I    🔗

אדוני הצעיר, — אמר לי הפרופיסור, אף־על־פי שאֵיני צעיר עוד, — המושג שלך ממהותם של ימי־הבינים הוא גם בַּנַלי וגם בלתי־נבון כאחד. לאמתו של דבר, הייתי צריך ליעץ לך, שתקרא פרק או שנים מז’וזף־די־מֶיסטר, אבל יודע אני, שעצתי תהא לשוא. משום כך מוטל עלי להוציא אותך מטעותך viva voce (על־ידי הסברה שבעל־פה), ובבת אחת. אין אני מתכוון לרמוז בזה, שיש לי הנטיה לערער על נכונוּתו של עצם־המונח “הזמנים האפלים”, שמְמַצה, כפי הנראה, את כל מה שאתה יודע על מאות־השנים, שעברו בין ימיו של אוֹדוֹאַקְר ובין ימיו של אַלִיגְיֶרִי. אם “אֲפֵלָה” משמעה — הסגולה השלילית של העדר־האור, ואם אור פירושו, לדעתך, כפי שהוא גם לדעתי, חקירה ומדע, — הרי אלו היו בודאי מאות־שנים של אפלה. אבל מתוך הדברים, שאמרת זה עכשיו, אני מסיק, שאתה מרחיב את משמעה של המלה “אפלה” מחוץ לגבולותיה של הַהַשְאָלָה המותרת, ואתה מכריח אותה להקיף מושגים חיוביים מעין דכוי, רדיפות, עינויים. נראה, שאתה חושב, שבין שנת 470 לאחר ספהנ"ו ובין שנת 1300 לאחר ספהנ"ו הוזנחה החקירה, משום שמי־שהוא אסר על החקירה, הוזנח המדע, משום שהמדינה והכנסיה איימו על החוקר בעֳנָשִים איומים. אריסטו' נשכח, משום ששמו הוכנס לתוך I.L.P. – או, מתוך התחשבות בבערותך המודֶרנית, אני צריך להגיד: לתוך Index Librorum Prohibitorum (רשימת הספרים המוחרמים). אתה מדַמה לך את ימי־הבינים כתקופה, שבה שמו המונים רעבים מצור בלא־הפסק על הסייג שמסביב לעץ־הדעת, אלא שלהט החרב המתהפכת גֵרש אותם משם. דמיונך מתאר את המיליונים העצומים של אירופה מתקופת ימי־הבינים כהמון ילדים מרדנים, שהושכבו במיטה על כרחם והוכרחו להרדם על־פי פקודה; ואמנם, אילו היה זה נכון, הרי יכלו ימי־הבינים להתפאר בהֵשֶׂג זה — במה שהמציאו את המעודן, המובחר והשטָני מכל העינויים — את העינוי על־ידי שֵׁנה.

וכי לא עלה אף פעם על דעתך הרעיון, אתה, האביר השוטה של השִגרָה, שהשעה מגעת וילדים בריאים נרדמים בלא כל כפיה? —

באחד מן הספרים של הספרות היפה המודֶרנית, שהיא, כפי הנראה, השיקוי הרוחני היחידי של דורנו ושגם אני מבקש בו סעד בשעות־האפלה היורדות עלי מרצון, כשהמוח העָיֵף שלי משתוקק לקצת נמנום־שבהתבדרות, — מצאתי דף אחד, שהוא ראוי לתשומת־לבו של הוגה־דעות. זה היה תֵיאורו של עולם, שתַּש כחו לאחר עשר שנים של מלחמות־אויר. המדע יִצֵּר את יצירתו המתועבת ביותר, בצורת מכונות מעובדות לכל דקדוקיהן לשם המטרת־אבדון מבין העננים, והאנושיות, שהיתה עֵד־ראיה לשכלול זה, נתיגעה ונתמלאה בחילה בכל דַעַת. וכך עטפה את נפשו של דור שלם וחדרה לרוחו אדישות גדולה. בתי־החרושת שבתו, משום שהפועלים המועטים, שעוד נשארו בלא מום בגופם, לא רצו לבוא לחנויות; וחוטי־הטלגראף היו תלויים מעל העמודים, שנכפפו מתוך עגמומיות שבחוסר־שימוש; משום ששום אדם לא נחפז עוד למסור או לקבל ידיעה. תינוקות שיחקו בפסיגות של שַיש בין הפסים המוחלדים, שהיו פעם העורקים החיוניים של תרבות מהירת־תנועה, ואף אֵם אחת לא יכלה להזכר באותם הימים, שבהם הי בְבִילוּי־זמן שכזה משום סכנה של מיתה איומה. ואף על דעתם של הילדים לא עלה אף פעם לשאול את הקשישים, מה משמעם ומטרתם של הפסים האלה, של חוטי־הברזל האלה, של המַעֲשֵׁנות הגבוהות הללו. משום שכל הסקרנות הלכה לאבוּד, ומה שנשאר מן האנושיות היה אחוּז רק שתי תשוקות — לשבור את רעבונו ולישון.

וכך ירדו ימי־הבינים האמתיים על האדמה לפני אלף וחמש מאות שנה; וכאן צפון גם הסוד של אריכות־הימים שלהם. לא היה כאן שום להט החרב המתהפכת. האַקרוֹפוֹליס התפּורר לרסיסים, הפוֹרוּם נעלם תחת תלי־תלים של סחי, לא משום שהרועים החדשים שנאו את התקופה העתיקה, אלא משום שהרועים והצאן היו דומים זה לזה באדישותם המוחלטת. לא על־פי פקודה היה מנקה־הרחובות הרומאי מְרוֹקֵן את עגלתו על פני Via Sacra (הרחוב הקדוש), אלא, בפשטות, משום שלא יכול היה להעלות על דעתו שום שטח־בוּר יותר נוח ויותר מחוסר־תועלת. לא היה אז שום צורך מיוחד להחרים את פידיאַס ואת אפלטון, ממש כמו שאין שום צורך מיוחד כיום להחרים שמלה תפורה על־פי אפנה מלפני עשר שנים.

פירושו של דבר הוא, שימי־הבינים היו בוודאי התקופה המאושרת ביותר בהיסטוריה, שהיא שמורה בזכרונה של האנושיות. אתה צריך פעם אחת ולתמיד להשכיח מלבך את כל מושגיך הנבערים ממאות־שנים אלו כאילו היו תקופה של עריצות מתמדת ופעילה — רוחנית, מדינית או חברותית. לא היה אז טרחן, שנקרא גַלִילֶאוֹ, כדי שיצטרכו לשים אותו בכלא. לא היתה שום התקוממות כְרוֹנית של כפירה, שתדרוש את הקמתה של אינקוויזיציה קדושה. התפרצויות של אפיקורסות — אם גם אירעו — היו מצטמצמות מבחינה גיאוגרפית בתחומו של מחוז אחד, ברוב המקרים בשטחי־הסְפָר המרוחקים ביותר של העולם, שהיה ידוע אז, והיו מרוחקות זו מזו מבחינה כרונולוגית. הרוב המכריע של התושבים לא היה מתעניין בשאלות תיאולוגיות כלל וכלל. הוא לא יָדע, מַהי סקרנות — אומר אני לך. אותה דאגה טבעית וקטנה — לשמור על המגע עם איזו אמת על־אנושית, שהיא טבועה, כפי הנראה, בעצם־המבנה של המוח האנושי, מצאה לה את סיפוקה המלא על־ידי הא"ב של המסורת. רק עמי־הארץ יכולים לדבר על ימי־הבינים כעל תקופה של קנאוּת. קנאות היא הלך־רוח לוחם, גיוס של התלהבות, כדי לעמוד בפני התקפה או כדי להתקיף מצודה של נִרְפִּים. במקום ששום אדם אינו דואג לדרך זו או אחרת דוקה, אין מקום להזעיק כחות של הגנה או התקפה. מה שאתה חושב בטעות לקנאות — אינו אלא ההנאה הילדותית, שקבלו אנשי ימי־הביניים מתהלוכות רַבְגוֹנִיוֹת, או חרדת־הקודש הילדותית, שבה לחשו את השבושים הקטנים של חייהם, נמוכי־הזעזועים, באזניו של הכהן הַמְוַדֶה ופעוּר־הפה. אבל הם נהנו באותה מדה גם מִיָרִיד, ובאותו אופן עצמו בדיוק; וכחו הסוּגֶסטיבי של חדר־הווידויים יש לו שייכות קטנה מאד לדת. כך רועדת צעירה כשהיא מקבלת את נשיקתה הראשונה; הרעד פוחת כשזו היא — הנשיקה השניה.

מבחינה מדינית היו ימי־הביניים לפעמים זמנים סוערים; אבל אין אתה יכול להשתמש לגביהם באוצר־המונחים המודֶרני שלך, של חירות או ריאקציה, של דִכּוּי והתקוממות. כשם שכל הפעלתנות הרוחנית היתה מצומצמת בחוג המוגבל של הכהנים, כך היו הסכסוכים המדיניים בימי־הביניים — עסקו הפרטי של קומץ המשפחות האצילות. זה היה האַספורט שלהן. אספורט הוא — המרַמה ביותר מכל התעיות של האדם. בימינו אלה, כשאנו אומרים, שעם שלם הולך שולל אחר האגרופנות, — הרי פירושם של הדברים הוא בפשיטות, ששני בני־אדם מִתְאַגְרְפִים וחמשים אלף מסתכלים וצורחים. זה היה הסוד של כל המהומות בין משפחות מוֹנְטֶקִי וקַפּוּלֶטי, בין גינובה ופיזה, במקצת גם — בין הגְוֶולפים והגִיבֶּלינים. הנסיך ובני־דודו ואוכלי־לחמו היו יוצאים לגולה, אם הוא נוּצח; לא רק ההמונים באותו מובן, שאנו משתמשים עכשיו במלה זו, אלא אפילו המעמד הבינוני, בעלי־המלאכה ואנשי־המסחר, עמדו מחוץ למעגל־הזירה, כמסתכלים מתעניינים, אבל אדישים בעצם־מהותם, בלא שיסַכנו במשחק אפילו שכר של שילינג אחד.

מבחינה חברותית היו ימי־הביניים – אוּטוֹפיה בהתגשמותה. אפילו אתה, עם כל בערותך, יודע בוודאי את העובדה, שההפרש במדת־העוני והעושר כיום בין הגזבר הראשי ובין סגנו הוא יותר משהיה לפני אלף ומאתים שנה בין אדון־האחוזה ובין ז’אַק צַייד־ההפקר. אתה יודע דבר זה; אבל, אם יש ברצונך להווכח בזה באופן יותר בולט, תחשוב עכשיו על הפונדק שבצדי־הדרכים. כיום פונים התיירים העשירים למלון הגדול, שמתנוסס לתפארת ברחוב, שהסוליות המרופטות של העוני כמעט שלא דרכו בו אף פעם. אבל קארל הגדול בכל הדרו נתעכב באותו פונדק, שבו אכלו היחפים, ובעל־האכסניה לא היה מוצא שום קְשִי בהספקת־המזון לשניהם. ואין במשמעם של הדברים, שרק תביעותיו של האדון לא היו מרובות כל־כך; כאן יש להבין בהכרח, שתַּאֲבוֹנו של הקבצן לא היה נמוך כל־כך. אותה תפיסה, שלפיה האכרות בימי־הבינים היתה תמיד גוַועת ברעב, מתוך הכרח להספיק צרכי־מותרות לטירה, היא טפשית. מה טיבן של מותרות בזמן ששטיחים, תמונות, קטיפה, אפילו זכוכית, אפילו כורסות רכות לא היו ידועים, או לא היו ידועים למעשה? נסה־נא לערוך במוחך את רשימת־החפצים, שמהם באה הנוחיות שלך, נוחיות בנוסח של המעמד־הבינוני, ותראה, שפָתוֹח בברז־המים־החמים שלך וסַיים בספל־הקַהֲוָה שלאחר סעודת־הצהרים — אַף אם לא נדבר כלום על הספריה שלך, שאני חושש, שמא אין היא ראויה לשם זה — כמעט לא תמצא שם אף דבר אחד, שהיה אפילו עולה על דעתם של הנסיכים הקדמונים, הבוחרים מן הפַּלַטִינַט (הקורפירסטים). הן אמנם, גם להם היו מותרות משלהם: הברבור האבוס הקלאסי ובקבוק־היין, שצריכה היתה לעבור כמעט שנה שלמה עד שהגיע מבוּרגוּנדיה; אבל בדרך־כלל זו היתה אריסטורקטיה, שבזבזנותה היתה פחותה במידה מפליאה.

אבל ההעדר של האכזרי מכל העינויים החברותיים, של הקנאה, עשה אז את הארץ לאוּטופיה ונתן לה קיום מתמיד. הקנאה אינה אלא צירוף אחר של סגולת־הסקרנות, של אותה התעסקות בענינים, שאינם שייכים לאדם, שמַמְרֶצֶת אותו לפרוץ את כל הסייגים. באותה תקופה, שהמנוחה היתה אלהיה, הרי השאיפה לדרוך בנעליו של מי שהוא אחר היתה בלתי־ידועה. ממש כמו שלא היו ידועים הכיסופים לקוטב הצפוני. השפעתו המהפכנית האיומה של הראינוע היא — במה שהיא מעוררת את הקנאה החברותית; אילו הייתי שמרני, לא הייתי נפחד מפני הסרטים, שבהם סובלים העניים, והתום הבלתי־מוגן מושלך לבור־כלא. אבל בשעה שהמארקיזה משוחחת עם אורחיה האצילים — הרי הפועלות של בית־החרושת יוצאות מִכֵּליהן במושָבֵיהן, שעולים להן בשלשה פֶנסים; וזהו הנֶבֶט הראשון של המרד. ימי־הבינים ראו את המארקיזה רק בשעה שהיתה עוברת כחזון דמיוני, אבל אף פעם לא הוּרשו להתבונן בחייה הפרטיים; ואילו הורשו להציץ לשם, הרי לא היו רואים לא אמבטיה משַיש ולא… ולא… איני יכול להרחיב כאן את הדבור, משום שלא ראיתי מארקיזה מיָמַי ואיני מכיר את הקישוטים המוסכים אצילות על האטמוספירה של חייה האינטימיים. אבל מה שרציתי להביע — זהו, שאילו אפילו הורשה נער כפרי מימי־הבינים להכנס פעם לחדר־הנשים שלה, הרי, אם נפסח על מה שאני חושב לעָגה של שוכני־הצריפים, היה מוצא כאן מעט מאד דברים לכתוב עליהם הביתה.

אין אני מכחיש, שהאצילים באותם הזמנים נהנו מכמה פריווילגיות, שנראות כמבחילות בשביל הרוח המודֶרנית. אבל השאלה העיקרית היא, באיזו מידה הרגישו ותפסו את אי־הַהֲגינות שלהן אלה, שאתה מציין אותם בסגנונך כקרבנות. לפי מושגינו שלנו, הרי זהו מעשה בלתי־חוקי לענוש עולֵב מבוגר בלא הטקס של עריכת־המשפט בבית־הדין; אבל באותה שעה עצמה הרי זהו חוקי בשביל המורה — לענוש ילד בלא כל טקס; לא משום שהדרכים של המשפט עצמו הן שונות, אלא בפשיטות, משום שהילד אינו מתרעם על הפרוֹצֵידוּרה, שהיא מספקת לגרום להזדעזעות־מצפונה של החברה. על ענינים של ימי־הבינים יש לדון רק אם נשים עין על המסגרת של ימי־הבינים, שבה היו נתונים. אתה ואני היינו מתמרמרים על שיטה, שלפיה יש לבעל־האחוזה זכות של “משפט גבוה ונמוך” עלינו ועל משפחותינו; אבל אילו נתנו במאה התשיעית לאכר את זכות־הבחירה החפשית בין משפט על־ידי אדונו, איש המאה התשיעית, ובין משפט על־ידי שופטים, אנשי המאה התשיעית, שנמצאים בעיר, במרחק של מאה מיל, הרי אין שום ספק, למי היה האכר נותן את משפט־הבכורה.

תרשה לי לספר לך מעשיה, שנוגעת באותה זכות, שהיא, אפשר, המופרכת ביותר מכל הפריווילגיות, שדרשו אותה האצילים בעלי־האחוזות בימי־הביניים. מצאתי אותה בכרוניקה עתיקה; ואם גם לא מצאתיה, הרי אין זה נוגע לך.

II    🔗

הדבר אירע בשנת 1358. אם נדייק בדברינו, הרי ימי־הבינים כבר עברו אז, אף־על־פי שהתקופה המכונה “רֵינֵיסאַנסה” באופן רשמי עדיין לא התחילה באירופה המערבית. המידה של בני־אדם לשמוח בחלקם נעלמה; הבארון, שאביו היה פעם בקושטה או במצרים, בין אותם נסיכי־המזרח הבזבזנים, שהיו הקבוץ הטרזני היחיד בעולם באותו דור, הביא הביתה והכניס לנפש־ילדיו אותו רעל, שהעדרו הוא שהיה ברכתה של התקופה הקודמת. דַאנטֶה תופס את הנחש התנכ"י כהתגלמותו של מום אחד — הקנאה. ושוב אירע בהיסטוריה, שהרַחַש המתפתל גירש את האדם מגן־העדן. שוב התחיל האדם להתחרות — וזהו מקצוע, שאינו מוצא חן בעיני־האלהים. הברונים התחילו להתחרות בגביעים, נשֵיהֶם — באבנים טובות, משי וּברוֹמים (בְרוקַאט), הסוחרים — בשאיפה לרֶווח יותר גדול, המלוֶה־ברִבית, זה נושא־הלפיד הגדול של כל קִדמָה כלכלית — בחיפוש אחר אחוזים, שבשבילם יהא כדאי לו להזרים את צבורי־מטבעותיו בדרכים המשובשות בין מילאַנו ובין אַאַכֶן וּוִינָה. כל זה הכביד את המעמסה, שהיתה מוטלת על האכר, והתוצאה היתה — שגם חצר החַוָה, יסוד־היסודות של החברה, התחילה להיות נגועה במידות־ההתחרות. בשנת 1358 הביא הדבר לידי התפרצות־המרד של ה"ז’אַקֶרִי"; והפרט, שאני עוסק בו כאן הוא — העובדה, שהרוזן אַלְבֶּר די־לה רומאנד חי בטירתו “צואר־הזאב” בשעה שכל אוֹבֶרְן היתה מוקפת אש־המרד.

כותב־הכרוניקה משער, שבכל המחוז לא היה אף אציל אחד, שהַווַאסַאלים שלו שנאו אותו בשנאה פראית כל־כך, כמו ששנאו את אַלבֶר. מימי־נעוריו הוא היה תמיד מפלצת של אכזריות מעודנת ומברֶקת. אי־אפשר היה אפילו לדון אותו לכף־זכות מחמת המזג החם. דבורו היה תמיד בנחת; ביחוד בשעה שהיה מדבר עם הנשים המשרתות אותו היה מביע אדיבות יתירה, שגרמה, אפשר, למלא מוחות טפשיים ברעיונות טפשיים יותר ממעשי־העושק והתליות שלו. הוא קדם ללואי הארבעה־עשר במה שהיה מסיר את כובעו בפני שפחת־המטבח, שהיתה מַחֲוָה לו קידה. ביחס לגברים היה תקיף, אבל אף פעם לא היה מחוצף. באותו זמן היה נוהג לענוש את גונבי־הציד באחוזותיו על־פי השיטה של יציקת עופרת־מהותכת לתוך גרונותיהם או עורקיהם; בכדי לענוש את הכפר הקטן בשַארדוניֶרה בעד התרשלותו להכניס סכום ידוע, ניתלו עשרה מבניהם־בכוריהם של הכפריים, שנבחרו על־פי גורל, בלילה אחד. לא עבר שבוע בלא הלקאה גדולה בטירת “צואר־הזאב” בשעה שהרוזן אלבר חי בה, והרצועות נקנו באופן מיוחד משודד־ים תוניסי, והן נגזרו מן השֶלַח של עבֵה־עור אגדי־למחצה. אבל, עד כמה שהשפיעה חדירתה של “רוח־הזמן” למוחותיהם של אכרי־אוֹבֶרְן, הרי לא על אכזריותו דוקה התרעמו ביותר. עיקר־תרעומתם היתה על מה שהרוזן אלבר, המצדד האחרון של מסורת, שכבר הוזנחה למעשה באותה תקופה, תבע עדיין וגם השתמש למעשה בקפדנות יתרה באותה זכות אלוהית, שהיא ידועה לחוקר בשם “משפט־הלילה־הראשון”.

מנהג זה הלך ונשתכח באותו חלק־העולם זמן מרובה קודם שהרוזן אלבר נולד. אמנם, אף אחד לא התנגד להתנהגותם החפשית והבלתי־אמצעית של האצילים כלפי נְשֵיהֶם ובנותיהם של אריסיהם. אבל זו היתה פרוֹצֵידורה פרטית ובלתי־רשמית, שהיא שונה לגמרה מפיקוד על כלה צעירה, שזֵר־הכלולות עוד עונד את שערה, להוליכה עם שקיעת־החמה לטירה, אפילו בלא רדיפה אחריה ובלא מעשי־אלמות, כענין של גבית־מסים קרה. דעתן של הגבירות בטירות לא היתה נוחה מזמן מן המנהג, — וגם זה כשלעצמו הוא סימן נוסף לסרטן, שכבר הרעיל את גופה של החברה, שהיתה ברוכת־שלוה כל־כך לפנים; והגבירות ניצחו. המשפט והשכנים הביטו מתוך חשד על אותם קשֵי־העורף — שאמנם היו מועטים למדי —, שעדיין עמדו על דרישתם לקיים את המנהג המיושן, שמלכתחילה לא היה, אפשר, אלא פירוש מילולי למושג של יחס השר הפיאודאלי לנתיניו. אבל הרוזן אלבר לא היה מסוג אותם בני־האדם, שמי־שהוא היה מֵעֵז להביט עליו בחשד, משום שהיה סייפן אדיר־כוח, ובמקום להרוג את יריביו היה משתעשע במה שהיה מקצץ להם את אזניהם וחָטמיהם; ומכיון שהיה אלמן הרי צורה קדומה זו של פֶמִינִיסמוס, שזה עתה נגעתי בה, לא היתה לה דריסת־רגל למעשה בטירה. לאשרם של אריסיו באובֶרן, הם נתברכו בחמש עשרה השנים האחרונות בבנות בלתי־יפות ביותר. אבל בין בנות־הדור־הישן היו כמה נשים, כמושות כיום, שהשמועה התהלכה בסביבה, שהֵן בילו את ליל־כלולותיהן בטירה. ומלבד זה, רק חמש שנים לפני מרד ה"ז’אקרי" הבליט את עצמו הרוזן אלבר בתעלול, שעורר סערת־התמרמרות בין האצילים במחוז וגרם אפילו לנאום־תוכחה רתחני, שנישא על־ידי הכהן בקלֶרמוֹן־פֶרַאן. הדבר נודע בשם: “שערורית־מַאריה־זַ’אנַה־מַארִיה”. באותה שנה עמדו שלש צעירות יפות־מראה למדי להתחתן באותו יום א'. אילו אירע הדבר לפני עשר שנים, לא היה הרוזן אלבר משתמט מן האחריות הקשה, שהוטלה על האחוזה על ידי הזדמנוּת משולשת זו; אבל הוא היה קרוב לשנת החמישים שלו. אמנם, עוד היה דק, קל־תנועה וצעיר למראה. ומשום כך גזר לערוך את שלש החופות בשלשה “ימי א'”, בזה אחר זה. זִכרָה של התעללות זו עדיין היה חדש, ובפֶרֶה־לַה־גֶיפ גדלו שלשה נערים, ששלשת אבותיהם הרשמיים הטילו ספק במוצאם המדויק. מַאריה האדמדמת, — ז’אנה, אשתו של הטוחן, ומאַריה לַה־קַאמִיז היו נשים טובות, שנשאו באומץ את כל עמל־החיים, חייה של אשת־אכר, וספגו את המכות מידי בעליהן באותו טוב־לב, שספגו כל שלש נשים אחרות במחוז; אבל הן חיו תחת כובד־ענן, היו עלובות ומנודות, ולא נועזו אף פעם להרים את קולן בטענה חיונית כלפי השכן, שמא יזכיר להן “אותו ענין”. בעליהן, כשהיה לבם טוב עליהם במרזח, כמעט לא דברו על שום דבר אחר מחוץ ל"אותו ענין", ושאפו לרצח בשעה שיָשבו יחד בליל־המשתה, משום שהיו יותר מדאי מבוסמים, או זהירים, או גדושי־רגש, בשביל שיתנקמו במלים.

ועכשיו הוצת המחוז באש של טֶבח־האצילים, והרוזן אַלבֶר־די־לה־רומַאנד נלכד בפח. הוא לא יכול לעמוד בפני מצור ממושך, משום שבראש־האכרים עמדו בני־אדם, שיָדעו פרק בטכסיסי־מלחמה, ואוצר־המים שברשותו אזל. לא היתה שום תקוה, שאיזו עזרה שהיא מבחוץ תגיע אליו בזמנה. הן, אמנם, היתה שם מנהרה מתחת לאדמה, שהוליכה מן הטירה אל הנהר ושהוזנחה מזמן. בימים עָבָרוּ, כְשֶהָאָפְנָה הרומאנטית של הרעלת־אויבים או דקירתם בחגים בתוך טירתו של בעל־הבית שלטה עדיין בלא־גבול, הרי היה ביקוש מרובה על פרוזדורים תַּחַת־קרקעיים כאלה, בתור השיטה המשובחת ביותר להשמיד את עקבות־הפשע; ומקום־המָצאם המדוייק נחשב לסודה של המדינה, שהיה ידוע רק לשר בעצמו ולראש־משרתיו. אבל המאה הי"ד היתה מודרנית יותר מדאי בשביל דרכים עתיקות כאלו. במשך שני דורות, לכל הפחות, היו פרחחי־הכפר המבקרים היחידים במנהרה זו, הבנין המתאים ביותר כדי לערוך בו משחק־בשודדים. הן אמנם, אף פעם הם לא הצליחו לסייר אותה במרחק מרובה משום שאמותיהם ספרו להם, ודאי, בראשית־ילדותם, שבמעמקי־מעמקיה של המנהרה נמצא משכנו של הֶלֶקֵין, שֵד ידוע באותה תקופה. אחת מן המחשבות הראשונות, שעלתה על דעתם של הצָרִים, היתה — לחסום את המנהרה, ונוסף לזה — להעמיד זקיפים בני־סמך מעבר מזה של החיץ, מתוך חשש, שמא ינסו הנצורים להגיח משם. הרוזן אלבר ראה מחלונו את האכרים כשהם סוחבים מתוך צריחה אבני־כתף אל־פי־המערה, וכך הבין, שאפילו פתח־הצלה מיושן זה — אי־אפשר עוד להשתמש בו. ואילו הצליח לראות, מי הם הזקיפים, היה בטחונו בזה עוד גדול הרבה יותר.

במשך השבועות האחרונים חדלו מַאריה, זַ’אנה ומַארִיה לחיות תחת ענן. עכשיו היו הֵן גבוֹרוֹת־הרגע. הדופי, שהוטל בהן, נהפך לזֵר־תפארת, שלשת שמותיהן — לתכנית מדינית, מעין שלישיה מַגנֶטית, שדומה במשהו ל"חופש, שוויון ואחוה" של הדור, שבא אחר־כך. העלבון, שנגרם לאישיותן, היה מעין סמל של כל העוול הפיאודאלי, נקמת כבודן המחולל — לסיסמת־המונים, שמיצתה את כל התרעומת, שנצטברה בלבותיהם של אכרי־אוֹבֶרְן. אף אחד לא היה יותר קולני ויותר פעיל מהן בלִבּוּיָהּ של אש־השנאה האוכלת משלש פוּריוֹת פרועות־שער אלו, שבפניהן החֵנָניים כבר היו טבועים הסימנים המנוּולים של זקנה מַשְׁכֶּמֶת — זו המלכודת של כל עקרת־בית נאמנת. מקודם סחבו בעליהן את קלונם המשפחתי אל ככר־השוק ועשו ממנו דגל; אבל מיד קבלו עליהן שלש הנשים עצמן את התפקיד הַנָשי המסורתי של דבורה. הן נראו בכל מקום ומקום, הן צרחו עד כדי צרידות, עד שנתבסמו מן העונג של עינוי־עצמי חולני, כשהן מוקיעות את קלונן בפני ההמון הזועם. על־ידי התאמצות־דמיון משותפת עִבּדו תכנית מפורטת של נקמה, וההמון נקרא להצטלב ולהשבע, שהדבר יתגשם בתכנית שיטתית. יש צורך לקחת בשבי את הרוזן אלבר, כשהוא חי, בכל מחיר. צריך להפשיטו ערום, מקודם להעביר על גופו פעולה, שיש בה משום מחאה נגד זכויות־האדון שלו, אחר־כך להכניסו לתוך עורו של סוס־המים במלא מובן המלה, אחר כך — לשלוח אותו, שיצטרף לעדת גונבי־הציד, שנענשו על־ידו, כשֶמָנה הגונה של עופרת מהותכת יצוקה בעורו, וכנשמעה הקריאה לזקיפים, להשגיח על המעבר מתחת לאדמה — לזקיפים שלא ינומו ולא ייעפו, התיצבו מאריה, ז’אנה ומאריה קדימה, ותפקיד זה נמסר לידן מתוך התלהבות.

עבר שבוע, ואפשר היה לציין התקדמות ניכרת. חיל־המצב בטירה היה רעב וצמא. ז’אנה, אשתו של הטוחן, הצליחה בלילה מן הלילות, שבו לא הגיע תורה לשמור על פי־המערה, להכנס במשא־ומתן עם אחד ממשרתיו של הרוזן, והציעה לו, שיינקה מכל עונש אם יסגיר את אדונו כשהוא חי וכפות כחזיר. היא ספרה לו, שההצעה נתקבלה על־ידי כל המנהיגים, שמוכנים לשלוח לו את פסל־הצלוב מכנסית־הכפר בתור ערובה לנאמנות־דבריהם. אנשי־הטירה יָדעו היטב, שאת ההבטחה ודאי שיפֵרו, ואף־על־פי־כן היה כאן סכוי להצלה וז’אנה נדרשה להמציא את הצלב בחצות־הלילה הבאה. הרוזן נמצא במלכודת.

בלילה, כשאשתו של הטוחן זחלה כלפי המשמר החיצוני של אנשי־הטירה וצלב־כסף מבהיק בזיו עמום מתחת למעילה, עמדה מאריה האדמדמה על משמרה במעבר. שני לפידי־האוֹרן התחובים בכתָלים הגיהו את מחיצת־הסלעים, שמילאה את כל המנהרה לרחבה ולגבהה. במובן התכני היה זה מכשול עלוב, היו בו פרצים, שזרוע־אדם יכלה לעבור בהם; אף־על־פי־כן דרוש היה רבע־שעה כדי להפילו על־ידי חלק מבני־אדם, שהם תשושי־כח מחמת רעב וצמא, בה בשעה שהצווחה הראשונה של הזקיפים היתה מביאה למקום בוודאות מאה כפריים. לא הסלעים חסמו את המעבר, אלא השנאה שמאחריהם. והשנאה ניזונה היטב מבשר־הצבי, שנלקח באופן חפשי מֵאֲסָמָיו של הרוזן אלבֶּר, היא הושקתה לרויה מן היין, שהומצא ממרתפיו. ובאותו רגע עצמו היה ברשותה של מריה האדמדמת קתל־חזיר ובקבוק. אבל הרבה יותר משעורר אותה המזון, הרבה יותר משהשכיר אותה יין־בורגונדיה, הבסימו אותה מחשבותיה.

היא המתינה לז’אנה, שהבטיחה לבוא ולספר על תוצאות־שליחותה. היה לה רגש, למאריה, ששליחותה תצליח. אפשר, שמחר יוסגר האויב. היא וז’אנה ולה־קאמיז תאמרנה להמון, שיסתלק הצדה, כדי שתוכלנה לבוא בדברים עם השבוי בלא מפריע. מחשבותיה נעשו חַיות וניתנות־למישוש, אבל איומות ביותר כדי שתזָכר בהן. זה היה מחזה של קילוחים אדומים, העוטרים תבנית דמיונית על גבי עור לבן. אמנם, לבן לא דוקה, יותר נכון — שזוף במקצת. היא יכלה לזכור דבר זה היטב, למרות כל השנים המרובות, שעברו מאז.

היא לגמה לגימה הגונה מן הבקבוק ומצאה, שגם היין מזכיר דבר־מה. לפני אותו לילה שלפני חמש שנים לא טעמה מיָמיה משהו דומה לזה. הרֵיח דִבֵּר אליה כמו קול; לנפשה הקהה של פראית־למחצה שימשו החושים מורי־דרך יותר טובים בשביל הזכרונות מן הזכרון עצמו. טעמו של היין עורר בה כל מיני זכרונות של טעמים אחרים. היו שם כל מיני מגדנות ביחד עם הגביע — ממתקים דשֵנים, מתובלים, דְבִיקִים שכאלו. אפילו בתוך מצוקתה ומבוכתה לא יכלה להתאפק מלאכול את כל המנה, ממש כמו שלא יכלה להתאפק מלהעביר את קצה־לשונה על שפתותיה, שיבשו פתאם. היא נזכרה באשה הזקנה, שהזמינה אותה לאכול ולשתות, במנהלת־המשק הזקנה עם כל המפתחות, שצלצלו מסביב לחגורתה; היא היתה בעצם טובת־לב. רק פעם אחת חֵרפה אותה בהתחלה, כשמאריה נלחמה מתוך יאוש במאמציה של הגברת לרחוץ את כל גופה. אבל מאריה ויתרה מיד — אפשר, משום שהמים היו חמים וריחם היה נעים; ומנהלת־המשק נעשתה שוב ידידותית לגמרה כשנתנה לצעירה חפָצים ארוכים, רכים, מרשרשים וצחורים, ללבוש אותם במקום בגדי־החופה היפים שלה. תלבושת־החופה שלה היתה הרבה יותר יפה בעיניה מן הכתונת והגלימה של מנהלת־המשק, היא לא היתה לבָנה כולה, אלא אדומה וירוקה וצהובה; אבל חפציה של מנהלת־המשק דִגְדְגוּ את העור באופן מיוחד. הורגשו שוב משום־מה כמים חמים, והשמיעו רחש קל ונעים, כמו עָלִים, עם כל תנועה.

אחר־כך בא האויב. היא נזכרה, שהיא קמה, רצתה לברוח ולהתחבא בפינה, אלא שרגליה סֵירבו לזוז, מחמת כל היין והחמימות והריח הטוב — וכל דבר. היא עצמה את עיניה כשהיא רועדת וכובשת את התיפחותה, והמתינה, שתרגיש את מגעה המגושם והמתועב של יד־גבר, משום שלמדה את דרכי־פיתויו של גבר מיום־אירוסיה לפני ששה חדשים. אבל האויב לא נגע בה; ובמקום זה שמעה את קולו. הקול היה בהחלט מאותו סוג של רשרוש־האָריג ושל הממתקים ושל שאר מעשי־הלהטים. הוא אמר אותן מלים עצמן, שאומרים בני־אדם אחרים, אבל באופן מיוחד לגמרו, ואפשר, שאפילו הביטויים לא היו אותם הביטויים בדיוק. דבר זה לא יכלה מאריה לומר: המלים היו הדבר היחידי, שלא יכלה להזכר בו. אבל יכולה היתה להזכר במעשי־הלהטים, ברגש המוזר של שיר־ערש, שהפיג משום־מה את פחדה. יכולה היתה להזכר, שצחקה בעצמה, צחוק מוזר מאד, לא צחוקה שלה לגמרו, משהו דומה לאותם רחשים רחוקים, שנשמעים ביערות בעצם־לילה, שהנשים הזקנות אומרות, שזוהי בת־היער ירוקת־השער, שמתלוצצת עם הֶלֶקֵין. היא יכולה היתה להזכר אפילו בדברים יותר מוזרים, שכולם נעשה על־ידה, ואחר־כך שוב לא על־ידה, באותו לילה של כשפים מעוררים סחרחורת, שלכולם היה אותו טעם שֶלַמגדנות. הכשפים הם דבר רע, הם דומים לקדחת־הביצות: משנכנסו פעם לעצמות נשארים הם בהן תמיד, גם אם שכחת את הדבר במשך שנה, או שנתים, או אפילו חמש שנים.

היא שמעה צעדים קלים בכניסה: זו היתה לַה־קַאמיז. מאריה האדמדמת התפלאה משהו: מה רוצה כאן האשה האחרת, שהרי התור שלה עומד להתחיל רק עם זריחת־החמה. אבל היא לא טרחה משום־מה לשאול, מתוך רגש מעורפל, שאין לה רצון לשמוע לא את קולה הצַוְחָני ולא את המלים הגסות והמתובלות, שידידתה היתה מפורסמת בהן. לַה־קַאמיז לא אמרה ולא לחשה כלום, רק ישבה, שתתה קצת — מַארִיה האדמדמת התפלאה, שאין היא שותה עוד ושהיא בעצמה אינה מרגשת עוד צָמָא, לא צָמָא מאותו מין — ושתי הנשים רבצו זו מול זו מתוך שתיקה. לַה־קַאמִיז ישבה כשֶריסי־עיניה מושפלים, אפשר, שהיא נמנמה, והאדמדמת התבוננה בפניה מתוך התעניינות סקרנית חדשה. היא נראתה בעצם מכוערת — צעירה אומללה זו. חטמה הסולד והמחוצף, שפעם היה היסוד העיקרי לתביעתה, שיחשבו אותה יפה, נראה עכשיו כמעט כמום. מספר־הקוים בפניה היה כמעט כמספר־הקוים על פסת־ידה של מַאריה האדמדמת. אי־אפשר היה לראות בבהירות את העור להבהובם של הלפידים הלוחשים, אבל האדמדמת ידעה, שהוא מסודק ומכורכם — וגם מלוכלך. מנהלת־המשק הזקנה טרחה בלא־קץ בשעה ששָטפה את פניה של מאריה במים החמים ובאותו חֵפץ רך, המכונה “ספוג”, שהביאו הצלבנים מארץ־התורכים. זה היה מוזר בשביל מאריה עצמה — התעניינותה הפתאומית בקַוי־פניה של מַארִיה האחרת. מתוך ההריון ויניקת־הילדים, מתוך מאות ההרפתקאות של חייה, חיי־אכרה, היא שכחה לא רק גנדרנות, אלא גם קנאת־אשה או תחרות. אפשר, שאֵלה היו קוי־פניה שלה, שראתה בראי־חי זה, שקראה בתוך קמטיהם ובועותיהם וסדקיהם את תולדות־חייה שלה, חיים של זוהמה, של רעב, לכלוך ומכות.

לה־קאמיז ישבה עדיין, מאריה השניה חשבה, שזו נרדמה; אבל פתאום הרימה את ראשה, הפנתה את עיניה כלפי הכניסה והקשיבה. מבעד לרחשו של הנהר הקרוב והסומפוניה הרגילה של ליל־קיץ אפשר היה להבחין צלילים אחרים. מזמן לזמן — גרידה ושפשוף קהה של עץ, שמתגלגל על החול, בשעה שבני־גלים סחפו סירה בודדת רכובה על פִטוֹרֶיהָ, אמצעי־ההובלה היחידי ב"צואר־הזאב", כלפי הגָדָה הנמוכה והמשופעת. בהפסקים נשמעו צריחות צרודות ורמות, שההֵד שלהן עלה מן הכפר, וכלבים נענו בנביחה; אבל בקולותיהם של האנשים היה משהו, שעל־ידו קשה היה להבחין בין קול־האדם ובין הנביחות. לה קאמיז אמרה:

“הם שכורים כחזירים. אם נצעק ונבקש עזרה לא יוכלו לרוץ. הם יוכלו רק לזחול על ארבעתם”.

אחר־כך לא דברו עוד הנשים כלום והמתינו. שתיהן עצמו עכשיו את עיניהן; רק מזמן לזמן היתה אחת מהן פוקחת פתאום את עיניה כדי להפגש במבטה המתגנב של חברתה. ההתפרצויות של הצריחות בכפר הלכו ונתרבו. ז’אנה, אשתו של הטוחן, פרצה את המערה. היא נשאה לפיד. אפשר היה לראות את פניה כשהם מוגהים היטב: לחייה ועיניה קדחו, פיה היה פתוח משהו, כאילו מחמת חוסר־אויר. היא צעקה מן הכניסה ברִשעות:

— “הדבר נעשה. מחר יהיה ברשותנו!”

האדמדמת ולה־קאמיז קפצו ועמדו על רגליהן, והיא ספרה להן את כל המעשה. ראש־המשרתים לקח את פסל־הצלוב, נתן לה לנשק לו, הטפש. זה לא היה כלום, גרוע מכל — מה שנתן לה להמתין בלי סוף עד שהצליח לזחול למקום־הראיון, מתחת למגדל. הדבר יֵעָשה מחר, בין זריחת־השמש ובין הצהרים. הוא אמר, שאי־אפשר לצוד את האויב חי בלילה, משום שֶשני שומרי־ראשו הנאמנים ביותר ישֵנים תמיד לצדו על־יד הדלת של חדר־המיטות. אבל בבוקר ילך לסייר את נקודות־ההגנה מסביב, ואז יתנפלו עליו ויכפתו אותו. היא נחפזה הלאה, לספר בכפר, כשהיא יוצאת מכֵּליה משמחה.

היא יצא מכליה משמחה, כן. אבל הצִפִּיָה היתה רעה. היא שנאה את הצפיה כשמחשבות באות והולכות ומסעירות את הכל בנפשה, כאילו ראשו של אדם נעשה רשות־הרבים, ואין איש שיסגור את השער, וכל מיני דברים פראיים חולפים וחולפים בו ומהממים את האדם עד לידי טירוף. טוב, מחר בצהרים אפשר יהא לשים קץ. לשים קץ לכולם, אף־על־פי שטפש זה מאמין, כנראה, שהוא והשאר יוּרשו באמת לצאת לחוֹפש. הגיעי בעצמֵך: הוא דרש ממנה לנשק את הצלב! כאילו נשיקות באות בחשבון!

ז’אנה, אשת הטוחן, היתה ידועה כאשה בעלת השקפות וַתְּרָניות בענינים מסויימים; היא צחקה וחזרה על דבריה: “כאילו נשיקות באות בחשבון”.

מאריה האדמדמת ישבה, הפנתה את פניה ואמר בלחש:

“לפעמים באות נשיקות בחשבון, לפעמים – כן”.

ז’אנה פנתה אליה מיד, אבל נשארה בשתיקתה, טמנה את הקצה הבוער של הלפיד שלה בחבילת־השחת הרטובה, משום שרגש הקמצנות היה קלוּט בעצמותיה, ורבצה לצדה של לַה־קאמִיז. ושוב לא נשמע כלום במשך זמן מרובה מחוץ ללחישת־הלפידים ושכשוך הסירה וגלי־הנהר, והשאר, הלילה והשכורים והכלבים — כל זה היה רחוק מאד והלך והתרחק עוד. אף אחת משלש הנשים לא ישנה; עיניהן היו עתה פקוחות לרווחה, אבל אף פעם לא הציצו אלו לתוך אלו. היו רגעים, כשהמחשבות כמעט שניתנו להשמע; אבל מוזר מאד, שברגעים אלה דוקה התחמקו מחוץ לשטח־הביטוי בהברות. כשם שיש אופן של שירה ב"אוּניסון" (בהתאמה) כך יש גם “אוניסון” של דממה, שהוא שמור בשביל רגעי־המִפְנֶה החשובים וכבדי־הגורל ביותר בדרך־החיים, והצפיה היא רעה. כשהגעתָּ למפנה־הדרך ואתה צריך להמתין, הרי מוחך דומה לבקעה צרה בין ההרים, שכל הרוחות משתוללות בה, כשהן עוברות הנה ושוב, עד שאתה נעשה מחוסר־הגנה ואומלל.

נַהֲמה הבקיעה פתאום את הדממה. היה לה צלצול נמוך, מלא, בלתי־ניתן להבעה, כנהמת־חיה. זו היתה — ז’אנה. היא אחזה בלפיד הדועך, קפצה ועלתה על חומת־הסלעים מתוך חימה מחוסרת־מטרה. אבן קטנה, שאינה גדולה מאגרופה, התגלגלה וזחה מבין שני גושי־אבן גדולים. היא השאירה רק רווח דק. אבל נראה, שהפּרצה עברה דרך כל השטח, משום שזרם־אויר מחוּור, אם גם קלוש, מורגש היה כשהוא חולף במערה. הוא היה קלוש מאד, אבל מתמיד. הוא הביא עמו נשימה של רטיבות, שהיא קרירה יותר מן האויר הקר בכניסה; ואפשר, שבשביל נפשות, שהן מרוגזות־עצָבים מחמת צפיה עלובה, נשא גם דברים אחרים — טעם של מתיקות, ריח בשמים, בשורה, רמז, שנלחש על־ידי השטן או על־ידי בן־אחיו השובב, הֶלֶקֵין, בעל זנב־העלוקות, שכפי שאומרים, הוא חי מעֵבר מזה.

אדוני הצעיר, יש לחשוב, שכאן הוא סוף־המעשה. ברור באופן הגיוני, שקיר, שנבנה באופן רעוע כל־כך, אפשר היה בקלות לפרוץ בו פרץ, עד כדי להשאיר מעבר; ונשים כפריות, אף אם פניהן כמשו בלא־עת, יש להן זרועות חסוּנות; ואנשי־הכפר “צואר־הזאב” היו שכורים; ורק סירה אחת עגנה בדיוק בכניסה. בבוקר נפנף ראש־המשרתים במטפחת לבנה מעל מגדל־הטירה וספר לכפריים, שהרוזן אלבֶר ושני שומרי־ראשו נמלטו. הכרוניקה, שעליה אני מסתמך, נותנת תֵיאור מפורט של הגורל, שנפל בחלקו של המשרת ושל אנשיו ושל מנהלת־המשק התְּמִירָה, וכמו־כן יש בה אפילו ספור מפורט ביותר בנוגע למאריה, ז’אנה ומאריה: אבל דבר זה תמצא בעצמך, אם אתה רוצה, ואם תשחק לך השעה לגלות את כתב־היד.