בשנת תרי"ג (1853) – היא השנה שבא יצא לאור בווילנה ספרו של אברהם מאפו, “אהבת ציון” – הופיע באותה עיר גם ספרון בן כ־40 עמודים, “חג יום הולדת”, ובו מחזה עברי, שבשערו הכתובת הבאה:

בפתח ההקדמה למחזה, שנכתבה בידי קלמן שולמן¹, מורו של המחבר, נאמר:

לפנינו, איפוא, מחזה עברי בן שתי מערכות, שנכתב באמצע המאה הקודמת – לפני 126 שנה – בידי נער בן שלש־עשרה, והוגש כמתנת יום־הולדת לאמו, שכדרך אם יהודיה טובה, הגאה בבנה – מימנה את הדפסתו. וכל זאת, בשנה ובעיר שבהן ראה אור גם “הרומאן העברי הראשון”.

דבר קיומו של מחזה זה היה ידוע לביבליוגרפים. העותק הנמצא בבית הספרים הלאומי בירושלים נושא עליו את חותמו של מייסד בית הספרים, הלא הוא ד"ר יוסף חזנוביץ. הביבליוגרף א. יערי, שעבד בבית הספרים הלאומי, כלל את המחזה ברשימת ספרי “הספרות היפה בעברית” (תרפ"ז), וכן בספריו “דרמות בעברית” (תרצ"ד) ו"המחזה העברי" – (תשט"ז). כן נזכר המחזה גם ברשימה המופיעה בסוף ספרו של א. אופק, “סיפורת הילדים העברית: ההתחלה”, שיצא לאור זה מכבר. ואף על פי כן לא הוקדש למחזה זה עד כה – עד כמה שידוע לי – דיון כלשהו.

יואל־ניסן יוהיחס (יאהיחעס, יאגיכעס) בן ה־13 לא היה “ילא הפלא” הראשון, או היחיד, בספרות העברית. כבר בתחילת “תור הזהב” בספרד, במחצית הראשונה למאה ה־11, הצטיין יהוסף בן שמואל הנגיד – והוא בן שש וחצי בלבד! – בהעתקת שיריו השקולים של אביו, שר־הצבא, ששיבח את מלאכתו במלים: “כתיבתך מהודרת / כברקת מסודרת, / וטוריה מיושרים / כמו רקמה באדרת”². יהודה־אריה ממודינה, שנולד בוונציה בשנת 1571, כתב בגיל שתים־עשרה שירים רבים (שחלקם ראו אור דפוס מאוחר יותר), ולפני שמלאו לו שלש־עשרה שנה כבר תרגם באוקטבות קאנטו ארוך ו"נועז" מתוך “אורלנדו” לאריוסטו, ובו הסיפור הארוטי על ג’קונדו האביר³. כמה מהמחזות העבריים המוקדמים ביותר שהגיעו לידינו – ובראשם “צחות בדיחותא דקידושין” ליהודה סומו, “אסירי תקווה” ליוסף פינסו ו"מעשה שמשון" לרמח"ל – נכתבו בהיות מחבריהם בגיל הנעורים. 34 שנים אחרי הופעת מחזהו של יואל־ניסן ניסה טשרניחובסקי את כוחו בכתיבת דרמה עברית, והוא אז בן שתים־עשרה בלבד⁴. עגנון, יצחק קצנלסון ואחרים מבני דורם כתבו ופרסמו שירים בהיותם בני עשר או אחת־עשרה. ספרי שיריו הראשונים של ראובן גרוסמן־אבינועם ראו אור בניו־יורק בהיותו בן 10 ו־13. ורק לפני שבועות אחדים הוענק אחד מ"פרסי היצירה" של ראש הממשלה למשוררת, שקובץ שיריה הראשון נתפרסם בהיותה ילדה.

העובדה שחיבורו של ילד רואה אור דפוס אינה מעידה, כמובן, בהכרח על רמתו הספרותית. לעתים היא רק הוכחה לקיומם של הורים אמידים, אם שאפתנית, אבל בעל מכונת דפוס או מורה בעל־יוזמה, המעוניין לשאת חן בעיני ה"גביר", שבביתו הוא מלמד. ואמנם, תואר אביו של יואל־ניסן יהויחס כ"גביר", וגם מדברי קלמן שולמן על האם נראה שמדובר במשפחה בעלת אמצעים⁵. עם זאת, דומה שראוי המחזה “חג יום הולדת” לתשומת לב; והעובדה שנכתב בידי נער בן שלש־עשרה – אם אמנם מדוייקים דבריו של שולמן – מוסיפה לו, כמובן, נופך פיקאנטי מיוחד.

“מהילד הזה תצמח תוחלת!”    🔗

בפתח הספרון מופיעה, כאמור, הקדמתו של שולמן, “הגיון מורה”. שולמן, יליד 1819 – המוכר לנו בעיקר כמתרגם “מסתרי פאריז” וכמחבר ספרי סקר ולימוד רבים – שימש באותה תקופה כמורה ללשון העברית בבית־הספר הריאלי שליד בית־המדרש לרבנים בווילנה, וכנראה גם כמורה פרטי לבני עשירים. רוב ספריו ראו אור בבית הדפוס המכובד של יוסף־ראובן ראם בווילנה, וכדי לממן את הוצאתם לאור נאלץ כנראה, לסייע לבעלי הדפוס בעבודות עריכה והגהה שונות. הוא שהביא, כנראה, את כתב־היד של תלמידו לדפוס, ויתכן מאוד שאף השפיע על הוריו של המחבר לממן את הדפסתו. כמורה לעברית, הדגיש בהקדמתו בעיקר את סגנונו העברי של תלמידו (הראוי באמת להערצה):

מן ההקדמה ניכר, כי שולמן השתדל להקדים רפואה למכה, ולקדם כל ביקורת חריפה אפשרית:

כפי שמעידים שמו ושערו של הספר, יצא המחזה לאור לכבוד יום הולדתה של האם. לכבוד המאורע כתב יואל־ניסן הקטן גם שיר נרגש בשתי לשונות, שאותן למד, כנראה, מפי שולמן – בגרמנית ובעברית. השיר העברי כתוב בסטרופות בנות 3 שורות כ"א, שבסוף כל אחת מהן באה קריאה נרגשת: “הה, האם!” (או: “הה, אם!”). והרי בית אחד לדוגמא:

רק כאן מגיעים אנו, סוף־סוף, אל המחזה עצמו, הנחלק, כאמור, לשתי מערכות (או “מחזות”), שכל אחת מהן משתרעת על פני כ־17 עמודים. שלא כמרבית המחזות העבריים של תקופת ההשכלה, כתוב מחזה זה בפרוזה, והטקסט אינו מנוקד. הסגנון מזכיר את הסגנון הכמו־מקראי הנמלץ, האופייני לפרק זה של תקופת ההשכלה, והוא קרוב לסגנון הספר “אהבת ציון” (שיצא לאור, כאמור, באותה שנה), קרוב מאד לודאי שהנער הכיר את ספרו החדש של מאפו (שולמן, מורו, היה מקורב למחבר “אהבת ציון” שגם הוא שימש באותה תקופה כמורה בקובנה שבליטא, אחרי שחי זמן־מה בוילנה). על השפעתו האפשרית של הספר “אהבת ציון” על המחזאי הצעיר יעידו לא רק הסגנון והאווירה הפאסטורלית שבמחזהו – המצויים גם ביצירות עבריות מוקדמות יותר! – אלא גם שמותיהם של שני הגיבורים הראשונים, המופיעים במחזה – אמנון ותמר. אמנם, צמד השמות הזה מופיע כבר במקרא, וכן בכותרת מחזהו של אליעזר ראשקוב, שיצא לאור בדיוק שלושים שנה לפני שכתב יואל־ניסן את מחזהו; ואעפ"כ נדמה שספרו של מאפו שימש כאחד ממקורות ההשראה העיקריים למחזה שלפנינו (יתכן שיואל־ניסן קרא את הרומאן בכתב־יד, עוד בטרם נדפס; שכן הוצאתו לאור של הספר “אהבת ציון” נשתהתה, כידוע, שנים מספר, בגלל הצנזורה).

“ההלך המסתורי” ו"ראש המרצחים"    🔗

מהו תוכן המחזה “חג יום הולדת”? בפתח המערכה הראשונה מופיע אמנון הצעיר, המודיענו כי “החושך יכסה עוד את עין הארץ, וערפלי עלטה על פני העמקים עוד ילינו”. כאן בא תיאור פיוטי ונמלץ של השחר ושל השמש העולה. מסתבר, שיום זה הוא “יום שמחות… יום קדוש… יום הולדת אבי היקר. לפני שבעים שנה נולד אבי ביום זה”. ממונולוג פתיחה זה מסתבר שחייו של האב בחיק משפחתו הענפה היו מאושרים עד ליום המר והנמהר, הוא יום הולדתו ה־60, שחל לפני עשר שנים בדיוק. המשפחה כולה חגגה אז בחיק הטבע, ביער, בשירה ובריקודים. לפתע נעלם הבן יהונדב ואיננו – כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו.

אל אמנון מצטרפת עתה אחותו, תמר, שגם היא יצאה עם שחר ליער, וגם היא מזילה דמעות, בשעה שהיא מתארת באוזניו ובאזנינו את יגונו של האב מן הרגע שבו “נעלם יהונדב מנגד עינינו ולא ראינוהו עד כה. ומי יודע אם שודדי יום שדדו את מחמד עינינו בלכתו אז בין סבכי היער לקטוף פרחים, או חיה רעה טרפתהו” (האיזכורים מסיפור יוסף ויעקב – ששימש מאז ומתמיד מקור ל"משחקי פורים" סוחטי דמעות – אינם מקריים, כמובן).

כאן בא תורו של יסוד רומנטי נוסף, השכיח גם ברומאן של מאפו – הלא הוא החלום: “חלום חלמתי בלילה הזה, ותחי רוחי”, מספר אמנון. ובחלומו – הוא “ניצב לרגל הגבעה היפה־פיה הנשקפת על פני השרון, ועיניו משוטטות על הדר השושנים והניצנים”; ולפתע הוא שומע “קול נעים כקול מינים ועוגב… והנה יהונדב אחינו האובד לקראתי!”

תמר אחותו שמחה לשמע החלום, ומביעה את תקוותה כי במהרה ייאמנו דבריו. היא שולחת את אמנון אל האב, והיא עצמה נשארת בשדה, כשהיא “מאספת פרחים” ומשמיעה הגיגים פילוסופיים באזני השושנה, שאותה קטפה זה עתה אל סלה. ולפתע: “מה זה תראינה עיני שם מרחוק? כצל יורד מראש ההר… כצל אדם… – – – אלכה נא ואסתר תחת שיח־השדה שמה, ואשמע מה ידבר. ראי נא איך ידכה ישוח ההלך הזה…”

אל הבמה נכנס “ההלך” – המחזאי אינו מגלה לנו עדיין את זהותו! והוא “נושק את עפר הארץ”, ונושא מונולוג נרגש אל ארץ החמדה, ערש ילדותו; “זה עשר שנה לא ראיתי את פניכם. עשר שנים הייתי אסיר עני וברזל. עשר שנים הייתי כלוא במערת מרצחים עצרת זעומי־אל, אשר גנוב גנבוני מארצי וממולדתי ומבית אבי. הוי, פלצות יאחזוני מדי אזכרה את היום הנורא ההוא!”.

אל המוטיבים המוכרים מסיפור יוסף מצטרפים עתה מוטיבים מוכרים אחרים מסיפורי העמים: מערת הקיקלופים המיתולוגית, מערתו של עלי־באבא וכד'. יהונדב החטוף הובל על ידי חוטפים למערה גדולה, שם עינו אותו והפחידוהו עד־מוות, ו"ראש המרצחים" העמידו בפני הברירה הבאה: “אם לעבור פה בשלח ולהיות מאכל לכלבינו, או לחיות אתנו ולשרת אותנו במערה הזאת!” ויהונדב, “כיד התאווה העזה אשר יתאווה האדם אל החיים”, בחר בחיים, והיה “עבד לעדת המרצחים ההם”. עד אשר שכחו – לפני כחמישה־עשר יום – “לגולל את האבן על פי המערה”, והוא הצליח להימלט משם ולעשות דרכו, כשהוא יחף ורעב, אל הגבעות הללו, מבלי שידע תשובה לשאלתו: “העוד אבי הזקן חי?”

תמר, המאזינה למונולוג המפורט שלו ממקום הסתר שלה אינה יכולה עוד להתאפק, והיא מודיעה לו “בקול בוכים”: “עוד אביך חי!”.

אחרי הפגישה הנרגשת הזאת מספרת תמר לאחיה, הבן האובד ששב הביתה, מה גדול צערו של אביהם. לפתע היא מבחינה באמנון אחיהם, הקרב לעברם. אם כדי להכין אותו בהדרגה לקראת הפגישה עם אחיו, ואם כדי להעשיר את המחזה בסממן תיאטרלי, מציעה תמר ליהונדב להסתתר בסבכי היער, והיא עצמה “מותחת” את אמנון במשך דקות ארוכות בסיפורים על חלומות ועל הלך מסתורי, עד שהיא מגלה לו, סוף־סוף, מיהו אותו ההלך. כאן נערכת פגישה מלודרמטית שנייה, והפעם בין שני האחים (“יפלו איש על צוארי אחיהו ובכה יבכו. רגעים אחדים יתיצבו משתאים ומחרישים מבלתי יכולת דבר דבר, עד אשר התעוררו מתמהון לבבם ויוסיפו עוד לבכות”). וכשחוזר הדיבר אל אמנון הוא מספר שממש ברגעים אלה מתפלל האב על ברכיו לזכר בנו האבוד. שוב מחליטים הצעירים שלא לגלות לאב מיד את הבשורה המשמחת, אלא להכין אותו לקראתה בהדרגה, בעוד יהונדב יסתתר מפניו. שלושתם יוצאים את הבמה בדרכם אל האב המתפלל, ברגע מתח זה יורד המסך על המערכה הראשונה.

“הגנה עצמית” מול כלי־נשק    🔗

כשעולה המסך על המערכה השניה מתגלה יהונתן, האב בן ה־70, כשהוא “כורע על ברכיו וכפיו ועיניו נשואות למרום”. המונולוג הארוך והעצוב שלו מביע את יגונו ואת געגועיו לבנו האובד. אמנון ותמר מופיעים, והאב מבחין מיד כי אדמו פניהם מהתרגשות, ושואלם לפשר הדבר. לתמר יש, כנראה, זמן, היא אינה מגלה לו עדיין מה ארע, אלא מתרצת את הסומק שעלה בפניה ב"שירה חדשה", שאותה שר אמנון באוזניה. האב מבקש מן השניים להשמיע באוזניו את השיר החדש, ואמנון שר שיר פאסטורלי ארוך – ברוח “רועה עדריו נער” – המספר על רחל שאבדה לו בעת המרעה, ועל שמחת אמה ברגע שנתגלתה. (עד כה דובר במחזה על יום־הולדתו של האב. האם כאן רמז ל"מוטיב האם", הנזכר בשער הספר?). ברגע שהוא מזכיר את יהונדב האובד מסב האב את פניו, “ונטפי דמע מתגלגלים על לחייו”. שני ילדיו הרחומים אינם מגלים לו עדיין כי נענתה תפילתו, והם ממשיכים לספר לו על חלום שחלמו. ועל מכתב שקבלו, כביכול, מיהונדב. רק אחרי שהם “מכינים” את אביהם האומלל במשך שעה ארוכה מגיח, סוף־סוף, יהונדב ממקום מחבואו, ושוב חוזר התיאור המלודרמטי: “יהונדב ימהר הביתה ויתנפל בזרועות אביהו. דממה דקה בבית. ורק קול בכי תמר ישבית לרגעים את הדומיה השוררת מסביב. אחרי רגעים אחדים יתעורר יהונדב מתרדמתו, ויקרא ברגש: ‘הה אבי! השלום לך’?”. והאב נושא, כמובן, נאום נרגש, שבסופו הוא קם מכרוע, והוא ובנו “מחבקים ומנשקים זה לזה, ואמנון ותמר ירימו קול בוכים”. איזו תמונה סוחטת דמעות, האופיינית כל כך ל"תיאטרון היהודי"! וכל זה – כחצי יובל שנים לפני שיסד גולדפדן את להקתו הראשונה!

כאן יכול היה בעצם, המחזה להסתיים. אבל לא! אחרי שתמה בשלום הדרמה המשפחתית צץ במפתיע יסוד עלילתי חדש, דרמטי ומפחיד באמת. בעוד יהונדב מתאר שוב את סיבלותיו במערה ואת איומיו של “ראש המרצחים”, נחרד האב ושואל: “נשיא ראש המרצחים ההם – מה תארו?”. וכשהוא שומע מפי בנו כי מדובר בגבר “רם קומה ובעל פנים נזעמים עם קצוות תלתלים שחורות” הוא נבעת:

המתח הולך וגובר. עוד מעט יגיע ראש המרצחים אל הבית, ויפר שוב את שמחת הפגישה המשפחתית! מדברי יהונדב מסתבר, כי “נפשו (של המרצח) חשקה ברועה יפת־עין מבנות הכפר הזה, אך ירא הוא לקחת אותה בחזקה, ועל כן ערום יערים לתפשה בערמתו!”. מה עושים איפוא? מתארגנים ל"הגנה עצמית"! יהונדב, האב בן ה־70, “תופש פיקוד” ומודיע לבנו: “קום נא, בני! חגור חרב על ירך! ואנכי, גם אמנון וכל גרי ביתי נחגור כלי נשק…” וכשבאים אמנון ותמר ו"בני הכפרים" לשמוח בשמחת המשפחה המאוחדת מחלק האב כלי נשק גם להם ומכין את המלכודת, לפי כל כללי האיסטרטגיה.

כאן מתקרב המתח אל שיאו, ואנו מביאים את דברי המחבר הצעיר במלואם:

אחרי תמונת מתח רבת פעילות זו, המסתיימת בכי טוב, חותם יהונתן, האב, את המחזה במונולוג של תודה וברכה, וכל הנוכחים “כורעים לפניו על ברכיהם, והוא ישא את ידיו הרועדות ויברכם. הבנים בוכים מנהמת לבם, גם עיני כל הקרואים תרדנה דמעה”. והמחזה מסתיים בדברי הודייה לאל, שאחריהם עונים הקרואים בקול ששון: “אמן ואמן”.

יובל שנים לפני “השומר”!    🔗

“חג יום הולדת” אינו מחזה גדול, כמובן. אולם יש לזכור לא רק שהוא נכתב בידי נער בן שלש־עשרה (ימים רבים מאד לפני הופעת ספרוני ה"בלשים", הקולנע והטלוויזיה), אלא גם שיצא לאור בשנה שבא הופיע “הרומאן העברי הראשון”, שעלילתו הרומאנטית מתרחשת אי־אז בימי התנ"ך. מחזהו של יואל־ניסן הצעיר מכיל, אמנם, גם קטעים פסטורליים ורומנטיים, שיש בהם התפרקות על יפי הטבע ועל חיי הרועים; אך מצויים בו גם קטעים ריאליסטיים, המתבלטים בעיקר על רקע המחזות האלגוריים הפיוטיים של התקופה (אם כי גם כמה מן המחזות האלגוריים המוקדמים, כב"אסירי תקווה", אנו מוצאים יסודות של מתח ואינטריגה!). קרוב לודאי שהמחבר לא ראה הצגת תיאטרון מקצועית מימיו; אך מצויים במחזה שכתב כמה מעמדים תיאטרליים, המעידים על מציאותו של חוש בימתי. ולא פחות מעניין רעיון ה"הגנה העצמית" של גיבורי המחזה היהודים – וזאת, למעלה מיובל שנים לפני יסוד אגודת “השומר”!

האם הוצג המחזה אי־פעם, ולו גם בבית ספרם של יהויחס ושולמן? – לא נדע. ומה עלה בגורלו של המחזאי הצעיר, כשהתבגר? האם המשיך בכתיבה בעברית? עד כה, לא מצאנו חיבורים מאוחרים יותר מפרי עטו.

אולם מצויים בידינו פרטים על שלושה מבני משפחת יאגיכעס – ביניהם שני סופרים – שפעלו בוילנה באמצע ובסוף המאה הקודמת. האחד, ב. יאגיכעס (שהשתמש גם בכינוי הספרותי “בח”י", אותו אימץ לעצמו באותה תקופה גם י.י. חורגין) היה מורה לעברית ולרוסית, שפרסם באמצע שנות השבעים ספרים שונים מתורגמים מרוסית ליידיש⁶. השני, לב יוגיכעס (שהיה ידוע בכינוי “טישקא”), היה ממנהיגי החוג הסוציאליסטי הווילנאי, שפרסם בשנת 1881 כרוז ברוסית, בו האשים את ממשלת הצאר באחריות לפרעות, שנערכו באותה שנה ביהודי דרום רוסיה (“סופות בנגב”). לדברי שאצקי, היה “טישקא” נכדו של יעקב יוגיכעס – ששמו כשם אביו של יואל־ניסן – שביתו שימש בוילנה כבית־ועד לסופרים בסוף המחצית הראשונה למאה הקודמת. ואולי הוא־הוא אביו של מחבר המחזה, שבו אנו עוסקים⁷.

פרט פיקאנטי אחרון: בשנת 1958 – בדיוק 105 שנה אחרי הופעת מחזהו של הנער בן ה־13 – נתפרסם בעולם שמה של ילדה צרפתיה, מינו דרואה⁸, שספר שיריה – שכונס בידי מורתה – עורר סנסציה. באותה שנה עצמה פרסם מחזאי יהודי צעיר את מחזהו הארוך הראשון, ששמו זהה לשם מחזהו של יואל־ניסן שלנו. אולם הפעם זכה המחזה, שנכתב אנגלית, ליתר תשומת־לב. (הוא הוצג בשנת 1965 גם אצלנו, והצליח לבלבל כמה ממבקרי התיאטרון הוותיקים שלנו!).

כוונתנו, כמובן, למחזה, “מסיבת יום הולדת” של הרולד פינטר.