בשנת תרי"ג (1853) – היא השנה שבא יצא לאור בווילנה ספרו של אברהם מאפו, “אהבת ציון” – הופיע באותה עיר גם ספרון בן כ־40 עמודים, “חג יום הולדת”, ובו מחזה עברי, שבשערו הכתובת הבאה:

בפתח ההקדמה למחזה, שנכתבה בידי קלמן שולמן¹, מורו של המחבר, נאמר:

לפנינו, איפוא, מחזה עברי בן שתי מערכות, שנכתב באמצע המאה הקודמת – לפני 126 שנה – בידי נער בן שלש־עשרה, והוגש כמתנת יום־הולדת לאמו, שכדרך אם יהודיה טובה, הגאה בבנה – מימנה את הדפסתו. וכל זאת, בשנה ובעיר שבהן ראה אור גם “הרומאן העברי הראשון”.

דבר קיומו של מחזה זה היה ידוע לביבליוגרפים. העותק הנמצא בבית הספרים הלאומי בירושלים נושא עליו את חותמו של מייסד בית הספרים, הלא הוא ד"ר יוסף חזנוביץ. הביבליוגרף א. יערי, שעבד בבית הספרים הלאומי, כלל את המחזה ברשימת ספרי “הספרות היפה בעברית” (תרפ"ז), וכן בספריו “דרמות בעברית” (תרצ"ד) ו"המחזה העברי" – (תשט"ז). כן נזכר המחזה גם ברשימה המופיעה בסוף ספרו של א. אופק, “סיפורת הילדים העברית: ההתחלה”, שיצא לאור זה מכבר. ואף על פי כן לא הוקדש למחזה זה עד כה – עד כמה שידוע לי – דיון כלשהו.

יואל־ניסן יוהיחס (יאהיחעס, יאגיכעס) בן ה־13 לא היה “ילא הפלא” הראשון, או היחיד, בספרות העברית. כבר בתחילת “תור הזהב” בספרד, במחצית הראשונה למאה ה־11, הצטיין יהוסף בן שמואל הנגיד – והוא בן שש וחצי בלבד! – בהעתקת שיריו השקולים של אביו, שר־הצבא, ששיבח את מלאכתו במלים: “כתיבתך מהודרת / כברקת מסודרת, / וטוריה מיושרים / כמו רקמה באדרת”². יהודה־אריה ממודינה, שנולד בוונציה בשנת 1571, כתב בגיל שתים־עשרה שירים רבים (שחלקם ראו אור דפוס מאוחר יותר), ולפני שמלאו לו שלש־עשרה שנה כבר תרגם באוקטבות קאנטו ארוך ו"נועז" מתוך “אורלנדו” לאריוסטו, ובו הסיפור הארוטי על ג’קונדו האביר³. כמה מהמחזות העבריים המוקדמים ביותר שהגיעו לידינו – ובראשם “צחות בדיחותא דקידושין” ליהודה סומו, “אסירי תקווה” ליוסף פינסו ו"מעשה שמשון" לרמח"ל – נכתבו בהיות מחבריהם בגיל הנעורים. 34 שנים אחרי הופעת מחזהו של יואל־ניסן ניסה טשרניחובסקי את כוחו בכתיבת דרמה עברית, והוא אז בן שתים־עשרה בלבד⁴. עגנון, יצחק קצנלסון ואחרים מבני דורם כתבו ופרסמו שירים בהיותם בני עשר או אחת־עשרה. ספרי שיריו הראשונים של ראובן גרוסמן־אבינועם ראו אור בניו־יורק בהיותו בן 10 ו־13. ורק לפני שבועות אחדים הוענק אחד מ"פרסי היצירה" של ראש הממשלה למשוררת, שקובץ שיריה הראשון נתפרסם בהיותה ילדה.

העובדה שחיבורו של ילד רואה אור דפוס אינה מעידה, כמובן, בהכרח על רמתו הספרותית. לעתים היא רק הוכחה לקיומם של הורים אמידים, אם שאפתנית, אבל בעל מכונת דפוס או מורה בעל־יוזמה, המעוניין לשאת חן בעיני ה"גביר", שבביתו הוא מלמד. ואמנם, תואר אביו של יואל־ניסן יהויחס כ"גביר", וגם מדברי קלמן שולמן על האם נראה שמדובר במשפחה בעלת אמצעים⁵. עם זאת, דומה שראוי המחזה “חג יום הולדת” לתשומת לב; והעובדה שנכתב בידי נער בן שלש־עשרה – אם אמנם מדוייקים דבריו של שולמן – מוסיפה לו, כמובן, נופך פיקאנטי מיוחד.

“מהילד הזה תצמח תוחלת!”

בפתח הספרון מופיעה, כאמור, הקדמתו של שולמן, “הגיון מורה”. שולמן, יליד 1819 – המוכר לנו בעיקר כמתרגם “מסתרי פאריז” וכמחבר ספרי סקר ולימוד רבים – שימש באותה תקופה כמורה ללשון העברית בבית־הספר הריאלי שליד בית־המדרש לרבנים בווילנה, וכנראה גם כמורה פרטי לבני עשירים. רוב ספריו ראו אור בבית הדפוס המכובד של יוסף־ראובן ראם בווילנה, וכדי לממן את הוצאתם לאור נאלץ כנראה, לסייע לבעלי הדפוס בעבודות עריכה והגהה שונות. הוא שהביא, כנראה, את כתב־היד של תלמידו לדפוס, ויתכן מאוד שאף השפיע על הוריו של המחבר לממן את הדפסתו. כמורה לעברית, הדגיש בהקדמתו בעיקר את סגנונו העברי של תלמידו (הראוי באמת להערצה):

מן ההקדמה ניכר, כי שולמן השתדל להקדים רפואה למכה, ולקדם כל ביקורת חריפה אפשרית:

כפי שמעידים שמו ושערו של הספר, יצא המחזה לאור לכבוד יום הולדתה של האם. לכבוד המאורע כתב יואל־ניסן הקטן גם שיר נרגש בשתי לשונות, שאותן למד, כנראה, מפי שולמן – בגרמנית ובעברית. השיר העברי כתוב בסטרופות בנות 3 שורות כ"א, שבסוף כל אחת מהן באה קריאה נרגשת: “הה, האם!” (או: “הה, אם!”). והרי בית אחד לדוגמא:

רק כאן מגיעים אנו, סוף־סוף, אל המחזה עצמו, הנחלק, כאמור, לשתי מערכות (או “מחזות”), שכל אחת מהן משתרעת על פני כ־17 עמודים. שלא כמרבית המחזות העבריים של תקופת ההשכלה, כתוב מחזה זה בפרוזה, והטקסט אינו מנוקד. הסגנון מזכיר את הסגנון הכמו־מקראי הנמלץ, האופייני לפרק זה של תקופת ההשכלה, והוא קרוב לסגנון הספר “אהבת ציון” (שיצא לאור, כאמור, באותה שנה), קרוב מאד לודאי שהנער הכיר את ספרו החדש של מאפו (שולמן, מורו, היה מקורב למחבר “אהבת ציון” שגם הוא שימש באותה תקופה כמורה בקובנה שבליטא, אחרי שחי זמן־מה בוילנה). על השפעתו האפשרית של הספר “אהבת ציון” על המחזאי הצעיר יעידו לא רק הסגנון והאווירה הפאסטורלית שבמחזהו – המצויים גם ביצירות עבריות מוקדמות יותר! – אלא גם שמותיהם של שני הגיבורים הראשונים, המופיעים במחזה – אמנון ותמר. אמנם, צמד השמות הזה מופיע כבר במקרא, וכן בכותרת מחזהו של אליעזר ראשקוב, שיצא לאור בדיוק שלושים שנה לפני שכתב יואל־ניסן את מחזהו; ואעפ"כ נדמה שספרו של מאפו שימש כאחד ממקורות ההשראה העיקריים למחזה שלפנינו (יתכן שיואל־ניסן קרא את הרומאן בכתב־יד, עוד בטרם נדפס; שכן הוצאתו לאור של הספר “אהבת ציון” נשתהתה, כידוע, שנים מספר, בגלל הצנזורה).

“ההלך המסתורי” ו"ראש המרצחים"

מהו תוכן המחזה “חג יום הולדת”? בפתח המערכה הראשונה מופיע אמנון הצעיר, המודיענו כי “החושך יכסה עוד את עין הארץ, וערפלי עלטה על פני העמקים עוד ילינו”. כאן בא תיאור פיוטי ונמלץ של השחר ושל השמש העולה. מסתבר, שיום זה הוא “יום שמחות… יום קדוש… יום הולדת אבי היקר. לפני שבעים שנה נולד אבי ביום זה”. ממונולוג פתיחה זה מסתבר שחייו של האב בחיק משפחתו הענפה היו מאושרים עד ליום המר והנמהר, הוא יום הולדתו ה־60, שחל לפני עשר שנים בדיוק. המשפחה כולה חגגה אז בחיק הטבע, ביער, בשירה ובריקודים. לפתע נעלם הבן יהונדב ואיננו – כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו.

אל אמנון מצטרפת עתה אחותו, תמר, שגם היא יצאה עם שחר ליער, וגם היא מזילה דמעות, בשעה שהיא מתארת באוזניו ובאזנינו את יגונו של האב מן הרגע שבו “נעלם יהונדב מנגד עינינו ולא ראינוהו עד כה. ומי יודע אם שודדי יום שדדו את מחמד עינינו בלכתו אז בין סבכי היער לקטוף פרחים, או חיה רעה טרפתהו” (האיזכורים מסיפור יוסף ויעקב – ששימש מאז ומתמיד מקור ל"משחקי פורים" סוחטי דמעות – אינם מקריים, כמובן).

כאן בא תורו של יסוד רומנטי נוסף, השכיח גם ברומאן של מאפו – הלא הוא החלום: “חלום חלמתי בלילה הזה, ותחי רוחי”, מספר אמנון. ובחלומו – הוא “ניצב לרגל הגבעה היפה־פיה הנשקפת על פני השרון, ועיניו משוטטות על הדר השושנים והניצנים”; ולפתע הוא שומע “קול נעים כקול מינים ועוגב… והנה יהונדב אחינו האובד לקראתי!”

תמר אחותו שמחה לשמע החלום, ומביעה את תקוותה כי במהרה ייאמנו דבריו. היא שולחת את אמנון אל האב, והיא עצמה נשארת בשדה, כשהיא “מאספת פרחים” ומשמיעה הגיגים פילוסופיים באזני השושנה, שאותה קטפה זה עתה אל סלה. ולפתע: “מה זה תראינה עיני שם מרחוק? כצל יורד מראש ההר… כצל אדם… – – – אלכה נא ואסתר תחת שיח־השדה שמה, ואשמע מה ידבר. ראי נא איך ידכה ישוח ההלך הזה…”

אל הבמה נכנס “ההלך” – המחזאי אינו מגלה לנו עדיין את זהותו! והוא “נושק את עפר הארץ”, ונושא מונולוג נרגש אל ארץ החמדה, ערש ילדותו; “זה עשר שנה לא ראיתי את פניכם. עשר שנים הייתי אסיר עני וברזל. עשר שנים הייתי כלוא במערת מרצחים עצרת זעומי־אל, אשר גנוב גנבוני מארצי וממולדתי ומבית אבי. הוי, פלצות יאחזוני מדי אזכרה את היום הנורא ההוא!”.

אל המוטיבים המוכרים מסיפור יוסף מצטרפים עתה מוטיבים מוכרים אחרים מסיפורי העמים: מערת הקיקלופים המיתולוגית, מערתו של עלי־באבא וכד'. יהונדב החטוף הובל על ידי חוטפים למערה גדולה, שם עינו אותו והפחידוהו עד־מוות, ו"ראש המרצחים" העמידו בפני הברירה הבאה: “אם לעבור פה בשלח ולהיות מאכל לכלבינו, או לחיות אתנו ולשרת אותנו במערה הזאת!” ויהונדב, “כיד התאווה העזה אשר יתאווה האדם אל החיים”, בחר בחיים, והיה “עבד לעדת המרצחים ההם”. עד אשר שכחו – לפני כחמישה־עשר יום – “לגולל את האבן על פי המערה”, והוא הצליח להימלט משם ולעשות דרכו, כשהוא יחף ורעב, אל הגבעות הללו, מבלי שידע תשובה לשאלתו: “העוד אבי הזקן חי?”

תמר, המאזינה למונולוג המפורט שלו ממקום הסתר שלה אינה יכולה עוד להתאפק, והיא מודיעה לו “בקול בוכים”: “עוד אביך חי!”.

אחרי הפגישה הנרגשת הזאת מספרת תמר לאחיה, הבן האובד ששב הביתה, מה גדול צערו של אביהם. לפתע היא מבחינה באמנון אחיהם, הקרב לעברם. אם כדי להכין אותו בהדרגה לקראת הפגישה עם אחיו, ואם כדי להעשיר את המחזה בסממן תיאטרלי, מציעה תמר ליהונדב להסתתר בסבכי היער, והיא עצמה “מותחת” את אמנון במשך דקות ארוכות בסיפורים על חלומות ועל הלך מסתורי, עד שהיא מגלה לו, סוף־סוף, מיהו אותו ההלך. כאן נערכת פגישה מלודרמטית שנייה, והפעם בין שני האחים (“יפלו איש על צוארי אחיהו ובכה יבכו. רגעים אחדים יתיצבו משתאים ומחרישים מבלתי יכולת דבר דבר, עד אשר התעוררו מתמהון לבבם ויוסיפו עוד לבכות”). וכשחוזר הדיבר אל אמנון הוא מספר שממש ברגעים אלה מתפלל האב על ברכיו לזכר בנו האבוד. שוב מחליטים הצעירים שלא לגלות לאב מיד את הבשורה המשמחת, אלא להכין אותו לקראתה בהדרגה, בעוד יהונדב יסתתר מפניו. שלושתם יוצאים את הבמה בדרכם אל האב המתפלל, ברגע מתח זה יורד המסך על המערכה הראשונה.

“הגנה עצמית” מול כלי־נשק

כשעולה המסך על המערכה השניה מתגלה יהונתן, האב בן ה־70, כשהוא “כורע על ברכיו וכפיו ועיניו נשואות למרום”. המונולוג הארוך והעצוב שלו מביע את יגונו ואת געגועיו לבנו האובד. אמנון ותמר מופיעים, והאב מבחין מיד כי אדמו פניהם מהתרגשות, ושואלם לפשר הדבר. לתמר יש, כנראה, זמן, היא אינה מגלה לו עדיין מה ארע, אלא מתרצת את הסומק שעלה בפניה ב"שירה חדשה", שאותה שר אמנון באוזניה. האב מבקש מן השניים להשמיע באוזניו את השיר החדש, ואמנון שר שיר פאסטורלי ארוך – ברוח “רועה עדריו נער” – המספר על רחל שאבדה לו בעת המרעה, ועל שמחת אמה ברגע שנתגלתה. (עד כה דובר במחזה על יום־הולדתו של האב. האם כאן רמז ל"מוטיב האם", הנזכר בשער הספר?). ברגע שהוא מזכיר את יהונדב האובד מסב האב את פניו, “ונטפי דמע מתגלגלים על לחייו”. שני ילדיו הרחומים אינם מגלים לו עדיין כי נענתה תפילתו, והם ממשיכים לספר לו על חלום שחלמו. ועל מכתב שקבלו, כביכול, מיהונדב. רק אחרי שהם “מכינים” את אביהם האומלל במשך שעה ארוכה מגיח, סוף־סוף, יהונדב ממקום מחבואו, ושוב חוזר התיאור המלודרמטי: “יהונדב ימהר הביתה ויתנפל בזרועות אביהו. דממה דקה בבית. ורק קול בכי תמר ישבית לרגעים את הדומיה השוררת מסביב. אחרי רגעים אחדים יתעורר יהונדב מתרדמתו, ויקרא ברגש: ‘הה אבי! השלום לך’?”. והאב נושא, כמובן, נאום נרגש, שבסופו הוא קם מכרוע, והוא ובנו “מחבקים ומנשקים זה לזה, ואמנון ותמר ירימו קול בוכים”. איזו תמונה סוחטת דמעות, האופיינית כל כך ל"תיאטרון היהודי"! וכל זה – כחצי יובל שנים לפני שיסד גולדפדן את להקתו הראשונה!

כאן יכול היה בעצם, המחזה להסתיים. אבל לא! אחרי שתמה בשלום הדרמה המשפחתית צץ במפתיע יסוד עלילתי חדש, דרמטי ומפחיד באמת. בעוד יהונדב מתאר שוב את סיבלותיו במערה ואת איומיו של “ראש המרצחים”, נחרד האב ושואל: “נשיא ראש המרצחים ההם – מה תארו?”. וכשהוא שומע מפי בנו כי מדובר בגבר “רם קומה ובעל פנים נזעמים עם קצוות תלתלים שחורות” הוא נבעת:

המתח הולך וגובר. עוד מעט יגיע ראש המרצחים אל הבית, ויפר שוב את שמחת הפגישה המשפחתית! מדברי יהונדב מסתבר, כי “נפשו (של המרצח) חשקה ברועה יפת־עין מבנות הכפר הזה, אך ירא הוא לקחת אותה בחזקה, ועל כן ערום יערים לתפשה בערמתו!”. מה עושים איפוא? מתארגנים ל"הגנה עצמית"! יהונדב, האב בן ה־70, “תופש פיקוד” ומודיע לבנו: “קום נא, בני! חגור חרב על ירך! ואנכי, גם אמנון וכל גרי ביתי נחגור כלי נשק…” וכשבאים אמנון ותמר ו"בני הכפרים" לשמוח בשמחת המשפחה המאוחדת מחלק האב כלי נשק גם להם ומכין את המלכודת, לפי כל כללי האיסטרטגיה.

כאן מתקרב המתח אל שיאו, ואנו מביאים את דברי המחבר הצעיר במלואם:

אחרי תמונת מתח רבת פעילות זו, המסתיימת בכי טוב, חותם יהונתן, האב, את המחזה במונולוג של תודה וברכה, וכל הנוכחים “כורעים לפניו על ברכיהם, והוא ישא את ידיו הרועדות ויברכם. הבנים בוכים מנהמת לבם, גם עיני כל הקרואים תרדנה דמעה”. והמחזה מסתיים בדברי הודייה לאל, שאחריהם עונים הקרואים בקול ששון: “אמן ואמן”.

יובל שנים לפני “השומר”!

“חג יום הולדת” אינו מחזה גדול, כמובן. אולם יש לזכור לא רק שהוא נכתב בידי נער בן שלש־עשרה (ימים רבים מאד לפני הופעת ספרוני ה"בלשים", הקולנע והטלוויזיה), אלא גם שיצא לאור בשנה שבא הופיע “הרומאן העברי הראשון”, שעלילתו הרומאנטית מתרחשת אי־אז בימי התנ"ך. מחזהו של יואל־ניסן הצעיר מכיל, אמנם, גם קטעים פסטורליים ורומנטיים, שיש בהם התפרקות על יפי הטבע ועל חיי הרועים; אך מצויים בו גם קטעים ריאליסטיים, המתבלטים בעיקר על רקע המחזות האלגוריים הפיוטיים של התקופה (אם כי גם כמה מן המחזות האלגוריים המוקדמים, כב"אסירי תקווה", אנו מוצאים יסודות של מתח ואינטריגה!). קרוב לודאי שהמחבר לא ראה הצגת תיאטרון מקצועית מימיו; אך מצויים במחזה שכתב כמה מעמדים תיאטרליים, המעידים על מציאותו של חוש בימתי. ולא פחות מעניין רעיון ה"הגנה העצמית" של גיבורי המחזה היהודים – וזאת, למעלה מיובל שנים לפני יסוד אגודת “השומר”!

האם הוצג המחזה אי־פעם, ולו גם בבית ספרם של יהויחס ושולמן? – לא נדע. ומה עלה בגורלו של המחזאי הצעיר, כשהתבגר? האם המשיך בכתיבה בעברית? עד כה, לא מצאנו חיבורים מאוחרים יותר מפרי עטו.

אולם מצויים בידינו פרטים על שלושה מבני משפחת יאגיכעס – ביניהם שני סופרים – שפעלו בוילנה באמצע ובסוף המאה הקודמת. האחד, ב. יאגיכעס (שהשתמש גם בכינוי הספרותי “בח”י", אותו אימץ לעצמו באותה תקופה גם י.י. חורגין) היה מורה לעברית ולרוסית, שפרסם באמצע שנות השבעים ספרים שונים מתורגמים מרוסית ליידיש⁶. השני, לב יוגיכעס (שהיה ידוע בכינוי “טישקא”), היה ממנהיגי החוג הסוציאליסטי הווילנאי, שפרסם בשנת 1881 כרוז ברוסית, בו האשים את ממשלת הצאר באחריות לפרעות, שנערכו באותה שנה ביהודי דרום רוסיה (“סופות בנגב”). לדברי שאצקי, היה “טישקא” נכדו של יעקב יוגיכעס – ששמו כשם אביו של יואל־ניסן – שביתו שימש בוילנה כבית־ועד לסופרים בסוף המחצית הראשונה למאה הקודמת. ואולי הוא־הוא אביו של מחבר המחזה, שבו אנו עוסקים⁷.

פרט פיקאנטי אחרון: בשנת 1958 – בדיוק 105 שנה אחרי הופעת מחזהו של הנער בן ה־13 – נתפרסם בעולם שמה של ילדה צרפתיה, מינו דרואה⁸, שספר שיריה – שכונס בידי מורתה – עורר סנסציה. באותה שנה עצמה פרסם מחזאי יהודי צעיר את מחזהו הארוך הראשון, ששמו זהה לשם מחזהו של יואל־ניסן שלנו. אולם הפעם זכה המחזה, שנכתב אנגלית, ליתר תשומת־לב. (הוא הוצג בשנת 1965 גם אצלנו, והצליח לבלבל כמה ממבקרי התיאטרון הוותיקים שלנו!).

כוונתנו, כמובן, למחזה, “מסיבת יום הולדת” של הרולד פינטר.

“רק באמריקה!” – אימרה מבודחת זו, שהונצחה בכותרת ספרו של הארי גולדן, צצה ומופיעה כאן כמעט בכל שיחה. ואכן, אין כמעט יום שבו לא יתגלו למבקר בארץ גדולה זו דברים מופלאים, העשויים להתרחש רק במקום אחד ויחיד על פני כדור־הארץ – באמריקה!

התופעה האחרונה שהזכירה לנו אימרה פופולרית זו קשורה בקומדיה משעשעת חדשה, שבהצגת הבכורה העולמית שלה חזינו רק לפני ימים אחדים. לכאורה, אין בקומדיה זו משום חידוש או הפתעה. זוהי קומדיה משפחתית (וכאלה היו כבר לעשרות), הקשורה ב"נקודה יהודית" (וגם באלה אין מחסור כאן), ועיקרה – נישואי תערובת (גם זה נושא שכיח בארץ־הגירה זו). מהו, איפוא, המיוחד באותה קומדיה? ייחודה בכך שאין היא עוסקת באב יהודי שבתו עומדת להינשא לנוצרי, או באב דרומי לבן שבנו עומד לשאת אשה כושית. הפעם – לשם שינוי – מדובר באב נוצרי, המתנגד לכך שבתו תינשא לצעיר יהודי. ולא סתם אב נוצרי, אלא ערבי נוצרי, מן הלבנון!

לא זו בלבד שבקומדיה עצמה מדובר על נישואי תערובת שבין ערביה ליהודי, הרי גם מאחורי הקלעים נערכו “נישואין” שכאלה. מחבר המחזה הוא עצמו צעיר ערבי, בן מהגרים מן הלבנון. ואילו ה"כוכב" הראשי, המגלם את דמות האב הלבנוני, אינו אלא שחקן יהודי וותיק, המשמש בין השאר גם כסגן־הנשיא של תא “בני־ברית” בבוורלי־הילס!

ואם בכל אלה לא די, הרי שגם הקהל הנוהר אל ההצגה בכל ערב מורכב גם הוא כמעט כולו מיהודים וערבים, מהגרים ובני מהגרים. ואם בשעת ההצגה קשה להבחין בלאומיותם של קולות הצחוק הרמים, הרי בשעת ההפסקה ניתן לשמוע במעברים צלילי אידיש מזה – וערבית עסיסית מזה.

כמו שאמרנו מיד בתחילה: “רק באמריקה!”

החתן היה יהודי

גיבורה של הקומדיה החדשה הוא יוסוף ג’וסף, אזרח לבנוני בעל גוף, שהגיע לארה"ב לפני עשרות בשנים, אך עדיין הוא ממשיך לדבר באנגלית “מעורבת”, וחולם כל העת על “המולדת הישנה”, לבנון. יוסוף הוא דמות מקסימה, חמת־לב, שופעת הומור ואהבת חיים, מעין מהדורה לבנונית של טוביה החולב, זורבה היווני, סאלח שבתי והאב מ"פיתוי נוסח איטליה". ולירושלמים שביניכם יזכיר לא פעם גם את “סוראמללו הגדול”.

עלילת הקומדיה מתרחשת בדירתה הקטנה של משפחת יוסוף ג’וסף, במנהטן שבניו־יורק. זוהי דירה המרוהטת בטעם ים־תיכוני טיפוסי, עם המרבדים הצבעוניים על הקירות, תמונות הסב והסבתא על המזווה, וכיסויי הבד על הספה ועל הנברשת המזרחית, כיסויים המוסרים רק בהזדמנויות מיוחדות במינן או לכבוד ביקורם של “אורחים חשובים מאד”. כאן מתגוררים יוסוף, אשתו השתקנית והנבונה ניז’מה ושתי הבנות – אולגה בת העשרים ומרים בת השש־עשרה. שתי הבנות נולדו באמריקה, ונראות כבנות טפש־עשרה אמריקאיות לכל הדבר. אולם יוסוף חולם בסתר לבו שתנשאנה ל"צעירים משלנו" – בני מהגרים ערביים מן הלבנון.

מובן שאין הוא מצליח להגשים את חלומו. תחילה מציגה בפניו בתו הקטנה, מרים, את ידידה החדש – ריצ’ארד קלי, ריצ’ארד הוא בחור־חמד, אבל במדינה שבה מעיד שמו של אדם על מוצאו יש לו מגרעת נוראה אחת בעיני יוסוף – כי קלי הוא שם משפחה אירי טיפוסי. יוסוף מחליט להיפטר מן “הזר”, והוא עושה זאת בדרך היעילה ביותר – הוא מלעיט אותו מאכלים מזרחיים מפולפלים ובעיקר “קיבה” (בשר נא), עד שהצעיר רגיש־הקיבה, שאינו מורגל לכל אלה, נס מן הבית בבהלה.

אבל נותרה עדיין הבת הבכורה, אולגה, המסרבת לפתע לטעום את מאכלי הבצל והשום של האם, משום שבערבים היא נפגשת עם צעיר בשם פרדי. תחילה מזדעזע יוסוף לשמע הסיבה, שבגללה מסרבת אולגה לטעום מן השום לפני צאתה לראיון. אבל כשנודע לו שמדובר בבחור בשם פרדי, הוא נרגע. “פרדי באשאר? בחור זהב. משלנו. אני מכיר את הוריו עוד מן המולדת הישנה”, וכשמודיעה לו אולגה שלמחרת היום היא עומדת להכריז על אירושיה לפרדי, זורח יוסוף מאושר, ומחליט לעשות כרה מזרחית הגונה, כדי לחגוג את נישואי בתו לקרוב־המשפחה המרוחק מן הלבנון, פרדי באשאר.

אבל, כפי שכבר גילינו בתחילה, מדובר בפרדי אחר לחלוטין. פרדי באשאר משמש לאולגה רק כהסוואה, ואחרי שהוא מחלץ אותה בכל ערב מן הבית הוא מוסר אותה לידי ידידה האמיתי, פרדי שרודר.

“שרודר?!” מתחלחלת מרים, הבת הצעירה, כשנודעת לה זהותו של הידיד האמיתי. “אבא יהרוג אותך כשישמע זאת, היא מזהירה את אחותה. הוא יאמר: 'סלקי מיד את הכרוב החמוץ הגרמני הזה מן הבית”.

“אבל פרדי אינו גרמני”, מנסה אולגה להרגיעה. “הוא יהודי!”

רק לגימה עזה מכוסית העראק שעל השולחן מצילה את מרים הצעירה מן ההתעלפות.

הכומר או הרב?

כל מי שראה או קרא את “טוביה החולב” לא ישכח את הרגע המזעזע, בו נודע לטוביה כי בתו האהובה, חווה’לה, נישאה לצעיר נוצרי. טוביה האומלל וההמום קורא “קריעה” על בתו, כעל מת, וממאן לראותה עוד. גם במהדורה המרוככת של המחזה, ב"כנר על הגג", נשאר עדיין קורטוב מאווירת הסצינה המקורית.

אבל בקומדיה “נאת־מדבר בלב מנהטן” מגיע הצחוק לשיאו דווקא ברגע שבו נודע לאב כי אותו פרדי שבתו עומדת להנשא לו, אינו פרדי באשאר המוכר וחובב המאכלים המזרחיים, אלא פרדי שרודר, היהודי. המערכה השניה מספרת על הערב שבו עומדת להיערך סעודת האירושין החגיגית. יוסוף הזורח מסתובב בבית כתרנגול, ואפילו הסיר לכבוד המאורע את הכיסויים מעל הספות והנברשת. ניז’מה הכינה שפע מאכלים מפולפלים לכבוד המאורע, והזמינה גם את כליפה המתופף לשמח את המסובים. יוסוף ממתין לבואה של משפחת באשאר, כשלפתע נשמע צלצול בדלת, ואל החדר נכנס זוג יהודי טיפוסי, והאשה המפורכסת מברכת בקול ובעברית: “שלום עליכם!”

יוסוף מופתע במקצת. לאורחים כאלה לא ציפה. השניים מציגים את עצמם. “שרודר?” ממלמל יוסוף לעצמו, ומיד הוא לוחש לאחור, לאשתו ואחותו: “י־הו־דים!”

אבל מסורת הכנסת־האורחים עושה את שלה. ויוסוף, שאינו יודע עדיין כי אלה הם מחותניו לעתיד וסובר שהם סתם אורחים שהוזמנו ע"י פרדי באשאר לחתונה, מציע לזוג כוסית עראק מעשה ידיו.

“לא, תודה”, אומרת הגב' שרודר, הבטוחה שהם נמצאים בבית יהודי כשר למהדרין. “אני אשתה כוסית ‘מאנישוויץ’” (יין “כשר לפסח” של בית־החרושת היהודי האמריקאי הנודע).

ומיד היא מספרת ליוסוף בגאווה: “רק לפני שבועיים חזרנו מביקור בישראל!”

פניו של יוסוף מתכרכמים. “מה, לכל הרוחות, זה נוגע לי?!” הוא מרעים. אך במהרה הוא נרגע: “יום אחד, כשאסע שוב ללבנון, אקפוץ גם לישראל. ותראו אם לא אשכין שם שלום תוך חמישה רגעים בין כל הצדדים. הלא זו בושה נוראה, כל מה שהולך שם בינינו לביניכם!” רק ברגע זה תופשת הגב' שרודר מיהם מחותניה המיועדים. “אוי, געוואלד, מוריס!” היא לוחשת בתדהמה. “ערבים!” והיא צונחת לכורסה העמוקה כל עוד רוחה בה.

כאן מסתבר גם ליוסוף שידידה של בתו אינו פרדי באשאר, אלא פרדי שרודר. וגם הוא נשאר המום, ואחר־כך צועק בכעס: “יהודי?! על גופי המת! לא בא בחשבון!”

לשוא מנסים שני הצעירים להרגיע את ההורים. האם היהודיה מעמידה פני מתעלפת, ויוסוף עצמו מאיים בהתאבדות. ובסופו של דבר הוא אוזר אומץ ומגרש החוצה את כל אורחיו. “החוצה, החוצה! הסתלקו מכאן מיד! ותגידו גם לזוג היהודי הנחמד הזה שיסתלק מכאן אחת ושתיים! אני הולך למות! החזיקו בי, לפני שיהיה מאוחר מדי!”

הצגת בכורה ביירות–ת"א

הכל מסתלקים, וביניהם צמד הנאהבים הצעירים. יוסוף מעמיד פני גוסס, ומסרב לצאת מן המטה גם כשאולגה חוזרת הביתה, כעבור יומיים. כמו טוביה, מסרב גם הוא לראות את פניה. ורק לאחר לבטים רבים ולאחר מאמצים משותפים של שתי האחיות, המזכירות לו שגם הוא נשא לאשה בשעתו נערה “שאינה משלנו” (ניז’מה היא טורקיה), הוא מחליט להשלים עם נישואי בתו. גם הגב' שרודר החלימה בינתיים מן ההלם, ושתי המשפחות נפגשות שוב בבית יוסוף, מחייכות ומאושרות, ונדמה שהכל בא על מקומו בשלום.

“הידד!” צוהל יוסוף בעליצות. “הגיע הזמן לערוך את החתונה כדת וכדין. יללה, הביאו את הכומר!”

“כומר?!”, מתחלחלת שוב גב' שרודר. “לא בא בחשבון! קרא מיד לרב!”

וכך, בדקה האחרונה של המחזה, מתחילות שוב הצרחות בין ההורים, והמהומה רבה. ההורים רבים ביניהם, הצעירים מחייכים ומתנשקים, והקהל מתמוגג מצחוק והנאה, עד לרדת המסך.

“נאת מדבר בלב מנהטן” אינה, כמובן, יצירה אמנותית מושלמת. אולם זוהי קומדיה אנושית חיה ומלבבת, הספוגה הומור, אהבה ופולקלור. אנשי המזרח הקרוב מרגישים את עצמם ב"בית", ומתרגשים לא מעט למראה הדמיון והקירבה, בהווי ובהלך־המחשבה, של בני שני העמים הללו, החיים משני עברי הגבול. מאכלים מזרחיים, שירים מזרחיים, תוף ו"דבקה", עראק ו"קיבה" – קשה להאמין שכל זה מתרחש בלבה של הוליבוד דווקא. המחזה בויים בידי צעיר ארמני, ובין המשתתפים מצוי צעיר ארמני אחר, צעיר סורי (שהשתלם בסטודיו למשחק של בן־ארי בניו־יורק) ושחקנית ממוצא יווני, אתנה לורדה, המגלמת להפליא את דמותה האצילית ומעוררת הכבוד של ניז’מה. כמעט כל השחקנים האחרים – יהודים. בולט מכולם אלן ריד, הוא יוסוף, שחקן־אופי מצויין ובעל אישיות חמה ומקרינה. ואם על הבמה מופיעות שתי משפחות, הרי גם במציאות משתתפות בהצגה זו שתי משפחות, שתיהן יהודיות. את תפקיד הצעיר היהודי מגלם אלן ריד הבן, בנו של כוכב ההצגה. ואילו בתו הצעירה של יוסוף, מרים, מבוצעת בשובבות בידי ביבי בולס, בתה של “גב' שרודר”.

את מחבר המחזה, ס. ק. הרשווי, פגשתי בביתו הצנוע בלב הוליבוד. לא היה זה הסופר האמריקאי־לבנוני הראשון עמו נפגשתי כאן. לפני כשנה פגשתי בניו־יורק את פרד סעידי, מחבר המחזמר “קשתו של פיניאן”, שיוצג בקרוב בארץ. סעידי, גם הוא יליד משפחה לבנונית שגדל בארה"ב, נלהב לשמע הידיעה על אפשרות הצגת מחזהו בישראל. לבנוני אחר, המרבה להזכיר את ישראל ואת היהודים בתכנית הטלויזיה השבועית הפופולרית שלו, הוא הזמר והקומיקן דני תומאס. דני החביב נחשב בעיני מרבית צופי הטלויזיה באמריקה ליהודי, לא רק בגלל חזותו היהודית, אלא גם משום שהוא מרבה לספר בתכניתו על חגי ישראל, ולתבל את הופעותיו בביטויים עסיסיים באידיש.

הרשווי, מחבר “נאת־מדבר בלב מנהטן”, הוא גבר נעים ולבבי בשנות הארבעים לחייו, בעל עור שזוף ותווי פנים ים־תיכוניים. הוא עוסק בכתיבת מחזות ותסריטים, אך מתפרנס בעיקר מייצור עוגות־פירות מזרחיות מתוקות, הנחטפות בהנאה על ידי המהגרים הערבים והסטודנטים הישראלים בלוס־אנג’לס (הנפגשים יום־יום בחנות המכולת של הסוחר הסורי נאצראווי, שם ניתן לקנות טחינה, חומוס ופלאפל המגיעים ישר מסוריה ומן הלבנון). הרשווי נולד בארצות־הברית לאב לבנוני. מעולם לא ביקר בלבנון, אולם הוא מיטיב לדבר ערבית, ואף שימש במלחמת העולם השנייה כמתורגמן צבאי בחזית לוב. הוא נוצרי אפיסקופלי, ופעיל מאד בחיי קהילת המהגרים הלבנוניים החיים בלוס־אנג’לס, ואף מוציאים עתון שבועי משלהם בשפה האנגלית. לא פעם כועסים עליו ידידיו הלבנוניים על שהוא מקיים קשרי ידידות הדוקים עם יהודים כה רבים. “בעיקר היה מצבי קשה בתקופת מלחמת סיני, ובעת פעולת התגמול על מעשי חבלני ‘אל־פתח’”, הוא מחייך. בילדותו הוכה לא פעם בידי בריוני רחוב אמריקאיים, שחשבוהו ליהודי. “פעם תפשוני שני בריונים ברחוב, והחלו להכותני מכות רצח”, הוא מספר. “בשארית כוחותי הספקתי ללחוש שאינני יהודי, אלא ערבי מן הלבנון. השניים חדלו להכותני. ‘לבנון?’ שאל אחד מהם בתמיהה. ‘איפה זה?’. ‘אי־שם ברוסיה!’ מיהר חברו המלומד להשיב. ‘אה, כך? קומוניסט?!’ קרא הראשון, וחזר לחבוט בנער המפוחד עד זוב דם”.

הרשווי התרגש מאד כשנודע לו שמחזהו מצא חן בעיני עתונאי ישראלי, הרוצה לראיינו. “האמן לי”, אמר בהתלהבות כנה, “חלומי הגדול ביותר הוא שהמחזה יוצג בעת ובעונה אחת בתל־אביב ובביירות, או בקהיר, או משני צידי החומה בירושלים. כתבים מצריים ולבנוניים שראוהו אמרו שהוא יכול לתרום הרבה להבנה ולשלום באיזור, והבטיחו לעזור בארגון פרימיירה כפולה שכזו”. נראה שהוא נרתם למשימה זו באופטימיות ובנאיביות כאחת. בערב הצגת הבכורה עשה הכל כדי להושיב את הקונסול הישראלי והקונסול הלבנוני זה לצד זה, ואחר כך טרח להציגני בפני הכתבים מארצות ערב. את צילומיו של צלמנו, אילן הדר, מיהר לחלק בין העתונאים הערביים, והשתעשע ברעיון שצילומיו של סטודנט ישראלי ממחזהו של סופר לבנוני, יופיעו בעתונים ישראליים וערביים, בעת ובעונה אחת.

הקומדיה “נאת־מדבר בלב מנהטן” היא מחזהו הראשון של הרשווי המוצג על קרשי במה מקצועית. המחזה מבוסס, כמובן, על הווי משפחתו הוא. גם אביו התנגד לנישואיו עם בחירת־לבו, וכל המשפחה נעדרה מן החתונה. ולא משום שהבן העז לשאת צעירה יהודיה, חלילה, אלא משום שהצעירה הנוצרית החיננית שאותה נשא לו לאשה לא היתה בת מהגרים ערביים, אלא… אמריקאית מטקסאס. “עברו שנים עד שהסכימה המשפחה לקבל אותי אל חיקה”, מספרת הגב' הרשווי בחיוך. “ואז לימדה אותי האם את כל סודות המאכלים המזרחיים, האהובים עד היום על כל בני המשפחה”.

“אבי, שנפטר לפני שנים אחדות, היה דומה בכל ליוסוף שבמחזה”, מספר הרשווי. “במותו הוריש לנו בית קטן בכפר מולדתו, מרג' אל־עיון. הוא היה מרבה לדבר על הבית ועל עצי התמרים שבחצר. פעמים אחדות קיבלנו מכתבים מקרובינו בלבנון, המציעים לנו למכור את הבית. אבל איני יכול לעשות זאת, לפחות לא לפני שאבקר שם בעצמי. אני מרגיש עדיין שאני שייך לשם, שרשים, אתה מבין”.

האם קיימת בעיית נישואי־תערובת שבין ערביים ליהודים באמריקה כיום? שלוש מתוך התלמידות בכתה ללשון ערבית באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג’לס הן צעירות יהודיות, הלומדות ערבית משום שהן עומדות להינשא לסטודנטים מארצות־ערב. שתיים מהן ביקרו בישראל, וחזרו משם ציוניות נלהבות. הם החלו להתווכח עם הסטודנטים הערביים באוניברסיטה, התווכחו, התווכחו, עד שהתיידדו ועתה הן עומדות להינשא להן. אחת מהן פעילה כעת בארגון הסטודנטים האנטי־ישראלי.

היכרנו גם צעירה יהודיה אחרת, ילידת לוס־אנג’לס, שיצאה למחנה קיץ יהודי כאן והפכה לפתע מתוך הכרה, לשומרת מצוות מחמירה ואדוקה. מתוך חשש שלא תמצא צעיר יהודי אדוק ומחמיר כמוה בלוס־אנג’לס, יצאה לפני כשנתיים לישראל. שם, באוניברסיטה בירושלים, הכירה צעיר ערבי, בן לאחת המשפחות הידועות בארץ, התאסלמה ונישאה לו. עתה היא מחמירה במצוות האיסלם.

האם יזכה הרשווי לראות את מחזהו מוצג על בימות תל־אביב וביירות בעת ובעונה אחת? הוא עצמו מאמין בכך באופטימיות מדבקת, הסוחפת את כל הנמצא בקרבתו.

ובעצם, מדוע לא?

כתובת קצרה ובלתי־רגילה מופיעה על המסך בסיומו של הסרט “הפניקס”, המוקרן עתה בישראל:

"מפיקי הסרט ושחקניו מכבדים בזה את זכרו של הטייס פול מאנץ, שקיפח את חייו בשעת ההסרטה.

תחילה נראה הדבר מוזר במקצת. הוליבוד האכזרית והקשוחה, כיצד זה יצאה לפתע מגדרה, ועשתה מחווה מעין זו לזכרו של סטאטיסט, שפניו לא נראו בסרט כלל?

התשובה נעוצה באישיותו המיוחדת של פול מאנץ, ובמקום שרכש מאנץ לעצמו במשך למעלה משלושים שנה במיתולוגיה הקרויה הוליבוד. כי הניצב, שהתרסק עם מטוסו במדבר אריזונה, בעת צילומי “הפניקס”, לא רק הופיע על הבד ביותר מ־250 סרטים, אלא גם היה אחת הדמויות הוותיקות והמעניינות ביותר בעיר הסרטים – וזאת למרות שפניו לא נראו על המסך מעולם.

פגשתי את מאנץ בהוליבוד לפני כשנה וחצי, כמעט במקרה. עם תחילת הצילומים של “הפניקס” נערכה מסיבת עתונאים. באחת הפינות נתקלתי בידיד אמריקני שהציג אותי לפני גבר נמוך ורחב־כתפיים, כבן ששים, ששערותיו הקצרות מכסיפות־מעט, ושפמפמו מזכיר את ימי קלארק גייבל ורוברט טיילור.

“זהו פול!” לחש לי ידידי, כשהוא ממתין שאתעלף מרוב התרגשות.

“נעים מאד”, אמרתי, והושטתי את ידי. מי הוא, לכל הרוחות, פול זה? הסתכלתי היטב־היטב באיש הניצב לפני. אינני מיטיב לזכור פרצופים. אך הפעם הייתי מוכן להישבע, כי מעודי לא ראיתיו.

“פול משתתף גם ב’פניקס'”, המשיך ידידי, כשנוכח שאיני מתרשם די הצורך. “זה יהיה סרטו ה־250!”

"מאתיים וחמישים? ניסיתי לאמץ את זכרוני ככל האפשר, פול… פול… איזה פול הוא זה?

פול עצמו ראה את מבוכתי, וחייך מתחת לשפמפמו. לבסוף ביטא את שם משפחתו: “מאנץ. פול מאנץ”.

מבוכתי לא נעלמה. אמנם ידעתי איזה פול הוא זה, אך לא חדלתי להתחבט: מי הוא, לכל הרוחות, פול מאנץ? ולמה חייב אני להתרגש, על שאני מתכבד בלחיצת ידו? נשמתי לרווחה, כשהופיע פתאום לידי כתב אחר, שקידם את פני אותו פול בלחיצת יד חמה ואיפשר לי להסתלק לפינה אחרת, תוך מלמול דברי נימוס מקובלים.

46 שמיניות באוויר

רק לאחר מכן, כשתפסתי שוב את ידידי, ניסיתי לשמוע ממנו פרטים על האיש המשופם, ואז הסתבר לי, שפול מאנץ הוא “טייס המוות” הידוע ביותר בהוליבוד, המשמש זה למעלה משלושים שנה ככפיל בסרטי מתח, ומטיס את מטוסיו הקטנים בתוך שלהבות אש, מתחת לגשרי ברזל, בתוך ענני שלג ובין גזעי שני עצים, הקוצצים את הכנפיים תוך טיסה…

מאנץ הוא־הוא הטייס שטס במטוס “סטירמן” קטן דרך אסם בסרט “איזה עולם מטורף, מטורף, מטורף”, שטס מעל ללוע הר געש פעיל בסרט “בסינראמה סביב לעולם”, על אף שהזהירוהו שהחמצן מעל ללוע ההר מועט והמנוע עשוי לכבות. מאנץ טס מעל הלוע הפעור. המנוע כבה שניות מספר, אך חזר וטירטר, ומאנץ חזר ונחת, והודיע לכל הנוכחים: “אתם צודקים. החמצן שם מועט מדי”.

הוא הגיע להוליבוד בשיא ימי הזוהר, לפני כשלושים שנה, אחרי ששמע שטייסים נועזים יכולים להשתכר שם כחמישים דולאר ליום. כדי למשוך תשומת לב ביצע בשמי הוליבוד ארבעים ושש “סאלטות” אויריות רצופות, – שיא עולמי עד היום. לאט לאט צבר לו גם צי של מטוסים קטנים ישנים, בהם הסיע לעתים “טרמפיסטים” נכבדים, כאלינור רוזבלט וויליאם ראנדולף הארסט, “מלך העתונות הצהובה”. עם שובו ממלחמת העולם השנייה הקים צי אויר פרטי משלו – השביעי בגודלו בעולם! הוא רכש מצבאות הברית 485 מטוסי קרב ישנים, הוציא מתוך מיכליהם את הדלק שנותר בהם – יותר מחצי מיליון גלון בנזין. את הבנזין מכר, ובכך כיסה את הוצאות רכישת המטוסים. את המטוסים עצמם החכיר לחברות הסרטים ולאספנים ו"משוגעים לתעופה". “עשרה מיליון דולאר הכניסו לי עד כה המטוסים”, אמר פעם, “אבל הסכום הזה חזר ישר אליהם”.

אילו ידע מישהו על מאגר זה בימי מלחמת הקוממיות שלנו!

חץ בחזייה המרופדת

פול מאנץ היה שייך ל"משפחת הכפילים", אחת המשפחות המיוחסות והמטופחות בעיר הסרטים. על משפחה זו נמנים כמה עשרות גברים ונשים נועזים, המוכנים לסכן את חייהם יום יום לעיני המצלמות, כדי לספק לקהל צמא־הדם את עולם האשליות שלו.

תמצא ביניהם את “ווייטר” יוז, הקופץ מגג בנין בן ארבעים קומות לתוך יריעת ברזנט מתוחה; את ביל קצ’ינג, הנופל מגבו של סוס פראי דוהר ונגרר על האדמה עשרות מטרים, כשהוא נתקל בסלעים וגדרות תיל. תמצא ביניהם את “באז” הנרי, המצטלם שעה שידידו, קארל פיטי, יורה חיצים גדולים ישר אל חזהו (נכון, הוא לובש חזיית־פקק להגנה. אך כמה מכם היו מוכנים לסמוך על מגן שכזה, כשמדובר בחץ הנשלח ממרחק אל אדם היושב ברומי כרכרה רתומה לסוסים דוהרים, וחייב להינעץ ישר בחזהו?), ואת האל נידהאם, הדוהר על אופנוע, מתגלגל ממנו תוך נסיעה, ונדרס על ידי אופנוע אחר. ג’רי קאטלין, המטפס על צוק תלול בגובה של מאה ועשרה מטר, מעל למפרץ הסוער; ואת נינה בראון, החוטפת את כל סטירות הלחי והאגרופים המיועדים לבלונדיניות של הוליבוד, ויודעת לרכב על סוס במהירות שגעונית, שעה שהיא תלויה על הסוס מתחת לבטנו…

הרבה אגדות מתהלכות על ה"מטורפים" של הוליבוד, והרבה ספרים כבר נכתבו עליהם. אלמלא הם, לא היינו זוכים לרבות מן הסצינות המפורסמות של הבד. הם־הם העושים את כל מעללי הגבורה של טרזן ומצ’יסטה וג’יימס בונד. שהרי גם אם כוכב הסרט הוא גבר שרירי ונועז, אין חברת הסרטים מוכנה לסכן את בריאותו. היא מעדיפה לצלם מרחוק או מאחור כפיל הדומה לו, וזה סופג את המהלומות, קופץ ממרומי הגשר ונדרס על ידי הסוסים. ברט לנקסטר ואנטוני קווין הם בין היחידים, המתעקשים לבצע את כל מעללי הגבורה שלהם בעצמם.

הדבר מוזר אולי, אך גם ל"כפילים" הסתדרות משלהם, עם חוקה ותקנון. על אף שכיום השתפרו תנאי הבטיחות (מכיסויי־הגנה לראש, שעליהם דבוקות שערות ועד לחזיות מרופדות, השונות מאד מאלו הנראות ברחוב דיזנגוף) – ממתינות עדיין סכנות והפתעות רבות ל"כפיל" המקצועי, ולא במקרה מסרבות מרבית חברות הביטוח לבטח את חייו. גם אם ייצא בשלום מן הצילומים, יש כמעט תמיד סיכוי סביר, שישבור יד או יישרט לכל אורך גופו. “היום נהרגים פחות כפילים בשעת ההסרטה”, מחייך צ’אק הייוורד, אחד הוותיקים בחבורה. “אבל ספק אם תמצא כפיל מקצועי שמת בשיבה טובה, ושגופו אינו מכוסה תפרים וחתכים”.

בעיה מיוחדת במינה היא בעיית הכפילים לילדים. קצת קשה למצוא ילדים “מקצועיים”, שיסכנו את חייהם במקום כוכבי־הסרט הצעירים. כאן נעזרו במאי הוליבוד במשך עשרות בשנים בצמד ננסים, שהחליפו את הילדים ברגעים הקריטיים. לא מכבר מת הקשיש שבין השניים, ואם לא יימצא כפיל נמוך־קומה אחר, לא נראה עוד בקרוב ילדים המתגלגלים מראש הגג, או נופלים לתוך מערבולת סוחפת.

למה הם עושים זאת, ה"מטורפים"? למה הם מסכנים כך את חייהם, גם אם התשלום אינו מן הקטנים?

“ולמה עוסקים מפרקי־המוקשים במקצועם? הרי גם שם מעטים סיכוייהם להאריך ימים” – עונה צ’אק בשאלה, המסגירה את מוצאו. “והשוטרים בהארלם? וטייסי־הניסוי?”

כנראה לא שמע, עדיין, על שופטי־הכדורגל בישראל…

המטוס שיצא מן החול

הסרט “הפניקס” מספר, כידוע, על חבורת גברים, הנקלעת לנחיתת אונס מעל מדבר הסהרה. מטוסם הגדול יוצא מכלל שימוש, והם נתקעים בחולות, באין כל יכולת להיחלץ ולהזעיק עזרה.

לאחר שאפסו כל התקוות להצלה, מגיעה הישועה דווקא מן המהנדס הגרמני הצעיר (הארדי קרוגר), המציע לפרק את המטוס הגדול, הפגום, ולהרכיב מחלקיו מטוס אחר, קטן יותר, בעל מנוע אחד בלבד. איש אינו מאמין לרעיון המטורף. אבל מתכנן־המטוסים הבלונדיני והממושקף ניגש למלאכה בדייקנות גרמנית טיפוסית, ובסופו של דבר מצליחה חבורת הגברים המיואשת להרכיב מטוס־שעטנז קטן, העשוי להוציא אותם מן המדבר. אם יתרומם בשלום…

במאי הסרט עמדו על כך, שהמטוס הקטן ומוזר־הצורה, שהורכב מחלקי המטוס הגדול, יתרומם, יטוס וינחת לעיני המצלמות. לתכנון המטוס הוזמן אוטו טים, מהנדס מטוסים ישיש, שתכנן בשעתו את המטוס בו חצה לינדברג את האוקינוס. ומי יטיס את ה"פניקס" מעל החולות? כאן חזר וצץ שם “טייס המוות” ההוליבודי, שהפך לאגדה חיה – פול מאנץ.

מאנץ לא שש תחילה למלאכה. לאחר “איזה עולם מטורף, מטורף, מטורף” הופיע בארבעה סרטים נוספים, והחליט לפרוש מן המקצוע המסוכן. הוא הגיע לגיל 61, וגם ראייתו נחלשה מאד, עד שנזקק למשקפיים עבי־עדשות. אשתו הצליחה כמעט לשכנע אותו לפרוש לחלוטין – לאחר 250 סרטים! אבל כאזרח וותיק של הוליבוד, וכמי שצמח בין האולפנים, רצה מאנץ ב"יציאה" דרמטית מן הבמה. משהו, שייזכר למשך השנים הבאות. הוא הצהיר חגיגית, שתפקידו ב"פניקס" יהיה תפקידו האחרון, ואחר כך יפרוש מהוליבוד, ויינפש בין מאות דגמי המטוסים הנדירים שלו בעיר הקיט המדברית פאלם ספרינגס, מקום מושבם של הנשיא אייזנהאור, בוב הופ, בינג קרוסבי ופרדריק לווה (מלחין “גבירתי הנאווה”).

כשהוצג לפניו המטוס בראשונה, בלב מדבר אריזונה, שם נערכו הצילומים, סר החיוך השאנן מעל פניו של הטייס הוותיק. המפלצת המוזרה שתכנן טים לא עוררה בו אמון. מספר טייסי ניסוי ותיקים, שכבר הטיסו מטוסי סילון על־קוליים חלשים, נרתעו למראה המטוס הקטן, החד־מנועי, שהורכב משברי מטוסים. כמה מעוזרי הבמאי ניסו לשכנע את מאנץ לוותר על המלאכה המסוכנת. אחרים טענו שהוא זקן מדי, ומוטב למצוא טייס־כפיל צעיר יותר. אך מאנץ לא הסכים לוותר על ההזדמנות הגדולה, והחל לנסות את המטוס.

ההתוודעות הראשונה בין המטוס לטייסו לא עוררה התלהבות. מאנץ התניע את המכונה, אך לפני שנסק כיבה פתאום את המנוע. “ענין של אינסטינקט”, טען. כעבור דקות אחדות התפרק אחד הגלגלים. “אתם רואים? אחרי עשרות שנים במטוסי־גרוטאות, מפתחים חוש לגבי תקלות שכאלה…”

טיסה דרך בקבוק

מדבר אריזונה אינו מן המקומות הקרירים על פני כדור הארץ, וכל השחקנים וחברי הצוות היו סחוטים ומיוגעים מן החום הנורא, מן הזיעה, מן החול, מן הנחשים ומן הברחש… מאנץ ביקש שהות של יום־יומיים, כדי להתרגל למטוס. לא כולם קיבלו זאת ברוח טובה.

כעבור יומיים חזר מאנץ לנסות את ה"פניקס", שצץ ועלה מתוך החולות, כעוף החול האגדי. הוא נסק במטוס, חג בעיגול וחזר ונחת. “משהו לא בסדר כאן”, רטן. “הוסיפו קצת משקל לזנב, ואז אוכל להטיס את הפגר הזה דרך בקבוק ‘קוקה קולה’.”

שוב תוקן המטוס. למחרת נטל מאנץ כמה גלילים של נייר טואלט. “אשליך אותם עליכם בשעת הטיסה”, אמר. הוא התרומם, עג סביב, ונחת מבלי להשליך את הגלילים. “ידי היו עסוקות מדי”, התנצל בחיוך. “חכו־חכו. מחר”.

למחרת נערכה חזרה כללית של תמונת הנסיקה והנחיתה של המטוס הקטן. היא עברה בשלום. שוב המריא מאנץ – ושוב נחת בשלום לתוך החולות. החום הלך וגבר. הכל היו מעוצבנים. הצילומים נקבעו ליום המחרת.

למחרת, עם שחר, הוכנסו המצלמות לפעולה. מאנץ נכנס למטוס הקטן, המריא, חג סביב כדרוש, ונחת לתוך החולות. היתה זו נחיתה נועזת ביותר, ומאנץ ביצע אותה להפליא. אולם… קרוב מדי למצלמות. היה צורך לחזור על הסצינה שוב.

שוב הותקן המטוס להמראה, ומאנץ המריא בו אל־על. ג’ימס סטיוארט, המשחק בסרט בתפקיד הטייס, עמד על הקרקע והתבונן בכפילו. השעה היתה 6.45 בבוקר. מאנץ החל לנחות, וביצע את הנחיתה המסובכת בשלימותה, בדיוק במקום הדרוש. המצלמות פעלו. הכל “דפק” כהלכה. חבר העובדים מיהר אל המטוס, כדי לברך את מאנץ על מבצעו המוצלח.

אבל דווקא כאן החליט לפתע הבמאי, שכדאי לצלם את התמונה שוב. “ליתר בטחון”. לשווא ניסו הצלמים לשכנע אותו, שהנחיתה הקודמת היתה “נקייה” להפליא, ואין צורך בנסיון נוסף. כאן נתעוררה גאוותו המקצועית של מאנץ. “אם עוד פעם – אז עוד פעם!” קרא בחיוך. “אחרי הכל, זו הטיסה ההוליבודית האחרונה שלי!”

הוא המריא, חג ונחת בלב החולות. אלא שהפעם נתקע חרטום המטוס בחול, וה"פניקס" הקטן התרסק לשבבים, ועמו “טייס המוות” הקשיש.

כשפותחו הסלילים, התברר שצדקו הצלמים. הטיסה השלישית היתה מיותרת לחלוטין. צילומי הטיסה השנייה הוכנסו לתוך הסרט.

מותו של מאנץ היה, איפוא, מות חינם, חסר כל שחר. ציניקאים אומרים, שגם השורה המכבדת את זכרו של מאנץ הוכנסה לסרט מטעמי פרסומת ברורים.

נכון, או לא? קשה לדעת. אך העובדה בעינה נשארת: הנה, בזכות אותה שורה הקדשנו הפעם לסרט רשימה שלמה…

שמו של הרברט ביברמן מוכר כיום רק למעטים. אבל בשלהי שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים הופיע שם זה תכופות על דפי העתונים בארה"ב, ולאו דווקא לשבח. כי ביברמן, שגם שמו מעיד על מוצאו היהודי, היה בין “עשרת המוחרמים של הוליבוד” – עשרה במאים ותסריטאים הוליבודיים ידועי־שם (רובם יהודים), שהושלכו לכלא בימי “ציד המכשפות” המפורסם, לאחר שסירבו להעיד בפני “הוועדה לחקר פעולות בלתי־אמריקאיות”, הידוע לשמצה.

“זה היה בקיץ 1947”, נזכר הגבר גבה־הקומה, שעבר כבר את שנת הששים לחייו. “לפתע קיבלו מפיקי הסרטים בהוליבוד הוראה ‘לפקוח עין על יסודות חתרניים ו’אדומים’, שהסתננו לתעשיית הקולנוע, והמגניבים תעמולה קומוניסטית לתוך סרטי הוליבוד'. עשרות במאים, שחקנים וצלמים הוזמנו לחקירה לפני ‘הוועדה לחקר פעולות בלתי־אמריקניות’, שם נדרשו לענות על השאלה המפורסמת: ‘האם היית פעם, או עודך, חבר במפלגה הקומוניסטית?’”.

התסריטן שבחר להתאבד

אחת הדמויות הבולטות ביותר ב"ציד מכשפות" זה היה אריק ג’ונסטון, המוכר לנו מפרשיות אחרות. ג’ונסטון, שנבחר כ"נשיא התאחדות יצרני הסרטים באמריקה", היה אחראי ישירות ל"טיהור הגדול", והוא שמונה “לפקוח עין”. לשבחם של כמה מגדולי המפיקים ייאמר, שתחילה סירבו לשתף פעולה עם הוועדה (גם מפני שחששו לאבד את טובי אנשיהם). אבל אריק ג’ונסטון ואנשיו לחצו, שידלו, פיתו ואיימו, ובסופו של דבר סחטו מאילי הסרטים “הצהרת נאמנות”, וגרמו לפיטוריהם של כל ה"חשודים בחתרנות".

“ציד המכשפות” ההוליבודי בא כזעזוע נורא לחוגי האינטלקטואלים בארה"ב, ובעיקר ליהודים. ביטוי־מה למוראות אותה תקופה ניתן ביצירותיהם של סופרים יהודים כארווין שאו, מיילר ולווין, ובעיקר במחזותיו של ארתור מילר, “ציד המכשפות” ו"אחרי הנפילה". רבים מן המוזמנים לחקירה העדיפו לענות על השאלה המפלילה, ולהציל בכך את מקור מחייתם ומקום עבודתם. אחרים נאותו לשתף פעולה עם החוקרים, ולהלשין על חבריהם (ומספרים כי אחד מגדולי אנשי־העסקים היהודיים בקליפורניה הוא תסריטן שסרח, וכתמורה זכה בהון, שהפך אותו אחר כך למולטי־מיליונר), אחרים, כידידו של קוונטין ב"אחרי הנפילה", איבדו כל אמון ותקווה, ובחרו להתאבד. תסריטן הוליבודי מפורסם המריא במטוסו הפרטי הקטן משדה התעופה של סנטה־מוניקה, כשמיכל הדלק שלו ריק כמעט לחלוטין, וצלל עם מטוסו בלב האוקיינוס.

אבל היו גם כאלה שהעדיפו ללחום, והחליטו להעמיד במבחן את החוקה האמריקנית. בפני הנשאלים עמדה הברירה: להסתמך על הדיבר החמישי בחוקה האמריקנית (המעניק לכל אזרח את הזכות שלא להפליל את עצמו), או להסתמך על הדיבר הראשון (חופש הפרט). היה ברור, כי כל הבוחר בדרך השנייה, צפוי לעונש מאסר על “בזיון וועדה ממשלתית”. אבל “העשרה מהוליבוד” – שביניהם היו כמה מטובי אנשי המקצוע בעיר הסרטים, כאלן טראמבו, פול ג’ריקו, אדוארד דמיטריק, רינג לארדנר הבן והרברט ביברמן – לא נבהלו. “החלטנו לנסוע לוושינגטון לא כדי להגן על עצמנו, אלא כדי להגן על אמריקה”, סיפר לי ביברמן, כשנפגשנו לא מכבר במשרד קטן בהוליבוד. “בערב שלפני צאתנו לוושינגטון נתקהלו שבעת אלפים איש באולם תיאטרון ענק בלוס־אנג’לס, כדי להיפרד מאתנו, ולהביע מחאה נגד הוועדה וחקירותיה”.

החקירה עברה ללא הפתעות. העשרה סירבו להשיב על שאלת הוועדה, בהסתמכם על הדיבר הראשון. שמונה מהם נידונו לשנת מאסר, ואילו שניים (דמיטריק וביברמן), לששה חדשים בלבד. וכך נשלחו תסריטאים ובמאים בעלי שם־עולם, שזכו לא פעם בפרסי ה"אוסקר", לבלות שנה בכלא, יחד עם פושעים פליליים ואנשי העולם התחתון.

מידת הצביעות בטענות על “טיהור יסודות חתרניים” נתגלתה מיד למחרת “הצהרת הנאמנות”, אותה סחט אריק ג’ונסטון מאילי הסרטים בהוליבוד. יום לאחר שפוטרו “היהודים האדומים” ממשרותיהם, החלו גדולי המפיקים לחזר אחריהם ולבקשם שיחזרו לעבודה; אולם הפעם – בשם בדוי, ותמורת עשרה אחוזים מן השכר שקיבלו עד אז. המפיקים השנונים ידעו שאין למוחרמים ברירה אלא להסכים לתנאי סחטנות אלה, והם לא היססו לנצל את המצב לטובתם. כך אירע, שסרטים הוליבודיים רבים זכו במשך שנים בפרסי “אוסקר” בשל תסריטיהם, אולם התסריטן לא עלה על הבמה לקבל את הפסלון המוזהב, אם משום שהופיע בסרט בשם בדוי, ואם משום ששמו לא נזכר בפתח הסרט כלל.

“סירבתי לעבוד בתנאי עבדות מחפירים כאלה”, מספר ביברמן. “וכשיצאתי משערי הכלא, ונוכחתי ששערי עולם הסרטים נעולים בפני, נעשיתי קבלן לעבודות בנין, והתפרנסתי מיגיע כפי. אך מובן שכל אותו זמן […]¹ לחזור לסרטים, וכמוני אנשי־סרטים יהודיים רבים, […] ללו ב’רשימה השחורה'. לכן החלטנו להתאגד, […] לנו חברת סרטים קטנה, עצמאית, משלנו, ולנסות ל[…] סרטים בתקציב מצומצם, מחוץ להוליבוד. במשך למעלה מחצי שנה חיפשנו סיפור מתאים לסרט הראשון; סיפור אנושי אמיתי, מיוחד במינו, שיהיה שונה מסיפורי האשליות המתקתקים של הוליבוד”.

הנשים בהפגנה, הגברים בבית

הסיפור המבוקש נתגלה בדרך מקרה. פול ג’ריקו, אחד ה"מוחרמים", נסע עם משפחתו לביקור במדינת ניו־מכסיקו. בדרכו נודע לו על שביתת כורים מכסיקניים בעיר־כורים קטנה. לאחר פרסום חוק טאפט־הארטלי האמריקני, שאסר על שובתים להפגין לפני המפעל המושבת, החליטו נשות השובתים לצאת להפגנה, שהרי אין שום חוק האוסר עליהן לצעוד עם שלטי־מחאה לפני המפעל המושבת. תחילה סירבו הגברים, כי ראו בהצעה פגיעה בכבודם. אבל הנשים התעקשו, השאירו את הגברים בבית, כדי להשגיח על הילדים ועל מלאכת הכביסה והבישול, ואילו הן צעדו לפני המכרה יום־יום, במשך חדשים, משחר עד שקיעה, למול כלבי המשטרה וניידות ה"שריפים" המקומיים.

מיד יצא התסריטן מייק וילסון לעיר־הכורים הנידחת, ושהה בין הכורים השובתים במשך כמה חדשים. הללו, שנואשו כבר מכל עזרה (אפילו ה"יוניון", האיגוד המקצועי של פועלי המכרות, זנח אותם), שמחו לשתף פעולה עם האורחים הבלתי־צפויים, אך בתנאי אחד: שתינתן להם רשות לבקר את התסריט לפני תחילת הצילומים, ולהעיר את הערותיהם.

וילסון (שזכה אחר־כך בעילום־שם בפרס ה"אוסקר", על התסריט של “מקום תחת השמש”), כתב את התסריט הפיוטי־תעודתי, כשהוא מתרכז בעיקר בשתי דמויות – ראמון, פועל מכסיקני פשוט, כבן ארבעים, ואשתו הביישנית והשתקנית אספרנצה, היוזמת את הפגנת הנשים, על אף הריונה ועל אף התנגדות בעלה, הנאלץ להישאר בבית, עם הילדים. לאחר סיום הכתיבה נקבעה וועדה של תשעה – חמישה מבין הכורים, וארבעה מבין אנשי הסרטים, – שעברה על התסריט והעירה את הערותיה. נשות הכורים התנגדו לתמונה, בה נראה ראמון כשהוא מוציא את כספו על שתיית משקאות חריפים. “אין זה אופייני”, טענו, והתמונה נמחקה מן התסריט. ואילו הגברים התנגדו לתמונה בה נראה אחד הכורים השובתים, כשהוא עוגב על אשה נשואה. הפעם הרימו הנשים את ידן לאות התנגדות, ודרשו להשאיר את התמונה כמות שהיא. “מה שנכון – נכון”, טענו. והתמונה נשארה.

הכוכבת לא קיבלה אשרת כניסה

רק אז החלו הצרות. כל חברות הסרטים ואיגודי העובדים המקצועיים נצטוו להחרים את הסרט ומפיקיו, וביברמן ואנשיו, הצליחו רק בקושי רב למצוא צוותים של צלמים וטכנאים. השחקנים המכסיקניים המעטים בהוליבוד חששו לשתף עמם פעולה, שמא יחסלו בזה את הקאריירה שלהם בעיר הסרטים. אשר לשחקנית הראשית, זו הובאה ממכסיקו, ונאלצה ללמוד אנגלית בעת הצילומים. אבל לאחר שאבדה כל תקווה למצוא שחקן מקצועי לתפקיד הראשי, נלקח לתפקיד אחד מעובדי המכרה, פועל פשוט, שנבחר על ידי נשות הכורים, על אף חששות הבמאי.

במשך כל החדשים הארוכים של הסרטת הסרט בעיר־המכרות הקטנה נתקלו ביברמן ואנשיו בקשיים לאין ספור. אחד מחברי הקונגרס האמריקני הצהיר בבית־הנבחרים, ש"נתגלתה מחתרת קומוניסטית, המכינה סרט תעמולה אדום בעיר כורים קטנה בניו־מכסיקו". אנשי העיר סירבו לשתף פעולה עם יוצרי הסרט. חנויות המכולת סירבו למכור להם מצרכי מזון, והעתונים המקומיים עסקו בהסתה פרועה נגדם. מק’קארתי ואנשיו תקפו את הסרט עוד לפני שנסתיימו הצילומים, והפ.בי.אי. שלח סוכנים מוסווים, כדי לדווח על הנעשה. גם לאחר שנסתיימו הצילומים לא נפסק החרם. תעשיית הסרטים ההוליבודית הורתה לכל סניפיה שלא להעמיד לרשות ה"מוחרמים" מעבדות, אולפני־הקלטה וחדרי חיתוך. עבודת החיתוך והעריכה נעשתה במשך חדשים ארוכים וקשים במחתרת, בחדרי־אמבטיה חשוכים וחסרי־איוורור. “הסיבה היחידה שלא כרענו תחתנו”, נזכר ביברמן, “היתה בכך, שגם ברגעים הקשים ביותר מצאנו תמיד בני־אדם מתנדבים שסייעו לנו בלב חם, גם אם נאלצו לעשות זאת בהחבא ותחת שמות בדויים”.

במרץ 1954 הושלם, סוף סוף, הסרט. אבל רק אז נוכחו אנשי “מלח האדמה” (כך נקרא הסרט. הציטטה לקוחה מן “הברית החדשה”) בעוצמת ידם של אנשי “הוועדה”. כל חברות ההפצה וההקרנה בארה"ב סירבו לקבל את הסרט, ובעלי בתי קולנוע פרטיים, שהביעו נכונות להקרינו (לאחר שראוהו והתפעלו מרמתו האמנותית) נאלצו להיכנע לאיומים ולחץ, וביטלו את ההזמנה. בכל רחבי ארה"ב נמצא רק בעל בית קולנוע אחד, אי־שם ברובע עוני ניו־יורקי, המאוכלס כושים ופורטו־ריקנים, שהסכים להקרין את הסרט, וזאת על אף איומי חברות הסרטים ההוליבודיות שלא יתירו לו להקרין את סרטיהן לעולם. “רציתי להזמין להקרנת־הבכורה העולמית את רוזאורה רבואלטס, כוכבת הסרט. אבל שלטונות ההגירה של ארה”ב סירבו להעניק לה אשרת כניסה ממכסיקו". על אף הלחץ הכבד, האיומים הטלפוניים והפגנות המחאה של ארגונים שמרניים (וביניהם ארגונים יהודיים, שחששו “מה יאמרו הגויים”) הוקרן הסרט בקולנוע הקטן שבפרבר־העוני במשך ששה שבועות. אבל אז נאלץ גם בעל הקולנוע הנועז להסיר את הסרט מעל המסך.

ואז הגיעו לפתע הבשורות מחו"ל. הסרט “מלח האדמה” נבחר בפאריס כאחד משבעת הסרטים הטובים של שנת 1955. רוזאורה רבואלטס זכתה בפרס האקדמיה הצרפתית לסרטים, כ"שחקנית הזרה הטובה ביותר". הסרט הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים באדינבורג, בלונדון, בצ’כוסלובקיה ובקנדה, וזכה בפרסים ראשונים. וגולת הכותרת – הוא זכה בתואר “הסרט הטוב ביותר של השנה” בפסטיבאל הקולנוע בקאן.

ואף על פי כן לא נמצא בכל רחבי ארה"ב גם בית־קולנוע אחד, שיסכים להקרין את הסרט האמריקני הטוב ביותר של השנה. כשם שעד שנת 1963 לא נמצא בארה"ב גם צדיק אחד, שיעיז להקרין על מסכו את סרטיו ה"קומוניסטיים" של צ’ארלי צ’אפלין – “מסייה וורדו”, “אורות הבמה” ו"מלך בניו־יורק".

עורך־הדין ויתר על התשלום

במאים אחרים היו מתייאשים מן השוק האמריקני, ומסתפקים בשלל הפרסים והביקורות הטובות שהגיעו מחו"ל. אבל ביברמן קורץ מחומר אחר. הוא החליט להילחם, ולפתוח במערכה משפטית חסרת־תקדים – לתבוע לדין את כל חברות ההפצה וההקרנה בארה"ב, ששים ושמונה חברות־ענק, שרכושן מגיע למיליארד, ולדרוש מהן להסביר מדוע לא יוקרן הסרט על מסכיהן.

“כולם אמרו לי שזהו טירוף מאין כמוהו”, מספר הגבר העקשן. “הם ציינו שהליכים מעין אלה נמשכים שש ושמונה שנים, ועולים מאות אלפי דולאר. הם אמרו שסיכויינו לזכות הם אחד למאה, ושמולנו תעמוד המערכת האדירה של אילי ההון והסרטים. בקופתנו היו רק כעשרים אלף דולאר, סכום שצברנו מהקרנת הסרט בחו”ל. חיפשנו עו"ד שיהיה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד כפוי־הטובה, וללחום את מלחמתנו".

בדרך נס נמצא האיש המתאים: ג’ורג' ברוסל, עו"ד ליבראלי לא־יהודי, שהסכים להגן על אנשי “מלח האדמה” תמורת עשרים אלף דולאר. וכך הוגשה תביעה נגד 68 חברות הפצה אדירות. המאבק נמשך שמונה שנים תמימות, והיה מייגע ומייאש. חדשים אחדים לפני שהגיע המאבק לסיומו, הזמין עוה"ד ברוסל את ביברמן למשרדו, וסיפר לו כי השקיע את עשרים אלף הדולאר במניות, והסכום שנצטבר הגיע לארבעים אלף דולאר.

“התבוננתי בו נדהם”, נזכר ביברמן. “ג’ורג' לא שיתף אותי מעולם בעסקיו, ולא הבינותי מדוע זה הוא מספר לי מה עשה בכסף ששילמנו לו, לאחר שהשקיע במשפט מאמץ שעלה פי חמישים על הסכום שקיבל”. לפתע מתלחלחות עיניו של ביברמן, וקולו כאילו נחנק מהתרגשות. “‘הבט’, אמר לי עורך־הדין. ‘מעולם לא הרגשתי שיש לי זכות לקחת מכם את הכסף. אני שמח שהצלחתי להשקיע אותו בעסק טוב. אם יקרה לי משהו, הכסף כולו שלכם. כדי שתוכלו להמשיך במאבק, בו התחלתי אני’”.

דממה. אני מביט בגבר הקשיש שלידי. הוא בוכה. בוכה מהתרגשות. “שבועיים לאחר אותה שיחה”, הוא ממשיך, לאחר שנרגע מעט, “קיבל עורך־הדין התקפת־לב, ונפטר באופן פתאומי, כשהוא משאיר אחריו אלמנה ושני ילדים מאומצים. כיוון שהשקיע את מרבית זמנו במשפט שלנו, לא הצליח להוריש לאלמנתו ולילדיו רכוש רב. סירבנו לקבל את ארבעים וארבעה אלף הדולאר; אבל האלמנה התעקשה שנקיים את צוואת בעלה”. ושוב זולגות על לחייו של הבמאי הוותיק דמעות, והוא מתייפח מבלי שיוכל לעצור בבכיו.

בחודש נובמבר 1964 נסתיימו ההליכים המשפטיים, שנמשכו שמונה שנים תמימות. ביברמן הפסיד במשפט. בית המשפט קבע כי לא היה כל מקום לתבוע את ששים ושמונה הנאשמים להציג סרט שלא רצו בו. מאבק של שתים־עשרה שנים קשות, מאז הוחל בייצור הסרט, עלה בתוהו. “ציד המכשפות” חגג את נצחונו.

על אף פסק־הדין, נמצאו לאחרונה כמה בתי קולנוע בארה"ב, שהסכימו להקרין את “מלח האדמה” לפני הציבור האמריקני, אחת־עשרה שנה לאחר שזכה בפרס הפסטיבאל בקאן. אבל מסתבר שאווירת “הרשימה השחורה” מטילה עדיין את צלה גם על אמריקה בת ימינו. בכל לוס אנג’לס העצומה נמצא רק בית קולנוע קטן אחד, בלב הרובע היהודי, בו ניתן היה להקרין את הסרט. אבל כשניסה בעל בית הקולנוע לפרסם מודעת פרסומת רגילה בעתון “לוס אנג’לס טיימס”, העתון היומי הגדול ביותר במערב ארה"ב, סירבו עורכי העתון להדפיס את המודעה, בטענה שזהו “סרט קומוניסטי”. בעקבותיהם הטילו גם כמה עתונים אחרים חרם על הסרט, ולא הזכירוהו כלל בעמודי הבידור שלהם (שם מודפסות, בין השאר, מודעות על הצגות סטריפ־טיז וסרטים פורנוגראפיים למופרעים). גם כיום, בשנת 1966, אין מוכנים להראות בארה"ב סרט־מופת, המציג את החיים בארה"ב בנוסח השונה במקצת מן הסכרין המתקתק של סרטי דוריס דיי.

מן ה"אוסקר" – לועדת החקירה

ראיתי את הסרט לא מכבר, לפני שירד מן המסך. באולם היו כמה עשרות ממבקריו היהודיים הקבועים של בית־הקולנוע הקטן, וכמה עשרות פועלים מכסיקניים, שחילקו עלונים הקוראים להחרים את יינותיהם של כורמים אמריקניים, המנצלים ביד קשה את הפועלים המכסיקניים העונתיים, הבאים מעבר לגבול. “מלח האדמה” (שהוקרן לפני שנים גם בישראל, וזכה לביקורות נלהבות), הוא סרט מצויין, נקי מכל “תעמולה חתרנית” ומזכיר את ימי הניאו־ריאליזם האיטלקי. על אף החספוס הטכני (פרי החרם במעבדות ובציוד), זהו אחד הסרטים היחידים, שארה"ב יכולה להתגאות בהם. ומשחקם של הכורים השובתים ושל נשותיהם משכנע ונוגע ללב.

“למה?”

לא יכולתי להתאפק מלשאול את ביברמן את השאלה, שהעסיקה אותי במשך כל הראיון. “למה, לכל הרוחות, העמסת על עצמך את הטורח הזה, ללחום במשך שתים־עשרה שנה במנגנונים האדירים הללו? למה לא הסקת את המסקנות המתבקשות מאליהן? והרי אתה עצמך מצביע כל הזמן על הנעימה האנטישמית שמאחורי כל ‘ציד המכשפות’ הזה!”

“אני אמריקני”, אמר הבמאי בקולו השקט, העצוב־קמעה. “אמריקה היא ארצי. ואני מאמין בה, גם ברגעים הקשים ביותר שביליתי בבית הכלא ומחוצה לו. אני נלחם למען אמריקה, אותה אני חושב גם כיום לארץ הדמוקרטית והחופשית ביותר בעולם. ואם צר לי על כל השנים הללו, לא על עצמי צר לי. אני נלחמתי, למדתי ורכשתי נסיון שלא היה כמוהו. אבל צר לי על אשתי, גייל סונדגארד. לפני ‘ציד המכשפות’ היתה אחת השחקניות המפורסמות ביותר בארה”ב, זכתה ב’אוסקר' (על משחקה ב’חיי אמיל זולא') והיתה מועמדת ל’אוסקר' שני. בזמן מלחמת העולם השניה נשלחה על ידי הממשלה האמריקנית להופיע לפני החיילים בחזית, ועשתה זאת בהתנדבות במשך שנתיים תמימות. אבל מרגע שנכנסה ל’רשימה השחורה' ועד היום לא זכתה לקבל אפילו תפקיד במה או בד אחד. מה הגמול שיוכל לכפר על העוול הנורא, הלא־אנושי, שנעשה לה כאשה, כשחקנית, אשר זה שבע עשרה שנה אינה יכולה לחזור אל הבמה? וילדינו, שאביהם נשלח לכלא, ואמם נחקרה בוועדות חקירה, ובילתה את מיטב שנותיה מחוץ לבמה, במרירות ואכזבה. במה אשמו הם?"

הילדים. אני נזכר בתמונת הסיום של “מלח האדמה”. המאבק על המכרה לא הוכרע. אבל אספרנצה (תקווה) וראמון מחייכים זה אל זו, ונכנסים עם ילדיהם הביתה. “ואז, רק אז”, אומרת אספרנצה, “נדע שהשגנו משהו שלא יוכלו לקחת מאתנו לעולם. משהו שאנו יכולים להשאיר לילדינו. והם, מלח האדמה, יירשו אותו ויורישוהו לבניהם אחריהם”.

רשימת הנשים הצעירות שסייעו לנשיא קנדי להתגבר על כאבי־הגב וכאבי־הראש הכרוניים שלו, מוכרת כיום לכל. ביניהן מצויות גם כמה מן הכוכבות ההוליבודיות הבלונדיניות הזוהרות ביותר, הזכורות לנו ממסכי־הקולנוע. ג’נטלמנים רבים מנסים להודיע ברבים בימים אלה כי גם הם הכירו כמה מן הבלונדיניות הללו – ובעיקר שתיים מהן, שאינן יכולות עוד להכחיש דבר, כיוון ששתיהן הצטרפו גם הן אל הנשיא המנוח לעולם שכולו טוב. לא נותרה לי, איפוא, ברירה אלא להצהיר קבל עם ועולם ברצינות ובמלוא האחריות:

“גם אני! גם אני!”

כלומר: גם אני זכיתי להכיר אחת משתי הבלונדיניות הללו באופן אישי, מספר חדשים בלבד לאחר מותו של ג’והן פ. השובב בדאלאס. ואם כי סיפרתי פעם את עיקרי־הדברים בהזדמנות אחרת, אשמח להביא הפעם תיאור מפורט יותר של פגישותינו. כל הדברים שיסופרו להלן הם אמת, רק אמת ולצערנו – כל האמת כולה.

זה היה בחודש יולי 1964, עת יצאנו – רעייתי, אנכי ובתנו הבכירה שהיתה אז כבת שנתיים – למסע “מחוף לחוף” בארצות־הברית, מלוס־אנג’לס שבמערב לניו־יורק שבמזרח. בדרכנו הגענו גם לניאגרה, עיר מפלי־המים הגדולים, ששמה ידוע בארץ בעיקר כמונח שרברבי. מצאנו “מוטל” קטן בצד האמריקאי של העיר – החצויה ע"י הגבול הקאנאדי־אמריקאי – והגענו במכונית ישר לפתח חדר מס. 14, הוא חדרנו.

ברגע שעצרנו את המכונית נפתחה לפתע דלת חדר מס. 13, הגובל עם חדרנו, ומתוכו יצאה “פצצה” אמיתית – יפהפיה ארוכת־רגליים, שזופה, בשיער פלאטינה וביקיני זעיר, שלא הותיר מקום רב להתגדר בו.

“וואו!” לא יכולנו שלא להשמיע אנקת התפעלות. שכנה כזו, וממש מעבר לקיר!

הפצצה צעדה לעבר בריכת־השחייה שבחצר ה"מוטל". מובן שנחפזנו לפרוק את המזוודות, ללבוש בגד־ים. ספורטאי פעם – ספורטאי תמיד!

“גם אני רוצה לבריכה”! הכריזה הבת, כשהיא נוטלת עמה את המגבת החדשה שקנינו לה בדרך – מגבת ססגונית, שדמותו של דונאלד הברווז מתנוססת עליה לתפארה.

השעה היתה שעת־צהריים, והבריכה ריקה מאדם. לשפת־הבריכה היה רק זאטוט בלונדיני כבן שלוש. ברגע שהבחין במגבת הצבעונית של בתנו זינק לקראתה, חטף את המגבת – והחל לרוץ מסביב לבריכה בצהלות נצחון פראיות.

ברור שהבת פרצה בבכי ודרשה במפגיע את דונאלד שלה.

ניסיתי לרדוף אחרי השובב, אבל הוא היה מהיר כשד, ואני מצאתי לפתע את עצמי במצב המביש, כשאני דולק אחריו סחור־סחור מסביב לבריכה ואיני מצליח לתפוש אותו.

וכל זאת – לעיניה של הפצצה בביקיני, שהשתזפה לא הרחק משם, על הדשא.

סוף־סוף הצלחתי לתפוש את הממזר הקטן. אולם הוא לפת באצבעותיו הדקות את המגבת, ובשום פנים לא הסכים להיפרד ממנה, בעוד הבת ממשיכה לזעוק חמס.

מה עושה אב ישראלי במצב כזה? משמיע, כמובן, את השאלה הישראלית הקלאסית:

“ילד, איפה אמא שלך?”

“שם!” אמר הזאטוט והצביע על הפצצה המשתזפת על הדשא.

היתה לי ברירה? ניגשתי ישר אל האמא.

“סליחה”, אמרתי.

“כן, בבקשה?” חייכה חיוך ממיס־לבבות.

“הילד… הוא… המגבת… הקטנה… בוכה!”

זולטאן, תחזיר את המגבת!" אמרה הפצצה לממזר.

למזלי, סירב זולטאן לציית.

“ככה זה, ילדים…” אמרה האם חסרת־האונים, ומשכה בכתפיה החשופות.

נאנחנו אנחה מבינה, והתיישבנו על הדשא, לצידה, לשיחת הורים.

כיוון שהיינו שני המבוגרים היחידים בבריכה התחלנו לשוחח. אבל ברגע שהחלה השיחה לקלוח נפתחה לפתע שוב דלת חדר מס. 13, ועל הסף עמדה “פצצה” מסוג אחר – גבר אדיר־שרירים, בעל “משולש” רציני, שניגש ישר לעברנו.

“מותק”, אמר לה, “מאוחר, מוכרחים לזוז!”

לפני שנעלמו שניהם בחדר מס. 13 לחשה הבלונדינית משהו באזנו של הענק. זה העיף בזולטאן מבט קצרצר, שהיה בעל השפעה פסיכולוגית מיידית. זולטאן ניגש אלי מיד והחזיר את דונאלד.

כשניגשנו שעה קלה לאחר־מכן למשרד הקבלה של ה"מוטל" ראינו שם כרזה צבעונית המודיעה כי בעיר מוצגת הקומדיה המוסיקאלית “ג’נטלמנים מעדיפים בלונדיניות”, בכיכובה של ג’יין מנספילד.

“הי!”, אמרנו לפקיד־הקבלה. “אפשר להשיג כרטיסים?”

“למה לך לשלם כסף כדי לראות את ג’יין, בזמן שאתה יכול לראות אותה חינם, וממרחק קטן הרבה יותר, אצלנו בבריכה?”, שאל הנער.

רק אז תפשתי מיהי השכנה שלנו שמעבר־לקיר, ומיהו ה"משולש" המלווה אותה – הידוע בציבור כמר מייק הארגיטאי, “מר עולם”.

ברור שבמשך היומיים הבאים, עשינו הכל כדי לטפח יחסי־ידידות בין זולטאן הארגיטאי־מנספילד לבין בתנו אורנה. עלי להודות שלמשך זמן קצר השתעשענו אפילו ברעיון שהשניים יתמידו בקשר זה, ובכל ליל־שבת, ראש־השנה וערב־פסח נזמין לביתנו לארוחת־ערב את המחותנים, ג’יין ומייק. בינתיים הסתפקנו בשיזוף ובכמה משפטים קצרים, קטועים, שלא הגיעו מעולם לכדי שיחה קולחת. זכור לנו רק, כיצד התלוצצנו פעם על מספר החדר של שכנינו. ג’יין טענה שאינה מאמינה בכך – במזל הרע שמביא המספר 13. מייק הסכים אתה, ואני לא העזתי שלא להסכים אתו, מסיבות משולשות.

חלפו שנתיים. ויום אחד בישרו העתונים כי ג’יין מנספילד מצאה את מותה בשעת נסיעה במכונית, היא והגבר שהיה עמה. זולטאן הקטן, שישב בעת התאונה במושב האחורי, נפצע קשה, אך החלים מפצעיו.

מאז אנו משתדלים להימנע עד כמה שאפשר מחדרים שעל דלתם טבוע המספר “13”.

*

כל זה אינו נוגע ישירות, כמובן, לנשיא קנדי המנוח, שג’יין הכירה אותו – לדברי הרכילות האחרונה – במשך למעלה משלוש שנים. עד כמה שזכור לי, לא הזכירה את שמו אפילו פעם אחת בכל שיחותינו, למרות שלא חלפו אז אלא חדשים ספורים מן הרצח בדאלאס. עד כמה שזכור לנו גם לא נראתה “שבורה” במיוחד באותה תקופה. ואולי העובדה שהצליחה להסתיר את יגונה מעידה על כך שבכל זאת ניחנה בכשרון־משחק כלשהו – עובדה, שלא תמיד הורגשה למראה סרטיה על המסך הגדול.

מכל מקום כשאני נתקל כיום על כל צעד ושעל בגברים הטוענים שגם הם הכירו כמה מן היפהפיות של ג’ק, וכי היו בין הג’נטלמנים שאותן העדיפו הבלונדיניות – איני יכול שלא לנצל את ההזדמנות ולהודיע בהכנעה:

“גם אני, רבותי! גם אני!”

חודש סיוון, שבו אנו מצויים עדיין, הוא החודש של “מזל תאומים”. אלה שאינם מבני־ברית, מונים את ימיו של מזל זה מ־21 במאי ועד ל־21 ביוני. ולפני ש"מזל תאומים" יפנה את מקומו למזל הבא, המוכר לי יותר, מסיבות אישיות (אבי, אשתי, בתי הבכורה ואני נולדנו בסימן אותו מזל, ובאותו שבוע עצמו!) נקדיש הפעם את המדור לשני האחים זהי־המראה, המחייכים מעל כל לוח מזלות.

תחילה, כדרכנו, כמה מלים במיסגרת השיעור ב"תודעה יהודית".

המילון מגדיר את המלה “תאומים” כ"שני ילודים, שנולדו בלידה אחת, באדם ובבעלי־החיים". צמד־התאומים הראשון, הנזכר במקרא נולד לרבקה אמנו: “וימלאו ימיה ללדת, והנה תאומים בביטנה” (ברא' כה). היו אלה עשיו ויעקב, ולפי כל מה שידוע לנו, לא היו תאומים זהים; לא רק באופי, אלא גם בצורה החיצונית.

“משה ואהרון”, או “אלדד ומידד”?

אם נחפש, נוכל למצוא במקרא זוג תאומים נוסף, שגם הוא שילהב את דמיונם של משוררים רבים. צמד זה נזכר בספר “שיר־השירים”, בתיאור חמודות גופה של השולמית: “שני שדייך כשני עופרים תאומי־צבייה” (פרק ד 5, ושוב בפרק ז 4). האם מדובר כאן בתאומים זהים? יודעי ח"ן, המתמצאים בזואולוגיה ובאנטומיה, טוענים, שבדרך כלל אין התאומים הללו זהים; אבל לדבריהם אין עובדה זו גורעת מיופיים.

זו גורעת מיופיים (אגב, השמתם לב לחוש ההומור המיוחד שגילתה הלשון העברית: מכל האברים הזוגיים בגוף האדם – ידיים, רגליים, אזניים, עיניים וכד' –רק “שדיים” הם לשון זכר דווקא!).

האם זכו גם התאומים הללו לשמות פרטיים, כעשיו וכיעקב? מסתבר שכן, ולא לשם אחד בלבד. חז"ל, שפירשו את פסוקי שיר־השירים פירוש אלגורי, קבעו שהשניים הללו הם “משה ואהרון”, אך לא קבעו מי הוא מי. המשוררים העבריים בימי־הביניים הירבו לכתוב על צמד העופרים, תאומי־הצבייה הללו, ועמנואל הרומי השובב אף העניק להם שמות נוספים, תוך שימוש הלצי במשחקי־לשון על שמות מקראיים, המכילים הברות כ"דד" או “שד”. כבר ב"מחברת" הראשונה בין כ"ח מחברותיו הוא מתאר את יופייה של בעלת־תאומים מסוג זה, תוך שהוא נעזר בשמותיהם של שני האחים המקראיים אלדד ומידד (עמ' 29 במהד' ירדן):

וְלוּ בַּמַחֲנֶה אֶלְדָד וּמֵידָד

הֲכִי יִתנַבְּאוּ אֶל דַד וּמֶי דָד.

מישחק הלשון הזה מצא, כנראה, חן בעיניו של עמנואל, והוא חזר עליו בווריאציות שונות (עמ' 290):

לוּ יַד שְׂמֹאלִי תִּהְיֶה תַּחַת

רֹאשֵׁךְ, צְבִיַת־חֵן, וּפִי אֶל דַד –

אִינַק, וְאִם שׁוֹדֵד יְבוֹאֵנִי

לֹא אֹמְרָה כִּי אָהֳלִי שֻׁדָד.

ובמקום אחר (עמ' 138) מספר עמנואל על אשה נשואה ש"עשתה לו עיניים", בשלחה את ידה, ברמיזה, אל תוך חיקה. מחווה חד משמעית זו הולידה מיד במוחו מישחק־לשון נוסף:

נָסוֹג אָחוֹר לִבִּי, בִּרְאוֹת

עָפְרָה תִּקְרָא אַחְרַי: “הֵידָד!”

עַד רָאִיתִי יָדָהּ אֶל תּוֹךְ

חֵיקָהּ, תֹּאמַר לִי: “דוֹד, הֵא־דַד!”

עמנואל אינו מסתפק רק בשני צמדי השמות המקראיים (משה ואהרון, אלדד ומידד), ומוסיף עליהם שני צמדים נוספים. במקום אחד הוא מכנה את “תאומי הצבייה” בשם “דתן ואבירם” (על שם השניים שניצבו זקופים בפתח אהליהם); ובמקום אחר – הוא עושה שימוש משועשע בשמותיהם של מישך ושדרך, המופיעים בספר דניאל. בעלה של האשה היפה, בעלת ה"רימונים", שאותה חומד עמנואל, בטוח ש"שדרך" נמצא רק בספר דניאל; אך עמנואל מתקן אותו: “דוק ותשכח/ כי בחיק עפרתך נמצא שד־רך” (עמ' 136), וחורז:

לְקֹט שׁוֹשַׁן לְחִי־עָפְרָה, צְבִי־חֵן,

וְשׁוּר שֶׁמֶשׁ בְּפָנֶיהָ מְצַחֵק.

וְאִם תִתְאַו מְצוֹא שַׁד־רַךְ וּמֵישַׁךְ

וְעִמָם בַּלְטְשַׁאצַר – קוּם מְצָא־חֵיק!

ושאר חידודי־דדים ודומיהם בשלוש תוכניות הטלוויזיה בסידרה “בערוגות החשק”, שתוקרן בשידור חוזר בימי א' של שלושת השבועות הקרובים: וכן בשני הכרכים של האנתולוגיה “מושב לצים” ו"משכב לצים", שכותב שורות אלה שוקד על עריכתם זה שנים, ומקווה לברך בקרוב על המוגמר ולהביא לדפוס בשני כרכים זהים, תאומי־צבייה.

ולפני שאנו נפרדים מעמנואל הרומי נזכיר, כי לדעתו (עמ' 493) מביא “מזל תאומים” להתעוררות ארוטית.

מַה גָּדַל חֵשֶׁק הַחוֹשְׁקִים הַנִתְאָמִים

שֶׁהֲרֵי הוּשַׂם בַּשָׁמַיִם מַזַל תְּאוֹמִים.

ובשעה שהוא מדבר על “מזל בתולה”, הסמוך ל"מזל אריה" (עמ' 495), הוא מעיר בחיוך ("איש – הכוונה לגבר):

אִלוּ אִישׁ עַל הַנָשִׁים נֶאֱמָן יִהְיֶה –

הָיָה אֵצֶל בְּתוּלָה תְּאוֹמִים, וְלֹא אַרְיֵה.

“תאומים המשמשים בערבוביא”

טיבעי הדבר, שהופעת תאומים, ובעיקר תאומים זהים, במישפחה או בשבט עוררה מאז ומתמיד סקרנות ופליאה. לא כל ההורים לתאומים מוכנים לחתום על כך, ש"מזל תאומים" הוא גם “מזל טוב” (ובעיקר אם התאומים הללו אינם מוצלחים ביותר, ואז הצרה כפולה ומכופלת!) אבל הפולקלור והספרות גדושים סיפורים, אמונות טפלות, פיתגמים ובדיחות על תאומים ועל תעלוליהם. בנובלות המפולפלות של ימי־הביניים מופיעים כמה וכמה סיפורים על תאומים ועל תאומות, שהחליפו בני זוג ותיעתעו בבריות, כשהם מנצלים את העובדה, שאיש אינו יכול להבחין ביניהם. בעיקבות מחבר הקומדיות הרומי, פלאוטוס, כתב שקספיר, כידוע את אחד המחזות הראשונים שלו – “קומדיה של טעויות”– שבו לא הסתפק בצמד אחד אלא הוסיף עליו צמד משרתים, תאומים גם הם. עלילת הקומדיה מסתבכת, איפוא, הסתבכות כפולה ומשעשעת, כשגם התאומים עצמם אינם מצליחים להבחין באדוניהם ובמשרתיהם, ושרשרת הטעויות ואי־ההבנות גדולה מרגע לרגע. “קומדיה של טעויות” הוצגה בשנים האחרונות בארץ פעמיים – ב"הבימה" וב"תיאטרון הקאמרי"; אך למעשה הוצגה כאן בעברית עוד בשנת 1905, בהצגת־חובבים בבית־הספר של “כל ישראל חברים” בירושלים. ההצגה היתה מבוססת על נוסח עברי מקוצר ומעובד, פרי־עטו של אליעזר בן־יהודה, שנקרא “כומדיית המשוגות” או “תאומים המשמשים בערבוביא”.

שקספיר חזר אל מוטיב התאומים גם במחזה “הלילה השנים־עשר”; אלא ששם אין התאומים זהים כלל. מדובר, כזכור, בנער ובנערה שהתחפשה לנער, ומכאן הדמיון החיצוני שביניהם, המשמש גם כמקור לטעויות ולאי־הבנות. אשר לספרים ולמחזות אחרים, שבהם מנוצל הדימיון שבין שני תאומים, או בין שני “כפילים” זהים – כאן ארוכה הרשימה מאוד־מאוד. נזכיר, אולי, כמה מן הידועים שבהם: את “בן־המלך והעני” למארק טוויין ("ובעיקבותיו את “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” של גרונימן); את “שני קוני למל” לגולדפדן; כמה מסרטיו הראשונים של דני קיי, ושפע ספרים־בלשיים וספרי־ריגול, ובצידם סירטי־מתח של היצ’קוק ועמיתיו, שבהם נוצלו כל האפשרויות הללו ביד רחבה.

בין הסיפורים המשעשעים, שסופרו ברדיו ובעיתונות ב"יום ירושלים" האחרון, שחל לפני שבועות אחדים, סופר על מסע־הפירסומת שערך הקולנוע הירושלמי “תל־אור” לקראת הצגת הסרט “בן־המלך והעני”, אי־אז בשנות הארבעים. המודעות בישרו, כי כל זוג תאומים שיבוא לקולנוע בתילבושת זהה – יקבל כרטיס חינם לסרט. שלושה זוגות תאומים, שלושתם בני אותה שכונה ירושלמית – לבית ג’אנה, אבצוק ושאולזון (בן־שאול) – הצליחו לראות את הסרט, לא פחות מתשע פעמים רצופות, אחרי שהחליפו את חולצותיהם זה עם זה בכל הוריאציות האפשריות.

כשמדובר בתאומים, יזכרו חובבי המיתולוגיה הקלאסית מיד בתאומים שנולדו לילדה אחרי ה"מיפגש מן הסוג השלישי" עם הברבור. ומי אינו מכיר את פסל הזאבה מרומא, המניקה את רומולוס ורימוס? חובבי ספרות־הילדים לא ישכחו להזכיר את שני ספריו של אריך קסטנר – “אמיל והתאומים” ו"אורה הכפולה". בספר שנועד לקוראים קשישים יותר, הלא הוא “מיכאל שלי” לעמוס עוז, מופיעים שני התאומים הערביים, שבהם כבר דנו לא רק מבקרים ספרותיים, אלא גם פסיכולוגיים וסוציולוגים.

ואל נשכח, חלילה, את שני התאומים הצעירים, המופיעים בסידרת־הטלוויזיה “הכל נשאר במשפחה” כנכדיהם של ארצ’י ואדית באנקר. נכון, בתוכניות מופיע עדיין רק נכד אחד; אבל ידוע כבר לרבים, שבכל תוכנית – ולעיתים גם בסצינות שונות באותה תוכנית עצמה – מופיע על המסך הקטן תאום אחר מתוך שני התאומים, המשחקים בסידרה. חוקי־העבודה החמורים, הנוגעים ל"העסקת קטינים" בקולנוע ובטלוויזיה, הביאו את מפיקי התוכנית לרעיון המחוכם – להעסיק שני תאומים זהים, וברגע שאחד מהם מתעייף, או חולה, חלילה, ניתן לאפר מייד את אחיו־תאומו ולהמשיך בצילומים ללא בעיות.

התיאטרון העברי במזל תאומים

התיאטרון העברי בארץ, עמד גם הוא בסימן “מזל תאומים” מראשיתו. הזכרנו קודם את ההצגה “תאומים המשמשים בערבוביא”, אותה “כומדייה” שהוצגה בירושלים בתחילת המאה. בשנות העשרים הגיעו ארצה מרוסיה שני אחים שחקנים, שקנו מיד מקום כבוד בתיאטרון הארץ־ישראלי. שניהם נימנו על מישפחת תאומים – מישפחה של רבנים מפורסמים, שבניה כיהנו בקודש בווינה, בגליציה ואפילו בקהיר. האח האחד היה יעקב טימן, מכוכבי “הקומקום” וה"מטאטא". קדם לו בעלייה אחיו מאיר תאומי, שנימנה עם בחירי השחקנים בתיאטרון העברי של ארץ־ישראל (הוא נרצח בקפה “גן־הוואי”, לשפת הירקון, בימים הראשונים של מילחמת־השחרור). בנו, הממשיך במסורת המישפחתית – ואין הכוונה למסורת הרבנים דווקא – הוא כמובן, עודד תאומי. איש “הקאמרי”.

ואם כבר הזכרנו את התיאטרונים והקבארטים של ארץ־ישראל – נזכיר עוד שחקן אחד, שגם הוא שייך למישפחה תיאטרונית מובהקת, וגם הוא נהג להשמיע בהצלחה רבה מונולוג הקשור בתאומים. הכוונה לשחקן המנוח מיכאל גור (בעלה של מרים ברנשטיין־כהן, אביה של אביבה גור וחתנו של יצחק שילה – כולם אנשי תיאטרון מובהקים!). בימי “לי־לה־לו” בשנות הארבעים, נהג מיכאל גור להשמיע מונולוג משעשע של יקה, המצלצל לבית־החולים ליולדות, כדי להיוודע אם אשתו ילדה, ושומע שנולדו לו “שניים… תאומיים”. בשעתו היו ה"תאומיים" של גור מפורסמים לא פחות מה"שתיים־שתיים" של יעקב בודו, שקנה את עיקר פירסומו בארץ בזכות הקומדיה “שני קוני למל”, שגם היא מבוססת, כאמור, על דימיון מוחלט בין שניים. מאוחר יותר הוסרטה קומדיה זו, ואת מקומו של בודו תפש מייק בורשטיין, גם הוא בן למישפחת שחקנים ותיקה וגם הוא עצמו אח תאום. ובשבוע שבו חגגו מייק ואחותו התאומה – שגם היא הופיעה לצידו על הבימה בימי ילדותם – את יום הולדתו ה־80 של אביהם, נתעשר עולם הבידור הישראלי בזוג תאומים נוסף, שנולד לזמרת סוזי מילר.

ברפרטואר התיאטרוני הישראלי מוצאים גם את מחזהו של יהודה האזרחי, “התאומים”. ולצידו הצגת בידור בשם זה, שנכתבה בידי א. מגד, ובה גילם שמעון ישראלי בתחילת שנות ה־60 את דמותם של שני אחים מראשון־לציון, ובה הושר לראשונה גם השיר על “האורקסטרא של ראשון”.

ואם כבר הזכרנו את ראשון־לציון, אל נקפח את נתניה, ואת “תיאטרון הכדורגל”. אוהדי “מכבי” נתניה לא יסלחו לנו ובצדק, אם נישכח להזכיר את שני התאומים למישפחת מכנס, המשחקים בקבוצתם.

התאומים – ב"דראמה של טעויות"

קוראי ספרים, ובעיקר קוראי המדורים “מכתבים למערכת” בעיתונות הישראלית, מכירים מזמן את החתימה “הרצל ובלפור חקק”, המופיעה על ספרי ביקורת, שירה ובעיקר מתחת למיכתבים, הקשורים בעניינים אקטואליים. שני האחים בעלי השמות הפרטיים הפאטריוטיים הם תאומים זהים, שנולדו בבגדאד שבועיים לפני קום המדינה, בהפרש של שעה ורבע זה מזה. כתבה מפורטת אודותיהם, שנתפרסמה בעיתון “הארץ” לפני כשנתיים (12.8.77) פותחת בקטע הבא, הנראה כאילו הוא מ"ספר השיאים של גינס", או מ"לא ייאמן כי יסופר" של ריפליי:

בכתה ה' התחילו לכתוב שירים. בני 17 התחלקו בכתר האליפות של חידון התנ"ך העולמי. את התואר הראשון בספרות ומקרא סיימו בממוצע זהה של 92 אחוזים. שניהם נישאו בימי לימודיהם באוניברסיטה. את נשותיהם פגשו באותו תאריך בדיוק, אם כי בהפרש של ארבע שנים. לכל אחד מהם שני בנים.

השניים פירסמו כאמור, ספרי שירה וספרי ביקורת משותפים, והם חותמים בצוותא על מיכתביהם, המוכרים לכל עורך. מסתבר שבנוסף על הדימיון החיצוני המדהים בין שניהם קיימת ביניהם גם זהות בדעות הפוליטיות ובטעם הספרותי.

התאומים חקק ימניים בהשקפותיהם, והם נימנים עם תומכיו הנלהבים של ראש־הממשלה. אך לא רחוק ממקום מגוריהם גרים שני תאומים אחרים, שהשקפותיהם מנוגדת לחלוטין. רק לפני כשלושה שבועות קראנו בעיתונות הישראלית כותרת, המבשרת כי “תאומים מארצות־הברית הלומדית בבית־זית יגורשו מהארץ”. הידיעה סיפרה כי “התאומים מייקל וקרל דריאק מארצות־הברית, הלומדים באוניברסיטת ביר־זית ואביהם משמש גם כמנהל־הספרייה, נעצרו כחשודים בפעילות עויינת נגד ישראל, והוצא צו לגרשם מהארץ” (11.5.79). הרי לכם, איפוא, נושא ל"דראמה של טעויות", שבה יעמדו שני זוגות התאומים הללו זה מול זה.

ואם מדובר בחדשות אקטואליות – אל נשכח את הגב' מארגרט תאצ’ר, שהיא אם לתאומים.

שני “פנסים כחולים” בעין

הקדשנו עד כה מקום נרחב לתאומים, ושכחנו כמעט את התאומות, שגם הן ראויות לדיון מיוחד.

בישראל ניתן לראות בחודשים האחרונים צילומים של שתי דוגמניות יפות, תאומות, נעמי ושולי רוזנברג, בנות ה־18 (ראה כתבת־שער ב"לאשה", 9.4.79). צילומיהן מימי הילדות מזכירים את שיר־הילדים המוכר של ביאליק על “בנות שתיים / בובותיים”. הלא הן צילי וגילי.

הופעתן של שתי דוגמניות תאומות במודעות פירסום אינה פאטנט ישראלי. יצרני הסיגריות האמריקניות “טארייטון”, מפרסמים זה שנים מודעות גדולות, שבהן נראה מעשן, ש"פנס כחול" מעטר את אחת מעיניו. הכותרת מעל לצילומים הללו אומרת: “אנחנו, מעשני “טארייטון”, מוכנים להילחם – ולא להחליף סיגריה!”. במיסגרת מסע־פירסומת זה הופיעו גם מודעות ובהן שני “פנסים בעין”, המעטרים שתי מעשנות, תאומות. שתיהן יפות, שתיהן מחזיקות בידיהן את הסיגריה הדרושה. אלא שאצל אחת מופיע ה"פנס" בעין ימין, ואצל אחותה – בעין השמאלית דווקא. השקפותיהן הפוליטיות של השתיים אינן ידועות לנו, אבל מן הסיסמה המופיעה בראש המודעה ניתן ללמוד, שגם השמאלית ביניהן מוכנה להילחם על שלה.

מיבצע פירסומת רעשני ויקר פי כמה, נערך בארצות־הברית לפני כחמש שנים על־ידי יצרני ה"מאסטיק" המפורסמים, אנשי “ריגלי”. כשבאו לפרסם את גומי־הלעיסה החדש שלהם, “המאסטיק הכפול”, המשווק בעזרת הסיסמה “הכפל את תענוגך, הכפל את הנאתך”, בישרו על “מיבצע תאומים” (ברוח “מיבצע ג’מיני” של הסוכנות לחקר החלל, שגם הוא שאב את שמו מ"מזל תאומים").

מכל רחבי ארצות־הברית הגיעו למישרדי החברה אלפי צילומים של זוגות של תאומים זהים, ובשלב הגמר התחרו על התואר הנכסף, “תאומי ריגלי”, כמאתיים זוגות תאומים. בפרס הראשון זכו שתי אחיות יפהפיות בנות 20, שהוחתמו מיד על חוזה כפול. במשך חמש השנים האחרונות משוטטות שתי האחיות דקות־הגיזרה מחוף לחוף, מצטלמות בביגדי־ים זעירים ובחיוך רחב. וגם מי שאינו לועס חש למראה השתיים הנאה כפולה ומכופלת.

התאומות שהמציאו “שפת־תאומות”

וחדשה רפואית נוספת מאמריקה, הקשורה גם היא ב"פלא רפואי" ובתאומות: רק לפני ימים אחדים (ב־4.6) נתפרסמה בעמודי־החדשות של עיתון זה ידיעה סנסאציונית שהופיעה תחת הכותרת “בת 10 ילדה תאומים”. הידיעה עצמה בישרה על תאומות דווקא: “ילדה בת 10 (מאינדיאנאפוליס, ארצות־הברית) ילדה, לראשונה בהיסטוריה, תאומות. לאם הצעירה ולשתי בנותיה שלום”.

מזל טוב. מזל טוב.

אשתקד סיפרו עיתונאיה של ארצות־הברית על שני זוגות אחרים של תאומות – והפעם צעירות יותר, בנות שבע בלבד. שני הזוגות התפרסמו תוך זמן קצר לא רק בשבועונים המצויירים, המחפשים סיפורים כאלה, אלא גם בעיתונות הרפואית.

הזוג האחד – שרון ושאנון אגנר, בנות השבע, מן העיר ליווניה שבמישיגן – הגיע לעמודי השבועון המצוייר בזכות… שבר ביד שמאל. תחילה החליקה האחות הבכירה שרון, ושברה את עצמות ידה השמאלית בשני מקומות. שלושה שבועות לאחר־מכן החליקה אחותה התאומה, שאנון, ושברה את זרועה באותם מקומות ממש. האחות, שאליה הובהלה הבת הצעירה, חשבה שהיא הוזה: “האם לא היית פה רק לפני שלושה שבועות?” שאלה. הוריהן של השתיים, שבורכו בעוד שיבעה בנים ובנות, זוכרים בכל זאת כמה פרטים מעניינים בקשר לשתי התאומות, שנולדו בהפרש של ארבע דקות זו מזו: כשהיו השתיים כבנות שנה, ועשו את צעדיהם הראשונים, נחבטו וקיבלו צלקות במצב ממש באותו מקום עצמו. ואין צורך לומר, שאצל שתיהן צמחו השיניים – ונפלו! – באותו יום עצמו, ובאותם מקומות.

שבועות אחדים לאחר מכן, הופיע בעיתון צילום של תאומות אחרות, גם הן בנות שבע – וירג’יניה וגרייס קנדי, מסן־דייגו שבקליפורניה. גם הן צולמו בבית־החולים, אולם הפעם לא היה מדובר בפגיעה גופנית. שתי האחיות הובאו למחלקה הפסיכיאטרית של בית־החולים בסן־דייגו, כדי שיחקרו שם תופעה מיוחדת במינה, שסיקרנה את אנשי הרפואה והלשון גם יחד: שתיהן “המציאו” לשון משלהן בדומה לד"ר זמנהוף המנוח – ושוחחו ביניהן במהירות מסחררת באותה לשון־סתרים, שאינה דומה לשום לשון בעולם, ואפילו לא ל"שפת הבי"ת" שלנו.

שתי הילדות מבינות אנגלית, קצת גרמנית (סבתא, הדוברת גרמנית, גרה עימן) וספרדית (סן־דייגו שוכנת סמוך לגבול מכסיקו!). אבל בשפה שלהן, המונה אלפי מלים ומערכת תחבירית מיוחדת, אין כמעט מלים, המזכירות מלים בלשונות הללו. הן מבינות היטב זו את זו גם כשהן מדברות בשטף, וגם כשהן משוחחות בטלפון, מבלי שיראו זו את זו. והמדובר, כאמור, בילדות בנות שבע!

אל בית החולים הגיעו השתיים, אחרי שהגננות שטיפלו בהן החליטו שהן מפגרות בשיכלן. ההורים נאלצו לשלוח אותן לבית־ספר מיוחד. השתיים סירבו לדבר בלשון האנגלית, והתמידו לדבר רק בשפתן. עד שנתגלה הדבר לאנשי בית־החולים בסן־דייגו, שמיהרו להזמין אותן לבדיקה. מאז בילו איתן אנשי־המחלקה מאות שעות, ואף הצליחו לפענח כשיבעים וחמישה אחוזים מה"מילון" המיוחד שלהן. ולא נתפלא, אם בקרוב יתפרסמו כמה דוקטוראטים בעניין זה; ואולי אף נזכה לסרט חדש של טריפו, יוצר “ילד פרא”?

“תאומי־הצבייה” של התאומות

ומשני צמדי התאומות האמריקניות, בנות השבע, נחזור לתאומות קשישות יותר. כשהחלה תפוצת הירחון “פלייבוי” יורדת, בסוף שנות השישים, חיפש העורך, יו הפנר, איזה “גימיק” טוב, שיעלה את תפוצת ירחונו, כבעבר. וכך נולד הרעיון המקורי: לצלם בעמודים המרכזיים המשולשים, שבהן מופיעה תמונת־העירום הציבעונית, שהיקנתה לירחון את עיקר פירסומו, לא נערה אחת, אלא שתיים – תאומות.

צלמי “פלייבוי” חיפשו בכל רחבי ארצות־הברית צמד תאומות יפות, שיהיו מוכנות להצטלם בעירום, בעמודים המרכזיים של “פלייבוי”. חיפשו – ומצאו. וכך נתבשרו קוראי־העיתון המאושרים בחודש אוקטובר, 1970, כי במרכזו של העיתון “צילום־העירום הכפול הראשון”. ומי שנתפתה וקנה את העיתון יכול היה לחזות בזיו פניהן וביפי תאומי־הצבייה של שתי התאומות היפות. או, במילים אחרות: כמו בקומדיה המפורסמת של שקספיר, ניתן היה גם כאן ליהנות משני זוגות התאומים.

מאז חלפו כתשע שנים, ותפוצת ה"פלייבוי" נמצאת שוב בירידה מדאיגה. האם ינסה הפנר “גימיק” נוסף, ויציג על־פני העמוד המשולש שלו קבוצת דוגמניות נוספת, שגם היא מעלה אסוציאציה מן התיאטרון? נאמר “שלוש אחיות”.

מוכנים, בתנאי שלא יבחרו שלוש דוגמניות המזכירות את שלישיית המכשפות המפורסמת במחזה “מקבת”.

*

ולאחרונה סיפור אישי קטן:

באחד משיריו הליריים הידועים ביותר אומר נתן אלתרמן את המלים הבאות:

לְךָ עֵינַי הַיוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.

אֵלִי שֶׁלִי,

אֲנִי תָּמִים.

אֲנִי זוֹכֵר, בִּרְעוֹת הַשֶׁמֶשׁ עַל הַמַיִם,

נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

בהיותי נער, כבן 12, נזדמנה לידי (בבית־הספר, כמובן) חוברת של “עולם הבלש”, ובה הודעה על “תחרות בכתיבת נובלה בלשית מקורית”. לא ידעתי אז בדיוק, מהי “נובלה”; אבל כיוון שדובר בתחרות – ישבתי וכתבתי סיפור בלשי מקפיא־דם, ושלחתי אותו לתחרות.

יומיים לאחר מכן, צץ בראשי רעיון מוצלח עוד יותר ל"נובלה בלשית", ומיהרתי להעלות גם אותו על הנייר. כיון שחששתי שכל משתתף בתחרות יכול לשלוח סיפור אחד בלבד, החלטתי לשלוח את הסיפור השני תחת שם אחר. איזה שם? כשנולדתי, העניקו לי הורי שני שמות: דן־שמואל (השם האחד כמיצוות האופנה של שנות השלושים; השני – על שם קרוב־מישפחה שנפטר). חתמתי, על הסיפור השני בשם “שמואל אלבלינגר” (זה היה שם מישפחתי אז). וכיון שהבנתי שהעורך יבחין מיד שכתב־היד בשני הסיפורים זהה, הוספתי: “אני מצטרף לאחי התאום, דן, ושולח לכם נובלה בלשית מפרי־עטי לתחרות” (בתמימותי חשבתי, שלתאומים חייב להיות גם כתב־יד זהה!)

בסופו של דבר היה זה, כמובן, שמואל שזכה בתחרות. ב"דואר המערכת" שנדפס בסוף אותה חוברת, כתב העורך לדן אלבלינגר: “גם סיפורך יפה. אבל אינו משתווה לזה של אחיך התאום. כדאי שתלמד ממנו כיצד לכתוב נובלה בלשית אמיתית”.

זמן קצר לאחר מכן שלח גם אבי, המשתעשע לעתים בכתיבת סיפורים בלשיים, סיפור משלו אל המערכת. ב"דואר המערכת" כתב לו העורך: “סיפורך יודפס. ודרישת־שלום לשני התאומים”.

אחר־כך, במרוצת השנים, ובשל האופנה הצברית ה"אנטי־גלותית", הפך “אלבלינגר” לאלמגור, וגם השם שמואל הוצא סופית מתעודת־הזהות שלי. ידי היתה בו, ב"אחי" זה, לא בשדה, אלא במישרד־הרישום.

בחוף המערבי של ארצות־הברית מצויים יערות עבותים ובהם עצי הסקוייה, ו"העצים האדומים" – הגבוהים והעבים ביותר בתבל. דרך אחדים מן הגזעים ניתן לעבור במכונית, או לחצוב בהם חנות או דירה. בני קליפורניה, אורגון, וושינגטון וקנדה גאים ביערות הללו, אך אינם מהססים לכרות בהם כיוון שהם משמשים גם מקור פרנסה.

יש תמונות, שבהן נתקל האדם לראשונה בספרים שהוא קורא בילדותו, והן נחרתות בזיכרונו ומלוות אותו שנים ארוכות.

בני־דורי, למשל, שאבו בנעוריהם חלק ניכר מידיעותיהם על העולם הגדול מתוך כרכי “אנציקלופדיה נעורים”, “פלאי עולם” ומעיתוני הילדים של אז. וכיוון שהתייחסו אז לספרים ולעיתונים ברצינות רבה, וחזרו ועיינו בהם שוב ושוב, הם זוכרים עד עצם היום הזה אחדים מן הציורים והצילומים שראו אז לראשונה, גם אם הגלופות ההן היו מטושטשות לא־מעט, ולפעמים קשה היה להבחין בכל הפרטים, המופיעים בצילום.

אחד הצילומים המרשימים והחביבים ביותר על עורכי הספרים והעיתונים ההם נשא את הכותרת: “מכונית עוברת דרך גיזעו של העץ הגדול בעולם”. בצילום הדהוי אפשר היה לראות גזע רחב של עץ ענק, ובו נחצב פתח מרובע, שגובהו מעל לקומת אדם. בתוך ה"מינהרה" שנחצבה בגזע, צולמה מכונית (תוצרת סוף שנות השלושים) שהצליחה לעבור דרך אותה “מינהרה” ולצאת מצידו השני של הגזע.

גם שמו של העץ אדיר־הממדים נחרת בזיכרוני מאז: “סקוייה”, השם שאותו העניקו האינדיאנים של קליפורניה לעצי־ענק אלה, שכיסו פעם חלקים לא־קטנים מן החוף המערבי של ארצות־הברית.

שנים רבות לאחר שהתוודעתי לראשונה אל עצי ה"סקוייה", באמצעות כרכי האנציקלופדיה “נעורים” וחוברות “הבקר לילדים” ו"משמר לילדים", מצאתי את עצמי נוהג מכונית ישר לתוך אותה “מינהרה” עצמה, שנחצבה בתוך גיזעו הרחב של אחד מעצי “חורשת הענקים” בפארק הלאומי ביוסמיטי שבקליפורניה. היה זה לפני כתריסר שנים, וכמו כל תייר אחר לא יכולתי גם אני להתאפק מלעצור את המכונית כשהיא “תקועה” בפיתחו של הגזע ולהצטלם כשאני יושב ליד ההגה, ממש כמו הנהג באותו צילום דהוי ב"אנציקלופדיה נעורים".

איש מעשרות הנהגים, שנסעו אחרי במישעול המפותל בתוך “חורשת הענקים”, ואשר נאלצו להמתין מאחורי עד שיצלמו אותי בפיתחו של הגזע לא התרעם ולא צפר, כדי להאיץ בי. שהרי גם כל האחרים עשו את כל הדרך עד לאותו גזע מנוסר לא רק כדי לחוש ברטט, העובר בך בשעה שאתה חולף במכוניתך מבעד לגזע העבה, אלא בעיקר, כדי להנציח את המאורע בעזרת המצלמה, ולא במיקרה: הזיכרונות חולפים וההתרגשת עוברת, אבל התמונה לעולם נשארת…

הענק שנדרס תחת גלגלי מכונית

לפני שבועות אחדים עם בוא החופש הגדול, פתחנו במסע בן חודש לאורך כל החוף המערבי של ארצות־הברית וקולומביה הבריטית – כדי לראות שוב מראות הזכורים מימי לימודי בקליפורניה, בשנות השישים, והן כדי לראות לראשונה מקומות יפים רבים שאליהם לא הצלחנו להגיע אז.

מטבע הדברים, הוליכה אותי מכוניתי כבר בראשית הטיול אל “חורשת הענקים” של הפארק הלאומי ביוסמיטי – אחד הפארקים היפים והמגוונים ביותר בכל ארצות־הברית. בפארק זה, וב"פארק הלאומי סקוייה", הנמצא לא הרחק ממנו, מצויים עדיין עצי־הסקוייה האדירים, שהם העצים הגדולים ביותר בעולם (האמריקנים אוהבים אומנם, להעניק לכל קיוסק או חנות כל־בו את התואר "הגדול ביותר בעולם; אבל הפעם התואר מוצדק בהחלט).

הפארק הלאומי ביוסמיטי נראה השנה מרהיב יותר מאשר בעבר. בכך “אשמים”בעיקר גישמי־הזעף שפקדו את קליפורניה בחורף האחרון, לאחר שתי שנות בצורת כבדה. בזכותם, התעשרו מפלי־המים הרבים שבפארק בכמויות עצומות של מים, ומפלים חדשים נולדו בפינות שונות בפארק. אולם המים היורדים מן ההרים סחפו עמם גם חול רב, וזה הולך וסותם לאט־לאט את אחד האגמים היפים ביותר בפארק – “אגם הראי” – שבו נשתקפו פעם ההרים שמסביבו כבמראת־בדולח.

“חורשת הענקים” שוכנת בחלקו הדרומי של פארק אדיר זה, ואנו מיהרנו לשם, כדי לבקר שוב את ידידנו גבה־הצמרת, ולעבור במכונית דרך הפתח המרובע שנחצב בגיזעו. למרבה ההפתעה, נאמר לנו כבר בכניסה ל"חורשה" כי עלינו להחנות את מכוניתנו במיגרש החנייה, ולעשות את הדרך ברגל, או במכוניות המיוחדות של רשות־הפארק, המונעות בעזרת חשמל (למניעת זיהום האוויר).

עד מהרה מצאנו את עצמנו באחת הקרוניות הללו, המוליכה את התיירים בשבילי “חורשת הענקים”, בין עצי ה"סקוייה" האדירים שרבים מהם נפגעו במשך השנים ממכות ברק, משריפות ומטפילים. המדריך נהג הקרונית, לא חדל לקונן על הנזק שגרמו בני־האדם באותם ימים, שבהם ניתן היה לכל אחד לנהוג בין עצי היער ולעצור בתוך גיזעו של העץ המנוסר. ואומנם, ברגע שהגענו אל המקום שבו עמד העץ הגדול הזכור לי עוד מאנציקלופדיה “נעורים”, נתחוורה מרירותו של שומר־היער:

העץ האדיר והפוטוגני, שהונצח במצלמותיהם של מאות־אלפי תיירים במשך השנים, הצליח להחזיק מעמד במשך מאות שנים בפני שריפות, ברקים, מחלות ומזיקים, אבל לא אצר כוח לעמוד בפני המכוניות הרבות, שחלפו בפתח שנחצב בתוך גיזעו. לפני עשר שנים בדיוק, בשנת 1968, ניסו גם בעלי ה"קמפרים" (משאיות וטנדרים, שעליהם הורכבו קרונות־שינה) לעבור דרך המינהרה הנמוכה. כשלא הצליחו, החלו לעקוף את העץ ולעבור סמוך לו. כובדן של המכוניות הללו כבש והחליש את שורשיו של העץ, ויום אחד לא יכלו עוד השורשים הכבושים להחזיק את כובדו של העץ הגדול והמצולם ביותר בתבל – והוא קרס תחתיו בקול רעם אדיר. רק בנס לא נפגע איש בשעת נפלו.

כיום שרוע הענק על האדמה, כשהפצע שנפער במקום בו נשבר לשניים טרם הגליד. המטיילים נעצרים לידו, מצטלמים ומשתאים לנוכח עוביו של הגזע ואורכו. אולם כל מי שראה את העץ זקוף־הקומה בימי־תיפארתו אינו יכול שלא להיעצר רגע בדומייה לפני הענק הכרות, ולהרהר בצער בגורל העץ הגדול בעולם שנפל גם הוא קורבן לתאונת־דרכים, שעה ששורשיו נרמסו תחת גלגליהן הכבדים של מכוניות המטיילים והנופשים, שבאו לראותו.

מ"צמחי הנגב" ל"יער האדום"

מן הפארק היפהפה ביוסמיטי, יצאנו צפונה, אל “יער מיואיר”, הנמצא במרחק כחצי־שעה צפונית לסאן־פראנציסקו, ונכלל עתה במסלול אחדים מהטיולים המאורגנים, שעורכות חברות־נסיעות ישראליות בחוף המערבי.

ב"יער מיואיר" אין עצי סקוייה. אך במקומם ניתן לראות את “העצים האדומים” (“רדווד”), הגדולים כמותם ומרשימים לא פחות מהם. היער נושא את שמו של ג’והן מיואיר, חוקר־הטבע הגדול של ארצות־הברית במאה הקודמת (1838 – 1914), שגילה לראשונה בפני התושבים הלבנים של ארץ זו כמה מפינות־החמדה המקסימות ביותר ביבשת. מיואיר היטיב לא רק ללכת, אלא גם לכתוב, והתיאורים הליריים היפים, שבהם תיאר כמה מן ההרים, היערות, האגמים והנהרות שגילה, חקוקים כיום על טבלות נחושת ועץ, הניצבות בצידי אחדים מן היערות, המפלים והאגמים, המנציחים את שמו.

ההתרגשות האוחזת בנו בכל פעם שאנחנו מוצאים את עצמנו בתוך יער־ענקים עבות כזה מובנת שבעתיים, אם לוקחים בחשבון שעד גיל עשרים היו יער חולדה ויער בן־שמן היערות העבותים ביותר שהיו מוכרים לנו אישית.

נקל איפוא, לשער, את הפתעתנו בשעה שתעינו ב"יער מיואיר" שליד סאן־פראנציסקו, ולפתע שמענו את שמנו בעברית צברית. היו אלה שני בוטנאים מבאר־שבע, אבינועם ילין ואלן ויצטום, שהסתובבו בין עצי־הענק כאילו הם מכירים כל אחד מהם אישית. אבינועם (בן לאחת המשפחות הראשונות בת"א שנקרא על שמו של אבינועם ילין, איש ירושלים) מוכר כיום לישראלים רבים בזכות ספרו על צמחיית הנגב וסיני. גם הוא בילה שנת־שבתון בברקליי, אחרי ש[XXX]¹ עד דרום־אמריקה [XXX]² אחר צמח ה"ריג’לה", האהוב על כל תרנגולות ישראל. וכשהגיע לאיזור לביקור עמיתו למחלקה באוניברסיטת באר־שבע נטל אותו אבינועם ל"יער מיואיר", לטיול בוטנאים של יום א' בבקר.

עוד כולנו משתאים בצוותא מגובהם של “העצים האדומים” קטף אבינועם אחד מעליהם, מולל אותו באצבעותיו והגישו לנו להרחה. מבלי לדעת כלל מה מצפה לנו שאפנו לנחירינו את הריח החריף שבקע מתוך העלה הפצוע וכימעט נתעלפנו. היה זה ריח כבד, משכר, שהלם בראשנו תוך שבריר שנייה, והשאיר אחריו כאב־ראש רציני, שלא נמוג במשך שעה ארוכה.

אבינועם התנצל. הוא לא ידע שריח־העלים חריף עד כדי כך. רק שמע שהאינדיאנים היו מריחים את עלי העצים האדומים הללו, כמי שמריחים סמים. ובעוד כולנו משוחחים על כאבי־הראש המשותפים, נדרנו נדר שלא לספר על התגלית ל"היפיז" של ברקליי. אחרת עוד תתחיל תנועה המונית “מן העיר אל החורשה”, והעלים העסיסיים, חריפי־הניחוח של “העצים האדומים” יהיו נתונים לסכנת פשיטה של “שבט לבני־העור”.

המטמון של מחבר “אי המטמון”

מ"יער מיואיר" המשכנו צפונה, וכעבור פחות משעה מצאנו את עצמנו ליד “יער ג’ק לונדון”, בו כבר ביקרנו ועליו כבר סיפרנו. אבל הפעם היו פנינו מועדות ליער אחר, הנמצא לא הרחק מן המקום שבו בנה ג’ק לונדון את ביתו. זהו “היער המאובן”, שבו ניתן לראות כמה גיזעי־ענק מאובנים, השרועים בהדר מלכותי על הקרקע ומדהימים בצורתם ובממדיהם.

“היער המאובן” נתגלה, כמערות וכפילאי־טבע רבים אחרים, באקראי, על־ידי רועה בור בשם צ’ארלי, שסובב בין היערות לפני כמאה ועשרים שנה, כשהוא רועה את עיזיו. לפתע נתקלו עיניו בגזעים עצומים שהיו שרועים על האדמה, אך נראו לו שונים מכל הגזעים שראה קודם לכן ביער: הם היו מכוסים איזוב ולא ניכרו בהם כל סימני התפוררות. כאילו היו אבן או שיש, שקרסו תחתם.

צ’ארלי סיפר את התגלית לאחדים משכניו. אחד מהם, בעל חוש מיסחרי, מיהר לרכוש את חלקת־היער, לגדור אותה ולמכור כרטיסי־כניסה למבקרים. תחילה לא נהרו רבים אל היער. אולם למזלו של בעל־המקום נקלע אז לסביבה הסופר רוברט לואי סטיבנסון (“אי המטמון”,“גנוב גונבתי”), שסבל אז מבריאות לקוייה, ממצב כספי חמור ומאהבה לוהטת לאישה סקוטית אדומת־שיער ונשואה, פני ואן דה־אוסבורן, אותה פגש במושבת אמנים קטנה בצרפת כשנה קודם לכן. סטיבנסון עשיר־הדימיון הציע לה נישואין, אך בעלה של הסקוטית עיכב את מתן הגט. בני הזוג החליטו לצאת לקליפורניה, ולהמתין שם לבוא הגט. וכיוון שסטיבנסון היה אז חסר־פרוטה, רכש לעצמו ביקתת־עץ עזובה ביער, לא רחוק מן הגזעים המאובנים. שם, ביער, פגש בצ’ארלי הרועה, שסיפר לו על תגליתו והביאו אל קרחת שביער. סטיבנסון נדלק מהתרגשות, ומיהר לכתוב סיפור על “היער המאובן”. סיפורו הועיל לא רק לצ’ארלי ולבעל היער, אלא גם לסופר: עד מהרה שב לאיתנו, וגם ביטחונו העצמי חזר אליו. וכשהגיע הגט המיוחל מסקוטלנד יכולים היו בני הזוג לעזוב את הביקתה הקטנה ביער, ולעבור לסביבה יוקרתית יותר.

כיום מונצח זכר הפגישה בין הסופר לבין צ’ארלי בתבליט עץ קטן הניצב לא רחוק מן הגזעים המאובנים. לזיכרו של הסופר עצמו הוקם בסביבה מוזיאון חביב, ובו כ־6,000 פריטים. אבל ה"פריטים" המעניינים ביותר בסביבה הם תריסר גיזעי־הענק, הנושאים שמות מלכותיים כ"המונארך", “מלכת היער” ו"הענק". לדברי אנשי־המדע, אין אלו גזעים שנתאבנו, אלא גזעים שנעקרו משורשיהם באחת ההתפרצויות הוולקניות של הר־הגעש סנטה הלנה, שפעל פעם בסביבה. אבק־הלבה והאפר כיסו את הגזעים, והמים שזרמו על פניהם איבנו את שיכבת האפר והאבק, עד שכיום נראים גזעים אדירים אלה כנפילים שהתאבנו. ואלה מכם המזדמנים לסילווראדו, בדרכם אל “יער ג’ק לונדון” – אל יחמיצו גם את היער הסמוך, הקשור בשמו של מחבר “ד”ר ג’קל ומיסטר הייד".

הגזע שהפך לדירת שלושה חדרים

“מסע היערות” בחוף המערבי הוליך אותנו הלאה, צפונה, לאורך דרך־החוף המרהיבה (“מספר 1”), המתפתלת לאורך מיפרצי החוף ומגלה נופים עוצרי־נשימה. כעבור חמש שעות נהיגה מצאנו שוב את עצמנו באיזור, “היערות האדומים”, המשתרע בצפון קליפורניה, על גבול מדינת אורגון. השלטים בצד דרך־המלך המליצו לרדת למשך שעה קלה מן הכביש המהיר אל “שדירת הענקים”. ואני, שזכרנו שדירה נהדרת זו מטיולינו הקודמים, נתפתינו להצעה.

הנוסע ב"שדירת הענקים" שבצפון קליפורניה מוצא את עצמו לפתע בכביש צר, שמשני צדיו מיתמרים עצי־ענק מדהימים. מדי פעם ממתינה בצד הדרך אטרקציה מיוחדת, שגם היא קשורה בעצים אלה. כזוהי, למשל, “החנות היחידה בעולם הבנוייה בתוך גזע עץ” – חנות למזכרות, גלויות וחפצי־חן (רובם עשויים עץ), שאחד מחדריה שוכן בתוך גזע ענק וחלול, שמקרקעיתו ניתן להבחין בקצה ה"ארובה", השוכן בגובה בניין בן שמונה קומות לפחות.

חוויה פיקאנטית לא פחות מצפה לכל מי שיעצור ליד “הבית היחידי בעולם שכולו בנוי מגזע עץ אחד”. בצידה של חנות־מזכרות נוספת ניצב גזע ענק, השרוע על הארץ. בתוך הגזע נחצבה דירה בת שלושה חדרים, המזכירה את דירות הקאראוונים הגדולים. וכל תייר העוצר בצד הדרך מוזמן לבקר באותה דירה, ולעבור מחדר אל חדר חינם אין כסף.

לא רחוק משם מבשר שלט גדול בצידי־הדרך על “העץ שניתן לעבור דרכו במכונית”. הפעם נדרש בעל־המכונית לשלם דולאר עבור הזכות לנהוג במכוניתו דרך הגזע המנוסר, שכן העץ הוא רכושה הפרטית של הרולד וגרייס דל־פונטה, בעלי חלקת־היער שבה הוא עומד. וכך ניתנת ההזדמנות לכל מי שהחמיץ את החוויה בפארק ביוסמיטי לעצור את מכוניתו בתוך הגזע המנוסר שבעיירה קלאמאת בקליפורניה, ולהצטלם ככל אוות־נפשו. זרם התיירים בסביבה דליל ביותר, ואיש לא ימתין מאחוריו לבוא תורו. נראה שאפילו הגברת דל־פונטה, הניצבת בכניסה לרחבה ומוכרת את הכרטיסים תמורת דולאר אחד, מאוכזבת מן המצב. אם כי מסיבות שונות לחלוטין מאלו, שלנו.

מובן שלא נעדר גם מקומו של “היער הקסום” – מלכודת תיירים אופיינית הזוכה לפירסום מירבי. תמורת שלושה או ארבעה דולאר לאיש ניתן לטייל בחורשה נוספת, ולראות בה פסלים אחדים שנחצבו מגיזעי העצים האדומים: פסל בדמות אינדיאני על סוסו, פסל בדמות דב וכד'. בפתח “היער הקסום” ניצבים שני פיסלי עץ צבועים ומכוערים, שמימדיהם קולוסאליים. אבל רק מעטות מן המישפחות הנקלעות למקום מצליחות לשכנע את הילדים שבמכונית כי חבל על הזמן ועל הכסף. בדרך כלל נכנעים המבוגרים להפצרות הילדים.

הספורט הלאומי – גילגול קורות

מרגע שנכנס האדם לתוך איזור “היערות האדומים” של צפון קליפורניה, ועד לצאתו מן היערות של קולומביה הבריטית וקנאדה בצפון הוא נמצא בעולם אחר; עולם, הרחוק מאוד מאמריקה של ניו־יורק, שיקאגו, לוס־אנג’לס או סאן־פראנציסקו. עולם ירוק יותר, שקט יותר, מרגיע יותר. עולם שהווי־החיים בו מתרכז סביב עצים וגזעים, נהרות ודיג. ואין הדברים אמורים רק בתיירים ובנופשי־הקיץ, אלא גם בתושביהן של מדינות קליפורניה, אורגון, וושינגטון וקולומביה הבריטית. במשך ימים נסענו לאורך החוף ולאורך הנהרות, ובכל אותה עת חשנו את עצמנו בעולם אחר, ולא פעם הזכירו לנו היערות – ובעיקר “יער הגשם” הסבוך שבמדינת וושינגטון, שעליו יורד הגשם רוב ימות השנה – את הציורים על גן־העדן או את ציורי הג’ונגל של רוסו הצרפתי.

יערות הענק באיזורים הללו משמשים ל"ילידים" לא רק מקומות נופש ופיקניק, אלא בראש ובראשונה מקור פרנסה עיקרי. חסידי־האקולוגיה מתלוננים על כך שהגרזן והמשור עומדים לחסל בהדרגה את היערות העבותים והמפוארים הללו, ואנשי־הכלכלה מכחישים האשמות אלה, מסיבות מובנות. אולם בכל פינה במדינות הללו אתה נתקל במשאיות־הענק, הגוררות גיזעי־עץ אדירים אל המינסרות. לאורך החוף באורגון, ובעיקר במיפרץ קוס (חורז עם סוס) ניתן לראות בצידי הדרך חומות אדירות של גזעים, המונחים זה על זה ומשקים בעזרת ממטרות, או שהם קשורים זה לזה כדוברות ומושרים במי הנהר והים, לפני שיגיעו אל המנסרות. איזורים שלמים מתפרנסים מכריתת העצים ומן המינסרות, וגובה ערימות הנסורת בכמה מקומות עולה על גובהה של החומה הסינית. היערות עבותים עדיין, אבל לא־פעם אתה נתקל בקרחות גדולות – חלקן נוצרו על־ידי שריפה, וחלקן בידי אדם.

כל הווי־החיים של מיליוני־התושבים, החיים באיזורים הללו, מושפע מן הקירבה אל יערות־הענק. החשש מפני שריפות מובן ובכל פינה ניתן למצוא בקתות של שומרי־היער ושל המועצה למניעת שריפות, הנעזרת בסימלו של “סמוקי הדב”.

אפילו ענפי־הספורט במדינות אלה קשורים ליער ולעצים. בחודשי הקיץ נערכות בכל פינה אליפויות ספורטיביות, שבהן מתחרים כורתי־העצים ביניהם מי יצליח לכרות גזע עבה לפני האחרים, ומי יצליח ל"גלח" את הקליפה מגזע אחר. לתחרויות אלה מגיעים מתחרים גם מאוסטרליה, והמשעשעת בכולן היא התחרות הנערכת בגילגול קורות על על־פני הנהר. כל אחד מהמתחרים עומד על קורה צפה, ומתחיל לגלגל אותה בתוך המים ברגליו היחפות. וככל שרב מיספרם של המחליקים למים, וככל שמצחיקות תנועותיהם של מגלגלי־הקורות, המנסים לשמור על שיווי־מישקלם – גדלה השמחה.

70 שנה למותו של נפתלי הרץ אימבר

ראשית המאה, אסיפה־ציונית זה עתה החלה בקופר־יומיון, ניו־יורק. גבר שיכור, לבוש חליפה מסמורטטת, מנסה להיכנס בכוח לאולם. הוא מושלך החוצה שוב ושוב. המיפגש מסתיים, הקהל קם על רגליו לשירת “התקווה”. לפתע מתפרץ השיכור וקורא לעבר פול קובן, עורך ה"אמריקני העברי": “הם יכולים לגרשני מפה, אך הם מוכרחים לשיר את שירי”.

המתפרץ היה נפתלי הרץ אימבר, אבי ההימנון, הכימעט ניצחי, של העם היהודי ומדינת ישראל. יקשה למצוא בעולם היהודי של אז, דמות רוויית סבל, סתירות וטרגדיות כזו של אימבר. יקשה למצוא דמות כה עליזה וססגונית וכה נון־קונפורמיסטית כשלו.

אימבר, שנהג להגדיר עצמו כ"משורר העברי הלאומי" היה ההיפי היהודי הראשון. החברה היהודית של אז, לא היתה מסוגלת להבינו. היא לא יכלה לעכל את שיכרותו הכרונית. אכן, הוא היה “זרוק”, שתוי וחולה על מדרכות ניו־יורק של מטה, לא הרחק מביתו ברחוב פורסייט 113.

מניו־יורק של ראשית המאה, צמחה לאימבר תדמיתו השלילית, תוצר של צרות־אופק יהודית שלא הבינה את עולמו ושירתו של הבוהמי־הצועני. וכך הטרגדיה האישית, של מי שהעניק לנו את “התקווה” שעליה פסקו: “יש קונה עולמו בשירה אחת”, באה לידי ביטוי בניגוד שבין הצלחותיה ופירסומה העולמי של שירתו, לבין תהליך השיכחה של המשורר.

“מלך השנוררים”

אכן אימבר אהב את הטיפה המרה, במשך שבע־עשרה שנות חייו בארצות־הברית, והיא היתה חלק מתפישת עולמו. לא במיקרה תירגם לעברית את “המרובעים” של עומר כיאם. “אני מביא עמי את רוח האהבה והיין, את רוח האלילות… אני אינדיבידואליסט… אני רוצה שעמי יהיה אינדיבידואליסט אף הוא…” ציין. השתיה שהזיקה לו, ואף גרמה למותו, נבעה מרצונו ליצור ציונות פגנית הקשורה לפולחן האדמה והטבע, פולחן של שימחת־חיים.

בני דורו כיהודה איזנשטט, למשל, ראו בכך חרפה. הלז מציין בספר זיכרונותיו: “אימבער נהפך לבוז המין האנושי בשתותו לשכרה והיה להוט להתחקות על משוררי הגויים שהיו ג”כ שיכורים כמו אדגר אלן פו". זה היה ה"פשע" הגדול שדבק במשורר לדורי־דורות. היין, טענו, הרס את יצירתו.

השיכרות פגעה בו, ובפרט בתחום הכלכלי. הסופר הנודע ישראל זנגביל, העניק לאימבר את התואר הראוי לו: “מלך השנוררים”. במאמר הספד נאמר: “הוא לקח בכל מקום וכמה שהיה יכול אך מעולם לא הודה” תמיד הצליח למצוא לו מצנטים. בגיל עשרים ושתיים כבר היה סמוך על שולחנו של הבארון משה לדנברג ביאסי. שם יצר את “התקווה”, ב־1878, ולא כפי שטען מאוחר יותר בזיכרונותיו, בירושלים. לאחר־מכן נעזר בנדיב סולצברגר מבוסטון שניסה אף למסד את המשורר הנודד במושבה חקלאית יהודים בניו־ג’רסי (של הבארון הירש). יש להבין שרבים מבני הדור סלחו לו וראו בו ילד מגודל, הזקוק להדרכה. ואכן, הוא היה עקשן שסירב להסתגל למוסכמות. הוא היה בעל־גאווה מופרזת וריגשי עליונות שגבלו בשרלטנות. היו אלה תכונות של ילדות ופייטן.

התיאור הבא מספר זיכרונותיו של פול קובן, מצייר במדוייק את אימבר: “יום אחד שבתי למערכת וראיתי פתק: “נ.ה. אימבר. המשורר העברי הלאומי”. הוא סיפר לי ששמע על עיתוני מ”הוריו" המאמצים (האוליפנטים). הוא הוסיף בשיחה, שבתלמוד יש סמוכין לאופניים, חשמל, טלגרף… אימבר שלח לי מיכתב ובו ציין: אני מקווה שחיבורי המקורי “מקור האיגודים המיקצועיים בעולם העתיק” מצוי בידך. זה ניסיוני הראשון לכתוב היסטוריה. הכוונה לפי חוקים ולא לפי האגדה. מחירי: 15 דולאר בלי הדפסה. 25 עם הדפסה. זה מחיר זול בהתחשב בכמות ובאיכות אבל ברצוני לקנות לי חליפה חדשה…"

אימבר היה אדם מסור ונדיב כלפי אחרים, אך גם ראה בעצמו גאון, שהכול חייבים לסייע בידו ולפרנסו. גם קובן וגם אחרים טענו שלאימבר יש ניצוץ של כישרון גאוני. כיום חלוקות הדעות על איכות שירתו. “קניתי מאימבר הרבה חומר, אך לא פירסמתי אותו בגלל קשיי עריכה. חיבבתי אותו למרות הכל”, כותב קובן.

ביצירתו “בוהמיה” הירבה אימבר לספר על פרשת קשריו הידועה עם האוליפנטים. אוליפנט היה מבשר ציונות נוצרי, שכתב את הספר “ארץ הגלעד”. אימבר הירבה לספר על חלקו החשוב בחיי זוג זה. הוא כינה את אליס אוליפנט בשם “אמא”. יש אולי מקור להשערה רכילותית, שבין העלם בן ה־26 לבין האשה בת ה־36 התרחשה פרשת אהבים. שמועות אומרות, שאליס, שהאמינה באהבה חופשית, אף נהגה לרדת מבית האוליפנטים, ששרידיו עדיין ניצבים ליד דלית־אל־כרמל, למטה אל מאהבים דרוזים, בן דוד שכתב את “חייו של לורנס אוליפנט” הקדיש רק קטע קטן זה לדמותו של אימבר ש"אימץ" את האוליפנטים: “ליידי אוליפנט כתבה: משק ביתנו כלל… חוקר עברי פולני קטן (?) וחוקר עברי בשביל תכתובת בעברית, גרמנית ורומנית… העברי צריך ללמוד אנגלית… כך נתתי לו שיעורים יומיים… ואז לורנס לוקח שיעורים בעברית בסיסית…”

נשמה של נווד

ההתיימרות וההתנשאות של אימבר, גרמה לו הרבה צרות ובפרט ביחסיו עם ציבור העורכים, שהיה משוכנע שכל דולאר שהם משלמים למשורר, מתבזבז על יין ולא על אוכל.

בצוואתו ההיתולית השאיר לעורכים בירושה, את חובותיו והוסיף: “לעורכים היהודים הנני מותיר את עטי השבורה, למען יכתבו לאט־לאט ובדייקנות”. יש לציין, שבניגוד למקובל, יצר אימבר ובשפע, דווקא בימי חייו בארצות־הברית וזאת, למרות שיכרותו ועוניו, והכוונה ליצירה בעברית, באנגלית ובאידיש. וזאת למרות הרושם המוטעה הרווח בציבור, כי מרגע ירידתו מהארץ ב־1886 נסתתמו מעיינות יצירתו. אימבר שהיה שרלטן גאוני כתב על הכל: משירה ועד בעיות כלכלה ומטבע. כמו כן תירגם את “אותלו” של שקספיר לעברית.

ב־1895 כתב כמה פמפלטים על נושאים יהודיים למחלקת החינוך של ממשלת ארצות־הברית. הוא גם ניסה לפרסם בבוסטון עיתון לענייני מיסטיקה וקבלה בשם “אריאל”. צד ניסתר זה בחיי המשורר אינו ידוע. הוא עסק רבות בעולם הרוחות והמיסטיקה. הוא אף ניסה להקים בניו־יורק חוג לקבלה. הוא הושפע אף מבודהיזם, עובדה שהיקנתה לו את התואר “מהטמה אימבר”. יש הטוענים שאף הגיע להודו. אין פלא שדמות כה איזוטרית יצרה ניגוד מתמיד עם עולם היהדות המסורתי, וכבר בצעירותו, נרדף על־ידי רבנים ככופר.

אימבר שנולד (1856) בזלוצ’וב אשר בגליציה, נמשך בעת ובעונה אחת לבעש"ט, וללימודי חול בעיר ההשכלה ברודי. שם הושפע מאישים כרנ"ק ושי"ר. שם כרת ברית עם העברית. פעם כאשר אמו, אליה היה קשור מאוד, הפצירה בו לשאת לו אשה ענה לה במיכתב: “אמא, אני נשוי כבר, נשוי למוזה של השירה העברית…” מאז ועד יום מותו לא פסק מליצור בשפה זו.

מברודי החל אימבר העלם לנדוד. אורח־חיים צועני היה לסימן ההיכר שלו. נפשו לא ידעה מרגוע ומנוחה. מעולם לא ידע באמת טעמו של בית. תמיד היה זר. תמיד סירב להכות שורשים במקום אחד. בשיר שנכתב ביום ההלוויה שלו (ב־10 לאוקטובר 1909) על־ידי המשורר י. רולניק נאמר: “ליד שולחן זר, שם יקבל פרור עלוב של לחם ולפני שקבל את “מתנת”היסורים, האהוב צנח ומת”.

הוא היה נע־ונד קלאסי. במו־רגליו חצה יבשות. ב־1898, כשהחלו לשיר את “התקווה” כהמנון הציונות, נדד אימבר, עני, חולה ושתוי במרחבי ניו־מכסיקו וקליפורניה. הוא הגיע לפינות נידחות, ובכל מקום כתב שירים ציוניים. למארחיו השונים הוא שילם בשירים. עד עצם היום הזה רבים מהם טרם אותרו והוצאו לאור.

בהספדים שנישאו ביום קבורתו, הירבו להדגיש, שרק במותו מצא לו מקום של קבע. “אנו נותנים לך שני קברים, כי לא נתנו לך אף פעם דירה”, כתב ב"צוקונפט" הסוציאליסט הנודע מוריס וינצ’בסקי.

אכן, הסמל המיסחרי שלו היה: “פרעמדען טיש” – שולחן זר. השנור, הזרות והנדודים לא הטרידו אותו כגורל החברה האנושית והיהדות. אך כל כולו היה נתון לרעיון הציוני ולמגשימיו: החלוצים. אימבר היה מגדולי משוררי הציונות של התקופה ההיא, עובדה שהכל מתעלמים ממנה. “האיזם היחידי שאני מאמין בו הינו הציוניזם”, סיפר לסופר הוצ’קינס הפגוד, על כוסית של יין, בקפה “רויאל”, מקום מיפגש הבוהמה היהודית בניו־יורק.

משורר חלוצי ראשל"צ

לאחר שנדד בצעירותו ברומניה, ואף ניסה לפנות לעולם הרבנות, גמלה בנפשו ההחלטה לעלות לארץ־ישראל. “לציון הרימותי פעמי”, ציין. בדרכו התגלגל לקושטא, ואף יצר קשרים עם הקהילה היהודית המקומית. מאחר ואהב נשים ניסה להתקרב אליהן, אך ללא הצלחה יתרה. בזיכרונותיו תיאר אותן כסרדינים בקופסת שמן… ביטוי להתבשמות היתר שלהן.

ממה התפרנס? היה רוכל של דברי סידקית. באחד הימים, לפי סיפור מקובל, הציע את מרכולתו בגן הציבורי של קושטא לאדם שחולל מיפנה חד בחייו: סיר לורנס אוליפנט. כיום יש סברה, שאימבר שמע על אוליפנט ונסע לפגוש אותו באי פרינקופו אשר בבוספורוס. נוצר קשר בין המשורר לבין ה"אוליפנטים" אותם תיאר כהורים מאמצים.

אוליפנט התרשם מבקיאותו של אימבר בשפה העברית, אך יותר מכך התרשם מהידע שלו בקבלה ובמיסטיקה. אוליפנט היה שייך לכת מיסטית, שפותחה על־ידי מטיף בשם תומאס הריס בקליפורניה. התעניינותו של אוליפנט בארץ־ישראל נבעה גם מתוך מחשבה להעתיק את מרכז הכת הזאת מארצות־הברית לארץ־ישראל.

אימבר טען, שהיה מזכירו של אוליפנט, אך זאת לא היתה האמת. עד היום לא ברור מה היה תפקידו המדוייק בחצרו של אוליפנט.אך ברור שאליס, אשת אוליפנט, שבתה את ליבו. הוא כינה אותה “אמא”, אך, כנראה, הוא הביע לה אהבה מסוג אחר. פעם לעגה לו: “איך זה שאתה מתייחס אלי כאל אדם שווה, הרי לפי הדת שלך האשה הינה נחותה מהגבר”.

אליס, או כפי שכינה אותה לפרקים, “לילית אוליפנט”, היתה לגביו סמל השלמות הרוחנית, שיא היופי והעדנה ושיא האלטרואיזם האנושי. “כל הרע והטמא היה קמל באור טהור שזרח ממבטה”, כתב המשורר. “אני יודעת”, אמרה לו, “שאתה אוהב אותי, אך מה זאת אהבה?”

אוליפנט היה הראשון, שניסה למסד את הנווד וללמדו מקצוע מעשי. מספרים ששלח את אימבר לביירות ללמוד שענות ואף פתח למענו חנות בחיפה. הכל ניכשל. הצעיר שם יהבו רק על השירה. כבר אז, בארבע שנות ישיבתו בארץ, החל לסבול ממחלת כליות שמררה את חייו ובעטיה בילה זמן רב בבתי־חולים.

אימבר חי בארץ בעצם ימי העליה הראשונה. הוא הפך למשורר של חלוצים אלה, ובפרט של מקימי ראשון־לציון, ומפה חשיבותו ההיסטורית של אימבר. הוא נתן ביטוי לציונות המעשית, השורשית והפאסטורלית שבאה לידי ביטוי בחוויית השיבה לטבע ולאדמה. זאת היתה הציונות האגררית, המרד האמיתי בגיטו־היהודי. שירת אימבר צמחה מתוך מפעלי היצירה הזאת. עד יום מותו היו חלוצים אלה בבחינת הגיבורים בה"א הידיעה של שירתו. בכל מקום שאליו נדד, לשם הביא את בשורת־ציון. “אני הוא הביטוי של הציונות המקורית”, נהג לומר. הוא, שמאן להיות עובד־אדמה בארץ־הקודש, טען שזו דרך הגאולה של עם ישראל.

במאמר ידוע, “מקווה ישראל”, הסביר שעתיד הארץ כרוך בחקלאות ולא בתעשיה מאחר ואין במקום חומרי גלם. תפישה זו הובילה אותו לעימות, לא רק עם הגיטו־היהודי בתפוצות, אלא גם עם זה שהיה קיים בירושלים ונטה לחיות מכספי “החלוקה”. ביחד עם זאת, ידע להעריך את חשיבות הישוב הישן והחרדי.

ביקורת על הבארון רוטשילד

בעיתוני ירושלים של אז, “החבצלת” ו"הצבי" פירסם שיריו ומאמריו וב־1886, כבר הופיע קובץ שיריו הראשון שנקרא בשם “ברקאי”. תחת שם זה הדפיס את שאר קבצי שירתו. האחרון הופיע ב־1904 והוקדש למיקאדו היפאני… אימבר ראה ביפאן את שוט־האלוהים המעניש את רוסיה הצארית על הפוגרומים שביצעה ביהודיה ובפרט זה שנערך בקישינב.

אימבר אף נלחם את מלחמת החלוצים בשיטת “האפוטרופסות” של הבארון אדמונד רוטשילד. אימבר טען שבעטיו של סיכסוך שהיה לו עם פקידי הבארון, נאלץ לרדת מהארץ. הוא היה אולי “היורד” המודרני הראשון. כשעזב את הארץ ופנה לאנגליה ציין בעצב: “גם ארצי לי מתנכרה”.

אימבר שהיה אדם עצמאי מאוד ואמיץ, היה גם איש ריב ומדון. מי שלא הכיר בגאוניותו הוגדר על־ידו כגמד וכאוייב. כאשר העיז אליעזר בן־יהודה להטיל ספק בכישרונותיו כמשורר, השמיץ אותו אימבר, מעל דפי “החבצלת”, כקדוש בלתי־מובן, והגרוע מכך: כמלחך־פינכה של הבארון רוטשילד ומנהליו. בן־יהודה לא נשאר חייב, והגדיר את אימבר כפושע נבל ובגרוע מכל, כנוצרי למחצה. ומקור האשמה זאת בפנייתו באחד מימי סבלותיו, לבית־חולים השייך למיסיון נוצרי. להגנתו טען שעשה זאת בלית ברירה: בגלל הרמה הנמוכה של בתי־החולים של רוטשילד ועליהם פסק “חוליהם בל יקומון”.

האמת, שגם עורך “הצבי” פינס, שהגדיר את אימבר כמשורר ציוני לאומי גדול, תיאר אותו כאדם יוצא־דופן, נעדר עמוד־שדרה מוסרי והרפתקן חסר־מעצורים ואמצעים. קיצורו של דבר, אימבר היה מצוי בריב עם כל ציבור העורכים והעסקנים שפעלו בארץ, אך מכולם הגדיל לתקוף את הבארון רוטשילד. ובכך היה ללא ספק אחד הראשונים. הוא תיאר את הבארון כרודף־שררה ודיקטאטור. בשירו “פותר החלומות” שאל: “מה יהיו חלומותיו של האדון השותה דם ישראל כמים?” הבארון חולם ש"כל הארץ רק לו נתונה, כי עוד נתנו בראשו כתר־דוד מכל צפונה". הוא האמין שהבארון רוצה להקים לעצמו מדינה פרטית, ולא להגשים את החזון הציוני.

את פקידי הבארון תיאר כעדת־רוצחים: “המוצצים דם עמי כפרעושים”, בשיר אחר “שבע מאות היכלי החרבות” תיאר 700 איכרים הגוועים ברעב למוות: “קולות אנחת הרצוצים המוכים כקול במדבר יהיה הקול וזרם דמעתם, דמעת עשוקים, ייחרב וייבש במעמקי החול”. תיאור מזעזע ואולי מוגזם והתוצאה עזיבתו את הארץ ב־1886.

פעילות פוליטית בארה"ב

בן־יהודה המשיך לרדוף את אימבר גם בלונדון, היעד הבא של המשורר. שם מצא לו מאמץ חדש: ישראל זנגביל שגילה את תכונות מחבר “התקווה”: שתיין, רברבן, חסר־יציבות ואחריות, אך ביחד עם זאת בעל־קסם אישי עצום עת נחה עליו ההשראה.

ב־1892 אימץ אימבר את הסיסמה היהודית “נאך אמריקה” – לאמריקה, והתגלגל לבוסטון ולניו־יורק. הוא היה אז בן 36. הוא הירבה לנדוד ביבשת אמריקה במו רגליו, אך בסיסו היה בגיטו היהודי של העיר ניו־יורק, שהיה מצוי אז בשיא תסיסתו. אימבר התאהב בארצות־הברית אהבה ממבט ראשון. אך דרכו רגליו בשעריה, כבר כתב שיר אנגלי עם רעיון גנוב משיר אמריקני ובו התבטא: “ארצי, הנה הארץ המתוקה של החופש”.

אימבר הביע הערצה לחרות הפרט המפותחת שגילה בארץ זו. הוא תמך בתנועות קידמה שפעלו בה. כללית, היה בעל השקפת עולם ליבראלית ביותר. למשל, תמיכתו בשיוויון האשה וחרותה. ביחד עם זאת, כינה את ארצות־הברית בשם “ארץ הבלוף” ומתח ביקורת על אופיה הפרגמאטי. כרבים האמין ששילטון הוול־סטריט, שילטון העסקים הגדולים, הורס את החברה האמריקנית ובפרט את עובדי־האדמה, המעמד היוצר שלה.

כאשר הוקמה תנועת־מחאה אגררית, התנועה הפופוליסטית של שנות התשעים של המאה ה־19, הצטרף אליה כאגרריסט מובהק, ואף כתב למענה שני מינשרים: “ההיסטוריה של הכסף” ו"נפילת ירושלים". את האחרון הקדיש לאנושות הסובלת וחתם עליו בשם “סובל”… משה, נימק, היה הראשון שהקים חברה מושלמת עלי־אדמות: “רפובליקה של איכרים”. הוא טען שהיתה זו חברת עמלים שיתופית. ואז, מופיע השטן בדמות כסף, זהב וספקולנטים. “מיקדש־ממון בצורת בורסת כספים נבנה ליד היכל ה'” וכך החלה מילחמת מעמדות בין יצרנים לבין טפילים. זאת המילחמה שהביאה לפי דעתו לחורבן עם ישראל: “נפילת ירושלים לא נגרמה על־ידי הרומאים אלא על־ידי מילחמת אזרחים שטופת דם, בין הקפיטליסטים לבין העמלים”. נפילת ירושלים חייבת לשמש כתזכורת לבעלי ההון בארצות־הברית שאם לא יפסיקו את הניצול, או כפי שהתבטאו אז “לצלוב את האומה בצלב מוזהב”, תפרוץ מילחמת־אזרחים.

פתיחות החברה האמריקנית ומרחביה, העניקו דרור לרוחו. הוא יצר ויצר ללא הרף. הוא פירסם שירה בעברית ובאידיש. פירסם קונטרסים רבים על היהדות. הוא אף ניסה לחפש גשרים בין יהדות לבין עולם הנצרות, עובדה שהגבירה את רתיעת הגיטו היהודי ממנו בפרט כאשר נשא לאשה את אמנדה קאטי, רופאה פרוטסטאנטית שהעריצה אותו ואף הוציאה לאור את חיבוריו גם לאחר שנפרדו.

אימבר אף זכה לכך ששמו נכלל בסידרה הקלאסית “המילון הביוגראפי האמריקני”. אך בדבר היקר לו מכל לא זכה אלא רק ביום מותו: הכרה בו מצד העולם היהודי. מקום שמור בתוככי הגיטו היהודי בשוליו חי, נרדף ומוכה. הגיטו הסגור הזה מיאן להתפייס עם ההיפי והבוהמיין הגדול שלו עד יום מותו. היו לו קומץ של ידידים שריחמו עליו וסעדו אותו בימי חוליו. היו אלה החברים שמצאוהו בשנות חייו האחרונות זרוק על המדרכות, שיכור, סובל ואביון.

יום אחד אמר לידידו ד"ר אוסיר מרכוס: “אתה תטפל בסדרי הלווייתי וזאת תמורת שיר. אנא קברוני בארץ־ישראל”. סוכות, 1901. אימבר הובא מביתו שברחוב פורסייט לבית־החולים “הר מוריה” שבשדרה בשניה, שם נפטר. מותו זיכה אותו בהערצת־הכל, לפתע נזכרו בו. ריב גדול פרץ, למרבה האירוניה, בין גורמים שונים על הכבוד לקבור אותו בתחום נחלתם. כל העיתונות הניו־יורקית, כולל ה"ניו־יורק טיימס" הקדיש מקום לתיאור ההלוויה שיצאה מבנין ה"ברית החינוכית" השוכן במזרח ברודווי.

היתה זו אחת ההלוויות הגדולות ביותר שניו־יורק ראתה מימיה. על קיברו עמדו רבים וביקשו ממנו מחילה. ההלוויה היתה בבחינת הכאה על חטא של כל הגיטו היהודי, והזדהות לאומית עם האדם שהעניק להם את הימנון “התקווה”. באפריל 1953 העלתה ממשלת ישראל, בטקס ממלכתי, את עצמותיו של אימבר מבית־הקברות היהודי של לונג־איילנד לקבורה בהר־הרצל. אצלנו קיים רק חוק הדגל והסמל, ואין לנו חוק ההימנון, אך דומה ש"התקווה"הופכת לשיר ניצחי למרות הניסיונות החוזרים ונשנים לבטלה או, לכל הפחות, לשנותה. וכדי שלא נשכח את משוררנו הלאומי, הרי לסיכום תיאורו של בן־התקופה, לואי ליפסקי: “… פניו כפני אינדיאני שזוף־שמש עם חוטם נשר ארוך, ושערות שחורות כעורב, גם הן ארוכות ותלויות לו במרושל על כתפיו… הוא עמד כשבקבוק בולט לו מכיס מעילו… בו נתבטאה הרוח הנוודית של הציונות… אי המרגוע שלה… תיקוותיה ללא גבול”.

(שירים וסיפורים עבריים על משחקי־המזל שקדמו ל"חיש־גד")

הגרלות ומשחקי־מזל היו חביבים על עם ישראל עוד זמן רב לפני שנולדו ה"פיס", ה"ספח", ה"“לוטו”וה"חיש־גד". רועיו הרוחניים של העם הכירו בכך, שאיסור מוחלט על השתתפות בהימורים ובמשחקים מסוג זה יהיה בבחינת גזירה, שחלק ניכר מן הציבור לא יוכל לעמוד בה. עמדו והתירו את הדבר, אולם רק בימים מיוחדים, ימי שמחה: בחנוכה, בפורים, ולעתים גם בל"ג בעומר ובימי השבועות.

מדוע בחנוכה? לכך ניתנו תשובות שונות ומגוונות; אולם אף אחת מהן אינה משכנעת יותר מן העובדה הפשוטה, האומרת כי חג החנוכה חל בעיצומו של החורף, וצריך היה למצוא עיסוק מבדר כלשהו לשמונת ימי החג, שבהם נאלצו הבריות להיות ספונים בבתיהם (כמה זמן אפשר לבלות באכילת סופגניות ולביבות?). הילדים שיחקו, איפוא, בסביבונים למיניהם, והמבוגרים – ב"ש"ס קטן", כינוי־החיבה שהוענק למשחק הקלפים של ימי־החנוכה.

“נקמה בהמן הרשע”

אשר לפורים – כאן כבר לא היה צורך להתאמץ במיוחד, כדי למצוא “נסיבות מקלות”, המתירות לשחק בקוביה ובקלפים. שמו של החג עצמו נגזר מן המלה “פור” ("על כן קראו לימים האלה פורים, על שם “הפור”. מג' אסתר ט, 26). ובמגילה עצמה נאמר כי “המלך אחשוורוש הפיל פור, הוא הגורל” (שם ג, 7; ט, 24). היש סיבה טובה מזו להטיל קוביות ולראות מה יעלה הגורל? וכשהומצא משחק־הקלפים, במאה ה־13 או ה־14, והגיע עד־מהרה גם לרחוב היהודי, “אומץ” גם הוא על ידי החוגגים, חובבי ההימור. האין בקלפים המצויירים זכר ל"פתשגן הכתב" שבמגילה? והרי גם בהם ניתן היה למצוא בתחילה ציורים של פרש על סוס (“והרכיבוהו על הסוס ברחובות העיר”), ושרביט (“ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב”), גביע (“והשקות בכלי־זהב וכלים מכלים שונים”) ומטבע ("ויאמר המלך להמן: “הכסף נתון לך”); ומאוחר יותר – מלך ומלכה ופרשים וליצן, ממש כבחצרו של המלך אחשוורוש אשר בשושן הבירה.

המשחק בקוביה ובקלפים בחג־הפורים היה נהוג בכל קהילות־ישראל, אפילו בבוכארה הרחוקה, כפי שמספר אהרון באבאיוף:

“אחרי קריאת המגילה ישחקו בקוביה ובקלפים, בכסף. גם זוהי נקמה בהמן, הם אומרים כי המן רצה לשקול עשרת אלפים ככר כסף ולהשמיד אותנו. ואנו פה גם־כן מפילים פור, הוא הגורל (קוביה) לזכר מפלתו של המן” (“ספר המועדים” לפורים, ת"א, תשט"ו, עמ' 128).

לא כל אחינו בני ישראל הסתפקו במספר הזעום של הימים, שבהם התירו להם ליהנות מן המשחקים. היו כאלה שטעמו את הטעם – והתקשו להמתין עד לבואו של החג הבא. מן השירים, המקאמות, היומנים, קבצי השאלות־והתשובות ומפסקי־הדין שנותרו לנו ניתן לראות כי מעטים נדבקו בבולמוס משחקי־ההימור, והיו גם כאלה שהתמכרו לו כליל, והמיטו בכך אסון על עצמם ועל משפחתם. בעיקר נוגע ללב גורלו של הרב, המשורר והמוסיקאי המחונן, ר' יהודה־אריה ממודינה, שכיהן כרב בוונציה במחצית הראשונה של המאה ה־17, וסבל כל חייו מהתמכרותו למשחק הקלפים (ראה רשימתי “על קלפים וקליפות”, “ידיעות אחרונות” 9.12.77, ומראי־המקומות שם).

משחקי הקוביה, השש־בש והקלפים נזכרו, כאמור, גם בכמה שירים עבריים מימי־הביניים ואילך, בסוף הכרך הרביעי של “אוצר השירה והפיוט” הזכיר י. דוידזון, בפתח העניינים, ארבעה שירים על צחוק הקוביא", וששה שירים “על צחוק השאך”. ברשימה שפרסמתי בחג־החנוכה האחרון הזכרתי כעשרים שירים עבריים נוספים, שלא הופיעו ב"מפתח" של דוידזון (“שאלוני: ומי המציא קלפים?”, “ידיעות אחרונות”, 29.12.78).אל אלה אני מוסיף עתה עוד חמשה שירים וכמה קטעי פרוזה, שגם הם מוכיחים עד כמה התחבבו משחקי הקוביה והקלפים על בני עמנו – ולא רק בחנוכה ובפורים.

“דרשתי בקוביא פנים…”

משחקי הקוביה והשחמט נזכרים כבר בשירים ובמקאמות שנכתבו בספרד מן המאה ה־12 ואילך. אולם על סף המאה ה־14 ניתן למצוא רמזים למשחקים נוספים. המשורר קלונימוס בן קלונימוס איש פרובאנס, שביקר גם ברומא, מזכיר ב"מסכת פורים" הפארודיסטית שלו ארבעה משחקי הימור שונים, שבהם משחקים בחג־הפורים (“שחוק האצבעות, ושחוק השולחנות, שחוק ארדשיר ושחוק הצורות”)

דוידזון מפרש את “שחוק האצבעות” כשש־בש, את שחוק ארדשיר" כשחמט ואת “שחוק הצורות” כמשחק בקלפים (אם כי לדעת רוב חוקרי משחק־הקלפים התפשט המשחק באירופה רק מאוחר יותר!). עמנואל הרומי, בן־תקופתו, אינו מזכיר משחקים כלשהם בבתי שירו הארוך על חדשי השנה, המוקדשים לחודשים כסלו ואדר (מחברת ט), ובכך הוא הולך בדרכו של יהודה אלחריזי, שקדם לו בכתיבת שיר דומה (“תחכמוני”, שער שלישי); גם משורר זכריה אלדהארי, שחי בתימן במאה ה־16 וכתב שיר על חדשי־השנה, מפרש את “שחוק האצבעות” כמשחק בקוביה, את ברוח שירו של עמנואל, אינו מזכיר משחקים כלשהם בבתים המוקדשים לכסלו או לחודש אדר (ראה “ספר המוסר”, מחברת כז). בתיאור מדוריו השונים של השאול, המופיע במחברתו האחרונה של עמנואל, נזכר גם “מקום האנשים המשחקים בקוביא” (עמ' 516 במהדורת ירדן); אולם באותה מחברת, בה מצוי השיר הארוך על חדשי־השנה, מופיע גם שיר ארוך בן 255 בתים, שבו נזכר המשחק בקוביה בנעימה אחרת. זהו השיר הידוע “אני ישן ולבי ער” (“שיר המלאכות”), שבו מתפאר המדבר בכך, שהוא בקיא בכל מלאכה וחכמה, והא מונה מאות מקצועות וענפי־מדע, שבכולם אין כמותו. שיר זה אינו מקורי, וכבר העירו החוקרים כי הוא מושפע משירים לועזיים דומים, ובראשם שירו של האיטלקי אפולייזה. עמנואל עצמו אינו מסתיר את העובדה, שהושפע משיר לועזי, והוא אומר במפורש: “ראיתי בין שירי הנוצרים / שיר, לא ראיתיו לאחד מן העברים, / והוא שיר יזכירו בו כל המלאכות / והארצות והממלכות, / והלשונות והחכמות, / הכל בשירה אחת ערוכות, / וחפצתי לראות כמוה בלשון עברית” (מהד' ירדן, עמ' 174).

בין המקצועות השונים, שבהם מתהדר בעל־השיר, מצויים גם המקצועות הבאים: “אני גנב, אני ליסטס, / אני ליצן וקוביוסטס, / אני פרש, אני קונטס, / ואמן מכלי נשק” (שורה 201, עמ' 176). ה"קוביוסטס" מופיע, איפוא, כבר אז כמקצוע מוכר (אם כי לאו דווקא כמקצוע יהודי מובהק; כשם ש"פרש", “קונטס” ו"אמן מכלי־נשק" גם הם לא נימנו על המקצועות השכיחים ביותר בקרב יהודי איטליה באותה תקופה).

שירו הווירטואוזי של עמנואל השפיע בעיקר על המשורר יצחק אלאחדב, שנולד בספרד באמצע המאה ה־14 והיגר לסיציליה, שם חי רוב ימיו. בין שיריו מצוי שיר ארוך בשם “איש מהיר אני במהירים” (“האיש החרוץ”), שבו מזכיר המשורר כמאה מקצועות שונים, שבכולם עשה חיל. שירו כתוב לא רק במקצב ובמתכונת־חריזה מעניינת (אבאבבגגד), אלא גם בעברית צחה ורעננה, המפתיעה בגמישותה, ובהומור עוקצני. ובדומה לעמנואל כלל גם יצחק אלחאדב בשירו את משחק הקוביה:

דומים אלי לא מצאתי

מהיר במלאכת הנוגנים;

לתור במחולות יצאתי,

בתוף ובעוגב ובמינים.

אך עתה לבי נשאתי

להיות ממפריחי יונים;

דרשתי בקוביא פנים –

ובבית אחר הוא מזכיר גם קלף (אם כי הכוונה לכתיבה על קלף): “קלף, דוכסוטוס וגווילים / עם דפתרא לי הם נודעים” (בית כה. השיר כולו נדפס ע"י ד.כהנא ב"השילוח", כרך י, עמ' 350–358).

“שלושה המה בני נוע”

פירוש שמו של יצחק אלאחדב (או אלחדיב) בערבית הוא “הגיבן” (שירמן, “השירה העברית בספרד ובפרובאנס”, כרך ד', עמ' 582; וראה שם, כרך א', עמ 555, השערה בדבר שמו של שלמה אבן־צקבל, בעל המקאמה העברית הראשונה שהגיעה לידינו). והנה, בין המשוררים העבריים שכתבו שירים על משחקי־הקלפים מצוי עוד משורר, שגם שמו נגזר, כנראה, ממלה לועזית, שפירושה “גבנון”. זהו המשורר שמואל הוגרלן, שלדברי י.ריבקינד נולד שמו־כנויו מן המלה הגרמנית Hogerlin.

הוגרלן הוא בין המשוררים הראשונים בלשון יידיש, ששיריהם ראו אור־דפוס באוסף השירים של מנחם אולדנדורף, יליד גרמניה שעבר לאיטליה (וכינס שם בשנת 1516 כמה משיריו ומשירי בני־דורו. שירו הארוך של הוגרלן, “שלושה אלה בני נוע” (דוידזון, “אוצר”, ש' 1391) הוא שיר דו־לשוני, ושלושים הסטרופות שלו (כ"א בת 13 שורות) כתובות עברית ויידיש לסירוגין, סטרופה אחת בעברית ולאחריה תרגומה ליידיש.

על הוגרלן ושירו ניתן לקרוא בעברית בכרך הרביעי של “תולדות ספרות ישראל” לי. צינברג (עמ' 25 –26, והערות ביבליוגרפיות בעמ' 179 ו־224; בטעות מופיע שמו בעמ' 25 כ"הורגלן"). אולם בעיקר כתב עליו החוקר יצחק ריבקין, שפירסם מאמרים וספרים ביידיש ובעברית על משחקי הקלפים ואזכוריהם בשירה, בספורת ובפולקלור של שתי הלשונות (ראה בחוברת הביבליוגרפית של “מנחה ליצחק”, ניו־יורק 1949, ובעיקר ערכים 2 – 18 בעמ' 30 – 33). בספרו ‘דער קאמפף קעגן אזארטשפילן ביי יידן’ (ניו־יורק, 1946) מביא ריבקינד – בצד שירים רבים ביידיש – גם את שירו הדו־לשוני של הוגרלן במלואו (עמ' 159 – 177). וזוהי פתיחתו של השיר “חיברו על השחוק שמואל הוגרלן”:

שלושה הנה בני נוע.

ביד חזקה ובזרוע.

כמעט כל שורה בטקסט העברי בנויה על משחק־לשון הומוריסטי על פסוקי־המקרא¹. השורה הפותחת מזכירה, כמובן, את הפסוק “שלושה אלה בני נוח” (ברא' ט 19). “נוע” הוא, כנראה, כינוי למשחק הקוביה, שבמהלכו יש לנענע את הקוביה לפני הטלתה, ולהשליך אותה “ביד חזקה ובזרוע” (נטוייה). בשיר הסאטירי “הזרוע, הלחיים והקיבה”, שנכתב בידי אפרים ממודינה באיטליה באמצע המאה ה־15 מסמלת ה"זרוע" את “הצחוק” (שירמן, “איטליה”, עמ' ר־רא).

בעל “שלושה אלה בני נוע” מתאר בפרוטרוט את בולמוס המשחק בקלפים, שממנו סבל גם הוא עצמו (“והוא אשר קרה גם לי, לבושתי, כי גם לי היתה יד בזה”):

יום ולילה לא ישבותו.

אך בזאת יאותו

האנשים לשבת עתם.

רעבים וגם צמאים בחומם ממקומם

לא נרעבו יומם

וגם ערב רב עלה אתם.

(ריבקינד, עמ' 165)

ומרדכי אמיתי, שתרגם את ספרו של צינברג לעברית, מתרגם אותו בית עצמו מן היידיש כך:

ישקודו ברק וערב

על זה השחוק בלי הרף.

יומם וליל לא ירגיעו

אל פיהם לא יתנו מאומה,

ולעיניהם – אין תנומה…

(צינברג, כרך ד', עמ' 26)

בולמוס הקלפים לא היה, איפוא, מיוחד ליהודי איטליה בלבד (רוב השירים העבריים על המשחק נכתבו בארץ זו!). גם בקהילות אחרות, שהיו חשופות פחות ל"רוח הרנסנס", נמצאו כאלה שירדו בגללו – כדברי הוגרלן – “עירומים… אל ירכתי בור”.

במקום לימוד לשון־הקודש…

בסוף המאה ה־19 ועל סף המאה ה־20 ניתן למצוא בשירה ובספורת העברית רמזים לא מעטים לפופולאריות הרבה של משחקי הקלפים לא רק בכל פינות אירופה, אלא גם ב"יבשת החדשה", אמריקה (ראה “מסכת חנוכה” לגרשון רוזנצוויג, “קדימה”, 1899, גל' א).

כבר בשנת 1868 מפרסם י.ש. אולשבנגר מעל עמודי “המליץ” את הפארודיה “אבות דקרטינא” (גל' מו, מז, וכן בשנת 1869, עמ' 18, 26, 34). בפארודיה שלו בניגון “אקדמות”, “איתי גוברין יהודאין דמן בני גלותא” – הכתובה במתכונת הפארודיות על הפיוט הידוע של חג השבועות – מזכיר יל"ג בנשימה אחת את ההליכה לתיאטרון ואת המשחק בקוביה (“ואזלין לתיאטרון ומשחקין בקובייתא”. “צלוחית של פלייטון”, ת"א, תרצ"ז, עמ' 28). צמד “חטאים” זה נזכר בצוותא גם במילון ההומוריסטי של יהושע מזה, “אוצר חדש או ספר מלים” (וילנה 1898). בערך קכח, הנושא את הכותרת “איבוד זמן”, מונה בעל־הספר בין השאר את השחוק בקלפים, את הביקור בתיאטרון ואת שחוק האשקוקי (עמ' 23). בספר הומוריסטי אחר, “מכתמים וחידודים” לישראל ליפסקי (ורשה 1902) מופיעה תחת הכותרת “המשחק החדש” השורה: “הישבו שני בעלי קרנות יחדיו ולא ישחקו בקלפים?” (בדיחה 153, עמ' 46). וראה גם בפלייטון “לשכת פלדהדרין” (“המליץ”, 1888, עמ' 335 ו־405).

משחק הקלפים מופיע בשיר עברי נוסף באותה תקופה – הוא השיר הסאטירי “אין כסף!” שפירסם יעקב צבי שפרלינג בשבועון “העברי” (“עברי אנוכי”), שיצא בגליציה. בשיר זה מלגלג שפרלינג על “בני יהודה” ו"בנות יהודה", הטוענים שאין בידם כסף לשלם עבור “מורה לשון הקודש” או “סופר עברי נותן אמרי שפר, / אם ידרוך על המפתן, בידו ספר”; אך בה בשעה הם מבזבזים ביד רחבה את כספם על משחקי־קלפים וקניית “שמלות רקמות”, וכך נפתח השיר:

בלילות החורף יתאספו בני יהודה

לשחק ולצחק – לא לתורה ולתעודה,

שם על השולחן כסף רב ייאסף;

למנצחם בשחוק כאן נחשב כסף.

אך מלשלם מורה לשון־הקודש

ללמד בניהם פעם אחת בחודש –

את ידם יקפוצו – יאמרו: אין כסף!

(“העברי”, 1888, גל' קנז)

תיאור מפורט של המשחק בקלפים בליל א' של חנוכה בעיירה מוטילי, בה נולד גם נשיאה הראשון של מדינת ישראל, מופיע בספרו של חיים צ’מרינסקי “עיירתי מוטילי” (ראה “ספר המועדים” לחנוכה עמ' 266 –269). וכיוון שסיפורו של עגנון, “סיפור פשוט” מוצג בימים אלה מעל קרשי התיאטרון, כדאי להזכיר שגם בו מתואר משחק קלפים בליל “זאת חנוכה” (“על כפות המנעול”, עמ' קד־קו). הירשל, גיבור הסיפור, מתבונן במשחקים ותמיה: “הרי אין בעולם בני אדם קטנים כל כך, אלא קרוב לוודאי שצורות של קלפים נידמו לו לבריות. נסתכל סביביו. כל בני החבורה יושבים כשקלפיהם בידיהם וציגרטותיהם בפיהם ועשנם מתערב זה בזה ומכניס ערבוביא בראשו” (עמ' קה).

משחק שחמט ב"ביבר העליז"

ומן החנוכה – נשוב לפורים, החג הקרב ובא. לרגל המאורעות האחרונים שאירעו ב"ארצו של אחשוורוש" השתמשו עיתונאים, פלייטוניסטים וקריקטוריסטים רבים ברמזים וסמלים, הלקוחים ממשחק השחמט, וציינו כי גם אם ה"שאה" עצמו לא מת עדיין, הרי חשוב הוא כרגע כמת, וכדברי הפתגם הערבי: “אילי פאת – מאת”. הזכרנו בראשית הרשימה, כי בצד השירים על “צחוק הקוביה” הביא י. דוידזון בסוף “אוצר השירה והפיוט” שלו גם רשימה של ששה שירים “על צחוק השאך” (ובראשם, כמובן, שירו הארוך של אברהם אבן־עזרא על שחוק האשקוקי). בהערה 2 לרשימתי ב"ידיעות אחרונות" (29.22.78) הזכרתי עוד מספר שירים וביניהם גם שירים מן השנים האחרונות (כ"חייל שחור, חייל לבן" לחנוך לוין), או שיר שנתפרסם רק לפני כחודשיים בגליון “מאזניים” (כסלו, תשל"ט, עמ' 16).

אל השירים הללו אוסיף הפעם עוד שני שירים. האחד, “שחור לבן”, מופיע ב"עמודים הוורודים" שבסוף הרומאן של יהודה עמיחי, “מי יתנני מלון” (1971), בעמ' 268:

אני מרגישה היום

שחור ולבן.

הם רבים על גופי. יחלוקו

למשבצות

שחור ולבן.

יבוא אהובי וישחק עלי

שחמט.

רק לא פשרה ביניהם.

רק לא אפור!

בשיר השני נתקלתי תוך קריאה מחודשת ומהנה בספר שירי־הילדים של לאה גולדברג “הביבר העליז” (ת"א 1947). אחד השירים בספר נקרא בשם “שחמט”, והוא מספר על משחק שנערך בין החיות בביבר, בהשתתפותו של הפיל.

אולי אין זה אקדמי, לכלול שיר־אהבה ארוטי ושיר־ילדים קליל ברשימה מכובדת של “שירים עבריים על שחוק השאך”. אבל, בהרהור שני: מדוע לא? ובעיקר כשמדובר ברשימה, המופיעה לכבוד חג־הפורים.

סיור בצרפת בחודש אדר, מוכיח שגם הצרפתים אוהבים להרבות בשמחה, ובצד קרנבלים ו"חגי־יין" עליזים, מרבים בני־צרפת שמחה גם בעלעלם בספרי־הקריקטורות העליזים, המוצגים לראווה בכל חנות ספרים – ומציגים לעתים “הומור גרדומים” פרוע, המזכיר את סופם של המן ועשרת בניו.

“משנכנס אדר – מרבין בשמחה”, אמרו חכמינו. ואכן מרגע שנכנס אדר – שמחה רודפת שמחה בארצנו. תחילה בבורסה, ואחר־כך – עם בואו של נשיא צרפת. ומי יודע אילו שמחות נוספות ממתינות לנו עדיין החודש.

אדר נכנס – ועבדכם הנאמן יצא. לארצו של הנשיא־האורח, ל"סיבוב־בזק" נוסף, ובבית השאיר אחריו לא יגון ואנחה, אלא ששון ושמחה, ולמעשה: “ששון” ו"שמחה" (גם הוא במלעיל, כמובן) – כלבו שמוט־האוזניים, הקרוי כך משום שגם הוא אינו אומר למה הוא מתכוון, ואינו מתכוון למה שהוא אומר.

מה יעשה אדם, המוצא את עצמו בחודש שבו יש להרבות בשמחה, והוא מרוחק מאותו “שמחה”, המכשכש בזנבו, ומשמח לב אנוש? מחפש את השמחה במקומות שאליהם הוא מגיע. וגם אם אין מערבין שמחה ב"שמחה", הרי במקום שבו אנו מצויים כעת – הריביירה ואיזור פרובאנס שבדרום־צרפת –עשוי אדם למצוא את עצמו בקלות במצב שבו אינו חייב לשאול: “לשמחה מה זו עושה?”, והוא יכול לקיים מיצוות חודש אדר כהילכתה: “להרבות בשמחה, ובאכילה ובשתייה” “עד דלא ידע בין שמחה לשמחה”.

“ציון תמתי” – ותזמורת הקרנבל

אל ניס, היא העיר ניצה שבריביירה הצרפתית, הגיעה להקת “שרתי לך ארצי” (רבקה רז, לוליק, יגאל חרד, עמנואל קורינלדי ועבדכם הנאמן־באמת) בדיוק ביום שבו נערכה כאן תהלוכת הקרנבל הססגונית שפירסמה את שמה של ניצה בעולם כולו; תהלוכה פורימית עליזה, שכל מצעדי העדלידע הישנים מחווירים למולה.

למרבה האירוניה, לא גרמה לנו הידיעה על התהלוכה שמחה מרובה, שכן, הסתבר לנו מיד עם רדתנו בתחנת־הרכבת של ניצה, שלא זו בלבד שהתהלוכה הקולנית אמורה לצאת לדרך בדיוק בשעה שבה עלינו להתחיל בהופעה, אלא גם שהיא תעבור ממש ברחוב שבו אנו מופיעים. “מי יבוא לראות הצגה ישראלית ציונית, בשעה שבחוץ משתולל הקרנבל הידוע ביותר בעולם, אחרי זה של ברזיל?” חשבנו בעצב. “ואם יבוא מישהו – כיצד יוכל לשמוע את השירים ואת דברי־הקריינות, כשמעבר לקיר משמיע באכחוס ענק וכרסתני את גיהוקיו ברמקולים?”

לשמחתנו התברר שכל החששות היו לשווא. האולם המהודר היה מלא עד אפס מקום, ועשרות אנשים, שלא נמצאו כיסאות עבורם, נאלצו לצאת החוצה, אל הקרנבל. יתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה, שהמוזמנים להצגה היו יהודים, תושבי הריביירה, וביניהם גם ילידי האיזור, שכבר ראו את הקרנבל פעמים אין־ספור, ואינם מתרגשים עוד מן המהומה סביבו. מכל מקום: אם נותרו כמה כיסאות ריקים בניצה באותן שעות שטופות־שמש – היו אלה הכיסאות על הטריבונות שב"שדרת האנגלים", לחוף הים, מקום בו עברה התהלוכה המפורסמת.

היתה זו חוויה מיוחדת במינה: להשמיע את “ציון תמתי”, “ומה יפים הלילות בכנען”, ו"אלי אלי" ו"כל העולם כולו גשר צר מאוד" באולם המפואר, שכולו שיש איטלקי ונברשות בדולח, בעוד בחוץ, ממש מעבר לקיר, מנגנות התיזמורות הרבות את שירי הקרנבל. כשיצאנו החוצה, בתום ההופעה, עוד הספקנו לראות את ה"עגלות" האחרונות של התהלוכה – פלאטפורמות ענקיות, שעליהן בובות אדירות־ממדים, המניעות ראשיהן וידיהן אל הצופים השבעים. המראה היה מרשים, ללא ספק.

הקאזינו שהפך לסופר־מארקט

שינוי בולט אחר חל, בכל זאת, בעיר ניצה, מאז ביקורנו האחרון בה לפני כחודשיים: בחזית בית־המלון המפואר, שבו הצגנו, מלון “מרידיאן”, היבהבו אז, בחודש דצמבר האחרון, שלטים מאירי־עיניים, שהזמינו את הקהל אל הקאזינו הנודע שבמלון. עתה סולקו השלטים הללו, ואת מקומם תפסו שלטים האחרים, המודיעים לציבור שבקרוב ייפתח בקומה הראשונה של מלון־יוקרה זה סופרמארקט חדש. הוילונות הכבדים, שהסתירו קודם לכן בפני הקהל שבחוץ את הנעשה בתוך הקאזינו, סולקו. ומבעד לזגוגיות העירומות ניתן להבחין עתה באולמות הגדולים, ששימשו רק לפני כחודשיים למישחקי הרולטה והמזל, ועתה הם מצפים למדפים, שעליהם יונחו קופסות־השימורים, הסבון והממתקים.

מה קרה? תושבי ניצה אינם שמחים לגלות את כל הפרטים. אך מסתבר שרק לפני שבועות אחדים נעלם לו לפתע מנהל הקאזינו־הגדול־ביותר־בעיר, כשהוא נוטל עמו שלל רב. ממש “לקח את הקופה”. ומה שמדאיג יותר את בני־המקום: מסתבר שראש־העיר היה מיודד מאד עם אותו ברנש, ולא שעה כל העת לאזהרות העיתונאים ואנשי המישטרה, שרמזו שוב ושוב על קשרים אפשריים בין הנהלת הקאזינו לבין עולם הפשע המאורגן בערי־קאזינו גדולות אחרות מעבר לים. כידוע, נרתם גם הסופר הבריטי הנודע גרהאם גרין, המתגורר בסביבה, למערכת כנגד הרשויות המקומיות, ואף האשים אותן בהעזה רבה בקשרים מפוקפקים עוד יותר. לדברי בני העיר, הטילה כל הפרשה צל מעיק על עתידו הפוליטי של ראש־העיר.

באותו ערב הופענו פעם נוספת במלון מפואר יותר, ה"הרמיטאז'“, בלב נסיכות מונטה־קארלו הסמוכה, כשמנגד מופזת באור־יקרות סירתם של הנסיך רנייה וגרייס בח”ל. הקאזינו הגדול של מונטה־קארלו היה מואר, ומכוניות־הפאר הרבות, שחנו לפיתחו, לא העידו על כך, שמנהליו בצרות. אולם הציניקאים שבין מארחינו לא יכלו להתאפק מלומר בחיוך:

“אה, איזה סופר־מארקט נהדר אפשר יהיה לפתוח גם כאן!”

חג־הבציר – ו"אמבטיית היין"

רוב תושבי הריביירה והפרובאנס לא שמעו על חודש אדר ועל חג־הפורים. אבל לאורך כל מסענו כאן מעיר לעיר, ניתן היה לחוש ב"קשר הפורימי" של המקומות ושל האווירה אל ימי ה"עדלידע".

לחובבי השירה העברית של ימי־הביניים יש לשמות ערים רבות כאן ניחוח מיוחד: לוניל, אקס, בוייה, מונפלייה, בורדו. כאן חיו וכתבו משוררים עבריים בימים הרחוקים ההם. לחובבי היין ואניני־החיך יש למקומות הללו ניחוח אחר. ניחוח של יינות מעולים ושל שנות־בציר מבורכות, המוכרות ליודעי ח"ן. ואכן, לאורך כל הדרך הארוכה נשקפים אלינו מבעד לחלונות הרכבת כרמים רחבי־ידיים, שגפניהם כבר נתנו השנה את ענביהן, ונזמרו לקראת העתיד. בכל עיר ועיירה מצוי יקב עתיק, ובכניסה לבתי־המלון – במקום שבו מוצבים בארץ ציורים או צילומים מוגדלים של ירושלים – ניצבים כאן צילומים מוגדלים של מרתפי־יין וחביות, שנועדו לדגדג את החיך.

לא מכבר, בחודש דצמבר, חגגו כל בני צרפת את הבציר המוצלח של “הבוז’ולה החדש”, המשווק אך ורק בערב חג־המולד. עתה ניתן להשיג רק את ה"בוז’ולה" ה"ישן" העומד בתחרות קשה עם היינות האחרים המופקים באיזור – יינות שרובם נושאים את שמותיהם של האיזורים, שבהם יוצרו.

בני מונפלייה נוהגים לחוג את סיום הבציר בקרנבל מיוחד במינו, האהוב במיוחד על צלמי העיתונות והטלוויזיה. ביום שבו מסתיים הבציר יוצאים מגדלי־הגפנים שבאיזור אל היקבים, פותחים חביות־ענק ומתבוססים להנאתם בנוזל הריחני והאדום. בגיליון האחרון של “לה מאטין”, שיצא לאור בשבוע שעבר, מונצח חג־היין הזה בסידרה של צילומים צבעוניים משכרים: נערים, זקנים וזקנות מתגוללים באמבטיות היין, כשבגדי־החג שלהם מוכתמים ב"בוץ" הדביק. כמה מן הצילומים מזכירים את הצילומים הזכורים־לטוב מן הימים שבהם נתגלה לראשונה נפט בשדה חלץ.

“שקית הקמח” – ישר בפרצוף!

אם את קרנבל ההתבוססות ביין החמצנו, הרי שעם בואנו למונפלייה מצאנו את עצמנו בלב קרנבל פרוע אחר, שהזכיר לנו מאוד את “שמחת” הפורים שלנו:

מייד עם רדתנו מהרכבת שמענו קולות־נפץ אדירים, המלווים במטר יריות מאקדחים. בכיכרות העיר נראו בני־נוער רבים, שפניהם מכוסים במסיכות מוזרות ביותר. המדרכות היו מכוסות באבקה לבנה, ופה־ושם בבוץ לבן, מעין עיסה, שהזכירה לנו בצק.

מסתבר שלא טעינו. הנהלת העיריה, שהחליטה – קצת באיחור – לחוג את עליית הסוציאליסטים לשילטון, התירה לבני־הנוער בעיר לחוג את המאורע בקרנבל עליז. אלה קפצו על ההזדמנות, שלפו אקדחי־קפצונים, חזיזים, זיקוקין די־נור ושאר רעשנים, ויצאו לרחובות. את מקומם של גרגרי האורז או ניירות ה"קונפטי" הצבעוניים, שאותם משליכים לא פעם בעת שמחה על חתן וכלה, או על החוגגים בנשף, תפשו כאן שקיות גדולות של קמח לבן. הצעירים המתפרעים יצאו לרחובות עם השקיות הללו, כשכמה מהם נושאים בידיהם דליי מים. כשהבחינו בגברת מהודרת, או באדון מטורזן לבוש, התקרבו אליו, השליכו את שקית־הקמח המתפוצצת ישר אל פרצופו, ומיד אחר־כך הופיע “קומאנדו דלי” ו"השפריץ" מים על הקורבן המתעוור. התוצאה? – בצק.

בתחילה נדמה היה שהכל שמחים באותה שמחה, אולם כשראינו בפתח מרכז־קניות גדול אשה צעירה ואלגנטית, ש"מסיכת־הבצק" הודבקה בכוח אל פרצופה וטינפה את כל לבושה לא התפעלנו מן המראה. המסכנה עמדה שם, עצומת עיניים, והעיסה נוטפת על שמלתה. צעיר חצוף אחד אף נטל את זרנוק־המים־לכיבוי־שריפות שבפתח החנות והתיז עליה סילון עז ותוקפני, ישר לתוך עיניה. האשה נפלה ארצה, ועד מהרה הגיע אמבולנס, כדי לקחתה לבית־החולים.

הצעירים המשתוללים המשיכו הלאה ב"מסע השמחה" שלהם, שהפך להשתוללות ביריונית חסרת־רסן. הם התחילו לנפץ זגוגיות של חנויות, ובסופו של דבר נאלצה המשטרה להתערב. בצהריים כבר הודיעו ברדיו על שבעה־עשר פצועים ועל נזק רב לרכוש. וספק אם בעקבות הניסיון המר הזה ייהפך “חג הקמח” הבלתי־סימפאטי הזה למסורת, שתתחדש בעתיד מדי שנה, תחת שילטון הסוציאליסטים.

חיבה מיוחדת ל"תת־תרבות"

גם הצרפתים, שלא זכו בשבועות אלה של חודש אדר לקרנבלים ולתהלוכות, מוצאים דרכים נוספות אחרות להרבות בשמחה. ואין הכוונה רק לאותם תענוגות גוף וקיבה, שבזכותם קנו הצרפתים לעצמם מוניטין, אלא גם לשמחה שבצחוק ובבדיחות, ההולמת את ימי־הפורים הללו, שבהם אנו מצויים.

בכל חנות ספרים צרפתית, קטנה כגדולה, מצוי לפחות דוכן אחד, שסביבו ניתן לראות אנשים, נשים וטף, העומדים ומחייכים, ולעתים אף פורצים בצחוק קולני. זוהי פינתם של ספרי ההומור – ספרי קריקטורות, בדיחות ו"קומיקס", שלידה מבלים רבים ממבקרי־החנות שעות עליזות.

הצרפתים אוהבים להציץ בספרי־ההומור הללו, וכמעט בכל חנות ניתן לראות לפחות ג’נטלמן מכופתר אחד, הנראה כמנהל־בנק, המעלעל באחד הספרים הללו, כשהוא מחייך, ואפילו צוחק בהנאה לעצמו. עקרת־בית מדפדפת בספר קריקטורות אחר, וזוג נאהבים מעלעלים בצוותא באחד מספרי הקריקטורות ה"נועזים" יותר, כשהם מתתעכבים ליד כל ציור וציור, מביטים בו שוב, ומצחקקים בצחוק מתגלגל.

בעיקר אוהבים הצרפתים את ה"קומיקס", ורוב ספרי ההומור והקריקטורות שלהם הם ספרים מסוג זה. בצד ה"קומיקס" הלאומי שלהם – ספרי ה"אסטריקס" של אודרזו (שזכו כבר גם לנוסח עברי) – מצויים עשרות ספרים דומים, שבהם מסופרות עלילותיהם של רומאנים קלאסיים של ספרי ריגול ומתח, של “פוטו־רומאנים” ושל מה־לא בסדרות ציוריות דובבות שכאלה.

מעניין שדווקא הצרפתים, שאותם מעריצים האמריקנים על תרבותם הרחבה ועל תיחכומם, מגלים חיבה כזאת לכמה מסימני ה"תת־תרבות" האמריקנית, שהעניקו לארצות־הברית תדמית בלתי־מלהיבה בקרב אניני־הטעם. אבל הצרפתים, וביניהם המתוחכמים שבבמאי הסרטים שלהם, אוהבים מאד את סרטי ה"קאובוים" והמתח, “הקולנוע השחור”, סרטי הגאנגסטרים, ובמקביל – גם את ה"קומיקס". וכך הפכו “סופרמן” ו"גונגה דין" ו"טרזאן" ושאר גיבורי ה"קומיקס" לדמויות פופולאריות ביותר, שזכו כאן אף לחיקויים רבים.

“שלושת האסים” צועדים בראש!

אבל בצד ספרי ה"קומיקס" תופשים מקום כבוד בכל איצטבה של “ספרי־הומור” בחנויות הספרים גם ספרי קריקטורות ממש, היוצאים פה במהדורות מהודרות, ונקנים בכמויות לא מבוטלות.

פה־ושם ניתן, אומנם, למצוא ספר־קריקטורות אנגלי, או ספר שתורגם מאנגלית (“מאה דרכים לשימוש בחתול מת”, למשל). הקריקטוריסט הבריטי רונאלד סירל אהוב מאוד גם בצרפת, וכמעט נחשב כאן כנכס לאומי. אבל בעיקר מצליחים כאן הקריקטוריסטים הצרפתים, וביניהם חצי תריסר ה"אריות" שבחבורה, המוכרים לכל. על אחד מהם, דיבו (Dubout), שזכה כאן לאחרונה ל"רנסאנס", ואף לתערוכה ב"מרכז פומפידו", סיפרנו במדור זה אשתקד. בכל חנות־ספרים ובכל חלון־ראווה מוצגים לא רק קבצי־הקריקטורות שלו, אלא גם המהדורות הצבעוניות של מחזות מולייר, של ראבלה, “דון קישוט”, “אלף לילה ולילה”, קאמה סוטרה", “דקאמרון”, "מבחר שירי־עם צרפתיים ועוד, המאויירים בצבעים שובבים על ידיו.

קריקטוריסטים מוכרים ונימכרים אחרים, ששמותיהם ידועים לכל הם מוריס אנרי Trez Bosc.,Mose, Peynet אהוב מאוד הוא גם הצייר הדרום־אמריקאי הצעיר מורדיו, האוהב לצייר הרים מחודדים ורכבות־שדים עליזות, וציוריו נמכרים גם כגלויות צבעוניות בכל קיוסק.

רוב ספרי הקריקטורות הפופולאריים יוצאים לאור בהוצאת “ז’אק גלאנט”. ובדוכני־הספרים של ה"בוקוניסטים" לגדות הסינה ניתן עדיין לרכוש עותקים ישנים ונדירים של כתב־העת המצויין “קארטון” (Сarton) – ב"מחברות לציור הומוריסטי"), שיצא לאור באמצע שנות השבעים. כל חוברת של אותו כתב־עת הוקדשה לקריקטוריסט אחר, וכללה לא רק ביוגראפיה ומיבחר קריקטורות, אלא גם הערכות של קריקטוריסטים אחרים על אודותיו, ומידע על ספרים ותערוכות של קריקטוריסטים אחרים, עטיפות תקליטים, שערי ספרים, תוכניות לתיאטרון, כרזות כד'.

“ארבעת הגדולים” בעולם הקריקטורה הצרפתית כיום הם שאבאל (Chaval), ושלושת ה"אסים" – כלומר, שלושה קריקטוריסטים ששמותיהם מתחילים באות “ס” (בדומה ל"שלושת הבי’תים" במוסיקה): סינה (Sine), סאמפה (Sempe) וה"בנימין" שבחבורה, הגונב לאחרונה את ההצגה מעמיתיו הקשישים יותר – סר ((Serre.

המאחד את כולם: “התפרחחות” חסרת־רסן כמעט מצד אמנים מפורסמים ומבוססים אלה, שאינם נרתעים בשנים האחרונות גם מן הקריקטורות ה"מדגדגות" מאוד, שרבות מהן נמצאות על גבול הפורנוגרפיה. גם אם הם מלגלגים, בעצם, על כמה מן “הפרות הקדושות” של הפורנוגרפיה הקלאסית.

“הומור גרדומים” – והגיליוטינה

בחודש אדר מצווה להרבות בשמחה, ואין ספק שהיינו מרבים שמחה אצל קוראים לא־מעטים אילו הבאנו כאן מיבחר מאותן קריקטורות, שהזכרנו זה עתה. מסיבות מובנות, לא נוכל לעשות זאת. במקומן, נביא כאן כמה דוגמאות לסוג הומור אחר, שגם הוא חביב מאוד על הקריקטוריסטים הצרפתים – ה"הומור השחור", “הומור הגרדומים”, האהוב על בני האומה שהמציאה את הגיליוטינה.

במגילת־אסתר מסופר על תליית המן ועשרת בניו, וציורים רבים שצויורו בידי בני־עמנו מנציחים – בלא מעט שמחה לאיד – את המעמד ההוא. לכבוד חג הפורים, אנו מביאים כאן צרור קריקטורות שיצאו מתחת לחרט של אמני “הציור המחייך” הצרפתי. הנושא אומנם מעורר צמרמורת. אבל הרי כולנו יודעים ש"לא כל יום פורים".

ובפורים – מותר.

פרק שני במסע בעקבות המונחים העבריים הקשורים ב"פרי עץ הדר": מנין נלקח המונח “תפוחי־זהב”, ומתי נכנס לשימוש בקשר לפרי ההדר? מה כתבו סופרים ומשוררים עבריים על תפוחי־הזהב, ומי היו אלה שניסו למצוא לפרי זה שמות אחרים, כ"תפוח אוראני", זהביה",“הדרגן” או… “תפוזהב”?

אחת המלים העבריות הראשונות, שאותה לומד כיום כל עולה חדש – אם מגיעים אלינו עדיין כאלה, פרט לתנינים שברמת הגולן – היא המלה “תפוז”. כה יפה נתאזרחה מלה זו בלשוננו, עד שנדמה שהיא מצוייה עמנו מדורי־דורות.

מסתבר שלא. בין שאר היובלות שנחוג השנה, ושאותם הזכרנו כאן בשבוע שעבר, נוכל לחוג גם יובל אמיתי נוסף: חמישים שנה ליום, שבו נולדה המלה העברית “תפוז”.

כהמשך המסע הלשוני שערכנו במדור זה לפני שבוע בעיקבות מלים עבריות הקשורות ב"פרי עץ הדר" (“הדרים”, “פרדס”, “אתרוג”, “לימון”, “אשכולית” וכד'). נערוך היום מסע בלשני נוסף, והפעם – בשביל קליפות התפוזים. אין מסע זה מוגבל למיטיבי־לכת בלבד, אולם הוא מיועד בעיקר לאלה, האוהבים להתחקות על תולדותיהן וגילגוליהן של המלים, השגורות כל־כך בפינו.

“שכבת־כסף דקת עינים”

הכל יודעים, או לפחות מנחשים, שהמלה “תפוז” מורכבת מראשי־תיבות: “תפוח” ו"זהב" (להבדיל מתפוח־עץ, או מתפוח־האדמה). צמד המלים “תפוחי־זהב” נמצא, אומנם, כבר במיקרא, בספר משלי: “תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו” (פרק כה 11); אך מסתבר שאין הכוונה שם לפרי עץ ההדר, אלא לתכשיטים דמויי תפוח, העשויים מזהב ונתונים בתוך פיתוחי כסף (כשם שגם המלים “ירושלים של זהב” מתייחסות, כידוע, לתכשיט־זהב, שהיה אופייני לירושלים, או שהיה מעוצב בדמות חומותיה של ירושלים, ושאותו הבטיח ר' עקיבא העני לאהובת לבבו).

הרמב"ם מתאר בפתיחה ל"מורה נבוכים" אותם “תפוחי זהב”, הנזכרים בספר משלי: “כמו זה התפוח של זהב, אשר כיסוהו בשכבת כסף דקת־העיניים מאוד, וכשייראה מרחוק, או מבלתי התבוננות, יחשוב הרואה בו שהוא תפוח של כסף, וכשיסתכל איש חד־הראות הסתכלות טובה יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב”.

המלים “תפוחי־זהב” מופיעות איפוא לראשונה בלשוננו בהקשר לדברים, הנאמרים בתבונה, במידה ובזמן הנכון. כמה אירוני הדבר, שדווקא ראשיה של מדינה, המייצאת תפוחי־זהב לעולם כולו, מייצאים לא פעם מפיהם דברים הרחוקים מלהיות “דברים דבורים על אופניהם”.

“משא בערב” – ו"תפוח אוראני"

בתלמוד מסופר, כי שלמה המלך “נטע כל מיני מגדים של זהב” (יומא כא ב, לט ב). במאה הקודמת ניסה ההיסטוריון קלמן שולמאן, איש תקופת־ההשכלה, להיתלות באילן זה ולייחס בזכותו לבעל האימרה “תפוחי־זהב במשכיות כסף” גם את מטע התפוזים הראשון בארץ.

רעיון יפה. קודם כל, משום שמדובר באדם שהיה לא רק “החכם מכל אדם”, אלא גם בעל גישה חופשית לנמלי יפו ועציון־גבר, שמהן ניתן לייצא את הפרי, ושנית: הרי בספרו האחר, “שיר השירים”, דימה מלך זה את אהובתו ל"פרדס", המצמיח “פרי מגדים”! אך יש לזכור, שאותו פרדס היה, כזכור, “פרדס רימונים” בלבד. ואפילו חוקר־ספרות כפרופ' יוסף קלוזנר, שלא התמחה בגידולי־הדר, טרח להעיר שקביעתו של קלמן שולמאן אינה עומדת במיבחן המדע הצרוף, שהרי “פרי זה (התפוז) הובא לארץ־ישראל רק במאה הט”ז דרך הינדוסתאן" (“תולדות הספרות”, ג, 1381).

גם בתקופות שבהן לא צמחו עדיין תפוחי־זהב בארצנו, המשיכו חכמינו ומשוררינו להשתמש בצמד המלים מספר משלי בעיקר כדי להלל את דבריהם שלהם, או את דברי עמיתיהם (תופעה זו, האחרונה, נדירה יותר, כמובן, כשמדובר באנשי־רוח עבריים) המשורר העברי־איטלקי שמואל רומאנלי, מראשוני תקופת ההשכלה, העניק לשיר אפי מיתולוגי דו־לשוני, שאותו כתב ועיבד את השם “תפוח זהב” (“מזרח ומערב”, ה' 344). רומאנלי הירבה גם לנדוד בארצות הים־התיכון והמזרח־התיכון, ואף פירסם את דבר מסעותיו בסיפרו היפה, “משא בערב” (1792). אבל כשהזכיר בספר זה את פרי־ההדר המוכר, לא השתמש במלים כ"תפוח־זהב", אלא ב… “תפוח אוראני” (שער י.., עמ' פג). ולמה “אוראני”? כך תירגם רומאנלי את המונח Orange – שמו של התפוח בכמה מן הלשונות הרבות, שאותן הכיר הסופר ההרפתקן היטב.

שימור אתרוגים ב"מי שפיריטוס"

כשניטעו בארץ הפרדסים ה"עבריים" הראשונים, במחצית השניה של המאה הקודמת, הושאל הניב המיקראי “תפוחי־זהב” ואומץ כשמו של הפרי, המוכר לכולנו. כך, למשל, מצאנו בעיתון “הצפירה” משנת 1879 עצות מעשיות, כיצד לשמר “אתרוגים ותפוחי־זהב”: “בכדי להחזיקם לבל יתייבשו ויאבדו את ליחותם והמיץ שבקירבם, יטבלום במעט מי שפיריטוס”, כלומר בספירט (שנה ו', עמ' 23). בספר המשלים של א.מ. פורקא, “ינטעי נעמנים”, שיצא לאור בוורשה ארבע שנים אחר־כך, מצוי משל בשם “עץ תפוח־זהב”, הפותח במלים: "גבירה אחת מבנות הארץ קנתה לה תפוח־זהב (עמ' 27). והמורה והסופר ז. יעבץ, איש הארץ, כתב מפתח־תקווה בימי העליה הראשונה על “פרדס תפוחי־הזהב”, ומנה את פירותיו, כזכור, “אתרוגים קטרונים (= לימונים) ותפוחי־זהב”.

העיתונות העברית דיווחה מדי פעם על מחיריהם של תפוחי־הזהב בשוק המקומי והעולמי. ידיעה שהופיעה בעיתון “השחר” בוורשה, למשל, בשנת 1911, מבשרת: “ירד מאוד מחיר תפוחי־הזהב” (כרך א, עמ' 138). ידיעה זו שימחה את קוראי העיתון בווארשה, שיכלו לקנות תפוחי־זהב מיובאים במחיר זול יותר; אך אין ספק שהיא לא גרמה אושר רב לבעלי הפרדסים בארץ־ישראל, שנהנו יותר לקרוא בעיתונים ידיעות הפוכות.

גם בשנות העשרים ועל סף שנות השלושים למאה שלנו המשיך “תפוח־הזהב” להופיע בכותרות העיתונים היומיים. בעיתון “על המשמר”, שיצא לאור בירושלים בתחילת שנות העשרים (שנים רבות לפני שנולד העיתון, הנושא שם זה כיום) מצאנו בגיליון י' טבת תרפ"ג (1923) כותרת גדולה וקצרה: “תפוחי־זהב”. בעתון “דבר”, הוא “דבר” של היום, הופיעה בשנת 1926 כתבה על תערוכת תפוחי־הזהב ביפו" (22.2.26, 23.2.26). ובעיתונו הירושלמי של איתמר בן־אב"י, דואר היום", פירסם אורי קיסרי בשנת 1931 סיפור ספוג ריחות, פרדסים ופריחות, כדרכו, ושמו – “תפוחי־זהב” (25.5.31).

בנות האיכרים וקטיפת התפוחים

גם הספרות היפה בת־התקופה ההיא תעיד על כך, שהמונח “תפוחי־זהב” השתרש בפי כל. איתמר בן־אב"י, “הילד העברי הראשון”, שאותו הזכרנו זה עתה, פירסם עוד בשנת 1904 את "מיבחר יצירות נעוריו, ובספרונו, “ברקים”, מצוי חיבור פאטריוטי נלהב בפרוזה פיוטית, “ארצתי”, בו מתוארים “פרדסי הסביבה בתפוחי זהבם הרומזים” (ראה גם “עם שחר עצמאותנו”, עמ' 552). במקום “תפוחי־הזהב שלהם” כתב איתמר “תפוחי זהבם”, והחזירנו לזהב של תפוחי ספר משלי.

י.ח. ברנר, בספורו “מכאן ומכאן”, מתאר שיחה בין שני פועלים עבריים, שאחד מהם מתפאר באזני חברו, כי היכה במו ידיו לא פחות משלושים מן “הערביאים אורזי תפוחי־הזהב” (עמ' 339 בכרך הגדול של סיפוריי). ובמקום אחר שם הוא מזכיר, כי “בנות איכרינו חושבות את עבודת קטיפת תפוחי־זהב לחרפה בפני הבריות” (עמ' 356). שופמן תיאר בסיפור קצר נער ערבי בשם משה, ההולך “כפוף תחת שק תפוחי־זהב, שהוא למעלה מכוחותיו” (כתביו, ג, 196), ועגנון, שספרו “תמול־שלשום” עוסק בימי העלייה השניה, מתאר כיצד מגישות סוניה וטוסיה לאורחיהן סלסלות תפוחי־זהב. סוניה אף מעירה: “כן, כן, בחוצה לארץ תפוחי־הזהב הם ביוקר, בזמן שבארץ־ישראל הם מתגלגלים ממש ברחוב” (עמ' 116, 243). מאוחר יותר כתב עגנון את סיפורו הסאטירי העוקצני “קליפת תפוח־הזהב”, מעשה ב"קליפת זהב שנזרקה לרשות הרבים", ואין מי שירימה (“סמוך ונראה”, 269 – 274).

אופייניים גם הסיפורים, שהופיעו בספריהם של סופרים מוכרים פחות, אך הנוף הארץ־ישראלי מתגשם ביצירתם. כזהו ספרה של בתיה כהנא, “בפרוח עץ ההדר”, שהופיע בשנת 1931 בתל־אביב, עשר שנים אחרי שעלתה המחברת לארץ מרוסיה. בספר, שעליו כתב לפני שנים מספר א. בן־עזר (גם הוא בן מושבת־הדרים, היא פתח־תקווה) מתואר בהרחבה שיכרונה של המספרת מריחות הפרדסים:

“הייתי מכושפת מריח תפוחי־הזהב… תפוחי־הזהב ליבלבו בכל עוזם, כבשטיח ענקי עשוי איזמרגדין ושלג התכסו הפרדסים, כאילו זרמי חלב נשפכו על פני הירק והטילו את כתמיהם בין העלים. הריח המבושם בהוללות, משכר את המחשבות, מצמיח בדם תאוות מופלאות וגעגועים המכאיבים את הלב, זה היה ריח האביב המשכר, שרעלו החריף והמתוק ממית את המוח ומגרה את העצבים, זה הריח המקסים והמפתה נולד בסתר תוך פרח אחד לבן קטן, על ענף דק, בעמק הפרדס והלך והתפשט עד מרחקים והשתפך עד הרי יהודה” (עמ' 107, 242).

“מן העץ נפל תפוח”

השירה העברית לא פסחה גם היא על “תפוחי־הזהב”. עוד בשנת 1916 הוציא סופר־הילדים לוין קיפניס ב"ספריה הקטנה לילדים" את סיפורו “זהב תפוח־הזהב” (“מעשה בתפוח שהלך לשוח”). דוד שמעוני, באידיליה המוכרת שלו, “מצבה”, מתאר “קילוף תפוחים” (“ספר האידיליות”, 248). גם יהודה קרני, בשירו “חשוון בפרדס”, מדבר על “תפוחים” (“מה עכשיו מראה פירות עצי תפוח? / ירוקים… (אך) כל ענף שקיק זהב יציע”). ובשיר אחר: “הי, תפוח, תפוחי / אשכולית, אשכוליתי”. זלמן שניאור, בשירו “בארץ” (שנכתב דוקא בפאריז). כותב על “יונק־דבש” ה"עג תפוח־זהב בשל" (כתביו א, רעה). אפילו בשנות השלושים מוצאים אנו בעיתונים שירים כמו “תפוח־זהב / עגול וזהבהב” לאהרן פישקין (“כלנוע”, 23.12.32) או “תפוח־הזהב” לישראל דושמן: “פרי עץ הדר / נעים וטוב, / בגיל ושיר / אותך נקטוף (עיתוננו לקטנים", ו' כסלו תרצ"ד). אף בשיר “דצמבר” פרי עטו של נתן אלתרמן, שהופיע שנה אחר־כך בעיתון “הארץ”, במדורו “רגעים” מופיעים עדיין “תפוחים” סתם ו”תפוחי־זהב" במקום “תפוזים”: “ריח ים ורוח סתוי, / ומיץ של תפוחי־זהב. / דצמבר – חודש מקוטר / ריחות תפוח ומטר” (“רגעים”, א. 72 – 73).

גם מאוחר יותר, אחרי שנכנסה המלה “תפוז” לשימוש בפי כל, עדיין מופיעות בשירה העברית שורות כמו “ריחות תפוחי־הזהב הכבדים”, או “אשא תפוח־זהב ביד / ואשקו” (א. רגלסון, “צלחת לחמישה־עשר”), או “תפוחי־זהב בעציצים” (ב. גלאי). גם בפיזמוני שנות השישים מופיעות השורות המוכרות “אם תרצי תפוח זהב – פוח זהב” (ח. חפר), או “ועל המשחתות הישנות / יטעינו תפוחי־זהב” (נ. שמר), ובצד התרגום האלמוני ל"לו הייתי אשכולית קלופה" ואל נשכח חלילה, את השיר האלמוני, שהיה מדוקלם בהיגויים שונים בכל מסיבה בשנות הארבעים: “רוח רוח רוח / מן העץ נפל תפוח. / הוא נפל מראש העץ. / הוא נפל והתפוצץ”. ארבע שורות ששימשו כל חקיין בתנועת הנוער ובבית הספר, בימים שבהם לא נולדו עדיין צדוק סביר, גדי יגיל, מוטי גלעדי או דודו דותן.

וכיוון שהזכרנו שוב שירים עבריים, הקשורים בתפוחי־זהב, נזכיר את השיר “פרדסים פורחים” (“גדיש”, 202) ואת שירה הידוע של אסתר ראב, בת למישפחה של מגדלי הדרים מפתח־תקווה, שהלכה לא מכבר לעולמה: “סבתות קדושות בירושלים, / זכותכן תגן עלי, / רוח סמדר ופרדסים פורחים / עם חלב־אם הושקיתי”. וכן את שירו של יעקב פיכמן, “הפרדסים הלבינו” (“הפרדסים הלבינו / וריח לבלובם הולך שיכרון”); את שירו של א. גלעדי, “בקר בפרדס” (איכרי־ישראל", גל' 199, עמ' 23), ואת שירו הארוך של ברוך כצנלסון, “השקאה”, המספר על השקאת פרדס (טולקובסקי, 262 – 263).

ומכאן – שוב אליך, “תפוח־הזהב”!

מה"פאמעראנצים" ל"יאללה, מאראנץ!"

לכאורה, שלט המונח “תפוח הזהב” בכל אותן שנים שילטון יחיד. אולם למעשה, היו לו כמה וכמה מתחרים, שאיימו לגזול ממנו את כתר־הזהב. ובראשם דווקא מונח שאינו בלשון־עבר: ה"מראנצען", גילגולו של ה"פומראנץ" האשכנזי.

כל מי שחי בארץ בימים שלפני קום המדינה, זוכר עדיין את קריאותיהם של הרוכלים הערבים, שהיו סובבים ברחובות הערים והמושבות, ומצהירים על מרכולתם. כשמכרו תפוחי־זהב “בורטוקאל!”, או “בורטוג’ן!” – שיבושו של השם “פורטוגל”, שאותו העניקה הלשון הערבית לתפוח־הזהב. אך הקריאה הנפוצה ביותר ברחובות ארץ־ישראל־דאז היתה “מראנסען! יאללה מראנסען! – גילגול ה”פאמעראנץ" האידי כפי שהוא נשמע מפי בני־ערב.

כרוב המסורות והתורות שבעל־פה, נשתכחה גם קריאה זו מלב רבים. אך פה־ושם ניתן למצוא לה עדיין סימוכין בכתב. ומי לנו גדול ממשוררנו הלאומי, ביאליק, שציין בהרצאה שנשא בנהלל בשנת 1932: “אתם יודעים, רבותי, כי גידול תפוח־הזהב הוא דבר חשוב מאוד” (“דברים שבעל פה”, קצו)? ובכן, באיגרותיו, שבהן הירשה לעצמו ביאליק לא־פעם לשון שובבות ועגה, הוא מזכיר לא פעם בחיבה גם “פומיראנצים” (כרך ג, עמ' קצ ועוד).

אגב, כמה סופרים ומשוררים עבריים נשאו שמות־משפחה, הקשורים בפרי־ההדר. וביניהם: המבקר ש. ל. ציטרון, חוקר העיתונות העברית והמשורר ברוך פומראנץ (והרבה יותר מאוחר: העיתונאי משה הדר, המבקר אמנון הדרי, המספרת הדרה לזר, ועוד).

“זהביה” – על משקל “עגבניה”

בשנים האחרונות משתוללת בארצנו מגיפה של “הלחמת” מלים עבריות ולועזיות זו לזו: “שבתרבות”, פארקונצרט", “פלדלת” ועוד ועוד. אך מסתבר שהנטייה ל"הלחים" מלים עבריות אינה חדשה אצלנו. אפילו הצירוף היפה “תפוחי־זהב” נראה ארוך מדי לכמה מבעלי־הלשון שלנו, שלא דגלו באימרה “כל המרבה (או המאריך) – הרי זה משובח”.

ראשון למחדשים היה, כנראה, איתמר בן־אב"י, “הילד העברי הראשון”. אומנם, ביצירת הנעורים הפיוטית שלו, “ארצתי” (1904), שכבר הוזכרה, כתב עדיין על “תפוחי זהבם” של הפרדסים, כפי שראינו, אולם עשרים שנה אחר־כך נתעורר בו, בבנו של אליעזר בן־יהודה, הרצון לחדש מלה משלו לפרי הזהוב. בעיתונו, “דואר היום” בו פירסם כמעט מדי יום את חידושיו, הופיעה בשנת 1925 כותרת גדולה שבישרה: “משלוח זהביות שיצא בסירה מנמל יפו לאוניה טבע בים”. מהי “זהביה”? קוראים בעלי חוש ניחשו, שמדובר בחידוש איתמרי אופייני נוסף, בו שולבו ה־Orange ומישקל ה"עגבניה", כך עבר תפוח־הזהב בין־לילה “שינוי מין”, מלשון זכר ללשון נקבה.

“הדרגן” – על משקל “בורדג’ן”

לדברי העיתונאי ג' משעולי (צפרוני), שהחל את דרכו ב"דואר היום", לא זכה חידושו זה של בן־אב"י להצלחה, ובין הסיבות לכך – גם סיבה אידיאולוגית. אנשי מיפלגות הפועלים, שיוצגו אז על־ידי דוברם, נטע הרפז, ראו בחידוש “זהביה” שם מסוכן, המסמל “סגידה לזהב” ובגידה בערכי העמל". לכן נלחמו בהצעתו של בן־אב"י, השמה את הדגש על הזהב, רחמנא ליצלן (“מעריב”, 14.9.79).

(אירוני הדבר, שדווקא דוברם של הפועלים, שהתנגד לזהב ה"זהביה", החליף את שם משפחתו הקודם, גולדברג, שגם הוא שווה זהב, לשם העברי מוזהב כ"הרפז". האם הר־של־פז קאפיטליסטי פחות מ"זהביה" אחת?)

בן־אב"י שופע הרעיונות והחידושים לא התעקש, וניסה את מזלו פעם נוספת. עד מהרה הופיעה על עמודי “דואר היום” מלה חדשה, “הדרגן”, שהיתה מורכבת מ"הדר" ומ"גן". בצדק מעיר “משעולי”, כי מלה זו היתה קרובה מצלילה לשם הערבי “בורדג’ן” (שיבוש השם “פורטוגל”).

גם חידוש זה עורר התנגדות, אך הפעם לא מצד דוברי מיפלגות הפועלים, אלא מצד אנשי הדיקדוק, שראו בו “מעשה אונס” לשוני, “שלא כדרך הטבע”.

בן־אב"י ניחן בסבלנות ובסובלנות. מעל עמודי “דואר־היום” המשיכו להופיע כותרות ובהן “תפוחי־זהב” (סיפורו הנזכר של א. קיסרי), או “שיר על זכות הבכורה לתפו’זינו” (יז אדר תרצ"ד). על הסתגלותו של העורך לחידושיהם של אחרים תעיד יותר מכל העובדה שבסוף ספרו הגדול, “עם שחר עצמאותנו”, שנכתב בארצות־הברית בשנת 1942, כתב איתמר: “תם ונשלם באיסט־אוראנג', עיר התפוזים בשמה, היום טז אבגוסט, 1942, כ”א באב תש"ב (עמ 544).

“כוס מיץ תפוזהב, בבקשה!”

מסתבר שגם המשורר זלמן שניאור ניסה פעם את כוחו במציאת שם עברי מקוצר ל"תפוח־הזהב". אמנם, בשירו “בארץ”, שאותו שיר הזכרנו, כתב על “תפוח־זהב בשל”; אך בספרו הידוע “אנשי שקלוב”, הכתוב פרוזה, ניסה שניאור ליצור מלה עברית חדשה ל"תפוח־הזהב". וכך מצאנו שם, בספר, משפט כמו “אלמותו של תפוזהב”, ומילה כמו “התפוזהב”. דווקא סיפור זה נכלל ב"מקראה" של הספרות העברית החדשה למתקדמים", שיצאה בניו־יורק לפני 11 שנה, לתועלתם ולהנאתם של הסטודנטים, הרוצים ללמוד לשון עברית חדשה. פרופ' מנחם מנסור, עורך המקראה, מעיר שם לתלמיד המתקדם: “תפוזהב” – שניאור צירף שני המרכיבים של השם “תפוח־זהב” למלה אחת. צירוף זה לא התקבל בלשון, ונדחק על־ידי השם תפוז" (2, 430).

טוב שהעיר זאת, אחרת עוד היו מגיעים ארצה סטודנטים אמריקאים ומבקשים בקיוסק “כוס מיץ תפוזהב”!

*

הגענו איפוא בשעה טובה ומוצלחת אל ה"תפוז", שדחק ממקומם את “תפוחי־הזהב”, “התפוח האוראני”, ה"מאראנצים", ה"זהביה" וה"תפוזהב", וסלל את הדרך לחידושים מאוחרים הרבה יותר, שנוצרו על אותו מישקל, כמו ה"תפו’ד" (תפוח־האדמה) וה"תפוגן". ובעצם: לאלפי חידושים, שנולדו בלשון העברית בדור האחרון.

מי המציא את ה"תפוז"? איך התקבל החידוש בתחילה על־ידי אנשי העט – הסופרים, המשוררים, העיתונאים – ועל־ידי הציבור הרחב? מי חידש את התואר “תפוז” (בחולם כשם של צבע)? ומה חשיבותו ההיסטורית של “תפוז” בתולדות הלשון העברית החדשה?

על כל אלה, על כל אלה – נשתדל לענות בשבוע הבא, לא בתכנית “בועות”, אלא כאן, במקום הזה.

במלאת 75 שנה לפרופ' חיים שירמן ו־50 שנה להופעת ספרו הראשון

חמישים שנה בדיוק חלפו מאז פירסם חיים שירמן את ספרו הראשון – עבודת־הדוקטור שלו על תרגום המקאמות של אלחרירי בידי אלחריזי, שיצא לאור בשפה הגרמנית בפראנקפורט ע"נ מיין בשנת 1930.

שנה אחר־כך, ב־1931, ראה אור באותה לשון מאמרו על “קומדיה עברית־איטלקית מהמאה ה־16” – היא המחזה “צחות בדיחותא דקידושין” (“אמון ודבורה”), המוכר כיום לכל כ"מחזה העברי הראשון" שהגיע לידינו. מחזה זה, שנכתב בסוף המחצית הראשונה למאה ה־16, ואף הוצג, כנראה, פעמים מספר, נשכח מלב במשך מאות בשנים. עד שבא החוקר הצעיר, יליד קיוב, שסיים את חוק לימודיו בברלין, וגילה אותו בכתבי־היד.

בין מאמריו הראשונים של שירמן מצוי גם מאמר על חוגי־המשוררים העברים באפוליה ובסיציליה, שראה אור בשנת 1933. שנה אחר־כך הופיע בברלין ספרו העברי הראשון של החוקר: “מבחר השירה העברית באיטליה” – אנתולוגיה ראשונה מסוגה, ובה יותר מ־300 שירים של למעלה מ־120 משוררים עבריים, המסודרת בסדר כרונולוגי ומלווה מפתחות־עזר וביבליוגרפיה רחבה. כשליש מן השירים באותה אנתולוגיה הוצאו מתוך כתבי־יד שונים, וראו אור־דפוס לראשונה רק בספרו של שירמן.

החשובים בשירים אלה, לדעת העורך עצמו וחוקרים רבים אחרים, היו שיריו של יוסף בן שמואל צרפתי – משורר ורופא, שחי ברומא ובפירנצה בסוף המאה ה־15 ובתחילת המאה ה־16. שירים בודדים מאד מפרי־עטו ראו אור־דפוס עוד בימיו, אולם לא היה בהם כדי לפרסם את שמו כמשורר הראוי לציון. למעלה מ־220 משיריו נותרו במשך יותר מ־400 שנה בכתב־יד מס' 554 בספרייה הבודליאנית באוקספורד. דבר קיומם היה ידוע לחוקרים, אבל זה היה שירמן שפירסם 36 מהם לראשונה באותה אנתולוגיה. בין השירים היו גם האוקטבות המפורסמות – שירי־האהבה ברוח “קארפה דיאם”, שהעניקו למחברם־מעבדם מקום־כבוד בשירה העברית בתקופת הרנסאנס.

לכבוד יום הולדתו ה־75 של מורי, הפרופ' ח. שירמן, ולכבוד מלאת יובל שנים לפעילותו המחקרית העניפה, הנני מביא כאן – מתוך אותו כתב־יד של יוסף צרפתי, שממנו העתיק הוא לפני 45 שנה את האוקטבות – צרור מכתמי־מוסר קצרים, שטרם ראו אור־דפוס. השירים לקוחים מתוך המהדורה הביקורתית של כל שירי יוסף צרפתי, שאותה הכינותי לפי עצתו של פרופ' שירמן ובהדרכתו בימי לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים.

“תפשת מעט – תפשת”

לפני שבועות מספר, ב־14.12.79, פרסמתי מעל עמודי המוסף לתרבות, ספרות ואמנות של “ידיעות אחרונות” כמה מכתמים ושירי־מוסר של יוסף צרפתי, המטיפים כנגד העצלות והטפילות ובעד חריצות והסתפקות במועט. אל אלה אוסיף עתה כמה שירים מאותו אוסף, ובהם מוטיבים דומים.

שיר במידת ההסתפקות

אִם בַּחֲרִיצוּתָךְ זְמָן. אָנַסְתָּ,

דוֹד, עַד כְּדֵי מִחְיָתְךָ כִּנַסְתָּ.

עֵת תַהֲרֹס יוֹתֵר וְתַעְפִּיל לַעְלוֹת –

בִּנְיַן מְעַט הוֹנָךְ אֲזַי הָרַסְתָּ.

אִם תָּפְשָׂה רַב יָדְךָ – לֹא תֶאְסֹף

דָבָר, וְתָפַשְׂתָּ מְעַט – תָּפַשְׂתָּ.

זהו שיר קכ"ו באוסף. המשקל: השלם ג'. אם הצלחת, דוד, לאנוס את הזמן בחריצותך – תאסוף מזון שיספיק כדי מחייתך. אבל אם תשאף (“תהרוס”, עפ"י “הרסו לעלות”, שמ' יט 24 ו"ויעפילו לעלות", במד' יד 44) לעלות גבוה יותר ולחיות מעל לאמצעיך – תהרוס אז גם את “בנין מעט הונך” (משחק לשון בין “תהרס” ל"הרסת"). אם רצתה ידך לתפוש “רב” מדי, – סופך שלא תצליח לאסוף דבר. כאן עשה המשורר, כמובן, שימוש באימרה המוכרת" “תפסת מרובה – לא תפסת; תפסת מועט – תפסת” (ר"ה ד' ועוד).

“דבש לרוב ישוו כאב”

שיר קמ"ט (“מסיבה ערבה”), שנדפס ברשימה הנזכרת ב"ידיעות אחרונות", מגנה את החמדנים והזללנים, ה"מצפים לשולחן אחרים" ונמנעים מלאכול בביתם, בשעה שהם מוזמנים לסעודה, כדי להרבות באכילה במקום שאליו הוזמנו. באוסף שיריו של יוסף צרפתי מצויים כמה שירים כנגד הזלילה והזללנים, וביניהם שירים המתייחסים לאנשים בני תקופתו, שהפריזו, כנראה, באכילה (בעיקר על שלמה מפוג’יבונסי; שירים צג, קס"ט). גם שיר ק"ן נועד, כנראה, לעקוץ אדם מסויים אלא ששמו אינו נזכר בשיר:

שיר מוכיח איש מפליג בסעודתו

תְּנָה לְךָ בְּאָכְלְךָ

גְבוּל, הֲטוֹב תְּהִי זְאִב?

הֲלֹא אֲכֹל דְבַשׁ לְרֹב

בְּבִטְנְךָ יְשַׁו כְּאֵב!

השיר כתוב במשקל היתדות, הנחשב כמשקל נדיר וקשה למדי. “מפליג בסעודתו” – מפריז באכילה (וראה, למשל, הלכה וסעודה… והפליג נוטל ידיו", תוספ' ברכ' ד יא). “זאב” – חיה המוכרת כזללנית (“כזאבים טורפי טרף”, יחז' כב 27; ובפולקלור: “טורף כזאב”). “אכול דבש” – על פי “אכול דבש הרבות לא טוב” (מש' כה 27). “ישו” – יתן, ישים כאב במעיך.

תיאורי זללנים וסובאים היו אהובים על משוררי ימי־הביניים. באנתולוגיה הגדולה השניה שלו, “השירה העברית בספרד ובפרובאנס”, הביא פרופ' שירמן את תיאורו המפורסם של הזולל, הלקוח מתוך השער השלישי של “תחכמוני” לאלחריזי – סופר, שעליו כתב שירמן את ספרו הראשון (כרך ג של “ספרד ופרובאנס”, עמ' 105 – 107). באנתולוגיה השלישית שפירסם, “שירים חדשים מן הגניזה”, כלל פרופ' שירמן גם מכתם על זולל (עמ' 472). תיאורו של אלחריזי השפיע מאוחר יותר על משה מנדלסון, מחבר ספר־המקאמות “פני תבל” (ראה המחברת השביעית, “סובא וזולל ייוורש”, עמ' 34 – 35 במהד' תרל"ד); על ביאליק (“ארוחת ירק” ו"אריה בעל־גוף", כפי שכבר הראו במאמריהם נ. גוברין, ש. ורסס וי. רצהבי) ואף על עגנון (“אצל חמדת”) והזז (“דורות ראשונים”). תיאורי זוללים היו אהובים, כמובן, גם על סופרים בשפות אחרות, וראה, למשל, “שיחות ערב” לי. רצהבי, עמ' 110; וכן גרגנטואה ופנטגרואל", “הנרי הרביעי”, “טיל אולנשפיגל”, “קולא ברוניון”, “זורבה היווני” ועוד.

“היש עבד נרצע כרגלך?”

כמה משיריו הקצרים של יוסף צרפתי מגנים ידידים, המנצלים יתר על המידה את ידידיהם. כזהו, למשל, שיר קל"ג, הכתוב במשקל המרובה:

שיר במדות

מְאֹד אַל תַּעֲמִיס, דוֹד, עַל עֲמִיתָךְ

וְאִם הוּא סָר לְמִשְׁמַעְתָּךְ כְּעַבְדָךְ.

הֲיֵשׁ עֶבֶד לְךָ נִרְצָע כְּרַגְלָךְ? –

וְתִלְאֶה מִנְשׂוֹא טָרְחָךְ וְכָבְדָךְ.

כלומר: אל תעמיס עול כבד מדי על ידידך, גם אם (“ואם”) הוא מציית לך כעבד. אפילו רגלך, המשרתת אותך כעבד נרצע, מתעייפת בסופו של דבר מכובד משאה.

גם שיר כ"ד קשור בידיד כפוי טובה.

בְּקַבֵּל דוֹד כְּפִי עֶרְכּוֹ כְּבוֹדָךְ,

וְאַךְ הוּא מִכְּבוֹד חֻקָךְ שְׁרָרָךְ –

עֲזוֹב דִגְלוֹ וְסֹב מֵעַל גְבוּלוֹ,

וְאַל יִהְיֶה – בְּעוֹד יִחְיֶה – חֲבֵרָךְ.

המשקל: המרובה. חבר, המקבל ממך כבוד כפי ערכו, אך גוזל ממך (“שררך” כמו “שדדך”, עפ"י תהל' ה 9, כז 11 ועוד) מן הכבוד המגיע לך, “כבוד חוקך” – סור מעליו, ואל יהיה חברך, כל עוד הוא חי.

“כל אחי רש ישנאוהו”

שיר כ' עוסק בגורלו של העני, שאפילו אחיו מתנכרים לו ומתעללים בו, ורק ידיד אחד בא לעזרתו. קרוב לוודאי שהמשורר נתכוון לרמוז כאן למצבו שלו, המתואר גם בשירים אחרים. במשך שנים נהנה יוסף צרפתי ממעמד חברתי וכלכלי גבוה, כרופא־החצר של האפיפיור. אך אחרי שירד מנכסים, בעקבות שורה של אסונות, וחלה במחלה ממושכת נאלץ לפנות לקרובים ולידידים, כדי שיסייעו לו. לא כולם עשו זאת, כפי שמעידים רבים מהשירים שבקובץ.

בְּחַיַי, כָּל אֲחֵי רָשׁ יִשְׂנָאוּהוּ

וְאַחְרָיו יִקְרְאוּ מָלֵא וְהֶאָח.

וְיֵשׁ אוֹהֵב אֲשֶׁר יִדְאַג בְּצַעְרוֹ,

וְעָלָיו יַחֲמֹל מִכַּף וּמֵאָח.

גם שיר זה כתוב במשקל המרובה. “בחיי” – לשון שבועה, שמקובל בלשון־הדיבור בימינו (וראה “מחברות עמנואל”, מחברת כב, 96 במהד' ועוד. ואולי צריך לקרוא “בחיי־כל”. “אחי רש” – אחיו של העני, על פי “כל אחי רש שנאוהו” (מש' יט 7). “מלא והאח” – קריאות לעג ובוז (על פי “קראו אחריך מלא”, ירמ' יב 6 ועוד). “בצערו” – בסבלו, ואולי כאן גם לשון “מיצער”, דלדול. “מכף ומאח” – מכף אויביו ומאחיו, שגם הם הפכו לשונאיו.

גם שיר קה מכוון כנגד הרשע, האורב לעניים. יתכן שגם שיר זה נועד לעקוץ את אחד מקרוביו־יריביו של המשורר, שלא באו לעזרתו בצר לו:

שיר נגד אדם רשע

בְּמִסְתָּר יֶאֱרֹב רָשָׁע עֲנִיִים,

וְיִמְשׂךְ לַחֲטוֹף אוֹתָם בְּרִשְׁתוֹ.

וּמַאְוַיָיו וְחַיָיו יַחֲטֹף אֵל,

וְרָשׁ יִירַשׁ פְּקֻדָתוֹ וְאִשְׁתּוֹ.

המשקל: המרובה. “עניים” – לעניים. "וימשוך – יפתה אותם, אולי בחלקות־לשון. כאן הצליח המשורר לשבץ למשקל המרובה חלק ניכר מהפסוק “יארב במסתר… יארב לחטוף עני, יחטוף עני במשכו ברשתו” (תהלים י 9). אך אלוהים יחטוף את מאווייו וחייו של הרשע, והעני יירש את רכושו “פקודתו יקח אחר”, תהל' 8 8), ואפילו את אשתו. רוב השיבוצים בשיר זה לקוחים מספר תהלים (י 9, קט 8, קמ 9).

אכן, “שמחת עניים”…