(זכרונות) 🔗
בשנות מגורי בדמשק (1918–1922) למדתי מעט ערבית מפי מורה פרטי, ערבי כבן ארבעים, שהיה מדען מובהק בלשון ובדקדוקה, אולם כל פעם שנתגלגלה בינינו לפעמים שיחה על עניינים שונים או על בעיות כלליות, השמיע לרוב דעות מוגבלות למדי, ודבריו היו תמימים־פשוטים כדבריהם של פשוטי־עם. אחת: פעם בשיחה, איזו מן הלשונות המזרחיות, קדומה יותר, שאולי ממנה התפתחו יתר הלשונות: עברית, ערבית, ארמית, בבלית וכו', אמר הוא דברו בבטחון מוחלט: ודאי העברית הקדומה, כיוון שבפעם הראשונה, שדיבר אלהים אל בני אדם בהר סיני, בעברית דיבר; ברור, איפוא, העברית קדומה מכל הלשונות; והוסיף, כמגלה הוכחה מכרעת ומפורסמת, לאמור: אם יישמר ילד מיום היולדו בבית מיוחד, יאכילוהו, ישקוהו, ויתפתח בגופו כראוי, אבל בתנאי, שלא ישמע כלל וכלל כל הגה וכל ניב בשום שפה, אז… כשתגיע שעתו לדבר – יתחיל לדבר עברית… כך הוא מטבע המצב… שמע מינה…
במהלך הימים גדלה קירבה שבינינו, והיינו משוחחים תכופות להנאתנו… מתוך כך סח לי פעם, כדרכו לפי תומו, שיש לו אב ישיש, בן שמונים ושתיים, והוא בריא בגופו וברוחו, והוא “עבּקרי” (מקורי, גאון) במחשבותיו וקיצוני בדעותיו, קיצוני מאד…
– במה? כגון מה?
– אני אגיד לך… משום שאין הוא מסתיר דיעותיו – אם כי לעולם אינו מכריז עליהן – אבל ידוע לרבים, למשל, שאינו הולך מכבר, מזמן, למסגד, וגם בבית אינו סוגד ואינו מתפלל… אבל הוא איש טוב־לב, רחמן, ובעל נפש אצילה, ידאב על כל עוולה וזדון ויחונן תמיד אנשים דלים ונצרכים. אכן, בתחילתו היו הבריות מציקות לו ו"ריכלו" אחריו, אבל כיוון שהיה אמיד ובלתי תלוי בשום אדם – הירפו ממנו.
– ואתה, אדוני, נוהג כמוהו והולך בדרכו?…
– לא לא. אני “טבען” (מדרך הטבע, כמובן) מכבדו ומעריצו מאד כאב, וכמלומד, אבל אני מתנגד לדיעותיו. אכן, בבחרותי הלכתי בשבילו ונטיתי לדיעותיו, אבל בהיותי כבן 25 חליתי מאד והגעתי עד שער המוות.
אז נדרתי בלבי, שאם יחלימני אללה מחליי, אשוב ואהיה “תקי” (ירא שמים) ואדבק באמונתי. אז סיפרתי זאת גם לאבי, ולא הטרידני במלה אחת; להפך, אמר לי, עשה כהרגשתך וכהבנתך…
– אם אפשר, אדוני, אשאלך: איך הגיע כבוד אביך, מוסלמי שורשי, לסטיה כזו, מה דחפו לקפיצה כזו?
– אביו, סבי, איש עשיר היה, הוריש לו הון דיוֹ. כשנפטר אביו, היה אבי בן עשרים. תקופה מסויימה, שבע־שמונה שנים, עסק במסחר שטיחים – ולא הצליח. בהיותו כבן 30, נשוי ואב לשתי ילדות – אחיותי הגדולות – חיסל את עסקיו לגמרי, קנה שני בתים, אחד גדול להשכיר, ואחד קטן ממנו, בו אנו גם כן גרים, ובוסתאן גדול – ומהכנסתם קיים את המשפחה לפי הצורך. ומאז – רוב זמנו, ביום ובלילה, – צלל בים של ספרים, בעיקר ספרי פילוסופיה, של ערבים ומכל האומות (הוא למד בגיל גדול לבדו צרפתית בשביל לקרוא ספרי פילוסופיה בתרגום). אבל הוא אוהב גם שירה וספרות.
בדברים אלו ועוד כאלו עורר בי מורי, סעיד אפנדי (מסיבות מובנות איני מזכיר שם משפחתו), רצון רב להכיר מקרוב דמות מוסלמית נדירה כזו. נסיתי פעם לשאלו בזהירות רבה אם הייתי יכול להתכבד בביקור אצל אבא, השיב לי, שאמנם אין אביו מחבב ביותר שבת־ריעים ואין לו אלא שניים־שלושה ידידים קרובים, שסרים אליו לעתים לא קרובות. אבל יתכן שאותי ירצה אביו לראות, כיוון שהוא, מר סעיד, סיפר לו עלי “הרבה”, הוא הבטיח לי שישאל את האב על כך.
באחד מימי אותו שבוע, הודיעני שאבא הסכים לביקורי, ואגב כך הוסיף שהוא, האב, יוותר היום על טיולו לעת ערביים, שכן – סיפר דבר אגב סדר יומי: הוא אוכל מעט מאד. ארוחתו בבוקר קלה מאד, סועד לפני צאתו לטיול כשעה. ארוחה שניה, גם כן קלה סועד לעת ערביים אחר שובו מטיול כמו בבוקר; ישן במשך היום שעה אחת, ובלילה 4–5 שעות, בשאר השעות קורא.
כשנסענו במרכבה יחד לאורך “השוק הטוויל”1 (השוק הארוך) אמר לי סעיד אפנדי כמתוך התנצלות, שהוא לא ינכח בעת שיחי עם אביו אם נדבר על אמונות ודתות, שכך הוא נוהג בשיחות שמנהל אביו בנושאים כאלה… ואל אראה, איפוא, חלילה, שום פגיעה בכבודי…
הרגעתיו שמבין אני לרוחו…
בסוף “השוק הארוך” נטתה המרכבה ימינה ועברה לפרוור מאוכלס למדי והתקרבה לדרך־שביל העולה במעלה. שם ירדנו ועלינו ברגל על גבעה, שהתרוממה עד לעשרה–שנים־עשר מטר. נכנסנו לאחד הבניינים בן שתי קומות, הוא בית המורה. עלינו מן הקומה השניה אל עליה שבגג, חדר גדול, שלפניו שטוח גג די ארוך ורחב; באחד הקצוות של השטח עמדה סוכה, שדפניה וגגה – יריעות בד.
הזקן ישב על כסא מרופד, ליד שולחן נמוך, והשקיף אל הנוף.
מייד אחר דברי נימוסין וכיבודין, בטרם אספיק להתבונן כראוי אליו, אמר הזקן: השקף־נא קודם אל המראה הלז – ואמנם היה מראה הנוף נדיר מאין כמוהו: למולנו השתרעו הבוסתאנים של דמשק – נווה במדבר! – מרחביה עצומה כים־ירק עד האופק; תכלת שמיים חיוורה־אדמדמה נוגעת ממש במרחביה ירוקה. כמחצית השטח העצום, ממנו והלאה עד האופק, היו צמרות האילנות מוצפות זהב־השקיעה וכמו שם במרחק, ברית־שלוות־עד כרותה בין שמים וארץ. לא שבעה העין לחזות מראה נהדר־עצום זה; וריחות ספוגים רטיבות אדמה רבה הגיעו לאפנו והרחיבו חזנו. ומימין לנוף־הצומח הזה הצטופפו אלפי בתים, כיפות, גגות, וביניהם הזדקרו עשרות מינארטים (מגדלים) כאילו שומרים הם על העירבוביה הגדולה הזו, שלא תתמוטט מרוב תסבוכתה. ואילו מאחורנו – כמו נמתח קו ישר: חייץ לפוריות של הנאה בגבול המדבר, המשתרע גם הוא עד לאופק.
משישבנו וחזרנו שוב, כנהוג, על איחולים וברכות, ובינתיים נער משרת הביא קהוה (שום דמות נקבה, כמובן, לא נראתה), נפתחה השיחה בחדשות היום, ואז יכולתי להתבונן לאט בפני הזקן: מצחו הרחב בולט, עיניו נראות בריאות דרך משקפיו, שער ראשו רובו, לא כולו, הפך לבן; זקנו קצת ארוך, דליל, קולו רועד משהו בדבּרוֹ, אבל נשמע ברור ובהיר. ואף על פי שדברו היה בכובד ראש, יש והעלה גם חיוך ודבר־צחוק בפיו. פניו, אם כי רזים למדי נראו בריאים.
בינתיים שקעה השמש ומַשבי רוח קרירים תכופים התחילו חולפים על פנינו – ביקש הזקן להיכנס לחדר.
הועלה אור חשמל בהיר מאד. החדר גדול למדי. שני קירות, לאורך ולרוחב, ערוכים מַדפים, בגובה אדם, מלאים ספרים.
הזקן ישב במקומו, ליד חלון, על כסא רפוד, נוח לישיבה, וביקשני לשבת על ידו.
הביאו שוב “כיבוד” ממעדני דמשק. ביקשתי לאחוז בחוט של שיחה, כדי להכיר טיבו של הזקן כראוי. פתחתי ואמרתי מה שאמרתי ככל שיכלתי להתבטא בערבית.
(אותו רגע ביקש סליחה מר סעיד ויצא לו לאטו בשלום…)
ענה ברוח טובה, בחיוך קל: אודך על ה"מג’אמלה" (המחמאה), שהיא מס לשיגרה, כי מה נעימות ומה הנאה לחזות בזקני המדובלל, בבלוריתי השדודה ובפני הטבועים בחותמו של הוד מעלתו “הזמן”. ואשר אמרת, כי יקשה לך להתבטא בערבית כראוי – אין בכך קושי: אני אסייע לך לשאול, אתה רק פתח לי, ואני אשאל שאלתך ואשיב תשובתי כפי שתעלה בידי.
– אעשה כרצונך, מרי, אמרתי לשאלך בעניין התפילה… כלומר: שאינך פוקד את המסגד, ובכלל אינך סוגד ואינך מתפלל – מה טעם לנוהג זה?
– היטבת, כבוד האורח, לדבר ערבית פשוטה וגם ברורה. רצונך לדעת השקפתי על דת ואמונה והתחלת בעניין התפילה; טוב, יהי כן:
חדלתי להתפלל זה עשרים שנה ומעלה, לאחר הרבה שנות־מחשבה, קריאה ועיון, כשנתברר לי, שהתפילות מיותרות לחלוטין, מאחר שאין שם למעלה, שומע, ואין פנקס, ואין רושם, וכל תפילה, כבכל לשון שהיא, שאדם מתפלל ופונה לרצון־אלוהים (“יהי רצון מלפניך”) היא לשווא, לריק, כיוון שאין קיים רצון־אלהים – מסוגו של רצון־אדם – ונמצא, בני אדם שופכים זה אלפי שנים דמעותיהם לריק, לריק. אין לי נגד בני אדם אלה ולא כלום. הם מאמינים שהשמיים שומעים להם – יאמינו; הם מַשלים את נפשם, כי יש להם שם “חשבון עובר־ושב” – ישלו את נפשם ככל רצונם. אבל אותי שוב לא יכריח שום כוח להאמין בשווא, וכבר נאבקתי וסבלתי דיי על מריי והכרחתי את הכל להרפות ממני.
– בבקשה מכבודכם, מרי, הלא הדתות הנודעות באיחוד האל, היהדות, הנצרות והאיסלאם, הלא הן בישרו מוצאן וייסודן על־ידי רצון־אלהים, דבר־אלהים וצו־אלוהים.
הזקן (בלגלוג ובעצב כאחד): הדתות, הדתות… הן בעצמן, בהיווסדן ובהתפתחותן, הן עדות ניצחת, מכרעת, לשקר ולהבל הצפונים בעצם הדתות, כי הייתכן לייחס לאלהים מדות כאלו, שלוּ ראינוּן אצל בני־אדם, היה אדם זה חוטא, מוליך שולל; כי מה שם ייקרא, למשל, למלך, שמבטיח דברוֹ, חסותו, טובו ונאמנותו לראש שבט אחד, ואחר זמן מבטיח אותם דברים לראש שבט שני, ואחר זמן – אותו דבר לשלישי. וכתוצאה מפועלו זה, נפרדים ומנוגדים השבטים ביניהם, ושנאה ואיבה, משטמה ובוז ישררו כל הימים ביניהם, ולא זו בלבד, אלא מערכות דמים, הרג, הרס וחורבן לא יחדלו ביניהם – וכל זה בשם הדתות, והייתכן לייחס כל זה למתנת־ידו של אללה, לשלוש הדתות?…
אני: אם כן, לדעת כבודך, אין גם אחת משלוש הדתות הנודעות אצולה מרצון אלהים?
הוא: לדעתי, אין גם אחת.
אני: והדתות, איפוא, כולן שווא ושקר?
הוא: לא כך. אמרתי אין גם אחת אצולה מרצון־אלהים, אבל הן אצולות מרצון מייסדיהן: משה, ישוע, מוחמד. רצונם, בשעתם, היה בכללו נעלה ומרומם על רצונם של הבריות. אבל, כיוון שרצונם היה בעצם תחליף למה שמכונה רצון־אלהים, הרי יצירתם היא בת חלוף. משל לענף כרוּת מעץ, שהוא זמן מסויים רענן, ירוק וחי, אבל עם הזמן הולך ומתיישן, הולך ומתייבש ומצטמק עד שנפסד… אנשי הדת, שהם, כביכול, חכמים גדולים, אינם מסוגלים להרגיש, שהם חוסים במחסה נפסד. ואילו רצון אלהים כמשמעו לא נודע מעולם לשום אדם בשום אתר.
אני: דבריך על שלילת רצון־אלהים נראים אמנם, כחצובים מן ההגיון, וזו דעתם של הפילוסופים, אבל אנשי הדת טוענים כי הדתות מעידות בדברים גלויים, ברורים, על רצון אלהים: בתורה כתוב במפורש ובמפורט, שאלהים ירד על הר סיני ונתן את התורה לישראל, ובקוראן רשומות בדיוק ה"סורות" שהמלאך השמיע למוחמד וב"ברית החדשה", מסופר על הנסים והנפלאות שעשה ישו ואיך קם מקברו שלושה ימים לאחר מותו – ואיך תאמר, מרי, שרצון אלהים לא קם ולא היה מעולם?
הוא: אל תתמה, אורחי הצעיר, על הניגוד שבין הדתיים והפילוסופיים. רואה אתה כמה מאות ספרים בחדר הזה? מחבריהם, רובם הגדול העסיקו מוחם בשעתם קודם כל בשאלה זו: מה רצון אלוהים? אף אני, שאיני מכנה עצמי פילוסוף, עשיתי לילות כימים בשאלה זו, כי היא יסוד היסודות, לא לפילוסופיה (שהיא סוף סוף שדה־מערכה גדול לשינוּן ול"השחזת" מחשבות ורעיונות), אלא לכל ההוויה האנושית. אתה מבין דברי? אם לא, אשתדל לפשט דיבורי עוד יותר…
אני: אבין, אבין…
הוא: כן. קראתי בזמני, אוכל להגיד, כמעט כל פילוסופי־יוון, וביחוד את אפלטון ואריסטו, ואת הפילוסופים הערבים כולם כמעט, ביחוד אבן סינא, אבן־רושד ואל גזאלי, ואת אלו החשובים שלכם: אבוּל־חסן אבן־שמואל (יהודה הלוי), את המשורר והפילוסוף אבו איוב סולימאן בן יחיה (שלמה אבן גבירול), והגדול שביניהם מוסה אבן מיימון, ומכמה פילוסופי המערב, שקראתי בתרגום – ולא כבשו לבי – דברתי באחד גדול, שאומרים ששורשוֹ בכם הוא אסבּינוֹזה (שפינוזה), הקולע בחיצי מחשבותו סמוך למטרה. והנה מצאתי שכל הפילוסופים המוסלמים והיהודים, שהיו בעלי מחשבה עמוקה ואנשי דעת רחבה, מחשבתם הפילוסופית היתה כשפחה לגברתה הדת. הם גם לא העלו על דעתם לרגל (ר' פתוחה, גימל צרויה) מעמדה של הגברת (הדת) כלומר: לחשוד קצת ביחוס שלה, אלא רק בשפחה – בפילוסופיה – זלזלו, אף פסקו ואמרו: לפילוסופיה אין מופת, אין הוכחה לידיעותיה, ואילו לדת יש ויש. ואילו לדעתי המופת, כביכול, של הדת הוא הוא טעותם וכשלונם.
אני: מדוע כיצד?
הוא: הדוגמה הבולטת ביותר הוא אבול־חסן בספרו “כּתאבּ אל חג’ה” ודליל פי נצר אדין אזליל (יהודה הלוי בספרו: “ספר ההוכחה והראיה בהגנת הדת המושפלה; הכוזרי”). הוא מוותר על הפילוסופיה, שאין בה מופת משום שהוא מוצא אותו בדת באמרו: הרי מעמד הר סיני ומתן התורה על ידי אלהים, ראו ושמעו שש מאות אלף איש! הרי זו עובדה! עובדה תמימה, ילדותית־שטחית. כנגדה אפשר לטעון כמה טענות מכחישות, אבל דיינו לחלוטין בטענה אחת: אילו אמת ונכון שאלהים ירד לפני 3500 שנה, בערך, הציג מערכת חזיון כביר ועצום ואמר דברו לבני אדם – מדוע לא יואיל, איפוא, להופיע שנית אחרי תקופה כה ארוכה, לפחות לרגעים מספר, כי אז, קודם כל, היה מעלה ארוכה לאנושיות כולה, הפצועה, הדווּיה, המהלכת בתוהו־לא־דרך, כי הנה במלחמת העולם, שאך זה שנתיים יצאנו ממנה, נכרתו חייהם של עשרים מיליונים בני־אדם, מלבד החורבן והנזק, היגון והיאוש, שהנחילה לנו לשנים הבאות. האם הופעה קצרה פומבית של אלהים באיזו ארץ שהיא, לפני אוכלוסיה גדולה – האם לא היתה משנה את ההוויה האנושית כולה מיסודה? וגם – הוסיף ואמר בחיוך – היתה משקיטה ומרגיעה את ראשם הנבוך של סוג פילוסופים מסויים שמעלים בפיהם להג־פילוסופי כל הימים, וגם היתה, כמובן, מחזקת (או, אולי, הורסת לגמרי), את עמדת אנשי הדת… אם כן, אין להבין בשום פנים, מה סיבה, שאין מתגלה כבוד אללה עתה, כשבני־אדם רבוּ ועצמוּ אלף מונים מאז היגלותו בפעם הראשונה, והם אומללים ודואבים פי אלף מן האנשים בימי קדם.
אני: בפי הדתיים יש כמה תשובות לתמיהה זו, כגון שאומרים: בצאת בני ישראל משעבוד מצרים, היה רצון האלהים לקיים הבטחותיו לאבות האומה: לגדל ולרומם את בני ישראל; לפיכך בחר אלהים בהם לפרסם אלהותו, וצווי־תורתו – ואותם בחר ל"עם נבחר" להורות להם צווי־תורתו. וכן אומרים: לפי דעת עליון, התגלות אלהים על הארץ היא מן ההופעות החד־פעמיות, כמו הופעות חד־פעמיות שלנו בארץ: אדם נולד פעם אחת, מת פעם אחת…
הוא: כך… כך… אני מניח הצדה כל הדברים “המתוקים” שאמרת בשם הדתיים ואיני נוגע אלא ב"עם הנבחר", כי הוא הוא אחת ההוכחות הגלויות, המשוועות, שכל ה"תימסאל" (ההצגה) של הר סיני וכל עניין וכל משפט וכל מלה, שכתובים במגמה דתית בכתבי־הקודש שלכם (זולתי, כמובן, חומר היסטורי ופרקי שירה) – הם מאפע וחזון־שווא; וההוכחה – העם הנבחר בעצמו! תאמין לי, אורחי היקר, אין בלבי קורטוב של טינה נגד אדם שהוא, בן איזה עם שהוא, אבל כינוי זה – עם נבחר – לכם הלא הוא לעג ומהתלה: עמו הנבחר של אללה – ונתנו זה אלף וחצי אלף שנה, או יותר – איני זוכר כעת השנים בדיוק – להפקר ולמרמס לרגלי כל העמים, בני שתי הדתות האחרות. במידה שנפלו לידי מקורות בעשרות ספרים שבספריה זו, על חייהם של היהודים במדינות המוסלמים – היו תמיד נתונים בהשפלה, בפחד ובחרדה. והרי במלחמת העולם הגדולה שמענו שבאקוראינה (אוקריינה) שחטו גדודי משחית אחד, פלטורה, (פטלורה) מאות אלפים יהודים, בני העם הנבחר – למה? מדוע? מדוע דווקא בני העם הנבחר? מדוע תמיד הם למרמס ולכליון?
הוא החריש רגע ארוך. אחר פתח ואמר: אם תתרכז קצת ותחשוב לאטך, האם לא יעלה רעיון בלבך, שהדמות האנושית של העמים בני שלוש הדתות, היא כה מעוּותה, כה טעונה רקב־שנאה ומשטמה, נגועה ברגשי נקם וזוועה וחולה במחלת מלחמות־דמים והרס וחרבן – משום שדמות העמים חתומה בחותם שלוש הדתות, שבעצם היותן סיכסכו, בילבלו, הפריעו, השחיתו בין העמים, והן הן מקור הרע והעוולה – האם לא יעלה רעיון כזה בלבך?
אני: אבקש סליחתך, כבוד מרי, תרשני ואשאלך שתי שאלות (אך צר לי מאד, שלא אוכל להביע דעתי כראוי בערבית).
הוא: אני אשמע ואסייע בידך לשאול כפי רצונך.
אני: שאלה א': האם לא תודה כבודך שהדתות, כל אחת לפי דרכה, פיתחו וטפחו גם (והוא המשיך): ערכי מוסר, ערכי תרבות, חכמה ודעת חשובים לאין ערוך, (לא כן רצית לאמר? ואולי רצית לומר עוד:) ומה איכפת, למשל, לאיש כמוך, אם הם, הדתיים, ילבישו ערכים אלו בלבוש דתי, כלומר: אם יאמינו שהדתות ניתנו מן השמיים?
ושאלה ב': אם כבודך שולל את הדתות מכל וכל, כלומר (והוא המשיך): ואין תורת־אל ואין רצון אל ואין השגחת אל, או־אז מה?).
אני: אז מטר שאלות ירדו על ראשנו להממנו… (והוא השלים): אז למה נבוא הנה, כלומר: מה תכלית בואנו? מאיין בואנו ולאן לכתנו, מה אנו ולמה אנו? וכל היקום האדיר הזה על מערכות הארץ מתחת ועל צבאות מיליוני־מיליוני כוכבים ושמשות ממעל – כל כולם אך מקרה אחד הם? איזה אירוע שבדרך אגב? כפי שהיו אומרים אילו פילוסופים יוונים: שהעולם “קדמון” – ואין פטרון ואין מנהיג למרחב אין־סוף זה? לא כך, או בדומה לכך, רצית לשאול?
אני: אמנם כן… כמעט כך…
הוא: על שאלתך הראשונה: ערכי מוסר ותרבות שטיפחו הדתות חשובים ונעלים בעיני, ואני מקיימם עם שאני מתנגד לדת, משום שערכים אלה ביסודם הם אנושיים ואין צורך לאדם שיאמין בדת כדי לשמור על מוסר ולהוקיר תרבות ודעת. אכן, רבים סוברים שכוח הדת יפה לרסן את האדם מעברות, מחמת פחד העונש מאללה בגיהינום, ואילו אני סובר שכוח ההכרה של האדם חזק מכוח הדת, שאם יתגבר אדם פשוט על פחד הדת, הוא עלול לחטוא בנקל. לא כן בעל הכרה מוסרית. מיליוני אנשים חופשים מדת במערב, וגם מספר מועט בין המוסלמים הדבקים בדת, אינם גנבים ואינם כוזבים ואינם נואפים, לא מפני שכך כתוב בלוחות “עשרת הדיברות”, אלא מפני שכך כתוב על לוח לבם.
ולשאלתך השניה, הכוללת, כפי שאמרת, מטר־שאלות, מן הנמנע שאענה על כולן תוך שעה או עשר שעות. אבל אנסה להשיב משהו עיקרי, יסודי, כולל ומקיף, והפירוט וההסבר יבואו, אם יעלה ברצונך לבקרני שוב. ובכן שאלת: האם באמת הכל מקרה, ואין אלהים ואין רצון־אלהים והעולם קדמון ואין לכל ההוויה פטרון? שמע, אורחי־נכבדי, העולם אמנם קדמון, כפי שמגלים החוקרים ומוכיחים שכדור הארץ קיים זה כמה מאות מיליונים שנה, אבל יש פטרון לעולם קדמון זה ולכל היקום. לא מקרה הוא. הן רואים אנו עין בעין, שקיים סדר נפלא־מופלא במרומי מרומים ובסתרי מעמקים, למן הרמש הזעיר, על מערכת אבריו: עיניו – הרואות להפליא, אזניו המטיבות לשמוע וכו', ועד מערכות המזלות במרומים – הכל “פועל” בדיוק נמרץ. ומעולם ועד עולם לא קם ולא יקום סדר במקרה. אין מצוי סדר מאי־סדר. גם בשולחני זה הקטן מעולם לא מצאתי הספרים והניירות מסודרים במקרה. אם כן יש פטרון. קדמון. יש אלהים. אבל לעולמי עולמים לא יגיע אדם להכירו, להבינו, להגדירו. אחד משורר־פילוסוף שלכם, לא אזכור אם הוא אבו־איוב אבן־יחיה או המימוני, אמר על אלהים: השכל הנעלם מכל רעיון. זהו. אבל למרבה הפלא הוא המשורר בעצמו, סותר דברו, כשמנסה ומתאמץ, נאבק ומתפתל, להגדיר את האלהים, או לשבח עלילותיו ולהתפלל אליו. והרי זה “אידאד” (ניגוד, אבסורד), משום שברגע שאתה מתפלל לאלהים – אתה מורידו מרוּם־סתרי־עוּזו, בייחסך לו תכונות של בן־אדם, שזקוק הוא לתפילתך או שרצויה לו תפילתך – וכל שמרבים הפילוסופים, ביחוד הערבים והיהודים, דיבורים והסברים בנידון זה, אינו אלא פילפול פילוסופי, שיסודו שווא, כלומר: אמונה דתית. אבל מהות האלהים – לעולמי עולמים ולנצח נצחים לא יגיע שכל האדם להשיג קורטוב שבקורטוב ממהות אלהים, כיוון שהוא עצמו, האדם, אינו אלא אחד מאלף ריבוא־ריבואות מיצירי אלהים, שאמנם ניחן, במקרה או שלא במקרה, במנת־שכל יתירה מכל בעלי־החיים, אבל אין השכל הזה, כפי שמקובל, ניצוץ אלוהי, כביכול, כמו שאומר ב"מזמיר" (תהילים) שהוא פחות מעט מאלוהים (ותחסרהו מעט מאלהים). לא לא! איפה אדם ואיפה אלהים? ואל יטעך לבך לחשוב: כיוון ששכל האדם הגיע עד לעומק המחשבה ודקות ההגות ונבכי המספרים בחשבון הגבוה, בחכמת התכונה ובמחקר בעלי חיים וחידקים, – ששכלו הוא “ניצוץ” ממהות אלהים, אלא כיוון שהאדם הוא יציר אלהים מחונן דעת (שנתפתח ודאי במהלך רבבות שנים), יכול שכלו להשיג ולהבין מהותם של הדומים לו, יצורי אלהים אחרים, לאמור: כל המצוי, כל היש, היינו: כל אשר בטבע – כל הטבע, למין טיבו של גרגיר עפר באדמה עד גודלו, משקלו ונפחו של שבתאי וצדק. ואמנם, רואים אנו היאך צועד האדם מדור לדור בדרך הקידמה ומגלה נפלאות ונצורות. כן, תמיד ולעולם ילך ויגלה רזים ופלאים מתוך הטבע עצמו, את יצירי האלהים, אבל לעולם לא את יוצר הטבע. בזאת אין אני בדעה שווה עם אסבּינוזה. על כן אמרתי לך בתחילה, שמחשבתו קולעת סמוך למטרה, רצוני לומר: יש במערכת מחשבותיו הרבה רעיונות נפלאים ויפים, המושכים לבך לחשוב שאלהים וטבע הם אחד, אבל לא כך האמת. לעולם אין להשוות את העשוי לעושה. כלום יעלה על דעת מי לאמור, למשל, שמכונה משוכללה, מורכבה, מפוארה, המועילה בפעולתה – יכולה להשיג מהותו של יוצרה־מכוננה?
אלו דברים, כפי שאמרתי לך, אך ראשי מלים הם לשאלות ששאלת, ואין ספק בעיני, שרבות מאוד השאלות אשר עמך. אני מוכן להשמיעך דברי ככל שיעלה בידי – ולא איגע גם אם יהיה רצונך לבקרני כמה וכמה פעמים.
הודיתי לזקן בדברי שלום ויקר.
בהגיעי למקומי, רשמתי השיחה לפרטיה כשהיתה עוד “חיה” ובהירה בזכרוני.
-
הוא הנזכר בברית החדשה “מעשי השליחים” ט' י"א: “הרחוב הנקרא הישר”. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות