. יהודי שחוח, בנטל צקלונו, חותר לחסות בצל גרופית של שיח שפל, מסב אליו עיני כולם והם דורכים למולו קשתותם.

האחרת הראתה: ישימון אין-קץ. במרחביו מוטלת פרוסת-לחם מזהיבה, המון רב, הדומים לחיתו טרף, זונקים אליה מעברים, רוטשים איש רעהו בצפרנים ומלתעות, מלחיתים ונופלים, שותתים דם וזוחלים הלאה. וממעל לראשם ניבטת דמות אנושית נוגה, האוחזת קרקפתה בין זרועותיה ושקועה במחשבות.

והשלישית הראתה: לב אנוש מוטה ועקום והמון אמגושים, חרטומים וכמרים סומכים בו בידיהם מיוזעי פנים ומשולהבים, להציבו ולישרו, ושפתותיהם לוחשות אליו בדחילו ורחימו.

עתונאית גרמנית, המשחרת אכסוטיות שבמזרח, תיירה בסימטות ירושלים ונזדמנה לחנותו של מולא-שאול, הסתכלה במכשיריו הפרימיטיביים ובחרושתו הדקה. הוא הושיט לה הסיכות והמשקפת והצביע על סמליהן. בת-ישראל אשכנזית תרגמה ביאוריו וענתה על שאלות העתונאית, ששאלה למולדת מולא-שאול, לגילו, לעברו וכדומה. שלשלה שמונה לירות בעד שתים האחרונות, כאשר הושת עליה, צלמה את מולא-שאול ובית-מלאכתו ונפטרה בנימוס רב ובחיוך.

הסיכה הראשונה, הטובה ביותר בעיני עושה, לא משכה את לבה.

קרנו פני מולא-שאול ושוב נעורה בו שמחת היצירה. נמלא לבו על גדותיו שבח והודיה לקונו, הרגיש בגופו מעין גאוה, כי יש מי בקצוי-תבל מבלעדי פריצי-פרס, המוקיר עיניו, אצבעותיו ומוחו. “גרמניה” – מלה זו הפיגה את לבו ומלאתו אושר לא-ישוער. הוא לא ידע איה מקום ארץ ברוכה זו על פני תבל, התגעגע לראות עוד פעם פני ערלית תימורה זו, שחייכה צנועות, השפילה קולה נגדו והושיטה לו בנמוס וכבוד רב את אצבעותיה הארוכות, הצחות. מיד סגר חנותו מעוצר גיל והשתפך בתהילים בבית ה'.

אבל מקרה זה דומה היה לגשם ברכה יחיד בשנת בצורת. לא נמצא עוד דורש ליגיע כפיו של מולא-שאול, זולת יהודים בוכרים, שכניו, אשר ניצלוהו ללא רחמים. הוא קישט את גולות מיטותם, קבע מסגרות פאר לתמונות מזכורתם, חרט תיקי-שעוניהם, מילא כל משאלותם בחריצות מפליאה ואומנות עדינה, עיצב להם רבידים, אצעדות וטבעות, אולם הם שלמו לו פחות משווה המתכת, שהשקיע בעדייהם. בראשונה החריש, בחשבו לעשות פרסום. לבסוף היתה ידו על התחתונה. הם הוגיעוהו עד כי הסכים לקצבתם, בהתחננו, שאיננו משתכר מאומה זולת היגיעה. הבטיחו לו “מתת” אם תישר עבודתו בעיניהם, אחר-כך חפשו מגרעות ומומים והפחיתו לו מקצבתם. כעבור שנה נותרו לו רק תשעים לירה בגרוטות ומכשירים פסולים. הגיף חנותו ושב לצומו ולבכיו.

 

ד    🔗

החלוקה הצליחה למחצה. רחל התאמצה להיות מחנכת כאשר הבטיחה. ברכות ובנשיקות מילאה את משאלות נתניה-בנציון אך יש אשר התאכזרה ומיאנה ללא פשרה, בכתה עמו ונמקה סירובה לטובתו. הלה נתרכך מעט-מעט ונשא בעול הלימודים. ערב-ערב שב הביתה כחיה, הנמלטת למאורתה, עיפה ופרועה מתגרת אויביה העזים.

רחל הסבה ממנו עיניה והשתקעה במלאכתה, לבל תראנו בקלקלתו.

פעם אחת קרב אליה ולחש לה בעינים מורדות, נכלם:

“אמא!”

היא שעתה אליו כנפתעה וסקרתו באנחה מרה ובצער לא ישוער ממנעליו המרופשות-מאובקות עד כובעו חסר המצחה, גלשו דמעותיה והיא רטנה:

“הה בני, בני, עד מתי?…”

לפעמים בכה גם הוא, בהרגישו ביסורי אמו וישן מתוך בכי, מבלי טעום דבר, ונאנח בשנתו מדי התהפכו. היא ישבה למראשותיו, ליטפה את גופו הרך, המלא שרטות וצלקות ושוררה חרש:

בני הטוב אל חי עמו

ולא יהי תוגת אמו;

בתורה יחכם ובגמרא,

בזוהר קודש וסברא.

ועל הוריו האומללים

בבור ניבו “קדיש” יקרא,

ובמישנה ובמקרא

מבּוֹר השחת יגאלם".

בוקר בוקר חפפה קווצותיו הפרועות וסרקתן ברחמים רבים הלבישתו נקיים שלחתו לבית-הספר וברכה אותה בדמעות בפסוק אשר לימדה מולא שאול: “המלאך הגואל”.

נתניה-בנציון שרך דרכיו כאוות נפשו וגורש בבוז מאת המורים, ספג מלקות מחבריו וגרם עגמה כבדה להוריו. הוא לא יכול לשלוט ברוחו.

פעם אחת נפל לפתע לחק אמו והתוודה בגעיה:

“נשבעתי בציציותי לשמוע לתוכחתך וללמוד, ללמוד וללמוד עד אגדל בתורה ואחכם “כחכם בשי” ואחבוש לראשי מצנפת לבנה ומטה בעל גולת כסף אוחז וכל חברי יכבדוני ביראה”. – ואחרי בכי רב הוסיף – "אך איני יכול לקיים שבועתי. בשבתי בבית-הספר ארגיש פתאום, ששד נכנס אל תוכי ונתקע בגרוני ומבדיל בין הגוף ובין הראש. איני שומע אז דברי המורה, האותיות שבספר המונח לפני רוקדות ומבליחות כפתילת עששית. דמי ילהט ורבבות שרצים יזחלו מתחת לעורי. אתמלא זיעה רותחת ואקפוץ החוצה. אז נמלט השטן וריאותי מתמלאות אויר צח, וטוב לי… אח! כל כך טוב לי אז, אמא. רוח מיבשת את הזיעה ועיני נפקחות לרווחה…

מדי שבת התרפסה רחל לרגלי המורים “להכניס בנה תחת כנפי-השכינה” בטענה, כי על כן הזניחה את עושרה בארץ-הטומאה ועלתה לירושלים עיר הקודש… רבצה על המפתן מבלי זוז ימין ושמאל והתחננה:

“רימסוני, תינוקות של בית-רבן! אהי כפרתכם, טוב מותי מחיי”.

לא עמדו המורים בפני בכיה ותומה, שבו וקבלו את נתניה-בנציון באזהרות חמורות והתראות רבות. הלה נכנע ונשבע:

“כן אדוני! בחיי! אני חפץ לשבת וללמוד כל היום!”

המורים היללו כשרונותיו – אלמלי חדל מפראותו. ואף אמנם הפליא בהקשבתו ותפיסתו. על כל שאלות המורים הצביע ראשון והשיב כהלכה. בפקפקו בדבר נגש אל הקתדרה, גם אחר נזיפת המורה, ודרש ביאור-משנה. בגמר השיעורים שהה רגע קט, סמן לו ראשי-פרקים והיו לו כמונחים בקופסה. בשעת הבחינות החליק לשונו לחברים המעולים בכיתה ושיחדם במתות לעזור לו למלא מה שהחסיר בימי-משובתו.

מולא-שאול החריש, בטח ברעיתו, אשת-החיל, לחנך את בנו, שוטט בחוצות ירושלים לבחור לו משלוח-יד, או מלאכה ובחן ובדק מקצועות ועסקים. ברוכלות וסמרטוטרות, בסחר-מכר ואונאת-אדם בחלה נפשו. כתוב בתורה: “בזיעת אפיך תאכל לחם…” תוך כדי חיפושיו עמד לפני פתח סנדלריה רבת פועלים והיסס שעה ארוכה.

“מה רצונך “אגה”⁵?” – שאלו אחד השוליות בקול בטנוני, חיקוי לבוכרים.

“חפץ לעבוד כאלה” – הצביע מולא-שאול, מורד ראש ומסמיק כנערה, על זוגות נעלים המוצגים לראוה.

“סנדלר אתה?”

“חפץ ללמוד”.

“ללמוד?” – התפתל השוליה בצחוק פרוע, אסף סביבו כל השוליות והפועלים והצביע על מולא-שאול שהזקין פתאום כבן ששים ושש, תחת ארבעים ושש, וניצב דומם תחת חיצי-לעגם כמרגיש בחטאו הכבד, ברצונו להיות שוליה לסנדלרים בעת זקנותו.

אחד השוליות נגע בזקנו ופעה כגדי:

“מה! מה!”

השני נשא רגליו מול פניו:

“אגה, אגה פרזל עקבי!”

השלישי הפנה לו אחוריו:

“אגה, תקע מסמר”.

הופיע בעל החנות. אחד השוליות קרא לו “לבוא ולראות פלאי-עולם”. הוא נזף בפועלים, שאל משאלת מולא-שאול ודחהו בקש.

כל אותו היום לא פסקו דמעות מולא-שאול, התהלך קדורנית, שב עם ערב הביתה ושכב למעצבה מבל טעום מאומה, לא שעה להפצרות רחל ולתנחומיה. שנתו נדדה בשוותו לנגדו את כבודו בגלות בין מטרונות ורוזנים לעומת קלונו בירושלים מידי-שוליות פוחחים ומחוצפים, ככלבי-הפקר… מעט-מטע שככה נשימתו ונדמה לו, שטעות בידו. ההלו הם פועליו בסנדלריתו המרווחה ומצייתים לו בהכנעה.

• “סליחות”, “סליחות!” – התדפק קול בשער.

מולא-שאול הקיץ מחלומו הערב, מישש את ערשו וזכר, כי “חודש הרחמים” הגיע והשכים לעבודת הבורא.

הוא התנחם למחר, אחרי בכי רב ותפלה ערך מלותיו על לשונו להכניסן באזני מר עזריאל, בעל הסנדלריה. שינן את המלים ותוכן הדברים כל השבוע, השכים ביום ראשון בבוקר לפתחו של מר עזריאל והרצם לאט-לאט, בצרוף קימעה מהרפתקות חייו, קיבל למפרע כל “דררא דממונא” שיגרום על ידו ולערובה הניח על השולחן חמשה דינרי-זהב צרפתים. בהרגישו הטית-אוזן לדבריו, ההין לבקשו לבל יהתלו הפועלים בשיבתו. וסמך משאלתו על הפסוק: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד. ובמושב לצים לא ישב…”

שלשל מר עזריאל את הדינרים לתוך ארנקו וקרא לחיים, הפועל הראשי, “לתת תפקידים למולא-שאול”.

הלה מינה אותו לטהר אבק הדפים והקופסות וקורי-עכביש, לצחצח הנעלים הדהים, להשחיל שרוכים ולטאטא. מולא-שאול החיש במלאכותיו וגמרן בשבוע הראשון, זולת כיבוד הסנדלריה שלוש או ארבע פעמים ביום. בשבוע השני נמסרה לו טווית החוטים לכל הפועלים. הוא טווה וטווה עד כי נשחקו כפותיו ופרקי-אצבעותיו שתתו דם. ביום החמישי תפחו לבלי חוק, נרפטו וזבו מוגלה. גם מריחת דונג וזית לא ריככתן עד כדי יכולת לטוות.

ערימת חוטים חיכתה לבואו ומר עזריאל שאל לסיבת איחורו. אך מולא-שאול ביקש ראיון ביציע, לא במעמד השוליות, ששירבבו לו לשון. הוא הראה לו כפותיו המצולקות והתחנן בדמעות “לאמנו ביתר חלקי-סנדלריות”.

מהיום ההוא והלאה החל מכליב הפנתות ומאחדן במסמרי-עץ עם הסוליות. אמנם שבע ובוז וחרפות, לעתים גם דחיפות מכאיבות מאד בצלעו מידי חיים, בלוית צווחות מחרידות. אך הוא הבליג על כאבו, מחה דמעותיו חרש והתקדם.

מדי צהרים, בלכת הפועלים לארוחה, נשאר מולא-שאול באמתלת תענית והתמחה בחלקי עבודה אחרים אשר טרם נמסרו לו. פעם השלים עבודת פועל אחת ופעם של משנהו. מהם הרגישו בעבודתו והחשו. נהנו, שמלאכתם נעשית על ידו. מהם, מטומטמי-מח, הקרינו פניהם, שהקדימו להשלים מלאכתם.

כעבור ארבעה ירחים, במוצאי שבת, ביקר מולא-שאול את ביתו של מר עזריאל ב"שבוע טוב ומבורך".

“עלינו ועליכם!” – הקרינו פני מר עזריאל לקראתו וכבדו לשבת על הכסא המרופד. מולא-שאול ישב דומם וציפה עד כי נתפנה הבית מאורחים, הגיש כסאו לשולחן, הניח עליו שני דינרים מול עיני בעל הבית ופתח לאט בהפסקות ובגניחות קצרות:

"אני באתי להגיד… אתה… אם יעזור ה… אתה… יודע אני… אתה… מעט המלאכה, על כן אתה… אבקש גילדות שלמות… אתה… לגזור בעצמי ולתפור, בעזרת ה' יתברך, מבלי אשר חיים ינזוף בי ויסטרני כשוליות פעוטות. וזה… (הצביע על הדינרים) למלא ההיזק, אם, בלי פתחון-פה ייגרם על ידי.

למחר עמד מולא-שאול ברשות עצמו. החל בגזרת הפנתות והסוליות וכלה בצחצוח והשחלת השרוכים. בשני ירחים ראשונים תפר נעלי-עבודה גסות. בראות מר עזריאל מלאכתו המתוקנה, מסר לו גלדות עדינות, קבע לו חצי “מג’ידי” לזוג והבטיח להוסיף לו, בהשתלמו עוד. שלא בפניו התגאה בו והעמידו למופת לפועלים עצלים ומטומטמים, שאינם מחזיקים במרצע כהוגן, אחרי שנתים עבודה.

מולא-שאול הרגיש בעליל אשר נעור מוחו למחשבה, שופרה מלאכתו מיום ליום, והוא התמחה בנקל בכל מיני נעלים, צר צורות חדשות והרכיב שיטות שונות על אחריותו, פרט לאלו של ז’ורנל. ולתמהון בעל-הבית נלקחו טרם נשתלפו מן האמום.

שכרו של מולא-שאול עלה לשלושת רבעי-מג’ידי לזוג. חיים עוין אותו בשל הצלחתו המהירה והתקדמותו המפליאה, חש מעין שינוי ביחסו של מר עזריאל אליו ונטר בלבו. אך הסתפק בהיתולים ועקיצות:

“מולא-שאול בודאי מכשף הודי הוא, או אמגוש פרסי, העושה בלהטיו בנשים מוכות-הירח”.

המסה המסוכנה מהרה לבוא. צמד נערות הזמינו להן מנעלים שווים על פי ז’ורנל, בתנאי לקבלם תוך שמונה שעות. מר עזריאל הראה להן מעשי ידי חיים ומולא-שאול וחייך:

“האם כה נחפזתן, על אחת מכן לבחור ב’סב'”.

הרגיש מולא-שאול, כי מנסהו מר עזריאל, בבחרו בו מכל פועליו המומחים, העובדים עמו זה שנים רבות. התאמץ לעמוד בנסיון ולהבליע במנעלים קוים ונקודות מעצמותו ובגללם סיים באחור שעה מחיים.

לכאורה דמו המנעלים לאלו של חיים, אולם ככל שהעמיקו הבחורות להסתכל בהם, נבוכו וצחקו. בעבודתו מצאו יתר חן, אך לא יכלו למצוא את השינוי המפלה אותם.

“השמחה את ב’סבא שלך'?” – חייך מר עזריאל כלפי הריבה שבחרה בהכרח במולא-שאול.

“כמעט התאהבתי בו” – התגנדרה זו – “אלמלא זקנו העבות, הייתי בוחרת בו לתפור לי הרבה, הרבה נעלים”.

הפועלים הליצנים מחאו כף, הריעו: “מזל טוב!” קנטרו את חיים ושלחוהו לעזאזל…

הלה שמע עלבונו וחייך שלא ברצונו. כעבור יומים נגש למולא-שאול, בצהרים, שעה שלא היו הפועלים והוא היה שקוע במלאכתו, והתאנה לו:

“אני גונב עורות?…”

“זה שקר!” – ענה מולא-שאול נבוך, בהרגישו זממו.

“אני משקר, בן כלב!” – צווח חיים וברק סכינו נבזק כלפי אצבעות יד ימינו של יריבו אשר זע כלשהו בצריחת זוועה. בוהן ידו נתדלדלה, בזנוק ממנה דם כמו מצואר שחוט

 

ה    🔗

שלושה ירחים שבת מולא-שאול עד שחזרו ונתאחו עורקי-ימינו ויכול לצבוט מרצע ומחט בין הבוהן והאצבע. הוא לא מסר את פוצעו לערכאות ולא דרש ריפוי ושבת, כדין תורה וכעצת מר עזריאל, אשר אבה לסלק מסנדלריתו את הפגע הרע, המטריד פועלים מעולים ממנו בהצקות אכזריות ותחבולות שטן, והפעם – בזרוע רשע.

מולא-שאול הצדיק עליו את הדין והודה לה' אשר פדה אותו מדינו של גיהנום על-ידי עינויים בעולם ההבל. אלמלא הנגף – עתיד היה לעבור, חס וחלילה, על “לא תעשה” המפורש בתורה ומתחייב, בלי פתחון פה, בקללת התוכחה: “ארור מסיג גבול רעהו”… ברי היה לו, שמר עזריאל נתן עיניו בו להעלותו למקום חיים והלה בהרגישו זאת נטרפה עליו דעתו ועשה מה שעשה מתוך צער ודכדוך-נפש.

הוא לא התיאש מרחמי-שמים, בטוח היה, שנולד במזל עושר, ובמקצת – גם במזל כבוד. לא זכר יום בחייו, שחסרה פרוטה בכיסו. אך נבוכו עשתונותיו בתתו אל לבו עתיד נתניה-בנציון בנו. שוב גורש מבית-האולפנה עקב מחצו לסתות אחד התלמידים. תחנוני רחל לא פייסו עוד את המורים המתקצפים. השמש השליכה בקלון אל מבעד לשער והגיפו, אם כי נתניה-בנציון הצטדק הפעם, לא נכנע בפני “סלוף הדין” ודרש “ביקורת המשפט” מהמורים, המצדדים בזכותו. יסרוהו כליותיו לעגמת הוריו וגם די היה לו בזיון וקצף, אשר הוא גורש ויריבו העז, המתגרה בו תמיד, נשאר שליט יחיד בכתה, ועתה שרבב לו לשון, בהפגשם בחוצות, נגד כל החברים. הוא סיפר להוריו ובכה: כי הוכיח צדקתו בעת המשפט, אבל מכיוון שהוא אינו אשכנזי לא אבו המורים לשמוע לו…

וודויו זה, ספוג נוחם ויגון, שלא כמנהגו, הוסיף מכאובי מולא-שאול לבלי נשוא ובעצבותו הצורבת פיזם חרש לעצמו קינת אסירים ונדכאי עולם:

לא לי עזוז היד

עם איתנים בקרב.

קצרה יכולתו לאלף מידת הענוה ושביל-מוסר לבנו השובב, השטוף ביצריו, כאשד צוקים הנופל בעצמת אדירים וחותר ברעש לתהומות ערוציו ואין כוח אשר יעלנו למבועו העליון, מלבד יוצר בראשית.

לא נותרה למולא-שאול ורחל אלא נחמה יחידה: לא רב הוא זמן ביטול התורה של בנם. בעוד שלושה שבועות חודש הרחמים הוא ונסגרים בתי האולפן כליל, והמורים, המצדדים בזכות נתניה-בנציון, הבטיחו להם, ברוב תחנוניהם, לקבלו בראשית השנה החדשה, לאחר שיעמוד בבחינות.

בן שמונה היה אז נתניה-בנציון, אך הרגיש במוחו הפעוט מה המורים הטובים, אלה המחבבים אותו בשל שובבותו, דורשים מעמו והתחזק למלא רצונם. שינן, כתב וחישב משמונה בבוקר עד עשר בלילה ומילא בשבועות הקצרים אשר החסיר במשך השנה. ורחל אמו טיפחתו בשעותיו הפנויות ושרה לו על ערשו:

“בני הטוב אל חי עמו”…

בהחל מולא-שאול בעסק, שהיה מפוקפק בעשייתו, היה פוסק: “הבוטח בה' חסד יסובבנהו” וקופץ כנחשון אל תוכו ומבצעו בהתלהבות ובעצימת עינים ומצליח לרוב. אם נכשל, היה מתנחם ב"גם זו לטובה" או: ב"כל העכבה לטובה"… כעבור מבוכתו היה חוזר ומחשב דרכו ומתחיל במשנהו באותו הפסוק: “והבוטח בה' חסד יסובבנהו” ומשלימו נרגש ומקווה…

“הבוטח בה' חסד יסובבנהו” – שכר מולא-שאול חנות רחבת ידים ב"מאה-שערים" בחמשים דינרי-זהב עותמניים לשנה ותלה לפתחה שלט לבן ונאה, עשוי “מגן-דוד” ובו חרות בדיו כחולה: סנדלר מודרני!! מלאכה נאה!

הוא חפץ להוסיף עוד: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, אך הצייר השיבו מדעתו, בהסבירו לו, כי לא נאה לקבוע בפתח הסנדלריה הפסוק המשמש בקודש.

חגי ירח האיתנים פרסמו את מולא-שאול במהירות מפליאה. ארבעים הדינרים, שרידי-משכנתא של ביתו, נתברכו ועלו משבוע למשנהו, נתרבו פועליו ועסקו גדל עד כי נאלץ לפתוח סניף בביתו, בהשגחת אותו חיים, שפוטר סוף-סוף מסנדלרית מר עזריאל ושחר פני מולא-שאול לסלוח לו…

חין מלאכתו וטיבה, אמונו ותום דרכו היו לתהלה ולברכה בפי לקוחותיו ומכיריו. בטרם יצאה שנה פדה את ביתו ממשכנתא, ולתקופת השנה השלישית, בערב חג הכסה, הושיט חריט יקר לרחל וברכה בצהלה:

“שנה טובה ומוצלחת, רעיתי, הרי לך אבדתנו. 'ברוך משיב אבדה לבעליה”.

“האומנם, אבי-נתניה?” – החווירה רחל – נמצאו גם העדיים?"

“הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו” – חייך מולא-שאול – “מוחי ואצבעותי מצאו אבדתנו, רחל, ובעוד שנה אביא לך עדייך, בעזרת האל יתברך. ‘והבוטח בה’ חסד יסובבנהו'.”

אכן קיים מולא-שאול הבטחתו והעניק לה לרחל מדי פעם בפעם חלי-זהב, צמיד, שעון, שרשרת, ענק, סיכה וטבעת, מלאכת מחשבת אשר ישרה בעיניו. אם כי היא לא עדתם לעולם. לעתים נשקתם ורוותם דמעותיה לפני נרות שבת דולקים, וחלתה פני אל לזכותה בכלה נאה וחסודה לנתניה-בנציון, להנחילנה בחייה כל חמודותיה.

בארבע שנות-רווחה אלו, דומה היה, שגם נתניה הולך ומחכים, עלה מכיתה לשניה בציונים נאותים ובהפרעות זעירות בסדר לימודיו. לעתים רחוקות בלטו בפניו שרטות וצלקות, אשר נשאן בדממה ובהסתר מהוריו. קרנו פני מולא-שאול מחדווה וקמטי-מצחו התעדנו. בהסתכלו בראי מדמה היה, ששערותיו הלבנות האפירו ושבות להשחיר. בשבתות חידש טיוליו עם רחל, כימים הראשונים בהיותם בירושלים. בחלומו בלילות היה דומה כנשר אדיר, חג בלב העבים וכה אבריו מתכוננים.

עתים היה לבו נוקפו מעוצמת הגיל וחשש שמא יקטרג השטן… אז היה נושך שפתו פתאום עד לכאב, מחמיץ פניו ומהרהר: “דע מאין באת ולאן אתה הולך”, ומזכיר לעצמו פיסקות רבות מספרי-מוסר, המבליטים אפסות אנוש וקניניו ונאנח על צער האבות הקדושים, החל מאברהם אבינו, שהיה עקר מאה שנים ואחר-כך נתנסה בעקדת יצחק בנו יחידו, וכלה ב"רעיא מהימנת", שלא זכה להיכנס לארץ הקדושה ושערי שמים ננעלו בפני תקט"ו תפילותיו, כמנין “ואתחנן”, ובדוד המלך עליו השלום, אשר לילה-לילה היה ממסה קובעת אפר בדמעותיו ודם בה, כדי לכפר עוון בת-שבע… בכך שבר מולא-שאול לבבו והרבה ב"קול, צום וממון" יתר מהרגלו.

אבל לא נקרע פתק הגזירה. המגור בא מאשר לא פילל. ולא רק עליו לבדו. ירושלים קדרה פתאום ונשמה מתושביה. “מל-ח-מה” – מלת זוועה זו החשיכה שמי-ירושלים, כעננה הרת אימים בעצם הצהרים והשתיקתה. אמנם קדח לזמן קצר סחר-מכר במרכולת המובאה מעבר לאוקינוס והאמירה מיום ליום, אך נבוך ההמון ברגע הראשון ונשימתו נעצרה.

מולא-שאול התחלחל ואבד עצות. סנלדריתו, הסואנת בכל עת בשירת הפועלים וצחוק הקונות, מלאה בעתה ושעמום בעצם ערבי-חגים, המבשרים חורף ובוץ. הוא ופועליו פהקו מבטלה. הגילדות האמירו והנעלים היו למותרות. האירופאיים נעלו מחסניהם וירדו מצרימה ויתר התושבים אגרו בר בפרוטותיהם האחרונות, או התרוששו בין לילה, כאשר שבתו כל מלאכה ובנין וחדלו “חלוקות” מחוץ לארץ. נשמה ירושלים מתושביה הרגילים ופרצו בה מיום ליום לובשי מדים וחובשי קסדות. חיים התגייס ויתר פועליו נמלטו אל המושבות והיו פרארים"⁶. סנדלריתו שודדה בידי קצין טורקי, מנעלים וגילדות הוטענו על גבי מנין חיילים, תמורת פסת-נייר מעוכה הנקראת “קבלה” והסניף שבביתו נהפך לשכפיה…

מאז תיבל מולא-שאול דבריו בפסוקים אחדים, נוספים על הראשונים: “ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך”; “חבי כמעט רגע עד יעבור זעם”; “כי לא לנצח יריב ולא לעולם יקצוף”…

צר מאד בירושלים. יהודים נוגשו בה ללא רחמים בידי ממשלת זדון בקנאות בהמית. ישמעאלי פרא וגא רדף יהודיה בפגיון שלוף בראש חוצות ולית דין ולית דיין. בחורי-ישראל החבאו באופל מרתפים ובין חלל תקרות וגגות, בלבבות נמוגים מיראת הגיוס וצפיה לגואל. טף ושיבה צנחו תחתיהם באנחה אחרונה חסרת הישע, תוך כדי לכתם ברחובות ירושלים השוממים. בנות ישראל צנועות הפקירו בשרן לערלים ומזוהמים על פת לחם. עוללים, בני ציון המטופחים, לעטו כוספה ותורמוסים שלוקים ושלחו זרועות צפודות, מזות רעב, לקליפת פירות הדר, כאל מעדנים. אז נשא מולא-שאול השמימה עיניו העששות מבכי והתריס:

–"למה ה' תעמוד ברחוק, תעלים לעתות בצרה? הוי, ל-מה. ל-מ-ה?"

אמנם בו לא נגעה המלחמה כמו ביתר תושבי ירושלים, הוא השתכר בשכפות פת קיבר, המצויה עוד, כדי מחית ביתו. ובשבתות ומועדים עלו על שולחנו אומצת בשר ופירות כל שהם לברכת “העץ” ו"אדמה" ושקט היה ובן-חורין. קשיש היה מהתפקד לצבא ונתניה-בנציון עודנו נער. מולא-שאול היה מחייב עצמו להודות לה' ב"הלל הגדול" שבע ביום – לולא צרת בנו זה, אשר השביעהו ממרורים. הוא יצא מבית-האולפנא כליל. קצה נפשו במורים, ונפש המורים בו. מיום שנראו המכוניות הטסות בחוצות ירושלים, ורבבות גייסות משתפכים מכל עבר, כפרץ מים רבים, שוטט ברחובות מהבוקר עד הערב ופיתה גם תלמידים אחרים להיספח אליו. קסרקטינים ושאון המלחמה גרו את עצביו עד לטירוף. לימד לשונו לדבר טורקית ומשש את רובי החיילים ומדיהם. פעם אחת נשבה בידי קצינים טורקים שטופי-זמה וניצל רסוק אברים ושותת דם בזעקות פראיות. מאז נשמר מלהכנס לקסרקטינים.

 

ו    🔗

באחד מימי המבוכה, כשהתקיפו אוירוניהם של האנגלים את מטוסי הגרמנים בשמי-ירושלים והריה סביב הפכו משואות אש ותמרות עשן, נעלם נתניה-בנציון פתאום ולא נודעו עקבותיו. הדרכים היו משובשות בגייסות וכל צעד מחוץ למפתן הבית היה בחזקת סכנה. רחל ומולא-שאול נשכו בשרם כמטורפים ונמקו באופל נויהם השומם, ערירים ואבלים. רק שכנם הדר בחצרם נד להם ונחמם בשפה רפה:

“לחינם תתמוגגו בדמעות, הוא ישוב”.

ידידיו ומכריו הרבים שכחוהו כליל. אבדן נפש אחת לא זעזעם עוד. עת ערפלה את המוח צחנת פגרי-חיילים עם נשיבת הרוח, ואנשים גועו כזבובים בקץ סתיו, הקופאים על הכתלים.

מולא-שאול נשתתק מיד באידו, לא דבר, לא שמע ולא גמע מאומה, עצם עיניו, גהר אפים ארצה והקשיב רב קשב לגעש קרביו, הנחמרים במצולותם. כעבור שלושה מעת-לעת הזדקף פתע, העמיק עינים חסרות-הבעה נכחן, אל נקודה בלתי נראית ושפתיו דובבו חרש:

• “ברוך דיין האמת”…

רחל לא נתייאשה מרחמי שמים ולא נדכאה כמותו. הלב האמהי היה מלא תקוה והתנבא לטוב. ובשמעה מפיו “ברכת הרעה” הזדקרה לעומתו:

“אל פתחון פה, אבי נתניה, למען ה'! חלה פני רחום וחנון לומר לצרותינו די!”

ותוך כדי תחנוניה נכמרו מעיה עליו ועל גורל שניהם, נפלה בבכי על צוארו הצמוד, לטפתו ונשקתו.

כשקצרה נשימתם מבכי ניחמה אותו, בהשוותה מסות חייהם לאלו של אברהם אבינו ואיוב אשר שלמה אחריתם, אחרי עמדם בנסיונותיו של הקדוש-ברוך-הוא, הזכירתו נסי-ה' ונפלאותיו עמהם מיום עלותם מארץ הטומאה וחסדיו הרבים אשר גמלם ברחמיו בארץ הקדושה.

“אהה!” – געה מולא-שאול – “רק במזל עושר נולדנו ולא במזל בנים. קנינו אותו מהשם באונס, בכוחם של צום, זעקה וצדקה ו… הנה ה….”

כאן נחנק מגניחות, התמוגג בדמעות ולא עצר כוח לסיים דבריו.

נקפו שלושה שבועות ארוכים כנצח. הימים קודרים, רווי צפיה ולבטי-יאוש. ולילות – ביעותי-נשף, נדודים וסיוטי-חלומות, בצירוף עקת ג’מל-פחה ומחבליו, אשר הפכו את שכונות היהודים לעיי-זוועה בצידי ה"פרארים" הפתאומיים בחשכת הלילה וגזירות שטניות חדשות לבקרים.

באחד מבוקרי אין-חפץ אלה, בצאת מולא-שאול מבית ה' שחוח ונדכה, פגע בו מולא-מיכאל רע נעוריו, תקע כפו בעליזות וחיוך בוז מחוצף הסתתר תחת שפמו, תוך כדי “שלום עליכם” החל לקנטרו:

“הה שאול, שאול! עם כל חכמתך הרבה ו”אצבעות זהבך" מה גדולה השטות, המקננת בקדקדך. בירושלים הקודרת, אשר רוב יהודי פרס רעבים בה לחרדת דורה, הנך נמוג ברוב שרעפיך ואוגר אוצרות זהב, בעצם התוהו ובוהו והתבערה האיומה, המלחכת אשיות עולם".

“לא על ממון אני חושב” – רטן מולא-שאול נעלב.

“על דא ועל הא” – התל מולא-מיכאל “בודאי על בנך, המשוטט לו פרוע ראש ב”קלוניה', ר. כאשכנזים האפיקורוסים, ימח שכם וזכרם, אשר בעוונותם אנו נתפסים."

פקו ברכי מולא-שאול מבשורת פתע על בנו החי, שנתפס לאפיקורוסות וזיעה קרה בצבצה מעורו הכמוש. הוא נשען על מטהו ונאנח מעומק חזהו.

"בקולוניה ר., הסמוכה ליפו? – שאל חרש “הראית אותו בעיניך בלי כובע?…”

מולא-מיכאל המשיך דבריו, כאילו לא גילה כלום ולא שמע מאומה:

“הלא שוטה שבעולם אתה, בהתאבלך על נתניה-בנציון כעל מת, בר מינן?כל ימי חייך בחרת להימוק ביגון, וסיבות לא תחסרנה בעולם-הבל זה. בהתנשאך עד לכסאות רוזני-עולם ופריצי-גויים, היה מת לבך בקרבך שבעים ושבע ביום, מחשש הפעוטה שבתקלות, או בהפלטת-פה לא הגונה. יציאתך מפרס קשתה, כעקירת הנשמה מגוף הרשעים, הדומה לשליפת דרדר מצמר מנופץ. והנה כהו עיניך וליחך נס על גידול הבן היחיד ה”יוצא דופן". האם לא תודה לדברי, שהנך “שוטה שבעולם” לעומת הרש, החי בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, עם “מוח זך וצלול” כצפור דרור?"

“אולי צדקת…” -–מלמל מולא-שאול.

“עודך בספק, שאול? הנה ההבדל: אני לא חשבתי על הון וקנין, עליתי ירושלימה עיר הקודש, ברוך השם, כמדדה לשוח בשדה. ועתה אקבוץ לי מזונותי מבית למשנהו ומקלוניה לאחותה, ללא עשתונות ושעיפי-לילה. בני גדלו להם, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ולמדו תורה, כאבותי וסבי מדורי-דורות, יודעים תפילה וקריאת שמע, ברוך השם, והנם נגרים וסנדלרים, בנאים וסתתים, ונשאו להם נשים ספרדיות יפהפיות וצנועות”.

כאן הפסיק באמצע והוסיף בקול שפל:

"אמנם עתה גוועים מרעב, ככל היקום סביב, ונושאים עיניהם לפירורים שלי, אבל רחמי ה' לא כלו ואולי אלה הם חבלו של משיח וקץ הגלות, כי אם לא יבוא עתה, לא יבוא עוד, “תישרף לשוני⁷, לנצח נצחים!”

בינתיים הגיעו לביתו של מולא-שאול, הלה שהה מבחוץ לשער והוסיף:

“ואם תרצה להזכירני את אליהו בני, הממרר שיבתי בהתנהגותו, אני מקוה בה' יתברך, שהוא יגדל וישוב להיות כאחיו”.

רחל קידמה את פניהם והכניסתם, ערכה נרגילה, חלטה טה ממותק בצימוקי-חברון וכבדה את מולא-מיכאל. וכטוב לבו בקטורת הריחני של טמבק האספהן וגמיעה מרווה, הטעים בסיפורו, כיצד נפגש עם נתניה-בנציון; היאך נשתמט הלה ממנו, בהיותו אפוף מנין נערים כגילו וכולם פרועי-קדקוד וחשופי ארכובות כמותו; איך ארב עקבותיו, כמהלך לתומו עד השיגו למחרת בין הערבים בדירתו, יציע מרובע ופנוי מכל, פרט למחצלת חדשה, המוצעה בו ועליה מקופלות כסת ושמיכה לכסות לילה. הדגיש כל מלה וניב של נתניה-בנציון אשר השיב לשאלותיו. הוא אמר:

“אעבוד בפרדסים יומם ובנשפים אשלים למודי אשר החסרתי בקטנותי”.

ואמר עוד:

“אלהים יגמול להורי הטובים חלף טיפולם הרב בי, אך אני דרור חשקה נפשי”.

והוסיף:

“אשוב ירושלימה לאחר שאשבע נדוד ונסיון…”

חיה לב ההורים השכולים מבשורת בנם האבוד, העניקו למולא-מיכאל, כידם הברוכה, מכל הטוב הנמצא בביתם והודו לו רחשי-לבם.

נתן להם מולא-מיכאל תקיעת-כף להביא להם חתימת יד נתניה-בנציון עם תמונתו בעוד ארבעה ימים, בעזרת האל יתברך, וקבל למפרע שלושה דינרי-זהב תקילים והבטחה מרחל לכפלם אם יפתהו ויוכל לו להעלותו ירושלימה עמו.

בלילות געשו תותחים ומכונות-היריה, שרקו והרעישו האדמה והבהירו אפלת ירושלים. היא הסכינה לכך וישנה שנתה הטרופה. אך בלילה ההוא נדדה שנת מולא-שאול ורחל. בצפיה לשחר התאפקו ושכבו דומם, כל אחד נשמר מהתהפך אל צדו, פן יפריע שנת משנהו.

כאבו אבריו של מולא-שאול וקרקפתו כבדה עליו כנטל עופרת בשכיבת אונס זו. השעון מנה אחת-עשרה. הוא גנח לאט, זז קמעה והתעטף ב"עבהי" העבה, העשויה צמר-גמלים משובח, חרושת אספהן. אבל קור ליל טבת חדר מבעדה אל קרביו והרעיד את מוח עצמותיו. התכסה שוב בשמיכה החמה וייאנח חרישית.

“העודך ער, אבי-נתניה?” שאלתו רחל.

“אה! לא נמתי כל הלילה!”

היא קמה, העלתה נר בזהירות והסתירה אורו מחוץ, מפחד היריות, גייסות ושומרי-לילה, הסיקה האח, שפתה מגלש, התכווצה שוב בשמיכתה והתמוגגה בבכי לזמר תהילות דוד ולמלות זוהר הקדושות, אשר מולא-שאול הגה נכאים בנהי חרישי.

לאט-לאט השתתקו היריות. דומית-מות סביב. הרי-ירושלים, אשר געשו יומם ולילה ללא הרף זה עת רבה, רבה, הארוכה כנצח, נדמו פתאום ועצרו נשימתם. דומה נבלעו בעלטה מלאת הסוד. לרגעים קצרים שקשקו אופני-עגלה נחשלת, כנראה, רתומה לתואים של הטורקים, אשר נמלטו באישון הלילה. אחר-כך דממה עמוקה ואפלה.

“מתרחש דבר מה באפלה, רחל” – לחש מולא-שאול ברתת, כשצלצל השעון ארבע והוא הספיק לסיים כל “סדרי-יומו”: פרקי-זוהר, מעמדות, חוק-לישראל, תהילים ותיקון-חצות.

עממו הגחלים שבאח, שיני מולא-שאול נקשו בצינה. עלה על ערש רחל, חימם בחיקה את אבריו הקפואים, התאושש והשכים לבית ה'. לא פגש אדם בחוץ. הכל היה דומם ושומר סוד. החוויר השחר ולא הצטרף המנין. עוד שנים קשישים מוערבים, חוורים וצפודים כקלף, השכימו כמותו והתנועעו כצללים בזויות ההיכל, בצקון לחשם.

הוא קיפל טליתו ונרתע לאט כלפי הפתח, שפתיו דובבו יתר התפילה: “גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, עקב יגוד והוא יגודנו גדוד גד”… נשק המזוזה בלב נשבר ונדכה ונאנח בשברון מתנים, כי בעיתות משבר כאלו, אשר מידת הרחמים זקוקה לדמעת ישראל וזעקתם, הם שוכחים תפילתם ובית-חייהם.

הוא התמהמה והביט כה וכה בציפיה, אולי יתאסף מנין סוף-סוף וישמע “ברכו”, “קדושה”, ו"קדיש". אך טרם התעורר הרחוב, אם כי גדול היה היום. הוא שב והשתקע בספרים הקדושים, בזכרו תלונת השכינה מפי ישעיה: “מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה?” שני הקשישים סיימו תפילתם החטופה ויצאו. נותר רק הוא לבדו בבית ה' השומם. גם נוחים היו לו כפן, קור ומיחושים מיסורי-צפיה בבית, אם כי לא הבהיר בדעתו רעיון זה, רק דימה להתייחד עם הבורא יתברך עד שתבוא רחל ותבשר לו, או בלכתו הביתה יפגוש את נתניה-בנציון ברחוב, כתמול שלשום, או כי ימצאנו סרוח על ערשו ורחל מלטפת תלתליו ושרה על אזניו עגומות-עגומות.

הגיעה שעת הצהרים. הוא הרגיש חולשה גדולה בלבו וטושטשו לעיניו המלים והשורות מ"חובת הלבבות" אשר עיין בו. הזדקר פתאום מבלי משים והתפרץ לרחוב. שעטת פרסות וסאון הגייסות בלבלוהו הוא נתקע תחתיו כפסל מאובן והזין עיניו שעה ארוכה בפרשים סקוטים, אפודי-שמלות ורענני-לסתות ומצוחצחים, כעולים מן הרחצה, וסביבם נסער מהמון בחורים מצומקים וחוורים, אשר גחו ממחבואם, כתרנגולות ממדגרתן. שוטרים ערבים, נוגשי-תמול, הספיקו לשנות מדיהם למדי אזרחים, התערבו בין אלו וטפחו על שכמם בחיבה:

“יחרב ביתכם, איה נחבאת המון כה רב?! הן אנו לא השארנו אבן על אבן בשכונות היהודים”.

 

ז    🔗

“ירד החבל אחרי הדלי”. עברו שבעה עשר יום מעת בוא האנגלים ומולא-מיכאל טרם שב משליחותו. עד עתה התאבלו ההורים השכולים לבדם ונד להם כל אשר שברם נגע בלבו. מעתה נוספו על יגונם הקודר מועקת לב, עלבון ואיומים. משפחת מולא-מיכאל הסתערה עליהם אין הרף בחרפות ואיומים: “דם אבינו מידכם נדרוש”. כי פשטה שמועה בירושלים שהוא נמעך בכדור מקלע בקרבת שער העיר, ונקבר בבור-סיד עם חללים ערלים יחדיו.

כעבור שבועות מספר התכונן השלטון הבריטי והורשה לאזרחים לנסוע בשטח הנכבש. ירד מולא-שאול למושבה ר. ושב נואש וגלמוד, כושל ושחוח שבעתים משהיה. הוא מצא דירת נתניה-בנציון, אחרי ששחר עקבותיו שלשה ימים ללא מרגוע. בעלת-הבית אמרה לו:

“לפני בוא האנגלים יצא נתניה-בנציון למושבה ה. הזקן (מולא-מיכאל) הגיע רגעים מספר אחרי צאתו ורדף אחריו. ושם, כידוע, נמצאים הטורקים, כי שוב כבשוה”.

ההורים השכולים נשאו יסוריהם בדומיה, ציפו לרחמי-שמים ופיללו בעינים עששות מבכי לשלום בנם יחידם, בישרו לבית מולא-מיכאל, כי אביהם חי. מולא-שאול מסר דברי בעלת הדירה של נתניה-בנציון “המסיחה לפי תומה”, אך בניו של מולא-מיכאל כינוהו: “שקרן”, מררו את חייו יום-יום, הרימו עליו יד וצווחו פרא:

“אבינו הרגת!”

הם מצצו דמו כעלוקות בלי דעת שבעה, אם כי פיזר להם נדיבות, כי רבה היתה יכולתו. סנדלריתו נפתחה והוא הצליח באשר פנה; תפר סנדלי-צמיגים של אופני-מכוניות, הגסים מטלפי-בקר, ונחטפו טרם שלמה מלאכתם. “שאר ישוב”, שרידי-מגפות וכפן, השתכרו במסחרם עם הגייסות האנגלים והשתוקקו להמיר מטליותיהם המגואלות ואכולות הכינם ולהנעיל רגליהם היחפות. אך טרם נמצאו בירושלים בד לכסות וגילדות לפנתות.

מולא-שאול השתכר מאה שערים במסחרו בסאון החיילות. הרבה את פועליו מדי שבוע ופתח סנדלריתו וסניפה כקדם, הגדיל מדי פעם כמות הזמנת הגילדות, הנשלחות לו ממצרים, בעת אשר מרבית הסיטונים יצאו נקיים מנכסיהם, ברדת השערים עשרות אחוזים בבת אחת. אך כגודל הצלחתו בממון, רב יגונו והתחזק באמונתו התפלה, כי “נולד במזל העושר והערירות”.

קצה נפש מולא-שאול משבת בסנדלריתו. הוא הרגיש מעין אותם היסורים שתאר נתניה-בנציון בלשונו הילדותית, בהצטמצם גופו במחלקה: זחלו רבואות שרצים עוקצנים מבעד לעורו וקרביו והלהיטו את דמו והכוו שארו. זרק מולא-שאול את המרצע והמחט ונמלט החוצה באמתלה, ש"נזכר ענין חשוב…" נספח לגייסות עד אשר העמידו הקצין בנזיפה:

“וואֶר אַר יוּ גוֹאינג?!” (לאן?)

“בני בני!” ענה מולא-שאול נבוך, כמקיץ מתרדמה עמוקה והצביע על ההרים, העולים בלהבה, בגעש אימים.

“בדרך נס” נזדמן בין טורי-הגייסות איש צבא יהודי ושאל בפקודת הקצין את מולא-שאול בשפה בלתי מובנה, אך הלה ברכו בפיק ברכים:

“יברכך ה' וישמרך, אדוני, בני שם, בני!!…”

והחייל המליץ הפך פניו כלפי קצינו ובדה לו:

“בנו יחידו התנדב לגדוד העברי בלי רשותו והוא משחרו בין החיילים להיפרד מעליו”.

“הי וויל קאם בעק” (הוא ישוב) – חייך הקצין כלפי מולא-שאול.

רבו תכונות הקלגסים, אשר שטפו קדימה כנחל איתנים. תותחים ומכונות-יריה פערו לועותיהן, אחרי ירחי-שתיקה ממושכים. היורה הראשון זרזף בקצב היריות המטורף בחימה רבה ובקצף גדול וטיהר את חוצות ירושלים המזוהמים מטיסת המכוניות וחלאת ערב רב. הגשם הרווה במקצת צחיח צמאונה והקל מעט ללבבות הנדכאים ועורגים ל… פת הראויה ל"המוציא" ולגזר סוכר מתוק. אה! למעט מתיקות מקץ ימים רבים אשר ניזונת הנפש רק בכוספה ותורמוס וקליפות תפוח זהב.

כעבור ימים מספר, בהשכים מולא-שאול ל"תיקון-חצות" הרגיש שרחקו היריות מירושלים. בעלותו על ערשו עדיין רעשו הספים וניתקו הרעפים, ועתה דומה היה שגעשו נבכי-תהומות. הוא שפשף את עיניו, גנח להפיג תנומתו והרהר: “נפעם אני מתרדמה”. אך לא קרבו הרעמים גם אחרי נטילת ידיו בצוננים והטותו אזנים קשובות אל האדמה. התקרב והשקיף מבעד לחלון. היה אופל גדול וכדורי-המות לא הבליחו את שמי-ירושלים. רק הרחק, בצפון, האפירו פאתי-שחק וגושי-עננים בדמות מפלצת אימים האדימו כבעלות השחר.

למחרת התבשרה ירושלים: האנגלים כבשו את יריחו, את רמאלה, את שכם… אחר-כך תכפו הבשורות, זו אחרי זו, כשמן בעצמות וכמים קרים לנפש עיפה: נכבשו כפר-סבא ועין-חי, חדרה וזכרון יעקב, כל השרון והשומרון… גם חיפה… גם הגליל… גם טבריה…

מולא-מיכאל אישר את הבשורות הטובות בהופעתו כעבור יומים. הוא היה מן השבים הראשונים, דידה לאטו מכפר-סבא לפתח-תקוה ופנה דרומה מזרחה, תל-אביב יפו, ראשון ורחובות. “ליקט” מזונותיו, כדרכו, מבית למשנהו ועלה ירושלימה, לא ציפה למובילי האנגלים, אך בדרך הכריחם להסיעו עמם בגעיתו המרה ובנשקו שולי-מדיהם…

“הוא חי וקיים, אבל לא בשבילכם” – העווה שפתותיו בבוז למולא-שאול ורחל השכולים, שלף מחפתו תמונת נתניה-בנציון, פרוע ראש וחשוף ברכים עם כתב-ידו וזרק להם – “הא לכם מופת וראיה!”

“אהי כפרתך, מולא מיכאל!” – זעקה רחל – “איה בני? מדוע לא עלה עמך?”

“אה-ה… זוהי השאלה, שאול” – פנה מולא-מיכאל ממנה אל בעלה, השתתק והרהר: “ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו” – ואין שואלים בשלום אשה"…

“למען השם, מולא-מיכאל!” – קראה רחל בבכי – "ספר: איך חי בני בגלות, בלי אמא ובלי פרוטה בכיס. בני! בני!…”

היא נחנקה בדמעות והפליטה מלים קטועות ומגומגמות.

“התשמע, שאול?” – פתח מולא-מיכאל בשלווה – "עד כה דמיתי, שיושב אתה על הדוכן משומם, או סרוח על ערשך הדוויה וחושב למצוא מגינת-לב למחרתך. אך עתה נוכחתי, שהקדוש-ברוך-הוא, יתעלה, בכבודו ובעצמו, חושב לך, בודאי כדי לקיים בך הדרשה שבתלפיות, או בתנחומא, הרי בר-אוריין אתה ובקי ממני במקורות: “אבות העולם לא שמחו בעולם הזה ובני-אדם מבקשים לשמוח? בורא עולם בעצמו לא שמח בבריאתו וקונן עליו: “איכה” –ובני אדם מבקשים לשמוח?!”

הוא השתתק רגע, בלע רוקו והמשיך:

“שים אל לבך, שאול מה היית חסר, אלמלא צער גידול “יוצא דופן” זה? עושר וכבוד לך לבלי די, בצד תורה וחכמה עם אשת חיל, נאה, צנועה וטובת לב.”

“בודאי חוטא אני” – הפסיקו מולא-שאול בריטון קל – “חטאתי, עוויתי ופשעתי, והקדוש-ברוך-הוא, ישתבח ויתעלה, גומל לי כמעללי. אבל הגד, אחי, איך נפרדת מנתניה-בנציון? מתי מסר לך כתב-ידו?”

“נפרדתי ממנו?” - צווח מולא מיכאל – מעלתי בשליחותי?"

“חלילה, אחי” – השפיל קולו מולא-שאול – לא לכך נתכוונתי. רציתי לדעת את אשר עבר עליך".

“חה-ח-ה-חה! מולא-שאול, המתבייש לדור בנחלת-ציון⁸ ולדרוש בשלום בני-עירו ברחוב, מיצר ל”ביש גדא" כמוני, אשר לפנים הייתי רעו ועתה הנני חוזר על הפתחים – התריס מולא-מיכאל ויישר מבטו לתוך אישוני מולא-שאול והמשיך, ברככו קולו – אמור, שאול, שעיניך כלות לבנך היוצא דופן, ואני אבשרך: הוא חכם לגופו. הפצרתי בו: השאר עמי בכפר-סבא וגורלך ככל היהודים האומללים, אלה האשכנזים הענוגים, האמונים על כל טוב, גולי-תל-אביב ויפו ופתח-תקוה הנחתים במחילות-עפר וסכך חילפה – צל לראשיהם, נגועים בכינם וכל מדוי-מצרים, בפיצצות האנגלים וגזרות הטורקים, ימח שמם, כולם מתחת שמי ה'.

“חבל, שהנני בן יחיד” – התל בי – “ועלי לשמור נפשי, כדי להציל הורי מדין כרת בר מינן…”

וכעבור ירחים מספר שלח לי אגרת על-ידי אחד המהגרים, זעומי ה', אשר השיב משפחתו מגליל, אשתו וארבעה בניו, להתקרב לביתו, ביפו, ולמחרת שיכל את כולם בפצצה אחת.

מולא-שאול לקח האגרת וקרא:

"שלום רב לך, חכם מיכאל, ידיד אבי ומגיני!

כה תגיד להורי: אני בריא ועליז וחי לי כצפור דרור, במסחה, ימה וכנרת, לפעמים גם בדגניה וטבריה". נתניה-בנציון.

רחל חטפה את התמונה והאגרת, נשקתן בדבקות והרטיבתן בדמעותיה. אך מולא-שאול נזף בה:

“זרי הטומאות הללו, מכתב בלי “ברוך השם” ותמונה פרועת קדקוד וחשופת ארכובות…”

 

ח    🔗

צהלו פני ירושלים. יהודים התהלכו בה קוממיות ופתק השחרור של בלפור קרן מאישוניהם וחולמים-הוזים: הוד העבר ויעודי העתיד, אשר “עין לא ראתה”…

נהרו שמי-ערבות, בהידום תחתיהם געש כלי-משחית. עבים מכסיפים התפלשו בהרווחה והרעיפו מטרות ברכה ברינה חרישית וקצובה, הרוו צחיחי-סלעים ונפשות שוקקות של אדם ובהמה ומילאו מים מתוקים וצלולים את הבורות הטחובים והעבשים.

רק רחל ומולא-שאול התרוצצו עצובים וקודרים, בעינים קרועות לרווחה ואזנים קשובות-נטויות, בין גלגלי-המכוניות, המפליטות מהגרים וגולים לשמוע שמץ-מה מבנם האובד.

אחד, אחרוני הגולים, פלח את לבבם הנדכא בבשורה: עם בוא האנגלים ראה את נתניה-בנציון בטבריה, הסגורה עתה ומסוגרת וכלה בנגף.

הבשורה הרעה יבשה עצמות מולא-שאול וחיזקה את אמונו שנולד במזל עשירות וערירות. הוא שב דום לסנדלרייתו, לא דיבר דבר עם רחל ומיאן להתנחם בתוחלתה ותנחומיה. אך בבוא רחל הביתה מסרו לה השכנים מכתב מנתניה-בנציון.

רעד המכתב בין אצבעות מולא-שאול וקמט מצחו, עלתה על לשונה מארה שנונה לאשכנזים, שהוציאו את בנו לתרבות רעה ועשוהו אפיקורוס… אך התאפק, בהיותו הלום גיל ונתמלא חמלה על רחל אשר תקעה בו עינים דומעות וצופיות לשמוע ניבי בנה. רטן: “יגער ה' בך השטן” וקרא האיגרת בקול, מלה במלה עד הסוף “אבוא אליכם” והוסיף על פה: “אם יעזור ה'” – בחג האילנות". הוא למד זכות על נתניה-בנציון. טרם למד ה"סגנון", לכן חסרים מכתביו “ב”ה" בראש ו"אם יעזור ה'" לפני הבעת המשאלה. קוה מולא-שאול לאלפו נימוסים, דרך-ארץ ויראת-שמים, בעזרת השם יתברך.

כל מועדי אשתקד נכללו בחג האילנות ההוא. נערכה כרה ברוב עם ובהידור מצוה בבית מולא-שאול. על שולחנו עלו כל פירות “העץ” ו"האדמה" טריים וכבושים, הנמצאים בארבע ארצות, כל מיני זרעונים וקטניות קלויים, כונים, כעכים וצפיחיות, אומצות טלאים ועופות מטוגנים, הממולאים בתבלים חריפים וניחוחיים, משקים צוננים ומעשי מרקחת, יין ושכר רב, מסעודת אחשורוש בשעתו. מולא-מיכאל היה “השושבין ושר המשקים” לששת בניו, אשר הסבו בראש הקרואים. העביר הבזיכים והקשוות, האשישים והגביעים הריקים לפני המלאים ועודד כלותיו, העושות בחדר הנשים כבתוך שלהן, לזמר ולשיר לשמחת רחל, נשק המון צאצאיו, המכרכרים וגועשים, חלק להם מכל אשר בידו ושב ועודד את האורחים בדבורים נמלצים:

“אכלו רעים, שתו ושכרו דודים! לא בכל יום מתרחשים נסים ונפלאות לשוב בנים לגבולם ולחיק הוריהם. רק למתי-מספר, כשאול, הנולדים במזל עושר וכבוד ובינה ויראת שמים וזוכים לאשת חיל וחן, צנועה וחסודה, הנכנעת לבעלה, כרחל לפני גוזזיה. אכלו, רעים, שתו ושכרו, דודים, ושבחו: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו” על רוב הברכה והטוב. רב השפע, ברוך ה'. “הישלא יתם לאין”. “והכסף יענה את הכל” – אמר שלמה המלך עליו השלום, אהיה כפרת שפתותיו הקדושות. כן, אחים, בכסף אפשר לקנות את העולם הזה והעולם הבא. אשרי האיש פיזר-נתן לאביונים כאשר התרגז עליו השטן המקטרג. אני אומר לכם, אחים, שאול קנה בנדרים ונדבות את נתניה-בנציון שלו, זה הבן היוצא דופן, הגורם לו כל כך עגמת נפש. הוא מקיימו בידו ב”קול צום וממון", ביחוד “באלף יחודים”. הוה מודה על האמת, שאול, כנים דברי?"

“קטונתי מכל החסדים, אחי” – מלמל מולא-שאול – מה אנו, מה חיינו ומה צדקותינו!"

תמרה קומתו של נתניה-בנציון בשנה האחרונה וגבה משכמו ומעלה מהוריו. השתזף כבדוי מדבר. רחל נשקה צלקות כפותיו הנקשות, תחת שפתותיו אשר היתה מוצצתן שעה ארוכה-ארוכה עד כלות הנשימה. זלגו עיניה דמעות גיל וצער כאשר תאר נתניה-בנציון לפניה במשובת נוער וצחוק, תלישת אפונה וחומצה: כפות הידים מתרככות בתחילה, מאדימות כידי בחורות עדינות, המוכנות ללטיפה. מעט-מעט תופחות ומצמיחות יבלות. הגוף מתפלץ עם התפוצצות היבלת הראשונה, האי מעלה לבה ואד, כהר געש, אך מתמלאת חיש מהר עונג לא ישוער למראה ה"מג’ידי" ⁹ המכסיף, שכר יגיע כפים.

מולא-שאול הקריב את נתניה-בנציון ושיחר לו מוסר בשפה רכה אבהית ושקטה. הוכיח לו משוגותיו על כתיבת אגרות בלי הזכרת שם שמים, על ה"לאוין" של גילוח הפאות והזקן בתער שלוש-ארבע פעמים בשבוע ועל “קרקפתא דלא מנח תפילין”…

בשעת דבורו, אשר זלח כשמן זך, איטי וריחני, היו עיניו עצומות, גופו שחה בזיעה רותחת וצוננת ולבו נסער כים אשר ירד לדרגה שפלה כזו: להזכיר לבנו ברתת ובכלימה מצוות ה' הנעלות. בפרס היו כופתים “בן סורר ומורה” כמותו ודשים כפות רגליו בעקרבים עד שהיה חוזר למוטב. לשוא. נתניה-בנציון לא השכים עוד ל"תיקון חצות" ולא הלך לבית ה'. “שכר פסיעה” לא נחשב לו מאומה. בשתים בלילה עלה על ערשו ואחר לישון עד שמונה בבוקר. לתחנוני רחל הניח תפיליו ומלמל רגעים מספר בקלות ראש והתולים.

לא האמין מולא-שאול עוד להמלצת רחל, היה רץ מסנדלריתו הביתה, אורב לתעלולי בנו ונושך בשרו בשיניו. נתחוור לו, שנתניה-בנציון אפיקורוס גמור הוא. “כל באיה לא ישובון”. הסימן המובהק לכך – פריעת הראש, אם כי במעמד אביו היה חוטף כובעו וחובשו בדחילו. האות השני: אחרו שבת בנשף באיזו “מערת פריצים”, נסתרת מעיני מולא-שאול. גדל חשדו מיום ליום, שהוא עובר עבירות חמורות. פעם מצאהו: יושב פרוע ראש, בין שתי נערות אשכנזיות, ב"ספריה הלאומית" ושקוע בקריאת ספרים חיצונים עד כדי איבוד החושים.

בשנה השישית לבוא נתניה-בנציון כשסרב להשכים ל"תקון חצות", יצא מולא-שאול מכליו וצווח:

“תבל ומלואה פוצחים שירה והודיה לבורא יתברך, כל היקום רן, הצפרים מנעימות לחן, גם בהמות שדי מהללות אותו כדרכן: גועים ופועים, נוערים וצוהלים, שואבים ומיבבים. אומות העולם, אשר אמונתם הבל וריק היא, מיחדים שמו: “לא אללא אלא אלא”, ואיך ייתכן ליהודי כשר לשכב למעצבה כאבן דוממת? הן הוא חונן אותך בחיים, בחסדיו הרבים, מפרנסנו ומכלכלנו בשפע טוב, ולא ייבצר ממנו להפכנו לנציב מלח!”

ביום שני לאותו שבוע ירד נתני-בנציון למושבה '. אחרי פולמוס שנון בינו ובין אביו. הוא התאנה:

“גסות אצבעותי מהחזיק מרצע ומחט וירושלים צרה ללבי ומשעממת”.

“מגלגולי עשיו הרשע אתה” – נזף בו מולא-שאול – “על כן נפשך שואפת ציד בפאתי הגאיות ומרחבי שדמות. צר לך הר המוריה ומשכן השכינה, אשר הכיל את כל עולי-הרגל, הרבים כחול הים, בזמן המקדש”.

“ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'” – התל נתניה-בנציון - “והריח נדף מבגדי עשיו, איש הציד ולא מגופו של יעקב, יושב אוהלים…”

“אפיקורוס אתה!” – זעק מולא-שאול במרירות – על כן צוו חז"ל, אהיה כפרתם: ו"דע מה שתשיב" – כי בעלי לשון הם ומשיבים שנונות".

נתניה-בנציון אמר שלום ויצא את הבית. מיום העדרו לא יבשה דמעה מעל פני רחל.

כעבור ירחים מספר נאלץ מולא-שאול לרדת בעקבות נתניה-בנציון, כמובן, אחרי שנוכח, שיש במושבה ר. בית-תפילה ובית-טבילה, שוחט ודיין.

עת מצערה שלוו ההורים עם בנים בנחלתם החדשה ורחבת הידים, בת ארבעת הדונמים. רק רחל היתה נבעתת בלילות באופל שטחה, חסר גבול וחומה ומלא רחשים איומים ויללת תנים. דומה היה בעיניה לאוקינוס גדול… אך מולא-שאול לא הפסיד בשינוי מקום. מזלו המוצלח ירד עמו למושבה ר. הוא התפרסם לאחד הסנדלרים המומחים והזולים ביותר.

“לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז”. שלוותם היתה עד ארגיעה. היתה רוח אחרת עם נתניה-בנציון. בלילות התהפך על משכבו¹⁰ ונאנח. ימים שבת מעבודה והלך קדורנית וצהוב כדונג. נמלכו ההורים וקבעו דעתם: הבן הגיע לפרקו ועליהם להכניסו לחופה ומעשים טובים, בעזרת האל יתברך. כאשר ניסו אליו דבר, זרק נתניה-בנציון מזלגו ופתו בעצם הסעודה ואחר שוב הביתה עד האשמורה השלישית בלילה.

“הכנכרים נחשבנו לך בני…” – בכתה רחל חרש לפני נתניה-בנציון, כשוך הזעם, אחרי ימים אחדים – “למען השם, בני, איך יחרישו הורים, בהימוג בנם לעיניהם?”

“לעזאזל! – התחצף נתניה-בנציון – מי ימנע בעדכם?”

“יראים אנו, בני, לפצות פה לפניך ואתה מתאכזר על גופך”.

“כשל כוחי בפרך, אם לא אדאג לעתידי בעודני איתן ורב מאמצים. לא לעולם חוסן והון הורים מבטח כזב הוא – אם לא יסלול אדם דרכו בעצמו. רצוני לסחור וכסף מאין ימצא?”

מולא-שאול החריש לעצת רחל: למסור ביד נתניה-בנציון סכום-מה לנסות מזלו. הוא הזניח אותו בכלל, בשוותו נוכח עיניו דברי קוהלת: “עת לחשות ועת לדבר”. רק הקפיד, שבנו יחבוש כובע ויניח תפילין יום-יום, אפילו כ"מצות אנשים מלומדה". מתוך שלא לשמה בא לשמה".

נתניה-בנציון התחיל עושה סחורה בתבואות ושקדים, יין ופרי-הדר, בסיטונות. רץ לערים ומושבות, חסר מרגעה ושינה. כעבור ארבעה ירחים הודיע לאמו, שנשארו לו רק שלושים לירה ממאה דינרי-זהב.

אחרי שנמלכה בבעלה, הוסיפה לו רחל עוד עשרים דינר ונחמתו: “שבע יפול עולל וקם עד כוננו את הצעד הראשון” וברכתו בברכה הידועה לה: “המלאך הגואל” וכו' כבילדותו, ליטפה פניו והצמידה שפתותיה אל פיו שעה ארוכה-ארוכה, כאילו נזרקה נבואה מפיה, שעתיד הוא להיפרד ממנה לשנים רבות. נתניה-בנציון חיבק צוארה כלפני עשר שנים והתמוגג בדמעות כתינוק.

ליל שבט. חג האילנות השלישי לשוב נתניה-בנציון לירושלים, וחמשה ירחים להתנחלות מולא-שאול במושבה ר. ירח עגול, מלא קסם וגעגועים, התגלה מדי פעם בין מפלשי-עננים לבנים-אפורים, אשר הזילו רביבים ושעירים חליפות, בהמיה חרישית, ולפרקים בשאון.

“נדמה לי” – פתח מולא-שאול כלפי רחל, בשבתו מעוטף אדרת על-יד האח –"שנכנסה רוח תזזית בבנך. הוא עצוב ומדוכא".

“בנך הוא” – קנטרתו רחל – “נפלט מאפך ממש. לא צהלו פניך מעולם, אם כי לא חסרנו כלום, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. הדלים, שאין בסלם פת למחר, שמחים בחלקם יותר ממנו. אצלת מרוחך גם עלי…”

“אין הנדון דומה רחל” – השפיל מולא-שאול קולו – “אני לא נחלתי מהורי היורדים דבר, אך הוא מתלבט כסהרורי”.

“שונאי בני יתלבטו כסהרורים!” – שסעתו רחל – “הוא אינו משתוקק לממונך, יעזרהו הקדוש-ברוך-הוא ויחוננהו במתת ידו הרחבה”.

“מי יתן והיה כדבריך, רחל” – נאנח מולא-שאול והשתתק.

למראית עין נרגע נתניה-בנציון, נסיעותיו התכופות פחתו, אך נפלו פניו מאד ואישוניו העמיקו, כמעלימים סוד איום.

באחד הימים, שבוע לפני חג החרות, הודיע, שלא יצפו לשובו במהרה. הוא קנה כמות רבה של שקדים למכרם בחיפה. למחרת התבשרו ההורים האומללים מפי עדי ראיה: נתניה-בנציון הפליג לארצות-הברית…

נדהמה רחל וקפאה תחתיה לשמע הבשורה. שתי זרועותיה הלשות נותרו בעריבת הבצק ללא תנועה עת רבה. אחר-כך זימזם באזניה זמזום מרגיז, כאילו הקיצה מתרדמה חזקה, עיניה זלגו דמעות רותחות והיא שרה:

בני הטוב, אֵל חי עמו…

בקומה להטמין העיסה להחמיצה, עברו לבבה לב אם, גילה ותוחלת: יגדל בנה ושוב ישוב בראש מורם וידיו מלאות ברכה… אם כי טרם פסקו דמעותיה, להיפך: זרמו ללא פוגה, בזכרה בכיתו האחרונה לפני פרידתו, בחשבה על בדידותו בנכר והסכנות הצפויות לו בים ובדרכים. יתכן, שיהא מוטל על ערש דוי, על כרים וכסתת נאלחים, באיזו פינה אובדת, בקריה רבת שאון, ולא יהיה מי, שישאל לשלומו ויגמיאו כף מרק…

מה נכספה נפשה לנשק עוד פעם שפתיו הגבריות-מתוקות… עיניה העשות מבכי ניתלו פתאום בשער בצפיה וגעגועים אין קצה.

מולא-שאול הביע צערו ורגשות לבבו בשלוש מלים: “ברוך דיין אמת”, והשתתק. נדמה לו, שניתק החבל העבות, שריתקו בין שמים וארץ. פטור הוא מעתה מדיני-שמים, קיים את מצוות “הוכח תוכיח” בכל נפשו ומאודו והעלה חרס בידו. לדעתו נפל היה נתניה-בנציון ולא בר-קיימא, הופיע ככוכב שביט באפלת לילה ונעלם כחלום רע, המחייב תענית. ברי היה לו, שלא ישוב עוד לעולמים. כל חיותו וחייו תלויים היו בזכות הארץ הקדושה. בטלה הזכות…

הוא לא ההין להרהר עד הסוף מפני “פתחון פה לשטן”. צמרמורת עזה הרעידתו, חשכו עיניו מראות. פנה כלפי רחל, שהתמוגגה דום בקרן-זוית ולא מצא מענה. עיניו זלגו דמעות והוא ענה נפשו בהרהורים קשים: עתה תתנוון בערירותך, זקן מביש, רד חיים שאולה, ערירי תהיה, ערירי! לא יהי מי להטריד עצמותיך המסואבות ולא תנוחם שיבתך המבישה. מהנץ החמה עד בואה יחר גרונך עם האשכנזיות, כפיך תמקנה במרצע וארכובותיך – בקורנס. תלעס פת-יגונים בלילה, שרויה בדמעה, ותשכב למעצבה, שכול מבנך-יחידך, שגדלתו בעמל וביסורים, ועתה כשהגיע לפרקו – איננו! הה, איננו! ערשו פנויה, ארון בגדיו – אלמן. משחת שיניו ומסרקו – יתומים ומאובקים. אלמן וערירי! ככה ינקפו ימיך, ללא תמורה וחילוף עד בוא מלאך-המות…

למחרת הודיע לרחל רצונו: לעלות ירושלימה. היא נאנחה חרש, הביטה על גבו השחוח ועל זקן שיבתו, אשר הלבינו בין לילה, וברכתו בקול חנוק מדמע עצור:

“ה' ישמור צאתך ובואך”…

מולא-פינחס הדיין היה תלמיד-חכם ופרנס העדה בירושלים ושליחה לקונסול ומוסדות-חסד. קומתו הדורה וזקנו יורד על פי מדותיו, עוטה אדרת שחורה, כחכם באשי, וקדקדו חבוש מצנפת. הוא כותב אגרות לבורים ומשאלות לעלגי¹¹-שפה. נמלכים בו אובדי-עצות וקשי-יום בעתותיו הפנויות הוא מקיים: “והגית בו יומם ולילה”.

אמנם רבים מרננים אחריו, כמו אחר שאר “חברי ועד העדה” היוצאים והבאים לפניה כי ב"קמח מצות" וגזל עניים הקים הדיין את ארמון תפארתו, בעל שתי דיוטות בלב בתי-פח נאלחים, קני-דלים. אך אנשים ישרי-לב גינו את ההמון ולהגו, כי רק פתי יאמין לדיבות עם קשה-עורף זה אשר נתן דופי גם ב"רעיא מהמנא", אדון הנביאים…

מולא-שאול פנה אל הדיין מולא-פינחס בצרת נפשו. הדיין העלה מזור לפצעי לבבו, עצם עיניו ולחש, כמגלה רזין עילאין:

“בנך יש בו ניצוץ של קדושה, אשר בגללו זכית לדרוך על אדמת הקודש ולשכון בתוככי ירושלים, תיבנה ותכונן, במהרה בימינו אמן. “מגלגלים זכות על-ידי זכאי”. אבל בעוונות הרבים, הסיתו השטן להפילו, חס וחלילה, מדחי אל דחי, לסאב נשמתו בארץ הטומאה, עד שלא תיקן פגמיו הראשונים. תעתועיו ונדודיו מקורם בגלגולים, רחמנא ליצלן…”

“אהיה כפרת רוח קדשך, מולא” ¹² – סייע לו מולא-שאול בבכיה – “עתה אחוש קמעה סוד התלבטות בני המסכן וענוייו הרבים”.

“עלכן עצתי היא” – הוסיף מולא-פינחס – “להסיח מלבכם ולא להזכיר שמו ומידותיו, פן תדברו בגנותו ותעירו עליו את המקטרג, חס וחלילה! העתירו בעד נשמתו וחייו, אתה ב”שמע קולנו" בשלוש תפילותיך, ואשתך – בשעות רצון ובהדלקת נרות של שבת. אבל בתנאי, שלא ייודע לה הסוד. אנינות הנשים ודעתן קלה ויש לחשוש מפני סכנת נפשות. גם אני, עפר ואפר תחת רגלי-צדיקים, אעורר עליו רחמים על יד הכותל המערבי. ובעזרת האל יתברך ‘החוט המשולש לא במהרה יינתק’."

לבסוף יעץ למולא-שאול להשאר במושבה ר'., לפי רצון נתניה-בנציון בנו, אם כי מעטים שם יראי-שמים. סוד גדול עמו על קסם המקום… גם צוה עליו להצדיק את הדין ולשמוח בחלקו. עצבות מ"סיטרא אחרא" היא, בר מינן, ובזכות עבודת ה' מאהבה ישוב בנו, אם ירצה ה', ‘ושב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם’."

מולא-שאול הניח על השולחן צרור חתום ומלמל חרש בביישנות:

“למתן בסתר, לפי הבנת כבוד הדיין”.

כלו עיני רחל בצפיה לאישה ולבשורה טובה. היא חשבה: הוא יבקש מן הקונסול להשיבו מלב ים…בבואו שאלה חרש:

“מה חדש?”

התרה בה מולא-שאול, זעום פנים:

“אם תזכירי לי עוד פעם שמו ותדברי עליו מטוב עד רע – אטשך אף אני ואנדוד למרחקים, לבלי שוב לעולמים. נקבעה דעתי, שאני איני אביו והוא אינו בני; חלום רע היה ונמחה. “ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך”… ואם את אוהבת אותו, דומי והתפללי חרש לשלומו”.

“האם הפכה תבל, אבי-נתניה?” – הצדיקה רחל את בנה – “כל העולם” מפליגים לאמריקה ושבים בהון קורח…"

מולא-שאול נעלם ולא שב גם בלילה. רחל מצאתו בחצות, מכווץ על אחד הספסלים בבית ה'. השיבתו הביתה בתחנונים ובבכיות ונכנעה לדעתו. מאז התמוגגו שניהם גלמודים ביגונם ובכו חרש במסתרים.

כעבור ששה שבועות נתקבל מכתב עם חותמת ארצות-הברית.

רחל ליטפה את המכתב בחיבה ורחמים, כבלוריתו של כותבו, בהיותו עמה. נשקתו ברעדה, כספר תורה, כביכול, ומרחה על עיניה הדומעות. אמרה כמה פעמים: “אהי כפרת לשונך, בני!” כמה פעמים התפרצה מהשער לבשר לבעלה – ושבה, מתאפקת מחשש זעמו. נמלכה בדעתה ומצאה. ערכה שולחן כביום שבת, פרשה את המכתב בין כיכר הלחם וקערת המרק והניחה בשוליו הכף והמזלג.

הרגיש מולא-שאול בשינוי ובאגרת מרחוק, נגש לאט לשולחן וזרק את המכתב כחפץ טומאה, התרחק וישב לאט על המחצלת, הפרושה באמצע החדר, כי לא נהג להסב לשולחן בימות החול. בימות החורף היה עולה מיד על מטתו ומתכסה עד ארכובותיו בשמיכות שינה. אח בוערת לפניו ורחל מושיטה לו כיור לנטילה ומים אחרונים. בימות הקיץ, כמו בימים אלה, חודש של מתן-תורה, ישב על המחצלת בקיפול רגלים, לנוגה הירח ותכלת השחקים. נתלו עיניו בקליפטים, האמוצים-שחורים, הנשאים כלפי-כוכבים ומאוושים בטרפיהם, כיוצקים לחשם לפני הבורא. הוא התבונן אל הדר הבריאה והרגיש, שחודרים אל קרביו, בעל כרחו, דרך נקבוביות עורו, ריחות ניחוחים.

כדי להסיר מעליו את הרוח הטובה הרהר מולא-שאול נוגות על “נהר-די-נור”, שעתיד כל בשר לטבול בו, כתוב עונשו בגיהנום, ונאנח מרה.

“איני יכולה להבין אב כזה” - נאנקה רחל.

“אינני אב ואין לי בן!” צעק מולא-שאול – ה' אחד ושמו אחד ולדיבורי אין תמורה! ואם תשכחי הבטחתך ותזכירי לי דברים מעין אלו – מקומי לא יכירני כאן, כאשר הזהרתיך".

נקפו ימים נוגים, שבתות ללא זמרה ומועדים ללא שמחה. רחל התבודדה בקרן נסתרה ותינתה את יגונה בחרוזי-קינות, בשפת הורתה, הספוגה תוגת גלות וגעגועי-נצח. כאשר נסחט לבה מעסיסו ועיניה עששו מבכי – הוקל לה.

אבד בעיניו מולא-שאול. שבעתים הוכפלו יסוריו על נצירת סודו מרחל בהכרח, כפי אזהרת מולא-פינחס הדיין, שקבלה צורה מעוותה כל כך וחסרת תקון. דומה היה בעיני אשתו כאילו הסיח דעתו מבנו מכל-וכל ולא ידרוש שלומו וטובתו לעולם. גם לא נפנה לשפוך לבו בדמעות ולהקל דאבת נפשו. בימות השבוע ולילותיהם עסוק היה בסנדלרייתו, במידה שלא עצר עוד כוח להשכים ל"תקון חצות". ושבת – לה' היא, אסורים בה הרהורי-חול ועצבות… אילו, לפחות, שמרו האשכנזים תשעה-באב כהלכה. רבון העולמים ואדון האדונים! – עיניו דמעו מאליהן, בזכרו תשעה-באב בפרס, חורבן בית-המקדש ממש! “סעודה מפסקת” מהולה באפר. אפילו העוללים והתינוקות יושבים על עפר, בודדים ומורדי ראש ואינם יכולים ללגום דייסת-העדשים, מאכל אבלים. ידעו: ירושלים נחרבה! הקדוש-ברוך-הוא מכבה אורות השמים ומבזע פורפורין שלו, עוטה שק, כביכול, ומתפלש באפר, מלאכי-מרום מר יבכיון. אפלה מכסה את ה"מחנה" ¹³. נר עמום יחידי דולק בפני הדיין, המקונן “מדרש איכה” לעדה פרועת חזה ויחפת רגל. אפילו חסידי-אומות מוחטים אפם למראה הקהל האבל, החוור כדונג מעינויי הצום ובכיה, גועה אזלת-יד לפני ספרי-תורה והיכל אלהים, העוטים שחור.

הוא התגעגע ל"ימים נוראים". יצק נפשו עם ציבור עוטי-לבנים, כמלאכי-השרת המתוודים בחיל ורטט לפני יושב על מדין ומתמוגגים בדמעות-תשובה. אלה החטאים והמלשינים נושאים עיני-טלה לאחיהם, אשר היו מנודים להם אתמול ומבקשים מחילה וכפרה…

חמרמרו קרביו של מולא-שאול לזכר שמחות של מצוה, הדיין מכרכר ומפזז כתינוק. מפייט להמן וזרש, באזני נשים וטף, חרוזים מנבלי-פה, המחייבים עליהם בשמים ארבעים יום נידוי – אילו נפלטו מפה בימות החול.

מיום למשנהו השתקע בעצבות ביתר שאת, בהשוותו את עברו המלא זכרונות וגעגועים לריקניות חייו העלובים בהווה. לפני כן, בהיות לו בן, הרגיש עצמו כאחד האדם, השתדל להתרומם ממעלת הדיוטות ולהכריע את העולם לכף זכות, בעשיית הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם. ועתה, נעלב על כל צעד. האשכנזיות חרפוהו: “הפרסי נשאר פרסי, פרא-אדם וגנב”, ובעליהן ובניהן מילאו אחריהן בחלחל הבוז בעיניהם. והדיין בכבודו ובעצמו היה מהדר שיבתו וקם לפניו מלוא קומתו, כשהיה בפרס. מקומו היה סמוך לארון הקודש.

בשרו נעשה חדודים-חדודים ועיניו זלגו דומם בפשפשו במעשיו, המעולים, לפי דעתו, ממעשי האשכנזים.

 

י ¹⁴    🔗

אגרות נתניה-בנציון נעשו שוטפים ועליזים ובישרו את קרבת שובו. על-פי-רוב היה מסיים: “הכל יהי ‘אולרייט’ הורים חביבים”. ואם כי לא הבינה רחל פירושה של “אולרייט”, ששו מעיה לשימעה. תחת אשר עששו עיניה עד כה ולבבה, לב אם, חמרמר לקוצר מכתביו וקדרות תכנם, הוא היה כותב רק שלוש מלים: “בריא אני ועובד”. שביניהן בלטו לעיני רחל: תעיות נכר וסבל כבד, נוחם מר ומוסר כליות.

רחל הושיטה המחאה של מאתים דולר למולא-שאול בצירוף מכתבו האחרון של נתניה-בנציון ומלמלה חרש:

“הן אין לי אחים ודודים אשר ילכו לבנקים להוציא לי את עמל בני…”

מולא-שאול עיין במכתב למרות רצונו, כביכול. בפנים חמוצים הבליע הטורים הראשונים, הדורשים “שלום אבא וסיבת רוגזו וכו'”, והרים קולו:

…"תשאליני, אמא יקרה, מי מעכב שובי – אם כה נכספת נפשי לארץ הקדושה… הנני ואספר לך מקצת הרפתקותי בשלשים ירחים אלה על אדמת קולומבוס.

“נטפל אלי בחור טרזן, בלשן בכל השפות, מיד ברדתי מן האניה וטיפל בי כאח, יותר מזו: כאחות רחמניה. המציא לי כל צרכי בלי טורח והחל ללמדני “תורת הרקחות” ושמות הסמים והאבקות לעשותני לרוקח. כנראה, היה רופא באמת, כי זיופו לא נודע לי עד היום הזה. ובתורת גמול ותודה הפקדתי בידו שרידי כספי, ששים דינרי-זהב, לפתוח קליניקה ובית-מרקחת. התברכתי בלבי: סימן טוב ומזל טוב, הגעתי בעזרת ה', לתכלית הנכספה, באמריקה: שותפי יכתוב רצפטים ואנכי אעטוף ללקוחות אבקה בשוה פרוטה ונגרוף דולרים ונחלקם בשוה. אכן זוהי ארץ הזהב”…

“שכרנו ארבעה חדרים, כלומר: הוא שכר, אני טרם ידעתי צאת ובוא. חדר אחד לדירתי. הוא לא לן עמי אף פעם, היה נעלם בין הערבים ושב בבוקר, בשמונה שעות בדיוק נמרץ, ומזרזני למלאכה. הרבדים והרהיטים לבית-המרקחת נכונו וגם מקצת צלוחיות וצנצנות הוא הביא. אך לפתע הוא נעלם ואיננו, כלו עיני מיחל ולא שב”…

“כעבור שבוע עוקל הכל עם שרידי-חפצי והוטלתי חוצה, כמטלית מגואלה, עירום וחסר-כל – – – הייתי מזדקר נפעם וקפוא-אברים, רטוב מדלף וטללים. מעל ספסלי הפארק הטחובים. תחבולותי הרבות לשוב אליכם עלו בתוהו. אפילו נסיוני להיות מלח ולהשמט בחופי ארצנו לא עלה בידי, נפסלתי משום חולשתי”.

“במלאת שנים-עשר חודש של הרשעים בגיהינום שלמתי הסנט האחרון לדמי כרטיס האניה לשוב אליכם, וכאשר הושטתי ידי לקבלו – יבשה, כזו של ירבעם אשר שלח ידו לתפוס את איש האלהים: זרוע נעלמה החניקתני באכזריות” – – –

“למחרת הושב לי כספי מסוכנות האניות והפך לכנעות קסם, לקורקות משי ואנפילאות קטיפה, גרבים חוריים ושמלות טרסים…”

כעבור שלשה ירחי-רוכלות נפגשתי עם אליהו, בן מולא-מיכאל באחד הרבעים וששנו איש על אחיו כמוצאי שלל רב. לו היו לקוחות רבים וידים ריקניות ולי – ארבע מאות דולרים בסחורות, המוטלות כאבן שאין לה הופכים. השתתפנו וההצלחה האירה לנו פנים. עתה יש לנו ארבע עוזרים הסובבים בחוצות עשרים שעות במעת לעת ויגעים עמנו למלא משאלות האמרקניות" – – –

“הה, הורי החביבים! נטרפת דעתו של אדם מריצת חפזון זו ותשואת הקריה, המדהימה ומהממת יום ולילה, אין הרף” – – –

“לפי קורותי אלה ברור לך, אמא יקרה, כי הקדוש-ברוך-הוא עצמו מנעני משוב, בהיות בידי רק כרטיס האניה. עתה, יש בידי דמי כמה וכמה כרטיסים, ברוך ה'. גם אבא יסכים לדעתי: כי “יציאת מצרים” בלי הביזה – אינה גאולה שלמה”.

ההמחאה המצורפת, היא מתת לאבא, כדי להיפטר מסנדלריתו ויתעסק בתורה, כתשוקתו. אקוה לשלוח עוד".

“בנכם נתניה-בנציון”

מולא-שאול זרק את המכתב ברטון:

“הארצה בכסף וזהב? האם בשל כך זנחתי כל הוני ויקרי ועליתי לארץ הקדושה?”

“ברוך הבא!” – הפסיקה רחל ריטון בעלה וקדמה פני מולא-מיכאל, שנפנף מכתב מאליהו בנו, נכנס בחפזה ובלי רשות, נפל על צואר מולא-שאול, נשקו ממושכות והעתיר דבריו:

“הפלא ופלא, שאול! נסי ה' ונפלאותיו! “בכור-שטן” שלי ו”יוצא-דופן" שלך שותפים הם. והנה שלח לי בני מאתים דולר וכותב, שיוסיף לשלוח עוד ועוד, אך מתנה עמי, שאשב בבית ואתפטם כשור אבוס וכעגל מרבק. הוא מתרה לי: “אם לא תחדל מחזור על הפתחים – אזניחך יחד עם אמי ואחי ולא אשוב ירושלימה לעולם”.

מולא-מיכאל הפסיק מדבריו, מחה זויות עיניו, אשר נרטבו מדמעות והוסיף בקול חנוק:

“עוץ עצה, שאול אחי, איככה אשב ואכלה עמל בני המתמוגג בנכר בשביל עתידו?”

“בזכות כבוד אב ואם” – ענה מולא-שאול – “יוסיף לו הקדוש-ברוך-הוא אלף מונים”

“הגם אתם רוגזים על בנכם” – השפילה רחל קולה ועיניה כלפי מולא-מיכאל בשאלתה – “אשר הפליג לאמריקה?”

“חס וחלילה!” צהל מולא-מיכאל – “אמנם בראשונה מרטתי זקני, דעתי היתה מטורפת עלי מגודל צערי, שלשה ימים לא בא אוכל אל פי. אשתי נפלה למשכב, לא עליכם, מעוצם העגמה והגעגועים ומחלתה ארכה עשרים ושלושה ימים! אך עתה, “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו”, מקוים אנחנו לשובו בקרוב בידים מלאות והוא – “בן אדם”. גם הוא היה¹⁵ קשה-עורף באיבו ואחיו כינוהו: “בכור שטן” מרוב משובתו, אם כי היה הצעיר שבכולם ובן-זקוני. היינו דשים גופו ב”פלקה", סטירות וצביטות, אני יחד עם אחיו – והוא בשלו. לא זז מחפצו כמלוא נימה, ממש כ"יוצא דופן" שלכם. בהיותו בן תשע נכנסה בו פתאום רוח תזזית: חפץ ללבוש חליפה חדשה ו"קסקט" וללמוד בבית-הספר. צחקנו על “קסקט” אשר לא ידענו מהו ונזפנו בו. אך הוא לא זז מתשוקתו, כחמור מוג-לב, הממאן לעבור בנחל מים. הוא פרם קפטאנו יום-יום לבלי מתום, אבד “תרבושו” וטבולו ואחרי המלקות ענה בפשטות כבראשונה: חפץ חליפה חדשה, קסקט ובית-הספר. נלאינו מהלקותו ומלאנו משאלתו, כי חדל ללכת לכוּתאב ובאחד הימים לא שב הביתה. כעבור יומים מצאנוהו קודח ומוטל מכווץ באחת הסימטות ב"מאה שערים". כשגדל לא התאמן בשום מלאכה, עבד יומים בשבוע כדי דמי עניבה צחורה, קסקט וחליפה. יתר עתותיו בלה במשחקי-מכבי וטייל עם בחורות אשכנזיות, ימח שמן וזכרן. כשיסרוהו גיסותיו ואחיו:

“למען ה', אליהו, מה תהי אחריתך?”

“לא שחורה משלכם” – היה מתריס כנגדם – “בכל רגע אוכל לאחוז מרצע ודונג לשכף נעלים מסואבות ומעצד – להקציע קרשי “בית-הכבוד”. גם בלעדיהם אוכל לעטות גופי בקפטן וראשי – בטבול דהון של איזה ישמעאלי.”

“תתנפח כך גם אחרי נשאך אשה?” הונוהו הגיסות בחרוק שינים.

“אשתי לא תשפשף רצפות הבוכרים והאשכנזים, ולא תכבס צואים…” – כך היה עונה להן. אני בטוח בהשם יתברך, שיקומו דבריו וישוב כבן אדם". אמנם גדול חטא ה"יוצא דופן" שלכם מבני, בהתרחקו מכם, כבעת מוזמנה לו מאת ה' מורשת כה רבה. ואף-עלפי-כן עליך לשמוח בחלקך, שאול. יעקב, אבינו, עליו השלום, אמר: “ידעתי בני, ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו”. הוא יגדל ממך, שאול, בעזרת ה', ותשבע ממנו גיל ונחת. הבה נגילה ונעתירה לשלום בנינו והצלחתם ולשובם בקרוב.

“לי מינה ה' לחם יגונים, אחי” – נאנח מולא-שאול –"ולא אמיר כוכבי…"

"הקדוש-ברוך-הוא, ישתבח שמו נתן לפני אדם דרך הטוב והרע, החיים והמות, הכל בידינו, שאול! על כל פנים אני אורחך היום ולא ארפה ממך עד תשוח עמי באחד הפרדסים ונאמר: “בשמחתכם” ¹⁶ על כוס יין בתקוה לכוללות נתניה-בנציון ואליהו בארץ הקדושה. תלווה אלינו גם רחל, אשר עגומה היא כל כך בגלל “עשתונותיך” הקודרים.

היה חודש אייר, החמה הציצה בפאתי-ים כשושנת-הוד, הטובעת בין אודם וארגמן, תכלת ופיתוכי-זהב. רוחות קלילים, רעננים ומלטפים זלפו מלוא חפניהם ריחות ניחוחים למרחב-יה. חצרות, גגות ורחובות המוריקים, שקדים וגפנים, עצי הדר ואקליפטוסים שינו את גווניהם מדי-רגע: זהרורים ורדי-פז, שביבי די נור.

שלב מולא-מיכאל ימינו בזו של מולא-שאול, בבואם אל בין משעולי-כרמים, שאף מלוא ריאותיו בושם האביב ופתח פיו:

“אה-ה-ה, ישתבח שמו ויתעלה הדרו, יתברך! איך זה יתכן, שאול, להתעצב במקום זה? שא עיניך וראה: רק ירוק וכתום סביב ופרחים שלל גוונים, המציפים ריח גן-עדן. והנה כנפי-רננה, שיכורי-הוד ותפארת, יהללו יה, אפילו האדמה מתחת רגלינו מבהיקה ומרהיבה כזהב. תן אל לבך, שאול, האם ניוולד שוב פעם, או ייטיבו בנינו לחיות ממנו? שכח יגונות הבל, שאול! טובה שעה אחת של קורת-רוח מכל הון העולם!”

הסבו שני הרעים על גדות הבריכה באחד הפרדסים ורחל לצדם, הרחק מעט משום צניעות, השיקו גביעיהם באיחולים לשמחות ‘ולשלום האחריות’."

מולא-מיכאל נלהב ונסער מצחות האויר ורעננות האילנות, הסתכל בבבואתו בתוך מי הבריכה, הניצתים בזהרורי-השקיעה והרבה דעתו על פניו המלאים ומקרינים לעומת פני רעו, הכמושים ולבנים כדונג, שתה כוס אחרי כוס והכריח גם את מולא-שאול לעשות כמעשהו.

למחרת, בעת הפרידה הבטיח מולא-מיכאל לרעו, תוך כדי התרפקות והתנשקות, כי יכתוב לאליהו בנו, שלא יראה פניו מבלעדי נתניה-בנציון עמו, כאשר ישמע לו גם הוא וישב בית מהיום והלאה. אחר-כך הרעיף על ראש רחל ברכות מאליפות ותנחומים על גורלה, בקול מרטט ורוה-כליונות.

 

יא    🔗

משנפוג שכרונו של מולא-שאול, שקע בעצבון צורב. הוא היה בעיניו חוטא ונכשל בעבירה, סבא וזלל ושמח, שכח את בנו, התועה בגלות “בחטאי גלגוליו”, עבר על אזהרת הדיין, מולא-פינחס, שלא להזכיר שם נתניהו-בנציון אלא ב"שמע קולנו". דמה בעיניו ליוסף דילה-ריינה שלא עמד בפני פיתויי השטן ולריח קורט לבונה התעכבה הגאולה, שעתידה היתה לבוא על ידו והוא נטרד מן העולם בר מינן.

רחל נעצה עיניה באישוניו, נאנחה ושאלה חרש:

“כל ימיך תתענה, אבי-נתניה, מה אעשה אם תחלה, בלי פתחון פה? אנה אבוא גלמודה וערירית בין האשכנזים?…” – הרהרה בפסוק, שמולא-שאול גופו היה מקריא לה: “טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי-ריב” והשוותה גורלה לזה של כנום, אשת מולא-מיכאל, החוזר על הפתחים, השמחה עם בעלה ובניה על הפרוסות העבשות והמגואלות, האסופות מידי מנדבים..

מולא-שאול לא השיב דבר. הוא נסגר בסנדלרייתו וערך אגרת-וידויים להדיין, צם יום אחר משנהו ופיזם תהלים בבכי עד אשר נענה מהדיין:

“… הישמר משמחה רבה ועצבות יתירה, חלילה, “החכם עיניו בראשו”, שמח בחלקך, שגבר בנתניה-בנציון היצר הטוב, אם יעזור ה', הכסף השלוח מעמו – אות הוא לכיסופיו לטהרה ולארץ הקדושה, אך “השלך על ה' יהבך”, כי בעזרת האל, ברוך הוא, יקוים בכם המקרא: “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”, אמן…”

אכן נאמנו תנחומי-הדיין, מכתבי-נתניה-בנציון הפכו ערגון וגעגועים צורבים. בהתקבל מכתב מאזינה רחל לקריאתו מפי מולא-שאול ונמוגה בדמעות.

מולא-שאול לא השיב דבר, הוא נסגר בסנדלרייתו¹⁷ וערך אגרת-וידויים בחשאי ועוצר דמעותיו בגרונו, לבל תגלנה לעיני-אשתו. אך עם גמר המכתב מתפרצות הדמעות בעל כרחו כזרם איתן ואף הוא נלוה לרחל, המיבבת חרדות. שש שנים ארכו ימי צפיה. שלושת אלפי דולרים נערמו באחת הזויות הנסתרות. ועם כל משלוח חדש – עוררו געגועים ותוחלת ממושכה לבעליהם-שולחם, נתניה-בנציון. הלבבות היו ממוסמסים.

שבוע תמים היו חוזרים על המכתב. משננים אותו על פה ומעוררים נהי. אז הרגיש מולא-שאול נגינת “מפני חטאינו”, העצובה ונוקבת כליות ולב, של החזן האשכנזי והיה מפזמו חרש-חרש בעת מלאכתו, גופו אחוז צמרמורת ועיניו זולגות דמעות.

המכתבים הטרידו מנוחתם. לא יכלו לשבת דומם כבראשונה ולצפות עוד “בעת בנם-יחידם דומה לחבוש, שאינו יכול להתיר עצמו מבית-האסורים”. עלו ירושלימה, פיזרו לאביונים ונדרו סעודות-מצוה להילולות בר יוחאי הקדוש ורבי-מאיר בעל הנס. תקעו מסמר בכותל המערבי למשוך נתניה-בנציון ולהשיבו בשלום, הטיחו ראשיהם בו בכל עתות רצון ובקשו רחמי-שמים.

נחמם הדיין מולא-פינחס:

“שמחו בחלקכם! מכתבי-נתניה-בנציון רצופים כיסופי-תשובה ורשפי-קודש, תזכו לראותו בקרוב, אם יעזור ה', בעל תשובה ומידות טובות ונבון וחכם כיאות ל”בי-אוריין".

היום המקווה בא, נתקבלה טלגרמה: "הפליגו מניו-יורק נתניה-בנציון ואליהו.

מולא-שאול זרקה בפנים חמוצים כהרגלו ורטן:

“לי אבוד הוא, כאשר – אני לו, לנצח נצחים..” – ויצא את הבית.

אך מאז צהלו פניו, שמר על נקיון מלבושו, באמתלת “ימים נוראים” והביא ראיה לרחל מן הכתוב: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם כלפני ה' תטהרו”, שלשל פאותיו העבותות יפה-יפה וסרק שיבת זקנו יום-יום. בחצות לילי שבתות ומועדים התכופים הנעים קולו ב"דודי ירד לגנו"… וב"אל מסתתר בשפריר חביון"… כמו בימי נעוריו ובשנתו הראשונה בירושלים… התכונן לקראת חג הסוכות בתכונה רבה. שני אתרוגים מהודרים בחר בפרדסו של רבי מרדכי זילברמן ושלם בעדם שתי לירות ארץישראליות, אחד ששלח לדיין מולא-פינחס והשני השאיר לעצמו. הידר את הסוכה יותר מבכל השנים. דפנותיה שטיחים יקרים, מרהיבי-עין תחת מחצלות וכפות תמרים, שבץ סככה בהמון פירות וירקות. הוא גופו עסק בעשייתה ארבעה ימים ועזב לפועליו סנדלריתו אשר המתה מלקוחות. לעומתו עמלה רחל בבית, חטאה וטהרה כל הפינות, הלבינה הכבסים וגהצתם, מרקה זגוגיות החלונות. הוא התבדח:

כנראה, רחל, נתחלף לך חג הסוכות בחג הפסח…

בראשון לחול המועד הופיע מולא-מיכאל בלוית אשתו, כלותיו וצאצאיהן. רגע ניצב בפתח הסוכה, פעור פה משתומם למראה ההידור והנוי ומשנהו נפל על צוארי מולא-שאול, חיבקו עד לחניקה וזעק:

“התבשרו שכולים! מחרתים ישוב ה”יוצא-דופן" שלכם עם “בכור-שטן” שלי! אך אני רואה, כי התכוננתם יותר מהמידה. אתה שכחת עשתונותיך חסרי-שחר, ורחל, אשר דימיתיה לגלמודה ושכולה, פורחת כבימי נעוריה".

“הבל הבלים…” – רטן מולא-שאול בקמיטת מצח.

רחל נשקה לכנום והתוודעה אל כלותיה, אשה-אשה וילדיה. שפתיה – צלצלי נשיקות ופיה – ברכות לבלי די, אצה-רצה למטבח ולמזנון לכבד אורחיה ומדי שובה עמוסה קעריות מלאות, נתרוקנו הראשונות והוכרחה לשוב ולמלאותן. התינוקות, שלא שבעו מימיהם לחם, זללו בין רגע המעדנים והממתקים אשר הוכנו לקבלת פני נתניה-בנציון ותבעו עוד מאמותיהם. הללו הטיפו להם בחשאי, קרצו להם בעיניהן וקללום חרש.

השתמט מולא-שאול לבית ה' והניח את אורחיו לטפולה של רחל רעיתו, התנצל, כי עליו לסיים התורה¹⁸. גם התכוון להתרחק ממולא-מיכאל לבל ידיחו להבלי-עולם.

היה ערב הושענה רבה. רחל ואורחיה נסעו לקבלת פני השבים. מולא-שאול מיאן להילוות אליהם. הוא רחץ וטבל. התעטף לבנים ובא לבית ה' מבעוד יום. שפך שיחו והגיגו בתורה, תהלים ומדרש “וזאת הברכה”. נמוג בדמעתו על פטירת משה רבנו. הסתכל בצלו לנוגה הירח, אם לא חסר לו איזה אבר חס וחלילה, נתמלא שמחה והודיה לבוראו, שראה צל ראשו, זרועותיו ואצבעותיו בתכלית השלמות. גדל בטחונו, שיוציא בטוב שנתו ורחל ונתניה-בנציון נחתמו בספר החיים.

הוא התעטף בטליתו ודפק בשערי-שמים בתחינה, שהה בבית-הכנסת עד אור בבוקר, סיים תפילתו עם הותיקים המשכימים, בחשבו: ודאי תבוא רחל לקרוא לו. אך היא לא באה, כי ידעה תכונתו: הוא ממאן בדבר שאחרים מפצירים בו. הוא שהה עד גמר המנין האחרון ושב הביתה קרוב לחצות היום, חלוש-לב וקודר כערבה חבוטה…

 

יב    🔗

נתניה-בנציון התרפק על אמו כבילדותו, התמסר לליטופיה ולנשיקותיה, שנחתמו בלחייו עם דמעות צורבות, מחה דמעותיו ונחמה:

למה תבכי, אמא? הלא אני בארץ-ישראל כבר ואישאר בה כל ימי חיי, אם יעזור ה'."

על מולא-שאול לא דובר דבר. רחל לא רצתה למרר חיי בנה ברגע הראשון לבואו. נתניה-בנציון צפה דומם, בכליון עינים להופעת אביו עד שחטפתו שינה ונרדם באין תנודת האניה על כסתות פלומה וסדינים לבנים כשלג, שהציעתם רחל לפני בואו…

למחרת בבוקר, לפני בוא מולא-שאול, נפרד נתניה-בנציון מאמו באמתלה, כי האניה, שהעלתם ליפו, פורקת מטענם בחיפה… בלכתו פרש בשלום אביו והבטיח לשוב כעבור ימים מספר.

הוא עלה ירושלימה ויחד עם אליהו התחפשו לבדוים ותרו את הארץ, כאשר נדברו ביניהם בניו-יורק. פנו דרומה למדבריות יהודה, טפסו על הררי-השממה החשופים והזעומים, לנו בנקיקים נסתרים, תרו חופי ים-הערבה, עברו את הירדן, הרוו צמאונם ורעבונם בעטיני עזים, שבו עם אפיק הירדן בשבילים לא נודעים עד בואך כנרת, סיירו במושבות וקבוצים, רקדו “הורה” עם החלוצים, עבדו בעמק ביבוש הבצות יחפים וערומים ושבו לתל-אביב, שזופים ועיפי-נדודים, שיכורי-רשמים.

אליהו השתוקק לבנות בית בתל-אביב, נתניה-בנציון נטה לחקלאות – ונפרדו.

לתקופת השנה שב אליהו לאמריקה להשלים הדיוטות העליונות על עשר החנויות שהקים במרכז המסחרי בתל-אביב. נתניה-בנציון רכש לו פרדס צעיר במושבה החדשה מ. הרחק שעה ומחצה מר., מקום מגורי-הוריו, וארבעים דונם אדמת בור, שהכשירה לנטיעה עם בכורי-פרדסו. הוא התמחה בחקלאות ונהל משקו בחסכון ומרץ.

מולא-שאול לא השלים עם בנו, לא דבר עמו מטוב עד רע, אם כי בנו בא לבית-הוריו מדי שבוע. הוא עקב אחרי מעשי בנו ונודע לו, שהוא מתהלך בגלוי-ראש, אינו מתפלל אפילו בשבתות וראשי-חדשים ומטייל עם האשכנזיות…

מולא-שאול עלה ירושלימה אל הדיין מולא-פינחס, גילה לו בבושת-פנים ובאנחה שוברת מתנים התנהגות בנו ובקש עצה ממנו.

“אוי לנו ואוי לדור הזה!” – טפח הדיין על מצחו והתרעם גם הוא על צעירי עדתו – “כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם”. נבובים הם, גנדרנים מבחוץ, מחקים את המושחתים והמקולקלים שבכל העדות, ביחוד המידות הפרועות של האשכנזים, ולא ישימו לבם לתוכן חייהם של אלו ולמוסר וטוב שבהם, לגובה חינוכם ותרבותם".

בסוף ניחם הדיין את מולא-שאול, כי אין להרשיע את נתניה-בנציון, שגודל בין האשכנזים ולמד מעשיהם ואמריקה הוסיפה השחיתה נפשו. אדרבה, עליו לשמוח בחלקו, שבנו לא נטמע בין הערלים, בארץ הטומאה, והוא עוסק במצות ישוב הארץ, השקולה כנגד כל המצוות ובזכותה עתיד הוא לחזור בתשובה.

מולא-שאול קבל את דברי-הדיין כדברי “אורים ותומים” ושאלו אם רגזו אינו גורם תקלה יתירה לבנו.

“אדרבה!” – ענה הדיין –"על ידי-כך יהי לבו נוקפו על חטאיו וייטיב דרכיו".

נתניה-בנציון נתארס ולא בקר את בית-הוריו במוצאי שבתות, כדרכו. הם חששו לבריאותו. רחל התאוננה על בעלה והוא נזף בה:

“האם אסרו רגליך מלכת לראותו?”

ברגע הראשון נצבה רחל בפתח דירת נתניה-בנציון, נבוכה ועיניה מסונוורות. ריבה זכת-גו, כבת שמונה-עשרה, חשופת שדים ורגלים עד הארכובות, המבהיקות כשיש צחור, סרוחה על ספה, מרופדת מרבד פלוסין ירקרק, ימינה תקועה בין כפות נתניה-בנציון, הנשען לצדה, שמאלה אוחזת בספר והיא קוראת בו בקול…

נתניה-בנציון הזדקר מיד וקרא בהתרגשות:

“יוכבד, אמא!” – ולרחל אמר – “זאת היא כלתי, אמא!”

נדהמה רחל, צנחה על הספה אין אונים וגופה הבלה שטוף זיעה קרה כשנחלצה מבין זרועות יוכבד, הרכות והעדינות. ראשה הסתחרר עליה מהרגשות שונות והשתקעה בהרהורים. רגע התקומם בה רגש הצניעות למראה יוכבד, הערטילאית כמעט. בפרס מסתתרות הכלות מעיני החתנים עד אחרי הנישואים. היא גופה בושה עד היום, אחרי ארבעים שנה חיי אישות, לחשוף רגליה לעיני בעלה. אחר כך רעדה מאושר, שגוף נאה כמותה היא כלת בנה.

“מה דעתך, אמא?” –הפסיק נתניה-בנציון הרהוריה – “היפה היא בעיניך?”

“מי יתן, בני. ילבין שחור תלתליך עם מחלפותיה, הערמוניות, החמודות, בחיי-אושר. תהיו הורים לשנים-עשר שבטים!” – ברכתם רחל, קמה ונשקתם שוב ודמעות התגוללו בזוויות עיניה.

פתאום נגלה לה עורף יוכבד, המסופר כשל גברים וחסר צמות. נאנחה ונסוגה אחור, בהרגישה בפיה טעם מריר ובחילה… אחרי רגעי שתיקה שאלה את בנה חרש בלשון זרה ליוכבד:

“התכיר גם הוריה ומשפחתה? היש לה אב ואם?…”

“אל תחששי, אמא!” – צחק נתניה-בנציון מלוא חזהו – “היא בת ישראל כשרה. בודאי הכריזו עליה מן השמים, ארבעים יום קודם יצירה: יוכבד בת ר' שמון לנתניה-בנציון בן ר' שאול”.

 

יג    🔗

רחל הגיעה הביתה מעודנה וזקופת-קומה. הבנים אצלו עליה מרעננותם ואשרם. היא לא ידעה נפשה מעוצר גיל, לבה פג בצהלו, התפלאה, כי עברה מרחק של שעה ומחצה מבלי הרגיש עיפות ברגליה. באו לפתע כל תוחלתה וניחושי-לבבה. נתניה-בנציון שלה, זה הנפל העלוב, אשר שבע נואשה מחייו, הנער הפרוע לשמצה והעלם הנבוך והעגום, פרח כברוש רענן ויהי לגבר שובה לב, פקח ונבון, אמיד ומכובד. ויוכבד גבירתו, הה! כמה רוך ואצילות, חן ונועם נסוכים על כל יצורי-גוה! כמה רחמים וטוב-לב נשקפים מעיניה! היא המתיקה שעות ביקורה שם וחרתה זכרן בלבה כזכר חג החרות. רחל לא הפלתה את אהבתה לה ולבנה. דומה היה, שזה עידן ועידנים לא תארה את נתניה-בנציון בלעדי יוכבד.

בבואה הביתה נפלה משמים ארצה בראותה פני מולא-שאול, העגומים כתמול שלשום ואינו שואל לשלום בנו.

היא פתחה בהתלהבות ובשרה לו ארוסי נתניה-בנציון עם יוכבד ובדתה לו מלבה, שהם רוצים להתחתן בחשאי בחיפה – אם הוא לא ישלים עם בנו. הוסיפה ודיברה על לבו, בהרגישה שעת רצון, כי מולא-שאול ישב מחריש והאזין לדבריה בראש מורד ובעינים עצומות.

הוא קם, התהלך אנה ואנה דומם וכעבור רגעים מספר הפליט במהירות:

“אני מסכים להתפייס, אחרי כל היסורים והבזיונות שגרם לי בשלוש אלה: החתונה תהיה בחצרי עם תזמורת נאה וגדולה, כי אין לי בן אחר זולתו. לא ירקדו בחורים עם בתולות. לא יסבו הקרואים גלויי-ראש!…”

נתניה-בנציון ויוכבד הבטיחו לרחל למלא רצון “אבא” בכל. פגישתם עמו דחו עד ערב החתונה.

התנאי הראשון בטל. החופה היתה בתל-אביב, בלי טקס. הנשף היה בחצרו של מולא-שאול, כמשאלתו. התנאי השלישי נתמלא בקפדנות. אבל אופן הכלולות, שהיו חסרי טורח ושמחה, כחתונות החלוצים, הרגיזו את מולא-שאול עד לבלי נשוא. הוא חשב להזמין כל ידידיו ומכריו מירושלים והדיין מולא-פינחס בראשם, כדי לכבדו ב"שבע ברכות". חשב לעשות משתה שבעת ימים, בנו יסב בראש הקרואים ויברך “המוציא” בקול רם ובטעם…והנה ראה ונוכח, כי הזה דמיונות שוא! כשנסה לשנות מתכנית נתניה-בנציון ויוכבד כקוצו של יוד, הרגיש בקשיות עורף של בנו. רחל לחשה לו:

“בננו מתבייש, אין האשכנזים נוהגים כך”.

תיכף אחרי הקידושין פרש מולא-שאול ונסגר בחדרו.

ליל ירח זיו, הלבנה בחרמשה, להתנשא לחוג השחקים. רוחות זולפים בשמי פרחים המתמזגים בריחות מגדנות ותרגימות וניחוחי-ורד ותמרוקים.

כלתה הסעודה. השושבינים רצים רצוא ושוב, מבוהלים ודחופים, מעבירים הכלים הריקים ומכסים את השולחנות במפות צחורות. מעט-מעט משתלטת דממה. יוכבד מוציאה כנורה מנרתיקו, פורטת לנסיון ומעוררתו באחת. נתניה-בנציון והמסובים מאזינים רגע מוקסמים, אחר משתפכים בסער תשוקה, בהתיפח הכינור ומסיימים עם המייתו החרישית בשלוה מתוקה, כמתוך חלום.

מולא-שאול כלוא בחדר מוגף, מתאמץ לעיין בזוהר הקדוש – והאותיות מטושטשות, מעשה שטן… פתאום נתלו עיניו מבעד לפתח ונתגלתה לעינו זרוע יוכבד, הלבנה כהינומתה, בהעבירה הקשת על הכנור.

הוא הזדעזע, זז ודמה לזנק בין המסיבה ו…ו… לירוק בפני נתניה-בנציון על הפריצות הזאת… אך הסתחרר עליו ראשו, חושיו הרגישים נמתחו כמיתרים עם המיית הכינור ולחן מקהלת בני הנעורים, לבבו נמס לאגלי-דמעה שצנחו על שיבת זקנו.

הוא זע, התנודד אנה ואנה והסתכל במסיבה ההומיה בחצרו, בין ערוגות הפרחים, המתנוססים בשלל גוניהם ושופכים קסמם אל מול נגוהות פנסי-חשמל.

הוא התייצב רגע וחפץ לרכז הרהוריו – ותוך כדי כך לבש אותה חליפת הארג, החדשה והנאה, חבש לראשו הסב אותה המגבעת הקנומה, בעלת התותרות הרחבות – מתת בנו “הסורר והמורה”, שלבשם בפעם הראשונה בחייו, לפני שעות מספר, ופשט אותם אחרי הקדושין. הוא זינק ממחבואו לבין המסובים, חבק צוארי נתניה-בנציון, שנדמה לו רך וענוג כל כך. הצמיד שפתיו, הקרות-רותחות מהתרגשות, ללחייו המגולחות, הרחיף ימינו על קרקפתו וברכו בברכת כהנים, בדמעות ובנגינה עצובה ורווית כסופים.

נתניה-בנציון הרכין קומתו התמירה והתמסר לליטוף אביו, הסמיק חליפות כנערה, בהיותו נסער גם הוא ומלא געגועים, אם כי במעמד אחר היה נמלט ומסתתר לבל תגלה “מזרחיותו” לעיני רעיו וכלתו.

מולא-שאול עבר מנתניה-בנציון ליוכבד ומלל חרש-חרש, בנגעו בהינומתה הצחורה: “ישימך אלהים כרחל וכלאה” והשתתק חיוור ונרעש… היא היתה כה יפה ורכה, עדינה וזכת-פנים, וכאשר נתנה בו עיניה החולמות, המזהירות באור טמיר – נתבלבלו חושיו בו. דמתה בעיניו כרחל אמנו, כביכול.

המסובים, בליל כל העדות, מהם עיניהם זלגו, מהם מחאו כף והנותרים הריעו:

“כה לחי!”

רחל פצחה בתרועת גילי-לי-לי-לי ממושכה, לשוב לב בעלה על בנה אחרי שבע שנות רוגז, וזירזה את אורחותיה, נשים קשישות ועטופות ראש, שירדו מירושלים, להריע עמה בשמחתה, אם כי נתניה-בנציון הזהירה לבלי לנהוג מנהגים פרסיים ולביישו במשתה, נגד כלתו, רעיותיה וחבריהם האשכנזים…

מולא-שאול הקיש כוסו לכוס בנו וכלתו ולכוסות המסובים והמחותנים, אמר: "לחיים, בקול רועד, נשק עוד פעם פני נתניה-בנציון, גמע את הליקר הנעים, הסב לימין בנו נכלם ומורד-ראש ובקש יוכבד לעורר כנורה על חורבן בית-המקדש וגלות השכינה.

עתה שמח מולא-שאול בחלקו. הוא מקבל פני בנו וכלתו, המכבדים את ביתו מחג למשנהו חבושי-מגבעות, ומברכים בפנים צוהלים ודמעות גיל:

“יברכך ה' וישמרך… ישימך אלהים כרחל וכלאה”…