פרולוג    🔗

השארתי את יזהר (ואת נעמי חברתו) בשלב קריטי מאוד בחייו.

הוא בן עשרים ושתיים. “אפרים חוזר לאספסת”, שפורסם בגליונות ב־1938, סימן אותו כסופר צעיר ומבטיח, צבר יליד הארץ בעל קול מיוחד משלו. היו אף כאלה שטענו כי לא ייתכן שסופר מתחיל כתב סיפור כה בשל.

אבל הוא אינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבה. הכתיבה אינה פרנסה. מעטים הסופרים – בארץ, ואולי בעולם – שיכולים להתפרנס ממנה, והוא חייב להתפרנס. הוריו עניים, אחיו הגדול תומך בהם, ולעתים גם בו. הזמנים קשים והגיע הזמן שגם הוא יטה כתף, ובעיקר – שיהיה עצמאי. כאן מתחילה דילמה שתרדוף אותו כל חייו, והיא חריפה משנדמה. כי חוץ מהפן הכלכלי והמגויסוּת הלאומית, וחוץ מהקונפליקט בין עבודה “פרודוקטיבית” לבין עיסוק יפה נפש ב"עניינים שברוח", משתרבב לכאן גורם נוסף: אצל יזהר הכתיבה היא היא העבודה, ומעבודה זו לא יוכל להתפרנס. צורך זה בפרנסה יגרור אותו לשנים של הוראה, אף שמקצוע זה אינו חביב עליו, בלשון המעטה; הוא מקצוע “גלותי” המסתכם בכינוי הגנאי “מלמד”. אחר כך יגיע, בשל אותו צורך, לפוליטיקה, שגם היא אינה חביבה עליו ביותר, אבל תשאיר לו יותר זמן פנוי לעבודתו האמתית. בשלב זה, משסיים את המדרשה למורים, רק האפשרות של הוראה נותרה פתוחה לפניו. אך גם במקצוע זה רב היה ההיצע על הביקוש, מה גם שהוא שרף את אחד הגשרים שבדרך, כשנטש את קבוצת גבע כעבור שבוע או שבועיים, לאחר שהתברר לו שלא יקבל שם חדר משלו כמובטח. נכון שההתנסות בגבע תרמה את הסיפור על “אפרים”, אך היא לא תרמה דבר לקריירה שלו בהוראה. גם בירושלים אין לו סיבה להישאר, ואף לא אמצעים לכך – אין מי שיממן את המשך לימודיו באוניברסיטה, ועבודה בהוראה בשביל צעיר חסר ניסיון בוודאי שאין שם. מה שנותר הוא לחזור הביתה, לבית הוריו ברחובות, לעזור מעט בעבודה עונתית בפרדסי יוסף ויץ או משה סמילנסקי, ולחפש משם עבודה בהוראה. רק מי שחי מגיל 16 מחוץ לבית יודע כמה קשה החזרה לבית ההורים בגיל 22.

ונעמי – רמזתי כבר שהיא עצמה עוברת שינויים בשלב זה בחייה. היא אמנם בת גילו, אבל בוגרת ממנו בהרבה גופנית ונפשית. שלא כמוהו, היא תמיד נאלצה לעבוד. מאז ילדותה סייעה בפרנסת אמה ובמימון חמש שנות לימודי ההנדסה של אחיה הבכור בפראג, בשיעורים פרטיים או בתרגומים מגרמנית. לאחר שסיימה את הסמינר עבדה גם כמורה מחליפה בבית ספר עממי.¹ בכסף שחסכה, פרוטה לפרוטה, מימנה לעצמה לימודי ציור בבצלאל, אבל זמן לצייר וכסף לקניית צבעים, נייר, בדים ומכחולים – לא היו לה.

לאחר שש שנות חברות, היחסים בין השניים מתנדנדים. יזהר רגיל לחֶברתה, ומסתיר אך בקושי את אהבתו הגדולה, האפלטונית, לג., הלוא היא גליליה קטינקא, בת הגרעין של יחיעם ויץ, בן דודו. בעיני יזהר, גליליה אינה נערה בשר ודם, אלא מלאך, או אלילה, כפי שיכנה אותה. בתחרות בין נעמי הביישנית, הארצית ובעלת הדם החם, ובין האלילה המרוחקת, הטהורה והיפהפייה, בת הזוג הארצית נידונה לכישלון.

את “אפרים” הקדיש יזהר לג.; חבקין, אותו חבקין שהיה ידידו של יזהר ושכנהּ של נעמי, העתיק את הסיפור מכתב יד למכונת כתיבה, והוא גם זה שאץ לגלות את אוזנה של נעמי למי הוקדש הסיפור. הייתה זו מכה כואבת לנעמי.

“המאורעות” עתה בשיאם. מדי יום מתפרסמות ידיעות נוראות על פרעות ועל חללים, על עוצר שהטילו הבריטים ועל קשיים בתחבורה, בדואר ובאספקה. היישוב אחוז פחד. אירופה על סף מלחמה, יהודיה בסכנה.

ובתוך המערבולת הזאת רוצה יזהר רק דבר אחד. לכתוב.

 

פרק ראשון: רחובות    🔗

מלבד יחיעם, רק חבקין היה שותף בסוד הגימל, והוא שגילה את אוזנה של נעמי. וכך, כשהתקין יזהר לדפוס את סיפורו השני, “משעולים בשדות”, עמדו יחסיו עם נעמי על פרשת דרכים מייסרת. וכאשר הדפיס אותו בבית הכרם עם חבקין על מכונת הכתיבה המפורסמת, נעמי נסעה לתל־אביב בנסיבות קשות משל עצמה. כשכתב לה שהסיפור עתיד לראות אור בקרוב, היא כבר שלחה לו את “מכתב הפיטורין”, והם כבר לא היו חברים. בז' בתמוז תרצ"ח הוא כותב לה במצב רוח קודר על האירועים בעולם, ומציין שאיבד עניין בסיפור: “הגיעו הדברים לידי כך שהסיפור שמדפיסים עתה, אינו נוגע אלי, אינו שייך לי, אינו מעניין אותי, וכשאני נוסע לשם כך לתל־אביב, אני עושה זאת כמי שכפאו שד. מעניין שדווקא ב”בין השמשות" הללו (שכנראה עוברים גם עלייך) את קמה ומוצאת לך שעה לעשות אתי חשבונות ימים עברו […] וכל זה בשעה שהעולם מתמוטט, הקרקע נסחפת, המים גואים – והשעה האחרונה, שעת המשבר, מתקרבת בצעדי ענק…"²

בקיץ 1938 ניסה יזהר לקבל עבודה בהוראה. ביאושו ניסה אפילו בקבוצת גבע. בפרוטוקול של אספת החברים בגבע מיום 29 ביוני 1938 נכתב שטרטקוב הציע את בן־יוסף מבית אלפא כמועמד למשרת מורה בבית הספר. הורביץ אמר: “אצל כמה חברים התעוררו להעמיד שוב את יזהר ס., כתבתיו ושאלתיו. הוא מסכים לשוב לגבע וגם העמיד תנאים. הוא מסכים ללמד בכיתה ג', שיעורים לכיתה הגבוהה בספרות ותנ”ך, וחצי יום לעבוד במקום עם הילדים." אליקים (הלוא הוא אפרים) תמך בכך, למרות “מעשהו בשנה דאשתקד”. אבל טרטקוב השיב: “יזהר ניכר לפי מכתבו ובכלל שאינו מתכוון ואינו רואה את מקצועו בהוראה. גם התעניינתי אודותיו אצל אנשים יודעי דבר, וגם מצדם קבלנו אישור מלא בהתאם לצורכי בית ספרנו.”³

נעמי השתדלה לסייע. לאחר שפגשה ברחוב את הסופר אהרן אברהם קבק,⁴ שהיה מלא התפעלות מסיפורו של יזהר, החליטה לפנות אליו ואל דינבורג, המורה האהוב מהסמינר, במאמץ להשיג ליזהר עבודה. אבל משהו יסודי ביותר השתנה אצל נעמי באביב ובקיץ תרצ"ח. הציור תפס מקום גדול יותר בסדר יומה, אף על פי שלא יכלה להקדיש לו הרבה מזמנה. כסף היה חסר תמיד; בנוסף על הוצאות לימודיה בבצלאל השתתפה בהוצאות הבית, ועזרה לממן את לימודי ההנדסה של אחיה בפראג. מדי פעם לוותה כמה פרוטות מאמה, וזו “לא הייתה מן הנושים הקלים”, כפי שכתבה ביומנה. היא נאלצה ללמד בבית ספר, לתת שיעורים פרטיים ובמעט הזמן הפנוי שנותר לה – לתרגם מגרמנית. אף על פי כן שמעה מפי אמה שקרן־צבי, ידיד הבית, השווה אותה ליזהר ואמר: “ראי, יזהר מתרכז על דבר אחד והריהו מעלה משהו בידו, ואילו את “מרוב מלאכות לא תצאנה ברכות”.” הדאגה הפתאומית של אמה ושל קרן־צבי לפיזור כוחותיה רק זרתה מלח על פצעיה וקוממה אותה. וכאילו לא די בכך, בט"ז בניסן תרצ"ח חזר אחיה אפרים ארצה, וצריך היה לפנות לו מקום בבית הזעיר ולהתרגל מחדש לנוכחותו הרודנית והבוטה.

מהפיכה גדולה בחייה חולל עכשיו ד.ה. לורנס, שאישר לה תחושות שחשה ועד כה לא ידעה איך להתייחס אליהן. מאז קראה את ליידי צ’טרלי הציקה לה בלי הרף השאלה “מדוע אין יזהר כ־Melors? הצריכים בני אדם להיות בני ארבעים כדי למצוא זה את זה? ואולי כאן שורש הבעיה?” (יומן, ט"ו בניסן תרצ"ח). מכתביו של יזהר הטיפו לה להפסיק להיות “עירונית”, לעזוב את ירושלים, לחפש את עצמה במקום אחר ולהתחבר אל האדמה, והיא הבינה היטב את מה שבין השיטין: “הקיבוץ של יחיעם וגליליה מדבר מתוך גרונו של יזהר ולא נעמי ולא מה שטוב לה. הקיבוץ ההוא, אותם האנשים שיזהר מלא כל כך התפעלות מהם, מתפישתם, מן העלומים הפורצים שלהם, מן החדווה האמיתית וההתאבקות האמיתית שלהם. ונעמי היכן נשארה, נעמי צריכה להידמות אליהם!! כזאת הרגשתי והתחלחלתי, ופתאום ידעתי עד כמה אני בודדה בעולם […] ויזהר, האדם היחיד היקר לי בעולם כולו […] הוא רוצה נעמי שאיננה, נעמי אחרת” (כ"ב בניסן תרצ"ח).

ליידי צ’טרלי הצטרפה עכשיו ברוחה לטרגדיה הביולוגית של האישה של נימילוב. וכך כתבה ליזהר ב־9 במאי 1938:

חזרתי בימים האחרונים להתעסק ב"טרגדיה הביולוגית" ושאלתי נשים מספר על אותו עניין, ונגלה, יזהר, שההגונות בהן, אלה שניצוץ אלוהים חי בתוכן, דוחות בכל תוקף את הטרגיות שבביולוגיה זו, מלגלגות על השם וחושבות אותו לאווילי – כמוני. (הרי לך, גם בי יש ניצוץ…?) טרגדיה? מפני מה? אמנם לא נעימים אותם מכאובים, והתלות […] שאישה תלויה בגופה גם היא אינה נעימה, אך אינה טרגדיה בשום אופן. טרגית היא רק הגישה לעניין כולו, טרגית היא היראה מפני “הבתולים”, טרגי הוא שמתייחסים אל אותם העניינים שאינם אלא התפרקות, דברים החייבים לקרות כדי שאפשר יהיה לעשות את המעשים החשובים, אלה התלויים ברצונו ושאיפתו של האדם, ביתר שקט ומנוחה. אווילה הייתי, זה מתברר לי יותר ויותר, כשישבתי ימים ולילות ובזבזתי את כוחי במחשבות על הטהרה ועל הקדושה בשעה שבעצמותי יקדה אותה אש ההורמונים ואני שמרתי עליה כעל קודש קודשים […] איזה הבל, תנו לגוף אשר לגוף, והשאירו את השאר לשאר, אם אתם באמת רוצים משהו. זוהי הטרגדיה, כשנהגו להתייחס עד עכשיו אל האישה כאל כפותה וחייבת להתאפק. כל אלה הם טהרות של ינקות, וטוב שהיו. כמה מרורות אישה צריך לעבור כדי להגיע פעם אל ההכרה הזו שהגוף אינו אלא משמש לי, כרצוני, בידי הוא, ולאחר שקיבל מה שהיה עליו לקבל ונרגע – הוא עשוי שוב להיות לי לעד.

וכשכל הדברים האלה מתבררים, כותבת נעמי בבגרות מפתיעה, “נעשה מובן כל כך שאפשר לאהוב בכל מיני אופנים ושאפשר לאהוב בכל הלב בחור כמו בחורה, שאפשר להיות רֵע עם אדם מבלי שיהיה אתו כל מגע מיני, ולהיפך – שיהיו שני בני אדם בהרמוניה מוחלטת בין גופותיהם ואילו הם עצמם זרים זה לזה, אם לא זרים הרי רחוקים ולא מבקשים כלל קרבה אחרת. כי ברגע שהמין מאבד מ”אי טהרתו" ונעשה לעניין פשוט כאדמה וכאוויר, בריא ואדיש כטבע עצמו והכרחי כמוהו – הרי אין נדרשים עוד “יחסים רוחניים” ושאר מליצות שדופות כדי למלא כאן משהו ולשמש “מטהר”."

יזהר השיב לה ככל הנראה בנימה ה"אבהית" החביבה עליו, שכן זכה לתגובה החריפה הבאה: “רציתי לבקש ממך שלא תזכיר לי את האבהות שלך, אני שונאת את המלה, אני שונאת כל אב, הם מיותרים לדעתי. וגם אני אינני אמך, ואין לי כל רגש כזה אליך. אם אתה חושב שזהו יחס של אדם אל אדם, אינך אלא טועה. כשאוהבים אי אפשר להיות אלטרואיסט ומוותר ואם רחמנייה, או שאהבה זו היא חלקית, זעירה, חברות, חיבה אימהית כמו שלי אל נעמי זרחי. כל אחד רשאי לאהוב בדרכו, אני אינני יכולה לאהוב אותך כך. אחרים – אולי.”

יהיו עוד גיבורי ספרות שישפכו אור על הצמד “אהבה רוחנית מול תאוות בשרים” – וכי מניין שואבים מידע על החיים אם לא מן הספרות? נעמי עתידה לקרוא (בגרמנית) את Point Counter Point של אלדוס הקסלי,⁵ שראה אור לראשונה ב־1928, ושם תמצא הד לדילמה המעסיקה אותה. ישנו שם וולטר, האוהב האפלטוני, שהתאהב במרג’ורי כי פירש את קרירותה כעליונות רוחנית, ועכשיו אינו חש כלפיה אלא רגש חובה. בעיניו, יחסי מין אינם אלא רע הכרחי (עמ' 14). וישנו פיליפ קוורלס, בן־דמותו של המחבר, שמלגלג על וולטר המשלה את עצמו שהוא חווה אהבה רוחנית, ובעצם הוא תקוע עם אישה משעממת (עמ' 194). ולעומתם, אוורארד וובלי, המאהב החושני, המתואר כ־"irresistible cave-man". היא תזדהה עם אלינור, המבקשת מפיליפ אהבה “אקטיבית”, וָלוא – תצטרך לחפש מאהבים.⁶

בסתיו 1939 תקרא נעמי (בגרמנית) גם את בית טיבו לרוז’ה מרטן די גאר, ותתקומם כאשר אחד הגיבורים המרכזיים ברומן, האח הצעיר ז’אק – זה הדוגל באהבה טהורה ולא גופנית, היפוכו הגמור של מלורס – “ייכנע לתאוותו” ברגע של חולשה: “הוא ביקש למשול ברוחו, אך ידע שעתה לא תחזור ז’ני לחדרה, ששוב לא ייפרדו אותו לילה… “גם אנחנו”, אמר לעצמו, “אנחנו כמו האחרים…” שמץ של כעס, מעין יאוש, נתערב בתוך תשוקתו. תקוף סחרחורת, חיבקה, בתוך הדממה, בתוך האופל האופף הכול. עווית פתאומית נטלה ממנו את הנשימה, הטילה בו שיתוק… זו רפתה מיד, הנשימה חזרה אליו, ומתוך רגש של פורקן, עם קורטוב של בושה, עם טעם מריר של עצבות, של בדידות, חזר ונתפכח.”⁷ עד כדי כך התרשמה מן הדמיון בין יזהר לז’אק, המשורר, הפציפיסט, המאמין באהבה טהורה ורוחנית, שהעתיקה קטעים מן הרומן ליומנה, ואת חלקם שלחה לו בתרגומה (י"ט בשבט תרצ"ט).

נעמי נתקפה חוסר מנוחה. יזהר היה רחוק, מכתביו היו רחוקים. לעומת זאת גילתה פתאום שהיא אבן שואבת לכל הבחורים סביבה, ואלה מלהגים ומספרים ומחזרים אחריה בצורה שנראית לה מגוחכת. הקיץ הגיע, גופה להט והלהיט את כל מה שבא עמו במגע. היא ניסתה לאייר שירים משירי רחל, סקיצה ועוד סקיצה, וכל העת חלחלה בה הידיעה שמשהו עתיד לקרות. ולבסוף קרה מה שקרה. האם מוכרח היה לקרות? “כמה קל להבין את הדברים האלה אצל ליידי צ’טרלי,” כתבה בב' באייר תרצ"ח, “וכמה קשה לחיות אותם ולדעת – נכונה עשיתי.”

ראשון למחזרים היה יהודה, חברו של אחיה אפרים, ש"קפץ" ערב אחד והזמין אותה לטיול. היא דחתה אותו, והמשיכה ברישום הסקיצות לשירי רחל. אמהּ כבר שכבה לישון, יזהר היה ברחובות ומכתבים ממנו אין. לבה היה מר עליה. והנה נכנס חבר נוסף של אחיה, שאל עליו, אבל לא יצא כלעומת שבא, אלא לקח לעצמו כיסא והתיישב מולה. ופתאום היא ידעה שתוכל ללכת אחריו, וידעה גם מה יהיה לכשתלך. “את נחמדה היום יותר מאשר תמיד,” אמר לה, והיא השתלהבה. “אח”כ ניגש אלי ואני לא כיהיתי בו, חיבק אותי, נשק לי בשפתי וקרא לי ללכת עמו ואני הלכתי. וכששבתי משם, הרבה שעות אחר חצות, היה לבי מלא שלוה מוזרה. חיבקתי אדם זר, רוויתי את גופו, גוף זר, לא ידוע, וכל זה היה ברור כל כך, מובן כל כך והכרחי כאדמה עצמה. ושוב דבר מן המתועב לא היה בזה, שום דבר מן המכוער, לא תהייה ולא מחשבות ולא פקפוק ולא חשש, רק אמת של גופים שכורים וכוספים, נמשכים זה אל זה באמת."

זו הייתה נקודת שבר כה מרכזית, כה משמעותית, שתוצאותיה ילוו את נעמי ויזהר במשך כל חייהם.

באותו קיץ התאהבה בו. התאהבה ממש. אמנם לא מיד, אבל בתחושה חריפה של חופש, של בחירה, של נטילת גורלה וגופה בידיה. וכמובן, גם בידיעה שמדובר בבגידה, ובבגידה כפולה. מפני שהיה ברור לה איך יזהר יגיב כשייוודע לו מה עשתה, ובעיקר – במי מדובר – בבחור שהוא היפוכו הגמור, מכל בחינה שהיא, ועם זאת קרוב שבקרובים. בחור שהוא מתעב. וכל כך הייתה ערה לבגידה, שבתחילה כינתה אותו ביומנה בשם “הלה”. “אני יראה לכתוב כאן את שמו,” כתבה בפרץ של וידוי ארוך ונרגש, בב' באייר תרצ"ח. “יזהר אמר שמיאנתי לתת לו את המחברת, כי אני מונעת ממנו את המחברת כשאני מאוהבת. ואני, קונם עלי שלא נתאהבתי, אם כי הלה עלול לחשוב אולי שאני אוהבת אותו. הוא אמר לי באותו ערב שהוא בטוח שהקיץ “אהיה שלו”. מוזר, לפני שנה, שנתיים, הייתי חושבת את עצמי לחסרת מוסר, לפרוצה, אילו עלו מחשבות כאלה בדעתי. וכיום – כיום אני יודעת – ידיעה מוזרה, מה משך אותי אליו. הן רק, רק הגוף. […] אני אוהבת את יזהר. אבל אני, ילד שלי, יזהר שלי, […] אני הנני מאותם האנשים יזהר שאי אפשר להם בלעדי זאת. אני אישה, וזה זמן רב, זמן רב תוסס ויוקד בי דמי, ומשתכר ואינו מוצא מרגוע עד שהלהיט את העולם שסביבו. רק בך לא ידעתי לצקת שלהבת, יזהר, רק בך לא, וכל אותה שירת הדמים שלי ושבי, כל דמי הרותחים לא העירו בך ולא כלום.”

נעמי לקחה את גופה ואת גורלה בידיה. כשקראתי לפני שנים אחדות את יומנה של אנאיס נין משנות השלושים (שתרגם ישראל בנה), הבנתי לראשונה מה היה לורנס לבני דורה. שוב אין ברירה אלא להשתמש במילה נביא. דור שלם של אינטלקטואלים ובוהמיינים אמריקנים ואנגלים, שנולדו בשלהי התקופה הוויקטוריאנית הפוריטנית ובחרו לחיות וליצור בפריס, נאנחו אנחת רווחה קולנית כמעט. הנשים קיבלו עכשיו את אישורו של הנביא שמותר, ואף רצוי, כמעט חובה, להיענות לצו הגוף. לראשונה קיבלה נעמי אישור לכך ש"הדם הוולמני הרע" הזורם בעורקיה אולי אינו רע כל כך, אבל יותר מזה: שמשהו בסיסי מאוד ביחסים הגופניים בין יזהר ובינה אינו כשורה.

בתחילה ייחסה זאת רק לביישנותו של יזהר ול"פריצותה" שלה. באותו וידוי ארוך של תחילת אייר כתבה בבגרות מפתיעה:

אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך זה חמש שנים וחצי, ובאותם הימים היה גופי איתן ורוה ויוקד כבר באותה אש זרה, ומריע אותן התרועות, ואתה היית ילד בישן. ואני אהבתי אותך יותר מאשר את עצמי וחשבתי שנכון אתה עושה. שצריך להיות בישן כמוך, שכל הבשר אינו אלא הבל, גסות, כיעור, שאפשר בלעדיו והחנקתי כל מה שהיה בי, הרסתי, ניסיתי להרוס, עד שפרץ שוב בגבע, ואני נלחמתי, נלחמתי נגדו ואתה הבינות לרוחי, תמיד אתה מבין יזהר ואעפ"כ אין אתה יכול להיות כמוני, אין אתה יכול להתלהט כמוני, אנו שונים בזה כל כך. יזהר, אני מדברת אליך ולבי מכה גלים וכואב, יזהר, כואב. בי"ת וקו"ף ומ"מ ועתה הלה, ותמיד אהבתי אותך יותר מאשר אותם, נתת לי הרבה ואת עצמך מנעת ממני. מדוע? וכי אפשר לשאול שאלה כזאת? אני יראה שאם תקרא פעם את העמודים האלה לא תראה לפניך אלא אומצת בשר תאוותנית, תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה גבוהה…

בשלב זה עדיין ראתה צורך להתנצל: “ואני, הן אישה אני […] אש עצורה בעצמותי, ומוכרחה לפרוץ לה דרך, אין בי כוח דיי, אין בי שכל מספיק שיבלום, אם אוסיף לבלום ולבלום איחנק, יזהר, המבין אתה?” היא נחרדה מהמחשבה שיזהר ימאס בה, הוא “האוהב את גליליה ואינו רוצה כלל לגעת בה, להרגיש אותה עד תהומותיה, ללחוץ אותה אליו ולשכוח את כל העולם כולו”, לא יוכל לשאת “יצור הסוטה תמיד ושופך את נהרותיו ומפזר את טובו על פני העולם.” ואת דפי היומן האלה מראשית אייר חתמה במלים העצובות: “מסכנה נעמי”.

תוך זמן קצר ניכר בה שינוי. היא בילתה יותר בחבורת בית הכרם, עם אנשים שיזהר זלזל בהם וסלד מהם, ושגם היא בהשפעתו סברה פעם שהם סנובים וריקים מתוכן. היומן חושף נעמי קצת אחרת, בטוחה יותר בעצמה, נהנית בחברת אנשים זרים ב"נשף" יום ההולדת של חברתה חנה, נהנית לבלות ערב בלי להסמיק, סתם לבלות, ובעיקר בלי לחשוב על הבלותו של בילוי שכזה.

עכשיו נזכרה במשהו שיזהר כתב לה על פתקה ביבנאל, באותיות גדולות, בעניין הציות לקול הדם, הזיהום והטהרה: “לציית אין פרושו לא־להילחם, אלא להיות בהרמוניה. אחרת יהיו כאן חוקים קבועים שיסיחו את הדבר מגבולות הטוב והרע ויעשוהו בלתי תלוי ברצון. רק אין מקום לשאול אם לציית מותר או אסור, כיון שעצם הציות הוא פסגת כל התהליך כולו. אם טהור שורשו של התהליך או מזוהם, בזה מותנה גם טיב הציות. ואין להאמין שנלחמים בעוז כזה לטובת הזיהום, כי אם לטהרה. הזיהום הוא ויתור. שלילה. אי־מלחמה. ויש להבדיל בין ציות לכניעה. הבלתי מוסרי הוא רק זה שנוצר מתוך ויתור.”

בהיסח הדעת כתבה פתאום את שם הבחור ביומן: רענן. רענן ויץ, בנו הבכור של הדוד יוסף, אחיו הגדול של יחיעם. במתכוון או שלא במתכוון בחרה בהיפוכו הגמור של יזהר, אבל גם במתחרה שיערער אותו יותר מכולם. כל כך הרבה סיבות היו לכך: רענן, בכורו של הדוד יוסף, הוא מהמיוחסים. הוא מהחבורה של מיקה ויצמן, הוא מאלה שלמדו בגימנסיה, לא בסמינר, והוא תשובה הולמת לגליליה קטינקא. הוא מבוגר מיזהר בשלוש שנים, כלומר בן עשרים וחמש, וכבר הספיק ללמוד ארבע שנים באיטליה, לחזור עם דוקטורט ולהתקבל לעבודה בסוכנות. הוא חברו הקרוב של האח ישראל, וכמותו גם הוא משופע בביטחון עצמי ובניסיון עשיר עם בנות המין השני. בעיני יזהר בן־דודו, כמו גם בעיני יחיעם אחיו, הוא שחצן מאין כמוהו.

נעמי התעקשה בתחילה שאינה אוהבת אותו, ושאין מדובר אלא במשיכה גופנית בלבד. בג' באייר, בלילה, אף טרחה לציין שכולם מדברים בגנותו באוזניה: “אחי הצהיר שהוא שונא אותו, אמא מצאה שהוא מפוטם ומגעיל, יחיעם, הנמצא עכשיו כאן, הצהיר שרענן מטורף ורֶמה החזיקה אחריו.” את התפעלותה שלה “מחופש מהלכיו של רענן, מרוחב הלב שלו, מדרך הדיבור הבטוחה”, תירצה בתחילה כשטות מוחלטת: “כל זה אינו אלא עירוניות ירושלמית שאינה מעלה ואינה מורידה.” שוב ושוב תיארה עד כמה היא אוהבת את יזהר, או יותר נכון את הנשמה שלו: “פעם אמר לי יזהר שהוא מתאהב בנשמות יפות, ולא בפרצופים יפים. ואני – מעולם, מעולם לא פגשתי נשמה יפה מזו של יזהר, מעודי לא הערצתי אדם כפי שאני מעריצה אותו […].” היא הייתה אחוזת חרדה שמא המחברת תיפול בידי יזהר, ולא ידעה עד כמה היא צודקת: “מחברת זו אסור לו לקרוא, אי אפשר שיקרא, יותר מדי טוב הוא מכיר את רענן ושני אלה לא יוכלו להביט זה בפני זה, ובכלל איך אפשר שידע?” נבהלה כשגילתה שהיא קוראת לרענן בשמו: “נזכרתי פתאום ששלשום לא כתבתי את שמו כלל וכיניתי אותו סתם “הלה”. שכחתי, אך הן אשתדל בכל כוחי שלא לתת ליזהר מחברת זו.” האם באמת לא רצתה שיגלה? והרי יכלה למחוק את השם מן היומן? בד' באייר ביטלה את כל דבריה הקודמים כטיפשיים ואפסיים: “מהי כל ההתרגשות הזו על הגופים והגופות, מהי כל הפילוסופיה השטותית הזו שיצרתי כאן ושיר ההלל הגדול שזימרתי. הבל, הבל הכרחי. צריך לפרוק מפעם לפעם את החשמל מתוך הגוף כדי שאפשר יהיה ללכת הלאה בלב שוקט ורוח קלה.” ומיד הוסיפה שרענן חזר: “מחר אלך אתו לטייל, אני יודעת מה יהיה כמעט מראש.”

את יזהר לא ראתה זמן רב, אבל שמו צץ כל העת. אצל רֶמה היא הזכירה בכוונה את שמו, ושמעה בתגובה “שגליליה מתפעלת ממנו,” שגליליה אמרה: “הוא אוצר חי, אפשר לדבר אתו על ספרים ועל החיים ועל שאלות משאלות שונות ואח”כ לצאת אתו לשדה ולהגדיר צמחים." בהתאכזרות עצמית אמרה לרֶמה שלא קשה להתאהב ביזהר (ערב שבועות תרצ"ח), ורֶמה אישרה זאת והוסיפה תובנה משלה, שהוא “מכניע”. בלי לדעת עד כמה היא מכאיבה לנעמי, ציינה לדוגמה את מריון, חניכתו של יחיעם, “שעמדה להתאהב ביזהר אך נסה מפניו, נסה פשוטו כמשמעו, משום שידעה שאם תתאהב בו, לא תהא זו אהבה אלא כניעה […] מוטב להן לברוח מאשר להיכנע, אומרת רֶמה, וכל בחורה שתכיר אותו קצת יותר מקרוב תברח מפניו. אח”כ סיפרה שגליליה מתפעלת ממנו, שהקיבוץ כולו אוהב אותו. ועוד סיפרה, והשם יזהר ריחף כך כל הזמן בחדר וזעזע אותי עד תהומותי. אולי, אולי גם אני נסה מפני ה"כוח" הזה שיזהר שמו, נסה ככל האנשים הנפגשים אתו."

ברענן אהבה בעיקר “את חוסר הפאתוס, אותה פשטות, אי הפקפוק, אותו פקפוק השנוא עלי כל כך, זה שהפך כל רגע טוב עם יזהר לגועל בעיני” (י"ד בסיון תרצ"ח).

בט' בסיון, לאחר שבוע של חששות וסבל, הקאות ובכי, נעמי כתבה ביומנה שייתכן כי היא הרה: “עלי לכתוב הכול, לשפוך מעלי את כל מה שקרה, וקרה הרבה, יותר מדי. ואעפ”כ אין בלבי כל חרטה, אני עשיתי מה שדרשה ממני השעה, וכל זה היה מוצדק כי נעשה מלב שלם ומלא. ולאחר שנרגעתי אפשר לחיות הלאה. אפשר."

אפשר, אם כי בואו של יזהר לירושלים טלטל הכול. בי"ד בסיוון תרצ"ח כתבה:

יזהר כאן. ואני אחרי שבוע של אימה, של זוועה, של חלחלה ועלבונות איומים (כל זאת יסופר “אחר המעשה”) חזרתי היום במקצת למנוחתי. אני הרה, הרה לרענן. מחר או מחרתיים אני נוסעת לתל־אביב כדי להיפטר מן ההיריון הזה. ישמרני אלוהים מאמא, ישמור אלוהים מכל אדם שיוכל להיוודע לו הדבר הזה. […] אני האישה שהלכתי לבקש דרור לעצמי, אני האישה שרציתי להשתחרר מיזהר, אני האישה שרציתי לתת חופש לכל מה שהתפרץ מתוכי, אני היא שנתפסתי לאסון זה. אבל מוטב להיפטר, מוטב כל דבר שבעולם ובלבד שלא ללדת. שוב נדמה לי כי העולם נפתח לפני, כי יש לי עדיין סיכויים לחיות, לשוב ולחיות, לצייר, ליצר, להתאוורר.

נעמי לא תלתה את הקולר ברענן. ובתוך כל הבכי, הייסורים והבושה (ושלושה ביקורים מביכים אצל רופאת נשים), יש בה גם גאווה קטנה של אישה: “גופי אני חסון ובריא, אברי חזקים […] במידת מה, אם כי מצחיק לומר זאת, אני גאה שהריתי, שגופי בריא כל כך.”

רענן, שלא כיזהר, הוא “פרוע, אני יודעת, ובפראותו הוא עדין וטוב, תובע, לוקח ומוותר, כוח ככוחי.” והוא יודע להרגיע: “הוא לא חדל מדאוג לי. […] התעניין ושאל, היה קרוב יותר מאשר בעל או אח, והרגיע, הוי כמה הרגיע.”

בט"ו בסיון נסעה נעמי לתל־אביב לקליניקה של ד"ר פרויד (היא אינה מתייחסת לאירוניה שבשמו.)⁸ הוא קבע שהיא אכן הרה, והפנה אותה במבוכה לרופא אחר, שהיה אמור לאשר כי ריאותיה חלשות, כביכול, וכי אסור לה “במצבה” ללדת. בכסף שהשאיר לה רענן במעטפה בחנות “אהל” – עשר לירות – שכרה חדר במלון “אקסצלזיור” שעל שפת הים, ושילמה לד"ר פרויד על מה שקראה הפלה מלאכותית.⁹ היא באה לבדה. ליזהר, שסר לירושלים דווקא אז, כדי להדפיס עם חבקין את סיפורו החדש, אמרה שהיא חייבת לסדר משהו אצל רופא בתל־אביב, והוא “מתוך חוסר הבנה ואי ידיעה התלוצץ כדרכו, הפריע לי לארוז.” רענן עבד בסוכנות, והבטיח שיטלפון ואולי יבוא לבקרה בשבת. הוא הסתפק בכך שטלפן, והיא, במקום להתלונן על בדידותה, הייתה אסירת תודה: “משהו עמוק יותר מאשר יחסי מין נתהווה כאן, כעין שותפות, מעין אחריות הדדית שאיש לא דרש אותה ושום חוזה לא נחתם עליה,” כתבה בי"ט בסיון. בפרקי היומן תיארה בפירוט, בדייקנות ובכנות האופיינית לה את הביקור בבית־החולים, את האירוע עצמו, לפני ואחרי, על כל פרטיו הקשים והמביכים, את שלושת ימי ההחלמה הכאובה בבית המלון ואת השיבה הכאובה לא פחות הביתה, לירושלים, אל אמה המייבבת, החושדת, המשערת, ואל יזהר החף מכל חשד. בי"ז בסיוון, בתשע בערב, אל מול הים הרועש בכוח, על כיסא מרגוע במרפסת בית המלון, כתבה ביד שכבר כאבה מן הנרקוזה, כשאנשים רוקדים למטה לצלילי “פר מיר ביסט דו שיין”, איך חזרה מבית החולים של פרויד בשבע בערב עם תחבושת על רגלה, “כדי שהפרסונל כאן יניח ויאמין לי שמחלתי היא ברגליים,” כתבה בתמימות. אחד העוזרים אכן תמך בה, “ואני, כל עוד נפשי בי טיפסתי לחדר.”

“הריון זה הרחיק אותי מיזהר אלפי פרסאות,” כתבה יומיים לאחר מעשה. “דרכו להרגיש שונה יותר מדי משלי, אין אנו יכולים להרגיש ביחד. כשאני זוכרת את אותם הלילות שהייתי לוחשת בהם ליזהר: מדוע אינך כאן? אני כולי כאן ואתה אף פעם… אילו ידע כמה נורא לומר דברים כאלה… וביום יכול היה לומר לי שאהבה היא הרמוניה, שלמות בהרגשה, שותפות. האפשר לאהוב רק ספרים שקראו, רק נשמות גדולות?”

השיבה הביתה הייתה קשה: עודה חלשה, בגוף ובנפש, ועליה לשחק ולשקר ולשקר, “מוקפת שקרים כחומה, שיקרתי לאמא, ליזהר, לכל העולם”. והצורך להכריע (כ"ג בסיוון): “אי אפשר להוסיף ולחיות עם רענן ולאהוב את יזהר […] וכי אפשר לאהוב את יזהר אחרי שחייתי עם רענן?” בקושי כשלה אל חדרה, סידרה את חפציה כדי שאמה לא תחטט בהם, וכבר יזהר קורא לה אל המטבח ואוסף אותה בזרועותיו. היא פרצה בבכי: “חלשה הייתי, רגלי פקו וגופי היה תשוש וחלש, ותוכי היה מזועזע […] ואני חזרתי מתל־אביב לא אל יזהר אלא אל רענן, רענן צריך היה להיות הראשון לקדם את פני ולהפטיר בקצרה “שלום, מה שלומך” כדרכו, וכאן היה יזהר, ויזהר אהב אותי, וכשאספני אל בין זרועותיו היו הזרועות שופעות אהבה, ואני לא הייתי ראויה לה כלל. אני שבתי מבית החולים לאחר שהרגתי עובר, והוא נברא בי ע”י גבר אחר, ויזהר אינו יודע דבר וחצי דבר מכל זה, וכשאני חוזרת תשושה וחלושה, הריהו מקבל אותי בין זרועותיו ומפייס." הסצנה הבאה הייתה על גבול האבסורד. נעמי שכבה על הספה, יזהר ישב לידה והחל לפנק אותה. “תוך כדי פינוק לקח את ידי ואמר: ידייך כידי יולדת. אמנם לא ראיתי יולדת מעולם, אך כך אני מתאר לעצמי ידי יולדת.” ועוד הוסיף, “כשבאת היום הביתה התאים לך כל כך לבוא ולמצוא כאן תינוקת שלך. תארי לך כמה נפלא היה אילו מצאת כאן ילדה כצילה של רינה, בת שנתיים בערך שיכולה היית לתפוס ולהרים אותה ולפול על צווארה ולנשק אותה ואפילו לבכות… זה התאים לך כל כך. אינני יודע מדוע, אבל הרגשה כזאת הייתה לי.”

שבוי ברעיונות רומנטיים דיבר על כך שמסכים היה שייוולד לה ילד ממישהו אחר, שהיא צריכה לחפש לה אדם כלבבה, רק לשם מטרה זו, שתלד לו ילד. וכששאלה, כולה זוועה, אם לא אכפת לו שתחיה עם מישהו אחר, אמר שאת אותו אדם היה שונא ודאי, אבל את תינוקה היה אוהב. ועוד הוסיף ששם בנה יהיה יזהר. “הוא חזר ואמר שלעת עתה הוא עומד באותו מקום שבו עמד, בסלידה מוחלטת, בהתנגדות פנימית לגרום למישהי תשעת ירחי הריון ולידה.” והיא – מזועזעת כולה – “מה יכולתי לענות לו, אילו ידע שבאותו בוקר חזרתי אחר שנחתי מהפלה מלאכותית, אילו ידע כי באותה שעה בה העתיק כאן את סיפורו “משעולים בשדה” שכבתי אני בבית החולים של ד”ר פרויד?" היא רצתה לידה את רענן, ואולי גם אותו לא, אולי רק את אותה מנוחה שבמלון אקסצלזיור, ובאותו רגע נשמעו צעדיו של רענן במדרגות ויזהר נסתלק מעליה באחת. “איום. כל דמי פרץ לראשי ואני טמנתי פני בכרים. שניהם כאן. ואין מה להוסיף. רגע כזה עלול להטריף דעתו של אדם. […] ועוד הוא ישנו – באה אמא. השלושה – אמא הלכה למטבח ופרצה בבכי.”

במוצאי שבת כ"ו בסיוון חזרה שוב ושוב על המשפט “אני אוהבת את רענן”: “שוב אוהבת, ואחרת, ואדם אחר ושונה מכל אלה שידעתי. […] שוב אש, שוב ושוב מתחילה נעמי להאמין שאותה אי אפשר לאהוב, ושוב מפרפר הלב ומחכה ועוקב ומחפש, ושוב נתפנה הראש ויש מקום בו לעולם כולו, ושוב יפות השקיעות ויפה לקום, וטוב ללכת לעבודה, וטוב לשוב ממנה, ואפשר לצחוק ואפשר לשמוע והכול פתוח לפנייך, פעור לפנייך, ומחכה לידך השלטת. ושוב שירי רחל, שוב אפשר לרבוץ עליהם ולקרוא ולבכות ולצחוק ולאהוב.”

מדברי רענן הסיקה שתפקודו המיני של יזהר לקוי, ומכאן מליצותיו על אהבה שאינה חייבת להתממש גופנית. רענן טען (כך כתבה ביומנה בי"ח בסיוון תרצ"ח), שהשקפת עולמו של אדם נובעת, אולי, “מפגם של מבנה גופו. הוא התכוון אל יזהר, שלא חי מעולם עם בחורה,” וגם עם נעמי לא חי מעולם “חיים מלאים”. בכ"ח בסיוון סיכמה לעצמה שהגיעה העת לנתק את החוט הקושר אותה אל יזהר:

ומה היה בעצם כל זה? לשון גסה ומדעית תחרוץ: יזהר איננו נורמלי מבחינה מינית, על כן התנהגותו כולה אינה טבעית ורגילה, ונעמי – הטבעית והבריאה, זו החסונה והמוצקה (כפי שאחי קורא לי) לא יכלה שאת את ה"אינפנטיליות" של יזהר ועתה היא עוזבת אותו. […] אחר שידעתי את רענן, או נכון יותר אחר שחשתי את רענן ובלבי רטטו נימים של אהבה אליו, אי אפשר לשוב ולאהוב את יזהר.

בכ"ט בסיון תרצ"ח (26.6.38), ליל עוצר בירושלים, היא העתיקה ליומנה את מכתב הפיטורין (כמו שיזהר עתיד לקרוא לו) שבדעתה לשלוח ליזהר למחרת. המכתב נשלח וגם הגיע ליעדו. הוא פתח במלים: “אני חיה שוב, יזהר. שוב טוב לחיות, ובייחוד – לצייר. אני עומדת יום יום על גגו של בצלאל, ומציירת. […] אני לא אבוא אליך, לא השבוע ולא במשך שני החודשים הבאים. קיבלתי כאן, בבית הכרם, עבודה בקייטנה […] גמרתי אומר שלא לכתוב לך בחודשים הבאים. הדברים העומדים לפני צריכים להגיע לפסגה שהיא, ואת הדרך עלי ללכת לבדי, אפילו בלעדיך. […] “זהו צו הגאווה, במו ידי”. אם קשה תהיה הבדידות ונוראה ביותר – לבי אומר לי שטובה תהיה מחצאי דברים, מהיסוסים שאין להם סוף, מאי בהירות ועקמומיות כזו שהייתי נתונה בה עד הנה.” בסוף היום סיכמה חגיגית ביומנה:

כ"ט סיון, ירשם יום זה וייזכר. […] ליל מנוחה, ליזהר, לילד יזהר, שעתיד לקבל בשבוע זה מכה חריפה. לבי מתכווץ, אך אסור לרחם, אין רחמים במה שנוגע לעתיד, אין רחמים במה שנוגע לעצם עצמך. אני עצמי עוד אינני מתארת לעצמי חודשים רבים שלא אכתוב בהם ליזהר ולא אקבל ממנו מכתב, אינני מתארת לעצמי כיצד יכול הדבר להיות, כיצד אפגוש את יזהר אחרי מכתב כזה, ומה יעשה הוא? הישלח לי חוברת של גיליונות לכשיופיע הסיפור, אם לאו? היכתוב אם לאו, היסע לגבע, איפה יהיה בשנה הבאה ומה יעשה, מה יהא על יזהר בכלל, כיצד אני מנתקת מעלי שש שנים, ומה יהיה אם רענן לא ימלא את לבי ואני אשוב להתגעגע אל יזהר, מהו כל זה? […] וליל מנוחה לרענן, נערי. גורל מוזר הביאך אלי, להוסיף סבל על כל מה שסבלתי. איני יודעת מה עתיד להיות, אני סומכת על ישרותנו.

נעמי ידעה היטב עד כמה עמוק הקשר שלה ליזהר. שש שנים של חברות צמודה, של מכתבים, ביקורים וחוויות כתיבה משותפות הפכו אותו לחלק ממנה. הקשר עם רענן לא נראה בטוח, היא עברה תהפוכות קשות בגוף ובנפש, ובכל זאת היה לה אומץ להתנתק מיזהר. הימים היו ימי אי וודאות. המצב בארץ הלך והחמיר. בז' בתמוז תרצ"ח כתבה: “בירושלים יש שוב עוצר, השבוע היה גדוש מאורעות, מעשי רצח וחבלה, פצועים והרוגים בירושלים ובארץ כולה. הרוחות נסערים שוב, ובערבים אנו יושבים בבית וחובקים את המיטה.” חוץ מרענן לא יכלה לשתף איש במה שעובר עליה, אפילו ביומנה לא הצליחה לכתוב הכול בצורה מסודרת, ועל חלק מהדברים דיווחה “לאחר המעשה”, כלשונה.

מכתב נוסף הגיע, גלויה, ובה יזהר מקונן על כך שלא התקבל לעבודה בגבע (ואיך חשב שהרעיון מעשי בכלל?), ועוד מכתב שציטטתי ממנו קודם, ובו הוא מתייחס לתחושת הריחוק שלו מסיפורו שבדפוס (“משעולים בשדות”). הוא מוסיף את הנזיפה על כך שדווקא בימים קשים אלה, בימי “בין השמשות”, היא קמה ומוצאת לה שעה להתחשבן אתו על “ימים עברו, ימים אלה וימים יבואו”, והוא מבקש ש"תמצא מטבעותיים ותשתלשל לרחובות". “דומני,” כתב, “שקצת חייבה את לבוא… אל תנפחי את שפתייך “אינני חייבת מאום, לא קצת ולא הרבה” – חשבי רגע שטוב יהיה כשתבואי, כששום סוף גיליון לא יפריע לנו מאמור את מה שצריך להיאמר עד הסוף, עיניים מול עיניים. רְצי, ובואי”… “רצי ובואי,” כותבת נעמי לעצמה, “אבל אני אינני רוצה לבוא, ואין כאן כל דברים שצריך לאמור אותם עד הסוף ולא נאמרו, אין לי כל חשק לשוב ולדוש בכל זה.”

בי"ג בתמוז יזהר מצא בכל זאת דרך להגיע לירושלים, ונעמי נזעקה ביומנה באותיות ענק: “ומה עלי לעשות כעת? לפעור את פי ולזעוק יזהר? להתפלש בעפר ולצעוק? למרוט את שערות ראשי ולשאול את עצמי מה יהא עלי, אנה אני הולכת ומהו כל זה? היום היה כאן יזהר ושוב אין בי מתום, שוב נקרעו כל הפצעים, הכול שותת בי דם, עכשיו, כדבריו של יזהר. אינני רוצה לאהוב, אינני רוצה אהבה. אני רוצה לקום בבקרים ולצייר, לגמור את עבודתי ולשוב ולשקוע בציורי, מפעם לפעם לכתוב למישהו – שוב נפצעתי, שוב נפצח והתפוצץ הכול.”

יזהר אמר שסיפורו עתיד להופיע בחודש הבא, סיפר שבמשמר השרון הציעו לו משרת מורה, ואפילו מוכנים לממן ארבע שנות אוניברסיטה על חשבונם, בתנאי שישוב אחר כך ויהיה חבר בקבוצתם, ושהוא דחה את ההצעה. אז שאל אם הוא עוד חסר לה, אם בואו משמח אותה ומתי התחילה אותה אדישות שלה כלפיו. אמר שאינו רוצה להיות “ידיד”. דרש הסברים. מדוע אין היא דומה לאן ויקרס¹⁰ ועוד נשים “כאלה” שמחו כל כך נגד “הדברים האלה”, שלא רצו ילדים והתנגדו לצורה זו של חיים ולנישואים וכו'. הוא אינו רוצה להיות שונה מאשר הנו. עודנו עומד בדעתו שאינו יכול לקחת חלק ב"דברים האלה", שהיא איננה יודעת איזה סבל כרוך בהם… (אילו ידע!! כותבת נעמי בסוגריים בי"ח בתמוז). לבסוף אזרה נעמי אומץ והפטירה שייתכן שהיא אוהבת מישהו אחר. “כמו תמיד,” אמר הוא. ובמקום להאזין, במקום להקשיב

החל לספר לי שהרי גם הוא אוהב, וכל השנה כולה ואפילו עכשיו, ולא פעם שאל את עצמו באיזה זכות הוא נוסע לירושלים כשהוא קשור במקום אחר, ואח"כ נוכח תמיד שאין זה מפריע ואין זה סותר כל עיקר, ותמיד כשהייתי באה לרחובות היה ברגע הראשון שואל את עצמו: מה כל הרעש? בשל זו כל הרעש? אלא שתמיד ידע שהוא מרמה את עצמו, ומלבד ההפתעה של הפגישה שהייתה מסלפת את הרגשתו הייתה זו תמיד שלמה, כי כשנעמי איננה היא חסרה תמיד, ותמיד הוא מרגיש בחסרונה. שאלתי, מה יש לו בעצם אלי? – הרבה מאד. – מהו הרבה זה? – אפשר לכנות אותו בשם בנלי. והוסיף שאם אקרא את סיפורו החדש אראה את הטיפוס ההוא ואוכל אולי להבין יותר, שאין בי שמץ מן הדמות ההיא, וכי יש נימים שלא ידעתי לעוררן בו מעולם ועל כן אינן שייכות לי. […] ושוב אמר שאינני סולחת לו על שנשקתי לו ראשונה, כי הייתי ל"מדריכה" לו כל הזמן ב"דברים האלה". וכי בשטח זה אנו אויבים, ובשאר השטחים אנו שונים זה מזה בתכלית השינוי אלא שדווקא הניגודים האלה הם מקור המשיכה […]

יזהר עדיין מסרב לקרוא ל"דברים" בשמם. שוב דנו בהבדלים ביניהם, ושוב שאל אם היא רוצה שייסע, והיא יצאה החוצה וחיכתה לו שם, אלא שהוא לא יצא, וכשהיא נכנסה לזרזו, מצאה אותו “עומד באמצע החדר שקוע במחשבות ועיניו לחות.” עכשיו, אמר, הוא נשאר בודד לגמרי. נעמי השיבה שגם היא כך, ושממילא לא עזרה לו הרבה. הוא מחה: “הרבה מאוד עזרת לי, אל מי נסעתי כשחזרתי מגבע? אל מי נסעתי כשהדפיסו את סיפורי הראשון? האמנה לך עכשיו כל מה שעשית למעני?” ועוד הוסיף ואמר באותה רומנטיקה שאובה מהספרים כי שם בנה יהיה יזהר וכי יחכה לה, כי דומה שהיא אינה מכירה אותו, ואם היא איננה מכירה אותו, מי מכיר אותו אפוא? ועוד ועוד אמרו, ניצבים באמצע החדר בעיניים לחות ולוחצים יד. לבסוף “לחץ שוב את ידי, התאזר עוז ונשק לי על שפתי, התבונן בי היטב כי אמר שלא יראני עוד. סוף סוף הלכנו.”

עדיין לא נאמרו הדברים בגלוי. כשישב שם, היא מדדה בעיניה “את גופו הרזה והגמיש מכף רגלו ועד ראשו. הידיים נתחסנו השנה, התרחבו, שוב לא הייתה להן הצניעות הילדותית והרזון המדהים, אך הגוף נשאר גמיש כשהיה. אהבתי את הגוף הזה,” אמרה בלבה, “יותר מדי אהבתיו.” מכתבים ממנו המשיכו לבוא. הוא כתב שעודו גא כשהיה ואוהב את עצמו כקודם ולא יבוא אליה כל עוד לא תבוא אליו וכו' וכו'. בכ"ו בתמוז תהתה נעמי איך זה שבימים קשים אלה, בכל הזוועות הקורות עתה בארץ, היא אינה שוכחת את עצמה, וכמוה, איש אינו שוכח את עצמו. “משפחות שלמות נתונות לטבח, נעקדות ונשרפות, בתים נחרבים, אנשים נרצחים יום יום על אם הדרך, העיתון מעוטר יום יום במסגרות שחורות ונוראות, ואני – בשלי עוסקת, בציורי, בעבודתי, ביזהר וברענן, כאילו אין סיבוכים כאלה נפתרים יום יום במחי כדור אחד וברסיס פצצה.”

בט"ז בתמוז (17 ביולי 1938), לאחר סצנת הפְּרֵדָה האומללה בירושלים, שלחה נעמי ליזהר מכתב, ובו ניסתה לבאר לו איך ביום שבו הופיע “אפרים חוזר לאספסת” התחוור לה מה טיב יחסו אליה ומה טיב היחסים ביניהם, “והלב הפותה” התקומם. “הבן,” כתבה:

אני לא קינאתי לך, גם איני רואה בך אויב ואיני מטילה בך אשם. ללב אי אפשר לצוות. אך כשקראתי את “אפרים”, או נכון יותר כשאתה קראת אותו לפני, עלה בי המחנק והחל חותר ומחטט. וכשכתבת לי אותו מכתב מפורסם לפני הפסח, וכשהייתי אצלך ואמרת לי שצריכה הייתי ללכת לקיבוץ של יחיעם, ידעתי פתאום עד כמה אני כבולה; בי האשם, כי סוף סוף אך מקרה הוא שנהר עצום זה נטה דווקא אליך. […] כי אם אוהבים כמו שאהבתי אותך […] אין האהוב מרגוע, אינו מקל, אינו מקלט בטוח, אלא פנינה שחרדים עליה, שאינה נותנת מרגוע ומזעזעת את הכול עד תהומותיו. כל עוד לא החזקת בין זרועותיך אדם שאהבת אותו כך לא תבין אותי, לא תדע מפני מה רציתי שתיסע הביתה. אז תוכל גם להבין מה חשבתי באומרי “ידידים”. אתה היית לי ידיד, עכשיו איני לך – אלא ידידה […] שם בני יהיה יזהר? יתכן. יתכן גם שלא יהיה לי בן. יזהר בן העשרים ושתיים לא היה לי בן. […] אחי קורא לי “מוצקה”, הוא חושב זאת ודאי לגנאי, משום שבשחפנים דקי הגו יש יותר אריסטוקרטיה. יהי כן. מוצקה. זו המרידה, והדם חדל מהתפעם. אתה דיברת תמיד על חופש, ודאי על חופש אחר לגמרי, ומה שאני מרגישה שונה לחלוטין מכל מה שאמרת. אלא שמיום שסלדתי, מאז פרקתי עול – חזרתי להיות נעמי שאינה רוצה להיות שונה מאשר היא. נתמלאתי כוח יכולת ומרץ, ואני יכולה להביט גם ליזהר ישר בפנים ולא להתרגש כשהוא בא ולומר לו שמוטב שיסע, ועם כל הזעזוע החריף שבואו גרם לא לשכוח לחייך אח"כ על זאת שהפרידה הנוראה הייתה בכל זאת סצנה ויכולה הייתה להיות תיאטרלית פחות.

במהלך השבוע הבא קיבלה שלושה מכתבי תשובה מיזהר, “דבר שלא קרה זה שנים, שלושה מכתבים בשבוע אחד, וכולם, אש לוהטת מתוכם.” הוא פצוע, המכתבים פוצעים, וגם אצלה נפתחות כל הצלקות. במכתב התשובה הראשון, המלא מחיקות וסימני קריאה, יזהר השיב לה שבמשך שנים ניסה להפוך אותה לאדם עצמאי ולא תלותי, ודווקא עכשיו כשהדבר מתגשם,

ואותה נעמי הנעלבת על אהבתה, הסובלת בגלל רגשותיה, והתאדמותה, חולשותיה, ויכולתה – כותבת: “איני רוצה להיות שונה מאשר אני, נמלאתי יכולת וכוח ומרץ, ויכולה אני להביט גם אל יזהר ישר בפנים ולא להתרגש” – אלא שביום הזה היא מוצאת לה לחובה ראשונה למחוק ראשית כל את אותו יזהר עצמו. באותו יום שנגאלה חייבת הייתה להחרים את זה השמח בגאולתה מכולם.

הבינות נעמי! זהו הכאב. זהו העלבון.

אני שמלבד דרור זה לא היה דבר גדול בעיני מעולם, והנה עתה כשיש בידינו להיות שני בני אדם יותר זקופים ויותר שווים – עתה כשאין אחד שיחלק נדבה כדי לזכות בתודת השני ובהשפלתו, עתה כשאפשר לבסוף לתת ולקחת בחופש, בגאווה, בלב רחב ופתוח, בני־דרור, את מוצאת לך את הזמן להביא אותנו לכלל סצינות תיאטרליות עלובות ביותר. מדוע נעמי?

האם לא דווקא עתה הגיע יומנו? היום כשאנו חופשיים יותר ושווים יותר? האם לא עתה, דווקא עתה, אני שייכים זה לזה יותר מבכל עת אחרת – לפי שעתה אנו נכונים לדרכנו שלנו, מבלי לוותר עליה, איש איש בדרכו האחת, ועם זה הולכים אנו זה בצד זה, ומציאות האחד דרושה לשני –

ויזהר סיים בתיאור הייאוש שהוא נתון בו:

קשה לי לכתוב, נעמי. אני נתון כעת במצב חשוך מאוד. אלה לילות אחדים שאיני יכול לישון. אני עומד על סף מעשה נואש מאוד. ודווקא עתה כשאפשר להתנחם בניצחונו של השני, שאין עוד זולתו מישהו קרוב אליך יותר, להתעודד בניצחון הרגש הסתום שפעם בך – ולהיווכח שאכן זו היא הדרך, ונכוחה היא – דווקא עתה, את שומטת את הקרקע מתחת רגלי.

איני מבקש ממך מאום. לא עזרה ולא חסד. לכך את מכירה אותי יפה. אני רק פונה בקריאה אל אותה הנעמי, האחות, הבת, ומול כל אלה אל האישה והחברה שלי נעמי – לנסות עוד רגע קט ולהתרומם על עלבונות הכרחיים שבגוף ושבנפש, שיתכן שאפילו מידי באו, כי אינני לא זך ולא טהור: אם רצונך להצליף בי, הצליפי בשוטים ובעקרבים, כמה שתרצי, אבל […] – אל תצליפי בי בקדוש לי ביותר: באהבה ובחופש!

אל תחכי נעמי הרבה זמן. בואי אלי תיכף. רק שבועיים נותרו לי עוד לפקפוקים, אח"כ נעמי – – – אולי מוטב שתבואי עוד קודם. אין זו בקשה, אין זו גם תביעה. נדמה לי שאחרת אי אפשר. יזהר.

זהו מכתב מלא גאווה פגועה. האם, כשיזהר מדבר על נעמי בגוף שלישי, “אותה נעמי הסובלת בגלל רגשותיה, והתאדמותה, חולשותיה, ויכולתה”, כשהוא “פונה בקריאה אל אותה הנעמי האחות, הבת, האישה והחברה” – קל לו לבקש יותר מאשר בפנייה ישירה? נעמי השיבה באותו יום עצמו, בסגנונה הישיר: “גמרתי אומר שלא לכתוב לך בחודשים הבאים. הדברים העומדים לפני צריכים להגיע לפסגה כל שהיא, ואת הדרך עלי ללכת לבדי, אפילו בלעדיך. אין אני רוצה להרבות בפירושים, אין בהם צורך: אחרי שעיינתי וחיטטתי בתוכי מצאתי שזהו הדבר הנכון ביותר.”

יזהר משיב ב־29 ביולי 1938, תוך הפעלת כל תותחי הרטוריקה שלו: האירוניה, הציטוט, ההמעטה בערכה לצד ההכרה בנחיצותה, הלגלוג העצמי לצד ההכרזה הפטרונית שהוא האחראי להתפתחותה:

ובכן את גומרת אומר להחרים אותי. לא לראותני ולא לכתוב לי. הזאת היא הדרך שנמצאה לך לאחר שעיינת וחיטטת בתוכך – כנכונה ביותר. […] ועל כן שלום ושלום, נעמי.

ובכן “האויב” הוחרם, הורחק, והרי זה ניצחון גדול, ושלב בסולם ההתקדמות. השאלה היא רק מה יענה אויב זה. איך הוא “יגיב”. הייתי צריך לכאורה להתעטף בשתיקת אולימפוס נאדרה, או לשלוח לך איגרת בהעוויה תיאטרלית מלאה רחשי גאווה או בוז, וצחוק מגבוה, ו"לא־אכפת", ו… “אדרבא” וכו'. […] והנה ניצחון בדרך העולה קדמתה. אני משמש לך עיכוב ומכשול בדרך זו, את פוסחת אפוא על פני והולכת הלאה. תגיעי לפסגה בלעדי. בכוחות עצמך. […] את רוצה להרגיש שהגעת אל מקומך שלך בלי שמישהו אחר משך בחוטמך והביאך אליו, בטובתך או שלא בטובתך.

אני עצמי, יזהר, אותו יזהר גופו, עם חוטמו העקום ועם גופו הרזה וכל תכונותיו העיקשות – אינני מוותר עליך. אני שולח בחזרה את מכתב הפיטורין. אני רחוק מכל המשחק הזה של בת יענה. ואני יודע היטב, שכשאקרא לנעמי, לנעמי זו שבאמצע, המרכזית, בין כל העשרות המתרוצצות ומתנגשות […] – אל זו שהיא חלק ממני, חלק מעצמי ומבשרי בעל כורחה ובעל כורחי, אם אל זו אקרא, אם אל זו אצעק, או אשתוק – תענה זו בהד, בהד גובר על כל המסוות, על כל אפר העיניים, בקול הבוקע את כל המחיצות המלאכותיות ושאינן כאלה, של נקמות עלובות וקנאות קטנות, ואכזבות מרירות! כאן פועל כוח חזק ממני וממך. לך יש יזהר, ולי יש נעמי. אפילו אם תשתקי, אפילו אם אני אשתוק. אפילו אם אוהב רבים ואחרים – נעמי זו הגרעינית, נעמי של עצמה, נעמי האמיתית, החסינה על כל פצעיה – לעולם תהא שלי – ולא אתחשב בכל התפרצויות מתוך “עיון וחיטוט” או מתוך אינסטינקט הרבה יותר פשוט והרבה יותר חייתי והרבה פחות מליצי.

[…] יודע אני יפה יפה מה פירושו של חופש. וגם רואה אני כיצד החופש הזה מתנקם בי עכשיו וטופח על ראשי. לכי בכל אשר תלכי, עשי כל אשר תעשי – אני רואה, ויודע, ומתייסר – בין אם תרצי בכך בין אם לא – על כל צעד שלך. […] אלה דברי אלייך: אינני מקבל את החרם. אינני מוותר עלייך. ולא אקבל את הפגנת שתיקתך. למרות שכאן חותם הוד מעלתו יזהר…

אבל נעמי סירבה לקבל את הפיצול הזה לנעמיות אחדות, מה גם שפן שלם מחייה ומאישיותה נעלם מיזהר. לאחר שנרגעה מעט והרהרה בדברים, החליטה שמכתבו לא יזיז אותה מדעתה (ביומנה מ־ז' בתמוז):

אין אני יכולה לחשוב על יזהר כפי שחשבתי עליו. ידיד, חבר, חבר קרוב ללב ומבין לו, אבל לא גבר, לא איש, לא בעל. וכל אותם הדיבורים על נעמי הגרעינית, נעמי הפנימית, נעמי האמיתית של עצמה – אינני יודעת אם אינם דיבורי סרק, של חוסר בירור והבנת המציאות. מי היא ס"ס אותה נעמי גרעינית שהוא בטוח בהד שתיענה בו? האין זו אחת הנעמיות, אותה המציירת המלאה את העולם ויודעת להתפעל לאהוב ולכאוב? והאם אין נעמי זו קשורה באותה נעמי שחזרה רוטטת מגנם של הויצים? האין זו אותה נעמי שביכתה את זרעו של רענן שנרצח? והאם אין זו אותה נעמי העובדת בקייטנה, מוצאת נעימה חביבה אל הילדים ומתעוררת לרגעים בהשתוממות שהיא יכולה לאהוב אותם? והאם היא אותה האחת המתווכחת עם אמא וכועסת עליה יום יום משום שזו התחילה לראות ברענן בעל לעתיד ורוצה, ממש, פשוטו כמשמעו, להוציא מפי אם אתחתן עם רענן או לא? הרי כולן קשורות ומחוברות זו אל זו קשר בל ינתק!

ובתוך כל החיבוטים האלה עוד צרבו בנעמי החוויות האחרונות שעברה בתחילת הקיץ, ולצדן תהיות על יחסי קבע עם רענן בעתיד. ביום הולדתו של רענן, ב־29 ביולי 1938, דיווחה ביומנה על ביקור אצל רופאת הנשים, שהציעה לה “אמצעי”. היא קיבלה אותו, אבל ברגשות סותרים. “אמצעי, כלומר? כלומר אני נותנת רשות למשחית. כלומר, אותם היחסים שנוצרו בין רענן וביני ימשכו, והוא, הגוף ידרוש ויתפרק ויזהר מפני הריון ובזה נחסל הכול? הכיצד? האם יתכן הדבר לעשות מיחסים כאלה שבין רענן וביני יחסי קבע?” ואם אין ביניהם משהו עמוק מזה, “למה כל זה? האם רק כדי ל”סתום את טענותיו" של הגוף? […] האם לא טוב יותר לעזוב את כל זה לאנחות ולהשתחרר? הרי אלו שוב כבלים שאני מטילה על עצמי, וכבלים אין אני יכולה לשאת עוד. […] כי אם יחסים אלה נעשים קבע – יהפכו חיי על פיהם; ואם יחסים אלה ימשכו צריכים הם להיות שלמים, אין היראה מפני ילד צריכה להיות גדולה כל כך, אין על הדברים האלה להיות סודיים חטופים ומכלימים ככה; משום מה אני שבה לזכור את הימים ההם בתל־אביב לאחר שהוצא העובר ממני, אותו עלבון צורב ומכלים, עוד היום. למה להתבייש בעובר שבבטנך? למה לשנוא אותו? למה לתת את גופך בידי רופאים שירחיקוהו ממך? למה כל זה? למה לשכב בצדו של רענן ולהרהר: ובלבד שלא להרות, ובלבד שלא יהיה ילד? למה לחשוש ולהרוג כל הרגשה כנה וישרה?" ובב' באב ציטטה את “בן לו היה לי” של רחל וכתבה: “אני רוצה ילד מרענן.” בה בעת ידעה שרענן נפגע קשות מפרשת אהבה נכזבת, ואינו מסוגל כרגע לאהבה גדולה.

יחיעם בא לשוחח אתה. הוא לא ידע על הקשר בין נעמי ואחיו, אך הוא ידע על הנתק בינה לבין יזהר. לימים אמרה לי נעמי שהוא נשלח אליה, אבל לא כך משתמע מן היומן, שמהכתוב בו משתמע שיחיעם באמת חרד על יזהר ובא מטעם עצמו. הוא סיפר על רֶמה חברתו המתעללת בו ומלגלגת עליו, וזאת מפני שהוא צעיר ואינו “יודע לתת לה מה שגבר יכול לתת לאישה.” בדרכו העדינה אמר לה שגם יזהר כך, ושהיא צריכה “ללמד אותו” (יומן, ט"ז באב). “אמרתי לו שעשיתי מה שהיה בכוחי לעשות, ונכשלתי.. […] אמרתי לו שיזהר ואני נוכל להיות עכשיו רק ידידים והוא אמר: אין שני בני אדם יכולים להיות ידידים כשהאחד מהם יושב ורוטט. אח”כ אמר לי שיזהר לעולם לא ימצא עוד נעמי אחת, שאם אעזוב אותו עכשיו יהיה יחידי כערער ובודד נורא, שיהיה אמנם ע"י כך סופר גדול, אך הוא עצמו יכרע תחת הנטל הזה."

למחרת היום בא יזהר לירושלים. “לכאורה [בא] כדי לשוחח עם דינבורג,” והיא אמרה לו שהוא יכול להישאר אצלה לשבת. הם בילו כידידים, קודם ב־shopping של יום שישי (דווקא כך היא כותבת, אולי כדי להפגין קלילות בית כרמית נונשלנטית) ואחר כך בטיול רגלי. כל אותו זמן הייתה רוחה קלה עליה והיא התגעגעה לרענן. בשבת לעומת זאת, היה יום רע. היא התייחסה אליו בקור, ציירה והתעלמה ממנו. בערב הזמינה אותו להצטרף אל מיקה וחבריה החדשים ביציאה לקולנוע, ושוב השאירה אותו עומד מן הצד. הוא שאל אם זו ה"חברה" שלה. הוא טען שזו חברה מסוכנת, ריקנית, והיא ענתה שכעת, כשאין חשש שהריקנות תציף אותה, שוב אינה חוששת מפניה. כששבו הביתה אמר שהשלווה שלה מוצאת חן בעיניו, ורק אינו מבין למה שלווה זו מוכרחה לנתק אותם זה מזה. הוא אמר שוודאי הייתה רוצה שהוא יקנא לה, אך הוא נתן לה חופש. בתגובה שאלה אותו מה היה אומר לו באה אליו מזרועותיו של אחר. הוא לא ידע מה לומר. על הספסל שבראש רחוב החלוץ החליטה שאינה מתביישת במה שעשתה ואמרה:

הייתי הרה הקיץ.

שתיקה.

יזהר תמך את ראשו בשתי ידיו ולחש:

– עכשיו אני מבין את הכול.

שתיקה. מתוך שכרון או בדעה צלולה?

– בראש צלול בהחלט ובהכרה ברורה.

ושוב שתיקה.

– את יודעת מה אני רוצה עכשיו? אני רוצה למות.

גם אני רציתי למות. הרגע היה קשה מנשוא.

יזהר הסתובב סביב הספסל, עלה וירד ברחוב ודיבר כאחוז קדחת. הוא תלה את הקולר בעצמו, מפני שלא יכול לתת לה את מה שחסר לה. הוא אמר שהוא מעריץ אותה על מעשה הגבורה העצום שעשתה כשנסעה לתל־אביב ו"נותחה". הוא אמר שאם הייתה מספרת לו אז, היה כורע לרגליה. וכמה טוב שעכשיו הוא יודע. “את טהורה כמלאך, אך אני אשם, אני אשם בכל הדבר שקרה אותך, אם כי לא אני גרמתי לך את הדבר, עלי מוטלת האשמה. המעשה – גדול הוא אמנם, והגאות שהביא עלייך – גדולה היא, אך יודעת את, חמש שנות נעורים הפסדת בו. היודעת את נעורים מהם? לא, את לא ידעת זאת מעולם, לכך לא התאימה סביבתך, מתמיד עבדת, תמיד היית נתונה במרוצה וברעש. אני, אני אשם בזה. אני הייתי צריך לתת לך מקום שליו כזה, אני הייתי צריך לתת לך משהו במקום זה, ואז לא היה קורה מה שקרה.” ובאותה נשימה הוסיף: "התתני לי עכשיו את המחברת?

– לא. – מפני מה?

– אינני רוצה כי תדע את שמו של הלה.

– אבל איך הוא יכול להלך על פני האדמה? איך הוא יכול לחיות אחרי שגרם לך עינויים כאלה […]."

ואז, דווקא אז, בחר לתאר את בית הוריה של גליליה, “את ההרמוניה השלמה בין ההורים, את השתיקה המתחשבת, את העשירות ורוחב הלב השוררים שם, ואמר כי אין זה “קונץ” להיות כמוה, וכי לה אין “דבר כזה” עלול לקרות.”

נעמי לא הגיבה. שנים לאחר מכן ובשיחותיה אתי, המשיכה להזכיר את העלבון הצורב: לגליליה האריסטוקרטית, הטהורה, “דבר כזה” לא יכול היה לקרות!

יזהר היה נרגז והטיח כלפי עצמו דברים חריפים, ועם זאת שב וטען ש"הדברים האלה" גורמים לו סלידה ואינו מוכן לעשותם, ואם לעשותם כי אז “לא היה בוחר את הראשון שנקרה על דרכו.” עוד הוסיף שאותו בחור ודאי אינו “סברה”.

הוי הצבר הטהור במעשיו ובמחשבותיו… נעמי מעירה: “אילו ידע כי זהו רענן – – –”

הוא אמר שנעמי ניצחה והוא נוצח. הוא חזר פעמים אחדות על כך שטוב עשתה שלא כתבה לו וטוב עשתה עכשיו שאמרה לו, ושאילו ידע היה כורע על ברכיו לפניה.

אל תוך השעות הקטנות של הלילה דיברו השניים, ונעמי חשה שהכפור נמס בה והיא שוב קרובה אל יזהר, אם כי “לא כגבר אלא כידיד”. היא גם נאותה לקרוא לפניו קטעים מתוך המחברות האחרונות. “הוא היה תקוף זוועה, הוא אמר כי נדמה לו שכל מה שעשה ויעשה עד עכשיו בעולם נראה שטותי, ילדותי ומיותר.” אחר כך אמר שהוא בכל זאת נשאר אחיה. לא אפרים הוא אחיה, כי אם הוא, יזהר.

הם נפרדו כידידים, כתבה נעמי, והיא נרדמה וישנה שמונה שעות כדי לשוב למנוחתה. וממש לפני שנרדמה נזכרה לציין ביומנה כי “תוך כדי קריאה, אם כי פסחתי תמיד על השם “רענן”, לקח יזהר פתאום את ידי ושם אותה על לבו ואמר: את שומעת איך לבי דופק? אח”כ אמר: אני יודע עכשיו מי זה. זה רענן!" וכאן הוסיפה: “אני חושבת כי מכה זו קשה לו מכולן. רענן והוא התנצחו תמיד, תמיד, ובייחוד בקיץ האחרון, ובמשך יום השבת שאל יזהר פעמים אחדות מפני מה באה התנצחות זו.”

לפני שנסע אמר שהוא צריך הרבה זמן לעכל את הכול, שהרבה רגשות מתרוצצים בו והוא לא יודע איזה מהם ינצח, שמשפט אחד יש בראשו על הדבר הזה ועל האדם הקשור בו, והמשפט מסרב להתנסח, וברגע שהוא מתנסח הוא מתמלא זוועה. את המשפט לא רצה לומר לה. אחר כך, לתימהון עצמו, סיפר לה על אהבתו אל גליליה, הרבה סיפר.

למחרת – דיווחה נעמי ביומנה מן הי"ט באב – כשעמדו ליד האוטו, והוא עדיין מרחף בין זוועה והערצה (“הוא אמר שזו הפעם הראשונה שהוא מעריץ אותי”, הוסיפה נעמי בסוגריים), אמר שאהבה שלמה יכולה להיות רק כזו שהוא אוהב את גליליה. הוא סיפר איך בילה אתה יום שלם, ואיך הגדירו צמחים והלכו לתל־אביב ולקולנוע והביתה, ובשלהבות שיקדו בו אז לא הייתה כל גשמיות. כאילו הלך עם אלילה, שאין להגיע אליה בכלל. כך, לטענתו, הרגיש בתחילה כלפי נעמי – אפילו את שמה לא ביטא תחילה, כפי שלא העז לבטא את שמה של גליליה. וגליליה, “הרי היא עומדת במין זוהר כזה שחבל לקלקל אותו, ואין צורך לקלקל אותו. כאן אין אכזבות יכולות לבוא, כי היא צמחה כאילו מתוכי, יציר כפיי, ואינה יכולה להשתנות. וזוהר זה מביא סבל רב. בגללך [נעמי] לא סבלתי כך מעולם. ואין היא יודעת מכל זה דבר, לא הרגישה בזה כלל, וכל הסובבים אותי מלבדך אינם יודעים מאש עצומה זו דבר וחצי דבר.” ועוד סיפר, איך בתחילה אהב את גליליה בגלל דמיון שמצא בה אל נעמי, אך עד מהרה גדל ההבדל ביניהן ובלט לעין עד שהתברר שהן שני הפכים. ושוב סיפר על הערצה זו שהוא מעריץ את גליליה, ונעמי כתבה שמוזר היה לה לשמוע, ובכל זאת הבינה היטב שהוא יכול לדבר, עכשיו שהם אינם תלויים זה בזה וקרובים בכל זאת.

שניהם, במודע או שלא במודע, פוצעים זה את זה בנשק המכאיב ביותר. היא בפגיון רענן – שהוא ההפך הגמור מיזהר, הצבר האולטימטיבי, המצליחן, הבוגר, המיוחס, כפילו של האח ישראל שיזהר מקנא בו כל כך – והוא בחרב גליליה “הטהורה”, בת העשירים היפהפייה, בת יבנאל השורשית. האם לא ידעה שבחירתה תפגע בו פגיעה קשה? האם לחינם הוא מגיב בהערה שלגליליה “דבר כזה” לא יכול היה לקרות? את אש הקנאה שניצתה בו ניסה, בדרכו, לכבות בהבערת קנאתה של נעמי. היטב ידע שנעמי מתקנאת בגליליה, ולא רק על יופייה ומעלותיה, אלא גם על כל מה שהיא מייצגת, על כל מה שלה עצמה לא ניתן בילדותה. אצל שניהם נפער באותו מפגש פצע עמוק, שלא יעלה ארוכה גם שישים שנה לאחר מכן.

שנה לאחר מעשה עלה בידי נעמי להודות ביומנה (מיום כ"ט בתמוז תרצ"ט): “בשנה שעברה מוכרחה הייתי לנקום, מוכרחה הייתי להרוג את האהבה אל יזהר, מוכרחה הייתי לבגוד כדי להחזיר את עצמי לאיתני, להשיב לי את כוחי ובטחוני. גופו של אדם חסר היה לי, גוף חם ולוהט כשלי, חסר מצפון ומהיר החלטה.”

ב־23 באוגוסט 1938 כתב לה יזהר שוב, מבת שלמה, לשם, לדבריו, יצא לשבוע לנפוש ולהרהר (אם כי כנראה יצא לקורס של ההגנה). ענייני העבודה היו מעורפלים, נהלל יכלה אולי להציע משהו, ממשמר העמק הודיעו לו שבגלל קיצוצים בתקציב לא יתקבל לעבודה, משמר השרון תלוי על בלימה. נעמי נשקה לכתב ידו והכריזה כי מעולם לא אהבה אדם כמו שאהבה את יזהר, ושוב לא תאהב אדם כמו שאהבה אותו. עכשיו גמרה אומר להתנתק מרענן ולהיות ראויה לבדידות שנטלה על עצמה – “לחיות כאדם שיצא לחופש ושואף אויר פסגות.” זה לא קרה בפועל. היא המשיכה לפגוש את רענן, ובעיקר לצייר – יומנה מָלֵא בחוויות הציור. חברים ומכרים “ישבו” לפניה: גב' הלברון היפה, קרן־צבי, והיא ציירה את דיוקנאותיהם. לילה יפה וחשוך (הפנסים בבית הכרם לא הודלקו מפחד הכנופיות) הזכיר לה את הלילה, ארבעה חודשים קודם לכן, שבו הלכה לראשונה עם רענן. ביומנה כתבה (כ"ח באב תרצ"ח): “ברוך יהי אותו לילה, קיץ עצום גרר בעקבותיו, הרבה טובה הביא לי בכנפיו, קרב גדול וניצחון גדול. תוכי מלא שלווה, לבי מלא אמונה וביטחון, הימים הבאים יהיו פוריים בבדידותם, בריכוז שרכשתי לי, באומץ להיות יחידה ולחיות על כוחי עצמי ולהיות אחראית לעצמי ובלתי תלויה באיש.” בינה לבין עצמה תהתה אם היא אוהבת את רענן, והשיבה “אהבה – מילה גדולה היא ואסור לשאת אותה לשווא; מה שנתן לי רענן היה חופשי, חסר מחנק וחסר יאוש ומרבה אומץ ונותן כוח. […] אין הרגש חזק ממני אלא הולך אתי, מרגיע, מרבה שלווה ואומץ” היא דיברה על כך עם רענן, ויחד החליטו ששתי דרכים לפניהם: “להיפרד או להיות זה של זו לעולם. האחרון לא יכול להיות, והראשון – בא מהכרח. ידידים לא היינו, היינו איש ואישה, גבר ואשתו, וכשאיננו יכולים להוסיף לחיות כך אין בינינו עוד אלא זיכרונות. אינני עצובה. יש ברענן משהו שאיש לא יכול לתתו לי, ועכשיו – רק תודה בלבי על הגורל שהביאו בדיוק לפני ארבעה חודשים אל ביתי. יפים היו הימים אתו.”

בט' באלול שוב השתנה מצב רוחה: “היה קיץ, היה רענן ואינני רוצה עוד לא בקיץ ולא ברענן, כל זה היה הכרח, והרבה רכשתי בו, והיו לילות גדולים, אולם כאלה לא ישובו עוד עם רענן. פחד, וחשש, ו”אמצעים", והרגשת עקרות מבאישה הרסו והרגו כל מה שיכול היה להיות גדול. אני חוזרת אל מה שחשבתי פעם, לפני שנים, כי האמצעים הם טינופת, וכי אל לבני אדם לרמות את הטבע, וכי אסור להיכנע לרגש טבעי כזה מבלי למלא את שליחותו, כי כל מגע כזה משאיר שרט ריקנות בנשמה ומרחיק אדם מעל אדם."

ובי' באלול ניתחה ביובש וביסודיות האופיינית לה את רגשותיה: “אינני יכולה לרמות את עצמי, כמו שרענן אינו יכול לרמות את עצמו ולומר – זוהי אהבה. אני אהבתי את יזהר, וכשעמדתי למות באהבה ההיא אחזתי בקרש תועה אחד וצפתי שוב וחזרתי לנשום והקאתי את מה שעמד להחניק אותי – אבל עכשיו הולך הקרש ונרקב, ואילו אני מתקרבת לחוף. רק הקרש שוב לא יצלח. אילו היה בי משהו מאותה קלילות של רֶמה, של מיקה, של רענן, לזרוק כל מה שנראה לא נעים, לא לחטט הרבה כל כך, לא לעמוד על כל גון של הרגשה, ולשנוא, כרענן, את ה”סיבוכים", כמה נוח היה זה, כמה טוב. אולם חוננתי בכישרון לא לדלג על דבר וחצי דבר, לראות הכול ולבקר ולנקוט ולשנוא, את חוסר המעשה, את השיחות הבטלות, את חוסר הרצון, את הריקנות העירונית, את קלילות הלב וזוקן הרגשות – על כן אני לבד."

יזהר לא כתב. מצבו היה קשה. עבודה עדיין לא נראתה באופק, ברחובות לא היה לו עם מי לדבר, ונוסף לכול נדרש לעבד את כל החדשות שניחתו עליו.

בי"ב באלול קיבלה ממנו סוף סוף מכתב, מכתב ארוך. תקופת בין השמשות אולי קרבה לקצה, הוא בודד מאוד, אך שלם בבדידותו:

זמן רב לא כתבתי לך. זמן רב גם לא החזקתי עט בידי. זמן רב לא דיברתי מלה אל אדם שאיננו קשור לשמירה או שאיננו שיה [ישעיהו, בנו של הדוד משה] וכיו"ב. מוקף שתיקה, מנוזר מסֵפר, מעֵט, מאנשים, אני מסתובב כאן ברחובות וצופה את המתרחש ובא. זוכרת את אולי שעוד לפני כמה חודשים אמרתי לך משהו על מצב הדמדומים שבו אני נתון, תקופת בין השמשות שבה מתכהים כל העצמים, ושמש שוקעת, ורוחות מנשבות וחדלות, ודממות שוקעות, ויום המחרת כבר מתחיל לדפוק ולרמוז מתוך חשכה. דומני שעכשיו הולך הבוקר וקרב, הכול מרמז על כך. ואם יצא לפועל סדורי אי־שם בנהלל וכיו"ב אהיה מרוצה עוד יותר. השבוע ייצא לאור גם סיפורי החדש, שלגבי דידי הוא כבר עתיק ואינו אומר לי מאומה. כשאקבלו אשלחו לך. מוזר לכתוב. מוזר עוד יותר לכתוב לך, אם כי רק לך עודני עשוי לכתוב מה. אך גם זה קשה לי. הכול כעת הצטלל בי, התבהר. יודע אני גם את מקומי ביחס אלייך ודומני שאי אפשר היה שיתפתחו הדברים באופן יותר טוב וחותך ממה שהיה.**

שוב הוא מתייחס אל נעמי כאל ישויות שונות, ושוב הוא מנכס אותה בדרכו: יש נעמי של ההווה, חזקה ומשוחררת ובעלת רצון משלה, ונעמי “שברכושו הפנימי”, דמות שתלויה בו ושייכת לו, ואינה מתחשבת כלל במה שתעשה והיכן תהיה זו שלכאורה היא מקור האור של תמונה פנימית זו.

בנימה מלודרמטית, שהתקבולת התנ"כית (והביאליקית) האהובה עליו מתזמרת אותה, ניתח את מצבו החדש:

את רואה, כך נשארתי: יחיד בתבל, עומד כולי בתחומי שלי, ובקרוב גם ברשות עצמי ובלתי תלוי באיש. ואני מוכן לזה. איני מברך את הבדידות – אך אני מוכן לה. איני מבקש את השתיקה – אך איני ירא מפניה. איני רוצה לכתוב על “דרכי העולה” ועל “פסגות” וכו' – אלא שאם אשבור את ראשי, או אצילו, אם יפגע בי כדור בלילה מן הלילות האלה, או יפגע כדור שלי באחר – זה אני הוא. אני. אני.

האם הוא מחקה את נעמי (או “מחזיר לה”) כאשר הוא כותב שלא ימשיך עוד לכתוב? האם זה ניסיון להחזיר אותה אליו? הוא מבקש שתבוא, כדי שיקרא באוזניה את הסיפור החדש, “מפני שהוא נכתב בשעה שראיתי אותך שומעת אותו, באותם הימים “ההם” של “יזהר ונעמי”. (אני מתפלא איך אני כותב דברים כאלה, אך אני מתעצל למחוק.)”

את המכתב סיים בבקשה שתמסור ליחיעם שיכתוב, בעיקר לאחר שהגיעו אליו שמועות על כך שיחיעם עוזב את הקיבוץ. כלומר, גם יחיעם התרחק ממנו. באותו יום עצמו הלכה לסמינר לראות את יחיעם, והם הלכו הלוך והקף את מרכז הסמינר; הוא היה מגויס כ"חיל מילואים" ועל כן היה פנוי. ושוב צפו הדברים המטרידים אותו, הילך לקיבוץ אם ייסע, ואם ייסע, היבגוד? הישוב פעם לקיבוץ? דווקא נעמי פתחה בשיר הלל לקיבוץ ולאנשים הטובים שבו “העובדים ומזיעים יום יום ומפלחים את הקרקע […] טובים הם בבורותם מכל הסטודנטים המפולפלים.” יחיעם ייסע ללונדון, הרי אנו יודעים זאת, וגם מה פשר הנאום הנלהב של נעמי אנו יודעים: במחיצת רענן עוד ניתן היה לשאת את חברת האריסטוקרטים מבית הכרם ומרחביה, אבל כשהוא מרוחק, חברתם נראית ריקה מתוכן. ימים אחדים לאחר מכן ביקשה מיחיעם שיכתוב ליזהר שיבוא, ויחיעם פקפק. “אינני רוצה לדבר על הנסיעה שלי. אבל הייתי רוצה באמת לראות אותו לפני שאסע, סוף סוף היינו חברים טובים הרבה זמן.” ונעמי מתחה שני קווים חזקים תחת המלה “היינו”. “ועוד אמר, והכל בלשון היינו, היינו היינו היה היה “יחיעם ויזהר” והיה היה “נעמי ויזהר” ובי מתכווץ הלב מכאב. העוד עודני אוהבת את יזהר? יזהר יחידי, יזהר לבד, בלי נעמי ובלי יחיעם, ולבי בל וכואב, כואב מאוד.”

יזהר מעולם לא כתב סיפור שחשף את מה שקרה בקיץ ההוא בינו ובין נעמי, כפי שנזהר כל ימיו לא לחשוף בספרות פרטים אישיים על חייו כבוגר. אבל בין שרצה ובין לא רצה, משהו מן המרירות שחלחלה בו על האישה שנשמעה לצו גופה התגנב לכתיבה. ב"מסע אל גדות הערב" כתב בעוקצנות ואפילו במשטמה על “פלונית” אחת:¹¹

וחוץ מזה, הן פלונית – מלבד גב צר ובלימת מסתורין גם בשר ודם לה, וגם מה שקראה בספרים ושמעה מספרים בדבר “דמים סוערים” ובדבר “ימי אביב קודחים ומדיחים”, ואפילו אם בקלחת עורקיה משתכשך נוזל רגיל וקלוש, והיא דווקא גאה ברכושה זה ורואה בו חמדה גנוזה, אלא שאתה, משום־מה, ותהא זו תמימות־סרק או ביישנות ינקותית, או כל הגדרה יפה וממצה אחרת, מתעב את דמיה ואת בשריה אלה גם יחד, ואת כל אותם הכרכורים, וההעוויות השאוּלות לצורך השעה, או עוברות בדרך המסורת, מפי אביר אחד למשנהו, עד כדי כך שאינך יודע כיצד לבטא את שביעות רצונך שנסעה לה, ואתה נשארת. וטוב מכול הוא שלא נטלת את ידיה להחזיקה כאן ולרעוף באָזניה אִמרי־שפֶר, ולנפנף לפניה זנב־צבעונין; אשריך שאירע מזלך וניצלת ממלמולי רגש חנוקים, ולא אהוּבה ולא עסקי־אהבה מפויטי “אביב ירח” נסערים לקצב “תוף־לבב”. כלום היכן מקום שאליו אפשר ללכת ולחזור לא צריך? די לחזור. די לחזור. או כך או לאבדון – אבל אין כוח עוד לחזור!

לאחר שדחה את המשרה במשמר השרון, החמיץ את ההזדמנות להוֹרות בכפר הנוער בן־שמן, ולבסוף קיבל אותה בכל זאת, המשיכו חילופי המכתבים ביניהם וביקוריהם ההדדיים. נפתח פרק “רשמי” קצת יותר ביחסיהם. כך, לפחות, חשבה. ב־30 בספטמבר 1938 כתב נעמי מכתב צוהל ל"סמילנסקי הצעיר" מאצל הויצים, אליהם סרה כדי לפגוש את ישראל אחיו ערב חתונתו. האם רצתה להפגין מעין שייכות לשבט? אולי. ובכל זאת, עמדה ביניהם קרירות.

בי"ג באלול שוב החלו הלימודים בבצלאל, והפעם מעמדה שם איתן יותר: בודקו נוטה לה חסד ומתרשם מציוריה. בתחילת תרצ"ט יבשר לה שייתכן ותקבל מלגה. ביום תחילת הלימודים החלה לצייר את אמה, וגמרה אומר, שהציור “חייב להצליח ויהי מה.” בתכניתה לצייר לא את דיוקנה בלבד, אלא את כולה. “כך, כפופה כמו שהיא יושבת על כסאה, אולי קוראת, ואולי סתם צופה אל העולם, משקפיה שמוטים והיא זקנה.”¹² זו לא משימה קלה: “קשה לעבוד עם אמא, עד שהיא יושבת ועד שהיא מניחה את ידיה – פוקעת הסבלנות. ובכל ישיבה היא שוכחת איך ישבה ומתחילה לעשות העוויות מוזרות.”

בכ"ט באלול, ערב ראש השנה ויום הולדתו של יזהר, עולה מיומנה של נעמי נימת בדידות. היא מציירת, היא מלמדת בבית־ספר כמורה, לא כמחליפה, והיא עושה מעין חשבון נפש: “הריני גדולה כבר. ליזהר מלאו כבר עשרים ושתיים שנה, ובעוד שלושה חודשים בדיוק תמלאנה לי עשרים ושתיים שנה. ובכל אותן השנים מה עשיתי? ואחרי שהשגתי משהו בשנה שעברה בציור, האצעד כך הלאה? האשיג? האצור?” היא בוחלת בחברת רענן וחבריו, בוחלת בחברת אחיה אפרים וחבריו. “אחת אני יודעת: להפסיק כל יחס עם רענן, זהו הצעד הראשון. אל תשנינה עוד שיחות כזו היום, ואל ישובו רגעים כשלשום בלילה, כשבא ורצה “לקחת” אותי. אין אני רוצה עוד את רענן, […] אינני רוצה ב”יחסי מין" מעוררי בחילה, אינני רוצה בגוף חסר נשמה." היא מצטטת את דברי אבנר גיבורו של יזהר ב"משעולים בשדות", ומזהה שהם פונים אליה: "בסיפורו האחרון כותב יזהר: “מדוע אי אפשר לחזור אלייך, לבוא אצלך, כדי שתשאלי: מניין הדם, אבנר, מה אירע?”

במחצית השעה הראשונה של שנת תרצ"ט כתבה במחברת, אולי כהד ל"רְצי ובואי" שלו: “ליזהר, ליום הולדתך ולשנה החדשה: קום, רְצה ועשה! עוד יש נעמי הזוכרת אותך ומתפללת לאושרך. […] וששת השנים ההן טבועות בדמי, ויזהר נח כחותם על לבי.” ועוד החלטה גורפת החליטה בימי תשרי הקשים, ואף תהתה על נימת הצוואה העולה ממנה: אחרי מותה יהיו מחברותיה “רק ליזהר לבד! אל יקרא בהן איש ואל יטפח איש על מצחו ויאמר – אך כזו הייתה נעמי! ואל תבכה אמא על נעמי שלה שבגדה כך ולא אחרת, ואל תיטור איבה לאיש. תהיינה לו מחברותיי ותמונותיי – לאמא. ליזהר לא היה מעולם חלק בציורי, הוא גם לא התעניין בהם, ואל יהיו לו.” גם זה לא ישתנה אצלה – ההרגשה שיזהר אינו מתעניין בציוריה ואינו מאמין בכישרונה.

קולות מלחמה באוויר. שנת תרצ"ט נפתחת בהסכם מינכן, בהסגרת צ’כוסלובקיה לנאצים ובנאומו המאיים של היטלר. מירושלים דיווחה נעמי (ביומנה מ־25 באוקטובר 1938) על ימים קשים של עוצר ומהומות.

ביום ה', 17 בנובמבר 1938, קיבלה מיזהר את מכתב ה"חדר משלי" מבן־שמן. ימי הדמדומים הסתיימו איפה, והוא עמד סוף סוף ברשות עצמו. לאחר שהעתיקה את המכתב כולו, הוסיפה וסיכמה: “מכתב מלא התפעלות ושמחה כמכתב הזה זוכים מיזהר רק פעם ביובל, […] יתכן שאותו חדר היה נראה ליזהר לפני שנתיים כמאורה דלה […] ועתה מתקבל הכול בעיניים לחות ובתודה לאלוהים. סוף סוף מתחילה הדרך לעלות.” ליזהר שלחה מכתב קצר ובו הביעה את שמחתה ואושרה על אושרו.

זמן רב חלף עד שגמרה אומר לנסוע לבקר אותו שם. הנסיעה מילאה אותה חששות (יומן ג' בכסלו תרצ"ט): “אני יראה את הנסיעה שמה, אני חוששת למה שיהיה, אני יראה להיות עם יזהר 36 שעות לבד, לבד אתו, כשאין קולנוע שאפשר להתחמק אליו ואין רחוב ואין אנשים וצריכים להיות רק עם יזהר אחר זמן רב כל כך שלא היינו ביחד לבד. […] וכשניפגש נטיל איש על רעהו את כל הכובד ואת כל עודף הבדידות והשעמום ויהיה רע, רע – מוטב שלא אסע.”

היא חששה שיזהר יתעלם שוב מנוכחותה, יעלים אותה מחבריו וימי גבע יחזרו על עצמם. החששות נתבדו. כשהגיעה לשם לבסוף, הם הלכו יחד לחדר האוכל, הקשיבו לתכנית ערב קבלת שבת, ביקרו יחד את סבתו של יזהר ואת הדוד דוד (שפרצופו הויצי, הדומה להפליא לפרצופי יוסף ויחיעם, העלה בה גל של חיבה). רק בלילה, כשהתברר לה שייאלצו לישון באותה מיטה, נחרדה, כאילו מדובר בבגידה ברענן. עוד טיול של חמישה ימים לשפיה סייע להפיג מעט את הזרות בינה ובין יזהר, ופתאום הסתמן שינוי ביחסה, ונימת דבריה מיושבת ומחושבת יותר. בירושלים, היא אף כתבה ביומנה שהרעיון שיזהר עלול לשוב ולהתאהב במישהי – שוב אינו מטיל עליה אימה. גם מחשבה על נישואים מתגנבת ליומן (ט"ו בטבת תרצ"ט): “הטוב מכל היה שיזהר ואני נגור ביחד (מפני המלה “להתחתן” יזהר ירא כמפני מלאך המוות), שנראה אם אנחנו יכולים בכלל לגור ביחד, […] מצב כזה, שהוא שם ואני כאן ומכתבים מגיעים לפעמים פעם בשבועיים – אינני רוצה. פשוטו כמשמעו: אינני רוצה.” מיד קמה וכתבה מכתב קוצף בנוסח יחסיהם משכבר, הוכיחה אותו (כמו הוריו! האם שכחה עד כמה הוא מתעב מכתבים כאלה?) על שאינו כותב, דרשה במפגיע החלטות, שאם לא כן… ואז, בו ביום, הגיעו שני דברים: ידיעה בעיתון על שני הרוגים בבן־שמן (ושמו של יזהר לא נמצא ביניהם, אבל שמו של שומר היער שיזהר נהג לרכוב אתו נמצא ביניהם), ומכתב מיזהר עצמו, מה־19 בינואר 1939, שכמו נכתב בדם לבו.

כן, ולבסוף אתה מקבל מכתב כזה. אתה, שהכול נשמט עתה מידיך. אתה המשווע ממכאוב וממצוקה של טביעה בבוץ ושותק כדי לא להעכיר רוחם של אחרים, שותק כיון שאין כל כוח בך לקחת עט ולכתוב […] – לבסוף באה נעמי ומטפחת על פניך – אינה רוצה בפשרות, מכתבים היא רוצה – וכלום אינה צודקת, כלום אני איני נמתח כחולה עצבים בכל יום עם שעת הדואר ונוחל אכזבה חדשה – ברם אסור להתאונן. כל אדם יודע להבין רק את עצמו, לסלוח רק לעצמו ולדרוש מזולתו. היודעת את מה פירושה של עבדות, של כלימה, של עלבון, של עלוביות עד שהשחית כל נטף נשמה שבך – את המזהירה שלא לשחק באש – היודעת את מהי מלחמה של 24 שעות על כבודי ועל עצמאותי, על יזהר שלא יהפך לחמור או ישתגע – כתוב! כתוב! איך נעמי? איך אפשר לכתוב, מה אפשר לכתוב – כשהכול מתפוצץ בידיך, כשאתה נחנק, כשאתה מלא בלא־כלומיות ושנאה לוהטת אל כל המשעבד הזה! מליצות? לו יהי כן. אין בכוחי לשכנע אותך. אין בכוחי בכלל להתווכח עם איש. אני רוצה לבעוט ואני שותק, אני רוצה לצרוח ואיני מוציא הגה. אני מתאווה לנוס ולברוח אל כל אשר יהיה ואני הולך לביה"ס. את מחייכת אולי – נא, נא, כבר שמענו את כל הדיבורים, אין ביה"ס נורא כל כך, והראיה אני עצמי! אך אני אינני את. אני איני יכול. אני משתולל מעצבנות, מתפקע מחוסר אויר, מתפוצץ מריקנות מות שמסביב, מאי יכולת לעשות ככל שיש עמדי, מאי יכולת לשבת פעם, לשבת ריבונו של עולם וליהנות ממה שאני מסוגל ליהנות. גם אני רוצה ליהנות מגמר של יצירה. גם אני רוצה ואני יכול ואני צריך להריק את מה שיש בי. וכשאי אפשר, הרי זה איום! תארי לעצמך מצב – תארי לעצמך פעם – שבו אינך יכולה לגעת במכחול ובצבע ועליך לשבת ולעשות יום שלם העוויות אוויליות שאינך מאמינה אף באחת מהן והן לך עלבון. תארי לעצמך לשרוף באש שלך את עצמך, ולהפיק על גבו שטויות קטנוניות עד לשיגעון, עד לטרוף.

אני צריך להצטדק לפני נעמי. גם לפני האחת שנותרה בכל העולם. היא מאיימת עלי באולטימטום. מה חשוב לה לנעמי מה מעשיו ורגשותיו של אותו יזהר, ובלבד שיכתוב. טוב, הנה כתבתי. הנה מכתב. הרוצה את מכתבים כאלה יום יום? נוח לך? הנוח לי לכתוב כך? נעמי מה את רוצה ממני? גם את!

את מדברת על הקיץ העתיד לבוא. ואני איני רוצה בקיץ עוד. אי אפשר שהחורף יעבור לבטלה. אי אפשר אי אפשר. אני אברח גם מבן־שמן אם לא אוכל להשתחרר. אני אנוס. אני ארעב, לא אלך אל איש. ובלבד שאפשר יהיה לי להיות יזהר. כן. זהו הכול. אינני יכול עוד לכתוב. אני רועד כולי. למכה כזאת ממך לא פיללתי. לא חיכיתי. לא ולא. עתה הנה השחור שמסביב עבה, מוצק, חשך עד למות!

לא נותר לי אלא מה שעוד אני מאמין בעצמי. ובכוח אמונה זאת אני ממשיך וחי. אני עוד רוצה ואני עוד אעשה. בוא יבוא גם יומי. בוא יבוא!

אבל עד אז אשתוק. אשתוק ולו גם אם אתפקע. אשתוק ולו גם אם נעמי תאיים עלי בעוד קיץ כדאשתקד. אני כעת במצב כזה שאין לי מה להפסיד יותר. אם את עשויה לכתוב לי מכתב כזה – איני יודע מה לענות. קשה להיות רחוקים, נכון, קשה בלי מכתב, מי כמוני יודע זאת – אך הלוא קשה שבעתיים להיות טובע וטובע בחשכה ואין זיק של אור מאיר ומבטיח! ולמה לך לכל הרוחות מכתבים כמו זה בשעה שאת עומדת ועושה, בשעה שאת מתקדמת ומציירת זהב על גבי זהב – האם לא טוב לך בלעדיהם?

אני מוכן לקרוע מכתב זה ולא לשלחו כאותם רבים שכתבתי במשך הזמן הזה – אך מוטב שתראי גם את שיש זמן ואי אפשר לכתוב ואי אפשר לעשות מאומה הגם בשביל אדם יקר ואהוב באמת. למה לך נעמי לסחוט ממני מכתבים כאלה – חכי, המתיני, תני לי להצטלל לרגע – מחר יום שבת ומנוחה – סופי להתבגר ולקרוע את כל הכבלים הארורים האלה.

אני רוצה לעשות את שלבי חפץ. ולא יעמדו בפני זה כל דבר שהוא בעולם. אני אזרוק את ביה"ס לאבדון אם אראה שאי אפשר לעכלו. איני רוצה לבזבז כוחותי לריק ולתוהו, נעמי, נעמי, האין לי זכות לכך!?

חיכיתי לך היום. חשבתי אולי ינבא לבך מה ותבואי. אך את לא באת. ובמקומך בא מכתב מנחם ומשקיט זה. להוכיח לי שגם מעברים כה נאמנים צפויות לי מכות כאלה. מאין בחרת לך מילים כה מכאיבות, מאין נטלת כ"כ הרבה רעל לשפוך עלי בבת אחת, ודווקא כעת, דווקא כעת! […]

מעכת אותי היום כמעוך זבוב. אינני מסוגל כעת לכלום. ראשי כואב, אפילו לישון אי אפשר ללכת. הכול מאוס.

זה הרגע להניח לַפרטי ולעבור לכתיבתו הספרותית של יזהר, שנבעה בחלקה מכל המאורעות והסערות האלה, שהרי בסופו של דבר הכתיבה היא לב העניין.

גליונות תרצ"ח – תש"א    🔗

בפרקים קודמים התייחסתי לכתיבתו המוקדמת של יזהר, לשירים ולסיפורים מוקדמים. כאן אני רוצה להציג שניים שלא הזכרתי. הם לא פורסמו אלא נותרו בכתב־יד, אבל הם מעין טקסטים מכוננים. האחד נכתב בבית הכרם באביב תרצ"ז, ונקרא “שבעה ועשרים יום בחיי ראובן”, והשני, בלא תאריך – “רעותיה של שולמית”. אני רואה בהם את הבסיס למה שעתיד להתפתח גם בכתיבה וגם ב"חיים", אם ניתן בכלל להפריד בין שני אלה אצל יזהר. הראשון כתוב בצורת יומן המתעד את התאהבותו של ראובן־יזהר בנערה בהירת שיער ועיניים, ילדה. תיארתי אותה כבר: זוהי מריון, מחניכותיו של יחיעם בשומר הצעיר. הסיפור הועתק לגרסה נקייה, בכתב־יד מסודר להפליא, כלומר, הוא עבר “עיבוד” ספרותי, אבל לא היה מיועד לדפוס. חבל. הוא יפה. אין בו עלילה אלא זו: ראובן פוגש אצל י' (יחיעם) באחת החניכות שלו. הוא מתאהב בה עד מעל לראשו. הוא מתחיל לשאול אותה שאלות על עצמה, והשאלות קולעות כל כך עד שכל הנוכחים, כולל הנערה, משתאים לעומקן. השניים קובעים פגישות “בירור”. היא באה לפגישה הראשונה ואחר כך מבטלת את השנייה. הוא מתייסר. בעמוד האחרון מתקבלת “פתקא” ממנה, שמביא אתו השליח י', ובה היא מסבירה למה ביטלה את פגישתם ולא תבוא יותר לפגישות. אבל כיוון שהיא משאירה פתח לשיחה בפתקאות, וחותמת “היה שלום לעת עתה”, הסיפור מסתיים במשפט “כנראה, עוד לא נגמר הכול – – –”. אלה שלושת האירועים היחידים בסיפור, המתאר את תהפוכות הנפש, למן ההתרגשות שבציפייה ועד לנפילה העמוקה שבאכזבה.

כבר בסיפור מוקדם זה מופיעים שני הגיבורים הבסיסיים: האוהב היודע מראש שהוא חסר כל סיכוי (עמ' 12), “כזה אני: אוהב מן הצד, ונחנק בגאוות איש־אל־ידע”; והאהובה הלא מושגת. האהובה יפהפייה (לפחות כל זמן שהיא רחוקה ובלתי נגישה. במפגש השני, בחדרו, הוא מגלה נמשים על פניה, וכבר תוהה אם אכן היא כה יפה). אבל לא די ביופייה: היא קרה ואדישה. הנה ציטוט מעמ' 13: “יופייך הנערץ, הבלתי מתרגש, הקר”. “ואת אלילה גאיונה, קרה, נהדרה, התרצי מנחתי זו באי־תשומת לבך השלווה?” והמסקנה הידועה מראש (עמ' 10):

את תישארי רק מקור געגועי עד, ייסורי אין־קץ, ושלהבות אהבה יחפות בגאווה ואפר על פנים. לא אוכל אהבך אלא כך: בחלום. בזווית של יום. בחלחול תמיד. וכמיהה. […] אילו ניתן לך להבין… אך את לא תביני. מהותך היא שלא להבין. עלייך להיות גבוהה, כנוסה לעצמך, יפה לעצמך, מפיצה סביבך יראת־כבוד שבהערצה, וחולפת חמורה כאילו יחידה היית, ולא היו עיני אוהב עלובות מלוות אותך [??] מעולם. “הגורמת אני לך צער? לא אשמתי היא. יש בידך שלא לבכות. אני טרודה בשלי.” וגבך המתנדנד בקצב הליכתך מרחיק ונעלם. וגם לא אכזריות היא זו, אלא אבירות־לב. פשוט, את אומרת: “נאה, יפה אני. הריני יודעת. ובכן? כלום לפיכך לא אוכל לטוות לי את חיי שלי עצמי כאחד האדם. כמו הכול. הריני פלונית ולא עוד. ובחלמך עלי בלכתך ובשכבך – הניטל עלי, משום כך, להשתנות כדי להקל עליך? כל אחד טרוד בשלו כפי כוחו. מה שאינך יכול לשאת – הוא רק אות לחולשתך שלך.” אמת ויציב, את אינך אכזרית. לא. אפס, ילדה, מה תעשי את בבוא היום, יומך, עת תכרעי את תחת רבץ אהבתך, בפרוץ שלהבות איתן, כמוסות עתה, להצית כול, ביקוד געש הורס כחולי גוף, מה מראה יהיה לעינייך אז האדישות, הצודקות, ויופייך השלו, תנועותייך המתונות, את תניחי לאט ידיים בכיסי מעילך האפור, העבה, ובתנוחת ראש תפשילי שערך לאחורייך, ותלכי ועל שפתייך העוויה שלוה – הו מה רציתי לראותך אז, לא לשמוח לאידך, חלילה, אלא כדי ללמוד, ללמוד לקח לעצמי – ברוצך אז אחריו, בשחרך לחלונו, בהרבותך מעשי־שטות למענו, וכל בן־ניצוץ דל מעיניו יהפכך לחומר חסר צורה – בשעה שדמעות יחנקוך, ואכזרי יראה בעינייך כל – עני לי, אמרי גם אז: “אחד החלש ואחד החזק – אני שלווה. יופיי נוגע רק לי. יש לקחת עצמך בידיים” – אילו יכולת להבין – אבל את לא תביני. אין זה ממהותך להבין. וממהותי הוא לאהבך אהבה שוקקה, רדופה, חסרת גלוי, גאה, ותוססת רותחת – אך מקרן זווית, בחולפך רגע אי־שם, בהישמע שמך הכא או התם, ובחוץ הכול כרגיל.

בארכיון ס. יזהר בירושלים מצאנו פתקים שנשמרו במשך שנים: האחד – מיחיעם, השליח. הוא משרבט: “מריון מחכה לך הערב בביתה (משש וחצי) כמעט מאונס.” השני – פתק ממריון. כתוב בעברית מוזרה ובכתב ילדותי:

יזהר! תסלח לי מאוד שלא הייתי בבית, לרֶמה הייתה התקפה ולא יכולתי להשאירה לבדה. אני רוצה למסור לך שחשבתי ואני לא רוצה להמשיך ברגע זה בשיחות שלנו אולי יותר מאוחר, ברגע זה הזמן לא מרשה לי זאת.

מעניין היה לי לדעת מה היה לך היום כל כך חשוב, אם תוכל תמסור ליחיאם [כך] פתקה.

לעת עתה שלום, אני מקווה כי לא תכעס ותבין אותי.

מריון. (מרים איך שאתה רוצה)

מן החומר הדל (והעילג) הזה נוצר סיפור, נוצר מיתוס. כדאי לראות את יצירת הבוסר הזאת על רקע הסיפור על חבקין “ערב אחד” שנכתב גם הוא בבית הכרם, בהבדל זמן לא רב. יזהר העריץ בחבקין תכונה אחת: את יכולתו להתמסר לאהבתו ולו גם בצורה אובססיבית, להגיד אותה, להכריז עליה ברבים, גם אם אהוביו הצעירים ילגלגו עליו וישפילו אותו.¹³ הוא עצמו לא היה מסוגל לכך. הוא היה בנוי אחרת. לעומת זאת, הוא היה מסוגל לכתוב את אהבתו ולזקק אותה לכלל סיפור. ולפעמים נדמה היה שהוא חווה את הדברים על מנת לספר אותם, שהוא מנסח תוך כדי החוויה. נדמה אפילו שהחוויה אינה קיימת אלא בניסוחה במילים. תחושה זו תמשיך לרדוף אותנו. בולט כאן כמובן המתח הרגיל אצל יזהר בין אהבה “טהורה” לתשוקה מרתיעה ומאיימת. הפחד מפני הנשי (גם בו עצמו) מתבטא בפחד מאינטימיות, והוא יתבטא בהמשך חייו בפחד מאחדות, משייכות ומשינוי.

תחושה זו בולטת בסקיצה הנקראת “רעותיה של שולמית”, שרחוקה מלהיות סיפור גמור. גם היא נכתבה בתקופה מוקדמת ביותר, אבל עוסקת בתאוות בשרים, ומתרחשת בהרמון הנשים של שלמה המלך. הנשים בהרמון אינן בנות כפר, הן “פרחי חממה”, הן “עירוניות” שאינן יודעת “אהבת אמת”; רק את “פולחן האהבה” הן מכירות. הן יודעות “מה נאה בעיני הגבר” ו"כיצד לספק את אהבתו", וגם “לרקוד במחולות המחניים, לשיר, לפרוט, שירי אהבה, שירי עגבים, שירי תאווה, לצורך מחייתן […] וככה רוטטות מתשוקה ותאווה, מלאות דמיונות ואדי קטורת, ומרוגזות עצבים – חיכו להזדמנות הראשונה בה תתנפלנה על טרפן – הגבר – למסור לו את ישותן המעומעמת־דולקת עד לשיגעון.” מנת חלקן של הנשים האומללות האלה לא שפרה כמובן: “היו תאוות עזות, תשוקות יוקדות ויצרים משתוללים, אם כי רעולים ברעלת משי שחורה ושקופה כאחת. הפירות להם היו – צער ויאוש.” הטקסט ילדותי, ניסיוני ומוזר, ואם הוא מעניין הרי זה בעיקר בהשוואה לקודמו, בזכות הפחד מן האישה התאוותנית המתנפלת על טרפה, והתיאוריה הדיכוטומית (אותו פיצול פרוידיאני מדונה־זונה, קדושה־קדשה) נוסח שלהי המאה ה־19, שיזהר אימץ לעצמו, של המלאכיות מול הפרוצות. היחיד שיזהר שיתף אותו בנושא היה יחיעם, שיכתוב לו מלונדון על “גזע הגבר וגזע הנקבה”, ועל הטעות שבהאלהת נשים: “הדמיון שלנו הפורה, העוטר מסביבן זוהר, העושה אותן כאותה חתיכת גביש הנזרקת לתוך תמיסה רוויה ומגבשת סביבה גבישים נהדרים, אותו הבניין המפואר של הרגשותינו אנו של דמיוננו ורצונותינו ומאוויינו אנו הנבנה סביבן והעושה אותן לאלוהות – אינו מושג על ידן פשוט מפני שאין הן אלוהות כל עיקר. […] בשעה שדמיונך מת, בשעה שרוחך סרה וכל העולם יבש ומסואב – הרי הן נהפכות לנקבות גדולות אחוריים, לבהמות־מין מחייכות ומגעגעות ולעתים אינך מבין כל עיקר איך יכולת להשתולל בעטרת הזוהר שעטרת להן.”

אין הן רוצות שנרקיע, אין הן אפילו רוצות שניקח אותן עמנו (כפי שגרסת). הן רוצות שנישאר איתן, שנהיה או בעלים טובים או, במקרה יותר טוב, גברים גיבורים ומצודדים ועריצים – עמיקמים כאלה, או במקרה עוד יותר טוב – שנהיה “אמנים”. “אה! אמן! הבחור שלי יש לו נפש של אמן!” אבל את זה שאנחנו עומדים לנו חרדים בתוך תוכנו, מגינים על התמונה הטהורה שיצרנו לנו, […] – את זה אין הן מבינות וכמובן שהן אינן מוכנות להבין או “להרשות” לנו. ואז החכמה שבהן מקנאה, לפחות, אם היא תופשת את זאת, וזו שהיא פחות חכמה אומרת: “אל תהיה רגיש כל כך!” כאילו יש לך דבר אחר חוץ מאשר להיות רגיש. אולי תתחיל להתעניין בתחתונים ורודים?!

“משעולים בשדות”, “לילה בלי יריות”, “מסע אל גדות הערב”, הסיורים שיזהר פרסם בין השנים 1938–1941, אינם על נשים, לא אלילות ולא בהמות מין, כי אם על גברים. גברים אמתיים. לא נערים ולא בהכרח צברים. הסיפורים התפרסמו אצל יצחק למדן בגליונות, כתב־עת בעל קו מחשבה שמרני, יחסית למשל לקו המודרניסטי של טורים שהוציאה לאור חבורת “יחדיו”, או מאוחר יותר, לאורלוגין של שלונסקי, שנתן במה למשוררים וסופרים כמו שלונסקי עצמו, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, מנשה לוין ויעקב הורביץ. בעיקר בלט גליונות במגויסותו למאבק הלאומי החלוצי ובנטייתו – גם אם מתנדנדת – אל הספרות הריאליסטית.¹⁴ תחילה נטה למדן לקדם סופרים עולים מאירופה, שהעברית לא היית שגורה בפיהם, אבל שינה את טעמו, ואִפשר ליוצרים בני הארץ לצעוד בגליונות את צעדיהם הראשונים. יזהר היה מבני טיפוחיו הבולטים ביותר. כך, למשל, בעקבות ההצלחה הלא צפויה של “אפרים” והשיתוק שלאחריה, החליט יזהר לאמץ את המלצתו של למדן ולהעביר לפרוזה את הפואמה הארוכה “משעול בשדה” שכתב בתרצ"ו ביבנאל. כזכור, הפואמה נכתבה כקינה על משה־זלמן בן־ששון (לונץ), יהודה אליוביץ וגדליהו גלר, שנורו מן המארב בשעה שחזרו ליבנאל ממסיבה במושבה בית־גן, בב' בניסין תרצ"ז, 13 במארס 1937.¹⁵ יזהר קרא על כך בדבר, מן ה־14 במארס. בתחילה סירב לבקשת למדן לעבד את השיר לסיפור, אבל ברחובות ניצל את הזמן הרבה שהיה לו ואת הבדידות מרצון, ועשה זאת.¹⁶

ב־21 ביוני 1938 שלח יזהר ללמדן מכתב הפותח במלים: “הנה לפניך עוד ניסיון שלי. תכיר בו בוודאי כמה מקומות שכבר ראית אותם קודם בצורה אחרת” (ארכיון ס. יזהר בספרייה הלאומית, ומצוטט אצל מהלו, תשס"ז, עמ' 186). הסיפור עתיד להופיע בגליונות ז', 5 – 6 אב־אלול תרצ"ח, אך לא לפני שלמדן ערך אותו ואף מצא לנכון לנזוף ברוך ביזהר על נטייתו להשתמש במלים נדירות (את המילה “מרזבה” – עמק צר וארוך – למשל, מחק וכתב בפשטות “ביקעה”, תיקון שעורר את מורת רוחו של יזהר).¹⁷

בזמן כתיבת הסיפור “לילה בלי יריות”, יזהר, לבדו ברחובות, ואחר כך לבדו בבן־שמן, מהרהר בדרך חייו, בשונוּתו, כפי שיעשה גם בסיפורים הבאים שיתפרסמו בגליונות. “אותו הזמר עצמו שהיה כה שלך ושל עצמך: “אני איני כמו כולם!” לובש נוסח קינה” (עמ' 3–322); וגם – “למה דווקא אתה אחד בין אלף הערים והמסתובבים עתה בעמדותיהם – כה אחר, זר ונפלה?” (שם, עמ' 328). ב"משעולים בשדות" הוא קובל על בדידותו: “כלום יודע אתה זלמן, היות בודד מהו? היות איש חי, מסתובב ופועל, ובודד בודד תמיד ולעד? […] מיותר הנך. עליך אפשר לוַתר ולא יחסר בהעדרך כלום.”

הוא מבין לרעו של יצחק, השומר שאותו בא להחליף ביבנאל: הוא מבין למה עזב את יבנאל והלך לעיר הגדולה, הוא מבין מה טעם ישב ימים שלמים בספרייה, הוא מבין איך קרה שהלך בשדה ולא שעה אל העוברים על פניו, לא ביקש הסעה, לא הבחין במתנקשים. וכאן, אולי, ניכרת התפתחותו של יזהר מאז “אפרים חוזר לאספסת”. יצחק עושה את מה שאפרים לא העז לעשות. נכון, ההתגרות בו הייתה רבה יותר, והיא באה מחוץ: לא מדובר בתחושת השיממון של אפרים ובלחץ הקבוצה, אלא ביצחק, האיכר המתוסכל, שהפרדס שנטע נעקר ונכרת שוב ושוב בידי הכנופיות: “לבסוף הגיע לכך שכל מה שנשאר בלבו ובכוחות גופו הניח על תקוה אחת, אחרונה, לאמור: אם זו כאן הכול כאן. ובלעדיה אף אני לא אהיה. כן, זוהי פרשת המטעים. ושמע: כשהכול מצטמצם בדבר אחד ויחיד, וכשהתייאשת מכל מה שיש בעולם וכל מה שיש בו אינו אלא בצמצום הזה, בדבר האחד שבו אתה מאמין עוד, ואתה כולך צומח מתוכו, יונק ממנו ומתנחם בו – כן, וגם כאן באה המפלה והאכזבה, גם כאן… הרי זה… […] אחר־כך, בכוח היאוש והמכה הקשה, ניטעו העצים מחדש… וכשגמר, כשעשה זאת…”

יצחק, שלא כאפרים, נטש, הלך הלאה. והנה יזהר, מהרהורי לבו, מבדידות רחובות:

לנטוש שדות, לשחר תמורות, אתה אומר, ברם, אין זה תמוה ובלתי־מובן כל־כך […] ראה: יש ובא יום ואין לשאת עוד דבר. נתלקטו הדברים וניצבו בשממונם. אל כל צל־מפלט ישאף הלב בעקתו וגעגועיו המוחנקים, מאווייו משכבר משוועים למחאה, לפרידה: אם לבכות, אם לבעוט, או להתלות בקורה. והוא – הוא הלך להגות בספרים. כך עשה. פרוש. נתון לעצמו, זנוח ומתייחד כלבבו. באותה ספריה מרוחקת וזרה. וראה, כשחזר משם הלך לו בדרך לבדו, והיה בין השמשות. עייף היה בוודאי. מהלך ומהרהר במה שקרא. […] הלך עתה ועיניו לא ראו אלא את הטהור כמוהן מסיגופי השתיקה. ואוזניו לא ספגו אלא זוך עונה בהד ללבו, לב זה שנתעדן ונפתח. מה לו אז אדם? ואיך יראה אז דבר? לראות – כיצד? והלא הכול רחוק ממנו, הכול חולין מסביב, שייך ליום־יום, והוא הרי התעלה לבסוף ובא אצל עצמו… אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע ומאום לא יהיה ולא ישתנה? מה בצע! שמע: אני, דומני, אין בצע גדול מזה. אני מעולם מפלל לרגע אחד, ולו גם זעיר ובן־חלוף, שבו יחדל העולם למעני ואהיה רק אני עם אני, מרגיש ויודע פשר כל דבר, מה אומר כל קורטוב שבתוכי, נענה ושומע הכול מבחוץ ומבפנים ומרגיש שכדאי היה בשביל זה כל מה שהיה, ושיש אחיזה במה שיבוא – שוב יוכלו הגלגלים לסוב, ענָו אחזור למקומי שנגלה. אלך באשר אלך, אשב באשר אשב, לא אשאל יתר על כך…¹⁸

ואולם אבנר, גיבור “משעולים בשדות”, אינו מקבל על עצמו מוות של ויתור, כמותו של יצחק. ברגע המבחן – כשכדורים שורקים סביבו, הוא נאבק, הוא מתמלא עזוז, הוא חי בכל רמ"ח אבריו.

נדמה לי שגרעין יזהרי חזק כבר טמון פה, וראוי להתעכב עליו. אתוס “השומר” מונח ביסוד העניין, תמצית הציונות כפי שיזהר חווה והפנים אותה, והשמירה על יבנאל היא מעין מוקד של האתוס הזה; כל השומרים המיתולוגיים התרכזו פה בסביבות ימה־יבנאל ובתקופת המאורעות. עוד בט"ו בשבט תרע"א (23 בפברואר 1911) נהרג שם כידוע “חצקול”, יחזקאל ניסנוב, ונכתב שיר המבטיח שמותו יהיה מסר לדורות הבאים. ניסנוב, יליד הקווקאז, מאותה קבוצת מופלאים של אנשי העלייה השנייה וממייסדי “השומר”, נהרג מידי שודדי בהמות בוואדי פיג’אס. כמעט מיד נוצר מיתוס: “אתה תנקום את דמו – אמרה האם השכולה לבנה הבוגר צבי, אחיו של יחזקאל – תנקום דמו כמו בקווקאז. תבכינה גם אמו ואחיותיו של הרוצח.”¹⁹ ב־1912 בא חיים שטורמן האגדי לסייע לצבי ניסנוב (אחי יחזקאל) בשמירה על יבנאל, ותוך כדי רכיבה ליד כפר כמא נקלעו לחילופי אש עם רועים שחשבו אותם לשודדים. ב־14 בספטמבר 1938 נהרג שם שטורמן עצמו, הפעם כאחראי על השמירה על “הגוש” – יישובי עמק חרוד ועמק בית שאן – בעלות רכבו על מוקש שהטמינו אנשי כנופיה ערבית.²⁰

יזהר, כרבים מבני דורו, גדל על ברכי מורשת השומר והיה חלק ממנה, גם אם היו לו השגות עליה. באחד ממכתביו מתקופת רחובות כתב לנעמי שבירושלים על אירוע שזעזע אותו. בנסיעה מנסיעות השמירה תפסו חבריו ערבי שנשא אקדח. אכזריותם זעזעה אותו כל כך, עד שמילא את המכתב לנעמי במחאה עליה. “זהו אותו יזהר עצמו שכתב לפני שלוש־ארבע שנים שאינו יכול לעקור את הצמחים כי לבו כואב עליהם,” כותבת נעמי בט"ז באלול תרצ"ח. “אכזריות, לאיזה צורך הייתה זו?” שואל יזהר, ונעמי מנתחת הן את תגובתו והן את המצב, ושופכת אור על האמביוולנטיות של יזהר אז ובעתיד:

איני רואה במעשה הזה יצרי־זכר משוללי רסן אלא מתיחות יתרה, עצבנות וחימה. בו ביום נקברו שבעה חברים ברחובות, וכאן נמצא אחד מאותם הרוצחים, והנקם פרכס בלב. בראש צלול יותר צריכים היו להורגו במקום, ללא ויכוחים וללא רעש ובלי מכות. אך עתה, בשנה השלישית לטרור, אין הראש צלול ואין הלב שקט. עם כל היות יזהר מרבה ללכת לשמירה, ותמיד למקומות המסוכנים והאחראיים ביותר, אין הוא הולך לשמור על רחובות שלו, על חבריו שלו היקרים לו, אלא משום שקרב בארץ, משום שיש בהליכה זו מעשה גבורה, משום שהיא דורשת מעשה ישר ותקיף, גבורה שבהתגברות ובהתמסרות, הוא הולך לשם ההליכה, מצווה לשמה, ולא מתוך אותה הרגשת מרירות שבה יוצאים אחרים, מרים על מות חברים, מרים על חורבן רכוש, מרים על ההפקרות השוררת בארצם, במולדתם. נדמה לי שאין ביזהר מרירות זו, יאוש זה הדוחף לגבורות, ונוסף לכך איסטניסיותו והתפעלותו מכל גבורת יחיד – כל אלה ביחד הולידו את מכתבו מהיום. בין כל הבחורים שאני פוגשת בשמירה, ודאי לא היה נמצא אף אחד שיביע דברים כאלה. מפני מה? יזהר בונה תיאוריות רבות וגדולות כתשובה על “מפני מה” זה.

בכ' באלול ציינה נעמי שסיפורו של יזהר “משעולים בשדות” הופיע והיא קראה אותו. לפי שעה לא דיברה על הקשר בין הסיפור והמכתב. ואולם בבלי דעת, דלתה נעמי ממכתבו של יזהר את הגרעין לסיפור. כי מיד לשמע הירייה הראשונה, ולאחר ש"קפא, עמד הלב", מסרב אבנר גיבורו להתייחס ל"חייו הזולים" כאל עניין של מה בכך. “לא אוותר עליהם, יקרים הם, וחשובים… לא, לא! ניחתה ירייה חדשה והכדור שרק־ניתר מאחוריו. הרי שמציאות היא זאת. ולא חלום ולא משחק. הנה לך הרפתקאה. הנה לך מלחמת־זאבים כאשר אווית. הנה רוב עלילות – הלוא חפצת בזה! קח מלוא חופנים, שמח אתה?”

לנוכח הסכנה, האדישות והרפיון מתחלפים באחת למרץ, כמעט לשמחת חיים: “כל עצב התנער בו וחי ופעל בדייקנות, והרצון נחשף מלא חיים ומשתפך בהדר אבריו שהיו נענים ומתאפקים כאשר נשאלו. תקפהו ששון לא־מובן, וכמעט נחנק מקול צהלה שחלחל בגרונו, לפצוח ולזמר ולירות ולהתפרץ גועש ואיָל־חיים לפנים!” (גליונות, כרך ז, עמ' 390). נשכחים כל ההיסוסים והמאוויים, ונדחקים הצידה כל הערכים: “איזה חוש שמלפני חיטוטים ומעבר לכיסופים, שאינו נזקק לשום דבר, לא לאהבה ולא לאכזבה אלא לדלוק באש הרצון, ודוחף למעשים מחוייבי תועלת חייו, מבלי לשאול בשכל או בלב. וחוש זה […] מצווה ומשתלט על כל מה שקנה לו אדם ומבטלו מניה וביה, תופס בצומת עצבים ראשוניים ומפקדם נמרצות, כשכל להקת ה”ערכים" מצטופפת ביראה ובאזלת יד מן הצד, רואה תמהה ומחרשת, אף גם נהנית מעצמת־פרא זה שנותרה ביניהם ואפשר להסתר מאחוריה" (שם, 392). ואותה אֵלָה שמקודם התגעגעו אליה – “הו הביטי, אֵלָה רחוקה, הנה תולעת מתפלשת באדמתה, מתפתלת, מתעוותת, וחיה! חרבות השפתיים. לחות העיניים. מתהומות הכאב, מעינויי מחשכים, מרחם כיסופים ומתוהו־בראשית – עולה ורועם צו החיים: אור! מתוך הלא־כלום עולה אדם […] יהי בדד, יהי אחד, אך יהי דרור!”²¹

בחלוף הסכנה מתעוררים שוב “כיסופים נחנקים, געגועים דוממים ורותחים” למישהו שימתין לשובו, “ישמח עמו על התלאה שעברה וינשום יחד עמו לרוחה,” וכמה חבל שאותה “ילדה רחוקה, יקרה” אינה לידו עכשיו, ושהוא עצמו אינו ממין אותם משה־זלמנים קשוחים: “מדוע אי אפשר לחזור אלייך, לבוא אצלך, כדי שתשאלי: ‘מניין הדם, אבנר, מה אירע?’ וכדי שאענה בגודל־לבב: ‘שריטה קלה, ילדה, שריטה בלבד’, וכדי שאספר בנעימת ביטול את הכול ונפרוץ שנינו בצחוק רם וטוב…”

אבנר כואב את שונותו מגברים כמו זלמן, שגליליה והאלילות הדומות לה נוהות אחריהם, ומודע לכך שהיעדרו, כמו נוכחותו, היינו הך בעיניהן (שם, עמ' 369): “זו, שבגללה היו מתבשמים לילות ללא שינה, וחדוות שיכרון הצוקה לזריחות מתחדשות – נותרה אי שם במרחק […] ואילו אתה, כאן אתה, רחוק, רחוק, וברור כמעט, שהעדרך אינו מורגש שם, כמוהו כמציאותך.”

גם ב"מסע אל גדות הערב" ישנה דינה, שלרגע כמעט נדמה שהיא נשארת עם גיבורנו במאהל, ובמשנהו היא נוסעת ונעלמת, ורק ריחה נותר באוהל כשהוא נכנס אליו בשיטוטיו כאילו בלי משים, ונותר העלבון על בדידותו ועל פחדנותו: “ולמה לא זעקת לה במפגיע, תופש גלגלי האוטו המסורבל ומשווע: ‘אל תיסעי! אני נשארתי כאן למענך – ואת נוסעת?! אל־נא, אל תיסעי… אל נא תיסעי…’ למה ניטל לשאת נוסף למכאוב־הבדידות ונטל־העייפות את מכוַת העלבון הזה?”²²

והקנאה – המלגלגת – באלה הבחורים היודעים לחזר, להקסים: האין זו קריקטורה של בן־דודו שקטף את הפרי הבשל?

ראה, אחרים מה עושים, מנהגו של עולם היאך הוא – מדוע, אם כה חשקה נפשך בכך, אפילו לעגוב לא למדת, לשית בחלקות, לשית דבש־חלב תחת לשונך, לבלוע רוקך ולמלמל ברגש כבד מחמאות רכות, לגלגל עיניים אל הירח, אהה, הירח, – ולראות אז איך כדרך הטבע נופלים גבהי־השחקים הגיאוניים ומניעים ירכותיים של בשר ודם, מתמוגגים לציוץ הזמיר שלך, ובהעמדת פני לא־אכפת ולב־אבן (אתה, שוטה, היחפז אז והעמד פני לא־אכפת שוממים כפולי־שבע!) ממשיכים בכך עד אותו ליל אביב, כשישוכו הנוזלים בקדרתם ויטגנו (לאמור, סערת דמים ולילות־להט), ויגיע החלום ליעודו ומן ערפלי־הקצף הרטובים ונמוגים יעלה שיהוק של שובע. אַל פני נצלב על קידוש־השם, אל מורך ונמיכות־רוח, אל חרדת־פגישה ומבוכת עיניים נפגשות – אומץ, חוצפה, עיניים מבריקות ושפתיים לחות – והפרי הבשל בידך! ריבה מזוהמת זו! תכסיסים – וכי אינך יודע? בדוקים ומנוסים, לפי קבלת דורות: “מיליונים הצליחו, למה לא תנסה גם אתה?” – הו, כן, למה לא? חייך בבוקר, הקדר עפעפיך לעת צהריים, לבש מסתורין בערב, והדלק ניצוצות בעיניך עם לילה, רגיש, לוהט, תקיף לעת־מצוא, ורפה כשתידרש, […] הכול בדעת ובשעת הכושר.²³

בשלב מאוחר בהרבה, ממרום הצלחותיו וניסיונו העשיר, כתב יזהר סיפור קצר בשם “יריות בוואדי פיג’אס”, וכלל אותו בקובץ צדדיים. בחן ובהומור הוא מתאר בו את ימי עבודתו הראשונים ביבנאל, את הצלחתו אצל תלמידיו, לאחר הפגנת הגמישות “בתרגילי מתח” בין הברושים, ואיך התגורר אצל חיה־ברכה צימרמן, אכל אצל עטרה סחין וטייל לו ושרק, “עד שבא פסח, ובפסח פרצו המאורעות, וכל הארץ נהפכה על פיה. וביבנאל הקימו משמר השדות (עוד לא ידעו על “סיירת”), רכובים על סוסים שהותרו מן העגלות ומן המחרשות, רובים בידיהם ונחישות בחריצי פניהם, והם הם הביטחון ממש. ומי עוד היה בין שישה הרוכבים, מי אם לא המורה הכחוש ההוא, מגמר הלימודים בצהריים ועד הערב, או עד הבוקר, הלוך וסבוב בשדות ועל ההרים ובעמקים ועד ואדי פיג’אס ולרבות ואדי פיג’אס שאין מקום בעולם, ולפחות בארץ, מסוכן ממנו, חורש מזימות ממנו ומפחיד ממנו.”²⁴

הסיפור נינוח ואינו עוסק במות השומרים המיתולוגיים ההם. הוא מתאר בלגלוג טוב־לב את “המורה הפרש שלא נולד על סוס ולא גדל על סוס ולא רכב על סוס, חוץ מאלה שקרא עליהם בספרים המרתקים שלו, ולאמיתו של דבר די חשש לעלות על הסוס”. לעומת המורה, מאדיר יזהר את שותפו לרכיבה: “אותו משה־זלמן, שלמרות שמו שנשמע מיושן היה איש מחמדים, בקיא ויודע, ומכיר ובקיא גם בכל הקורה סביב, לרבות בין הבדואים שבין ערב אל זביח במסחה ובין ערב אל נאקב שבין ואדי פיג’אס והירדן, צומת הדרכים המפחידה של כל השודדים מאז ומעולם, כאן הם עוברים את הירדן וכאן הם באים מן הירדן וכאן הם מסתתרים וכאן הם אורבים לרצוח. גם אמיץ לבו בגיבורים וגם לב האריה, כולם נמסים כאן מפחד.” הסיפור אינו מזכיר אף ברמז עד כמה קשים היו ליזהר ימים אלה ביבנאל, ועד כמה כעס על שבין חובות המורה וחובות השומר, לא נותר זמן לכתוב. רק דבר אחד משותף לסיפורים שכמעט שישים שנים מפרידות ביניהם – והוא הערצה למשה־זלמן.

ובאמת, אם יש משהו המאפיין את שלושת הסיפורים מגליונות 1938 – 1941 הרי זה הנושא: גברים, “גברים אמתיים”.

גברים אמתיים    🔗

מכאן ואילך יופיעו “זלמנים” סמכותיים, חסונים ונטולי לבטים, בסיפורים אחרים של יזהר. אין לבלבל אותם עם הצבר, הצעיר המרהיב, חיה צעירה ויפה, רעבתנית ואנוכית, נוסח ישראל אחיו או רענן בן־דודו – הצברים לא יהיו גיבוריו של יזהר עד לימי צקלג. ההבדל המשמעותי ביניהם הוא דווקא בבגרותם של ה"זלמנים", באלטרואיזם שלהם, במסירותם ונכונותם לתת, לתרום להקריב – ובלי מלל מיותר. גבריותם ניכרת בכפות ידיהם הגדולות והדוביות ובשיער על אמותיהם. כזה הוא הנוהג בטרקטור ב"משעולים בשדות" וב"האדם וברזלו", כאלה הם נהגי המשאיות הכבדות הנוסעות בדרך־לא־דרך בשיירה של חצות (שיזהר מצולם אתם בתמונה למטה), וכאלה יהיו הנהגים מעתה ואילך. כזה הוא המפקד הסמכותי, רובינשטיין, המכונה “הגוץ”, ששותק וצודק עד כדי הקנטה, ו"אין לו פקודות ואין לו צעקות ורק מבקש בנחת – ולמעשה זה היינו־הך" (עמ' 76), לעומת המספר “הכחוש”, צביילה, ש"פרש וירד על כלונסאותיו המרשרשות במכנסיו".²⁵ הדמות הגברית והחזקה הזאת של רובינשטיין מעוררת במספר געגועים לאביו דווקא, שיזהר אינו שוכח אף פעם לציין את כפות ידיו הגדולות. ליד דמות האם הדומיננטית והקשוחה, ובימי המלחמה הקשים של ילדותו המוקדמת של יזהר, הצטייר האב כחלוש, כמוותר־מראש על שלו. והנה יזהר מתגעגע “לשלוות־תוגתו המגוננת, להסתופף בצל אבא, זה אבא הטוב והשותק שאם הוא כאן, שווא תהום הרוח בתריסים” (עמ' 7 – 136). אלה הגברים המקבלים את ההחלטות הגורליות, ואצלם הוא רוצה להיות, בשליחותם הוא רוצה למות. הדמות הגנרית ההולכת ונבנית היא מושא געגועים.

יולי 48, שיירה של חצות

ב"לילה בלי יריות" מ־1939 מזדחל לו הסיפור באטיות מפוהקת עד למפנה שבו ממתין חיים. ואיזה גבר שבגברים הוא אותו חיים! הוא מתגלה לראובן גיבורנו ליד השוקת, כמעט כמו הופעת הגיבורים אצל הבאר בסיפורי המקרא, אלא ששם מתגלות הנערות:

חיים / זלמן

אחד ברנש שעמד מאושש בגופייתו הלבנה, ובמכנסיים קצרים, ובמגפי־גומי חומים, עמד ליד השוקת והתגלח, קורץ ומפטפט הגיים אל הכלב שהתרוצץ סביבו וזנבו משובלל אל־על. וכשרחץ את פניו, ואתה משום מה עומד ולא מש, ועיניך דבקות בו, מן הצד, כשרחץ את פניו – הבהיקו אלה באדמומיות של ניקיון וצינה, וגרמי לחייו שפעו ואצלו עוצמה על כל הקלסתר הזה שהפתיע במראהו, קלסתר העשוי גוש אחד לא מעובד כמעט, מפוסל במקבת ראשונה, כבד, רחב ומוצק, גזית המצח המרובע והאף החרום, הסנטר הכבד ומגובשש והשפתיים החזקות והבולטות, והעיניים היושבת בגומות שעיצובן כאילו לא הושלם עדיין, מתחת גבות תפוחות, וקרזולי השעיר הקשה והנמוך – שפעו כוח היולי מבצרי, ממוזג במנה קדושה של טוב לב תמים וּודאי, וראש־פר זה היה נתון על עורף קצר ועל גוף־מתגושש שרירי ומגושם ולא־בשרני. […] אחר־כך, בערב, אמרו שבחור זה אינו אלא השומר הוותיק שחזר מחופשתו, ושמו חיים.

חיים.

ככה זרח ובא חיים.²⁶

זרח ובא. הוא השמש. הוא מקור החיים. אם ראובן, המספר, משתמט מקרבת הנשים, ערטילאיות או ממשיות, שהוא הוגה בהן בחשאי בליל השמירה, הרי שאת קרבתו של חיים הוא מבקש. הוא חג סביבו ובולש אחריו, כדי ללמוד את אורחותיו ולהתקרב אליו, להזדמן במקרה לארוחה כשהוא סועד. מאז המפגש עם חיים מואץ קצב חייו של ראובן, וחיים הופך אצלו למושא לחיקוי. עם חיים נרקמת ידידות שניתן לאפיין אותה על פי מושגי התקופה כ"גברית", כ"אחוות גברים": יש מרדף אחר שלושה ערבים החשודים בגנבה, יש ירייה באוויר של חיים ומיד אחריה ירייה של ראובן – “לספר ולומר: כמוך כמוני, אחי, כמוני כמוך!” (שם, עמ' 350). יש תפיסה של ערבי בצווארונו, בידי המספר הזריז דווקא, ויש שחרור של חבורת הערבים (ובוודאי שאין התעללות בהם) בקריאות “מע־א־סלמה!” מצד הבחורים ו"שלום" מצד הערבים, “ואתה וחיים טוענים רוביכם על כתפיכם ופוסעים זה בצד זה, סוקרים זה את זה ופורצים בצחוק גדול […]. ומן הכפר נראית קבוצת־אנשים רצה לקראתכם. נבהלו לשמע היריות וחששו לשלומכם. אתם קורצים איש לרעהו. מתכוונים לשטות בהללו קמעה. נופלים ארצה. מיד צונחים גם הם בהמון […].” ועוד ועוד, משובת גברים, חברים לנשק, חבר שאפשר לספר לו ובעיקר לשתוק אתו – “שתקנותו מדובבת אותך, ושתיקתך בת־פשר לו”. אי אפשר להתעלם מן החושניות העזה, מן הארוטיקה המובלעת כאן, יש שיאמרו הומו־ארוטית – האחד מציץ על השני בשעת הרחצה, ורואה אותו עולה מן הרחצה אדמוני ויפה תואר (עמ' 351). חיים מאחד באישיותו את הקוטביות הבעייתית בדמותו של ראובן/יזהר, ואפשר שזוהי נקודת מפתח להבנת הסיפור הזה ולהבנת הסיפור היזהרי בכלל. אם ראובן אינו מסוגל להכריע בין הקולקטיב, החברה, העבודה במשק ובין העצמי, “האני הרוצה” המתלבט בשביל הצדדי, הרי שחיים כבר הכריע. הוא אמנם דוהר בשדות, חייתי ומשוחרר במרחבים העצומים, קרוב לטבע הבראשיתי יותר מכול, ועם זאת הוא מחויב לחזור לקיבוצו ולעבודתו כמסגר, מחויב להגנה על המולדת ולמעשה כבר מסר את נפשו.

במאמר שנכתב כמעט חמישים שנה לאחר שהסיפור ראה אור, עומד גיורא סגל על המוטיב ההומו־ארוטי הבולט בסיפור. עם זאת, הוא מסב את תשומת לבנו לכך שדווקא ביטוי ארוטי חזק ביותר של תשוקה לנערוֹת – נדיר בסיפורת של יזהר – נמצא כאן, על קברו הטרי של חיים.²⁷ ברגע הקבורה מתעוררת בראובן הניצב בין נושאי הארון "תשוקה זידונית […] רצון שואג לתפוס באיזו נערה בוכיה […] ולאמצה ככה אל הלב, ללחצה בכוח אונס ולנשקה באכזריות ולמוץ אותה בתאווה כבדה, אילמת־חרשת, עד סוף, עד תום – עד לבלי חיים ולבלי מוות. לנעוץ […] שן כבפּת רדויה, שן דוֹרסת, ולנשוך נשיכה רבה ועזה ולמלאות את הפה בשר ענוג ומלא ופורח וקריר וחמים ומשיי ושישי, בכאב רותח וחושני […] דווקא עתה, כשמתינו מוטלים על כתפינו, כשהארון מדיף ריח עץ חם וטרי ודמו מטפטף כבד וכהה בעד הסדקים – לבוא אליה בפרצוף חיית הבּר הקדמונית […] ולצאת עמה אל השדות שאין למתים דריסת רגל בהם, ולהפסיק הכול בכך, ולחדול מהיות, ולחדול מרצות, ולהיכחד בסימאון נפילת עווית אל התהום האחרונה, הנועזה, הפראית המשחררת – – " (עמ' 321).

אחד המכתבים היפים והנוגעים ללב שכתב יזהר לנעמי הוא על מותו של חיים/זלמן זה מבן־שמן. כמעט קינת דוד ליהונתן. חלק מהמכתב מופיע כנתינתו בסיפור. כאן מקבל השם חיים שיזהר בחר לו בסיפור את מלוא הגוון הטרגי: “אין רוח חיים בו.” המכתב נכתב ב"כ"ה בשבט תרצ"ט, יום בכי":²⁸

נעמי, זלמן איננו. היום ראיתי לראשונה איש מת. הרוג. בידי הרימותי אותו. כתפי נשאו את ארונו. דמו הכבד טפטף בגדי. זלמן, אותו חבר־שומר שעמו הייתי רוכב מפעם לפעם אל גבולות האושר והשקט בבן־שמן, אל מפלטי היחיד, שכב מכווץ מאחורי הסלע וברקתו חור אדום מפולש גדול ואין רוח חיים בו. אין רוח חיים.

בחור גדול, בן שמונים וחמישה קילו ו־24 שנים, ולב זהב, שקט ומסור, מחייך, וטוב, פשוט וטהור – נהרג מתוך אומץ־לב מופרז, במקום לנוס על סוסתו עמד להלחם עם שלושים ערבים, שלושה כנגד שלושים, שניים הרוגים מול הרוג אחד ופצועים אחדים, וזלמן איננו. פניו היו, ככל גופו, מסורבלים, עשויים חומר שלא עובד כל צורכו, מפוסלים במקבת ראשונה, בקווים ראשוניים, לא־מהוקצעים, גסים, כבדים, היוליים, בהמיים במקצת; גבות תפוחות, חוטם רחב, פה בולט, סנטר מגובשש, מצח מרובע, קול מתון, הילוך מתנדנד קצת, חיוך תמיד, וריח של טוהר למרות היותו אביר חזק וצעיר ובעל “דמים־צעירים” עלה ממנו, של מנוחה, של השקטה, של מבצר.

אמש נדברנו לרכב היום ליער שנינו. ובבוקר היה הרוג. אמש עוד שמחתי על החוזק הבלתי משוכלל והכובד הטוב, והלב הבלתי מקולקל בשכלולי חינוך, פטפטתי עמו ערבית, ומלים “חברמניות”, חייכנו, הוא היה היחידי כאן שאין מעטה רשמיות חגיגית על פניו, אותה רוח העוטה […] את הטרזן, וכמצח קמוט של זה הממלא איזו “פונקציה” מסוימה.

זלמן, זלמן. אתה מת. מתוך ארונך בצבצה נעלך המסומרת. הארון לא הכיל את גופך. קיפלו ומעכו את ידיך ורגליך כדי שתיכנס. מכסה הקרשים לא נסגר ולא נתהדק אל הארון, וישותך פרצה בכובדה ובתאוות החיים את קרשי המוות, ומבעד סדקיהם טפטף באכזריות שלוה הדם, כהה, כבד, טפטף מבין סדקי העץ הטרי, הרענן.

והשדה היה ירוק. וביער היתה אפלולית. והפטריות והכלניות היו סביב. והכול היה כה דומה לימים שרכבנו אני ואתה חיים ונושמים את התוגה הזאת של היופי הדומם וצומח – וכדורים היו מוטלים ביער, והסוסה היתה הרוגה באמצע השדה וראשה מופשל והפוך אל גבה, ואתה מכווץ אגרופים נעוצים בתוך הסלע, בתוך האבן ובמעט אדמה שסביבו – שכבת מכווץ, וברקתך חור איום נורא – אדום – זלמן!

אח"כ באו האנשים. מהם צעקו. מהם התווכחו. מהם פשטו לאסוף “עובדות” וכדורים. ע"י ההרוגים עמדו ודיברו. ונטלנו אותם על כתפים וחזרנו אל המושב. כאן קידמו אותנו נשים ובחורות בוכיות, נערות טובות, כנות־לב, אתן בכיתן, אתן שזלמן היה שלכן – בכיתן, וכל הגיבורים הענודים חגורות כדורים וקולפקים, תמהו עתה לדעת שאכן נורא הדבר ואף הם החלו לעפעף בעיניהם. לב אבן לבחורים כאן. תבורכנה הנערות. הבכי היה אולי לא יקר ביותר – אך הוא זעק אמת. אמת. וכך תעו כנופיה של אנשים שותקים ומחטמים את אנחותיהם סביב שני ארונות עטופי שחור, שותקים, נבוכים, נדהמים, אובדי עצות. זלמן איננו. איננו.

מה נשאר, ובכן, עתה כאן?

הנשים האפשריות והלא־אפשריות נמצאות גם הן ב"לילה בלי יריות". בקרבת מקום דווקא, במקרה זה בבן־שמן, נמצאת האלילה, בעלת האף הסולד והגומות, “מעבר חומות האפשרי”, “אפילו האוויר האופף דמות זו מצטבע בגון ובמזג מיוחד ונבדל מיתר האוויר השוקק מעברים, נגרר ונמשך אחריה כשובל, מוחש, כבד, עם היותו משיי […] ואתה משפיל עיניך ועושה עצמך לא רואה מדי עברה, הולך מדי בואה, ובא מדי לכתה, ומצית עיני אש בערפך וזורק פלצור תחינה משוועת אחרי דמותה שכבר הרחיקה, דמות שכל ניעה שלה וקפל שבה ידועים ושרים, דבר דבר שירו שלו, עד שכולך נטען להט הומה ופורץ וקורן חוצה” (עמ' 329). רחוקה משם, וקיימת מאוד בדמיונו הרותח של ראובן נמצאת גם האחרת, “האמתית” (עמ' 330), זאת שדי בזכר חיוכה הלגלגני, במבטה הסוקר, נוקב ואינו מגלה צפונות “ואתה נדרס והמעט שבידך נשמט ומתנפץ ודמך מתחיל סובב חוזר” (עמ' 331). באותה תקופה, ב־1939, הייתה נעמי בירושלים, לאחר שבקיץ סוער של תשוקה התמסרה לבן־דודו, שילחה את יזהר ב"מכתב פיטורין", והשאירה אותו נע בין הערצה וחלחלה. האם היא הופכת לרגע לאישה ה"אפשרית", לזו שניתן להסתער עליה? “ואתה נסחט נחנק ומתכווץ כזה המוכן לזנק, להסתער אל יהי־מה, או ליפול תחתיך ולא לקום עוד. עתה להגיע אליך! זועק בך הכול – עתה להיות עמך. במחיצתך. לא למחר. לא לעתיד. עתה. מיד, לחזות בך, לשוב לראותך, לשתות בצמא אחרונת נידת־אצבעותיך, פריחת שערה אחת בנשוב בה הרוח, צל של העוויה שכבר נמחק ואיננו, לעצור את הנשימה כנגד השפתיים האלה עם הסדקים הלחים והחיים שבהם, להשתכר ממראה חולצתך הרכה במקום שנבלעת בו חלקת־צווארך ולהתפלל אל השוזף הקל והחם שברגלייך, התם אל לבנונית צחה ומתוחה עם הקפלים הנסיכיים של מכנסי העבודה הכחולים.” אבל לא. לא מדובר בנעמי. נעמי לא לבשה מכנסי עבודה קצרים כחולים, למרות בקשותיו, ויזהר לגלג עליה על כי מעולם לא נשזפה שוזף קל, כי אם תמיד נתאדמה… הדמות הגנרית הזאת עשויה מנעמי ומעוד כמה נערות מעוררות תאווה ומתסכלות. “כמה שוטה אתה בני, ראובן! […] מוטב למהר ולהספיק בעוד מועד. […] וכי אין כאן לספר על עלילות אבירים. אין תבוסות עוטות הוד. הו, לא! פשוט, עסקי אדם עם עצמו, אדם רגיל, פלוני, ראובן, שכבדה עליו האמת ולא ידע לחמוק ממנה.”

אבל מהי אותה אמת? “כלום כבר נגמר הכול? זה היה סוף לכול ולא יבוא המשך? והלוא עוד דבר לא התחיל, דבר לא היה עוד! די, מספיק סחור־סחור! לקרוע את כל קורי המזור שעל פצעיך ולזעוק: – כך, כך עלתה לי! הקץ למשחק המחבואים! דברים ברורים: אני ממתין לך. בלעדייך רע. זה הכול. אני כשלעצמי – אין חפץ לי בי. ונמאס! נמאסה הציפייה הזאת האוכלת ומכרסמת, ואינה משאירה אלא מתיחות־חרדה, גדלה והולכת מיום ליום, מכבידה ונוספת מלילה ללילה, עד שאי אפשר עוד לשאת, ולו גם סלע היית! –” (עמ' 335). האם יזהר מחליט להתפשר עם האפשרי, כמו שיחליט בעתיד לגבי בית, מקצוע? האם הוא מחליט שדי לו במשחקי המחבואים, ושנעמי הארצית תעניק לו עוגן?

אבל אהבה? אהבה שקוראים לה אהבה? הרגש ה"בנלי" ההוא? כזה יש רק אל חיים (עמ' 354 – 355):

ונסגר היית בחדרך ומחפש את החוט האבוד, מתלבט מפינה לפינה או קופא דומם על מקומך והכול רחוק ממך וזר עד להיתלות במסגרת החלון מיד או למהר ולנוס אל מיטתך. וכשהייתה סאתך נגדשת ביותר, וכל מה ששייך לעצמך ולהיקף עצמך היה נתעב ונאלח – היית פורץ בכל אותה ההמיה, הקנאה והמסירות:

“שלום חיים, מה נשמע?!”

“הו, אתה! מה מעשיך כעת? רצונך ונרכב יחד אל השדות?”

כן. וכשחזרת והארכובות מתוחות מן הרכיבה והריאות מלאות אויר־שדות ואיזה שכרון קל הולם ברקות – לא טוב היה לדעת שנגמר הכול, וכי צריך אתה לחזור אל שלך ולהימצא שוב בכפיפת עצמך עם כל מה שקורת־חדרך כפויה עליו בשתיקה ובצללים שבזויות האילמות. בו בזמן שהוא, חיים, ילך להתקלח ויהיה רענן ויפגע בחצר באחד ובאחר ויסיח עמם ויצחק, לא אי אפשר היה להישאר עמו וללכת כצל באשר ילך – וכי מה נימוק יש להישאר עמו? הן סוף סוף אינו נערתו החייכנית של חיים! ואולם, עגום כאוהבת נטושה אתה יושב ומחפש מקום לשתול בו את עצמך וייטב לך – […] כמה פצעי־חינם סובל אדם החייב תמיד לחזור. להתחיל ולחזור, לחפש ולחזור, לאהוב ולחזור – ותמיד לחזור, ותמיד להתחיל, תמיד לחפש ותמיד לאהוב […] ולפי שעה אתה הוגה “חיים!” כדי שיתחמם בך לבך ויקווה למחר, ומשתרע על יצועך ומכבה את אור המנורה.

אל נעמי יש געגועים, אבל ברגע שהם מתגשמים, הם מלווים באכזבה: הלזו התגעגעת? לא כך אצל חיים. האם מערכת היחסים עם חיים – האהבה הזאת בין גברים, היא פשוטה יותר, כי היא אינה מערבת “חרדת ביצוע”? קשה לומר. מכל מקום, כל ההעזה הארוטית הפורצת בסיפור זה אינה קיימת אלא בדמיונו של השומר והסופר.

עוד אלמנטים יש בסיפור שיחזרו בעתיד. לא לשווא מוזכרת כאן הסוסה שצמר גפן טמון בחור שבירכה. שומר וסוסה היו זוג בלתי נפרד, וסוסתו של השומר השני, שנפצעה באירוע, היא סוסה מיתולוגית. מספר עודד ישראלי על סוסתו של אלי פרוינד, בן יבנאל וחניכו של יזהר בבן־שמן, שנפל בפלישה לסיציליה ב־7 ביולי 1943: “הייתה לאלי [פרוינד] גם סוסה – מספרים כי הייתה זו סוסה ערבית אצילה שניתנה לחיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית אשר נרצח על שפת ימה של תל אביב בשש־עשרה לחודש יוני 1933, סוסה שניתנה במתנה מידי האמיר של עבר־הירדן עבדאללה, בן חוסיין מלך חיג’אז. ארלוזורוב הפקיד אותה בבן־שמן והיא שימשה את שומר הכפר זאב פרידמן. עם פרוץ המאורעות, באחד מסיוריו בשדות עלו הוא וחברו לשמירה זלמן רוזנבוים על מארב ערבי ונהרגו, הסוסה נפצעה, ואנשי הכפר רצו לגאול אותה מייסוריה. אלי פרוינד לא נתן, התעקש. הוא ידאג להחלמתה. בעזרת אביו הווטרינר הצליח, ורכב עליה בגאווה.”²⁹

לא רק אותה סוסה אצילה מסתופפת בין הגברים האמתיים האלה. למן ההתחלה נמצאים שם בעלי־חיים מסוימים שיחזרו לככב בסיפוריו של יזהר: הכלב שחיים/זלמן משתעשע בחברתו, הכלב של שומר הבוסתן הערבי, שהקצין האכזר ב"לילה ללא יריות" מצווה להרוג אותו, כדי שנביחותיו לא יסגירו את התקדמות החיילים, והכלב שערלי הלב מחסלים סתם כך מתוך רשעות ב"מסע אל גדות הערב". כבר הזכרתי שהתעללות בבעלי־חיים הייתה מעבירה את יזהר על דעתו. הוא תיעב את תלמידו משה תהילימזוגר־שעוני־בן־אמוץ שהתעלל בכלב בבן־שמן, וגיבוריו נמדדים על פי יחסם לבעלי־החיים. גם ציפורים יהיו, כמו פיפי, בסיפור שיזהר גנז, ועוד אדבר בו. ועוד יצור עתיד ללוות אותנו בסיפורים רבים, יצור חסר הילה ויוחסין – החמור, הוא גופו, או לפחות נעירתו הרחוקה, המבשרת שגרה מכמירה ושלום. לבו של יזהר נוהה אל החמור: “והיה שם איזה ביטחון מרגיע, והדברים כמעט שלא היו משתנים, וכאילו הייתה איזו ברית חשאין בין הליכות האנשים, בין מלאוּת הפרדסים, ובין איטיות מעוף העורבים שנחתו בחשיבות על גובה האקליפטוסים, ובערב היה השקט מלא לגמרי והיה הולך ומתמלא נקודות פעימות מנועי הפרדסים בכל צביטות המיתרים של כלי נגינה רחוקים, והיו גם תנים, ובדממה שמעו אפילו את דכי הים הרחוק. כותבי המאמרים כתבו עד אמצע הלילה לאור העששית, התרנגולים קראו במעגלים כל הלילה, וכל הלילה נערו החמורים ואמרו מעומק ביטנם כי אין דבר ואין מה לדאוג והעולם כסדרו.”³⁰

השיבה הביתה והסיפוק בתום יום עבודה בשדות נמצאים כאן ויחזרו בעתיד. וזאת, לא מפני שיזהר עצמו רצה בקריירה של עובד אדמה, אלא שהמטפורה הייתה חביבה עליו, כה חביבה, עד כי בחר לסיים בה את ימי צקלג, יצירת חייו. וכמו אצל עובד האדמה, כבר עכשיו סיפוריו מעוגנים בשמש – כמצייתים לאחדות הזמן והמקום של אריסטו, מצב השמש ממסגר אותם, הם פותחים או מסתיימים בזריחה בשקיעה או בתכלת שמים גבוהים עד אין קץ. מלכתחילה האני המספר נטוע בנוף הארץ, ותמונת נפשו מושלכת עליו וסופגת ממנו. זה השילוב האמיץ בין חלל, זמן וסיפור שיזהר עתיד להביא אותו לידי שלמות בימי צקלג.

מה כותבת נעמי על “לילה בלי יריות”? בתחילה התרעמה על כי חוברת גליונות לא הגיעה אליה לבנימינה, ו"כולם" (“יחיעם ורֶמה ועוד הרבה אנשים”) כבר קראו את הסיפור לפניה. בחמת זעם כתבה ביומנה בט"ו בכסלו ת"ש: “מרוב פחד שמא ידע מישהו כי יש לו בחורה (הה אלוהים כמה הוא ירא את המלים האלה וסולד לשמען!!) אקבל אני אחרונה את החוברת, וכבר יצא מאפי הסיפור וכל הכרוך בו, ויש לי חשק לזרוק את הכול לעזאזל ואף את יזהר בתוכם. […] אני מרגישה רק שאותו משהו משונה בין יזהר וביני אינו טבעי, הוא מוזר יותר מדי, הוא נשאר יותר מדי בגדר חברות של ילדים קטנים, ואני כבר אינני ילדה קטנה, ולפעמים, לפעמים רוצים לדעת ברוב בנליות, כן, אינני יראה את הבנליות, רוצים לדעת שיש יזהר כזה שהוא באמת עצמך ובשרך השני, וכי יש דברים שאפשר לסמוך בהם עליו, ולאו דווקא בענייני נשמות..” אבל בא' באדר ת"ש התעשתה, קראה [לדבריה, שוב] את הסיפור, שכנעה את עצמה שהוא כתב אותו לה, ונמלאה התפעלות:

אמנם אסור לקרוא לזה “סיפור”. אין זה סיפור, ואף לא נובלה, לא אפיזודה ולא מאורע אלא מונולוג של אדם עם עצמו בליל שמירה ארוך, קטעי זיכרונות מגובים ומעורבבים בלא סדר, עולים כאסוציאציות לגירוי כל שהוא, שברי מכאובים, פרקי סבל ותהיה של חיים על הקיים וסובב ועל מה שיש בתוך ואינו רוצה להירגע. פליאני אם מישהו שאינו מכיר את יזהר יבין מה כתוב כאן. נדמה לי שקשה מאוד להבין מתוך הכתוב, שאותו ראובן היה בתחילה אי שם במקום פרדסים ומוטורים מפטפטים, ועבר אח"כ אל הכפר וגבעתו, והשאיר מאחוריו את ההיא הנאצלת, וכל מכאוביו לקח עמו – עד אחד. ואם יבינו כי בחיים זה מצא שמץ ניחומים עד שנלקח ממנו ברצח. היום קראתי את הסיפור כאילו נכתב בשבילי, כאילו קשה ליזהר לאמור את כל הדברים בדרך פשוטה, ואינו יכול לאומרם אחרת. והנה ישב וסחט משך חודשים רבים את הדפים האלה מתוכו כדי שאקרא אותם אני. ואף כי אני בטוחה שלא כך הוא הדבר, מאחר שיזהר כותב את הדברים כדרך שאני מציירת, לא כדי שמישהו יקרא אלא כדי שייכתבו – בכל זאת נדמה לי כי היום הבינותי אותו יותר מאשר יכולה הייתי להבין בכל פעם אחרת.

האם יזהר היה מרוצה מהישגיו? לא ולא. נעמי כתבה לו שאינה שבעת רצון מציוריה: “את עצם העבודה לא התחלתי כל עיקר, ולפעמים נדמה שלעולם לא…” ועל הדברים האלה הגיב יזהר בחריפות, במכתב כמעט נואש על תחושת הייעוד שלו (י"ט בשבט ת"ש, ההדגשות שלי):

אני נושא אותם בתוכי שנים רבות וימים ארוכים ולילות ללא שינה, ונפתל נפתולים רבים ומשונים כדי להוציא משהו, או כדי להדהים הכרה זו, או כדי למשוך ידי ולומר – “לא כלום. לעולם לא. מחוק!” ואי אפשר. אי אפשר. אני יודע, אני בטוח, אני חי על ביטחון זה, שאני יכול יותר, שאעשה יותר, שאגיע ליותר, אני רוצה יותר, אני רוצה הרבה הרבה יותר, להגיע הרחק מכל הישגי עד היום שאין בהם ממה שתובע בתוכי להיות מובע ונאמר. […] יש אנשים שיש להם אפשרות להסתפק בתכניות ובפעולות של ביניים, “עד שירווח”, הם כותבים בינתיים, מציירים בינתיים, חיים בינתיים, ולפעמים גם יזדמן להם להגיע אל משהו גדול “בינתיים”. אבל לא אני. אינני יכול להגיע אל חפצי “בינתיים” – אני חייב להגיע אליו מתוך כל הדברים, מתוך מה שזה וזה כך פרצופו ולא אחר, מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהשגתי את ייעודי, את ייעודי, ויש לי ייעוד – אני חש בו יותר מאשר אחוש את הרעב והצמא ואת הבדידות – אני לא אסתפק אם בבוקר בהיר אחד אמצא את “המים אשר במדבר”, אלא חייב אני למצוא את אשר אחפש, את מקור כיסופי, להגיע למקום שרצוני בו ולא במקום אשר זומן לי, ולו גם גדול הוא ונישא. אני נסוג מפני רטט יד של תאווה לכתוב. לא. איני יכול להסתפק במשהו. אני רוצה הרבה. אני חייב הרבה. אני עבד לתאווה זדונית לעשות בפועל את מה שההזיה והחלום מרמזים ומנחשים.

לנעמי היה כישרון לנגוע בנקודות כאובות אצל יזהר, אבל כאן ממש התפרצה לדלת פתוחה – יזהר משתוקק לכתוב משהו משנה סדרי בראשית.

בכ"ז באלול תרצ"ח (28.9.38) כתבה נעמי מכתב יום הולדת ליזהר בן העשרים ושתיים, ובין השאר כתבה את הדברים הבאים: “אגב, פגשתי ברחוב את קבק הזקן, והוא עצר אותי ואמר לי: כתבי ליזהר שאני מתפעל מסיפוריו, והסיפור השני עולה עוד על הראשון, ואני בטוח שהוא ימריא וישיג את כל אלה שכתבו עד עכשיו.”

היו בוודאי עוד ביקורות בעל־פה. בכתב, בימים שהסיפור ראה אור, לא היו רבות. ב־1950, כלומר עשר שנים לאחר פרסומו, התייחס יונתן רטוש לסיפור “לילה בלי יריות”, במאמר בשם “הבריחה אל המציאות”.³¹ הוא היטיב לקרוא את הסיפור, יצא מן הבעיה האישית – מות הרֵע שנלקח בכדור אויב, אהבה שהושבה ריקם עוד בטרם החלה, תחושת האחרוּת של נער עברי, בן המושבה, שאינו מתחבר אל מי שמבטא “עמק” בהבלטת הצירה, ונואם במליצות נדושות על “כאב האומה” ועל “בניין הארץ” ועל “המפעל הגדול” וכו' וכו' – כל מה שמכונה בשם “ציונות”; משם פנה רטוש אל השאלה: האם חטטנות של תלישות היא זו? שהרי מטרתו הייתה להראות שאין בסיפור ובגיבורו המשך לדור התלושים. את התשובה מצא מצד אחד בחיבור של המספר ל"כוח האדמה, כוח הטבע שאליו הוא קשור בכל מאודו," ומצד אחר – במבוא לספר המכתבים של יחיעם ויץ המנוח (אשר כבר ציטטתי בתחילת הספר הראשון): לא חטטנות גלותית, מבין רטוש, אלא “אותה עגמימות של העדר דרך, שהנוער בארץ־ישראל […], וככל שיעווה את פרצופו, נגוע בה, ומבקש לה פורקן בכל אשר ימצא, זה בכה וזה בכה – שוועה זו וקריאה זו למלה של הדרכה,למלה של אמת, לבסיס איתן.”

יש ברשימתו של רטוש שני דברים ראויים לציון, היום, כשהנוער שוב אינו יכול להבין את לשונו של יזהר: הוא לא נטפל ללשונו של יזהר, כי היא אינה זרה לו. ומשום כך הוא גם מבין (בדיעבד, כמובן) מי קהל היעד של הסיפורים – למי הם מיועדים ולמי לא. הם נכתבו לצברים ולצעירים. ואלה ידעו לקרוא אותם.

בגליונות נזרעו הזרעים הראשונים. “אפרים חוזר לאספסת” עוד שייך ל"טרקטור", מבחינת העיסוק באינדיבידואל לעומת הקבוצה. שלושת הסיפורים שאחריו, “משעולים בשדות”, “מסע אל גדות הערב”, ו"לילה בלי יריות", שנכתבו בין 1938 ו־1941, ברחובות ובבן־שמן, מגבירים ומוסיפים מוטיבים שילוו את סיפורי יזהר בעתיד: הערצה ל"זלמנים", כמיהה ארוטית למחצה להתקרבות גברית, לידידות אמת בין גברים אמתיים, פקפוק בטעמם של דברי שירה, נהייה סתומה לאיזו אֵלָה רחוקה, נערה לא־מושגת עם חלקת צוואר צחה, טהורה ושֵישית מבעד חולצה כחולה רכוסה בפתיל, והתלבטות איך לפנות אליה.³² כל אלה בצד התלבטות אקזיסטנציאלית, בחינת “אדם אי אפשר לו שילך – כי לעולם הוא חייב לחזור”,³³ או יאוש הבלותם ההיינו־הכית של הדברים: “מה בדבר עצמך, עצמך ובשרך, מה בדבר הלילה הזה, הלילה של אתמול, והלילה של מחר? מה יהא על הימים שביניהם, ולאן כל זה מוביל? אל אן הולך אדם, על מה הוא יושב כאן, אל מה ימתין, ומה הבדל אם ארוך הלילה, אם בא בוקר, אם לעולם לא תזרח השמש? אכן, גם זה הבל.”³⁴ ההתחבטות אינה ברנרית, על המצוקה הלאומית והאקזיסטנציאליסטית המשולבת בסיפוריו, גם לא גנסינית – על המחנק הקיומי המסתיים תמיד בחוסר מוצא מוחלט, השלמה עם חיים עלובים ללא תקנה, או התאבדות; בסיפורי גליונות של יזהר יש הד ברור לשני אלה, ועם זאת יש גם סממנים רומנטיים, כמיהה, פתח לתקווה, ואפילו בחירה בחיים. זה ניכר כבר ב"משעולים בשדות", שם רצון ההישרדות גובר על הכול, והסיפור מסתיים כשאבנר אינו יכול להתיק את עיניו מן הטרקטור, “פלדה חיה בתוך מרחבי־יה אלה […] ויותר מזה היה מגעיש את הרצון ומעורר קנאה מראה האדם במכונה, העוצר ושולט בידות־הגה ודושות רגלים, על מעין־פלא זה של כוח ועצמה, על חיה אימתנית זו, יחידי, בודד, שותק, ועולם של שַלווה מסביבו, בלא בּקֵש דבר, בבטחה שכאן יהיה מעוזו וממנו לא יזוז. האין זו הדרך להתקרב לאהבה הגדולה ולמוצא הגעגועים?”³⁵

אופייני לערכים החברתיים של סיפורי גליונות הוא הכוח להתחיל מחדש, כוח הנובע מחיבור אל האדמה, כוחו של החורש הנצמד לקרקע (שירו של רפאל ספורטה “החורש בלילה” היטיב להביע זאת³⁶). זוהי קלישאה לאומית־חלוצית רומנטית, החוזרת בסיפורים הארצישראליים מן התקופה, אם כי יזהר ידע להשתמש בה בצורה המשתמעת לשני פנים, של בניית מציאות התיישבותית, ובה בעת הטלת ספק ברומנטיקה שלה, של אהבת הנוף ותחושת אובדן בתוכו.³⁷ ונוספים בסיפורים מוקדמים אלה סימנים של התגלות דבר מה פלאי ונשגב, שיתחדדו בסיפורים הבאים של יזהר, ויזכו לאחר מכן לתואר “הפלאי והשיירה” שיעניק להם גרשון שקד. ב"משעולים בשדות", לאחר ההתרגשות העצומה של הסכנה, יש רגע אקזיסטנציאליסטי שבו אבנר “נפל על פניו. הטיל רובהו לפניו. טמן ראשו באדמה הצוננת. ומרעיד כולו חש היה בגניחות עמומות המפרפרות בגבו, רוחשות, מתלבטות ומתנכלות לפרוץ מפיו ומעיניו. קמץ אגרופיו ותחבם בקרקע, תחוב וחטט, תחוב וחבק, תחוב והלחת באנחות חנוקות. שקטה תבל. נשיבה קלה סלסלה שערו. עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים, וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים.”³⁸ ב"מסע אל גדות הערב" האדם המתחפר באדמה, “קרוב קרוב לתוך־תוכי האדמה, מונח אצל גופה החם ונושם את בריאותה המפרכסת, ורגש אחר לכאורה, אחר לגמרי, מבלי דעת מדוע, מושך בענבלי הוייתו.”³⁹ התגלות אפּיפנית כזאת תבוא לידי ביטוי ברור בשיירה של חצות, מתש"י, בעמוד 152, האחרון ממש: “וירדה על צביילה אותה הכרה מיוחדת, שלעולם מבקש אדם לתפשה ואינו יכול, והיה נראה לו כאילו התקרב דבר שנשב ממנו לומר מהו, אבל, הה שדות גדולים, שחיים ומתים על ספּו, והוא ישנו והוא אמת, והוא גם פשוט מאוד וגם יותר ממה שאפשר לדמות.”

יש עוד משהו שראוי להגיד על הסיפורים הראשונים מגליונות, משהו שיוסיף ויציין את כתיבתו של יזהר: יזהר לא ניחן בכושר המצאה, וסיפוריו לא היו פרי הדמיון. לא לשווא הזהיר שוב ושוב שלא לקרוא אותם כחומר ביוגרפי. הסיפורים, והספרים שיבואו בעקבותיהם, נובטים כולם מאירועים שהתרחשו במציאות, בין אם השתתף בהם אישית, או שהשתתפו בהם אנשים הקרובים אליו. “מסע אל גדות הערב”, למשל, שורשיו בכך שישראל אחיו קיבל עבודה לניסיון, להוביל ב"אוטו־משא" חצץ מן המחצבה שעל יד בן־שמן לרחובות, בתקופה שבה הפרדס לא סיפק פרנסה למשפחה, כפי שיזהר כותב לנעמי ב־1 ביולי 1940. יזהר ניצל הזדמנויות כאלה, שאחיו הזדמן למקום עם משאית, כדי “לקפוץ” הביתה לבקר את אמו, ובוודאי ביקר עם ישראל במחצבה, ובדרך שמע מפיו סיפורים על עבודתו זו. הוא לא נזקק ליותר. די היה בכך שהכיר את הרקע ואת הנפשות הפועלות. די היה בכך שקרא דיווח קצר בעיתון, וכבר היה לו קצה חוט, ממנו משך והחל לטוות את הסיפור.

המאהב של העברית: הלשון    🔗

היזהרית בגליונות

הסגנון היזהרי הלך והתקבע בגליונות. אם “אפרים חוזר לאספסת” היה מעוגן בלשונו של גנסין, ככל שנקף הזמן יזהר התרחק ממנו: פוחתים סממני ה"שיחה" החיה – פוחתות הרקיקות, מתמעטים מיני הצחוק, גיחוכי ההיסוס והמבוכה, ופוחת מספרם של תוארי הפועל המיוחדים מסוג “מקשיב נלהבות” (שמזדקר לעין ב"מסע אל גדות הערב," עמ' 247). גם השפעת ברנר הולכת ומתפוגגת. משהו נשאר מן הנובלה הלירית נוסח יצחק שנהר, כפי שטוענת מהלו, אך חותמו האישי של יזהר כבר ניכר בסגנון, גם אם הוא עדיין מסורבל וגדוש מלים יחידאיות או מומצאות. במאבק למצוא מלים בעברית לכל צמח ולכל עוף ידו של יזהר על העליונה; לא כן בפרטי ריאליה מעולם המכונות, שהוא מתעקש להשתמש בהם (ונאלץ לנקד אותם, כי איש אינו מכיר אותם או אף יודע כיצד להגותם). העמוד הראשון של “מסע אל גדות הערב” (239) נושא את הקורא אל מהומת המחצבה:

וכאן מסתער בבת־אחת אשד שוֹאן ומציאוּת סואנת שנשכחה כמעט, והאוזניים מתמלאות דרדורים אכזריים בני המקדח, ופציחות סלעים מתבקעים תחת הקורנס, וחריקות אנטילית הדליים, ומַשק כיח החצץ הניתז אל ביב אִצטוָנת־הנפות, ותֶפף־הולֶם המַהלֶמת הגדולה, ומפל ברד רגבי־האבן אל אפרכסת הקיבוּל, ושוועת אופני הקרוניות […] וברחתוֹת ברזל ומַעדרים מלוגזים גורפים קיאה המגובב אל פי השאול הכותשת בקצב אדירים אשר למהלמה, ועוד רגע ומכיתוֹת וצרוֹרוֹת מיטלטלים למעלה באַנטיליה החַרקנית ומותזים מתוכה דרך המרזבה אל הנפות הסובבות ואל אגן־העץ העשוי כגג הפוך תמוך פיגוּם, עד שיידחק תחתיו האוֹטוֹ המסורבל וייצא כעבור־מה מתנדנד על מהמורות הדרך אל העולם הרחוק –

ניכר עד כמה השקיע כאן יזהר במצלול, ועד כמה הקטע אמנם חרקני וצווחני. אבל מה שמעניין כרגע הוא השילוב שהוא יוצר בין הגבריות והעברית. העיסוק הגברי (פועל המחצבה האוחז בקורנס, הגברים המנהלים את המכונות הגדולות) מתואר על טהרת העברית. למן ההתחלה יזהר שם לו למטרה לבטא בעברית את מה שהעברית שאלה משפות נוכריות, גם אם הסתכן בייצור טקסטים לא אמינים, וגם אם נוצרה לפעמים התנגשות בין תחדישים מן המילון ובין מלים מן הלעז היומיומי (אוטו, אנטיליה), שנשארות למעצבה בטקסט. שלא כבעולם החי והצומח – שאותו הכיר על בוריו מימי הסמינר, ובעברית – בניגוד לגנסין, שהמציא מטפס בשם “שירחש” וזכה להערה מלגלגת מיזהר – עולם המכונות הכבדות לא נכנע לטקסט הלירי של יזהר גם לאחר ששינן את המונחים הטכניים החדשים.⁴⁰ אבל הוא לא אמר נואש. הגברים האמתיים הקודחים באר מים בנגב יפיקו ממנו גם ב־1945 טקסטים בלתי אפשריים, מנוקדים גם הם: “ועל אביזרי הקידוח יספר. על המַחפורת ועל המַדלה, ועל המַחטטה, וכיצד סובב כוֹתש המקדח בתוך הצינור וּמתחח תחתיו והיאך משלשלים אחר כך את צינור הדליה בעל הדלת המוּברחת […] החָש אדם במשמעותה החריפה של עשיה כגון ניהוּל הצינור למעמקיו והשקעתו בפּוֹתה […] והיאך מיַשרים בהכּאַת קוּרנס זריזה קרס שנתלַפלף, וכיצד יכָּרך הכּבל על אוֹגן, או יִלָפת בכּרכּוֹב, או תיחָשק שפת־צינוֹר – הבדלים נכבדים – הֶהָגָה מי במַה שבין מטיל־נקירה רגיל וּסליל־נקיעה מוּרכב וכיצד משלשלים כּוֹלב למחפורת […]”⁴¹ כמעט מרגישים בעונג שמסב שעשוע המילים הזה למי שמילדות שיחק במלים נדירות כבצעצועים. המשורר והמבקר עזרא זוסמן עמד על כך בביקורתו בדבר (מ־7 בדצמבר 1945) על בפאתי נגב: “בפעם הראשונה, דומני, נזקקה הפרוזה העברית מתוך אהבה לחלקי מכונות, לכלים ולמכשירים, למונחים טכניים, למהלכי עבודה מפרכי גוף ונפש – הם הועלו בקפדנות מרובה וידיעה – ובפעם הראשונה ה”טכני" שבזה הובא לידי מגע אינטימי ביותר עם גופו של אדם, עם רחשיו־מאוייו, עם הפתטי שבו, הלובש, כרגיל, פני נלעג […] פסיכיקה וגוף, תנודות האקלים, נשימת הצמחיה והאפרים, דיבור מעורטל משהו של פועלים מגיסי לב בכוונה, כל מלוא העין עד לאופקים הרחוקים, על אדמה או באוויר – יאספו בחיבוק הזרועות הליריות האוהבות של המשפט." הפועלים העוסקים בקידוח, יש להוסיף, רוטנים ביידיש פה ושם, או בשפה אחרת מן הבית. יזהר חש כבר אז התנגדות לבליל השפות שהביאו אתם העולים החדשים בז’רגון המכונאים או הנהגים, ז’רגון המייצג את העולם הישן. ולא שלא הכיר אותו, הוא הכיר אותו היטב, אבל סירב להשתמש בו: האופנוע של אחיו ב"סיפור שלא התחיל" (מתשכ"ד) יפיק ממנו המצאות עבריות מרנינות, אף שהוא אומר: “אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוג ופריטי הקרביים” (עמ' 139). העברי החדש מן הראוי שיתבטא בעברית. העברית חובקת כול, ויכולה לכתוב באהבה, באינטימיות, בהומור ובליריות גם מכניקה כבדה. אולי. רק חבל שהאידאולוגיה הזאת אינה מקרבת קוראים.

לימים חוזרת אהבה זו לעברית הטכנית־מדעית, ושבה לידי ביטוי בפתיחת הסיפור “ציידי העזבּוק”, שבו מושווים תיאורי החרק הנורא קפנודיס אצל שלושה זואולוגים עבריים למהדרין: מרגולין, אהרוני ואמיתי. מביניהם מתפעל יזהר דווקא מאהרוני ו"לשונו המתבהקת־מתהדרת" והממש בלתי מובנת (אהרוני הוא גם זה שכינה את הקפנודיס בשם עזבּוֹק, כהכלאה בין התואר “עז”לפועל “בוקק”):⁴²

דִּרְנוֹ מְהָרֵס אֶת עֵץ פֻּנְדְקָאוֹ, בְּבָקְקוֹ (מִכָּאן שְׁמוֹ!) אֶת שִׁכְבַת הַחַיִים מִתַּחַת לַשִּׁיפָה (לַקְּלִפָּה) שֶׁל גִּזְעֵי הָאִילָנוֹת הָאֵלֶּה וְשָׁרְשֵׁיהֶם. הַדֶּרֶן אָרֹך וְשָׁטוּחַ, קִדְמָתוֹ רְחָבָה, דִיסְקִית; חֲסַר רַגְלַיִם וְעֵינַיִם, כֻּלּוֹ רַךְ – חוּץ מִלְּחָיָיו הַקַּרְנִיּוֹת.

למן הנובלות הראשונות יזהר מאוהב בשפה, משחק אתה, מנסח את הדברים שוב ושוב בשאיפה כביכול למצוא צורה טובה עוד יותר, נסחף על גבי המוסיקה מצליל אל צליל דומה לו.⁴³ “משעולים בשדות” הוא עדיין שירי מאוד, כמובן. מהלו הראתה שהמרחק בין הפואמה של יזהר “משעול השדה” לנובלה אינו גדול כל כך, ובמקרים מסוימים יזהר הסתפק בכך שביטל את השורות הקצרות. בפואמה זו מתנהל דו־שיח ארוך בין שאול ובין רוחמה, וכך למשל הוא מתאר את הליכתו של יצחק, השומר מיבנאל, שלקראת מותו יזהר החליפו:

והיה אז לפנות ערב, רוחמה

והעולם נעטף בטלית שלי נאצלה

כואבות היו עיניו מרב קריאה

גם קריר היה קמעא האויר

הוא מעילו רכס לא רכס

מן הצד קצרו ערבים בשדה

נבטו בו דומם מבעד סעיפי גבותיהם בשתיקה

הישים למו הוא לבו?

ובלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים⁴⁴

בנהרת דממה שקופה וזכה

ברן בו עצמו עם ניחוח האוויר

הם באלה המסומרת הלמוהו

רצצו גולגלתו בעודו הולך,

צעק? כמקדם שתק?

ברח או על עמדו עמד?

העמד להתגונן, אם רק תמה הביט

קרס כך וימלא קמצו צרורות ועפר…

והם? צעקו בוודאי

צחקו בגרונם, אותם שקצרו

עיניהם נגהו אז, בפתח תאוותם – בלומה

והוא שתק ונפל.

וכך זה נשמע בפרוזה, כביכול, ב"משעולים בשדות":

והיה אז לפנות ערב והעיניים כאבו מרוב קריאה. גם צינה ירדה ונשבה, הוא את מעילו לא רכס, וכך צעד. מן הצד חרשו ערבים אדמתם, הביטו בו מבעד סעיפי גבותיהם בשתיקה. הישים להם לב? בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים, בנהרת דממה שקופה וזכה, ברון בו עצמו עם ניחוח האוויר, הם הפילוהו, הפילוהו בעודו הולך… ונפל… אתה שואל אם עמד להתגונן או רק הביט בתימהון? לא, הוא קרס, קרס כך, ומלא קמצו צרורות ועפר. ואלה שקצרוהו צחקו בגרונם, עיניהם נגהו אז בפתח תאוותם הבלומה. והוא שתק ונפל.⁴⁵

יזהר ערך את עצמו כל חייו, וסגנונו הלך והצטלל, הלך והצטמצם. הייתי עדה לביקורתו העצמית. כשעבדנו על ספריו בשנות התשעים, הוא מחק ומחק, טען “את זה כתבתי כבר”, ומחק. למרבה הצער, סירב לכנס בקבצים מאוחרים יותר את מרבית הסיפורים המוקדמים שכתב. כיוון שבמאוחרים יותר ביצע שינויי עריכה, ניתן היה לראות מה היה מוצא לנכון לשנות. משהו מזה אפשר להדגים בסיפור “שיירה של חצות”, שאותו הסכים לכלול בכרך היובל החגיגי ב־1996, בתנאי שיעבור עריכה קלה.⁴⁶ בחרתי בקטע המתאר בפרטי פרטים ברך של נערה המבצבצת מן המעיל הגדול שהיא עטופה בו.

שיירה של חצות, 1950, הקיבוץ המאוחד, עמ' 58 – 59:

מעיל רחב זה, מכרבל את כולה לא לפי מידותיה, ומעלים הכול. הווית נערה ויצירי גוו וחמימות לבנונית. – עד כדי שפתאום נכמר לבך כשאתה נזכר באמת איזה רוך ועדנה מתחת לפלדס מגושם ותלוי זה. וצצה, משום מה, דמות איזה פיסת ברך לפרטיה, פיקת ברך מאורכת כלשהו, כדה וסגלגלה, פיקת ברך חשופה של רגל נערתית צעירה וגמלה, מתוחת עור צח, עמומת ברק שישי, ואורך קו עצם מצחת השוק אציל וכפוף קלות, ואילו קימור הסובך שוקט, תופח במדה עד בית־כפף הברך המקוער חלקלקות. ושריר ערפה של הירך כמעט ניכר ועולה מבין גממיות קל־קלות, מזה ומזה, ויש בהן דוק־של־כלום כחלחל־ירקרק, אינטימי, כמעט ואיננו, אותן גממיות־חן המתעלמות ועולות אל כותרת ירך קטיפתית למשעי, חמדת עירום פלומתי ושעיע, ואיך כל הרוך העגול והחם הזה… פתאום נעשה לו לא־ניחא, ונעשה כל זה מגוחך, וכנער שנתפש, התנער והסתלק משם. [131 מילים]

ב"שיירה של חצות," ספר יובל לס. יזהר, כרך רביעי, חרבת חזעה ועוד שלושה סיפורי מלחמה, זמורה ביתן 1996, עמ' 150–151, אותו תיאור לאחר עריכתו של יזהר:

מעיל רחב זה, מכרבלה לא לפי מידותיה. הויית נערה צעירה ויצירי גווה וחמימות לבנונית – עד כדי שפתאום נכמר לבך לרוך ולעדנה שמתחת לבלדס זה המגושם ותלוי. צצה פתאום בזיכרון פיסת ברך אחת, פיקת־ברך מאורכת, כדה סגלגלת, פיקת־ברך חשופה כזו של רגל נערתית, צעירה וגמֵלה, קרומת עור צח, עמומת ברק שישי, שאורך קו עצם מִצחת השוק אציל ומוטה קלות, ואילו קימור הסובך השוקט, תופח במידה עד בית־כפף הברך המקוער חלקלקות. ושריר ערפה של הירך כמעט ניכר ועולה מבין גממיות קל־קלות, מזה ומזה, שיש בהן דוק־של־כלום מווריד ענוג, עם איזה וריד דקיק כחלחל־ירקרק, אינטימי, ישנו וכמעט ואיננו, ואותן גממיות־חן המתעלמות כשעולות אל כותרת הירך, קטיפתית למשעי, חמדת עירום פלומתי ושעיע, ואיך כל הרוך העגול והחם הזה… ונעשה לא־ניחא, ואפילו מגוחך, וכנער שנתפש, התנער והסתלק משם. [123 מילים]

הקיצוץ, כדי עשר מלים בערך, אינו משמעותי מבחינה לקסיקלית: יזהר תיקן את ה"פלדס" ל"בלדס", אך לא ויתר על “גממיות־החן”, גם לא על אותו “שעיע” נדיר שפירושו בארמית “חלק”.⁴⁷ בעיקר כיווץ והידק את המשפטים, מה שאינו הופך אותם לקריאים יותר דווקא.

ביקורות על לשונו של יזהר לא איחרו לבוא. משנת 1950 ואילך, עם הופעת הנובלה שיירה של חצות וזכייתה בפרס ברנר, החלו אנשי ספרות ותרבות לתקוף את כתיבתו. הפרס העמיד את יזהר בשורה הראשונה של הסופרים העבריים, ושוב לא ניתן היה להתעלם מקיומו. הטענה הכללית של מבקרים אלה הייתה שלשונו אינה מובנת לקהל הרחב. פתח בכך משה סתוי ברשימתו בהארץ מה־11 במאי 1951, “ס' יזהר והקריאה בסיפוריו”. סתוי טען שסגנונו של המספר “קשה”, והטיל ספק בכך שהשופטים אמנם הצליחו לקרוא את הסיפורים. החזיק אחריו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שקבל על הסגנון היזהרי מעל דפי על המשמר חודש לאחר מכן. שדה, שהיה עולה חדש, פנה לקריאת יזהר בעצת ידידיו, וצלח בקושי רב את הטקסט. כאיש מלחמה, הוא כינה את לשונו של יזהר “מסך עשן כבד”: “מי ומי יכול לקרוא באופן עצמאי את סיפורי יזהר? היבין אותו בוגר בית־הספר התיכון? או רק מורהו? או רק מי שהתמסר במיוחד ללימודי הלשון העברית בבית־הספר הגבוה?” שדה אף טען שבכך הסופר מחטיא את תפקידו הציבורי: “מכיוון שהכתיבה היא פעולה חברתית, היא שירות לכלל – נשאלת השאלה האם משיג הסופר את מטרתו? האם ממלא הוא בכתיבתו את תפקידו החיובי כלפי החברה? האם באופן כתיבתו המיוחד אינו מצמצם את חוג קוראיו, עד כי ערכה יורד, משום שאינה מגיעה לאלה שהיא צריכה להגיע אליהם?”⁴⁸

לעומת סתוי ושדה, היו גם מבקרים שכבר בשלב מוקדם זה עמדו על מקוריות הביטוי של יזהר, ואפילו כאלה שהבינו לרוחו של הדור הצעיר שאליו הוא פונה. כזה היה ז. אבריאל, שראה בסגנון של יזהר ביטוי למקוריות וחלק בלתי נפרד מן התוכן, וטען, שמאחר שלסתוי אין סגנון ייחודי משל עצמו, הוא אינו רשאי לתקוף את סגנונו של יזהר. כזה היה גם י. אחי נחמן (ישראל גור), אשר בתגובה לטענה על חובתם החברתית של הסופר והיצירה, השיב, ששיירה של חצות מבטאת נאמנה את רוח הדור הצעיר בארץ, דורו של יזהר. נובלה זו ממלאה את חובתה החברתית בעצם המבע שהיא נותנת לדור זה. סיפורי יזהר מובנים גם מובנים ל"אנשי המחנה החלוצי שלנו", טען אחי נחמן; הללו, החולקים “יקר לגאון אנוש וליפי אנוש”, מצאו בהם “ביטוי עילאי לכל הגדולה והתפארת האצורות בחייהם.”⁴⁹

ואמנם יזהר כתב לדור של צעירים, “צברים”, ששתו בצמא את העברית המיוחדת שלו, ואולי התענגו עליה, דווקא לאור העובדה שהיא מכוונת לקהל “סגור”, לדור שהזקנים הלינו עליו שאינו “אכפתי” ואינו “רגיש” מספיק. מכתבו של חיים בן־דור – עלם בן עשרים שבינתיים התקבע כנציג אותם צברים צעירים – מעיד על כך. מכתבו נכתב ב־12 בפברואר 1944, והוא מופנה לס. יזהר, וחתום בשם יחזקאל. המכתב לא נשלח אל הסופר הנערץ, אך הוא שמור בספר בן־דור, מבחר מכתבים ורשימות, שקובַּץ לאחר שבן־דור נפל במלחמת השחרור.

ס. יזהר שלום רב.

מעריציך בכל הארץ מחכים בקוצר רוח לפרסום יצירתך שבכתובים. אני מקווה שלא יהיה זה מעשה־חונף ולא יעלה על שפתיך חיוך־קומפלימנטים אם אגלה לך “סוד” גלוי שקיים חוג של מעריצים נלהבים ליצירותיך, המתאכזבים מדי חודש, עם פרסום תוכן ה"גליונות" בעיתונים – כשאינם מוצאים בו את שמך… ומייאש לשער, כפי שאני משער, שאתה נתת לעצמך ארכת־זמן של חמישים שנה כדי לפתח את כישרונך במלואו.

האם עלה בדעתך כמה חסר להרבה “צברים” מ"הסוג שלי" כוח ספרותי שיהא נושא להערצתם, כלומר – מבטא בנאמנות את רוחות בטנם הנלוזות ואת חיבוטיהם הרוחניים בתוך ההוויה הארצישראלית המתהווה, הנבוכה, הבלתי מגובשת.

חיים בן־דור פונה ישירות אל ס. יזהר בבקשה שייקח על עצמו את השליחות הזאת: “לך ישנם כל הסיכויים – אם תרצה ואם תסרב – להיות האדם הזה.” והוא ממשיך: “לכל נוער בעולם ישנו האדם־הסופר שלו העומד גבוה־גבוה מעליו – ובתוכו. כאלה היו לנו – רק שניים. ביאליק וברנר. שלישי לא קם עדיין. וכך צומחים אנו “לגמרי לבדנו” ללא עזרה, ללא כיוון, ללא כל ביטוי ספרותי המבהיר אותנו לעצמנו, אם גם אינו מורה על כיוון.” הוא אינו מבקש מיזהר לשמש “מדריך פסיכו־פוליטי לצעירים”, ורק מפציר בו בשם כל מעריציו: “אנו פשוט רוצים לשמוע שוב את קולך, ולחוש את עצמיותך־עצמיותנו. ברור?”

המשורר חיים גורי, ידידו מכבר של יזהר, היה גם ידיד ומעריץ של בן־דור – גיבור ספר הפרוזה היחיד של גורי, הספר המשוגע. גורי כותב:⁵⁰ “בן דור עוד הספיק לקרוא את “משעולים בשדות”, “לילה בלי יריות”, “מסע אל גדות הערב”, “בפאתי נגב”, “החורשה בגבעה”, וחדל. יזהר איבד את אחד מקוראיו הטובים ביותר, שחשו כבר באביב ימיהם את כוחה, קסמיה וייחודה של היצירה הזאת.”⁵¹

כתבתי כבר על תגובתם הנלהבת של “פלס” (פנחס אלעד־לנדר) בגליונות ושל י. אובסי בכתב־עת בארה"ב ל"אפרים חוזר לאספסת". שניהם עמדו על ההשראה מגנסין, ועל העלילה החיצונית המצומצמת המשאירה מקום לעלילה הפנימית הנרחבת. אובסי אף ראה שזו, העלילה הפנימית הנרחבת, פותחת פתח “להמון עלילות פנימיות, לחיים טמירים, לזרם התודעה החותר במעמקים”. אברהם קריב, בביקורתו המכוננת מראשית שנות הארבעים, כבר סקר את שלושת הסיפורים הראשונים; הוא ציין את השילוב בין “חיי הנפש” ו"חיי הנוף", וחש שעיצוב חדרי הנפש נמצא במרכז הדברים. “ההתרחשות – מלשון רחישת הנפש – עודפת כאן על התארעות גם בהיקף וגם במעלה. אם סיפור בכלל הוא מסע בזמן, הרי סיפורים אלה הם בעיקרם מסע לאורך חוט הרהוריו ורחשיו של יחיד פלוני, האופפים את ההתארעות החיצונית בפקעת עבותה וחוצים אתה באלכסונים שונים, עד שדמיונה כזבוב הנצוד ברשת קורים. אותה פקעת, הרצופה מונולוגים, דיאלוגים ושיסועי דברים, נגללת והולכת בנפש הגיבור, נקלעת אל הזיכרון והכוח המדמה, טוענת ונטענת, חוטטת ונוקרת, מקפלת תמול ומחר בהעלם אחד, מעלה מעשים ושיחות מן העליל או מן האפשרי והראוי. יש ונדמה כי הרחקנו במהלך הסיפור והנה לא זז דבר עדיין, רק פלוני הרחיק הגותו.”⁵² קריב העיר, וגם כאן לא ברור אם לטובה או לרעה, על תיאור “ההוויה הסבוכה של פשוטי דברים”, ועל נטייתו של יזהר לגלות את החיים הרוחשים בטיפה. הוא בחן את גיבורי שלושת הסיפורים ומצא בהם גיבורים “עתירי הגיגים, עתירי געגועים, החיים חיי פנים מתוחים, אינטנסיביים מאוד, אך הכול לא מתוך רוויה שבנפש אלא מתוך צימאון שבה.” ויפה הוא עומד על כך שכולם נטועים ומושרשים בחיי החברה, אך חייהם הפנימיים אינם גובלים באידיאלים של החברה ואינם מקבלים מהם שום יניקה (עמ' 40 – 41). גיבורים כאלה הם צאצאים “לשלשלת ספרותית אריכתא, שעליה נמנים כל אלה שלא באו לידי סיפוקה של נפש והיו לברות לגעגועים ומאוויים שלא נתפרשו להם גופם, – כל בעלי “העיקר שאיננו”. אך אבותיו הקרובים שבספרותנו הם אנשי גנסין, החולייה האחרונה והיורדת של אותה שלשלת, שהיו בה גם גיבורים אמיתיים.” קריב המשיך ותיאר כיצד אנשי “אצל” ו"בינתיים" הותירו חותם בסיפורי יזהר, אך קבע שבשל קשבו ומכחולו החדשים של יזהר, בשל נטייתו האנליטית לרדת אל שורשי הדברים ובשל כישרונו לתאר את חיי הנוף, נוף הארץ ומראותיו, הגדיל יזהר הצעיר לעשות. וכבר ציינתי את קביעתו שאפרים היזהרי אינו עוד ליד, אצל, אלא “באמצע”, וכי “מרחק זה בין אפרים לאפרים הוא מידת התמורה שחלה בחיינו” (שם, עמ' 42).

אשר לסגנונו של יזהר – קריב טען שיש בו “דחיסות” רבה: נכון שיש “התאמה בת הגיון פנימי בין התכוונותו הרעיונית ודרכו האמנותית. אך מה מועיל בזה לקורא, שהדחיסות היא למעלה מכוח קליטתו?” ואף על פי שקריב סיים בהכרה כי “לפנינו כוח חדש שאפשר לקוות ממנו הרבה”, לא יכול היה להימנע מן ההמלצה הדידקטית שתקבע את אופי ההתייחסות לסגנונו של יזהר בשנים הבאות: “הפיסקה והפסוק וכל אגודת מלים ודברים יש להם בתי קיבול מוגבלים, המצפיפם יתר על השיעור – חונקם. טוב כי חכמת המידה תגדור את פרץ השפע.”

אבל הקדמתי את המאוחר. ממכתביו של יזהר ללמדן עולה שעורכים חשובים החלו לפנות אליו בבקשה לפרסם אצלם את יצירותיו. מכתבים – לעתים פניות חוזרות ונשנות – השמורים בידינו, נשלחו מיהושע בר־יוסף (ב־1939, ספרות צעירה), מיעקב כהן (1939, כנסת), מדוד הנגבי (1942, הקיבוץ הארצי, מרחביה), מא. קריב (1939, מוסף דבר) וממשה ברסלבסקי (1945, מבפנים). יזהר פנה אל למדן בהערת אגב ושאל לעצתו. במשלוח הגהות לסיפור “מסע אל גדות הערב”, נזף בו למדן על שגילה “דיפלומטיה ולהטי התחכמות וערמומיות.” יזהר נפגע וטען שהדברים נאמרו דווקא בתמימות גלויה וגמורה, יותר מתוך בקשת עצה והדרכה מאשר בכוונת “הבעת אמון לאכסניה זו או אחרת.” וכך התגונן מפני למדן או תקף אותו, במכתב לא תמים כלל המבשר את התחלפות המעמד עורך־מלמד מול סופר־מתלמד, ואת יציאת המתלמד של למדן לעצמאות:⁵³

כי הרי באמת אין שאלה זו לגבי דידי אלא “אגב” גמור ומוחלט, לפי שמעולם לא הקדשתי שיקול דעת או עיון בדבר מי מן האכסניות ראויה ביותר לי – ורק את חובתי שלי כאדם הרוצה להביע נשאתי והתייסרתי כדי להיות נאמן לכורח זה של ביטוי – היכן יודפסו הדברים? – כלום לא אחת היא? ברם משאדם מקבל מכתב אחד ושני ושלישי ויותר מעורכים שונים שאת שמם שמע, ושאת יצירותיהם למד מקטנותו, וקרא ושנה לאחר זמן, והם מפצירים בו לשלוח להם איזה דבר – הרי זה מטילני במבוכה, מה אעשה? הגע בעצמך מה אוכל לענות לפיכמן או ליעקב כהן עורך ה"כנסת", לקריב, לבורלא, לברל כצנלסון ואחרים בשעה שהם פונים אלי פעמים אחדות בכתב ובע"פ, במישרין ובעקיפין – ומבקשים לשלוח להם דבר? כיצד לומר להם לא? והרי לא זה העיקר, היכן יודפסו הדברים! וברור היה לי מאידך שאין כל סיבה עמדי לשנות מן הנוהג שעד כה ולהמיר את “גליונות” באכסניה אחרת, סיפרתי לך זאת על־כן דרך אגב ושאלתי בעצתך, הגם שהיה דומה לי שבכל זאת יש בידי אנשים אלה ללמדני משהו חדש, ובאמת לא היה מצבי נעים. לו הייתי מרבה כתיבה הייתי שולח לזה ולזה ויוצא ידי חובתי. אך בשעה שאני כבד תנועה, וכותב אחת להרבה והרבה חודשים במשך הרבה והרבה חודשים, כתוב ומחוק, התייסר וכתוב, והילחם בהרבה קשיים קטנים וגדולים, צדדיים ועיקריים – הרי שבאמת אינני יודע כיצד לצאת ממצב ביש זה, ממצב לא נעים זה שהוטלתי אליו שלא בטובתי. חשבתי שטוב הדבר שתדע משהו בעניין זה, ורמזתי לך עליו בשולי המכתב. ואתה קמת והתגוללת כך עלי – באמונה, על לא עוול בכפי.

יזהר שלח לגליונות עוד פרק מן הספר בפאתי נגב, שנקרא “בצל המגדל”. הוא פורסם בגליונות טז, 9 – 10 (אייר־סיון תש"ד), עמ' 112 – 133. אחרי שהתאמן בכתיבת סיפורים קצרים ונובלות, עבר עתה לכתיבת טקסטים ארוכים יותר, ולפרסום אצל מו"לים אחרים שהחלו לחזר אחריו. תם עידן למדן. הוא היה חונך נפלא, והתקופה – תקופה ארוכה יחסית, רצופת אירועים ו"מאורעות" – עוד תספק חומרים לכתיבה מאוחרת ובשלה יותר.

 

פרק שני: 1939–1945, בן־שמן    🔗

הרחבתי את הדיבור על הסיפורים שכתב יזהר בבן־שמן, ולא תיארתי איזה מאמצים היה צריך לעשות כדי למלא שם את כל חובותיו כמורה, כמדריך וכחבר ב"הגנה" – ובתוך כל אלה למצוא רגע פנאי לדבר היחיד שהשתוקק לעשות: הכתיבה.

תרצ"ח, שנה קשה ביותר, הגיעה לסיומה. חתונתו העליזה של האח ישראל עם שרה חתמה את שנת 1938. בתרצ"ט־ת"ש, יזהר גר ועבד בכפר הנוער בן־שמן, כשימיו מוקדשים להוראה ולהדרכה, ולילותיו לשמירה. בתוך כך גם עבר קורסים של ההגנה. בתיק הצבאי האישי של יזהר כתוב (לפי עדותו האישית) שב־1939 עבר קורס מ"כים במשך חודשיים, וב־1942 עבר קורס מ"מים במשך שלושה חודשים.⁵⁴ לפי הכתוב שם הוא התגייס להגנה עוד ב־1933, בירושלים, ולאחר שסיים קורס מ"מים היה מפקד אזור בן־שמן.

נעמי גרה ועבדה כמורה בבנימינה. בכל רגע פנוי ציירה. גם היא הלכה לקורס של ההגנה, ושם פגשה את אריה, מפקד הקורס, בחור רמת־גני, גברי, מושך וטרזני. היא נענתה להזמנתו לרכוב אתו על האופנוע שלו, ואז אמרה לו “שיש לה בחור”, וביקשה שיסיע אותה אליו, לבן־שמן. הנסיעה הייתה מרגשת ומסעירה. אריה החמיא לה ופלירטט אתה. כשהגיעה לצריף של יזהר, הוא התעורר משנתו, התבייש לקחת אותה לאכול בחדר האוכל, ואמר שהוא חייב ללכת אל חניכיו, ואחר כך לשמירה. אם היא רעבה, היא תצטרך ללכת אל הדוד דָּוִד, ואת זאת לא רצתה. הוא סיפר לה שהסיפור שלו יופיע בשבוע הבא, שהוא מתרגש מאד, כי אינו יודע איך יקראו החברים את הדברים. למה, שואלת נעמי, והוא משיב שיש שם קטעים, דווקא אלה שלמדן חושב למיותרים, שהם פרטיים ואישיים מדי. האם הוא מתחשב בדבריו של למדן? – כן ולא. האם ישנה את הטקסט? – לא. הוא הלך והשאיר אותה זרה ולא שייכת. על מיטתו של יזהר היא בערה במחשבות “עבירה” על הזר שאינו מתבייש לאכול בחברתה, מפקד בהגנה, קצין: פו"ש, וינגייט, אופנוע, משקפי שמש, מכנסי רכיבה, משרוקית. “צנום וילדותי הוא יזהר, היא כותבת שם, ועיניו זכות כדבש”. בבנימינה התפתח בינה ובין המפקד הגברי רומן שנמשך כמה חודשים, וגרם לה שוב לתהות אם הריחוק הפיזי מיזהר הוא הגורם לכך, או שמא אופייה המשתוקק. נעמי דיווחה ביומנה (י"ט בשבט) שהלכה לקורס של ההגנה, רק מפני שסיפרו לה על גליליה, שהיא "כך וכך, והייתה בחניתה, כאחד הבחורים, ומרוב שנאה מוכנה הייתי גם אני לנסוע לחניתה ולא להיות נופלת ממנה, וכשנוכחתי פתאום בגלל איזה שוטר הונגרי כי אין לי די כוח בידי, ואיני יכולה להיות כאחד הבחורים, זעפתי כל כך והייתי אכולת מצוקה בלי הרף, עד שניצחתי שוב בשבת זו במעשה גבורה מיוחד במינו ובזריזות מיוחדת, נחה דעתי ונשכח כל העניין כאילו לא היה, ושוב אין געגועים אל יזהר וגם הוא נשכח מן הלב. "נעמי הצליחה בקורס, ובין בזכות השתדלותו של המדריך, ובין בזכות האמביציה שלה לא ליפול בהישגיה מהגברים, היא הייתה למעשה אחת משני האנשים היחידים שעברו אותו. כשסיפרה לבסוף ליזהר על פרשת האהבים הקצרה, תהה הוא מצדו למה זה תמיד קורה לה כשסיפור שלו רואה אור…

יזהר כבר היה אז סופר שהולך וקונה לו מעמד, ואילו היא עדיין לא הייתה בגדר “ציירת”. בתש"ג, דיווחה ביומנה שהגישה שני ציורים ל"תערוכת הציורים הכללית" שהתקיימה בתל־אביב, ולמרבה התסכול, אף אחד מהם לא התקבל. שמעיה ניחם אותה באומרו שלא הייתה לה “פרוטקציה” מספקת, יזהר ניחם אותה באומרו שתתעלם מן השופטים השוטים, שהיא אינה מציירת למען פרסום בתערוכה – אבל אנו יודעים היטב כמה חרה לו כשפיכמן החזיר כתב־יד שלו.

בשלב מאוחר הרבה יותר של חייהם, כשלנעמי כבר היו כלים – ומילים – לנתח את התנהגותו של יזהר באותה תקופה קריטית, היא הגדירה את הבעיה כחרדת אין־אונות. נראה שהתערובת של חרדת ביצוע, איסורים, פחד מהריון לא רצוי, טראומות נעורים, בושה וסיפורי זימה מצד אחד, לעומת קסם האלילות המלאכיות מצד שני, הטו את הכף לטובת האדרת האלילה, ויצרו אידיאולוגיה שלמה סביב האהבה הטהורה. נעמי טענה שיזהר לא דיבר על כך עם בחורים אחרים, אבל נראה שהזכיר את “אותה בעיה”, בלי לקרוא לה בשמה, במכתב ליחיעם. בתשובה מיחיעם יש התייחסות לנושא, ואפילו נרחבת. ב־1.2.38 יחיעם כתב:

אשר לאותו “סדק” […] העובדה היא, שהטבע שבנו, שהיסוד המיני שבנו מוליך למעשים מיניים מסוימים, למה שקרוי “אקט מיני” עם האישה ובשעה שדבר זה לא רק שאינו מושלם אלא הוא עטור בפחד וברתיעה ומכוסה כולו במפולת של מורשת דורות ו"מוסר וחטא" שבירושה ובחברה בסביבה – הרי שאין הבניין המיני מושלם […]. ואני קורא לזה סדק מפני שזה לא עשוי וזה מסובך כולו במעצורים. הרתיעה הזו, “נקיות הידיים” הזו, השמירה על האהבה והגעגוע בטהרתן של העבר והפחד מפני היעלמם בגשמיות טכנית, בהתעסקות המלווה בצעדים טכניים מגועלים הוא שקר שאנחנו משקרים לעצמנו בפחדנו האווילי הזה. צריך להיות ישר. […] יש לינוק ממה שקרוי “חיים מיניים” את היפה, את ההרמוני שבהם ואת אלה אין להשיג בחלומות ובאהבה־בתולית […] האהבה צריכה לינוק ממקור זה דווקא ולהיות מופרית ולא עקרה. גם אני לא צריך לחזור ולצטט את “ליידי צ’טרלי”. האפולוניות החבקינית הזו […] סופה שתימק. מוטב “צ’טרליות”.

יחיעם מתנצל על שהוא כותב בישירות כזו על דברים אינטימיים, אבל “יקר לו גילוי הלב אל יזהר מכל מילות נימוסין וזהירות מפגיעה ושאר הבלים.” והוא מסכם ביובש מעושה, כדרכו: “ואם נגענו בדבר – הרי מוטב שייאמר וחסל סדר פסח.”

אפוליניוּת מול דיוניסיוּת תככב בשיחות בין הנערים בפרדס, שיתוארו בספר המאוחר צלהבים. לולה־מרלֶן (דיטריך) תייצג את המיניות הפרוצה והמסוכנת, שהנער יזהר נחשף אליה בלב הולם כשהוא צופה בחירוף נפש בהקרנת “המלאך הכחול” בבית העם ברחובות, מתנדנד מעל ענפי עץ הגרוויליאה. היא “מחוץ לאפשר ומחוץ לידוע ומחוץ למותר ומחוץ לנאמר.” הנשים הדיוניסיוֹת, מסביר בידענות בן־דודו שמעיה־שמעון, “אלה מועדות להזיק, וקוראות להרפתקות, שמי יודע איך חוזרים מהן, או כאילו נראה איזה גבר אתה,” ולעומתה גרטה גרבו, היא אפולינית יפה עד אימה, טהורה וחסרת מין, “ואיך יפה להביט בה […] עם הרוך הזה שלה, הבלתי מושג, כמעט ללא חיוך וללא ניסיון לצודד אותך, כי אתה כבר מוקסם […] איזה יפה, אומר שמעון והוא נרגש, היא לא בשביל להתעסק אתה, היא בשביל להעריץ אותה […] מרחוק.” כמוה גם אירין מההגדה לבית פורסייט “אף פעם לא בשר ודם, ולא שום דבר ארצי […] כאילו איננה אישה אלא אווירה, כאילו רק בת לוויה מקסימה לאיזה ג’נטלמן, ענוגה כזו ובלי יצרים, יפה כדי ללוות את מי שאוהב יופי.”⁵⁵

אין זה מפתיע שתמונתה של גרטה גרבו (לא זו של מרלין דיטריך) הייתה במשך שנים רבות צמודה לזגוגית בספרייתו של יזהר.

באופן מוזר, לאחר אותו ביקור דווקא תכפו ביקוריה של נעמי אצל יזהר בבן־שמן, וביקוריו שלו בירושלים, אם כי המצוקה הכספית (הפרטית) והביטחונית (הכללית) לא שיחקו לטובתם. השניים חזרו בהדרגה להיות “זוג”, לפחות בעיני נעמי ובעיני “העולם”. בשלהי 1939 הם גם החלו סוף סוף לקיים יחסים מלאים. יומניה של נעמי לא דיווחו על כך בקול תרועה. לכל היותר, בחשש חוזר ונשנה מהריון לא רצוי.

כפר הנוער בן־שמן    🔗

נחזור לבן־שמן. ליתר דיוק – לכפר הנוער – המקום הראשון שיזהר ראה בו מקום “משלו”.

רבות נכתב על כפר הנוער בן־שמן ועל המנהל המייסד הדגול שלו, ד"ר זיגפריד להמן, מתומכי “ברית שלום”, שהקים ב־1927 דגם חדש של כפר נוער על בנייניה העתיקים של חוות בן־שמן העזובה. הוא היה רופא ילדים, “יֶקה” מברלין, מאותם יקים בודדים שדווקא נמשכו ליהדות מזרח אירופה, וראו בה את היהדות האמתית והשורשית.⁵⁶ הוא שכנע את הקרן הקיימת למכור 400 דונם מאדמות בן־שמן (במחיר של 1000 ליש"ט) לאגודת “עזרה ליתומים” היושבת בברלין. בינואר 1927 הגיעה מקובנה לחצר הפנימית בבן־שמן קבוצת הילדים היתומים הראשונה. בגלל בידוד המקום וקשיי התחבורה אליו, דמו החיים בבן־שמן במידה מסוימת, לחיים על אי בודד. אל הילדים היתומים מקובנה הצטרפו ילדים נוספים, חלקם בני הארץ, אשר הוריהם שילמו את דמי החזקתם. בשנות השלושים נע מספר התלמידים בין 200 ל־300, ואילו בשנות מלחמת העולם השנייה נע מספרם בין 400 ל־500. בשנות הארבעים היו חניכי עליית הנוער כמחצית מחניכי הכפר.⁵⁷

החינוך בבן־שמן הושתת על עירוב בין בנים ובנות – תו ייחודי למוסד. החניכים נחלקו לשלוש קבוצות או קהילות, בלשונו של להמן. הגיל הצעיר – ילדים עד גיל 9 (כיתות א – ד) שנקראו “קבוצת מעבר”; גילאי 10 – 14 (כיתות ה – ט) שנקראו “חברת הילדים”; וגילאי 15– 18 (כיתות יא – יב, והחל משנת 1944 גם כיתה י) שנקראו “חברת הנוער”. הקהילות השונות נחלקו בתוכן לקבוצות, מעין תחליף למשפחה, כאשר בראש כל קבוצה כזו עמדו מדריך ואם בית, ובחברת הילדים ובגיל הצעיר נוספו מטפלת או שתיים לפי הצורך. לכל קבוצה היה בית משלה, ובו היו חדרי מגורים, חדר אוכל קבוצתי, מטבח ומועדון חברה. מדריך הקבוצה שהיה בעל תפקיד מקצועי לא מוגדר שימש כעין אח בוגר. יש לציין כי כפר הנוער בן־שמן היה המוסד החינוכי הפנימייתי הראשון בארץ שהנהיג תפקיד של מדריך חברה וקרא לבעל התפקיד “מדריך”. יזהר היה גם מדריך וגם מורה.

כפר הנוער עמד על שלושה יסודות – הפנימייה, בית־הספר והמשק החקלאי – כלומר חברה, לימודים ועבודה. להמן התנגד לעמדת עליית הנוער שהדגישה את החינוך החברתי, ולא דאגה להתפתחותו של היחיד, מתוך אמונה שהיסחפות עם ההגשמה החברתית תביא בסופו של דבר ישועה לנפשו של היחיד. להמן ניסה לטפח את היחיד, תוך שימת לב לחינוך לחיי חברה סוציאליסטית־שוויונית. גם ניסיונה של עליית הנוער ל"שחרור מהיר מן הגלות", אשר התבטא בשינויים מהירים בלבוש, בלשון, במנהגים ובשינוי השם, לא היה לרוחו של להמן. להמן קרא לא “לזרוק” את העבר, אלא לשלבו בחיים החדשים, בבחינת קליטת החדש, תוך שמירה על העבר.⁵⁸

להמן הקפיד להטמיע בחניכים ערכי תרבות אירופית, בעיקר גרמנית, אך בתרבות המשכילה לא היה די. לדידו, צריך היה לשלב בה גם את התרבות העממית: אגדות, סיפורי עם, פתגמים, מנהגים, חגים, מוזיקה ומחול, אשר נמסרו מדור לדור במהלך ההיסטוריה. לתרבות העממית ייחס חשיבות לא רק בזכות השפעתה החינוכית העצומה, אלא בזכות העובדה כי ניתן לשתף בה באופן פעיל חניכים רבים. לנגינה, לריקוד ולפעילויות האמנותיות בצוותא, מלבד היותם גורם חשוב בחינוך האישי ובקידום הפרט, יש כוח רב בחינוך החברתי, בחינוך לחיי שיתוף, הקשבה וחברות. לטיפוח החוויה ה"רליגיוזית" (קרבה לטבע ויראת כבוד אליו, לאדם ולאל) תרם להמן מסורות כמו “הסעודה השלישית”: בשבת אחר הצהריים, בשעת בין הערביים, נכנסו החניכים בדממה לאולם שאינו מואר אלא בקרני השמש האחרונות. אווירת האור־צל והשקט יצרה חווית מסתורין. שמיעת קטע מוזיקלי, הקראת פרק בתנ"ך, סיפור חסידי או סיפור אחר מעורר רגש, הדלקת נרות ושירה משותפת של המזמור “שבוע־טוב”, תוך כדי הדלקת האורות, יצרו רושם עז על החניכים, ורבים מהם הזכירו את הסעודה השלישית כאירוע חוויתי מרכזי.

יזהר הזדהה עם רעיונות רבים באידאולוגיה זו, לרבות הפן הרליגיוזי שלה, אבל מעקרון החינוך ל"הגשמה" הסתייג. הוא, שלא היה יכול להתפנות ללימודים גבוהים, כבני־דודיו למשל, ושעתיד להתפנות לכך רק כשיגיע לגיל 50, היה מוטרד מהנזק שייגרם ליחיד שיקריב את כישרונותיו למען הכלל. בסיפורו המאוחר “תחת פיקוסים ענקיים”, הוא מתאר ויכוח לוהט בין שני נערים “שטופי מוח” עם המדריך, המנסה לשכנע אותם שילכו למסלול העיוני אשר יאפשר לימודים אקדמיים:⁵⁹ “לישראל, נער רציני, […] היו הסברים רציניים – הוא יודע את כל המספרים ומנתח את כלכלת הארץ כבקי בדבר”, נאמר בסיפור, הוא כבר בן 14 ומוצלח בכול, לא רק בידע הכלכלי: “הוא בעל שתי ידיים ימניות, טוב בכדור עף וטוב ברפת וטוב בלימודים,” והאידאולוגיה החלוצית כבר צרובה בו: “ולהיות עם פרודוקטיבי נחשב בעיניו לא כמלים מן הקונגרס הציוני או מוועידת ההסתדרות, אלא כתוכנית מעשית ברורה שאם חבריו לגרעין ולהכשרה ילכו בה, […] תהיה לנו אז התחלה חדשה ורצינית למשק בריא של חברה בריאה.” את זאת הוא אומר בכובד ראש, כשעולים אתו בשביל אוריאל בן גילו והמדריך ביניהם, ואחר כך יורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הגדולים בין הגשר והשער.

המדריך, אין לטעות בו: “דל בשר אחד, עם רעמה כזו על ראשו וכפיסי רגליים שעירות יוצאות לו בסנדלים בלים משרוולי מכנסיים קצרים וריקים, רגליים וזרועות שעירות יוצאות לו משרוולי חולצה עקומה כזאת רק חצייה בפנים, והוא מסביר כלומר מנפנף ידיו וזרועותיו כטחנות רוח, איפה הם טועים.” דבריו נשמעים באוזניהם המשתוממות כהסתה לבגידה נוראה. שניהם כאחד, נערים ברוכי כשרון, מסרבים להקשיב לדבריו:

הכול כאן בבן־שמן עשוי לשם ההגנה ההכשרה והקיבוץ, ומי שהולך ללמוד מה הוא אם לא פורש מן הציבור, מועל בערכי היסוד, גם ממשיך את היהודי הגלותי, וגם פורץ פרצה מסוכנת ב"נהייה כולנו חלוצים וחלוצות", וב"אל יבנה הגלילה", וב"מדן עד אל עריש נסול לנו כביש". מה, נזעק אוריאל, עוד עורכי דין, עוד דוקטורים, עוד סוחרים, בחזרה אל העולם הישן, המנוון, הפרזיטי? ואם תיקח, מרצה ישראל ברצינות, את עקומת העובדים הפרודוקטיביים לעומת עקומת העובדים הציבוריים, תגיע לשיתוק כלכלי, ולמשק מתנוון, ומה אפשר להשיב להם?

לאוריאל זה שתי ידיים שמאליות, ודבקותו בעבודה המעשית מוליכה אותו מדחי אל דחי: “אסור שלעבודה בזבל ילכו רק המתקשים בלימודים, חובה עלינו שזו תהיה גאווה להיות אדם נאור ומזבל שדה,” מדקלם אוריאל את מוסכמות התנועה, ויזהר מעמת את דברי אוריאל עם ביצועיו: הוא “מתכוון אולי למה שראינו רק לפני שבוע איך הלך לבנות את קוביית הזבל שעושים כדי שתעמוד בצד הרפת עד שיעבירו אותה לשדה, ושמה שיצא ממסירותו הציונית־מעמדית בקלשון ובזבל היה חורבן זרוק לכל עבר כמין דייסה מסריחה, ושצריך היה לגייס גיוס חירום את כל עובדי הרפת כדי לשקם את תל החורבות, או אולי התכוון להובלת הזבל של החצר בעגלה הקטנה הרתומה לפרדה הוותיקה שיודעת בעל פה את כל סיבוביה […], ואיך הצליח אוריאל להכניסה ישר לתוך הברוש ואת כל שקיות האשפה לפרוש מצחינות ושפוכות על פני כל החצר.”

אבל האידאולוגיה לא פוסחת גם על ניגודו של אוריאל, על ישראל עתיר הביצועים: “נכון, תמך בו גם ישראל, עגלה של זבל איננה רק עסקו של מי שגורש מן הכיתה, אמר והתכוון כנראה לרגעים היפים ההם […] כשהוא יושב איתן על קרש העגלונים בעגלת הזבל הרטוב […] המושכות […] בידו זו וגם השוט, ובידו זו […] אותה פרוסת לחם גמלונית מרוחה שכבת ריבה מתנוססת לגובה והוא גם נוגס גם מחנך את הפרדות […] והנה ככה צריך להיראות היהודי החדש הצעיר הבונה חברה צודקת לעם מתחדש, נהרת זוהר על פניו הרציניות כהות, כשל נהג המירוצים המנצח, כשל נושא הדפנה בסוף התחרויות.” לשווא מנסה המדריך לפקוח את עיניהם, ממרומי הבדל עשר השנים שביניהם:

אתם מדברים על העם היהודי ואני מדבר עליכם, שאתם צריכים ללמוד, שיש לכם כישרונות, שאם לא תלמדו אתם תהיו אומללים והאנשים סביבכם יהיו אומללים, ושצריך להשתחרר מדעת הקהל, אמר להם בנפנופיו, ומי שלא עושה את מה שהוא נועד לעשות מועל בעצמו, מועל בחברה מועל בעם ובאלוהים גם. שהקפיץ את שני הנערים כשומעים דברי מינות מפי מחנך הדור […]

וכך זה נמשך, “ואיש לא ישכנע ואיש לא ישתכנע.” לא זמן רב הם נמצאים בכפר, “רק לפני שנתיים הגיעו לכאן בלי כלום ובלי עברית, המומי הפרידה האחרונה, הם הופרדו לחיים והמלווים אותם לרכבת הופרדו אחר כך לרכבת אחרת והפכו לעשן. ומה עוד? מי שיכנע? מי נשתכנע? מה פתאום.” עם זאת, קירבה מיוחדת נוצרה שם, תחת הפיקוסים, “אולי איזה דיבור שונה, אולי איזו קירבה חדשה, משהו, שימים רבים אחר כך לא יישכח, מעבר לכל צחצוחי הטענות הגדולות.”

ובאמת, תלמידיו של יזהר מבן־שמן דיברו עליו בחום רב. בתקופה שיזהר לימד שם, היה שמעון פרס אחד הבוגרים, בני ה־17. יזהר לימד אז קטנים יותר. הוא לימד בין השאר את סוניה, אשתו לעתיד של פרס, את המתרגמת והעורכת המוסיקלית עדה ברודסקי ואת שולמית אלוני.

שולמית אלוני כותבת בנשימה אחת על יזהר ועל בובר: “את מרטין בובר פגשתי בפעם הראשונה בזמן לימודי בכפר הנוער בן שמן. […] בייחוד התרשמתי מדבריו על יחסי אני־אתה ועל תפקיד המחנך ויחסו לחניכיו, ואף הפצרתי במחנך הכיתה שלנו, יזהר סמילנסקי, הלא הוא ס. יזהר, שיסביר לכולנו את דבריו אלה. הכיתה כולה הושפעה מתורתו ואפילו ניסתה לנהוג לפיה – והכול כמובן בזכות כישוריו של המורה שלנו, יזהר.”⁶⁰ ועוד כתבה, בשאלון על המורה שהשפיע יותר מכול על חייה: “מכל המורים שהיו לי אני אסירת תודה ליזהר סמילנסקי, הוא ס. יזהר, המורה שלי לספרות, מקרא והיסטוריה […]. יזהר היה חכם ונתן קרדיט לתלמידים, ולקח אותנו לטיולים. עד היום אני זוכרת בעל פה את מה שלימד.”⁶¹

בהערצה כתב עליו גם ישראל רגב, מתלמידיו של יזהר בתקופה זו.⁶² רגב היה אחד הנערים שעברו צבריזאציה מזורזת: הגיע הישר מהונגריה עם הוריו למחנה עתלית ובית העולים בבת גלים, הופרד מהוריו, קיבל מכנסי חקי קצרים וחולצת חקי בשרוולים קצרים, והוסע לבן־שמן. במשך השנתיים הבאות, מ־1939 ועד 1941, ביקר רק פעמיים אצל הוריו, שהתקשו בינתיים להיקלט בארץ. היה שם גם מנחם תלמי, צבר שנולד ב־1926, ברמת־גן. כשהיה בן 11 נפטרה אמו, והוא עבר ללמוד בבית הספר החקלאי בן־שמן. אחד המורים הזכורים לו ביותר מבן־שמן הוא יזהר סמילנסקי, דמות נערצת על הילדים, שהוליך אותם בשבילי הארץ והיה מפקדם הראשון בהגנה, כשהיו בני 14.⁶³

הילדים אהבו את יזהר והעריצו אותו, את המורה השונה כל כך מן הדגם המוכר. הסיפור “פורץ גדר ישכנו נחש”, מן הקובץ המאוחר צדדיים, מספק לנו הצצה לשיטת הלימוד (או לכפירה בשיטת הלימוד) של המורה הצעיר: “מורה צעיר וישנן […] הממאן לשמוע שום צלצול שבעולם ויהי גם שופרו של משיח,” המגיע ברגע האחרון לכיתה ומוצא שם שורת מכובדים מן הפיקוח שבאו לשמוע שיעור שלו.⁶⁴ “ומי לא יכול לזהות בהם מיד את הפרופסור ארנסט סימון, עם חיוכו ההומאני וראשו הסגלגל ועיניו החכמות, ואת הפרופסור אליעזר ריגר עם סברו הרציני ושיערו הדק המסורק לאחור ומראהו כמנהל גדול של חברה גדולה, ואת הפרופסור [אלכסנדר] דושקין ומראהו כדוד אמריקאי עבה משקפי זהב טוב לב וקצר ראות, והם כולם בחיוכים חינוכיים מאוד ורק מחפשים את המורה שאמורים היו לשמוע הבוקר את לקחו ואת שיעורו, כשיעור לדוגמא לסטודנטים מאוניברסיטת ירושלים, כפי שכתבו ואישרו להם זה ימים רבים לפני בואם, והכל פה מדוייק ומתוייק ושריר וקיים” (עמ' 53). וכנגדם – “המורה בצורתו הנ”ל, דייסתו על שפתיו, כותנתו משורבבת חצייה וחצייה דחוף בחופזה, וראשו ריק, ורק שרידי חלום מתנדפים ורק המהום חלומות נמוגים מתחת לבלוריתו המפורסמת לא למסרק." ואותו מורה צעיר מפתיע את כולם, והוא עצמו בכללם, כשבמקום הפירוש המקובל לְפסוק בקהלת, הוא מתנבא יחזקאלית, ותוכחתו ירמיהואית, ומליצתו ישעיהואית: “כי הלוא אפשר ואפשר שלא לפרוץ והנחש לא יישוך אז, ואפשר להסתפק בגדר הקיימת, אפשר לחיות בסדר המקובל, ושום נחש לא יישוך,” אבל מה יהיה אז עם כל אותם נוסעים ומסעות, ממציאים והמצאות, מגלי עולם ומרחיבי עולם:

[…] כולם הלוא היו יכולים לשבת איש במקומו אלמלא עקץ אותם פתאום היצר לפרוץ גדרות ולהתגבר על פחד הנחש, ואיפה היינו כולנו אילו אמנם הפחיד אותם הנחש וגבר על היצר לפרוץ, הנה קולומובוס, שלום קולומבוס, […] או הנה ואסקו דא גאמא, היי ואסקו, […] הנה גליליאו כאן בכיתה שלנו טוען לפני מעניו האינקוויזיטורים כי הארץ סובבת ולא השמש, פורץ גדר של נבערות והנחשים הולכים לשרוף אותו על המוקד […] ואיך ועד יער הרצל על ארבעת שלוחותיו הגיעו הגערות שכנגד קטני הנפש שמרוב פחד הנחש הפסידו את הקידמה, ואיך הייתה הסכמה שבלב וכולם הסכימו בהסכמה כללית כשהגיע המורה אל דמות החלוץ, הו דמות החלוץ, הו דמות החלוץ, הו החלוץ הפורץ, הו החלוץ, אלא שכאן התברר פתאום שהשעה עברה ושמישהו כבר פתח את הדלת ובחיוך מתנצל אמר שנגמר […] פתאום נגמר השיעור ואיש עדיין לא זז, ממש לא יכול להמיש רגליו, יושבים בעיניים קרועות לרווחה מחכים למשהו שיקרה ושיעשה שיהיה הגמור נגמר, או שירד המסך.⁶⁵

עם כל הכבוד לפורץ הגדר המהולל, המאלתר שיעור לדוגמה בלא כל הכנה, המחברות הרבות והגדושות מתקופת בן־שמן, המצויות בארכיון של יזהר בספרייה הלאומית, מעידות על הכנה מדוקדקת ביותר של השיעורים, שוודאי גזלה הרבה זמן ומשאבים נפשיים, כולל מערכי שיעור מפורטים, ועבודות או הרצאות המוטלות על התלמידים, הכול בצורה מסודרת להפליא, גם אם בכתב היד הנמלי שלו. רשימות ההכנה שלו לשיעורי הגיאוגרפיה למשל, שמן הסתם היו צריכים להיקרא גיאולוגיה, הם מופת למערכי שיעור ראויים גם לאוניברסיטה. הערצת התלמידים הייתה אולי מבוססת על הכריזמה שלו ועל הגישה החינוכית המיוחדת, אבל אין לבטל את ההשקעה העצומה שלו בהכנת השיעורים.

מערכי שיעור מדוקדקים, בן־שמן

האם הצלחתו של יזהר כמורה וכמדריך הבטיחה את מקור פרנסתו? ממכתב של להמן מן ה־15 ביולי 1940 עולה, שמעמדו התעסוקתי של יזהר בכפר הנוער היה רעוע ביותר. הוא נמנה עם המורים הזמניים מסוג ב', אלה המועמדים ל"צמצומים". “ממקורות רבים הודיעונו הוועדים,” כותב י. עזריהו, ממלא המקום של מנהל מחלקת החינוך, “כי מפני מצוקת הזמן לא תהיה ביכולתם לקיים את בית ספרם בלתי אם יצמצמו את הוצאות החזקתן ע”י הפחתת מספר המורים בו. […] ואולם כדי לאפשר צמצום כזה בכל מקום שיהיה הכרח בדבר מן הצורך להודיע בעוד זמן, עד 15 ליולי, למורים הרשומים להלן כי התקשרות עמהם נפסקת עם תום שנת לימוד זו […]." ואכן בתאריך זה ממש להמן מוסר למורים הזמניים, המלמדים בכפר הנוער את מכתבו של עזריהו. המכתב הגיע בטעות לרחובות, אעפ"י שנשלח לבן־שמן. האב זאב מחזיר את המכתב לדואר, כדי שיעבירוהו לכתובת הנכונה, ומנצל את ההזדמנות להעביר ליזהר מסר, בלי לקנות בול: “הכסף ששלחת עדיין לא הגיע”, הוא כותב על המעטפה. כמו לעג לרש, למעשה החזיק האב בידו את מכתב הפיטורין של יזהר, שלפיו משלוח הכסף ייפסק בכלל. כלומר, בינתיים, יזהר מוצא את כלכלתו בכפר הנוער, ואת שכרו הוא שולח להוריו הרשים. אם המעט הזה יילקח, הוא והם יימצאו שוב בעוני נורא.

גם יזהר חיבב את תלמידיו ותלמידותיו. מתוך כתב היד של בפאתי נגב נשרה רשימת חניכיו של יזהר בקבוצה. לא מעטים מהם זכו להיכלל באחד מסיפוריו בהמשך. אחדים מהם נמחקו משום מה מהרשימה, אולי הוא נזכר שלא היו באותה קבוצה. ואחדים נמחקו כבר אז מארץ החיים.⁶⁶

יזהר וקבוצתו במחנה קיץ ברעננה

אהוב על יזהר במיוחד היה גבריאל כיתאין, הוא הנער גבריאל מהסיפור “השעטה לחולדה”, שבשקט ובלי דיבורים מארגן לכולם ארוחת ערב, כשהם קורסים בחדר האוכל בתום המסע המפרך, ואחר כך, בלי אומר ודברים, גם מנקה ומסדר את חדר האוכל לאחר שהאחרים צונחים למשכבם: “להחזיר הכול אל הכיור, קערות וספלים וכפות וסכינים, ולנקות את השולחן ביבש וברטוב, ולהדוף את הכיסאות למקומם הנכון, ולחזור אל המטבח ולהדיח את הכלים בליפה ובסבון ואת הסיר הפרור האילפס הגדול ההוא של המרק הסמיך לקרצף בברזלית קרצף היטב, והואיל וקרצוף כזה טעון שריקה ואין קרצוף בלי צפצוף הוא באמת מקרצף ומצפצף, ושם כל דבר במקומו, וגם מוצא את המטאטא, ועדיין שורק משירי היום, וכעת הוא עומד ומטאטא, בחור גבוה אך זה לא מכבר התחיל להתגלח, ראשון בפלחה וראשון בכדור סל ותמיר וגמיש ואיש לא אומר לו מה ואיש לא מבקש ממנו שיעשה דבר ורק שורק לו ועומד כזה באור שמעל השולחן הנקי ומטאטא נקי תחתיו שיהיה נקי נקי” (עמ' 105).⁶⁷ הוא אלטרואיסט, גבריאל, הוא איש מעשים ולא דיבורים, הוא זלמן־לעתיד, הוא גבר כפי שיזהר מדמיין גברים אמתיים.⁶⁸ בין שאר מעלותיו היה גבריאל רודף צדק, ואהבת הצדק של יזהר דיברה אל לבו (חי בין החיים, עמ' 21). “דבר אחד ברור לי, כתב גבריאל, כי נוצרה אצלי הרגשה שבשנה האחרונה טוב לי יותר בבן־שמן מאשר בשנים הקודמות, וזה מפני שיזהר היה מדריך הקבוצה. יש לו גישה נכונה לילדים וגם לנפשי הבין.”⁶⁹

יזהר לימד את הנערים והנערות, שוחח ועבד אתם וגם אימן וגייס אותם לשורות ה"הגנה". סיפר יוסקה, מאותה חבורת הילדים: יזהר הופיע בכפר בעיצומה של מגפת הפרטיפוס, טיפל בילדים החולים, ולאחר מכן היה למדריכה של קבוצה ג'. הוא רכש את לב הילדים בטיולים, בסיפורים ובפינת הטבע שהקים עם הילדים. גבריאל היה יד ימינו בפינת הטבע, וגם בטיולים.

גם מסעות ערך יזהר עם תלמידיו. כיום לא יעלה על הדעת לצאת ולהוביל כיתת תלמידים, אפילו ליער בן־שמן, ללא ליווי של בוגרים חמושים, ללא אישור הצבא והמשטרה והסכמת ההורים, עם עזרה ראשונה וטלפון לכל ילד, ובכלל מסוכן ללכת ברגל, ועל ההורים להסיע את צאצאיהם לכל מקום. לא כך היה בתקופת המנדט. אז פשוט יצאו לטייל. יזהר היה חניך האידאולוגיה של העברי החדש, ואחת הפעילויות העיקריות, החשובות והמשפיעות שלו הייתה הובלת חניכיו למסעות רגליים בארץ. אחד הטיולים האלה, המסע למצדה, אז מסדה, היה אתגר חינוכי ממדרגה ראשונה.

מצדה הייתה אתר מכונן ליצירת מיתוס חילוני ולתרגום ההיסטוריה למנגנוני הלאמה. היא ענתה על כל הדרישות: רחוקה, מבודדת, באזור חם וצחיח שחבורות שודדים מסוכנות אורבות בו. היא הייתה יעד מצוין לשאת אליו את ערכי כיבוש המדבר בכוח המודרנה, ולהעמיס עליו ערכים נוספים – היסטוריים, לאומיים, ואף ספרותיים־מיתולוגיים. המסעות הראשונים נועדו לקומץ “משוגעים לדבר”, כמו וילנאי, אשבל, סבוראי ודומיהם, “אבות הטיול הישראלי”. ודווקא סימונם של מסעות אלה כייחודיים, קשים במיוחד לביצוע ומיועדים לבעלי עצמה נפשית אדירה, ערכים שהתקבלו כמובילים בחברה העברית הנבנית, הם שעשו אותם נחשקים כל כך. שמריה גוטמן, חניך הנוער העובד, החל את מסעותיו סביב ים המלח כבר ב־1933. משנת 1941 ואילך כבר הביא לשם קבוצות מטיילים. “בין קליה להר סדום”, כותבת הלה סמילנסקי, “התהוותה סדנא לגיבוש אופי יהודי חדש: חילוני, בוטח בכוחו, בידיעותיו וערכיו. ערכי חברות, מחויבות חברתית, עזרה הדדית, שוויון בין בני האדם והיחס ליופי. אדם פתוח אל הלא נודע, וכמה לידע.”⁷⁰ הטיול החיה את כיבושי יהושע, את בריחת דוד משאול, וכמובן, את סיפור הקנאים. כשעזריה אלון הצעיר שאל את עצמו למה הוא עומד בפני כל הקשיים, החום, הכפור, הצמא, ההליכה המתישה, הסביר לעצמו, שלא רק יפי המדבר ואהבת הארץ מוליכים אותו, אלא גם חידוש הישיבה בארץ במקום שנפסקה, והשתלטות מחודשת על אתרים שבהם נגלתה החולשה הפיזית היהודית תוך התרוממות רוחנית ומסירות נפש. ההתגלות החילונית חשפה עוצמה גופנית, שהבטיחה כי “שנית מסדה לא תיפול”.⁷¹ נדבך חשוב ביצירת המיתוס היה פרסום תרגום לעברית של ספרו של יוספוס פלאביוס בשנת 1923 (תרגום שמעוני, הוצאת שטיבל, ורשה), ולאחריו, בשנת 1927, פרסום היצירה מסדה של למדן. בתי ספר שראו בטיולים ערך חשוב, העזו אז להוסיף את מצדה למסלוליהם, ורבים נהגו להקדיש את היום האחרון לטיול בירושלים לנסיעה לקליה ולסדום, ולשיט על ים המלח בסירות המוטור שהובילו מלח וסחורות.⁷² נפוץ מכולם היה המסלול ששרטט וילנאי ב־1942: טיול בן יומיים לאורך חוף ים המלח מקליה עד למצדה. המהלך: שמונה קמ' מקליה עד עין פשחה, שיט מעין פשחה לעין גדי, הליכה 17 קמ' מעין גדי למצדה.⁷³ קו השיט פעל בים המלח לצורך הובלת מלח וסחורות, והיה בבעלות משותפת יהודית־ערבית. הצורך להפגין נוכחות באזור, ולתמוך במפעל האשלג, הפכו את השיט למצדה למפגן של פטריוטיזם. כזה היה גם טיולם של בוגרי בן־שמן במארס 1943, למצדה. הטיילים עלו לסירות בקליה, ירדו מהן מול המצדה – והלכו ברגל אל מרגלות ההר. הלילה הוקדש להכנות רגשיות לקראת העלייה למצדה. סיפורם של הנצורים, שסופר כ"צ’יזבט" מושך לב מרגש ומפחיד, הכין את המטיילים לעלייה, כדי שיגיעו עם הזריחה למרומי ההר. שנים ארוכות לאחר מכן נשאו המטיילים בלבם את זכר העלייה, בחושך, בחלק מהדרך בעזרת חבל, ואת התרגשות המדריך שדבקה בהם. הם זכרו את הדרך הקשה במורד ההר, את הצמחייה, את הטבע בכלל, ואת הגשם שירד לפתע. מה להם ולמתאבדי מצדה, מה להם ולאלעזר בן יאיר וליוספוס פלביוס הבוגד. עברו עליהם, כמו על קודמיהם ואלו שבאו אחריהם, חוויה חושית חזקה ובהלה, והם השקיעו כוח, עצמה, ויכולת עמידה במבחן המאמץ והקושי. בכך קנו לעצמם ישראליות, תחושת מולדת, חבורה מלוכדת – יחד, אנחנו, כולנו.⁷⁴

פן חדש לסיסמה “שנית מצדה לא תיפול” נוסף, כמובן, במלחמת העולם השנייה, כשתחושת חוסר האונים והחידלון יצרה חשש מפני “מצדה שנייה” ושבועה ש"לא ניפול חיים בידיהם".⁷⁵

הנה ציור מן המסע שצייר יצחק בריק, ציור תמים וחמוד, ולצדו תצלומים.

בדרך למצדה – צייר יצחק בריק

הקבוצה על ה"גיגית"; יזהר ונעמי קיצוניים מימין

באביב 1996, חמישים ושלוש שנים לאחר מעשה, תיאר יזהר את המסע בסיפור “ריצה אצל הים”.⁷⁶

בשנת 1943 לא זו בלבד שעוד לא היה רכבל העולה למצדה, גם שביל הנחש עוד לא היה. ואחרי שהתמוטט חלק מהסוללה הרומית ברעידת האדמה של שנת 1927, גם עליה אי אפשר היה לצעוד עד הכניסה למצדה. לא היו אז שום כביש או דרך שניתן לנסוע או ללכת בהם עד למצדה, וצריך היה להיעזר, כאמור, בסירות המפליגות מקליה עד לקרבת מצדה. מובן ששכירת סירות עולה כסף, והרבה, אבל לד"ר להמן היה רעיון, וכפי שמספר יזהר, כך זה התחיל:

הסיפור לא מתחיל כאן אלא הרבה קודם ולא בהליכות ובמסעות אלא בטלפונים ובשיחות שהיו בין הדוקטור זיגפריד ליהמן מבן שמן אל חברו לדיעה ואחיו ברוח הדוקטור יהודה מאגנס מירושלים שפנה אל ידידו משכבר אל המהנדס משה נובומייסקי⁷⁷ מים המלח שנעתר לבקשתו והסכים שסירות האשלג ([…] גיגיות ענק […] כבדות ומגוּשמות כפרדות עמוסות ומעורמות לעייפה במלח הקרנליט) […] כשהן נוסעות כבדות בדרכן מסדום שבדרום אל קליה שבצפון ושאנא לוּ יסורו בטובן מנתיבן הקבוע באמצע הים ויתקרבו לשפתו המערבית מול מצדה […] ולוּ יאספו נא אז אל מעל גבי ערמות המלח גם כמה מטיילים בנשֶמניים לא כבדים במיוחד.⁷⁸

ד"ר להמן לא היה מודע למה שתעולל ישיבה ממושכת על ערמות קרנליט לחניכיו הלבושים בגדי קיץ קלים, לא טרח לברר עד כמה מדויק לוח הזמנים של ה"גיגיות" הללו, ומה הסבירות לסערה עזה בים המלח באותה עונת שנה. המדריך צריך היה להציל את המצב, שוב ושוב. מעשה הגבורה הראשון שלו היה תליית החבל על היתד שמעל חומת מצדה. את היתד תקע שם שמריה גוטמן שנה לפני כן,⁷⁹ והוא נמצא בגובה שלוש קומות מעל קצה הסוללה. יזהר טיפס ללא כל אמצעי עזר, בחושך, על הקיר התלול שמעל התהום וקשר את החבל ליתד. רק לאחר שנקשר החבל, נעזרו בו שאר הנערים כדי לעלות למצדה. השירה החגיגית עם זריחת החמה לא ממש צלחה: הזריחה הייתה קצרצרה, ולא ניתן היה להסתדר למולה במקהלה ולשיר שיר הלל (יזהר מלגלג קצת על שיר ההלל הזה בשורה של לה־לה־לה החוזרת ונשנית בסיפור). מעשה הגבורה השני של המדריך היה חיפוש הספינות; את “הגיגיות” העמוסות לעייפה בקרנליט גררה ספינה שספניה הם ערבים. הללו לא דייקו בלוח הזמנים ואף איחרו מאוד – למעשה הגיעו רק אחרי חצות הלילה כשהחבורה צמאה, רעבה, עייפה ורועדת מקור. הספינה וגרורותיה גם לא הגיעו למקום המיועד, כי יכלו להתקרב לחוף רק במפרצון שהיה רחוק ממקום מרבצה של החבורה העלובה. יזהר רץ לחפש אותה בחשכה הגוברת, כדי לתאם עם הספנים את עליית המטיילים לסיפונם, ואז חזר בחושך מוחלט, בלי דרך ובלי שביל. הוא נפצע ושתת דם, ונמלא חשש ממאהל בדואי שאולי נמצא בסביבה. רוח פראית נשבה, סופה התחוללה. לבסוף מצא את החבורה הרדומה והוביל אותה אל הספינה. הבנות הועלו אל הגוררת – והבנים אל ערמות הקרנליט שעל האסדות או “הגיגיות”. השיירה הימית יצאה לדרך, והסערה – במלוא עוזה. ואז ניתק החבל שקשר את “הגיגית” לגוררת. חיי הכול היו בסכנה.

אימוני ה"הגנה" בבן־שמן 1941–1942, בחסות בריטית; מעבר מכשול, יזהר מודד זמן לחניך

אז ביצע המדריך את מעשה הגבורה השלישי שלו: חבל גדול קשיח ועבה הושלך מעל סיפון הגוררת (“המשכוכית”) לעבר האסדה המנותקת, המסתחררת בסערה, ויזהר הצליח לתפסו ולקשור אותו לטבעת החמקנית המיועדת לכך. חיי המטיילים ניצלו. מעט מעט שככה הסערה, והשיירה הגיעה למזח שבקליה. ומי המתין לה שם?⁸⁰

“איש אדיר אחד, איש עצום ממדים” איש חמולת סמילנסקי־ויץ־אלטשולר, הלוא הוא נקדימון, שהיה איש הביטחון של חברת האשלג. ונקדימון מבטל את כל מעללי הגבורה של המדריך כלא היו:

איש בריא מאד והוא כנראה המושל כאן לפי השקט ולפי עמידתו שרק כעבור רגע מתחילים לראות ולהבחין איך כל ענקות בטנו האדירה הייתה כרוכה לה סביבה אבנט רחב אדום […] וכולו מראה הוד מעתיק מלים אבל מבט נוסף מגלה כי מי הוא זה ואיזה הוא אם לא נקדימון שלנו הוא עצמו נקדימון איש רחובות איש אדיר וחשוב אבל שקט סביבו כעת והוא נושא מדברותיו בשקט הגדול והמוחלט וככה הוא אומר אַי אַי אַי אומר נקדימון דבר ראשון ועוד אי אי אי הוא אומר דבר שני אחר כך כמי שאומר צורה יש לכם אתם איזו צורה יש לכם אתם וכמי שאומר ככה עושים ככה ככה באים ככה ככה יורדים ככה וכמי שאומר ולמה לא שאלתם מקודם למה ואילו שאלתם והלוא ככה היה צריך לעשות וככה ולמה לא שאלתם למה ולך סמוך על מלמדים לך סמוך אלה הדברים אשר אמר נקדימון הגדול ברדת היורדים מספינות המלח אַי אַי אַי.

מי היה צריך לשאול ולא שאל, ועל מי בעצם אי אפשר לסמוך? אות הקלון, “מלמד”, כבר הוטבעה במדריך.⁸¹ על אף כל מעשי גבורתו הוא חוזר באחת להיות מה שהיה תמיד, האחרון בבני השבט הרחובותי: נקדימון מרחובות ומי לא מכירו ואיך אפשר שלא להכיר אותו ואת עמינדב אחיו ואת שמאי אחיו ואת יודיסקה אחותו ואת רוחמקה אחותו והיא הלוא נשואה לדוד יוסף שהוא אחי אמא ולא עוד אלא שחואג’ה מוסא שהוא נערצו הגדול ומיהו חואג’ה מוסא אם לא הדוד משה ופתאום וזו המשפחה הגדולה שהנה אחד מבניה האובדים נתגלה והוא דל ומדולדל קלוש וחסר כבוד חשוף שֵת ממולח ומכורכם לגמרי […]

אפילו במבחן הגבריות הבסיסית הוא לא עומד. נקדימון מחבק את קרובו הדל והמדולדל חיבוק דוב ומוזג לו קוניאק:

ונקדימון מזג בנחת מכפו הכבירה […] כחצי הכוס קוניאק משובח וישתה הבן האבוד וירווח לו וכך גם אמר לו במזגו לאמור זה מה שיעמיד אותך על הרגליים ויעשה ממך בן אדם ולשתות בבת אחת ובהפיכה אחת שתה ולחיים.

ומה יעשה אותו הצימוק שמימיו לא שתה לא קוניאק ולא יין ושהכול עומדים סביבו מחרישים לראות איך יעמוד במבחן גברותו הפך ושתה ומיד על המקום נפל מת כמוכה ברק נעווה כעקוץ עקרב נשנק גרונו נחנק שריפה בפיו נושם ושואף משעל ומעטש נעתק מלים מחפש להיאחז רוצה לצעוק דמעות בעיניו משהק וגוהק ומקפץ מרגל לרגל וכמו חמור הו הוא צועק הו הו הוא צועק והו הו הו הוא צועק והשולטן מביט בו בעין נכזבת ולא עמד במבחן ואינו גבר ולא גיבור ולא בן למשפחת הנסיכים אלא מלמד אחד וילד משתעל בדמעות מקלקל ומלכלך ואינו ראוי למשפחה המורמת מעם וחבל חבל מאד וככה גם אמר לו לאמור מה קרה לך אמר השולטן והלוא זה מה שיעשה אותך לבן אדם אמר לו.

בראיון עם שמואל הופרט ששודר ב"קול ישראל" לרגל פרסום צלהבים אמר יזהר: “אלה שטיפסו ברגל למצדה, עוד לפני היות הרכבל, היו עולים ברגל למקדש, שבו מותר לאיש פלמ”ח, אתאיסט לתיאבון, הנוהג ללעוג לדוסים, למצוא איזה פתחון פה לרליגיוזיות הבסיסית שישנה באדם. רליגיוזיות שאינה שייכת לשום ממסד דתי. להרגיש את הדבר הטראנסצנדנטאלי. את הרחשים העצומים העמומים של איזה דבר גדול. של כוח עליון."⁸²

הטקס החגיגי בעת הזריחה על המצדה לא צלח, כאמור. ואולם רליגיוזיות טראנסצנדנטאלית נוסח יזהר הייתה גם הייתה, ואין בה שום חיל ורעדה קירקגורים:⁸³

בבת־אחת נעשה סביבו ריק כאילו נעשה כולו מעגל של מקום ריק או כמין בועה כזאת ופתאום לא היה כלום סביב והזמן כולו חדל מלכת והיה שקט כזה שקט כאילו כבה הכול בבת אחת או נתרוקן כולו והתחיל להיות נתפש היטב כעת איך הנה אדם עומד לו פתאום לבד לבד בלב הכלום הגדול ויש לו רק ריק שלם לגמרי סביבו ורק פתוח כזה כאשר מעולם לא היה פתוח כל כך כל מה שהיה תמיד ושתמיד היה רק בצפוף כל הזמן ורק במלא ורק בלחוץ כל הזמן וכעת פתאום והכול נעשה ריק וחלול ואין כלום […] רק עוד רגע לעמוד ככה אתה עם עצמך בתוך הבועה הגדולה של כלום […] ופתאום נפתח שמה ורואים ישר שם מי עומד שם מעל הכול למעלה מי זה שם בחיי רואים ממש ובשקט כזה בשקט כזה ואין שום מפחיד ושום הפחדה ושום קול רעם ולא מפרק סלעים […] ופתאום ואתה יודע שכן ושזה הוא ושהוא רואה אותך כעת והוא אליך וגם אתה מביט אליו למעלה מרים עיניים אליו פשוט כזה […] וכעת הוא גם אומר לך פשוט היי ובהמון הדים בין ההרים ואתה גם אתה פשוט מביט בו ומחזיר ואומר לו באותו פשוט ובאותו היי כאילו באמת זה הכול פשוט כל כך ואפשרי כל כך […] כן זה אני כן זה אני פה לפניך ותראה זה אני הנני תאמר לו […]

לקראת סופה של שנת 1947, כשעזיבת הבריטים כבר הייתה בלתי נמנעת, וחרדה ודאגה מפני הבאות מילאו את הארץ, פרסם יזהר שני סיפורים מעודדים ומנחמים בדבר לילדים, שניהם נוגעים לחוויות מבן־שמן ולמסעות כיבוש המרחב. הפעם ההתגברות על המכשולים צולחת, ממש לפי הדגם. הראשון שבהם היה “טיול חם”, על מסע שעורכת קבוצה מרביבים לגבולות. עוד נדבר על סיפורי הילדים של יזהר, וגם על הקשר של יזהר עם רביבים וגבולות אעמוד ביתר הרחבה בפרק המוקדש לנובלה בפאתי נגב. רק אציין שמופיעים בסיפור אותם יסודות הקיימים בנובלה: המשא ומתן עם הערבים לקניית אדמות, המרחבים והנבטים הזעירים של ההתיישבות היהודית, אך בעוד שאת המשא ומתן עם הערבים המתואר בבפאתי נגב מנהלים בהצלחה ובעורמה האח ישראל וקרובי משפחה אחרים, המשא ומתן שמנהל “המדריך” – כלומר יזהר – ב"טיול חם", נכשל כישלון חרוץ, פעם אחר פעם. הצלחת המשא ומתן מותנית בהכרת המנטאליות הערבית, וביכולת לדבר אתם בשפתם, תרתי משמע. המדריך אינו בקיא במלאכה, ונוסף לכול הוא גם תועה בדרך, המורה הזה לגיאוגרפיה וקצין המודיעין לעתיד, תועה במדבר האינסופי, ומקרב את חניכיו לייאוש:⁸⁴

מדריכנו שהציץ במפה כל אותה שעה וחישב חשבונות אין־פשר ופסק: “לא! הולכים ככה!” קמנו והלכנו ככה: כושלים, שותקים, כפופים, אדישים, מביטים לארץ וחיינו מאוסים עלינו. מה הטיול הזה לנו? מה הבלוף הזה של הנגב? מי יוכל לגור כאן? מה רצים הנה? מה יש לראות פה? מה יש לעשות פה? שגעון. הזיות, קשקושים. משכנו רגלינו ומשכנו. עלינו גבעה וירדנו גבעה, עד שהגענו למישור אפור־אפור ועצוב־עצוב שאין לו עלייה ואין לו ירידה, ואין לו סוף אלא במקום ששמים נושקים ארץ. עתה נתברר כי ניתקה השורה לקבוצות זעירות. הראשונה בהן ששלושת היחפנים ועוד כמה רעבים ושלוקים ושתיים שלוש נערות היו צועדים בה בסך ושרים, והשנייה הייתה נגררת מפוזרת סביב הגמל, והשלישית – הייתה סתם מפוזרת, והרביעית הייתה רחוקה, ובחמישית – היה המדריך מלהיב את הנמושות ומתעתע לבם בדברי תנחומות של סרק. והשישית הייתה מפגרת, מפגרת, והשביעית, אם עוד הייתה קיימת בממש, הזדנבה לה אין־אונים. אי־שם במרחקי הנגב.

האמון במדריך אובד.

הראש שתק. והייתה שתיקה. אז קם מדריכנו גם ניצב ואמר: “חברֶה – קדימה!” והוא היה כל־כך. איך לומר? איני יודע אם מותר, הוא היה כל־כך מגוחך – שפלא הוא איך לא צחקנו עד דמעות. אבל קצת חייכנו. ובכוח החיוך קמנו על רגלינו. […] נחנו קצת. וקמנו. וישבנו. והלכנו. ופתאום דרורה שהייתה עמנו הייתה בוכיה בדמעות־חרש ובלא הגה. מישהו אמר: “חברֶה, אני אשכב כאן. אתם לכו. אל תדאגו לי. אני לא יכול יותר!” והמדריך אמר אז משהו. וקולו בא ממרחק. ולא היה אכפת כלום. ממש לא אכפת.

ואז מגיעה נקודת המפנה:

וכבר הייתה גדר תיל. ועברנו והיו לפתע נטיעות ירוקות, […] גפנים, צעירות וחמודות, והיה ירוק, ומעובד, וחרוש, ואנחנו ריחפנו בתוך חלום. ומין חיוך שלאחר הכול היה מתחייך בפרצופנו המטושטש, והיה איזה לחש בלב, לחש טוב שכזה, לוּ רק ידעתם, מין חוף שמגיעים אליו, מין ביטחון שכאן אפשר אפילו ליפול, שכאן זה כבר באמת אחרת, וכך היינו הולכים, והיינו יכולים ללכת הלאה, מי יודע עד היכן, לוּלא חזרנו ונתקלנו על יד קיר החומה בקבוצה של אנשים ספק מוּכּרים, ספק נכרים, יושבים על הארץ ומכרסמים אבטיחים מפולחים ואדומים, ואנחנו כשם שהלכנו ובעודנו הולכים צנחנו ופערנו פינו וטרפנו במובן־מאליו סתמי מן האבטיחים שהגישו לנו, במין התעלפות־של־דעת ושל כוח ושל הכול – ואכלנו.

ולאחר האבטיח הראשון אמרנו: אה! ולאחר השני אמרנו: נוּ־נוּ. ועם השלישי נפקחו עינינו והיינו מגחכים, ומוסיפים וצוחקים, מיישרים רגלינו, ומגהקים בצנעא. ואומרים: “מין דבר שכזה. מין דבר שכזה”.

והסיפור מסתיים, כצפוי, בתיאטרון השקיעה, ובהבטחה שהנגב “כלל לא נורא”:

וכשנשאנו ראשינו כבר היינו רואים כיצד שוקעת השמש באופק, והאופק היה זהוב ואדמדם וטעון אבקת־זוהר. והיום היה מסוּים, והחבורה כולה בבית. אוכלת אבטיחים, וזה הנגב. ממש הנגב, הרי הוא, תראוּ, ובסך־הכול לא נורא, מה? כלל לא נורא.

סיפורים מחויכים לנוער, אבל ימיו (ולילותיו) של יזהר בבן־שמן היו עמוסי פעילות ומתח. הרי פרט לתפקידיו הפדגוגיים היה מפקד ב"הגנה" ומדריך בגדנ"ע. בן־שמן הייתה מבודדת וחיה בפחד מתמיד,⁸⁵ ואי לכך, נוסף על הנשק הרשמי לנוטרים (“גפירים”), הסכים להמן איש ברית שלום הפציפיסט, שיהיו בבן־שמן גם נשק לא־חוקי מוסלק (מוחבא) וגם פעילויות של ההגנה. עם אלה נמנו גדודי־הנוער, שעל פעילותם רבים לא ידעו כלל. גם שמעון פרס סיפר לא אחת שבבן־שמן, שהייתה אי בים של איבה ערבית, הוא נכנס ל"הגנה", למד להשתמש ברובה ויצא בלילות לשמירה.

יזהר התייחס לגפירים ולאימוניהם במידה רבה של זלזול.⁸⁶ את הסיפור “גפיר” שבקובץ צדדיים הוא פותח בקווים לדמותו העלובה של גיבור־חיל זה: “צריך להתחיל ב”גפיר" (מן הערבית ע’פיר שהוא באמת נוטר או שומר), שהיה כל בחור וטוב שהחבישו על ראשו סיר מצנפת אפורה גבוהה ומתולתלת שקראו לה קולפּאק (מן התורכית, מסתבר), ונתנו בידיו רובה אנגלי ליגאלי וניסו לשוות לו צורה של שוטר סדיר, ושיצא מזה בדרך כלל מין שעטנז של דחליל מתחפש לשוטר ושל אזרח רוטן שהורידו אותו מן העבודה בבהילות, וכבר הוא מזנק על ה"טנדר" המפורסם, מעלה יותר מדי אבק באמצע השלווה שמסביב ומדלג לעבר השמועה על איזה כְּנוּף או כנופיה שנתגלו אולי אי שם ב"שטח" […] ומתאמנים בכל הבלתי ליגאליים בכל מיני אימונים אסורים, ורק מחכים לסימן סליק, ועוד יותר לסימן חזור, לחזור כבר לעבודה שנקרעו ממנה בתואנה השחוקה של"'ימי חירום" ושאר מעשיות ההטרדה שהביאו איתם חדשות לבקרים כל אנשי ההגנה שבאו תמיד מן העיר עם מכנסי החאקי הקצרים עד הברכיים שלהם ועם גרבי החאקי הארוכים עד הברכיים שלהם."

היחסים בין הגפיר, הטוראי היהודי, והסרג’נט, מפקדו האנגלי כמו יצאו מקומדיה של טעויות או מסיפור בלשי של הטעיות. הנאמנות שלהם זה לזה מזויפת, לא רק בגלל השייכות ללאומים שונים אלא גם בגלל מעמדם בהיררכיות שונות. הגפיר היה זוטר בהיררכיה הצבאית, והסרג’נט היה זוטר בהיררכיה האקדמית. הכול “כאילו”: “שם באמצע היה יושב אל השולחן […], התורן מלובש כשוטר וחבוש קולפאק כשוטר, היומן לפניו והשעון הגדול מעליו ושיממון סמיך סביבו, עד שנמאס לו והוא קם וסובב ומגיע לדלת ומציץ ימינה ושמאלה וחוזר לשולחן והשעון לא זז ואין טעם לשטוף עוד פעם את הרצפה, […] ושבלי הקולפאק שעל ראשו היה סתם ג’ינג’י רגיל ועם הקולפאק על ראשו נשארו רק הג’ינג’ים שעל לחייו הגלוחות למשעי לכבוד הגוי אם יבוא, […] והוא קורא ורושם כאילו זו כל תכליתו של נוטר, תורן חדר הנשק, שוב, עד שיום אחד, באמצע, נפל עליו הגוי ותפשו, מה אתה עושה, נזעק עליו הגוי באנגלית שלו, שהיו בה גם מלים שלא כותבים, או כותבים רק את האות הראשונה ואחריה עוד שלושה קווים להעלים מן הצנועים, מה זה אתה כאן מה יש לך? מילטון, אדוני, גן העדן האבוד, אדוני, ענה לו העלם סמוק ומתמתח, באנגלית מבהיקה, שנשמעה עם כך כגרמנית עילית, והסרג’נט הביט בו נדהם, כאילו פתחה האתון ודיברה אליו, והוא גם מימיו לא שמע על שום מילטון ולא אכפת לו שום גן עדן אבוד או לא, חוץ מקפטן מילטון הממונה עליו, שאכפת לו מאוד ושאולי כל זה לא היה אלא רק מין מהתלת התחכמות מבישה, ושעל כן סקר את הגפיר בשאט כזה שאילו היה הגפיר גפרור היה נדלק ומצית להבות, ופנה וסבב והלך לו, אוי לגוי ואוי לגפירו.”

נאמן לעקרונותיו, להמן הרבה בישיבות ושיתף את אנשי הצוות בידע הכללי שלו ובעיקר בפדגוגיה. עם זאת, הוא נתן כבוד למורים ולמדריכים והקשיב ברוב קשב לכל אחד מהם. להמן לא כפה תכנית לימודים, והרשה לצוות המורים לבנות אותה לפי הצורך.⁸⁷ יזהר דיבר עליו בבית ביראת כבוד ובאהבה, אבל מעולם לא הזכיר את מנהלה הדגול של בן־שמן כאחד מהמנחים הרוחניים שלו, וגם לא ציטט אותו בכתביו על החינוך,⁸⁸ אולי מפני שעדיין כפר בייעוד שלו להיות “מלמד”, ועדיין הזדעק נגד בזבוז הזמן היקר שפרנסתו כמלמד מחייבת. מחנך אמיתי, לטעמו, כמו אלה שראה לנגד עיניו, היה “מורה שההוראה הייתה יצירתו הגדולה. […] “שיטת” החינוך של כרמי, של שפרוני, של שׂמאלי ושל כל האחרים לשמותיהם ולשוֹנותם זה מזה, הייתה פשוטה: אדם שלם בעבודה שלֵמה. הכול. כל האדם, כל היום. עבודת החינוך היא ייעוד שלם. היא מלאכה. היא ידיעה. היא אמנות. היא מעשה־יצירה. והיא גם עבודת אלוהים. היא ההזדהות המלאה של האדם עם החיים שהוא חי כמחנך.”⁸⁹ ויזהר לא ראה את יצירתו בהוראה.

האם גליליה האלילה המשיכה להעסיק את מוחו של יזהר? נעמי חשדה שטיוליו של יזהר לאזור המצפים בנגב נובעים מגעגועיו אליה. אולי, אבל לא סביר שגליליה הייתה שם. במאי 1943 התיישבה במצפה גבולות קבוצה בת 13 איש מגרעין ג', שמנה אז 80 חברים. גליליה קטינקא הייתה אמנם חברת הגרעין, אלא שהיא כבר הייתה נשואה לגיורא בן־יהודה, ובאותה שנה נולד גם בנם נמרוד.⁹⁰

גליליה האלילה, נעמי הארצית. בי"ג באב תרצ"ט הודתה נעמי בפני יומנה שנושא הנישואים מציק לה. לא דווקא בגללה, אלא בגלל הלחץ החברתי הגובר סביבה. “מיום שהייתי בבן־שמן ואח”כ ברחובות רודפים אחרי כל העת הנישואים. הוריו של יזהר, דודיו ודודותיו, ואמא מאידך אינם נותנים מנוח, להתחתן להתחתן להתחתן. הכול מביטים עלי ברחמנות שעדיין איני נשואה בעוד שכל חברותי נישאות בזו אחר זו וחובקות בנים, ואני “המסכנה” עודני פנויה ובחור שוטה זה מוליכנו באפי ועושה בי כרצונו (כביכול)."

בכל ביקור אצל שיה וגאולה או אצל רֶמה ויחיעם טען יזהר שהוא “יינשא למוות בלבד”, עד שנעמי נאלצה לבקש ממנו שיחדל מן הביטוי הזה. כשמלאו לשניהם 24 שנים, סיפר לנעמי שאמו “דיברה אתו נכבדות”, כלומר אמרה לו שהגיע הזמן שהוא ונעמי יינשאו. “היא נתנה לו שתי לירות בשבילי,” כותבת נעמי ביומנה מב' בטבת תש"א, “כדי שאקנה לי טבעת, והוא לא רצה לקחתן, כדי שלא תבזבז כספים לשווא, והיא נעלבה כמובן איומות…” מיד הוסיף ודיבר על “חופש” ש"נגזל" עם הנישואים, על “רחיים” ודברים מעין אלה, עד שדמעות עלו בעיני נעמי. וכאשר נסעו כעבור יומיים לתל־אביב, הודיעה לו שיכין את עצמו להתחתן בפסח.

1941 חתונה    🔗

בי"א בניסן תש"א, 8.4.41, ציינה נעמי ביומנה ביבושת: “מהיום יזהר ואני נשואים באופן רשמי.”

טקס? חגיגה? לא ממש. בוודאי לא כמו האירוע שחגגו ישראל ושרה.

יזהר כבר התחיל לשכלל את הטקטיקה המתחמקת. לא נוח היה לו לספר להוריו ולאחיו על החתונה הממשמשת ובאה, והוא דחה את ההודעה עד כדי כך שהרבה זמן לסידורים לא נשאר. נעמי נעלבה – איך לא – כשחמותה לעתיד כתבה לה לירושלים בנימה מעשית, ואמר לה שתיגש לחנותו של הדוד, השען אליהו ערמוני, כדי לקנות לעצמה טבעת קידושין. נעמי הלכה לקנות בד, הזמינה את התופרת הביתה (כך סיפרה לי עוד בראיון הראשון, 14.12.2009) וזו תפרה לה איזושהי שמלה. ביום ראשון הגיעה נעמי לרחובות. החתונה הייתה אמורה להיערך ביום שלישי. והתברר לה, לפחות כך אמרה לי בראיון, שאמו, מרים, אינה יודעת על התאריך כלום, שהוא לא סיפר לה. כשנודע לה, מרים הזמינה רוטל בשר וקומץ אורחים: אביו של שמעיה, הדוד דָּוד מבן־שמן, ישראל ושרה, וזהו. ככה נעמי נכנסה למשפחה – בבכי. וחזרה לבנימינה.

מצטיירת כאן תחילתה של תבנית התנהגות של יזהר שעומדת לחזור על עצמה. הוא לא רצה להתחתן. הוא רצה להיות אדון לזמנו ולאהבותיו הערטילאיות. אולי פחד מנעמי המינית, החזקה, אך בעיקר רצה שיניחו לו לכתוב. אבל לא היה לו כוח לעמוד על שלו, כמו שלא היה לו כוח להיפרד מנעמי כשהיא “פיטרה” אותו. כשהופעל עליו לחץ, הוא התפשר, נכנע וירד למחתרת. כשנגיע לדיון בסיפור “חרבת חזעה”, לא יהיה מנוס מלעסוק בביקורת שהוטחה בו (מחוגי השמאל, כמובן) על שהגיבור הצופה בנשים ובילדים המובלים במשאיות מן הכפר הערבי, מכיר בעוול, מוחה עליו בשפה רפה, אבל לא “קם ועושה מעשה”. ד"ר מרדכי בר־און ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין, כתב על משה דיין הצבר האולטימטיבי הקשוח, גיבור המלחמה, שכמדינאי לא היה לו האומץ לעמוד על דעתו, וביטל את דעתו מפני דעת תקיפים ממנו (כמו גולדה).⁹¹ יזהר – עוד יותר מדיין – לא היה בנוי לעשות מעשה, ובוודאי שלא היה מסוגל להתנגד, למשל, לחברתו מזה שש שנים, כאשר, לטעמו, היא כפתה עליו את החתונה.

עוד כמה חודשים חלפו אחרי החתונה עד שהשניים עברו לגור יחד, בצריף בבן־שמן. יזהר סירב לעבור אליה לבנימינה, בטענה שמקום כמו בנימינה יחייב אותו להיות מורה לנצח. היא פחדה מהמקום “שלו” בן־שמן, המזוהה כל כך עם בני משפחתו, שבו תהיה היא נספחת. במשך כל חמש השנים שבהן חי יזהר במקום (ובהמשך גם נעמי והילדים שנולדו שם, ישראל והלה) היו תנאי המגורים שלו עלובים למדי. יזהר גר בצריף בן חדר אחד (ממנו היה מאושר עד בלי די), וזה הורחב עם בוא הילדים באמצעות מכולה מעץ שכונתה “ליפט”.

כשעברה לבן־שמן לימדה גם נעמי בכפר הנוער, וראוי לומר משהו על ההבדל בגישת השניים לילדים שלמדו שם. חברת הנוער הייתה כאמור מורכבת לפחות כדי מחציתה מילדים פליטים שהגיעו ארצה עם עליית הנוער. ליזהר, שהיה גם מורה וגם מדריך, לא היו כלים להתמודד עם כובד המשא שעל כתפיהם. הוא כתב על כך בסיפור המאוחר “גילה” מצדדיים (1996).⁹² דבריו נשמעים אפולוגטיים, ולא בכדי: דור המחנכים של אז ספג בדיעבד ביקורת על השתקת הילדים שנעקרו ממשפחותיהם ומחייהם. כשיצא לאור ספרו של תום שגב המיליון השביעי ובו האשים שגב את היישוב היהודי בא"י, אז פחות מארבע מאות אלף איש, על שלא בא לעזרת ששת המיליונים, התקומם יזהר בכל נפשו. “מה הוא רצה שנעשה? מה יכולנו לעשות חוץ מלהמשיך ולבנות את הארץ?”⁹³ הוא כותב ב"גילה":

כאילו כל מי שהיה כאן קיבל עליו נדר, לא לדבר. לא לספר, לא ליילל, ולא המורים שאלו ולא הילדים סיפרו וגם לא רצו לספר וגם לא כן רצו ורק לא מצאו למי […] – אבל לעולם לא את סיפור הפרידה ולא את הקרע שנשאר כואב ולא מה היה קודם לפני הפעם הזאת ולא איפה אבא ואמא (עמ' 86).

[…] גם מעולם לא הייתה אף מועצה פדגוגית שישבה והחליטה לא לגעת בכואב, כשם שמעולם לא הוחלט כי מוטב לתת שיפתחו להם דף חדש בחייהם, ואפילו דוקטור ליהמן, המנהל המנוסה בבתי ילדים ומתלמידיו של פרויד, לא חשב שמן הראוי דווקא לתת פתחון פה לילדים העקורים שנעשו אילמים, או אם חשב לא אמר. גם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי לא דנה ולא “הורידה הוראות” ולא מדריך למדריך בעשנם סיגריה על הפוגה על הספסל, קצת נחים קצת מתייעצים קצת מרכלים […] מיום שהנרייטה סאלד אספה אותו [את התלמיד] עם ילדים אחרים, והביאה קבוצה שלמה אלינו לבן־שמן, כולם כאילו התחילו חייהם ישר מאותו יום והלאה ולא היה להם קודם (עמ' 87–88).

והמדריך ההוא שם להם פעם תקליט של שוברט על הפטיפון הישן, ופתאום נוגעת המנגינה בנימים נסתרים,

ושרים עם הפטיפון נורא בשקט, ואחדים עם המלים, כי זה שיר ידוע, ושרים עם הפטיפון נורא בשקט, וכעת זה תופש, נורא תופש כעת, תופש גם בגרון, והאנזי בולמת כעת לתוכה אבל הדמעות בשקט, וגילה כיסתה פניה בידיה, חנניה זקוף ועיניו למעלה, אבל גבריאל כאילו רק מסדר את הווילון שכאילו זז וכתפיו רוטטות לו, הבחור, שרים בשקט, יש כנראה בגרמנית משהו שמי שמבין, זה מחמיץ לו את הלב, שפתיים אומרות בשקט את מילי השיר, יודעות אותו לא מכאן לא מכעת מימים אחרים, ורק שרים בשקט, לא מתייפחים לא אמא ולא אמאלה ולא אבא ולא אוי ולא אהה, ולא אומרים דברים אבל זה יוצא כעת בשקט, כל כך, מתוך מקום אחד רחוק סגור מושתק נשכח ושלעולם לא ייגמר […] ויודעים פתאום שיש איזה בור באמצע, ושאסור, בור שחור מאוד, ושאי אפשר, ושבאמצע הכול רק בור שחור. וזה הכול. ואין מה לעשות […] (עמ' 90–91)

נעמי הודתה שהיא אינה יודעת איך להעניק לילדים אלה, שהיו גם בין תלמידיה, את מה שהם צריכים. בגילוי הלב האופייני לה כתבה ביומנה מכו' בטבת תש"ב, שהיא אינה מסוגלת “לשעשע את נשמתם הדואבת ולשמח את לבם הפצוע.” יזהר הקדיש שעות רבות לשיחות עם ילדים אלה ועם התלמידים בכלל. התלמידים, מצדם, ראו בו את הצבר המושלם. הבנות היו מאוהבות בו. הבנים העריצו אותו. יזהר סלד לעתים מהערצה זו. מכתב ממשה שעוני (לימים דן בן־אמוץ) שהתגייס לצבא הבריטי מביע הערצה זו, עם נמיכות־נפש. הוא נכתב ב־23.7.1943, בסרפנד, על נייר של הוועד הארצי למען החיל היהודי: “שלום רב לך יזהר!!!” הוא כותב,

אתקשה מאד לכתוב לך את הסיבות המניעות אותי לפנות אליך. גם משום שהן מרובות ויחד עם זה מטושטשות. לכן אקווה שתקבל את דברי אלה כמו שהן וכאילו שקדמו להם מכתבים רבים. אני נמצא כעת בסרפנד בבית חולים והייתי מאוד רוצה לדבר איתך בבן־שמן, אלא שהמציאות כופה עלי את רצוני והריני נאלץ להסתפק בציורי מחשבות גרידא. לו התפתחה שיחה בינינו כי אז רבות השאלות שהייתי רוצה לשמוע את חוות דעתך עליהן. אלא שלהתחיל תמיד קשה. הן לא “אתקע” פתאום שאלה: האם “אין” “יש” או להיפך? או מה דעתך על התלישות? וכדומה. כן זה קשה. לכן מאוד הייתי רוצה לקבל תשובה ממך מה שישמש לי רקע יותר בטוח לביטוי חופשי של מחשבות ורגשות. אם “הרקליטוס” לא היה אומר “הכול חולף” (פנטה ראי) כי עתה אני הייתי אומר זאת. הן זמן לא רב (באופן יחסי לחיי אדם) חלף מאז עזבתי את בן־שמן ובכל זאת השינויים שחלו בי מאותו זמן הם כבירים אפשר להגיד שהשנה האחרונה בבן־שמן שימשה לי מפנה בחיים. אתה ודאי מכיר אותי בתור שכזה שהשם בלבד כבר הולך לפניו ואומר את הכול. כן, גם אם בסוף הופתעת לשמע הפטפוטים שלי על דיקרט ו"חלל ריק" או להתעניינות במוסיקה, הרי ביארת לך את זה כחיקוי ילדותי או כרצון לחפות על רגש נחיתות ידוע. אכן צדקת אם חשבת ככה (ואולי בכלל לא עוררתי תשומת לב במידה כזו שתנסה להגדיר או לנתח את אופיי) כן, גם אם המקור היה בחולשות ותסביכים… בכל זאת נהפך הדבר להרגל וכידוע “הרגל הוא טבע שני” וכעת בכל ליבי ונפשי אני מתמכר ללימוד עצמי ולערות מחשבתית (אמנם זה לא מספיק להתמכר רק בלב ונפש העיקר שדרוש כאן הוא כמובן: שכל) אינני יודע אם חשבת פעם שיצור מסוים בבן־שמן הוא ששימש לי את מכוון התנועה ואת קרש הקפיצה. בכל אופן אני ניגש כמעט לעיקר ואומר: ניסיתי להעלות על הנייר את כל אותה חוויה יפה שבאהבה ראשונה וסביב לה שזרתי בכל יכולתי נושאים רבגוניים, שאלות חיים, ויכוחים ותיאורי חברה. כל זה זקוק עוד לליטוש רב ובכל זאת הייתי מאוד רוצה לשמוע את דעתך על אותו סיפור אלא שאינני יודע באיזו צורה. יתכן מאוד שמשכן מכתב זה יהיה בסל כשהבעת שיממון על פניך. אולם סלח לי אם הרהבתי עוז לכתוב לך את אשר עם ליבי. לכבוד ייחשב לי לקבל ממך תשובה כלשהיא.

ברחשי כבוד תלמידך משה שעוני

יזהר לא התרשם מהערצתו של דן בן אמוץ. הערצת הבנות דווקא נגעה בו. כך במקרה של תלמידה יפת־מראה בשם ט' שהתאהבה בו, וגרמה לנעמי להיות מרת נפש וקנטרנית. בו' בתשרי תש"ג כתבה נעמי ביומנה על כך שט', יומניה, התחנחנותה ואהבתו הגלויה של יזהר אליה – מכעיסים אותה ומציקים לה. בניסן תש"ג קרה מקרה שיכול היה להסתיים ברע: אותה ט' “העמידה פנים כמתאבדת בוֶרונאל, ואולי גם לקחה פילול או שניים”, לפי ניסוחה האירוני של נעמי, וביקשה מן הרופאה שיזהר ייקח אותה לבית־החולים. הוא היה עסוק, ולאחר כמה ימים התקבל ממנה מכתב המבקש שיביא מאוהלה העזוב את יומניה ומכתביה אליו. אחרי שקרא בהם, ונעמי בחלק מהם, התברר שבשלו כל הרעש. נעמי ידעה מזמן שהנערה מאוהבת בו, ויתרה מזו, שהיא בטוחה שהוא מחזיר לה אהבה, ורק אשתו עומדת ביניהם. ואילו הסתלקה נעמי, היה גורלו – גורלה, כלשונה. ט' הייתה סמוכה ובטוחה “שבכיתה יזהר מדבר אליה בלבד, ובשרקו הוא רוצה לגרות אותה ובהיתקלו בה במקרה הוא משתעל כדי לעורר את תשומת לבה וכו'.” יזהר קרא את הדברים בדיוק כמו נעמי, אבל לא הבין אותם כמוה. להפך, הוא חיפש דרך לעזור לנערה, וחשב שלאחר שתחזור הוא יזמין אותה אליו וישוחח אתה. לדעת נעמי, הוא רצה לטפח את אהבתה ולהחזיר לה אהבה (אפלטונית כמובן). פסיכולוג שבא לכפר אמר שיש להחזיר את המחברות למקומן, למנוע ממנה כל עילה לחזור לבן־שמן, לא לשוחח אתה, אלא למסרה לטיפול רפואי של עליית הנוער שידאגו לשנות את מקומה. “יזהר התנגד לו (כותבת נעמי בב' באייר). דרש גישה אנושית־הומנית, לעזור לזו וכו'. אמרתי לו גלויות שהעניין “מדגדג לו”, שמוצא חן בעיניו כי ט' התמירה הנאה והסכסאפילית, הצעירה ובעלת־הדמיון והטעם הטוב מאוהבת בו עד כדי כך – בין השאר אמר: ומה יש אם תחשוב שאני אוהב אותה? גבר יזהר, גבר כשאר הגברים. מה עומד להתחולל פה אם באמת תשוב לכפר? אמרתי לו שייזהר והוא גיחך.”

יש כאן מוטיב חוזר שעתיד לחזור על עצמו, לא בעצם ההתאהבות של תלמידה מסוחררת במורה צעיר וכריזמטי, כי אם בעידודו של המורה הנהנה מהמחמאה, ונהנה – אולי – לענות קצת את אשתו. אותה ט' עוד תחזור ותופיע בחייו, ותפתה.

יזהר חזר לימי בן־שמן ב־1996 בסיפורים יפים ביותר מהקובץ צדדיים, אבל סמוך לימי בן־שמן עצמם כתב סיפור ילדים קצרצר ויפהפה בשם “פיפי” (פ"א רפה), שהתפרסם בדבר לילדים בשנת 1946, לאחר שיזהר עזב את כפר הנוער. בסיפור משוחח המדריך עם ילדה ושמה מרגלית, כשם אחת הבנות בקבוצה שהדריך. מרגלית קוראת לציפור שלה שברחה לחזור אל הכלוב. ניכר שהילדה עברה רבות בדרך לבן־שמן, שיש לה “סִפור חיִים שֶלא לפִי רוךְ הַכְּתפיים,” ושהמדריך חסר אונים מכדי לומר דבר נחמה או לעזור. היא מספרת שהציפור, מסוג כנרי, היא מתנה שקיבלה מאבא שלה. "בֶּטח – אומרת מרגלִית, – אַבָּא מימיו לא הֵבִיא דַבר שֶאֵינו הַיפה ביותר. ואֵיזו שִמחָה הייתה אז. שוב לא שמחנו עוד יַחד. בקַשְׁתי לִסְטות בְּעוד מועֵד ממה שֶהתְחִילה, לְפִי שֶאֵין לאֵל ידֵנו להושִיעַ כאן במאום ואמרתי: – מיד יצַלְצלו לַארוחַת בּקֶר – בּואי לֶאֱכול! "אבל היא בשלה, ממשיכה לקרוא לציפור: “הוא – יַחזור. בֶּטַח. הָלא הוא יודעַ שבלעדיו לא נשאר לי כְּלום משם. אפילו מזוודה לא לקַחתי. כשברחנו אז לרַכבת – אבל את הכְּלוב לקחתי וגם חפיסת זֶרעונים לקַחתי. […] וכְלום אין לי. אַף לא מכְתב מן הַבַּית. ואֵין לי אַף אחָד. כְּלום כְּלום כְּלום.” נושא כאוב, אבל יש עוד כאב נסתר מאחורי פיפי, עוד הרבה לפני “הנמלט”. זהו בעצם סיפור על החיים בכלוב.⁹⁴ מרגלית היא מן הפליטים “משם”, והמדריך – מקומי. היא מספרת שפיפי (ציפור זכר) הוא מזן כנרי, ומיד עולה בדמיונו של המדריך תמונה של “אֵיזֶה רהיטים מפוארים וישנים, פְסַנְתר עַתּיק או כינור בחיפוי נִכְבָּד אצל ספרים טובים וכבדים יַחַד עם בֵּין־עַרבַּים וריחַ ימים טובים שֶעָברו־חָלפוּ ותִפְאַרתם נגוזה.” כמו הרהיטים שנעמי חלמה עליהם, כמו אלה שראתה בעיניים כלות אצל נכבדי בית הכרם.

המדריך תר בעיניו אחר הצמרות, “כּשֶלְפתַע נִתְּרה צפּור מתוכי קַזוּארינה אחת אל תוכֵי אורן אַחֵר ואמרה ציוץ צָלול ונִכּר איך ליבָּהּ בה גואה מאשֶר.” מסתבר שפיפי כבר ברח פעם, לפני שבועיים, ואז חזר, וכשחזר, מרגלית נזפה בו ובכתה. היא דרשה מפיפי הבטחה שלא יוסיף עוד לברוח, והוא היה נחמד והסכים. ועוד היא מספרת כמה טוב היה לו לפיפי אצלה בכלוב, לפני שברח: “הכול הָיה לו. מפִי חִסרתי כדי לפנְקו. זרעוני קָנבוס השַגְתי לו כשֶלנו לא הָיה לֶחם. מאושר מכָל צִפור, מעולַם לא חַסַר דַבַר…”

“כלום כלום?” שואל המדריך. והילדה: “אפילו צִמוקִים וסוכר לבן, ותולעים מיוחָדות כאֵלה, וחָלב, גַם דְבַש לפעמים!” והמדריך מתעקש – “ויותר לא?” “יותר? מה יש עוד יותר?” “פשוט: חופש.” ומרגלית מתעקשת: “לא. הָיה לו טוב אצלי יותר מכל ציפור אחרת חפשיה. למה חופש כשאצלי טוב כל־כך! אתה מרגיז אותי.”

“פִיפי רוצה חופש” – התעקשתי אני – “הוא לא יַחֲזור לַכלוב שֶׁלך, לא יַחֲזור עוד לְשום כְּלוב.”

וכמו להוכיח עד מה טוב לו לפיפי בחופש הזה, מכביר יזהר פעלים קלים ומלות גיל:

ולְפתַע נטל הַכַּנרִי הָלַךְ ופרַשׂ כְּנפיו וירַד בְּדלוג של חן אל שְׂפַת הַגַג של חדַר הָאוכֶל הביט בָּנו ונראה אֵיך מרוצה הוא ושמחַ – וגַם הוכיחַ שִׂמחָתו – מתַח ופרַש כְּנפיו, כנפַים לא לְמודות, וטָפַח והתרומם ופרַח, ירד רגַע אל חוטי הַחשמל, ואַחַר, בְּאבּוד עשתּונות שֶל צָהלה קָפַץ וטָבַל באויר – ופרח הָלְאה אל הַקַזַאורִינות שְמעֵבֶר מזֶה, וַאנחנו דולקִים אַחֲריו לְמטָה בנְשימה כבדה.

המדריך מסביר שטוב שציפורים עפות ואינן חוזרות, ושמוכרחים להתחיל כאן בלי ציפורים. כשהוא משתתק נשמע ציוץ, ופִיפִי נשא כְּנפַים ופרַח מעַל ראשֵנו, וטָבַל קצָת כּה וכה, ומיד אַחַר־כֵן, ירַד בְּפַשְטות ונִתר עַל הָאדמה אֵצל רַגלֵינו. ואילו מרגלִית, ודמעותֶיהָ זוהרות, פרשה כַּפֶּיהָ ומִלמלה משֶהו חנון כָל־כךְ בְּקול עָנוג כל־כך, ובראש מוטֶה וברגְלַים קלות הָלְכָה אצלו לאספו בְּכַפיהָ הָרחומות, הַסולחות, הָאוהבות – ואמרה בַּחשַאי: בטַח, הוא חָזַר – ואַחַר דבְּרה בַּשפָה הָאַחרת המון צלילים רַכים וקטנִים וַהֲגויִים במִלְמול מיטִיב כשֵם שֶעוטפִים תינוק בּשמיכָה בתוךְ שנתו, וכמעט נטְלה אותו בְּכַפיהָ – פרש אז אותו פִיפִי את כנפיו, נִתר בְאַחַת ופרַח לו אל המֶרחָב הַזהוב והגדול, ולא ראינו אותו עוד.

עָמדְנו עַד בּוש. לִיבי שתַת דמעות. כמה ילדים התְאַספו. כְּבר הָיה חַם. אז אמרתי להּ: – את הכלוב, מרגלִית – תשנִי ליוסי – הוא יַעשה ממֶנו מדַף־סְפרִים לְתפְארת.

האם ניתן להסיק מסיפור מוקדם זה שיזהר ראה כבר אז את הדילמה של חייו נפרשת לפניו? במנעמי הכלוב עם הסוהרת החמודה, או לבד בחיי הדרור? האם היה מודע למטפורה של הכלוב ההופך למדף ספרים? ואם כן היה מודע כבר אז לדילמה זו, ואין זה מתקבל על הדעת שלא היה מודע, הרי ידע שנכנע לנישואים מתוך חולשה. האם ניסה להתנחם בכך שבכלוב היפה, כשצרכיו מסופקים והנוחות גדולה, יהיו תנאים אופטימאליים לכתיבה? זה יהיה נכון עד גבול מסוים שבו יחזור הכלוב בתחפושות אחרות. עוד לפני “הנמלט” (שיהיה אחד הסיפורים השנואים ביותר על נעמי) ישתמש יזהר בדימוי הטבעת שהוא בעל משמעות קרובה, בסיפור ילדים משנת 1959 בשם “דהרות אבירים”.⁹⁵

ובכן, שמע בני. במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכול, על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכול כאן. כמובן, זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו.

למותר לציין (כמובן) כי לא רק הטבעת אלא גם החמור הנזכרים כאן הם מטפורה, צינית למדי, לגבר נשוי.

אולי זה המקום לצטט משפט של יאיר גרבוז, בהרצאה שנתן לכבוד כרך א' של ספרי זה: סיפורה של נעמי מכמיר לב, כי הוא סיפורה של המאפשרת.⁹⁶

לצבא הבריטי? לבריגדה?    🔗

העולם היה נתון במלחמה, העולם פלש לבן־שמן הנצורה, ואי אפשר היה להתעלם ממנו. הכתיבה הייתה מותרות, כמו גם הציור, ובכל זאת, יומניה של נעמי זרועים דיווחים קשים.

בעודה בבנימינה (א' בניסן ת"ש), כתבה: “היטלר כבש את דנמרק והכריז מלחמה על נורווגיה. זוועה. היום יצאתי עם הילדים בעגלות לזיכרון, שפיה ובת־שלמה, וכל חנו של הטיול פג ונעלם לאחר ששמעתי את הזוועה שקרתה בדנמרק. האמנם חוזר העולם לתוהו ובוהו, האמנם ינצח היטלר ויכבוש את אירופה, הייתכן?”⁹⁷

בכ"ו בסיון ת"ש דיווחה נעמי על גיוס מתנדבים לחיל התעופה ועל סגירת בתי הספר: “אני יראה, יראה שיזהר יהיה חייב להתגייס, וישראל, ואפרים, ובן דודי וכל היקרים לי וכל האהובים עלי ילכו לסרפנד להיות טייסים, וימריאו בבקרים להפציץ ערים שלוות. ומאידך, אי אפשר להתחמק, אי אפשר להסתלק ולשבת בבית, […] ויהיו גדודים עבריים וגדודים ערבים וחיל עזר עברי וחיל עזר ערבי, ומה יהא עלינו הנשים? […] האמנם נצטווה לשבת מן הצד ולא לעשות דבר, ולחכות למכתבים מן החזית אם הם חיים עדיין, ואם חזרו בשלום, ולהוריד דמעות, ולצפות, רק זה?”

בכ"ד באלול ת"ש כתב יזהר, לנעמי שבבנימינה, מכתב ציני:

העובדות הן שלאט לאט מתברר שההתגייסות היא ממש קסם – אידיאלי לעומת מה שיש בידי כעת. מי כמוך יודע כמה אני מתנגד לצבאיות, לפקודה, לכניעה, למשמעת, לאנשים־מנוהגים, וליתר ה"זוטות" המעיקות ששם, לבד מן העיקר: הילחם, הרוג, שפוך דם והיה לחיה […] את הלוא יודעת מה יחסי לביה"ס ולהוראה, ל"חינוך" ולכל הפלצות העכבישית הזאת, ואם את זה אפשר לשאת ולסבול איך שהוא כבר שנה שלישית, למה לא לצאת ולנסות מחדש. העיכוב היסודי היחידי הוא הפקפוק ביחס לאפשרות ההתמסרות לעצמי, לעבודתי ולחובתי כלפי עצמי […] כל המתרחש כעת בכפר מבטיח לי שנה כזו שאינני יודע אם נוכל להיפגש ולהתראות יותר מאשר לו אהיה בלוב או בסוריה. הגי בנפשך: שלושה בעלים קשים על זמני: בי"ס, העבודה, וה…! [ההגנה] זה תובע לפני הצהריים, וזה תובע אחר הצהריים וזה בערב ובשבת. בשעה שאתה נפטר מן האחד בא השני, ובשעה שיש לך חופש מן השני בא השלישי ושם את ידו עליך לתפשך ראשך ורובך – וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה כל הזמן.

ונעמי תהתה: “האמנם יהיה הצבא פתרון? ולכמה שנים? והאם תהיה שם ולו אפשרות קלה ביותר לעבוד ולעשות משהו לעצמו? והס מלהזכיר את המרחק האיום ממני ואת הסכנה שאיני מעיזה לחשוב עליה. אולם גם אם לא אחשוב על עצמי, ליזהר עצמו האמנם זה פתרון? האפשר? הוא יחיה שם ביניהם, איש שורה? צייתן ונשמע, שותף לאוהלם של ארבעה אחרים, ב־duty ובחזית ובמשמעת מתמדת?”

ביום הראשון של ראש השנה נסעו נעמי ויזהר למחנה האסירים בכלא עכו. הוא – כדי לבקר את ישראל פרקנשטיין ידידו הכלוא, והיא כדי להתלוות אליו. “ודרך אגב ראיתי שם את יהודה אורשנסקי, ברמה חרלמוב, ישעיהו דינבורג ופושינסקי. אנחנו עמדנו מעבר מזה של הגדר, בטור ארוך, אוחזים בחוטי הגדר ולוחצים את הראש אל בין קוציו כדי לצעוק מלים מספר אל העומדים מעבר מזה של הגדר הצבאית, וצועקים אלינו מה שיש להם לומר, כך עומדים במרחק צעד איש מרעהו, ומכל עבר אנשים, ורעש, וצועקים, ויודעים שהזמן עובר כבר ושנותרו עוד שניות מספר כדי להיפרד, ורוצים להספיק לומר משהו, ובין כל אלה האסירים היו גם אחדים שאיש לא בא אליהם והם רצו רצוא ושוב כדי לחפש פנים מוכרות גם להם. […] גם דינבורג היה שם, הביא עמו ברכות וחבילות לבנו (החבילות מחולקות בין כולם!). גם חרלמוב ואשתו שנראו ישישים ואומללים כל כך.”

בט' בחשון תש"א כתבה נעמי ביומנה שיזהר נקרא למשרד הגיוס, “והאל עצמו יודע אם לא יהיה מוכרח לצאת בעוד זמן מה, בעוד שבוע שבועיים או חודש חודשיים לחזית, לצבא, למסור את עצמו לשטן.” היא באה אל יזהר לבן־שמן, ויחד נסעו לרחובות וסיפרו לאמו על סכנת הגיוס. “מה יכלה לומר? לא בכינו, ולא קוננו, עדיין חזקה בלבי התקווה שלא ייקחו אותו, מאחר שהציג תנאי של תמיכה בהוריו, אולם הסכנה טרם חלפה.” ומודעת לאירוניה, הוסיפה, “אם אפשר לקרוא לזה סכנה.”

לאורך כל השנה שבה וחזרה “סכנת הגיוס” ביומנה של נעמי. ישראל, אחיו של יזהר, היה מפקד בהגנה (ונשוי מאז 1939), וודאי שלא היה “חייב גיוס”, לפחות לא בעיני עצמו וסביבתו. יזהר עצמו היה חבר בהגנה עוד מימי הסמינר, ואף הכשיר את חניכיו בבן־שמן להצטרף להגנה. והנה, באופן מפתיע, החל יזהר לדבר על גיוס לצבא הבריטי. האם חשש להיחשב כמשתמט,⁹⁸ או שמא ביקש לברוח לצבא? ביומן מא' באב תש"א הזכירה שוב נעמי את הגיוס כעילה לבריחה. נעמי ויזהר כבר היו נשואים רשמית, אם כי גרו כל אחד במקומו, ובפתח שנת הלימודים החדשה התקשו להחליט איפה יגורו. נעמי כותבת ביומנה: “יזהר אינו רוצה להיות מורה, הוא שונא את המקצוע ורואה בו רק מרמה. למעשה הוא אוהב רק את החקלאות, ורוצה להיות פועל, ואינו יכול להחליט בלבו לעשות כזאת מטעמים שונים. עזרה להורים, פנאי וחופש ויותר מכל אי יכולת לצעוד צעד מוחלט ומהיר. יזהר חושש שאם יעבור לגור בבנימינה יוסיף להיות מורה כל ימי חייו, ומשום מה נדמה לו שבן־שמן עודנה קרש־קפיצה, שעוד אפשר לצאת ממנה לעולם טוב מזה. הוא רוצה להתגייס ואין נותנים לו, גם מצב בריאותו אינו מזהיר, והוא רוצה להתגייס, לאו דווקא מתוך אידיאל וגם לא אהבת הרפתקאות, אלא משום שנדמה לו שזוהי הדרך הטובה ביותר להיפטר מבן־שמן ומן ההוראה ולהיות שותף למה שהעולם כולו שותף בו.”

יזהר ביקש להתגייס, ואף נפגש בסודיות רבה עם “איש” (ההגנה כנראה, לפי מעטה הסודיות) שהיה אמור לסייע לו להשתחרר מעבודתו בבן־שמן לשם כך. הוא כתב על כך לנעמי שבבנימינה (9.7.41), ובין השורות הסביר כי השאירו אותו בבן־שמן כדי שיהיה מדריך צבאי לנוער שם:" היום היה כאן “האיש” ושוחחתי עמו על ה"עתיד" ועל התכלית. הוא מניח שלהתגייס לא יניחו לי כיוון שזקוקים לי במקום, אך מאידך, כדי שאהיה “יעיל” במקום צריך יהיה לתת לי “תנאים אובייקטיביים” מתאימים ונוחים – לאמור לשחרר אותי מבית־הספר לכמה שעות, לשחררני מן הקבוצה ולפנות לי זמן חופשי לטפל בנוער ולהרימו לדרגה [צבאית] נאותה. לאמור: שוב פעם בן־שמן ועוד הפעם בן־שמן. אך עוד אינו יכול לומר דבר ברור כל עוד לא דיבר עם ההנהלה וכל עוד לא אישרו אלה את ההצעה. במשך השבוע יתברר הדבר ואז אדע את אשר לפני."

בריחה – גם מחובות משפחתיים מעיקים. באותו מכתב עצמו מבשר יזהר לנעמי שבבן־שמן מציעים לה עבודה, וכבר דיברנו על התלבטויותיה בנידון. תגובתו של יזהר להצעה שתצטרף גם היא “לביצה” הזאת, כפי שהוא מכנה את בן־שמן, הייתה: “מה שנוגע לי – כ”כ אינני יודע מה צפוי ומה עתיד לבוא, וכ"כ מעוניין אני למלט את עצמי מכאן עד שאינני יודע מה לומר." תוך חודש תיכנס נעמי להריון.

כשיזהר ביקש שוב להתנדב כבר היה אב לתינוק. מכתב קצר אחד מאוגוסט 1942, שהיה שמור בין ניירותיו, מסביר, כצפוי, למה הנהלת כפר הנוער בן־שמן דחתה את בקשתו: יקשה עליה למצוא לו מחליף.

 

מכתב סרוב לבקשת יזהר להתגייס לצבא הבריטי

רק בקיץ 1941 ניאותו הבריטים, שספגו אבדות קשות ונלחמו במדבר המערבי על הדרך לתעלת סואץ, לאפשר למתנדבים מארץ־ישראל להתגייס לצבאם. בתחילה היו הבריטים מעוניינים בבעלי מקצוע ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה, ובמסגרת זו התגייס אפרים, אחיה של נעמי, כמהנדס. אחר־כך ניאותו לקבל גם חיילים רגילים. המוסדות הלאומיים בארץ הכריזו על גיוס של רווקים מגיל 20 עד 30. אחוז ההתנדבות היה גבוה ביותר יחסית לגודל האוכלוסייה, ובעיקר יחסית לגודל האוכלוסייה הצעירה: לצבא הבריטי התנדבו במהלך מלחמת העולם השנייה כ־38,000 יהודי ארץ־ישראל; מתוך אוכלוסייה שמנתה 431,000 איש, כ־30,000 התנדבו כבר בשנתיים הראשונות. ב־1944 הוקמה הבריגדה היהודית או “החטיבה היהודית הלוחמת”, ושמעיה, בן דודו של יזהר, התגייס אליה, אם כי לא עשה שם גדולות ונצורות. הוא עצמו אהב לספר איך לפני כל קרב מסוכן, היה נתקף עווית מעיים ומאושפז בבית חולים שדה. אבל הוא התגייס. ידידו הקרוב של ישראל, אליהו הרשקוביץ, שהיה נשוי מאז 1940, התנדב ב־1944 לבריגדה ונהרג באיטליה באפריל 1945.

יזהר נעמי שמעיה וחברה בבן־שמן 1941

במקביל לגיוס לצבא הבריטי, התקיים גם גיוס לפלמ"ח, תחילה עזר כנגד הצבא הבריטי, ועד מהרה – נגדו. הצבא הבריטי סיפק למתגייסים משכורת, תלושי מזון, דרגות ומדים. “תלמידים בני 18 חזרו למוסד [”כדורי" או “מקווה ישראל”] במדים, עם סמלים, עשו רושם," סיפר ינון עזרוני.⁹⁹ הפלמ"ח המחתרתי לא סיפק למגוייסיו מאומה מאלה. לכן, הוא סבל מהידלדלות הדרגתית, עד שאימץ את שיטת ההכשרות המגויסות, ונעזר בקיבוצים כדי לכלכל את אנשיו.¹⁰⁰ יזהר לא היה מימיו חבר בתנועת נוער ולא חבר קיבוץ, ומעולם גם לא היה איש הפלמ"ח. את חלקו תרם כחבר בהגנה. בין האשכולית והגפנים ברח' מוסקוביץ' 14 ברחובות, היה סליק. ב־1946 – 1947 היו חברי ההגנה באים, פורשים שמיכה מתחת לעץ התות הגדול, מוציאים את הנשק, מפרקים ומשמנים אותו, ומחזירים למסתור. נראה שמה שעמד מול עיניו של יזהר היה חובתו לעזור להוריו. תחושה זו הפכה לצו לאחר שהמשפחה ספגה את המהלומה האכזרית של מות ישראל.

1942 מות ישראל    🔗

(מיומנה של נעמי)

כ"ח באדר תש"ב, יום שלישי. היום מלאו ארבעה שבועות לאסון.

גם אז היה בוקר טלול ורענן ויזהר היה חופשי, כדרכו ביום שלישי, איחר לשכב והתעתד ליהנות מיום החופש שלו ככל אשר תגיע ידו. עד שבא הצהריים והביא עמו את בשורת הזוועות.

אז נדמה היה שהשעון יעמוד ואי אפשר היה לתאר כלל שאפשר יהיה איך שהוא לחזור לסדר יום קבוע. כשהביאו אחרי הצהריים את ישראל עטוף בשעווניות אדומות של מגן דוד אדום והיללה פרצה בבית, ושרה נדחקה אל הגויה ואמו זעקה מתוך כאב רב כל כך, והבית מלא אנשים, והזקן האומלל שירך את דרכו הביתה הלוך ובכה – נדמה היה שכאן מתחיל ונגמר העולם – והנה ארבעה שבועות עברו מאז, ובינתיים חזרנו יזהר ואני לעבודה, כי לעבוד מוכרחים, ואפילו הוריו חזרו לעסוק בשלהם, אביו בתרנגולותיו ובספריו, ואמו במטבח, ורק שרה נשארה הרוסה וחסרת קן, ועוזי שאינו מבין דבר צוהל ועליז ולומד חכמות חדשות יום יום וגדל וצומח מבלי לדעת דבר.

אולם אין שוכחים, ואי אפשר לשכוח. כרקע לכל מה שעושים נשארת ההכרה כי ישראל איננו, כי ישראל מונח בתוך בור צר מכוסה באדמה, ושפע זה של חיים שפיכה בו תם בשנייה אחת, בשל אי זהירות, או בשל סיבה אחרת, נסתרת שאיש אינו יודעה, כמו שאיש אינו יודע את מסיבות המקרה משום שלא היו לו עדי ראייה. נסע ישראל בבוקר מן הבית, נפרד משרה ומעוזי וכעבור שעה ומחצה שוב לא היה חי. לי לא נתנו לראותו, אמרו שהדבר מזיק לולד, אולם מי שראהו סיפר כי היה יפה כבחייו, פניו שקטים לגמרי וחסרי סבל, וגופו לא נגוע כל עיקר – ואף על פי כן לא היה חי.

מ־9:20 בבוקר היה מוטל בשדה עד הצהריים, ועד שהביאו אותו לרחובות כבר היה מאוחר אחרי הצהריים. כל אותו לילה היה מונח על הארץ בחדר הגדול כשלראשו דולקים נרות, ושרה, יזהר ואביה של שרה ושיה יושבים על ידו בלי לעצום עין. לי לא נתנו להיות שם, לקחו אותי אל גאולה. בבוקר הלכתי לשם, היה יום גשום במקצת, ערפלים דקים היו תלויים בשמים והחול היה לח. ראיתי את יזהר מסתובב בחוץ, הוא הלך לקראתי וכשראה אותי פרץ בבכי עצור, בשפתיים מחושקות. כל הלילה ישב למרגלותיו של ישראל וניחם את שרה ואת אמו ואת אביו, ופליאני כיצד לא כשל. בדממה הזאת, באפלה, רק לאור הנרות לנחם אבלים שמתם מוטל לרגליהם. אימה תוקפת אותי למחשבה גם עתה, ארבעה שבועות אחרי כל זה.

ישראל היה בדרכו לגברעם (סומסום או סימסים בשמה הערבי), שברכישת אדמתה עסק אז, רכוב כדרכו על האופנוע שלו, עם העוזר הערבי שהתלווה אליו בנסיעות כאלה. רכבת בקו לוד־קהיר פגעה באופנוע בצומת כביש 34 של היום ומסילת הברזל הישנה, סמוך ליד־מרדכי, לא הרחק מגברעם.¹⁰¹ זמן רב שכבו הגופות בשטח עד שנמצאו, והסיבה להתנגשות נשארה עלומה. את יזהר, בכל סיפור שבו הוא רומז על התאונה, מטרידה שאלה אחרת: איך יכול להיות שקורה אסון במקום נידח, ואיש אינו יודע, ולבו של איש אינו מבשר לו רעות, ואין את מי לשאול. “אני רק רץ לי כמו תמיד בשביל עפר קטן אחד, באופנוע הזה שלי להספיק לקרקעות…” שם יזהר בפי אחיו את מילותיו האחרונות, ב"סיפור שלא התחיל", “תנו לי הלאה…”¹⁰²

ועוד הוא כותב שם איך העביר לו מישהו בדרך אגב את הידיעה שנפלה עליו כמהלומה:¹⁰³

רכוב הייתי גם אני בעצם אותו אחר הצהריים. יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באופניים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. הסתבר כי לא באופניים, וכי לא בבית, וגם לא איזה “קרה משהו” מטושטש שהוא, ולא שום דבר. ורק “אחיך” היה נכון, וש"קוראים לך". זה היה אמת, וגם זה לא. כי אחי כבר לא היה. עד שנודע, ועד שהועבר אלי, ועד שקראו לי – מכבר היה הכול רחוק מזה. ולא הרגשתי כלל, כי שעות על שעות נקפו ואחי כבר לא היה.¹⁰⁴

ואף שלא ידוע איך התרחשה התאונה, בלבו יזהר יודע: “נספיק – כך אמר אחי הגדול אל חסן כשהם רוכבים שניהם יחדיו, והלה דבק בו באחי וחובקו (מניין לי שאמר כך?… איש לא שמע. איש לא היה יכול לשמוע. לא שמעתי ולא נודע על מי ששמע ויודע. אבל אני יודע שכך אמר).”¹⁰⁵ גם ב"כרכרה של הדוד משה" הוא חוזר על כך: “אני יודע מעשה ברכבת אחת ובמי שביקש להספיק לעבור לפניה: נספיק נספיק, אמר, ואולי אפילו לא זה. כי איש לא היה שם. לא היה איש לחזור ולספר לנו איך היה. ואולי אפילו זה לא הספיק לומר, מי יודע מה הספיק ומה לא הספיק. איש לא היה שם אז. אפילו אמא לא ידעה עד שבאו וסיפרו לה.”¹⁰⁶

ישראל, האח הבכור, האהוב על הכול, המוצלח, המצליח, נהרג. שרה אשתו ועוזי תינוקם הקטן נותרו ללא מטה לחמם. זמן לא רב לפני כן, לדברי נעמי, בגלל מריבות קשות בין שרה וחותנתה מרים (אישה לא קלה, כזכור), ישראל ושרה עזבו את הבית ברחוב מוסקוביץ' 14 ברחובות ונכנסו לדירה משלהם, שכנים לסולה ולרענן ויץ. את הדירה הזו נאלצה עכשיו שרה שבורת הלב לעזוב. היא חזרה עם התינוק לדירת הוריה. הדוד משה עזר לה. רענן עזר לה כמיטב יכולתו, בעיקר בכך שסיפק לשרה עבודה בהדפסת כתבי יד ועבודה פקידותית בסוכנות. עוזי בנה מספר שרענן עזר ותמך בה לאורך כל הדרך.

גם ההורים, מרים וזאב, נותרו ללא מטה לחמם, כי על אף כל המאמרים שטרח אבא זאב לכתוב בלילות והפרדס הקטן, מי שבאמת כלכל את בני הזוג, ולא אחת גם את יזהר, היה בסופו של דבר ישראל. חלומות בריחה? פריצה לעולם הגדול? גיוס? אם עוד היו ליזהר חלומות כאלה, אחרי הנישואים, מות אחיו והריון אשתו, הם נגוזו.

יזהר הפך בן לילה לבן יחיד.

ותוך כך גם הפך לאב. חודשים ספורים לאחר מכן, בכ"ז בניסן תש"ב (14.4.42) בבית החולים הדסה בירושלים נולד לנעמי וליזהר בן. ההיריון לא היה תקופה מאושרת. יזהר הציק לנעמי ללא הרף, קיווה ש"לא יצא מזה כלום", קיווה שאולי בכל זאת מדובר ב"פירכה", כפי שסיפרה לי בראיון כשהייתה בת 92. הוא לא היה מוכן להיות אב, והיא לא הייתה מוכנה לביקור נוסף בקליניקה של ד"ר פרויד. “ילד.” כתבה בא' בתשרי תש"ב. “יש אמהות הרות שלבן דופק והומה והן חולמות על אותו עובר וחושבות עליו ומתרפקות עליו בדמיונן. אני לעומתן אדישה, חוששת ודואגת מכאן, וחייבת להילחם בפחדנותו של יזהר ולהראות פנים שוחקות לכול – מכאן. תפקיד לא נוח.” ועוד כתבה בכ"ז בחשון: “מוזר, באיזו מידה אין לי יחס אל הרך הנוצר וכל הרגשה אין לי אליו.” ככל שהריונה ניכר, כן הפריעו לה כרסה המגושמת וצורתה המכוערת, בעיקר משום שיזהר לא גילה שום עניין בעובר שבבטנה. בז' בטבת תש"ב כתבה: אני מצטערת לפעמים שכרסי תפוחה עכשיו וצורתי כולה מגושמת ומכוערת. אילו רצה יזהר מאוד ביצור זה ההולך ונוצר בתוכי, אילו התעניין בו, אילו הייתה בו חיבה אליו או לפחות רחמים ולא רק לעג וצער, אולי לא הייתי מתביישת בפניו והייתי מרגישה את עצמי גם בטוחה ואולי גם עליזה יותר. אולם יזהר ירא מפני התינוק, והוא מוכן להתגייס מיד למחרת היוולדו, ולא רק שאין לו חיבה אליו אלא להיפך, איבה כמעט, ולא נותר לי אלא לקחת על עצמי את כל האחריות על עצמי ולהבטיח ולחזור ולהבטיח לעצמי שאת היצור הזה אוהב לפחות כמו תמונה העומדת בתוך היצירה. אולם לפעמים תוקפת אותי חרדה איומה מפני הבאות. אני חוששת מפני התינוק הזה שאני אחראית לו, ואני חוששת שמשהו אחר, שעמלתי עליו כל כך הרבה והוא – אני עצמי, יתמוטט וייכשל עם סבלות יום יום ודאגותיו. בין חיתול לחיתול והנקה וחליצת שד תאבד נעמי, הבניין הזה שכל כך הרבה עמלתי עליו ושאינני מוכנה לוותר עליו. יותר מתמיד הייתי רוצה עכשיו להיות חזקה, מלאה וגדושה ועשירה בכוחות יותר מאשר יזהר, להיות גמישה ומלאת אפשרויות. מפני שלמרות כל השנים האלה לא חדל מתוכי הרצון להתחרות ביזהר; וביחוד עכשיו כשעלי לדבר כל כך הרבה בכיתות ולהילחם בגופי, בצרבת, בשיעול, בכבדות, בעייפות, להתגבר על הכיעור שבגוף הנפוח וחסר הפרופורציות, עולה לי הדבר בקושי ופעמים תוקפת אותי עצבות רבה כל כך. טוב היה לי אצל אמא עכשיו בחופש חנוכה, גם כשיזהר לא היה שם, טוב היה גם עם שמעיה ורות, כי כולם מלבד יזהר שמחים על עובר זה שבכרסי וסולחים לי את כיעורי, ורק בפניו צר לי תמיד על כל זה.¹⁰⁷

לימים הסבירה נעמי לבכורה ישראל שאהבת־אם אינה אלא מיתוס. אין אהבת־אם אוטומטית לתינוק שילדה. “זה פשוט עניין מקרי של חודש,” פסקה. “בחודש אחר היה יכול להיוולד מישהו אחר לגמרי.” ועוד הוסיפה וסיפרה לבנה, למתן תוקף, כי מיד לאחר שילדה אותו הגיעה למיטתה ב"הדסה" אמה, רחל, שעבדה שם כאחות. “איפה הילד שאני אוהבת?” שאלה בהתרגשות הסבתא הטרייה. ונעמי אמרה: “לא הבנתי על מה היא מדברת. היא עוד לא ראתה אותו וכבר אוהבת? יותר מזה. כעסתי עליה שהיא אוהבת תינוק שאינה מכירה ולא אותי.”¹⁰⁸

נרגשת עד היסוד, נקרעת בין שמחה ועצב על הילוד שבא לעולם בשעה כה קשה, כתבה ביומנה מיום ג' באייר תש"ב:

אני, נעמי ילדתי בן. לי עצמי מוזר לומר את הדברים האלה במחברת זו, מחברת שחורה המלווה אותי מימי בתולים רחוקים ועד הנה, עד לאמהות. אני נרגשת היום מאוד, מחר תהיה ה"ברית" של בני, ויקראו את שמו ישראל. ייבדל הקטן לחיים ויגדל לו בריא־איתן־פשוט – כמו פר… כדבריו של יזהר. […]

מחר יהיה כל העם פה. ומחר ימלאו תשעה שבועות מאז קרה האסון, ובטוחני שהבכי והדמעות ירבו על השמחה, וצר לי כל כך בחזה עד לדמעות.

אני מבקשת לעצמי וליזהר ולבן חיים שכדאי יהיה לחיות אותם. ימים שכדאי יהיה להתעורר לקראתם בבוקר וטוב יהיה לשכב לישון בלילה – כל ימי חיינו. ותמיד יחד, יחד כמו עד הנה.

אני כותבת ובוכה, לבי מלא תפילה ותחינה ובקשות, אילו ידעתי אנא להפנות אותן הייתי שולחת אותן שמה.

יזהר צחצח לכבודי את הבית ומירק אותו והכול מחכה לי שם, אלא שעלי יהיה לחכות עוד ימים מספר כי ביום השלישי והרביעי אחרי הלידה היה לי חום גבוה מאוד ואולי אקום רק מחר.

נעמי לא קמה כל כך מהר, שכן חלתה בטיפוס הבהרות. כיון שלא היה מקום ל"קרנטינה" (הסגר), החזירו אותה לבן־שמן. אבל מצבה הוחמר, ושוב החזירו אותה לבית חולים, הפעם ל"הדסה" בתל־אביב. נתנו לה סולפה, אבל התברר שהיא אלרגית לסולפה ומצבה הורע. כך התחילו חייה כאם. ולישראל הפעוט קראו בינתיים בֶּבֶּה, כי לא יעלה על הדעת לקרוא לו בשם המת. את חלב אימו לא ינק מעולם. נעמי ביקשה מיזהר שידבר עם להמן על בית בשבילם, אבל תשובתו של “להמן הגדול” הייתה: בית תקבל בעוד עשרים שנה שתהיה פה. לצריף בן החדר צירפו ליפט והכניסו אליו ברז מים וכיור…

יזהר, כפי שאמרה נעמי, הביט בילוד ופסק: זה יהיה פר – זכר אמתי, לא נשי, לא אמביוולנטי. “חיה יפה ניטשיאנית, כפי שאחיו, ישראל המנוח, נתפס בעיניו. במהלך החודשים הבאים התרגל לאבהות. בתצלום שלהלן נראה אב צעיר המחזיק את תינוקו ביד בוטחת, ועל פניו חיוך של גאווה ושביעות רצון. נעמי הבהירה זאת יפה ביומנה מט' בחשון תש”ג:

אב צעיר 1942

יזהר שונה ממני כל כך. שנינו אוהבים את הבֶבלה אהבה רבה, אוהבים ומפנקים, ומשחקים אתו, וחושבים עליו ודואגים לו ומרחמים עליו, עובדים למענו ורוצים להיטיב עמו ככל האפשר. שנינו עובדים בבית־הספר, שנינו גרים באותו בית ודואגים לו, ואעפ"כ אני מרגישה תמיד שיזהר מספיק יותר ממני, עולה בידו יותר מאשר בידי ודרכו אינה מסתלפת כדרכי. המבנה הוא שונה. יש לו יותר מחיצות ותחומים והדברים פחות נוגעים בתוכו זה בזה, החיכוך אינו גדול כל כך והמרחק בין עבודת יומו וחייו בפנים אינו עצום כל כך כמו אצלי. הבבלה אהוב עליו מאוד, אולם אינו משנה את סדר חייו. ביה"ס שנוא עליו אך מעניין אותו, שעות שמתבזבזות על שיחות עם תלמידים – יש להן שכר. אצלי שעה שעוברת עברה לשווא והבבלה שינה את הכול. גם כיום אינני רוצה להיכנע ל"גורל האישה". אדם אני רוצה להיות.

ובסוף אדר ב' הוסיפה:

צר לי לפעמים שנולדתי אישה. ואם אישה נולדתי למה לא לפני מאה מאתיים חמש מאות שנים במקום שלא היה שוויון זכויות, שוויון זכויות ארור שהעמיס עבודה נוספת על שכמנו, גם בחוץ וגם בבית, גם ילדים וגם פרנסה שוחקים את הנשמה עד דק ועד אפס.

העובדה שהיא אישה נשואה ואם לילד לא הרגיעה אותה. קנאתה הנושנה בגליליה לא פגה. נדמה לה שגליליה חיה בלבו של יזהר יותר ממנה, “מאחר שהיא לו כחוא־לו לבעל ז’ן־שן”, ואילו היא עצמה רק אישה, רק נעמי ותו לא. חוא־לו וז’ן־שן, האיילה והצייד. בראייתה החודרת סיפקה לנו נעמי הבנה של משהו משמעותי ביותר. היא מתייחסת לספרון קטן בשם ז’ן־שן – שורש החיים, מאת מיכאל פרישווין, שהיה בשנות הארבעים מעין ספר פולחן.¹⁰⁹ הספר מתאר את מסעו של המספר, הנוטש את תפקידו כמפקד בצבא הרוסי, ומחפש, בעזרת חכם סיני זקן המתבודד ביערות מנצ’וריה, שורש מופלא של צמח אגדי. לבסוף הוא לומד ששורש החיים הוא שורש נפשו פנימה (עמ' 72): “איזו עמקות בראשית, איזה כוח יצירה שאין לו שיעור גנוז באדם, וכמה מיליוני אנשים אומללים באים והולכים, בלי שישכילו להבין את הז’ן שן שלהם, בלי שיצליחו לחשוף במעמקיהם את מקור הכוח. האומץ, השמחה, האושר!” בטאיגה הוא פוגש גם את האיילה המופלאה חוא־לו, המעודדת אותו לגלות עמדה חדשה ונכונה יותר כלפי החיים. כשהצייד שבו מוותר על לכידת החיה, הוא ממיר את התשוקה לצוד בגעגועים אל מושא של יופי, עדינות, נשיות ומסתורין. התשוקה הנחפזת למלא את סיפוקיה ממירה עצמה לאורך רוח, להשתהות, לרגע הנצפן לעד בלב. המפגש עם האיילה יאפשר לו למצוא בהמשך את האישה של חייו, אבל לא לפני שיפגוש את הנשיות שבנפשו. בינתיים, אישה זו היא מושא געגועיו. הוא מבין כי כמו שאל לו לתפוש את האיילה, כך גם את האישה לא יוכל לתפוש ולעשותה שלו, אלא עליו לעבור תהליך ממושך של התפתחות פנימית, של מפגש עם שורש חייו.

במיתוס הז’ן־שן, הגיבור מחליט שלא לצוד את האיילה. הבחירה נתונה בידיו. ייתכן שבמשך הזמן יזהר הפנים את כישלונו אצל גליליה והפך אותו לבחירה שלא לזכות בה, שלא לממש את געגועיו במפגש אנושי. האם יחפש את “האישה של חייו” בהמשך?

בטחונו העצמי של יזהר השתפר והלך. בתש"ג, כותבת נעמי, הוא אף קיבל פרס ממועצת עיריית רמת־גן.¹¹⁰ ראש העיר אברהם קריניצי עצמו כתב לו על זכייתו, ואברהם ברוידס הזמין אותו לבוא לרמת־גן ביום שלישי, א' בניסן תש"ג, לקבל את הפרס ולהשתתף בחגיגה.¹¹¹ חתן הפרס הגיע מבן־שמן במגפיים עמוסי בוץ ומעיל רוח מרוט, והסדרן בפתח לא האמין שהצעיר המרושל הוא הוא החתן ולא הרשה לו להיכנס לאולם… לדברי נעמי, הפרס הקנה ליזהר מעמד. ברכות והזמנות שפעו מכל עבר. אפילו ברל כצנלסון הזמין אותו אליו, לתל־אביב, ביקשו להשתתף בקובץ שבתכניתו להוציא לאור והבטיח שכר סופרים נאה (יומן ב' באייר תש"ג).

בתש"ג כבר היה ברור שבאירופה משתולל טבח ביהודים. נעמי כותבת (י"ד בסיון תש"ג): “אילו הייתי בפולין עתה מה הייתי עושה? איך הייתי מתלווה למחנות המוות וכיצד הייתי נופלת עם האחרים ומה היה על תחושת החיים שבי ועל הכיסופים הרוחניים מה היה?”

בתש"ד הגשים יזהר סוף סוף את משאלתו הנושנה, ונסע פעם בשבוע לאוניברסיטה בירושלים, ללמוד גיאולוגיה, אצל פרופסור פיקארד. פיקארד היה זה שייסד את החוג לגיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועמד בראשו. הלימודים היו קשים ועומס השיעורים היה רב. חמישים שנה ויותר לאחר מכן תיאר יזהר איך היה רץ לשיעור בהר הצופים, “כדי שהפרופסור פיקארד לא יתרעם על האיחור, בעברית שלו שאמנם היו בה גם כמה מילות קישור בעברית שאמר אותן בשרבוב שפתיים כמי שטועם ותמיה על טעם מוזר וגרגרי למדי שנזדמן לשפתיו בין כל שאר מיני הלשונות הקלות והקולחות של אנשים נאורים יותר.”¹¹²

סטודנט ואב, 1943

העומס על יזהר גדל מאוד, ובמכתבו ללמדן מן ה־28 בנובמבר 1943 התנצל על כי הסיפור שהוא עסוק בכתיבתו עדיין לא גמור, ולא יוכל להיכנס לקובץ היובל של גליונות שלמדן כה שוקד עליו: “ועתה נוסף לכל מה שהיה קבוע וקיים הריני מתרוצץ בין ירושלים לבן־שמן לרגל לימודי והדברים קשים ויגעים ביותר מבחינת הזמן הפנוי והרעננות הנפשית. אך דומני שברגע שמסלול זה יכנס למרוצו השוטף – אבצר לי זמן מועט גם לעצמי ולעבודתי.”¹¹³

עכשיו כבר נחשב לסופר חשוב, ואף קיבל הזמנה להשתתף בקובץ בהוצאת “מצפה” שייקרא “סיפורי המובחר”. למדן היה אמור לערוך את הקובץ, והוא ביקש מיזהר לכלול בו את אחד מסיפוריו. יזהר השיב (ב־4 במארס 1944):¹¹⁴

לבחור סיפור מסיפורי! אבל כל הסיפורים הללו כבר עבר רחוק הם לדידי, כפי שאמרתי לך כבר, אין דעתי שלמה ונוחה מהם, יותר ויותר מתגלה לי הבוסר שבהם, עם כל מה שטוב ורע בחמיצות של בוסר. האמנם כדאי לעבור עליהם ולעבדם מחדש? אינני סובר. דברים חדשים יבואו. ברם, אם אתה סובר שאעפ"כ כדאי לחזור ולפרסם אחד מהם מחדש, שמא יהא זה האחרון ביניהם – לפי שהמרחק בינו לביני קטן – ואם כך, אפשר שעוד הייתי חוזר ועובר ומוחק בו זעיר־כאן זעיר־שם ומנכש עשבים שוטים. מכל מקום אני לא־חמימא ולא־קרירא לגבי ההצעה כולה.

1944 מות האב    🔗

בחלוף שנתיים ממות ישראל ניחתה על המשפחה מכה חדשה. האב זאב, שלא החלים ממות בכורו האהוב, מת בשנתו בט"ז בטבת תש"ה. באופן סמלי ושקוף כל כך הוא לקה בלבו, וכבר לא היה מסוגל לבצע עבודות פשוטות בבית ובחצר. בכ"ב בטבת כתבה נעמי בזעזוע עמוק על מותו: “בבוקר, כשאך עלה השחר, ניסה להדליק את האור – ומת. איש לא שמע במותו. אנחתו האחרונה גוועה ולא היה לה הד ועונה.” ולפני הצהריים, “בתשע וחצי, לאחר שיצאתי עם הילדים החוצה מחוסר מנוחה לשבת בבית, פגש אותי דן ואמר לי דברים פשוטים: טלפנו מרחובות שזאב סמילנסקי מת. […] קור עובר בכל גופי. הרי נתייתמנו. הבית נתייתם, על הבן נספה האב ויזהר נותר, ייבדל לחיים ארוכים, ראש המשפחה.”

נעמי מיהרה לקחת את לוּלי מהמטפלות (עכשיו כבר קיבל את הכינוי שידבק בו לתמיד), שלחה את תלמידיה הביתה ונסעה עם דוד ויץ לרחובות.

באותו חדר גדול שעוזי נולד בו, שעוד בתרצ"ג לנתי בו לראשונה בבית יזהר, שהיה עטור כולו פרחים בחתונת ישראל ושגוייתו הקרה של ישראל הייתה מונחת בו לפני שנתיים – שכב גם האב, ערום, מכוסה בסדין על השטיח ורגליו כלפי הדלת, נרות דולקים לראשו ועל גוייתו פרוסת לחם ומלח. הראש היה שמוט אחורנית ובעד הסדין נדמה היה שהפה פעור בחוסר אונים. הצלעות נראו בבירור כל כך ונדמה היה שהלחם עולה ויורד בקצב של נשימה שקטה, שקטה ושלוה. אנשים ישבו מסביב ושתקו. בעיניים קמות ישב יזהר שם והביט.

זוועה.

כך הלך לעולמו. בשקט. בלי לגרום צער לאיש, בשקט כשם שחי.

[…] לרגלי ישראל כרו את הקבר, ואפשר היה להתפלץ. נדמה שקברנו שנית את ישראל, ואם החל הלב להירגע מקצת הנה נפער הפצע שנית וכל האימה שבאובדנו עלו והתבררו ביתר שאת; ישראל איננו ואבא איננו ואנחנו נשארנו יתומים, וכל כך גדולים וכל כך עמוסים אחריות ובודדים. “הבאתי את אבא, ילדי,” אמרה לו מרים, “ואתה אינך שומע.”

אני מניחה שנעמי ביטאה במידת מה את רגשותיו של יזהר, שמכאן ואילך עתיד להתגעגע לדמות אב, ולא בהכרח אביו. אביו היה נוכחות חיוורת למדי בבית ובחייו של יזהר, נוכחות שכולה ויתור ומחיקה עצמית. ודאי לא דמות האב שיכול לסייע לבנו להתנתק מן התלות המוקדמת באם חזקה. יזהר לא דיבר על מותו ולא כתב עליו. לישראל אחיו הקדיש ספר, ובסיפורים אחרים שלו ביטא את תהייתו על מות האח, ואילו על מות אביו לא כתב אלא בעקיפין, בשורה אחת בשיירה של חצות, ועוד אחת ב"השבוי". האם הפצע היה כואב מדי? או שמא לא כואב מספיק? את כאבו על שנות חייו האחרונות של אביו ביטא בסיפור קורע לב, אחד ויחיד, שכבר הזכרתי, “בוקרו של חלוץ זקן”. נראה שלרגל חגיגות הארבעים להפועל הצעיר, פנה עורך הביטאון אל יזהר וביקש שיתרום משהו לקובץ “40 שנה” שייצא לכבוד המאורע.¹¹⁵ יזהר נענה, ולדעתי כדי לנקום בעיתון, בעורכיו, במפלגה, את עליבות שנותיו האחרונות של אביו. הסיפור החזק והיפהפה הזה מסופר בגוף ראשון, כמנסה להיכנס לתודעת האב ממש. הוא חריף מאוד, ומציג באור קשה את אכזבותיו של האב, ואת כל מי שהפנה לו עורף מאז שפוטר מעיריית תל־אביב.

לב כזה, מצולק מכל עבריו, מקועקע יסורים לחוּצו, ושותת ושותת לתוכו. שם מתבוסס בן שמת עליו, שם מתבוססים חיים שנכזבו, שם מתבוססים ויתורים לרוב, קימוצים, חסכונות, הבלגות, (לקראת יום־רע), שם צוחקים באכזריות כל־כך הרבה “יתכן”ים שלא יתכנו, שמלכתחילה היה שלא יתכנו, ששטות היה לדמות שיתכנו, ואשר מה טעם לכל החיים הללו אם לא יתכנו!

וכי צר על שעבר? למה? לא. כלל לא. לא זה הוא. אלא שכך יעלה בסופו… נתן ושרף כל מה שהיה לו על הדבר – וככה, בסופו של דבר, זנוח ומוזנח, ומוטל בירכתיים, נשכח וחשוב כמת, וכפוף, לעתים, להזכיר לפלוני ולאלמוני ימים עברו, כדי שהללו יתקשו רגע באמתלא, ולא יקפידו לבסוף על קוצר־רוחם כשישיבו פניו ריקם. הנה כך: להיות ריקם וריקם, מכל וכל, לאחר כל זה, כשתמיד ויתר, כשתמיד צידד ופינה מקום, כשתמיד אץ להושיט יד תומכת, מלוא רוחב ידיים פרושות וזרועות, להיות לבסוף לעובר־בטל, ריחיים לצוואר ידידים מתכחשים, מורת־רוח, קרוב קבצן.

[…] אלוהים, אם לא מכתבים אלה, ופניות אלה, לפלוני ולאלמוני, שיש בידם לעשות משהו (משרה, משמרת או תפקיד כלשהו), הללו גדיים שנעשו תיישים והוא את כרמו שלו לא נטר – אם לא פניות אלה שרצחו את לבו! אוי ואבוי – ידידי־שנים־עברו… אכן, אמרו, אחים, בכל זאת, כיצד דרך זו: צניעות יפה או שמא טיפשות גרידא?

והאצבע המאשימה:

מי יקום דמו של נרצח? מי יקום חרפת עוניו, מעונה שדרסוהו חצופים? מי יקום ויעכב את העולם ויכה באגרוף וישווע: עוול! יקום וישאג אל פניהם של גדולים ונכבדים, אלה ואלה ואלה, ואתם, ממש אתם, שנתתם לאיש לרדת ככה, לקום ולאחוז בגרגרות אלה שאת חילו לקחו ומחו פיהם ושלום לעפרו בעוד חי, לקום ולהאשים קבל־עם דור־חברים בוגדים, לאמור: הזנחתם, הפקרתם, אמרתם גלוי, כי לא לישרים נחת ולא להולכי צדי־הדרך. אתם רצחתם! דמו בראשכם!

ואחרי הקרשנדו, הרפיה קלה, אולי השלמה כלשהי, וחזרה לימי הנעורים וההבטחה, ימי “אור מתעה”:¹¹⁶

לבסוף, כשהוא בחצר העופות הקטנה, הוא מפזר להן ירק, ומספר עמהם קצת בלשונן, ושומר מאוד שלא תחטוף האחת יותר מן המגיע לה, ונשען אל דלתות הלול ושערו מכסיף, והעולם אור והולך, מתחזק בהמון־שאונו, ונודע אז כי העופות, לפחות אלה, ואל תצחקו, לא יוכלו להתקיים בלעדיו, פתיות שלגיות אלה, וחיוך מעווה את שפתיו מתחת השפם המלבין, משהו כואב מתחיל מפשיר, טורדנות אחת מסתלקת לצדדין, ומתחיל להיות נתפש איזה דבר אחר, בתוך העולם המקיץ ונעור, איזו שייכות שכמעט ונשמטה, איזו הכרה כי אולי אין זה כה עצוב, איזה אור של שמש, שמתגלה לאדם בסוף הלבטים, אור, באמונה, ואולי, אולי באמת, איננו אור מתעה?

לזכותו של העורך י. לופבן ייאמר כי פרסם את הסיפור על אף הביקורת הנוקבת שהושמעה בו. יזהר סירב לכלול אותו בכל קובץ מסיפוריו שיצא לאור במרוצת השנים. לקראת חגיגות השמונים שלו, כשניתן היה לחשוב שהתפייס עם הסיפור ועם תדמית האב המתוארת בו, לא הסכים בשום אופן לבקשתנו לצרף אותו למכלול יצירתו ב"כל כתבי" שהכינה הוצאת זמורה־ביתן. האם ניחם על הדברים הקשים שכתב? האם הבין שהוא מאשים את כולם חוץ מאביו? האם סבר שתיאור עליבותו וקבצנותו של האב, אף שהוא מתפקד כאצבע מאשימה, אינו מוסיף לאב עצמו כבוד? חבל, כי את הסיפור החזק והמטלטל הזה איש אינו מכיר.

בהרצאה באוניברסיטת בן־גוריון בשם “שקיעתה של אוטופיה”,¹¹⁷ יזהר מזכיר בעקיפין את אביו, כאשר הוא מדבר על האנשים החלוצים, אלה ששלושה יסודות, כולם בהא הידיעה, הנחו אותם: “העבודה והתחייה וידיעת דגלנו – הארץ.” האוטופיה היא שאפשרה את הדבר הגדול והלא־אפשרי שעשו, אבל היא התנפלה עליהם כחיה טורפנית ושברה את גבם. אותה אוטופיה “בלתי אנושית בתביעותיה המחמירות המתנזרות שלה.” […] אעצור רגע כדי להתפעל מבור הלב הזה, מתום הלב הזה, ומיפי הלב הזה, שרצה וקיבל על עצמו לעשות דבר שיהיה גם נכון, גם צודק וגם מעשי, בנוי כולו על תביעה אין קץ בעיקר ממך ומעצמך ומן הכניעה אין קץ שלך ושל המאוויים האנושיים שלך המודחקים, […] מפני שבמבט לאחור האוטופיה שלהם הייתה חיה טורפנית, שהתנפלה על האדם ועל חייו ועל ימיו ועל לילותיו ועל כל שנות בחרותו ועל כל כוחותיו עד זיקנתו […] זו לא הייתה אוטופיה לוויכוחים אידיאולוגיים. זה היה מתכון לשבירת הגב.

מרים, שלא כיבדה את בעלה, נותרה עכשיו לבדה: נעמי מתארת אותה ביומנה – לבושה בבלויים שחורים, גופה כפוף לשלושה וידיה מתפרכות, ופניה מעוותים ועיניה עששות (כ"ג בטבת תש"ד):

האמנם אפשר אחרי שלושים וארבע שנים של חיים משותפים להתרגל לכך שהשותף איננו?

היא ישבה על יד מיטתו שעות רבות וליטפה את פניו הקרים עד שבאו אנשי החברא־קדישא והורידוהו על הריצפה. אח"כ ישבה והביטה בו בעיניים קמות ואח"כ ראתה כיצד השכיבו אותו בתוך האדמה, בנו סביבו בלבנים והטילו אל הבור את חולייתו.

נסתם הגולל.

נעמי תוהה איך אפשר לשבת ליד השולחן בשלושה, כאשר לפני כן ישבו סביבו שישה, זאב ומרים, ישראל ושרה, יזהר והיא. “יגדל לולי, יגדל עוזי, יתמלא השולחן שוב והפצעים יקרמו עור – אך בינתיים?!” בינתיים היא מסיימת בתפילה: “אבא מסכן. מי ייתן ומצאת מנוחה שלמה במקום שאתה שם, ומי ייתן ויזהר לא יכזיב, ויהיה עתידו של יזהר שיזהיר ויאיר נחמה לנו ולזכרך, ויפאר את שמך.”

המשפחה אכן גדלה. בי"ג בחשון תש"ה מדווחת נעמי ביומנה על הולדת הלה, בא' בחשון, 18 באוקטובר 1944. היא שוכבת בעריסה בחוץ, ישנה, שערה כהה ופניה זעירים. האגדה המשפחתית מספרת שהדוד משה הציץ בה ואמר, שלא ידע שיש תימנים במשפחה. תוך זמן קצר הבהיר שיערה של הלה והיא גדלה ויפתה. בינתיים, דיווחה נעמי, “לולי סובל. אינו רוצה בה. הוא רוצה אותי ובוכה בלילות תמרורים. […] צר לי על לולי נפש פעוטה. ועם זאת הריני מוכרחה להיות קפדנית ותקיפה, ואסור להתפנק ולפנק, צריך לגדל לנער ציפורניים למען ינקר בהן דרך, ואגרופים חזקים להכות בהם.” כן, כך היה נהוג אז. בצו המחנכים גדולי הדור, הפינוק היה אסור באיסור חמור. בכ"ג בחשון כתבה שהיא מצפה שהלה תמהר ותלמד לדבר, “כדי שלולי ויזהר יראו בה כבר יצור אנוש. כעת עודנה שוכבת בסל, משמיעה קולות מוזרים, אוכלת וישנה, ולעתים גם צווחת מרעב. לולי מתייחס אליה בסקרנות וביטול מוחלטים.” נעמי כבר אם “ותיקה”, בטוחה בעצמה ושלווה יותר – הלידה השנייה היטיבה עמה. אפילו הצריפון שלהם בבן־שמן נחמד בעיניה. ובאופן סמלי, בדגם שיחזור על עצמו בחייהם המשותפים, ככל שהיא מרגישה בבית בבן־שמן, כן גובר חוסר המנוחה של יזהר. בשנת לימודים זו כבר אינו יכול לנסוע לאוניברסיטה בירושלים, כיוון שזמני ההרצאות אינם תואמים את עבודתו בכפר הנוער. זו לו השנה החמישית בבן־שמן, ונפשו נקעה. הוא כותב ללמדן ב־8 באוגוסט 1944: “באשר לבאות – מי ידען – עדיין איני יודע מה אעשה והיכן אעבוד בשנה הבאה, והעניינים יגעים מאוד. ההוראה הזאת הסתאבה עלי במידה יתרה עד להשחית, ואני שוקע בה יותר ויותר כלתוך טיט־יון – עד מתי?”¹¹⁸

1945 בפאתי נגב – “לנשמת אחי ישראל ז”ל"    🔗

איך ומתי מצא יזהר זמן לכתוב, צירף רגע לרגע, עד שיצר את הנובלה הארוכה והכבדה – בפאתי נגב? ביומנה מי"ד בסיון תש"ג כותבת נעמי: “יזהר נסע לימים מספר לנגב. אני משערת שהוא עומד לכתוב משהו שקשור עם ישראל ז”ל ויצא לחיות ימים מספר במקום ההוא.." בי"ט בכסלו תש"ד כתבה: “הוא כותב עתה סיפור חדש, שורה לשבוע ומלה ליום.” במארס 1944 כתב יזהר ללמדן כי “עבודתו” האחרונה הולכת ונשלמת: “חוששני שסיפור זה גדול, בעוונותי, וארוך מכל קודמיו, כמעט כפליים, ומה אעשה ביצור ארוך זה? אני מתפלל רק לאלים כולם, שיחונו אותי במעט זמן ומנוחת־לב (אהה, מנוחת־לב!) לסיימו בקרוב. לו ידעת בכמה קשיים ועצב נולד וגדל סיפור זה!”

כבר אמרתי שיזהר כתב רק על מה שהכיר מקרוב. מה הוליד בו את הספר הזה, הנוקשה כמו אדמת הנגב, הקשה לקריאה, ה"ציוני" כל כך לכאורה? אחת התשובות לשאלה זו היא שכל חייו שמע, ובפרטי פרטים, על “גאולת הקרקע” מבני משפחתו הקרובים שעסקו בה. פעמים אחדות גם נלווה לאחיו הבכור ישראל במסעותיו, ונוכח כיצד נעשים הדברים בפועל. בהקדשת הספר, שהוא גלעד לאחיו, נאמר: “לנשמת אחי ישראל ז”ל".

התיישבות בנגב ובסיני נשקלה מאז ראשית ימי הציונות, בין היתר בגלל היותם מקומות נידחים, דלילי אוכלוסייה וחסרי נוכחות שלטונית של מדינה כלשהי.¹¹⁹ כמעט ארץ ללא עם הממתינה לעם ללא ארץ. הסיבה העיקרית לכך שרעיונות אלה ירדו שוב ושוב מהפרק הייתה היעדר מים.

בראשית המאה העשרים רכב משה סמילנסקי – הדוד משה – בפעם הראשונה בחייו ממרכז הארץ לצפון הנגב, וכדבריו נשם סוף סוף לרווחה: המרחבים הפתוחים נטעו בו תחושה שהוא נמצא בשדמות אוקראינה מולדתו. מאז לא הרפתה ממנו התשוקה לרכוש נחלות בחלק זה של הארץ. בשנות השלושים עמד הדוד משה בראש קבוצת משקיעים יהודים מחו"ל, שרכשה אדמות ונטעה בהן פרדסים.¹²⁰ ענף הפרדסנות היה אז הענף העיקרי בכלכלת הארץ, וההשקעה בו נחשבה לעסק טוב. סוף סוף עמדו לרשות סמילנסקי האמצעים הכספיים להגשמת חלומו: לרכוש אדמות בצפון הנגב. רכישת אדמות הייתה עסק מסובך. לרשות סמילנסקי עמדה בעסקאות הללו קבוצה שלמה של מומחים־יועצים־עובדים. עם רובם עמד בקשרי משפחה או ידידות רבת שנים. ביניהם היה כמובן יהושע חנקין ו"הכשרת הישוב" שלו, שאתו עמד בקשר מאז רכישת אדמת רחובות. היה גם עמינדב אלטשולר, שכנו וקרוב משפחתו, היה יששכר סיטקוב, פרדסן כמוהו, שכן וקרוב משפחה,¹²¹ היו האחים צוקרמן, עשהאל ויואב מגדרה, בני אחותו של חנקין והיה ישראל סמילנסקי, בן אחיינו, שעסק בעיבוד פרדסים ואדמות ובמשימות רכש שונות. גם מבחינה פוליטית היה זה עסק מסובך, מלווה במאבקים בין יהודים לערבים, בין שני מחנות אלה ובין הבריטים, ובין היהודים לבין עצמם: בן־גוריון היה תומך נלהב בצירוף הנגב למדינת היהודים לכשתקום, ז’בוטינסקי שלל את הנגב והעדיף את הגליל, הדוד משה רצה נגב, והדוד יוסף גליל.¹²² פרוץ המרד הערבי ב־1936 הקשיח את יחס שלטונות המנדט ליישוב היהודי, הבריח את המשקיעים מחו"ל והכניס את הדוד משה למצוקה כלכלית. מצוקה זו דחפה אותו לשתף פעולה עם הדוד יוסף, ראש מחלקת הקרקעות של הקק"ל. עכשיו עלה הצורך להתמודד עם בעיית המים באמצעות קידוחים, והגיאולוג יהודה ליאו פיקארד, המומחה למציאת מי תהום, נכנס לתמונה.¹²³

יוסף ויץ בפעולה

אבל במים לא די. להתיישבות דרושים מתיישבים. אלה נמצאו אז בארץ בדמות גרעיני התיישבות – קיבוצים – שהתגוררו במושבות קיימות, עבדו בהן כפועלים, והמתינו שתימצא עבורם קרקע להתיישב עליה. אחד הגרעינים הללו היה גרעין השומר הצעיר ג', שישב במחנה אוהלים ב"עין־הקורא" הצמודה לראשון לציון. לפני שנסע ללמוד בלונדון היה יחיעם, בן דודו של יזהר, חבר בגרעין זה, וגם גליליה קטינקא הייתה חברה בו.

רכישת הקרקעות ויישובן עלו ממון רב, ועל אף הדחיפות שבדבר, המוסדות נקטו צעדים זהירים והדרגתיים ליישובן. ראשית, מפני שהיה איסור בריטי על הקמת ישובים יהודיים חדשים ברוב חלקי הארץ, ושנית, עדיין לא הוכח שישובים אלה אכן יוכלו להתפרנס מחקלאות. לכן עלה הרעיון להעלות תחילה קבוצות קטנות על הקרקע, רק חלק קטן מתוך הגרעין המצפה להתיישבות, ולהעסיקן בשמירה ובניסויים חקלאיים. רק אם יימצאו מים, ויתבררו שאר אפשרויות החקלאות במקום, ורק כשיתברר כי השלטונות הסתגלו לעובדות שבשטח – תיהפך הנקודה ליישוב קבע והגרעין במלואו יתיישב בו. לכן, לפני שהיישוב עלה על הקרקע למעשה, לא קראו למקום בשם “יישוב” אלא בשם “מצפה” או “היאחזות”. לצד הצעירים שעלו על הקרקע פעלו גם קבלני קידוח. קבלנים אלה עמדו בראש צוותי קידוח מיומנים – אנשים בוגרים מן הישוב, רובם אבות לילדים. צוותים אלה נבדלו מחברי הגרעין הצעירים, שהיו רווקים. הקודחים הגיעו למקום עם ציודם – מגדל הקידוח ואביזריו. כל עוד נמשך הקידוח הם התגוררו במקום, וממנו יצאו לביתם לחופשות, כך שב"נקודת" העלייה על הקרקע היו אנשים משתי הקבוצות. רוב חברי הגרעין היו בחורים שעסקו בשמירה, בניין ועבודה חקלאית. רק מיעוט מתוכם היו בחורות שיועדו למטבח, לכביסה ולעזרה ראשונה.

הסוכנות הכינה תכניות משקיות מפורטות, תקציבים, תכניות קידוחים ואספקת מים. בזה עסקו ד"ר רענן ויץ וצוותו. הנקודות שתוכננו נמצאות באזור הנוח ביותר של הנגב: זהו אזור שעדיין יורדים בו משקעים בני 300 – 400 מ"מ לשנה בממוצע, וכן מצויים בו מקורות של מי תהום. אזור זה כונה “פאתי נגב”.

דרומה משם, עמוק מעבר לקו הבצורת, הוקמו שלושה מצפים שהיו פרי חזונו של יוסף ויץ: בית־אשל במזרח (ליד באר־שבע), גבולות במערב, בקדקוד המשולש, ורביבים – הדרומית מכולם. מיד לאחר היאחזות הקומץ הראשוני במקום הוחל בקידוחים לחיפוש מים. באזור גבולות נעשו שישה קידוחים; בסביבות בית־אשל מספר זהה, וברביבים קידוח אחד. זה הרקע ההיסטורי והמשפחתי לכתיבת הסיפור “טיול חם” המתרחש בגבולות ובסביבותיה, וכמובן לספר בפאתי נגב.

דבר מיום 2 בפברואר 1943 מספר על העלייה על הקרקע של קיבוץ ניר־עם: “הרושם העמוק ביותר של כל הסביבה הזאת הוא המרחב־יה. בקיץ מטילים כאן אימה היובש, השממה והאבק…” נתן אלתרמן כתב את הפזמונים ל"סרט הסוכנות" הראשון, “לחיים חדשים”, ובהם לא רק השורה הידועה “נלבישך שלמת בטון ומלט”, אלא גם “עורי שממה דינך נחתך/ אנו באים לכבוש אותך”. לימים יכתוב יזהר מאמר בטבע וארץ, בשם “לא לכבוש את השממה!”

ביום 14 באוגוסט 1947 סיפר יוסף ויץ ב"קול ירושלים לנוער" על רכישת קרקעות גברעם. “בשנת תרצ”ו נחתם חוזה שבו מכרו תושבי סומסום 4000 דונם לשני מתווכים יהודים. […] אז פרצו מאורעות 1936, והערבים נמנעו מלרשום את הקרקע על שמם ולאחר מכן ע"ש המתווכים. […] עם סיום המאורעות בשנת 1939 הקרן הקיימת קנתה את הזכויות מהמתווכים. […] בשנת ת"ש החלה הקרן הקיימת בכינוס החלקות, וישראל סמילנסקי (אחיו של ס. יזהר) היה צריך לקבל בשם הקרן הקיימת את הקרקע ולעבדה. בחורף 1942 הוא נהרג על ידי רכבת ברכבו על אופנוע לכיוון סומסום."

איצ’ה, אחד מגיבורי הסיפור, מתאר את רכישת האדמה לפרטיה: “איככה נקנה ה”גוש" העיקרי, מאת אותו אפנדי שנסתבך בחובותיו ושמט נחלת אבותיו, ואיך קנו בכל הסביבה נחלות נפרדות וקטנות והחליפו […] חלקה תמורת חלקה, או שווה כסף ואפילו חלק בתוספת כסף, […] וכיצד הערימו על כל ה"טיפוסים" […] ובמאמרים מוסגרים הסביר מה טיבו של “מפרוז” ו"מושע" מה משמעו.“¹²⁴ הוא מספר איך כל הכפר מוזמן להתארח בבית המוכרים, בנוכחות הקונים היהודים, ומוזמן לארוחה דשנה, שאחריה נמשכת שיחה בטלה עמוק לתוך הלילה, עד שכל המוזמנים נרדמים משעמום ופורשים, “וכשהגיעה אשמורת שלישית והבית כולו הס, לא נותרו ערים אלא האושפיזין ובעל הבית ושני בניו, בטוחים כי אין אורב לדבריהם – אז התעשת אותו נכבד […] ופתח: ‘אדיר הוא אלוהים – וכך וכך בדבר אותה החלקה!’ “זהו, חה חה, כך קונים קרקע!” סצנה דומה תופיע מאוחר יותר ב”סעודה בפאלוג’ה”:

יוסף ויץ ויואב צוקרמן במסע רכישת קרקע.

כאן הם נכנסים, האחים מגדרה, לא על ידי עצמם אלא על ידי אנשיהם, והם אמנים גדולים בגלגול שיחות סתם שמוליכות סחור סחור אל סכומים נקובים ואל חוזים חתומים, ולפעמים גם יש להם בידיהם חלקת אדמה אחת, שנזדמנה כמציאה, וכעת היא תשמש ככסף חילופין להוסיף “משבצת” של עוד עשרה דונם לכבר אלף ושש מאות שיש, בין סומסום להוג', ושאם יגיעו לשלושת אלפים יקומו אז בבוקר בבוקר באחד מפרברי המושבות הגדולות כמה עשרות חלוצים שעד עתה כילו זמנם בעבודת פרדסים לא להם, יאספו חפציהם ועוד כמה קורות וכמה קרשים ורעפים ויבואו בלילה בלילה למקום לא ידעו מעולם לעשות בו התיישבות וישוב ונקודה ומגדל וחומה ושורש וכבר יש להם שם: גברעם.

קבוצת החלוץ עלתה על הקרקע ליד סומסום באוגוסט 1942. במקום הוקם חדר אוכל ארעי ומחנה אוהלים שלידו נקדחה באר. גרעין המייסדים עלה מגרמניה. האם יזהר מספר סיפור “ציוני” המפאר את ההתיישבות בפאתי הנגב או שמא סיפור חתרני? גם וגם. וגם את הספר הזה סירב יזהר בתוקף לכלול במהדורה החגיגית של מכלול כתביו. כמו בסיפורי גליונות, כמו ב"החורשה בגבעה" מדובר בחבורת גברים במיטב שנותיהם ובצעיר אחד שנקלע ביניהם. חבורת גברים נמצא שוב בסיפורים “בטרם יציאה”, שיירה של חצות, בימי צקלג ולבסוף בגילוי אליהו, אלא ששם תהיה זו חבורת צעירים המתוארת דרך עיני מבוגר מהם.

בשונה מ"מסע אל גדות הערב", שהתרחש במהומת המחצבה, בפאתי נגב סובב סביב מגדל קידוח רועש, המפר את שלוות המרחבים הקסומים. ואלה גם הגיבורים האמתיים: הנוף ההיולי והמכונה. נכון, יש גם אנשים. את קידוח המים מבצעים עובדי קבלן מבוגרים, לא הרחק מנקודה הנמצאת ב"פאתי נגב". בנקודה נמצאים גם חברים מתוך גרעין שרובו עדיין במרכז הארץ. ביניהם ישנן גם בחורות אחדות העוסקות בבישול ובכביסה, ואליהן מצטרפת צילה היפה, כתגבורת.

למותר לציין כי מגדל הקידוח והמקדח ה"סובב כותש בתוך הצינור" בעשייה הדורשת “ניהול הצינור למעמקיו והשקעתו בפותה” (עמ' 36 – 37) הוא סמל פאלי. אבל מדובר במגדל במצב לא טוב שמתפקד בקושי. רוב הזמן הוא מקולקל, והצוות עוסק בניסיונות לתקנו, לאו דווקא בכלים הנכונים וללא חלפים מתאימים.

יזהר מתפעל מהגבריות שבמלאכת הקידוח, זו הנעשית בזרועות השׂעירות למוּדוֹת העמל (שם):

[…] הסוד והפלא והתמורות שבעבודה זו. פרשה שכולה הרפתקאות, לבד מהיותה ראשונית וגברית כל כך, גברית שבגברית, שרירים והתאפקות. זה שרק אתה וחמישה שכמותך שרויים כאן, בבדידות. וטורחים, ראשונים בערבה, ממש, בפרוזה, חלוצים העוברים לפני המחנה. וכל זה על רקע כה מגרה, מעולף הוד קוסם של ערבת הציה השדופה שמסביב, – דברים כפשוטם: להעיז ולהוציא מים מן הערבה הצחיחה!

והנה מופיע הגיאולוג פיקארד, והמספר מתאר איך הוא “שוטט כה וכה ורחרח, מה אמר ומה השיבו לו, איך נסע וחזר ובא, איך גוללו מפות סגולות וחזרו וגוללון עד שנמנו וגמרו ותקעו יתד: ‘כאן!’”

ואת אשר קלקל פרופ' פיקארד בבליל השפות שלו, יזהר מתקן, ובעברית בלבד: “מי תהום ומי מעיין, מים עליונים ומי שכבות, ובכלל הלא גם המילה הגדולה והרצינית כל־כך “שכבה”' אינה אומרת להם, לערלי אוזן, דבר: שכבה יציבה, שכבה רופפת, ורובד חול דק וחצץ..”

כדרכו מתענג יזהר על מנייה מדוייקת של מונחי מכונאות ופירוט כל חלקי מגדל הקידוח. בהנאה גלויה, כמעט הייתי אומרת בהתעמרות בקורא המצוי, הוא מונה קרס שנתלפלף, כבל הנכרך על אוגן, שלשול כולב למחפורת, איצטוונות, עווקים, מרישים, כופת של עץ, כילף, לווחי השתי, קונאות התשלובת, סרן הכבל, שנת הגיר, חבק־העץ האדיר המכביד על מסוטי־היד ועוד ועוד. בעבודת מחקר קפדנית הוא ערך לעצמו רשימות דקדקניות, שרטט את מגדל הקידוח ורשם את שמות החלקים בעברית. במסגרת המחקר שאל בבית הספרים הלאומי בירושלים את הספר Geology and Water מאת בלייק.

שרטוטי מגדל הקידוח שהכין יזהר לקראת כתיבת בפאתי נגב

המכונאים אינם מכירים את המונחים העבריים, וכשיזהר מצטט אותם, כי אז “חיים מכאן וריגאי מכאן טבלו ידיהם בתוך חלאת קיבתו ואמרו “לאגרים” ו”פיסטונים" ו"סופפים" ועוד כמה מילים מהודרות." כשמשהו באמת מציק להם, חוזרים המכונאים לדבר יידיש. אבל לא רק בלשונם הם שונים מהמספר הילידי, המתפעם מן המרחבים והמיית הדממה, שאיזה קידוח מפר את שלוותם (עמ' 6):

הרפּה כּמעט ושא עיניך כּה וכה – מיד המגדל האדיר והמנוע שבּצדוֹ נימוֹחים ובטלים בּתוך השקט, זו הדממה מלוֹא מרחבי־עין, תהוֹמוֹת בּבּקעה, וּרקיעים רקיעים ממעל. הרחק, גבוה, מעל חוד המגדל. פּתוּכה בּמערבּוֹלוֹת של נגוֹהוֹת זוֹרמים בּדממה, נרגשים בּשבּוֹלת שוֹטפת וּגאיוֹנה של תּכול וּכחוֹל וּסגול וקצף לַבנוּני, נחשוֹלי קצף גוֹעש, שוֹאגים חומרים ותוֹססים, הוֹמים במַמש ובּפוֹעל. המיַת דממה רבּה ועצומה. וכאן, לרגליך, ומכּל עבריך, אדמה, פּרסת גבעות נוֹחוֹת, ומפלשׂ שׁדה שרוע שחוּם נינוֹח בּנגוֹהוֹת המַסגילים כּכל שירחיקוּ, אף גם חרדלית פּוֹחזת אחת […] צא ושעֵר עתה מידה לחשיבות הוויתם של חצי תריסר בּרנשים שעסקוּ בין רגלי המגדל בּאשר עסקוּ.

השממה, לדידו, שוכנת אצל בני האדם, אצל הקודחים ומגדלם הכושל. מולם רוחשים חיים, ולכל יצור, צמח ודומם יש שם. אפילו עץ יש: “צאל או שיזף”. הזרים האלה, המנסים לקדוח בבטן האדמה במקדח המקולקל שלהם, מפזמים “זרענו חיטים בשדותיך, מולדת,” ומתכוונים אולי לאוקראינה הרחוקה שלהם, מולדתם, כי הם תלושים ומנוכרים לסביבה שבה הם נמצאים. “הזוכר שאול את שדמות מולדתם הרחוקה, זו נשימת המרחקים, שאדם יכול להלך הרבה ולמתוח תלם ארוך במחרשתו ולשוב על עקביו ועודו מהלך במישור גדול ומעבריו מישורים ברוכים… ואיך היו שם נירים בין יערות, נירים שחורים וריחניים, וגני־הדובדנים שהיו, איזה דובדבנים, וכשהיו פורחים היו כשלג, ובכלל – שלג יורד…”¹²⁵ מקס, ששמו מעיד עליו שאינו בן המקום, אחוז בעתה מהחושך שבחוץ, מ"דממת־שממה ענקית אוקינוסית האורבת לאדם, קולטת אותו ומועכתו." אותה “שממת בלימה, פראית ונכריה, מבהילה בלועזיותה, במידותיה, בריקותה… דוממת היא כקבר אטום… הנה־הנה תבריק מאכלת מן האופל… דממת זוועה, אווירת פוגרום.” בעיני המספר, לעומת זאת, צפון הנגב אינו מקום עצוב ומקופח, ואינו מקום מסוכן, ואינו מזכיר שום פוגרום. הוא מקום ידידותי ושובה־לב. “אלה הגבעות שכבר ידוע כי נוחות הן, ושלוות הן, וגונן צהוב, ובמקומות חרושים חום־אפור, ובשטחים מרוחקים ירקרק־צהבהב, או אפילו נוטה לאדום, והן נתחחות על נקלה ורוח מסתולל בלא יגיעה ישחק לו במשב כנף אבק רב, יצטעף בו, ובדהרת אבירים יצא אל המרחבים […] עלעול תִמור, בורג פוזז לו אל שערי מחוז־תעלומות מטושטש, ושם בערפלי מרחקים יבוא קץ לתעתועיה. הו ארץ חשופה וחמה, שבילים לבנים וארוכים… גם עין נץ לא תבחין מתחת דמות אדם כלשהו. מלבד, אולי, דמות של אחד רחוק, יחיד, פוסע בשביל בלבן, כנוף עביה כהה, עושה דרכו לבטח בעולם הגדול הזה.”¹²⁶ כאותה אדמה שכובשים אותה בארוטיקה הציונית, גם זו ארץ נשית וחושנית: “ילך לו זה ויתפרנס מטל שמים […] ובלבד שלא תשבות תנומתה העצלה, המופקרה, הנסוכה על מבחר אבריה המתקמרים ומתעגלים בנשימה מתאפקת […] שתיקת מרחקים, הקולטים לתוכם הכול, ומוצצים בתאווה יותר ממה שנוח לתת, ולא נודע כי בא אל קרבם.”

הנגב הלא־קדוח והלא־מיושב הוא ארצו של החתרן נטול הרסן שאין עליו מורא חוק וגבול, ולו שר יזהר שיר הלל. מוטיב זה ילך ויתפתח אצלו עד שייהפך למרכז כתיבתו וחייו.

שני בדואים בני המקום מלווים את הקידוח: אבו־סעיד ובנו “סעיד־זעירא”, הרועה את עדר אביו במקום. הם גם שומרים על המקום בלילה, כשהקודחים הולכים ל"נקודה". זו אמנם הייתה אחת משיטות הקרן הקיימת להבטיח דו־קיום עם בני המקום.¹²⁷ שם השיח' שמכר את אדמת ביר עסלוג' היה סלאמה אבן סעיד מהשבט מסעיין אלעזאזמה. הקודחים מותירים מאחוריהם את מגדל הפלדה “שנפטרה מדגדוגיהם ונשתיירה חופשית ופראית; ומי יודע אם לא תצא במחול ליצנים מאחורי גבם, בתוך הצללים…”¹²⁸ הם הולכים בין הגבעות “ולפניהם ומאחוריהם מצולות מצולות של נפלאות מתרחשות.” ואז (עמ' 42) כותב יזהר את הדברים המפתיעים הבאים:

ריח של אהבה נוֹדף ואין יוֹדע מאַיּן. אַח, לא חיבּה כּל־שהיא, איזוֹ אַהדה מוּעטה אוֹ מרוּבּה. אלא ממש, אהבה, בּאמת, עזה, סוֹערת, תאוונית, אַכזרית. דביקוּת ניצחת, געגוּעים חריפים, מלוֹא קבּלתוֹ של גביע זה שבּין שמים וארץ, ושפוֹע ממנוּ, געגוּעים צוֹרבים, מַעבירי־צמרמוֹרת, וּמַקפּיצי־אגרוֹפים, וּממלאִים עיניים אוילוּת דוֹמעת ורגשנית. אתה מוּכן לפטפּט דברי־כּסל, לולא חנקוּך יצרים בּנאקת ערגה נעתמה, נכוֹן לאמוֹר, דברי חיבּה וידידוּת לרעך – לוּלא פּעם בּך הלב בּנקישות קוֹראוֹת־קרב, לולא היה נראה הכול פּתאום רציני, גורלי, משהוּ שניצב עליך לפתע, […] וּכשהגיעוּ לגב הגבעה השנייה קידמתם רוּח־ים רעננה, המשוטטת שפי לעת־ערב, וסוּת מַלמלה דקה לה בּלבד, לוֹטפת וחומקת בּרשרוּש דק של משי־שובלַהּ מלַטפת, מגַרה וּמסיתה. לפאַת־מערב היוּ הגבעות בּהירוֹת יותר, גבעוֹת של כּוּרכַּר, חוֹל מלוּכּד בּגיר, וּמִהלאה להן, בּדמדוּמים החַכליליים המצטעפים בּאַפלוּליתם, עוֹד גבעוֹת רבּות ועוֹד הלאה, הרחק, גבעוֹת שפלוֹת יוֹתר ועליהן כּבר פּרדסים וּברוֹשים וּכבישי־אַספלט כחלחל, וכפרים, ושדוֹת, ותעלוֹת־מים, וחוֹלוֹת וים, הרחק הרחק, בּתוך הירקרק שאפשר ואינוֹ אלא כּחלחל, הנוֹשם לאִטו בּמקוֹם שאין רוֹאים אוֹתוֹ ורק יוֹדעים עליו.

טרוף אהבה לאדמה. ולראשונה נתקלים כאן במלה היחידאית מישעיהו “נעתם” החביבה על יזהר (היא תחזור בשורת הפתיחה של “שיירה של חצות”, ובכתובת שעל מצבת הי"ד בגשר הזיו, וב"ערימת הדשן", ובכל פעם שגעגועים קופצים עליו).

המרחבים הריקים מפחידים את צילה, אבל שאול (זה המסתיר ספר שירים תחת כרו) טורח להסביר לה כי זו אינה שממה. הוא כבר מכיר את כל כפרי הערבים בדרך, כולל “שני דקלים מתמרים מתוך חצר גדורה שבכיכר־הקברות מימין הדרך…”¹²⁹ ומוכן למנות באוזניה את סוגי העצים הגדלים היטב בסביבה. האם צילה היא אלילה בלתי מושגת? לא ולא, היא מושגת, היא ארצית. ארצית מדי. תוך כדי שתיית התה נעתקת נשימתו של שאול מיופייה, הוא חושב על גבה דווקא, “כיצד נמשכת גממית זו ורוכנת למטה ומפקסת את גווה,” והמחשבה משכרת אותו. “מן החוץ הגיע משק חצצי הצרצרים וסיפר על דברים שאפשר ואפשר לעשותם ולעולם לא יעשו.” היא רוצה לשתות יין “מגביע דק־רגל כפקע של וורד על עוקצו.” היא מרמזת לשאול שהיא “נעשית רכה ונמסה,” ושאול עונה לה, “אני רק רוצה לאמור הרבה.” ולאמור הוא אומר לה “צווארך מן העורף לאורך הגב…,” והיא משסעת אותו. לא חפצה בדיבורים. הם יוצאים מחדר האוכל לחשכה, חבוקים, אבל אז מרגיש שאול שעייפות איומה צונחת עליו וראשו מלא “מסוטים נדושים וחוזרים.” צילה אומרת לו: “אני נועזת ממך, אתה יודע? נו נלך – בוא.” אבל שאול עייף, עייף מאד. “ולפתע חש […] מי יודע כיצד, פנתה אליו במהירות, נטלה ראשו במו ידיה, […] ונשקה לו מתרוממת על בהונותיה, והרפתה, חמקה הלכה לה ואיננה” (עמ' 83 – 90). נשיקה גנובה, סצנה ירושלמית, זכורה ליזהר מימי נעוריו בבית הכרם, שתשוב ותיכתב כחמישים שנה מאוחר יותר בסיומו של הסיפור “חרלמוב”. אלא שכאן מדובר בבחור הצעיר, שעייפות איומה צונחת על ראשו דווקא ברגע שהבחורה מרמזת לו שהיא מוכנה ומזומנה.

בראיון משנת 1993 שאל שמואל הופרט את יזהר: “מי שקורא את מכלול יצירתך נוכח שאתה ממעט מאד בתיאור של יחסים רגשיים ויצריים בין גברים לנשים. איך אתה מסביר תופעה זאת?”

ויזהר ענה: “זאת ארוטיקה דחויה, לא מפני שהיא לא קיימת. זאת גם ארוטיקה שהחליפה פנים ומצאה את ביטוייה בתיאורי הטבע. ושם הדבר בא לביטוי בצורה לגיטימית וחופשית יותר. בנושא זה היו כנראה כמה כפיות או מעצורים, או אי־התאמה לעניין שבו עוסקים עכשיו, שהוא לא כזה. אילו הייתי עוסק בתיאורים ארוטיים הייתי מסטה את הסיפור לענין שאינו שייך לסיפור.” הנה ה"סובלימציה" הפרוידו־ציונית בהתגלמותה: קודחים, חורשים ומזריעים את אדמת המולדת.¹³⁰

יש גנדרנות בעולם הגברים. איצ’ה, למשל, רוכב על סוסה לבנה, “מתהדר לו […] בקפידה של אמן על כל הפרטים […] ונוסף לאברקיו החומים וחולצתו הלבנה הרקומה כפתור־ופרח […] חגר למתניו אזור צמר אדום, זועק למרחקים.” דמותו של איצ’ה מזכירה מישהו שיופיע שנים אחר כן ב"דהרות אבירים", ואת נקדימון אלטשולר (אחיו של עמינדב, גואל אדמות הנגב¹³¹) שיופיע בעתיד הרחוק יותר ב"ריצה אצל הים", נקדימון ש"כל הליכותיו טקס […] וכרסו תמיד לפופה באבנט האדום ההוא."¹³²

הגברים מכריעים לבסוף את הצינור ש"עקוד כבל היה זקור, ראשו במרומי המגדל". “שמונה שרירי־זרוע נתללו ונתגיידו, שמונה סובכי שוק נתקמרו, פרצו והשתרגו.” לבסוף מצטרף גם אבו־סעיד לחבורה ורק אז “הידלדל הצינור, חג־מט […] ולבסוף כרע רבץ מלוא ארכו על האדמה. אז נטפלו ששת הגברים לגולם הברזל שהוכרע וטלטלו פיגרו מבין רגלי המגדל אל מעבר לתלולית החול. הנה כי כן – אפשר ללכת לאכול ארוחת־בוקר.” מי שפורק עול הוא החמור של סעיד, והוא משתולל ומתפלש בעפר: “אולי מתוך ערגונות כבושים שגם חמור־בן־אתונות נושאן בליבו ומתאפק עד גבול ידוע.” המראה מביא את אחד החברים, יואל, להרהר במצבו: “בטרם פנה אדם כה־וכה, עודנו במיטב עלומיו […] – וכבר סבוכות רגליו ברשת: יש חולי ויש יצר ויש קיבה ויש עלבון ויש אישה […] והיה טוב רק שלא להתחייב. […] והלב שחמד חופש מה יהיה עליו? יצא לו ויתגעגע. יצא לו וישאף פרא.” והוא מנסה לשכנע את עצמו כי עליו “לאהוב חזק את זהבה, ולהביא בליבה שמץ־נחת, טיפ־טיפה […] ולנשק את אבנר הקטן, תפוח ארגמן זה, וללכת לישון כהוגן.” ואף על פי כן יואל שוקע בייאוש.¹³³ וכדי שפרויד ישבע נחת, מספר חבר אחר, משה, על חלום שחלם:¹³⁴

לאה, זו הבחורה שלי, ואני, עומדים כאן על יד המגדל […] ואני מראה לה הכול, והכול כל כך קל, “הולך” מאליו, והצינור מתרומם חיש קל, ואני כבר שומע את קול חלחול המים המתפרצים, אתה שומע, ולאה צוחקת, ואני צוחק, ופתאום היא נעלמת ואתה, ריגאי אומר לי: “צריך לברוח – המגדל נופל!”

גם מות ישראל, לא הרחק משם, מהדהד בסיפור. ניסיון הפירוק הידני של המגדל גורם לכך שחלק כבד נופל ופוצע את ידו של משה, לחרדת כל הנוכחים, ממש כמו בחלומו. טוביה מפנה את משה למרפאה, והעבודה שובתת. זלצמן מדוכא ממה שאירע וחושב בלבו: “מקום רחוֹק. רחוֹק מאד. אין מים. אין עץ. אין כל. בּוֹדדים כּאן. […] נוֹפל אדם כּאן בּשׂדה ואֵי־שם רחוֹק, חוּטים סמוּיים מזעזעים, אוֹ אינם מזעזעים, דבר בּנפשות קרוֹביו הרחוֹקים, שלֵוים וטוֹרחים כּתמיד.” גם הנותרים מהרהרים בשבריריות קיומם וקיום התלויים בהם: “הנה הוא חיים: יום אחד תקטע רגלו, או תיגדם ידו […] – מה יהיה, כל שעשה ויגע עד הנה, – מה יהיה עליו, אשתו ובניו, מה יהיה עליהם העלובים…” (עמ' 118) “אבנר רחימאי, מה מכין לך אבא שלך – היכן תהיה לך בעולם, באיזה נתיב מנתיבות עולם, כשיפסיק אבא שלך דרכו אי־אז.”

אי אפשר להמשיך בעבודה, וטוביה הקבלן מציע שהצוות יצא לסיור בנקודת הקידוח הבאה. בינתיים מתנחמים באבטיח המתואר לפרטיו, כפי שעוד יתואר פעמים רבות בסיפורים שעוד יבואו. האבטיח האדום, המתוק, העסיסי, שחובו תמיד הפתעה, היה לפרס ולנחמה. קל לזהות את מקום הקידוח הבא, כי הדרך מתוארת לפרטיה: מגברעם נוסעת החבורה לרפיח, ושם פונה מזרחה, לשטחים שעליהם תקום בקרוב גבולות. כאן כבר לא פאתי נגב: כאן הנגב ממש. הטרקטור של החורשים כבר במקום, כבר מקולקל, ומתעתד ליצור עובדות בשטח: “כל סיבוב – שלוש שעות!” אומר צבי המכונאי. “הגע בנפשך: שלוש שעות, ועוד שלוש שעות, סיבוב אחר סיבוב.” תלמים ארוכים כאלה עוד לא נראו עד אז בארץ, מעירים פורת ואחרים שתיעדו את רכישת אדמת גבולות.

הנגב שייך לקדושים ומשולחים. איצ’ה, המומחה לבדואים, מספר: “לא שמעתם על השייך הקדוש שבסביבה? יש כאן אחד כזה, נזיר הוא, ערום בקיץ וערום בחורף, ערום לגמרי, וישן על האדמה, וכסות אין לו ולא אוהל ושערו מצמח פרע, נשים לו והן עובדות. והוא ערום ונזיר ונכבד מאד, פלאי פלאים, אולי נראה אותו, כאן יש גם כאלה…” העירום, סממן לדבֵקות דתית ודחיית העולם, נעשה מטפורה לשחרור מכבלים (עמ' 138). זה המקום לרוץ, לדהור דהרה משולחת רסן:

אף אותו שאול […] היה רץ לו כאן, נוטל רגליו ורץ הלאה־הלאה, אפשר לרוּץ בּלי סוף, לרוץ יחף, פּרוע־ראש, להרגיש בּלא חציצה, בּשר אל בשר, את מגע העפר, את מגע האוויר, לרוּץ וּלדבּר אל עצמו דברים רבּים, […] וכך להשתחרר מהרבּה טפל וּמהרבּה סרק, להיות מגיע אל שורש הדברים, ולדעת ולראות ולהודות כּי אין הרגשה תמוהה זו – הרוחשת בּו, מעֵבר לכל הדברים, אלא ידיעה קטנה וּמוּעטה אחת, שכשיחזרו לנקוּדה ראה יראה את צילה… זה וידויו שלו, זה הכול. וּבעודם מהלכים כך פרץ עליהם פתע סוס דוהר, משוחרר ובן־דרור, באין אוכף ובאין רסן, פרוע רעמה ומשרבט זנב, מפותל שרירים, שועט בפרסותיו בגיאות חזהו ועובר הלאה בחדוות־הפקר.

הסיפור מסתיים בשקיעה דרמטית (עמ' 159): “והשמש, שלהטה כּל היום נעשׂתה ורדית יותר, וירדה ממרוֹמיה, ונעשתה אַרצית יוֹתר, נוֹטפת שחלת־זוהב וּמהבהבת וּמסַמאת את העינים, ועדרים עדרים של דברים מבּפנים רחשוּ ואבדוּ בּשפעת הילתה.”

לימים יכתוב גידי נבו במחקרו על ימי צקלג: “באופן שהוא ממשש את הנוף, עוקב באצבעותיו אחרי הקונטורים שלו, אחרי כל חריץ ובליטה, כל קימור ועיקול, כל אילן… [יזהר] פשוט מספח את מרחבי הנגב השוממים.”¹³⁵

הסיפור מתחולל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשעותיה הקודרות ביותר. ביומנו של יוסף ויץ המלחמה נזכרת בתמצית הקיצור, בהערה נדירה, מתלוננת, כי רומל כבר נמצא כ־250 ק"מ מאלכסנדריה, ועקב כך הבריטים מתחילים להזיז בסיסים לנגב, וזה יפריע לרכישת האדמה… כך גם זלצמן, מסיפורנו, מהרהר לו איך יספר לחברים על מבצע הקידוח עם ספל תה של חצות, ומזכיר כבדרך אגב את פליטי המלחמה והשואה: “בּשעה זוֹ אפשר לתאר ולספּר מה ואיך וכיצד, ולנקוֹט לשוֹן “שליחוּת” ו”חלוּציוּת" וּלציין את החוָיה שהייתה, לאמוֹר: אַח, חברה, אני אוֹמר לכם, זאת הייתה חויה! בּחיי… ואז ימַצא מקוֹם גם “למיליוֹנים המתדפּקים בּפּתח” ואף ה"שוֹאָה" פּקוֹד תיפּקד […] וכל עיקרו של עניין לא יהיה אלא כשיספר לאותם השחצנים מן המסגריה כיצד קודחים קדיחה ויזיד להם נזיד אחד אפיים. להם צריך לספר והם יבינו, לספר מבראשית" (עמ' 35).

לשיר ההלל לגברים האמתיים המקיימים מערכת יחסים מורכבת עם המכונות, יש להוסיף אהבה מיוחדת של יזהר, שהתממשה סוף סוף בתקופה זו – האופנוע. מאז התקנא ב"סאנבים" הנוצץ של אחיו הבכור, פיתח יזהר תאווה לאופנועים, שהתחלפה מאוחר יותר בתאווה למכוניות. האופנוע מופיע בסיפורים אחדים, ביניהם בולטים “סיפור שלא התחיל”, “מבילו לתל־נוף” ו"טיסת קרן שמש". המילה אלוהים לא הייתה שגורה לא על שפתותיו ולא בכתביו, עד שמגיעים לאופנוע ההוא. הנאמר עליו פותח באלוהים, ומסתיים ב"לו דומיה תהילה" (תהלים ס"ה, ב). התנעת האופנוע מתוארת כ"מצוות בטישה", לא פחות:

אלוהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי ברחוב, וידי כמלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאובק במשעולי שדות…

[…] שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אופנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. מן האופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט־עין אדנותי, ועד שימת היד הנכונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלוות יודעי־כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו לפרץ רוח עזה, לסופה בורקת, הרחק מכל ברוזיות שיש לכם מסביב, הגונה וקטנה ומטופשת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוג ופריטי הקרביים; בעל פה וכמעט כעל־יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, איזה הודפין ומאיזה מרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת והב בסופה, אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באוויר ככל הנדרש, לא בלי התמה עוברים ושבים… – בחור פתאום לפניהם קופץ ומבעט בריק ועיניו אל שלא בזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדוושת המתנע, פרק לעצמו. מצווה שתהא זו קלה ונקיה, אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש־עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; לא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דוושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל; ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנות יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים באצבעות ובחוד חטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חפתי שרוולי חולצת־השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במורד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים אי לשם. כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין “ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור. לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים שצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה.¹³⁶

לא רק שסיפור האופנוע מתחיל ונגמר באלוהים, אלא שישנן “הֲלָכות אופנוע”, וכשהוא מספר בהן הוא עובר ללשון שבה דנים במצוות הדת, הלא היא הארמית, ואז “הודפין” ו"מרפין" בו ו"מקיימים מצוות בטישה".

בבן־שמן הזדמן ליזהר סוף סוף לרכוב על אופנוע. לא משלו – כסף לרכוש אופנוע לא היה לו אז – אלא של המורה להיסטוריה לוי סקונדה. הוא אף לימד את המורה להיסטוריה את הִלכות האופנוע, וליווה אותו עד ל"טסט" מצחיק ביפו, ובו סקונדה זה, שאינו מצליח לפנות לאחור, נעלם עם האופנוע והד קולו מבטיח לחזור. האופנוע שבין רגליו הפך אותו לגבר שבגברים, ואולי פיצה על הרפיון שבמקצוע “המלמד”. הסיפור “טיסת קרן שמש” מימי בן־שמן הוא שיר אהבה לאופנוע, ולא סתם אופנוע, אלא הסאנבים הזה – קרן שמש. ולא סתם רכיבה, אלא עם המורה החיננית לאנגלית יהודית, המכונה ג’ודי. לוי סקונדה אמנם חמד אופנוע ורכש אחד לעצמו, אבל לרכוב לא ידע, “וכאן אני נכנס, מכל בן־שמן המעטירה בחוכמה, במשק ובחינוך הומאניסטי, הביט לוי סקונדה סביבו ומצא אותי […] לא המכונאים המפורסמים ולא הטכנאים ולא הספורטאים כמו דז’אבה שאין כמוהו, ולא המבינים בצבא וברובים ובסליק, עד שראו האנגלים וחשפו את מה שסילקו ואפילו אל מתחת לכיסאו של רופא השיניים הגיעו, מכל המופלאים והדייקנים והמאומנים בחר לוי סקונדה בי. ואני בלי להסס ומבלי להתוודות שמעולם לא נהגתי אופנוע קפצתי על הצעתו בהסכמה כזו שהוא עמד והסיר משקפיו וניגב אותם מתון מתון וגם אמר ידעתי שאתה האיש.”

קרן שמש מודל 35

ואחר הצהריים, כשהמורים מתחילים לחזור ולהיות בני אדם, הוא יצא לרכיבה שהוא כבר רגיל ובקיא בה להלכה, אלא שלא ניתנה לו עד כה הזדמנות לבצעה למעשה.

וכשרמזה לו אותה יהודית המכונה ג’ודי (אישה קטנה ועדינה ויפת עיניים) בנימוס שאופנוע יכול לטוס הרבה יותר מהר, ההין לצאת אל הכביש הפתוח ההולך לבית נבאללה ושם במלוא הגז פרצנו כפראי אדם וטסנו כמלאכי אדוני צבאות, אני אוחז איתן בידיות והיא אוחזת איתן במותני ושערה הפזור היה נסער כדגל מנושב לאחור או כזנב סוס ננשב ישר נסער חופשי ברוח ואז, כן, אז פתאום ושנינו פתחנו פתאום מפתיע ופצחנו בשירה, אלוהים אדירים איזו שירה, שום דבר מוסכם ולא שום שיר מוכר, אלא שיר מטורף, היא מאחור במיטב קולה הנשי הגבוה ואני מלפנים בצהלת קול נעירה מזייף, והאופנוע מתחתינו בקול אדיר מטחטח כמתלהלה, וכולנו צורחים מעבר למלוא כוחנו מעבר למלוא לבנו במלוא החופש הגדול […] והיינו מין יחד מוזר עשוי משלושה שהם חופש אחד ושחרור אחד ושלושה שהם שום חוק ושום גבול, כל אחד ממה שלבו שלו היה מלא ובטנו שלו הייתה מלאה וכליותיו שלו היו מלאות ורק לא ניתן להם עד כה פה לומר […]¹³⁷

חופש, ושחרור, גבר ואישה ואופנוע.

ישראל נהרג ביום שיזהר היה אמור לחדש את רישיון האופנוע. הרישיון לא חודש יותר.

 

פרק שלישי: בחזרה לרחובות    🔗

בסתיו 1945 עברו נעמי ויזהר לגור בבית ברחוב מוסקוביץ' 14 שברחובות, עם אמו של יזהר. המשפחה לחצה, ולנעמי לא הייתה ברירה. הובטח לה שהיא תקבל שני חדרים, ומרים תגור בחדר השלישי. אבל מרים, בלי נקיפות מצפון מיותרות, חזרה בה מהבטחתה: קצינים פולנים מצבא אנדרס המשיכו לגור בבית, כי היא סירבה לוותר על שכר הדירה ששילמו לה, אף שיזהר ונעמי נכנסו לביתה כדיירים, ושילמו גם שכר דירה וגם חשמל, מים, ארנונה ושאר הוצאות הבית. במחברת מאוחרת, ללא תאריך, מצאתי שחזור של נעמי, משורבט ומלא מחיקות, המתאר את המעבר. אולי ניסיון לכתוב על כך סיפור, שכן יש הרחקת עדות: השמות בציון אות ראשונה בלבד, והבית הוא מספר 41 ולא 14:

בראשית אלול, עם פתיחת שנת הלימודים, שכרתי טנדר והעמסתי עליו את משפחתי ומטלטלינו ועקרנו.

כל התנאים שעל פיהם צריכים היינו לעבור – לא קוימו. הדיירים לא פונו, לא נמצאה עוזרת, החצר לא נוקתה, ואף על פי כן טיפס הטנדר העמוס באותו בוקר של קיץ חם ומחניק ולח במעלה עשרת הברושים אל מס. 41.

המכונית נעצרה לפני הלימון הגמוד והעקום ונוסעיו ירדו. מן הבית יצאה אשה מבוגרת שמטלית רטובה מודבקת אל מצחה, גונחת לקראת הבאים. את התינוקת הכניסו דרך החלון אל חדר פנוי והושיבו אותה בכיסא תינוקות. אז פנו לפרוק את המטלטלים.

חום כבד ולח. י. והנהג פרקו מעל המכונית את הצרורות, המזוודות והרהיטים, דחקו הכול דרך החלון אל החדר הפנוי, שעל רצפתו התעופפו פקעות אבק אחוזות בשערות מושלכות.

החדר הגדול היה מושכר לפולנים. בחדר אחר ישן יזהר עם אמו (על פי דרישתה) ונעמי ושני הילדים ישנו בחדר הנוסף. למה הסכים הבן הבוגר והנשוי לסידור? פשוט. כי הוא לא היה מסוגל להגיד לא לאמו. כך התנהלו הדברים במשך עשרה חודשים, לא פחות, עד שנעמי הניפה את נס המרד. הפולנים נשלחו לדרכם, חדר נוסף התפנה ובני הזוג חזרו לישון יחד. מרים לא עזרה לטפל בילדים. את ילדיה כבר גידלה, אמרה, ואין לה סבלנות לילדים נוספים. מאוחר יותר, גם רחל, אמה של נעמי, הודיעה שאם נעמי לא “תסדר” לה חדר במקום סמוך היא תתאבד. נעמי מצאה את עצמה מטופלת בשני ילדים ובשתי אימהות ש"ישבו לה על הראש". המריבות עם חמותה היו הגרועות מכול, שכן זו העבירה ביקורת על כל מה שעשתה או לא עשתה. יזהר מצא את עצמו בין המֵצרים: מצד אחד אמו, אישה קשה ודעתנית, ענייה מרודה, שמעולם לא עבדה לפרנסתה, איבדה בתוך שנתיים את בנה האהוב, משוש חייה, ואת בעלה, ועכשיו היא תלויה לחלוטין בבנה הלא־אהוב. ומצד אחר אשתו, דעתנית לא פחות, קנאית, וזקוקה לשפע אהבה שאין בכוחו לתת לה. הוא, כדרכו, התחמק מעימותים. שיטתו להתמודד עם המצב היא להניח ל"אלוהי החיפושיות" ו"אלוהי השקדים" להילחם זה בזה, כשהוא עומד מן הצד (כפי שיכתוב בסיפור ילדים מצחיק בשם “ציידי העזבוק” מ־1958 שכבר הזכרנו). כלפי חוץ קיבל על עצמו את העול: אֵם שמעולם לא הצליח להתנתק ממנה, אישה שלא ממש רצה להינשא לה ושני ילדים שנפלו עליו. למעשה התנער מן העול. הוא רצה לכתוב.

החזרה לרחובות סיפקה לו כנראה פתח מילוט מהחובות ששעבדו את כל זמנו ומרצו בבן־שמן. רחובות הציעה משהו חדש: בית החינוך לילדי העובדים, שהיה עד אז בית־ספר יסודי, רצה להתפתח ולהציע כיתות המשך, מעין גימנסיה לילדי העובדים. ליזהר הוצע לנהל את החטיבה החדשה, הצנועה, שבה כיתות ט' ו־י'. כעבור זמן קצר התאחדה החטיבה הזו עם הגימנסיה שכבר הייתה קיימת ברחובות, ומאז נקרא שמה “תיכון מאוחד רחובות”. המנהל היה ד"ר לודוויג (נחמן) פוזנר, ויזהר הפך לסגן המנהל. נעמי לימדה גם בבית־הספר העממי וגם בגימנסיה. אחדים מתלמידיו של יזהר מן השנים ההן יהיו אחר כך לוחמי תש"ח (וגיבורי ימי צקלג). לא זמן רב לימד יזהר שם, כי גויס לצבא, וב־1949 “גויס” לכנסת.

בבית החינוך המשותף לימד יזהר 24 שעות שבועיות: 13 בכיתה י' ועוד 11 בכיתה ט'. הוא לימד עברית, תנ"ך, מולדת, היסטוריה ומקצוע שנקרא, כן, כן, “תנועת העבודה”.¹³⁸ דו"ח קצר ויבש למדי של המפקח ארליך מ־20 בנובמבר 1945 מסכם שיעור בכיתה ט', 28 תלמידים, המורה יזהר סמילנסקי, תנ"ך – משלֵי: “הסברה חיה. מעביד את מחשבתם של התלמידים. הסברת פסוקים קשים. במחצית השנייה – ביאור כמה פסוקים חדשים.” הדו"ח נטול זוהר, אבל, כמו שנראה, תלמידיו של יזהר משם העריצו אותו. לנעמי התברר שהיא מכירה את משפחת פוזנר: במסגרת השיעורים הפרטיים שלימדה בנעוריה בירושלים, היא לימדה את בתם רותי עברית. לדבריה, לא ברור כמה תועלת הביאה לרותי, ואולם לה עצמה – הפגישה עם בית פוזנר הייתה בבחינת “גילוי”, “פתיחת אשנב אל החוץ […] אל מורשת אירופאית עתיקה ועשירה, אל מערביות בהלך רוח ובמחשבה.” העלייה מגרמניה הביאה לירושלים הקטנה והנידחת “קולטור”, כך כתבה. “את הדבר עצמו ולא את שִמעו. הם ציטטו בלטינית ויוונית, הם ניגנו מוסיקה קאמרית בבתיהם, הם שרו סולפג', הם הכירו את אמני הבאוהאוז פנים אל פנים.” כשעברה לגור ברחובות, פגשה שוב את ד"ר פוזנר. הוא גר זמן מה בבניין בית הספר, במין חדר קטן […] בבניין הזה חלם ד"ר פוזנר על מעבדות לכימיה ולפיסיקה, על מגרשי משחקים ואולם התעמלות, על חדר מוסיקה ואולם תערוכות ועל ספריה שופעת. בצעד נועז ומלא דמיון הציע לנעמי ללמד אמנות, בלי שהיו “אמצעי המחשה, לא שקופיות ולא פנס ולא מסך, לא מסורת ולא תכנית, כמעט שלא היו ספרים, ומעל לכול, לא הייתה הסכמה של המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית.” בית החינוך הסכים לאחד את כיתות ההמשך שלו עם הגימנסיה, ונוסד בית הספר התיכון המאוחד של רחובות. ואז פרצה מלחמת השחרור.

בשנות השמונים, יזהר כתב מאמר יפה בשם “איך אבד זרם העובדים?”¹³⁹ ובו הוא מתאר זרם חינוך שתחילתו בשנות העשרים באירועים פנימיים בכמה כפרים, ושיאו ואחריתו בשנות החמישים, אז היה ארגון החינוך הגדול ביותר בין ארגוני החינוך במדינה, לפני שאלה מוזגו, על פי “חוק החינוך הממלכתי תשי”ג, 1953". לדברי יזהר, בתחילה עמד הילד במרכז, ואחר כך עמדה המפלגה במרכז והילד כפוטנציאל לחיזוק שורותיה; בראשונה עמל המדריך, האידיאליסט, המאמין, ובשנייה – מזכיר המפלגה (עמ' 107 – 108). אצל ד"ר פוזנר עמד הילד במרכז.

1944 – 1945 “בחורשה אשר בגבעה”    🔗

הסיפור “בחורשה אשר בגבעה”¹⁴⁰ נכתב ב־1944 – 1945 מיד לאחר בפאתי נגב. עד בפאתי נגב כתב יזהר רק סיפורים אישיים שהמוטיב הלאומי־ציוני נעדר מהם כליל. בספר לזכר אחיו שנהרג תוך “גאולת אדמות”, לא היה יכול, כמובן, שלא לעסוק במוטיב זה – אף כי בפועל שוב יצא תחת עטו סיפור חתרני המספר דבר והיפוכו גם יחד. ולמה ראה יזהר לנכון לכתוב, לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, סיפור ציוני על הקרב האחרון בחולדה? ייתכנו כמה הסברים. ראשית, חולדה הייתה ביתו הראשון של יזהר, מקום שאביו וגם הוא היו קשורים אליו קשר עמוק. יזהר היה בן שלוש־עשרה בתרפ"ט, כאשר שמע בביתו שברחוב מוסקוביץ' 14, ברחובות המבוהלת, את הדי הקרב על חולדה, ואף ראה איך השמים נצבעים בלהבות העולות מן הגורן המפורסמת: “וכאן לילה אחד בחודש אב, יאירו פתאום חצי השמים במזרח באדום הנורא של אש שריפת הגורן בחולדה.”¹⁴¹ יש לזכור כי מאז, חולדה הייתה סמל לעמידה שבגבורה בהגנה על נקודה, מפני ההמון הערבי והעמדה העוינת של הבריטים. אבל לא די היה בהיכרות עם המקום. כאמור, יזהר כתב רק על אירועים שהכיר היטב, ובדצמבר 1944 התפרסם במערכות, בלא חתימה, תיאור מפורט של הקרב בחולדה, בשם “חולדה תרפ”ט (במלאת 15 שנה להגנתה)".¹⁴²

תמריץ נוסף לכתיבת הסיפור היה מכתבו של הדוד משה ליזהר (“בבן־שמן, ליד לוד”) המביא לידיעתו כי שטיבל מבקש לפרסם סיפור של יזהר בהתקופה בארה"ב. שטיבל לא ידע מה כתובתו של יזהר, ולכן שלח מברק למשה, בבקשה שיפנה בשמו לבן אחיינו. אין ספק שבפאתי נגב נגע בנימים סמויות בנפשו של הדוד הגדול: מרחבי הנגב האהובים, רכישת האדמות, הקידוחים, כולם היו קרובים ללבו וחלק בלתי נפרד מעיסוקיו, מה עוד שישראל סמילנסקי, שהספר הוקדש לזכרו, היה אחד מ"אנשיו". אגב, בביוגרפיה של שטיבל, הדבר מתואר קצת אחרת. בהסתמך על מכתב של משה סמילנסקי, משה הוא הפונה לשטיבל, שאותו הכיר בניו יורק, ואומר לו “יזהר סמילנסקי כתב סיפור גדול, בכוונה בשביל התקופה. […] הסיפור גדול ויחזיק כארבעים עמודים של התקופה. לפי התוכן, כפי שסיפר לי יזהר, יהיה זה סיפור יפה מאוד: שמו יהיה: “החורשה אשר בגבעה”. אני מקווה כי יפיק רצון ממך ומצייטלין, וכן תקוותי כי תשלם ליזהר ס. בעין יפה, כי זקוק הוא לכך וגם כדאי.”¹⁴³

משה סמילנסקי מעביר ליזהר את בקשת שטיבל

ייתכן ש"בחורשה אשר בגבעה" היה מיועד למאסף (ראו בהמשך) – כפי שנרמז ממכתבו של הדוד משה. ואם לא, אם הנובלה, או תשתית של הנובלה, לא הייתה קיימת לפני כן, אם אכן היה זה סיפור “מוזמן”, מה יכתוב יזהר לקוראי התקופה בגולה, והימים ימי היוודע ממדי השואה, ימי מאבק מר בבריטים ובערבים? חולדה הייתה המקום היחיד שבמאורעות תרפ"ט לא נטבחו בו יהודים, והם גם לא טבחו באחרים, אלא הגנו בהצלחה על נפשם, ו"הרעים" המובהקים בו היו הערבים והאנגלים. במחצית השנייה של 1944 התחיל יזהר בכתיבה. תוך חודשים אחדים כבר היה כתב היד מוכן. כמעט.¹⁴⁴

שכר הסופרים שהוצע ליזהר היה 300 דולר, הון עתק במושגי התקופה. נזכור שהסכום היה שקול ל־200 לירות ארצישראליות, שהן כשתי שנות משכורת של מורה ברחובות (כשבע וחצי לא"י בחודש). יזהר לא היה יכול להישאר שווה נפש להזדמנות זו.

שטיבל היה ידוע כרוטשילד של עולם הספרות העברית, וכשלא סבל ממשברים כלכליים שילם ביד רחבה לאלה שחפץ ביקרם. ואולם הוא היה ידוע גם כאדם הנוטה למצבי רוח קיצוניים, ובקלות היה יכול יקירו מאתמול להפוך למוקצה־מחמת־מיאוס של היום.

והעניינים היו יגעים. התכתובת הבין־יבשתית התנהלה בכבדות, יזהר לא קיבל את ההגהות לנובלה, כפי שדרש, שלא לדבר על תשלום. לבסוף קיבל מכתב המבשר לו שפרסום הספר נדחה, ועל כך הגיב בתערובת של כעס ורווחה, כפי שניכר במכתב לעורכי התקופה (ז' באדר ב' תש"ו).¹⁴⁵ מצד אחד כעס על העיכוב, ומצד שני שמח על ההזדמנות לעבור בקפידה על כתב היד. גם שכר הסופרים, שהיה אמור להגיע מידי חייל מן הצבא האמריקני, לא הגיע אליו. קובלנה נוספת על כך שההגהות לא הגיעו שיגר יזהר ב־6 ביולי 1946. גם משה נחרד, שכן ראה כמה טעויות נפלו בכרך ל' שהכול בירכו עליו: “רק במאמרי “מפעלנו החקלאי” מצאתי אחת־עשרה טעויות דפוס. הדבר הפיל פחד על יזהר שלי, הוא כה סובל מכל שגיאה קלה החלה בדבריו. עליכם להיות זהירים.”¹⁴⁶

ב־16 בספטמבר 1946 נפטר שטיבל בניו יורק, ועמו חלף מן העולם הסיכוי של יזהר לקבל שכר סופרים דשן.¹⁴⁷ בסופו של דבר פורסם הסיפור רק ב־1947, בהוצאת “ספריית פועלים” הדלפונית, כאן בארץ.¹⁴⁸ יצחק זילברשלג ואהרן צייטלין, עורכי התקופה, התלוננו על פרסום זה בספריית הפועלים, שכן כבר פרסמו בסוף כרך ל־לא את בשורת הופעת הסיפור בכרך הבא. הם טענו שאמנם הופעת התקופה נדחתה לימים רבים בגלל מות שטיבל, “האסון הגדול שנפל עליהם בחטף, ואולם”, כתבו ליזהר, “קשה להבין לנו איך נכנסה מחשבה בלבך כי “התקופה נפסקה ונתפרדה החבילה.” לא נתנו מקום לשום אחד מסופרינו להסיק מסקנות כאלה.”¹⁴⁹ לדבריהם, גב' שטיבל התכוונה להמשיך ולהוציא לאור את התקופה, ואולם את הסיפור של יזהר, לאחר שכבר ראה אור בארץ, לא יוכלו לפרסם שוב בארצות הברית. תחת זאת הפצירו בו “לתרום מפרי עטך וכשרונך למאספנו.” הם אפילו מוכנים לעכב את הופעת הכרך השני לשבועות מעטים, ובלבד שיכיל סיפור משלו.

יזהר לא שלח להם סיפורים נוספים.

ב"בחורשה אשר בגבעה", בדומה לטקסטים מוקדמים אחרים, מצוי מוטיב “הזר מעריץ הזלמנים”, וכמו בסיפורי גליונות גם בו מופיע הצעיר רך הנפש השואב ביטחון מן המפקד המבוגר. גם סיפור זה, כמו בפאתי נגב, כתוב כדוקו־פרוזה, אף שאינו חלק ישיר מחוויותיו האישיות של יזהר.¹⁵⁰ אבי מעפיל סבור שסיפור זה, “בחורשה אשר בגבעה”, הוא נקודת מפנה ברורה אצל יזהר, מכתיבה המעצבת חומרים ביוגרפיים באופן מידי וישיר, לכתיבה המעצבת חומרי מציאות חברתית־היסטורית. לדעתו, בפאתי נגב הוא שלב של מעבר בין כתיבתו המוקדמת של יזהר בגליונות (להוציא את “אפרים חוזר לאספסת”) ובין כתיבתו המאוחרת. מחקירת יצירתו של יזהר כולה עולה, כך נדמה לי, שניתן להכליל ולומר שעולם החומרים שממנו הוא שואב נעוץ תמיד בחוויה אישית, בין שהוא חי את עולם החומרים בעצמו, ובין שהוא משחזר אותו בעזרת מחקר או עדות של מקורבים. במקרה של הקרב על חולדה, מקום שהכיר היטב מינקות, יזהר לא הסתפק במאמר במערכות, אלא תחקר את יעקב אברמסון, מפקד הגנת חולדה בתרפ"ט, ושמע עדויות אחרות שנמסרו בעל־פה. בכך “בחורשה אשר בגבעה” – על התיאור המדויק של הנתונים הגיאוגרפיים, הטופוגראפיים, הגיאולוגיים והבוטניים שלה – מהווה מעין אטיוד לימי צקלג. את העובדה שיזהר השמיט את התיאור הגיאולוגי (פרק שלם) במהדורה השנייה והמתוקנת, ניתן להסביר אולי בשינוי קהל היעד, אבל גם בגורמים נוספים. ייתכן שחש כי התלהבותו מלימודי הגיאולוגיה בירושלים השתלטה עליו בצורה מופרזת,¹⁵¹ או שביקש להחיש את קצב האירועים בנובלה, אבל מעל לכול ביקש להקנות לחולדה מעמד סמלי ומופשט יותר של “כל נקודה שהיא”. בכך הוא הסתכן בהפיכת חבורת המגִנים לדמויות פמפלטיות, ונחשף לטענת קורצווייל, ש"קשה עד מאוד להתמצא בין הטיפוסים השונים של “סיפור” מוזר זה […] כעס תוקף אותך, הרי יסוד מבולבל מפריע ואינו מרשה להבחין כדבעי בין האישים השונים שאותם צירף משהו איום ונשגב לחטיבה חברתית גורלית." מנקודה זו אף פיתח קורצווייל את הטענה שחוסר האינדיבידואציה של הדמויות נעשה במכוון, ובכך גרר אחריו מבקרים אחרים שהתייחסו אל נובלה זו ואל בפאתי נגב כ"נובלות קולקטיביות" (שלמה ניצן, דן מירון, גרשון שקד). “דומה לי,” כך קורצווייל, “שבשום יצירה עברית חדשה עוד לא ניתן ביטוי כה משכנע וחזק לחוויה הקולקטיבית על כל גווניה המיוחדים כמו ביצירה זו של יזהר.”¹⁵²

קורצווייל הנרעש אף ראה איך, ללא כוונת מכוון, יצירתו זו של יזהר היא “יצירה סמלית גדולה”. דווקא

אותה הנקודה ומגיניה, על ייסוריהם ובדידותם המעיקה, נהפכת קמעה קמעה למשהו יותר מקיף, יותר כללי. לפתע מרגיש אתה שבמובן מסוים נמצא אתה, כמו כל יהודי, במצב דומה במקצת למצב אנשי הנקודה: "למי תצמח מזה תועלת? האין העולם גדול כל כך עד שאין צורך להקפיד ולהתעקש דווקא על מקום זה – כשיש מיליון מקומות אחרים…" (עמ' 65) […] שאלה זו עולה ובוקעת כלפי כל מפעלנו פה בארץ. ותשובתנו אינה יכולה להיות אחרת מתשובת אנשי החורשה בגבעה. אין לנו ברירה. פה היא נקודתנו, חזיתנו האחרונה, בארץ זו שכולה היא לנו “חורשה של רצון טוב, מקום שלנו” (עמ' 53). […] זה הגורל היהודי, אחי שבחורשה אשר בגבעה וטוב לכם שיש רובה בידכם. צודקים אתם בהתמרמרותכם וסמל אתם לטיפוס היהודי החדש, שאמנם אינו אוהב את המלחמה, אבל יחד עם זה יודע “לעשות את המלאכה”, “משום שאין ברירה”.

קורצווייל מצא בסיפור נובלה קולקטיבית ואמירה פוליטית שאינה מתאימה ליזהר. בהשמטת הפרטים המזהים את חולדה, יזהר לא ביקש לעשות את הסיפור ל"יהודי יותר" אלא לאוניברסאלי יותר. דומה שקורצווייל, כהרגלו, קרא ביצירה את מה שביקש לקרוא בה.

יזהר מודל 45'    🔗

מה עשה המעבר מבן־שמן למשפחה הצעירה? נעמי עבדה בשתי משרות, וחוץ מזה הייתה מפקדת מגן דוד אדום רחובות, בהתנדבות. בשעות הפנאי המעטות שלה ציירה. יזהר לימד בתיכון, היה מגויס חלקית להגנה, ובשעות הפנאי, אם היו כאלה. כתב. המעבר לרחובות לא היה השינוי היחיד בחייו. את עבודתו בכפר הנוער בן־שמן החל בשנים 1938 – 1939 כמורה ומדריך מתחיל וחסר קביעות. לבן־שמן הגיע כבן הדחוי, הנזוף והלא מוערך של משפחתו, כשיחסיו עם חברתו שמכבר נמצאים במשבר חריף, והוא ביישן מכדי “להתחיל” עם אלילתו האמיתית. אך עד שנת 1945 חל בכל אלה שינוי חריף: הוא התחתן, אחיו הבכור נהרג, אביו נפטר, נולדו לו בן ובת, תלמידיו (ותלמידותיו) למדו להעריץ אותו, סיפוריו זכו להצלחה, והמו"לים והעורכים החלו לחזר אחריו. הוא זכה בפרס ספרותי, התמנה למנהל ואחר כך לסגן מנהל תיכון קטן – וחזר לבית אמו כאיש אחר. עכשיו הוא ראש המשפחה, הגבר היחיד במשפחה – קיום כולם תלוי בו.

כלכלת המשפחה התבססה בחלקה על גן הירק, עצי הפרי ולול העופות שבחצר. פעם בחודש חילקו ב"משביר" תערובת לעופות, ויזהר, בסנדלים, מכנסיים קצרים וגופיה היה נוטל את המריצה, הולך ל"משביר", עומד עם כולם בתור ומקבל את שק התערובת שלו. הוא המשיך בכך גם לאחר שהיה לחבר כנסת. פעמיים ביום נשמעו ברחוב צלצולי פעמון: עגלות מחלק הנפט ומחלק הקרח. זה דרוש לבישול (ופעם בשבוע להסקת דוד המים החמים למקלחת) וזה לשמירת המזון – מקררים חשמליים כמעט לא היו אז לאיש. אם מסיבה כלשהי נגמר הקרח, היה יזהר הולך לבית החרושת לקרח ברחוב הרצל להביא חצי בלוק.

סבתא מרים הודיעה כזכור שאת מכסתה בגידול ילדים כבר מילאה, ואין לה כל כוונה לטפל בילדים. מדי פעם אמנם בישלה להם משהו כשחזרו מבית־הספר ומהגן, ומדי פעם גם הכריזה (למגינת לבם) על “דבר־מה חדש” שרקחה או יותר נכון הקדיחה, אבל בדרך כלל היו הלה ולולי נטושים למדי לנפשם. על תבשיליה עוד יכתוב יזהר במקדמות את קינת ה"אוי" הגדולה:¹⁵³

הבית שלהם כעת [בתל נורדוי] שלושה חדרים מטבח ואמבטיה בלי אמבטיה מחוסר כסף, ובמטבח ארון אוויר ושולחן לאמא להכנת האוכל. ומלבד הירקות גם תבשיל הדלעת והאורז והסוכר והקינמון. אוי. והביצה הקשה הממועכת עם בצל מטוגן ושמן ועוד משהו דלוח כלשהו, אוי. והעוף המבושל עם תפוחי אדמה. אוי, או הדגים שהייתה קונה ישר מן הדייג שהיה עובר בבוקר ומזמר יאללה פיש, יאללה פיש. ולאחר שהוציאה אותו כמעט מדעתו בעמידה על המקח, אוי אוי. ונשארת החביתה עם העגבניה, וכוס החלב, וריבת המשמש, שבגללה כדאי גם ללעוס כמעט רבע פרוסה […]

ילדי משפחת סמילנסקי הצעירה חלו לא פעם. הלה שתתה ליזול, אכלה נפטלין ונדרסה על ידי עגלה ברחוב. פעם אחר פעם יש להציל את חייה. לולי לא היה “פר” כלל; הוא חלה במשך תקופות ארוכות במחלות קשות: דלקת ריאות, דלקת פרקים, דיפטריה וכו' – מחלות מסכנות חיים בתקופה הטרום־אנטיביוטית. הטיפול בו נפל כמעט בלעדית על נעמי שנאלצה לגרור אותו יום יום לקופת החולים הרחוקה, בעגלת הילדים השוקעת עד צוואר בחול של רחוב מוסקוביץ'.

על חיי היומיום של המשפחה ברחובות ניתן ללמוד מהסיפור “דץ שלנו”, שפורסם בדבר לילדים באפריל 1946.¹⁵⁴ הסיפור לוקח את הדוקו־פרוזה של יזהר צעד אחד לפנים, בכך שהוא כמעט דף מיומן. להוציא שכן או שניים (שאינם מוצגים באור ורוד ולפיכך זכו לשמות בדויים), הדמויות קרויות בשמן. תוך סיפור חייו הקצרים של גור כלבים וסופו העגום נחשף משהו מהווי החיים במוסקוביץ' 14 בשנת 1945, השנה הראשונה למגורי יזהר ומשפחתו עם סבתא מרים ברחובות. מרים עצמה נעדרת באופן סמלי מן הסיפור, אבל יתר בני המשפחה נוכחים: אבא שאין לו שם, אמא שאינה נקראת אמא אלא נעמי, הילד לולי (“שבאמת שמו ישראל”) ההולך לגן והתינוקת הלה שכבר יש בפיה שש שיניים ומילים אחדות. גינת הירקות ולול התרנגולות שבחצר הם חלק חשוב מכלכלת המשפחה, ולמעשה נעמי היא שמביאה את הכלב לחצר, כדי שיפחיד את החתולים השודדים מן הלול, ויניס את היונים של השכן המנקרות במזון לתרנגולות.

ואחר כָך הָלַכְנו לָתֵת לָעוֹפות דוּרָה ולְהוציא צְנון וְחַסָה ובָצָל וְגֶזֶר לאָרוחת הָערֶב. ונָעֳמי מָנְתָה אֶת הָעופות כּדַרְכה בכל ערב, מֵאָז בָּאו הַחתולים, וַאָפילו אִמָהוֹת מתבַּלבְּלות כשמוֹנוֹת תַּרְנְגולות מתְרוצְצות, ובְדיוק זו שכבָר נִמנְתָה רצה פתאום ומתעָרבֶת בּתוך אלה שְלא נימנו עוד וְאין לָזֶה סוף.

כל דמות בסיפור מאופיינת בחדוּת: נעמי מציאותית, נמרצת, חביבה, נותנת חיים. היא הקושרת את הגור בקולר, היא המאכילה אותו, היא הראשונה המבחינה בכך שחלה, היא זו שמוצאת לו תרופה, זו שלוקחת אותו לרופא, וגם זו שמתייסרת ברגשי אשמה ובוכה בסתר, כשמתברר כי מנת התרופה שנתנה לו אינה נכונה. אבא נוכח־נפקד. מעורבותו בהכנסת הכלב לחיי המשפחה מתמצית בבחירת שמו – דץ. מילה נדירה. הוא אינו רואה את המציאות נכוחה, ומנסה ליפות אותה: תחילה הוא טוען שדץ אינו חולה, ואחר כך – שבקרוב יבריא. הוא גם אינו יודע איך לעודד ולנחם את נעמי מוכת רגשי האשמה, והוא זה שמוציא את דץ אל מותו. לולי הוא ילד חששן, שלא לומר פחדן. הוא פוחד להתקרב לכלבלב ולגעת בו. לעומת זאת הוא אוהב לדבר, להפגין את ידיעותיו ולהתחכם. והתינוקת הלה תהיה מורה: כל מילה חדשה שלמדה מיהרה ללמד את דץ. השכן “לייזר” הוא גזען, חטטן, רואה שחורות ומעצבן. למרבה הצער, תחזיותיו הקודרות מתאמתות. לייזר חוזר ודורש לבצע בדץ “המתת חסד”, שאבא־יזהר אינו מסוגל כמובן לבצעה. מאז ומתמיד סלד מהתעללות בבעלי חיים,¹⁵⁵ קל וחומר מהמתתם. אבל הסיפור מודה כי האלטרנטיבה איומה גם היא.

אבא־יזהר חזק במילים, ומתענג על שעשועי לשון: לא “חתול בשק” מביאה נעמי, אלא כלבלב בשק. לא “הר כגיגית” כופה עליו אבא, אלא גיגית ממש. אבא מספר על כלב זאב ועל יערות ועל שלגים – ואלה כמובן קול קדומים ופנג הלבן של ג’ק לונדון, בהוצאת אמנות, מספרי התשתית של יזהר. והוא מפליג בסיפורים – “עַד שֶהשָמַים הַכְּחֻלִים הורִידו וְהִסְמִיקו, וְריחות עָלו מן הָאדָמָה, וַענָנִים מעַטים הָיו קָרוֹב לָאפֶק, וְהפַרְדֵסִים מסָביב.” כי אצלו, אלה תמיד חברו להם יחדיו. ובעודו משליך את דץ הגוסס לתעלה, הוא מהרהר בהגר וישמעאל בנה “כשהושלך כמטחווי קשת”.

ישראל, הלוא הוא לולי, סיפר לי שבשבוע שבו הופיע הסיפור בעיתון, באה סבתא רחל מירושלים לביקור של סוף שבוע. היא התיישבה על המיטה בחדר הילדים, לולי לימינה והלה לשמאלה, וקראה באוזניהם את הסיפור. שורות הסיום כמעט לא נשמעו מפאת הבכי הגדול שבכו כל השלושה גם יחד, ומצעי המיטה נרטבו מדמעותיהם. ישראל מספר שאת הדמעות הזילו למשמע הסיפור, לא בשעת ההתרחשות עצמה. האמנות הייתה חזקה מן המציאות.¹⁵⁶

ואיזה מין סיפור ילדים הוא זה? ודאי לא כמו סיפורי הילדים המקובלים היום, בעלי הסוף הטוב. הסוף של “דץ שלנו” – שבו הכלבלב הגוסס זוחל בשארית כוחותיו הביתה – אכזרי וריאליסטי. אין ילד (ומבוגר שהיה לו פעם כלב) שלבו לא יתחמץ בקרבו למקרא סוף כזה. יזהר לא סבר שיש לגונן על ילדים מפני מכות החיים, מה עוד שילדים רבים נתקלים במות חיות המחמד שלהם או בעלי חיים, אם לא בני אדם, בסביבתם הקרובה. בזקנתו ניסח יזהר את דעתו על כתיבת ספרות ילדים בראיון בשם “אדם לאדם עם סיפור”.¹⁵⁷ קודם כול ציין שהכתיבה לילדים הייתה לו “כתיבה מתוך כיף”. בכל השאר, כתב, אין הבדל. גם לגדולים וגם לקטנים הִרבה בתיאורים מפורטים, מתוך תקווה שאחדים מהם ישמעו את המנגינה. “ותמיד יש מיעוט שקורא את הסיפורים הלא נכונים האלה”. גם גדולים וגם קטנים אי אפשר להכריח לקרוא, אבל אפשר לעשות דבר אחד – לספר לילדים סיפורים: אין תחליף לסיפור עם נוכחות: סבתא וילד או אם וילד. גם אבא אפשרי – “אבל מתי לגלמים האלה יש זמן?” ולהקפיד לספר, לילד ולמבוגר, פחות או יותר באותן מילים. אסור לפחד ממילים קשות ומסגנון גבוה, ואסור להתחנף לילדים.

יזהר לא התחנף, לא לגדולים ולא לקטנים. לא התחנף עד שנשאר בלי קוראים.

“אין איִל לתמורה” – ליל הגשרים    🔗

ב־16 ביוני 1946 ניחת על יזהר מוות שלישי, אולי הקשה מכולם. ב"ליל הגשרים" נהרג בן־דודו האהוב יחיעם ויץ בגשר א־זיב. יחיעם לא היה אמור להצטרף לפעולה זו של הפלמ"ח. הוא כבר היה בן 28, בחופשה שבה התכונן לבחינות הגמר בכימיה באוניברסיטה העברית. ערב הפעולה נודע לו עליה, והוא הצטרף, למרות התנגדות מתכנניה. הוא שובץ לתפקיד סרק – כיוון שלמד בלונדון ושלט באנגלית, הוא הופקד על מענה באנגלית למקרה הצורך… שכנם של יזהר ונעמי ברחובות, אריה סיטקוב, בנו של יששכר סיטקוב, הוא שהודיע: יחיעם.

נעמי כתבה: י"ז בסיון תש"ו – יחיעם שלנו איננו. רק לאחר שלושה ימים הצליחה לשוב לכתוב.

יחיעם, יחיעם שלנו היקר והטוב, אחיו היקר של יזהר, אחינו האהוב יחיעם – – נורא היה מותו של ישראל, טראגי ומזעזע היה מותו של זאב, אך מותו של יחיעם היה לי האיום מכולם. בל"ג בעומר היה אצלנו, ויחד רקמנו תכניות לעתיד, והוא היה רענן כל כך, יפה להפליא, חביב וטוב וידיד ואח, וקיוויתי כי יבואו הוא ורמה לגור אתנו ברחובות, וקיוויתי כי הרבה מן הבדידות תפוג עם בואם, כי מי כיחיעם ורמה קרובים אלינו ומי כיחיעם אהוב על יזהר, ומי כמוהו ידע לעורר ולדובב את יזהר, ואם לא דובבו ורק נוכח כאן בבית, סרוח על הספה והוגה בכימיה, היה יזהר מתעורר מאושש עולץ וצוהל והיה כאילו חודשו נעוריו.

היא מתקשה לכתוב על יחיעם בלשון עבר:

כי נדמה – יעבור עוד שבוע, וחג יבוא, ונטלפן אליהם, ואל שמעיה ורות, וכל החבורה תשוב ותתאסף כאן, ומרים תיסע מן הבית, ואנו נהיה לעצמנו כאן. אני אבשל ואופה ואטגן ואערוך שולחן יפה כאשר אהבתי, ויחיעם יעזור להכין סלטים וארוחות ערב, ויביע דעתו על יינות טובים, ויטען שאין צורך לאכול בשתי צלחות, ויעזור לסדר את המטבח, וכשיחלוף היום, והילדים ישכבו לישון, נתאסף כולנו בחדר הגדול ויהיה טוב, בלי לדבר גבוהה, ובלי לאמור מילה. הצוות יהיה טוב, לשבת יחד, להיות יחד, להביט זה על זה, איזו הנאה עמוקה הייתה זו תמיד, איזה חג היה זה כשבאו אלינו.

[…] איזו זוועה איומה. הכדור פילח את צווארו ועבר אל הריאות. והוא ידע כי הוא הולך למות. הוא דיבר עוד ומסר שלום.

בליל הגשרים יצאו יחידות הפלמ"ח “לנתק את הארץ מן הארצות השכנות שאתן היא קשורה בקשר יבשה על ידי ניתוק קווי התחבורה היבשתיים”.¹⁵⁸ זה קרה בתקופה שבה המאבק בבריטים התקרב לשיא של אלימות, כתגובה לכוונת ממשלת בריטניה לחזור למדיניות ה"ספר הלבן" מ־1939, תקופה שבה הוגבלה עוד יותר העלייה לארץ ונאסרה או הוגבלה מאוד רכישת קרקעות בידי יהודים.¹⁵⁹ המטרה הייתה לפוצץ בו־זמנית 11 גשרי כבישים ומסילות ברזל בגבולות ארץ־ישראל המנדטורית. בגשר שמעל נחל כזיב קרה האסון. גורם ההפתעה סוכל, כנראה בגלל מפגש עם ערבים על חמורים שעברו בסביבה והבחינו בכוח הממתין לשעת השין (11 בלילה). ההוראה הייתה שלא לפגוע בנפש, ולאחר ויכוח (בעברית!) הפטיר יחיעם לעבר הערבים משהו באנגלית, כאילו שהם מהצבא הבריטי. אחד הערבים היה כנראה קרובו של נוטר מן העמדה על גשר המסילה, והוא מסר לו מיד על היחידה שבדרך.¹⁶⁰ יחיעם ויץ נורה ראשון באש נוטרי גשר המסילה, ואילו 13 מחבריו נהרגו בהתפוצצות שאירעה בשל פגיעת כדור נותב בתרמיל מטעני הנפץ. לבד מאסון זה של גשר א־זיב, הפעולה הארצית הוכתרה בהצלחה.

בתיאור הפעולה בא־זיב, תחת הכותרת “המסע האחרון” בספר מכתבי יחיעם, מספר י. (יזהר) מפי אחד הניצולים מן האסון:¹⁶¹ “וקול אחר נשמע: “נפצעתי בראש ובחזה”. וזה היה יחיעם. חבר זחל אליו מיד. מאחורי שיח צבר אחד, שהיה כנראה מסתור ארעי מפני האש, היה יחיעם שוכב, ולאור הירח ובצללי־השיח ביקש החבר לדעת מה יוכל לעשות בתחבושת שבידו, וראה כיצד מתוך חזהו של יחיעם נובע הדם, ופצע פעור לו בגודל אגרוף, וכשהפנהו אל האור ראה כי הכדור שחדר מן השכם יצא מן החזה וריסק עמו כל מה שהיה בדרכו. “אני גמרתי, כנראה…” לחש יחיעם אל חברו הנבוך בלי לדעת מה יעשה למבוע־דם כזה מתוך חלל־פצע כזה, ועוד הוסיף בשארית קולו: “תדאגו לרמה”, ואחר נרגע בבת־אחת, וכל זה בתוך כדי פחות מרגע, כשרעם לפתע קול־נפץ וסופת־אימה פרצה…” רֶמה סיפרה לי שאת כינוס המכתבים עשה יזהר בבכי מתמשך. מכתב מחבר הצוות, יוסף גדרון (ברין), שכינויו יוּסוּף, מעיד שלאחר שיזהר תיעד בכתב את הפעולה, הוא ביקש ממנו אישור לתיעוד זה, כדי שלא יפלו בו טעויות, ואף הכניס תיקונים בעקבות התשובה.¹⁶² ב־19 בספטמבר 1947 כתב לו יוּסוּף מבית השיטה:

אני שולח לך בחזרה את רשימתך. היא נראית לי כמתאימה למציאות ונותנת תמונה מובנה. ציינתי בסוגריים את המקומות שיש לתקנם והוספתי את התיקונים כפי דעתי. אני חושב נוסף לזה שכדאי לכנות את כיתת החבלה של גשר א' בשם כיתת חבלה מס' אחד וכיתת חבלה של גשר ב' כיתה מס' שניים (ההפך ממה שכתבת) בכדי לא להכניס בלבול בלב הקוראים.

בקשר לאפשרות הפרסום. לדעתי הרשימה בסדר גמור. אך אני אינני מוסמך להחליט על זה. תתייעץ עם המוסמכים לכך.

דרישת שלום לנעמי ולטף שהוכיח יפה את צבריותו.

להתראות אי פעם. בב"ח, יוסוף.

נעמי ויזהר נסעו לחיפה, מקווים עד הרגע האחרון שטעות בידיעה. הדרך ארכה וארכה, אבל בחיפה כבר היו מודעות אֶבל ברחוב.

מעולם לא הרגשתי פיק ברכיים כזה. כושלת נכנסתי לחדר המתים. על הארץ שכב, גם הוא על הארץ, עטוף דגלים מוכתמים בדם, וריח כבד עמד בחדר. יחיעם. יחיעם שלנו מוטל על הארץ. איך נטש אותנו לחיות בלעדיו, איך השאיר אותנו מוכים ורצוצים, איך הלך והשאיר על פני הארץ את רמה שכה אהבה, ואת השמים שכה הבין לראותם, ואת העצים והפרחים, ואת השירים והנגינות, ואת כל היפה שכל כך אהבו וכל כך ידע ליהנות ממנו, איך הלך מאתנו וזנח את כל זה? […] יחיעם מת, יחיעם מוטל על הארץ ומשמר כבוד לידו.

[…] ולא רק חלל וריק השאיר אחריו, אלא הרגשה שהכול ארעי וחסר יסוד, והקץ אינו רחוק, ושעתך האחרונה מי יודע […] והחיים אין להם טעם, ולא כדאי להילחם על שום דבר, כי אם יש לך שני ידידים […] ונרקמת שלישיה כזאת, יזהר – שמעיה – יחיעם, שלושה שהם אחד, ובוקר אחד צריכים יזהר ושמעיה לעמוד מיותמים באחת מן הפינות שבאותו בית […] מרוקנים ומנוערים [??], מיותמים ומבולבלים ויחיעם אין עמהם אם אפשר שיקרה כזאת, אם אפשר שיאבד ליזהר ושמעיה, שיאבד להם יחיעם, ואפשר שרמה, מקור השמחה והעליצות תכרע על הארץ ותבכה את יחיעם ושאנו נשב איתה ונראה את שמעיה ויזהר עומדים ערירים בפינה עד שהראש מתפלץ מכאב וצער – מה טעם שתילחם על דברים שאת אוהבת ואהבת אותם כשהחבורה הייתה שלמה?¹⁶³

דבר מן ה־19 ביוני דיווח כי “רבבות ליוו את יחיעם וייץ למנוחתו”, ותיאר את מסע הארון בפרטי פרטים. בירושלים אף הוכרז ביטול מלאכה כללי. אין צורך לומר שאף עיתון לא ציין את נסיבות מותו של יחיעם. לימים התברר שמשפחות ההרוגים האחרים בפעולה, שהוגדרו אז כנעדרים, לא ידעו במשך זמן רב מה עלה בגורלם.¹⁶⁴

לפי דיווחו של גביש, שרון ויץ, אחי יחיעם, הוא שהביא אותו במכוניתו לנקודת היציאה במצובה. הוא גם זה שנסע אחרי הפעולה אל הגשרים, מצא את גופתו של יחיעם מתחת לאחד העצים וראה בשטח חלקי גופות. “היו כאן אנשים אשר עלו השמימה כמו אליהו הנביא,” כתב חיים גורי בספר המשוגע.¹⁶⁵ “הרכבת חיפה בירות לא תיסע כמה ימים.”

נעמי מספרת שיזהר לא בכה בקול, לא במות אביו ולא במות אחיו הבכור. אבל מות יחיעם הוציא ממנו פרצי בכי עזים וקולניים. ישראל, שהיה אז בן ארבע, עדיין זוכר את הבעתה שאחזה בו כשהתעורר בבוקר למשמע אביו הגועה בבכי. הוא אמר: “סבתא, את שמעיה נחזיק חזק ולא ניתן לו ללכת לגשרים שלא חוזרים מהם. נשאל אותו: שמעיה לאן אתה הולך? ואם יאמר לנו שהוא הולך לגשר, נחזיק אותו, כולנו, ולא ניתן לו ללכת” (יומן נעמי, כ' בתמוז).

זה היה הרגע שבו איבד יזהר את אמונו במנהיגים ובצדקת הדרך. לראשונה הזכיר את העקדה. בהקדמה (המאוחרת) לספר המכתבים של יחיעם כתב יזהר (עמ' 5):¹⁶⁶

גם זה: שלעתים, לאחר עבור זמן, מכרסמת שאלה שנדחתה כל הזמן – האם מעיקרו לא הייתה דרך אחרת, למנוע או לעקוף את שפיכת־הדמים: מי יוכל להבטיח היום כי פעולה זו או אחרת אמנם חובה היה שתהיה? אם רעיון אסטרטגי שעלה בדעת מי שעלה, להראות לאנגלים כזאת וכזאת בפיצוץ הגשרים, היה עד כדי כך נכון ונבון שמוצדק היה לקדשו בדם? אינני יודע אם יש מישהו שיודע לעשות חשבון כן או לאו; חשבון נטילת חיי אדם לעולם הוא לאו; אבל טעם ההיאבקות על מה שאתה מאמין בו הוא לעולם הן. מלבד מה שכל חשבון מחשבונות העולם יש והוא מגיע למקום כזה שבו אין חשבונות, ושמי שעושה שם חשבונות – לא רק את חשבונו הוא שולל אלא מפסיד ערך עצמו. והרי זו כנראה דילמה ללא מוצא.

יש דבר מרושע עד לב השמים בכל עקדה שהיא; אבל, דבר עלוב מזה הוא להימלט ולהציל לך את עורך. מכל מקום – זה תמיד נשאר ללא שינוי: שפלוני בן פלוני נעקר וחייו נקרעו, ומהותו החד־פעמית לא הוגשמה, והשאיר אחרי קרע לא ינוחם בעולם ובלב אוהביו, קרע שצועק עוול, עד ששום מאזנים לא יישאו יחד – הפסד יחיד מזה – וזכיית כלל האומה מזה: אין שום שיווי־משקל.

את ההקדמה הראשונה לספר סיים במלים אלה:

משהו כזה המצטרף לבסוף לצעקה אחת, צעקה מרה, שעולה וזועקת ומספרת על ארבעה־עשר בחורים שהלכו אל הגשר, אותו גשר אומלל, שאומרים לנו שכה חשוב היה ללכת אליו, על בחורים צעירים, כולם יקרים, כולם אין כפרה על חייהם הקצרים, על דרך שנכרתה ממש במקום שהבטיחה גדולות – צעקה מרה שאין לה ניחומים, שאין לה השבחה, אם לא, אולי, בזאת שתבוא הצעקה זו בלבבות של צעירים אחרים, טובים ויקרים, שנכונים ללכת, – ואף הולכים היום כשקול לבם קורא למלחמת עמם – בדרך שהלכו הללו, צעקה מרה, עד לשמי שמים, על עוול, על חיים שתמים בטרם מועדם, על חלל שאין לו מילואים – ותפרכס בהם הצעקה הזו, ותכה הד של אמת.

בהספד “לזכר יחיעם” שהתפרסם בדבר בי"ז בתמוז תש"ו, במלאת חודש לפעולה, יזהר נמנע מהפגנת כאב אישית, והסתפק בתיאור דמותו המלבבת של יחיעם: “אותו יחיעם שידע להלך עם כל אחד בדרכו, לדבר אל כל אדם בסגנונו, עם נהג כלשונו ועם פרופסור כלשונו, להתחפז עם פוחזים מכאן ולעשות ימים ולילות במשימה אחראית, במעבדה או בשדה, מכאן.” הוא סיכם את מהלך חייו הקצר של ידידו־כאח־לו בהכרתו של יחיעם שהכלל קודם לפרט, ושוב הזכיר את הביטוי שעתיד להופיע אצלו ביחס לכל מלחמה ממלחמות ישראל – “עקדה”, כאן – עקדה מרצון:“בכל אהבת החיים השוקקת שבו, בכישרון הזה ליהנות לדעת ליהנות מן החיים, על אף הכול, למצותם ולגלות כל נוי במקומו ולהפריחו – כל זה קיפל יחיעם והכניעו להכרה, שחייב אדם לקחת עצמו בידי עצמו, ולצאת מדעת אל אשר יצא, ולעקוד עצמו בידי עצמו, ולפשוט את הצוואר, ולהיות לקרבן, ושלא יהיה שם איִל לתמורה, כי אין איִל לתמורה, ואולי לנו, כי דם עולה רכה זו, ועולות רבות שכמוהו, עדיין כה רצויות הן לארץ רבת תלאות.”¹⁶⁷

בסיפור “דרך גשומה” שנכתב חודשים ספורים אחרי נפילת יחיעם, והמוקדש כולו לתחושת מותו הלא־נמנע, מתאר יזהר את הפצע שלא נרפא ולא יירפא. יש כאב גדול, הוא אומר, ותרופה אין לו. ויש אימה והיא במלואה. די במראה מטע זיתים כדי להעלות את “אותם זיתי הלילה שבסופם הגשר והדרך שצפוּן בה סיומה התכוף המוחלט, וגם אגב, הטיפשי, במחילה מכל מי שיש לבקש ממנו מחילה.”¹⁶⁸

לרגע מצטייר הקרבן כהרף־עין של התעלות ושל הפריה (עמ' 117), ונדמה כאילו היציאה ל"פעולה" היא שתגאל מיום הקטנות: “ולעומת זאת יפה לו לאדם להיות נמשך ובא אל מקום שכל־כולו כה שוקק ורוצה בו, […] משל לאותו שוט זעיר ופעוט ושמח הצף למלא יעודו מוקסם בתוך הריר, אלה ימים של פלא, לקראת זו הביצית הממתינה לו נרגשת, מאושר למלא צו חייו, כל תוכן חייו, לבוא ולהביא חייו קורבן מפרה, ונפעם ונפוג עומד על גביו העולם כולו, גוחך, מאושר ונעשה יפה לשעה אחת קלה!” אבל קרקור הצפרדעים המתגבר מעיד ששערי שמים נעולים.

ליחיעם ברור דבר אחד, שאם מחר יצאו “החבריה” – הוא לא יוכל לשבת בבית (עמ' 118). “אם הם לא יקראו לי – אלך אני אצלם. אם הם ידחו אותי – אחזור ואבוא שנית. אם יאמרו לי שאינני צריך ללכת – אומר שאין זה עסקם. ואם גם אדע ידוע אני לי בתוכי שאינני חפץ ללכת – אשוב ואומר שאין זה עסקי, כי באמת אינני צריך, ובאמת אינני חפשי ללכת, ובאמת כך – אלא שאני אלך. ואלך.”

ולבו מנבא לו את מותו: “ואם תשאל אומר לך עוד: כשנלך כולנו, באותו ערב ובאותו לילה, ובאותה דרך שנלך – אני, מסתבר, לא אחזור. מניין לי? ברור. לכאן נושבים הדברים. אלא שאל תהא חושש – אתה שומע – לא צריך!”

לימים תחזור תחושה זו בקובי החבלן ההולך אל מותו בימי צקלג.

והרֵע, היה בלבו לומר לו, והתפרץ מלבו לומר לו, וגם כמעט שאמר לו – לולא בהתלהבות אפלה פתח אותה שעה הגשם והחל קולח שוטף והשניים נדחפו לרוץ. האם התכוון לומר לו את מה שנזדעק בתוכו בתחילת הסיפור, שהקרבן הוא טיפשי, “במחילה מכל מי שיש לבקש ממנו מחילה”?

לא רבים התייחסו ל"דרך גשומה", גם מפני שיזהר סירב לקבץ את הסיפור בקובץ מאוחר. בין המעטים שעשו זאת נמצאו ראובן קריץ ואוֹרי קריץ בספר סיפורי הקיבוץ, שראה אור ב־1997. בפרק “אפּי־לירי ומופנם” הם דנים באמצעות רשמים אינטואיטיביים בספר בפאתי נגב מ־1945 ובסיפור “דרך גשומה” מ־1946. לדעתם, שתי היצירות עומדות “בעימות ודו־שיח עם תחושת היחד” (עמ' 312) מצד אחד, וכ"איפיונו של דור ושל עולם גדול בתוך קטע קטן" (עמ' 316) מהצד האחר. המחברים לא ראו את הזעקה הצפונה במילה “טיפשי”, שיזהר חוזר עליה בראיון לאילת נגב, בידיעות אחרונות 29.11.1996, בשם “ס. יזהר מיואש”, ובפרק המקביל בספרה (עמ' 275): יזהר לא התאושש עד יומו האחרון ממותו של חברו, אחיו, יחיעם, “בפעולה מטופשת, כדי להראות לאנגלים.”

ב"סיפור שלא התחיל" מ־1963, יש התייחסות כאובה למות שניהם, ישראל ויחיעם. כדרכו של יזהר בסיפור המרגש הזה, הוא עושה זאת דווקא בהתחמקות “מבודחת”, נוסח – על מה לא נדבר פה:¹⁶⁹

מה בעצם רציתי לספר לך היום? כולי מלא בדיחות־הדעת. לא נספר שום דבר מסתחב ונפסח על מה שכמעט ובא לפי ובוא נימנע משום דברים קורעי לב. טוב? מוחק ולא אספר מה שכמעט והתחלתי, ממה שממתין בתחתית הלב ימים כה רבים. וגם לא אספר על אחי ועל האופנוע שלו, ועל הדרך שחשב להספיק, כשרץ, ביום ההוא. נספיק, נספיק, אמר לאחמד זה, או שמו חסן, שרכב עמו מאחור, נספיק לפני שההיא תעבור, אמר ולא הוסיף עוד, ולא יוסיף, לא הוא ולא אחמד או חסן, ולא הוסיפו ולא שבו עוד הביתה כי אם הושבו, איש אל ריצפת בית אמו לשכב שם עטוף סדין ונר דולק למראשותיו ואמא חנוקה סופקת כפים. נכון שנפסח ולא נספר בזה היום? ימתין זה עד בוא יומו. מי יתן ולא יבוא.

[…] וגם לא על יחיעם אצל הגשר, כשהלך עם רעיו, אלוהים יודע למה דווקא, והלוא יכול היה ללכת לקונצרט ולשמוע את מוצרט אשר אהב, גבוה מכולם, רוטט כמיתר, ועד הכדור הראשון אשר ספג בטרם עוד אמר מלה, ועוד רצו נושאי חומר הנפץ אל מסד הגשר והתפוצצו עמו והפכו אבק־אור ועלו אל הירח שזרח אותה שעה במלואו, כפרח מלא מעל צמרת הבוסתנים וההרים. ואיננו. ולא תראה אותו. ולא תוכל להכירו. ולא תשמע שריקתו הולך ובא קרב מעומק הרחוב לקראתנו, לבוש כמו שהיה יודע, מיוחד לעצמו, תמיר, יפה, עצוב, אבל מחייך, מתרונן מאהבה, חי כאן ורחוק מכאן, הולך בינינו וכבר איננו. נכון שלא נפתח בכלום הזה?

זהו רגע של הארה, שבו מתגלה ליזהר הגבול שסיפור יכול להגיע אליו: “על הנחוץ ביותר, על האוכל ביותר – לא אוכל לספר. הוא הדבר עצמו ולא סיפורו. ואתה הלא יודע שסיפור הוא דבר עשוי ממשהו ולא המשהו עצמו (לא כובד הגשר הנורא שמועף, כי אם אולי אותו פרח גדול וצהוב ועצוב, שהירח היה כמוהו).”

ואז הוא מתאר את עצמו:

משתמט לכאן ולכאן, מדעת ושלא מדעת, ומתחמק, כדי להפחית כאב והכאבה, חצוי בלא להודות ואפילו אם היטב מודע ויודע, בורח לכל רוח ובורח מפני כל רוח, ולא עולה בידי. […] הדבר עצמו, שאיני יכול לספר אלא לבכות. אני קולי ייחנק בדברי ואתה תבכה אתי. נניח, אפוא. היכן היינו עומדים?

במחצית השנייה של 1947, בשעות הפנאי המועטות שנותרו בין ההוראה בגימנסיה ביום, השירות בהגנה בלילה ושאר מטלות היום־יום, הכין יזהר את ספר מכתבי יחיעם לדפוס. בשבילו כתב את “המסע האחרון” המתאר את שאירע מרגע יציאת כוח הפלמ"ח לפעולה, ועד פיצוץ הגשר ומות יחיעם וחבריו, ובמקביל כתב את “בטרם יציאה” שבו מספר יזהר ליחיעם את הליכתו למותו.¹⁷⁰ שני הסיפורים יצאו לאור במהלך 1948, הראשון בספר המכתבים (בחתימת י.) והשני (בחתימת ס. יזהר) בשנתון דבר תש"ח שנקרא במבחן קרבות בעריכת זלמן שזר. שני הסיפורים נכתבו כשהאנגלים עדיין שלטו בארץ, ואף כי שלטונם כבר היה בדמדומיו, עדיין הייתה הפעולה בגשר א־זיב מחתרתית ונתוניה שמורים לשותפי סוד; אסור היה לציין שמות מקום ושמות אנשים, ואלו אמנם נעדרים משני הסיפורים,¹⁷¹ ומוחלפים במשורה בשמות “גנריים” – “אליהו”, “רינה” וכו'. הטיוטות הראשונות של שניהם משותפות, ונכתבו באותה מחברת. רק בהמשך הופרדו.¹⁷²

הסיפור הראשון הוא כנראה הסיפור הלא־ספרותי ביותר שיזהר כתב. הוא כתוב במשפטים לא־ארוכים, במילים יומיומיות ככל שהיה מסוגל, והוא מפרט כרונולוגית שלשלת אירועים המסתיימת בכישלון, פיצוץ ומוות. הסיפור השני קרוב יותר לשירה מאשר לסיפור, ולכאורה לא קורה בו דבר: קבוצת בחורים בהמתנה לפעולה. ובשניהם יש דבר שחזר ונשנה בכל מה שכתב יזהר על הלילה ההוא: מסגרת הזמן היא בין שקיעת השמש לעליית הירח. שקיעת השמש כסוף החיים, ועליית הירח כעליית הנשמה השמימה.

“בטרם יציאה” הוא מאמץ לדחות את האסון, להקפיא את הזמן, להישאר במצב של טרום־יציאה, טרום־אסון. משפטי הפתיחה לסיפור הם מהיפים שיזהר כתב: “כשתרד השמש והויית בין־ערביים תצא לשדות, ותגיע שעתם של אלה לומר דברם, ותקוּם בעולם התרגשות שאין לה אחיזה, שתיעשה אז כל־כך כל־כך כמין התפעמות שכזו, שאין לה שם, ואשר כיון שכך, מסתבר, אין עוד כאן אלא כמחצית השעה עד היות החושך. וכשיהיה חושך נעזוב את המקום ונצא לדרך. הפעם אין ספק שנצא, ולא תהיה עוד חרטה.”

באותה “מחצית השעה עד היות החושך” לוחש מספר מעלה־באוב יזהר באוזני יחיעם, שנייה אחרי שנייה, את שעובר עליו. תחילתו ב"הרחיק מבטו עד חרטומי נעליו: נעליים גסות, שמכבר לא ננעלוּ, ושעל־כן היו מלבבות את הרגל בהרגשה מיוחדת, שיש בה עדיין מאותה שמחה דרדקית מוגנבת על נעלים כה גבריות ואמיצות, על סבר פשוט ונוקשה לתוכן כה מדגדג"; אמצעו “מקום חשוב בתוככי היכל השעות הגדולות והרבות הידועות: הללו שחולמים בהן על שעות רבות וארוכות יותר, עשירות יותר ופוריות יותר”; וסופו: “חישוב של מה בכך, ואתה נוכח שאין לך בכלל מה לסכם.”

“אותו בחור רם” הוא יחיעם – גבה קומה, כאביו, ובעיני יזהר “כתומר רענן”.¹⁷³ לכאורה הוא צבר קשוח, לוחם, אבל הבחור הגיע הישר מגנסין: “בחור חיוור ורם קם בכרכי הים/ קם וטרה־לה־לה־לה… קם וטרו־לה־לה־לה…”¹⁷⁴

ההיתוך הזה, הצירוף הבלתי מתחבר הזה של החברמן עם התלוש, ושל האחד משלנו עם האיסטניס, מי שבמקום ללכת לגשר היה יכול ללכת לקונצרט לשמוע את מוצרט אשר אהב – הוא יחיעם. ואין לו מנוס אלא ללכת: “תדע כי בשעה שמבקשים איש – עליך תמיד יפסחו.” ו"פעם־אחת־אצא־גם־אני."

סך כל הלוחמים שיצאו לפעולה היה 46, ועל חבורת הפיקוד שלה נמנו המפקד, נחמיה שיין, יחיעם, המשקיף מטעם פיקוד הפלמ"ח, יוסוף המשקיף השני וזהרה לביטוב, החובשת הצעירה. בהיררכיה הפלמ"חית היה יחיעם בכיר מנחמיה – שהיה חניכו בקורסים שעבר – אבל בפעולה הזו היה נחמיה המפקד. ההכרות ביניהם הייתה מנוער – חלק מילדותו עשה נחמיה בבית הכרם. גם זהרה הייתה בת שכנים של קרובי משפחה ברחובות. בחייו “האזרחיים” היה נחמיה מסגר בעין־חרוד, ויזהר מונה בו את תכונת התכונות האהובות עליו בגבר, עד כדי כך שהוא קורא לו אליהו – ממשיכו של אליהו הרשקוביץ הזכור לטוב:

יש ידיים ויש ידיים. הנה לפניך יד של אליהו. יד בריאה של פועל. יד כזו שכבר אחזה ואחזה רבות ושונות, גם טוריה גם צבת, יד מחוספסת המשכילה לבוא במפתח נכון אל בורג סרבן עד שיציית, יד אמיצה התופשת ומובילה בתבונה פעם פרדות סרבניות ופעם טרקטור מגושם, יד סדוקה וחררה, שגבה מצמיח תבן, ואצבעותיה גופניות וקצרות וצפורן זו וזו חבולות, יד גדולה וכבדה, וגם ביישנית, ופעמים, כשילד אחוז בה באמונה, או, למשל, כף רכה אחרת של בחוּרוֹנת, אין כמוה אז יד גבר ביישנית, יד שמעלה על לבך ניחומים רבים ומוצקים, ושורות נאות ומגודלות של סלק –

שני המפקדים יושבים זה אצל זה, נשענים לקיר חדר האוכל (של קיבוץ מצובה) – ממתינים לטקס “התה האחרון” שלפני הפעולה. רגעים כאלה, של סעודה אחרונה, של מילים אחרונות, של יציאה לקרב הרואי, רגעים מיתולוגיים, רגעים אפיים, הראויים לטקסט הולם – אבל כמה קל לקלקל הלימות זו ביבשושיות החילונית של ארץ־ישראל העובדת, בסלידה העמוקה מן המליצות הנפוחות של דור ההורים (ועוד תבוא לימים סצנת היציאה לקרב האנטי־הרואית בימי צקלג). חלק ניכר מן הסיפור קיים במתח בין הרגע הגורלי, הנורא, הקרב ובא, לבין החולין חסרי הפאתוס שמסביב.

יש כל מיני פתיחות של שירים. פתיחות עזות ופתיחות מתמלמלות. ויש גם מלים קלות, אוטובוסיות, שמכנפות להן בתמימות אדוות קלות ונוצתיות כהתגלוּת פתאומית, אגב ריצת יום־יום, של אור שמש על עץ, ועוד יש שנוטלים ואוחזים בנערה בשתי זרועות ונושקים לה אמיצות ואומרים לה חידוד של גבר האומר חידוד לאשה. ויש פעמים שלפתע יודעים את אור השעה, ורואים קצת מעבר לרגע האחד, ורואים כיצד פרח נפתח וכיצד יחיד וענוג הוא הרגע, ועוצמים עינים, ונחפזים לטפס במגדל שבאויר, ושוכחים הכול עד כדי שרגל משתבשת ברגל […]

ובצורה יותר ישירה ובוטה: “ומישהו עוד יתלהב לשנן פסוק יפה שאומרים אותו לפני המוות, תחת לשווע חזק: חמורים! מרמים אתכם! אל תלכו! איזה מולדת, מה מולדת, יהרגו אתכם נפש.”

בין סיפוריו של יזהר ניכר “בטרם יציאה” בעיקר בפוליפוניות שבו, ביכולת לדבר בכמה וכמה קולות יחד. יזהר יתעורר מחדש לכתיבה כזאת רק כעבור שנים רבות, לאחר פרסום זכרון דברים של יעקב שבתאי. אחד הקולות, ברקע כביכול, הוא קול הדאגה מן הבאות, מן ההכנות הלא מושלמות, כמו פסקול של סרט המאיים באשר הולך, קרב ובא:

אם אליהו כאן ואם אליהו יוצא אתנו הרי שאין זו הרפתקנות סתם, והרי שזו הליכה שצריכים לה באמת, ושנכון הדבר ללכת. חוץ ממה שיש ביטחון שלא תאבד. […] ועוד ניכר בו, עם זאת, כיצד עדיין לא מש לבו מאותו זיז שהלחימו בקרבי המקלע ושקשה לסמוך עליו כשהלה יתחמם

לא נעדרת כמובן נערה נערית ו"הוויתה הביכורית" (זהרה? היא אכן הוחבאה במיטת ילדים בבית הילדים של חניתה כשהבריטים ערכו חיפוש אחר ניצולי הפעולה), שהמספר מתאהב בה מראייה ראשונה והוא כבר נכון “לחבוק גזרתה ולרדת איתה אל השדות”. ובינתיים, נעלמים רמצי האור האחרונים, שארית הבהוביו, ונהיה חושך. אז עולה הירח, ויוצאים. המשפטים הארוכים, משפטי הלגטו של יזהר הופכים לסטקטו, למשפטים בני מילה או שתיים, להלמות לב, לסוף שממאנים להאמין כי הנה הוא קרב ובא:

יצאו. צעדים. […] ליל קיץ. ליל קיץ. גדרות אבן. מטעי תפוחים. […] מוסיקה של כלות־הנפש […]. ככה. זאת השורה. הולכים. […] נעצרים אצל הגדר האחרונה. שדות החציר. ממטרות דוממות. שקיפות וטל. הירח יעלה. […] ויוצאים אל השדה, רוננים חרש, בלא דעת ברור אם זה משהו שנגמר, או, להיפך: משהו שהנה הוא מתחיל ונפתח.

כתיבת הסיפור הסתיימה בינואר 1948. בחיי כל אדם יש רגעים כאלה, שאחריהם החיים אינם אותם חיים. בליל הגשרים, כל עולמו של יזהר השתנה.

ב־1947 חלה יזהר בדלקת ריאות, מחלה מסוכנת מאוד וממושכת מאוד בימים ההם, כשעוד לא הייתה אנטיביוטיקה בארץ. הוא טופל במה שהיה בנמצא – כלומר בסולפה, ונשלח להתאוששות בבית הבראה במעלה החמישה. תוצאת לוואי של המחלה הייתה שניטל ממנו העונג, המנייריסטי במקצת, לעשן מקטרת. מאז לא עישן יותר.

סיפורי ילדים 1946–1947    🔗

“החשק שלי לתאר דברים הוא מה שמבריח הרבה ילדים, […] תמיד אני רואה לפני רוב של ילדים שלא ימצאו עניין בספר, אלא אם כן יענישו אותם. ותמיד יש מיעוט שמחייך את החיוך הנכון, שקורא את הסיפורים הלא נכונים האלה.”¹⁷⁵

כך ראה יזהר עצמו את הסיפורים שפרסם בעיתוני ובספרי הילדים. עונש, סיפורים לא נכונים.

הוא כתב אותם כי היה מוכרח. כשנבע סיפור מתוכו הוא כתב אותו, ורק אז. אבל הוא לא הגדיר אותם כ"נכונים".

מדוע הסכימו העורכים לפרסם אותם? כפי שנראה, לשני הצדדים היה ברור כי יש בכך משהו חריג, והם לא הפסיקו להתלבט בו.

סיפורים אלה נחלקים לשלוש קבוצות: בראשונה נכללים עשרה סיפורים שנכתבו בשנים 1946 – 1947, ואליהם אתייחס כאן. אנסה לעמוד על הקשר בין יזהר והילדים, או יותר נכון דבר לילדים, שם הופיעו כולם, פרט לאחד: דץ שלנו (25.4.1946), המאורעות בגבעות; או מעשה נורא בגמל (15.8.1946), הדוד יחיאל צד גנבים (7.10.1946), פיפי (12.12.1946), בובקה של חנוך (23.1.1947), גלגוליה של מירי (3.4.1947), רחיצה בבריכה (22.5.1947), טיול חם (07.08.1947, שלושה המשכים), העלאת המיכל (27.11.1947, שני המשכים), השומר בכרמים.

בארץ שררו חשש גדול וגם תקווה גדולה – החשש ממה שעלול לקרות אם יעזבו האנגלים, והתקווה – לזכות בעצמאות. שמונה מעשרת הסיפורים הם כעין פרקי יומן: ברובם דיווח מדויק, בשמותיהם האמתיים של “הגיבורים”, על אירועים שוטפים. ועם זאת אינם בגדר כרוניקה, ואינם מתארים את המציאות עצמה, כי אם את המציאות שעל יד המציאות, כי ישנו בהם הערך המוסף של כושר ההתבוננות של יזהר – כושר הבחנתו בפרטי פרטים המצטרף אל “החשק שלי לתאר”, לבנות מציאות מקבילה. בזאת לא שונים הסיפורים הללו מהנובלות שקדמו להם. אם הם שונים, הרי זה בכך שהדרמות והקונפליקטים בהם פשוטים יותר, מוחשיים יותר, ילדותיים כאילו. הרי הוא כבר אב ואמור להבין לְרֵעָם של ילדים. במקום “האם יתחשב הקיבוץ בטובת הפרט או בטובת הכלל?” בא “האם ימות גור הכלבים או יחיה?” במקום “האם אי פעם אעז לפנות לאהובתי?” באים “איך נגיע ל”גבולות" בלי מורי הדרך?" או “האם נצליח להעלות את המיכל לגג חדר הבטחון?” וכיוצא בזה.

ועוד יסוד משותף לרוב הסיפורים הללו: סיומם הוא אופטימי, מעודד ומחזק את לב הקוראים בזמנים הקשים שהם חיים בהם. הבן הדחוי, המחזר משותק־הביישנות, יכול היה להתבוסס בסיפורי נהי ודווי. על האב הצעיר, מנהל התיכון, הגבר היחיד במשפחה – להשרות ביטחון ותקווה.

ואם סיפורי הילדים נבדלים מן הסיפורים למבוגרים שקדמו להם בסוג הקונפליקטים ובמידת האופטימיות – הרי שבכל היתר הם דומים: עמוסי מילים קשות ונדירות, משפטים ארוכים, משורשרים, רוויי תיאורים ומעוטי עלילה, ואחד מהם (“המאורעות בגבעות”) אפילו כתוב בנוסח זרם התודעה.

יזהר שלח אותם לדבר לילדים, קצת מפני שהתבייש בנושאים כה פשוטים, בלתי הולמים, כך סבר, לסופר השואף לפסגות (ישראל שמע אותו מסרב לתת לידידת משפחה את הקובץ לבני הנעורים ששה סיפורי קיץ בנימוק שהוא “בוסר”), וקצת מפני שקיווה שקוראיו הצעירים ימצאו עידוד ונחמה בימים המתוחים ורוויי הפחד. עוד ניווכח שחוסר הביטחון שלו באיכות יצירותיו ומאמריו גרם לו פעם אחר פעם, במשך כל חייו, לפרסם רבים מהם מעל במות נידחות. את הסיפור הראשון בסדרה, “דץ שלנו”, שלח ליצחק יציב, העורך והמייסד של דבר לילדים, וביקש ממנו לפרסם אותו בשם בדוי, עד כדי כך התבייש בו. יציב תפס מיד מה לפניו. תשובתו ליזהר מ־3 באפריל 1946 מסבירה ללא שמץ של העמדת פנים מדוע החליט לפרסם את הסיפור, ובשם ס. יזהר ולא בשום פסבדונים:

הפסבדונים שאתה רוצה להשתמש בחתימה מפריע לי להציגך בפני קהל קוראי. על כן אמרתי לשדל אותך שתחתום בשמך המלא ס. יזהר. ועוד טעם לי בבקשה זו. ברצוני למשוך ל"דבר לילדים" כוחות חדשים מקרב הדור הצעיר. אחשוב לי לזכות לפרסם את שמך בין המשתתפים ויהא בזה משום כוח מושך לסופרים צעירים.

כיצד חשב יציב להתמודד עם הקשיים שמציב הסיפור בפני קוראיו? פתרונו אינו מצביע על הערכה יתרה לקהל הקוראים הצעיר: “אני […] מוצא לנחוץ ללוות אותו בכמה מילים, לעורר את תשומת לבם של קוראי אליו, קוראים הרגילים לקבל כל דבר כשהוא לעוס ומוכן לעיכול ללא שימוש יתר בכלי העיכול.”

עם קהל היעד של דבר לילדים נמנו תלמידי בית הספר היסודי, בגילאי שש עד ארבע־עשרה. ואיך מוציאים לאור עיתון שיפנה לילדים ולבני נוער כאחד? הנוסחה הייתה חלוקה לארבעה חלקים, כדלקמן: חלק אחד נכתב באותיות גדולות מאד, מנוקדות, והכיל טקסטים מהסוג “מן הבוקר עד הערב/ כבר לבשתי חצי גרב” (כיתות א־ב). חלק אחר נכתב באותיות בינוניות, מנוקדות (ג־ד). עוד חלק נכתב באותיות קטנות, מרווחות, ומנוקדות (ה־ו). השאר נדפס באותיות קטנות וללא ניקוד (ז־ח), אם כי את המילים הקשות העדיף יציב לנקד גם עבור כיתות ז־ח. הוא ייעֵד את הסיפור של יזהר לחלק השלישי של העיתון: אותיות קטנות ומנוקדות. אבל “דץ שלנו” והבאים אחריו חרגו מהשטח המוקצב לכתות ה־ו, כי יציב התיר לעצמו לחרוג מהכללים שקבע, והקציב ליזהר את כל השטח הדרוש.

“דץ שלנו” פתח פרק של שתי שנות סיפורים לילדים. חודש וחצי לאחר פרסום “דץ”, ב־16.6.46, כשיזהר היה מן הסתם בעיצומה של כתיבת הסיפור הבא, התרחש “ליל הגשרים” ובו כאמור נהרג יחיעם. הבריטים הגיבו בזעם, ובמבצע שכונה “השבת השחורה” החרימו נשק יהודי וערכו מעצרים המוניים בקרב היהודים. כתגובה לכך פוצץ האצ"ל ב־22.7.46 את מלון קינג דייויד, אחד מסמלי המנדט המובהקים, תוך הרג רב ביושביו. הארץ נכנסה לסחרור דמים והמתיחות הייתה ללא נשוא.

זמן קצר לאחר פיצוץ קינג־דייויד, יזהר פרסם את סיפורו המנחם והמעודד הראשון בדבר לילדים: “המאורעות בגבעות; או מעשה בגמל”. “מאורעות” הייתה מילה טעונה וגדולה באותם ימים – ועיקרה תקריות דמים עם ערבים. חיבורה של מילה זו שבשם הסיפור לשמו השני, ל"מעשה בגמל", מקטין ומגחיך אותה, ומזמין את הקורא למבט רגוע ומפוקח. בסיפור יוצא אבא עם שני ילדיו (בן שלוש ובת שנה) לטיול מחוץ למושבה, ופוגש בדרך ערבי וגמלו. הערבי אינו מאיים ואינו מפחיד. הוא אף מעניק לאב הזדמנות לאמן את בנו בחילופי ברכות שלום בערבית כהלכתה. מי שמפחיד (את האב) ומאיים הוא דווקא הגמל, אף שהוא מוברך ורובץ על הקרקע. הגמל מיוחם, אומר אבא, והוא בלבו יודע עד כמה גמלים מיוחמים הם קנאים ומסוכנים. מכאן נכנס הסיפור לזרם התודעה של אבא, המשתתף לכאורה במשחקים שמשחקים הילדים, אבל בעצם מנסה לנוס מן הגמל. בתודעת האב המצב רק הולך ומתדרדר: הוא נכנס לשדרת אקציות ההולכת וסוגרת עליו, והוא משוכנע כי הגמל קם מרבצו ורודף אחריו. אבל אז מסתבר שהפחד הוא פחד שווא, והסיפור מסתיים במילים: “ואבא, בלב גדול, שהתרוקן כבלון נקוב, הסב ראשו המזיע, וקינח מצחו, ונפנף במטפחתו, וראה שם, למטה, על־יד אותו נפתול דרך עצמו, באותו מקום ממש, את הגמל, אותו גמל בוהק, ניצב עומד שליו, וצווארו נטוי לפניו, מורם, גבוה כאילו כבר גמר אמר בלבו לראות את השמש השוקעת האחרון, להוסיף לראותה ממרומי צווארו, בגעגועים, אפילו לאחר שהברושים והמגדלים, וגם האקליפטוסים ישקעו בחושך ובצל.” רוצה לומר, אנחנו בכלל לא מעניינים את הגמל המיוחם הזה – עיניו נשואות למשהו גדול בהרבה מאיתנו.

יציב חשד שמשהו שהיה צריך להיאמר לא נאמר בחילופי המכתבים ביניהם, וכתב כך ליזהר ב־8 באוגוסט 1946: “חבל שלא כתבת על ראשון ועל אחרון ושיירת משהו לא אמור. לא הייתי רוצה להשאיר סדק של תרעומת ביחסים בינינו, ועל כן מוטב הגלוי על הכסוי.” הוא גם מצא צורך להקדים דברים לסיפור: “אין זה סיפור מן הסיפורים הרגילים שהקורא ירוץ בו בין אם הוא מנוקד או בלתי מנוקד. כאן עליך לקרוא בתשומת לב כל שורה ושורה ולשוות לפני עיניך את התמונה אשר הסופר מצייר ואת האנשים אשר הוא מעצב ובעיקר מה מתרחש בנפשם. משתקרא את הסיפור תיווכח, כי למעשה לא אירעו כלל מאורעות גדולים או קטנים. הרי זה אך טיול אל הגבעות של אב ושני ילדים. ואולם אם קראת בתשומת לב ובהבנה ונוכחת מה רבים וחזקים המאורעות שעברו על האב לרגל הפגישה עם הגמל, מאורעות שהם בפנים, ברוחו ובנפשו של האב. אפשר שהגמל לא נתכוון להזיק כלל ואולם חששותיו של אבא, ההולך בין הפרדסים עם שני ילדיו ואינו רואה מפלט ברגע של סכנה – עושים את ההליכה מאורע גדול. אבא עבר את מקום הסכנה כאילו אמנם אירע דבר איום ונורא. […] גם תיאור הנוף מעניין מאד – כך רואה את הטבע סביבו אדם שראה אור עולם בפעם הראשונה בין גבעות אלה ובבתים האלה שכשהוא רואה אותם מן המרחק באה הרווחה לנפשו.” ויציב, שאינו יכול שלא לחנך, מבקש מהקוראים מכתבי תגובה: “טוב יהיה אם הקוראים יביעו את דעתם בכתב על הסיפור הזה, מה הבינו ומה לא הבינו, וישלחו את ביקורתם למערכת “דבר לילדים”.”

בינתיים, כנראה במהלך ספטמבר 1946, שלח יזהר סיפור חדש ליציב: “הדוד יחיאל צד גנבים”. זהו סיפור מצחיק על בן־דודו המת, מצחיק, אבל רווי געגועים. ומן הגעגועים מוצאים מקלט בלגלוג: “דוד יחיאל, הגדול שבדודים, הגבוה שבכולם, […] סלט שדוד יחיאל מכין – שם דבר הוא, מעשה אמנות הוא.” וגם לסיפור זה סוף טוב: הדוד מצליח למצוא את המערה שבה החביאו הגנבים את שללם, ולהחזירו הביתה.

פחות מחודשיים אחרי כן מקבל יציב מיזהר סיפור נוסף, את “פיפי”, שהזכרתי בפרק בן־שמן, על ציפור ועל ילדה בשם מרגלית ברגר, שהייתה אחת מחניכותיו בכפר הנוער. לימים יופיעו גם חברים נוספים מאותה קבוצה בסיפוריו המאוחרים צדדיים: חנניה נאמן, גילה זלצר, גבריאל כיתאין והנזי. “פיפי” מספר בלי הצטעצעות מיותרת על כנרי הנמלט מן הכלוב, ועל הילדה מרגלית שיש לה אלף סיבות טובות להשאירו בו, לטובתו כמובן. מרגלית קשורה בנפשה לציפור, שהיא המזכרת היחידה שיש לה מהבית, מאביה, שנותר שם… והמדריך יזהר אומר למרגלית, לה, ולכל ילדי ארץ־ישראל הנאבקת בשלטון הזר: “אי אפשר בלא חופש.”

גם הסיפור הבא, “בובקה של חנוך”, שראה אור בסוף ינואר 1947, הוא דף יומן מדוקדק, משפחתי, שהרי חנוך ויץ הוא בן־דודו של יזהר, וסיפור גניבת סוס העבודה של משפחת ויץ בידי ערבים הוא מעשה שהיה. הסוס נמצא והוחזר, וגם כאן הסוף טוב. אבל העורך יציב מנצל את ההזדמנות של קבלת כתב היד לומר דברי כיבושין אחדים באוזני הסופר שלו (11.1.47): “אילו יכולת […] למעט ככל האפשר את המאמר המוסגר בתוך מאמר מוסגר – הרי שסיפוריך היו משמשים דוגמא ומופת לספורים לילדים.”

עד שנכתב הסיפור הבא (“גלגוליה של מירי”) והתגלגל אל מערכת דבר לילדים החמיר המצב בארץ, ומהאחד במארס ועד אמצע אפריל הוטל עוצר על חלקים רבים ממנה. קשרי התחבורה והדואר השתבשו. נוצר מחסור במצרכים ובחומרי גלם, כולל נייר. בעשרה במארס, התאריך שבו שולח יציב את מכתב התגובה ליזהר, נדפס העיתון דבר על דף אחד בלבד. יציב מתקשה לשלוח הגהות ליזהר, ומציע לו לקיים את הקשר עם המערכת באמצעות יצחק יעקבי, כתב דבר ונציגו ברחובות. אבל גם מצב עניינים זה אינו משכיח ממנו את המטרה שלמענה הוא מפרסם בעיתונו את סיפוריו הקשים והלא־ממש־מתאימים של יזהר: “השאלה היא מה יהיה בעתיד. הן תעמוד בפני הוצאת עוד ספרים. הריני מקדים ואומר לך – התייעץ אתי ונעשה זאת ב”עם עובד" ואסלק ממך את המו"מ הישיר עם ההוצאה עד שהדברים ילכו במסלול מישרים."

בגלל קשיי התחבורה לא זכה הסיפור להגהות. כתב היד של יזהר בלתי קריא, ובהעדר הגהות נדפס הסיפור בשגיאות מזעזעות. בחמת זעם כתב יזהר ליציב (18.4.47): “ידעתי גם ידעתי כי סיפורי לילדים קשים המה, בצורתם, בשטפם ואולי גם בשפתם, אך הפעם הגדשתם אתם את הסאה כשהוספתם נופך משלכם בשגיאות־כתיב, ובשיבושי העתקה – עד שמי שמתכוון לקרוא בלב שלם חתחתי־שפה־ותוכן שלי היה צריך, חוששני, לומר נואש […] והשיא הוא בשיחה בעמ' 402 טור ב' למטה: קרא ותראה כי מתברר שהאתון היא אשתו של מוכר התמרוקים החדש! – רחמנא ליצלן: תֶבֶל שכזה בעיתון ילדים!”

ומה הפתרון שמציע יזהר ?מכונת כתיבה! יציב - הב לי מכונת כתיבה!

באותה תקופה מכונת כתיבה הייתה הרבה מעבר להישג ידו 25) לא״י, לפי מודעות בעיתוני התקופה). הוא יחזור ויבקש זאת עד שנת 1951 )כלומר, עד אחרי כתיבת “השבוי”, “חרבת חזעה” ו״שיירה של חצות"(, אז הוא כבר יכול להרשות לעצמו לרכוש את מכונת הכתיבה הראשונה שלו (אם כי הוסיף לכתוב בכתב יד).

“גלגוליה של מירי” הוא אחד הסיפורים “האפיים” הבודדים בין סיפורי יזהר, כלומר, סיפור המתרחש בפרק זמן גדול משעות אחדות או ימים אחדים. אפוס של חמורים, כי גיבורת הסיפור היא האתון מירי – שיזהר מקפיד לכנותה “חמורה”, חמורה לבנה. זהו הסיפור היחיד שבו יזהר מסכם את חלוף הזמן במשפט: “אחר־כך עברו שנים, לכל הפחות עשר שנים.”¹⁷⁶ הסיפור נפתח בדיון מעמיק בחמורים למיניהם – נושא חביב על יזהר החוזר ומופיע אצלו גם בסיפורים אחרים, ומובן שמפורש בו כי חמור קטן עוד יהיה חמור גדול וכיוצא בזה. סימנים רבים מצביעים על כך שהסיפור הוא מסיפורי רֶמה סמסונוב, אלמנתו הטרייה (אז) של יחיעם, ואחיה אורי, מחדרה. על לב הסיפור הזה חזר יזהר ב"סיפור שלא התחיל" ובמקדמות ובצלהבים, אבל בשום מקום לא סיפר אותו בברוטאליות שכזו. החלק הטוב ביותר ביומם של רָמָה ואוריאל הצברים, הוא רכיבת הערבּית לפרדסים על חמוריהם, ושיאה – הפגישה הלבבית עם עבדול עזיז וחסן בנו. רָמָה ואוריאל הם צברים, יהודים חדשים ממשפחת האדמה; אנטי עירוניים, לא מתבשמים חלילה ולא יושבים בבתי־קפה. השנים חולפות, כאמור, הפרדסים נעקרים ומחולקים למגרשים קטנים. גם האקליפטוסים נעקרים, והחמורים נמכרים. ויום אחד מופיע ברחוב המושבה קרון של רוכל תמרוקים, קרון ורוד, עם עציץ ג’רניום בחלון ו… טומאת הטומאות – וילון. הבורגנות העירונית הסלונית במלוא כיעורה. הקרון נהוג בידי זוג “יצורים”, ולחרפה זו רתומה מירי הזקנה שלנו! אחד ה"יצורים" מצליף במירי בשוט, ורָמָה מצליחה אך בקושי לרסן את אוריאל, לבל ירסק אותו עם קרוניתו. את מירי מציל, מי אם לא – עבדול עזיז הזקן, בן בריתם של רָמָה ואוריאל: “ובאמת, עוד באותו שבוע גופו, ובדרך היורדת אל בין הפרדסים […], אפשר היה לראות איך ערבי זקן אחד, כמוש וצפוד, רכוב על אתון ישישה, מצהיבה מרוב זוקן, ושניהם בדלים מן הכול בחשיבות חגיגית וברצינות של טכס, עושים דרכם חרש, וסבבו ועקפו אל דרך החול, בעוד הכול שטוף בחופזת יום־יום מאובקת, ובעוד מעבר לנפתול הנתיבה, שמה, מציץ דבר אחד שאינו ברור כל צרכו וממתין עד בוא עיתו. “מירי סרה מן הכביש אל דרך החול וחוזרת אל מקומה הנכון: ארץ־ישראל הערבית, הישנה, זאת שהייתה כאן לפני ה”יצורים” מוכרי התמרוקים. היא סרה מן הדרך החדשה שמי יודע מה יבוא ממנה.

כעבור פחות מחודשיים, ב־22 במאי 1947, מתפרסם בדבר לילדים הסיפור “רחיצה בבריכה”, הידוע שבסיפורי הילדים של יזהר והקריא שבהם. זה סיפור מרגש שבו המספר־הנער יזהר כמעט אחראי לטביעתו של חבר בבריכת השקיה שבפרדס, סיפור על אחריות, “חינוכי” מאוד וברור למדי. ואולם יש בו כמה וכמה מוטיבים חוזרים שכדאי להתעכב עליהם. המרכזי ביניהם הוא הקונפליקט “חובה מול חופש”, והוא מופיע כבר במשפטי הפתיחה המתארים את אורח חייו אז ואחר כך: התחמקות מאמא ומהחובות שהיא אוכפת עליו אל ה"חופש", ונקיפות מצפון לעת דמדומי ערב.¹⁷⁷

ואני הייתי חומק מפני מבטיה של אמא ומתגנב ובא אצלו. אז היינו הולכים יחדיו אל הבריכה. טעמים משלה היו לאמא שלא לתת לי ללכת אל הבריכה, אך הטעמים שלי ללכת היו כה מושכים את הלב עד שאי אפשר היה לעמוד בפניהם. מיד היה העולם כולו בטל: השיעורים, הבית, הגינה שיש לעודרה, הקישואים שיש להשקותם, הספר שבאמצע קריאתו, מוסרה של אמא – והייתי יוצא עם יואל חברי אשר אמו שלו, משום־מה לא הקפידה על לכתו אל הבריכה, (מה שהוסיף נופך לעין הזעומה שנתנה אמא בו בחברי יואל). ואפילו אם לפעמים, לפנות ערב, בין אור לחושך, הייתי מהרהר חרטה ולבי נוקפני על הצדק שבדברי אמא, עתה, בשעות אחר הצהריים, כשהיה שורק לי – הייתי פורץ ויוצא אליו, – עד שאין ספק כי גם חומת נחושת אילו הוקפתי הייתי פורץ ובוקע: לבריכה! […] משעולי חול זהובים, רכים טובעניים, שהולכים בהם יחף וצורבים את הרגליים, ומתמוגגים ממשב רוח קלה שבקלה, שקופה כמעט, הלוחשת ואומרת בשטף: חופש, חופש, חופש!

יואל חברו, כישראל אחיו הגדול, בקיא וידען, מסתדר, חי בעולם ברור של “הלכות” (מילה המסמלת בעיני יזהר את כפיית החברה על היחיד), ויודע בדרכו ה"נפתלת" לעקוף אותן: “אין בקי בהלכות בריכות ובעליהן, אורחותיהם ודרכיהם, מיואל חברי. אין זריז ונפתל ממנו, יודע הוא להשמיע קול יללת תן במין גאוניות כזו – עד שאינך יכול אלא להעריצו. יודע הוא לחמוק בעד פרצות של פרדסים ולזנק מעל גגות של בתי אריזה, ולדבר ערבית, ולהצחיק אנשים, ולהתפתל כה וכה, עד שאינך יכול אלא להיגרר אחריו בנשימה עצורה” (עמ' 10). יואל מבצע “מעללי גבורה” כאלה, עד שחברו יזהר מרגיש חובה להתחרות בו במגרש שלו, ודוחף את חברם השלישי צבי בבגדיו למים. משובת נערים – שכמעט מסתיימת באסון, כאשר צבי צולל כאבן ממש ליד פתח המוצא של בריכת ההשקיה ונשאב אליו: “אני הֵמַתי את צבי ואני אנא¹⁷⁸ אני בא. וכבר היה כהרף־עין שרציתי ליטול ולנוס אל ההרים הרחוקים, ולחדול, ולא להתפרנס שם אלא מעשבים ומשוד־דרכים כמין נזיר קודר ומְזָרֶה אימה” (עמ' 17). המספר אינו מתאושש מהאירוע גם לאחר שמתברר שצבי ניצל. הוא מוצא נחמה בשורת עצים מולו: כמה ברושים בשורה אחת מאובקים מאוד, וגם אקליפטוס אחד גדול. “הכרתי בו מיד ידיד. ידעתי כי הוא מפלטי. ניגשתי אצלו בפיק ברכיים. התרפקתי על גזעו העבה וחיטטתי בו בצפורני. זה היה כואב, אך הכאב היה דווקא נוח למדי. מתקבל מאוד על הדעת. […] ולבסוף תפשתי עצמי חורט בציפורני אגודל ואצבע על קליפת האקליפטוס, כמי שחותם על כתב שבועה, ולא רציתי למוש ממקומי, מגזעי הטוב והמחפה” (עמ' 18). האם הוא מנסה להשתלב בחברה באימוץ דפוסים שאינם שלו, והיא פולטת אותו מתוכה? האם משום כך העצים הם מפלטו? ועוד נקודה למחשבה – שלוש אמהות יש בסיפור: אמו של יואל, שאינה מתנגדת להליכתו לבריכה, משום שהיא סומכת עליו, או שלא איכפת לה (ומכאן העין הזעומה שנועצת ביואל אמו של המספר), מכל מקום, היא שיחררה את החבל. אמו של צבי – נער ממושטר שכולו דוגמה להתנהגות ראויה, “נער ששעון לו ומסרק לו ותלמיד הוא למופת” – חַרדָנית. ואילו אמו של יזהר אינה דואגת ולא חרדה, אלא מציבה בראש את החובות: השיעורים, הבית, הגינה, הקישואים, הספר והמוסר. ובאמת, כל מה שהיא מעוררת בבנה הוא מוסר כליות ורצון עז לפרוץ החוצה.

יומיים אחרי פרסום “רחיצה בבריכה” מת יציב. לדבר לילדים התמנה זמנית עורך חדש – יצחק אבנון. עד מות יציב היה אבנון “העורך המדעי” של העיתון, מחבר אנציקלופדיות וספרי מדע בדיוני לילדים, שהבולט בהם הוא “הטיסה למאדים” (הפרופסור המטורף ובן השכנים הקטן יושבים בו על זנב הטיל שבמרתף וטסים למאדים). סדר וניקיון היו חשובים מאוד לעורך המדעי, וסיפורו החדש של יזהר פורע סדר. ב־17 ליולי 1947 כותב אבנון ליזהר: “ידועים לי יפה כל תנאי ההסכם שהיה בינך ובין יציב ז”ל ומוכן אני לעמוד בהם. אולם אין לך הסכם שאת תנאיו מכתיב רק צד א', לפיכך הייתי מבקשך, אם הדבר הוא בגדר האפשרות, כי תואיל לשלוח את כתב היד בהעתקת מכונה. אז נחסוך הרבה עמל, הרי טעויות וגם זמן. אני מוכן לשאת בהוצאות הכרוכות בהעתקת כתב־היד. בשבוע הבא אמציא לך את ההעתק שמסרתי לעשות ולאחר שתחזירנו לי, אמסרנו ללא דיחוי לדפוס. אגב, סיפורך זה, למרות יופיו ומתחו, כתוב גם בצורה די קלה, והפעם יוכלו בוודאי קוראי “דבר לילדים” לרוץ בו. וכל הברכות. יצחק אבנון."

התביעה החוזרת ונשנית מיזהר לדאוג לכתבנית שתעביר את כתב החרטומים שלו לפלט מכונת כתיבה נגיש, חושפת פן אפל ביחסיו עם אחיו המנוח, ישראל. באותן שנים התפרנסה שרה, אלמנתו, מהדפסה במכונת כתיבה. רענן ויץ והדוד משה הפקידו אותה על הדפסת עבודותיהם. היא גרה במרחק כ־100 מטר מביתו של יזהר, אך מבחינתו הייתה כלא־קיימת.

המצב בארץ החמיר. ב־7 באוגוסט 1947 התפרסם בדבר לילדים הסיפור שאבנון מתייחס אליו, ושמו “טיול חם”. זהו סיפור ציוני, בן־גוריוני, מעורר תקווה, שהוא גם תיעוד מדויק מימי בן־שמן.

מטרת הטיול הייתה להגיע לגבולות, אחד המצפים שהקים הדוד יוסף בנגב במטרה לברר את סיכויי ההתיישבות שם. אף על פי שהולכים בטיול לאיבוד, וגם אם סבורים כי הכול בנגב הוא רק שממה אינסופית, בסוף הסיפור מגיעים לחוף מבטחים ובו ממתינים לחבורה… אבטיחים גדולים אדומים ומתוקים: “והיום היה מסוּים, והחבורה כולה בבית. אוכלת אבטיחים, וזה הנגב. ממש הנגב. הרי הוא, תראוּ, ובסך־הכול לא נורא, מה? כלל לא נורא.”

סיפוריו הארוכים מדי של יזהר פלשו לנחלות אחרות של קוראי וכותבי העיתון, ואבנון לא השלים עם הדבר. אי לכך הוא חתך את “טיול חם” לשלשה חלקים ופרסם אותו בהמשכים. וכיוון שלא מדובר בסיפור מתח יודעים גם העורך וגם המחבר שאיבדו את שארית קוראיהם. ב־30 באוגוסט 1947 כותב לו יזהר:

הנה לפניך עוד פעם כתב ידי המחורבן. רקק עליו ותנהו לכתבנית שלך, והחזר לי, כנהוג, את המודפס כדי שאגיהו ותברכני נפש הילדים המסכנים המגרסים שיניהם בלחם הנוקשה שלי. למעשה רציתי לצעוק חמס שעה שראיתי שקצצת את הסיפור הקודם לשלושה, וע"י כך הפחת את מעט הנשמה שהיה בו, שכן עלילה קלושה אם לא תיגמע בנשימה אחת, מי פתי ילגום שנית מה שנראה כבר בפעם ראשונה פושר? אולם הואיל ולא צעקתי לא אצעק גם הפעם, ורק אבקשך להודיעני במפורש אם תאמר לגזור גם הפעם. לדעתי – לא. אם ארוך הסיפור – הוצא חוברת כפולה. צמצם מדור אחד. או איני יודע מה, לשם כך אתה עורך בישראל, אבל חוס נא על עבדך הנאמן ואל תורידהו שאולה, בטרם הורידך הוא שאולה בעוד תריסר סיפורים כאלה. על־כל פנים, טוב היה לו קבעתי אני היכן מפסיקים ומקצצים. ואל נא יחר אפך על כל זה – לפי שהרשות בידך להטיח את הסיפור בראשי – והזכות בידי לדרוש צדק לסיפורי!

והנני שלך יזהר ס.

מנוסח הדברים עולה כי למכתב נלווה כתב יד של סיפור חדש של יזהר. אבל איזה סיפור זה? כפי שנראה בהמשך, “העלאת המיכל” נכתב אחרי אוקטובר 1947 – והוא גם היה הסיפור הבא שיתפרסם בדבר לילדים אחרי “טיול חם”. כלומר הסיפור החדש שאליו מתייחס המכתב אינו “העלאת המיכל”.

מה קרה בין יזהר והעורך לא ברור.¹⁷⁹ " השומר בכרמים" נכתב ממש באותם ימים שבהם התרחשה הדרמה של “יציאת אירופה תש”ז" (“אקסודוס”), התמנתה ועדת האו"ם לבחינת חלוקת הארץ, והתגברו הן הטרור היהודי, הן הטרור הערבי. ודווקא אז לא כתב יזהר דפי יומן, אלא פנה הרחק לאחור, לימי “השומר” והעלייה השנייה, ולאחת הדמויות החשובות בחייו: הדוד יוסף. לבקשתו של הדוד הוא ערך באותם ימים ממש, ובבכי מתמיד, את מכתבי יחיעם לדפוס, לקראת פרסומם בספר, ובו־בזמן כתב את “בטרם יציאה” ואת “המסע האחרון” – וגם את “השומר בכרמים”.

“השומר בכרמים” מציג את הדוד כדמות פתטית. חביבה, אבל מגוחכת. הוא קצר ראות. הוא שוגה בקריאת המציאות. הוא רואה בפרה תועה כנופיית שודדים, לא מעז להתעמת אתם, ושוקע ברחמים עצמיים עזים: “אהה […] המכתב הביתה לא יישלח. שלוש אחיותיו ואחיו האחד בוכים. אבא ואמא: טרוף־טורף יוסף.” הסיפור מסתיים למרבה הרווחה בגעיית מוּ־וּ־וּ גדולה: “וכשזו קפצה מעבר למשוכה הנמוכה, בבהלה ובאיבוד עשתונות, ורצה בדרך העפר, והרחיקה, הגיע מוּ־וּ־וּ ממושך וקולני אל אוזניו ואל ליבו של הדוד יוסף, בקצה הכרם, שם, אצל הגדר.”

לרגע התפייס יזהר עם אבנון, ושב ושלח לו סיפור, את “העלאת המיכל”. העורך המסודר פנה ליזהר וביקשו לקצר. ב־7 בספטמבר הוא כותב ליזהר כי הוא שמח לקבל מסיפוריו, שמעטים כמוהם, אבל גם מצטער: “א) רוחב היריעה אינו נותן לי את האפשרות להרים את הסיפור כולו בבת אחת (במקרה כזה עלי להקדיש לו לפחות כשליש החוברת ודבר זה הרי מן הנמנעות הנו), ואז מאבד הסיפור הרבה מאוד, וצדקת בתרעומותיך ובנימוקיך לתרעומת; ב) חושש אני שהחלק הארי של קוראי “דבר לילדים” לא ירד לעומקו של הסיפור, שכן כתשע עשיריות מקוראינו בני 12 הם לכל היותר.” ולפיכך, כותב העורך, “ברצוני להציע לך הצעה נועזה: שמא יש ביכולתך להעמיד את הסיפור לפחות על שלשה רבעים. יודע אני, כי בקשה זו היא קשה כקריעת ים־סוף, שהרי כל מילה וכל פסיק שקולים ומדודים אצלך. אך מאידך – הבן־נא לרעך, כי כיצד אוכל להקדיש לסיפור 5 – 6 עמודים בחוברת של 16 עמודים?” והוא מתחנן: “אנא איפוא, ענני מיד אם מוכן אתה למען “דבר לילדים” ולמען קוראי “דבר־לילדים” – לפי הטף – לעשות את המעשה שאני מציע לפניך.”

יזהר נענה כנראה לפנייה, כי כבר שלושה ימים אחרי כן אבנון כותב לו באנחת רווחה (10.9.47): “כל ברכותי! חששתי מאוד שמא לא תבין לרוחי ולכוונתי – שהיו באמת טובות ורצויות. ועתה בא מכתבך והרגיע את לבי. אני שמח שאתה מוכן להתחשב בנימוק שהבאתי לפניך – הרי זהmodus vivandi” [כך]. אף על פי כן נקרע “העלאת המיכל” ופורסם בשני המשכים, ב־27.11.47¹⁸⁰ וב־4.12.47, תאריכים גורליים, כי בין שניהם החליטה עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, והתחילה מלחמת העצמאות.

“העלאת המיכל” היה הסיפור הנכון בזמן הנכון, מתאים מאין כמוהו לשעת פרסומו. כולו סיפור אופטימי של התגברות על קושי הנראה בלתי אפשרי, ועל התחלה טובה, והיכן אם לא בנגב. גם סיפור זה הוא תיעוד מדויק, אם כי חלק מן השמות שובשו מטעם כלשהו, כמו צביקי שהתחלף בקובי (שרת). הסיפור מתרחש בקיבוץ הצעיר “חצרים” שהוקם שנה לפני כן, אחד מתוך אחד־עשר היישובים שהקים הדוד יוסף בנגב, והוא מספר על מעשה שאירע שבוע לאחר “חג המים” – חיבור המשק לצינור המים המפורסם שנמתח מנירים ועד חצרים. באתר הקיבוץ של היום מצוין כי המים הגיעו בספטמבר 1947. בסיפור כתוב “אותה שעה היינו אנחנו נשענים אל דוד־המים […] שרידי החגיגה מלפני שבוע עוד מתגוללים סביבו […] והד לא נשמע של השיר “מים־מים־מים”!”. ועוד כתוב בסיפור “ואפילו תוסיף את צינור המים החדש, ואת המים שבאו לפני שבוע…” כך שהעלאת המיכל התרחשה בספטמבר 1947. עוד מסופר באתר חצרים¹⁸¹ כי יזהר הגיע לקיבוץ (בטעות כתבו שהדבר היה באביב 48) לבקר את חיה’לה, שבגיל תשע הייתה תלמידתו ביבנאל, ונתקע שם במשך שלושה ימים עד שנמצא רכב שחילץ אותו משם. הסיפור מסתיים בשורה הנפלאה, שנאמרה בעיתוי נפלא: “השעה רק שמונה, ועוד היום כולו נכון לפנינו.”

בינואר 1948 כבר התנהל חלקה הראשון של מלחמת השחרור – המערכה על הדרכים. דבר לילדים נמסר לידי עורך חדש – אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי בצה"ל. במכתבו האחרון של אבנון ליזהר, שנכתב ב־10.1.48, הוא כותב על המפנה שחל בדבר לילדים, ועל דרישתו “להנמיך את רמת העיתון מבחינת הגיל, אך בשום אופן לא מבחינת תוכנו וערכו הספרותי והחינוכי.”

המפנה מבחינת ה"קו" חל עם כניסת אדם חדש למערכת, הלא הוא זאב. גם אני וגם [נחום] גוטמן¹⁸² חשבנו, אם יש לתת לאדם חדש “ידיים חופשיות” – ובפרט לאדם בעל תכניות ורעיונות משלו. על כל פנים – לזמן הראשון. והאמת היא, כי גם אנו וגם רבים אחרים, כמוך, לא היו מרוצים מן השינויים הקיצוניים. אולם עתה אנו נכנסים למסלול של התגבשות – לאחר הניסיונות שלא עלו כל כך יפה. יכולנו להבטיחך, כי המגמה ההגנתית־גבורתית וצורת “דבר לילדים” – כצורת עיתון־קיר של גי"ס – תטושטשנה בעתיד הקרוב ביותר ו"דבר לילדים" יוסיף לשמש במה ספרותית־חינוכית בעלת רמה וערך.

ולבסוף בעניין סיפוריך. בשום אופן לא אוכל אני ולא יוכלו חברי במערכת לוותר על סיפוריך. נעשה הכול, ואני מצידי בראש ובראשונה – כדי להימנע מן ה"גזורו". אך עשה־נא חסד גם אתה מאמץ בכיוון זה. אנו מוכנים בכל לבנו להתחשב עם הסופר וסיפוריו, אך יבין־נא גם הסופר את העורך המסכן, שלא פעם כואב ליבו, כאשר עליו לבתר סיפור כשלך לשלושה או לארבעה חלקים. בקיצור – אם סיפורך יתפוס – מכסימום – ארבעה עמודים, אתן אותו בשלמותו בבת אחת. ואם יותר, לא תהיה ברירה אלא לחלקו, אנא, התחשב בזה ושלח לי בכל ההקדם סיפור חדש ואודך!

בברכה יצחק אבנון

שבע שנים יחלפו עד שיזהר ישלח סיפור נוסף לדבר לילדים. הסיפור הבא, שכתב כעבור שנה תוך כדי המלחמה, נקרא “השבוי”. הוא לא היה מיועד לילדים.

 

פרק רביעי: תש"ח    🔗

הרקע לכתיבת “שיירה של חצות”, “השבוי” ו"חרבת    🔗

חזעה"

איך, בתוך שנה, הפך יזהר מכותב מבויש של סיפורי ילדים לנביא ומוכיח בשער?

בשנים 1946 – 1947 החריף והלך המאבק בשלטונות המנדט הבריטי, ובה בעת גם התעצם הקונפליקט בין היישוב היהודי והיישוב הערבי בארץ. “ההגנה” החלה בהכנות להתנגשות בקנה מידה רחב, וכוחותיה התארגנו בשלושה גופים: הראשון היה הפלמ"ח (פלוגות המחץ) – הצבא הסדיר של ההגנה, שניתן היה להטילו למערכה בכל רגע. הוא מנה כמה אלפים של אנשים צעירים, מרביתם רווקים, שהקדישו את כל זמנם לשירות ונחשבו ליחידות העילית של ההגנה.¹⁸³ הגוף השני היה הפו"ש (פלוגות השדה) – עירונים שרבים מהם היו ממשוחררי הצבא הבריטי, חלקם נשואים. הם עברו אימונים בזמנם הפנוי והמסגרות הצבאיות שלהם נקבעו לפי מקום מגוריהם. הגוף השלישי – החי"ם (חיל מצב) – הורכב מאנשים מבוגרים יותר, ואף נשואים עם ילדים. הם היו המקבילה לכוחות המילואים של ימינו. יזהר נמנה עמם.

אחרי ה־29 בנובמבר 1947, שבו החליט האו"ם על סיום המנדט, פחתה התערבות הבריטים בנעשה בארץ, והתעצם המאבק עם הערבים.

אוכלוסיית רחובות מנתה כ־12,000 איש, והמושבה הייתה מוקפת ביישובים ערביים שכלל אוכלוסייתם הגיע לכ־30,000 איש.¹⁸⁴ ברחובות חששו מניתוק וממצור, והחלו בחפירת שוחות הגנה כדי לקדם את פני הבאות. חלק מהחופרים שכרה ההגנה, וחלק חויבו להתייצב ל"ימי חפירה", ולהביא איתם פלייר או צבת, טוריה, את או מכוש, וכן מזון ומשקה. אלה שלא התייצבו מסיבה כלשהי נקנסו בסך לירה ליום (אחוז ניכר משכרו של מורה, למשל, באותם הימים).

אנשי רחובות ויזהר בתוכם מגויסים ל"יום חפירה" בבאר־יעקב, חורף 1948

סביב המושבה הוצבו עמדות שמירה, והן אוישו בלילות. הגברים במושבה חויבו להשתתף בתורנויות השמירה. בשלב הראשון, תחילת חורף 1948, גויסו לשירות מלא גברים ללא ילדים, ומהם הוקמה חטיבת גבעתי. ציוד החטיבה לקה בחסר, ולרבים מחייליה לא היה נשק כלל. מסיבה זו גם לא היה טעם בגיוס כללי – לא היה נשק לתת בידי המגויסים. אנשי החי"ם ברחובות, שלא גויסו לשירות מלא, המשיכו בחייהם ובעבודתם, תוך המתנה דרוכה להתקפה הערבית הצפויה. אגב, בדיוק אז (7.1.48) קיבל יזהר הודעה מוועדת “פרס רופין לספרות” על זכייתו בפרס בסך 75 ל"י, אבל המצב לא אִפשר נסיעה לירושלים להשתתפות בטקס חלוקת הפרס, וזה נשלח אליו בדואר.

בחודש מארס 1948 התפנו הבריטים מדרום הארץ, והערבים ניצלו את היעדרם לחסימת צירי התנועה המקשרים בין היישובים היהודיים, ולמעשה ניתקו את הנגב מהמרכז. גם ירושלים נותקה כך. אחרי הכישלון הנורא של “שיירת חולדה” החליט בן־גוריון על הפעלת תכנית ד' להגנה על צירי התנועה מהתנכלות התושבים הערביים החוסמים אותם. חטיבת גבעתי פעלה דרומית לרחובות, ובמהלך השתלטותה על הכפרים שליד הדרכים, החלה מנוסה המונית של תושביהם. סיום המנדט נקבע ל־15 במאי, ומכיוון מדינות ערב החלו נשמעים איומי פלישה, לסיכול תכנית החלוקה. בעיתונות הערבית הופיעו קריקטורות אנטישמיות, ובציבור היהודי נוצר הרושם ש"רוצים לזרוק אותנו אל הים". בדרום, האיום מצד השכנים המידיים, המוכרים, על כוחם ועל חולשותיהם, התחלף בהדרגה באיום מצדה של מדינה גדולה, שלה צבא מודרני בעל ארטילריה, שריון, חיל אוויר, חיל ים וגייסות רבים. איום מפחיד בהרבה.

מגבול מצרים ועד איסדוד (אשדוד של היום) היה רצף של יישובים ערביים ובו מובלעות יהודיות אחדות. לפי תוכנית החלוקה השתייך רצף זה לשטח המדינה הערבית, שמצרים הודיעה כי תבוא לעזרתה. עם התגברות האיום התעצם גם הגיוס, ובהדרגה הוקם גדוד 55 של גבעתי, שרובו אנשי חי"ם ממושבות הדרום. ב־12 במאי, בלילה, יומיים לפני הכרזת העצמאות, נשלחו אנשי הגדוד לפוצץ את הגשר (שלימים ייקרא גשר עד־הלום) על כביש אשקלון תל־אביב, ולהניח בו מכשול אנטי־טנקי. יזהר נמנה עם מניחי המכשול. הוא יספר על כך בסיפור מאוחר בשם “המחסום האחרון”.¹⁸⁵

במשך כל שנת הלימודים תש"ח המשיך יזהר בהוראה, ובמקביל שירת בחי"ם כמפקד אזור (מא"ז). יום יום היה הולך בבוקר לעבודתו, אוחז ביד בנו בן החמש, ואחרי שהפקידו בגן המשיך לגימנסיה. בצהריים היה חוזר לגן, לוקח את בנו ושניהם הולכים יחד הביתה. ביום שישי, ב־14 במאי 1948, אחר הצהריים, הכריז בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל. בערב הגיעה כל המושבה לריקודים בצומת הרחובות הרצל־יעקב, מול בית המועצה. גם יזהר היה ביניהם, נושא את בנו על כתפיו.

למחרת בבוקר הייתה עת הוצאת תפוחי האדמה האביביים מהגינה, מבצע שכל המשפחה השתתפה בו. לפתע הגיחה מדרום שורת מטוסים לא מוכרים ועברה מעל הראש בטיסה נמוכה. יזהר, נעמי והילדים הזדקפו ונופפו לטייסים לשלום. כעבור דקות אחדות נשמעו התפוצצויות מכיוון תל־אביב ועשן כבד התאבך שם. המלחמה עם מצרים החלה. בימים שלאחר מכן הפציצו המטוסים המצריים גם את רחובות. בניין המועצה נפגע פגיעה ישירה ונהרס. כשיזהר חזר עם בנו מהגן טס מולם, מעל רחוב יעקב, מטוס מצרי, וריסס את הרחוב במקלעיו. יזהר הפיל את הילד על המדרכה ונשכב עליו, מחפה עליו בגופו. במדרכה שממול, מטרים ספורים מהם, נהרג עובר אורח.

המטוסים המצריים המשיכו בהפצצותיהם עוד חודשים אחדים. במוסקוביץ' 14 חפרו יזהר והשכנים שוחה בחצר, ואליה נמלטו כולם בעת אזעקה, כשכלב הזאב הגדול “עז” בראשם (למגינת לבה וגודל תלונותיה של סבתא קוקלנסקי, שהסתופפה אף היא בשוחה ופחדה מהכלב הגדול יותר מאשר מהמטוסים). בחלק מימי המלחמה הייתה בין באי השוחה גם הבאבע (סבתא רבתא רות, אמהּ של מרים, פליטה מבן־שמן הנצורה), ונעמי הייתה מטופלת – בנוסף לבית־הספר ומגן דוד אדום – בשתי קשישות, כלב פחדן ושני ילדים קטנים. סבתא רחל הייתה נצורה בירושלים, ופעם אפילו מצאה דרך לבוא לבקרם, באחד המשוריינים שירדו לשפלה – תמונה אבסורדית בפני עצמה. במשך הזמן הועמקה השוחה וחופְּתה והפכה למקלט של ממש.

ברחוב הרצל שברחובות, בין בית החרושת לקרח ורחוב ש. בן־ציון, היה מגרש ריק גדול, מול ה"קמפ" הבריטי לשעבר, אשר שימש כמקום התכנסות וארגון לשיירות שיצאו לנגב ולירושלים. זה היה יעד מועדף למטוסים המצריים, שהתכוונו לפגוע בו. הם הצליחו לפגוע בבתים לא מעטים מסביבו, אבל אף פעם לא פגעו בו עצמו. לא הרחק משם ניצבה תחנת משטרת רחובות, מצודת טיגרט על מגדלה. אל ראש המגדל היו מטפסים בסולם ברזל, ועליו הוצבו צופה ומכונת ירייה עתיקה מסוג “שווארצֶלוזֶה” – זה היה כוח הנ"מ של רחובות.¹⁸⁶ כשהתקרב מטוס מצרי למקום, היה על הצופה לסובב את ידית צופר האזעקה, ואז להמטיר אש על המטוס. צוות ההפעלה התקני של שווארצלוזה מנה ארבעה איש; ברחובות הסתפקו בשניים. באחד הימים, בעת תורו של יזהר למשמרת שעל המגדל, צלל אליו מטוס מצרי. יזהר טחן בבעתה בידית האזעקה, וכשפנה לירות על המטוס המתקרב נוכח שעמיתו חמק בסולם הברזל בזריזות של אקרובט קרקס ונמלט. עכשיו נותר לבדו מול המטוס המתקרב. לחיצה על ההדק – וכלום. השוורצלוזה נאלמה דום. למרבה המזל, גם במטוס המצרי חלה תקלה, והוא חלף סמוך מאד לעמדת הנ"מ בלי לירות ולו ירייה אחת.

ב־4 ביוני, במסגרת מבצע ברק, כבשו חטיבת גבעתי וכוח אצ"ל את הכפר הערבי ייבּנה. שני כפרים אחרים בפאתי רחובות, קוביבה וזרנוגה, נעזבו כבר במאי. הכיבוש בוצע כמעט ללא התנגדות.¹⁸⁷ הלהבות שעלו מייבנה נראו גם במוסקוביץ' 14. התושבים נמלטו. יזהר חזר מייבנה עם מכתש ועלי לקפה, מגולפים בעץ, חרב, ושתי תרנגולות מנומרות. היו שחזרו עם משאיות מלאות שלל.

לתלמידי השמיניות קוצרה שנת הלימודים, והיא הסתיימה כבר באפריל. שנת הלימודים של שאר הכיתות הסתיימה ביוני, ואז גויס יזהר גיוס מלא (כזכור, צה"ל הוקם רשמית בסוף מאי 1948, וביוני, כשהגיע הנשק מצ’כוסלובקיה, הוכרז גיוס כללי). אנשי החי"ם ממושבות השפלה אורגנו בשני גדודים חדשים, גדוד 151 וגדוד 152, ועוד גדוד (חלקי) שכונה “מתנדבים”, כלומר אנשים שלא היו חייבי גיוס. כל אלה יחד היו עכשיו חטיבה חדשה: “מחוז השפלה”. לאחר זמן קצר בגדוד 151 התמנה יזהר לקצין המודיעין החטיבתי. ב־10 ביוני הוכרזה ההפוגה הראשונה. היא נמשכה ארבעה שבועות, ואפשרה לצה"ל להתארגן, ולקלוט את הכמויות הגדולות של נשק ותחמושת שהגיעו מחו"ל, ואת המגויסים החדשים. ההפוגה נשברה יומיים לפני המועד. הצבא המצרי, שתפס את רצועת החוף מדרום לאשדוד, ניסה להרחיב את שליטתו צפונה ומזרחה, ונתקל בהתנגדות עקובה מדם של חטיבות גבעתי והנגב. הניסיון המצרי נכשל, אך הנגב נשאר מנותק מהמרכז, והאו"ם, אחרי עשרה ימי לחימה, איים בסנקציות על שני הצדדים וכפה את ההפוגה השנייה. בסוף יולי הוקמה מפקדת חזית הדרום ששכנה בגדרה ובראשה עמדו יגאל אלון ויצחק רבין. כוחותיה כללו את חטיבות הפלמ"ח יפתח והנגב (“סרגיי”), חטיבת גבעתי, חטיבה 8 וגם את “מחוז השפלה”. מטה מחוז השפלה שכן במחנה בילו, כולל משרדו של קצין המודיעין החטיבתי ואנשיו, שעמם נמנו חיימקה הנהג ומוישלה הקבלן (כשרטט).

תמונה 21 יזהר

יזהר כקצין בגדרה

בסוף יולי גם חולקו דרגות בצה"ל – איש איש לפי תפקידו ולפי התקן שנקבע לתפקיד זה. כבוגר קורס מ"מ (קצינים), יזהר קיבל דרגת סרן והיה לקמ"ן (קצין מודיעין). מה הכשיר אותו לתפקיד? יש להניח כי סייע לכך הידע שלו בקריאת מפות, ניווט וטופוגרפיה. סוף סוף הוא היה מורה לגיאוגרפיה וסטודנט לגיאולוגיה שאף למד קורס בקרטוגרפיה. סייעה גם היכרותו העמוקה עם האזור, שבו יועדה חטיבת מחוז השפלה לפעול, ועם תושביו. וכתמיד, לא נעדר גם הקשר האישי: מפקד החטיבה, עמנואל אורלנסקי (לימים נשרי), היה מדריך בקורס מדריכי הגדנ"ע בעיינות שיזהר השתתף בו בתקופת בן־שמן. נראה שאורלנסקי־נשרי, חובב האמנות, התרשם ממנו כבר שם.¹⁸⁸ מרדכי נאור מספר בספרו ימי התום על ראיון שערכה מערכת במחנה עם יזהר ערב יום הכיפורים 1958, ובו אמר:¹⁸⁹ “עברתי כל מיני קורסים, קורס מ”כים, קורס מ"מים בג’וערה ועוד. מאוחר יותר שימשתי כמ"פ בבן שמן. לימדתי שם חמש שנים מ־1939 עד 1944." בתיק השירות של יזהר בצה"ל מצוין כי בשנת 1939 עבר קורס מ"כים בן חודשיים ובשנת 1942 עבר קורס מ"מ, וכי התפקיד האחרון שלו היה מפקד אזור ברחובות. הוא חזר על הדברים גם בראיון עם יצחק לבני משנת 2000.

ימים אחדים אחרי חלוקת הדרגות נערך המבצע הראשון שבו השתתפו אנשי חטיבת מחוז השפלה – זה היה מבצע גי"ס 2 שנערך בליל 31 ליולי, אחרי כישלון מבצע גי"ס 1 יומיים לפני כן.¹⁹⁰ מטרת המבצע הייתה להעביר שיירת משאיות אספקה לנגב הנצור, שיירה שתסתנן דרך קווי המצרים ובין מוצביהם שעל ציר בית־גוברין פאלוג’ה, מזרחית לעיראק אל־מנשיה (היא קריית גת של ימינו). נתיב השיירה דמה לנתיבו של כביש 6 של היום באזור, פרט לכך שאז אפילו לא חלמו על כביש כזה. ג’יפים של יחידת “שועלי שמשון” המפורסמת נסעו בראש השיירה וגם בזנבה – במאסף; כוח של “חיות הנגב” קיבל את פניה, והגדוד השלישי של הפלמ"ח הגן על אגפיה. חלקו של “מחוז השפלה” במבצע היה מנהלתי: לארגן את השיירה ולהעבירה מגת ועד כביש פאלוג’ה בית־גוברין (כיום כביש 35). מעבר לכביש ועד רוחמה היה זה תפקידם של “חיות הנגב”. שלושים משאיות יצאו לדרך,¹⁹¹ שתיים נתקעו בשטח ואחת עלתה על מוקש.

יזהר השתתף במבצע, החל בסיור המקדים, שנועד לבחון ולסמן את נתיב השיירה, ועד לסיומו המוצלח. המבצע מתואר, לפרטי פרטיו, בנובלה “שיירה של חצות” שנכתבה כשנה מאוחר יותר, ויצאה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1950. במובנים רבים, גם ספר זה, כמו “בחורשה אשר בגבעה”, היה תרגיל הכנה לימי צקלג הממשמש ובא – קודם כול מבחינת ההיצמדות הדקדקנית, המיקרוסקופית והאובססיבית לתיאור אירועי המבצע, ויותר מזה, לתיאור ה"פיסי" של כל עיקול דרך, של כל ואדי וכל מהמורה, כל שיח וכל אבן, אם כי בלי לקרוא להם בשמם שעל המפה! ליזהר היה אוסף גדול של מפות מנדטוריות בקנה מידה 1:20,000,¹⁹² ובעזרתן יכול היה לשחזר את מסלול השיירה לפרטי־פרטים.

“המפות כאן – התערב אז רובינשטיין – באמת לא בסדר, לא מדויקות, הוואדי הזה, למשל, בכלל לא מסומן, ובצילומי האוויר שלנו בדיוק כאן נכנס קצת אור.”¹⁹³ קריאה זהירה ב"שיירה של חצות" חושפת פה ושם כיצד עוקב המספר במפה אחר הדרך שהוא מתאר: “שב ונפתח לפניך המישור, מסילת־מרוץ, פרוש כנפיך וטוס, מישור מכאן ומישור מכאן, עד מרגלות ההרים, ועד הגבעות ימינה, לוטות האבק והזהרורים לפאת־ים, אולם כבר באת אל תחומיו ואל עיבורו של כפר בקתות־חוֹמר, והיזהר בתעלה סמויה בכניסה (שרידי תכניות הגנה ערביות!), מיד מתחת בין חומות דהות תחתור בשאון בתוך עפר שנתקמח לגמרי לאבק.”¹⁹⁴ ובכן, לנוסע ברכב יש ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ואילו לקורא במפה יש מלמעלה ומתחת…

קיץ וסתיו 1948 היו ליזהר עונות של מפות והתגלמותן בשטח. “אלא שהשטח כבר מתחיל מתיישב ומתארגן בראשך. ומה שהיה כסימנים וכתגים ערטילאיים במפה, וכן גם מה שהיה כפספסי צל ואור, מעין שטיח הזוי של גרדי פרוע־דמיון, בצילומי האוויר – התחיל מסתבר בשרטוטי השדות ובעיקולי הוואדי ובמהלך הדרך, ובמרוצם עד היעלמם. […] והתחילו להתאים הקווים האדומים שבמפה לקווי מבנה הגבעות, והקווים הנקודים שבה לשביל הזה וההוא שמופיעים ונעלמים ומאַשרים תוך כך חכמת פילוּסו, חכמת רגלי דורות.”¹⁹⁵

תפקידו הצבאי של יזהר זיכה אותו, בפעם היחידה בחייו – ברכב צמוד. זה היה טנדר דודג' ישן, כנראה מעודפי מלחמת העולם השנייה. הוא הסב לו אושר רב. הוא הרבה לנהוג בו, ובין היתר גם הגיח אתו מפעם לפעם לבית במוסקוביץ' 14 רחובות, לחופשה קצרה. רחוב מוסקוביץ' של השנים ההן היה כולו חול עמוק, כמתואר בקטע המופלא של מכירת המנדרינות לאברויסף:¹⁹⁶ “ולבסוף הוא משתוחח ומתכופף לדחוף את העגלה מן החול שהיה אז במקום כביש, […] הרב יוסף, עם זקנו המטורף ועם כל המנדרינות העמוסות זהב על עגלתו השוקעת עד צוואר.” החיסרון העיקרי של אותו טנדר היה הסטרטר המקולקל. הדרך היחידה להתניע אותו הייתה בדחיפה, וכל ביקור של יזהר היה מסתיים בהזעקת כל השכנים לדחוף את הטנדר השקוע בחול – עד לכביש…

אחרי אלפי קילומטרים של נהיגה, נאמר ליזהר שעליו להוציא רישיון נהיגה מתאים, שכן עד אז היה בידיו רק רישיון נהיגה באופנוע (שגם תוקפו פג). הוא לקח אפוא את הטנדר ונסע בו לתל־אביב ל"טֶסט". משרד הרישוי נמצא אז בקצה הצפוני־מזרחי של “הקריה”. הייתה שעת בוקר מוקדמת. יזהר אסף את הבוחן והם יצאו יחד לטסט. נכון שהייתה אז בארץ מלחמה נואשת, מלחמת דמים, על החירות, על החיים? באחת מקרנות הרחוב התל־אביבי הגיח לפתע מול הטנדר תלת־אופן נושא לחמניות טריות ועוגות שמרים, חלוקה למנויים. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. הטסט הסתיים בכך שהבוחן, מחלק העוגות ויזהר זחלו על הכביש ואספו ממנו את דברי המאפה. יזהר חזר בטנדר כלעומת שבא לבסיס בגדרה – ללא רישיון. את הטסט עבר בפעם אחרת.

ההפוגה השנייה נמשכה, המצב היה סטטי וכלל חיכוכים מקומיים, יומיומיים, בין שני הצדדים. היתקלויות אלה היו מצבים טעונים. הרי הוראות נוהל (“נוהג”) טיפול בשבויים שהפיץ יזהר ב־11 בספטמבר 1948 בין מפקדי “חטיבת השפלה”:

נוהג טיפול בשבויים שחיבר הקמ"ן יזהר

11 ספטמבר 1948    🔗

חטיבת השפלה/ מג"ד 1.

חטיבת השפלה/ מג"ד 2.

לידיעת מפקדי הפלוגות והמשלטים:

הנדון: נוהג בשבויים.

1. שבויים הם אחד המקורות החשובים של ידיעות על האויב, כוונותיו וארגונו.

2. יש להקפיד על נוהג נכון בשבוי הנתפס בידינו.

3. אל תחקור את השבוי כל עיקר, אלא אם אתה לפני פעולה ושאלות מסוימות לך על פרטים טקטיים דחופים שעשויים להעמיד מפקד פעולה על התפתחות מיוחדת ודחופה בסביבתו.

4. לחקירתו של שבוי קיים מוסד מיוחד ומוסמך. עליך להעביר את השבוי במהירות אל מרכז חקירת השבויים, או, במקרים מיוחדים ודחופים, הזמן את החוקר באמצעות המודיעין אליך למשלט.

5. כל זמן שהשבוי בידיך – אל תציק לו, אל תתיידד אתו, אל תעניק לו סיגריות ואוכל ומצד שני אל תכה ואל תתעלל בו. כל מה שמוטל עליך לעשות הוא – למהר בהעברתו התקינה (מכוסה עיניים ובלווי מתאים) למרכז החקירה.

6. עד להודעה חדשה, מרכז חקירת השבויים – במשטרת רחובות. אם אין במשלט תחבורה, יש להזמינה במטה הגדוד באופן דחוף.

7. את השבוי ילווה מכתב, ובו: שם השבוי; מקום היתפשו; הזמן; היחידה ששבתה אותו; חתימת מפקד היחידה (העתקה למודיעין).

8. כל סטייה מנוהג זה היא עברה שינקטו כלפיה צעדים משפטיים מתאימים.

9. נא לאשר קבלת חוזר זה.

קצין מודיעין

די ברור כי את ה"נוהג" הזה לא כתב איש צבא מקצועי. ברור גם שהנוהל הזה אינו מסוגל לאכוף ציות ושערכו המעשי זניח, אבל הדברים היו חשובים מאד לכותבם.

הנוהג־נוהל נכתב ב־11 בספטמבר. אבל ההתרחשות שעליה מספר “השבוי” אירעה קודם לכן, בעונת קציר הדורה. בחלקות אחדות, כתוב בסיפור, הייתה הדורה עדיין “מוריקה מצהבת”,¹⁹⁷ והעולם היה “מצולב גיאיות זהב של דורה”. הרועה (שעליו נסוב הסיפור) ועדרו כבר חונים היו “בשלף הדורה” – כלומר בשדה דורה שנקצרה. דורה היא תבואת קיץ ועונת קצירה היא אוגוסט – בעיצומה של ההפוגה השנייה, שבה לא נערכו קרבות בין הצבאות, והתקיימה רק שגרת שמירה וסיורים.

הסיפור מתחיל בגוף ראשון רבים מפי החיילים הפשוטים, העירוניים, המגויסים הקשישים: “היינו לצחוק ולקלס – וכך גם אמר המם־מם שלנו, וטען שמלמדים־כמותנו, וטמבלים כפי שאנו, אינם מסוגלים לכלום אלא לקלקל כל דבר יפה וטוב… ושבצחוק פרוע נשתלט על כסילותנו המהססת, הנבוכה משהו, ושנהיה יפים וטובים יותר, חיילים” (עמ' 96). יזהר היה קצין במטה החטיבה, ולפיכך, לכאורה לא השתתף אישית באירוע, אלא שמע עליו מפי אחד או אחדים מהמשתתפים, אולי בשעת תחקיר שלאחר מעשה. באלבום התמונות של יזהר נשמרו תמונות השבוי שצולמו באירוע – “והיה שם אחד שצילם את כל הדבר הגדול הזה” (עמ' 100). הסלעים המופיעים בתמונה מעידים כי האירוע התרחש במערב מורדות הרי חברון, בסביבות בית־ג’וברין, כפי הנראה. השבוי היה אזרח, רועה כבן ארבעים, ומראהו כמראה אוויל.

יש באלבום של יזהר עוד תמונה, שמצידה השני רשום “השבוי”:

השבוי

רואים בה ארבעה קצינים, יזהר ביניהם (שני משמאל, מוסתר חלקית), צופים במשקפות במדרון שלפניהם. האם בחר יזהר, ב"דוקו־פרוזה" שלו, “השבוי”, להנמיך את דרגת המשתתפים? גם המעבר התמוה בהמשך הסיפור, שבו הופכים הסיירים לחוקרים, היה מובן יותר אם הסיירים הם בעצם קציני המפקדה. מפקד הסיור מחליט ללכוד רועה הנצפה מרחוק. הטעם היחיד לתפיסתו הוא שהסיור לא יחזור בידיים ריקות.

ויש תמונה עם העדר, שגם עליה כתוב “השבוי”.

העדר

בדמיונו של יזהר הרועה וצאנו מתחברים מיד לאבותיו הקדמונים מן התנ"ך: “אי־בזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב” (עמ' 93), וחיבור זה גורם לידיעה ולהכרה שיש מישהו שצופה מלמעלה על מעשי החיילים: “ולא ראינו את השמש שהייתה כל אותה השעה – משתפלת והולכת, מזהיבה והולכת […] עד שפעם […] הטיחה בנו גל עצום ומסנוור של בהק: צלחתית, מאובקת, משולהבת, עד שנראתה לכאורה כמין תוכחה אילמת, גבוהה, שועה אל הרבה יותר מזה” (עמ' 98). אנשי המחלקה היושבים במשלט מזכירים לו רגע נוקב של חשיפה – מותו העלוב של אביו, וגווייתו הערומה, הדלה, השוכבת תחת הסדין בחדר הגדול במוסקוביץ' 14: “פתע נחשפו שוליהם, […] לפני לפנים שלהם. פתע הופשלה שמלתם על פניהם, נחשף קלון מערומיהם, והנה הם דלים, צפודים ובואשים. ריקנות פתע. מיתת שבץ. זרות, איבה ויתמות” (עמ' 99).¹⁹⁸

האם תנאי השירות במשלט גרמו להתבהמות האזרחים־המגויסים, “שאוכלם לא אוכל, מימיהם לא מים, יומם לא יום ולילם לא ליל”? ולכן “הבה נתעפש התעפש היטב, ונגדל זקן, ונשחצן לשון… ונירה בכלבים משוטטים” (מי שירה בכלבים משוטטים והתעלל בבעלי חיים בכלל היה בעיני יזהר בדרגה השפלה ביותר של האנושות, ופשעו – בל יכופר). האזרחים המבוגרים ומגויסים שבמשלט היו מכל שדרות החברה, כולל כאלה “שהיו יודעים פרק בהוראץ ובישעיה הנביא ובחיים נחמן ביאליק וגם בשיקספיר… וכאלה ששונאים פרוטקציה, שטוענים לתור צודק, ושגם על מה שהוא ריחו־של־צל־של־קיפוח ירימו קול זעקה.” עכשיו כל אלה הם אספסוף הניצב במעגל מאושר סביב השבוי. נכון לפרוק עליו את כל תסכוליו. ומה זה מבקש? סיגריה. הרי סעיף 5 בנוהג.

סגל המשלט מתחיל בחקירת השבוי ועובר על סעיפים 3, 4, 6 שבנוהג. השבוי מוסר כי כוח של 15 מצרים נמצא בכפר, ו"החוקרים" מנסים לאמת את המספר על ידי בעיטות בחסר הישע (עמ' 109).¹⁹⁹

שכן רצונך בדברי אמת: הכה. אם ישקר האיש – הכה. אם ידבר אמת (אל תאמין!) – הכה לבל ישקר להלן. הכה שמא יש עוד אמת, אחרת. הכה משום שברגלך הוא. כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת שבוי מולידת את האמת הגדולה ביותר. וזה ברור שכך הוא. שאינו סבור כן – אל תתווכח עמו: תבוסתן. שכזה לא יעשה מלחמה. אל תחוס: הכה. גם עליך לא חסים. וחוץ מזה: הגוי רגיל למכות.

יזהר אינו מזדהה עם התנהגות החיילים, רעיו לנשק. היא מעוררת בו בחילה, וגם ייאוש של אין עם מי לדבר. “אתה שקרן!” התווכח החוקר המתוסכל, “בעיניים שלך אני רואה שאתה משקר!” ואיים באגרוף אל מול כיסוי העיניים. סוף סוף עושים השובים את מה שהיו צריכים לעשות מלכתחילה, ושולחים את הרועה למתקן לחקירת שבויים. כאן משתנה קול המספר ועובר מגוף ראשון רבים לגוף שני יחיד. קול המצפון דובר אל הזקיף שנשלח לשמור על השבוי בדרך, ולזקיף דילמה – האם לגרום עוול לחף מפשע, או לא לעשות כן, ובזאת, להפנות עורף לקולקטיב ולקחת את החוק לידיים (עמ' 118).

אתה יפה־נפש. תהרהר, תתלהב, תתחרט, ותחשוב, גם אחר־כך תצלול בים של מחשבות, הוי למה לא עשיתי. ואת חמיצות ההוויה הלא־מושלמת שלך – תשפוך על עולם ומלואו: העולם המכוער, הגס. עשה. עשה הפעם. עמוד בניסיון. צא והלחם.

וגוף ראשון יחיד מצטדק:

אני מרחם עליו. חבל שבי בחרו לתפקיד זה. הייתי עושה – לולא חששתי, איני יודע מפני מה. לו, לפחות, היינו לבד כאן. זה כבר פועם בי בתאווה שהנה היא בידי, ואיני יכול. איני יכול להתחיל. למעלה מכוחי… כשאני נזכר שצריך יהיה להסביר, להתעסק, לבוא אל אנשים ולהתווכח, ולהוכיח, להתחיל להצטדק – איני יכול. מה לעשות?

הדחף לשחרר את השבוי מתעורר בו – לא כשהוא חושב על השבוי, אלא דווקא על אשת השבוי: “כשאשתך שלך בבית ממתינה, והכול נחרב, מסוער כמוץ, לטמיון, ממתינה כשהלב נשרף – ואינך בבית, לחכות, בדמעות, לחכות באגרופים, לחכות בהכנעה, לחכות במחאה, לחכות בתפילה…”

בחשבון אחרון, אין בכוחו של הזקיף לשחרר את השבוי, בגלל אי־יכולתו לעמוד בעימות עם החברה שאליה הוא משתייך. בחשבון אחרון, הוא בשר מבשרה, וכשהיא עושה עוול הוא שותף לו. הוא לא קורץ מהחומר של סרבני הפקודה, והוא יודע זאת. בראיון עם שמואל הופרט הוא אומר בעניין זה:

ההתלבטות היא עניין ששייך לאופי. ההתלבטות גם שייכת למשהו כזה שמישהו אומר לעצמו: הייתכן שאתה האחד צודק וכולם טועים? אי־אפשר שאתה האחד טועה וכולם צודקים? אלה לא דברים פשוטים. נשמעו המון טענות על הסיפור שלי, “השבוי”. זה סיפור קצר יותר ונלמד יותר. הייתה תקופה שהייתי מקבל מכל רחבי הארץ המון מכתבים של כעס ושל עוינות: למה אני פוגע בצה"ל ועושה אותו למשהו נורא. ב"השבוי" אין שום פגיעה בצה"ל. יש בו כמה שאלות קשות. אבל מה שרציתי להגיד לך הוא שאי־אפשר שסיפור יהיה פותר דברים שהחיים לא פתרו. שהמציאות לא פתרה. אם הוא פותר אז הוא יוצר אוטופיה של הרגעה. ואז נוצר קיטש. כיוון שלא פתרת את הבעיות בסיפור הן הופכות מבעיותיו של האיש שכתב את הסיפור לבעיותיו של הקורא.

אירוע “השבוי” התרחש באוגוסט. במשך כחצי שנה פנה אפרים ברוידא²⁰⁰ אל יזהר וחזר וביקש ממנו סיפור (“שורט סטורי”) לירחון חדש בהוצאת מפא"י, “שלא יהיה ירחון “מפלגתי” במובן המקובל אלא ישאף לרכז את מיטב הסופרים וההוגים בעם – בלא הבדל כיתה וגושפנקה.” מלבד סֶבר פנים יפות הבטיח ברוידא גם לשלם בעין יפה. הוא שב ופנה אליו באפריל, והפעם שלח ליזהר את הגיליון הראשון של מולד, “כדי שיוכל לעמוד על טיבו מכלי ראשון”. יזהר לא סירב אלא ביקש דחייה והבטיח “פקוד אפקדך”. גם חוברות ב' וג' של מולד נשלחו אליו “למזכרת עוון”, כדברי ברוידא, ב־ח' סיון תש"ח²⁰¹. וב־23.9.1948, חודש ומשהו בלבד לאחר אירוע השבוי, ופחות משבועיים לאחר חיבור “הנוהג” לטיפול בשבויים, שלח יזהר לברוידא את הסיפור.

יזהר קיבל חופשה קצרה, לכבוד ראש השנה (ולכבוד יום הולדתו החל בערב ראש השנה), והוא ניצל אותה כדי לשלוח את הסיפור בדואר האזרחי, מן הסתם, בין יתר השיקולים, כדי שלא יעבור דרך הצנזורה הצבאית. למחרת נסע לתל־נוף הסמוכה, ומשם המריא לשדה התעופה “אבק” ברוחמה, ונחשף לקרב המר שהתחולל ממש באותו זמן בחִרְבּת מחאז.

תנאי התעבורה היו קשים, וספק אם הדואר פעל כסדרו. בכ"ז בתשרי תש"ט (27.10.1948) כתב לו ברוידא בדחיפות כי הסיפור התקבל:

רב תודות על “השבוי”. קראנוהו פעם אחת בלבד, אך מאוד שמחנו בו. הוא מלא הלך־נפש, ולעג נוקב מתחת למראית־עין זו של גברתנות חיילים, והקונטרסט מוסיף טעם לשבח. שמחתי בו (בתחום שטחי יותר) לפי שהוא שואב ממה שעובר עלינו ועל נפשנו בימים אלה – ומִשנה שמחה שמחתי בו לפי שהוא עושה זאת לא על דרך ההשתבחות אלא מתוך יחס של ביקורת. יישר כוחך.

ברוידא הציע הצעות עריכה קלות (שיזהר קיבל), ביקש הבהרות בנוגע לכתב יד קשה לקריאה, וסיים: “איך בכל זאת הצלחת לכתוב סיפור כמותו בתנאים של מחנה צבאי? התפעלותי נתונה לך. מה טיב עבודתך בצבא? אקווה כי היא אינה מטמטמת יותר מדי.”

במכתב ליזהר מד' טבת תש"ט (5.1.49) סיכם ברוידא את ההד שעורר הסיפור:

משער אני שהגיעו אליך הדי “השבוי”. מעטים הסיפורים, כמדומני, אשר היכו גלים במידה כזו בזמן האחרון. לי זוהי גם הפתעה נעימה – שהרי אין בי ודאות גמורה בטעמו של הקהל שלנו. “השבוי” מהנה את הקורא מבחינה אמנותית, ועם זה עושה שליחות – וכלום יש צירוף מעולה מזה? שמח אני ש"מולד" היה הכר שעליו רעה השבוי את צאנו. אקווה כי תעשה השתתפותך ב"מולד" קבע ותראנו כבימתך שלך […]

השיירה שפרצה לנגב הייתה הצלחה חד־פעמית. המצור נמשך, והקשר עם הנגב נערך על ידי רכבת אווירית ממרכז הארץ לשדה התעופה המאולתר “אבק” שליד רוחמה. נעשו מאמצים רבים לשמור את קיומו בסוד, ובעיקר את קיום המסלול הארוך שהוכשר בו, ואִפשר נחיתה והמראה של מטוסי תובלה. אי לכך קוימו כל הטיסות בלילה, כשאורות המסלול (לפידים) מודלקים רק זמן קצר לפני הנחיתה או ההמראה, ומכובים מיד לאחר מכן. בשעות היום התמזג המקום עם סביבתו. כאמור, ההפוגה השנייה נכפתה על שני הצדדים באיום סנקציות של מועצת הביטחון. האו"ם שלח לארץ מתווך, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, שהתחיל לגבש טיוטת הסכם שלום, ובמסגרתו הייתה ישראל אמורה לוותר על הנגב. קבוצת פורשי לח"י שבירושלים רצחה את ברנדוט, והיציבות השבירה של ההפוגה התערערה באחת. באותו זמן גילו המצרים את שדה התעופה ברוחמה, ותכננו להציב תותחים על גבעה שממזרח לו, כדי לשתק את פעולתו (יש לזכור כי הכוחות המצריים היו עד אז רק מצפון וממערב לרוחמה). כצעד מקדים שלחו כוח של מתנדבים פלשתינים מחברון לתפוש את הגבעה, במטרה ליצור רושם שלא כוח צבא סדיר מצרי הוא המפר את ההפוגה. כיתה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח נשלחה להניס אותם – והתפתח קרב קשה שנמשך שמונה ימים, בהסלמה מתמדת, שבה עברה הגבעה פעמים אחדות מיד ליד.²⁰² ואז התחולל המפגש הראשון של יזהר עם חרבת מחאז.

במטה חזית הדרום החלו להתכונן לפריצת המצור והדיפת הצבא המצרי, בין היתר, כדי לשמוט את הקרקע תחת רעיונות מסוג תכנית ברנדוט. במסגרת הכנות אלה המריא יזהר, כולו נרגש, לרוחמה, לסיור קציני מודיעין. זו הייתה הטיסה הראשונה בחייו. אתו במטוס היה קצין מודיעין פלמ"ח־יפתח, רחבעם זאבי (גנדי). יזהר מספר על כך בעיתון דור הפלמ"ח (פורסם בדצמבר 2007):²⁰³

גנדי ואני הסתובבנו שם לראות את המקום. ואז הצביע מישהו ואמר: שם ח’רבת מחאז, במרחק. למקום לא היה שום סימן מיוחד, גבעה אחת בין הגבעות. אני חיפשתי באותו זמן סיפור על מקום קטן, על זמן קצר ומוגבל, שקבוצת אנשים קורה לה משהו בתוך המרחב הקטן, בזמן קצר. הרגשתי שקורה לי משהו ושהמקום הזה מדבר אלי…

גם בשיחה המוסרטת עם יצחק לבני בשנת 2000 סיפר יזהר בן ה־84 על רגע היכרותו עם חרבת מחאז ועל החלטתו – בו במקום – לכתוב את ימי צקלג.²⁰⁴ אלא שזכרונו כבר לא היה חד, ואל הדיאלוג ביניהם השתרבב ספר נוסף:

יזהר: הספר התחיל מכך שאני שמעתי סיפורים מאנשים שהיו במלחמה והם סיפרו לי והייתי מקשיב להם היטב ורושם לעצמי בעיקר מיני דגשים. ולפעמים הייתי לוקח ג’יפ (ממשה דיין) ונוסע לשדה החיזיון…

ואחר־כך, היה לנו שכן אחד, ארון, והוא עבד בקידוחים, בקידוחי מים, ולפעמים הוא היה נוסע במכוניות שלו למקומות הרחוקים, למשל למקום שהיום ניר עם, באנו לשם כשעוד הייתה שממה ואני ישבתי לידו והסתכלתי וכתבתי סיפור ואחר־כך גנזתי אותו…

לבני: כך התחיל “ימי צקלג”?

יזהר: לא. סיפור של איך קודחים באר מים. זה מילא אותי בכל הפרטים האלה וכל המכשירים וכל לוחות העץ והשמות האלה של המכשירים הכבדים האלה שבני האדם מפעילים אותם כדי להגיע אל המים זה היה מקסים בעיני. כעבור כמה זמן קראתי אותו, ראיתי שזה בוסר וגנזתי אותו. והוא נשכח באיזה מקום.

יזהר מתייחס, כמובן, לבפאתי נגב, שאמנם לא נגנז, אבל גם לא נכלל, לדרישתו, במהדורה החגיגית של כל כתביו שיצאה לרגל יום הולדתו השמונים. בראיון זה הוא כבר לא היה במיטבו – זיכרונו בגד בו, והוא בלבל בין המקומות הסמוכים מאוד זה לזה, וזו נקודה הדורשת תשומת לב – תל זיתא (שממנו יצאה השיירה של חצות) מרוחק כ־10 ק"מ מחרבת מחאז. חרבת מחאז עצמה מרוחקת מגברעם (שבה מתרחש בפאתי נגב) כ־10 ק"מ, וזו מרוחקת מחרבת חזאז (שבה מתרחש חרבת חזעה) כ־5 ק"מ. גם פאלוג’ה שם, והסיפורים “סעודה בפאלוג’ה” ו"השבוי" מתרחשים ברצועה צרה זו, שאורכה 25 ק"מ. ניתן לומר שמבחינה כמותית, מרבית יצירתו של יזהר מתרחשת ב"רצועת יזהר" זו. לי אין ספק כי החיבור הנפשי העמוק של יזהר למקומות אלה, שעל קרקעם צמחה מרבית יצירתו, קשור לעובדה שאחיו, דודיו ושכניו עסקו ב"גאולתם". האם הוא ראה במקומות אלה את מה שהם ראו בהם? אם כן ואם לא, ברצועת אדמה זו הם עסקו, והיא הייתה חלק מרכזי מחייהם. והנה אינה לו הגורל להיות קצין המודיעין של החטיבה שתפקידה לשמש חיל המצב של רצועה זו לאחר כיבושה.

“מבצע יואב” החל ב־15 באוקטובר 1948, והסתיים, אחרי קרבות עקובים מדם וחללים רבים, בהדיפת הצבא המצרי מצפון רצועת החוף הדרומית, מאשדוד ועד בית חנון. כמו כן נכבשה באר שבע, והוסר המצור מהמצפים סביבה.²⁰⁵ במונחי תש"ח היה זה מבצע גדול מאד. השתתפו בו שלוש חטיבות (יפתח, הנגב וגבעתי), שחיילים מהשריון, מהתותחנים, מחיל האוויר ומחיל הים מתגברים אותן. בפקודת המבצע, שהכין יצחק רבין, הוגדר גם חלקו של מחוז השפלה:²⁰⁶

1. עליך לתפוס ולהחזיק בכוח כוחותיך המגויסים את המשלטים הבאים:

(א) קו יבנה־בית דראס.

(ב) משלטי ג’וליס, 501, 59, נגבה, משלטי איבריס, ג’אלדיה.

(ג) תל א־ספי־סומיל־זיתה.

2. תנקוט בשיטת הגנה אקטיווית בקו יבנה־בית דראס.

3. בקווים גת־גלאון וסביבות נגבה תקבל הוראות על פעולותיך ממפקד חטיבה 5, הפועלת באזורך.

4. האחריות למרחב מחוז השפלה עוברת אליך.

יזהר ואנשיו סיירו במקומות אלה, ובאר־שבע ביניהם, מיד לאחר כיבושם.

לאחר כיבוש אשקלון²⁰⁷

יזהר ואנשיו ביום כיבוש באר־שבע

שארית הצבא המצרי (זאת שלא נסוגה לבית חנון ודרומה) כותרה ב"כיס פאלוג’ה". הרי הודעה שהפיץ קצין המודיעין יזהר ב־26 לאוקטובר 1948.

דו"ח הקמ"ן יזהר בעניין תכניות הצבא המצרי לנסיגה

1. נודע שבכוונת המטה המצרי לפנות את השטח שבין אשדוד למג’דל, ולרכז את כוחותיו בסביבת עזה. הפקודה הזאת הוצאה ב 260200 כדי שתבוצא “מהר” (היום או מחר?)

2. ידוע ששני גדודים של מתנדבים (חיילי רזרבה מסוג שני) נמצאים בקו אשדוד מג’דל כדי לחפות על הוצאת הכוחות הסדירים מאשדוד־מג’דל.

3. כוחות אלה יעסקו בפעולות הסחה והטרדה, ויביימו כח מתקיף כדי להקל על הפינוי.

4. דבר זה נוגע באופן ישר למשלטינו המערביים, אשר כבר הלילה הוטרדו פה ושם בהפגזות מרגמות ובאש כתות רובאיות קדומניות.

5. יש צורך מידי להגביר את הפיקוח על איזור זה, במטרה של גילוי

א. מידת הפינוי של האיזור

ב. מניעת וקדום פעולות ההטרדה וההסחה.

פיקוח זה ראוי שיבוצע ע"י:

א. תצפית מוגברת

ב. תצפית אוויר

ג. סיורים קדומניים, סיורי הבטחה

ד. סיורי הגנה טקטיים

ד. מיקוש דרכי גישה של האויב.

6. רצוי שיוקצו מספר צוותים לתפקיד תצפית בלבד.

קצין מודיעין יזהר

מרבית האוכלוסייה הפלשתינית ששכנה ברצועת החוף עזבה בעקבות הצבא המצרי, והתרכזה בבית חנון וסביבותיו.²⁰⁸ מצב אנשים אלה היה קשה. החורף התחיל, לא הייתה קורת גג לראשם והם רעבו ללחם. רובם השאירו אחריהם שדות ומטעים, ולא מעטים ניסו “להסתנן” חזרה אל חלקותיהם כדי להביא מהן אוכל למשפחותיהם. גם הצבא המצרי הנצור בכיס פאלוג’ה היה זקוק לאספקה, וגם הוא ניסה לקבלה באמצעות מסתננים מרצועת עזה ומחברון.²⁰⁹ התפקיד שהוטל על חטיבת מחוז השפלה, לאחר הכיבוש, היה כפול: מניעת ההסתננות, ומעקב אחר הכוחות המצריים. למודיעין היה חלק חשוב בפעילות זו. אנשיו עסקו ביירוט הקשר המצרי ותרגומו, בסיורים, בתצפיות ובמארבים.²¹⁰

אפרים קליימן, שהשתתף בגירוש הבדואים משבט העזאזמה ב־1949, כותב:²¹¹ “הייתה לתופעה זו (המנוסה הערבית) מניעים שונים […]. האחד, שהיה המוקדם ביותר, היה הרצון הטבעי להימלט מאזורים בהם התנהלו פעולות האיבה. בתחילתם של קרבות תש”ח נפוצה תופעה זו באוכלוסייה היהודית לא פחות, ואולי אף יותר, מבאוכלוסייה הערבית. אישית, זכורה לי היטב מנוסתם של תושבי השכונות היהודיות של יפו, שנאלצו למצוא לעצמם מקלט בחדרי מדרגות ובמרתפים של תל־אביב. התרחשויות דומות היו גם בירושלים. רק כשהתרחקה הלחימה ממרכזי האוכלוסייה היהודית, הפכה הבריחה מאיזור הקרב לנחלתם הבלעדית כמעט של הערבים. […] ברמה המקומית היה קיים מניע צבאי־טכני: טיהורם של איזורי קרבות מגורמים זרים שהיו עלולים להושיט עזרה, ולו רק סבילה, לאויב. […] בישובים ערבים שנכבשו נוספה לכך השאיפה הטבעית של המפקד המקומי שלא להסתבך במיטרד ההשגחה על אוכלוסייתם האזרחית, ובדאגה לצרכיה." ובהמשך הוא כותב: “בין אם הביזה הייתה פרטית או ציבורית, היה בה משום מניע נוסף, סמוי, לתהליך שתיארתי קודם לכן, שכן היא יצרה קבוצות לחץ שהיה להם עניין חומרי, מראש או בדיעבד, בסילוקה של האוכלוסייה הערבית.”

תום שגב מציין בספרו 1949 הישראלים הראשונים כי בתחילת יולי 1948 הוציא האלוף צבי איילון את הפקודה הבאה: “מחוץ לשעת לחימה ממש – אסור להרוס, לשרוף ולהחריב ערים וכפרים ערביים, לגרש תושבים ערבים מהכפרים, השכונות והערים ולעקור תושבים ממקומם בלי רשות מיוחדת או הוראה מפורשת משר הביטחון.”²¹²

יזהר התייחס לבריחה המונית של תושבים מאזורי סכנה בתקופה מאוחרת בהרבה, ב־1991, תקופת מלחמת המפרץ. הוא הסביר את המנוסה ההמונית של תושבי תל־אביב והסביבה מבתיהם, לא בפחד מטילי הסקאד, אלא בהעדר הנהגה אמינה לציבור. ברגע שהציבור מאבד אמון בהנהגה, הוא מאבד “איזה מיתוס גדול ומלכד, מין דבק שקשה לחדשו לאחר שנהרס”, ואז הוא “מתפורר ליחידים מופקרים.”²¹³

בד־בבד עם עזיבת מאות אלפי ערבים הגיעו לארץ מאות אלפי יהודים שהצטופפו במתקני הקליטה בתנאים מזעזעים. מקומות מגורים עבורם היו נחוצים בדחיפות.

הפקודות היו עמומות, לעתים סותרות. דרגים נמוכים פירשו לפי הבנתם את הפקודות של הדרגים הממונים עליהם, או את דברי ההנהגה. דוגמה לכך נראה להלן בפרשת הגליית התושבים שנותרו בחרבת חזאז, היא חרבת חזעה.

מרבית האוכלוסייה הפלשתינית הכפרית עזבה את מקומות מגוריה כשהיא מתלווה לצבא המצרי הנסוג, והשאירה אחריה זקנים, נכים ונשים עם ילדים. חלק מהמסתננים היו אנשים שחזרו לכפרים כדי להגיש סיוע לאלו שנשארו בהם. בספרו 1948, זיהה בני מוריס את מיקומה של “חרבת חזעה”:²¹⁴

הפקודה שהוציאה מִפקדת אזור החוף הדרומי ב־25 בנובמבר הייתה אופיינית: “ניכרת תנועת ערבים אזרחים מעזה צפונה עד הכפר מג’דל. הערבים התיישבו מחדש במספר כפרים…”

כדי למנוע זאת היחידות נצטוו על “הריסת הכפרים והריסת בתי האבן”, ועוד הורתה הפקודה לבצע חיפושים בחמאמה, בג’ורה, בח’רבת חצאצ, בנעליא, באל־ג’יה, בברברה, בבית גִ’רגַ’א ובדיר סוּנֵיד, לעצור את כל התושבים ולגרש לעזה את “הפליטים הערבים מהכפרים הנ”ל ומניעת חזרתם שנית ע"י הריסת הכפרים": “את הפעולה יש לבצע בהחלטיות, בדייקנות ובמרץ, אבל יש לרסן כל סטייה בלתי רצויה מצד חיילינו.”

המבצע הוּצא לפועל כעבור חמישה ימים: הכפרים נסרקו ומאות תושבים ופליטים גורשו לעזה. כמה מן הכפרים הועלו באש. הגירוש מח’רבת חצאצ שימש לסופר יזהר סמילנסקי (ס' יזהר) רקע לסיפורו הקצר “הסיפור של ח’רבת חזעה” – אחד הסיפורים הביקורתיים הספורים שראו אור בעקבות מלחמת 1948.

השם העברי ח’רבת חצאצ נכתב בטקסטים עבריים שונים בצורות שונות ומשונות, ביניהן חרבת חזאז, והופיע במפה המנדטורית של 1:100,000, בקואורדינטה 108117 כ־Khirbat Khisas (חרבת חיסאס) כפר בן 150 תושבים (ב־1940) בשטח של 650 דונם, שמהם מעובדים רק כ־50%.²¹⁵ כיום נמצאת במקום אחת השכונות הדרומיות של אשקלון. גם הכפרים האחרים הנזכרים בפקודה נמצאים בקרבת מקום. אל־ג’יה היא היום המושב גיאה, הנמצא סמוך לגברעם. חרבת חזעה נמצאת אם כן גם היא ב"רצועת יזהר".

תמונה מהכפר ג’ורה מסתיו 1948 נמצאת באלבום התמונות של יזהר. לפי מוריס, חיל האוויר הפציץ את הכפר הזה בטעות בזמן מבצע יואב, ונהרגו בו בין 200 ל־300 תושבים.

הכפר הריק ג’ורה, באלבומו של יזהר

ב־25 בנובמבר 1948 הוציא אגף המבצעים במטה חזית הדרום, בפיקודו של יצחק רבין, את הפקודה לגרש את הפליטים מאזור עזה שהגיעו לעיר מג’דל ולכפרי הסביבה.

בו בערב, בשעה 19:55, הוציא קצין המבצעים של חטיבת מחוז השפלה (חטיבה 11) סרן יהודה בארי,²¹⁶ בסיווג סודי ביותר – מיידי, את פקודת המבצע מס' 41, שכללה, נוסף על גירוש הפליטים, גם הוראה לשרוף את הכפרים הנטושים ולהרוס את בתי האבן שבהם. בסעיף “שונות” נאמר כי “את הפעולה יש לבצע בהחלטיות, בדייקנות ובמרץ, אבל יש לרסן כל סטייה בלתי רצויה מצד חיילנו.”

האם העלאת רמת הסודיות נבעה מהחמרת הפקודה שהורידה החטיבה לגדודים (לגרש פליטים, לשרוף ולהרוס) לעומת הפקודה שהוריד מטה החזית לחטיבה (לגרש פליטים)? ההייתה זו יוזמה מקומית של סרן יהודה בארי, או מדיניות מגבוה? בן־גוריון הקפיד לציין ביומנו שאין לגרש שום ערבי, אם יש ספק בזהותו. יש לגרש מסתננים. אין לגרש תושבים שכלל לא עזבו. הוא לא הורה בכתב על הריסת כפרים.²¹⁷ כך או כך, אל הקמ"ן יזהר הגיעה הפקודה החמורה, הסודית ביותר, והיא גם זו שבוצעה בשטח. כקמ"ן הוטלה עליו האחריות לסריקת דרכי ההסתננות, ולכן הוא ואנשיו נלוו לכוחות המבצעים.

כדרכו, יזהר לא כתב בסיפור את התאריך המדויק, ורק ציין כי הפעולה נערכה בראשית החורף. את שם המקום שינה קלות מ"חרבת חזאז" ל"חרבת חזעה". סעיף “שונות” המתחסד עורר בו את הזעם שהיה מתעורר בו תמיד כלפי טקסטים לא ישרים. כך מופיע הסעיף בסיפור: “יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות, אבל אין להרשות התפרצויות והתנהגות פרועה.” המונח “גרעיני כנופיות” לא מופיע בפקודה, ו"סיירי האויב" שבה מתגלגלים בסיפור ל"שליחים במשימות אויבות", אבל בסך הכול יזהר שיחזר בסיפור את הפקודה בצורה נאמנה.

כך סיכם קמב"ץ חזית הדרום, יצחק רבין, את הפעולה של פינוי שפלת החוף:²¹⁸

אל מטכ"ל / אג"ם (המטה הכללי / אגף מבצעים) מטה חזית ד/מבצעים, 2 בדצמבר 1948

סודי – דחוף

הנידון: פינוי שפלת החוף

בהמשך למברקי אליכם בנידון מה־29 לחולף שנה זו. אני מביא לידיעתכם להלן דו"ח הפינוי.

ביום 30.11.48 סרקו כוחותינו את המקומות הבאים: ניעיליה, חרבת חזז [ח’צאץ], אל־ג’יה, אל־ברברה, אשדוד, חממה, בית ג’רג’יה וחרביה.

רוב האוכלוסייה שנמצאה במקומות הנ"ל הייתה מורכבת מזקנים, נשים וטף, ביניהם נמצאו כ־8 צעירים אשר נמסרו למודיעין לטיפול ואחרי כן נשלחו למחנה השבויים. האוכלוסייה הועברה לבית חנון, פרט למספר זקנים וזקנות עיוורים וכו' ומספר ילדים השייכים להם.

[…..]

הפעולה בוצעה בלי כל התנגדות האוכלוסייה.

י. רבין ק' המבצעים

קטע מהסיכום נחתך, והוא בולט בחסרונו. מאמצינו לשחזר אותו באמצעות ארכיון צה"ל לא צלחו.

ה"דוקו־פרוזה" של יזהר נאמנה ומדייקת בפרטי המציאות, למעט דבר אחד: הוא מלהק את עצמו, המספר, כחייל מן השורה ולא כקצין שתפקידו לסרוק את דרכי ההסתננות, ואשר נקלע למקום לזמן קצר בלבד. בנקודה מסוימת נפלט לו המשפט הבא: “הכיתה שלנו נשלחה לאגוֹף, בעוד האחרים מקצתם יבטיחו מאחור ומקצתם ייכנסו אל הכפר ההוא. וכרגיל אין טוב מאשר להצטרף לכיתה האוגפת.” חייל מן השורה אינו בוחר לאיזה כיתה להצטרף.

בחזרה לסיפור. “וכך זה אירע כשיצאנו אותו בוקר חורף צח והדוּר, ששים אלי דרך, רחוּצים, שבעים ולבושים היטב.”

אותה “פקודת־המבצע” […] שהיה [בה סעיף ה]מדבר בפירוש על כך שיש “לאסוף את התושבים החל מנקודה פּלונית (עיין במפּה המצורפת) ועד לנקודה פּלונית (עיין באותה מפּה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי־האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מ”כוחות עוֹינים" וגומר וגומר שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטעַנו היוצאים כשהושם עליהם כל ה"לשרוף־לפוצץ־לאסור־להעמיס־ולשלח" הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו וישלחו ברוב דרך־ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דווקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.

הכפר, ככל הכפרים בסביבתו, ריק (ברובו). עובדה זו מצוינת בפירוש בסיפור, אך לא כל קוראיו השגיחו בה: “פעולות, מבצעים ומשימות היו לזרא. וכל הערבים המזוהמים האלה, המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים שלהם, נמאסו, נמאסו עד חימה.”

לפעולה יש מטרה גלויה, לגיטימית, אבל נראה כי מסתתרת מאחוריה גם מטרה אחרת, סמויה. מניעת הסתננות שנועדה לסייע לכוח המצרי הנצור בפאלוג’ה ולזנב בכוח הישראלי זו מטרה צבאית לגיטימית. הריסת הכפרים הריקים, כדי שלתושביהם שעזבו לא יהיה לאן לחזור, ועוד יותר, כדי שיוקמו ישובים יהודיים על חורבותיהם – אינה לגיטימית. בראש ובראשונה, כי היא פוגעת בזכויות אנוש בסיסיות כזכות הקניין, וגם מפני שהכפר היה בתחום המדינה הערבית (לפי החלטת האו"ם), וגם כי זה הרע שעשו ליהודים ואותו הוקיעו בבית־הספר, ולא רק כי זה הפוך לכל מה שהדוד משה חשב שצריך לעשות (ויזהר הזדהה אתו), ולא רק כי זו אינה התנהגות אנושית. מבחינת יזהר התנהגות זו היא בלתי נסבלת גם מפני שהיא גורמת להריסת חבל הארץ האהוב עליו, פאתי הנגב.

“השד יקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים בחרו להם!”

“שכח!” ענה לו האלחוטאי, “זה כבר שלנו.”

[…] “אני אגיד לך מה,” אמר גבי, “כמו שאתה רואה איך זה יפה אצלם עכשיו – אצלנו, כשנבוא הנה, זה יהיה יפה פי אלף, סמוך!” (עמ' 23)

הרבה מילים נכתבו על “חרבת חזעה” ועוד נדבר על כך בהמשך, אבל מילות המפתח משלבות את לשון הפקודה עם לשון הנביאים (עמ' 87): “יחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהייתה פעם איזו חרבת חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו, באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו…”

 

פרק חמישי: החיים החדשים, חבר הכנסת סמילנסקי    🔗

עוד לפני שחרורו מהצבא מצא את עצמו יזהר, להפתעתו, מועמד לאספה המכוננת, הלוא היא הכנסת הראשונה. “החברה” בחטיבה קראו בעיתון שהוא שובץ במקום ה־30 לרשימת מפא"י.

בתחילת ינואר 1949 הסתיימו הקרבות בין הצבא המצרי וצה"ל, והחלו השיחות על שביתת הנשק. הבחירות לאספה המכוננת נועדו להיערך ב־25 בינואר, ובין המפלגות התנהל מאבק חריף על קולות הבוחרים. השאלה, מה פתאום שובץ יזהר ברשימת מפא"י לכנסת הראשונה, היא בעצם שתי שאלות: למה מפא"י רצתה בו, ולמה יזהר הסכים? אי אפשר להבין זאת ללא התמצאות כלשהי בסצנה הפוליטית של אותם זמנים, וזיקתו אליה. עד אז יזהר לא היה מעורב בעסקי ציבור, שלא לומר הסתייג מהם. הוא מעולם לא היה חבר בתנועת נוער, ועד אז גם לא נמנה עם כל ארגון או מפלגה פוליטית. הוא לא היה חבר קיבוץ או הכשרה מגויסת. השתתפותו בגליונות תאמה היטב את העובדה שהיה זה ביטאון לא־מפלגתי, שבמניפסט הראשון שלו הוצהר כי “כרטיס מפלגה אין בידינו וגם איננו רוצים בו”.²¹⁹ בדברים שיזהר כתב עד פרשת לבון, ניתן היה לזהות עמידה מן הצד, ואפילו הסתייגות, מהמהלכים שתמך בהם רוב הציבור.

מאידך גיסא, הוא נולד לתוך משפחה פוליטית במובהק. אביו היה, כזכור, ממייסדי מפלגת “הפועל הצעיר”, ודודו יוסף, בטרם הפך למנהל, היה מפעיליה המרכזיים. כשנוצרה מפא"י, בראשית שנות השלושים, על ידי איחוד “הפועל הצעיר” עם “אחדות העבודה”, עזב אביו זאב את המפלגה שנוצרה, שנראתה בעיניו שמאלית מדי ונוטשת את עקרונות הפועל הצעיר.²²⁰ הוא עזב את המפלגה ונעזב על ידה: איש לא בא לעזרתו בזקנתו, כשהיה מובטל, וביזהר נותרו משקעים כבדים מהנטישה הזו. הזהות הפוליטית של יזהר הושפעה גם מעמדותיו של הדוד משה – החלוץ, איש העלייה הראשונה, יו"ר התאחדות האיכרים, הקפיטליסט (וכתלמידו של טולסטוי – גם מעין “אנרכיסט”). מתבקש אפוא לסמן את מיקומו הפוליטי של יזהר אי שם בין הימין ובין השמאל של זמנו.

נעמי, ובדיעבד גם הלה, בתו של יזהר, תמהו על הצטרפותו למפא"י, כי לדבריהן, הוא ראה במפא"יניקים “זקנים” דוברי יידיש, וכינה אותם חבורת “אוכלי דגמלוח”. עם זאת, גם במפ"ם אף אחד מן האישים הבולטים לא שבה את לבו: לא טבנקין ולא יערי וגם לא יגאל אלון או גלילי. חלקם סגדו לסטלין, וחלקם היו בעד טרנספר וגירוש וארץ־ישראל השלמה; הם טענו שהאינטרסים המעמדיים קודמים לאינטרסים הלאומיים, והוא לא הסכים עם אף אחד מעקרונות אלה.²²¹ האישיות היחידה שעוררה בו הערכה היה בן־גוריון. ואכן, בהמשך הוא נשאר נאמן לבן־גוריון והלך אתו גם לרפ"י, עם פרישת בן־גוריון ממפא"י ב־1965.²²²

על היסוד “השבטי” שבהתנגדות יזהר למפ"ם עמד הוא עצמו במאמר ביקורת חריף שכתב בשנות התשעים על ספרו של זאב שטרנהל “בנין אומה או תיקון חברה”.²²³ וכך הוא אומר בו: “אני נוטל לי רשות לרגע כדי להזכיר את אבי. הוא בא לארץ בסוף המאה שעברה (1890), בן שש־עשרה, […] והאמין ב”לך עבוד". רעיון העבודה, מעשה העבודה (ואפילו אמרו דת העבודה), […] זה היה הדבר, והוא היה חזות הכול. […] כשממש באותו זמן, בעולם, ובאירופה במיוחד, פרח הסוציאליזם והגה דעות יפות, אף כי עקרות, על החברה הצודקת, ההומאניסטית והשוויונית. וגם [לפי שטרנהל] כל ההסתדרות, מפעלי העובדים, הקואופרציות ומפלגות הפועלים לא שימשו אלא רק כהסוואה להכנות הלאומיות לכיבוש הארץ, אחוזי תזזית לאומית, במקום להתחזק ולבנות לנו חברת מופת אידיאולוגיה למהדרין." יזהר התנגד מאז ומתמיד לתיזה המפ"מניקית הזו.

משנות העשרים ואילך הקימה ההסתדרות רשת ביטחון לחבריה, שהקיפה את כל תחומי החיים – וגם לכדה אותם לתוכה. אבל דרכו המקצועית של יזהר, כמורה, התרחקה מזיקה מפלגתית־הסתדרותית. בתום הלימודים בסמינר בירושלים לימד ביבנאל (מושבה מהעלייה הראשונה); אחרי כן לימד במשך שנים בכפר הנוער הבלתי מפלגתי בן־שמן; תקופה קצרה לימד בכיתות ההמשך של זרם העובדים ברחובות, עד ליסוד התיכון המאוחד ברחובות, שוב – מוסד שהצהיר בפירוש שהוא לא־מפלגתי. יזהר לא היה תלוי בהסתדרות ובמפא"י לפרנסתו. אם היו גורמים פוליטיים שעוררו בו רגשות חריפים היו אלה ה"פורשים". הטרור, הטקסטים המתלהמים של מנהיגיהם, הרטוריקה הלאומנית, המדים, ההדר, שירי הלכת, כל אלה עוררו בו סלידה, והפרישה נתפסה בעיניו כבגידה.

בשנת 1944, בטרם הסתיימה מלחמת העולם, חל פילוג במפא"י. סיעה ב' בהנהגת טבנקין, הנטועה במשקי הקיבוץ המאוחד, פרשה. המחלוקת בין הפלגים התמקדה בשלושה נושאים מכריעים: מה קודם – האינטרסים של מעמד הפועלים או האינטרסים הלאומיים? ולמי נתונה ההזדהות הבין־גושית של המפלגה – לברה"מ או למערב? וארץ־ישראל – גורלה להיות נחלקת או להישאר שלמה? את המחלוקות העקרוניות תדלקה תחרות בין־אישית: בן־גוריון (והאידיאולוג ברל כצנלסון) מול יצחק טבנקין מעין־חרוד. בשנת 1946 התאחדו אנשי טבנקין ו"פועלי ציון שמאל", ויצרו את “התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון”, וזו התאחדה ב־1948 עם מפלגת “השומר הצעיר” תחת השם “מפלגת הפועלים המאוחדת” – מפ"ם.

כאמור, היישוב בתקופת טרום־המדינה היה מאורגן במוסדות וולונטריים, שידם הייתה בכל צדדי החיים, ובכללם צבאות “פרטיים” הסרים למרות פוליטית: הלח"י, האצ"ל וההגנה. הפלמ"ח, הכוח המגויס של ההגנה, הורכב מ"הכשרות מגויסות" ששהו בעיקר ב"קיבוץ המאוחד", ובתש"ח – בקיבוצי מפ"ם, והיו תחת השפעתה הפוליטית החזקה של מפלגה זו. מיטב הנוער התגייס לפלמ"ח. גם יחיעם. העילית של אמני הדור הצעיר תמכה במפ"ם.

הקונפליקט בין הממשלה לבין הצבאות ה"פרטיים" גלש פעמיים, מאז הכרזת העצמאות, לאירועים אלימים: אירוע אלטלנה שהסתיים בפירוק האצ"ל, ורצח ברנדוט שהסתיים בפירוקו הסופי של הלח"י. הצבא הפרטי האחרון שנותר (בעצם המפקדה הפרטית של אחדות מחטיבות צה"ל) היה הפלמ"ח, בעל הזיקה המפלגתית המובהקת.²²⁴ המאבק על פירוק מפקדה זו, והכפפת כוחות הפלמ"ח לפיקוד הבלעדי והישיר של המטכ"ל, נמשך מהכרזת העצמאות ועד ה־10 באוקטובר 1948, אז הורה בן־גוריון על פירוק מטה הפלמ"ח. בן־גוריון ראה בחלק ממעשי הפלמ"ח מעשים הפוגעים במדינה, וחותרים תחת סמכותו כראש ממשלה ושר ביטחון.²²⁵ מנגד רווחו בפלמ"ח האשמות כי בן־גוריון מרעיב את לוחמי הפלמ"ח במזיד, מונע מהם ביגוד והנעלה מתאימים, ומקפח אותם בנשק ובסיוע. תיאור חריף של הלכי הרוח הפוליטיים בפלמ"ח במלחמת השחרור נמצא בספרה של נתיבה בן־יהודה כשפרצה המדינה:²²⁶

אני הייתי בפלמ"ח כבר משנת 46, והפלמ"ח הרי היה הרבה יותר מסתם מחתרת צבאית. הוא הרי היה גם מין תנועה – חלוצית, התיישבותית, ציונית, סוציאליסטית, ומה לא. תנועה עם אידיאולוגיה שלימה. פוליטית. בפירוש – פוליטית, ואפשר לומר – שהפוליטיקה הייתה לפי המצע המדיני של אנשי “אחדות העבודה”. וצריך להוסיף – של הכי “אקטיביסטים” מהאנשים של “אחדות העבודה”.

בפלמ"ח רווחה ההכרה כי אנשיו הם העילית, הם החיילים הטובים יותר, האמיצים יותר, שהקריבו יותר משאר החיילים. היה חיץ ברור בינם לבין השאר (שם, עמ' 11 – 12):

[…] החברה האלה מהצבא הבריטי, חטיבה 4 – “קרייתי”, […] מיליונים על מיליונים של חיילים, ובין כל אלה – אלה שהיו ממש בקרבות היו בעצם מיעוט! מיעוט קטן ומבוטל! […] כולם בה היו משוחררים מהצבא הבריטי, מהגיוס למלחמה העולמית השנייה. הם היו בעינינו – זבל. ממש. […] קראנו להם לפרצוף “חיילי שוקולד”, “מלוקקים”, “ארטיסטים”, היו כאלה, מבינינו, שכל פעם היו עושים להם “בָּה!!!”, כזה, בשביל להבהיל אותם, כאילו להוכיח להם שמכל זבוב הם נבהלים, “גם כן חיילים”, וצחקנו מהם: “זה לא רק שאף פעם בחיים שלכם אתם לא שמעתם כדור באוזן, זה גם תלוי כמה שנים אתם אף פעם לא שמעתם כדור באוזן!”, “להיות מגוייס למלחמה חמש שנים – וחמש שנים לא להריח אש!”, […] אבל בסיכום, במלחמה הזו איתם – הם ניצחו. ועוד איך ניצחו. כי הם כל־כך לעגו לנו, בשנאה, בבוז, בגועל־נפש, שזה היה דבר נורא. […] הם באו לשם לסרפנד ישר מהבתים שלהם, ואנחנו – ישר מהקרבות.

בן־גוריון אהד את משוחררי הבריגדה, שהגיעו, כך האמין, מצבא אמתי, מקצועי ולא אידיאולוגי. משה שרת הוא שהשיג את ההסכם עם הבריטים על הקמת הבריגדה, ומפא"י התייחסה אליה כאל בנה האהוב. “נהייתה פתאום הרגשה באוויר,” מספרת בן־יהודה, “שהמולדת היקרה מעדיפה אותם, עברה לצד של ה”הם", שה"הם" האלה כל הזמן צוברים כוח לעומתנו, שאנחנו הולכים ונחלשים בעיני המולדת היקרה שלנו, והמולדת הזו שלנו – פתאום כבר לא אכפת לה עלינו. נגמר. המולדת היקרה עברה לאהוב אותם, את ה"הם"."

אבי המולדת הזו שלא משיבה להם אהבה נהפך בעיניהם למפלצת, לגמד המרושע מהאגדות. בן־יהודה מתארת (עמ' 29) איך בן־גוריון מבקר בבסיס, שבו החיילים, ברובם, מקבלים אותו בהתלהבות, ואילו הפלמ"חניקים – בשנאה יוקדת: “אחד מהחברה של “הראל” צעק: “דוּוִויד, דוּוִויד גרין! תביא לנו נשק!!”… וכולנו שמענו אותו, וצחקנו, והיינו מבסוטים, אבל זה לא השפיע אפילו לא כהוא זה – על האווירה הכללית. […] “החייל האמיץ שווייק! החייל האמיץ בִּי.גִ’י.!”, כי הרי זה איך שקראנו לו, לבן־גוריון […]”. ועוד מספרת בן־יהודה:

ואז – ראינו אותו ממש מקרוב־מקרוב, וממש – נדהמנו, ממש. מכמה שהוא נראה מגוחך:… ראשית כול – הוא היה נורא נורא נמוך! מי היה מאמין כמה שהוא היה נמוך! ממש – גמד! […] ואיזה “בטן” – ממש כרס! כמו אישה בחודש התשיעי, ועם כל הגובה הזה, הננסי, וראיתי לו טוב־טוב בפרצוף איך הוא קורן מאושר מההערצה הזו שנשפכת עליו בטונות, וראיתי איך שהוא הצדיע בחזרה לכל המעריצים האלה, ואיזה הצדעה! וַי! הרי רק בתנועה של היד אל ההצדעה כבר ראו איזה ידיים שמאליות יש לו!

בן־גוריון לא רק מגוחך ומגעיל בעיני הפלמ"חניקים; הוא אויבם האמיתי של הלוחמים, ואפילו הגורם למותם, כך סיפרו השמועות, בגלל ההתעקשות שלו לנהל את המלחמה (עמ' 43) על “מפה של הקק”ל", ועם מפקדים עלובים, מין “מ”כפצ’יק, פיצק’הלה, איזה “פִיסטוק” אחד קטן ועלוב, כך סיפרו, בלי ניסיון קרבי במיל, כך ישר, סיפרו, אבל – מפא"יניק נאמן!“²²⁷ לא נעסוק, כמובן, במידת האמת שהייתה בשמועות אלה שסופרו על בן־גוריון, ועל שנאתו ל”צבא של טבנקין",²²⁸ אבל הן שעיצבו את הלוך הרוח של רבים מהדור הצעיר לקראת הבחירות לכנסת הראשונה.

את המדינה שקמה ב־15 במאי אפיין מעבר ממוסדות וולונטריים (וכיתתיים במידה רבה) למוסדות מכוח חוק שנועדו לכלל הציבור, מה שבן־גוריון כינה “ממלכתיות”. מעבר כזה היה עתיד לגרום לרבים לאבד את עמדות הכוח שלהם, ולאחרים (ובן־גוריון בכללם) – להתחזק בעמדותיהם. גם זה היה אחד הגורמים ליצריות המאבק, שהתנהל מה־15 במאי במשך כל המלחמה. ב"מערכת הביטחון" שהייתה בחיתוליה התבטא הדבר בהכפפת המטכ"ל ישירות לשר הביטחון, לפי העיקרון הבסיסי שהנושא באחריות הוא בעל הסמכות. המעבר הזה היה כרוך במשברים, במאבקים ובתמרונים פוליטיים על כל מופעיהם השכיחים, כגון התפטרות וחזרה ממנה וכו' וכו'. הממשלה שמשלה בזמן המלחמה לא זכתה באמון “מועצת העם” וגם לא הייתה זקוקה לו, משום שמועצה זו לא כוננה על פי בחירת העם. אי לכך, מקור הסמכות שלה היה רעוע וזמני; רק הבחירות לכנסת הראשונה היו עתידות להכריע בידי מי ייתן העם את הסמכות לקבוע את דמות המדינה.

בספרו מדינת ישראל המחודשת כתב בן־גוריון בקצרה וביבושת על פירוק הפלמ"ח, על האנומליות של הפלמ"ח בעץ הכפיפויות של צה"ל ועל ההסתה הפרועה שהתקיימה בו נגד שר הביטחון.²²⁹

יזהר, כאמור, לא היה איש הפלמ"ח. הוא התבונן באנשי הפלמ"ח מבחוץ, ובנושא זה, במידה לא מועטה של ביקורת. נזכור גם את געגועיו לאב גדול וחזק, אב שאפשר לסמוך עליו, אחד מגזע “הזלמנים” שהופיעו פעמים כה רבות בסיפוריו. ב"מלחמת העולם" שהתפתחה בין הפלמ"ח לבין בן־גוריון היה יזהר לצד בן־גוריון. אב חזק היה צורך השעה אחרי מלחמת השחרור שהקיזה דם כה רב, גם משום שהחשש מפני המלחמה הבאה היה גדול. ישראל נתפסה כמעין אי בלב הים הערבי, וחולשת הערבים נתפסה כזמנית.

אנו מתקרבים לתשובה לשאלה כיצד התגלגל יזהר לרשימת מפא"י לכנסת הראשונה, אבל לצורך זה צריך לחזור לרגע לשבויים, למסתננים, ולהריסת כפרים ערביים.

ההיסטוריון אורי בן־אליעזר מתאר בספרו דרך הכוונת את הדרך שבה נהגה מבצע יואב ויצא אל הפועל.²³⁰ במנהלת העם (הממשלה הזמנית) היו חילוקי דעות בדבר הצורך בהמשך המלחמה במצרים והכדאיות שבה, הואיל וכבר בקיץ 1948 אותתו המצרים שברצונם לסיים את הלחימה ולהגיע להסכם. אנשי מפ"ם ואחדות־העבודה היו המיליטנטיים ביותר בשאיפתם להשתלט על כל השטחים שהוקצו למדינה הערבית בהחלטת החלוקה; ומכיוון שהכוח הצבאי הערבי היחיד בדרום הארץ היה הצבא המצרי, כרוך היה הדבר בהבסתו ובגירושו. בן־גוריון הציע ליגאל אלון הצעה שלא היה יכול לסרב לה: לעמוד בראש חזית הדרום, בראש כוח שמנה 90,000 חייל, כדי להניס את הצבא המצרי אל מעבר לגבול הבינלאומי, דהיינו, עד דרומית לרפיח. המצבע, “מבצע יואב”, יתחיל ב־15 באוקטובר. אלון נענה, כמובן, להצעה. ב־10 באוקטובר פירק בן־גוריון את מטה הפלמ"ח, ותפס את מפקד הפלמ"ח ברגע שבו לא היה יכול להתנגד.

המבצע לא הצליח להשיג את כל מטרותיו. רצועת עזה שמדרום לבית־חנון לא נכבשה, וחלק מהמפקדים נמנעו מהרס הישובים.

יגאל אלון, הכוכב הזוהר והאהוב של הפלמ"ח, היה תומך עקבי ונחרץ של העברת ערבים אל מחוץ לגבול. “ליגאל לא היו היסוסים לגבי מדיניות זו (במהלך תש"ח),” פוסקת אניטה שפירא בספרה אביב חלדו. והיא מצטטת את דברי אלון בהרצאה ביוני 1950: “אני סבור כי תהליך הבריחה הערבית היה תהליך חיובי. יותר מזה, אני סבור כי פעילותנו לפינוי שטחים גדולים בעלי ערך צבאי מאוכלוסייה ערבית עוינת, גם היא הייתה אי־ברירה שיש לה הצדקה, לא רק לשעה אחת, שעת הקרבות, אלא הצדקה לאורך ימים.” אלון ראה במלחמת העצמאות “הזדמנות היסטורית חד־פעמית לשינוי המאזן הדמוגרפי וההתיישבותי בין היהודים לערבים. הזדמנות שלא היהודים יזמו אותה, ולטעמו הם גם לא ניצלו אותה כיאות. ככל שהדברים היו תלויים בו, הוא עשה כמיטב יכולתו לא רק לכבוש את שטחי א”י, אלא גם לפנות אותם מערבים," כותבת שפירא.²³¹

יגאל אלון ייצג אפוא את כל מה שיזהר התנגד לו. יגאל אלון היה מפ"ם, שבה תמך מיטב הנוער והדור הצעיר, ויזהר היה נגד מפ"ם. בקרב הנוער הייתה מפא"י המיעוט הנמרץ והמושמץ, והלוחמני פחות, ובן־גוריון – השנוא מכול.

משעה שקמה המדינה, כך כתב יזהר ב־1998 בהתלהבות של אמת, הייתה ציפייה “שהנה הנה העניינים יתיישרו […] וכל מה שהוחמץ או לא הצליח יהיה מתחיל לעבוד נכון, וכל הנורא שקרה לעם היהודי באירופה אך זה עתה, וכל מה שהיה קשה משאת כאן, ביישוב הקטן, כל העוני וכל אוזלת־היד וכל “המאורעות” הבלתי נגמרים של הערבים, עם כל ההתנכלויות אין־קץ של הבריטים, ועם כל השתדלנות והכישלונות על כל מדרך כף־רגל, ועם כל מה שהיה תלוי על בלימה זמן רב מדי – הנה כעת תקום המדינה והכול יהיה מוצק על ארץ מוצקה ומדינה תהיה ליהודים.”²³²

ובהתרגשות הוסיף: "אנשים נשמו את בואה. הרגישו את מהלכה כפלחים את בוא הגשם. לא היה צריך להוכיח כלום ולא להביא ראיות, לא לחשב חישובים ולא לתכנן תכנונים. הכול יהיה בא מאליו. עם שלם היה כולו בנקודה אחת, באמונה אחת כי הנה המדינה תעשה את הדבר הגדול המיוחל, המשיחי והארצי. וליהודים תהיה מדינה.

ואיש אחד קטן קומה ורעמת שערו הלבנה היה הולך אז לפניהם, וקולו החד והפסקני היה מזעיק, נוגש, קורא, מלהיב, מאשר כי אכן ככה זה, כי אמנם הנה באה המדינה והכול באמת יהיה הולך להתחיל והכול באמת יהיה אחרת, וכאילו כל גודל ענקות השמש התכווץ והתמקד עד לנקודה לוהטת אחת."

הוא מודע לספקנות שבה מתקבלים דברים אלה ממרחק השנים: “בוודאי, לא קשה לחייך כעת על האמונה ההיא, ולהטיל ספק בחלום שהמדינה תוכל לפתור הכול, ולא קשה להוכיח עד כמה היו עיוורים, ותמימים, ואולי רק מדוכדכים לבלי שאת, ועד כמה היו פזיזים להאמין ואולי גם פתטיים, ואיך שכחו את המציאות ואת גבולות הדמיון ואת תחומי הריאליות, כשם שהתעלמו מן התביעה הפלסטינית שבצדם ומכל מציאות המזרח התיכון, או מאכזריות חוקי הכלכלה שאינם נמסים מן המילה מדינה, וגם לא התפלספו על המדינה שאיננה אלא כלי, והכול תלוי בידי מי ולאן, ועוד ועוד – אבל אלה היו שתיים־שלוש השנים שלא שאלו שאלות ושהעולם כולו התקפל והיה לתביעה אחת, לרצון אחד, ולאמונה אחת מסונוורת אור גדול, ואיך כל־כולו של אדם אחד ושל עם אחד התקפלו אז לנקודה האחת – מדינת היהודים. רגעים כאלה אינם קורים אלא אחת בחיי עם, פעם בהיסטוריה ובוודאי בחיי אדם, ובין אם הייתה זו התשובה הנכונה לגמרי או לא – הרגע שהזה כשכל העולם התקפל עד לנקודה רושפת זוהרת אחת, ואיש קטן אחד היה רץ לפניהם ומניף ידיו וקורא לבוא וכולם אכן הם באים־רצים אחריו ורבים מהם לא ירוצו עוד – מי שהיה שם לא ישכח עוד איך הייתה לו בחייו הפעם האחת ההיא, הפעם ההיא כשכל הכול כולו היה דבר אחד.”

“השבוי” אכן עורר הד בציבור, ומיד עם פרסומו נכתבו עליו מאמרי ביקורת אחדים, אוהדים ברובם. זלמן (“זיאמה”) ארן (אהרונוביץ') היה אז מזכיר מפא"י. ארן עצמו כתב שירים והתעניין בספרות ובסופרים. הוא זיהה קול שונה מזה שעלה משורות מפ"ם, קול שיכול לקסום לצעירים ולחיילים (שהיו באותה תקופה כ־30% מבעלי זכות הבחירה).

הבחירות נועדו להיערך ב־23 בינואר 1949, ואת רשימות המועמדים לכנסת צריך היה להגיש עד השני בינואר. ב־28 בדצמבר נפגש זלמן ארן עם בן־גוריון לדיון בהרכב רשימת מפא"י. כותב ב"ג ביומנו: “זיאמה מתנה קשיי הרכבת הרשימה – יש לקחת בחשבון עדות, חיילים, עולים, נשים, התיישבות, איגוד מקצועי ועוד. […] החברות דורשות 12, הוסכם על 7, בתוכן גולדה, 6 להתיישבות… מוכרח להיות צעיר.”

יזהר היה גם חייל, גם צעיר וגם סופר המתנגד למה שזוהה עם מפ"ם – והוא הוכנס לרשימה, בלי רשותו ובלי ידיעתו. הכנסת אנשים לרשימה בלי ידיעתם ובלי הסכמתם הייתה נוהג רווח באותן בחירות, לא רק במפא"י אלא גם במפלגות אחרות (והיה אפילו מקרה של אדם שהוכנס כך לשתי רשימות מתחרות). רווח עד כדי כך, שבגלל מספרם הרב של אנשים שהוכנסו כך לרשימות, וערערו על כך בפני וועדת הבחירות המרכזית, הוחלט להאריך את מועד הגשת הרשימות עד ה־6 בינואר.

מן הראוי לזכור כי באותו יום עצמו שבו נפגשו ארן ובן־גוריון לדון בהרכב הרשימה לכנסת, ה־28 בדצמבר 1948, התנהל בדרום הארץ “מבצע חורב” בפיקודו של יגאל אלון. במבצע זה ניסה אלון לאגף את הצבא המצרי שברפיח מדרום,²³³ כלומר מתוך טריטוריה מצרית. בין מצרים ובין בריטניה היה באותם ימים הסכם הגנה, שחייב את בריטניה לצאת להגנת מצרים בעת פלישה לגבולה. ואכן, בריטניה הגיבה מיד באולטימטום לישראל, ואליו הצטרפה גם ארה"ב. בן־גוריון פקד לסגת ללא שהות, ואלון ציית בחריקת שיניים שנשמעה למרחוק.²³⁴ נוטים כיום לחשוב שבן־גוריון שלט שלטון מוחלט ולא היה עליו להיאבק על דרכו. אבל המציאות הייתה שונה, אפורה, ובן־גוריון היה צריך להיאבק ללא הרף על עמדותיו ונזקק כל הזמן לשותפים – בין היתר לשותפים כמו יזהר, שקולם המתון והלא־מפ"מניקי נשמע אז ברמה.

בראיון עם יצחק לבני משנת 2000 סיפר יזהר איך נודע לו מפי חבריו בצבא כי הוא מופיע ברשימת מפא"י לכנסת. “אמרתי להם מה פתאום? זה לא העסק שלי, זה לא בראש שלי, יש לי עניינים אחרים, אני עושה דברים אחרים…” מיד כתב מברק ושלח אותו ממטה החטיבה שלו בגדרה לאמור: הוא מתנגד לראות את שמו, איש לא שאל את פיו, הוא לא מעוניין, הוא לא חבר מפא"י. באותו יום, כך סיפר, הוא חזר הביתה, ומי חיכה לו שם אם לא זיאמה ארן? לדבריו, ואולי הפריז קצת בערוב ימיו, זיאמה לא זז מהבית, יום, יומיים: “בן־גוריון אמר לי שאתה חבר כנסת, ואתה חבר כנסת, ולא יעזור לך, אני אשב פה עד שתגיד כן.” יזהר סירב, ואז, בהשפעת נעמי, הציג שאלה מכרעת אחת: “כמה ימים עובדים? אז הוא [זיאמה] אמר, עובדים שני ימים וחצי – ידעתי שאז אני אכתוב את ימי צקלג ואמרתי לו כן. אחרת הייתי צריך להיות מורה שמלמד בבוקר עד שתיים ואחר־כך יושב לתקן מחברות, ואחרי כן נמאסים לו החיים. לך תכתוב סיפור.”

הנה העתק מכתב (לא מברק) הסירוב שיזהר שלח ב־2 בינואר 1949 למרכז מפא"י:²³⁵

מכתב הסירוב ששלח יזהר למזכירות מפא"י

גם בראיון עם זיסי סתוי מ־1988, ששודר בגלי צה"ל ונדפס במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות, סיפר יזהר סיפור דומה.²³⁶ הפעם קישר את הצטרפותו ישירות לכתיבת ימי צקלג. לשאלה כמה זמן עבד על הספר, השיב: “כשבע־שמונה שנים, מתחילת שנות החמישים. הגרעין הראשון נזרע תוך כדי מלחמת השחרור, כשהזדמנתי יום אחד לזירת הקרבות האמיתית. הגרעין צנח למקום שצנח, וחיכיתי להזדמנות.” ואותה הזדמנות באה “כשהודיעו לי יום אחד, שלמרות התנגדותי, נבחרתי לכנסת. ישב כאן, בחדר הזה, זלמן ארן, שליחו של בן־גוריון, ושכנע אותי עד אור הבוקר. הנימוק העיקרי היה שאעבוד בכנסת שלושה ימים בשבוע, ויישארו לי שלושה ימים לכתיבה. אולי זה מעשה לא יפה ולא הוגן, אבל זאת הייתה הזדמנות נדירה בשבילי, כמי שעסק שנים רבות בהוראה. פתאום שלושה ימים בשבוע פנויים לכתיבה!”

יש גם נוסח כתוב להחלטה על ההליכה לכנסת, מ־1993. מקורו בדברים שנשא יזהר ביום עיון על “בן־גוריון והספרות” שנערך במרכז למורשת בן־גורין, ב־1990.²³⁷ הנוסח חשוב, כי יש בו טיעון אידיאולוגי נוסף לזה הפרגמאטי, שעליו צריך להתנצל־כביכול. לדבריו, כתוצאה מן המברק שלו, הופיע בביתו זיאמה ארן –

[…] ודיבר ודיבר, ואני טענתי כנגדו שאינני איש מפלגתי, ואינני חבר מפא"י וגם איני רוצה להיות חבר מפלגה, שאני שומר על העצמאות שלי […]. לבסוף הוא שבר אותי, כמובן. ובשני נימוקים גדולים: אחד גדול ואחד קטן, אבל גדול בשבילי. הנימוק הגדול היה: “יש לך הזדמנות לשבת על היציע כשמייסדים מדינה. אתה תראה הכול, לא כמי שיושב למטה מן הצד, אלא תשב למעלה באמצע ממול המקום שבו קורים הדברים הגדולים.”

זה היה נימוק שלא עלה על דעתי, להיות עד המלך בשעת הקמת המדינה. הדבר השני שאמר הוא כי שני ימים בכל שבוע אהיה חופשי, והיו לי כל מיני מזימות לכתוב כל מיני כתיבות דחויות – במקום לשבת לילות ולתקן את מבחני בית־הספר התיכון שעסוק הייתי בהם עד אז.

מספר שתיים ברשימת “חרות” לאותה כנסת היה המשורר אורי צבי גרינברג. הוא הוכנס לרשימה כדגל. יזהר לא היה דגל למפא"י. לכל היותר מדבקת סיסמה, אחת מרבות שהודבקו לתא המטען שלה.

רשימת מפא"י לכנסת הראשונה כפי שפורסמה בדבר

עיון ברשימת מפא"י מראה עד כמה היא הייתה שונה אז מהמקובל היום, כמעט בלתי מתקבלת על הדעת בימינו. לא רק שלושה צמדים של הורה־בן, ועוד זוג של בעל־אישה היו ברשימה, אלא גם לא מעט חיילים בשירות פעיל שהוצבו בה במקומות ריאליים – ויזהר ביניהם. אחדים מהחיילים שנבחרו לרשימת מפא"י (משה דיין, אסף שמחוני, משה נצר)²³⁸ הפקידו מכתבי התפטרות מראש, וברגע שנבחרו התפטרו מהכנסת וחזרו לשרת בצבא. יזהר בן ה־33 השתחרר מהצבא בדרגת סרן ביום 27 במאי 1949, אך כבר בסוף ינואר 1949 נעשה לחבר כנסת, ופרק חדש נפתח בחייו.

יזהר בתעודת ח"כ כנסת ראשונה

הוא קיבל, כשאר החיילים המשוחררים, סכום כסף כפיצויים, ובסכום הזה הגשים משאת נפש וקנה מכונית – סטנדרד ואנגרד.²³⁹ ישראל, בנו, נזכר ברגע החגיגי שבו נכנס הסטנדרד לחייהם: “המכונית הזאת נתברכה בכול, פרט לחלון האחורי שהיה גבוה, קטן וצר כחרך ירייה, ואי אפשר היה לראות ממנו כלום. הרגע החגיגי הגיע, ואבא נכנס לחצר, זורח מאושר, במכונית החדשה. כאן נגמר החלק הקל, כי עכשיו היה גם צריך לצאת חזרה מהחצר ברוורס. כל בני המשפחה התאספו לחזות בפלא, ולאט לאט גם כל השכנים וכל הרחוב. כי זה לא היה פשוט. המכונית סירבה לנסוע בקו ישר לאחור והתעקשה להיכנס בברוש צעיר אחד שעמד בפינה. הברוש האומלל התעקם, והמכונית החדשה, אבוי, התעקמה גם היא. אחותי הקטנה הלה בכתה. אמא התרתחה, כל השכנים נתנו עצות, אבל המכונית התעקשה ורק התחפרה בברוש יותר ויותר, והוא נשאר מאז עקום לתמיד, זכר למפלת הארי.”²⁴⁰

יזהר אהב את המכונית הכסופה הזאת אהבה מגוננת, הקים לה סככה, דאג שתזכה בכל הטיפולים ורץ אתה כל שני וחמישי למוסך. אהבה זאת הייתה, כמובן, לצנינים בעיני נעמי. היא שנאה את המכונית בכל נפשה, ובכל פעם שיזהר חזר מן המוסך דרשה לראות את החשבון ומיד פצחה בקינה על מה שניתן היה לקנות בכסף הזה ולא נקנה. נעליים לילדים, למשל: “הילדים שלך הולכים יחפים ולך לא אכפת!” בסופו של דבר נכנע יזהר ומכר את המכונית. את התשלומים שנשארו המשיכו לשלם עוד שנים אחדות, ויזהר המשיך לנסוע באוטובוס. חברי כנסת נוסעים חינם בתחבורה הציבורית, ומוניות כלל לא עלו על דעתו. בסכום שהשתחרר עשו הפרדת כוחות בבית במוסקוביץ' 14, לאמא מרים דירונת משלה ולבנה ומשפחתו דירה משלהם. לימים יכתוב יזהר ספר ילדים בשם ברגליים יחפות.

מאז שנעשה יזהר חבר כנסת, חלו בבית במוסקוביץ 14 עוד כמה שינויים. הלכות הבית היו כאלה: נעמי עבדה עכשיו רק במשרה אחת, אמנם מפוצלת. היא שימשה כמורה לציור בבית החינוך ומורה לאמנות בתיכון. נשכרה עוזרת צעירה, יתומה, בשם שמחה. בתימן, כשהייתה בת שתיים עשרה, ענד דודה טבעת לאצבעה ואמר “הרי את מקודשת” בפני שני עדים. עתה סירב לגרש אותה, אלא אם יקבל לידיו סכום נכבד של כסף. סבתא מרים, פעילת ויצ"ו, התגייסה לעזרתה ויצאה למאבק משפטי כדי להשיג גט לשמחה, וגם דאגה לכך שתרכוש השכלה כלשהי.²⁴¹ שמחה הפכה לבת משפחה: היא הייתה המטפלת העיקרית בילדים, והיא גם זו שהכינה את ארוחות הצהריים. לא עוד תבשילים שהקדיחה סבתא מרים. טעם האוכל השתפר פלאים, אף כי הימים ימי צנע, שהוכרז מיד עם הקמת הממשלה החדשה. יזהר ונעמי חשו שמוטלת עליהם חובת הדוגמה האישית, והם התנזרו מקנייה כלשהי בשוק השחור. ה"פילֶה" – דג נורבגי קפוא שהמדינה הענייה קנתה בזול רגע לפני שחל מועד תפוגתו – היה פריט המזון העיקרי שעל השולחן. פיצוי כלשהו נמצא בביצים מהלול וירקות ופירות מהגינה.

פעם בשבוע הגיעה ברכה הכובסת “לעשות כביסה”. היא הייתה שופתת גיגית גדולה על מדורה בחצר, מרתיחה בה מים ומכבסת את הבגדים וכלי המיטה עם קוביית סבון גדולה שנקנתה, בנקודות, אצל זלמן החנווני ברחוב בית־הפועלים. ברכה לא ידעה קרוא וכתוב, אך חישבה בזריזות וללא טעות את שכרה עבור חמש שעות ו־27 דקות לפי 43.5 גרוש לשעה. ברכה הייתה תולה את הכביסה על חבלים בחצר, ושמחה מורידה, מגהצת ומקפלת.

נעמי הייתה עכשיו הגב' סמילנסקי והיא כמעט לא “עשתה קניות”. היא הפקידה הוראות קבע אצל מיטב חנווני רחובות – נוסבאום מהמכולת, גילזון הירקן ופורים הקצב (אם וכאשר ורק כשמגיע בשר לא “שחור”). נעמי לא עמדה על המקח, אך דרשה את המיטב והמובחר. החנוונים מצדם התייחסו לאשת חבר הכנסת ביראת כבוד, ושליחיהם, אם לא הם עצמם, אצו רצו להביא את המוצרים עד למוסקוביץ' 14.

נעמי פיתחה סגנון חיים חדש: “שלאפשטוּנדה” יומי בין שתיים לארבע אחר הצהרים – שעות שבהן הייתה צריכה לשרור דממה מוחלטת בבית – והמפר אותה יוכה עד שילמד את הלקח המתבקש. כן, נעמי התגלתה כאם מכה. את רוב המכות ספג בכורה, ישראל. יזהר עמד מהצד, ורק לעתים רחוקות, כשנגדשה הסאה, היה מבקש ממנה, בלשון רפה, באנגלית: Look at him…

נעמי גדלה אצל אב מכה. האם יש בכך להסביר את הכול? האם נתרץ זאת בכך שהיא סובלת מחוסר אהבה? האם נוכחותה המתמדת של חמותה מעצבנת אותה? האם נסיקת הקריירה של בעלה, בשעה ששלה אינה מתקדמת כלל, מילאה אותה קנאה? אין לי תשובה. אלימות במשפחה לא הייתה תופעה יוצאת דופן בתקופה. ישראל זוכר זעקות של ילדי שכנים שההורים לא חסכו שבטם והפליאו בהם את מכותיהם, וגם לי זכורות משנות ילדותי צעקות מילדי השכנים שחטפו “מכות רצח”. מה שכואב לי, בתמונה הזאת, הוא דמותו של יזהר: חלש, מפחד מאשתו, עומד מן הצד. הוא מסר את תפקיד אם המשפחה לידי נעמי, בתמורה ל"חופש" שלו, חופש לעסוק בשלו, שהוא גם חופש מהתערבות, שהוא גם חופש מהכרעות.

כנסת ראשונה ושנייה, בן־גוריון    🔗

עד מהרה עברה הכנסת לירושלים. שלוש פעמים בשבוע יזהר עולה על אוטובוס רחובות־ירושלים בשמונה בבוקר, עם חיימקה או סלוסֶבר היקה ליד ההגה, עושה עם שאר הנוסעים הפסקת התאוששות בבית־שמש, ויורד בתחנה המרכזית בירושלים. בית פרומין – משכן הכנסת הזמני במשך 17 שנה – נמצא במרחק כמה דקות הליכה משם. במאמר בעיונים בתקומת ישראל מ־1993 מספר יזהר על ימיו הראשונים בכנסת, ועל ראשית קשריו עם בן־גוריון:²⁴² “באתי, והסתבר להם מהר מאד שהם טעו בי טעות גדולה. הם לא חשבו שאני מה שאני באמת. הם חשבו שאני מייצג דברים אחרים לגמרי, כששמו אותי ברשימה חשבו שצדו להם באיש אחד שלושה־ארבעה אנשים בבת־אחת: צעיר, חייל, סופר, מחנך, ועוד כהנה. הם לא ידעו שהם תפסו טיפוס אינדיבידואליסטן אחד, בלתי שייך לשום קבוצה, בגלל טבעו הפגום, מן הסתם, שלא הולך לשום בית קפה, שלא מעורב ולא נפגש עם אף אחד מן האנשים שמדברים בהם. שהוא חולה בושה, התכנסות עצמית ומין עכבר ספרים, שספרים אצלו באים קודם לאנשים. הם חשבו שתפסו להם טיפוס קל־תנועה ומרובה קשרים, מלהיב נוער ומושך אנשים, שהוא ידבר ויחנך ויתרום ויוסיף – וכן הלאה וכן הלאה.”

נראה כי “הם” לא הבחינו בזאת: “עבר די הרבה זמן עד שידעו איזה מיקח טעות עשו, הם כולם היו שקועים אז בעבודתם ובעסקיהם והוא היה “אאוטסיידר”, זר, חיצוני, ושונה מהם. כל־כך שונה, שני דורות לפחות היו מבדילים בינו ובין האנשים. לא דיברתי בשפתם, לא חשבתי כמותם. מן הבדיחות שלהם לא צחקתי. נדמה לי שבשנים הראשונות כלל לא הוצאתי מלה מפי, ורק התהלכתי בעקבות ההרצפלדים למיניהם, כל אלה מבני המעלה, מן העלייה השנייה והשלישית, שלא ידעתי מה עושים אתם, לא היה לי מדריך איך ללכת אתם. הם היו בעיני מוזרים למדי, די מבדחים, אע”פ שאסור היה להגיד שהם בדיחה. לא הבינותי את היידיש שלהם, ואת מארג היחסים שלהם, ויחד עם זה, זו הייתה תקופה שבהם הם עשו את הדברים, וגם דברים גדולים. ראיתי את הדברים האלה, ואת האנשים האלה, ובתוכם כמובן גם את בן־גוריון, מרחוק. לא נדחקתי אליו, לא הייתי “מאנשי שלומו”, וכשלא קראו לי – לא באתי. הריחוק זה הלך ונמשך עד לתקופת “הפרשה”."

על הפרשה עוד מוקדם לדבר, אולי רק עוד מלה אחת על יחסו של יזהר לבן־גוריון, כי הוא, כאמור, הפוליטיקאי היחיד שיזהר העריך ממש. “לא פגשתי את בן־גוריון, אלא עד ימי “הפרשה”, אף על פי שלכאורה נפגשנו עוד קודם, אלא שלא לשיחה ולא מקרוב ולא עמדתי על טיבו, אלא משמיעה מכלי שני־שלישי או כעד מהצד,” אמר שם. הוא ראה בבן־גוריון את החזון, את הכריזמה העצומה, וגם את הנקודות העיוורות שלו. כמו, למשל, יחסו אל הנוער: “ההערצה שלו, כמעט עד ביטול עצמו, אל הנוער לא ידעה גבול (אולי מפני שרבים כל־כך מתוּ צעירים והוא היה זה ששלחם לקרב?…)”

חרבת חזעה, שיירה של חצות    🔗

חרבת חזעה

אירועי תש"ח הותירו את חותמם, וזמן לא רב אחרי שנבחר לכנסת התחיל יזהר לכתוב את חרבת חזעה. הוא לא חש שמשרתו החדשה מחייבת אותו לחפות על מישהו או על משהו. בזמן הכתיבה עדיין לא הוכרע בישראל הוויכוח אם להחזיר את הפליטים אם לאו, והסיפור הציג, בין היתר, את עמדתו באותו ויכוח. לתפישתו של יזהר, כמורה לתנ"ך שלימד פעמים רבות את ישעיהו, ירמיהו ועמוס, מעמדו כשליח ציבור חייב אותו ללכת בדרכם ולהיות לנביא תוכחה. בראיון עם שמואל הופרט באוגוסט 1993 שואל המראיין: “אתה מביא בסיפור פעמיים שברי־פסוקים מספר חבקוק. אזכורים שבהם הנביא זועק שבית וקריה, שהוקמו על דמים ועל עוולה לא יתקיימו ושאבן מקיר תוסר. איך הגעת לחזות הנוראה של חבקוק?” ויזהר עונה: “במלחמת השחרור הייתי בין החיילים הראשונים שנכנסו לקיבוץ ניצנים לאחר שהמצרים נסוגו. המצרים עשו בקיבוץ כבתוך שלהם וכשנכנסנו מצאנו חדרים ריקים, שברי־כלים, שברי־רהיטים, קרעי־ספרים ומהומה רבה. בחדר שנכנסתי אליו היה פתוח התנ”ך, באיזה דף כלשהו, והרוח דפדפה בו. ושם מצאתי את הפסוקים הראשונים בספר חבקוק: “עד אנה ה' שוועתי ולא תשמע. אצעק אליך חמס ולא תושיע.” חבקוק בא אלי אז, בניצנים שננטשה על־ידי המצרים. ב"חרבת חזעה" יש פסוקים לא רק מחבקוק. יש שם פסוקים מנביאים אחרים. קיבלתי את דברי־הנביאים כילד, בתום־לב, והאמנתי בהם. חשבתי שאסור ולא נכון לעשות דברים מסוימים. הזדהיתי עם עמוס ועם ירמיהו. והנה לנגד עיני בניו המתיימרים של עמוס ושל ירמיהו ושל חבקוק עושים דברים שאני לא יודע איך אפשר לעשות אותם בכלל! עושים ויוצרים עובדות בכוח. בעיני הדבר הזה היה סוף של תקופה שבה המוסר היה אבן־פינה."

איש לא כתב כך לפניו, בוודאי לא באותה עוצמה, וזמן רב לא עשה זאת גם איש אחריו. לכתיבה כזאת נדרש אומץ לב במישור הציבורי. פנים אל פנים לא היה יזהר מסוגל להתעמת עם איש על שום דבר, אפילו לא לעמוד על המקח. אבל רושם פקודת ההריסה והגירוש, והצטרפותו – ולו הפסיבית – למבצעיה לא הרפה ממנו. לבו התקומם נגד גירוש חסרי ישע – זקנים, נשים וטף, ונגד הריסת בתים והחרבת כפר ריק. שוב ושוב הוא נוכח בשיתוק שאוחז בו, בחוסר יכולתו להתעמת פנים מול פנים, אישית, עם הקולקטיב, עם האנשים שביניהם הוא נמצא, שמבצעים את הפקודה הזאת מתוך הזדהות מלאה. הוא שייך למשפחת “גואלי הקרקע”, המעריכה כערכה את אדמת הדרום הטובה שאותה אחיו ודודיו לא הצליחו לרכוש בכסף, ועתה כבשה השפנדאו – את הארץ השרועה לפניהם כאישה יפה, מפתה.

הסיפור ממשיך את מסורת הכתיבה שיזהר פיתח בעבר, זו המתעדת בצורה מדוקדקת את המתרחש. הוא עוסק בכפר ריק ברובו, שכל מי שיכול היה לעזוב אותו כבר עזב, פרט אולי לכמה “מסתננים” משוערים – שאיש מהם לא נתפס ולא הוכח קיומו. קולו של המספר נע בין הדהוד המצב “הצבאי”, הקול “הכללי” והקול הפנימי, המוסרי, מה שיביא בסופו של דבר לצירוף “שתיקת הכפרים”. יזהר משחק עם הביטויים מן התחום הצבאי והכללי, מנער אותם מקלישאותם ומכריח את הקורא לחשוב עליהם מחדש. כך למשל הוא מערער את הביטוי “מסתננים”, כאשר הוא מצרף אליו את “להחיות את נפשם השדופה” במשפט “וכל הערבים […] המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים.” וכך הוא עושה כאשר הוא מניח צד בצד “כפרים” ו"הסתערות": “הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים. פעם היו כפרים משהו שעולים וכובשים אותו, בהסתערות. היום אינם אלא ריקנות פעורה […] דממת שאִיה נטושה. מצפונך כאילו מתחמץ” (עמ' 24). כך גם הניגוד בין אמצעי הלחימה ו"האויב": “לבסוף, כשנתיישרה הדרך […] נעצר הג’יפ והמקלע המורכב עליו היה אמוּר להבטיח את מלוא ארכה […]” (עמ' 34).

שכן מי בעצם היה שם, זולת איזה נשים ותינוקות על זרוען […] ואיזה נשים שהלכו ופכרו ידיהן ושפתיהן ממלמלות, ועוד היו שם כמה זקנים הולכים דומם וחגיגיות כלכת אל יום־הדין, […] והיה שם עיוור – שילד נהגו, אולי נכדו […] וכל אלה העיוורים והפסחים, והזקנים והכושלים והנשים והטף הללו היו כולם ביחד כאילו איזה מקום אחד בתנ"ך שמסופר שם מעין זה (עמ' 60).

אזכורים תנ"כיים תורמים לתחושת העוול הגוברת. התנגשות נוספת יש בין לשון הפקודה היבשה לשרוף ולפוצץ בתים והמלה הפשוטה כל כך “הביתה”: “מוישה אמר לנו ככה: “ראשית יש עוד לבדוק את כל הערבים שלמטה ולזהות צעירים חשודים. ושנית יבואו מכוניות־משא ונעמיס עליהן את כולם ונשאיר את הכפר ריק, ושלישית צריך לגמור לשרוף ולפוצץ. אחר־כך ניסע הביתה”.” אבל מובן שהחזק מכול הוא הדהוד המאבק הפנימי, בשני קולות: זה שחש שנעשה כאן עוול מוסרי, וזה שחושש להיות “יפה נפש”. זהו מאבק פנימי שהיה לא רק נחלתו של המספר, אלא של רבים מבני התקופה, שהתקשו להשלים עם המעשה, אך לא היו מסוגלים לעצור אותו:

[…] מה שהעלה ופירש יותר ויותר את משאלתי הכמוסה ופורצת לקום ולהסתלק מכאן מהר, בטרם יתחיל הדבר, ויתגשם בפועל. שכן אם מוכרחים לעסוק בזה יעסקו נא האחרים בזה. ואם חייבים להזדהם יגאלו נא אחרים ידיהם – אני איני יכול. בפירוש. אבל מיד פתח קול שני בתוכי ושר לו ככה: נפש־יפה, נפש־יפה, נפש־יפה. בקנטרנות גוברת ובשיר־מזמור לנפש העדינה כשלעצמה ולנפש העדינה המשאירה את המלאכה הנמבזה לאחרים, לזו שעוצמת בחסידות עיניה ומפנה אותן הצדה כדי לגאול עצמה ממה שעלול להרגיז, כזה מין טהור־עיניים מראות־רע, כזה שהבט אל אוון לא־יוכל. והייתי עוין את כל־כולה של הוייתי (עמ' 67).

מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני. ומה שם התחיל לוחץ עלי לבקש דבר התנצלות? שלווַת הליכות חברי רק הגבירה את המועקה. כאילו אינם יודעים […]. ביקשתי דבר, הישג־יד, כדי להיאחז בו. דבקתי באותם “שליחים־במשימות־אויבות” מהוּללים שבפקודת המבצע; העברתי נגד עיני עד־תומם כל הרעות והפורענויות שהביאו עלינו הערבים, שיננתי שמות חברון וצפת ובאר־טוביה וחולדה; נאחזתי בהכרח, […] במרוצת הימים, כשהכול יסתדר – יבוא גם הוא על תיקונו, וחזרתי והבטתי בקהל הרוחש כאן לרגלי רחישה עמומה, תמימה ונוגה – ולא מצאתי מנוח. ביקשתי אז שיקרה משהו שיאחז ויטלטלני מזה ולא אראה עוד […]

ובינתיים מחלחל הניגוד הבולט בין יפי הנוף וכיעור מעשי אדם:

מבט ראשון והנה הארץ הגדולה מתמתחת לפניך, מבליטה כל שרטוטיה החטובים, מגוּבּעים ומקוערים בדשנוּת שקוּיה, […] והשיבה עלינו משב של יפה, של הנאה עד תחושת טעמה, וגירוי של חמדה, […] והנה משבצות השדות, החרושים והמוריקים, […] הנה כל אלה תוגת יתמות יורדת עליהם […]. שדות שלא ייקצרו, מטעים שלא יושקו, שבילים שיישמוּ, מין אבדן ולחנם היה הכול, […] וכבר ניבטות בך מן השדות אותן עיניים של האשמה, זו שתיקת מבט האשמה, כשל בעלי־חיים נעלבים, נבטת ומלווה אותך ואין מנוס (עמ' 71 – 73). אחר־כך ראינו מרחוק, על גב אחת הגבעות, שדרך־העפר הגדולה חותכת בה, כמה מכוניות משא מתגלגלות ובאות כבדות, זוחלות כחיפושיות סומות, ונאבקות במהמורות הדרך, וקולן עוד לא יישמע.

נראה שחשבתי משהו שנתפרסם על פרצופי בלא־דעת, לפי שהאלחוטאי, תוך כדי התקשרות, פנה אלי ואמר:

“אתה יש לך מצב־רוח היום, מה העניינים?”

“אני אין לי מצב־רוח היום, ואין עניינים,” עניתי לו בצליל שאינו מזכיר דווקא צליל זוגי־כבשים מעלות־גרה לעת־השקיעה, ושאם לא־אכפת לך הריהו צועק – “תה רוצה מכות, בוא תקבל מכות!” (עמ' 73).

מכות הריהן עימות בין אישי, אבל אלה כמובן רק מחשבות, מחשבות שאינן באות לידי ביטוי, שלא לומר לידי פעולה.

יזהר מקפיד לשמור על איזון בין הקולות, ובעיקר לא ללחוץ מדי על מוטיב ההגליה – “אלפּיים שנות גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופה. עתה אנחנו האדונים. כלום אלה שיגורו בכפר הזה – לא יצעקו הקירות באזניהם? כלום אותם המראות, זעקות שנזעקו ושלא נזעקו, התמימות המבוהלת של צאן המום, כניעתם של חלשים, וגבורתם, הגבורה האחת, של החלשים, שאינם יודעים מה לעשות ואינם יכולים לעשות, חִלשים־נאלמים – כלום לא ירחישו את האוויר כאן צללים וקולות ומבטים?” באחת מהטיוטות (הרבות) לסיפור, השמורות בארכיון יזהר, נמצאו הקטעים הבאים, שלא נכנסו בסופו של דבר לסיפור, והם לא “ספרותיים” וישירים הרבה יותר:

חינכו אותנו ליחס אהבה ודאגה וקירבה לפליטים. חורף קשה היה מעלה מיד את זכרם, ודאגה לשלומם. יום סוער היה קשור בבהירות באסון של אנייתם העלובה. והנה הגשם בחוץ והנה הסער על פני החולות ופליטים מוטלים שם – הפעם חובה לאומית היא להתקשח ולומר: יש רעות בעולם ויש לקבלן כמו שהן. מה אפשר לעשות. לא בנו הקולר תלוי. ובכן במי? באנגלים. במנהיגיהם. בבערותם. אבל למי הזכות ליהנות מהעדרם, לעשות את העדרם? – זה משמע: גורל של עמים. למעלה ממני וממך.

אני מעולם לא הייתי בגולה. אני מעולם לא ידעתי מהו היות גולה. אבל דיברו אלי ודיברו אלי בביתי ובבית־הספר, ובחוץ ובעיתון ובספר, ובתנועה ובהגנה ובכל פינה: גולה, גולה, גולה. ראיתי אז גולה כאסון […] וכך התקבל על לבי שאין לך רעה גדולה מגולה, ואין לך רשעות יתרה מהגלות מישהו, ואין לך פורענות גדולה מזו שראויה לרדת על ראשם של בני אדם. זאת הפעם הייתי אני המגלה, ולעיני יצאו לגולה.

[…] אלפיים שנה היינו מאשימים עולם ומלואו כשהיו נוגעים אלינו. עתה אנו בין הבועטים. עתה אנו כאן הבאים […] לשאלת פליטים ומיעוטים. ובכן מי צריך היה את כל הגאולה הזאת. את כל התחייה הזאת. את כל הפרשה הזאת. איש לאוהליו ישראל!

יזהר אינו סובל סיפור שהושתק. תפקידו של הסופר, כך מרגיש יזהר, הוא לזעזע ולטלטל, להביע במלים את ההתלבטות, את הספק, את ההתייסרות המוסרית, שוודאי הייתה נחלת רבים, אך לא למצוא להם פתרון. וכך גם מסתיים הסיפור:

רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע, לעזאזל, רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר נפסד קורצתי. הסתבכתי הפעם. היה בי דבר מרדני, מנפץ הכול, כופר בכל. מקלל הכול. אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי. הייתה בי מפולת מהממת. הייתה בי ידיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי־אפשר להשלים עם כלום. כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין־קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא – אז אמרתי למוישה: “אין לנו, מוישה, שום רשות להוציא אותם מכאן!” ולא רציתי שקולי ירעד.

ומוישה אמר לי: "אתה, שוב אתה מתחיל? וידעתי שכלום לא ייצא מזה.

ואז יזהר אוסף את כל הקולות הסותרים הללו להתנגשות אחרונה, ההופכת למהלומה: פעמיים שתיקה + פעמיים דממה = צעקה:

מסביב־מסביב ירדה שתיקה, ועוד מעט תסגור על חוג אחרון, וכשתסגור השתיקה על הכול, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים וירד את הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה" (עמ' 90).

זהו אחד המשפטים היפים והחזקים שכתב ויכתוב.

26 במאי 1949 הוא תאריך סיום כתיבת “חרבת חזעה”, יום לפני שחרורו הרשמי של יזהר מהצבא.

באותו זמן עדיין לא נקבעה עמדת ישראל בעניין הפליטים הפלשתינים.²⁴³ ואם כי רוב הציבור היהודי התנגד להחזרתם – עדיין התנהלו על כך דיונים. דווקא במפא"י נשמעו קולות בעד החזרתם. מי שירצה – יוכל לראות ב"חרבת חזעה" את אחד מהקולות שנועדו לקחת חלק בוויכוח. אבל הסיפור התפרסם רק ארבעה חודשים אחרי שכתיבתו הסתיימה, ועד אז נפל הפור. ההכרעה על אי־החזרת הפליטים נפלה בספטמבר 1949, בד בבד עם פרסום הסיפור – ועם כישלון ועידת לוזאן.

עוד לפני פרסום “חרבת חזעה”, היה יזהר ער לביקורת שיספוג על הסיפור. במכתב לעורך דוד הנגבי מיום 8.7.1949 כתב: “אני שולח לך מעין הקדמה – אם נראה לך שהיא מיותרת – השלך לסל ברוח שוקטה.”²⁴⁴ ובמכתב נוסף, שבוע לאחר מכן, שלח את הסיפור אחרי ניסיון עריכה שלא צלח. הנגבי העדיף שלא לפרסם את ההקדמה הכמו נבואית של יזהר:

לחבר הנגבי שלום רב!

קצת מחקתי, קצת הוספתי – ולא הוקל לי בכלום. כנראה שהשגיאה היא פנימית יותר, אורגאנית יותר – וזה כבר אי אפשר לשנות ע"י שורה נוספת או מחיקה נוספת. וצר לי על כך.

מה דעתך על ה"הקדמה"? אל תחשוש להשליכנה לכל הרוחות, אם סבור אתה שאינה מוסיפה לגופו של דבר.

אני ממהר לשלוח אליך את החומר כאשר ביקשת – ואני כאשר אבדתי – אבדתי.

בברכה חברית יזהר

וזו לשון ההקדמה:

כשחוזר אדם ממלחמות השנה האחרונה ובידו הצד השווה שבאלה שני הסיפורים, הרי זה כאילו כבר חרץ דעתו על אותה מלחמה ועל מה שאירע בה. מיד בא חברו וטוען נגדו, ובצדק, שאין זו אלא ראיית־עוות, לא רק משום שהיו גם צדדים אחרים באותה מלחמה, אלא משום שכל עיקרה של מלחמה זו, תולדותיה ומשמעה מסתלפים בכך מעיקרם, ובצורה מרגיזה למדי. גם ממה שמתארים סיפוריך – מוסיף הוא וטוען – לא כל שכן ממה שאינו נזכר בהם – דברים גדולים ורבים – נעדר צד אחד, צד אחר, ודווקא הצד האחר הזה נותן לכל טעם ואור משלו, והוא ראשון ועיקר, ועוול הוא לזנחו ולבוא ולהיטפל לזוטות, […]. לפחות – יטען אותו חבר – היה עליך להצביע על כך שקיים גם אחר, צד האור; לא זו בלבד, שמא היה עליך להתחיל מיד מן האור, ולהגיע, אחר כך, בין השאר, גם לצדדים האחרים, אשר ביניהם אפשר גם שלא להתעלם מצללים שנראו פה ושם.

איני יודע מה אשיב על תוכחת רבה זו, זולת מה שאדרבא, יקום אותו טוען חם לבב ויעשה עבודה חשובה זו, וכדאי לעודד אותו לכך בכל דרך. אני כשלעצמי […] לא אוכל לא לספר אחרת, לא להחריש אחרת וגם לא להתחיל אחרת ממה שעשיתי, אם טוב ואם רע. וזה לא מפני שלא ראיתי גם ראיתי, בימים הגדולים ההם, דברים אחרים, לא מעטים שאורם קורן, פעמים אפילו עד יפעה מסנוורת, אלא משום […] שעוד נחזור כולנו ונחזור וניטפל אל אותם הדברים, ונגלה […] צדדים מרובים וחדשים, צפויים ובלתי צפויים, אורים יותר וקודרים יותר, […] בבוא עתם ובבוא עתנו, כשתפוג לה קצת ההרגשה שעדיין המומים אנו משהו מכל מה שהיה. […]

ס.י

בספיחים לסיפור שנערמו בארכיון ס. יזהר נמצא גם מכתב תשובה לחיה’לה, פלמ"חניקית שהייתה בעבר הרחוק תלמידתו ביבנאל, והדברים חריפים יותר וישירים יותר, אך גם נבואיים יותר: קללת חזעה על ראשנו.²⁴⁵

[…] יחי חזעה העברית. מחזעה תצא תורה. בחזעה תהיה צרכניה, ובית ספר, ואפשר בית־כנסת, בחזעה תהיינה מפלגות, בחזעה ידברו על כל הדברים שבעולם ויחרשו שדות ויקצרום – אבל חזעה הלכה בגולה. וקללה חזעה על ראשנו.

הוכיחי לי – חיה’לה. הוכיחי לי היכן הטעות שלי. בכמה אינני צודק. מה כאן לא נכון. אני אינני יודע היום לשם מה אני נלחם. מה לי כאן בדבר הזה. אינני מאמין למנהיגים המסתירים ומתרצים [??] וטעמים אנוכיים העושים בזה מסחר. יהודינו בארצות ערב, ויהודינו הסובלים, וחילופי אוכלוסיה. ומה אפשר לעשות ומה זאת מול המציאות, ולא אנו עשינו אותה, מעצמה, בתמימות, נעשתה. אין בכל אלה משום תשובה – באיזו זכות אנו בחזעה?

טוב, יש כפרים שחרבו בסערת הקרב. אפשר ויש כאן הצדקה. יש כפרים שגלו והם עקובים מדם. אפשר ויש כאן נקמה מוצדקת. (נקמה – וצדק?) אבל כמה כפרים יש שוקטים ובוטחים, באין מכלים דבר, ודבר אין להם עם אדם – אשר עלינו עליהם והגלנום (בנימוס רב: באוטומובילים, בסדר ובמשטר, וכלל לא בתאי־הגזים – אני מפחד מפניהם. הבטוחה את שלא יגיע תורם אצלנו?) ובאנו לשבת במקומם.

ראיתי את האם ובנה יוצאים לגולה. ראיתי את הילד בוכה. הוא נשבע בתוכו נקמה. אנו מגדלים בצדנו צפעוני. ולו הייתי אני תחתיו – הייתי שר אשרי מי שיאחז בנייך בת־ציון – ונפצם אל הסלע.

כשהיו הערבים האלה יוצאים מן הכפר בשורות וחיילינו משני צדי השביל ראיתי לפתע והנה הם גולי ירושלים או גולי ספרד שלנו היוצאים בגולה, אותו שקט של זעקה אל אלוהים, אותה כניעה שהיא גבורה עצומה לעתיד, אותה גדולה אנושית של החלשים מעולם לעומת החזק. וחיה’לה, אני, עם החלשים. תמיד, לעולם! הסתבכתי הפעם. מי שראה כך את הדברים חייב להיות ירמיה לכל חייו. אסור לו להשלים. אסור לו להתפתות. אסור לו – לדבר, לכתוב לחיה’לה, ולמחרת לחזור לסדר היום ולחזור אל חזעה כעבור כך וכך ללכת בה, וללכת יום יום כאשר היה נוהג ללכת אי פעם. משהו חדש, סוער, מרדני, קורא […] נולד הפעם שלא ישלים עם הצלחה של יהודים, עם העלאת מעפילים ועם קליטה ועם התיישבות וכל הדברים האלה – כל עוד מנצנץ לעיניו דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין קול ויוצא לגולה ומפרסם את השאגה שבהרצחת וגם ירשת.

יזהר של “השבוי” ושל “חרבת חזעה” מזהה את הרועה הערבי ואת משפחות הפלאחים עם אבותיו התנ"כיים שלהם נעשה עוול, ומי שישפוט ויעניש הוא מי ששפט והעניש את אנשי סדום ועמורה. על כן בוקעת אנקתו של אחד הפליטים הקשישים, “אח, יא ראב”, אל אוזניו של אלוהים, היורד אל הבקעה.²⁴⁶

אחד הראשונים שהגיבו על הסיפור היה הדוד משה. האיש הקשה, השתקן, המפיל מורא, היה מלא שבחים לסיפור ולכותבו. ב־13 באוקטובר 1949, חודש בלבד אחרי שפורסם הסיפור, כבר הופיע בהארץ מאמר מלא שבח ואמפתיה ליזהר מאת הדוד. יזהר שמח בוודאי בתגובתו שמחה רבה. במאמר, משה מתייחס לעוול שנעשה לתושבי הכפרים הערביים כדבר ידוע לכול²⁴⁷ (ההשתקה החלה מאוחר יותר). יד הגורל, לדבריו, זיכתה את יזהר במתנה הספרותית הגדולה ובמסמך האנושי הגדול עוד יותר, ששמו “חרבת חזעה”. כמה שירה כאן, וכמה אהבה של אדם לאדם כאן, וכמה סבל של השתתפות בצערו של אדם. וכך הוא כותב:

מפי הספרים על מלחמתנו, שקראתי עד עתה, למדתי לדעת, שהמלחמה חילקה את עמנו האחד, היושב בארצו, לשני “עמים”: האחד בחזית, הנותן לעמו הכול, ובכלל זה את חייו היפים: והשני בעורף, שידע “להסתדר” יפה וליהנות מן המלחמה בלי לסכן דבר. אבל נראה לי שגם בחזית נתגלו שני “עמים”: האחד, בני־אדם, והשני – “פראים”, כפי שמכנה אותם אבנרי. אבנרי רק מכנה את “תוארם”. ס. יזהר מתאר לנו אותם במכחול־הקסם שלו. הוא נותן רק שרטוטים קצרים והם משוועים עד השמיים; מי ומה גידלו לנו את “הפראים” הללו, האם לא בשדה ה"הערות השוביניסטיות" גדלו?

ולפעמים יוצאים הדברים גם בתחומים “שוביניסטיים”, “לגמור” עם ערבי זקן, המשתדל להציל את גמלו, השארית שנשארה לו מכל עמלו במשך כל חייו. “שידע שאצלנו אין חכמות”… “לחסל” ערבי “טינופת”; ל"החטיף" כדור לשתי זקנות בלות […] להרים הפקר ולעשותו קניין שלך…" מילא, כל אלה פירות ה"שוביניזם" הם. אבל… ל"דפיקה" בחמור, או בגמל, בכלב, לשם הנאה, כדי לראות כיצד “הם” “מגיבים” על יריה… כאן דבר מה חולני… נגע שפשה בכול לפתע… או אולי רק “התפתחות” “טבעית” כאן, בשוביניזם?

ולעומת “הפראים” – אנשי הישוב, שגם בלהט המלחמה, ותחת שריקת כדורי המוות לא נשכחה מלבם המסורת הישובית ומסורת האדם […] שבהם.

“… אצלכם זה ככה. פשוט, ואני אומר לכם, שזה לא בסדר. ועוד תזכרו את דברי…”

והם כבר זכורים. מעשי הזוועה. מעשי האונס, הרצח, הגזל והשחיתות, שפשטו כנגע רע בציבורנו, האינם המשך למעשה ההפקרות בכפרים?

“…הכפרים הריקים הללו. יום מגיע והם מתחילים לצעוק. אתה עובר בהם ולקראתך פתאום… עיניים סמויות… מלוות אותך אין־אומר… דממת שאיה נטושה… קינת מספד מרעדת־לב. מצפונך כאילו מתחמץ…”

"…כלום לא יזעקו הקירות באזניהם?²⁴⁸… כלום אותם המראות, זעקות שנזעקו ושלא נזעקו… – כלום לא ירחישו את האויר כאן צללים וקולות ומבטים?…"

ס. יזהר מספר על חייל, שהשפיל את עיניו למראה אישה גולה וילדה הקטן אשר עמה. אשר – היה בה דבר מיוחד. נראתה תקיפה, מתאפקת, סמורה ביגונה… זה היה כאילו צעקה שוועה מהליכתם… אם לביאה… ורצון לשאת בגבורה הקשה את פניה… ולא רצתה להישבר לעינינו".

ולא אחד ולא יחידי הוא ס. יזהר ש"השפיל את עיניו…". רבים כמוהו השפילו עיניהם. אבל מי כס. יזהר יודע לתת ביטוי כה חזק לכאב הצורב?

יישר כוחו!

במשך כל שנות המלחמה (1947 – 1948) וגם אחריה, בשנת כתיבת חרבת חזעה (1949), לא היה יזהר מנותק מהמתרחש בפוליטיקה בעורף. תפקידו העורפי למחצה אִפשר לו זאת. בכל המפלגות התנהלו אז דיונים, שהתפרסמו בעיתונים, על גורל ערביי ארץ־ישראל, הנשארים, המגורשים והנמלטים גם יחד: האם יש לגרש את הנשארים? האם להתיר את שובם של הנמלטים? מה לעשות בבתיהם, בשדותיהם וברכושם?

בני מוריס סיכם את הדיונים הללו בנספחים ב' וג' לספרו מ־1991. הדיונים שהשפיעו ביותר על הציבור התנהלו במפא"י ובמפ"ם. בשתי המפלגות הללו היו פלגים ליברליים יותר וליברליים פחות, לאומניים יותר ופחות, והוויכוחים התנהלו ביניהם. הוויכוחים הללו מהדהדים בחרבת חזעה. מעניין לציין כי בוויכוחים בלטו נושאי הביזה והאונס – דברים שהסיפור כלל לא נגע בהם.²⁴⁹

איננו יודעים עד כמה עקב יזהר אחר הדיונים האלה לפרטיהם, אבל את הנעשה לערבים ראה במו עיניו.

בינתיים אחטא רגע למהלך ההיסטורי כדי לדלג לשנת 1996. אבנר הולצמן, חוקר מסור וקפדן של הספרות העברית, ראה את התקוממותו של יזהר על גירוש תושבי חרבת חזעה לא כביטוי של דחף מוסרי דווקא, אלא כ"ביטוי להשקפת העולם הרומנטית הכוללת של יזהר, המבכה את השתנותם והיעלמם של נופי ילדותו, שהכפר הערבי הוא חלק אורגני מהם."²⁵⁰ כדי לאשש את טענתו, הביא כתבה שיזהר כתב למלאת מאה שנה לרחובות, ובה הוא מתאר את שיכוני העולים כצרעת המכסה את הארץ, כזרועות תמנון אדירות שתל־אביב שולחת ללפות את סביבתה ולהטביע את הארץ הישנה בתוך מרחב עירוני רצוף וצפוף, סתמי וחסר יחוד.²⁵¹ יזהר נעלב מאוד מדברי הולצמן והגיב בחריפות, אם לא בחריפות יתר (מעריב, 3.9.96):

הוא מזכיר שהייתה אסכולה אחת שראתה בסיפור ההוא ביטוי לאיזה דחף מוסרי. אבל לעומתה יש גם אסכולה אחרת, שרואה בסיפור לא מחאה כנגד עוול, אלא רק ביטוי להשקפתו הרומנטית של הסופר ומחאתו הסנובית על “השתנותם והיעלמם של נופי ילדותו”. ובכן, לא עוול היה כאן אלא נופים. באותו הסיפור שסיפר איך לקחו אנשים מכפרם ואיך גרשו אותם בכוח ואיך העמיסו על הקרונות, ואיך פוצצו להם את ביתם ואת כל עולמם, ואיך אלה אנחנו שעשינו את כל הגרש הרוס פוצץ והגלה הזה, שצריך להתעלם ממנו מפני שהכול שם היה רק נופים ואיזו יבבה מפונקת על פגיעה בנופים, רק רומנטיקה של יליד אחד, שלא אכפת לו כלום מלבד היעלמות הנוף שלו, ושום גירוש ושום פיצוץ ושום כיבוש ושום אכזריות ושום אטימות לב – אלא הכול רק נופים, ולא ברור מה קורה כאן, האם האיש הזה לא קורא כשהוא קורא? לא רואה? לא שומע? לא מרגיש? קורא ולא זע לו דבר בליבו? קורא אבל רק מלים שמזכירות לו ביבליוגרפיות? קורא ולא נע ולא זע והכול לו רק הקונצפציה של נופים, מה עוד צריך להתפוצץ עליו כדי שייראה? כדי שיכאב לו כדי שיהיה שם? האם זו קהות חושים? אטימות לב? או רק עבדות למוסכמות חוקרי הספרות באקדמיה שיודעים לקרוא סיפור בלי נוכחות אנושית, לא בזוועה ולא בחמלה, אלא רק באיפיוני התגים? אדם קורא על ראשית הכיבוש הישראלי, קורא על רגע התחלפות הציונות בכוחנות, קורא על התחלפות היהודי בדורך הנשק, ובישראלי שהנה הפך להיות הרודף, החומס לו בכוח, וכל זה הוא רק נופים? רק רומנטיקה פרטית?

את חרבת חזעה מסר יזהר לספרית פועלים – הוצאת הספרים של השומר הצעיר.

שיירה של חצות    🔗

זמן קצר לאחר שפרסם את חרבת חזעה, נפנה יזהר לספר על אירוע אחר של המלחמה שבו השתתף בגופו. שיירה של חצות הוא סיפורו של האירוע הקרבי המסוכן ביותר, שהוא נטל בו חלק במלחמת השחרור. זהו סיפור של אירוע חיובי – סיפור מאזן: “זה יצליח, ואולי גם בלי שפך־דם, כולם יחזרו הביתה, הפעם לא תהיה המתנה לאיש, אותה המתנת שווא נוראה – – והרי לך סוג מלחמה אחר, מלחמה שעושים בה דרך, מלחמה, איך לומר, שלומית יותר, פשוט פילוס דרך!” (עמ' 69).

נראה שההכרעה האמנותית העיקרית בסיפור הייתה מה לא לספר. הסיפור אינו עוסק ברקע המדיני או הצבאי של המסופר, לא בדרך שבה אורגנה השיירה²⁵² ולא בבחירת הנתיב או בחלוקת המשימות בין הכוחות.²⁵³ כל אלה הם נושאים שניתן היה לפתח מהם סיפור־עלילה מרתק, צבעוני, “אֶפיקה” במיטבה, וליצור להיט כמו ספר אחר שעסק גם הוא (בין היתר) בשיירה הזאת – בשדות פלשת של אורי אבנרי. אצל יזהר אפילו מטרת השיירה וחשיבותה מובלעות בסיפור בהערת אגב.²⁵⁴ יזהר מנתק את הסיפור מכל פרספקטיבה היסטורית. הוא מתנזר ממתן רקע כלשהו למי מהדמויות או הרהור של דמות מהדמויות המשניות. הקורא מתוודע אליהן ומתרשם מהן כפי שמתרשם צופה קולנוע מדמויות שעל המרקע: מראיהן, מעשיהן ודבריהן העכשוויים בלבד – שום “בלון” אינו מרחף מעליהן כדי לתרום מידע נוסף – על מחשבותיהם ורגשותיהם, למשל. יזהר אף נמנע מלקרוא לישובי הסביבה בשמם וקורא להם בשמות כמו ערביים: “תל אבו־שין”, “אל־קוף”, ו־"חרבת אום־ריש", כאומר לקורא: עזוב את השמות, הם שין־קוף־ריש.²⁵⁵ מטרתו ב"דוקו־פרוזה" הזו היא ללכוד מקטע זמן־מקום, לשחזר אותו על פרטי פרטיו וכפי שנקבע בתודעתו – וכל היתר נשאר ברקע (עמ' 60 – 61):

סומכים עליך, שהרי מישהו צריך שידע משהו במקום הזה. […] כל מה שיזכרו מן הלילה לא יכלול כלום מחוץ ל"פעם כשהעברנו שיירה". והרי אלה שדות כל־כך אחרים, מיוחדים… גם לא עולה על ליבם שאפשר לאהוב שדה כאלה.

השדות האלה הם הקצה הצפון־מזרחי של מה שתיארנו כ"רצועת יזהר".

כפי שציינתי קודם, ארגון השיירה והובלתה הוטל על מטה מחוז השפלה, שיזהר נמנה עמו. עד תל־זיתא, שבין גת לגלאון, תוכנן שהשיירה תעבור בדרכים סלולות או כבושות.²⁵⁶ אבל מתל־זיתא ועד כביש עירק אל־מנשיה בית־גוברין לא הייתה דרך, ועל מטה מחוז השפלה הוטל למצוא שם את הנתיב למשאיות, לסמנו, ולהוביל בו את השיירה לכשתגיע. מעבר לכביש יסתיים תפקידו של מטה זה, והאחריות תעבור ל"חיות הנגב". אורך הנתיב שהיה צורך לגלותו ולסמנו היה כשלושה קילומטר. המכשול העיקרי היה ואדי, נחל גוברין, שהמשאיות המסורבלות והעמוסות היו צריכות לרדת לאפיקו וגם להעפיל ממנו. כל הפעולה הייתה חייבת להיערך בחושך מוחלט, כי היא נערכה “מתחת לאפם” של המצרים. האתגרים היו אפוא איתור הנתיב, סימונו – וההובלה בחושך. איתור הנתיב היה תפקידו של קצין המודיעין.

והייתה הסכנה. ארבעה ימים קודם לכן נכשל, בסמוך מאד, ניסיון לכבוש את פלוג’ה ועירק אל־מנשיה ולפרוץ כך את המצור. הכישלון הזה וסיבותיו מתוארים בסיפור:

"אז יצאו לקחת אותה מכאן, ואת בניין בית־הספר, שם על־יד הכביש, מכאן. הכול הלך טוב, עד שדפקו אותם בטו־פאונדרים ובוויקרסים,²⁵⁷ כמו כלום. וככה זה. הלכוּ לנו ארבעה. ופצועים. וגם זה מזל גדול שיצאנו ככה. אז מה? כלום. אז הסתובבו ועשו “פַּס”. ונגמר." – “אה, זה משלט של כלבים!” – הניע חנן ראשו והתנשף. – “לעזאזל, כמה שאנו חלשים!” הוסיף ואמר לאחר ששתק. – “כאן צריך ארטילריה ולא שום דבר אחר,” – פסק להם גברי מילתו. תלו עיניהם שמה, באותם הזהרורים המפזזים סביב התל כזבוּבונים סביב כבש לעת שקיעה (תנסה רק לגעת בכבש הזה…), – “כבר פעם שלישית דופקים אותנו שם.” – משך רובינשטיין גבותיו וקימט מצחו מאד (עמ' 26).

האתגר הנוסף היה אפוא להתגבר על הפחד ועל הדאגה. הפחד מהאויב ומכוחו העדיף, הפחד להתגלות והפחד מהמוות האורב בחושך: “צצה בך הרגשת אפרוח זנוח, מין הרגשת פעיטות ורחיקות ערער בערבה, על קצה אצבעותיה מתגנבת חרדה… אי בזה שורץ אויב, מישהו שאינו נראה רואה אותך במפולש” (עמ' 10). “אינך אלא פעוט שנשכח, תוהה כאפרוח מול הים” (עמ' 66).

וקיים, כתמיד, החשש מהתבזות בעיני הקרביים: “אנשים טובים, דיבר צביילה עם עצמו, אמנם חי”מ, אבל טובים" (עמ' 67). “הם – אמר רובינשטיין לצביילה […] “עוד אינם רגילים ללילה” (עמ' 68). “שכן הללו הם חי”מ, ופתאים, ושום טובה לא תצמח משכמותם” (עמ' 96).²⁵⁸

שתי הדמויות העיקריות בסיפור הן צביילה ורובינשטיין, ואנחנו כבר מכירים את ההיגיון היזהרי במתן שמות. רובינשטיין הזכור לטוב הוא מפקד השיירה, אדם מבוגר, סמכותי, אחראי, לא הרפתקן, בעל שכל ישר. שוב ושוב נזכרת בסיפור יכולתו להבחין בין עיקר לטפל, וחכמתו לוותר על פרוטות כדי לא להפסיד את הדינרים. הוא נמוך קומה (“גוץ”), שמנמן, ועל מנהיגותו אין עוררין: “זה היה רובינשטיין לפניו. משיח כדרכו עם שניים או שלשה, שקט וצודק עד הקנטה… לעזאזל הרובינשטיין הזה. אין לו פקודות ואין לו צעקות ורק מבקש בנחת – ולמעשה זה היינו־הך” (עמ' 76).

הזכרתי כבר את הדמות הזאת, של רובינשטיין, עם השם הגנרי והכל כך לא צברי, כל כך “זלמן”, דמות של מבוגר אחראי, שהגיבור נוהה אחריה. היא הופיעה אצל יזהר כבר בסיפוריו הראשונים. סימן ההיכר שלו הוא ידיו השעירות והחזקות, מין ידי עשיו:

הגוף הלז, שהיה לבוש סרבּלים דהֵי־חקי ואינם לפי מידותיו, ואשר היה עשוי להיראות בהם כנאד־נפוח, […] כששרוולי ידיו מכאן בולעים כליל פיסוק ידיו הדובּיות כבמאורות רחבות – […] דבר שלא הועיל כלום להמעיט סגלגלות כרסו והיקפה, ולולא הפך שרוולי ידיו והפכם פעם ופעמיים עד מתחת למרפקים, עד שנתגלו אַמות־ידים קצרות ועבות ושׂעירות, ובידים אלה החזיק איתן את המפה, כנגד הרוח המקנטרת במעשי משובה לא־אדיבים וחומקת, וגם בדעתו החזיק איתן (עמ' 14 – 14).

האם אין תיאור קומתו, כרסו ומדיו של רובינשטיין מזכירים את התיאור שתיארה נתיבה בן־יהודה את בן־גוריון? אצל בן־יהודה בן־גוריון הוא מפלצת, גמד מרושע. לא כך בשיירה של חצות, שם רובינשטיין הוא המבוגר האחראי, הוא דמות האב:

“רובינשטיין,” נבהל צביילה לקולו של עצמו ולא ידע מה יאמר. “אה,” השיב רובינשטיין – “זה, – אמר צביילה – אני חושב, ילך בסדר?” רובינשטיין הפנה אליו מבטו, והניד ראשו לעומתו. ונעשה רצון להיות חבר טוב שלו, לדעת מה אוהב האיש הזה ביותר, ולתת לו את הדבר הזה, או לפחות לדבר באזניו על זה, לומר לו משהו שישמח, למען ידע זאת, למען ידע זאת… “כן,” אמר רובינשטיין והחזיר עיניו לחרוש ולמצוא את הנתיב (עמ' 69).

מתעוררת איזו כמיהה נרגשת לאבא. לשלוות־תוגתו המגוֹננת, להסתופף בצל אבא, זה אבא הטוב והשותק שאם הוא כאן, שווא תהום הרוח בתריסים. עד כמה חלפו ימיו, בטרם הגעת אליו ואל תוגת חיוכו מחופה השפם. פתע נשבר לבו… מה אפשר לומר להם, כדי שאפשר יהיה להישאר אצלם? להתאבק בעפרם להיות בסוד הגדולים… וכי מה! הרי זה כאן האיש אשר הבחירה שנלקחה מאתנו בידיו הופקדה – הוא יבחר ואנחנו נעשה. הוא יחשוב ואנחנו נמות (עמ' 127).²⁵⁹

רובינשטיין חסכן במילים, יבש וענייני. הוא מדבר רק על מה שיש לבצע. על כל היתר הוא שותק:

כיון שנתת דעתך על השתיקה – נעשתה לה זו חשוּבה, חסרת־נימוס ומיותרת עד אי־נעימות – ועם זה עדיין אין מלה בפיך לומר. נסתתמו טענותיך. והתחיל הדבר מציק ומנדנד. הורגש שהשתיקה אינה עוד אפס־דיבור בלבד – אלא שהפכה חומר מוצע, מכביד והולך. לומר, לקשור שיחה, להעיר הערה, או שמא, לשיר משהו. לפחות פהק בני ברעש, ותבּיע ככה שאין כאן כלום בכוונה רעה, אלא רק תנומה כשרה היא […] תהא לה דממה ולא תוּפר. ולמה, אם מרגיש הוא משהו, אינו פותח פיו לדבר […] ואפשר אינו מרגיש בכלום. מי יודע נפשו של גוץ […] טוב לצאת עמו, לחסות בצלו האבהי הבטוח, לציית לו, ולעשות כדי הילולו וקורת רוחו, בחינת בן חכם ישמח אב. אפילו אם בו בזמן, כרגיל, מחציף לו צורך של מֶרי המבקש דווקא ללגלג לגוץ ולדבריו, ולעשות כהפקר הרוח בלא לשעות אליו (עמ' 49).

כי קשר אינטימי עם רובינשטיין, כמעט כגילוי עריות, הוא מסוכן מדי:

לא רע שהוא עושה קשר בין שניים, כשהם יושבים ושותקים בשדה, […] שמחת מגע ביישנית וסקרנית כאחת, פתיחת שערים ועצימת עיניים נרגשת, כרוכה ברתיעה, כמובן, אותה רתיעה ידועה, שהיא חרדה לגזילת נחלה פרטית שלך, אישית שלך, כמעט כסלידה מפני גילוי־עריות, כמפני חשיפה אַלימה של מה שטיבו שיהא מוצנע, ענוג ותמוה, שקיומו בדממת־אפלה, ואחרת הוא נובל, ואשר בנימוקים ובלא נימוקים, טובה לו יפה מאוד השתיקה דווקא […] כיצד בּאים ושולים איזו מילת יקר פרטית כנ"ל, ממקום שהיא, ובמידה שהיא ממש, כיצד דולים אותה, כיצד נוגעים בה, כיצד באים אליה – מנין לקחת ולומר משהו שיהיה לא כמו זה שהם מדברים כדי שיתהווה חוט של רֵעות־אמת ושיהיה זה מדובב ביניהם ולו גם דקות־ספורות בחלל הלילה ודי, דבר יפה, רציני, שנותן ליווי אחר לכל אותם הדברים, וגם לכל הדברים הללו, הפשוטים, הבאים ומתגלגלים ונעשים מרגע לרגע. “כן, כרגיל,” אמר רובינשטיין. וחזרה השתיקה (עמ' 50).

כאמור, הסיפור “מוסרט” על ידי “צלם” המספר את שעיניו רואות, אבל מפעם לפעם הוא מתגלגל ל"אתה", שזה מין “אני” מנומס – ותמיד, ואך ורק, מפיו של צביילה, בן דמותו של יזהר – “כחוש”, “זקור שיער”, ודואג דאגות של קצין מודיעין: “אולם גם לכחוש, אותו זקור־שיער, היה מה לומר, והוא חישב ומצא שאת הדרך צריך לחפש לא בגב הגבעה, כפי המסומן מראש במפה, אלא בעמק דווקא, תריס מתצפית ומחסה מאש, על כל צרה שלא תבוא, וכדאי לבדוק, למשל, לאן מוליך הגיא ההוא, שמה” (עמ' 14). “נסעו לאט והאנשים הלכו בשורותיים מאחוריהם. להם זה שבעתיים חושך, הכול זר ומרוחק, אלא שסומכים עליך, שהרי מישהו צריך שידע משהו במקום הזה” (עמ' 60).

צביילה שייך־לא־שייך לחבורה:

מכולם היה רק צביילה לבדו מוטל שרוע ומחמם כרסו על הרגבים הנימוחים, המאובקים וריחניים, […] מפקיע עצמו מן השיחה ומן הקימה ומן הכול, ויוֹצא לעצמו וגולש בהנאה וחומק חרש אל מרחבי העולם הגדול הזה שנפתח והולך סביב (עמ' 26). היה רצון לומר דיבור חביב… אחוז עם כולם יחד. הם אינם יודעים כלום. אינם משערים כמה טוב היות עם כולם (עמ' 39). רצית פתאום בניגון אחר, ניגון של חברות טובה ואמיתית, חברות טובה ושמחה […] (עמ' 66). רגשנות מסולסלת שיפה לחיות בלעדיה. לפחות לא להיות חשוד עליה. אחד שכמותך, שחושבים אותך שאתה כזה, מוצלח יותר […] אחר־כך מתחיל משהו, בתוככי תוככיך מילל תוגות, מילל תוגות. אלוהים, מה לך ולכל הדברים הללו, מה־אכפת לך כל זה. מה זה נוגע אליך (עמ' 51).

הרגע שבו הוא, היחיד, הרגיש חלק מן החבורה – חלף.

מקום מיוחד, ורב, תופסת הדוּרה בסיפור, וקודם כול כסמן זמן. כאמור, הדוּרה, תבואת קיץ, מבשילה ביולי ונקצרת באוגוסט. וזמן השיירה, כזכור, הוא ה־31 ביולי, אמצע הקיץ. שנית, הדורה משמשת כתזכורת למה שעוללה המלחמה:

וחצה את הדורה שצהבונה התעמעם, וניער שורה שלמה של אשבולים כמהי־גורן (עמ' 20), אותם קלחי דורה צפופים ואשבוליהם הבשלים, ולאחר גמר בשלותם, ואשר תמיד יש בזהבם עוד, כה וכה, גם ירקרק לא דהה, ותוגת לא־נקצר (עמ' 21). עולם רחב כזה. נינשמת הרגשה שמא אינך אלא נדחק אל רשות לא לך. טפוּל אל ארץ גדולה מדי, רחוקה מדי, ונכריה לך מאד. באת אורח לא קרוא, תסב ראשך לעברים ולא תגלה כלום שיתן לך אחיזה. יותר מדי רחוק. השדות עוינים אותך. ריח בעליה עדיין אחוז באדמה. נדיפת עמל אחר, רצון אחר, ואהבה אחרת. זקנה בלה זו, האדמה, עדיין ליבה מסור לפלחיה […] תוגת בית שנתרוקן. הד של אבלוּת. ומין שממון צהוב כזה – עד להתפרץ ולהסתלק מכאן מיד ולחזור מיד הביתה שלך (עמ' 24).

צביילה כָּמֵהַּ לאינטימיות, עם אבא־רובינשטיין בראש ובראשונה, משתוקק למגע אנושי, לפחות, עם הגברים הסובבים אותו – ואינו יכול לממש אותם. הדרך הזו חסומה בפניו, והוא כבר השלים עם כך. מה נשאר? נכון, אישה. בחורה צעירה. המשיכה הארוטית פועלת כמו קטבים מגנטיים: זהים דוחים זה את זה והפוכים מושכים זה את זה, ויכולים כך ליצור אולי את המגע המיוחל. “טובה לו יפה מאוד השתיקה דווקא (יוצא, כמובן, [מכלל זה] אותו לילה עם הנערה הנ”ל, אותה נאוה אשר אתה מתלהב באוזניה והיא משתאה אליך!" (עמ' 50).

נוכחותה של דַלי האלחוטנית מחריפה בו את הכמיהה לאינטימיות וגם מעוררת את חושי הציד.

עד שהגביה נעלו בהחלטה והציגה על צחפת כנף־המכונית הגדולה ועמד להדק כביכול שרוך שנתרופף, גם מרגיש בטיפשותו וגם אינו יכול אחרת, ונשא עינים חופזות אל גַבּה של זו, וראה כיצד הוא לבוש מעיל־רוח, רחב ותלוי וסתמי, וכיצד היא יושבת וסנטרה שעוּן בגב ידה, ורק על שערה, אולי מנוגה הסיגריות, אולי מאור הכוכבים, או משהו, הלכה הבהקה קלה וחרישית, והעידה כי אכן זאת היא, ואינה ככל המסתובבים כאן. איזה ברק מביאה נערה אחת לכל העסק הזה, כשהיא כאן (עמ' 58).

ומכיוון שהיא יותר שמועה על נערה מאשר נערה ממש, קיים חשש שהיא נערה מהסוג שממנו יש להתרחק:

ובלבד שלא תהיה מאותן ההן, איזה ציפקה! נבהל צביילה ושלח מבט־בקורת קשה בגב החשך הזה. לעזאזל כל אותן השוּלוֹת והציפקות, האורות והחבּוּבּות למיניהן, ויתר המהגות באלחוט ומחנחנות לרוב, אותן חיות קטנות, שנדמה להן מי יודע מה, ועושות לך עינים ומתראות כבקיאות ורגילות, או נדבקות כספחת, או מרימות את חוטמן הפותה שלהן, פתאום צוחקות צוחקות, ופתאום מרירות וארסיות, ואחר־כך סתם שעמום רצחני עולה מהן – – ולך התעסק בהן (עמ' 50).

כבר דובר על הקושי של הסופרים העבריים בני התקופה לבטא ארוטיקה, ולא נחזור לעסוק בכך כאן.²⁶⁰ שלמה צמח, המנהל המיתולוגי של “כדורי” וחברו של אבא זאב, נזף ביזהר על שום “הכפור העולה מסיפורו”. לטענתו, דַלי שבסיפור נעדרת כל סממני מיניות.²⁶¹ לדעתי, יש פן ארוטי דווקא במציצנות של צביילה אל מתחת למעילה הרחב, המכרבל אותה לא לפי מידותיה, מסתיר הכול ומאפשר לדמיונו להמריא (“הווית נערה ויצירי גוו וחמימות לבנונית […] אותן גממיות־חן המתעלמות ועולות אל כותרת ירך קטיפתית למשעי, חמדת עירום פלומתי ושעיע, וכל הרוך העגול והחם הזה”). מה שמסכל את הארוטיקה הוא השימוש במלים נדירות כמו “גממיות” במקום ‘גומות’ או “שעיע” הארמי במקום “חלק”. מכל מקום, די בהיותה נערה כדי לעורר בצביילה גם את התשוקה ליצור איתה קשר, להקסים אותה, ובה בעת לברוח כנער שנתפס בקלקלתו (עמ' 59). המשיכה שצביילה נמשך לדַלי חסרת־הצורה משתלטת עליו ומאפילה על כל המתרחש סביבו, עד שעל רובינשטיין לקרוא לו לסדר (עמ' 70 – 71):

לא. מן הנמנע לעצור עוד. אתה מרגיש איך לבך מתמלא. אתה מרגיש איך שטף גואה בו. איך מתעצמת בו התשוקה הסתומה להיות חפשי ולצאת ולבוא ולהגיע אל אותה אלחוטאית אלמונית, ומתפרשת תשוקה לבוא ולומר לה, בלי הקדמות ובלי פניות, דברי חיבה רבים, לחזר אחריה בהתמכרות, בליטופים וחבוקים ונשיקות. לפנק אותה. להכביר מלים, שצלצולן אולי חנף, נראה כחנף, אך מתכתן מצורפת מסיגים, כולה התרוננות פלדית, פלאית. לבוא ולהקיף נערה זו ולגמול לה מכל ישותך ולא להניח לה לא לראות ולא לשמוע ולא לפסוע אלא מבעד אהבתך הגואה, בסופה מתעזזת כסילוני יורה, וכרוח שדות כסלוית צפון־מזרחית. משב ששון עז שקשה למתנו כל צרכו, ואינו פתוּר כל צרכו. אטום אזנים ללחשים עצובים, ומשכיח מיד אותם ואת עלבונם, מסונוור כבליל ירח כּשפַני, כשהכול מצהיב ושטוף זיו חלקלקות ולוקקות, נהפך ונעשה משופר יותר, מעלים מיני נמשים קטנים, ומזריח נוגה מיוחד, שעיע וצח וחסר כל מעקשים, המפרק במגעו כל הוויה תפלה, יום־יומית, תמולית־שלשומית, דאגתית־צרתית, מכל מה־יהיה מה־יהיה שהוא, ונותרים רק אתה והיא. ורק אתה והיא, ורק אתה והיא. הו, סוּפת מרחקים, מחולות חרות, זעזועים מתבקרים, ואופל הרחק באופק גח – – ואם לא תשעה אליך כלל? ואם תתאונן שאינך אלא שוטה ללא רחם, ואשרי מי שנמלט מכפיפוּתך, ואפשר גם שתרגז על תרנגוליותך המתרברבת ועל נדנודיך ללא נימוס, או מה שתחשוב לה – אבל, אולי, אולי בכל זאת, לא תחשוב כל אלה, ולא תחשוב כלום, ורק יסחף עמך יחד – דַלִי – ותפרח אף בה חדוַת־להט כזוּ, ותיקד הוויה של לא־מחשבות, של לא שייכות לדברים של תמיד, ואהבה תתן קולה אל הרבה יותר מזה, משוחררים מפניות קטנטנות, עולים כחמסין אביב, בהווית שניים אוהבים, אחוזים זה בזה, יפים וצעירים, והכול חפשי ורחב כל־כך – אולי תהיה זו אהבה גדולה.

וכשמופיעים בשטח הג’יפים של שועלי שמשון על לוחמיהם הצעירים מתעוררת בצביילה איבה אינסטינקטיבית כלפי המתחרים הפוטנציאליים, “החבּוּבּים הגדולים והנוראים”:

התפזרו כל הג’יפים הללו וזעו נעו כה וכה במהירות שחצנית עד שנרגעו, כיבו את המנועים והדמימו. מיד פרצו קולות אדם, קולות צעירים, והיו יורדים ואומרים מילים גדולות, ומשתעלים ושורקים ומשיחים איש עם רעהו שבג’יפ השביעי מעבר מזה, והיה ניכר וידוע כי הם האנשים העזים, שעל גברותם ועל גבורת ג’יפיהם תפארתם, ועל עלילותיהם הנוראות, ועל חרבנם על פני כל העולם שלכם, ועל היותם מלח הארץ וצבי תפארתה, כאן לפניך כל החבּוּבּים הגדולים והנוראים, כאן – אותם שפרצו שמה ואותם שהבקיעו שמה, ואלה שטסו בלילות, ואלה שדהרו בימים ואלה שהצילו מצבים ברגעים אחרונים, ואלה שזיו מראיהם נורא־הוד, איומי שפם ובריאי בלוריות וזקנים, אוכלי אדם, ציידי נשים (עמ' 112).

ואחוז קנאה, הוא ממהר ללגלג על “ציידי הנשים” הללו, “אשר איש איש בהם תמונת אמא שלו – בכיס־חיקו אלא שבוש הוא מהציץ בה לפני חבריו, וכן בּוש שאין לו תחתיה תמונת בחורה מקסימה והורגת, לפי שעדיין לא הייתה לו בחורה” (שם).

הלגלוג על “השועלים” נמשך עד סוף הסיפור, ומשעשע להשוות אותו עם ההתפעלות מהם של אורי אבנרי, המתאר את אותה תמונה עצמה בבשדות פלשת שלו.²⁶² מלגלג יזהר:

הנה הם בחורי הג’יפים של ההבטחה האחורית, הם הבחורים ההכי־הכי, הם הבחורים בגוש, אשר כל המדרון הזה והמעבר הזה אינו להם אלא שעשוע של כלום, נסעו רוטנים חצאי נזיפות על ההתמהמהות הזו, ומסתבר, שעליהם עוד להגיע וגם לחזור, וכן גם הובטח להם למחר חופש ונסיעה הביתה – ולא יוותרו על זה בשל שום שיירה שבעולם, ואין זה עסקם אם חפרו ומצאו בשביל שיירה כזאת נהגים עם שתי ידיים שמאליות: ירדו גלשו בנחת, וסיגריות הבהבו, (אסור־לעשן – זה בשביל ההם, הלא־כלומאים שבשיירה), ויוחסניות בטוחה בזכויותיה, נטלו מרחק של כבוד, בינם לבין השיירה, תריס בפני האבק ובפני התערבות בפחותים, ופרשו והרחיקו הפליגו לחושך (עמ' 128).

ועם ההצלחה, עם ביצוע המשימה, נפערת ריקנות, וכפי שנראה בהמשך – ריקנות מסוכנת, הרסנית: “האמנם נגמר? לומר אמת? – קשה להיפרד לחזור מכאן. קשה לא להיות עוד שותף למסע. אינך יודע אל איזה מחר אתה חוזר, ומה ממתין לך כשיבהירו השמים” (שם).

גרוע מזה: “עכשיו הדרך הזאת שפילסנו הלילה – נגמרה. הסדק האחרון נסתם. מלחמה תהיה. אין מפלט. תמימות הייתה לחשוב ששיירות יושיעו לנו. שיירות הן מעשה נאה, ומלחמה מאוד לא שְפָך־דָמית, אך שיירות אינן הדבר. שיירות אינן קונות מרחב, אין הן דרור, אין בהן שלום. נצטרך עוד למות ולמות אמא” (עמ' 149).

מעניין איך קוראים שונים התייחסו לסיפור. חיים גורי ידעו על־פה, ודקלם פעמים רבות ובהתפעלות את הקטע המתאר את בוא גדוד הפלמ"ח, גדוד הרגלים, כדי להתפרש על המשלטים שמסביב ולאבטח את השיירה (עמ' 98 – 102): “כי יחי האדם ההולך ברגליו אל מנת גורלו. ילודי אישה רחימאים, אשר כשלעצמם אינם להוטים אחרי שום הליכה שכזו, שקים מלאים וממולאים פחדים, דאגות ורצונות – והולכים בשביל, איש אחר איש, כיתה אחר כיתה, שורה אנושית זורמת.”

גורי התעלם מכך שאלה אינם אנשי “השיירה” (חיל המשמר – החי"ם) אלא רק מאבטחיה… אנשי הפלמ"ח. גם קורצוויל העלה על נס את הפסקה הזו דווקא, וקרא לה “בוא השיירה” – אבל הסיפור הוא סיפורם של אנשי חיל המשמר (החי"ם), שדווקא הם הצליחו להעביר את השיירה לנגב.²⁶³

ומה אמרו שאר המבקרים והסופרים בני הזמן על “סיפורי המלחמה” של יזהר? הסיפורים המאתגרים יותר, “השבוי” ו"חרבת חזעה", התקבלו אצל המבקרים בני התקופה ברגשות מעורבים, כששיקולים מפלגתיים, חברתיים וספרותיים־אסתטיים משמשים אצלם בערבוביה.²⁶⁴ הסופרים מן הקבוצה המקורבת למפלגות הפועלים יצאו בביקורת חיובית על הסיפורים, גם אם קיננה בהם הכרה עמומה של אי־נוחות לגבי ה"ערכים" שהם אמורים להעביר. התחושה המרכזית הייתה שהסופר מילא את חובתו בהשמיעו זעקה מוסרית. כך סבר למשל מתי מגד, במאמרו “הסיפור ולקחו”, שראה ב"השבוי" וב"חרבת חזעה" זעקה כנגד האטימות, הלא־אכפתיות והאדישות המוסרית. הסיפורים מחייבים את הקורא להגדיר את עצמו במחנה ה"לא אדישים", ובכך הוא ממלא את מטרתו החברתית הראשונה במעלה.²⁶⁵ הסכימו אתו בין השאר א.ב. יפה וכן גם יהודית הלוי־צוויק, שקבעה כי טוב לדעת שעדיין שוכנים בלב רגשות אנושיים שאינם יודעים תחומים וגבולות.²⁶⁶ מן המחנה הפועלי טען כנגדם דווקא דוד מלץ בדבר, שאלמלא “העוול” שכנגדו הם מתריעים, לא יכול היה היישוב העברי להתקיים. אך מיד קמו להגנת יזהר סופרים כיעקב פיכמן, שבמאמרו “בעיני אדם” הסביר כי כתיבת “חרבת חזעה” אינה מעשה לא־פטריוטי, אלא “חרדה לכבוד הצבא, להגנת האומה”, והליכה בעקבות ברנר בראיית הדברים “עד הסוף”, הליכה שבזכותה “גברה יכולת האמן, שהגיע בסיפורים אלה למדרגה גדולה מאוד.”²⁶⁷ לאה גולדברג הצטרפה לשבחים בטענה שמעשי האכזריות המתוארים ב"חרבת חזעה" נועדו להביא את הקורא לידי הרגשה ש"המלחמה היא הדבר האיום ביותר שבעולם".²⁶⁸ ישורון קשת הטעים ש"קין והבל מצויים בכל אומה", טען שאין לזהות את עמדתו של יזהר עם דבריו של המספר, ש"המחבר שם את דבריו בפיו של חייל מן השורה", ובדמות זו מתחוללת מלחמה פנימית. וכמובן, אין יזהר חולק על נחיצותה וערכה של המלחמה, אלא רק מטיף נגד אדישות, אטימות ואי־אנושיות העלולים לפגוע בצבא ובעם.²⁶⁹

מן המחנה שכנגד בלטו סופרים שהיו רחוקים מתנועת העבודה, כמו מרדכי שלו, איש הימין הקיצוני, אשר פקפק בהומניזם של יזהר. לטענתו, מלחמתו של יזהר ב"סדיזם" של החיילים היא רק מן השפה ולחוץ. “הוא שותף לריקנות גיבוריו.” ליזהר חסרה “שנאה חיובית”, ו"חוסר שנאה חיובית צועד יד־ביד עם הסדיזם.“²⁷⁰ אין לו אומץ מוסרי לעמוד בתוצאות המכאיבות, אך ההכרחיות, של מעשה קרבי, שהוא מוסרי ביסודו. ורפיפות זו אופיינית לבני הארץ, שאמנם ניחנו בכוחות נפש גדולים, אך מאין להם מוצא חיובי, הם “אובדים באפיקים מרופשים”. שוללים כמו ש”י פנואלי טענו כי מוקדם להשמיע את אותה “צעקה בלי קול של חירבת חיזעה,” שכן “צעקת דמי אחינו השפוכים עדיין גדולה היא,” וצעקתם לא תהיה נשמעת מפני הצעקה הזאת.²⁷¹

יזהר אילץ את קוראיו לשאול שאלות לא נעימות שנשאלות עד היום: מה עושה החייל שמקבל את הפקודה? איך עובד המצפון שלו? איך בכלל עובד מצפון? איך הוא מגיב לעומת “האחרים”, המחלקה, הקולקטיב, אלה היורים מתוך שעמום בחמור, אלה המתעללים מתוך שעמום בשבוי. הוא מכריח אותנו להסתכל בדמותנו ולשאול את עצמנו שאלות, והוא לא נרתע מן האמת.²⁷²

המבקרים הרעיפו שבחים רבים על הצדדים האמנותיים שבסיפורים, ולכך לא אכנס; גם לא לקשיי הלשון. והלוא הדוד משה, שכה שיבח את “חרבת חזעה”, טען בראיון למעריב כי הוא אמנם מכיר כל פיסת קרקע המתוארת בסיפור “השיירה”, אך הלשון בו קשה מדי ויזהר כבר התקלקל ושוב לא יכתוב בלשון נורמאלית…²⁷³ מה שמעניין הוא שלא היה ערעור לא על הלגיטימיות של הסיפור ולא על האמת שבו – מה שעתיד לקרות בעת הסרטת “חרבת חזעה” ב־1978. ואילו הלשון הקשה והיחידאית של יזהר התקבעה מעתה כסימן ההיכר שלו. המותג “ס. יזהר” היה מיועד לבני הארץ, שהעברית הצברית שגורה בפיהם, אבל גם לאותו קורא שמוכן לכרות ברית או חוזה עם הסופר, בידיעה שיקרא סיפורים מעוטי עלילה, שופעי תיאורי טבע, כתובים ברובד לשוני גבוה – ספרות אליטיסטית. מי שביקש ספרות “פופולארית” הדיר את עצמו מן המותג הזה. המאמץ גם זיכה את הקורא ב"פרס" (enjeu בלשונו של בורדייה): הקורא שהיה מוכן לתנאי החוזה הלא־כתוב הזה הכיר בעצמו – והוכר – כאליטיסט.

התקבלות שלושת הסיפורים האלה העניקה ליזהר את הביטחון להמשיך בתכניתו, ולכתוב את יצירת חייו, את הספר הגדול שאליו התכונן והתכוון מאז שידע, בילדותו, ומעל לכל ספק, שיהיה סופר. הוא כבר ידע מה תהיה הזירה ומי יהיו הגיבורים, אבל המציאות זימנה לו עוד ועוד עיכובים.

1950 נהלל, מפגש עם בני נוער    🔗

בין ה"הרצפלדים" בכנסת יזהר לא היה פעיל במיוחד. הוא נכנס לכנסת כצעיר, כסופר, וכדי לכתוב, וכך גם התקבל. אבל משנת 1950 ואילך הוא נענה לקריאת בן־גוריון, והחל לערוך מפגשים עם בני נוער ברחבי הארץ, בניסיון לעורר אותם לצאת לעזור לעולים החדשים, ולצאת להתיישבות בספר, בנגב ובהר. מפגישה כזו בנהלל, ב־1950, נשארו רק ראשי הפרקים שהכין יזהר לקראתה, ומסקנתו העגומה בסופה.²⁷⁴ שם נזרעו הזרעים שמהם יצמח בסוף העשור נאום “דור־האספרסו”. הנה “מצגת” נוסח שנות החמישים, ובה משרבט לעצמו יזהר בשורה הראשונה: לקיים דיאלוג עם הנוער, שממנו הוא מצפה, קודם כול, לעצמאות מחשבתית.

למלחמה “יצאנו: בלי מדינה, בלי צבא […], המלחמה עשתה משהו: שינוי הארץ בתחומים, באוכלוסיה, בנוף, בביטחון. שינוי החברה בעלייה, בהתיישבות, בהשתלטות. שינוי באדם […].” שינויים מעוררי שאלות. היכן מבקשים להן תשובות? יזהר פונה למאזיניו, והם נענים: “בעיתונים, בספרות, בפעולות ציבור, בחיים.”²⁷⁵

ספרות במקום הראשון? איזו ספרות הם קוראים? מהתשובות הוא מסיק: “הספרות כבריחה מן הקשיים. בריחה מן האני הקשה, בריחה מן הזמן, מן המקום, מן המעשים – שיצאו מאפם. פורקן של רגע ממראות־העין, ומרגשות חוזרים. הרגעה. השכחה. […] ומתי נוטלים ספר ליד? – להרוג את הזמן, את השיחות […].” זו לא “ספרות [כ]ראי־האדם, כחומר להעמקה ולהסתכלות.”

והוא עורך לעצמו טבלה שבה הרצוי נמצא בשורה הראשונה והמצוי בשנייה: הרצוי הוא רצינות, עצמאות, אמונה במשהו, ואילו המצוי הוא קלילות, שטחיות, בידור, אי אמונה אמיתית, חיים מן “היד אל הפה” ובריחה מראיית משברים.

וסיכום ביניים של מה ששמע עד כה: “אצל הנוער יש המשכיות בלי משבר רציונלי. בלי מילה חדשה. [בלי] נקודת ראיה כזו שמהפכת את המעשים.”

“האם אנו יודעים מה קרה במלחמה?” הוא שואל אותם, כי הידיעה הייתה צריכה לגרום ל"אחד הזעזועים, לפקיחת העיניים."

הוא מצפה למחשבה מקורית, לא לקלישאות: “עד מתי נשתמש בדברי־שגרה, במילות־מסגרת: אמת – מה דעתכם על דת?” ומקבל: “אדישות לחיי ציבור. אדישות למנהיגות. אדישות לפעולות מלוכדות. עייפות.”

הוא מנסה להלהיב אותם לחזון חדש: “מה שהתנועה הציונית לא תפשה בשכל, ידע הנוער בחוש: מדבר – הרים – וים.” המומחים טוענים כי אי אפשר ליישב את המדבר, את ההרים, להוציא לחם מן הים. אבל ייתכן שהמומחים טועים, והוא מביא דוגמאות לטעויות כאלה: " – פרדס עין־חרוד,²⁷⁶ בית־הערבה, הגנת נגבה." הרי, אם כן, אתגר מלהיב לנוער – להתיישב במקומות אלה ולהוכיח למומחים כי הם טועים. “ומעשיהם של בעלי חזון מלהיב. אנושי. פועלי. מה אחריותנו לצורתה של המדינה כמהפכה סוציאליסטית, מנוף לאדם החדש?” כן, האדם החדש.

“ומה דעתכם על ההר? […] לא פינוק. לא אל המנוחה והנחלה.”

הוא מאשים את דור ההורים בהשחתת הנוער: “מלחמות האבות בדעות – הרבה הרבה הרסו בתוכנו. שיקצו וייאשו.” ומיד נוגע בנקודה שהעסיקה אותו עוד מימי “אפרים חוזר לאספסת”: הקולקטיב לעומת הפרט. בשנת החמישים היה זה הקיבוץ הארצי השומר הצעיר שתבע מחבריו “קולקטיביות רעיונית”, וזו דרסה את אוטונומיות הפרט והייתה שנואה על יזהר במיוחד.

הוא מסיים את הפגישה בסוגיה זו בדרך המציינת את כל דרכו: “עצמאות מחשבה – [זה] מה שחסר לנו בפעולה הפוליטית של הנוער. […] אחדות תנועת הפועלים, במסגרת של מעשים [כן, אבל בתנאי שתהיה] אפשרות של מחשבה אינדיבידואלית. האינדיבידואליות היהודית קשת העורף. חזקו את הפרט. התירוהו מן התלם כדי שיגיע מעצמו אל החברה. [גלו] נכונות לחיפושים, לניסיונות, להתחלות. עצמאות! מדבר – הרים – וים.”

והוא מרגיש (כמובן) כי דבריו נפלו על אוזניים לא קשובות, וזועק באותיות ענק:

הנוער של נהלל – מייאש אותי / הוא נוער של העלייה השנייה / כל שיחתי – מתבטלת! נוער בן 60.

נוער בן 60

שוברים טאבו – נוסעים לחו"ל    🔗

בסתיו 1951 נסעה נעמי, ואחריה נסע יזהר, לביקור ראשון בחו"ל.

נעמי ויזהר 1950

יחסו של יזהר לחו"ל היה, כמו לרוב הדברים, אמביוולנטי. בבסיס, קיים היה הזלזול הצברי בכל מה שהוא חוצלארץ, זלזול שהיה נעוץ אולי ב"שלילת הגולה" נוסח הימים ההם, ואולי דווקא ברתיעה מהעולם הגדול. אצל יזהר אפשר שהזלזול נבע מכל אלה, בתוספת, אולי, מי יודע, בחשש מאמו. אמו התגאתה כל חייה בזה שמאז עלייתה לא עזבה את הארץ ולו לשעה קלה, ובכל פעם שיזהר נסע פקפקה בקול רם אם אמנם ישוב, במסגרת פקפוקה הכללי בערכו. ייתכן שהוא ראה נוהג בורגני נפסד בנסיעה לטיול “סתם”, ללא תכלית מעשית. בד בבד, נפשו יצאה למרחקים, בכמיהה שהיא אחד הסממנים האופייניים לסיפוריו, עוד מהראשונים שבהם. “לו אפשר היה לקחת יום אחד ולצאת לאיזו דרך ולעבור מרחקים, לחפש, לעולם לחפש, להמשיך לציית לכיסופים, לא להיות קשור למאום…”²⁷⁷ כתב עוד ב"מסע אל גדות הערב"… וגם – “ונוסכים את כמיהת־המרחקים הידועה, […] ופוקדים לקום, לצאת אליהם.” וכן – “לצאת פעם מכאן, לכל הרוחות, לצאת! לא להירקב בחור דל זה… לצאת אל העולם האחר… תהי פעם שמש אחרת!”

שמש אחרת, או ערפל אחר… כל בני דודיו של יזהר, ביניהם חבריו הקרובים ביותר (שמעיה, יחיעם, ישעיהו) נסעו ללמוד בלונדון בשנות השלושים, וכתבו לו משם על רשמיהם מן ה"ג’וליונים" וה"אירינות" המהלכים להם מעדנות בערפל. סביר שיזהר התקנא בהם, אף כי מעולם לא התבטא כך. נוסף לכול, מאז שיכול היה לממן זאת איכשהו, ואפילו בשנות המלחמה, היה יזהר מנוי על הירחון האמריקאי National Geographical Magazine, שהגיע מדי חודש בחודשו, גדוש בתמונות מרהיבות מהעולם הגדול ובמפות מפורטות של ארצות רחוקות. יזהר צריך היה להרבה להט אידיאולוגי כדי להחליט שעל אף כל אלה – אין מה לחפש בחו"ל.

ב־1951 לא הייתה היציאה מן הארץ קלה כל עיקר. בעצם, היא הייתה מנוגדת למדיניות הממשלה. לשם יציאה מן הארץ היה צורך בקבלת היתר ממשרד העלייה, כפוף לעקרונות הבאים:

ההנחה היסודית בפעולת המחלקה היא שהיציאה מהמדינה אסור בדרך כלל כל עוד קיים מצב שעת חירום חוץ מאשר במקרים שבעל הבקשה:

1) יוצא בשליחות שתועלת הכלל כרוכה בה כגון: (1) בשליחות צבאית. (2) ממשלתית. (3) מסחרית־משקית. (4) ציבורית־תנועתית.

2) מסיבות רפואיות.

3) מסיבות אחרות (סוציאליות, משפחתיות, חיסול רכוש בחו"ל).

על המבקש לצאת מן הארץ היה להביא אישורים שאינו חייב כספים למס הכנסה, לעירייה וכיו"ב. גם הקצבת המט"ח שהיה זכאי לה הייתה מגוחכת: 10 דולר לנפש. פרט לכך היה צריך, כמובן, לקבל אישורי כניסה (ויזה) למדינות שבהן ביקש לבקר. אבל נעמי גילתה עד מהרה את היתרונות הכרוכים בהיותה אשת חבר כנסת: חברי כנסת יכלו לדלג על המשוכות הללו על נקלה. נעמי מצאה צידוק מוסרי לנסיעה, בטענה כי לא ייתכן שתלמד את תולדות האמנות בלי שביקרה אי פעם במוזיאון ראוי לשמו, וחזתה במו עיניה ביצירות שאותן היא מזכירה בשיעוריה, ולא יעלה על הדעת שכל הידע שלה יבוא מספרי רפרודוקציות ו"אפידיוסקופ".²⁷⁸ יזהר, לעומתה, מיאן לנסוע מהסיבות שפורטו למעלה, ואולי כי רצה להקדיש את כל זמנו לספר החדש שנבט בתוכו. כדרכו, פיתח מיד תיאוריה על הנפסד שבחו"ל והטוב שבארץ. בסופו של דבר נכנע, כדרכו, לרצונה של נעמי.

מתי לצאת לדרך? בשנת 1951 לא יצאה הכנסת לסתם פגרת קיץ: ב־30 ביולי נערכו הבחירות לכנסת השנייה, ויזהר היה יכול לצאת לדרך רק לאחריהן. הוא שובץ למקום ה־45 ברשימת מפא"י, ומפא"י זכתה ב־45 מושבים, וכך, על חוד הסכין, נכנס לכנסת השנייה. המושב הראשון של הכנסת החדשה נועד ל־20 באוגוסט, אבל באוגוסט אותה שנה גם התקיים “תמרון ב'” של צה"ל, שבו השתתף יזהר כחלק משירות המילואים. הוא שירת כקמ"ן במטה “הכחולים”, שעליו פיקד האלוף איילון. עוד נחזור לכך.

נעמי יצאה ראשונה, באוניה, בתחילת אוקטובר, לפני חופשת סוכות. יזהר הצטרף אליה בהמשך, בטיסה. והילדים? נעמי ויזהר, צעירים ואופטימיים, לא נתנו לפרטים לקלקל להם את התכניות. סבתא מרים החלימה מניתוח של גידול סרטני ולא יכלה לטפל בילדים, ועל כן הופקדו לולי (9) והלה (7) במעון לילדים של אירנה ויוסף כהן בשכונת חבצלת ברחובות. קרוביהם וידידיהם של יזהר ונעמי נצטוו כולם לבקר אותם באופן קבוע. לפי המכתבים, הם אכן התייצבו שם: שמעיה ורות, סבתא מרים, סבתא רחל, הדודה דבורה, תחיה וברוך פדה (הרופא), חבר הכנסת חיים בן־אשר מגבעת ברנר, דוד אפרים, ואפילו חיימקה הנהג שהביא אתו את בן־הדוד עוזי. חיימקה הופקד גם על ה"סטנדרט", והסיע אותו יום יום, על פי האמונה הרווחת ש"אוטו" שעומד – מתקלקל. אירינה עצמה כתבה באופן סדיר, שהילדים נחמדים ואוהבים את המושב (“ותיאבון יש בלי עין רעה”), אם כי לולי כתב מכתב געגועים על כי “בארץ יורדים גשמים, ומבריקים ברקים ואני מתגעגע הביתה נורה, ועצוב לי כי אני רגיל להיות בבית כשיורד גשם,” והלה הוסיפה געגועים מנוקדים משלה. לפי מיטב המסורת, אמא מרים לא חסכה מבני הזוג פורקי העול נזיפות על שאינם כותבים, והוסיפה מסרים עגומים, כמו זה מה־14 בנובמבר, שבו היא מודיעה על מות בעלה של חברתה מויצ"ו, הוא האדון זיידין, ש"קם בבוקר הלך לפרדס סידר את העבודה חזר לביתו הכניס את החמור לאורווה הביא הביתה ארגז עם תפוזים, אמר שלא טוב לו ומת. […] לוא אני הייתי ממשלה הייתי מחזירה את החוק ששרר באיזה ארץ לשרוף את האישה יחד עם בעלה המת. בגיל ידוע זה היה מועיל מאוד הרבה הרבה צער ועגמת נפש היה פוחת בחלל העולם בגלל חוק זה." והיא מוסיפה: “נמאס לי להיות לבדי ואני רוצה כי תשובו. ובכל זאת לו היה לי אפשרות להשיג דביזים²⁷⁹ בשבילכם שתוכלו לבלות עוד כמה שבועות ברצון הייתי עושה הכול כדי להנעים לכם.” היא מבקשת מהם שיביאו לה מחו"ל קוביות מרק, סמרטוט לרצפה, שמן וסוכר. במכתב אחר היא מבקשת שנעמי תקנה בד צבעוני לריפוד הכורסאות. לפי ניירות המכס ששילמו בני הזוג שלנו בשובם באוניה “קדמה” ב־2.12.51, גבו מהם סך 9.580 לירות, סכום ניכר יחסית לימים ההם, על “4 מטר בד צמר, 2 זוג מגפי גומי, מזון מעורב.” הימים ימי הצנע, והמצרכים ניתנו בקיצוב.

הנה כי כן, נעמי הפליגה לה באניית צים למרסיי, ומשם המשיכה ברכבת לפריס. באָניה הכירה מחזר שהנעים לה את הדרך, ושני מוסיקאים צעירים שיצאו ללימודים ב"קונסרבטואר", גארי ברטיני וזיגי שטדרמן. היא התיידדה אתם, ויחד שיננו אוצר מילים בסיסי (ושגוי) בצרפתית. לימים, כשיחזרו מפריס, יהיו שניים אלה ממחדשי המוסיקה הקלסית המנוגנת בארץ, מבשרי מוסיקת הרנסנס והבארוק, המוסיקה הליטורגית והווקלית, ושער נוסף ייפתח בפני נעמי ויזהר. אחרי זמן מה הצטרף יזהר לנעמי, והשניים גילו את פריס בעזרת עמנואל נשרי, מפקדו של יזהר במלחמה, ששירת שם כאמור כעוזר נספח צה"ל וכבר חש במסתרי פריס כדג במים. נעמי ויזהר “בלעו” מוזיאונים וגלריות, כנסיות ושאר שכיות חמדה. עולם מופלא וגדול נפרש לפניהם, ואמות המידה שלהם השתנו והלכו. מפריס נסעו לאיטליה – למילנו, ונציה, פירנצה, רומא ונפולי. לאחר שנים סיפרה נעמי כי חבר הכנסת הנכבד “השתובב” במקומות ציבוריים, ולא פעם חששה כי יעשה בושות ויעטה כלימה על עצמו ועל ארצו – אבל איכשהו הכול נגמר בשלום. כשחזרו ארצה הביאו אתם קופסאות של שקופיות תלת־ממדיות מנוטרדם ומארמון ורסאי, והצפייה בהן טמנה בחובה עונג והשתאות אין קץ. להלה הביאו קופסה של עפרונות צבעוניים יפהפים, וללולי דגם שקוף של מנוע בנזין, להרכבה עצמית. יזהר התנדב להראות לבנו כיצד מרכיבים אותו, ואמנם הראה לו, שלב אחרי שלב, ואסר עליו להתערב בהרכבה, עד שהמנוע היה מורכב לתפארה. לשניהם היה ברור עכשיו כיצד מנוע כזה פועל. זמן מה לאחר מכן חגגה חברת האוטובוסים “דרום יהודה” אירוע כלשהו,²⁸⁰ ויזהר תרם את המתנה שקנה לבנו לתערוכה שידידו חיימקה הנהג ארגן לכבוד האירוע. מאז נעלמו עקבותיה.

מכתביו של יזהר לילדים מהנסיעה ספוגים “ציונות” וסוציאליזם. בכ' בתשרי תשי"ב, אחרי שבחים ללובר וקילוסים לחידושי פריס, הוא כותב: יש הרבה אנשים עניים חסרי־כול, וחנויות מלאות כל טוב ועושר לפניהם ואין ידם משגת, ועיניהם רואות וכלות. יש בנינים נהדרים ומצבות זכרון מפוארות שהקימו עבדים נכנעים לאדונים מפונקים ועריצים.

לאחר יום של טיול בארץ הכפרית שמסביב לבירת צרפת, הוא מרביץ בהם ערכים – גירוש השממה והפרחת המדבר:

ארץ עשירה, שמנה־שמנה, רטובה, ירוקה, דשנה, מעובדת, כגן רווה. אין כאן צורך שמישהו יהפוך מדבר למוצאי־מים, […], אצלנו הכול עוד ריק, והנגב מחכה לך לולי ולך הלה ולחבריכם שתלחמו בשממה ושתהיו בני אדם שמגרשים את המדבר – וכאן יושבים בני אדם שכל מה שהם עושים – יונקים מלשד האדמה השמנה: […] בבוקר יוצאות הפרות מן הרפת אל האחו הירוק, אצל הנחל […] בערב נושבת רוח והאגסים נופלים מן העצים […] נוטפי עסיס מתוק, ומכל צד נראים יערות […] ואבא החליט לספר לילדים הטובים שלו מה ראה, ומה עוד ממתין להם כשיגדלו לעשות משהו יפה בארץ הקטנה שלנו, כאן כבר הכול גמור ומוכן, ובני אדם שמנים מדי, ושם, אצלנו – הכול עוד פתוח ומוכן למעשה עצום. ואנחנו נעשה ארץ יפה! נכון? שלום טובים שלי – אבא.

ולאחר מסע ברכבת מפריס לאיטליה, דרך שווייץ ומנהרת סימפלון, הוא כותב לילדים על הנופים המרהיבים, על ניצחון האדם, על הסדר השורר בכול ועל הירק מסביב – למעט על הצוקים – ועל האיכרים החרוצים:

איזו טרחת נמלים טרחו הכפריים הללו. כרמים ושדות וגנים בכל כברת אדמה, בין הסלעים. לא טרקטור חורש כי אם סוס גדול ובריא. ויש סבלנות ויש שקידה ויש חריצות – אשריהם, טוב לעם שבניו חרוצים, אשרי אוהבי האדמה ועובדיה – להם מלכות הארץ.

בתום חמישה שבועות הם חזרו לשגרת רחובות. בעוד נעמי הייתה מעורבת מאוד במעשי הילדים, מחלקת הוראות ומטלות, גוערת ומכה, מעורבותו של יזהר הצטמצמה לתחומים מועטים ומוגדרים. הראשון שבהם היה שעות השינה. משעה 7:30 בערב היה נתקף חוסר מנוחה: מדוע עוד אינכם במיטה? בשמונה היה מכבה את האור בחדר הילדים ואומר – בנוסח ד"ר ברוּכין מגימנסיית רחביה – “הסו הפראים בל נשמע קולם”, וזהו. לא פעם נאלץ לולי לבלות שעה ארוכה על האסלה כדי לסיים את הספר המותח שקרא. ואגב, חוק זה חל בנוגע לעולם כולו: כל דרדק שלא נמצא במיטתו אחרי שבע בערב היה מעורר ביזהר ביקורת חריפה על הוריו המופקרים. החוק השני הצריך פיקוח על ספרי הקריאה, כמובן. יזהר אסר על קריאת ספרי “חסמבה” וקרל מאי, ועל מרבית הספרים שלולי שאל בספריה שבבית־הפועלים פסק אביו בהחמצת פנים “זה לא בשבילך.”²⁸¹ החוק השלישי היה בעניין האזנה לרדיו. במוסקוביץ' 14 היו שני חדרי שינה: בקטן ישנו הילדים, ובגדול – ההורים. בגדול ניצבו כונניות הספרים, הרדיו ושולחן הכתיבה של יזהר, שלא סבל שמישהו נמצא אתו בחדר כשהוא כותב. אי לכך השעות הטובות ביותר, מבחינתו, היו אלה שבהן בני הבית שקועים בשינה. הוא היה קם מוקדם מוקדם בבוקר, טרם שחר, עושה מקלחת קרה (מים חמים היו רק בימי שישי) ויושב לכתוב. בשנות החמישים המוקדמות נוגנו קונצרטים ב"קול ישראל" רק שלוש פעמים בשבוע: פעמיים בערב, אחרי שמונה, ופעם אחת ביום שישי אחר הצהריים. באחד מימי השישי הללו ניגנו את הסימפוניה השלישית של ברהמס, ולולי לא היה יכול להתאפק, נכנס לחדר על בהונות, והתיישב על הספה מאחורי אביו הכותב, להאזין לה. יזהר נפנה אליו בפנים קשות ואמר לו: “זה לא בשבילך, לך.” לא ארכו הימים ולולי שקע בבניית רדיו מחתרתי, רדיו אזניות, ובעזרתו האזין בחושך, תחת השמיכה, למוסיקה שלא בשבילו (ואגב כך גילה את עולם האלקטרוניקה).

בתקופה זו של קיץ 1953, חולק הבית במוסקוביץ' 14 לשתי דירות נפרדות. זה לא קרה מעצמו. נעמי שבעה כבר מזמן מן החיים המשותפים בדירה אחת עם חמותה, ועכשיו הייתה מספיק חזקה לעמוד על שלה. היא הכריזה בגבורה רבה שאחרי שבע שנים די לה, היא לוקחת את הילדים והולכת. מרים הזעיקה מיד את האסיפה המשפחתית המכוננת. ב־2008 כתבה נעמי סיפור בשם “לגעור במיקה”, שבו (על סמך יומניה, בכישרון רב ובמשטמה לא פחותה) תיארה את המעמד. “חוץ מהאחד, שבא במכונית נהוגה בידי נהג, הם באו באוטובוס, ומן התחנה אל הבית בוססו בחול. לא התחבקו ולא התנשקו, זה לא היה נהוג במשפחה הזאת, רק התיישבו בכבדות סביב שולחן האוכל האליפטי עם הרגליים הבריאות. מרים שפתה מים בקומקום על אחת הפתילות, הביאה כוסות של זכוכית וקעריות של זכוכית וקומקום קטן של אלומיניום, שהכיל תמצית תה שהתבשלה כל היום מעל פתח הקומקום הגדול, מזגה לכוסות והוסיפה מים, שמה את הכוסות בתוך הקעריות וחילקה לאנשים שסביב לשולחן, וגם הביאה בצנצנת קוביות של סוכר, שכל הנוכחים שמו בפיהם ושאבו את התה דרכן בקול מציצה נלהב.” מרים תינתה את צרותיה בפניהם: “אם היא תלך מפה וגם הבן ילך אחריה כמו הבכור שלי שהלך אחרי אשתו, מי יטפל בחצר? אתם חושבים שאני מסוגלת לזה? יש גפנים אחדות, ויש מנדרינות, ויש עץ לימון מאחורי הלול, ואשכולית ושני עצי שסק, מי יטפל בכל זה? ומי יסעד אותי אם אחלה, ומי יקנה ומי ידאג לכל צרכי הבית?” היא צעקה והחלה להזיע, פניה האדימו והיא שלפה מגבת מעל מסעד הכיסא, נפלה אחורנית אל המסעד והתחילה לנגב את פניה ואת צווארה, פרמה את כפתורי החולצה והתחילה משהקת אחוזת צמרמורת עד שהאחות השנייה קפצה ממקומה ורצה להביא מים ומגבת רטובה והכול חיכו שוב לסוף האירוע." למרבה המזל הציע מנהל הקרן הקיימת לשנות את הבית ולהפוך אותו לשתי דירות. אמנם המהלך גרר התעלפות נוספת של בעלת הבית, שהכריזה תוך גלגול עיניים “בדמי ובחלבי בניתי את הבית הזה ולא אתן לגעת בו. […] הבית הזה כולו שלי ורק שלי!” ורק לאחר עוד כמה סבבי התעלפות והזעה הוסכם בכל זאת שיזמנו אדריכל אשר יחלק את הבית לשניים. נעמי התעקשה שלא ישאיר דלת פתוחה בין שני חלקיו. בכל הסיפור לא מוזכר יזהר אלא בתור “הבן”. לא הייתה לו דעה ולא עמדה, וכל מה שרצה היה ששתי הנשים יניחו לו לנפשו ויתנו לו לכתוב את ספרו הגדול.

חלוקת הבית התרחשה בשלהי הקיץ. מרים נסעה אל אחותה שבתל־אביב לשהות אצלה עד שהעבודה תסתיים. בסוכות שלח לה יזהר פתק: “המהומה חזרה השבוע בכל תוקפה. חלק מן העובדים לא באו כהבטחותיהם בשבוע שעבר והיום גם הרצל הטייח, האינסטלטור והבנאים משתוללים בבית בכל כוחם, מחר יוסיף עליהם גם הנגר. אילו יכולת על כן לדחות את שובך לעוד ימים אחדים היה לך יותר נוח וקל – […] אבל עשי כהבנתך. אנו עושים הכול להחיש את המלאכה, אך ביום רביעי עדיין יהיה הכול תוהו ובוהו.”

והוא מוסיף: “הדוד משה חולה מאד מאד. הייתי אצלו. חוששני שמחלה ממארת ביותר התגלתה בבטנו – ואינני יודע אם ירד מן המיטה הזאת. טוב יהיה אם את תמהרי לבקר אותו […]” משה אמנם נפטר ב־7 באוקטובר 1953, וזכה להלוויה המונית, כמעט ממלכתית.²⁸²

קשה עד בלתי אפשרי היה לכתוב בתנאים אלה. אבל בסוף ספטמבר הסתיימה העבודה, השלווה והשקט חזרו לבית, ונעמי בת ה־36 נכנסה מיד להיריון. זה היה ההיריון הרצוי הראשון (לדבריה). סמוך לכך פרש בן־גוריון מראשות הממשלה. תמורות הסתמנו באופק, ויזהר התחיל לחפש אלטרנטיבה לצורת חייו. בתיווכו של זלמן שזר, הוא פתח במשא ומתן עם לוי גרטנר, איש המחלקה לחינוך בגולה בלונדון, במחשבה לפרוש מהכנסת ולעבוד אצלו. אך בן־גוריון לא הניח לו, וקרא לו לסייע בשכנוע בני הנוער בארץ להתיישב בנגב. יזהר נענה, הקדיש גם לכך זמן וקשב, אנרגיה גופנית ונפשית. והספר? דשדש. ביוני 1954 נולד ילדם השלישי של יזהר ונעמי. הוא נקרא זאב, על שם סבו. התינוק החדש היה יפה, חמוד ומבריק, מילא את הבית בפטפוטיו ובעליזותו, והיה מפונק עד בלי די. שפע מברקים הגיעו מכל רחבי הארץ, וכולם היו שמורים אצל נעמי. גם מלולי והלה קיבלה נעמי מכתבי ברכה ילדותיים ומתוקים. נעמי מיהרה להבהיר להם: “זה הילד שלי. רק לי מותר להכות אותו”.

ימי צקלג    🔗

אחרי “שיירה של חצות”, ואחרי שגילה את אירופה, התפנה יזהר סוף סוף לכתיבת ספרו הגדול. הפעם הקדיש אותו, ולא בכדי, לצ', כלומר לצ’ומה, כלומר לנעמי. איך הפכה נעמי לצ’ומה?

“אוצר נרחב של שמות לך, ואין עוד לך מי לכנותו בהם, או ראש מי להעטירו בשם מצלצל ונרהב. שמות אשר הם לא הם, אשר תכנה לדברים אשר הם־הם,” מתפייט יזהר על מגלי עולם בכרכרה של הדוד משה. והוא אכן תמיד “העטיר” שמות לראש מכריו ומודעיו, גם אם לא תמיד מחמיאים ונוטי חסד. החל מחבקין שהפך בפיו לחבקוק, דרך חנוך ויץ בן־דודו שנהיה חנוּכּה, שמעיה בן־דודו שהיה תמיד שמעייקלה־פייגלה, ישראל בנו שהפך ללולי והתדרדר לאוויל מרודך, חנוך ברטוב שאותו התעקש לכנות ברטוביצקי, וכלה ברופא המסור שלו יעקב גינדין שזכה לכינוי הרומן־רולאני (יותר נכון הייביני) יאן־י’ק. גם זרים “זכו”. לא קרה, למשל, שיזהר הזכיר את הצייר זריצקי בלי לקרוא לו, במלעיל, “זריצקי לרוח אנחָתי”.²⁸³ זה היה חזק ממנו. לא אחת גלש התחביב לכלל תקרית לא נעימה. באחת הישיבות המשמימות של המפלגה כתב יזהר פתק לידידו חיים בן־אשר ובו העיר משהו על דברי החבר דג מלוח. בן־אשר לא היסס והעביר מיד את הפתק לידי זאב הֶרינג, וזה נעלב עד שורשי נשמתו. לא הועילה שום התנצלות, והאיבה נתקבעה לנצח.

נעמי סיפרה פעמים רבות מה אמר לה יזהר (בחיוך המקסים שלו, כמובן) מיד אחר החופה: אנחנו, אמר, נעבוד בשיטת הסרט הנע – את תבשלי ואני אוכל. ואכן, היא הפליאה לעשות מטעמים כאשר אהב. במובן מסוים, כישרונותיה הקולינריים התבזבזו עליו, כי טעמו של יזהר באוכל היה בסיסי מינוס: הוא אהב סלט ירקות, חביתה וקומפוט. חביתותיה של נעמי ערבו לחכו, ועד מהרה זיכו אותה בשם: חביתָתְל. שם זה התמיד עד נסיעתם הראשונה לאיטליה. בפירנצה התלהבה נעמי מעבודותיו של הצייר הפלורנטיני הימי־ביניימי צ’ימָבּוּאֶה (Cimabue, 1240 – 1302), ומאז הרבתה לדבר עליו ולהרצות על נפלאותיו. עד מהרה הפך שמה לצ’ימבואה, ושם זה עבר גלגולים ומוטציות עד שהתקבע לבסוף על צ’וּמָה. בימי צקלג קודד השם לצ', כעין משקל נגד לג'. הספר הוקדש לצ'.

כשבע שנים עבד יזהר על ימי צקלג. עבודת ההכנה נמשכה חודשים רבים, שבהם בדק – חוץ מכל מהלך בקרבות – כל פרט בטופוגרפיה של המקום, במזג האוויר ששרר בו בכל שעה ובכל דקה משבעת (למעשה שמונת) הימים שבהם התרחש הקרב – קרב חרבת מחאז. הוא בדק את מצב השמש, הירח והכוכבים בשמים (לצורך זה התכתב עם דוד זכאי, בעל המדור “בשמים” שבעיתון דבר), ואת החי והצומח. הוא הכין לעצמו רשימות מפורטות של כל זן הגדל במקום, של כל מינרל הטמון בקרקע. העתיק בקפידה מפות צבאיות, צייר בעצמו מפות מפורטות של המקום ושל הקרב, של מיקומו של כל כלי נשק, מיקומה של כל עמדה. קרא כל פרט על קרב זה שהתפרסם במערכות, שמע כל עדות של המפקדים ורשם את מהלך הקרב לפרטיו, כשלצד כל אחד משמות המשתתפים ציין את שמו בסיפור. הוא הכין לוח זמנים מפורט של כל מהלך בקרב, וקרא דוחו"ת מודיעין שהכינה יחידת ההאזנה לרשת הקשר המצרית.²⁸⁴ צדם האחורי של ניירות ההכנה לישיבות שחולקו לחברי הכנסת שימש לו כמצע למאות רשימות הכנה שערך. ראשו היה תפוס בדבר אחד בלבד: הקרב הנורא בגבעה. את כל הרשימות שמר, מאות רשימות וטיוטות, ובזקנתו תרם אותן לארכיון שלו בספרייה הלאומית. הוא ישב שעות ארוכות עם תלמידיו לשעבר שהשתתפו בקרב, ביניהם עובד לדיז’נסקי ויוסי קבצן (היום צפריר), ושמע מהם פרטי פרטים על מהלכו. הוא נסע כמה וכמה פעמים לשטח עם יוסי קבצן ועם המ"פ שלו סיקו (פנחס זוסמן, לימים פרופ' לכלכלה ומנכ"ל משרד הביטחון), כדי לשמוע מהם על האירועים במקום התרחשותם. בתום כל מפגש כזה רשם לעצמו סיכום מפורט של הדברים ששמע. במצלמה פשוטה גם צילם את המקום, והפיק תמונות קטנות ומטושטשות למדי. הוא קרא כל מה שניתן על הנופלים בקרב. זה היה אובססיבי. עד שלא היה בטוח שהוא מכיר את הגבעה ואת מהלך הקרבות על בוריים, בכל שמונת הימים, לא התחיל בכתיבה. מלכתחילה הייתה לו תוכנית מדויקת – אם תרצו מגלומאנית – לתפוס בְמלים התרחשות, בזמן ובחלל, על כל פרט ממנה. כפי שהתבטא בעצמו (למשל בסרט דוקומנטרי שנקרא המאחז בחרבת מחאז): “אני לא כתבתי על מיתוס. כתבתי על איזה אירוע עצום, גדול, טרגי, שבו אנשים צעירים עושים משהו בלתי ייאמן מבחינת שיקולי הכוחות. הם אינם יודעים את הממד ההיסטורי. […] המקום הזה נתן לי משהו שחיפשתי בלי לדעת שאת זה אני מחפש, אבל ידעתי זאת היטב: מקום אחד, בתוך זמן קצר, שבו קורה משהו שמשתנה מקצה לקצה. המקום הזה נתן לי את במת התאטרון שאותה חיפשתי.”²⁸⁵

ימי צקלג הוא שחזור מדויק של קרב בן שמונה ימים על נקודה אסטרטגית בנגב בתקופה קריטית של מלחמת תש"ח. בנקודה זו, ליד רוחמה, נמצא שדה התעופה “אבק”. בהעדר אחיזה בה, הייתה נשקפת סכנה מוחשית שהמצרים ישתקו אותו. כתוצאה מכך היה הנגב נופל, כי שדה תעופה זה היה הקשר היחיד עם הנגב באותם ימים. הקרב ניטש בין 30 בספטמבר 1948 ו־6 באוקטובר באותה שנה. אף שמדובר בשמונת ימי קרבות, החליט יזהר בספרו לוותר על יום אחד שבו לא התרחש אירוע מיוחד, כדי לכווץ ולהדק את ממד הזמן, ואולי לעשותו סמלי יותר.

מפת זירת הקרב, כפי ששרטט יזהר; קטע מלוח הזמנים המפורט של אירועי הקרב שהכין יזהר

משעה שסייר עם גנדי בקרבת חרבת מאחז ושמע על הקרב שמתחולל בה, ידע שמצא את הזירה המבוקשת.²⁸⁶ ומשהתחוור לו שתלמידיו לשעבר היו שם וחוו על בשרם את הדברים, נעזר גם בהם בתחקיר שהחל לערוך. יוסי צפריר (קבצן) לא זכר איך התחילו הפגישות עם יזהר ומי יזם אותן, הוא רק זכר שחלקן התקיימו במרפסת של מוסקוביץ' 14 וחלקן בשטח עצמו, בחרבת מאחז. לפעמים שוחחו רק הוא ויזהר, סיפר, ולפעמים הצטרף אליהם גם (מפקד המחלקה) סיקו. צפריר, האגרונום מכפר בילו, שבשנות התשעים פיתח את פרי הפיטאיה הישראלית, היה בשנת 1945 תלמיד כיתה ט' ב"כיתות ההמשך" של בית החינוך לילדי העובדים ברחובות. הכיתה שכנה בצריף שהוצב בחצר ביתו הישן של משה סמילנסקי ברחוב יעקב, תחת האקליפטוס הגדול. כיתה קטנה, כתריסר תלמידים, והמורה יזהר. שבעים שנה אחרי כן זורחים פניו של יוסי בהיזכרו במורה שלו.²⁸⁷ “עד אז הייתי תלמיד שובב ועשיתי הרבה צרות למורים,” הוא נזכר. “כל זה השתנה כשהגיע יזהר אלינו. יזהר היה מורה מסוג אחר.” הוא לימד את השיעורים הלא־נחשבים כביכול, תנ"ך, ספרות והיסטוריה, וריתק אותם. רק שנה אחת לימד שם, ואחר כך התאחדו כיתות ההמשך ברחובות עם הגימנסיה, כזכור. גם יוסי למד שם רק שנה אחת, כי ב־1946 התקבל ללימודי חקלאות ב"כדורי" – הפנימייה היוקרתית שהכשירה עתודות להתיישבות העובדת. מנהל כדורי דאז, נתן פיאט, סייע ל"הגנה" לרכוש נשק ולאמן בו את תלמידי המוסד החינוכי. אחרי הכ"ט בנובמבר 1947 ביקשו תלמידי השכבה הבוגרת, ויוסי ביניהם, לקחת חלק יותר פעיל במאבק וביקשו לעבור מהחי"ש (“חיל שדה” – חלק מה"הגנה") שהשתייכו אליו לפלמ"ח ממש, ליחידת העילית. אבל כדורי היה בית־ספר ממשלתי בריטי, ואף כי הממשל הבריטי כבר היה בדמדומיו, לא היה פיאט מוכן לאפשר קיום מחלקת פלמ"ח פעילה בתחומו. התלמידים פנו אל יגאל פייקוביץ' (אלון), ובחסותו עזבו את בית הספר והתגייסו לפלמ"ח מבתי הוריהם. הם הצטרפו לגדוד הראשון של הפלמ"ח, פלוגה ג', להכשרה של הנוער העובד בבית־השיטה. מפקד המחלקה היה סיקו, ומפקד הפלוגה היה חקה.²⁸⁸ הם עברו קורסים: מ"כים, חבלה ופירוק מוקשים וחובשים,²⁸⁹ והשתתפו בקרבות רבים ועקובים מדם, מדן עד באר־שבע, פשוטו כמשמעו.

בקרבות חרבת מחאז היה יוסי קבצן מפקד הכיתה שתפסה ראשונה את הגבעה בת שתי הכיפות. הוא היה גם זה שהוביל את הכיתה האחרת שנשלחה לכבוש את המקום בפעם השנייה. יוסי הוא המודל לגידי המ"כ מימי צקלג.

יוסי קבצן (“גידי”) 1948

התצלום מראה את בלוריתו הפרועה – סימן ההיכר שלו בספר, שהרי לא רק לאפים, גם לשֵׂעַר ולקרחות הקדיש יזהר תשומת לב מיוחדת.²⁹⁰ כך מתואר “גידי” בתחילת הספר (עמ' 8 – 9):

ראשו של גידי תפארתו, ושׂער ראשו – נזרו. סבך מופלא של קרזוּלים, שפעת קיווצים שאין להם קץ, קילקי²⁹¹ אַלית הכבש, מסרק לא יבקיעם, ואצבעות לא יעברום, לא לפסס ולא לפספס, מין ככוּת כללית שהקרישה בימים הרבים האלה ונעשתה סבך אטום ומלובד אחד, שכל יתר שרטוטי פניו, שבצער חננתו אמו, תפלים אבדו למטה, בלא חוט של יחוּד, מתחת פאר מצנפת־השיער הזו, המולכת מגבות עיניו, בלא שיור של מצח, ומתגבהת ויורדת עד מעבר לערפו, היא סימנו והיא דגלו – לבד מקולו שנצרד לנצח, לבד ממכנסי קטיפה מתולמת שמצא לו אי־בזה, ושיוו לו דמות הלך־חלך, וכן לבד ממוניטין שלו, מם־כף מחושל קרבות וויכוחים.

עובֵד לדיז’נסקי, הוא עודד מצקלג, היה ידידו מנוער של יוסי מכפר בילו, אם כי היה צעיר ממנו בשנה. בראיון אתו דיבר יוסי באהבה רבה על סגולותיו של עובד, על היותו “חקלאי בדם”. יוסי ועובד דיווחו ליזהר על הכיבושים הראשון והשני של המקום, ואילו צביקה כֶּסֶה,²⁹² בן מחזור של יוסי מ"כדורי", סיפר ליזהר על הכיבוש השלישי. יזהר אהב מאד את עובד, שהיה בעצם גם בן משפחה, וישראל בנו זוכר היטב איך ישבו יזהר ועובד יחד על המרפסת שעות ארוכות, בחושך, בלי להדליק אור, כשעובד מספר בקול חרישי, ויזהר שואל בקול חרישי עוד יותר. צביקה נסע גם הוא עם יזהר לחרבת מחאז לפחות שלוש פעמים, כדי שיזהר יבדוק ויחזור ויבדוק כל פרט בסביבה ובפעולותיהם של הלוחמים – מאחורי איזה קפל קרקע הסתתר האחד ואיפה ניסה האחר לחפור שוחה.²⁹³ הם, הלוחמים, אמר צביקה בראיון, היו בטוחים שלא יצאו חיים מהקרב הזה, ושיחותיהם היו מלאות בדיחות מקאבריות. לשאלתי, אם יזהר רשם לעצמו רשימות או הערות השיבו יוסי צפריר וצבי כסה, שליזהר היה זיכרון פנומנאלי והוא לא רשם דבר. הם זכרו רק שהיה מצויד במפות מפורטות של השטח, ושהתמצא בהן כאיש מודיעין מעולה. בראיון עם לבני ציין יזהר שלאחר כל מפגש כזה ונסיעה לשטח רשם לעצמו את כל הפרטים שלמד, ואכן כל הרשימות האלה נמצאות בארכיון.

בתצלום מימין עובד לדיז’ינסקי, במרכז יוסי (קבצן) צפריר, ומשמאל צביקה כסה. יוסי הוא שיזם את התצלום במפגש שלהם עם יזהר בשטח, ומתוך מחשבה: הוא היה בכיבוש הראשון של הגבעה, עובד בכיבוש השני וצביקה בשלישי.²⁹⁴

עובד, יוסי וצביקה במחאז. צילם יזהר

בעיני יזהר היו הלוחמים ילדים. לרגל הוצאת המהדורה המחודשת של ימי צקלג פרסם יזהר מאמר בשם “שלוש תמונות” בעיתון דבר.²⁹⁵ ארבעים שנה לאחר מעשה, לבו עדיין נצבט בדברו על “הילדים” ההם:

בסוף קיץ 48' התחילה בדרום התכוננות כללית לקראת “מבצע יואב” שהיה אמור להסיר את מצור הצבא המצרי ולשחרר את הנגב הנצור. […] היה צריך לגייס כל כוח קרבי שנמצא בעין. לשחררו ממשימות שמירה ושיגרה, ולרכז את כל העוצמה הצבאית המפוזרת. בין שאר כל ההכנות היה מדובר על החלפת חטיבת הפלמ"ח “יפתח” […] בכוח מבוגר יותר ופחות קרבי, שישמש כחיל משמר. כצעדי הכנה […] נשלחו דרומה קצין המודיעין של “חטיבת יפתח” וקצין המודיעין של “חטיבת השפלה”, כדי לסקור את הזירה […].

וכך מצא עצמו לילה חשך אחד עבדכם הנאמן, להלן קצין א', מחטיבת השפלה המחוקה מרוב צניעות, בחברת קצין ב"חטיבת יפתח" המהוללה בתשבוחות, בשדה תל־נוף, מחכים לפלא המעופף שיטיס אותם ל"שדה אבק" שעל יד קיבוץ רוחמה. ולמרבה הפלא, מיושבים דחוקים השניים, […] בין הרבה חביות דלק שמילאו את המטוס מפה לפה, צמודים בלתי ניתקים איש איש מכוות המטוס כדי לראות ולדעת, נרגשים בלי גבול על חוויית הטיסה הראשונה בחייהם המזומנת להם […]

לבסוף, בין ענני אבק שעטפו הכול […] ולאור פנסים מתרוצצים הוצגו שני הבאים, האחד אותו קצין אלף, עבדכם הנאמן, והשני קצין בית, שקראו לו בשם “גנדי”, ושהתברר כי אינו אלא רחבעם, איש “יפתח” […]

ואחר־כך יצאו אלף ובית לסיור הלימודים שלהם, על פני הגבעות הריקות והאדמות הפתוחות, […] ארץ בראשית רוטטת משמעויות עתיקות מאוד, ומרתקת באיזה סוד כבוש וחשוב מאוד, ובאותה הבטחה המובנת מאליה שהנה אנחנו הולכים לשנות כאן הכול מקצה אל קצה, ובאותה התעלות, שהיום אולי איננה מובנת כלל, מעצם המושג ומן המלה הזאת: “הנגב”, שנתפשה אז כהתחלה של סימפוניה אדירה שרק תוויה הראשונים, והכבר מלהיבים, ידועים, תלויים על דל לשוננו, ועוד מעט…

בין השאר סיפרו שם ודיברו הרבה והזכירו כל הזמן איזה קרב גדול שהתחולל אך זה עתה מקרוב, על אחת הגבעות […] וגם נקבו בשמה הערבי המפורש […] כולם היו עדיין בתוך רושם הקרב ההוא. אמרו גם, שאלמלא אותה גבעה שנשארה בידינו לא היה שדה־התעופה של רוחמה אפשרי, והמצור על הנגב היה שלם עד יאוש. וסיפרו גם שהקרבות ההם היו עקובים מדם, ושהגבעה הבלתי־מובחנת מכאן חזרה ועברה מיד ליד, וכמה שמות בחורים, […] חזרו והוזכרו, בין אם של אלה שנפלו בקרב ובין אם אלה שניהלו את הקרב, וביניהם כמה שמות שהיום, שמות אנשים נכבדים, תופסי משרות רמות […] ואילו מן השמות שנזכרו אז, בחילוף החיוכים למחנק בגרון, לא נשאר מהם היום, אלא מה שחקוק על המצבה הזאת, בואכה הנגב, בין צללי עצים, בצד הכביש הסואן, ובלי הרבה מבקרים.

הנה התמונה הראשונה. לב צבוט. מבט אל גבעה אחת שעלו עליה וחזרו ונסוגו וחזרו ועלו וקומץ בחורים נאחז ביניהם בידיים ריקות כמעט, מציית לאיזה חוק הכרח פנימי שהיה בהם: לא לוותר ולחזור ולעלות.

לכאורה כמין ילדים מוזנחים וכלל לא חיילים, כאלה שמלבד גופם הרזה ובלוריתם הפרועה הסבואה אבק, לא היה להם כמעט כלום יותר. הביטו בהם. לא בגד שלם, לא ציוד ראוי, לא נטל ולא נכס, ילדים של אף אחד, ילדים של בלי כלום, מסתובבים שם עם איזו איכות של טוהר צנוע, מכוסה בהתבדחות של מבוכה. ועם איזו איכות של הרפתקנים, ועם איזו איכות של חרדה שלנו עליהם, שמא אלה, הם שיהיו “מגש הכסף”, ושייטמנו אחר־כך בחולות הנגב. הביטו איך אין להם כלום. איך על חצי כפתור מדולדלת כותנתם לבשרם. איך הם יפים כאלה. איך הם קורעי לב כאלה. בתום הזה שהיה בהם. שאולי בעוד רגע יוקרב לקרבן. ואיך היא זו אותה איכות שאין לה שום תמיכה בשום מלים שכבר נאמרו, ושאולי עוד ייאמרו, אם יזכרו אותם, אלא רק אותה פעימת לב […]

“אמנות זה לגבל,” אמר יזהר בראיון ללבני ב־2000, לשים גבולות, כמו בחמר. החמר היה, בשפע, הזירה הייתה, על כל רזיה ומכמניה, נותר רק לשבת ולכתוב, והצורך העז הזה בער בעצמותיו של יזהר. כשזלמן ארן בא לדבר על לבו שיציג מועמדות לכנסת, הבין כנראה, בעזרתה של נעמי, שזו ההזדמנות להגשים את תכניתו. הוא ייכנס לכנסת, וסוף סוף יוכל להתפנות לכתיבה. וכך היה. הוא כתב באוטובוס הצפוף בדרך לירושלים, הוא כתב בין כל “ההרצפלדים” אוכלי הדגמלוח בישיבות הכנסת,²⁹⁶ הוא כתב בבית, בכל רגע פנוי.

ישיבת ועדה בכנסת

הוא כתב באותיות זעירות, משום שנייר היה מוצר יקר, כדי להתרכז, או – להגדרתו – לכתוב כמו סופר אמתי. הוצאת “הקיבוץ המאוחד” הציעה מה שנקרא “תנאים טובים” והמתינה בסבלנות. משה ברסלבסקי, איש יקר, שיזהר כינה אותו אחד מל"ו צדיקים, ליווה אותו לאורך כל הדרך, הציע כל עזרה אפשרית. כעבור שנים, כשסיים לבסוף את הכתיבה, העתיק יזהר את הכול לעשרים (!) מחברות במה שהוא כינה כתב “גדול” ומסר אותן למדפיסה. היא הציצה בהן ואמרה שאינה מצליחה לפענח את הכתב הזעיר. על כל מה שהדפיסה נאלץ לעבור שוב, בשבע עיניים. וכשזו סיימה את עבודת הפרך – הוא קנה את כל הפרחים שהיו בחנות (כך, לפחות, סיפר לזיסי סתוי) ושלח לה אותם. בפרק זה בחייו, אומרת נעמי, היה מאושר.

זה סיכום לא מדויק. היו הפרעות, היו הפסקות והיו עצירות ממושכות. ב־22 באוגוסט 1954 נסע יזהר לראשונה להרצות בסמינר ציוני שארגן לוי גרטנר. הוא נסע לאדינבורו לאחר שציין במכתב לגרטנר שהוא מעדיף לבוא בתקופות של פגרת הכנסת, ומשם, ללונדון, שבה עתיד להתקיים בספטמבר “סמינריון אידיאולוגי במטרה לברר ולהבהיר את יחסי ישראל ועם ישראל”. כלומר, מיד לאחר הולדת זאב נסע יזהר, נטש את ימי צקלג והשאיר את נעמי מטופלת בתינוק, שני ילדים ושתי סבתות דביקות. בכך פתח פרק של נסיעות בתפקידי “שליח”, ואלה עתידות לשנות את חייו.

רוטנשטרייך, גרטנר, יזהר ומעריצות, אדינבורו 1954

נעמי סיפרה לי (ב־18 בדצמבר 2009), כי את הפרק האחרון של ימי צקלג הוא לא הצליח לסיים. זה היה בקיץ 1955, אז לא נכנס יזהר לכנסת השלישית: הוא היה במקום ה־43 ברשימת מפא"י, והיא קיבלה רק 40 מושבים. הירידה הזאת הייתה מכה כואבת למפא"י, והעובדה שמפלגת “חירות” בראשותו של מנחם בגין עלתה משמונה מושבים לחמישה־עשר שימשה לה תמרור אזהרה. גם מבחינת יזהר זו הייתה מהלומה קשה – שוב היה צריך לחזור ולהיות מלמד, הדבר היחיד שהיה מסוגל לעשות למחייתו. בליל היוודע תוצאות הבחירות (ב־26 ביולי 1955, ז' באב תשט"ו), ישב וכתב סיפור סמלי ומצחיק עד דמעות בשם “אברמוביץ' הזקן”.²⁹⁷ זה היה הסיפור היחיד שקטע את הרצף של כתיבת ימי צקלג.

הסיפור עוסק בעבודה שסודרה לו למשך קיץ אחד בתחנת הניסיונות החקלאיים ברחובות, ובכישלונו המביש בעבודה הזו. מה לא קורה שם לצעיר הכחוש, המנסה, באחד מימי החופש הגדול, לחרוש עם אברמוביץ', הפרד הענק, הזקן והעיקש, במטע מנגו צעיר, “שעליו תפארת המשק ואליו חרדת־לב־הכלל” (עמ' 13). ופאר המטע – שתיל אחד יקר ונדיר: “שתיל רך אחד, מוקף גדר נסרים נמוכה, זן מופלא ויקר שהובא הנה מעבר לים לאקלמו ולתהות על טיבו.” והנה אחר הצהריים התנכל הפרד הענק דווקא לשתיל ענוג זה והתחיל ללחוך אותו. לא הועיל קריאות, נגישות, הצלפות, ניעור מושכות – הבלי הבלים, עד שבא מי מעובדי המשק והציל את המצב ברגע האחרון “לפני שהקיץ הקץ על אציל רענן ויוחסן זה ותם ונשלם.”

איור של נעמי ל"אברמוביץ' הזקן"

רק מילה אחת של גנאי הייתה בפיו של החקלאי לומר לחורש המסכן: “”מלמד"… אף שבאותם ימים לא הייתי מורה אלא תלמיד מתולמד אחד, אלא שהוא, כנראה, רק רצה לגלות את מלוא דעתו עלי, וגם גילה – ומה יכולתי לעשות…" (עמ' 16). גם שכחו לומר לו, לצעיר, שהענק לעולם אינו רץ, לעולם, אלא רק – כשהוא עובר את הכביש הראשי שחצה את המשק. “שם היה פותח בפתע בריצת רדוף־שדים, […] ולא הועילה לא משיכת מושכות, […] לא מכות (מכות!). את הכביש היה חוצה בדהרה פראית […] – ולא פעם, בימים הבאים, נעצרו מכוניות שוטפות בחריקת אופנים ובלמים ונהגים נשתלחו מאשנביהם לצעוק ולקלל למראה זוועות זה” (שם). ובאמת כמעט הגיע קצו של התלמיד המתולמד: “ואברמוביץ' קפץ והסתער לרוץ בכביש, והעגלה והשקים כדליל נוצה בעקביו. ופתאום – ואיני יודע וגם לא זוכר איככה – ידעתי כי הכול מתפרק, השקים נושרים, צווחות וצעקות ונפילה בלא קץ תהומה. אחר כך היו עומדים עלי אנשים שמעולם לא ראיתים, והיו אומרים לי ללכת לבית־הכנסת בהזדמנות ראשונה ולברך “הגומל”, כי חוץ משניים־שלושה שקי דשן שנתפזרו על הכביש, וחוץ ממכונית־משא שנתעקמה עליה כנפה הימנית ופנסה נתנפץ, ומחוץ למפולתי על החול שמעבר הכביש – לא אירע דבר של חשיבות, וכי מוטב שאקום ואסע ואשתה מים היכן שהוא, והבינותי שצורתי לא הייתה כזו המביאה הוד ועיזוז בלב רואי. רגלי רעדו, עורקי היו נטולי־דם, חיכי יבש וראשי המה תרועות והמולה.” וכאילו לא הרוויח עדיין את כינוי הגנאי, הצליח אותו ביש גדא להפיל את הפרד לבור השופכין שליד הרפת… בקיצור – הוא ממש לא נועד להיות שום דבר אלא מלמד.

למעשה, עוד לפני שתמה כהונת הכנסת השנייה התחיל יזהר לחפש מקור פרנסה אחר. זלמן שזר הפנה אותו, כזכור, לסוכנות היהודית. בניגוד לתדמיתו ה"מעופפת" של שזר, ההנחיות שנתן ליזהר, בנוגע לשאלות שעליו לשאול את לוי גרטנר שבאנגליה, והדרישות שעליו להציב לו, היו מעשיות ביותר. ב־28 באוקטובר 1953 כתב יזהר לגרטנר, ובין היתר שאל: “כן הייתי שמח לדעת, ככל האפשר, אם לדעתך אוכל לשלב עם עבודתי גם לימודים שיטתיים באוניברסיטה ולהתקדם בהשכלתי הכללית? הזוכר אתה שאצטרך ללמוד הרבה במשך כשלושה חודשים עד שאוכל לפצות פי בדיבור אנגלית?” בהדרגה הניב המשא ומתן עם גרטנר פֵּרות. יזהר כבר נסע בקיץ הקודם, ועכשיו, בקיץ 1955, מיד אחרי הכישלון בבחירות וכתיבת הבזק של “אברמוביץ'”, נסע שוב לסמינרים הציוניים באנגליה ובהולנד. המשורר פנחס שדה טוען ביומניו שביולי 1955 הפליג לאירופה, וראה על סיפון האניה את “ס' יזהר מסתובב כתרנגול, ואחריו מדדה פרופסור רוטנשטרייך.”²⁹⁸ ושוב התעכבה כתיבת ימי צקלג, כי בספטמבר נאלץ יזהר בלית ברירה לחזור וללמד בגימנסיה, לא לפני שטרח וכתב כל ימי חג הסוכות דו"ח ארוך על מצב הנוער היהודי המשכיל בגולה.²⁹⁹ אפילו ללמד בתיכון לא היה פשוט כל כך, כי אם לפני קום המדינה היה יכול ללמד בתיכון – ואפילו לשמש סגן מנהל ומנהל – עכשיו כבר קמו השלטונות ודרשו תואר אקדמי, בנוסף לתעודת ההוראה מן הסמינר, וזה לא היה בידו. הוא ביקש אישור מיוחד, וב־14 בפברואר 1956 אכן קיבל מכתב מהמפקח על בתי הספר התיכוניים, ד"ר פ. קלעי, המאשר לו להורות תנ"ך וגיאוגרפיה בשנת הלימודים תשט"ז בלבד. נוסף על החזרה המאולצת להוראה נהייתה אפוא גם אי־נעימות שכזו.³⁰⁰ באותה שנה גם לימד את בנו לולי (ישראל) ש"קפץ" מכיתה ז' הישר לט', ומספק עדות מיד ראשונה על המורה יזהר:

בשנת 1955, בין יתר חובותיו כמורה בתיכון, לימד יזהר תנ"ך וספרות בכיתה ט', שאני הייתי בין תלמידיה.

אצל אחדים מן המורים הייתה זו כיתה פרועה למדי, והם עמדו אובדי עצות, נדהמים ונעלבים מול עדת הקופים המתהוללת. אבל כשיזהר היה מתקרב אל הכיתה ונעצר בדלת, בלי לאמור מילה, אלא רק סוקר אותה במבט – הייתה משתררת מיד דממה עמוקה. מעולם לא נזקק ל"אמצעי משמעתי" – האוטוריטה והכריזמה פשוט נבעו ממנו. אם היה זה שיעור בתנ"ך היה מניח את התנ"ך המסומן שלו, מימיו בסמינר, סגור על השולחן וקורא את הפרק בע"פ.

הוא לימד את הספרים האהובים עליו: ישעיהו, עמוס, איוב. קרא פסוקים אחדים, ומיד עורר דיון בכיתה ועודד את התלמידים להביע את דעתם ולנסות להתמודד עם הטקסט בכוחות עצמם. מפעם לפעם הייתה נחה עליו הרוח, והיה מתנבא בעצמו בפאתוס רועם. לא אחת צלצל הפעמון לסיום השיעור, והוא היה ממשיך ודורש לכיתה המהופנטת. בחלונות היו צצים ראשי תלמידים מכיתות אחרות שהצטרפו גם הם לאירוע.

בסוף השנה זכה ישראל מידי אביו לציון 8, שקלקל קצת את התעודה שלו, לעומת הישגיו אצל מורים אחרים.

יזהר אולי לא נבחר לכנסת, אבל עם סיום כהונתו של דינור כשר החינוך ב־3 בנובמבר 1955, כאשר בן־גוריון חיפש לתפקיד זה איש רוח מתאים משורות המפלגה, הוא הציע את התפקיד ליזהר.³⁰¹ עוד דוגמה לאי־הבנתו של בן־גוריון בבני אדם. יזהר דחה את ההצעה על הסף, בתמיכת בני ביתו. הוא כל כך לא התאים להיות שר, עד כי עדיף היה שיישאר מלמד. הפער בין שכר חבר כנסת ושכר מורה היה ניכר, ולהשלמת הכנסה עבד יזהר במשרה נוספת כעורך בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כך ערך, ב־1956, את הספר עד סלע של רחל סבוראי, על ההליכה לסלע האדום בפטרה.³⁰² אז ערך גם את ספרו של שמואל הורביץ, תורת השדה: פרקים בחקלאות כללית.³⁰³ יזהר היה עורך קפדן ומחמיר, שכפה את נורמות הכתיבה שלו על הכותבים. הורביץ (פרופסור נכבד בפקולטה לחקלאות ברחובות) נבהל כשלאחר העריכה לא הבין יותר מה כתוב בספרו. יזהר ערך גם את ספרו השני של עזריה אלון, על העצים ועל האבנים, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1956.³⁰⁴ אהוב עליו במיוחד היה הספר שערך לנעמי פיינברון, מצמחי ארץ־ישראל. זה היה מגדיר, מגדיר צמחים, שכה הרבה זיכרונות קשורים אליו. גם ספרו של הצלם פטר מירום הגיע לידי יזהר בשנה זו. הוא נקרא הרפתקה באגם: מעשה שהיה בים חולה.³⁰⁵ מירום החל את דרכו כדייג בקיבוץ חולתה, ותיעד במצלמתו את ייבוש אגם החולה בשנים 1951 – 1958. יזהר התבקש להוסיף טקסט לתמונות. הוא לא אהב לא את הצילומים ולא את הרעיון, ולא הסכים לחתום בשמו או בשמו הספרותי על הספר. מחבר הטקסט נקרא לבסוף בסיכול אותיות בשם “ה. רזי”.

בסיון תשט"ו, בגיליון הראשון של אכסניה,³⁰⁶ פרסם יזהר מאמר מצליף בשם “שירת אדוני־בזק”. אדוני־בזק האומלל היה המלך הראשון שבני ישראל הרגו אחרי מות יהושע, מאותם מלכים מובסים, מקוצצי אצבעות ובהונות, שנאלצו ללחך שיירים מתחת לשולחן אדונם, כמסופר בספר שופטים א' ד־ז. יזהר מציג במאמר משנה סדורה באשר לחירותו של היוצר בתוך המפלגה, ואגב כך מצליף במשוררי החצר. “מגמתיות ביצירה – הן. אך מגמתו של מי מגמתיות זו? שכן, אם “מגמה” משמעה “מפלגה” – לא ולא. טובה שבמפלגות, ותרנית וסלחנית שבהן – לא ולא.” לא שיש איסור על יוצר להיות חבר במפלגה – אבל רק “כל עוד הוא בן־חורין להילחם בנטייתה הכללית לפלוש אל תחומי היצירה, והוא חופשי להכות על כפה הנשלחת לרשת נחלות לא לה. לא מכבשוניה, ולא ממרחביה.” ולא שהיוצר הוא בהכרח פרוק עול: הוא יכול “להיות בא ועומס מרצון כל משא, כל חולי דורו, להיות מטופל צרות הציבור ויוצא בשליחותו – אלא [יש] להורות על החובה להניחו לנפשו, בן־חורין גמור ביצירתו. פשוט: שיהיה לא־תלוי. לא חייב מראש לשום אמת. לשום צדק אחד, לשום תורה נתונה. כשם שלא חייב מראש שלא להטיל ספק, ולא אסור לכפור אפילו בעיקרו. בקצרה – חופשי.” כי תכנון בחיי הרוח משמעו חנק.

יזהר תוקף את המשוררים־מטעם, “אלה ראשונים יבואו לשטח עצמם לפני מנהיג העמים. השמש האחת. או קבוצת השמשות, ובהתמוגגות: שלחוני ואלכה.” גם אם לרגע הם גדולים וחזקים, הם עדיין “כלבי בית”.

לא ייפלא אפוא שבתקופה שבה לא שימש יזהר כחבר כנסת, לא התקדמה כתיבת ימי צקלג. העבודות האחרות תפסו את מרבית זמנו ואת מרבית הקשב שלו. נוסף על כך, הקשר שלו עם לוי גרטנר בלונדון התמסד, ובקיץ יצא שוב ללמד אצלו. באוגוסט 1956 נערך הסמינר באוסטרבק אשר בהולנד. יזהר הגיע לשם דרך פריס, שם בילה יום בחברתו של שייקה בן־פורת, שליח ידיעות אחרונות, שהפגין את בקיאותו במכמני פריס וברכילות על האמנים הישראלים היושבים בה. את היום סיימו במסעדת פאר, ויזהר הנדהם כתב לנעמי ש"שילמו שם פי עשר ממה שמשלמים על ארוחה". שיעוריו של יזהר זכו להצלחה רבה, והתגובות סיפרו כי הוא “שילהב את הקהל”. אביגדור אריכא הציג את את ציוריו באוסלו, ובדרכו חזרה לפריס עצר בהאג לסוף שבוע משותף עם יזהר ושמעיה, ששירת בעיר כאיש משרד החוץ. הצייר הצעיר השתלט על הדודנים: אמר להם לאן ללכת, איזה מוזיאונים לבקר, על מה להסתכל, וגם על מה בשום אופן לא. הוא העניק להם את תובנותיו הפסקניות על הכול, עד סחרחורת. ובעוד יזהר מבלה בעיר האורות, נעמי התלוננה במכתבה שסבתא רחל מנדנדת לה עד שיגעון, שהִלה נפצעה מכיסא נוח שיזהר תיקן בחוט ברזל חלוד, וגם זאבי נפל ממנו ונחבל בפיו. נעמי רצתה אווירה קרירה יותר, לחצה לנסוע ללונדון עם הילדים לתקופה ארוכה, והחלה בהכנות מעשיות. בהעדר טלפון בבית והימצאות טלפון ציבורי ברחוב, היא מדווחת שוב ושוב “הלכתי למגן דוד אדום לטלפן”. צריך גם לרשום שני ילדים לבתי־ספר בלונדון, ולשם כך נחוץ לה אישור נוטריוני על תעודות בית־הספר – אבל ברחובות אין נוטריון, ועליה לנסוע לתל־אביב. היא תנצל את הנסיעה לקניית “נעליים טובות” לה ולילדים – לבל יהלכו בלונדון יחפים. רגליים יחפות הטרידו אותה תמיד. במונית השירות התיישב על ידה חבר הכנסת יונה כֶּסֶה. אחרי שהחמיא לה וכבש את ליבה, סיפר ששזר התפטר מן הכנסת, אהרן בֶקר מההסתדרות עומד גם הוא להגיש את התפטרותו – ואז יגיע תורו של יזהר. כל זה יקרה ממש בימים הקרובים, ולכן, אומר לה כסה היודע כול, על יזהר להחליט בדחיפות: אם פניו לכנסת – יוותר נא על השליחות לשנתיים באנגליה. ואם פניו לאנגליה – עליו להגיש בדחיפות את התפטרותו מהרשימה לכנסת.

נעמי אמרה ליונה כסה “תגיד לבֶקר שלא יתפטר! שיחכה!” היא המשיכה בנסיעה לתל־אביב, קנתה את הנעליים ובשובה כתבה ליזהר: "אני חושבת שעליך לשקול את העניין ולהחליט, ולכתוב לכסה מיד את דעתך. אני כשלעצמי אינני יודעת מה לומר. כל השיקולים נשקלו כבר בינינו, והכול ידוע, גם מידת געגועי לנסוע ולהחליף מקום לכמה זמן, גם מידת הנכונות הנפשית של כולנו, וגם לסיים את הספר בנחת – ". הספר הוא ימי צקלג, שמזה שנה אין ליזהר פנאי לעסוק בו, ובאנגליה ודאי לא יסיים אותו בנחת.

נעמי הבינה היטב את משמעות בקשתה. במכתב נוסף מן ה־22 באוגוסט היא כותבת: “אני מתפללת אל לבי שבֶקר יתעכב עוד שנה ושנוכל לנסוע, כי אין לי חשק רב לוותר על הכנסת. אבל יותר מן הכנסת אני רוצה לנסוע, אם כי יש בזה הרפתקנות וקלות דעת ואולי פגיעה בעבודתך.” הכוונה לכתיבה, כמובן, כי רק לכתיבה התייחס יזהר כאל “עבודתו”. בעבור שבוע בלא תשובה ברורה מיזהר, היא כותבת לו ב־27 באוגוסט: “מכתבך מזכיר לי את הנסיעה הגורלית לעבוד בגבע – ואתה מוכן לברוח.” אותה בריחה הניבה אז את “אפרים חוזר לאספסת”. ומה יהיה עכשיו על צקלג? והיא מוסיפה וכותבת כי הח' פסטרנק, מזכיר מפא"י ברחובות, רודף אחריה, סופק כפיים ומייחל למכתב התפטרות מן הרשימה לכנסת – והיא דוחה אותו בשה"י פה"י.³⁰⁷

באתר הכנסת מצוין שבקר אכן התפטר, וכי יזהר החליף אותו החל מ־1 באוקטובר 1956.³⁰⁸ אבל יזהר חזר מהולנד בטיסה, וכבר ב־24 בספטמבר הפליגו בני המשפחה באנייה “נגבה” למרסיי, לשנתיים מתוכננות בחו"ל. בחיפה עמדו כולם על הסיפון, צופים במנוף הגדול הנושא את שבע מזוודותיהם לבטן האנייה. שש מזוודות קשיחות וביניהן נמעכת אחת רכה – זו מזוודת הנעליים.

ממרסיי נסעו ברכבת לפריס ובה שהו ימים אחדים וחוו סתיו קסום, תחת חסותם של עמנואל נשרי – שעכשיו שימש כנספח הצבאי של צה"ל במערב אירופה, ועשה שם גדולות ונצורות³⁰⁹ – ואביגדור אריכא. נשרי חש עצמו כפטרון האמנים הישראלים בפריס, ובאמצעותו נחשפו יזהר ונעמי לעבודות יעקב אגם שכוכבו החל אז לדרוך.

ללונדון הגיעה המשפחה באוקטובר 1956 ושהתה תחילה במלון ברובע פינצ’לי־רוד, אחד מבתי המלון שבהם הרבו ישראלים להתארח ופקידי הסוכנות לארח. אחרי שבועות אחדים במלון עברה המשפחה לדירת קבע ב־Montague-Mansios, שבקרבת תחנת התחתית בייקר סטריט. זה היה מקום שהגישה ממנו לאטרקציות של לונדון קלה ומהירה. ברדיו, בגלים קצרים, שמעה המשפחה את רם עברון קורא את ההודעה על תחילת מבצע קדש, שהתחיל והסתיים במהירות הבזק. בלונדון של אז עוד ניכרו סימני הבליץ ממלחמת העולם. היו בה חורבות רבות של בתים שהופצצו ואזורים שלמים שהלכו ונבנו מחדש. המשך הלימודים האקדמיים של יזהר התמצה בכך שבמשך שהותם בלונדון למד אנגלית, או לפחות ניסה. כישרונו לשפות לא היה גדול. הוא לימד בחוגים שונים שארגן לוי גרטנר באנגליה. שיא הפעילות היה בסמינרי החורף והקיץ שהקתיימו בטירינגהם־הול אשר בברקשייר או בכרמל־קולג' בסביבות אוקספורד, מקומות נודפי אנגליות ישנה מספרי הילדות והנעורים שלו. פרט ליזהר הדריכו בסמינרים האלה פרופסורים כנתן רוטנשטרייך ויעקב כ"ץ מהאוניברסיטה העברית, והופיעו בהם אמנים ישראלים ששהו באותה תקופה באנגליה לצורך לימודים. הסמינרים יועדו לאקדמאים יהודים צעירים, וכמה וכמה מהמשתתפים בהם עלו מאוחר יותר ארצה. עם אחדים מהם קשר יזהר ידידות לחיים, וביניהם בלטו הרופאה ד"ר יהודית וייס והכלכלן אריאל אֶדר. לוי גרטנר עצמו הפך גם הוא לידיד נאמן. הסמינרים נערכו ברוח מסורתית־דתית, ויזהר נחשף, אולי לראשונה בחייו, למנהגים כגון קידוש וברכת המזון בנוסח יהדות אנגליה ובליווי המוסיקה של הנדל, שדווקא מצאה חן בעיניו, והוא זימר אותה בהתלהבות ובפלצאטו עם כל האחרים. קונסול ישראל בלונדון וידיד ותיק, רחבעם עמיר, היה פעיל ביותר בעסקי הישראלים המשתלמים שם.³¹⁰ כך, למשל, היה מזעיק את הקהילה לקונצרטי הגמר של הסטודנטים הישראלים למוסיקה. הקונצרטים התקיימו באולם “ויגמור”, ורחבעם עמיר דחק בעדתו לבוא ולמחוא כפיים במרץ – זה חשוב מאוד להמשך הקריירה, טען. יזהר נשלח גם לסמינר דומה בהולנד שארגן נציג המחלקה לחינוך שם – הד"ר יוסף מלקמן, שגם הוא הפך לידיד המשפחה. זו גם הייתה הזדמנות להתאחד עם שמעיה בן־דודו ועם רות (שפירא) אשתו.

מאורע משפחתי מטלטל שהתרחש בלונדון היה הריונה של נעמי, הריון מחוץ לרחם, מסכן חיים, שהסתיים בכריתת רחמה. היו לו השלכות עגומות. היא שטמה מאז כל נקבה פורייה וכל זכר העוגב עליה – אפילו אם זו רק הכלבה הקטנה דליה, שהתייחמה מדי פעם שלא בטובתה… שערה של נעמי התחיל לנשור, ברגליה התפתחו דליות, ובעוד יזהר נראה נערי כתמיד, הלכה היא ואיבדה את דמות האישה הצעירה והמושכת. רק קולה המשיך להיות צעיר וצלול ומצלצל.

הקואליציה מנתה אז 80 חברים והסתדרה גם עם 79 בלבד. ואולם נראה שלא ניתן היה לאפשר לחבר הכנסת סמילנסקי להיעדר ללא סוף, וב־4.3.57 כבר חזרו הסמילנסקים ארצה. השנתיים המתוכננות התקצרו לחמישה חודשים. בדיעבד לא הייתה הנסיעה מוצלחת במיוחד. יזהר לא למד לימודים אקדמיים והתקדמותו באנגלית הייתה זניחה. נעמי לא עשתה חיל בציוריה ועברה ניתוח קשה. לשני הילדים הגדולים השתבשה שנת הלימודים, וימי צקלג התעכב בשנה נוספת.

חודשים ספורים לאחר שובו, ביולי 1957, יזהר הוזמן שוב לסמינר לנוער יהודי בטירינגהאם־הול, אנגליה, נענה להזמנה, וכתב משם מכתבי אהבה וגעגועים לנעמי, מכתבים ארוכים ומפורטים על מעשיו ועל השיממון התוקף אותו בהרצאות, ולא התייחס אפילו במילה אחת לעבודת הכתיבה של ימי צקלג. רק כשחזר ארצה סיים את הכתיבה. מות הגבורה של עובד לדיז’נסקי, תלמידו האהוב וקרוב משפחה, בקרב המיתלה בנובמבר 1956, קשור קשר הדוק לסיום הספר.³¹¹ תוך כדי כתיבת ימי צקלג, עובד עבר ממעמד של “עד” למעמד של חלל מלחמה. הפרק האחרון בספר (עודד) מוקדש כמעט רק לו.

מתי ידעת שהרומן נגמר? שאל זיסי סתוי בראיון את יזהר. “כשאני נגמרתי,” השיב יזהר. הוא חש ממוטט ומרוקן. הוא היה מנותק מהעולם, פסיכי, חולני – כל אלה התבטאויות שלו. הוא חש ש"אחרי הספר הזה אני לא אחיה יותר. הספר ייגמר ואני לא אחיה."

בסיפור לילדים בשם “עלילות חומית”³¹² שכתב מיד לאחר שסיים את צקלג, יזהר מתאר איך הוא ובנו הקטן זאב עוקבים אחרי נמלה פעלתנית הנושאת גרגר, “משא גדול, כפליים כגודלה”. חומית מתגברת במסעה אל הקן על שורת מכשולים אימתניים: פירור חצץ, קנה עשב, רגב עפר “נמוך כאצבעון אבל גבוה כהר חרמון”. בסוף הסיפור, כשהמשא ניטל ממנה, חל מפנה דרמטי. כותב יזהר: “מה קרה? לא הייתה עוד חומית! אבדה בין כל ריצות הרצות. אבד דגלה נעלם סימנה. ונהפכה לעוד נמלה אחת מהרבה מאוד נמלים שכמותה, שכולן בריצה […] להספיק, עד שלא יירד החושך, עד שלא יתחיל הגשם, כל עוד אפשר, כל עוד יש להן שעה קטנה ובהירה – יצאה ורצה ואין עוד חומית.” לאחר שסיים את הספר הגדול של חייו, חש יזהר כי חזר להיות נמלה חסרת ייחוד, ואין עוד חומית.³¹³

מכתב אופייני של אביגדור אריכא, עם הצעת איור לעטיפה של ימי צקלג

בציפייה לתגובת הקוראים: ינואר־אוגוסט 1958    🔗

בסופו של דבר לא התפרסם ימי צקלג אצל העורך משה ברסלבסקי בקיבוץ המאוחד, אף על פי שיזהר חיבב אותו מאוד. לדבריו, ברסלבסקי עזר לו לאורך כל התהליך, והרגיש בחוש שמדובר בספר קשה ושיזהר “גמור”. ברסלבסקי גם הבטיח שכתב־ידו של יזהר לא יהיה בעיה. ואולם משה שרת, שהודח זה מקרוב מממשלת בן־גוריון וקיבל כפרס ניחומים את הוצאת “עם עובד”, הודיע ליזהר שימי צקלג שלו. יזהר טען שכבר התחייב לקיבוץ המאוחד, ושרת שלח משלחות לברסלבסקי. ליזהר אמר שיספק את כל התנאים שנתן הקיבוץ המאוחד. יזהר לא אזר כוח לומר לא, וההכנה לדפוס נעשתה בעם עובד. אביגדור אריכא התנדב לעצב עטיפה.

התחילה תקופה מייגעת: למעלה מחצי שנה של הגהות חוזרות ונשנות, ואתה ציפייה מורטת עצבים לתגובת הקוראים. יזהר הכשיר עצמו מילדות לכתיבת יצירה מונומנטאלית,³¹⁴ מהליגה של מלחמה ושלום ויוליסס. שבע שנים תנ"כיות עבד כמוכה טירוף, ועוד מעט יידע אם הצליח. בתחילת יוני 1958 ראה ימי צקלג אור, ויזהר, מותש משנות היריון ולידה, ציפה לביקורות. המבקרים התמהמהו – בכל זאת, 1143 עמודים![³¹⁶] הציפיות מן הרומן היו גדולות ביותר, והכול המתינו לו בנשימה עצורה כיאה לאירוע ספרותי רב־משמעות. “כשרונותיו הספרותיים של ס. יזהר, שתיקתו המתמשכת וההודעות על ההיקף של יצירתו, עוררו תקוות שהנה יתרחש ה”נס"".³¹⁵

מודעה בדבר על הופעת ימי צקלג, יוני 1958

מודעה על הופעת ימי צקלג, יוני 1958

שנה לפני פרסום הספר פרסם יזהר במולד קטע מתוך הרומן החדש בשם “בשלולית צל חמה”. דוד לזאר ממעריב כתב אז: “ואם כזה הוא הקטע, ריבון העולמים, מה צפוי לנו עוד מן היצירה כולה.”³¹⁶ גם דן מירון כתב על הקטע מאמר ארוך ומפורט. ברוך קורצווייל פרסם בהארץ ב־30 באוגוסט 1957 “הערות לפרק מרומן חדש לס. יזהר”, עם ביקורת פושרת ועצות להמשך הכתיבה.³¹⁷ בעיני קורצווייל, יזהר נותן בפרק ביטוי להלך הרוח הצברי הקיצוני הקרוב לכנעניות, “סימפטום כולל” שעליו התריע קורצווייל זה מכבר. הוא פוסק: “במלכות הסתמיות עלינו ללחום. היא הביטוי לניתוק הקשרים עם עולם האמונה. ואין עולם אמונה אחר בשביל היהודי מעולם האמונה הדתית.”

האם יזהר היה תמים דיו, מותש דיו, ללכת שולל אחר הביקורת הפושרת? האם לא הבין שלדעת קורצווייל היהדות החילונית היא חלולה, ולכן, אינה יכולה להצמיח יצירה גדולה, מונומנטלית, וצקלג שלו מעצם רוחב היריעה סותר את התפיסה הזו של קורצווייל? שכן, אם ימי צקלג אינו “האפופיאה של האפס”, כפי שיגדיר קורצווייל את הרומן, התיאוריה שלו, של קורצווייל, מתמוטטת. מכל מקום, אנחנו עומדים עדיין בחודשי יוני־אוגוסט 1958, לפני שמגיעות התגובות על הספר, ויזהר מוצא נחמה־עיסוק־מפלט־ביטוי בסיפורי ילדים ונוער.

כזכור כתב בן לילה את “אברמוביץ' הזקן”, כשמצא את עצמו מחוץ לכנסת. את הסיפור שלח אז לדבר לילדים. שנה לאחר מכן (ב־23.5.56) קיבל יזהר בקשה מהעורך התורן של דבר לילדים³¹⁸ שישלח סיפור נוסף. אברמוביץ' שימח לבבות. יש לו קוראים!

את “טרזינות”, סיפור לבני הנעורים, כביכול, שלח יזהר לבנימין תמוז עורך הארץ שלנו ב־18 במאי, קצת לפני שימי צקלג ראה אור.³¹⁹ הסיפור המתחיל בשני ילדים שאוהבים ספרים ומילים נדירות וקשות – ומסתיים ב"למה? למה? בוא, אחי, אני תחתיך… יחיעם, אל תשבור כעת את הסיפור…" תשובתו של תמוז לא הבטיחה טובות. “ליזהר שלום שלום,” הוא כותב:

קיבלתי את כתב־היד, נרתעתי מקשיי הקריאה בו ומסרתיו להעתקה על מכונה. עד כאן הגעתי היום, ואני מודה לך על הסיפור. כשאקרא בו אחזור ואודיעך. ובינתיים חן־חן, וברכות לצאת ספרך.

שלך, בנימין

ודרישת שלום לנעמי המכונה וולמן.

עוד לפניו שלח יזהר סיפור עגום בשם “הנשכח בשדות”, על ילד שנשכח מאחור בטיול כיתתי.³²⁰ הוא פורסם בדבר לילדים בשני המשכים, באביב 1958. מיד אחרי “טרזינות” שלח יזהר לדבר לילדים סיפור מצחיק על איסוף חיפושיות מזיקות בכרמי השקדים בשם “ציידי העַזבּוֹק”. מצחיק מצחיק – אבל זה סיפור על כישלון, ויתור, והרמת ידיים. מה זה העַזבּוֹק? אם אתם מומחים בזואולוגיה או בחקלאות, אתם יודעים אולי שזהו שמה של חיפושית הנקראת בלועזית קפּנוֹדיס. העורך אוריאל אופק נחפז להשיב שהסיפור התקבל (1.6.58), אך ביקש לשנות את שם הסיפור לשם “מושך יותר”. גם הוא מוסיף “ברכות מאלפות לצאת ימי צקלג!” “ציידי העזבוק בכרם” התפרסם בשלושה המשכים, החל מ־17 ביוני 1958.

כשבוע לאחר מכתבו הראשון הגיע מכתב נוסף מתמוז:

מה אכתוב, יזהר, ואני בוש להודות כי נדמה לי שקוראי “הארץ שלנו” (העיתון נועד לבני 9 – 13) לא ירוצו בסיפורך [“טרזינות”], לא יקראוהו כלל, לאחר פתיחה של שורותיים־שלוש, ויהיו תמהים על טיב הירך שהנחנו בצלחתם.

אתה, מורה אתה, ואם שלחת סיפור זה אלינו, משמע שסבור היית אחרת. אני רק ממונה אני להיות עורכו של עיתון הילדים, ואולי שלא בצדק מינוני. מכל מקום – גדולה מבוכתי; והיא גדולה שבעתיים מפני שכל־כך הייתי רוצה להדפיס משלך וכל כך הרבתי לבקשך שתשלח. והנה, לכל השדים והרוחות – מה לעשות?

כך ובדומה לכך אני אומר לעצמי זה כמה זמן וידי מתרשלות מלכתוב. […]

אנא, פטור ענין זה בנפנוף־יד, הפטיר קללה והאנח אנחת רווחה.

צר לי מאד, יזהר, ואל תהא כועס. בנימין.

זו הייתה מכה ליזהר. “לא יקראוהו כלל, לאחר פתיחה של שורותיים־שלוש”? הוא מתמלא היסוסים. לפני שהוא שולח סיפור נוסף לעיתון ילדים, הוא שואל בעצת עורך דבר לילדים דאז אפרים תלמי.³²¹ ב־27.7.58 תלמי מעודד אותו להמשיך, למרות המאמץ שסיפוריו תובעים מן הקוראים. ביקורתו של תלמי לא פשוטה, אבל הוגנת, ויזהר שולח עוד סיפור לדבר לילדים, את “דהרות אבירים”, שחלקים ממנו כמו נלקחו הישר משלושה בסירה אחת. כעבור שבועיים כבר זוכה הסיפור לתשואות.³²² כותב תלמי (7.8.58): “”דהרות אבירים" שלך הדהירוני והקפיצוני ומילאוני רוב הנאה עד להתפקע. ויישר כוחך! ויגבר חילך. כה לחי!"

כשהסיפור מוכן לדפוס כותב לו אוריאל אופק (21.8.58): “זה חודשים לא נהניתי כל־כך למקרא סיפור.”

אבל גם סיפור מצחיק זה הוא סיפור על כישלון (במרוץ חמורים הפעם) והחמצה. השעון מתקתק. אנחנו מתקרבים ליום ו' 22 באוגוסט. יום קורצווייל קרב ובא.

בינתיים שולח יזהר סיפור נוסף – “הצניחה מהצמרת”. האם לבו ניבא לו משהו כשבחר את הכותרת הזאת? כשסיפר את הסיפור הזה? הסיפור מסתיים במלים “איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה? מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”³²³ את הסיפור שלח לשלמה ניצן, עורך משמר לילדים.³²⁴ הוא לא ידע שניצן הוא רק אחד מצמד העורכים בעיתון, ושהאיש יצא לחופשת אוגוסט שלו. מי שקיבל את כתב היד והגיב עליו היה בנימין טנא. ב־24 באוגוסט 1958 שלח טנא ליזהר את המכתב הבא:

ככל שגדלה שמחתי עם קבלי את כתב־היד, כן רב צערי עתה, בשעה שאני מחזירו לידך. ואני מחזירו […] כיון שנתחוור לי לעצמי שבשום פנים ואופן לא אוכל להגיש את הסיפור לקוראים: כשרמזת במכתבך הראשון שיש בכליך סיפור “קשה” – לא היססנו. אמרנו לעצמנו: אדרבא, […] נביא לקוראינו סיפור משובח ואף אם אינו “קל” לקריאה ולעיכול – וברוח זו ענינו לך וביקשנו שתשלח את כתב היד.

את כתב־היד כאמור קיבלתי אני, בהעדרו של שלמה. הצטערתי, מעולם כך לא הצטערתי על העדרו. אך לא אוכל להתחמק מתשובה:

סיפורך אינו סיפור לילדים אלא סיפור על ילדים. סיפורך יכול וראוי להיות פרק בתוך כל ספר למבוגרים – כפרק זכרונות על הילדות אולם בשום פנים ואופן אין להביאו לקורא הצעיר משום שקריאה בו, נכון יותר ניסיון קריאה בו – רק ירפה את ידיו ויעורר בו ניגוד פנימי. כי סגנונו מפותל וכולו מסורבל ולא אטעה אם אגיד שלא ימצא לו אפילו קורא אחד (קורא עיתון הילדים) שיקראנו עד תומו. ומאחר שאין גוזרים גזירה שציבור הילדים לא יוכל לעמוד בה – מחזיר הנני לך את כתב־היד בצער – כי אין אנו משופעים בסיפורים. והרי סיפור זה שלך הוא פרק נאה מאד של משחקי־ילדות והמיית לב נאמנה ואימאז’ים נפלאים. על מה ולמה סגרת עליו בשבע חומות של זרות, של סירבול?

[…] בהיותי סבור שסיפור מסוים אינו מתאים לקוראים, חייב אני להחזירו למחבר אף כי כואב לי שנגזר עלי לעשות זאת – ובמקרה זה שלך לא אגזים אם אומר – שהכאב הוא כאב של ממש, שמציק לי.

אני מתנחם בזה שתנסה להבין ותסלח.

“הצניחה מהצמרת” התפרסם בסופו של דבר במשמר לילדים, בתשרי תשי"ט, ואולם, בלב יזהר נותרה התחושה שחיבוריו אינם מתקבלים ברצון. הוא ניסה להציל את “טרזינות”, שהחזיר לו תמוז, והפעם, שלח את הסיפור לכתב־עת למבוגרים, למאזנים, ביטאון אגודת הסופרים. ב־11 בספטמבר שיגר אליו ישראל זמורה מכתב מרגש ומלא עידוד:³²⁵

איכה העיזו והחזירו לך כתב־יד? כמה ס. יזהר בעולמנו?

אני מקווה שלא חלשה דעתך מדבריהם של “מבקרים”, – אחד מהם מטורף (פשוטו כמשמעו), והשני – פרחח; ואלו ה"מחייב" (עזרא זוסמן) – אינפנטילי; מה להם ולספרות אמנותית?

אני נהנתי, ספרך – חג הוא לי; וחשוב אולי יותר – שני בנים לי³²⁶ (בן ל"ה ובן כ"ה) – ושניהם אסירי תודה לך על הספר; קוראים מתוך עניין וריתוק מלא.

דבריו החמים של זמורה לא ניחמו את יזהר. אם סיפוריו בדבר לילדים מהשנים 1946 – 1947, היו אופטימיים ומנחמים ברובם, סיפורי סוף־טוב, הרי שמרבית סיפוריו בדבר לילדים מ־1958 מסתיימים רע. אלה ואלה היו משופעים בהומור נוסח הפיקוויקים ושלושה בסירה אחת, באי־הלימה קומית בין האירועים ולשון תיאורם, בהגזמה והסלמה של אירועים טריביאליים.³²⁷ אבל הסיפורים שנכתבו לאחר סיום ימי צקלג הולכים לקראת אסון, ממתינים לסוף קשה. הסיפור החותם את הסדרה הוא “הכרכרה של הדוד משה”, ובו מתואר עולם ילדותו. לכאורה, עולם קסום. אבל זהו סיפור על השתתקות. שכן מי שמככבת באמת ב"כרכרה של הדוד משה" זו השתיקה. הדוד הגדול שותק, האב שותק. גם צל שותק מהלך לו שם, צלם של הבדואים תושבי תל־דוראן שעליו הוקמה רחובות. והסיפור מסתיים במילים של קבורה: “וכשהיה נראה כאילו הנה עוד יוסיף עתה, ברגע האחרון ההוא, ויתגלה אלי, מופנה הראש, דבר נוסף, מיוחד מאד, ומופלא מאד, מתוך הגבהים הריקים והטהורים האלה, המתלקחים להם דוממים בלבנת הספיר – באנו אז אל מנהרת משוכות האקציות הסוגרת, האפלולית, רחושת פיפֵי כוכבי האקציה ורפודת החול החם, ונכנסנו אל חובה השותק ונסגרנו בה, וסוגרנו לנו.”³²⁸

המתח שיזהר היה נתון בו ניכר, וחבריו ניסו לעזור מעט. אביגדור אריכא שיגר מפריז ניתוחים מעניינים ל"שלולית", וכשימי צקלג ראה אור הרעיף עליו תשבחות (“כאן, בשני הכרכים העצומים, אחת היצירות החשובות של זמננו. ואינני מגזים. מאז יוליסס ועד הלום”). לא לתשבחות שלו המתין יזהר.³²⁹

וב־22 באוגוסט התפרסם מאמרו הדורסני של קורצווייל, חלק ראשון מבין שניים, ורק מאמר זה מכולם נצרב בתודעתו של יזהר. המאמר ניחת על ראשו כמהלומת קורנס. ביקורות דומות מצד מבקרים אחרים באו בעקבותיו. יזהר, מותש וחרד, אובד דרך, שקע בדיכאון עמוק.

איך לקרוא את ימי צקלג?    🔗

יש שסברו כי ימי צקלג היה יכול להיות הרומן הגדול בה"א הידיעה של מלחמת תש"ח. יש שציפו שיזהר יכתוב את רומן ההווה הגדול, וייתן פֶה למצוקתם של בני הדור השני, שהוריהם החלוצים דורשים מהם שילכו בדרכם. יזהר לא התכוון לאף אחד מאלה. מצד אחד, הוא רצה להביא את הדוקו־פרוזה שפיתח בסיפוריו הקודמים לשיאה, לדרגת דיוק מולקולארית. מצד אחר, הוא רצה לנתק אותו מהזמן ההיסטורי. הוא לא התכוון לכתוב אפוס היסטורי גדול נוסח מלחמה ושלום. הוא רצה לכתוב את האנטי־אפוס – לכידת שבעה ימי קרב כפי שהיא “מוקלטת” מתוך התודעה של הלוחמים.

מבחינת הדוקומנטציה – של המקום, של האקלים, של הקרב – זהו כביכול הספר הריאליסטי ביותר שנכתב אי־פעם בספרות העברית. קראתי לו בשם דוקו־פרוזה מולקולארית, כי אין פרט, ולו הזעיר ביותר, שלא תועד ולא תואר בדיוק כפי שהיה. אבל צודק גידי נבו כשהוא כותב שאין לראות בריאליזם התקני את המודל לספר, כפי שאין לראות בספר כישלון בכתיבה ריאליסטית. השלד ההיסטורי־עלילתי של הסיפור דל, וניתן לסכמו במספר עמודים. למעשה, יזהר עצמו כינה אותו “הסיפור הקצר הארוך ביותר”.³³⁰ יזהר מעולם לא בנה עולם בדוי, וגם כאן אינו עושה זאת, אלא הוא משחזר קטע חי ורוטט מתוך המציאות. אמנות הפרוזה אינה, מבחינתו, המצאת עלילה דמיונית על בסיס חומר גלם גס של המציאות, אלא, ניסיון ליצור בבואה מילולית למציאות. נבו כותב שהרומן הוא “מסע נואש, סיזיפי, אל העושר, המגוון והקסם האינסופי של הקונקרטי. במסגרת החופש האמנותי שהוא נביאו הגדול, הלוהט, מלא הפאתוס, לוקח לו יזהר את הזכות להיות משועבד לחלוטין למציאות, […] זהו החופש הפרדוקסלי לא להיות אוטונומי.” זה נכון במידה רבה, בתנאי שתודגש הגישה הא־היסטורית בסיפור. יזהר מניח את קבוצת החיילים במעין תופת, ומתעד את התנהלותם. אין להם עניין בהקשר שבו נערך הקרב, וכמעט שאין להם היסטוריה פרטית – “ביוגרפיה” ­– משלהם. מדי פעם המספר מספק לנו הצצה אל “בית”, “הורים”, או “נערה”, שגם היא אבטיפוס של הנערה שמתגעגעים אליה, אבל הוא לא בונה לכל אחד “פרופיל” ביוגרפי. זה לא מעניין אותו. גם אידיאולוגיה מיוחדת אין לנערים, חוץ מידיעה נואשת ומעורפלת משהו שאסור להם להיכנע. חשיבותו “האסטרטגית” של הקרב אינה מעסיקה את מחשבתם. הם לא מממשים חזון ולא מייצגים עם הלוחם על חייו. הם נלחמים על חייהם, בכל כוחם, בציפורניהם, מבוהלים ומיואשים, תוהים איזה כוח השליך אותם לשם ועד כמה ביכולתם לשלוט בו. אולי משום כך טענו כנגד יזהר שבחורינו לא היו “כאלה”.³³¹

נקודת התצפית שיזהר מאמץ היא זו של כיתת גידי – הכיתה הראשונה הכובשת את הגבעה, נסוגה ממנה וחוזרת למחרת לכבוש אותה. נאמן לחבורה זו, יזהר אינו “יכול” לראות את הקרב אלא מנקודת המבט שלה, ואינו “יכול” לתאר את שקורה במקום שגידי ואנשיו אינם מצויים בו. מצד אחר, בוער בו הצורך לשחזר את הקרב הזה כולו. לשם כך הוא נעזר בטכניקות שונות: בטכניקת הרץ המקשר בין המוצב העורפי והקדמי, וניתן כביכול להצמיד אליו מצלמה. או לחלופין בטכניקת העדות הרטרוספקטיבית. בכיבוש השלישי, שמבוצע בידי חלק אחר של הפלוגה, משתמש יזהר בטכניקה של מעקב אחר הנעשה ברשת הקשר. ההיצמדות הזאת אל החבורה, באמצעות “מצלמת כתף” המצלמת את הנעשה במקום ובזמן המצומצם של הקרב, היא מיטת סדום קצרה ביותר, מגבלה טכנית נוקשה שיזהר נטל על עצמו (כמו בדוגמה של הסונט, שנתן בראיון עם לבני מ־2000, מגבלה פורמלית שהמשורר נוטל על עצמו). היצמדותה של המצלמה אל דמות זו או אחרת, או אל הקבוצה כולה, היא זו המשנה את הסיפר, כך שדרך ביטויו עשויה אף היא להשתנות. כך עשוי הסיפר להימסר בגוף שלישי, ראשון, בינוני “סתמי” או גוף ראשון רבים, שלמדנו לכנותו “התודעה הקולקטיבית”, או בטשטוש של הדובר באמצעות ריבוי פעלים בבינוני, עם נלווים משלימים או בלעדיהם. ויש שהמצלמה הנרגשת והמבוהלת מדלגת תזזיתית בין אנשי החבורה, בשעת הפגזה – בשילובי כל הטכניקות, דיבור ישיר, עקיף, ישיר בלי גרשיים, מבע משולב.

שכן, לצד הווירטואוזיות של צורות השיח השונות והשילובים ביניהן, קיים גם סירובו של יזהר “לסכם” את הזמן הפיזיקאלי החולף, והתעקשותו לייצג/לבטא את ממשותו של הזמן באמצעים מימטיים המנכיחים ממשות זו תוך כדי הקריאה.³³² “כשאחזור – יהיה לספר. הו מה! בעצם לא. מה אוכל? […] הפגיזו, הפגיזו, הפגיזו – היה נורא, היה נורא, היה נורא… […] ומה? זה שכאן הוא זה אחֵר לגמרי. זה אחַר זה. כל הזמן זה אחַר זה. וכל אחד בפני עצמו לבדו. בלי שום סך הכול. אין לזה סך הכול. סך הכול – שקר” (עמ' 925). הזמן לא מפסיק. גם כשהאנשים ישנים הזמן לא מפסיק. אי אפשר “לסכם” אותו, שרבט יזהר לעצמו בהערות שכתב שנים לאחר מכן (תיקים 132–8_02 בארכיון יזהר). יזהר גם לא מוכן לקחת את חירות המספר ולסכם רגשות, כגון: “הוא פחד”, “הוא פחד מאוד”. במקום זאת, לדוגמה, הוא מעביר מהומת הבהלה בשעת הפגזה לאוזניים, לפה, לגפיים. ובמקום לכתוב “הוא נבהל”, הוא כותב “כשנבהל להתקפל ולגנוז הכול”.

והאוזניים נבהלו לקשוב מאד. שהות מפסקת מתוחה, תלויה רועדת, ורעם פתע, מדהים, נתבקע. ולכהרף היה נדמה כאילו כותל הבקתה מתפקק. ומיד, חרש והמום, איבד הכול, והשתלטה תחושת הנפילה. נפילה סחרחרה, ראש לפני רגל ורגל לפני ראש. כמעל מדרון תלול ונופל, נפול והתגלגל בחלל ריק, משומט כל אחיזה. מיהר ונתאחז בשתי ידיו, ומתרומם משהו, כשאנחה לא מפוללת מתרווחת פתע מכלאה המכוּוץ, וממשות קולה, שנשמע צדדי ולא שייך – הרתיעה, אבל גם החזירה איזו ממשות של טעם.“ההה”. אמר גידי בקול. והקשיב. “יבש לי בפה”. אמר עוד. ומיד, בשקט: “מזל שאין עוד אחד – לאן היינו נדחקים פה?” – בהרבה נענועי־ראש של הכרת־אמת נחוצה. כשנבהל להתקפל ולגנוז הכול מתחת הולם מכה חדשה, מזדוועת בשאגה אדומה, מצלילת אוזניים, כאילו נסטרו בכוח, ללא יכולת לשאת.

ובאותה מידה, השפה אינה יכולה עוד לייצג איזו ממשות בעולם. היא אינה שקופה. לעתים היא אף עומדת כחיץ בין הקורא לבין הבנת הטקסט, ויוצרת את מה שעסיס מכנה “השהיה של הייצוג”. השפה “מנכיחה את עצמה כדבר עצמאי ואינה מאפשרת לתפוס אותה כמערכת מכשירית הבאה לשרת את המציאות המיוצגת. היא מתגלה בחומריות שלה כמו צלילי המוזיקה או צבעיו של הציור.”³³³ יזהר משחק לסירוגין במשפטים קצרים ומחוברים (פאראטקטיים), המסמנים רצף של פעולות בזמן, בזה אחר זה, כביכול, ולסירוגין במשפטים מורכבים, משעבדים (היפוטקטיים), היוצרים אשליה של בו־זמניות, של קטעי מרחב שונים הנתפסים בבת אחת, כביכול. במידה מסוימת הוא הקדים את זמנו, בערעור על מושג המשמעות. משמעות היא נזילה. שפה אינה רק ייצוג משמעות. שפה אינה מייצגת מציאות אובייקטיבית. השפה אינה מתייחסת לדברים אלא לשפה עצמה, ובכך היא רפלקטיבית. והרי אלה עקרונות הדקונסטרוקציה הפוסט־מודרנית.

יזהר מסרב ליצור התקדמות של “זמן” ומבקש “דריכה במקום”. הוא מעדיף להעמיד חלל: תיאורי החלל הריאלי וכוחות הטבע הפועלים בתוכו מגיעים לידי ממדים מיתיים. החזרה המעגלית הגבוהה של השמש בשמים מזריחתה ועד שקיעתה, וחוזר חלילה, מסמנת את גבולות החלל הזה; ויסודות שבטבע – כמו רוח, חולות, אבק, חום השמש, מים – זורמים בחלל ובמרחב במעגלים ענקיים ובכוחות איתנים, שהאדם עומד משתאה מולם. תחושת החלל נבנית גם בעצם המבנה התחבירי של הטקסט הכתוב במה שיזהר יכנה “אבני גזית”. המשפטים המשועבדים יכולים להשתרע על פני עמוד שלם, החזרות משדרות דריכה במקום, השהייה ושהייה. וכך, אף שהמלים הבאות זו אחר זו אמורות ליצור התקדמות זמן קווית, הן יוצרות הרחבה מעגלית חללית בתוך ממד הזמן.³³⁴

הווידויים החזקים ביותר הם אלה העוסקים במלחמה, במוות הסתמי הכפוי, או בארוטיקה. ארוס וטנאטוס, בחיבוק צמוד כתמיד. מונולוגים מעין אלה הכעיסו את המבקרים. "הניהיליזם של הלוחמים, העדר המחויבות לשום דבר, חוסר השורשים בעם היהודי, החיים של כאן ועכשיו, יחד עם הפציפיזם הקיצוני של יזהר, עוררו תגובות חריפות ביותר, במחנה הימין ובמחנה השמאל, כתבה אניטה שפירא.³³⁵ הכפירה בדת במונולוגים כמו בקטע הבא, הכעיסה במיוחד את המבקר האידיאולוג. עמיחי/יזהר אומר (עמ' 804 – 805):

אני שונא את אברהם אבינו ההולך לעקוד את יצחק. מה זכותו שלו על יצחק. שיעקוד את עצמו. אני שונא את האלוהים ששלח אותו לעקוד וסגר עליו הכול – ורק את דרך העקידה פתח. אני שונא שיצחק אינו אלא חומר־ניסיון שבין אברהם לאלוהיו. את ההוכחה הזאת של אהבה. את הדרישה הזאת להוכחת האהבה. את התקדשות האל בעקידת יצחק. אני שונא. להיות קוטל את הבנים לניסוי של אהבה! […] ועל שהעולם החריש […] ולא שיווע: נבלים, על מה צריכים הבנים למות?

ועל כך הוסיף:

אמא שלי, התפללי עלינו. לילך שלי הקטנה, התפללי עלי, אם אני עולה בדעתך, ואם יש לך למי להתפלל. לי – אין. הוא רשע ואכזר ואשם בכול. אם הוא ישנו. אם ישנו ומחריש. אם ישנו ומחייך לו – על נטף הדם המגיע לו – ושיזכה בו בעוד רגע, ותתהדר נפשו בו ותתעלה, ימח שמו. […] אנחנו בצפורניו, והוא ישסה אותנו אלה באלה.

קטעים ארוטיים ברגע קצר בין פגז לפגז נראו למבקרים מופרכים (עמ' 924):

מחייך אל עצמך. נוגע בו, ממשמש בו. אהלן, עצמי שלי. גוף שהוא אתך. מגע בשרו. עירום בשר הגוף הזה. גופו של זה. עוד לא נקי. הרגליים, שער הרגליים, המסובך, נוקשה. מתחת הכותונת נקי יותר. חזה שעיר ולא חלק. אבל מגע בשרו שמור. ופטמותיו הזכריות. וכולך לא כפי. לילך. את. שלך. את. הנפלאים, הצחים שלך, הלבנים, הנקיים, שלך, הפורחים, המלאים, חמק בשלותם, וקו היקפם, וקו קיעור מתניך, התגבעות שתותיך, קמר הירכיים, אה, להיזכר, שלך, תפארתם המלאה כנגד המנוונים שלי, הלא אומרים כלום. ידייך שלך, אמות־הידיים הלבנות הדקות, המחוטבות, והידיים האלה הגסות, המחוספסות שלי, מחליק בהן – ואינן הן, מלטף לי, ממזמז, והצוואר, ועורק מתוח בו, ספיח זקן פומפיה, פצירת ראשי מסמרים, גועל. להתקרב אליך, להתחכך בנוכחותך, בבשרך הערום, יצר מתפתה אליך, מתגרה נורא, נורא פרחחי ונועז וגס – הו, אני כל־כך לבד, ומה לא מותר, ולא זה. משהו היה צריך אחרת, מעיקרו אחרת, לגמרי. (חלקה צחה, מגובעת קלות, רכה, מישושית עד כי…) הה, אלוהים גדולים, אני מסתחף…

יזהר ביקש לחדור אל גרעין הזהות הישראלית על הבעייתיות שבה. הוא לא רצה לתאר גיבורים הנכונים למסור את נפשם על האדמה, על המולדת, אלא בחר להכניס אותנו עמוק לשאלת זהות הישראלי, זהות האדם.³³⁶ והוא עשה זאת באמצעות זרם התודעה (מונולוג פנימי, דיאלוג פנימי), שאותו, לראשונה בנוף הספרות הישראלית, לקח עד הסוף. הוא לא קרא אז את פרוסט, גם לא את ג’ויס ולא את וירג’יניה וולף או את דֶבלין שבאו בעקבותיו, אבל הוא ידע שהוא רוצה להקליט את הנעשה בתודעה. אחת הביקורות על זרם התודעה בסיפור הייתה שאין להבחין בין לשון התודעה של גיבור אחד למשנהו. זוהי תפיסה המנסה לאלץ את הסיפור לייצג מציאות. ועד שלא נחדל לבקש זאת, לא נרד לחקרו של הניסיון הספרותי המהפכני שעשה יזהר.

 

פרק שישי: קורצווייל    🔗

ב־22 באוגוסט 1958 ובשבוע שלאחריו התפרסמה בדבר ביקורתו הקטלנית של ברוך קורצווייל על ימי צקלג.³³⁷

ברוך (בנדיקט) קורצווייל נולד בעיר שדה בבוהמיה, פרובינציה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית. אביו היה רב, והוא עצמו למד בישיבה בפרנקפורט שבגרמניה והוסמך שם לרבנות.קורצווייל גם רכש בפרנקפורט השכלה אקדמית באוניברסיטה ע"ש גתה, שם ביקש לכתוב עבודת דוקטור על הסטיריקן, היהודי המומר, קרל קראוס הנערץ עליו, גיבור תרבות (גם אם שרוי במחלוקת) של התקופה. אבל האוניברסיטה לא אישרה את הנושא, והוא נאלץ לכתוב את הדוקטורט שלו על פאוסט – של גתה כמובן.

בשנים המעצבות של קורצווייל עמד קרל קראוס במרכז החיים הספרותיים של וינה הבירה. כמו קורצווייל, גם קראוס היה יהודי מהפרובינציה הבוהמית. אבל שלא כקורצווייל, שנשאר יהודי דתי, עזב קראוס את היהדות והתנצר. לדעת קורצווייל, קראוס הסיק את המסקנה המתבקשת כשעזב את הדת היהודית, שכן, יהודי חילוני הוא ישות נבובה, בלתי אפשרית.³³⁸ כיוון ששלל את יהדותו של המכונה יהודי ואינו דתי, התייחס קורצווייל בחשדנות, ולרוב גם בביטול ובזלזול, לכל דבר הגות או יצירה של יהודים חילוניים. החילונים היחידים שזכו אצלו למנת חסד כלשהי היו אלה שמרדו בהגמוניה של שעתם, אלה שיצאו נגד הציונות שהניחה את היסודות למדינה.

ומה לקראוס ולענייננו? קראוס היה המודל של קורצווייל, גם בעניין ההתנגדות לציונות ולנביאיה וגם כדוגמה למעבר מן השוליים אל מרכז הספרות. וכשקורצווייל הגיע ארצה ב־1939, הוא באמת היה בשולי השוליים, מכל בחינה אפשרית. הוא ידע שהוא פליט, עם כל ה"השפלה" שבדבר: אף כי החזיק בדוקטורט, נמצא במעמד תלמיד. המורים לספרות בירושלים היו כולם מאסכולה שונה עם הדגשים תרבותיים שונים – לא היה סיכוי שהם יקבלו אותו ביניהם כשווה בין שווים. אפילו עם הפרופסורים “הגרמניים” מירושלים (שלום, ברגמן, סימון, בובר) קורצווייל לא הסתדר – עם גרשום שלום הסתכסך מיד, ולימים גם עם בובר.³³⁹ את “ברית שלום” שלהם שלל מעיקרה. בירושלים שכנה אז האוניברסיטה היחידה בארץ שהיו בה מחלקות לספרות, היסטוריה ופילוסופיה, וקורצווייל נפלט ממנה, ונאלץ להסתפק במשרה של מורה בתיכון בחיפה שבה חי בעוני בדירת חדר עם אמו, אשתו ובתו.

עד שהגיע קורצווייל ארצה, הוא לא הכיר את הספרות העברית.³⁴⁰ כשהחל לקרוא ספרות זו “גילה” את עגנון ולאחריו את אורי צבי גרינברג, והם הפכו לגיבוריו.³⁴¹

גם בחוגים הספרותיים החוץ אקדמיים לא מצא את מקומו. בכיפה שלטה אז חבורת “כתובים” של שטיינמן ושלונסקי אשר מרדה בביאליק ובבני דורו. לא לכל אנשי חבורה זו הייתה השכלה אקדמית, והם הגיעו ארצה מתחום המושב – “אוסט־יודן” בפי יהודים דוברי גרמנית מבוהמיה ובזויים בעיני יהודים אלה. גרוע מזה: יהודים אלה, מתחום המושב, היו חילונים־להכעיס וסוציאליסטים – ודווקא הם עיצבו את התרבות המקומית ובלטו בה.

ההזדמנות הגדולה של קורצווייל נקרתה לפניו כשגרשם (גוסטב) שוקן, מו"ל ובעלי הארץ, איש בעל שורשים תרבותיים דומים לשלו, הציע לו להיות מבקר הספרות של עיתונו. מכאן ואילך הפך קורצווייל למוסד ספרותי. עד מהרה התגלה כרטוריקן מהשורה הראשונה, המסוגל לדרוס את אויביו, האמתיים והמדומים גם יחד. ככלל, הנשק הרטורי מבוסס על השפלת היריב באמצעות הגחכתו, הבלטת נקודות התורפה שלו וטשטוש כל היתר או התעלמות ממנו, ועל אי־הבחנה בין גופו של עניין וגופו של אדם.

היחסים בין קורצווייל ויזהר לא היו עוינים מלכתחילה. סיפורו של יזהר “בחורשה אשר בגבעה” זכה אצל קורצווייל לתשבחות. ב־30 במאי 1947 הוא פרסם בהארץ מאמר ביקורת ראשון על יזהר. זה היה מאמר חדשני. קורצווייל סבר שהחוויה הקולקטיבית של אנשי הנקודה נובעת מ"הממד האקסיסטנציאליסטי של חווית הגורל העל־אינדיבידואלי", ועמד על ערכי הקבוצה העולים ממנה. הוא שיבח את יזהר על אחד “מהישגיו המזהירים” – על שלא חטא בהירואיזציה של הלוחמים המגִנים, שאת נאמנותם לכלל מטעימות דווקא המגמות האנטי־קולקטיביות שבאישיותם.³⁴² ואולם, קריאתו את הסיפור החמיצה את העיקר, ואכפה עליו את האידיאולוגיה הרצויה למבקר.

ואם קורצווייל אהד את סיפוריו המוקדמים של יזהר, את יצירותיהם של אחרים בני הארץ אהד פחות. הקרבן שספג את הביקורת המוחצת ביותר של קורצווייל על בני הארץ היה נתן שחם, אז פלמ"חניק בן 23. דגן ועופרת, אוסף סיפורים קצרים, היה ספר הביכורים שלו. זה גם היה הספר הראשון שפורסם במדינת ישראל הצעירה (מאי 1948). המחבר היה, לאסונו, גם מפקד בפלמ"ח וגם בנו של אליעזר שטיינמן, מראשי ה"מודרנה" שמרדו בביאליק, וכותב קבוע במוסף הספרותי של דבר, ביטאון מפא"י, ובאופן רשמי ביטאון ההסתדרות. בעיני קורצווייל היה זה איש הממסד היונק משדיו. לא זו בלבד, אלא ששטיינמן, כמוהו, הוסמך גם הוא לרבנות. לדברי שחם, זמן לא רב לפני פרסום הביקורת של קורצווייל בהארץ פרצה מריבה עזה בין קורצווייל ואביו,³⁴³ לאחר שאביו כתב מאמר על “האיוולת בחביון הדת”.

דגן ועופרת הוא ספר ביכורים על המגרעות והמעלות שבתואר זה. “בוסר סנוביסטי ואפס מנופח” קרא לספר קורצווייל במאמרו בהארץ מהאחד ביולי 1949, והצליח לצרף ארבע מילות גנאי לכותרת קצרה אחת.

המאמר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מוקדש לקטילת הספר וגינוי אלה שהרשו את הוצאתו לאור – מבלי לומר מילה אחת על תוכנו:

ברצינות גמורה כינסו רשימות תפלות אלו בשם “סיפורים” […] הבוסר האמביציוזי ביותר הוכנס ממש בחגיגיות לתוך טרקלין ספרותנו. […] אחרי “דגן ועופרת” הכול אפשרי. […] גדולה היא הסכנה הרוחנית המאיימת דווקא מ"דגן ועופרת" מזו של כל שאר התופעות הרוחניות המפוקפקות, שהעסיקו עד כה את הביקורת הראויה לשמה. […] אינטליגנציה […] שעוד מעולם לא עמדה על משמעות עומקה של בעיה רוחנית אמיתית. […] בקובץ הזה בכלל אינו מדבר אדם אמיתי, אלא מעין בובה חיה. […] עמידות על הראש פסבדו־אינטלקטואליות, […] של תוכי מלומד. […] מקרה טיפוסי של לבנטיניות רוחנית, סנוביסטית.

עם סיום הקטע הראשון של מאמר זה של קורצווייל, ידע הקורא שכאן מתנהל דיון על היצירה הגרועה והמסוכנת ביותר שנכתבה אי פעם בעברית. לאחר הריכוך, פונה קורצווייל לחלק השני ולביסוס טענותיו. הוא מסתפק בהוצאת משפטים בודדים מהקשרם, ועושה מהם חוכא ואטלולא. הוא אפילו מספק לכך צידוק: “אין טענה קטלנית יותר נגד כתיבתו של שחם מדבריו הוא,” שכן כתיבתו היא “אחד הפרקים העגומים ביותר של הפתולוגיה הספרותית.” למשל:

הדמות השנייה בסיפור איננה מסוגלת לשמוע לשטף האפס המנופח:“…לא הקשיב בעצם למה שדיברתי…” (8) וקרוב לסוף הסיפור חי המשפט האמיתי ביותר, היכול לשמש כמוטו לספר כולו: “הבחנתי שאין לי כבר מה לומר”. אבל זה כתוב בעמוד 9 ולמרות הכול בפנינו עוד 250 עמודים נוספים! […] בדומה משמח אותנו המחבר בבשורה שאירע כאן “אחד המקרים הנדירים והמפליאים ביותר של הארמוניה בקונסוננטים העמוקים ביותר של אחוות האדם” (17). שחם כנראה אינו עמוק בלבד, הוא גם מוסיקלי!³⁴⁴

זוהי הטכניקה הקרל קראוסית ב"מיטבה" – לעג, הגחכה, עקירת פסוק סתמי, אגבי, מהקשרו והפיכתו מטפל לעיקר. ובעקבותיהם רצף עלבונות אישיים: “כך חושב על גיבורו שהוא למעשה פטפטן וסנוב עלוב, המחליף טיח תרבותי־לבנטיני באוניברסליות. […] ולבסוף משפט אחד אמיתי, הגון וישר, מן היחידים בספר כולו שמשכנעים: “לפני כמה זמן הלכתי ברחוב הרצל בתל־אביב”. (187) כן, חותמת האמת על פני חוויה זו.”

וקורצווייל ממשיך ב"מחמאה": “לזכותו של שחם רוצה אני להניח, שהוא אינו מכיר את המקומות שעליהם הוא מדבר, כפי שאין הוא מבין את הספרים שבהם דפדף. קרל קראוס שכמו מעטים היטיב לראות את סיבות הירידה הרוחנית הכללית הממשמשת ובאה, עמד גם על הזיוף ועל השקר הפנימי שבסיפורי סופרים המנסים להיות מקוריים.”

בחלקה השלישי של הביקורת לעג קורצווייל לנטייתו של שחם להשתמש במילים לועזיות, ומנה את המילים הלועזיות שמצא בדגן ועופרת על 259 עמודיו – 22 מילים סך הכול. הוא המשיך להתעלם מן העלילה או הקונפליקט. הוא התמקד אך ורק בהערות האגב המופיעות בו והתעלל בהן לתיאבון. וכך סיים: “אני הייתי מעלים ממנו קודם כל עט ונייר. כל זה והרבה יותר עוד “נדפס בארץ ישראל 1948, דפוס השומר הצעיר, מרחביה” Copyright by Sifriat poalim Ltd. אבל לא בחינת Private Jokes. כל הזכויות שמורות לספריית פועלים בע”מ."

אך מעבר לחיסול חשבונות עם אביו של שחם באמצעות הביקורת על בנו, היה גם צד נוסף בביקורת של קורצווייל: לדעתו הציונות החילונית אינה יכולה להניב יצירה בעלת ערך.

כחודש ומשהו לאחר פרסום מאמרו של קורצווייל, בחמישה באוגוסט 1949, ענה לו יזהר בחריפות מעל דפי הארץ. לא רק את כאבו של שחם כאב. הוא יצא להגן על הספרות הצעירה הנכתבת בארץ־ישראל. הוא סבר שהציונות החילונית, כפי שהגו אותה ברנר וגורדון, יכולה גם יכולה להניב יצירות בעלות ערך, ועוד נראה בהמשך כיצד פיתח לימים רעיון זה. מכל מקום, את כל חצי הרטוריקה שלו הפנה עכשיו כלפי המבקר.

המאמר של קורצווייל התפרסם כחודשיים לפני פרסום חרבת חזעה, כשיזהר עוד לא היה במעמד שקנה לו לאחריו, זמן רגיש לסופר המהין לצאת כנגד הדומיננטי במבקרי התקופה. אבל יזהר לא היסס. ביום שישי בבוקר הגיע המאמר לידיו, וביום שישי אחר הצהריים כבר ישב להגיב. “הוא, במחילה, אינו יודע את אשר הוא סח […] ככל שלִקחו עז יותר, אנו נדים לו יותר, ככל שירים קולו – יהיה מגוחך יותר,” כתב, ושלח את מאמרו לפרסום בהארץ.³⁴⁵ העיתון, מטעמיו שלו, לא נחפז לפרסם את התגובה. עברו שלושה שבועות מאז פורסם כתב הפלסתר של קורצווייל ותגובה אין. יזהר זעם כל כך עד ששלח את המכתב הבא למערכת המתחרים, לדבר (27.7.49):³⁴⁶

רצופה בזה רשימה בשם: “על סנוב ועל…” והיא תשובה לקיטרוגו של קורצוויל ב"הארץ" על נתן שחם ועל הספרות הצעירה. המאמר נשלח לפני שבועיים ל"הארץ" והם, מטעמים לא ידועים לי, אך ברורים למדי, לא פרסמו אותו. אבקשכם לפרסמו בגליון שבת הקרובה, כדי שלא יתעפש מחמת ריחוק הזמן, בלוויית ההערה הבאה: “רשימה זו נשלחה למערכת “הארץ” אשר, משום־מה, לא פרסמה אותה, וקבעה בזה, כנראה, את עמדתה לבעיות הנדונות ברשימה דלקמן.”

בסופו של דבר, המאמר התפרסם בהארץ, “בגיליון שבת הקרובה”. הוא נפתח בכך שלעגו של קורצווייל הוא בומרנג החוזר אליו ומכה בו עצמו. נראה כאילו קורצווייל חיפש “יתד לתלות עליו כל מה שיש לאמור” כנגד הדור הצעיר בארץ, “שייתן לו מוצא לפרוק מרי ליבו וקשי רוחו במשפטים יורדים חדרי בטן כקרדום וכמקבת, עקובים סרקאזם, שותתים שנינה וביטול. ביקש לו קורצווייל קורבן – ומצא, האח, את נתן שחם.”

איך קרה, שואל יזהר, שספרו של שחם הצעיר הופך פתאום להיות הדבר הנורא ביותר שקרה בישראל?³⁴⁷ ש"אותה תופעה המכונה נתן שחם אינה סתם תופעה אלא דווקא “משהו מיוחד מבחינת השלילה”, לא, יתרה מזו: “דבר שלא היה במידה זו בספרותנו הצעירה”, ולא עוד אלא ש"גדולה היא הסכנה הרוחנית המאיימת דווקא מ"דגן ועופרת" מזו של כל שאר התופעות הרוחניות המפוקפקות (שמעו, שמעו!) שהעסיקו עד כה את הביקורת הראויה לשמה"."

יזהר מונה ומפרט את חמש טענותיו של קורצווייל כנגד שחם ואז פונה לענות לו.

כלום […] זו אטימות זידונית למה שמתרחש לא כל־כך הרחק מאתנו? או סתם רשעות ונקמנות מתלהלהת להנאתה? יכול, אדוני המבקר, שתהא דעתך על יצירה ספרותית בוסרת ככל שתהא, יהיו לך כנגד אלף טענות ובנות טענות – רק אל נא תשכח שהספר מונח לפנינו, וגם אנו יודעי קרוא.

יזהר טוען כנגד קורצווייל כי אינו יודע לקרוא, ולפיכך דבריו על הספרות העברית הצעירה חסרי תוקף, לא רלוונטיים, קריאה נכונה, מדגיש יזהר, אין פירושה ליקוט מובאות:

שכן מלאכה קלה היא יותר מדי לבטל יצירה אגב אוסף של ציטאטות מזעזעות בחרפת ריקותן המתרברבת, היכן לא תוכל לאסוף ציטאטות, את עיני מי לא תנקר בציטאטות […] – דרך כזו של ביקורת, כה חיצונית, כה שטחית ופשטנית, אינה ראויה לו למי שבא אלינו מגבוה להטיף ולשאת דברו על סנוביות ועל אפס מנופח – עד כדי כך שתחת להתמרמר על התגוללות זו שבלא צדק – הוא מעורר מנוד־ראש […] לא התעכבת לתהות על אותם הלכי רוח נוגים, הנכרכים סביב נוף […] אגב הערות מפוקחות מאד עלי ועליך ועל הווייתנו; אותם שילובים מפתיעים בשטף מאורעות הסיפור הצומחים, כמתוך גורליות מוזרה, או חלום, שרירות מסתבכת ונועזת; אותה שירה של דבר אמת והמית נפשם של בחורים שתמיד, לכל אחד מהם, היה משהו שהנה זה נגד עינינו התגלה התגלות ראשונה – קראת ואת אלה לא ראית? היכן הד לעולם עשיר זה במסה על האפס המנופח?

ויזהר מסיים ברמיזה על חיסול חשבונות שערך המבקר באמתלה של ביקורת ספרותית:

נמצא לו לברוך קורצווייל איזה נתן שחם להכותו שוק על ירך, וששות, כנראה, בני מעיו על המחץ הרב ועל ההרג הגדול שמחצו והרגו, ואתו יחד גם, בהיעלם אחד אם כי בין השיטין, עוד מישהו פלוני (גדול יותר, מובן פחות ואנונימי מדי, שאין לו כתובת מסוימת, הואיל והוא מצוי סביבך, קרוב קרוב, וגם הרחק הרחק ועד חופי אילת במשמע),³⁴⁸ קטילה גדולה וכללית, חינוכית מאד, תרבותית מאוד, וכן גם מאד נאצלה של אלה שכבר אין להם מה ללמוד כאן בפינה זו – ואינו חש איך אגב ביקורת כזו – בביקורתו של עצמו הוא מזלזל. וצריך יהיה כנראה לבקש לו מחדש איזו מטרה לשם אותה קליעה המדגדגת לו בידיו והיטב יצטרך לפקוח עיניו בטרם ירביץ, כדי שכל הדברים היפים והנכוחים שיאמר על סנוביות ועל אפסיות, ועל הטיח שאין מאחוריו כלום – לא רק יגיעו למקום שהוא ראוי לו, אלא לפחות, שלא יחזרו ככה, דלים וריקים, אל בעליהם. ועד שהוא דואג ללבנטיניות – ידאג נא לביקורת רצינית.

קורצווייל אינו מגיב    🔗

באחד בינואר 1954, פרסם קורצווייל מאמר בהארץ בשם “אמנות הסיפור או ליטרריזציה של החיים?” פרק שני בסדרת מאמרים על הספרות הצעירה.³⁴⁹ הוא עמד בו על חשיבותה של הלשון ככלי ביטוי לנופים הנפשיים השונים המשתקפים בסיפור הישראלי, וטען שלשון המספרים הצעירים או שאינה נישאת לכלל לשון פיוטית, “או שהיא מגלה יומרנות שאינה הולמת את הנוף הנפשי של מביעה.” רק שניים הוציא קורצווייל מן הכלל הזה – ס. יזהר ומרדכי טביב. על טביב כתב ששורשי לשונו נעוצים בעבר תרבותי עשיר, ונופיו ידועים מני אז, ואילו יזהר “מביא את החזות הפיוטית של ההווה”.

אמנם לשונו יונקת אף היא מתוך קרקע־תרבותי עמוק, אבל היא כולה מודרנית, במידה רבה עצמאית, שרירותית עד לעקשנות אקסטרווגנטית. מוסיקליות מיוחדת, מוסיקליות משכרת, מונוטונית ובכל זאת מושכת, כמעט מהפנטת, מציינת את לשונו. יש שהקצב השוטף, הרחב, של ארץ פתוחה למדברות, הוא שזורם בה, סוחב את הקורא, מניח לשכוח את פרטי הסיפור שמיטשטשים והולכים. כאילו שמעת את המייתם הגלית של תופים קטנים. לאמיתו של דבר, טון אחד, חדגוני, הוא הקובע את המוסיקליות בלשונו של יזהר, אבל טון זה הוא אמיתי.

הוא כותב: “אינני מדבר לעת עתה על יסודות לשוניים מיוחדים, פרובלמטיים יותר, שבסיפוריו. […] כי דבר זה דורש עיון ודיון. אבל רחוק הוא יזהר כמעט תמיד מהכישלון שבליטרריזציה של החיים. בסיפוריו משתלטת אמנות־הסיפור. אפשר להעריך את הישגו כשיא של אמנות החדגוני, העמוק והמעניין.”

דומה שקורצווייל תפס משהו מן הגרעין היזהרי וידע לאיזה דגם לשייך אותו, אם גם בליווי עקיצה קלה באשר להשכלתו הכללית הלוקה בחסר:

פה ושם תמצא בתוך הליריזם של סיפוריו, שהוא נשמתם, גם מומנטים דרמטיים, בדומה לתמונה המופלאה של מסע השיירה בעמודים 98 – 102 ב"שיירה של חצות".³⁵⁰ כמו בסיפור “בחורשה אשר בגבעה” כמו נפתח לפנינו הנוף הנפשי של אפוס־גבורה מתקופות קדומים. רק שהכול נקלט קליטה רגישה־אינטלקטואלית של נשמת אדם מודרני, המפעיל את סממני התודעה הנפשית המסובכת והמפותחת ביותר. […] תמונת השיירה חרותה עמוק בנשמתו, אבל בדומה לטכניקה ידועה אצל פרוסט, ג’ויס, או ת. וולף – אפשר להזכיר גם את מוסיל וברוך, שבוודאי אינם ידועים ליזהר – העולם החיצוני חשיבותו העיקרית בדחיפתו לעורר אסוסיאציות נפשיות.

ועוד תכונה בסיסית תפס עכשיו קורצווייל, והיא ייחודו של יזהר כקול אינדיבידואלי, בלתי שייך לקולקטיב, ועל כן ראה צורך לתקן את קביעתו הקודמת מ־1947:

היסוד הקולקטיביסטי אינו כלל היסוד הנפשי הראשוני שבסיפורים אלה. […] כאשר עמדתי לפני שנים על סיפורי הקובץ “החורשה אשר בגבעה” ליזהר, טעיתי בהערכת משמעות היסוד הקולקטיבי שבסיפוריו. […] יזהר הוא אינדיבידואליסטן מובהק, המנסה לערוק מעומס הבדידות והתוגה לתוך רגש חיים קולקטיביסטי.

בסוף מאמרו (עמ' 97 – 98), הוא מתייחס לסיום “חרבת חזעה”:

החיילים משוחחים זה עם זה איך דפקו בשלושה כדורים חמור עלוב שלא רצה למות. הם יורים סתם באיזה גמל כדי לבדוק את הכלים. […] ומכאן ברור מהו היחס אל האדם, אל הנוף, אל הכפר. איזו אי־איכפתיות וריקנות ניהיליסטית משתלטות על הכול. העשיות אינן עשיות, המשימות אינן משימות, והנשמה היהודית הגדולה היא פראזה, כמו שהחינוך הטוב הוא פראזה. וכל המלים הריקות מתעופפות אך כדי להפגין את העדר תכנן. והאמת הנוראה כלולה במשפט: “ואיננו חייבים לכלום, איננו דואגים לכלום, ולא איכפת לנו כלום”. לא כלום – לא כלום – לא כלום – זוהי הזעקה האמיתית הכנה. זהו הסיכום של מה שמושם אצל יזהר במרכאות כפולות: “הכרה ציונית לאומית.”

קורצווייל תקף את הספרות העברית כ"פרובינציאלית וצרה יותר מהספרות היהודית והעברית הגלותית, למרות שלעתים הספרות הישראלית מעמידה פנים של מודרניות מובלטת." הוא לחם בסופרים הצעירים כשהוא מנופף בשמות (לא תמיד ידועים להם) מאוצר התרבות האירופית. מה שהפריע לקורצווייל אצל סופרי המדינה, בין השאר, היה סופר המאוהב בעצמו, ולמרות שבחיו ליזהר הוא מאשים אותו: “והאהבה העצמית! יזהר כתב את “השבוי”, אבל מאז הריהו השבוי של עצמו. לעולם אינו מגיע לאובייקטים שאותם הוא מתאר. ה”אני המספר" מאוהב יתר על המידה ב"אני המספר". […] (ואין זה מקרה שאחד הספרים הידועים ביותר בארץ, בזמנו, נקרא “תמיד אנחנו”)."³⁵¹

בביקורת על ימי צקלג נעלמו ה"מחמאות".

את האות המבשר רע שמע יזהר במו אוזניו: זה קרה במסיבה לכבוד יום הולדתו השבעים של עגנון, והמברכים היו גרשם שוקן, גרשם שלום, ברוך קורצווייל, בן־ציון דינבורג, ס. יזהר ושושנה פרסיץ. היום הוא 29 ביולי 1958, כשלושה שבועות לפני פרסום ביקורתו של קורצווייל, שוודאי עומד בסוף קריאת ימי צקלג, אולי כבר מנסח את מילותיו. בדברים שכמו כוונו אל יזהר, פתח קורצווייל ואמר שעגנון הוא שהכניס אותו לתוך הספרות העברית החדשה, והוסיף בסרקזם שהעלה צחקוקים בקהל: “יכול להיות שנמצאים כאן אנשים שמצטערים על זה. אז אינני יכול לעזור להם. הנני עובדה.” הוא דיבר בשבח האֶפיקה, זו הגדולה, החפה מכל פילוסופיות וחכמות של יצירות בוסר, ציטט (בגרמנית) את פרנץ רוזנצווייג, אשר טען שהלשון היחידה המתאימה לגיבור הטרגי היא השתיקה. הוא הפליג בשבחי השתיקה האפית אצל עגנון לעומת “סופרינו הצעירים […] האחוזים בולמוס הדבֶרֶת ומחטיאים את הממד הלגיטימי של היצירה האפית.”³⁵² כשהגיע תורו של יזהר לברך, הוא נשמע שונה כל כך משאר הדוברים, בעברית הצברית ובחוסר הפאתוס, כאילו היה נער נבוך לצדם. הוא דיבר על הלשון של פעם, על “המלים שבני דורנו איבדו את הכוח להשתמש בהן”, שיש בהן “דשנוּת, עסיס החיים האמיתי שאין אדם קונה אותו אלא צומח בו”, על קסם התקופה שבה הכול עוד היה שלם, על העולם היפה ההוא שאמנם לא הכיר, אבל הוא קורא עליו אצל עגנון ואוהב אותו. כשחזר הביתה ישב וכתב את “הצניחה מן הצמרת”.

האפופיאה של האפס³⁵³

ב־22 באוגוסט התפרסם בדבר חלקה הראשון של ביקורתו של קורצווייל על ימי צקלג. כמו לא עברו תשע שנים, קורצווייל פתח אותה בתזכורת להתנפלות שלו על שחם ב־1949, ולתגובתו החריפה של יזהר עליה: “אני […] הייתי הכהן בוויכוח התיאולוגי על הספרות הישראלית לפני עשר שנים. […] לתגובות־הזעם הקדוש [של יזהר] על הדיאגנוזה [שלי] לגבי הסיפור הישראלי […] היה אופי תיאולוגי. […] צילו [של הוויכוח ההוא] מרחף לנגד עיני כשאני סוקר את סיפורו של יזהר. […] צף־מפליג בים הדברנות, הסנטימנטליות, הניהילסטיות, הנרקיסיסטית, […] קפא בתוך חוכמות־בוסר בתוך פילוסופית סרק של גיל התבגרות שאין לו קץ.” אותן מלים מנאום הברכה לעגנון.

ספר רב־עמודים, קבע קורצווייל, הוא בהכרח אֶפּוס. אפוס חייב להשתרע על טווח היסטורי גדול. אי לכך, כל ניסיון לכתוב ספר רב־עמודים המצטמצם לשבעה ימים ומסרב לחרוג מהם נידון לכישלון. “והנה! כל הסימנים מעידים, שזה שנים נשא יזהר את עיניו לצורה האפית הרחבה ביותר, לסיפור הגדול שנושאו דווקא ההווי של הדור־הצעיר, הישראלי. […] דבר זה לא ייתכן: היינו, לא ייתכן, בגלל העדר התנאים החווייתיים־הרוחניים לכתוב רומן עברי רחב־ידיים על הקיבוץ או על הפלמ”ח. כל הניסיונות בכיוון זה נידונו עד כה, מבחינה אמנותית, לכישלון. שמיר הגיע למסקנה נכונה: הוא פנה אל הרומן ההיסטורי."

קורצווייל מדגיש כי הוא “משוחרר מלהוכיח את זיקתו ואת הבנתו לסיפורים ורומאנים שנולדו מתוך משבר הרומאן,” ומוסיף: “יש לו ליזהר הסמכות לכתוב אפּיקה שמעבר לכללים המורפולוגיים התואמים את הסיפור הגדול, את הרומאן – בתנאי אחד: שיכתוב אפּיקה.”

כל עוד הסתפק יזהר בצורה האפּית הקצרה עמדו לו סגולות מסוימות וחולשותיו לא היו לו לרועץ. […] אלא שכבר בסיפורים הקצרים קלטה האוזן הרגישה מעין נימות־לוואי, גונים ובת־גונים שלא השתלבו יפה בכללות מנגינת הסיפור. היו גם אורכות מיוחדות, היו מונולוגים ודיאלוגים שגבלו בהלקאה־עצמית תאוותנית, ויש שהתקרבו לגבול של השתפכות רגשנית דווקא במקום שהתגעגענו למעט שתיקה אפית.

ואשר למלחמתו המוצדקת במלחמה – גם כאן הוא לא חידש מאומה. את המלאכה הזו עשו ברטה זוטנר, פריץ פון אונרה, ברביס, רמארק, רן, קרל קראוס ואחרים.³⁵⁴ ורובם עשו את זה על רמה ספרותית העולה על זו של “ימי צקלג”. ועל אף הכול הסיפור הוא סימפטום חשוב: להתרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה ולצניעותו בתביעות אמנותיות כלפי עצמו, – “ימי צקלג” מערערים את המיתוס ששמו ס. יזהר.

בתודעה הציבורית נשארו שני מרכיבים עיקריים מביקורתו של קורצווייל: האחד, חוסר הערכים של הגיבורים, והשני – השעמום. לטעמו, בימי צקלג מתח יזהר את גבולות הסיפור הקצר (שבו דווקא הצטיין) עד ל"מעשי אונן מילוליים".

בזאת פתח קורצווייל פתח רווח והצלה לכל מי שלא צלח את 1143 העמודים של הספר. התפתחה תחרות על “מי יקרא, מי יגמור, מי יחצה את הים” (כדברי יזהר בראיון בידיעות אחרונות ובגלי צה"ל לזיסי סתוי בדצמבר 88). ועד היום אתה מוצא מבקרים הנופלים על צווארו של קורצווייל. הנה רן יגיל, “החשבון של ברוך קורצווייל עם ס. יזהר: מה עמד בין גדול המבקרים בספרות העברית ובין דור הפלמ”ח בספרות":³⁵⁵ “כשקראתי זאת חשתי שזה כל כך נכון, עד כי עלו דמעות בעיניי, מָשָׁל קראתי רומן רומנטי ולא מאמר מעמיק של מבקר מרכזי. למה? שנים מנסה אני לקרוא את ס. יזהר ותמיד נתקע […] הבטלה המייאשת הזאת המאפיינת את גיבורי הרומן היא באמת משעממת. קשה לכתוב שיעמום באופן מעניין. לסוף אתה כקורא נורא־נורא משתעמם להשתרע יזהרית על החול ובא לך להתמכר כבר לאיזשהו מעשה.” או רבקה שאול בן צבי במאמרה “המסע הלירי אל משוררי הפרוזה,” במוסף שבת של מקור ראשון, 31.5.2013: “מי יכול באמת ליהנות מ”ימי צקלג" ודומיו? בראיון […] אומר יזהר שלא מוכרחים לקרוא הכול מ"ימי צקלג", שאפשר להסתפק בפרק או בכמה דפים… אכן, דרך אלגנטית להדוף את השעמום."³⁵⁶ בדוקטורט של יזהר תהיה פיסקה המוקדשת לשעמום (עמ' 330, בפרק העוסק בקריאת ספרות כספרות). השעמום – יכתוב יזהר – “הוא התסמונת של סוף הקשר. שעמום התלוי בפנייה של היצירה או ביכולת ההיענות של הקורא: אין שותפות, אין מענה.”

יזהר לא יכול היה לנבא את החשיבות שתיוחס בעתיד לימי צקלג. בימים שלאחר פרסום הביקורת, התעלם מהתשבחות של המבקרים האחרים והתמקד בקורצווייל, אם מפני שראה בו סמכות עליונה, אקדמית ואירופית, ואם מפני שקורצווייל נגע בפגמים שמצא הוא עצמו בספרו. הנה דברים שרשם לעצמו, ובהם שתי הנחות עיקריות: אם ניתן היה לחכות כמה שנים, היה יכול לשפר את הספר, ואם היה לו עורך כמו מקסוול פרקינס (עורכו האגדי של תומס וולף שקיצץ בספריו וקיצרם), היה הספר יוצא נשכר. בני משפחתו זוכרים היטב איך אמר וחזר ואמר שעורכו של תומס וולף הוא ש"עשה" אותו. הדברים שיזהר כותב לעצמו הם הלקאה עצמית אכזרית ומשתקת:³⁵⁷

אינני סבור שהוא טוב. אילו ניתן היה להמתין עשר שנים ולבנות אז ממה שיש היום. או אילו היה לי מקסוול של ת. וולף –

לעתים כתוב פחדני, בלי אומץ להתאכזר ולוותר: […] לא נעשה המעשה ההוא: להטיל מצוק ההר למטה את הילודים הרפים.

[…] אין סוף אפשר היה וצריך היה לאמור אחרת או מדוייק יותר. או דברים שלא נאמרו – ולזכור ולאמור. או להדגיש. או לחזור ולכתוב הכול אחרת. זה כ"כ מעט ממה שאפשר.

ולפנות דרך, לפנות דרך לעיקר, אמן! זו תעודתך לפנות דרך, לא לעשות אלא לסלק מעל דרך הראייה את המיותר, להשאיר את המדבר מאליו, את האומר ההכרחי, ואת המעוצב מכוח אמיתו וראייתו. חבל.

– – –

ולעתים: ואולי צריך לקנא בכל מי שיודע להגיד לפי תומו בשורה אחת פשוטה לאמור: –

עברו שבועות אחדים. או במקור שמונה ימים? או: הייתה שעה קשה, ולבסוף עברה. איך אומרים, פשוט, דבר כזה?

כשאני חוזר וקורא אני מוצא בכל שורה לא מה כתוב בה – אלא מה הוחטא בה. כישלונה של כל שורה. של משפט. של סימני ההפסק. כל הזמן האלטרנטיבה מתלבטת לרגלי, ומפריעה כל הליכה למישרין. חבל. איש לא ישער כמה אחרת זה צריך להיות. כמה מקרי שנשאר ככה דווקא.

[…] נועד לכישלון הוא הבא לתאר לכל פרטיו וכמוּתוֹ את הים. לעולם לא יוכל. תמיד יישאר מן הצד מבוטל ומסתכל ומחטיא, ונלעג ברקודו. כאן: או משפט־על קולע אחד רוטט כמיתר קשת שלא החטיאה את חיצה – או וויתור על המראה האופטי […]

הנה קטע מתוך ראיון עם זיסי סתוי בידיעות אחרונות, מיום 9.12.88:

סתוי: אחד המשתתפים הפעילים בפולמוס היה ברוך קורצווייל, שנקט עמדה שוללת קיצונית.

יזהר: לפני שהספר הופיע פרסמתי פרק בכתב־העת “מולד”, ועליו הגיב קורצווייל בהמון אהדה, כי הוא לא ידע מה זה יהיה. כשיצא הספר לאור, הוא אמר: קראתי הכול, ולא שווה כלום. זה כישלון שלא היה כמוהו.

סתוי: מה זה עשה לך?

יזהר: כיוון שבאותו זמן הייתי, כפי שאמרתי קודם, איש גמור, פגיע נורא, מעורער נורא, זה ירד בי פנימה ופנימה. מצאתי את עצמי אומר: הוא צודק! זה באמת לא שווה! זה לא זה! באותו זמן לא ידעתי אם אכתוב בחיי עוד משהו.

שערוריית פרס ביאליק    🔗

שנים לאחר מכן, ממרום תובנות (שהיו אינטואיטיביות בתקופת הכתיבה) וידע כללי נרחב יותר שרכש בספרות העולם, השיב יזהר לשאלות של יצחק לבני על מבנה הספר. לבני תהה על היקף הכתיבה והשווה את יזהר לפרוסט ולאחרים: “הבלוקים העצומים האלה, המשפטים הארוכים האלה, הפרטים האלה – בארץ בוודאי לא כתבו… גנסין כתב קצת, אבל קצת. ושמע, מה שקרה בעולם ושעוד לא קראת עד אז, פרוסט וכאלה… הם כתבו בלוקים פחות ארוכים משלך,” ויזהר השיב: “לא ידעתי עליהם. […] אני כתבתי באופן הכי נוח לי, שאני מרגיש שכך צריך להיות. בהרגשה בטוחה, בביטחון מלא שכך צריך לכתוב, כך להיות, ולא פקפקתי ולא שאלתי שאלות אם זה ימצא חן או לא ימצא חן. זה היה צריך למצוא חן בעיני.”³⁵⁸ לבני התפלא: “למה גם השיחות הרבות מופיעות בתוך הבלוק, לא בשורה של שיחה, של דיבור, כמו שנהוג בדרך כלל?” ויזהר ענה: “הספר כתוב כולו באבני גזית. בתוך דף נכנס אבן על חצי, בערך. או קצת יותר – לא ספרתי את השורות. אבל הרגשתי שזה עושה טוב. הרגשה של ריתמוס בכתיבה ושיש דיסציפלינה, והמשפט מתארך כמה שמתארך אבל הוא מגיע למקום שלו וזה יפה, שבתוך השיר, בתוך אורך השיר, בתוך אורך הבית – זה נכנס.” ופירש למה הכוונה בדיסציפלינה: “אתה יכול להיות מחויב למשל לצורה של סונטה. לסונטה יש חוקים. אתה יכול לכתוב משהו מפליא ביופיו, בחירות שלו, אבל יחד עם זה הוא נתון בתוך המסגרת של הסונטה. זה עשה עליי רושם ואני חשבתי שזה נכון. הפרקים שלי זה לא סונטה, זה מספר שורות אחר, ואינני יודע, לא ספרתי אותן גם ככה – יש בלוק, בבלוק הזה צריך להיכנס דבר אחד שלם – וזהו המשפט. המשפטים הם לא המשפטים שבפנים עד שאתה מגיע לנקודה, אלא משפט זה בלוק.”

ימי צקלג אינו רומן ההווה הגדול, ואינו תמונה נאמנה של “הדור השני”, וודאי שאינו רומן היסטורי. מלכתחילה סירב יזהר לעגן את הסיפור בעבר התנ"כי, הפריח במכוון את הרעיון שמדובר בצקלג ההיסטורית ולאחר מכן הפריך אותו. את המשמעות הצבאית של הקרב הזכיר בשורות ספורות, נידחות, כמעט מקריות – ומכל היתר, מכל הקשר אחר – התעלם כלא היה, אלא אם עמד בתודעתם של הגיבורים, בהווה שלהם. לא ההיסטוריה נוסח הגל, המתנהלת (תוך התקדמות ונסיגה) אל עבר עולם טוב יותר, ולא ההיסטוריה האסכטולוגית שגישרה, על פני תהום, בין התנ"ך וארץ ישראל שבה נולד – זו שרתמו בן־גוריון וחבריו למפעל הציוני – אלה לא עניינו אותו כלל.³⁵⁹

ימי צקלג גם לא היה רומן מלחמה מהנוסח שנכתב באירופה ובאמריקה במאה ה־19, או כשוך ההלם משתי מלחמות העולם במחצית השנייה של המאה ה־20. יזהר רצה לשבור את הדגם המקובל של רומן מלחמה, ולפיכך לא נכון להשוות את ימי צקלג למלחמה ושלום, למשל, המספק הן תמונות הרואיות מתוך הקרבות, הן תמונות חברה רחבות יריעה. די להשוות, לדוגמה, את תמונת מסדר היציאה לקרב המכריע במלחמה ושלום לתמונת היציאה המאולתרת והמגוחכת לצקלג.³⁶⁰ גם אם הכיר יזהר את המושגים “זרם התודעה” או “מונולוג פנימי” – שהרי הם הסתובבו בחלל התרבות – את ספריהם של ג’ויס, פרוסט, וירג’יניה וולף או לחלופין אלפרד דבלין לא הכיר, כי תרגומיהם עוד לא פורסמו אז. במשך שמונה עשרה שנה פיתח יזהר את הדוקו־פרוזה שלו, צעד אחר צעד: מ"לילה בלי יריות" דרך “בפאתי נגב”, ועד “החורשה בגבעה”, “בטרם יציאה”, ו"שיירה של חצות". בכל היצירות, הסיפור הוא יחידת זמן קצרה, רציפה, ונשמרת בה אחדות המקום, מנותקת מכל מה שאינו כאן ועכשיו. התודעה היא תודעת היחיד, ולרוב העומד מן הצד, השונה. לשיאה – ולמיצויה – הגיעה דרך זו בימי צקלג, שם החדירה היא לתודעת דמויות רבות. דרך זו הסתיימה עכשיו, ויזהר הגיע עד תחתית החבית. “ידעתי רק דבר אחד: שאני אומר את הדברים עד הסוף,” אמר יזהר לזיסי סתוי (דצמבר 1988) ופירט: “עד הסוף פירושו, שאם ארגיש שיש עוד משהו לומר, לא אוותר. גם אם זה יהיה ארוך, גם אם זה יקלקל את העלילה, גם אם זה יקלקל את האימפקט המגרה אנשים לקרוא. אני אומר עד הסוף.”

שוב לא חזר לכתוב כך.

עשרות שנים היו צריכות לחלוף עד שחוקרים ומבקרים כדן מירון, אבי מעפיל, גידי נבו ועמית עסיס החלו להראות כיצד יש לקרוא את ימי צקלג ולגלות מה יש בו. אבל אז, שלושה חודשים אחרי שהספר יצא לאור, באה הביקורת של קורצווייל וחיפשה בספר את ה"אפוס" שלא היה בו. ובעקבות ביקורתו ניחתה מהלומה נוספת – פרס ביאליק לא הוענק לימי צקלג. חוקר הספרות עוזי שביט סיכם את הפרשה באומרו: “כש”ימי צקלג" ראה אור והתקבל, בצדק, כפסגת הספרות הארצישראלית, יזהר היה אמור לקבל את פרס ביאליק ולא קיבל אותו מפני שקורצווייל התנגד. זה עורר שערורייה בסדר גודל לאומי.“³⁶¹ למעשה, בגלל המחלוקת, פרס ביאליק בקטגוריית ספרות יפה לא הוענק כלל ב־1958, לראשונה מזה 25 שנים. ד. משה טען בכתבתו במעריב,³⁶² שהוצאות הספרים דאגו להפיץ בקהל כי שלושת הספרים שיתמודד על הפרס הם ימי צקלג, סוכת שלום ליהושע בר־יוסף וסנחריב ביהודה ליוסף אריכא. הכול היו בטוחים שספרו של יזהר יזכה בפרס, ולא היא. פרופ' שמעון הלקין צדד בימי צקלג, אברהם קריב חלק עליו בכל עוז ותמך בסנחריב ביהודה, ויוחנן טברסקי לא ידע למי לתת את קולו. הלקין וקריב, חברי ועדת השופטים, אף לא באו לטקס. פרופ' דב סדן, חבר הוועדה לפרס ביאליק לחכמת ישראל, לא יכול היה לכבוש את תדהמתו: “אם “ימי צקלג” אינו הסטנדארד הראוי לקבל הפרס,” אמר לד. משה בראיון טלפוני למחרת היום, “מי יקבלו? העניין מוזר בתכלית. “ימי צקלג” הוא אחד ההישגים הבולטים ביותר בפרוזה העברית החדשה.” עוד הוסיף סדן ש”השקפת העולם הכריעה כאן את השיפוט הספרותי־אמנותי." גם המבקר ב. י. מיכלי, שהיה גם עורך מאזנים, אמר שלא הערך הספרותי־אמנותי עמד לפני השופטים כי אם הערך האידיאולוגי־חינוכי. אחד השופטים טען “כי בספר מצויים פסוקים נגד שמייא. מה אומר לך? לא בכל שנה מופיע ספר כ”ימי צקלג". פאנאטיות דתית ונימוקים חינוכיים מפוקפקים קלקלו את השורה. זהו עלבון לסופר ולספרות. היש מי שיאמר כי ס. יזהר נופל משאר חתנים של פרס ביאליק?" ברוך קרוא, חבר ועד אגודת הסופרים, סופר ומבקר (ומתרגם) ותיק אמר שהיה מעניק את הפרס לימי צקלג, שהוא “הרומאן הטוב ביותר של השנה – ולא רק של השנה.” גם ד"ר שלמה שפאן קבע שמדובר במשגה גדול: “”ימי צקלג" הוא הספר החשוב ביותר של זמננו. זוהי יצירה גדולה, כנה, אמנותית ממדרגה חשובה ביותר – וראה מה עשו לה… כששמעתי את חוות דעתה של הוועדה, סבור הייתי כי הספר לא הוגש כלל – והנה מספרים כי אכן הוגש. אם כך הוא – הרי היה בהכרעת הוועדה משום שיקול־דעת מוטעה." פרופ' הלקין הכריז באוזני ש. שבא, סופר דבר, שלא ישמש עוד שופט.³⁶³

בדבר מ־11 בינואר 1959 הכריזה הכותרת: “פרשת פרס ביאליק – בסימפוזיון”. וכותרת המשנה אמרה: “מיכלי: ס. יזהר חתן הפרס דה־פקטו”. בסימפוזיון השתתף אחד השופטים, שהכריז, נוסח קורצווייל: “אתן לכם פרס אם תצליחו לגמור לקרוא את הספר כולו ולו במשך שנים.” הוא אמנם שיבח את לשון הספר, וציין כי מבחינת הלשון הוא “הישג גדול”, ואולם הוסיף כי מבנה הספר לקוי, ו"במקום יצירה אמנותית נתן לנו ס. יזהר פרוטוקול." שלושה יצאו להגנת הספר בסימפוזיון זה: עורך מאזנים ב. י. מיכלי, שטען שאם הספר לא זכה בפרס בשל היותו קודר ופסימי, כי אז “גם ביאליק עצמו לא היה יכול לזכות בפרס ביאליק בשל שירי הייאוש והזעם שלו.” שלמה שפאן אמר כי “נעשה כאן עוול לספרות העברית ולספר, שהוא הספר של הדור.” דן מירון, מנחה הערב, אמר כי “הטענה ש”ימי צקלג" הוא ספר לא־איכפתי וניהיליסטי אינה אלא לזות־שפתיים, וכל פרשת פרס ביאליק לספרות יפה הפכה השנה לפארסה."

א. קריב הצדיק את עמדתו ברשימה בדבר מ־26.12.1958: “קריאת הספר “ימי צקלג” היא עבודה מייגעת, הנמשכת בהכרח שבועות ואפילו חודשים. בסופו של דבר מתעוררת אצל הקורא השאלה: האם כדאי היה כל הטורח הזה? דבר זה כשלעצמו הוא פגם גדול בספר בלטריסטי, שאחד מתפקידיו הוא ליהנות את הקורא ולא לענותו, וספק אם קוראים רבים יגיעו לסופו של הספר.” קריב יצא להגנת הבחורים הלוחמים: אלפי בחורים קנו לנו את הניצחון בחייהם הצעירים, ויזהר אינו מתאר אותם נכוחה בספרו. גם טברסקי טען לטובת הבחורים: “אם ניקח מצד אחד את “גווילי אש” ומצד שני את דמות הנוער כפי שהיא מתוארת ב”ימי צקלג" – אני חושב שהאמת היא באמצע."

אפילו בן־גוריון מתח ביקורת על יחסו של יזהר ללוחמים. לימים חילצה ביקורתו מיזהר הסבר על “עיוורונו” של הזקן לספרות יפה:

התברר לי, לאט לאט, עיוורונו של בן־גוריון או חירשותו לספרות. “ספרות יפה” לא אמרה לו שום דבר. […] מבין הסופרים והמשוררים, שדיבר עליהם, כגון ביאליק או אלתרמן, הדגיש תמיד את האידאולוגיה ואת הרטוריקה המגייסת שלהם […] כשיצא ספרי ימי צקלג […] הוא קרא מרצונו את הספר. ויום אחד, בכנסת, שלח אלי פתק: “הגעתי עד עמוד מאה שבעים ומשהו” (הייתה אז תחרות מי הצליח לקרוא יותר…). […] “אבל אני רוצה להגיד לך”. כתב שם, “כי החיילים שבמציאות יותר יפים מאלה שאתה מתאר אותם…” (ואני יודע שהוא האמין בזה בכל לבו […] ההערצה שלו, […] אל הנוער לא ידעה גבול. אולי מפני שרבים כל־כך מתו צעירים והוא היה זה ששלחם לקרב?…)³⁶⁴

ב־1959 הוענק ליזהר פרס ניחומים, פרס ברנר. הוא לא ניחם אותו כלל. תחילה סירב לקבל את הפרס, ורק לאחר מאמצי שכנוע ניאות לבסוף לקבל אותו. טקס החלוקה בבית סוקולוב בתל־אביב נדחה עד שהחתן הסכים, ובטקס הרעיפו עליו מחמאות.³⁶⁵ עזריאל אוכמני, אחד משלושת שופטי הפרס, אמר שספר הזוכה בפרס ברנר חייב להיות לא רק מצוין, אלא בעל אותו “משהו” שברנר הגדירו במשפט “אַל מנוחה ואַל הונאה עצמית,” ספר מציק, מדריך מנוחה, ספר המכריח לבחון אמתות ועומד קרוב אצל האדם, מצוקתו, סבלו ותקוותיו. שני חברי ועדת השופטים האחרים, א. ברוידס, וש. פנואלי, ציינו שהספר הוא מפעל ספרותי חשוב: “ירושה גדולה קיבל ס. יזהר מגנסין ומברנר, והוא יחידי עושה בה ומרחיב גבולותיה.” הם שיבחו את לשונו של הספר אשר “פתח את כל שעריה של הלשון העברית […].” יזהר, פגוע וקודר, הסתפק בנאום קצרצר: “אחטא לאמת אם אומר, כי ערב זה לרצון לי. אני רואה בקהל אנשים מחייכים, אנשים שבאו לנוד לי.” הוא רמז לפרס ביאליק ואמר: “הדברים נסתבכו, ואף כי יש לי לא מעט לומר על עניינים אלה, נדמה לי כי המסקנה היא שעלי לשתוק, ואקיים מסקנה זו ואין לי אלא להודות לכולכם.”

את הבשורה על אי מתן פרס ביאליק שמע יזהר בנכר. נעמי כתבה לו לאנגליה ב־21.12.58: “הבוקר הביא העיתון את הידיעה שוועדת הפרס לא הגיעה לעמק השווה, ע”כ החליטו שלא להעניק פרס לספרות יפה השנה, פרס ביאליק לא יינתן השנה אם כן לאיש. אודה ולא אבוש, לא ישנתי הלילה, בשש כבר הייתי ערה לקרוא את העיתון, ואני שמחה שלא היית כאן שמא הייתה עצבנותי דבקה גם בך. ייקח האופל את טברסקי, קריב והלקין, על שמוחם סתום כל כך. אני בטוחה שימי צקלג יזכה לפרסים חשובים הרבה יותר ואנשים חשובים מהם יעריכו את הספר כערכו." יזהר קיבל את המכתב הזה במאוחר. הוא שוב נסע לסמינר בטירינגהאם־הול, הנערך תמיד בתקופת חג המולד (כרגיל נסע דרך פריס, ביקר אצל אביגדור אריכא, וסייר איתו בלובר), ומשם עבר להמשך הסמינר בהולנד. מצב רוחו ביציאה מן הארץ היה קשה. הוא היה שרוי בחרדה, ובנוסף לפחד משתק מהזקנה קפצה עליו אימת פצצת האטום. הוא כתב לנעמי, כתב כל הזמן, מן ההמראה ולאורך כל הטיסה: “אל תהיי עצובה מוצ’קלה. השאירי את כל העצבים לי. אני יש לי מחסן ענק לעצב, גם שלך ושל כולם בו. היי את הטובה, חביבה שלי. אני חנוק עצבות – ואת מקור הנחמה.”

יום לאחר מכן, נעמי כותבת לו שכולם עדיין מדברים על השערורייה:

פרט לאווירון המצרי, הארבה, הבצורת, שר הפיתוח וכו' עוסקים היום הכול בפרס ביאליק. אחרי הצהרים נסעתי עם רמה, דרך תל־אביב, למסיבה של דוד יוסף. משרד החקלאות, שכנים וידידים, וחבריו של רענן, ורענן בחליפה מהודרת עם עניבה בהירה (כנראה שכך לובשים עכשיו, וקום וקנה לך עניבה בהירה ואל תלך באדומה, טוב?) […] ועוד ועוד אנשים ומשה שרת שנפל על צווארי, ושאל אותי “איך קיבלת את השערורייה,” והוסיף שהוא “אכל את לבו” כבר שני ימים תמימים. כל היתר אמרו פשוט שועדת השופטים הם אידיוטים, ואני שמחה שלא היית כאן.

בין התרחשות אחת לחברתה, היא כותבת לו (20.12.1958) שנסעה לירושלים לסיים את “עניין” המצבה של אביה. “אם אלך שם פעם לראות את הקבר אינני יודעת. אין לי מה לומר לו. בשפך מקרי של תאי זכרות נוצרתי במקרה לפני כך וכך שנים, מה שהוריש לי היה מקרי בלבד, כל מאמצים לא השקיע בחייו בשבילי, ומה שנבע מישותו היה רע ומאיים, אכול שנאה ומרירות; מה יש לי לומר לו? אין בעיני דמעה ובלבי קול, בשבילו. גם הזיכרונות המרים פג תוקפם ואין להם כוח עוד; ואעפ”כ, אם תלך אתי, אלך שמה יום אחד. פשוט כדי להיווכח שאמנם הקימו את המצבה."³⁶⁶

ב־23.12 כתבה לו שמשה שרת צלצל בצהריים [… שאקנה “מעריב”] “כי “כל העיתון” מוקדש לך. עשיתי כדבריו, והרי לפניך הקטע החשוב ביותר שלו. חוששני שהמרקחה סביב ימי־צקלג רק התחילה.”³⁶⁷ והיא מוסיפה: “עם עובד שלח 1300 לירות.” משה שרת אמר לה בטלפון “חבל על 1000 לירות [של הפרס], ודאי היית יודעת מה לעשות בהן” – וכשהמהמתי הוסיף “אין דבר, ספר זה עוד יזכה לפרסים חשובים מזה.”

ב־24.12.58 הגיב יזהר לראשונה על חדשות הפרס:

ראיתי גם עיתון מיום א' – ובו קראתי כי פרס ביאליק לא חולק כי לא נמצא ספר ראוי לכך. יבושם לשופטים. אני יודע כי זה פגע בך – אך משכי כתף. מילא. אפשר מאוד, לדעתי, שהספר אינו ראוי לכל הערכה – אלא שהשופטים הללו, הפעם, את עצמם שפטו. הם ונימוקיהם. ועיקר טענותיהם אני מניח – “חינוכיים”. האמנם כה צריך להתפעל? למעשה, צפוי היה מראש.

ב־28.12.58 היא כותבת בהרבה אהבה:

אם יש משהו שבשלו ובגללו כדאי להלך על פני הארץ, […] הרי זוהי השותפות שלנו, […] אני מתגעגעת וחסרה אותך, את קולך ואת ידיך, ואת המוצ’קלה בבוקר ובערב, ואין לי עוד סבלנות שיעברו הימים המפרידים.

ואעפ"כ היה טוב שנסעת ולא היית נוכח כאן בשבוע אחרון זה, שעבר כולו בסימן “ימי צקלג”, מעל במות ומעל דפי כל העיתונים. עתה פצחו כולם רנה על גודלו של הספר, על שלא נכתב כמוהו בדורנו, על החרפה של ועדת השופטים. הלקין המסכן מהלך וידיו על ראשו, ויתפטר מן הועדה שכן הוא היה “בעד”, והיתר, כולם, לרבות שרים וסופרים, מכריזים על חוות דעתם, כולם בעד הספר, כולם על גדולתו כולם בשבחו, בקול ענות גבורה. […] משה ברסלבסקי צלצל שארבעת הסיפורים הופיעו והיום נקבל ספרים. הוא מתפעל מיפי הספר.

עוד באותו יום החישה מכתב נוסף:

אני דואגת לך כל כך, מבוהלת ממש בשל עצביך המתוחים, ורק בגללם שמחתי שלא היית כאן, אם כי, אילו ראית את כל עיתוני יום שישי (שמרתי את כולם) ואת דבריו של זיאמה באחד הכינוסים ש"ימי צקלג הוא פרס למדינה," ייתכן שהיית נהנה, אם כי מי יודע דרכם של רגשות במבוך שלך, ומה ואיך מעצבן אותך ומה מרגיע אותך. רק אחת ברור לי, שאני רוצה להיות על ידך ולהביט בפניך כל היום, ולהיות יכולה לגעת בך בכל רגע שארצה. לעצביך המתוחים אחפש מרפא פיסי, והפעם לא אניח עוד לברוך [ד"ר ברוך פדה, הרופא], וקבל אקבל ממנו את מה שהבטיח זמן רב כל־כך [כדורי הרגעה].

הוא מותש. מרצה שלוש פעמים ביום, בוקר צהריים וערב, דש בנושאים שהסימפוזיונים של שנות החמישים מלאים אותם: “מי הוא יהודי” ו"האם עוד אידיאליזם בארץ?"

היא כותבת לו על תגובתה של רֶמה (אלמנתו של יחיעם ששמרה על קשר אמיץ עם יזהר) המסכמת את העניין כך: “כל העניין (הפרס וכו') לטובה. עכשיו יקראו את הספר ביתר עיון – וזה לטובת יזהר, יקנו אותו – לטובת נעמי.” ומוסיפה: “נתן שחם מסר לי שאני כבר יכולה לבנות קומה שנייה.” צריך לציין שבתקופה זו, ובעזרת התשלום מהוצאת עם עובד, נעשתה הרחבה של הבית במוסקוביץ' 14, ועל המלאכה ניצח האדריכל יצחק ישר, בעלה החדש של רמה. נוספו שני חדרים, אחד נהיה סוף סוף לחדר העבודה של יזהר, והשני לחדר הבכור, ישראל, עד שהתגייס לצבא. נוספה מרפסת גדולה מתחת לעץ הפונציאנה, וחדר האוכל הקטן הורחב וזכה לחלון צרפתי. גם המטבח השתכלל, ונעמי יכלה לממש חלום ישן ולארח בסטייל את אורחיה.

ב־28.12.58 כתבה לו נעמי המודאגת שלא ייסע בשום פנים למנצ’סטר, להמשך הרצאות, ותחת זאת ייסע למילאנו, אל שמעיה, שכבר כיהן שם כקונסול ראשון של ישראל. הוא נשמע לה, והגיב על חדשות הפרס במכתב – “אדם שנגמר, ואחֵר שעוד איננו” (30.12.58):

עד כאן […] ומכאן – עצבות: אחת הסיבות, את יודעת, שנעתרתי לנסוע, כדי ליצור מרחק מה, ולהביט אל הדברים ואל ההתרחשויות שחלו בי, ממרחק מה, מזווית אחרת, בלא לחץ, אם אפשר, בלא עצבים גרויים, שכן הגעתי, חוששני, עד מבוי סתום, שאין דרך ממנו. הרבה מאותה חדוות חיים ראשונית, תמימה, סקרנית, נלהבת – שהיא אחת ממסיבות אושרו של אדם – נדלחה בי, אם לא דעכה כליל. אל תראי בדברי מליצה […] שאינני עוד מה שהייתי פעם. […] ההוא – מכל מקום דעך. קרה משהו. וזה שנותר – סתום במנהרה חשכה. אל תקראי דברי אלה בחרדה. נחנקתי בזה כל השנה. הייתי מוכן להאמין כי אין זה אלא מחלת־לב, או אח"כ עניין־ביש אחר בקיבה. […] אבל כנראה אין זה עניין פיסי. זה אדם שנגמר, ואחר שעוד איננו. וכמו שהבצלים הטמונים באדמה עובר זמן, ומגיעה העונה, והם מעלים ירק וצמיחה מעל קברם, כך, אפשר, עוד תגיע גם לי שעת ההתעוררות מחדש. אינני יודע איך. אין דבר שיכול לעזור או להחיש. מכאן אני רואה את זה. אין כאן מרגעה, ולא ניחומים. צר לי אם אני מעציב אותך. אבל הלוא עינייך בראשך, ואת ראית אותי. אני יושב כעת על המיטה בחדר הקטן בסמינר, בחוץ גשם מקשקש בחלון ובמרזבים, את אינך במיטה השנייה, ואני מסיח איתך, בשקט עמוק, [ונכרי??], דמעות מטופשות נושרות מעיני, אבל אני רואה ברור. אין לך להצטער. אפשר ועוד אצא מזה. אולי חבל שאשלח לך מלים אלה, אבל את חציי הטוב והמיטיב, האור שבי. קראי כל זה בפשטות, כסיפור על דברים שהיו, וחייכי אלי. אני אוהב את חיוכך. וראי, בעצם הדבר שאני כותב לך כל זה – אות לאופטימיות. הלוא את יודעת שאני יודע גם לשתוק. ובואי לא נדבר עוד בכך.

מצאתי כאן עיתון מיום רביעי שעבר. מסופר על תרעומת על שופטי פרס ביאליק. למה התרעומת המטופשת. אנו חיים בעולם ז’דאנובי, צר אופק, צר לב ופחדן. ידעתי שנימוקים “חינוכיים לאומיים” בשורש חוות דעתם. שופטים מגוחכים, סקנדל מגוחך, וחבל מכל שהיית נרגשת לקראת ומתאכזבת לאח"כ.

ב־31.12.58 סיכם את השנה בסטקטו, שלא כדרכו, במכתב נוסף לנעמי: “הולכת אל קִצה שנה זו. שנה איומה בחיי. בואי נתפלל כי כל אשר יבוא [?] יהיה שונה מזה שהיה. חייב להשתנות. כל מערכת חיי צריכה להיערך אחרת, מערכת חיינו. אינני יודע איך. עלינו להיות פנויים יותר ויותר אל אשר אוהבים ורוצים. […] לחיות נכון. שיהיה לנו כוח למפנה, להתחדש. שנדע.” ולמחרת כתב מהולנד: “כן הגיעו מן הארץ חבילות העיתונים מיום שישי ומיום ראשון האחרונים, וראיתי איך הכול לועסים את הפרס את מפריסיו ואת מופרסו, הלועג לכל זה: צפרדעי הביצה. הסנגורים כמו הקטגורים. יאריך השם ימיהם.”

נעמי חיפשה מיד פתרונות מעשיים (3.1.59): “אם לימוד, או עבודת כפיים […]; אתה צריך להופיע פחות, להרצות פחות, להטלטל פחות, אולי אפילו לעזוב את הכנסת – נראה כשתבוא. את כל כוח האופטימיות שלי, את כל האהבה והידידות […] אתן מלוא חופניים, לפיצוץ המבוי הסתום ופתיחת הדרך החדשה.”

ויזהר – שלא קיבל את כל שפע המכתבים שנעמי כתבה, יום יום, השיב, כאילו קרא את דבריה: “אינני אוהב את שבתי בכנסת. אינני יודע מה אעשה אם לא בכנסת. אני מתעב את העסקנות, את הריצה להרצות, את השולחים השולחים אותי לכאן ולכאן ואת המבקש “כל מה שתרצה וכמה שתרצה” וכו'. וגם זה לא ברור לי כלל מה התחליף. מסתמא אהיה נגרר בזרם, כרגיל. בזרם לא לי, אלא אם כן… לא שאני חושש שלא אמצא עבודה, אלא שקצר רוח אני לכל מה שכרוך בזה.”

עם זאת, לא היו לו כוונות להניח לנעמי לנהל את חייו מעתה ואילך (4.1.59): “אל תעשי לך תכניות חביבלה מה תעשי בי כדי להיטיב עמי…”

משבר    🔗

“איש גמור,” הגדיר יזהר את מצבו אחרי קורצווייל; סופר שאינו יודע אם יכתוב עוד משהו בחייו.

בשיחה שלי עם זאב, צעיר בניו של יזהר, הוא סיפר רק כי הזיכרון הקדום שנחרת במוחו הוא של אביו הפוסע הלוך ושוב בבית, ידיו שלובות מאחורי גבו, שותק, יום ולילה. אבא שכאילו שם, אבל איננו.³⁶⁸ בראיונות שנתן אחרי שנים לזיסי סתוי וליצחק לבני אמר יזהר שעם סיום כתיבת ימי צקלג, ואחרי פרסום הביקורת של קורצווייל, הוא היה ממוטט, גמור, מדוכא עד עפר. אפילו ציין שפנה לעזרה רפואית וקיבל תרופות. בראיון עם יצחק לבני (2000) הגדיר יזהר את אותו מצב כ"דיכאון לאחר לידה, שנמשך שנים רבות."

דיכאון, יאמרו המומחים, הוא בדרך כלל לא רק מצב רוח ירוד ומדוכא, לא רק הפרעות שינה, שיזהר אכן סבל מהן, אלא גם איבוד עניין בפעילות כלשהי, שינוי תיאבון ומשקל, לאות, תשישות, תחושות שליליות, ירידה בריכוז, מחשבות על מוות.³⁶⁹ מכל אלה ניתן להצביע בבירור רק על האחרון: יזהר היה אחוז אימה, אימה ממשית, מהסכנה הגרעינית. הוא היה בטוח (כך כתב לנעמי שנה לאחר מכן, ב־3 באוגוסט 1959) במותו הקרב: “ובכל ישותי, עד שורשי הווייתי, כי ימי ספורים ולא אאריך לחיות.” בכל הנוגע לתפקוד לא ניכרו בו תשישות או ירידה. להיפך. הוא היה שקוע בפעילות קדחתנית, תזזיתית, לעומתית, וכפי שנראה – מוחצנת. רק החלק העיקרי והעמוק בחייו – החלק שהיה אחראי לכתיבה הספרותית – הלך ונאחז שיתוק.

סקירה של עיסוקיו הפומביים בשנתיים שלאחר סיום הכתיבה של צקלג משקפת פעילות ענפה בכתיבה פובליציסטית, ביצירה ספרותית (אמנם לילדים ולנוער), בנאומים, הרצאות פומביות, פעילות מפלגתית. הופעותיו גירו וגררו תגובות, לעתים קרובות גם שערוריות. הוא היה מריר וביקורתי מאוד. הוא קומם עליו את הדור המבוגר, גם במפלגה וגם בקרב הסופרים, אבל גם בצעירים שלח ידו. בדבריו בכנסת במארס 1958 מתח ביקורת על תכנית הלימודים בבית הספר התיכון העיוני והעליב את שר החינוך והתרבות, זיאמה ארן: “התופת של דנטה הוא כהופעה במועדון־לילה בהשוואה לדבריו של ח”כ י. סמילנסקי על החינוך התיכוני העיוני בארץ," אמר ארן (דבר, 28 במארס 1958).³⁷⁰ בנאום “הספרות כראי הדור” בוועידת הסופרים באפריל 1958 (ובעקבותיו בראיון עם רפאל בשן ממעריב) הרגיז את סופרי הדור השני (מי שייקראו לימים “דור בארץ”): “איככה הפסידו דגלים רבים צבעם הלוהט, הפגיו קריאתם המעוררת, פנה הודם, פנה זיוום, ואין בהם עוד לעתים אלא אך בלויי שרידים של רעיון שנתרוקן קודם זמנו, ועוד חורבה בעולם.” הספרות של בני הדור הזה, “דור שאינו יודע עם,” שגדל בצל הזוועות והמלחמות, מבטאת את קולה של האימה: “האופייני לדור הזה היא התבוננות מקרוב בפורענות. […] ואל תתפלאו אפוא, אם תמצאו בשדה הספרות הצעירה צמחים לא מעט ששורשיהם אינם אלא מתפשטים לרוחב מאין להם שהו ודעת להעמיק תחתיהם. רצפת סלע בינינו ובין מה שקדם לעליית אבא.” לדור הקודם הספיקו “שלילת הגולה וחיוב הציונות”, אבל הדור שנולד כאן סובל מבעיות מיוחדות, בעיות של דור שני. הצמיחה על קרקע דקה מתחילה לתת אותותיה, טען יזהר, כאילו הפנים בינתיים את ביקורתו של קורצווייל. “גרד טפח – וצחיח סלע. ויותר ויותר מתחילים לחוש בדבר.” הוא קומם עליו את אנשי הספרות מכל הדורות כשהכריז שהקמת המדינה ביססה את היישוב הוותיק על חשבון העולים החדשים, ואלה “ברובם הם עודם אילמים אלינו ואנחנו ברובני חרשים אליהם.”³⁷¹ מעריב מ־8 באפריל 1958 פרסם תצלום של סופרים קמים ממקומם בזעם, לשמע דבריו, צועקים ומנופפים ידיים. ביניהם בלטו א. קריב וי.טברסקי (שעתידים לשמש, חודשים מעטים לאחר מכן, כשופטי פרס ביאליק ויתנגדו למתן הפרס ליזהר). כאילו לא די בכך, בנובמבר 1958 הרצה יזהר בכנס מפקחים באילת על “ספרות בעולם מזועזע.” הוא דיבר שם על מגמות ניהיליסטיות בספרות המודרנית, המשקפות עולם מעורער. כמשקל נגד לאזכורי סופרים בעלי שם אצל קורצווייל, יזהר הזכיר סופרים ומחזאים צעירים בעולם, שכתיבתם מבטלת מסורות של תמול שלשום: אוסבורן, בקט, יונסקו. כשדיבר על ספרות מודרנית זו בארץ ובעולם, נדמה שהוא מלמד זכות על ימי צקלג “נטול האפיקה”:

לפיכך ויתרה הספרות על כמה סימנים שהיו מסימני היכרה, אך זה תמול־שלשום. כך ויתרה על העלילה שהייתה יסוד מוסד לכל סיפור. כשם שבמוסיקה ויתרו על המלודיה ובציור על הנושא הצורני, הספרותי […]. […] כל אלה […] הם ערכים של תמול־שלשום. וגם אם יכאב הלב על שחלף העולם הטוב הקודם – חלוף חלף. (אלא שצריכים לחלוף עשרות שנים עד שלומדים הבריות את שפת היום הזה, שבספרות).

יזהר ציטט בין היתר שורות משל משוררים ישראלים צעירים ומהפכנים. דיבר על יהודה עמיחי, על נתן זך ועל טוביה ריבנר. על נתן זך הרחיב את הדיבור, וציטט מספרו שירים ראשונים: “אני, לעצמי אני שר/ ראיתי עלה נופל אתמול./ אדם עני מכל בכל כל./ רוח גוררת עשב וחול./ אני, לעצמי אני שר.” אבל גם כשביקש להחמיא הצליח להעליב. את זך הרגיז יזהר כשטען שהוא, זך, יודע “במלים האפורות ביותר, במלים של עיתון, במלים אוטובוסיות, לאמור שיר”, וזך הגיב על “המלים האוטובוסיות” במורח רוח.³⁷² נאום “הספרות בעולם מזועזע” עורר עניין כה רב, עד כי קול ישראל בחר לשדר אותו בשבת בבוקר, שעה של האזנת שיא ברדיו, בדצמבר 1958.³⁷³ גם בן־גוריון האזין לו, ככל עם ישראל, והתיישב להשיב ליזהר. במכתב פרטי מ־27 בינואר, שלא היה אמור להתפרסם בשום “תקשורת”, ניסה בן־גוריון האופטימי להראות שהמצב כלל אינו נורא: “ודאי שאין להתעלם מהזעזועים שבעולם. ועל “זעזוע” גדול ומחריד אחד אני מוכן להודות מראש: פחד מלחמה אטומית הנושאת בחובה חורבן האנושיות. יתכן שהסכנה מוגזמת – אבל היא קיימת. אולם בדבריך אתה כמעט לא נוגע בפחד זה, והעולם המזועזע כפי שהוא נראה לך, או כפי שהוא משתקף לעיניך בספרות ובעתונות (הוי, עתונות קלוקלת!) הוא עולם שנתרוקן מאמונתו, מאמתו, מיעדו, מכסופיו, משליחותו, מערכיו, מחזונו. איני מקבל הכללה והגדרה זו. ואם הספרים והשירים שאתה קראת משקפים ככה את האדם של זמננו – שיקופם הוא נלוז, מעוקם, חד־צדדי ומטעה.” בן־גוריון היה בטוח שהוא מכיר את העולם כפי שהוא, ולא השגיח בכך שממכתבו עולה כי הוא מכיר עולם שמלפני דור או שניים, ובפרט – עולם שמלפני מלחמות העולם. יזהר השיב בנימוס, וב־18 בפברואר 1959 התקבלה עוד איגרת חביבה מבן־גוריון. אי אפשר שלא להתפעל מערנות הוויכוח של האיש הנתון בדיכאון (ומהחיבה בינו ובין המנהיג).

ספרים נוספים של יזהר ראו אור: ד"ר משה שפיצר מירושלים, המו"ל של הוצאת “תרשיש” האנינה, הסכים להוציא לאור את הקובץ ברגליים יחפות, ששה סיפורים לבני הנעורים. נכללו בו הסיפורים “אברמוביץ' הזקן”, “הנשכח”, “ציידי העזבוֹק”, “דהרות אבירים”, “טרזינות” ו"הצניחה מן הצמרת". הספר יצא לשוק באפריל 1959. הוא לא נמכר ולא יימכר. באותו חודש גם התבקש יזהר לנסח את “נזכור אחים”, המשמש עד היום באתרי זיכרון לחללי צה"ל ובימי זיכרון.

במאי 1959 העביר יזהר שיעור בספרות למדעני מכון ויצמן, וחדר־האוכל בבניין “סאן מרטין” הפך למשך ערב אחד לכיתת לימוד מלאה מפה לפה במדענים. יזהר היה חדור יראת כבוד לעומדים על הגבול בין הידוע ללא־ידוע, המשקיפים על העולם מבעד מיקרוסקופים ומכונות רנטגן, ומבטאים אותו בנוסחאות מתמטיות. הוא בחר להקדיש את הערב לקריאה ב"הנרות" – סיפורו של ש"י עגנון, מתוך ספר המעשים. אולי חשב שבחירה כזו תפתיע את אלו מהם שציפו לסוג של “תמיד אנחנו” מפיו של בן “דור הפלמ”ח" (שיוך שהוא כפר בו ואשר הצליח תמיד להכעיס אותו). עגנון עוד לא היה אז במעמד קנוני כפי שנהיה לאחר זכייתו בפרס נובל, ורבים מבני אותו דור מיאנו בכלל לקרוא בו בגלל “שפתו המיושנת” ונושאיו “הגלותיים”. סביר שרצה להציג ולנסח קריאה הכופרת בפרשנותו של קורצווייל – הכהן העליון, הדורסני, של פרשנות עגנון באותם ימים.³⁷⁴ סיפורו הקצר של עגנון המחיש, בעיניו, את תחושתו “של האדם הנמלט, של הנאחז בבלימה, של החסר שום ערך מוצק תחת רגליו, נטול שום עתיד מסוים לפניו, שעומד על גשר שאינו מוליך לשום מקום, וגם גשר אחרון זה מזדעזע תחת רגליו.”³⁷⁵ וכפי שהתבטא בחגיגה בבית עגנון, “בימי סבא עוד הייתה שלמות, הייתה טבעית, הייתה אמיתית, הייתה סגורה במעגלה או בריבועה, כרצונכם, והנה היא היום שונה ומשונה לחלוטין.”

כתמיד, ברגע שיזהר התייצב בפני הקהל השתררה באולם דממה עמוקה. “סוף סוף לקחתי לי זמן לילך אצל הים,” פתח בקריאה. "כל ששת ימי המעשה טרוד הייתי ולא הספקתי לרחוץ, ערב שבת אחר חצות פניתי עצמי מכל עסקי ונטלתי עמי כלי לבן והלכתי לרחוץ – " יזהר קרא ופירש, מוליך את שומעיו המוקסמים ממר חיים אפרופו שכרסו עגולה או אולי מרובעת (ושהמספר נתן את עיניו בבתו), אל הבית שבו מכרו ספרים הכתובים שומרונית, ובהם דברים שהוא עצמו רצה לכתוב ולא כתב. שם פגשו בזקֵנו, שעצבות שלא מן העולם הזה שכנה עליו, והגיעו אתו לחוף הים, שבו היו כל המקומות תפוסים, והוא עמד שם לבוש בין ערומים. ולבסוף עלו אתו אל הגשר שנזדעזע והחל מרטט.

לפעילות הקדחתנית של יזהר היו תוצאות: הוא התפרסם כנואם מעולה וכ"ילד רע", והיה מבוקש ומחוזר. חשובות מזה היו התוצאות של השיעור בספרות במכון ויצמן: בטווח הארוך הבשילה משיעור זה עבודת הדוקטור של יזהר, שבמרכזה השוואה בין סוגים שונים של קריאה ב"הנרות" (והוקעת קריאתו של קורצווייל). בטווח הקצר התהדק הקשר בינו ובין מדענים מרכזיים במכון ויצמן, קשר שהביא להצעות שהעלה בכנסת בעניין מידוע המדינה ותקצוב המחקר המדעי. יתר על כן, ההצעות ל"מידוע המדינה" יתפתחו מאוחר יותר לכדי כתיבת פרק המדע במצע של רפ"י לכנסת השישית.³⁷⁶

באותו חודש גם קיבל יזהר בן ה־43 את הפרס האולטימטיבי.

1959 פרס ישראל לספרות יפה    🔗

לקראת יום העצמאות תשי"ט־1959 התבשר יזהר שהוא אחד מזוכי פרס ישראל לספרות יפה. די ברור שהפרס הוענק לו כדי לנחמו על פרשת פרס ביאליק, שכן הוא ניתן לו בפירוש בעד ימי צקלג. שר החינוך באותה שנה היה זלמן ארן, והשופטים היו דב סדן (יו"ר), ב.י. מיכלי ושלמה שפאן, אותם אלה שמחו חודשים ספורים לפני כן על אי מתן פרס ביאליק ליזהר. דבר מיום 14.5.59 מוסר את נימוקי השופטים בסגנונו הנפתל והנמלץ של היו"ר.

אבל באותה שנה זכה עוד סופר בפרס ישראל לספרות יפה, מחבר אלמוני בשם העט י. גולה, על הפואמה “משא גוג”, שראתה אור במאזנים ימים ספורים קודם לכן, עם הקדמה מאת רחל ינאית בן־צבי ודברי הערכה מאת שלמה גרודזנסקי. ומתברר שי. גולה הוא עזרא פליישר, שנולד בטרנסילבניה ב־1928, והיה פעיל בתנועת הנוער הציונית בני עקיבא ברומניה. פליישר בן ה־25 נאסר על פעילותו זו בידי השלטון הקומוניסטי, ואת הפואמה המנבאת את קץ המשטר הקומוניסטי חיבר בכלא. לאחר שחרורו שיחזר אותה בעזרת הזיכרון הפנומנאלי שלו, וכתב־היד הוברח ארצה.³⁷⁷ בנסיבות אלה, חלק גדול מתשומת הלב הציבורית הקשורה בפרס הוקדש לפליישר.

באותו שבוע כתב דוד לזאר במעריב רשימה בשם “ס. יזהר, העוול תוקן”, והוא פתח בדבר שבח ל"משא גוג" דווקא. רק בסוף הרשימה הוסיף לזאר: “בסיפוק רב קיבלנו גם את הכתרתו של ס. יזהר בפרס ישראל. גם בחירה זו מעידה על חריגה מן השיגרה, שכן סופר צעיר טרם זכה בפרס מרכזי זה. עם זאת תוקן המעוות והעוול שנגרם בידי שני שופטי פרס ביאליק – אשר לא הרגישו באיזו מידה הם פוסלים את עצמם בשעה שניסו ל”פסול" את יצירתו הגדולה של ס. יזהר “ימי צקלג”."

בנאומו בטקס נדמָה כאילו יזהר מגיב שוב על עלבון פרס ביאליק. “יש ספרים שנולדו ויצאו לאור העולם במזל שלום ותום,” פתח. “ויש ספרים שנולדו ויצאו לאור עולם במזל נפתולים: המחבר נפתל עם חיבורו, קוראיו נפתלים עמהם, ואפילו פרסיו נפתלים להם.” על ימי צקלג אמר “כי מעולם לא התיימר ולא עלתה על לבו להיות כמין כל־בו מפורט לשימוש המבקשים פתרונות לשאלות הדור, ולא כמין אספקלריה מלוטשת למעשים שהיו ולעלילות גדולות, ולא כמין פנס להאיר עיני תועים ונבוכים; כשם שלא עלתה כלל על לבו להיות כמין הגדת מלחמת השחרור, או מאמר עדות לקלסתר פני הנוער אז ועתה – אלא, הריהו, כמדומה, קודם כול: סיפור.”

וסיפור, אמר, כמו שיחזור ויאמר בווריאציות שונות בעתיד, אמנם מתחיל בחומר, כדי לצור ממנו צורות, אבל זו רק נקודת התחלה: “סיפור, אשר כאילן יוצאים שורשיו מקרקע של ממש, מעשים שאמנם נתרחשו בעובדה, בכך לכך בחודש, בשנה זו וזו, על גבי גבעת אחת מדוקדקת לפרטיה – אך כאותו אילן השואף […] לצמוח ככל יכולתו אל תוך אותה ספירה, אשר בה, לבסוף, עשויים סיפורים לנשום ולפרוח, אם אמנם כוח פריחה בהם.” וכמסביר את אורך הסיפור בקוצר ידן של המלים, הוסיף: “ותכופות ירדפו דפים רבים ושלמים למצוא סוד אותה אמירה פשוטה ושלמה, שגם קור עכביש דק אחד, תלוי לפי תומו בחלל ומתנצנץ בשמש, יודע לשיר בצמצום גואל ומתוך שתיקה מלאה. מה גם כשבא אדם לספר על נערים שלחמו קודם שידעו את נפשם, מהם שמתו קודם שחיו, ומהם שלא ידעו מימיהם דבר של שלמות – אבל היו כיסופים לרצות נכון, ונתקצרה נשמתם מייחול, להיות נקראים, לבוא ולהיאחז, ועיניהם בך ובעולם בכל תומם, ביופיים, בפתיחותם, בקלותם, בנכונותם – והכול נושב ועובר דרכם.” והוא מסכם: “הרי המציאות שהייתה נוכחת אי־מקרוב, אותה שסגרה על הוויה מסוימת – ריפתה ידה הסוגרת, ומה שהיה בה אז, יכול עתה להיתפש ברוח ולפרוח אי־לאן; ובלא למתוח כל קו מסכם שהוא – אין לי אלא להודות לכולכם על אורך רוחכם עמדי.”

נשים – ההתחלה    🔗

יזהר ברח מהכאב על מה שראה ככישלון ימי צקלג, ומן המבוי הסתום שכתיבתו הגיעה אליו – וירד למחתרת. הדבר היחיד שהחזיר לו במידה כלשהי את הריגוש שבכתיבה היה התאהבויות ומפגשים חשאיים עם נשים. הרומנים הללו לא היו לו בחזקת קשרים־מיניים־לא־מחייבים בלבד. לפחות עם כמה מהנשים בחייו ניהל פרשות אהבה סוערות. קשה לדעת אם חיפש ריגושים ארוטיים כתחליף לכתיבה, או כבריחה מהכתיבה שהפכה מכאיבה מדי. את “חדוות” המין גילה במאוחר, אחרי התנסות הומוסקסואלית מרומזת בגיל 13, ואחרי משברים רבים עם נעמי. ומרגע שנפתח הערוץ הזה, מרגע שגילה את הנשים האחרות, משגילה את יכולתו להקסים ולפתות, יזהר עבר לחיות חיים כפולים. הוא לא רצה לפגוע בנעמי, פחד לשבור את הקיים. הוא לא היה בנוי לעימותים – ובחר לרדת למחתרת. מבירוריי לאחרונה עולה שכל בני המשפחה ידעו מה קורה, אבל לא דיברו על כך זה עם זה. והשכנים? רחובות הייתה עיירה קטנה, וכאשר נראה ח"כ סמילנסקי (שהיה בינתיים בעל טלפון)³⁷⁸ יוצא מביתו ומדבר בטלפון הציבורי – נדו אנשים בראשם.

הנשים היו רבות.

ראשונה הייתה ו'. היא חיזרה אחריו, וייתכן שלולא עשתה היא את הצעד הראשון, דבר לא היה קורה. הוא פגש אותה בסמינר ציוני של הסוכנות בארוזה שבשווייץ, שהתקיים ב־1959 במלון מפואר וציורי בשם Rothorn Savoy Hotel, שם שהה חמישה שבועות. ארוזה ידועה כאחת מפינות החמד של שווייץ; היא משתרעת על פני מדרונות מרהיבים, משקיפה על שני אגמים ומוקפת הרי ענק. נעמי לא הצטרפה לנסיעה משום שרצתה לעזור להלה בלימודיה. בתום שנה של פציעות ומחלות והיעדרות ממושכת מן הלימודים, נזקקה הילדה לשיעורי עזר רבים כדי לעבור את הבחינות ו"לעלות כיתה." אביגדור אריכא, לעומתה, נסע במיוחד לשווייץ כדי לפגוש את יזהר, ויחד כתבו השניים גלויה אוהבת לנעמי (14.8.59). אביגדור: “הנה יזהר (פניו עקומים כרגיל) איש הרים, אבל שבוי בתוך יהודונים קטנים עם כיפות וכו'. כמה טוב שוב להימצא יחד! אך חסרים כמה וכמה לאספת־נחת […].” ויזהר: “שני ידידים נפרדים, שמש קיץ וגבהי הרים סביב, וחסרה אחת ביניהם, שאם היא כאן הכול כאן, ואם היא לא כאן – מה כאן? אוהבך י.” יזהר שיגר מכתבים נרגשים, אבל נעמי לא התפעלה. הכעיסו אותה משפטי התפעמות מהנוף מלווים בהערות כמו “אתמול נסעתי במקומות נפלאים ודשני ירק והוד, רק את לא היית עמי שם וזה עוול הטעון תיקון.” במכתביה היא מתלוננת מרה על כך שאלה נופים שמשחר ילדותה חלמה היא לבקר בהם, והנה הוא רואה אותם לפניה ובלעדיה. היא כותבת שקשה לה בלעדיו ושהיא בוכה כל היום. וכמה מלח הוא זורה על פצעיה כשהוא כותב “אין מלים בפי! אין מלים בפי לתאר לפניך את עוצמת תחושת העדרך מעמי” (26.7.59). הפירוד הארוך גורם לה לתהות על מצבה: היא שרויה בצלו, ואין לה שום עניין להיות כמו נשות העסקנים ה"מפאיניקעס". מעתה ואילך היא תקדם את ענייניה במו ידיה. תלונותיה ודמעותיה גורמות לכך שכל מכתביו חדורים ברגשי אשמה. תיאורי הנוף הנפלאים מלווים התנצלות על כך שהוא רואה את הנוף “הבתולי” לבדו, אבל זו רק פינה משווייץ, וכל השאר פתוח לביקוריהם העתידיים: “אני מביט בתמונותייך – ומצפוני אוכל אותי. את מביטה עלי בתוכחה. ה”במו ידי" שלך, עתה, לאחר כל השותפות שלנו – צועק באוזני. לא היה עלי לנסוע […] ונסעתי לכאן כילד פותה, בלא רצון ובלא התנגדות, אולי רק להימלט מן הבחירות, [שעתידות להתקיים בנובמבר אותה שנה] מן המפאי מן הזוהמה מן הצרחנות שלתוכם הייתי נקלע ונבלע חי ושלם." כל טיעוניה האלטרואיסטיים של נעמי בדבר עזרה להלה בלימודיה נשכחו, כאשר ב־5 באוגוסט, הטיחה בו שהוא אינו די “סוחר”, ועל כן לא מצא כסף לממן כרטיס נוסף בשבילה. על כך כתב: “איני רוצה עוד כלום – רק לגמור. הכּי בי, חבטי, אני ראוי לכל טינתך. צר לי. צר לי. צר לי. צר לי. אוהב אותך מכול. י.”

ו' הייתה אחת המזכירות בסמינר, בת 22. היא נכבשה בקסמו, והצטרפה אליו לטיול ברגל בהרים, טיול לדאבוס של תומס מאן. תפס אותם גשם שוטף, הם נרטבו עד לשד עצמותיהם וחיפשו מחסה במלון קטן שהזדמן להם בדרכם. ברגליים פשוטות ישבו מול האח וניסו להתייבש, ושם זה קרה.³⁷⁹ היה להם רומן, ונעמי גילתה. גם זה בלי קושי. לא רק מפני שבמקום היו מכרים משותפים, והשמועות, כדרך שמועות, הגיעו אליה, אלא קודם כול משום שהיה שקוף כילד מאוהב. רועד כעבריין מתחיל, הוא התוודה על הכול. התוצאה הייתה טראומטית לשניהם. היא נפגעה עד עומק נשמתה. בכתה, לא יכלה להירדם בלילות וביקשה את נפשה למות. כל חוסר הביטחון שלה באהבתו ובמקומה בחייו שב אליה. עכשיו ניחמה על כך שנשארה בבית לעזור להלה. היא חזרה לכתוב ביומן שאותו זנחה לתקופה ארוכה.

במשך השנים פיתח יזהר אמצעי הסוואה משוכללים, כפי שסיפרה לי נעמי עוד בראיון הראשון שלי אתה ב־14 בדצמבר 2009. עד יומו האחרון הקפיד להחביא, להסוות, ולא לספר. אבל בשובו משווייץ באותה שנה בחר דווקא לספר, ובפרטי פרטים, על הנוף המרהיב בהרים בארוזה, על הריצה המשותפת מראש ההר, כאילו יש באלה להסביר את השיגעון שתקף אותו. והיא תהתה: "אתמול אמר לי: “סקס – זה רק את. אלפי קורים וחבלים מחברים אנשים שגדלו יחד, וגם סקס. גדול ועצום”:

האם אפשר היה למנוע? ואולי טוב שקרה כך? אהבתנו העומדת במבחן, האם אינה גדולה יותר כך? הוי ו', המדונה של […], יזהר ששכב אתך היה ילד חולמני וקטן כשהכרתי ואהבתי אותו וקשרתי אליו את חיי. מתוך צימאון אל מה שיפה וטהור וגדול בעולם, מתוך תאווה אל מה שאיננו בורגני ופעוט, מתוך געגועים אל השמים הגדולים והרחבים ואל יופיים האלוהי, במלחמה מתמדת בי עצמי, בהורמונים ובדם הגועש, ביצרים המגורים ותאוות גופניות. […] את שכבת עם הגבר המבוגר, הבשל, שסחררת את ראשו בגופך הצעיר […] באווירון הביתה, במעמסה נוראה של מוסר כליות, באימה מפני הפגישה אתי, שם נתברר לו שטוב היה לוּ נשאר אתך, כי אתך לא היה צורך להתנצל, לא להרגיע, לא להסגיר, רק לאהוב ולשמוח.

בעודו בארוזה תכננה נעמי לנסוע ליוון עם יהודית וייס, חברתם המשותפת מטירינגהם־הול. יזהר, תקוף מוסר כליות, אף הפקיד לשם כך מחצית משכרו, 500 פרנק, בידי המארגן, כדי שיעביר אותם לנעמי, בכל מקום שתחליט. יהודית וייס התחרטה וביטלה, ונעמי, בסערת רגשותיה, קמה ונסע לעשרה ימים לבדה – בסוּניון.

כֵף סוּניון הוא מקום סמלי. זוהי לשון יבשה בקצה הדרומי של חצי האי אטיקה, מרחק של כ־70 קמ' דרומית־מזרחית לאתונה. התיירים מגיעים לסוניון כדי לטפס למקדש פוסידון בנקודה הדרומית ביותר שלו ולצפות משם על המפרץ, או אולי כדי לראות את השם ביירון שהמשורר הידוע חקק (בחוצפתו) על אחד מעמודי המקדש. לפי האודיסיאה, ממצוק זה קפץ מלך אתונה אאיגאוס אל מותו כשראה את ספינת בנו קרבה לחוף, מניפה מפרש שחור. נעמי כתבה ביומנה, וגם בגלויה לאביגדור, איך עמדה על הכֵף ברוח חזקה, בשעה שחשך עליה עולמה, וחיכתה. “הרוח נשבה כמטורפת, יללה והבריחה את כולם מן המקום. חיכיתי לאשר יקרה, ניגשתי עד לקצה הצוק. עמדתי זקופה ומחכה והייתי קרובה אל המוות יותר מתמיד, יותר מאי פעם. ואז שקעה השמש, והרוח שככה, ומכה ונכנעת חזרתי על עקבותיי.” מחברת סוניון (כך קראה לה, אף על פי שחציה הראשון נכתב ברחובות) מרגשת במיוחד, משקפת נאמנה את מה שחוות נשים במצבה. ב־2 בספטמבר 1959 היא כותבת: “אחרי שבע עשרה שנה לשוב ולכתוב איננו דבר פשוט. נפל דבר. בכל אותן השנים אפשר היה לדבר על הכול עם יזהר, וגם אם לא דיבר הוא על הכול, הנה יכולתי לחוש ולהרגיש מבעד לשתיקתו את המתרחש בלבו. עכשיו הוא שותק. ואני מהפכת בתחבולות כדי לדעת מה מאחורי שתיקתו, והיכן מקומי בתוך עולמו הקרוע.” ועוד היא אומרת:

אבד לי ההרגל לכתוב אינני יודעת כיצד לפתוח. אם במה שקרה, אם במה שהווה, אם במה שיהיה. אילו ידעתי את זה האחרון, מה יהיה. ואינני חושבת ברגע זה על כל חשבון שהוא, ולא איכפת לי אם יהיה הבית בצביונו החיצוני קיים, ואם נהיה אדיבים וחביבים איש אל רעהו ונאמר “מוצקלה בוצקלה” מן השפה ולחוץ, אני רוצה לדעת אם יזהר ילהט אלי עוד פעם, אם דמו יגעש בו אלי, אם נגיע יחד אל פסגות כשם שידענו, אם האהבה שניתנה לי כל השנים הללו, עוד תוסיף להיות הפיצוי על קשיי החיים עד הנה, על הוויתורים, על השיממון, על חד הגוניות, על רחובות, על אי ציור, על חוסר צמיחה, על כל אותן שנים – או שמעתה והלאה עלי לאמור לעצמי: ידידתי, ראי סביבך והביטי, לא כל מי שנברא בצלמה של אשה חי עשרים שנה יפות עם איש אחד, שלמות מלאות ועשירות.

ומנין אמצא את הכוח להוסיף ולחיות כך. בתבונה בשקט, בלי לבעוט ובלי להיפך למרה?

נעמי אינה משלה את עצמה שהיא אישה מושכת:

אינני מסוגלת לעטות על עצמי עכשיו פרצוף חדש שימצא חן בעיני יזהר. […] אפילו אילו שכבתי כל ימי בבתים לטיפול בעור ומתמרחת בתמרוקים, ושערותי צבועות וגבי כפוף, ועל בטני צלקת ושדי נפולות – ואין כוח בעולם שיתקן את הפגמים האלה אין כוח בעולם שיחזיר לי עלומים בגופי. אלא שעד היום לא הרגשתי את עצמי מעולם זקנה, מעולם. אהבתו הנפלאה של יזהר ולילותינו המשותפים היו עשירים ורוויים, וכשהיה צונח על ידי עייף ומתנמנם, ידעתי שטוב בעולם בלי גבול, ולא היה אז דבר קשה ממני. לא רחובות, ולא מעמסת הילדים, ולא הגימנסיה ולא הכיעור מסביב אפילו לא שתי האמהות, נשאתי הכול ושירה בלבי ושירה בתוכי, כי לא קמה עוד ולא הייתה עוד אהבה כזו, מעולם. אלא שיזהר הוא גבר שלא שכב מעולם עם אישה אחרת אלא אתי, ובתוך מצב הנפש בו נסע לארוזה, ובתוך האימה ההיפוכונדרית שלו מפני הזיקנה, נפלה לזרועותיו פתאום ציפור יפהפייה ונתנה עצמה לגברותו.

על כל אושר משלמים, כתבה נעמי, והנה הגיעה שעת הפירעון. לרגע הרהרה באותה צעירה שפיתתה את יזהר, והגיעה למסקנה שאינה נוטרת לה טינה:

אין לי טינה אלייך ילדה רחוקה. באטמוספרה של קייטנה זה טבעי ומקובל. רק לא עלינו. אנחנו לא נסענו לקייטנות […] אני ישבתי תמיד בבית, ולקייטנות לא נסעתי. ואת עמדת לפני יזהר הבוער, הנפלא, בעל הרקות המכסיפות, עם לבך העצוב ועלבון חייך הצעירים בידי צבי בעל השם המפורסם וגיבור הסמינר, שנדלק באש צעירה בראשי ההרים וכאב בטנו פג ועבר […] אין לי טינה אלייך, שכן מחר את יכולה לעשות זאת עם מישהו אחר (אם כי לא שוכחים טיולים עם יזהר כל כך מהר, ויהיה לך מה לספר לנכדייך). אבל אצל יזהר הולכים הדברים עמוק, הוא איננו יודע לאהוב חמישה שבועות ולשכוח. איך יצא היום לראות אם בא דואר, סובב סובב סביב הבית מביט דרך החלון כולו ציפייה, כמו הִלה למכתביו של מוישה, כמו כל אוהב בעולם.

כשהוא שב מארוזה, נעמי ויזהר אהבו בתשוקה. “כמעט וגוועתי תחתיו,” כתבה ב־5.9. “ונוס אלת האהבה והיופי, ההשבת אלי את אודיסאוס מזרועותיה של קירקה, אני אוהבת אותו, הוי כמה אוהבת.” וב־9.9: “אני אוהבת אותו. מאז שנת 1933 על מדריגות הסמינר, באותו כוח, באותה אש, באותה התמכרות, רק בלא כניעה, בלא חנופה, בלא פחד, שלמה, עשירה בתוכי, עסוקה לתת, סופגת עם הזיעה ופרץ הזרע את אושרו, בשלמות, טהור מכל טהור, זורח ככוכבים. היש לו מוסר כליות או שתוכו הרוס, הנהרס משהו?”

ב־12.9 דרשה מעצמה לעמוד במבחנים: “עמדי חזק ובכוח. כי אכן נולדת עם עמוד שדרה. בת הפלבאים בעלת הדם האדום, איתנה, מוצקה, חזקה, בעלת עמוד שדרה. עמדי במבחן שכן לכך נוצרת. שישב יזהר בחדרו ויכתוב אהבה אל בת האלים שבשויצריה ושתהיי את רוקחת ומבשלת ומחייכת ומשכיחה, חברה טובה וידידה ועל הכול מבינה, חכמה ומבינה וסולחת, ואוהבת בלי גבול. ולא יוצאת לרחוב וקוראת חמס, ולא שואגת ומיללת כתן, ולא מחרפת כאחת בשוק, ולא מגוללת אבן על בקתת השניים להחניקם שם עד שימותו באהבתם, כמו אצל מוזיל.”

שוב חוזרים השמות המאיימים מאז, מריון, גליליה (15.9): “אותה פתטיות, אותו יזהר עצמו, אלא שגליליה לא באה לשכב אתו, וזו, באה והקסימה.” Mein Ruhe ist hin, mein Herz ist schwer (שלוותי פרחה, לבי כבד), היא מצטטת את גרטכן.³⁸⁰

התחילה להסתמן כאן תבנית, ונעמי בחושיה החדים הרגישה בכך (24.9): “מכתבים, למשרדים בתל־אביב, רשת שלמה של שקרים, תכנונים, התחפשויות, נסיעות ללא צורך, התחפשויות, שקרים.” ויום לאחר מכן היא נוסעת עם לולי, שנרשם ללימודים באוניברסיטה העברית, לחפש לו חדר בבית הכרם והכול שב אליה: “הספסל שלפני בית רבינוביץ, החדר שאצל מטות, גב' רבינוביץ, ביתה של גברת אבישר, השער והמדרגות, המרפסת והחדרים. דמעות עמדו בעיני. התמונות הראשונות, בצלאל, יזהר, מני, רענן, שמואל רגולנט, חבקין, יחיעם ורמה, יעקב ומאירה, – עשרים ושבע שנים.”

כדי להזכיר לה שלא בפלירט חולף מדובר, ב־26.9 צלצל נער זר בדלת הבית ברחובות והביא, כך נעמי, חבילה סגורה במהדקים, מעוטרת בכתובות “פרטי” “אישי” “למסור בידי” וכו' וכו'. מאת “מר/אא” (החיוך על הפנים הסגיר אותו). ואח"כ הוא נסגר בבית השימוש כדי לקרוא את תוכנה של אותה חבילה. אלא שיותר רגוע. מבטיח לי שלא אדאג. שיש על מי לסמוך." ובחשש רב היא מוסיפה ב־30.9: “אבוי אם יפלו הדברים לידי הילדים. איזה עולם אפל ומסתורי עומד מאחורי ומתחת לביתנו היפה. איזה זעזוע ואיזו אימה […] מעניין שאמו אמרה פתאום שהוא נעשה דומה לישראל. גבר, פתאום נעשה גבר.”

לראשונה דיברו יזהר ונעמי בגלוי על “בעיית האישה”. “במופשט, בלי להזכיר פרטים ושמות. איך היא אוהבת, איך היא מגיעה לפסגה, מה הם יחסים נפשיים, מה היא אוהבת ללבוש, למה גם בחורות צעירות לובשות חזיות (דדונים בשפתו)…”

ביומנה היא מספרת איך, בהיותה ביוון, הרהרה ביזהר (שבת 17.10 בדלפי, לנוכח הפרנאסוס המכוסה שלג): “הפחד הקטנוני מפני הזיקנה נוסח מרים סמילנסקי, כפרת המצפון במתנות של כסף, מיקסר, מעיל עור, נסיעה ליוון. אני מלאה חשדות, חסרה כל אמון, מביטה בלעג ובבוז, האיש הגדול מתחיל להראות סימני זיקנה, חולשות של מזדקן…” ב־19.10 הגיעו ליוון שני מכתבים מיזהר, אבל מילותיו הטובות ביותר נשמעות כשקר באוזניה. במר נפשה היא שוקלת התאבדות, אבל ימים נוספים בנוף הקסום של האולימפוס מביאים לה מרפא. מבין שמונה עשר הנוסעים, שבעה הם בודדים. מדברים על ארכיטקטורה, ציור, היסטוריה, איש אינו מדבר על עניינים פרטיים… אחד מהם קצת מתחיל אתה, והיא הייתה ממשיכה, אך חששה מהסתאבות. מכתבו של יזהר מבשר לה שהוא רוצה לנסוע לחנוכה כדי “להכין” את הסמינר הבא. מה עליה לעשות? ויש איזה נער מעלית שמתחיל אתה, והיא חושבת דווקא על ההרפתקן פליקס קרול של תומס מאן, ותוהה איך ידע המחבר מה אישה שנוסעת לבדה מרגישה (24.10). לבה הומה וחרד אל הִלה דווקא מכל ילדיה, “להיות אשה זו מעמסה איומה.” ב־25.10 ציפו לה שני מכתבים של יזהר באתונה, “אגרות דואר שקטות, ניטרליות.” הנסיעה הביתה הפחידה אותה. “יזהר מחכה שאצהל ואצחק, שאשמח את הבית, הלה כותבת: ואף פעם לא לבכות יותר. חביבה שלי, ילדה שלי טובה. ואני שקי עיני מלאים דמע.” והיא נפרדת: “שלום חגי הבודד, שלום לימי הקצרים בין האלים. מתוך בר של מלון אני יוצאת לדרך לא סלולה ולא ידועה.” על מחברת היומן כתבה באותיות חזקות: יוון, סוניון.

המכתבים שנשלחים רצה ושוב בין יוון ורחובות אינם מעידים על הזעזוע העמוק בחייהם. רמז לשבר יש במכתבה הראשון מהמטוס (כמובן) בדרכה ליוון, ובו היא מבקשת “כשתכתוב לי, חבר שלי, ידיד שלי, יקר שלי, איש שלי, – כתוב לי עליך, לא עלי, לא פדגוגיה, לא עצות, ספר עמי פתוח ופשוט ואמת.” אבל בבואה ליוון מחכה לה מברק מ"יזהר שלה", המאחל לה הנאה ושלווה ומחמם, כך היא כותבת לו, את לבה. לא זה הסיפור שמספר היומן.

כשחזרה מיוון, ניסתה לבדוק אם מתחילה להסתמן דרך חדשה באופק. ניסתה לשכנע את עצמה שהיא פשוט תפסיק להתעניין, שלא בוער לה לדעת. “יהא עולמו השני של מיסטר י’קל עניינו הפרטי שלו, ילחם בו ויתמסר לו או יוותר עליו, אני מתחילה להפסיק להתעניין – וזהו,” כתבה במר נפשה ל־29.10.59:

גם חדלתי למסור דו"ח. אינני מספרת לו אם אני עייפה, לא אם ישנתי, לא אם אני עצובה. הוא זרק שאלות לחלל ביום הראשון לשובי, כשחזרתי מביה"ס (האם קרא את המחברת? האם קרא את הגלויה שלא שלחתי לאביגדור?) אם טוב לי אתו, אם היו לי שעות שבהן לא רציתי לשוב, אם הרגשתי בכף סוניון את רוחו נושבת מולי – לא עניתי, אני מתחמקת מתשובות. הוא שאל אם לא חשקתי בנער מעלית כמו בפליקס קרול ולא עניתי. לאן זה מוביל?

אני אוהבת אותו. א.א.א. כולם א.א, (מר/א.א.), כולם שולחים מכאן לשם משם לכאן תדרים וחוטים סמויים, מבטי עיניים ומגע יד מקרי, לחישת מחמאה וליטוף של מה בכך, ופתאום א.א. נשלח מעל הרים מעל ים במרחקים, במתח נפשי, בתנופה של הרס ובנייה, בתנופה של רוח נושבת, בהרגשת התמוטטות מכאן והתנשאות מאידך, וזה בהיותנו בני 43, כבהיותנו בני עשרים ושלוש.

כאילו להכעיס, דווקא אז הופיעה פתאום בחייהם גם ט', תלמידתו לשעבר מבן־שמן, עם מכתב ממרחקים ובקשה להיפגש. נעמי כותבת: “אפילו לא אשאל היכן הוא רוצה לפגוש אותה, לו יביאנה לאשר יביאנה, לו ישוחח וידבר, ואפילו יקחנה למיטה – אני חייבת להיות מוכנה לכך, ולא לשאול, לקבל אותו כשם שהוא בא אלי, על ידי ואתי.” בצר לה הלכה לשיחות עם אניוטה סמילנסקי, הפסיכואנליטיקנית בת המשפחה. בעקבות השיחות תהתה: “ואולי אני אוהבת אותו יותר מדי. כל ימי פחדתי מפני זה שאוהב אותו יותר מדי, יותר ממנו, יותר מנפשי, יותר מן הילדים, יותר מן האוויר שאני נושמת אותו.” האם חָסְרוּ לו הערצת נערה, התפעלותה והקשבתה, בעוד שהיא ביקורתית מדי ואינה מפגינה הערצה לתכונות אופיו?

אני רק אהבתי, רק אוהבת כאישה, גוף אל גוף, פה אל פה, את החזה השעיר ואת היבלות על הגב, את הלחיים הסורטות תמיד, את השיער הרך של הראש, את בית השחי הגדול והחם שידי יכלה להחבא בו, את השפתיים, את חכמת הידיים, את הלהט, את פרץ הזרע, את פיו על אוזני, את הלחישות, את כמיהתו ואת בטני הסופגת, את משקלו על גופי, את מבט העיניים הרך והטוב, את השמות הנלחשים מוצקלה, צ’ומקלה, צ’ומלה, צ, מוצקיתה אשתי שלי, דמעות עולות בעיני ואני אומרת ולוחשת ואומרת אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך בלי סוף.

בת כמה אני?

עד מתי וכמה יישא הלב הזה?

ושוב תהתה אם בה האשם: “האם זלזלתי בו אי פעם? ההרגיש את עצמו קטן או דחוי בבית על ידי האימפולסיביות שלי, על ידי שליטתי כביכול? חושבני שלא. יש כאן טעות. סגור במעגל של עצמו לא התעניין ביותר בילדים, היחס הנייטרלי נתן לו הרבה יותר אפשרות להיות שקט ומסתייג ועדין ואדיש מאשר לי. ועתה?”

ב־8.11.59 כתבה שלולי בכורה נסע לבית הכרם ללמוד באוניברסיטה, ומבחינתה נסגר מעגל. בו ביום לקח אותה יזהר לתל־אביב, עם זאבי הקטן על ידם, לקנות לה טבעת.

על יד החנות ענד לי את הטבעת […] ואמר לי והרי את מקודשת לי שנית. […] עודני נרגשת כאילו הייתי בת עשרים, כאילו ענדו לי טבעת לראשונה, כאילו אמרו לי דברים לראשונה.

אני מאוהבת כביום הראשון, והמשא גדול ועצום כשהיה, בוער ולוהט, עשיר ומלא געגועים, מסור וצמא; מחרתיים, ט בחשון, תמלא שנה ראשונה לעשור השני המשותף.

אבל הסמלים לא עוזרים. יזהר מסתובב בבית חולה אהבה. היא זקוקה לעזרה, נחנקת מחוסר יכולת לדבר, מבולבלת. בחודשים הבאים היא כותבת מעט, מנסה לבדוק אם “על חורבות לבי שמת, על גבב האבנים והמפולת הממלאות לאט לאט את החלל הריק, ילד וייוולד דבר חדש, לא דומה, לא המשך, לא באותו כיוון” (23.12.59).

ב־27.12 חגגו לה, יזהר והילדים, יום הולדת, “והשמים נטפו תקוות”. ב־1.1.60 כתבה שלולי (בן השבע־עשרה שלמד אז שנה ראשונה באוניברסיטה בירושלים) שלח לה במתנה תקליט – את גלן גולד מנגן פרטיטות של באך. “היש לי בו ידיד?” תהתה. אבל אז, בסוגריים, כתבה: “אולי לא נכון מצדי לפסוח על יום ההולדת ועל הענק ומחרוזת התפילות והסיפור על חבקוק, אבל אינני מאמינה מילה וחציה, הכול אפוף שקר, הכול רק מחצית האמת, או פחות ממנה.”

ואמנם, באותם ימים נכתב “חבקוק”. זה היה הסיפור היחיד שיזהר קרא בקול לפני בני משפחתו לאחר שסיים את הכתיבה, ולפני שהתפרסם.³⁸¹ ביום הולדתה, בדצמבר, הייתה נעמי חולה, והמשפחה התכנסה סביב מיטתה. יזהר קרא בקול את הסיפור היפה הזה על חבקין, וכשסיים געו כולם בבכי. כל אחד מהם, גם הילדים, הבין שהקטע הוא כל כולו הבטחה, קריאה וזעקה לנעמי “המחזיקה בארבע פינות הבית”:

“וניגף אדוני את מצרים” – מנגן חבקוק – “נגוף ורפוא…” עלה ורדת (לא תמיד בלי חריקות לא נעימות, מחוסר ישע לנגן טוב מזה). – אולי זה הדבר: גיאות ושפל. שלעולם לא רק קו אחד, אלא הכול זורם, עולה יורד, טובע וניצל, האין זאת? שאו עיניים, ילדים, הביטו סביב, האין זה כך? (צורם לעיתים צרימה ומתאזר וממשיך לשאת דברו. הלאה). הביטו, איפוא, אם אין תמיד אור היום בא לאחר חשכת הלילה, וגם לאחר החשוך שבלילות, אם אין האביב תמיד לאחר החורף? ולא לעולם רע. כי מקצה לקצה. כי גלים גלים. ולא לשכוח. הו. אל־נא, נעמי, נסי־נא וחייכי אלינו פה, מורכני הראש, שמוטי היד. יחיעם יאבד. יעקב יאבד. גם חבקוק ממתין לו עוד הפגז התועה ההוא, ואחרים ושונים יעשו אולי חיים, אם כה ואם כה, ככל שידם מגעת, אם לטוב או למוטב, ייעשו חנוונים, יהיו מורים או פקידים, יצליחו, ירהטו להם בית גם יעשו פרי. ויש גם אולי אפשר אחר? לא כזה דווקא? הנה כאשר הוא שר עתה, בחרדת קודש? שאי אלינו מאור עיניך הדולקות לטוב, כנרות של שבת, קחי והביטי בנו, איש איש; שאבי אותנו אל הטוב שבאורך; את המחזיקה בארבע פינות הבית; תעשי לנו סכר? ותפני אותנו אל האפשר? וכבר הולך ומשתנה, כבר אין כאן רק תפילה, כבר תפילה וגם ראשית ראיית האור, גם תפילה וגם ראשית השינוי עמה, ושומעים כעת במפורש: “ושבו עד אדוני ונעתר להם ורפאם.” – הה, בואו ונשוב. מי יודע מה ממתין מעבר לפינה הבאה. אם לא עוד מסע אימים. אבל, “וביום ההוא תהיה מסילה”. תהיה. בוודאי, תהיה. והעב הקל לא יהיה מעתה אלא אך קישוט בשמים, קישוט ולא שום אות מבשר. ושום רעה לא תינשא על כנפיו. שום זדון לא יוסתר תחת החיוך שכביכול, הקל. יבוא עב וימוג לו. זה הכול. יבוא ויסע לו. וברכה תהיה בקרב הארץ. אמן. אמן ואמן.

נעמי החליטה לכתוב לאהובה הצעירה ו', וגם להראות ליזהר את מכתבה. האם חשבה לפנות למצפונה של הנערה? עוד “חבקוק” והפצרותיו הדומעות מתנגנים ברקע, נעמי מקבלת ליום ההולדת מכתב תשובה מו' שנכתב ב־20.12. מכתב יפה, בכתב יד עגול ונאה, כתוב ברגש אצילי ומנוסח היטב יחסית לנערה מאוהבת בת 22, גם אם מלודרמטי במקצת. ו' כותבת שציפתה זה שבועות למכתבה של נעמי. “ידעתיך, ראיתיך בעינו של יזהר, חשתיך בדפיקות לבו, בדבריו בנדודי־שנתו.” אם לא כתבה בעצמה קודם לכן, הרי זה רק משום שלא רצתה להגביר את הכאב. היא ממשיכה ומספרת איך “נולדה באוגוסט זה,” נטלה עמה מיזהר את כל שהיה חבוי בה, את כל הטוב והיפה שיכול היה להעניק לה, ושאיש עד היום, במשך 22 שנותיה, לא העניק לה. היא מתנצלת: “עם כל מכתב ממכתבי ידעתי מהי האמת, עד כמה אין כאן מציאות בעלת בסיס ועתיד, ידעתי את החובה ואת הצו־האנושי, ודבר לא עשיתי. זקוקה הייתי למכתביו, כשם שהוא היה זקוק לשלי.” במשבר שהיא עוברת, או בהולדת מחדש כמו שהיא מכנה את החוויה, הכרוכה “בסבל ביאוש, בפחד, בחוסר־ידיעה, בתלישות ובאהבה רבים כל כך,” היא לא ידעה אם מצבה שלה קודם או שמא מצבה של נעמי, בבואן לפני “המשפט הגדול”. נעמי, היא כותבת, לא הייתה צריכה “לבוא להתרות, להרתיע ולפקוח עיניים.” היטב היא יודעת ש"שום יופי וטוּב אינם יכולים להיווסד על חורבן, על קרבן־אדם, או הרס בכלל. ואם כי אני רק כמחצית שנותייך בגילי – […] לא אוכל להתנגד לאף מילה ממילותייך, שכן את הצודקת. לא צודקת יותר אלא הצודקת היחידה." ו' ממשיכה:

את כותבת שהיית רוצה להיות לי לעזר לעבור את התקופה הקשה ולהשתחרר, כשם שתעשי הכול, בכל כוח אהבתך הגדולה, להקל על יזהר ולהנחותו דרך. אינני יודעת כיצד תוכלי לעזור לי. את אולי יודעת. אך זה חסר חשיבות. אני אמצא את דרכי, אני בפתח העולם. כל שאני מבקשת, אנא השתדלי למען יזהר. הנחי אותו דרך. הביאיהו חזרה בכוח אהבתך הגדולה אל לפני ארוזה […] אני נכונה להיעלם מהעולם במחיר האמת והאהבה ויצר־החיים שלכם שניכם; במחיר ה"חזרה" שלכם אל הלפנים האוהב. אינני רוצה בדבר מלבד זאת, ואינני זכאית לדבר.

בשיחות אל תוך הלילה ניסה יזהר להסביר לנעמי, אבל ההסברים רק הקשו עליה: “מה פירוש היא ריפאה אותו מן השיגעון? מה פירוש היה שיגעון שאישה דווקא צריכה ויכולה הייתה לרפא אותו? […] האם קלקלתי או מוטטתי פעם את רגשות הביטחון ביזהר?” (18.1.60)

יזהר אמנם הבטיח “אנחנו כתובים זה לזה, והתאזרי בסבלנות,” אבל הפרשה לא תמה. הוא לא ישן בלילות, צעד הלוך ושוב בבית, כתב “פתקים נוראים” והחביא אותם בארון, ולקח כסף מארנקה של נעמי כדי לשלוח לאהובה הרחוקה את הר הקסמים לתומס מאן. כמובן. (17.1.60) היא הייתה אחוזת בהלה – שמא יקום וייסע ויעזוב אותה. לראשונה התעוררה בה המחשבה שהיא דיירת בבית לא לה.

לפני שנה היה הכול שלי. התרגשתי עד בהלה למראה כישלונותיה של הלה, עד לאימה אכפת היה לי.³⁸² כתבתי ללולי את עבודתו עד מאוחר בלילה, חישבתי כל לירה מוצאת, דאגתי לחצר ולגג ולגינה ולכלי הבית. ועכשיו? כל זה למי הוא? ואם ליזהר לא איכפת, מה אני כאן?

ולעתים תוקפת אותי המרידה, הזעם, ילך לו, יסע, לי אין לאן ללכת ולא לאן לנסוע, זהו מקומי היחידי בעולם ואני אגן עליו ואבצר אותו לי ולילדי, ונוע לא אנוע מכאן ויצוא לא אצא, ונתון לא אתן לו את הבית, לו ולנערת חלומותיו. […] ושוב עולה בי ההכרה כי אני חייבת, כלפי יזהר, כלפי הילדים, כלפי האמת האחת, להיות חזקה כצור, הסלע בים, החוף שאפשר לשוב אליו.

אביגדור אריכא נזף בנעמי שבגללה יזהר לא כותב. הוא הפגיז את יזהר במכתבים, ויעץ לו שעכשיו, כשהילדים גדולים, יעזוב את הכנסת וייסע לתקופת התאווררות בחו"ל. כמו כן שלח אריכא שמות מתרגמים אפשריים לימי צקלג. ובתוך כל הסערות הללו, ואולי לצדן, בנובמבר 1959 נערכו הבחירות לכנסת הרביעית. בן־גוריון זכה בניצחון גורף: מפא"י קיבלה 47 מנדטים. בן־גוריון בן ה־73 הנהיג את קבוצת הצעירים, שבראשה משה דיין ושמעון פרס, ויזהר עלה למקום ה־28 ברשימה, שני מקומות אחרי פרס.

זמן קצר לאחר כתיבת “חבקוק” וההבטחות הנרגשות שנלוו לו, צצה נסיעה נוספת של יזהר. נעמי התלבטה אם “לתת לו לנסוע לבדו כדי שיעמוד בניסיונות ויהיה מוכרח להתגבר עליהם, או לנסוע אתו להיות לו בית, או לנסוע לבד והוא לבד, או לתת לו לנסוע ולבוא אחריו. אני לא אסע לפני פתיחת התערוכה [שלה, שהיא ארגנה], גם אם תהיה ביוני, ואם תהיה באפריל – ודאי שלא. אם ייסע לבדו, איך אשא את החודשים או השבועות לבדי כאן?” (18.1) בפעם שעברה לא הצטרפה אליו, כי חשבה שתוכל לצייר, רצתה פעם להיות לבד, ורצתה לעזור להלה ללמוד. “הוי התשלום הנורא,” מקוננת נעמי (19.1).

לבסוף, במארס 1960, נסע לבדו להולנד וללונדון, עם סוף שבוע קדחתני אצל אביגדור בפריס. היא לא כיהתה בו, ואפילו כתבה לו (27.3.60) מכתב אמיץ ורומנטי.

אילו היה לי יותר אומץ לב, לא הייתי נותנת לך לנסוע גם בפעם הזו, אך לא נתנה לי גאוותי והרגשת הידידות כלפיך להיראות כשוטר נוטר שומר צעדיך, או להראות לך ולו גם ברמז קל כמה ידעתי שלא תם בלבך דבר, ושרק למראית עין חזרת כאשר אמרת, וכמה תקוות טיפחת בנסיעתך זו, שלא רצית להודות בהן אפילו בפניך עצמך. וגם לא יכולתי לאמור לך כמה אני יודעת שהיפגש תיפגש אתה, ולא פעם רציתי לשאול אותך אם אתה מרגיש את עצמך מוכן, ולא יכולתי להעלות על שפתי. אף כי כשהראיתי לך את המכתב שכתבתי אליה עוד העמדת פנים שלא תראה אותה. והנה לפני שלושה מכתבים מאנטוורפן, כתובים בחיפזון וללא הגהה, והם פורצים מתוכך כמו שמה של גליליה לפני שנים רבות במטבחה של אמי. לא נשתנה יזהר בכלום, ועודני אוהבת אותו כאשר אהבתי, שכן אני מאמינה באמונה שלמה ולא רק מן השפה ולחוץ, שאנו נכתוב נכתבנו זה לזו […]

את מכתבה היא מסיימת בכך שאינה יודעת מתי הוא חוזר, “ע”כ אני שולחת כבר עכשיו ברכת הדרך. תמיד ובכל עת, מאוהב באחרות, מתנכר, מתחמק, או מתעתע, אם בוא תבוא אלי תמצא אותי שלמה." רק ביומן כתבה את עלבונה, ייאושה ואימתה מפני שובו. ב־3.4 היא כותבת: “הלילה, יעזרני אלוהים, ב־2:15 יחזור יזהר הביתה. אמש שיחה מזעזעת עם לולי, קורעת את הלב. “אבא שלי לא אהב אותי מעולם” – מעריץ אותו, אוהב אותו, חולם עליו. “השתחרר ממנו בני, השתחרר ממנו והסר את הנטל הזה מעל גבך.””

מכתבי יזהר מהנסיעה לאנטוורפן ולאנגליה בראשית האביב מצמררים. פתאום הוא נפגש פנים אל פנים עם “הנערה”, בביתו של אריאל אֶדר המארח אותו בפינוקים כה רבים, שכן היא הגיעה לשם (במפתיע, הוא כותב) משווייץ עם הבוס שלה. נעמי המסכנה קוראת על כך במכתבים ארוכים ומפורטים, המבטיחים מצד אחד שכלום לא קרה, שהכול נגמר, ומצד אחר מלאים עצב כוסס ושאלות נוקבות על המשך הדרך. כמחווה של כנות, אולי, הוא כותב הכול, כביכול, ומספק לה סיבה נוספת לדמעות, כי היא יודעת לקרוא מעבר לכתוב, את התרגשותו (20.3.60):

ובכן, הריני באנטוורפן, שוכן כבוד (ממש!) אצל אריאל והוריו, אפוף טיפולם החם, המסור, המחזר בשקידה, המפנק ובלתי נלאה. היום נפתחו ימי העיון בהרצאתי הנלהבת על עגנון. אך בטרם אוכל להמשיך לספר, אני צריך להודות, צ’ומלה, כי את היטבת לראות ממני למרחוק. לא האמנתי להשערתך, אך היא נתקיימה, לפי שעם […] אמנם באה והגיעה לכאן גם אותה הנערה, שבשלה היה כל הסער. לא אספר כאן על האופן שבו פתאום ראינו זה את זו. עמידה נוראה, מחלחלת, ואולי לא כך אלא בעיקר: מיותרת. ועמה, מיד, גם הכרה חריפה ומפורשת של נוכחות המרחק, של דברים שהרחיקו הרחיקו מאוד, ונעשו לבלתי אפשריים עוד. לבלתי חוזרים. וטוב שהיא עם […] במלון שבעיר ואני שוכן אצל אריאל, מלווה על ידו כל הזמן כצל נאמן לא ימוש. כל אותה מתיחות, מאיימת, אפלה, על סף תהום – נעשית והולכת מגושרת, אפשרית יותר לראייה מתוך פרספקטיבה לא מוחצנית, בפרספקטיבה נוחה של זמן, ושל הכרה חסרת אשליות בבלתי ניתן, בלתי חוזר, שעושה את הדברים כולם עומדים בממדיהם הנכונים, השפויים, חסרי הקסם, הנורמליים – עד כדי כך שאין מנוס מהכיר: פרשה מוזרה שנסתיימה. ואם הייתה זו סיבה שתהיה עשויה אולי להדריך מנוחתך – מוצ’קלה טובה שלי – הנה תמה סיבה זו ונאספה אל מרחקיה, ותימחק, ואין עוד מכאן למנוחתך לחשוש. ומה נשאר? הו, עצבות, עצבות נוראה ושחורה. גם עצבות על כל אותו מחיר אימים שהיה עלינו כולנו לשלם, וגם עצבות כשלעצמה, זו שלפני היות הדבר ושלאחר היות דבר […] עצבות יסוד הממלאה כל הווייתי, יקירתי שלי, לעתים עד הרגשה כי אין מוצא.

נעמי כותבת לו ב־25.3.60 מכתב קשה שרוח רפאים מן העבר צצה בו. נראה שלא שלחה אותו לבסוף, כי הוא פותח במילים “לעולם לא אשלח את המכתב הזה.”

שדים מהלכים בי, רוחות רפאים, מוטב שלא אכתוב. מוטב שלא אכתוב גם ביומן מה שהולך בלבי. אילו נזדמן היום רענן ויץ כאז הייתי הולכת אתו אל בין העצים ושוכבת אתו עד אור הבוקר, ולו יעלה הדבר במחיר חיי כולם. לבעוט, לזרוק, להרוס ולחבל. היכן אניח את ראשי ואנוח קצת? נבל, על מה היית צריך לכתוב לי כל זאת? כל אותם הלילות המשותפים חיבקת אותה בזרועותיך ושיקרת בלבך אלי, כל התירוצים לנסיעה, כל העמדת הפנים שכל־כך ניחשתי אותן, שכל־כך ידעתי וניסיתי להעלים מעצמי, הוי שתקי, שתקי שמא תתפוצצי […]

המכתב ששלחה בפועל היה שונה: “חזור בשלום אישי שלי. שוב יעשה הזמן והצוותא את שלו. תמיד צריך לשוב ולהתחיל מהתחלה. אינך חייב לי הצטדקויות או דין וחשבון כל־שהוא. מה הפריע בידך לשלוח את היד ולהשיג מה שרצית? אתה חייב רק לילדיך, לשלוות נפשם ורוחם. אם שֵדיך רוצים עוד, תן להם אשר להם, גם אני אלמד לשאת.”

יזהר עונה בדברי אהבה משתפכים:

רוצה הביתה, רוצה אלייך, רוצה אותך, רק אותך, מוצ’קלה שלי, יקרה שלי, אהובה שלי […]

ביום שלישי את דבוקה ומדובקה בי ואני בך – הו אלי אלי אלי אלי שלי, ולא להיות עצובה! ולא מתייסרת, הו לא! הקץ! וכלום אין לי מה לומר אלא רק צ’ומלה שלי, צ’ומלה שלי, צ’ומלה שלי, צ’ומלה שלי, עד קץ כל הבל, עד קץ כל הימים, עד קץ – צ’ומלה שלי, יקרה שלי, לישון יפה, להיות מאירה, להיות בהירה, ולהיות מוכנה לבעור באש הגדולה שאביא אתי – צ’ומית שלי, נושק כל טפח שבך סביב סביב ולתוך תוכך – צ’ומלה שלי.

הוא גם מבטיח שמעתה ואילך ייסעו רק יחדיו…

קשר המכתבים שלו עם ו' לא נפסק, ולמעשה נמשך עוד כשלוש שנים. לאחר שהבטיח לנעמי שהקשר הסתיים פתח יזהר בבית הדואר ברחובות תיבת דואר על שם קרצ’מר. ו' הראתה לי מכתב ממנו הפותח במלים “קרצ’מר חייך אלי:”³⁸³

קרצ’מר חייך אלי בגלויה מימים עברו, ואני חידשתי את תקפו לעוד שנה, והברקתי לך מייד, ומקווה שגם את תשלחי מייד את הדואר, וכי אמצאנו עד פרטי פרטים כל אשר עבר עלייך, לא בהכללות ובהפשטות, אלא בקונקרטי ובמדויק ובשמות כל דבר, ואיך ומה, עד שייכנס החבר שלך לפני ולפנים, לתוך מצבך, לתוכך את, ויהיה את. רוצה? אני נורא רוצה וממתין בלי הרבה סבלנות. וכאן? הו אלי. שוב רוצה העולם הזה לכלות את כולי, את זמני, את מוחי, את סבלנותי. עד הנה הייתי בבריחה מפני הזמן והפקרתי עצמי, וכעת מנסה לתפוס עצמי, ולהשאיר לי משהו, ולהתרחק יותר ויותר מקלחת זו. האצליח? הרבה (תתפלאי?) תלוי בך. מידת התואם בינינו מגדילה יכולתי, והיפוכו – זורק הכל לרסיסים.

הרבה הרבה נשאר לומר, לספר, לשאול, לשיר, ימים ולילות לא יספיקו! מתי? כשתבואי? או בכתב עתה? ותכניותייך? ובעיקר: שלומך, איך את היום, היכן היית בסוף השבוע, מה לחש לך העולם, איך קיבלת אותותי האחרונים מן היבשת ממסע זה, מסע מיוחד, נורא, זה? וני שלי. את ני שלי? רוצה להיות ני שלי? יקרה קטנה אחת. אולי עוד אבקש ממך ספר או שניים. והגידי את אם רוצה דבר. וספרי כל דבר. כל יום. תמיד. והיי ני לחוצה לחוצה. רוצה?

כמה סמלי. כל שמות תקופת ארוזה סבבו סביב הר הקסמים של תומס מאן, אבל לתיבת הדואר החשאית שלו בחר יזהר דווקא בשם המורה החונך מדוקטור פאוסטוס – ונדל קרצ’מר (Wendell Kretzschmar), הוא המנטור למוסיקה של אדריאן לוורקין. קרצ’מר הוא מי שזיהה לראשונה את כישרונו של לוורקין, ושכנע את לוורקין שייעודו האמתי הוא המוסיקה.³⁸⁴

ו' שומרת מאות מכתבים מיזהר, כתובים על נייר דקיק, שופעים אהבה. ביניהם היו גם סיפורים קצרים שכתב, ושהיא הדפיסה. עכשיו כבר היה מדריך: הוא שלח לה ספרי שירה וספרי טבע, כתב על דברים שראה ושמע. וכשחזרה ארצה דאג לסדר לה עבודה.

באותה שהות בלונדון, ב־1960, לרגל הסמינר ב"כרמל קולג'", נפגש יזהר עם התלמידה משכבר מבן־שמן. במשך השנים, היא ניסתה שוב ושוב לחדש את הקשר. משום מה, נעמי שמרה את המכתבים שלה. סביר שהם התראו באחד הסמינרים הציוניים שיזהר השתתף בהם. לימים, הוא כתב בשמץ גילוי לב על יחסיו עם תלמידתו לשעבר לידידתו עדה ברודסקי,³⁸⁵ שהייתה גם היא מתלמידיו בבן־שמן, והפכה ליועצת לעת מצוא בנושאי מוסיקה. אחרי פרסום צדדיים, הוא סיפר לעדה שאותה ט' ניסתה כל הזמן לשמור על קשר אתו, “ואני קצת התחמקתי תמיד גם מהסיבות שאת הזכרת, גם מהיותם בלתי לגאליים בבית, וגם מהרגשת אשמה מסוימת שנשאתי, וגם מעוד משהו אפל שהיו בו בבת אחת משיכה והתרחקות, התקרבות והקמת גדר, שלא לשאת באחריות למשהו שלא אוכל להתערב בו, ושאין לי תשובה לו […]” אבל בסופו של דבר לא התחמק, והודה שהיו גם תקופות קצרות ביותר של “יחד יפה ומיוסר, יפה ומנוחם, שהיה מעוטר תמיד באיזו קטורת של מיסתורין ופאטאליות, והיו רגעים (ותראי איך קל לדבר אתך ראשונה בעולם על ט'…) שהיא הייתה רכה וחמה וכמעט אמהית, והייתה בקרבתה מנוחה כמו שיש בין שני גלים בסערה, היו רגעים שהייתה שובבה ומצחיקה וצוחקת ומשכילה ויודעת גם יודעת להסתיר בהעלמה אחת כאבים לא ידועים שלה, וגם היו רגשים חושניים של התמכרות אולי כמין התאבדות לתוך אושר, והיו רגעים של עצב תהומי ללא מלים אבל גם ללא התחפשות או כיסוי. היא כל הזמן רצתה להיות בקשר ואני לא תמיד נעניתי. היה בה משהו מתמוטט שלא לפי יכולתי לעמוד בו או לא לפי כוחי שלא רק להתחמק ממנו. נשאר משהו אפל, עשוי מבלתי מובן, ממובן, וגם מאשמה, מוגדרת ולא מוגדרת, ומאיזו ידיעה שכמעט ידעתי ולא הנחתי לעצמי לדעת, אולי כדי שלא לשאת באחריות, כלומר מפחדנות, או מהיכבלות למגבלות חיי בביתי שלי, שוב, וגם לא חשבתי עצמי יודע מה לעשות או איך לעשות. האם זה וידוי, עדה יקרה? אולי. במהוסס. ואולי יום אחד נדבר.” האם הוא כותב על כך לעדה בידיעה שגם היא עצמה הייתה מאוהבת בו בסתר לבה?

ב־1960 פגש יזהר אישה שעתידה להיות משמעותית ביותר בחייו. אקרא לה ח'. היא התרשמה עמוקות מימי צקלג, ובאה לשוחח איתו. משהו נדלק ביניהם, אבל הוא עוד היה נתון בסערת הנפש של פרשת ארוזה, והיא הייתה בתהליך של עזיבת בעלה דאז, ולפני נסיעה ארוכה לאנגליה ולצרפת. כשנתיים יחלפו עד שיפגשו שוב.

השנים 1959 – 1960 הן אפוא פרשת דרכים. יזהר גילה לראשונה את האהבה, התשוקה והכיבוש, ומאז ואילך התמכר. גם בכל הנוגע לכתיבה ולקריירה הוא נמצא במבוי סתום. כיוון שאינו מסוגל לעזוב את נעמי ואת הבית, הוא חייב ללמוד להסתיר. חלק מההסתרה מתבטא, לגודל הסתירה, בשפע אדיר של מכתבים הביתה מכל מקום שהוא נוסע אליו, מפורטים כמעט עד כדי דיווח על כל שעה מהיממה. בעצם היה זה מעין מסך עשן על דברים שעליהם לא דיווח. אתה תוהה מתי הספיק הכול – ללמד, לגרוף קהל מעריצים של מאות אנשים בהרצאות משלהבות, לנהל חיים סודיים – וגם לכתוב מבול של מכתבים. ונעמי? היא בהלם. היא מנסה, לפחות בהתחלה, להבין ולקבל. להיות בוגרת ואחראית: אולי זה משבר חולף. מכתביו האוהבים כל כך והבטחותיו החגיגיות ממיסים את לבה. לפחות בהתחלה. היא מתביישת במצב ומנסה להסתיר אותו ככל יכולתה. בוכה במסתרים. את מצוקתה היא שופכת על הילדים שסובלים, אם לא מנחת זרועה כי אז משבט לשונה. יזהר משקיף מן הצד, גם משום שמצפונו אינו נקי וגם משום שאינו מסוגל לעימותים. לפעמים, כשבכורו סופג יותר משהוא יכול לשאת או להבין, הוא הולך בעקבותיו ומבקש חרש שיבין אותה, שיכיל, שיבואו ימים טובים, שאם כולם יסלחו זה לזה יהיה יותר טוב.

איני יודעת מי משך בחוטים, אבל ביולי 1960 נסעו יזהר, נעמי וזאב, בנם הקטן, לתקופה ארוכה ללונדון. ישראל בכורם עמד להתגייס והלה (שעלתה לכיתה י"א) נשלחה לפנימייה בסמינר “אורנים”. שני אלה היו “גדולים” ואמורים, כדברי אביגדור אריכא, להסתדר בעצמם (לא אלה היו פני הדברים: הלה הייתה בודדה עד כאב בפנימייה ונוסף על כך חסרת פרוטה. נסיעות או “פינוקים” כלשהם היו מחוץ להישג ידה. ישראל התייסר בטירונות ארוכה בנח"ל ולאחר מכן בחבלי קליטה בגרעין נח"ל לא לו ביודפת). כדרך שהדברים נעשו אז, יזהר המשיך לכהן כחבר כנסת אף כי שהה באנגליה, ובנוסף קיבל על עצמו הרצאות בכנסים שונים של הסוכנות היהודית באנגליה.

אקדים את המאוחר, ואסיים בסיכום יבש ועגום של נעמי, מעין דין וחשבון שעשתה עם עצמה במרי נפשה ב־6.12.87, כלומר, בהיותה בת 71. שוב ראתה צורך לכתוב ביומן, סימן לזעזוע נוסף של הנישואים, הפעם במטוס לניו יורק. העילה לנסיעה – להיות נוכחת בלידה השנייה אצל כלתה חיה ששהתה בארה"ב. כתב ידה מסודר. המחשבות, כמו השורות, מאורגנות. כמעט אין מחיקות.

על מה קמתי ונסעתי?

כדי לחוות עם זאבי את החוויה הגדולה.

כדי לנסוע רחוק.

כדי להיות במקום חדש.

כדי לנסות ולמכור עבודות.

כדי שהחיים בצד יזהר לא יכבידו כל כך.

אל תביטי אחורה, הוא טוען תמיד ומנסה מזלו מחדש אצל אחת הנשים. במין עורמה ותחבולות, שקרן מיומן, הוא אפוף תמיד בהילה של מעונה איש הרוח, שכאב העולם אוכל את לבו הרגיש, והוא אור לעם ישראל וגואל לנוער, דבריו קודש יורדים חדרי בטן, עטור תהילת ישראל, הקוסם הגדול – ובין הא לדא הוא מפתה או מתפתה לאחת המעריצות כדי להזדיין אתה במקום מן המקומות, אגב הסברה לבבית ונרגשת על מהות הספרות והפילוסופיה, המוסיקה והציור, ואולי גם הנוף ומראיה כולו כולל שדיים ובטן…

לא רוצה לדבר על זה כמובן, ותמיד אפוף סודיות ושתיקה. אז איפה הוא מזיין אותן? במכונית? בשדה? בבית השימוש של האוניברסיטה? לוקח חדר במלון? והלוא בדרך כלל היה מגיע בזמן הביתה. אמנם היו כל סיפורי הספרייה, פתאום התחיל ללכת לספריות… כמו שהיה נוסע בפעמים קודמות, בהתאהבויות קודמות ל"הרצאות", ל"ישיבות מפלגה", ל"הרצאות בצבא", וגם ל"קבלת קהל" היה נוסע, וחוזר לא פעם עם “גב תפוס”, והלוא אני מכירה את כוחו בזיונים ואת ההקסנשוס בעקבותיהם.

אז למה לא הלך לו?

כי נוח לו להישען על כתפי?

כי אני הקמתי לו בית יפה ומשפחה יפה וחבל להפסיד אותה?

כי יש טרחה נוראה בגירושין ובבניית בית חדש ולמה זה נחוץ כשאפשר פשוט לזיין מחוץ לבית, להחזיק בבית ולא להרפות גם מ"טלי אהובתי"?

האמנם כל הגברים הם כאלה גם בהיותם בני שבעים? יש מידה רבה של נבזות בכל זאת, וכנראה שיש מספיק נערות או נשים נשואות או גרושות או אלמנות או נשואות שכל זה כדאי להן. כדאי איזה רומן, מזוין ומלווה במכתבי אהבה פרי עטו של ס. יזהר שיאספו אי פעם ל"ספר מכתבי האהבה של יזהר" ו"טלי אהובתי" או זעירונת, או כל יתר השמות יככבו שם בגאוות סנסציה.

יש גם מידה רבה של חולשת אופי ואי מודעות לעצמך. עד שמלאו לו ארבעים ושלוש שנים, ועד שקיבל את פרס ישראל ועד שגמר את ימי צקלג לא ידע אישה אחרת אלא אותי. אלא שתמיד הייתי אני זו שאמר לה, בהיותנו בני שבע עשרה: “חבל שאת לא בחור, היינו יכולים להיות חברים טובים”. אני נותרתי אבן הפינה, ואילו הגעגועים והפיוט הלכו אל ג., אל מריון, אל ט.. מאז לידתו של לולי ועד לידתו של זאבי היה יציב פחות או יותר. מבוהל כזה. חסר ישע מעשי. לא מסוגל להעניק רווחה או מנוחת נפש. כלוא בין זרועותיה הנוגסות של אמו ונכנע לה, מתפייט על בריחה, על מנוסה. יפה לשמוע אותו מתפייט, אם אין לך נגיעה לפיוט, שכן אין שם אלא החלומות הנסתרים המבכים את המציאות.

מעולם, בצעירותו, לפחות, לא שוחח עם חבריו על זיונים ולא ידע איך עושים את זה, בטיפשות של חסר דעת. חווית האין אונות שלו רודפת אותו עד היום. עד מלאת לו 43, כשנסע לסמינר של הסוכנות בארוזה ושם שכב בפעם הראשונה עם אישה אחרת, לאחר שהיה על סף התמוטטות כללית, עצבים ונפש לאחר סיום ימי צקלג, והיה סיפור הפחדים מפני הפצצה האטומית (לארוזה הגיע כבר עטור תהילה כמקבל פרס ישראל וחבר כנסת וכו' וכו') נשא געגועים למימוש ה"מרביע" דוגמת ישראל אחיו או דוגמת חלומות המין של שמעיה, הנה מאז ואילך הלך אין האונות היצירתי וכבש את האיש.

זה היה הזמן שבו אביגדור האשים אותי שבגללי חדל יזהר לכתוב. אז הייתי מוכנה ללכת. אבל זאבי היה ילד קטן וגורלה של אמא שלי עמד נגד עיני, העבודה הקשה, הפרנסה הדחוקה, ואולי, מוטב שלא להכחיש, האהבה העמוקה שאני אוהבת את יזהר. אין באהבה הזו הערצה מאחרי שאינני מעריצה אותו – להיפך. בכל מה שנוגע למין היה או חסר ישע או סקס־מניאק, מתמזמז ושותק או גונח ומתפייט, לא נורא משכנע. אין לי שום הסברים הגיוניים לאהבה הזו, שהכתיבה לי התנהגות מתנזרת שנים רבות, מחוסר חשק להסתבך במשהו שלא יהיה ממנו מוצא. שכן אני זוכרת היטב את כל המחזרים, אפילו כשהייתי בת שישים, ואת הסבריהם ה"משכנעים" למה זיווגנו יעלה יפה יותר מזה שיש לי. רק כשנודע להם שאני אשתו של ס. יזהר נרתעו, כי היו בטוחים שהתחרות קשה מדי.

אחרי שויצריה הייתה פרשת אהבה עם איזו ג’ינג’ית וצפיית ציפורים, ואח"כ הייתה מישהי במפלגה, רפ"י או משהו, הייתה היסחפות לעבודת הכנסת, יום יום, קצת כנסת קצת זיונים, בלבול, שקרים, אחיזת עיניים, התעלמות מן הילדים. צריך היה להתנתק. צפר גדול היה בימים ההם.

ואז נסענו לאמריקה.

וכשפרצה מלחמת ששת הימים השאיר אותי [באמריקה] עם זאבי, לערוך לו בר־מצוה, שלח מברק ל"אהובתו" ונסע.

חוששני שלא אסלח לעולם.

מן היצירה עבר ללימודים, בדרך הקשה והמיותרת, ולהכרזות “לא רוצה” כוללניות. לא רוצה לפגוש חברים, לא רוצה לנסוע, לא רוצה לטייל, לא רוצה. עשיתי לשחרור מבפנים: יכולתי במידה מוגבלת. חיפשתי חברים, קשרתי ידידות, נסעתי לבדי, פריס, פירנצה, סיאטל, ניו יורק, בוסטון, פירנצה, הצגתי, מכרתי, עבדתי, הילדים גדלו, זאבי היה מסובך ואני מתוסכלת, וסלח לי בני שלי, את נפשי אתן לך אם תבקש, את חלבי ואת דמי לכפר על מה שעשיתי לך בתסכולי הנוראים. בית אחד, בלא שותף ובלא חבר. והוא מפורסם ונערץ, איך אספר להם שהוא חלש אופי, עייף תמיד וחסר כוח יצירה. שהוא מתענה בכתיבת פילוסופיה מבלי שתהיה להגות שלו עומק הדיאלוג עם הוגים חיים, וכל תורתו בקריאת ספרים, לא תמיד הנכונים. היו ה"אהובות", שלהן שימש מאור עיניים מעורר הערצה, מעין shake before use במקום על אופנוע. במקום ריקוד מסעיר בבר היה תומס מאן, או מרסל פרוסט, ואולי קטעי שירה והסברים על תמונות ויצירות מוסיקליות. נוסף על אלה לא היו חברים, לא הילדים שלו ולא חברים כלשהם. כביכול בשל אצילות נפש לא מעניינת אותו רכילות. הפילוסופיה שלו סובבת לעולם סביב ה"זכות להיות שונה", הזכות לברוח, הזכות להמלט, הזכות לא להיות כמו כולם, הזכות לא להיות חייב לאיש כלום, אגוצנטריות כמו של אמא שלו, פחד מפני הזדקנות כמו של אמא שלו, חוסר יכולת לתקוף בעיה כמו של אמא שלו, הרגשה שמותר להיות כמו שהוא הן בצורתו והן במעשיו מבלי שיש זכות למישהו לומר לו דבר ושיתפקעו כל האחרים כי אין להם זכות לדבר, ושהוא לא צריך להתאים את עצמו לעולם ואל רצונו או אל השקפתו של זולת קרוב או רחוק. מסתיר את סודותיו בשתיקות “מלאות עושר רוחני”, סנטימנטלי אבל חסר מצפון באיצטלא של “לא להיות בורגני”.

לא כבוד ולא הערצה, ובכל זאת אני אוהבת אותו, לא הגיוני.

ואז באה Valdotavo [באיטליה], נסעתי לחודש ושוב הייתה איזו “ת'”, שהלה תפסה אותה אצלי בבית, בבית שלי, השנוא, של סבתא מרים, בית השקרים, העינויים, המליצות, הרמאות, המסתורין.

וכשחזרתי נסענו לאמריקה.

פתאום לא היה נערץ, לא נשגב, לא ידוע לאיש, והוא כמעט חזר והתמוטט. כמו תמיד, לא תקף את הבעיה, לא חיפש דרכים לפרסם את מה שכתב, מצא את המתרגמים הפחות מתאימים, ניסה, כך הוא אומר, להתרכז – לא הצליח וכשל תחתיו.

רק כשמגישים לו דברים על צלחת של זהב הוא יודע להגיב, וגם אז בדרך שאינני יודעת אם היא אמת. אבל כשיש קושי הוא נופל, מיואש, חסר סבלנות, חסר ישע.

וכך חזרנו הביתה.

ועכשיו אני בדרך אל זאבי.

נרגשת מאוד.

 

פרק שביעי: בכנסת ובוועדותיה    🔗

דיברנו על חייו הפרטיים של יזהר, אבל היו לו גם חיים ציבוריים אינטנסיביים.

יזהר לא אהב את החיים הפרלמנטריים. כשנכנס לכנסת והוא בן 33, התייחסו אליו כאל “הינוקא”. הוא חש מבודד בין חברי הכנסת האחרים – שהיו בשלושים או ארבעים שנה מבוגרים ממנו, דיברו יידיש, והיו דבוקים וקשורים זה בזה למרות כל ההבדלים. לעתים התפקע מצחוק. לא היו לו שום יומרות להיות “איזה הרקולס פוליטי”. במבט לאחור לא חש שתרם תרומה כלשהי, חוץ, אולי מיוזמה חביבה ו"מיופייפת", כמו שהיינו אומרים היום, בעניין שמירת הטבע. לדבריו, רצה תמיד להתפטר, ותמיד אמרו לו: כעת?? להתפטר??![³⁸⁸]

הוא אמנם הגיע לכנסת כנציג מפא"י, אבל בפועל היה נציגם של “לטאות, של חיפושיות שכמעט נשמדו”, נציגם של פרחי הבר, של הדיונות, של עצי השקמה והזית, של הפתוח. הוא היה הדובר של מה שאחרים קראו – השממה.

“הינוקא” צורף למפא"י כחלק ממה שהוגדר לימים כ"צעירי מפא"י", בחברה אחת עם משה דיין, שמעון פרס, ואחרים³⁸⁶ – אם כי היה ותיק מהם בכנסת. היו אלה ימים מכריעים בעיצובה של המדינה החדשה, ימי המעבר לממלכתיות, ימי העלייה הגדולה, ימי המסתננים (הפדאיון)³⁸⁷ ופעולות התגמול.

לא פעם נשאלה השאלה כיצד שונא מלחמות כיזהר תמך (או לפחות לא בחל) בגרעין הלוחמני של החבורה, זה שהנהיג את פעולות התגמול בשנות החמישים – בן־גוריון, דיין, פרס ובפרק זמן מסוים גם פנחס לבון. פעולות התגמול הללו היו לעתים טרור מטעם המדינה: הרג אזרחים חפים מפשע, פציעתם ופגיעה ברכושם. התשובה הבנלית היא שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, שדברים שרואים עכשיו לא נראו אז, ושבמשך השנים גישתו עברה התפתחות ושינוי – כשם שעברה גישת הנזכרים למעלה. אבל לא רק בזה מדובר. הניצחון במלחמת השחרור לא התפרש על ידי רוב העם כניצחון החזקים על החלשים, אלא כניצחון הנואשים והצודקים, כשגבם אל הקיר, על החזקים והרשעים. מעין ניצחון דוד על גולית. בניגוד לניצחונו של דוד המלך שיצא מן המאבק בגולית ללא פגע, שילם היישוב מחיר עצום. עזיבת מרבית הערבים המקומיים נראתה לרוב המכריע של היהודים כתוצאה בלתי־נמנעת, הוגנת, של סירוב הערבים לקבל את תכנית החלוקה. אפילו משה שרת, היונה, המאמין הגדול במו"מ ובהתנהגות תרבותית, תיאר את עזיבת הערבים כנס וכאירוע חשוב יותר מהקמת המדינה. סיפור “חרבת חזעה” נתפס, אולי אפילו על ידי מחברו, כמקרה פרטי הראוי לגינוי, כהבעת אמפתיה למגורשים, ולא כטענה כוללת.³⁸⁸

מלחמת השחרור התרחשה שלוש שנים בלבד אחרי השואה. לישראלים היה מובן מאליו ש"העולם כולו נגדנו". העולם מבקש לגזול מן היהודים בישראל את המדינה הקטנה שחילצו לעצמם בעמל ובדם. המסתננים שבאו לקצור את שדותיהם או לקטוף את פירותיהם לא נתפסו כאנשים הראויים לחמלה ולאהדה, אלא כחלק מהמזימה שמטרתה להפוך את תוצאות מלחמת העצמאות. יהודי ישראל גם ציפו כי הפליטים ייקלטו בארצותיהם החדשות, כמו מיליוני פליטים אחרים שנקלטו במהירות בארצות המארחות אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי מלחמת הודו פקיסטן. את הלוך המחשבה הדריכה האמונה כי הערבים לא השלימו עם תוצאות מלחמת השחרור והם מתכוננים לסיבוב השני. הסיבוב השני הזה רבץ כעננה כבדה על כל תוכנית ומחשבה.³⁸⁹

כישלונות הצבא בשנותיו הראשונות נתפסו כאיום קיומי. ישראל, מאז ועד היום, מבקשת “להשיב לעצמה את ההרתעה”, את אותו כוח קסמים שיאפשר לה לחיות בשלווה. כדי להשיג את השלום והשלווה המיוחלים יש להפעיל אלימות ולשפוך דמים.

יזהר שנא את המלחמה, אבל אהב את הצבא. הוא התפעל מדיין פורץ הגדר הבז למוסכמות, העריך את פרס החותר לחדשנות בממדים שלא שוערו עד אז בארץ, והזדהה עם הצורך להחזיר לעם את תחושת הביטחון. יש לזכור כי בשנת 1955, מסתננים עדיין רצחו יהודים בפאתי רחובות, במה שהיו פעם הכפרים קוביבה וזרנוגה ואוכלסו בינתיים בעולים. יזהר האמין במנהיגותו של בן־גוריון, יותר מזה, האמין כי האלטרנטיבה לבן־גוריון תהיה בגין, שתחתיו יהיה הכול רע יותר. הוא שטם את המבקרים של מפא"י משמאל, אלון, גלילי וטבנקין “האקטיביסטים”, ויערי חזן וסנה שהיו מי יותר ומי פחות סטאליניסטים. איש מהם לא נראה לו כאלטרנטיבה ראויה לטריומויראט ב"ג, דיין ופרס.

האב האולטימטיבי – דוד בן־גוריון    🔗

בראיונות שונים טען יזהר שהוא לא היה מקורב לב"ג, אבל התכתבויות ביניהם מעידות שלא כאלה היו פני הדברים.³⁹⁰ בעיני יזהר, בן־גוריון היה האב הגדול והחזק שאליו נכסף תמיד, אבי האומה. זה לא מנע ממנו, ואולי דווקא עודד אותו, לחלוק עליו ולהתווכח אתו מפעם לפעם. מחילופי מכתבים ביניהם עולה שעמדות אלה לא קוממו את “הזקן” כנגד יזהר. אולי להיפך. יש גם לזכור כי הימים היו ימי “הוועדה המסדרת”. ליזהר לא היה שום בסיס כוח במפלגה לבד מקיסמו כסופר צעיר, בעטן במידה, מחבר “השבוי” ו"חרבת חזעה" – וחיבתו של בן־גוריון אליו. הנה כמה חילופי פתקאות ביניהם. בראשון, יזהר מתקומם על הרג ערבי שחרש את שדהו. וזהו פתק ללא תאריך, שהוא מקבל בתשובה מבן־גוריון:

איני מוכן להגיד למפרע שהדבר לא יתכן – אני קורא כמעט יום־יום על מעשי אונס, ובין האנסים יש גם חיילים; אבל השתלשלות הסיפור תמוה[ה] ומתמיהה. ברור שהערבי חרש – בכפר ערבי. הסמל הזהיר הערבי שיהרג – ולא הוא הסמל הרג אותו, מכאן שידוע לסמל שהורגים כל ערבי שמזדמן בדרך. האמנם?

התוכל לברר שם הסמל ומקום המעשה?

כשחזר יזהר משירות מילואים ב־1951 התריע בפני ב"ג במכתב על רמת הצבא הירודה. הרמטכ"ל באותו זמן היה יגאל ידין – הצעיר בכמה חודשים מיזהר. על רמת הצבא בימיו הגיעו תלונות מכל עבר. כשנה מאוחר יותר פרש ידין מתפקידו עקב קיצוץ שקיצץ בן־גוריון בתקציב צה"ל, על אפו ועל חמתו. הכסף שהתפנה יועד לקליטת עולים. את ידין החליף מרדכי מקלף, לשנה אחת – ואז מינה בן־גוריון לתפקיד את משה דיין – ובצה"ל נפתח עידן חדש.

חמוּרה (אם כי במישור אחר) הייתה הביקורת שמתח יזהר באוזני בן־גוריון על המלצתו לבחור בידידו משכבר הימים יצחק בן־צבי לנשיא המדינה, לאחר מות הנשיא הראשון, חיים ויצמן, בשנת 1952. לאחר דין ודברים במרכז מפא"י, התייצבה הסיעה אחרי מועמד ראש הממשלה ומנהיג המפלגה.³⁹¹ יזהר הסתייג מההחלטה וכתב לב"ג:³⁹²

אם נגזר על נשיא ישראל להיות איש תשוש – למה לא לבטל מעיקרו מוסד זה והיינו נקיים מעונשו ומטרדתו? כל הכבוד לעברו החלוצי־התרבותי של אדם – אך כלום לא מוטל על נשיא ישראל נוסף על אלה, להיות איש חי היוצא ובא בתוך עמו, מדן ועד אילת, איש משכמו ומעלה, איש אשר בכח עבודתו היום, וקסמו האישי היום במגעו עם הבריות ועם המציאות – יסמל את אחדות האומה ואת שאיפתה קדימה – כזה, ולא סמל מיובש וחנוט.

בן־גוריון הזכיר ליזהר כי בן־צבי הוא גם אב שכול,³⁹³ אבל הטיעון לא שכנע את יזהר.

“פתקא” נוספת (ללא תאריך) עוסקת בהצעה של בן־גוריון לשלוח חיילים להשתתף במלחמת קוריאה לצד “חיל האו”ם" (קרי ארה"ב). מפ"ם הכשילה את הרעיון, ומהתכתובת עולה שגם יזהר התנגד לו.³⁹⁴

חשוב להתייחס לדרמה של העלייה הגדולה ומה שהלך והתהווה בארץ בגללה, גם כיוון שרוב פעילותו הפוליטית של יזהר היה קשור בה בצורה זו או אחרת, וגם כיוון שהדברים חלחלו לסיפור ימי צקלג שנכתב באותם ימים. אחד החוקים המשמעותיים ביותר שחוקקה הכנסת הראשונה היה חוק לימוד חובה תש"ט. לחוק זה ולמה שהתרחש בעקבותיו היו השלכות גורליות על החברה בישראל. החוק אִפשר להורים לשלוח את ילדיהם להתחנך בבית־ספר כרצונם – בתנאי שאינם עולים חדשים במעברה. אלה היו חייבים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אחידים, לא דתיים.

הכנסת הראשונה הייתה מורכבת רובה ככולה מ"ותיקים". אנשים אלה ראו בחוק צעד רצוי וראוי. התמיכה בחוק הייתה גורפת, מימין ומשמאל. כך למשל, אמר בדיון ח"כ ערי ז’בוטינסקי מתנועת החרות: “אני גאה, שהייתה לי הזכות להשתתף בחקיקת החוק הזה, החוק הראשון לחינוך־חובה במדינתנו.” חברת הכנסת רזיאל־נאור מסיעתו אף הרחיקה לכת ממנו ואמרה: “אנו התנגדנו ונוסיף להתנגד, באופן עקרוני ובלתי־פוסק, לפיצול החינוך לזרמים. בפיצול זה אנו רואים את שארית רוח הפיצול והפילוג הגלותיים. תנועת החרות מאמינה בצורך להקים בית־ספר ממלכתי אחיד, אשר ממנו ורק ממנו תקום לנו אומה אחידה; בית־ספר שבעלותו העליונה היא המדינה בלבד, בלא כל קונצסיות וקאפיטולאציות מפלגתיות.” וסיכמה את דבריה כך: “מתוך שיקול רציני ואחראי, מתוך התחשבות בהמוני הילדים שלמענם נועד חוק זה, הכריע האינטרס העליון של האומה, ואנו נצביע בעד החוק.” א. אלישר, נציג הספרדים, אמר בין היתר: “אנו מקבלים את החוק כצעד רצוי ראשון, […], למען לא יישארו ילדים עבריים־ישראליים מחוץ לכותלי בתי־הספר. עם זה אין אנו יכולים לעבור על דבר שבמצפון; ודבר שבמצפון היא מלחמתנו נגד הזרמים.” והוא הסביר: “אנו נסבול מפיצול זה יותר מכל יתר חלקי העם. הודענו ואנחנו יודעים ברורות, שההורים של ילדינו עדיין לא כולם מסוגלים לבחור בהכרה שלימה את הזרם הרצוי לילדיהם או להם. והדבר יגרור אחריו כל מיני ניסיונות לנצל את הילדים לטובת הזרמים – הן מימין והן משמאל. אנו תקוה שבקרוב יקום חינוך אחיד ממלכתי, בישראל. אנו נצביע בעד החוק.” גם זכריה גלוסקא, נציג התימנים, תמך בחוק, ושמואל מיקוניס, נציג הקומוניסטים, עורר צחוק באולם כשהודיע כי סיעתו תימנע מהצבעה, כי החוק מהווה צעד קדימה.

את הדיון סיכם ב. דינור (דינבורג), מורהו הנערץ של יזהר מן הסמינר וח"כ מטעם מפא"י, ומכל המשתתפים בדיון היה דווקא הוא המתון ביותר ברצון להפעיל “כור היתוך”:

לא אנחנו בדינו מלבנו את שינויי הנוסח התרבותי שבאומה. אך אם מישהו מדבר על כפיה, ויחד עם זה הוא מדבר על חינוך אחיד, הייתי רוצה לשאול אותו: כיצד הוא מתאר לעצמו אחידות אידילית כזאת, שבבת־אחת תרד מן השמים ותאחד את כל האומה כולה, ותשליט על האומה כולה נוסח אחד? כיצד נחבר נוסח לנוסח? איך לעשות זאת בלי כפיה על־ידי רוב או דרך שלטון אחר? לכן חדלו לכם מלדבר בבת־אחת גם על אי־כפיה וגם על חינוך אחיד. מי שמדבר על אי־כפיה, על דרך ארץ של איש לדעות רעהו – ידבר על אחידות האומה כולה, על יכולתו של כל חלק בקרב האומה לחיות את חייו הרוחניים ולחנך את ילדיו כפי שהוא חושב לקדוש ולנחוץ. ואני מוכן להגיד לכם, חברים ואחים פה: עדיין לא ידעה האומה העברית איחוד חינוכי כזה, – איחוד לאומי, לשוני ותרבותי – כפי שישנו היום בתוך החינוך “המפורד והמפוצל” הזה! גם הארגון האחד בתוך המסכת המדינית האחת, וגם החינוך הבנוי על ספר־הספרים, על תולדות ישראל, על הלשון העברית על תכנית לימודים כללית משותפת ביסודה, והנתון למרות אחת, על ערכי מדינה אחת ועל ערכי נאמנות למדינה אחת! אין פחד מפני “פיצול” אם המסד הזה הוא כה רחב, כה יסודי, כה מוצק, כפי שהוא בתוך מדינת־ישראל.

בסופו של דבר נפלה ממשלת בן־גוריון על נושא זה, ועליו פוזרה הכנסת הראשונה. אחת הפעמים הראשונות שבהן יזהר התכוון להשתתף בדיון מדיוני הכנסת הייתה ישיבה (בינואר 1950) שעסקה בעניין המהומות במעברות, מאותן שפרצו בעקבות התנגדות יושביהן לבית הספר האחיד. עיון בטיוטת הנאום שהכין מלמד כי גם הוא הזדהה עם רעיון בית־הספר האחיד – שיהיה מין בן־שמן המושתת על רעיונותיו של א.ד. גורדון. הוא עתיד לפתח גישה זו בהמשך דרכו, לאתגר בה ולהרגיז בה רבים מאלה שהיו מוכנים בכלל להקשיב לו, ואז לסגת ממנה ולפנות לכיוון שונה לחלוטין. וכך כתב בטיוטת הנאום שלא נשא:

קשה להתחיל בעניין החינוך בלי לגעת באותם […] דברי כרוז המופץ בכל מחנות העולים […] לא קשה לנחש למי התכוון הכרוז בתואר המסוים הזה: שליחי השטן. […] נוסף למה שממתין לעולים […] במציאות הלא קלה של מדינת ישראל, בפרנסה ובקורת־גג ובהתאקלמות לכל משמעה, יצטרכו עתה העולים לעסוק ב […] הכרעה חיונית ונחוצה, ולבחור בזרם חינוכי לבניהם.

אין צורך להסביר, הוא אומר, שהוא בעד הקמת בי"ס אחד, בי"ס מעבר למחנות העולים […] “שכן, מחוץ לקשיים העצומים, הטכניים, שביה”ס שבמחנות יצטרך לעמוד בהם ולצאת בשלום, פעם להתנפח ופעם להתכווץ בהכלתו, פעם להתפלג לשני זרמים, ופעם לארבעה, לשנות פרצופו וצביונו חליפות, ולסבך את ההורים בהתגוששות מיותרת לכל הדעות – האם לא מוטב, נכון וצודק, מבחינה לאומית […] – להכריז שבמחנות העולים ביה"ס הוא אחד." אבל, ישאלו השואלים, למה בי"ס אחיד רק במחנות העולים ולא במדינה כולה? על כך הוא משיב, שבסופו של דבר הארץ הולכת לקראת בי"ס אחד, “בי”ס המושתת על יסודות מסוימים מאד, ופניו לקראת חזון מסוים מאד, משום שחינוך – משמע: הובל. הדרך. קרב איש אל משא־לב חברתי מסוים." ובישראל נחוץ היום “כוח מלכד, כוח מרכז, מלכד שבטים, מיישב מסורת ומנהגים שונים זה אצל זה, מצרף צירופים, באחת: כוח בונה עם.” ובי"ס כזה לא יהיה אי מלאכותי, שעליו יניחו את הילד, כשמסביבו “מים סוערים של כיעור ושל צער”, וצריך ללמדו לשחות במים זורמים. כי בסופו של דבר הוא יקיץ וישאל שאלות. ביה"ס הוא המקום ש"צריך לפתח בתוכו אנשים שידעו לשאול שאלות."

בבחירות שנערכו ב־1951, בין השאר בעקבות משבר החינוך במעברות, עלו הציונים הכלליים עלייה מסחררת. סיסמתם הייתה “תנו לחיות בארץ הזאת,” ומה שהפריע להם לחיות בארץ הזאת הייתה העלייה זוללת המשאבים. ואמנם, גל העלייה הגדולה, הלא־סלקטיבית, הואט באותה שנה, כשכל המשאבים והתשתיות נוצלו עד תום. השתרר משבר חמור במזון, בבריאות, בדיור, בחינוך, בביטחון. אחת השאלות הבוערות לבן־גוריון ותומכיו הייתה יישוב הספר ויישוב יהודים בישובי הערבים שהתרוקנו. ותיקים רבים חשו שכבר עשו די למען המדינה ועכשיו הגיע תור העולים לעשות; העולים מצידם הבינו מיד כי עדיף לגור במרכז ולהתפרנס שם ממקצועות יהודיים מסורתיים מאשר בחקלאות. הניסיונות הרבים ליישוב הפריפריה שנעשו בשנים 1948–1953 נכשלו כולם. הציפיות שבני הוותיקים יחלצו מרצונם להתיישב שם לא התגשמו. בן־גוריון ביקש חלוצים; בנעוריו התיישבו חלוצים – ולו לזמן מה – במקומות נידחים; עכשיו, סבר, יש צורך ב"תנופה חלוצית חדשה" שתשחזר את פועלם: “העפלה לנגב, יישוב אילת ע”י דייגים, חקלאים, ספנים, טייסים ופועלי חרושת, סלילת כבישים בערבה ועל חוף ים המלח, כיבוש הים והאוויר בספנות ובתחבורה אווירית, גם משקית וגם צבאית, יסוד כפרי־דייגים לאורך חוף הים התיכון שלנו, והקמת שרשרת ישובים לאורך הגבולות ובמסדרון ירושלים, מחקר מדעי, צרוף ושימושי, הנהלת משרדי המדינה, הכשרה מקצועית לעולים והדרכה בעבודה חקלאית, מלאכה וחרושת […] עמל־כפים ועבודת־רוח, שישמשו מרכזי קליטה לעולים ומעוז־מבטחים לביטחון המדינה."³⁹⁵ בן־גוריון לא הביא בחשבון כמה זעום היה בזמנו מספרם של אותם חלוצים, מתוך כלל העם היהודי. כותב יזהר ברומן המאוחר צלהבים: “תראה, בימים ההם, האם לא היו בעולם איזה שבעה עשר מיליון יהודים, לא? כן, ותשעה היו בגדרה, תשמע, תשעה […] כמה מאות […] בכל מושבות הארץ, עם פתח תקווה הגדולה ראשון לציון וזכרון יעקב, […] – הם מצד אחד, ועוד שבעה עשר מיליון.”³⁹⁶

לא מעט מהעולים החדשים הגיעו ארצה בשמחה, מוכנים להיות לאזרחי המדינה היהודית, בהנחה כי ימשיכו באורח חייהם הקודם: מי שמע על חקלאים יהודים? אלא שהמדינה הצעירה ביקשה עובדי אדמה: הערבים עזבו ומישהו חייב לבנות בתים לעולים החדשים (כדי שלא יגורו במעברות), מישהו חייב לגדל עבורם ירקות ופרות, לייצר חלב ובשר. מי מתנדב? בן־גוריון קרא לנוער למרוד בהוריו ולצאת לספר. דבריו התקבלו באדישות, אם לא בלעג. במצוקתו הגה בן־גוריון מעין peace corps ישראלי: חלוציות מגויסת. המגייסת תהיה מפא"י, והארגון שיוקם יקרא שח"ל – “שירות חלוצי לישראל”. בדיון שנערך במרכז מפא"י תמכו רוב הדוברים ברעיון של המנהיג. יזהר היה מהבודדים שהתנגדו: “זאת לא חלוציות,” קבע. “חלוציות איננה דבר שאליו נקראים אנשים, אנשים נקראים לגיוס למילוי תפקיד אך לא לחלוציות.” חלוציות היא אורח חיים, לא דבר שעושים לשנה־שנתיים. “הולכת ומשתרשת בקרב הנוער הגישה, כי בשביל עבודה פיזית יש בארץ־ישראל עולים, יש “נייטיבס” ערלים, ובשביל עבודה חינוכית ישנו נוער ארצישראלי.” יזהר ביקש להזהיר את חברי מפלגתו מפני גישה זו, העתידה לפצל את העם לשניים ולקבוע מחיצות בין חלקיו.³⁹⁷ אלה הדברים שאמר בכנסת כבר ב־1952, באחת הפעמים הנדירות שבהן השתתף בדיון:³⁹⁸

לא רבות הן התקופות בהן זקוק העם למבחר בניו הצעירים, […] משווע כל כך אל כל כוח רענן, משכיל, נבון־מעשה ורב־תנופה – כתקופה הזאת, וקשה למצוא תקופה מאכזבת ממנה. כי היכן הוא הנוער היום, בשנה החמישית למדינת ישראל? […] מה בינו לבין 12.5 מליון דונם שמדרום לבאר־שבע? לא מוסדות ההשכלה בלעו אותו דור בני ה־20 – 30, לפי שאין בכל אלה בכל הארץ אלא אלפים אחדים בסך־הכול. בוודאי לא תמצאו אותם גם בהתיישבות הצעירה או בתפקידי שליחות קשים אחרים מפני שכאן מספרם עוד מועט מזה. לא תמצאו אותם בגבולות, ולא בכביש לסדום, ולא בדרך לאילת […] מדוע משק אחר משק רק שליש מאוכלוסייתו הן בנות, ויתר בנותינו רכות הן וענוגות מדי, משכילות מדי, אוהבות תיאטרון ושיחות על אמנות מלשבת לחלוב פרות?

זאת ועוד: שני מורי ההלכה הגדולים של העלייה השנייה, גורדון וברנר, הטיפו שניהם לגאולת היהודי על ידי עבודת כפיים, עבודה חקלאית. שניהם כשלו בהגשמה אישית (גורדון פחות, ברנר יותר), כמוהם כרוב הציבור היהודי הוותיק. היוקרה הגדולה של הקיבוצים והמושבים נבעה מכך שהם נחשבו למגשימי האידאל בגופם. אבל הביקוש אחר “מגשימים” לא חדל ועכשיו נעשה חיוני. והנה מגיעים עולים הנתונים לחלוטין בידי מנגנון הסוכנות: הסוכנות משלמת את דמי הנסיעה שלהם, נותנת להם מגורים ועבודה, בית־ספר ומרפאה – ובתמורה אומרת להם היכן לגור ובמה לעסוק. ירצו או לא ירצו, הם (או לפחות בניהם ובנותיהם) יהיו היהודי החדש.

השח"ל היה כישלון מביש. בן־גוריון סבר כי על מרבית חבריו לבוא מן הישוב הוותיק:

אסור לבני נהלל לשבת בנהלל, ולבני דגניה – בדגניה, – אלא עליהם לצאת לישובי עולים חדשים – ולהתיישב יחד אתם. […] על הבנים לקום ולעזוב את ישוביהם רבי־הזכויות ולהתמזג עם העולים המתיישבים החדשים, למען הנחילם העושר הנפשי, התרבותי, המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם; עושר זה צריך לעמוד עכשיו לרשות הכלל. […] ישובי דגניה, נהלל, כפר־יחזקאל ועין־חרוד ואף תל־אביב, לא יעמדו ביום פקודה – אם לא יעמדו ישובי העולים. וכל ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל – אם בני דגניה ונהלל יתחברו אתם, לא כמדריכים ומורים מן־החוץ, אלא כחברים מבפנים.³⁹⁹

אך בני נהלל ודגניה לא ששו לעזוב את “יישוביהם רבי־הזכויות”, גם לא בשכר רב. צבי צמרת סבור כי כישלון השח"ל הביא את בן־גוריון למסקנה כי אין דרך אחרת אלא לתת בעצמו לעם ולמפלגה דוגמה אישית חלוצית.⁴⁰⁰ בן־גוריון חש שיישוב הפריפריה על ידי עולים חדשים בלבד הוא פצצת זמן חברתית. הוא הזדעזע מגילויי הגזענות של בני הארץ כלפי העולים וחרד מתוצאותיהם החברתיות והפוליטיות.

בסתיו 1953 התפטר בן־גוריון מראשות הממשלה, וב־14 בדצמבר התיישב בשדה־בוקר – מישובי הספר המרוחקים והמבודדים ביותר בארץ באותו זמן. מעמדו כחקלאי מן השורה בשדה בוקר, האמין, יקנה לדבריו את התוקף המוסרי ויאפשר לו לתבוע מן הנוער ללכת בעקבותיו. תוך שלושה חודשים החל במאמצים לסחוף אחריו את הנוער מעמדה של סמל ומופת, והמריץ את שר החינוך לארגן כנס של הנוער הלומד.⁴⁰¹ הרעיון שהגה מביך בעיוורונו ובתלישותו מן המציאות: הוא יאסוף באצטדיון כלשהו את כל תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר התיכוניים בארץ, ינאם בפניהם וישכנע אותם להקים תנועת נוער חדשה, בלתי מפלגתית, שבמסגרתה יצאו לספר; לאו דווקא לשם עבודה חקלאית אלא גם למדע, תעשיה, רפואה וכיו"ב.⁴⁰² בן־גוריון צירף את יזהר לצוות המארגן את הכנס. ביומנו תיעד פגישה עם יזהר סמילנסקי ואחרים, שבמסגרתה סיפר יזהר על השיחה שקיים עם דינור בנושא הכינוס. סוכם כי “ייפגשו עם מספר מנהלים ומורים טובים וביוזמתם כאילו ייוועד הכינוס”. דינור קיים התייעצות ראשונית עם קבוצה של מנהלי חמישה־עשר בתי ספר תיכוניים מרכזיים. במקביל ביקש בן־גוריון מזלמן ארן (שהיה אז שר בלי תיק) להתייעץ אתו ועם חברים נוספים במפא"י, חיים בן־אשר וסמילנסקי, בנוגע לאפשרות הכינוס. בפגישה שהתקיימה בשדה־בוקר לא נראו שותפיו למפלגה מופתעים מן הכיוון החדש שאליו ניסה להוביל. המשתתפים בפגישה העריכו ש"הנוער מצפה לקריאה" וביטאו את ההנחה כי, “מלחמת השחרור הייתה נקודת שיא שלאחריה הייתה ירידת מתח ותחושת התפרקות, מרה שחורה”. כעת יש ציפייה להתחלה של שלב חדש. לדברי בן־גוריון, סמילנסקי שרטט לפניו בפגישה אבטיפוס של נער הפוחד מהכרעה ושינוי, או במילים אחרות חושש מהובלת מהלכים מהפכניים או מרידה, שכן “הורגל להיות ממשיך ולעשות מה שאמרו לו, ואינו מעיז לקחת על עצמו הכרעה”. נער כזה פוחד מצד אחד מעצמו ומצד שני מהריק – מההיקף העצום של העבודה שיש עדיין לעשות במדינת ישראל ומהפער הגדול בינה לבין מדינות מבוססות.

יזהר היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת ימי צקלג, ופעילותו בכנסת הצטמצמה כמעט לכדי נוכחות והצבעות בלבד. אבל הוא הזדהה עם דאגתו של בן־גוריון ונחלץ לסייע לו.⁴⁰³

יזהר נשלח להיפגש עם תלמידי הכיתות הגבוהות בביה"ס הריאלי בחיפה. במפגש באה לביטוי ההתלבטות בין הצטרפות לנח"ל והליכה להתיישבות שיתופית, ובין תרומה למדינה על בסיס ההשכלה שירכשו. בדבריו טען יזהר כי “לא ייתכן שכל בני הנוער הלומדים יהיו מורים ורופאים, ואילו העבודה השחורה תיעשה רק על־ידי הנערים העובדים שרובם עולים.” הוא שאל: “מדוע אין התיישבות חדשה באזורים חדשים, באופקים חדשים, אלא תעודה המוטלת על עולים חדשים זה מקרוב באו, שאת פיהם אין שואלים כלל? מי בא לתפוס את הנוער בציציות ראשו, לנערו ולשאלו: עצור! לאן פניך?” גם בבית־החינוך ברחובות התקיימה שיחה כזאת, וגם בה הטיף יזהר ברוח דומה.⁴⁰⁴ לא כל שומעיו אהבו את ההטפות האלה. בני הנוער מרחובות אף הוקיעו אותו על הצביעות שלו: הוא עצמו יושב במושבה ומטיף להגשמה בנגב. בניו ילמדו בתיכון, והוא שולח אחרים ללמוד חקלאות. עמוס כרמל, אז בן כיתתו של עוזי סמילנסקי, כתב לאחר שנים רבות, ועדיין בסערת נפש, בגיליון 472 של חדשות בן־עזר:⁴⁰⁵

תחת הרושם העז של דבריו, ניסיתי להניף את נס המרד בבית, ונהדפתי בנקל. חכה, אמר לי אבי המנוח, שכבר ראה ועשה לא מעט בחייו. חכה עד שבנו של הח"כ יסיים את בית הספר היסודי.

חיכיתי. כעבור שנה־שנתיים היה אותו הבן, בדומה לרוב שומעי הנאום המזהיר של אביו, בתיכון רגיל לחלוטין, […]. והמופע כולו סיפק באופן בלתי אמצעי שיעור ראשון בריאל־פוליטיק: איש ציבור שדורש נאה מאוד אינו מקפיד תמיד לקיים.

וכך בא לעולם כנס שיך מוניס.

הצד הטכני של הכנס אורגן על ידי מערכת הביטחון שסיפקה מערכת הגברה חלשה וחיילים מהמשטרה הצבאית בתפקיד סדרנים. היא גם אלתרה מעין אצטדיון בחורבות שיך מוניס שבצפון תל־אביב. ספסלים לישיבה לא היו, והקהל השתרע על הארץ, בחלקות מסומנות בחבלים, כשרוכלי שלגונים מסתובבים בקרבו.

המילה כישלון חלשה מכדי לתאר את מה שהתרחש בכנס. מצד אחד מפגש של למעלה מ־8000 בני נוער צוהלים שיש להם הרבה מה להגיד זה לזה, ובתוכם לא מעט זוגות מתגפפים, ומצד שני אחוז לא מבוטל שהגיע עוין ומתנגד מראש לכל מה שב"ג יאמר (השומר־הצעיר, המחנות העולים, בית"ר וכו'). זאב צחור, שהיה אז בית"רי בן בית"רים, כהגדרתו, התפלח לאירוע כנער וציטט מתוך “הזקן והנוער”, ב־חירות לנוער: “המוני נערים ונערות הרעישו, התגודדו בפינות מגרש החול הענק, העבירו ביניהם כתובות, יצרו מעגלים שבהם שיחקו ואפילו שרו בקול. כמעט אף אחד לא הקשיב לנאום של בן־גוריון שארך שעתיים […] עבר זמנו של הזקן שאיננו מבין את הנוער.”⁴⁰⁶ נאום בן שעתיים שהעלה על נס התנדבות ממוסדת מוכתבת מגבוה… למעשה, תוכן הנאום לא העלה ולא הוריד, כי מערכת ההגברה כשלה, ודברי הנואם פשוט נישאו ברוח. בן־גוריון קלט, למן הרגע שבו עלה על הבמה, כי נכשל. הוא רק לא ידע איך לצאת מהעניין בשלום.⁴⁰⁷

בניגוד גמור לחזונו של בן גוריון, שחלם על יישוב הנגב באוונגרד חלוצי, באוכלוסיה “חזקה” שתבחר להתיישב בנגב כאתגר ותפתח בו יישובים שיתפרנסו ממדע, ממרכזי חינוך, מחקלאות מתקדמת ומתעשייה מתקדמת, הרי לוי אשכול, שנחשב כביכול “הביצועיסט של חזון בן גוריון”, מימש את פיתוח הנגב באמצעות אוכלוסייה חלשה דווקא, וזו נשלחה לעסוק בעבודת כפיים פשוטה הגוזרת חיי עוני.⁴⁰⁸ במהלך שנת 1954 הוא היה שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות – ושותפו הנאמן היה רענן ויץ. כותב רענן:⁴⁰⁹ “גם שאלת ההרכב האתני של הישובים עוררה מחלוקת קשה. בן־גוריון, שנסחף כידוע בחזון של קיבוץ גלויות, רצה שאת הישובים בחבל לכיש יאכלסו יוצאי כל הארצות. הבהרתי לו שלמדנו מהניסיון שמוטב ליצור ישובים שיהיו הומוגניים מבחינת חברתית־עדתית. כל ישוב יאוכלס בקהילה הומוגנית, אבל הרכב גוש הישובים יהיה מגוון. מצד אחד, לא ייווצרו חיכוכים; מצד אחר, בזכות השירותים המשותפים – מערכת החינוך ומוסדות החברה והקהילה – ייווצר מגע בלתי אמצעי בין יוצאי ארצות שונות והישובים לא יהיו ל”גיטאות". […] מכאן ואילך התגלגלו הדברים בקצב מהיר […] ב־17 ביוני 1954 נקראתי לבית־החולים תל־השומר לישיבה דחופה עם בן־גוריון, שאושפז בגלל מחושים בגבו. עוד השתתפו בישיבה לוי אשכול, גיורא יוספטל, אלחנן ישי, יזהר סמילנסקי […] אני דיווחתי על ההתקדמות בתכנון חבל לכיש, והאחרים חיוו את דעתם בעניינים הנתונים לטיפולם."

הייתכן לזרוק למקום שומם אנשים שמעולם לא עסקו בחקלאות ולומר להם מעכשיו תהיו חקלאים ותסתדרו לבד?

בן־גוריון, שבשנים 1948 – 1951 התנגד לעלייה סלקטיבית, היה עכשיו אדם פרטי. הוא לא היה אחראי להחלטה הזאת, אך גם לא היה יכול להשלים עם תוצאותיה. הוא ניסה לגייס חקלאים מנוסים שיצטרפו לישובי העולים, ידריכו אותם במקצועם החדש ויעזרו להם להשתלב בחברה הישראלית ובמוסדותיה. בעיניו, זה היה המינימום שחובה לעשותו. בן־גוריון פנה לארגוני הקיבוצים והמושבים בתקווה כי מהם יגיעו המדריכים. הקיבוץ הארצי (מפ"ם) והקיבוץ המאוחד (אחדות־העבודה) ענו בסירוב תקיף.⁴¹⁰ חבר הקבוצות והקיבוצים (מפא"י) גמגם. זקני המושבים – חבריו של בן־גוריון ושותפיו לדרך – התנגדו.

אבל אחד המעשים האחרונים שעשה בן־גוריון בטרם פרש מהממשלה היה מינוי משה דיין, בן נהלל, לרמטכ"ל. וכמו עם יגאל אלון בימי “מבצע יואב,” למינוי כזה היה מחיר.⁴¹¹ עד מהרה הטיל בן־גוריון על דיין לשכנע את צעירי המושבים להתגייס לשנתיים הדרכה במושבי העולים, ולשכנע את זקני המושבים להסכים לכך. דיין עשה כדברו. הוא הצליח לגייס מאות אחדות של בני תנועת המושבים וחבר הקבוצות והקיבוצים, ואלה יצאו להדרכה במושבי העולים בפריפריה. אחת הדמויות הבולטות ביניהם היה צביקה כֶסה, מי שדיווח ליזהר על קרבות חרבת מאחז, ומי שנמצא אתו בקשר במשך כל כתיבת ימי צקלג. הוא היה גם אחד “העדים” שלו בפרשת קליטת העולים והיחס של הדור הצעיר בארץ אליהם. וצביקה בהחלט נתן דוגמה אישית. יזהר היה שותף לביקורת החריפה על הקיבוצים. בד־בבד עם כתיבת ימי צקלג, הוא התרוצץ בין בתי הספר, נאם ודיבר וטירחן. הדברים משתקפים בספר. מה עוד ש"חבל לכיש" ו"חבל אשכול" הם מה שאנחנו מכנים “רצועת יזהר”, ובה יושבו עכשיו העולים ממרוקו.

הנה כמה הדים בצקלג למתרחש במציאות שמסביב, בשנות החמישים.

כמו שאיש במדינה אינו רוצה להתיישב בפריפריה, כך גם איש במשלט הקדמי אינו רוצה ללכת למשלט העורפי ולגרור משם ארגזי תחמושת כבדים, אם כי ללא תחמושת הופכת כל הישיבה במשלט הקדמי לחסרת־טעם ואף גובלת בהתאבדות. ואת מי מאלץ גידי המ"כ להביא תחמושת? את רחמים ועובדיה (עמ' 62):

ארגזי התחמושת (ש)נשארו בעורפי למעלה. גם לא אחד כאן. אה, זה לא טוב. אומר גידי. “זה רע”. קובע בני. – ואולי יגש אחד מכם ויביא? מנסה גידי, בדרך־כלל. “תשלח מישהו ויביא”. “את מי? כולם חופרים”. – “גם אנחנו”. – “כן, גם אתם”. אמר גידי. כאן כולם מיוחסים, זרע אצילים, עתירי זכויות וותק, וראויים למצבת־זכרון בעוד בחיים חייתם. “תקום אתה!” גזר גידי יבשות על רחמים להביא ארגז, ולקחת שם את עובדיה לשאת עמו בשניים. – “לא בא בחשבון”. נעלב הלה ונרתע, לא רק שעוול להישלח להביא, אלא עוד לזווגו אל אותו שוטה! […] ומסתבר כי הכול השתדלו עד הנה לשתוק, להתכופף ולהימחק מאד, כדי שלא יעלה זכרם לפני גידי ויצוד מי מהם לשלחו לגרור ארגזים – אבל התירו לעצמם עתה חירות כפולה לצחוק, על ההצלה ועל ההלצה, צחוק גדול מן הראוי – ורק רחמים יצא נזוף, משל עליו ועל מזלו צוחקים.

כשתסתיים המלחמה, אומר צ’יבי, איש ההכשרה, כהד לשאלה “שליחות או קריירה”, הוא ידאג רק לעצמו ואף אחד לא יסיט אותו מכך למען טובת הכלל (עמ' 81 – 82):

לו לא יספרו מעשיות ואותו לא יוליכו שולל. הוא לא ילך. הוא ילך העירה, הוא יחיה את חייו שלו, […] ואיש לא יאמר לו מה. שלושים שנה סבל אביו הזקן ומה יש לו כעת? תור בקופת־חולים וחובות. לא הוא, ולא בימיו. תיגמר המלחמה ותראו לאן יגיע. קרוב לארבעים קרבות כבר מאחוריו, וגם המאתים ושמונה־עשרה,⁴¹² ואין בו אלא השריטה הקטנה הזאת שביד, […] דבר אינו מבקש מידי איש, אלא רק להיות לא תלוי באיש. […] שונא סידור־עבודה שמסדרים לו. בעצמי לעצמי. זה הכול.

גם עמיחי חושש מן המגע עם העולים־הפליטים, ואין לו שום רצון להתערב בהם (עמ' 92): עמיחי חושש לדלדול השורות, דואג כי לא יהיה לבסוף מנוס, ואת שארית ההכשרה שלנו ישדכו עם “גרעין” כלשהו, שאין איש מכיר ואין יודע, אנשים שאולי אך זה תמול ירדו מן האנייה או אולי זקנים בני שלושים הם, עם ילדים, ואנחנו נאבד ביניהם. […] ומראש צופים לקשיים גדולים, גם חברתיים, גם משקיים.⁴¹³

והבנות? הן לא ממהרות להתנדב. הן מעדיפות לנסוע העירה ללמוד בסמינר (עמ' 65): “תמרלה תבוא אלינו, […] ורק שלא יעקוץ אותה יתוש ותיסע פתאום ללמוד בסמינר בתל־אביב, ושלום על הכול. כולן נוסעות ללמוד, ומי יעבוד בכפר?”

צ’יבי, דוד, שאול, יאקוש, חברי ההכשרה, נחושים בדעתם לא להמשיך בהתיישבות אחרי המלחמה. האחרים ממשיכים להתלבט בין “שליחות או קריירה”, אך בעצם כבר בחרו ב"קריירה". מה שנותר הוא קצת ייסורי מצפון (עמ' 147־8):

כולנו בטוחים בעצמנו. ומצפצפים על מה שלא נוגע לנו. ואוהבי נוחיות, כמו חזירים. […] ואפילו אם תמצא התנדבות אחרת, חלוצית, טהורה, כנה, אנושית – הרי גם זו רק פעם אחת. ואל פעם אחת של הוד – כולנו נלך. וגם אז – רק כשיתחשק לנו. – ולעולם לא כשהמצב, או המציאות, יאמרו: חובה. […] אלא שגם כך – לא יימשך הרבה. מהר מאד נמצא פרצות ופרקים ותחבולות להתחמק.

אנחנו כבר בדרך לדור האספרסו (עמ' 356): “הוא רוצה להגיד שאנחנו דור משועמם מאד, שלנו כמעט ואין דבר קוסם עוד. שאנחנו שרויים בצל הראשונים […] וכבר אין במה להפליא אותנו, כבר לא מאמינים כלום, אבל גם לא כופרים גמורים, רק מסתכלים בשעמום.” אפילו הדים מכנס שיך מוניס תמצא שם – ולגלוג לא מוסתר על המחשבה שכינוס גדול יכול להוות פתרון (עמ' 380):

ואחד מכולם נתמלא כעת רוח, ואמר בלהט – אה, שיהיה פעם איזה כינוס אמר הבחור – ושכולנו נעמוד בו עצורי־נשימה, ושמישהו יניף בו יד ויאמר לנו עד חדרי־בטן: בחורים, כך וכך, כך וכך! – ולא נוכל עוד להתפזר לנו איש לביתו כתמול שלשום, אלא נדע דבר גדול ומיוחד וממלא, ונצא ונלך אליו, כל אחד כפי מרום כוחו, וכולנו כאחד כפי מרום כוחנו, והחיים שלנו יתמלאו פתאו רוח ואור זריחת השמש!

שוב – באירוניה כואבת – תמונת העולים החדשים בקרב הפלמ"חניקים הוותיקים. וכהערת אגב, אלה, הוותיקים, מעיינים מעשה “גברים” ברומנים זעירים (עמ' 385):

שלושים וכמה […] מעוררים כבוד בכל הליכותיהם הכבדות וחשובות. מיד צצו בידיהם כל אותם קונטרסים ממורטטים, […] והמה נתנו עיניהם ולבם בכל מה שלא הצליחה פלונית לכסות בחפזונה […]. יוצאים מן הכלל החשוב הזה כמה פרצופים, שנתבלטו מיד בהתלבטותם ובאבדן עצות, בהסתובבות יתירה הכא והתם אין־חפץ, שגם צורתם בכללה וגם מראיתם בפרטים, ולבושם הסגור עליהם ומהותם הזרה – מעידה העד היטב כי אין אלה אלא אותם שהובאו להטליא את החלול, את אשר אכלה החרב, ולא כדאי לבטל עליהם מלה נוספת שכּן אינם אלא גח"לים ומח"לים, אסופים, לועזים, מסכנים שכאלה, ירחמם אלוהיהם – והם הם אותם שייהרגו ולא יהיה למי להודיע, ואנחנו ננשום בהקלה: לא משלנו. פרט קטן.

עד כאן האינטראקציה בין ב"ג ויזהר בעניין ישוב העולים בנגב. אבל היו גם פנים אחרות ליחסו של יזהר לב"ג – כמי שמייצג את ההפך הגמור ממנו. אחרי מותו של בן־גוריון הוזמן יזהר פעמים אחדות לומר דברים לזכרו. אחת מהן הייתה באירוע בבית בן־גוריון לרגל יציאת כרך ראשון של ספרו של שבתאי טבת קנאת דוד.⁴¹⁴ הוא פתח באזכור חליפת המכתבים שהייתה בינו לבין בן־גוריון בעניין הממשל הצבאי, שבה הצדיק בן־גוריון את שאיפת הערבים להרוס את מדינת ישראל. יזהר, שלא מצא בעצמו די כוח להיחלץ ממצבי שיתוק בחייו הפרטיים, הבין ממה נבע כוחו של ב"ג ולמה הצטרף אליו: מנהיג ניכר בכישרונו לדעת לחלץ בני־אדם ממצבי שיתוק, ובכוחו לרסן חלומות והזיות. המנהיג המדיני נעשה מנהיג כשהוא קם וחולץ ממצבי השיתוק האלה, בעיתות משבר. “וכך יש מקומות ויש רגעים שבהם […] גם המדינאי וגם איש הרוח, כל אחד ממקומו, ומטיבו, וממניעיו – עומדים פתאום שותפים […] לשם משהו שאינו פחות מהכרת אמת הכרחית – ומי […] שאינו חש […] שאם לא נשתנה לא נתקיים, שאם לא ניחלץ מן האפשר שהספיק אתמול – נפסיד את מקומנו כאי־אפשר. האופק של האדם אינו מקום. הוא המתח שבין כאן ובין שם, בין האפשר והאי־אפשר.”

חינוך הנוער, דור האספרסו    🔗

אחד הנאומים היותר ידועים (והפחות מוצלחים) של יזהר נודע כ"נאום דור האספרסו". בסיבוב הראשון שלו הוא לא נישא בכנסת אלא דווקא בוועידת מפא"י ב־1960, ולא את תוכן הנאום זוכרים לו, אלא דווקא ציטוט אחד ואפילו לא מדויק מתוכו. יזהר אמר בין היתר כך:

היה זה קסטלר שניסה להגדיר את הדור הזה בארצות אחרות, וקרא לו: דור האספרסו, שמשמעו: חריף, מהיר וזול. הוויה חריפה, שתהיה תגובה מהירה לאירוע, אין פנאי לחכות שדברים יצמחו, אין פנאי לחכות להשתלות ולהשתרשות, אלא חוויה העוברת למעשה; ושיהיה הדבר חריף ככל האפשר, מזעזע ככל האפשר, מותח, וזול – כי הוא שייך להמונים רבים השוקקים לאותו דבר.

והחלום הוא חלום זעיר בורגני, שכלולים בו דירה ומשפחה. המושגים: ריהוטה של הדירה, אופקיה של הדירה. […] ושוב אני חוזר ומודיע שלא כולם כאלה, אבל ההוויה בכללה היא כזו.

הנאום הפרובוקטיבי נועד לעורר את המפלגה/משרד החינוך/המדינה למחשבה.⁴¹⁵ “לא להטיף מוסר אנחנו נקראים, לא להוכיח מישהו. והיינו הך אם זו הייתה הסיבה או אחרת, השאלה: מה מכאן ולהבא?” אמר יזהר, ובנאום במליאת הכנסת בדיון על תקציב משרד החינוך לשנת 1961 חזר על הדברים. הוא מנה את הדרכים שבהן ניתן לתקן: לימוד, פעולה ואחריות. אבל מה שנקלט היה זלזול בנוער וגינויו. תמונת המצב שתיאר הייתה התברגנותו של (חלק מ) הנוער המחפש נוחות ולא עניין (גם נשים סיווג כך – אלה המבקשות להיות לְשיר ואלה הרוצות לתלות וילונות).⁴¹⁶ אחראים לכך הצטמצמות המרחקים, הנגישות של העיר הגדולה, ואדישות, פינוק, השתמטות, פסיביות. ושוב, כהכללה. ולא אצל כל הנוער.⁴¹⁷

דווקא בעיירות הפיתוח מצא יזהר נוער אחר:

נוף אחר של אנשים צעירים אלה תמצאו בעיירות פיתוח. […] דור צעיר ותוסס ורענן, מלא יכולת וכוח, מרוכז בתוך 30 עיירות פיתוח, אשר הולך ומכיר לאט לאט בכוחו, באפשרויותיו, […], מרגיש במגבלות המושמות עליו, מחפש מוצא ומתלבט למצוא ביטוי כאשר נראה לו. כוח גנוז, ראשית צעדי התערות, גישוש, הקלעות לעתים בין תרבות לתרבות, […] סכנה של עמידה באמצע: בין עזיבת ערכים ומסורת ודרכי חיים של עד עתה ובין אי־הקלטות אורגנית בנוף החדש והמתחדש במהירות, ומתחדש לעתים קרובות ללא ששואלים את פיהם, כי את העולים החדשים בבואם לא הספיקו לשאול: איך אתה רוצה לחיות, ומה צורת החיים שתבחר, וכיצד לבנות את הבנין, וכיצד שתיראה הדירה פנימה, ואיך אתה מתכוון לשים את שולחן ביתך; אלא אמרו להם בדרך־כלל: כך הוא הדבר, זה מה שיש, כך חיים בני אדם – ותסתגלו.

את הפתרונות תבע יזהר גם מהנוער וגם מהמפלגה. לדעתו הם היו אפשריים, כי הכול עוד פתוח.⁴¹⁸ ואולם הדימוי הקליט “דור האספרסו” מיסך את עיקר הנאום מעיני הציבור והיה בבחינת “גול עצמי”. כיוון שסיפק כותרת אחת מוחצת, היה לדברים הד מיידי, אבל הד חלול. הביטוי חדר לכל פינה, ובקולנוע עצמון בחיפה למשל התנוססה מודעת על הסרט “עיר הנערות” בכיכובם של פול אנקה ולהקת הפלטרס, ובו מוצג “דור האספרסו בכל מערומיו”.

במארס 1961 התכנסה בלשכת שר הביטחון בקריה בתל־אביב חבורה מגוונת. האב המייסד, דוד בן־גוריון היסב לשולחן עם כמה פעילים צעירים מבני איחוד הקבוצות והקיבוצים, ביניהם עמוס עוז מחולדה ומוקי צור מעין־גב.⁴¹⁹ הקיבוצניקים הביעו את חששם מהחלשת המוסדות המפלגתיים, מתהליכי הדה־פוליטיזציה שבן־גוריון ומקורביו משה דיין ושמעון פרס ביקשו לקדם בשם הממלכתיות. הם התריעו על העדר חזון, אובדן ערכים, על ציניות וקרייריזם שפשו בעם ומכרסמים בחוסנו. לכאורה – התרעות ברוח נאום “דור האספרסו”. לטענתם, סופרי הדור ומשורריו מקדמים זאת. בן־גוריון דחה בחביבות את טענותיהם, אך ביקש לדעת באיזה סופרים מדובר. תשובתו של מוקי צור הייתה שמדובר ב"דרגות שונות", אבל ביניהם נמצא גם יזהר, “אם כי הוא עוד עומד על החוד.” בן־גוריון אמר, “אני יודע שבתל־אביב ישנם בתים שכל לילה משחקים בקלפים. אתם מצרפים אותו עם יזהר?” ומוקי צור טען שיש דמיון מסוים. בן־גוריון נחלץ להגן על חביבו: “יזהר הוא אחד האנשים היקרים”, ועמוס עוז הסביר שיש דמיון מסוים כסופר, לא כאדם, ושמדובר בעיקר בימי צקלג. בן־גוריון נענה ואמר: “יש שם אמת, אבל לא כל האמת, אמרתי את זה ליזהר. אני קראתי עזבונם של הנופלים. זה נוער נפלא. עוד לא היה כנוער הזה.” ושב והדגיש: “יש נוער נפלא. אני נגד הכללות, והייתי גם נגד ההכללה שעשה יזהר כאשר דיבר במרכז המפלגה.” עמיחי ויזהר מקלקלים את הנוער, טענו עוז וצור, ובן־גוריון פנה אל עמוס עוז ושאל אם, כתרופה לכך, הוא ממליץ על סתימת פיות: “המסקנה שלך, עמוס, היא אחת – דיקטטורה. כן, כן.” עמוס הכחיש בכל עוז, ובן־גוריון התעקש: “[…] אתה יכול לסגור את הפה לעמיחי?” אחר־כך הרגיע אותם: “מעליש, אל ייאוש, אל רוח נכאה. ועמיחי כותב שירים כאלה – יכתוב. עכשיו אקרא אותו, נראה מי זה עמיחי זה. […] ביזהר אתם טועים, הוא אחד האישים הכי חיוביים. […] תשמע אותו ואז תקבל את התורה שלו בעל פה.” עמוס עוז התלונן שיזהר אמר: “כל הדגלים דהה צבעם. כל אמיתות נתבלתה.” בן־גוריון השיב: “אם עמיחי יהיה כמוהו, אקרא בעונג אחר את דבריו.”

בכל דור ודור מתלוננים הזקנים על הצעירים, (“איזה מין פרחחים/ הם כיום הסייחים!/ בימינו היו הסייחים מתמחים,/ ויושבים וטורחים וממיינים מסמכים,/ ובשעה שהיו הסייחים נחים,/ הם עיינו בספרים מרובי כרכים,/ וכיום לא שום ספר ולא ערכים,/ ובכלל למי אלה סייחים שייכים?”⁴²⁰), ופתאום יזהר בן הארבעים־וארבע, מהצעירים של “הזקן”, נחשב לזקן בעיני הצעירים, ועוד מהזקנים המרגיזים האלה המטיפים מוסר לנוער. כי זה מה שהתקבע בתודעה. הביטוי לא נשכח לו ולא נסלח. בין שאר המצליפים היה העיתונאי והמבקר החריף דן עומר, שבשנות השבעים יהיה בעל הטור “נמר של נייר” בשבועון העולם הזה. צקלג ודור האספרסו מככבים צד בצד בספרו בדרך מ־1966.⁴²¹ הסיבה, התרסה כנגד “המלחמה הצודקת” והקרבן הצעיר שהיא דורשת. זעם אין־אונים על כך שאותו נוער המואשם בריקנות ובאדישות יורש מלחמות וזוועות שלא יזם ושאין לו שליטה עליהן. בעיני עומר, יזהר הוא בן לדור המייסדים ואיש הממסד (עמ' 15):

ובצקלג יש בתי חרושת למכונות אספרסו, לא רחוק משדות האספסת, והילדים שיוולדו מחר, הרי תמיד יולידו מחר, ימותו גם הם בקרבות הרחוב בגבול־הערבי. קרבות חסרי שחר ושקיעה, מול שמונים מיליון אחרים. קרבות שכולנו נמות בהם. כולנו הרוגים למפרע מאותם שמונים מיליון קרבות. המקצוע שלנו היום הוא להיהרג. כולנו הרוגים. כולנו נהיה הרוגים, אני הרוג, רפי הרוג. רפי מת כבר בקרב, על לוחות המודעות מדביקים מבוקר עד בוקר בארבע משמרות שלך מדביקי־מודעות, מדביקים בלבן ושחור “נפל בשעת מילוי תפקידו”, מת בשעת מילוי עט־נובע, בכלל לדבר על מוות זה הרי ממש לאונן. […] רפי מת בקרב, הוא שתה אספרסו בצקלג, רפי מת בקרב־הצפוני.

הצעות חוק    🔗

יזהר לא היה מחוקק דגול, ובעצם נרתם רק למערכות קרובות ללבו. האחת בנושא שימור הטבע צלחה, והשנייה בנושא מידוע המדינה נחלה כישלון חרוץ.

הפעילות שצלחה, ושתיזקף לזכותו עוד זמן רב, הייתה בתחום החקיקה לשמירת הטבע. היא בעלת חשיבות, שכן היא הוכיחה כי אנשים שאכפת להם יכולים להשפיע על עיצוב המרחב שבו הם חיים ופועלים. ראשון נחקק חוק שמורות הטבע והגנים הלאומיים, אבל בו כשלעצמו לא היה די, כי הוא לא כלל איסור על קטיפת פרחי בר.

בארצנו הזעירה, כך התברר, יש מגוון מרשים של פרחי בר. ב־2003 תיעדו חוקרי הצמחים בקילומטר רבוע אחד באזור ירושלים לא פחות מ־1,005 מינים שונים, ובכל שטחה של המדינה יש קרוב ל־2,300 מינים, וחלקם ייחודי לשטחי ישראל. לשם השוואה, באנגליה הגדולה בשטחה פי שישה מישראל, יש “רק” 1750 מינים של צמחי בר. זאת ועוד, עשרות מהמינים שתועדו בישראל קיימים בשטחה בלבד, ולא נמצאים בשום מקום אחר בעולם.⁴²²

“אנא – אל תקטפו אותנו!” ביקשו הכרזות. וראה זה פלא, במסע הסברה צנוע הצליחו קומץ אנשים לשנות את הרגלי הציבור הרחב, לשנות נורמות ודרכי חשיבה ולמנוע כליה מיידית של פרחי בר. שכן, לפני החוק, קטפו כולם, מבוגרים וצעירים, מילאו אגרטלים ברקפות, כלניות, נרקיסים, אירוסים, תורמוסים, ואף שיווקו פרחים לחנויות, בלי לדעת שסכנת כליה מאיימת על זנים רבים. יומניה של נעמי מבנימינה מלאים תיאורים נלהבים של שטיחי פרחים מרהיבים סמוך למושבה, קטיפתם והבאתם הביתה, לקשט בהם את החדר או לשמש אובייקט לציור. גם יזהר עזר על ידה לא פעם, ובהנאה מרובה, ככל עם ישראל, בלי שידע על הסכנה המאיימת על פרחי הבר.⁴²³

הפסקת הנוהג ושינוי הנורמה נעשו באמצעות חקיקה, הסברה ואכיפה, ואלה בוצעו בעדינות ובחכמה. אחראים לכך היו שני גופי שמירת הסביבה הראשונים בישראל, החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע (הממשלתית), שהחליטו לפעול כדי להעניק לפרחי הבר מעמד מוגן על פי חוק. מי שסייע בידם יותר מכול היה חבר הכנסת יזהר סמילנסקי. הוא עשה זאת במסגרת החקיקה בנושא שמירת הטבע והנוף שהיה שותף לה. הוא שסבר כי החינוך מחדש של הציבור צריך להיעשות בדרכי נועם ועם הרבה הסברה. נאומו של יזהר בכנסת היה מרשים, יש אומרים שנאום ספרותי יפה ממנו לא הדהד בין כותלי המליאה.⁴²⁴ חלקים ממנו יופיעו\ימוחזרו גם בסיפוריו.

בין היתר אמר: “ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי מופרע – תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכול בה כביש ומדרכה […] – תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. […] עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שנייה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם.”

הדיון במליאה התאפיין בקונצנזוס מקיר לקיר. שר החקלאות, משה דיין, אמר שהוא “מסכים להצעת החוק – ככתבה, כרוחה וכריחה.”⁴²⁵ ב־8.12.1962 טען שוב יזהר בזכות הצעת חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, והמשיך באותה נימה של נאומו המונומנטלי הקודם: “ארץ מכוערת,” כך טען, “תוליד אנשים מכוערים, אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד, אלא יחנוק.”⁴²⁶ הוא קבל על כי הרכב מועצת רשות הטבע והגנים אינו מכיל די חברים בעלי אכפתיות לטבע: “מי יהיה במועצה הזאת לוחם לזכויותיהן, שאולי נראות כמגוחכות, של לטאות, חיפושיות שכמעט וכבר נשמדו […]? מי יהיה על פי חוק זה רואה למרחוק, צופה לבאות, פטור משיקול הכרח של רגע לוחץ ומיבלת מטרידה בנעלו? […] חסרים כאן אנשים שהטבע להם הוא חזות הכול, […] כגון החברה לשמירת הטבע, […] אדריכלים, ציירים, פסלים, ואולי גם משוררים, ולא אחרונים בשורה – אנשי מדע שהטבע הוא ספר יומם.” אם לא ייעשה דבר בעוד מועד, הזהיר, “יתברר שהרוצה ליהנות מיפי יער בהר – ייסע לחוץ־לארץ. הרוצה לרחוץ בים מסביר פנים – ייסע לחוץ־לארץ. הרוצה לנשום נשימה רווחה וירוקה בארץ רעננה – ייסע לחוץ־לארץ.”⁴²⁷

מדי יום ששי, כשנעמי הייתה עורכת יפה את השולחן והאוכל היה חם, היה הטלפון מצלצל ובצדו השני של הקו היה עזריה אלון או אמוץ זהבי או עוזי פז, וזה או זה היה משוחח עם יזהר שעה ארוכה בענייני החוק, מעלה את חמתה של נעמי ומאלץ את כל בני הבית לחכות עד בוש או עד שהאוכל יתקרר. במצח נחושה הודו מגיני הטבע לימים כי עשו זאת בכוונה תחילה, כי היו בטוחים שיזהר נמצא אז בבית. החוק המתוקן, בליווי הסברה נכונה ואכיפה “עדינה” הצליח כאמור מעל למשוער. בעיקר סייעה ההסברה במוסדות החינוך, וכמו בנושא הלשון העברית, היו אלה הצברים הקטנים שהעבירו להוריהם את המסר “צא לנוף אך אל תקטוף!”

הצעת החוק השנייה של יזהר הייתה בנושא שהדהד מזה שנים רבות במשפחה. עוד ב־1907 פרסם זאב סמילנסקי בהפועל הצעיר סדרת מאמרים בשם “האינדוּסטריה הביתית: גורל חרושת הכְבירים”. המאמרים הוכיחו באותות ובמופתים כי על כלכלת היהודים בארץ להתבסס על חרושת מתוחכמת ולא על עבודות כפיים פשוטות (כמו תעשיית שטיחים, כן, זה פשר המלים). משה סמילנסקי כתב דברים דומים לרגל חנוכת מכון ויצמן ברחובות. וכמובן, וזה העיקר, נשמר מקום כבוד לחזון בן־גוריון ליישוב הנגב, שלא ראה בו מקום לחקלאות ותעשיית־יזע, אלא מקום של מדע ותעשייה המבוססת עליו.

שנים אחדות אחרי הקמת המדינה נבנו שני בתים חדשים ברחוב מוסקוביץ', שכבר כוסה בינתיים באספלט. הם נבנו על שרידי גבעת הכורכר שהייתה שם לפני שהיה רחוב, מכוסה בכלניות וצבעונים בחורף, עיריות באביב וקידה קוצנית בקיץ. במקום כל הנ"ל צצו שני בתים עם גגות רעפים אדומים, דשא ירוק וגינת וורדים. כעבור זמן מה שכרה את אחד הבתים הללו משפחתו של מדען צעיר שהצטרף למכון ויצמן: ד"ר מיכאל פלדמן. אחד מחברי הילדות התל־אביבית של מיכה פלדמן היה נתן שחם, וכששחם ואשתו באו לבקר את יזהר ונעמי, הם חיברו ביניהם ובין שכניהם החדשים. בקיץ השתוקקה נעמי, הירושלמית שלא ידעה לשחות, לרחוץ בים. יזהר סלד מהחופים הקיציים הצפופים והעדיף לשבת בבית אל שולחן הכתיבה שלו ולהתמיד בכתיבת ימי צקלג. כיצד מגיעים מרחובות לים? נעמי הצליחה לארגן “קבוצת רחצה בים”, ועמה נמנה גם השכן החדש. ד"ר פלדמן התגלה כאיש נחמד, מעניין, ובעל אוצר גדול של ידע בתחומים שונים. לא עבר זמן רב והתפתחה ידידות אמיצה בינו ובין יזהר. פלדמן היה חוקר־חלוץ בתחום מדעי חדש – האימונולוגיה – ובעל כושר מופלא להסביר בפשטות סוגיות מדעיות מורכבות. יזהר העריץ תמיד, מילדות, חוקרים חלוצים. תמיד התלהב מחדש בדברו על הגבול שבין הידוע ללא־ידוע. והנה הכיר אחד כזה. ומיכאל, מצידו, היה מילדותו שוחר אמנות, מוסיקה וספרות – והנה הכיר סופר שאת יצירתו העריך. לא מעט מאנשי מכון ויצמן היו מוכרים ליזהר ולנעמי. את האחים קצ’לסקי הכירו מילדות ונעורים בירושלים (נעמי הייתה בת גילו של אפרים והייתה אתו בצופים, והאחים היו מפעיליה הבולטים של ההגנה בירושלים), וכמובן הכירו את משפחת לחובר, שכניהם, שהיו מבאי ביתו של מאיר ויסגל נשיא המכון, ואת מיכאל סלע מקשרים אחרים. דרך מיכה פלדמן ולאה אשתו הכירו אנשי מדע נוספים והתיידדו אתם, ביניהם אלכס קינן ואשתו מלכה, וג’ו (יוסף־צבי) יפה ואשתו הלי (הלינה).⁴²⁸ שניים אלה, קינן ויפה, חלמו על מחקר שימושי, על הקמת תעשייה עתירת ידע בארץ, תעשייה שתביא לידי ביטוי את הכישרונות והיכולת של בני הארץ ותביא לשגשוגה, היא ולא “חרושת הכבירים” (קרי, הטקסטיל) שטיפח שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר באותו זמן בארץ. מדעני המכון השתייכו לקהילייה בינלאומית. רובם שהו תקופות ממושכות בחו"ל והכירו את ההתפתחויות במדע ובטכנולוגיה שם. הם ראו אות ומופת ב"כביש 128" שבסביבות בוסטון, עיר המדע האמריקאית. לאורך אותו כביש התחילה אז לפרוח תעשיית הטכנולוגיה העילית שיישמה את הרעיונות שנבטו ב־MIT, בהרווארד ובמוסדות מחקר מהוללים אחרים שבסביבה. עד אז הייתה מסצ’וסטס אחד ממרכזי תעשיית הטקסטיל האמריקנית, ושגשוג ה־High Tech התרחש בה בד בבד עם שקיעת הטקסטיל. במכון ויצמן קמה אפוא קבוצת מדענים מובילים ששמה לעצמה מטרה להפוך את מדינת ישראל למדינה של תעשיות עתירות ידע. הם עיבדו תוכנית מפורטת שבבסיסה עמדה הדרישה לגדיל את תקציב המחקר והפיתוח (מו"פ) של המדינה; לא רק כדי “לייצר” עוד מדענים ומהנדסים, אלא גם כדי לגרום להם להישאר בארץ על ידי הקמת תשתיות מתאימות, במקום לאבד אותם בקצב גובר והולך למדינות זרות ועשירות ובראשן ארה"ב. כפי שנראה, היו אז חוגים בארץ, בראשם אשכול וספיר, שנרתעו ממגמה זו ומצאו בה סיבה לדאגה.

נביא המידוע היה פרופ' אהרן קציר, שעוד בכנס המפקחים באילת תקף את מערכת החינוך על שאינה עומדת באתגרים החדשים, וזכה לתגובות של התמרמרות וזעם מן הנוכחים.⁴²⁹ קציר קבל אז: “החברה שבה אנו חיים נמצאת במשבר מתמיד בגלל הקרע בין הנהגת מדינה, שאינה יודעת את הפוטנציות שנתונות לידיה, לאיש המדע שאין לו שום קשר לצמיחת הכוח שהוא עצמו הוליד.” מתחוללת סביבנו מהפכה ענקית, בארץ ובעולם בכלל. זו היא מהפכה קיברנטית. מהפכה שבמרכזה לא עומדת המכונה, אלא המיחשוב (ובהכללה “המידוע”). ואת המהפכה הזאת נושאים אנשים חדשים. מה שקורה, אמר קצ’לסקי, הוא עליית חשיבותו של המדען, הפיזיקאי, המתכנת, הטכנולוג, הטכנוקרט, לעומת האינטלקטואל המסורתי.

ייתכן שאותו מפגש באילת עם קציר ותגובות הזעם שנחלו הוא ויזהר, כל אחד בתורו, מציבור השומעים, קירב את יזהר לרעיון ש"המהפכה התעשייתית השנייה" תובעת הכשרה מדעית כנכס אנושי. שנים לפני כן בחר הוא, לעצמו, השכלה מדעית (גיאולוגיה) על פני השכלה הומניסטית, וכך גם המליץ לילדיו שיעשו בבוא תורם. עכשיו חרה לו הניתוק (“פרימיטיביות” קרא לכך קציר) של הנהגת המדינה, פרט לבן־גוריון ופרס, מהמדע. גם המפגש “הספרותי” עם המדענים ממכון ויצמן באביב 1959 קירב אותו לחוגם. מעודדים מהצלחתם של חובבי הטבע שהפכו את יזהר לשליחם בכנסת, גייסו עכשיו גם המדענים את יזהר לעזרתם – והוא נענה להם ברצון ומתוך הזדהות מלאה. הוא הקדיש זמן רב ומחשבה רבה לכתיבת הנאום, מתוך אמונה שמדע וטכנולוגיה עתירת ידע הם שיובילו את המדינה אל העתיד, ולא דונמים נוספים (תוספת מאוחרת ורבת־משמעות שלו בראיון לזיסי סתוי).

בנאומו בכנסת ב־1964 טען יזהר כי עתיד ישראל בכוחה המדעי ופירותיו. זו השקעה לטווח ארוך ויש להקדים בה ככל־האפשר ולהגדיל מאד את חלקה בתקציב. יש לשלב אנשי מדע בממשל, ויש לשנות את החינוך המקצועי ממקצועות “ברזלים” למקצועות של טכנולוגיה עילית.

והוא סיכם ברוח דבריו של פרופ' אהרן קציר: מדענים צריך “לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. […] אפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, […] או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא.” התלמיד הנכנס היום למערכת החינוך, התריע, לא ימצא בצאתו אחרי 12 שנים אף אחד מן המקצועות המשקיים שמלמדים בה, ולפיכך “חינוך והקניית ידע הם במרכז.”

איך הגיב לדברים השר פנחס ספיר? לדברי יזהר, הוא פטפט עם רעיו במשך כל הנאום, ולאחר מכן ביטל אותו בהינף יד. סיפר יזהר בראיון מדצמבר 1988 לזיסי סתוי: “דיברתי בהתרגשות רבה, ומולי ישב פנחס ספיר שרוע לכל אורכו על כורסה, והסתכל בי כמו אומר: מה הוא עושה כאן? מה הוא מצייץ בלשונו? אחר־כך אמר לי: ח”כ סמילנסקי, בעברית שלך אני מקנא. בכלכלה אתה לא מבין שום דבר. תעזוב את זה. והמשיך לעשות טקסטיל."

ספיר, איש לודז' ולודז’יה, ביטא משהו עמוק שרחש מתחת לפני השטח. מדובר בהתנגדות של קבוצת “מן היסוד” לבן־גוריון ולצעיריו, שעוד נגיע אליה בדיון ב"עסק הביש" ופרשת לבון.⁴³⁰ הקבוצה ייצגה את התנגדות האינטליגנציה המסורתית לאינטליגנציה החדשה, אותם “ביצועיסטים” שחברו לבן־גוריון: “משום שפירושו של דבר עליית מעמד חדש אשר דוחק את רגלינו […] אנשים שכוחם אינו במה שהם, אלא במה שיש להם, השכלה, ידע, מקצוע וכדומה.” אבל זו הקבוצה שגם תקבע את התשתית הערכית של מדינת ישראל לעתיד.⁴³¹

יש סיבות נוספות להתנגדות ה"אינטליגנציה המסורתית" למדענים ולטכנוקרטים סביב בן־גוריון, ועוד נגיע אליהן. בינתיים נציין, שאחד המאמרים במן היסוד של אותה תקופה היה מאמר של עמוס עוז המתפלמס עדיין עם “ספרות בעולם מזועזע”, ועם אמירתו של יזהר בוועידת הסופרים כי הדגלים דהו. עוז מסיק מכך במרירות כי נושאי הדגלים נתייתרו גם הם, והאינטליגנציה העובדת של העבר מאבדת את מעמדה.

גם אם יזהר לא היה מחוקק גדול, בנושא אחד הוא לא ידע פשרות, וזה נושא שימור הנוף. ב־1965 הזהיר מפני כרזות פרסומת ענקיות לצדי הדרכים:

חוק זה נקרא, איפוא, לשים גבול […] שלא יהיו גם השדות והגבעות מוכתמים בחפצים תותבים להם, ובצעקות סחר־מכר, […]; שיהיה מותר לאדם למצוא סביבו רק קו אופק נקי כפי שהוא, שדות נקיים כפי שהם, חורשות כפי שהן וכל מה שיש שם בפתוח ההוא נקי כפי שהוא וכפי טיבו המאוזן.

[…] וכשממדי הארץ הפתוחה שמעולם לא היו גדולים, מתמעטים מפני מבצעי הפיתוח המזורז, הבינוי המזורז והקלקול הזריז מכולם; כשהמאולץ מסלק את שארית הטבעי, או הקדום, כשדי בעמודי חשמל אחדים שלא במקומם שמרחב שלם ישתבש בגללם […] אמת המידה אינה רק בטיחות והסחת דעת הנהג, אלא לא פחות מזה – קלקול הארץ. ולפיכך […] – שום שלט, שום פרסומת, חופשי מכרזות, חופשי ממכירה, מפיתוי, מהיצע, מביקוש, ומכל עסקי השוק.

חוק הדרכים (שילוט) התקבל בתשכ"ו 1966.

דרכי מילוט    🔗

חבר הכנסת סמילנסקי מתוסכל. הסופר ס. יזהר חבול ומדוכא. לימי צקלג אין המשך. עד שיזהר ינסה שוב לפרסם סיפור למבוגרים יחלפו שלוש שנים. בינתיים, הוא מוצא דרכי מילוט בהרצאות, בנסיעות לחו"ל, במילואים ובחיי מחתרת.

העיסוק בפן הניטשאני של ברנר, למשל, המעניק לו תובנות על עצמו. בארכיון ס. יזהר נמצאים חיבורים אחדים שכתב על ברנר במהלך חייו, וביניהם תמליל של הרצאה שנשא בשנת 1961, כשהמשבר שבו היה נתון העמיק והלך. יזהר הכיר את כתבי ברנר מילדותו המוקדמת, כפי שהוא מעיד על עצמו במקדמות וכפי שסיפר ללבני בראיון: “מפני שמיום שנולד הוא קורא, ומכל הבא לידיו בלי לשאול אם מבין ומה מבין, קורא ושונה וגם משלש, […], את כל מה שהיה לאבא על השולחן, לרבות […] רביבים בעריכת י. ח. ברנר […] בלי להבטיח שהבין מה כתוב בהם אבל שעיניו לא פסחו על אף מילה ושמילים אחדות גם יזכור ואחרות ייתן להן לשקוע בתוכו ולהמתין ליום יבוא, כשיהיה אוסף אותן ממה שצבר.”⁴³² בהרצאתו על ברנר בולטים ההתרגשות וההזדהות שלו, והמשקל הרב שהוא מייחס ל"הערכת עצמנו בשלושת הכרכים" – סדרת הרצאות שנשא ברנר בתל־אביב בשנת 1914 בעקבות פרסום כל כתבי מנדלי מוכר ספרים בשלושה כרכים.

אביא רק מקצת הדברים, בעיקר אלה הנראים כמכוונים לעצמו, אבל גם ליחסו לאחיו, לאביו, לנשים, ולתפקיד הסופר כמצליף.

אחת הדרכים להתמודד עם דעות שמקוממות אותנו, אומר יזהר, היא לתייג את המביע אותן, כפסימיסט למשל, ואז “מתחסנים ונחלצים מדבריו. הרי הוא מועד לדבר שחורות. […] הרי הוא מועד לראות רע […] על כן אין להתרשם מדבריו.” האם תיוג כזה הולם את ברנר?

יש לפניכם איש בעל תאוות חיים יוצאת מן הכלל. רעב לחיים. צמא לחיים. צמא לחיים צימאון חייתי, ברוטלי כמעט. נהנה ורוצה להיות חי למרות כל אותם הדברים. כתביו, מכתביו, שיחותיו, דברי חבריו שהכירו אותו מתארים את ברנר כאוהב אדם. ואף על פי שיש לו רגעים […] קשים ורגעים דוחים, הוא הומניסט בהווייתו, ולא כאידאולוגיה, אלא אוהב אדם ובעל תאוות חיים המוצאת את ביטויה בכמה וכמה גילויים.

הפסימיזם שלו נובע, מתחיל מעצם תוך הווייתו. והדוגמאות הבולטות לכך הוא, האוטופורטרֶטיות. כיצד מצייר האומן את דיוקן עצמו. הן כדיוקן האומן כאיש צעיר, ובין דיוקן האומן כאיש לא־כל־כך צעיר […] שמלמעלה מעשרים הוא רואה את עצמו כזקן.

ברנר, כיזהר, אינו יכול לכתוב אלא על עצמו, ויזהר מזדהה עם האידיאולוגיה הניטשיאנית שלו. הוא אוהב את הצורה שבה, למשל, ברנר מתאר נערה: חיה צעירה ויפה. “הוא מספר פה על איזו נערה בשם מרים, […]. הוא אהב את כובעה העגול, הלבן, עם התוספתא הורודה שבצדה, מעל לשוליו, את סינורה השחור, המהודק היטב אל מדיה וחמוקי ירכיה. הוא אהב אותה בעד זה שהיא צעירה, שהיא חיה, שהיא הווה, מרים. הנה לכם התיאור. שזה בלתי פרובלמטי, שאין בזה שום דבר מסובך, שזה חיה צעירה ויפה, חיה צעירה בלי מעמקים, בלי מחשבות, בלי היסוסים, ובלי הרהורים, בלי השגבות, אשה יפה, נערה טובה. לא יותר מזה. אין הוא מחפש יותר מהדבר הזה.”⁴³³

לדברי יזהר, טענת ברנר היא שהחשוב ביותר הוא הוויטאליות – החיוניות שבטבע. “החיה הצעירה” מאוחדת עם הטבע, והדבר מתבטא בבריאות הגוף: “ואושר ועושר הכוח, העושים את האדם חסון, יפה, בטוח בעצמו ובלתי תלוי בדעת אחרים.” אלה הן תכונות שיש לגויים, כי להם “יש משהו יסודי, ועל כן הוא בריא, זה לנו אין. […] הרוסים הם עמים של חיפושים רליגיוזיים באמת, בניגוד ליהודים, ושל הרגשת תמימות, של תום […] שחברו יחדיו אל אינסטינקטים איתנים, יעריים, […] והמלה יהודי יערי, עוד רגע אני אגיע גם למלה גזעי, הם דברים מיוחדים במינם, השקפת עולם נשגבה, הוא אומר, להתקרב אל אהבת אלוהים אמיתית.” ויזהר מוסיף:

כלומר, כנגד התפיסה היהודית, של יהדות התלמוד, של עם הספר, של עם הרוח, של ערכים מוסריים, הוא פתאום בא אלינו בשם אדם־היער, המחפש את אלוהי הטבע, שרוצה חזק, בריא, חסון, יפה. […] ברנר זונח ומצמק את כל הגישה המפולפלת, החכמנית, הרוחנית, המוסרית, […] אומר ברנר, שהוא נולד תשעה חדשים לאחר הפוגרום שהיה בעירו, ושדם של גוי בעורקיו, והוא ממזר של גוי. […] הערגה הזאת לדם יותר גזעי, לדם אחר, ליסודיות אחרת, ההרגשה שמוסר איננו קנה מידה וצדק איננו קנה מידה (וברנר, בכל כתביו היה לוחם למוסר ולצדק) אבל כדגל – לא. כאן אנחנו מגיעים אל הרעיון הויטליסטי, השקפה ויטלית. אלוהי היער, חיפושים אחרי אלוהים.

על כורחנו אנחנו נזכרים שגם את אחיו ישראל תיאר יזהר כחיה צעירה ויפה. וכמו לא די באסוציאציה זו, גם אביו של יזהר, זאב, עולה במחשבתנו, כי זה המענה שקיבל החיפוש אחר אלוהים: “ברנר שאל כל הזמן את השאלה […] מה ימלא את נפשי במקום האלוהים שנפל ונתמוטט. […] ותשובתו הייתה – מושבי עובדים.” אבי ואחי היו יכולים להיות מאושרים בנהלל, מושב העובדים הראשון, אמר יזהר ללבני בראיון מ־2000. אבל אמא מרים לא אפשרה זאת, בין היתר, כי לא רצתה להחמיץ “את שיעורי ברנר על מנדלי מוכר ספרים, שקרא להם להערכת עצמנו בשלושת הכרכים.”⁴³⁴

יזהר לא יכול היה להיות “חיה צעירה ויפה”, כפי שברנר לא יכול היה, אבל אפשר היה לו ליזהר לחפש נערות כאלה, וזו דרך מילוט נוספת. היא לא גלויה לאור היום, אלא עוברת במחילות.

בערך ב־1962, שנות המשבר שבעקבות ימי צקלג, רכש יזהר ספרי צפרוּת, הכניס אותם לתיק צד, ויצא לערוך תצפיות בגבעה שנמצאת דרומית־מזרחית לגבעת ברנר ומשקיפה על תל־נוף. על גבעה זו שכן פעם הכפר מע’ר. עוד קודם לכן, בהיותו באנגליה, רכש יזהר לעצמו משקפת טובה ותקליטים של ציוץ צפרים. הוא למד לשרוק זמרות אחדות מהן בדייקנות מפתיעה: הוא מצייץ להן והן עונות לו, הן מצייצות לו והוא עונה להן.

במחילות שבקיר הכורכר של מחצבה נטושה הכרויה בצלע גבעה זו, קיננו שרקרקים הלוכדים את טרפם במעופם, בפגישה קטלנית באוויר. מראה זה היה ליזהר דימוי חזק למפגש הקטלני והבלתי נמנע של האופנוע של ישראל אחיו עם הרכבת “שלו”. כך, אותו “קו היתקלות הדבורה עם השרקרק” שהוא יתאר ב"סיפור שלא התחיל" (עמ' 175), מתאחד עם אסון האופנוע: "זה רץ להיתקלות, מוכרח. לכך עשוי הכול. מהירות הרכבת מהירות האופנוע המרחק הרץ האפשר הבורח אין־הזמן הנמלט קוצר הזמן לשנות – "

דימוי השרקרקים האיר ליזהר את ההבדל בינו ובין אחיו (עמ' 193): “אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע להכריע (אהה, כמו מישהו) – הלוא היה היום איתנו (איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב־גב), והיינו מוּרווחי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכול או מפסיד הכול.”

ובה בעת סיפקו לו השרקרקים את הדימוי של חיים במחתרת (עמ' 187): “שם דווקא, במחילות הארוכות האפלות ההן, שם יש להם מגורים […] שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת היכן? […] אפילו אני בא ומגלה אוזנך כי גם החיים שלנו […] חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראווה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק.” (עמ' 193): “יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה, פטור מכל הסבר או התרעות.” (עמ' 128): “אז נוטל לי ויוצא. […] ואני חוזר ומשתמט […] אל מרפד עשבים רעננים […] אל השקיפות ההיא, כשל צוואר נערה שקוי שמש, שהדופק בו והצחות המפתה […] בפתוח הבלתי נפגם […] כמו ינשוף הנושם ויוצא ברדת החושך; כמו קיפוד שנפתח כשיורד סביבו לבסוף השקט, כששורקת לו נשיבת חירות; כעת תוכל; […] שם מתחיל מתרונן בי הנכון שבי שעוד נותר.”

והצפרות סיפקה מסווה לפעילות שונה לגמרי (עמ' 168):

מה אתה יודע. לא הכול אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת. כל מיני מה שאפשר. כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על פני החופשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכול נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשיגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשניים תבוא לכאן, שניים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים, פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שריפה לוחכת שורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות במיציהם שנפגעו, ובנזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומרים אז הללויה, בדממה הגדולה הסומית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תישמע, במשקל הנוצה של הכבד מכול.

נקבע כאן משהו עקרוני: בין אם זה התחיל בעונת ה"צפרות" של שנות השישים או קודם לכן, מעתה התנהלו חייו בשני מסלולים מקבילים. וגם אם נדמה שבאחד, במסלול הגלוי לעין, הוא פועל ונואם ועושה עשייה פוליטית וחינוכית, הרי שכל זה רק למראית עין, ולמעשה במחשכים, במחילות הכורכר, מתנהלים חיי הגוף והנפש הנסתרים שלו, נלהבים או לחלופין מיוסרים, וכל מעייניו בהם. ועוד: בכל שלב הוא רוצה, ומנסה ומשתדל ומבטיח להפסיק את העמדת הפנים ולהמיר את חיי הכזב בחיים גלויים – ואינו מסוגל. עוד ננסה להבין למה. אבל לבושתו, לקלונו, כך הוא מרגיש, הוא אינו מסוגל. וככל שהזמן חולף, המתכונת מתקבעת, וקשה יותר לחרוג ממנה.

ליצירות “פסגה” ולסיפורי ילדים “לא נכונים” הוסיף יזהר בשנות השישים קטגוריה נוספת של סיפורים. אקרא להם סיפורים למגירה או למגירה של חברוֹתיו/אהובותיו. הם גרועים מבחינה ספרותית, אבל הם מסגירים מבחינה אישית. המסגרת שייכת לז’אנר סיפורי הילדים, שכן הסיפורים נפתחים בפנייה אל ילד, ומסתיימים בדרך כלל ב"תישן, חביבי, ליל מנוחה", אבל הם חתרניים בתוכנם ובסמליהם. הם לא נועדו לעין ילד, גם לא לעין עורך.⁴³⁵ “זוג תנים” מספר על תן ותנה המייללים בליל “סופה, בגשם ובחוץ הפתוח”. בתחילה נדמה שיש לנוד להם, כי “אין להם בית לאן לבוא […] לא ביתי לא ביתך לא ביתנו לא בית”, אבל עד מהרה מתחלף הנהי ועובר לצהלת “יחד נידוד, נידוד כל הלילה, יחד נידוד, / רק היחד הוא שלנו, היחד שלנו הזה./ ואין קץ לו ואין מקום ואין כלום/ רק שנינו לנו בעולם שאין לו בשבילנו/ שאינו נושא ואין לו מקום לנו/ לבוא יחד, לשניים שלנו יחד/ […].” הבית הבורגני הוא כלא, ואילו האין־בית הופך לחגיגה: “כל העולם סגורי פנים הם, במיבטח החום שלהם,/ סגורי פנים בביתם המחומם להם שם,/ ואנחנו, הו, בפתוח הגדול אנחנו, בסוער סביב,/ […] והכוכבים והחושך והנוכחות השרה שלנו, / והריח השר שלך, יה הו, וקרבתך הרועדת אלי./ הו, השיר והנוכחות הרועדת. הללויה.” והשיר־סיפור מסתיים ברומנטיקה של הנווד: “לנדוד, הו, לנדוד בלא מקום,/ בחוץ, בפתוח, בנרחב,/ הו, הו, הו/ מרחבי אלוהים הפתוחים/ וידו הפתוחה ולבו הרחב/ הם לנו בית, הו,/ שמה נבואה/ שמה לשנינו מקום/ הו, הו, הו – הללויה.” שני סיפורים אחרים נסבים על עצים, ובזוכרנו את האקליפטוס הענק של הדוד משה הסמליות שלהם מעניינת. באחד, “מוכה ברק” שואל הילד על גזע שחור הניצב בדרך, והאב מסביר לו שברק הכה אותו. בתחילה הלב הומה לעץ המוכה “אני השחור, אני הגידם, אני השרוף, אני הוא.” אבל אז שר העץ את הבערה הגדולה: “הו, אל תנודו לי, אל תניעו ראש. כי בי היכה הברק/ הוא, הברק היכה בי, […] הו מוכה ברק הנני! הו, אש שמים נפלה בי, הו בערתי כולי באחת כולי/ הו, כולי משורש עד צמרת הייתי גדול ומאיר ודולק ואחד/ הו גבוה מזה, ובוער מזה, ויותר מזה, ואחר מזה – אין כלל ואי־אפשר.” הברק בחר את העץ, והעץ חוגג את אהבת הברק: “לקחתי הכול, שלמתי בכול, עד שמיים הייתי באהבת הברק/ […] הו, ברק היה לי/ הו, השמיים היו עלי/ הו, הייתי אני בהם/ נתעטפתי כולי, דלקתי שלם/ הייתי אפוף אהבת ברק/ ברק אהב אותי/ […] הו ברק אל שלהבת־יה/ הו, אלי אהבת ברק/ […] אהוב אהב כאשר ברק יאהב/ ולא יהיה עוד כזאת שנית, הו, אין./ ולא יוכל עוד להיות למעלה מזה, הו, אין./ ואין עוד אור ושלם ואוהב מזה, לא,/ ובי, אני, הו, כן,/ בי אני, הו, היה, כן/ הנה, מוכה ברק הנני, כן/ הו, אלי אלי,/ הללויה.” הסוס שלא נתפס הופך לתן, ואף שהוא רץ בגשם ובחושך, הוא חופשי לנפשו ולאהבתו.

בסיפור “בול־עץ” שוב מסופר על עץ מיתולוגי שהוא כה חזק, עד שאין איש יכול לטלטלו, להרימו, או לבקעו בגרזן. וכאשר מחליטים להעלותו באש, היא אינה אוחזת בו, עד שמפצלים בו פצלות בגרזן, כדי שהאש תקנה לה אחיזה – ואז הוא בוער ואי אפשר לכבותו. “הוספנו ושפכנו עליו חול, ועוד חברנו את צינור הגומי לברז, ורבצנו אותו רבוץ היטב, עד כי התעטף קיטור ועשן, ולא דעך. הרי לך עסק. קודם אינו נדלק ואחר אינו כבה. עמדנו לרגע. לשון אש קטנה יצאה אז פתאום, מתוך כל מעשה הכיבוי, וצעקה אלינו מתוך בול העץ, לתמהון לבנו, ככה: הוא אל תכבו אותי/ הו תנו לי לבעור מלוא מה שיש בי./ הו תנו לי לבעור עד כלות./ איני יכול עוד איני יכול, הו/ איני יכול כי־אם לדלוק, הכול, לגמרי, הכול/ – לא תפסיקו באמצע, לא תכבו/ תנו ואבער עד כלות כל כוחי/ עד כלות הדבר הזה הבוער בי/ עד תום דברי עד סוף היותי/ עד כלות האש הזאת בי. הו, הניחו, הניחו, תנו לי לבעור,/ אבער מתוכי ואל נא תכבו, לא לא,/ דולק אני ודולק ודולק ורוצה לדלוק/ הכול בי דולק, כל שהיה בי מעולם, ואדלק ואדלק ואדלק/ עד כי אדלק כולי כולי כל כולי הכול/ לאלוהי העצים הדולקים – / אמן.”

עוד סיפור למגירה כתב יזהר ושמו “חולד”.⁴³⁶ גם כאן נערך דיאלוג בין אב לילדו בסיפור תמים כביכול, המעביר את חיי המחילות של יזהר במלוא מורכבותם. הנה קטעים:

ומה הוא עושה שם בחושך? פשוט. שם הוא חי. שם הוא אוכל, שם הוא ישן, שם הוא רץ לו רצוא ושוב […] ולמה אינו יוצא החוצה? אינו יוצא. לא הוא. לא של חוץ הוא כי אם של פנים. למה ייצא? הוא לא מן היוצאים. ואם ייצא יחטפוהו רודפיו, בן רגע. יש כאלה ויש כאלה והוא לא מן היוצאים, הוא. […] ומה הטוב לחיות תמיד שם למטה, בחושך ובעפר הלח, הקר הזה? לכן הוא חולד. ולחולד ממש טוב כך. במחילת העפר ובחושך. […] לא לחינם מתעבים אותו כל בעלי הגזר והכולרבי והצנוניות, אותו ואת כיפות תיליו האלה, ואת כל אשר הוא. […] כנגד זה, לעתים, אני, כשנקרית לי על דרכי תלולית של חולד, זו האדמדמה הרכה הזו, אני מפסיק רגע, ונעצר להביט בה, […] והתלולית הזו, כשרואה בי שקט, פונה אז אלי, פותחת ואומרת אלי לאמור: קווה! […]

ועוד היא אומרת לי התלולית התחוחה בשקט המתמשך הזה: סוף כל מחילה להיפתח. היא אומרת לי. מחילות מתחילות מן הפתוח ונגמרות אל הפתוח. וגם הארוכה שבמחילות והחשכה והעמוקה נפתחת לבסוף,⁴³⁷ ויש לה מעליה המון פתוח והמון אוויר והמון אור, אם רוצים. סוף כל מנהרה אל הפתוח, אומרת התלולית. החולד הזה אולי אין לו עניין כעת במה שבחוץ […] כיפת התל הזה, הדחוף הזה החוצה, היא, כאילו, המבט הפונה מן המבפנים אל ההחוצה, ועד השמים ועד שמי השמש. לא ככה זה נראה? ותישן חביבי שלי. ליל מנוחה חמוד.

האם צה"ל והמילואים היו בגדר מפלט? הרי יש במשיכה לחיי הצבא סתירה נוספת בחייו מרובי הסתירות של יזהר. האיש שהתנגד כל כך למלחמות, שכתב נגדן בחריפות כזו, התמיד לשרת בצבא משחר נעוריו, ועשה כל שביכולתו להמשיך ולשרת בו, גם כשלא רצו אותו, גם אחרי ששוחרר מטעמי גיל.

עיןו בילקוט השירות שלו בצה"ל מספר את הסיפור. הוא הצטרף להגנה בגיל 16, בעודו תלמיד בסמינר למורים בבית הכרם. מבן־שמן יצא בשנת 1939 לקורס מ"כים שנמשך חודשיים, ובשנת 1942 לשלושה חודשי קורס מ"מ (מפקדי מחלקה) של קציני ההגנה (בג’וערה, כפי שסיפר בראיון עם לבני). הוא מציין בגיליון השירות שלו כי בשנת 1948 שירת – חלקית – כמא"ז (מפקד אזור) ברחובות בחודשים דצמבר 1947 עד מאי 1948 (6.5 חודשים), וכקצין מודיעין פעיל ממאי 1948 ועד פברואר 1949 (7.5 חודשים), אבל רשמית שוחרר רק במאי 1949, כך שמשך השירות היה שנים־עשר חודשים (ועוד שבועיים של חופשת השחרור). הגיליון מציין שתאריך חיולו היה 15.5.48 ושהוא גויס ליחידה “גבעתי אפרים”.⁴³⁸

ב־6.2.49 פנה סרן סמילנסקי אל מפקד המחוז בבקשה להשתחרר מן הצבא לרגל בחירתו לאספה המכוננת, שבה, “לפי החוקה”, לא רשאי איש צבא לשבת. אבל השחרור הרשמי הגיע רק ב־17.5.49. לפיכך היה במשך כשלושה חודשים איש צבא וחבר כנסת גם יחד. בתקופה זו כתב את חרבת חזעה. על הטיוטה האחרונה של הסיפור כתב את התאריך 25.6.49 – שבועות ספורים אחרי השחרור. לבני משפחתו סיפר שאת חרבת חזעה כתב בדם לבו, בלילה אחד. נראה שזוהי אמירה מטפורית, ושהסיפור נכתב בתקופת חופשת השחרור, כשהיה כבר חבר כנסת.

חברי הכנסת אינם פטורים משירות מילואים, וב־1.2.50 הוצב יזהר למודיעין של חטיבה מרחבית דרום (חטיבה 11, לימים חטיבה 99). מפעם לפעם נקרא לתרגילים. מאחד מהם (תרגיל ב', אוגוסט 1951) חזר כשהוא כולו התפעלות מעזות מצחו של משה דיין, שהתעלם מכל הכללים וההסכמים שנקבעו מראש, וכך ניצח במשחק המלחמה בין “הכחולים לירוקים”.⁴³⁹ את מלחמת סיני “החמיץ” יזהר, כיוון ששהה באנגליה בעת שפרצה, ובטרם הספיק לעשות משהו – הסתיימה. בינואר 1958, זמן קצר לפני פרסום ימי צקלג, השתתף בהשתלמות פו"ם (פיקוד ומטה) וסיים אותה בציון טוב. אבל באפריל 1961 התקיים דיון במפקדת החטיבה על המשך שירותו בה. חוות הדעת הכללית: לא מופעל בחטיבה (חבר כנסת). למעשה, לא רק שיזהר היה באותו זמן חבר כנסת, אלא אף היה חבר בוועדת החוץ והביטחון ובעל גישה אל שר הביטחון והרמטכ"ל. לא ייפלא שפיקוד החטיבה חש שלא בנוח בנוכחותו בה. אחרי דיון התקבלה ההחלטה: יישאר. אך לא עוברת מחצית השנה ונערכת ישיבה נוספת בעניין: המינוי נכפה עליהם ומחפשים דרך להתנער ממנו. ב־7.2.62 נמצא המוצא ויזהר מועבר לחיל האוויר. מה בדיוק עשה יזהר בן ה־46 בחיל האוויר לא ברור, ורק ברור למדי שהצבא היה מוותר על שירותיו בקלות, אלא שהוא הפעיל קשרים והשתמש במעמדו כדי להמשיך ולשרת במילואים – כלשהם. בשנת 1966 מלאו ליזהר חמישים, וכמו כל בני גילו “פוטר” משירות ביטחון.⁴⁴⁰

גם את מלחמת ששת הימים החמיץ יזהר בגלל שהות בחו"ל. אבל בשובו, היה לו רעיון כיצד יחזור לשרת במילואים. ב־30.5.69, בעיצומה של מלחמת ההתשה, פנה לרמטכ"ל חיים בר־לב בבקשה להתנדב ולהמשיך לשרת כקצין מודיעין. ארבע שנים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים ויזהר בן ה־57 התנדב לשרת כקצין הסברה. המפקדים קיבלו את פעילותו בהערכה. אחרי המלחמה המשיך הצבא להזמין אותו להרצאות ולמפגשים עם החיילים, והוא תמיד נענה ברצון, גם אם הקפיד להעמיד פני רוטן. גם במלחמת לבנון הראשונה, כשהוא בן 66, המשיך בכך, ואפילו הועלה ב־13.1.1983 לדרגת רס"ן. אחרי כן התחלפה צמרת הצבא. הדור שקם עדיין ידע את יזהר – אבל כבר לא רצה בו.

למה ביקש האיש הזה, הפציפיסט, השונא ללכת בתלם, להמשיך ולתרום ימי מילואים גם כשלא היה צריך לעשות זאת, כשלא היה צורך בו ואפילו לא רצו אותו? האם ככל ישראלי ממוצע, העולם הצבאי ה"גברי" משך אותו לשרת במילואים? האם, כדברי חיים גורי עליו, הוא שנא את המלחמה ואהב את החיילים? ואולי עשה זאת גם מהסיבה הפרוזאית ששירות במילואים סיפק לו זמן ללא פיקוח, לעתים עם מכונית ותמיד בלי חובת דיווח?

השאלה היותר עמוקה מאחורי אלה היא למה יזהר נזקק לדרכי מילוט. הוא סופר עטור פרסים, ובשלב זה עדיין לא הפסיק לכתוב, גם אם אמונתו בעצמו התערערה. הספר הגדול שלו לא זכה לשבחים ולהכרה שציפה להם. המאמץ העצום שהשקיע בו הותיר אותו מותש ומרוקן. יש בו פצע, וכל ניסיון לכתוב מכאיב לו מדי. אם קודם התנדנד בין ספקות בעצמו לבין ביטחון בדרכו הספרותית, הרי שהביקורת המוחצת של קורצווייל וחסידיו קיבעה את הספקות. ה"קריירה" שלו בכנסת לא הייתה מזהירה, בלשון המעטה, התרומה שלו הייתה קטנה, אבל גזלה ממנו משאבים רוחניים ונפשיים, ובעיקר את הנכס החשוב מכול: זמן. ראש פנוי. אף שנכנס לכנסת כמעין “קישוט”, אף שהסתכל מן הצד בנפשות הפועלות, בהדרגה מצא את עצמו מעורב, בעיקר בשל נאמנותו לבן־גוריון. מהכנסת הרביעית ואילך כבר היה חבר ועדת החוץ והביטחון. גם אז העיסוק בענייני המדינה לא משך את לבו. הוא היה חוזר הביתה מהישיבות ומספר איך נרדם היושב ראש ושפך את כוס התה שהחזיק בידו על חברי הוועדה היושבים סביב השולחן. בראיונות מאוחרים הוא מתאר את עצמו כחבר כנסת “נקי” מפניות ומסֶקטוריאליוּת, ומסביר בכך למה בחרו בו לתפקידים חשובים כמו ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, למשל. אף על פי כן ודאי הרגיש לא בנוח לקבל משכורת גבוהה בלי לתת תמורה נאותה. במשך הזמן גם זה הפך להרגל. גם הנסיעות לשליחות בחו"ל, שהיו נורמה מקובלת ונעשו על דעת הכול, הפסיקו להטריד אותו לאחר שעמד על יתרונותיהן. כתחליף לפעילות קונסטרוקטיבית גילה נטייה לעורר פרובוקציות, החל בנאום “הדגלים דהו”, המשך ב"דור האספרסו", ועוד ועוד. לפרובוקציות הייתה נראוּת ציבורית, היא ביטאה מרירות ותסכול ויכלה לשמש מסווה לחוסר פעילות.

ריגושי היצירה התחלפו ב"יצר". הדיכאון ואימת המוות הוסתרו מאחורי עשייה נמרצת, לעתים מופרזת. כיוון שלא הצליח להגיע להכרעות קשות באשר לחייו הפרטיים, כשהוא במצב כה מעורער, עבר בהדרגה לחיים כפולים. חיים כאלה דורשים שקרים מסתבכים והולכים. בקהילה הקטנה בארץ, כשאתה חבר כנסת וסופר ידוע, אנשים מתחילים לרנן, במיוחד כשקנית לך מעמד של מחנך, של איש הצדק והמוסר.

במעין “סכיזופרניות” מתפצלים חייו: יזהר א' ויזהר ב'.

יזהר יאמר לעצמו בשלב זה שהוא דבק בנעמי ואינו מסוגל לפרק את המשפחה. אבל המשפחה מתערערת. בהדרגה, חייו הכפולים יהפכו את נעמי לאישה מרה, ואת הילדים לקרבנותיה של המרירות המצטברת בה.

הורים    🔗

בראיון המכעיס של יזהר עם רפאל בשן ממעריב, ב־10 באפריל 1958, לאחר נאום “הדגלים דהו” בוועידת הסופרים הי"ח, טען יזהר בין השאר שחלק מפירוק מסגרות העבר נובע מכך שההורים שניהם עובדים מחוץ לבית, וילדיהם נמצאים נטולי מסגרת. איך גדלו ילדיהם של יזהר ונעמי? מצד אחד, וזה נכון בעיקר לגבי שני המבוגרים יותר, בחינוך יֶקי של נעמי, עם חוקים ומגבלות, שלאפשטוּנדה וכיבוי אורות. בתוך כל אלה, הרבה טיולים ברגל, סיפורים מצחיקים של יזהר בשעת הארוחה (כשנחה עליו הרוח), ביקורי חברים ומשפחה מורחבת (שכללה את בן־הדוד עוזי). מצד אחר, ההורים התנהלו לפי סדרי העדיפויות שלהם, נסעו לפי צורכיהם ו"איפסנו" את הילדים לבל יהוו נטל. ובעיקר – היו שקועים מאוד בעצמם ובמתחים ביניהם ויכלו להעניק “חוקים”, אבל מנה מאוד מוגבלת של אהבה.

סיפרה הלה:⁴⁴¹ לרחוב מוסקוביץ' היו שתי כניסות. בכל ערב שבו יצאה מהבית, בין אם לפעולה בתנועה, ובין אם לפגוש חברים או להכין שיעורים עם מישהו, כשהגיעה השעה שמונה, או אבוי, תשע, התייצבו אבא ואמא בשני קצות הרחוב לחכות, לבדוק מה קרה, לאן נעלמה, וגם לכעוס מאד על השעה המאוחרת ועל מנהגיה הקלוקלים. ככל שבגרה, וכבר הלכה לקולנוע, ובנים ליוו אותה הביתה, כן התארכה המשמרת. את הדרך מבית גורדון כבר הלכה בליווי אבא נוזף בדרכו: “מאוחר, צריך לישון, מחר יש להשכים, הסו הפראים!” או בליווי אמא גוערת, כועסת ומאיימת. המנהג ללוות חברים/רוֹת הלוך ושוב נקטע באיבו – תמיד חיכו לה וקטעו את הליוויים באחת.⁴⁴²

הלה היפהפייה הייתה ילדה מלאת־חיים ועצמאית, אבל נדמה היה לה שלצד שני אחיה היא הפחות נחשבת. ביום שסיימה את כיתה ח' בבית־הספר העממי, חגגה הכיתה כולה במסיבות, ולמרות דרישות אמה היא איחרה מאוד לחזור הביתה. למעשה חזרה עם שחר. למחרת בבוקר יצאה עם חברתה הטובה עדה לסיבוב אופניים ברחובות, והשתיים נתקפו רוח שטות והחליטו לרכוב “בלי ידיים ובלי רגליים” במורד התלול של רחוב בנימין. בצומת בנימין־הרצל רכבה לה הלה הישר אל גלגלי משאית. הנהג הזעיק אמבולנס, עדה שלפה את כידון האופניים מירכה של הלה וליוותה אותה לתחנת מגן דוד אדום, שלמזלה הייתה בקרבת מקום. משם היא פונתה במהירות לבית החולים, שם חוטא ונתפר הפצע. עדה חזרה הביתה והודיעה להורים, ואמא נעמי אמרה להלה בטלפון “מגיע לך”. להלה נדמה שהייתה זו נקודת מפנה בחייה. ההורים לא באו אלא כשצריך היה לפנות אותה מבית החולים. האם לא היה להם זמן, או שמא התייחסות לפציעה הייתה בגדר פינוק מיותר? קשה לומר. בסופו של דבר הפצע הסתבך והיא הועברה לבית החולים תל־השומר. ההחלמה התארכה לשבועות ארוכים. היא זוכרת שכשההורים באו לבקרה, הם העדיפו לשוחח עם חולה מעניין יותר ששכב בסמוך.⁴⁴³

ואיך להסביר את העובדה שעל אף החיים הכפולים, גם יזהר וגם נעמי עשו כל מה שיכלו כדי להבריח מהלה כל מחזר, חבר או ידיד? ככל שיזהר שקע בחיי המחתרת, ונעמי בעלבונה ובחשדותיה, כן הציקו לבתם יותר ויותר. שום חבר שבא לבקר לא התקבל בעין יפה, נעמי הייתה טורקת את הטלפון, מגרשת, ובולשת, וממש שמה על הִלה מצור (מה שלא הפריע לה לשלוח אותה לפנימיה ולנסוע לחו"ל בלעדיה). ויזהר, כשלא היה עסוק בחיזוריו, לא היה טוב ממנה: טרק טלפונים, הפריע, לעג להלה על שהיא ריקנית, ומקום להתעמק במלחמה ושלום, היא צוחקת ומתרועעת עם גברברים, “חיות יפות”, ותו לא.

נעמי, יזהר והילדים. זאבי בן שנתיים 1956

חרגול    🔗

המשבר – המשפחתי והאישי – הקשה ביותר בחיי יזהר התפתח בין השנים 1962 – 1968.

מאחורי מסעות הצפרות שהתחילו בשנות השישים המוקדמות הסתתרה אהבה אסורה. האפיזודה של ארוזה בשווייץ פתחה את יזהר למערבולת חדשה של רגשות. בנובמבר 1962 הוא פגש שוב, במקרה, באוטובוס מירושלים, את ח', אותה אישה צעירה שתהיה אהבתו הגדולה. היא כבר התגרשה מבעלה הראשון, ועדיין לא נישאה בשנית. עד מהרה הכתיר אותה בכינוי “חרגול”, על שום הליכתה הקפיצית, וסיפור שסיפרה לו איך בילדותה אהבה לרוץ ולנתר. היא הייתה צעירה ממנו בהרבה, בהירה וחכמה – כך קרא לה – ולפעמים חריפת שכל ומוכשרת. הוא הלך שבי אחריה. תמיד נמשך אל צעירות בעלות מראה נערי, כמעט ילדות.⁴⁴⁴ תוך זמן קצר התפתחה ביניהם אהבה עזה וחברות עמוקה. התקופה הראשונה, תקופת החיזור, ההתאהבות, הקסם, הייתה מרובת התפעמות. היו פגישות בסתר. היו נסיעות ופגישות בחו"ל. היו פרפורי בטן ודפיקות לב. כעבור שלוש שנים האהבה לא גוועה אלא גברה דווקא, והגיעה לאותו שלב (אהה, השלב) שבו הוא נדרש לבחור – ואת זה הוא לא היה מסוגל לעשות. שלב ההתלבטות של טרם הכרעה היה השלב שבו הלקה את עצמו. איש לא מיטיב לתאר את רפיסותו בצבעים אכזריים כמוהו עצמו. אחרי כן הגיע השלב השלישי, שלב ההכרעה, הניתוק, מצדו או מצדה: “ההכרעה כסיפוק גיליוטינה,” הוא כותב. ואז, לאחר שניתק הקשר – שיא חדש באהבה, מכתב האהבה היפה מכול, המגביה עוף, דפים של דפים של חרטה ושל כאב וגעגועים. התבנית הזאת, במלוא עוזה, עתידה לחזור על עצמה.

ביומניו של יזהר⁴⁴⁵ יש לא פחות מארבע מחברות (ועוד עשרות פתקאות) המוקדשות לחרגול בתקופה הקשה, זו שלפני ובשעת הפירוד. כתב־היד קשה לפענוח, והוא הולך ונעשה סתום לחלוטין ככל שסערת נפשו גוברת וידו רועדת. הפרק הראשון של האהבה הוא שיר הלל לרגשות חדשים. הוא בא אליה לחדרה, וההתחלה מסויגת, “לחי לשלום […] ברכה. הא ודא.” עד שהיא מציעה לו להישאר לישון, ומכאן ואילך “יחד גדול” המביא אתו מילים חדשות ברפרטואר היזהרי: “לא. לא חבל. ושמח. שמח. כן.” אליהן מצטרף הביטוי הנשכח “טוב לי”: להתעורר יחד בבוקר, “הפה מחייך בעצב אפל לא במרד. במין חיוך של השלמה, של התגלות של אור. אור בוקר. היית אור בוקר. […]מגע אצבע[ות]יך, לחשך, מבטך. נשיקות קצרות. החיבוק שאין לו קץ. הרוח בחלון הקטן. העולם כולו, קשר קשב ליפה השקט והצנוע והפורח הזה. הרגשת כן ואמרת. כמרגעה לאחר דרך ארוכה. כאילו היה סוף סוף. וכאן בושה? מהזדהות: רק טוב לי.” ולבסוף מופיעה מילה נדירה, מופע אחד ויחיד בין כל מיליוני המילים, בין המוני המכתבים והפתקים ומחברות היומן: “יצאת מעצמך […]. ממה שאת מתכסה בו. נעשית גרעין של עצמך. מה שאת באת ובעצם פתאום זרח ממך האנושי היפה ביותר, המאיר, היותר הזה, […], העיקרי ביותר, היפה הנכון – יצא לאור. הו, אלי. זה היה אושר.”

נראה שנוצרה ביניהם אינטימיות עמוקה, וזו הניבה, מצדו, כתיבה ארוטית, אפילו ניסיון לכתיבה ספרותית. למרבה ההפתעה, המחברת הראשונה (תחת הכותרת הנאה “החינוך בחברה בת־ימינו”) מוקדשת כולה למעין אונס, או אונס מרצון אם להשתמש באוקסימורון, והיא כתובה מנקודת המבט של הגבר וזו של האישה, לסירוגין. בהבדל מהמחברות האחרות, זו מלווה בסימנים ובהערות בכתב־יד אחר – “שלה”. סגנונה של מחברת זו ספרותי־יזהרי יותר מזה של המחברות האחרות. הניסיון לחדור לתודעה של הגיבור בפסקה אחת ושל הגיבורה בזו הסמוכה לה, הסקס האלים, הגורם לגיבורה להיפתח ולהגיע לשיא שלא חשה כמותו בעבר, כל אלה סממנים “ספרותיים”, משהו בין ד.ה. לורנס לפרנק האריס. נוצר רושם שיזהר וח' שיתפו פעולה בכתיבה, שזהו סיפור שהיא סיפרה לו, מזיכרונותיה, מעברה, כשנוצרה ביניהם אינטימיות, והסיפור הצית את דמיונו. הגיבור הוא גבר שבגברים, בעל שפם, עורף עבה ושפתיים תקיפות, ולו רשימה ארוכה של בחורות שנפלו לזרועותיו, ספק פנטזיה גברית ספק wishful thinking. “מן החולצה עורף עבה, עורף פר, תוקף זכר, ששוקק לבוא ולא כלום יותר. […] כולו – זכר. [… והיא] שייכת כעת להתפארות שלו. לעלילות תמוהות. איך טס, איך צנח, איך סידר מישהו, איך היה גיבור, איך היה נועז, וחצוף, וחזק, ומצליח, תמיד מצליח, ואיך היו לו כל הבחורות שרצה ועוד יותר, ואיך עשה להן, ואיזה נהג, איך כולו רק זרי דפנה זכריים, וגם אני –.” לאחר שהגבר מזמין אותה אליו, והיא נענית ובאה, הוא לא שועה לבקשותיה שיחדל, וגם היא יודעת שאין בהן ממש: “ותוכלי לצעוק כמה שתרצי, מכאן לא שומעים כלום. וגם, הוסיף עוד – זה נורא יפה שאת צועקת – דחפה והדפה חזהו בידיה, ובכתפיו, והחמיקה מתניה, חדל, תפסיק, חדל, והחמיקה גווה ובידיה ובירכיה, לא, אל תעשה כך, חדל, אני מבקשת – אבל גם היא ידעה וגם הוא כמובן, שכל זה דברים בטלים, שהדבר יקרה והולך להיות, ושניהם גם עושים, וגם עדים לעשייתו, ומשהו כמשתתפים במשחק שרק היא צריכה להדוף ורק הוא לחייך בבטחה יהירה ותוקפנית, זה יהיה.” הטקסט כתוב ברצף מודרניסטי ואינו מצהיר על חילופי הקולות. הוא מתחיל והיא ממשיכה:

בחוסר צניעות מופקר ומוכן החל פורם כפתורים, מסיר מכנסיו […], בטוח גם ביתרונו, מין פר צעיר, ביופיו, בנשים שאמרו לו, בגברותו, ורוצה שייוודע, וכמו שבספרים שקרא והסיפורים שסיפר ושמע איך עושים להן, וכבר זינק הדבר ויצא גדול ומוכן, ורצה שתראה שתדע […] והניע אותה, כרקדן יפה את בת זוגו היפה ונעשה קל, וטופף, ואבירי, ונקי כך, והתחיל פתאום – כעת את כבר כמו כולן. כמו כולן השרועות. כמו כל השאר. אתן […] את כעת דפוקה. הנה.

[…] הילדה הזאת. מין דבר, איך שהיא ואני פתאום נמס. חזק בזה. וכל זה. אבל אני: […] והן כולן. אבל היא. זה היה. זה היה. לקחתי. אבל גם לי קרה דבר. הנה היא, ילדה זרה, וכולה בידיך, אפילו טוב שהיא עצמה לא ידעה כה.

[…] וכולו בטוח כגבר, רקדן גדול ויפה, ומכופף אותה, משהו מתייפח משהו מתיר שערים ויוצא החוצה, כסייח למרחב, […] חשה את החג הומה בה, ורצתה להיות בזה פתאום ושותפה, וגלים התחילו, הנה יקרה דבר שעוד לא קרה, הנה תצא למקום שאליו לא הגיעה עוד מעולם, ורק ידעה מעבר לעצמה ולחברותיה הקטנות, והוא חש בה, וחש שעוד מעט הוא שמתקדש, והיא חשה בו שמתקדש בו […]

פתאום זה היה לי. על זה כנראה מספרים. לזה קוראים רק נס. […]. אני אחת מרוב נשים. הנה זה היה לי. כולי עוד נרגשת. על הבטן הזרע שלו. ורטוב. היה לי רטוב כמו משוגעת. פעמיים נכנס בי. לא ידעתי. היה סתום בי משהו והוא פיצח.

והוא, מופתע מהרגש שמתגלה בו אליה:

[…] במכה חזקה ופותחת, צאי ילדות, כעת תצאי, לא משחק ולא סחור סחור, […] כמו במלחמה, כמו בקרב. בכל מה שיש לך כנגד כל מה שיש לי, והזוכה לוקח הכול, – אבל כאן השניים זוכים,

[…] היא ישנה הקטנה, סוף סוף. יש בה דבר שלא רגיל בו. יפה כמו תינוקת. אולי לא הייתי צריך. אבל היה לה והיא באה ויפה. לא? […] ידעה כשבאה לאן הולכת. […] אבל את הסיגריה תקעה בי, הכלבה, כמו מכשפה. זה גם שבר אותה. לא רק הוציא את הנשק מידיה אלא הביא בה חמלה – אבודה אני באה כולה הייתה זורמת. כל קוסה נוטף. רצתה כמו משוגעת ולא הודתה.

והיא משווה אותו לניסיונות אחרים, ספורים, שהיו לה:

[ההוא] סתם רברבן ורכרוכי היה. וזה גבר. יפה וחזק ולוקח ומעורר. אבל שונאת אותו. […] לא כך לוקחים. שיאנסו אותי. לי. אנס לי. באתי מרצון. ידעתי בפנים כשהלכתי אליו, וחיכיתי, והייתי אולי נכזבת אם יוצאת בשלום, מלווה אותי לילה טוב. וזה הכול. צריך היה שיקרה. ולא. לא בלעדי. לא בכוח. זרק מעלי, קרע מעלי, צחק להתנגדותי, דחף את היד, ומיד את עצמו הגדול והחזק – ובא, ואני… פתאום אני. ישן כמו תינוק. ערומה אצל איש ערום בלי לדעת והוא ידע אותי.

[…] מרצון כמעט נפלתי במלכודת, כשבויה. ונתגלו דברים בשבי. רק כשקושרים, כשמחזיקים חזק ושלא שואלים, […] – כשפותחים ונכנסים בך בתנופה אז בא פתאום הדבר […] – הרביץ בי. ודפק אותי, והנה אני […]. נעלבת, אבל יודעת מושפלת, מוכנעת, אבל מתוך כך רואה אחרת, […] אשה שמצאה גילוי? דרך הכאבה. ובלי כאב לא הייתה יודעת. למדה את פרק הכניעה.

[…] אנחנו שונים […] ולא יחד לא שניים שהם יחד. לא שניים שנעשים אז לאחד. הוא לא היה אתי כשעשה, […]. אני לא ראיתי אותו, שנאתי […] כל אחד חרש לשני, שומע את עצמו, שנים נפרדים, […]. שלו מכשיר גדול, זנאי ידוע, זיין מקצועי. היטבת עשות. לשלם לך?

והוא – במונולוג הצייד:

[…] אני צייד. אוהב לצוד. קולע א' א'. בתוך כדי אני קולע. ומורט ועושה לי גולש. אני טבח מצוין א' א', וגם להרביץ, יש לי ואני יודע וגם הכול יודעים שיש משהו תקיף אצלי: בחיתוך השפתיים? לא? אבל אוהב לעשות ולגעת. וכך כולן אומרות לי: יש לך פה כזה תקיף. נכון. תקיף ותוקף – ורוצה וחומד, ולא מרפה עד שלוקח. לא חשוב מה, ובאיזה מחיר או כוח. וככה זה. מה לעשות. כזה אני.

היא חושבת על שלל הבחורות שהיו לו, לצייד:

[…] האם הוא מבדיל עוד בין אישה לאשה, מכל אלה שהיו לו. ולא לוחש לאחרונה את שם הקודמת, ולא מדגדג את זו בדרך שההיא צחקה? או כאוסף פרפרים, פותח מגרה זאת כדי להשוות עם מה שיש במגרה זו: לזו הפטמה הכי יפה, אבל ריחה של ההיא עז יותר, וזו באה יפה ועמוק יותר מכל אחרת –

[…] ומכל התנגדותה פרצה תאווה כבושה ודחויה, שלא הודתה בעצמה, ופרצה מכל חוקי עצמה, כמי שלועגת לבעליה, סוסת פרא פרצה ממני, שלא ידעתי עליה, והוא ידע, ושיחרר לי אותה, וצוחק מרוצה, צוחק ממני, הפתיה, המעמידה פני קדושה […]

[…] הלוא זה מה שהוא. יודע לקחת. לעשות מכל אשה בלי שתהיה לו אף אשה. לאנוס בלי לדבוק. בלי להתחייב. בלי אחריות. משחק בנמוך ביותר והולך לו. כמו חתול זכר. […] לקחת ממך את הכמוס בך בלי לתת כלום משלו. את הרגע שלו. האם הוא באמת נרגש כשהוא בא, הוא רק יודע להיות בך, מאומן לכך, או נרגש בלי שלבו יהיה. עצבים, ומיצים, ושרירים, וספורט, ומתח חיצוני. לקטוף לו פרח שלא נובל, להריח ולהשליך. ואני: הנה אני. ילדה בת טובים […] שנכנס לראשה להיות מורדת […] מה סופה של פותה כזו: מהר מאד תגיע אל הסוס הידוע. סוס ההרבעה. […] ואפילו אבק גאווה: הלוא זה האיש שכולן נמשכות אליו ומתלחשות עליו, עוטה הילת זכריות. סו"ס איש. ולא ילד. שיודע ולא שלומד. שזכר מלא ולא נער מתוסבך. שחזק יותר ממך. שרוצה חזק ועושה חזק. ואת בידיים מורקדה יפה. […] ואם עשתה פלונית שגיאה ונקרתה אל הסימטא שלו, אל חור הארינמל הזה תיפול, תיחטף, ויעשה בה, וישלח.

כתיבת “האונס מרצון” היא בדיעבד ניסיון בשלושה מישורים: ללמוד פרק נוסף בהלכות הארוטיקה, לכתוב ארוטיקה (ניסיון שלא הבשיל לכדי יצירה בת פרסום),⁴⁴⁶ ולפצח את “הביחד”, את התשוקה אצל האישה ואצל הגבר.

על חודו של קול – המאבק לביטול הממשל הצבאי    🔗

מרצון או מאונס, יזהר היה מעורב במשברים פוליטיים קשים. משבר שכזה, בנושא שנוי במחלוקת, היה שאלת הממשל הצבאי על ערביי ישראל, שהחל בשנת 1948 ובוטל ב־1966. לאור העובדה שערביי הערים הגדולות המעורבות לא הוגבלו, היו גורמים שקראו לבטל את הממשל הצבאי שהיה מוטל אז על רוב הישובים הערביים בארץ, בגליל, במשולש ובנגב. משנות החמישים התנהל בארץ ויכוח ציבורי בנושא. בשנת 1955 מונתה ועדת חקירה בראשות יוחנן רטנר ובהשתתפות דניאל אוסטר ועורך־הדין יעקב סולומון. הוועדה בדקה אם יש לבטל את הממשל הצבאי, והחליטה נחרצות כי אין מנוס מהמשך הממשל הצבאי, כדי למנוע חזרת פליטים, וכדי להוות גורם מרתיע נגד פעילות עוינת ומניעת הפרעת הערבים להתיישבות עולים באזורי הספר. ב־1958 נבדקה שוב נחיצותו ע"י ועדת שרים, שבראשה עמד שר המשפטים דאז פנחס רוזן. הוועדה המליצה ברוב של שלושה מול שניים לבטל את הממשל הצבאי. ראש הממשלה דחה את מסקנות הוועדה, וזאת על פי המלצות ראשי מערכת הביטחון שהמשיכו לראות בערביי ישראל גייס חמישי.

בשנת 1962 קמה בכנסת קואליציה מוזרה. הקומוניסטים, מפ"ם, אחדות־העבודה־פועלי־ציון ותנועת החירות הגישו ארבע הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי. מחנות המתנגדים והתומכים בהצעה מקרב חברי הכנסת היו שקולים, וקולו של יזהר, מחברו המפורסם של סיפור “חרבת חזעה” הפך להיות הקול המכריע. בן־גוריון הודיע כי יתפטר אם תחליט הכנסת לבטל את הממשל הצבאי. קולו של יזהר היה צריך אפוא להכריע לא רק אם יימשך או יבוטל הממשל הצבאי, אלא גם אם בן־גוריון ימשיך להיות ראש הממשלה או, כפי שסבר יזהר, יבוא מנחם בגין תחתיו.

סופרים ומשוררים ידועים פנו אל יזהר ודרשו ממנו להצביע בעד ביטול הממשל הצבאי כמסקנה מתחייבת מ"חרבת חזעה". ליזהר היה ברור שאין קשר בין הדברים: סיפור “חרבת חזעה” אינו פותר את הדילמה שבפניה עמד אלא מצביע על בעיה אחרת. אברהם שלונסקי ומשה שמיר, שניהם אז חברי מפ"ם, שלחו אליו (ואל סופרים אחרים) עצומה:

מתוך ידיעה ותקוה, כי אתה עם אלה הרואים בביטול הממשל הצבאי לא רק ערך מדיני, בטחוני ודמוקרטי עליון – אלא גם חובה מוסרית הנובעת מעומק הווייתנו הלאומית והאנושית, הננו פונים אליך בזה כי תיתן חתימתך לקול הקורא היוצא לקראת הדיון בכנסת בחתימתם של עשרות אישים מעולם החינוך, המדיניות, החוק והמשפט, פעילי ציבור, אמנים וסופרים.

יזהר השיב לשמיר ולשלונסקי מעל דפי דבר בכ"ד בשבט, תשכ"ג, שבועות מספר לפני הדיון בכנסת. ואלה עיקרי תשובתו:

הבעיה היסודית העומדת בין אזרחיה הערבים של ישראל ואזרחיה היהודים היא בעיית הפליטים. כל זמן שזו אינה נפתרת, לא ישנה ביטול הממשל הצבאי את יחסי שתי הקבוצות באופן מהותי. עם זאת, יש לעשות הכול כדי לצמצמו ולהעבירו לרקע – ולדבריו הדבר הולך ונעשה.

הבעיה “המעשית” – ברמה היומיומית – שעליה עונה הממשל היא בעיית הקרקעות (הנישול). ישובים רבים בארץ, ביניהם ישובי הקיבוץ הארצי, הוקמו על אדמות ערביות והם מעבדים קרקע בבעלות ערבית. יש חשש שהתרת תנועה חופשית של בעלי הקרקע תביא לשפיכות דמים. על כן מוזר ומעורר חשד שדווקא המנשלים קוראים לביטול המכשיר המאפשר להם לנשל לבטח.

לפני ההצבעה פנה יזהר אל בן־גוריון וניסה לשכנע אותו שיסכים לביטול הממשל הצבאי. לא בפומבי פנה אלא בחדרי חדרים. לטעמו, כך לפחות אמר לזיסי סתוי בראיון מדצמבר 1988, אם היה מצרף את קולו לחבורה שלמה, הוא (הקול) לא היה אפקטיבי. התפתחה ביניהם חליפת מכתבים רצינית, כשניכר שב"ג מקדיש למכתבים ולטיעונים זמן ומחשבה. בין היתר כתב יזהר לב"ג כך:⁴⁴⁷

איני מקבל את משפטך הנחרץ כי הערבים הם אויב פנימי. הרי זו הכללה נוראה. לא כולם. אולי אפילו לא מקצתם. אף כי אין ספק שחלק מהם נגוע באיבה שורשית ומדאיגה, ויותר מכולם – בני הדור הצעיר. אף־על־פי־כן אסור לומר כך על רבע מיליון בני אדם. יש בהם שונים […] זו הכללה שפריה יאוש, ומסקנתה אכזריות. […] התספה רשע עם צדיק? איני נגד אמצעי הרתעה – כגון משפט צבאי – לכל הפוגע בביטחון המדינה… אך, אני נגד התפישה שלעולם […] יראו בהם אויב פנימי. ראיה כזו מוליכה למדיניות של סילוקם כפתרון הנכסף ביותר. ואם אתה לא תאמר כך – רבים יפרשו כך את דעתך וינהגו על פיה.

אם הערבי נידון לעולם, אחת היא מה מידת רצונו הטוב, רווחתו או נאמנותו, להיות נחשב כאויב פנימי, למה תוכל לצפות ממנו?

השאלה היא לפיכך, מוסרית, אנושית. גורל רבע מיליון בני אדם בישראל […] ואני מאמין באדם. וכנגד הרשעה סיטונית. ואני סבור כי יפה שתבוא הממשלה בהצעה […] האומרת כי לא לעולם חרב, בהצעה השמה משפט לקו וצדקה למשקולת.

במכתב תשובה ראשון מן ה־12 בפברואר 1962 כתב לו בן־גוריון בין השאר:

[…] אין לי כל מוסר־כליות בהגבלות הקשורות בביטחון, אלא אם יוכח לי כי הגבלות אלה אינן דרושות לביטחון. […] ביטול הממשל הצבאי – לפי הכרתי העמוקה – עלול לגרור אחריו תגרות דמים בין ערבים ויהודים […] והסתננות אלפים ורבבות ערבים מעבר לגבול. מדינת ישראל לא תעמוד בפני אסון זה. […] לי ברור שביטול הממשל פירושו הפקרת המדינה [ההדגשה במקור] […] אין מדינה בעולם שלא הייתה נוקטת באמצעי הרתעה נגד מסיתים ואויבים פנימיים – אילו נמצאה במצב שבו נמצאת ישראל. רק עיוורון וחוסר הכרה מוסרית בזכותנו לחיות פה כעם חופשי […] מאפשרים הקמפניה נגד הממשל. שני הדברים באים אך ורק לביטחון המדינה. צה"ל דרוש להרתיע האויב החיצוני והממשל דרוש להרתיע האויב הפנימי. האם סבור אתה שהאויב הפנימי אינו קיים?

ולכן עמדתך, לדעתי, היא מוטעית ואין לה כל יסוד וטעם מצפוני.

במכתבו השני, מן ה־14 בפברואר, מספר בן־גוריון על ביקורו אצל מוסה עלמי עם היבחרו להנהלה הציונית ב־1933, ואיך הבהיר לו עלמי את ה"אמת הערבית": “אני בוחר שארץ זו תישאר שוממה ודלה עוד מאה שנה עד שאנחנו, הערבים, נהיה מוכשרים לפתחה.”⁴⁴⁸

יזהר ניסח כך את עמדת בן־גוריון: “מלחמת הערבים ביהודים טעמיה כה הכרחיים ואף מוצדקים עד שאנו במקומם היינו עושים כמותם – שהוא מעין אישור לאומי ואף צידוק מוסרי להתנגדות הערבית למפעל היהודי.”⁴⁴⁹

בן־גוריון לא שכנע את יזהר בנחיצות הממשל הצבאי. אבל יזהר סבר שאם הוא מעדיף את בן־גוריון על בגין כראש ממשלה, והאחריות על גורל המדינה היא בידי בן־גוריון, כי אז יש לאפשר לו לנהוג כפי שלדעתו האחריות מחייבת. “אבא לא עושה דברים מוסריים עקרונית, אלא רק דברים מעשיים ששומרים על המשפחה,” סיכם יזהר את העניין, והצביע נגד ביטול הממשל הצבאי. אלה שקראו את “חרבת חזעה” כפמפלט פוליטי לא היו מסוגלים להבין את התנהגותו. אבל השאלה כפי שראה אותה יזהר הייתה כזאת: עכשיו, כשכבר נחרב מה שנחרב, וגורשו מי שגורשו, והארץ שעליה הוא מקונן כבר איננה, מי יגרום יותר נזק בהמשך – בגין או בן־גוריון?

בפברואר 1963, על חודו של קול, נפלו ההצעות. בן־גוריון נשאר ראש הממשלה חודשים ספורים בלבד. ב־16 ביוני 1963 הטיל ב"ג “פצצה” והודיע על התפטרותו. החליף אותו שר האוצר דאז לוי אשכול. מיד עם כניסת אשכול לתפקיד פנה אליו יזהר והצטרף לממליצים על ביטול הממשל הצבאי. ב־1966, לאחר בדיקה והתייעצות נוספת, ומחוץ להתכתשות המפלגתית, ביטל אשכול את הממשל הצבאי. על כך אמר יזהר: “השמים לא נפלו”.⁴⁵⁰ אכן, כלום לא קרה, בעיקר כי ההגבלות על ערביי ישראל נותרו בעינן, ורק סמכות אכיפת תקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום עברה לידי כוחות הביטחון האזרחיים (משטרה, שב"כ).

ביקורת רבה ספג יזהר על הצבעתו, ואצבעות מאשימות הופנו כלפיו בשני מישורים שונים: בספרות – העובדה שהגיבור מתחבט בשאלה המוסרית אבל אינו פועל, ובמציאות הפוליטית – בכך שמחבר “חרבת חזעה” לא הצביע נגד הממשל הצבאי. אנחנו עומדים בתקופה שבה לסופר יש, לדעת רבים, תפקיד לאומי, מה עוד שהוא חבר כנסת. ב־21 בפברואר פרסם בועז עברון באתגר שבעריכת נתן ילין־מור מאמר בשם “סיפור חירבת יזהר” וכתב בו: “ההתעללות והרצח שהיו במדינה הזאת מאז קמה מחווירים לעומת שחור הפשע שלך ושל דומיך. אתם המלבינים את השחור, אתם הנותנים לפושעים את כסות פניהם, את הצידוק המוסרי להמשכת רשעתם, אתם המשמשים פה לאמתלותיהם הצבועות, אתם הגורמים לכך שהגבולות בין מושגי הטוב והרע יטושטשו, ועל ידי כך נושא הרע את פניו בחוצפה, והקרקע הוכשרה אז לניצחונו הגמור. כלום לא קרה…” דן אלמגור, שהיה אז סטודנט ושכנם של יזהר ונעמי ברחובות, טרח ואסף מונטאז' של קטעים מ"חרבת חזעה" ומה"השבוי" ופרסם אותם במארס 1963, גם הוא באתגר, כפרודיה בשם “ההצבעה על המימשל (סיפורו של חבר כנסת)” מאת ס. ניזהר. הוא מחזר אותה שוב ושוב, בכל פעם שנדמה היה לו שחבר כנסת כלשהו בוגד בייעודו.⁴⁵¹ חוקר כמעט יחיד שניסה להבין את עמדתו של יזהר בנושא הממשל הצבאי הוא יוחאי אופנהיימר, אשר בחן את הסוגיה דרך סיפורי המלחמה של יזהר.⁴⁵² לטעמו, אצל יזהר יש אמנם אמת ושקר מוצהרים, אך אין להבחין בין טובים לרעים, בין צדיקים לנבלים חד־משמעיים. גם אם אצל מי מהחיילים מתעורר החשק לרצוח “ערבושים” (והמספר עצמו אינו נקי מחשק זה), הרי הדמיון בין חברי הקבוצה עולה על השוני ביניהם, וכולם מחויבים בסופו של דבר לקולקטיב. לדעת אופנהיימר, המחויבות הזאת, הפטריוטיות הזאת, אולי מסבירה את הבחירה של יזהר בגיבור שאינו מסוגל להוציא לפועל את מחאתו. המחאה המילולית הנאמרת ללא נמען חיצוני מיטיבה להמחיש את גבולותיה: אין היא מסוגלת להתערב במהלך האירועים, לקלקל או לשבש דבר. לא מתוך חוסר אונים של הגיבור, מהפרדה נוסח המלט בין הגות לבין מעשה, מהיעדר “תודעה היסטורית” ו"פרוגרמה פוליטית", או ממחסור ב"ערכים ממשיים אקטיביים" וב"שנאה חיובית", אלא מתוך הפנמה מלאה של האתוס הקולקטיבי, הממעט להתנסח בצורה ישירה לאורך אלפי עמודי הפרוזה שכתב יזהר, משום ששום דמות אינה מסוגלת לחוש בכוחו, פרט לזו המבקשת להיחלץ ממנו ונוכחת לדעת מחדש, שוב ושוב, כי נידונה להמשיך ולשאת בעולו: “בא הרגע האחרון ושם לאל את כל הכוונות, ובעורפך מובילה אותך אין־הברירה לשבת בלב המלחמה. בשוחת העפר, להמית ולמות, והעולם סביב סגור־סגור, לא שום מנוס ולא מוצא” (ימי צקלג, 1104). אופנהיימר היטיב לנסח כאן הפנמה של האתוס הקולקטיבי שאינך יודע שהוא קיים בך, עד שאתה מנסה להיחלץ ממנו.

נאמנות לב"ג או הפנמה של האתוס לא מנעה מיזהר חודשים אחדים בלבד לאחר מכן, במאי 1963, לפרסם את “שתיקת הכפרים” בגיליון האביב של קשת. באותו גיליון התפרסם גם הסיפור “מול היערות” של א. ב. יהושע.

קונגרס השלום במוסקבה, 10.7.1962    🔗

בשיאה של המלחמה הקרה, שלושה חודשים לפני משבר הטילים בקובה, יצא יזהר ל"קונגרס השלום הבינלאומי" במוסקבה, שכונס שם כחלק מהמאבק בטילים הגרעיניים האמריקאים שהוצבו בגבול רוסיה. המשלחת אורגנה על ידי “ועד השלום הישראלי” (ארגון פרו־סובייטי), והשתתפו בה מלבדו ח"כ תופיק טובי, המשורר אברהם שלונסקי (פעילים מתמידים ובולטים של הוועד הנ"ל), וכן השחקן אהרן מסקין, והמתרגם אליעזר הלוי (הורביץ).

יזהר פרסם שני מאמרי רשמים מהמסע, בשפה פשוטה ובמשפטים קצרים יחסית. המקיף ביניהם הוא “רשמי ביקור בברית המועצות”, שפורסם בהפועל הצעיר מן ה־21 באוגוסט.⁴⁵³ הדמיון שמצא בין מוסקבה ואנשיה, אודיסה ובתיה ובין דור הוריו והסביבה שבנו בארץ ריתק אותו. הוא גם נוכח עד כמה חלולות כמה מהיומרות הסוביטיות: “[שטח] המשקים הפרטיים הללו אינו מהווה אלא אחוז וחצי מאדמות הקולחוז. […] אחוז וחצי זה מן האדמה עושה כ 60% מתוצרת השוק בירקות, פירות ובשר. […] נדמה היה לי, כי היוזמה האישית המדוכאה אינה יכולה להישאר בלתי פעילה; והואיל ודרך המלך החיובית חסומה בפניה, היא מתפרצת בדרכי עקיפין. והחוק רואה בהן עבירה. לא לחינם אירע, שעבירות כלכליות כיום בברית המועצות נענשות בעונש מוות ובפרסום קיצוני ביותר. לא היו עושים כך אילו היו עבירות אלו, כבכל מקום בעולם, מנת חלקם של בודדים פורעי חוק. יש כאן כאילו בעבועי ביצה מתחת לצמחיה הירוקה המכסה אותה בחיוך שלה.” תופעה מדאיגה שקשה היה לא להבחין בה הייתה מה שיזהר כינה “סירוס הפה”: “סיסמאות השלום הן חלק משיטה זו, אין לך צורך להתלונן או לבקש – המדינה דואגת לך, חושבת על טובתך ותיתן לך את האפשר המגיע לך בגבולות תכניות המדינה ומטרותיה. אתה אינך שותף להכרעות, אבל תהיה שותף לתוצאות. מכאן אותו חזיון שקראתי לו קודם: סירוס הפה. כל עוד תהיו מתהלכים בלתי מביעים רצון אישי – תהיה לכם רוח ליברלית יחסית. ואם תאמרו – בנקישת כפתור הכול חוזר לאימתו, הזכורה עדיין יפה יפה בכל פינה.”

“שאלתי את עצמי איזה דבר יפה אוכל להביא הביתה,” סיכם יזהר. ובכן, “קודם כול, העם עצמו. אמנם עני, אבל פתוח, לבבי, והשירה ששרו בקולחוז כאשר היו שתויים למדי הייתה משהו שאינו נסגר בשום מסגרת משטרית שהיא, אבל זה עם שאינו יכול לומר את שתי המלים הפשוטות הללו: אני רוצה, אלא במקום זה כבוש הוא ומודרך להצהיר מה הוא רוצה.”

האם הוא אומר משהו על עצמו? הגלויות שלו לנעמי שופעות אהבה. מאודיסה הוא כותב (15.7.62):

מוצ’קלה יקרה שלי, צ’ומלה, […] וזה הים השחור אינו כי אם תכלת שקופה ערפלית, וחם כאן. וצבעוניות מהלכת בחוץ, משהו אורינטלי, ים־תיכוני, בין יפו לרמלה, […] ובים זה אפשר לשים קרש ולהעלות מטפחת ולצאת לדרך, בין מצרי סטמבול, ולים התיכון שלנו, הפלג והלוך – עד החוף ושם: בית, צ’ו, זאבי והלה ולולי וחובקים את צ’ו ולוחשים לה הנמך היטב צ’ו שלי, אשה שלי, טובה שלי, מי יתן מהלכת איתי באודסה – מחייכים לפרובינציאליות טובת הלב, המקושטת קצת, המתקלפת עם טיח הבתים, אוקר וורוד וחום, נווה שלום וכו'. וכיוון שנהיה בוודאי קוראים מכתב זה יחד, […] וכך יבוא השאר מלב אל לב ישר וטוב, צ’ומית שלי, האיש שלך.

כיוון שהיו אלה ימי ה"צפרות", והוא כבר היה בתחילת פרק החיים הכפולים, ניתן למצוא קשר ציני כלשהו בין המאמר לגלויות הדואר. הרי המוקד במאמר הוא החיים הכפולים של אזרחי ברה"מ, “סירוס הפה”, חיי חפרפרת, המסכה המתמדת שהם חייבים לעטות פן יבולע להם – ותוצאותיה.

בתוך ימים עתיד יזהר לצאת לעולם אחר, לאדינבורו בירת סקוטלנד, לפסטיבל סופרים בינלאומי שבדיעבד יוכתר כ"היסטורי". מוזר, הוא כותב על הביקור בברה"מ כמודרניסט ונואם באדינבורו כחוני המעגל.

הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה ודרמה באדינבורו,    🔗

20.8.62

במסגרת הפסטיבל הידוע באדינבורו, הצליח המו"ל הבריטי קולדר John Calder לשכנע את המארגנים ב־1962 להוסיף כנס בינלאומי של אנשי ספרות, The Edinburgh International Writers' Conference.⁴⁵⁴ בדיעבד התברר שזה היה כנס מרתק ובעל חשיבות רבה, ועד היום הוא משמש קנה מידה להערכת כנסים בינלאומיים מסוגו. השתתפה בו גלריה מרשימה של אנשי ספרות, מקצתם ותיקים, מרביתם צעירים וזועמים, ביניהם האמריקנים נורמן מיילר, הנרי מילר, מארי מקרתי, ויליאם בורוז (אז סופר לא ידוע, שהכנס סייע לפרסומו), קולין מקינס; הסקוטים יו מקדארמיד, מיוריאל ספארק, אדוין מורגן ואלכסנדר טרוקי; האנגלים לורנס דארל, סטיבן ספנדר, “דיים” רבקה ווסט, וויליאם גולדינג; האוסטרי אריך פריד; ההודי קושוונט סינג'; היוגוסלבי פיטר שגדין והדיסידנט הרוסי אלכסנדר שטפנוביץ'. הנציג הישראלי היה ס. יזהר.

עד כמה היה הכנס אירוע מכונן ניכר מן העובדה שבפסטיבל אדינבורו 2012 ראו המארגנים צורך לשחזר את הצלחת האירוע מ־1962. שתי חוקרות מאוניברסיטת Strathclyde, ד"ר אנג’לה בארטי וד"ר אלינור בל, שנכחו בכנס ההיסטורי, אף פרסמו, במרחק של חמישים שנה, אנתולוגיה על הכנס: The International Writers' Conference Revisited. גם מבקר הגארדיין, סטיוארט קלי, הצטרף חמישים שנה לאחר מכן, ב־11 באוגוסט 2012, לדעה שהיה זה כנס מכונן, אשר שינה את פני עולם הספרות.⁴⁵⁵

מכתבו של יזהר מן היום הראשון של ההתכנסות (18.8) מגלה את ההלם התרבותי שהיה שרוי בו: “אלוהים, איזה ביבר, איזה חיות, איזה התגלגלות!” הלעג מספק לו מפלט מן ההלם. פתאום הוא כל־כך פרובינציאלי.

הגב' [גורדון, המארחת שלו] לבנת שיער שב־1928 הייתה בפלסטין עם בעלה המנוח, שהיה, מסתבר, פקיד גבוה דאז, […] מסתבר כי היא אחת מחבורת הבריות המכונים סופרים, והלכה איתי לשם, עטופה שמלה נוצצת עד הרצפה וסלסלות כסף־זהב על כתפיה, וסיגריה דולקת תמיד, ומכירה את כל העולם, ומציגה אותי בפני כולם, ואיזה חיות: שם בעל זקן גבוה עם חצאית סקוטית גוחן לגמגם באזני קירח וורוד. שם בעל שיער מלבין מושך בכתפי, שם קורצים ומעוותי פה, שם אומרי חכמות, ושם מצחקקים, וכולם אנשי שם, שצורת דגנרטים להם, וצורות אקסצנטריות מטופחות, ויושבי על הרצפה, ושוכבי על כורסא, ושותי וויסקי, וזוללי “צלחת קרה”, וגבירות ארוכות שיניים, ואחת שמתפרצת בצחוק אימים ועיניה קרות, וזה שאשתו יהודיה, וזה שאומר שלום עליכם, וזה שהיה בארץ, וזה שמכיר את –, וזה ששואל על אייכמן, וזה שפתח וקורץ במנובז ואין זה אלא טיק אומלל, וזה שמקריח ועוטף בושתו בעטר מאורך בסחבות מדולדלות, וכמעט כולם אנגלים־אמריקאים, הצרפתים לא הגיעו, הרוסים לא יגיעו, האיטלקים נעלמו, ומהומה, ובעל הבית אץ בכוסו ובחיוכו, ושמות נופלים על אוזן, ומטילים אפר בכול, ועשן דחוס וצחוק של שיניים, ומעשי קונדס של יותר חכמים, והלצות. וסקוטי אחד שטוען שרק אמנות ריאלית אופטימית יש […] וכו' וכו'. ובכל אלה, מניע כוסו, נע־נד, זה שקם בבוקר במוסקוביץ': ומה לו כאן ומי לו כאן, כל עוד לא יתגלו מתוך המתגודדים הללו אחדים, כאנשים לתומם, הרי הכלל היה בצק מגוחך של ראווה, אכולת מעצורים והתפרצויות, שיילכו הם בדרכם ואנחנו לווסטינגהוז.

יזהר נשא דברים ביום השלישי, יום ה"מחויבות/המגויסות". הוא הרביץ בנוכחים “ציונות”, פתח בחוני המעגל ודומיו שהתעוררו אחרי שבעים שנות תרדמה ומצאו עצמם בעולם אחר, תיאר באריכות את הספרות העברית המתעוררת אחרי אלפיים שנות גלות, עמד על הרעננות והטריות שבהתחלות, אבל גם על הקשיים הטמונים בהן, על החזרה לפשטות אלמנטרית, לרליגיוזיות במקום דת, על תפקידו של הסופר בשירות חברה חדשה כזאת – בקיצור, הוא סיכם את תולדות הספרות העברית המתעוררת בציון.⁴⁵⁶ הוא לא הוזכר בסקירות העיתונות, למעט משפט אחד, לעגני למדי, בכתבה ב־Spectator מיום 31 באוגוסט:⁴⁵⁷ “יזהר סמילנסקי, שנקרא לדבר על מחויבות, ניסה לגזור עלינו מאסר עולם בקיבוץ כדי להסביר לנו פשטות מהי”. הוא נסע בתחושה מרוממת של שליחות, וחזר “עם הזנב בין הרגליים”. מיד נאחז בתירוץ. מי שגנב את ההצגה, טען באוזני משפחתו, מי שהיה מרכז ההתעניינות הוא סופר שעד אז לא שמע עליו, הנרי מילר, שבחלק ממדינות העולם עדיין התנהלו נגדו משפטי ראווה על ספריו הפורנוגרפיים־כביכול, ובמקומות שהחרם הוסר מהם, הם נמכרו בהצלחה מסחררת. אבל לא מילר היה האשם בכישלונו. אילו היה בקיא יותר באנגלית, יכול היה לשנות את הנאום: הרי הרצה ביום השלישי, לאחר ששמע שורה ראשונה של סופרים מודרניים זורקים לכל הרוחות את מוסכמות העבר. כשהתערב בדיאלוג, ביום החמישי, בדיון על עתיד הרומן, כבר נשמע פחות קונפורמיסט. אז טען כנגד אופנות ספרותיות, שברגע שהן מתעצבות כבר אבד עליהן הכלח. מישהו אולי עזר לו לנסח את הדברים באנגלית, אך הם עדיין נשמעו מבולבלים.⁴⁵⁸ הכנס, מכל מקום, טילטל את יזהר, וחוץ ממקור למחשבה גם העשיר את הספרייה במוסקוביץ' 14 בשמות חדשים כמו מארי מקארתי וויליאם בורוז (בחזית) והנרי מילר (חבוי מאחור, בעטיפת נייר חום). ניו רפבליק, אבר־גרין רביו ו־קומנטארי נוספו לכתבי־העת שחתם עליהם.

1963 סיפורי מישור    🔗

חבר הכנסת סמילנסקי היה אדם עסוק. גם ה"חולד" היה שקוע ראשו ורובו בחיים אינטנסיביים. והכתיבה הספרותית? מתמעטת. עוד מעט תיפסק.

כל עוד יזהר היה שקוע בכתיבת ימי צקלג מילאה עבודתו בבית המחוקקים מקום זניח למדי בחייו, כאילו המנדט שקיבל מזלמן ארן, “לקשט” את רשימת מפא"י בשמו של סופר צעיר ולנצל את הזמן לכתיבה, עבד איכשהו. מפח הנפש שלו אחרי פרסום ימי צקלג הגביר את מעורבותו בחיים הפרלמנטריים, ובעקיפין גזל זמן מהכתיבה. גם אופי הכתיבה השתנה.

בדיכאון שלאחר לידת צקלג, חזר יזהר לזמן מה לסיפורי ילדים ונוער. כך הוא הגדיר אותם, לפחות את רובם, לא כספרות “רצינית”, וברוח זאת הם גם אוירו בידי נעמי. ארבעת הסיפורים שנכתבו לפני השתיקה הגדולה כונסו בקובץ סיפורי מישור, ועיקרם אבדן וגעגועים. האם ראה ב"מישור" את היפוכה של “פסגה”? אני רואה בהם סיפורי השתתקות.⁴⁵⁹

בין 1958 – 1959, נכתב “ערמת הדשן” ואחריו “חבקוק”. את “ערמת הדשן” עוד פרסם דבר לילדים ב־1960 (בחמישה המשכים!) אבל כשהגיעו ל"חבקוק" כשל כוחם של עורכי עיתון הילדים, ואפרים תלמי החזירו ליזהר, אמנם בנימוס רב “ולפי בקשתו” כביכול.⁴⁶⁰

מכתב הדחיה של עורך דבר לילדים ל"חבקוק"

אז שלח את הסיפור לאפרים ברוידא, עורך מולד, שכה התלהב מ"השבוי" בעיצומה של מלחמת השחרור, ובעקיפין הביא לכך שיזהר נהיה חבר כנסת. אותו ברוידא החזיר עכשיו את הסיפור ליזהר בטענה כי הוא סנטימנטלי מדי. בסופו של דבר פרסם את הסיפור זרובבל גלעד במבפנים, ביטאון הקיבוץ המאוחד. גלעד היה ידידו של יזהר מימי עבודתו כעורך בהוצאה זו.

“ערמת הדשן” מבטא את היחס האמביוולנטי שלו לאחיו ישראל “גואל האדמות”, יחס שנע מהערצה דרך קנאה עזה ועד ביקורת חריפה עליו, כמייצג את הפן הכובש והמנצל של הציונות. בלב מנבא רעות, הנער יזהר רואה “איך ישמעאל זאטוט אחד […] בוער עיניים שותה הכול בצמא […] בלוע כולו בדבר… קרוע ושחום ובוער ונלהב אין קץ, ומי יודע מה נזרע ומה נובט לו אז בלבו, שם. עוד רמאי אחד? אולי לוחם אחד? גם בלבו של נער, שבא לכאן רכוב על חמור אחיו […] הייתה גמֵלה והולכת מגמל אל גמל, הולכת ומתרבה ומצטעקת צעקה […] אשר למד אך תמול שלשום […] פסוקי העושקות דלים ופסוקים שכמותם שקשקו בלבו אז פתאום ורתחו והלכו להיות נצעקים עוד רגע, הוי השואפים אביון” (עמ' 29). ב"חבקוק" מבכה יזהר את ימי הנעורים בבית הכרם הקטנה, ימי האמונה ב"גאון", ימי הציפייה שכוכבו ידרוך כמו זה של הגאון, כהבטחת ההורוסקופ של חבקין, הוא מבכה את נערי הפלמ"ח ואת הידיד שכה אהב אותם, ושכב אתם רק למנוחתו האחרונה. לא לחינם “חבקוק” רצוף בהרמזים מקראיים, המתייחסים לאירועי מלחמה המסתיימים באסון, או למותו האקראי של אדם, ומתריסות נגד התנכרות האלוהים וחוסר הפשר המערער את הביטחון בעולם או את האפשרות להבינו.⁴⁶¹ ועוד מבכה המספר את התום שנעלם, את הבטחתו לעצמו שיהיה נאמן וישר, והנה כשל ומעל.

סיפורי מישור כואבים את תוצאות העלייה הגדולה של תחילת שנות החמישים. “אבד למישהו עולמו. היה לו עולם, יסוּד ומוּסד. ואבד. ונשאר בלי. מסתובב בעולם בלי עולם,” כתב יזהר ב"סיפור שלא התחיל".⁴⁶² סביב סביב ראה את סימני ההרס שנגרמו מחפזון הבנייה שבעקבות העלייה הגדולה: פרדסים יובשו, עצים נעקרו, בולדוזרים חפרו ויישרו,⁴⁶³ שיכונים מכוערים הוקמו, בלי תכנון ובלי לב. “דחפור. אלף כוח סוס. ודַחוף ועקור הכול.” זול ומהר. זה כאב לו, זה חרה לו, והוא סירב להסתגל: “מסתגלים מסתגלות יסתגל אסתגל תסתגל נסתגל יסתגלו תסתגלנה. הללויה” (שם, עמ' 105). הכאב הוציא ממנו ביטויים אכזריים בחריפותם. “תמיד אילן מפריע. אינך יודע? תמיד רק בינתיים הוא כאן. עד שיעשו משהו מועיל יותר. […] גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הוּבשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות. הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבוטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול בטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחוֹרים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחות וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר” (עמ' 113). הוא ביכה את האיזון שהופר בטבע (עמ' 159): “העולם המאוזן בפלס הישן, או כדרך שאמרו, במידותיו שלו יתברך, נתפרע איזונו הזה העתיק, נתפרעה מידתו ההיא, ואם לטוב או למוטב עוד נראה.”⁴⁶⁴ התיאור המשובב של המישור הפתוח, הרומניטיקה של הפרדס של פעם, מפנים מקומם לציור מקאברי־ ריאליסטי, נבואת זעם פוטוריסטית, מתריסה ומקוממת על כיעור והרס, שבו, כפי שיזעק בנאומו בכנסת, “שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים, אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות, נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער” (עמ' 114).

בתקופה זו כתב גם את אחד הסיפורים החזקים שלו, “הנמלט”, שפורסם ב־1961 (בקשת).⁴⁶⁵ גם זה סיפור שמבכה את החופש שלא יהיה עוד ואת המושבה שתיעלם, שעליה משקיפים מצמרת האקליפטוס הנישא. “לא תמיד היה כאן הכול כאשר הוא עתה,” מתחיל הסיפור, וכך הוא נגמר, כשמחזירים במלקות את הסוס הלבן היפהפה בחזרה לאורווה: “ועל אשר שמעתי אני ממני בבואו, ואיש לא שמע, מין קריאה לוחשת שמילאה את כולי ולא הרפתה עוד ממני, מין לא־רוצה לא־רוצה, הו, לא־רוצה […] ונסגרתי לי בבית, נסגרתי שלא לראות את האי־אפשר מוחלף באפשר, הזה, שישנו, הנה זה […] משכאן ואילך לא יתברח מישהו, לא יוכל עוד, לא יעלה עוד בדעתו, ויגמור כאן, ככל הצפוי לו עד תום, בין קרקור התרנגולות לגעגוע הברווזים” (עמ' 65). האם צריך לציין שזה הסיפור שנעמי שנאה בכל לבה? היטב ידעה מה מסמל הסוס הצעיר שנמלט מהאורווה ודהר למרחקים, ומה מסמלת הטבעת שריתקה אותו לאורווה כשנתפס.

ואולם החזק שבסיפורים הוא, לטעמי, “סיפור שלא התחיל”, המבכה לא רק את המישור הגדול והפתוח שלא יהיה עוד, אלא את אלה שלא יהלכו עוד עליו, את יחיעם שהלך לגשר ולא חזר, ואת ישראל שדהר באופנועו בחדוות החירות העצומה הישר אל המפגש הבלתי נמנע עם הרכבת, ממש כמו הדבורה במפגשה באוויר עם השרקרק (עמ' 188 – 189):

אגב, לא חשבת מעולם על קוי ההיתקלות? כוונתי, כגון קו היתקלות הדבורה עם השרקרק? […] – זה בא מכאן וזו באה מכאן, ושני הקווים מצטלבים ואחד תמה לו ריצתו ואחד נוסע צולח במעוף קוו העולה עד ראש הענף, […ו] פתאום, קו קשתי זה וקו קשתי זה כבר איננו. איפה הוא? איננו. אין לו. נטרף. נכחד. סולק. נמחק. נתבלע.

[…] רק עוד קצת, ושני הבאים אל הפגישה היו ממשיכים בריצתם בשניים, זה רץ לעסקי קרקעות הקרן הקיימת, וזה רץ מצריימה מי יודע לאיזה טוב או מוטב, ריצה אחת התמידה נמשכה לה שטופת דחיפותה, יפהפייה כריצת נמרה פורצת, וריצה אחרת כבר הפכה התפרחות, אחי וחסן אחמד מתפרחים במסלול הגבוה […]

הדהרה החופשית, הפרועה, על האופנוע, פריקת כל המוסרות, מזדהרת גם בסיפור “הנמלט”. בשני המקרים פורק העול זוכה לרגע קצר אחד של אקסטזה – ואולי הרגע הזה שווה הכול – אבל התשלום, העונש, יגיע. החרמש כבר מונף וממתין. אין חירות גמורה. החוקר הלל ברזל מצא הקבלה בין יאקוש המורד מימי צקלג, שנהרג בקרב, ובין ישראל, אחיו הבכור של יזהר, שדהר על אופנועו ונהרג בהתנגשות עם רכבת. הוא גם טען כי ניתן לראות את שני האחים, יזהר ואחיו, כצמד הסוסים שבסיפור. האחד ברח ונתפס, השני נשאר וצופה בגורלו. המעז דוהר על אופנועו ומשלם בחייו, בעוד האחר שורד ומקונן על גורלו של הבכור, עם שהוא שותף לרצונותיו. ברזל אף ערך הקבלה בין “הנמלט” ו"השבוי" כהמחשתם של שני הקטבים – חירות וכורח.⁴⁶⁶ ברזל הבחין כאן בחשש מפני החברה האוכפת את רצונה וחוקיה על היחיד, העדין, יוצא הדופן.

לאחר שבימי צקלג בעט יזהר באֶפּיקה, ב"סיפור שלא התחיל" המשיך בהליכה נגד הזרם. הפעם חתר תחת הנורמה המקובלת של כתיבת סיפור. זהו סיפור מעגלי, בלי עלילה ובלי גיבורים, שסובב סביב ציר אחד: ההתנגשות הבלתי נמנעת של האופנוע והרכבת. וככל שהסיפור מתפרש לצדדים, וגולש כביכול להרהורים ולאסוציאציות שהתודעה מנהלת אותו אליהם בלי סדר־כביכול (ולמקומות שהטיול עם הקורא לוקח אותו אליהם, באקראי־כביכול), הוא חוזר שוב ושוב לגרעין. וככל שהמספר מנסה־כביכול לדחוק הצדה את תמונת האופנוע המתנגש ברכבת, ומוצא מפלט בציפורים ובדבורים, כך תמונה זו צפה ועולה בתודעתו, כביכול, מבלי שיוכל לשלוט בה. ושום דבר אינו אקראי – הכול (בסיפור, בניגוד לחיים!) בשליטה, המהלך מחושב היטב, וה"דרשות" – כפי שמכנה המספר את השיחות שהוא מנהל עם ה"אתה" הקורא – מתעצמות לקרשנדו ושבות למצב של רפיון, הכול לפי קצב מתוזמן היטב של המחבר (“סיפור שלא התחיל” עמ' 154 – 163):

נספיק – כך אמר אחי הגדול אל חסן […] אמר ודהרו לקראת, וגם הרכבת ההיא דהרה לקראת […] – אל תחשוש, חייך אחי הגדול ואמר לו – בדיוק נספיק, נספיק נספיק – והאופנוע קפץ פרץ והסתער להספיק בשביל החוצה ההוא – בדיוק נספיק – אמר אחי ויותר מזה לא אמר.

ובוא נפסיק גם אנחנו כאן. טוב? נשאיר את הסיפור הזה לא מסופר. יש כאלה סיפורים שממקום אחד חדלים ללכת, חדלים שם מהיות סיפורים ונעשים לא־סיפורים אלא הדבר עצמו.

“סיפור הוא דבר עשוי ממשהו ולא המשהו עצמו (לא כובד הגשר הנורא שמועף, כי אם אולי אותו פרח גדול וצהוב ועצוב, שהירח היה כמותו),” הוא אומר שוב (עמ' 130). “הדבר עצמו, שאיני יכול לספר, וגם לא יודע איך אוכל, כבד ממני, ובעיקר מכאיב, עד כדי שלא לספר אלא לבכות. אני קולי יחנק בדברי ואתה תבכה אתי.” הוא מודע היטב לכך שהמאמץ לתפוס את הדבר עצמו בסיפור יכול להסתיים בהריגת הסיפור (עמ' 115).

[…] והדבר עצמו, כשם שלימדו אותך אינו בשום פנים שום סיפור, אלא נשאר הדבר עצמו. […] הדבר עצמו, שברחוב ובבתים, הוא זה שממנו, אם יודעים איך, יוצאים ועושים משהו, ולעתים גם מעשה או מעשיה, ששומעים לה ומחייכים, מושכים או לא מושכים כתף, ויוצאים ופורשים איש לאשר לפניו, אם יש לו. ואילו זה שגופו שרוע לפנינו, פה הוא הממלא ושרוע על כול, כפגר של לוויתן שנפל וכיסה על ציידיו, ועלי ועליך ועל הסיפור המסכן החנוק לו מלמטה.

לא פלא שסיפור חתרני כזה מתנהל בדו־שיח עם ה"אתה", ה"שומע" או הקורא. יזהר זקוק לברית עם הקורא יותר מאי־פעם: הוא ייתן לו את כל כולו, את כאבו ומררתו, על אחיו, על יחיעם, על הנוף שהדחפור גזל ממנו, על האנשים בשיכונים המסתפקים בכיעור ובבינוניות, באפשרי – והקורא צריך לתת לו את הסכמתו – ללכת אתו בדרך, גם אם לא ייצא מזה סיפור.

עד כמה הסיפור “ניסיוני” ניכר מן המאמץ לתפוס את הרגע בכל דרך, גם אם פירוש הדבר לנסות עירוב של סוגות וסגנונות, המחשה, המחזה:

אחי, וכמו תמיד: נספיק נספיק

וחסן כדרכו: ואולי כדאי ש־

וכעת הנה גם ההוא: אני כאן.

וגם האופנוע אינו מחריש: רץ לי זה הכול יפה רץ לי

והרכבת ההיא: אני שוטפת להפליא כמו בטוב שבחלומות

ושוב אחי: אל תפחד

וההוא, מתוך הסידריה: בואו בואו. אני מוכן.

ואחי בשלו: אל תפחד זה כלום

שעל זה חסן: לא לעצמי, אבל

והאופנוע: אני שר, קולי יותר

אבל ההוא: בדיוק לכאן, וכאן אני.

ובין עניין לעניין עולה תיעובו של יזהר למה שקורצווייל ועדתו מכנים בשם “אפיקה” (עמ' 183):

אין סיפור בלא מרחק, ואני אין לי שום מרחק. מי יודע אם ארחיק פעם. ובידוע, סיפור דברים המעורר דמעות הוא פחות מסיפור, אולי יותר, מכל מקום אינו. יישא נא כל איש מנת חלקו. […] ויהיה כמסיח לפי תומו, בדבר רחוק וצונן, שהיה היה לפני שנים רבות – סיפור ישר דרך לאלוהים ואנשים, סיפור שמספר משהו, שמרצה מהלך דברים, מעשה באדם אחד או באחדים, פותח להשכיל בפעם אחת, ומרחיק ועולה אל ויהי מקץ ימים, ומסיים כשם שיכול לסיים ובמה שיש לו, וסוגרים שומעיו ומהרהרים ופורשים והולכים להם.

הבחירה במות האח ישראל כמוטיב מרכזי בסיפור, עשרים שנה לאחר התאונה שהביאה למותו, אינה מובנת מאליה. אפשר כמובן לטעון שהאירוע הקשה הזה קינן ביזהר כל אותן שנים כפצע פתוח, ושרק עשרים שנה לאחר מעשה יכול היה לנסות (“אני אין לי שום מרחק”) להתמודד אתו. מצד אחר, ממש טעות לחשוב שיחסו האמביוולנטי לישראל השתנה. בסיפור כמו “ערמת הדשן”, הוא הרי מציג אותו כאמן העושק והגזל. בסיפור כמו “דהרות אבירים”, הוא מלגלג על ראוותנותו ועל הליכתו בגדולות, עד דונמים שלמים של פלפלים, עגבניות ותירס (רקובים), על שיירה שלמה של אבטיחים שנזרקת לשדה נידח (ב"ליל קטב מרירי"), ועל החמור ג’אחיש הגדול מכולם המוחלף (היבריס טרגי?) באופנוע הגדול והמהיר מכולם. האם, בחזרה לדמות האח ולמותו, יש תפקיד לעובדה שהפרדס של זאב ומרים, עבודת הפאר של ישראל, נמכר גם הוא לקבלנים, באותם ימים ממש, לאחר שמחיר הפרי שוב לא כיסה את ההוצאות, ואילו מחירי המגרשים האמירו פלאים? הפרדס יובש ונעקר, ומפעלו של ישראל עבר מן העולם. התמורה חולקה בין סבתא מרים, יזהר ועוזי בנו של ישראל, והסכום אִפשר ליזהר, בין היתר, לקנות סוף סוף מכונית, והפעם בלי לשקוע בחובות. האם המצפון ייסר? האם מכירת הפרדס המשפחתי היא שהציפה את רוחו בזיכרונות של אותו יום מר ונמהר, או שמא נקרו לו זווית חדשה או פרספקטיבה חדשה לבחינת פועלו של ישראל, והן צצו בעקבות מכירת הפרדס? האם בחינה חדשה זו היא ההודאה הרשמית בכישלון, במשהו שנגמר, בתחושה זנותית שכל האידיאלים הומרו בלירות? כשעבד עם ישראל בפרדס בימים, וכתב את “אפרים חוזר לאספסת” בלילות, היה יזהר מלא הבטחה: שם ואז עשה את הפריצה שלו, וזו עשתה אותו למי שהוא. ייתכן שמכירת הפרדס ומות העולם הישן הצטרפו עכשיו לתחושת הכישלון האישי והאכזבה הסובבים אותו. מכל מקום, אי היכולת לכתוב סיפור על מות אחיו מתבטאת יפה בדרכים הפתלתלות שבהן סובב הלא סיפור הזה.

“סיפור שלא התחיל” הוא גם סיפור שתיקת הכפרים, ומאוחר יותר, ב־1984, יזהר יחזור אליו בסרט שהוא ייצור לטלוויזיה החינוכית: זוהי קפיצה גדולה בזמן, כי הסרט ייעשה חמש שנים אחר מותה של סבתא מרים, כשגורלו של מוסקוביץ' 14 כבר נחרץ למעשה, וחייו של יזהר ישתנו לבלי הכר. ולכך נצטרך להמתין.

גם את “הכרכרה של הדוד משה” כתב יזהר בתקופת ההמתנה לפרסום ימי צקלג ולהתקבלותו, ובתשי"ט אף פרסם אותו בדבר לילדים. אם יש סיפור המבטא יותר מכול את השתתקותו, הרי זה “הכרכרה”, שבו הגברים שותקים כולם: הדוד משה, עבדול עזיז עוזרו הערבי הנאמן, אבא זאב, ואפילו רוחו השותקת של השיך אבו חטב הזקן מרחפת שם, עם סוסתו הידועה בסיפורים. רק ב־1973 ראה הסיפור הזה אור כספר נפרד, מאויר להפליא בשחור לבן בידי גלי הוס – ובלתי נמכר לחלוטין.⁴⁶⁷

האם קוראי דבר לילדים אכן קראו את הסיפורים היפים והקשים האלה? אין לדעת. מה שידוע הוא שהסיפורים קובצו לספרים, ולספרים לא היה ביקוש. הקהל הנאמן ליזהר היה בתחילת הדרך קהל צברי צעיר בעיקרו, פתוח לחדשנות היזהרית ומצפה למוצא פיו, כמו שכתב חיים בן־דור. בינתיים, בעקבות העלייה הגדולה, חלו בארץ שינויים גדולים, דמוגרפיים וסוציו־תרבותיים. קהל הנאמנים הזדקן עכשיו והתמעט, ציפה לכתיבה חדשה והתאכזב. פג תוקפו של חוזה הקריאה בין הקהל הנבחר, האליטיסטי, לסופר האליטיסטי. ברגליים יחפות, למשל – שנה אחר שנה קיבל יזהר דו"חות אקו"ם על 0 מכירות, 0 תמלוגים.⁴⁶⁸ סיפורי מישור לא זכה למהדורה שנייה,⁴⁶⁹ ולאלה נוספו הביקורות, שלא היו חיוביות בלשון המעטה. על כך כתב חיים נגיד, שאם ימי צקלג נידון ברותחין, הרי שסיפורי מישור, ובעיקר המרכזי שבהם, “סיפור שלא התחיל”, נידונו בצוננין.⁴⁷⁰ כל המבקרים מצאו בסיפורים פגמים, טענו ששוב יש כאן ואריאציה על מנגינה אחת, מונולוג נישא בפי “אני” מספר בפני “אתה” נעלם, רצוף טיראדות ליריות ארוכות, בעוד שאחרי ימי צקלג ציפו להתמודדות עם אתגרים חדשים (מ. פחטר). אליעזר שביד רואה בסיפור “חבקוק” מלודרמה רגשנית על איש אומלל ומסכן [חבקין], שאינו יכול להיות מודל לחיקוי. מ. בר־יעקב טוען שייאושו של יזהר והתנפצות עולמו אל מול החיים החדשים שלאחר המלחמה מעמידים אותו לפני “משבר רוחני אכזרי”, ו"משבר זה הוא מקור אי היכולת לכתוב סיפור וההיסחפות במלל". אברהם גרין רואה שני ליקויים עיקריים בסיפורים: האחד – “ניסיון מלאכותי להקנות ממדים אוניברסליים לאירועים פחותי ערך”, והשני – “חוסר פרופורציה בין הגרעין של הסיפור לבין העיטוף האמנותי של גרעין זה”.

אם העורכים והמו״לים (והמכירות) קיבעו אצל יזהר את המחשבה כי אין לו קוראים ואין למי לכתוב, הרי שהמבקרים חיזקו אצלו את הספקות בעניין ערכה וטיבה של יצירתו.

בראש המאוכזבים היה דן מירון.⁴⁷¹ הוא אמנם זיהה שלא מדובר באָבדן כוחות אמנותי אלא בכוונה מודעת לפרוץ אל מעבר לגבולות הספרות, וזאת במטרה לפרוץ אל המציאות “האחרת”, אל המילה “הגואלת”. אלא שלטעמו בסיפור יש רק ריבוי של דיבורים ומילים, המותירים את המילים הללו בביזיונן. לדבריו, פריקת עוּלה של החוקיות הספרותית־אמנותית לא סייעה ליזהר להשיג את “הדבר כשלעצמו”; בשוברו את כלי הספרות מוטט המספר את משמעות סיפורו, ומבחינה הגותית נגלה עתה חזונו הספרותי כסתמי לחלוטין.⁴⁷² מירון טוען ש"הנמלט" ו"חבקוק" אינם יכולים להגיע אל “האינטנסיביות הרוחנית האופיינית למיטב סיפורי יזהר”, ומאידך גיסא איבדו סיפורים אלה את החסכנות של סיפורי הילדים, והם סובלים מ"יותרת של מלים, עודף של אמצעים תיאוריים, שפע סגנוני בלתי נחוץ". לגנות “חבקוק” מוסיף מירון גם את “הערצת המוסיקה” שמקורה ב"פולחן דמותו של המוסיקאי כפי שעוצב על פי האידיאל הבטהובני – בנוסחו הסנטימנטאלי והוולגארי – נוסח ז’אן כריסטוף,⁴⁷³ […] ומשום כך נתפסת זו לגיבוריו לא כאמנות הסדר העליון, אמנות המבנה וההיגיון שבצירופי הצלילים, לא כביטוי תמציתי לעקרון הארגון התרבותי – אלא כביטוי פשטני של הסטיכיה הרגשית בטהרתה הבלתי תרבותית." לא די בכך, אלא ש"הערצתו של יזהר ל"לודוויג, אליל הנעורים" ולסוס הלבן (הנמלט), הם שני צדדים של מהות רגשית אחת." מכאן יוצא מירון לביקורת קטלנית: “אכן, מכנה משותף זה, שניתן למצוא בין בטהובן היזהרי לבין הסוס, מבליט את רפיפותו המחשבתית של אידאל החרות כפי שהוא מתגלה בכל סיפוריו של יזהר. תפיסתו השטחית הוולגרית של יזהר במהות המוסיקה וסתמיות הרעיונות של מושג ה”חופש" שלו – גם הם אינם אלא שתי פניה של נמיכות קומה אינטלקטואלית אחת." גם בספרו מ־1975 מירון עדיין מותח ביקורת קשה על סיפורי מישור:⁴⁷⁴ “שלושת הסיפורים הראשונים – “ערמת הדשן”, “הנמלט” ו”חבקוק" – נראים כאילו נוצרו בעידן התשישות, שפקד את יזהר אחרי המאמץ הרב, שהושקע בהקמת מבנה־הענק של “ימי צקלג”. יזהר חוזר בסיפורים אלה אל המסגרת המצומצמת והבטוחה של סיפור ההתרפקות הנוסטאלגי, הנצמד לעולמה הכפרי של ארץ־ישראל ערבית־יהודית (או אל ימי נעורים ולימודים בעיר, ב"חבקוק"), מדשדש בנועם על פני כברת תיאור, שנוצלה כבר ביתר חן וחסכנות בסיפורי הנוער והילדים שלו (“ששה סיפורי קיץ”, “ברגליים יחפות”)." הסיפורים – לטעמו של מירון – “נעימים למקרא. “ערימת הדשן”, הפחות יומרני שבשלושה, הוא, ללא ספק, גם השלם שבהם.”

לכאורה, אל “סיפור שלא התחיל” מתייחס מירון אחרת, כ"תזוזה ניכרת בדרכו האמנותית של יזהר". סיפור זה אינו “מדשדש” אלא רץ, “ריצה מעבר לכל תחום – אולי גם מעבר לתחומי הספרות. לאמיתו של דבר מתגלה יזהר בסיפור זה כנתון בתנופה עצומה – של זינוק או של הידרדרות – אל תוך כאוס מילולי שוצף.” אבל, אף שמירון פותח באמירה שנשמעת כמחמאה, הוא מיד מסכל אותה. הוא מוצא “משהו שבהוד” בתנופה זו, כמו בכל “זינוק של התאבדות”, ואפילו משהו “מעורר אהדה”. ועוד הוא אומר: “מבחינה סימפטומטית זהו ניסיון רב עניין: אלא שאין כל קשר בין אהדה ועניין אלה לבין חוויה ספרותית־אסתיטית.” אמנם, יזהר שולט היטב בכליו, הוא עדיין “גדול ציירי הנוף הארץ־ישראלי”, עדיין “בעל הריתמוס הגדול, ומתגלה גם כווירטואוז של הלשון הדייקנית והמפורטת”; אמנם יזהר עשה מה שעשה בסיפור “בכוונה מפורשת ובעיניים פקוחות, והדבר ניכר בהערות הרבות, שהוא מעיר במהלך היצירה, לעניין הבעיות העקרוניות של אמנות הסיפור,” אבל, טוען מירון, אם באמת נתגלה ליזהר ש"לאמת אין מלים, רק ריתמוס", חייב היה לבחור באחת מן השתיים: נסיגה מן הניסיון לתאר את ה"אמת" במובנה זה, האבסולוטי, או פרישה מן המלים, כלומר, מן הספרות. “למרות קטעי תיאור יפים, העמיד יזהר ב”סיפור שלא התחיל" את יצירתו הקלושה ביותר גם מן הבחינה התיאורית גרידא."

אם חיפש יזהר עידוד כלשהו להמשיך בכתיבה, בא משפט הסיכום המוחץ של מירון וקבע:

ב"סיפור שלא התחיל" לא התחיל יזהר לספר סיפור, משום שרצה לגעת “בדבר עצמו”. אבל דווקא משום כך לא היה “הדבר עצמו” רחוק מהישג ידו מעולם כפי שהוא רחוק ממנו בסיפור־לא־סיפור זה. נאמר כאן, בין השאר: “וגם בכלל לא לדבר עוד. – – – בוא לא נדבר. ידברו הכלבים. מי שרוצה, שידבר. בבקשה, המקום פנוי.” דומה, שהליכה נוספת בקו ההתפתחות המתגלה ב"סיפור שלא התחיל" – במידה שלא תמצא לה תיקון במדיום ספרותי חדש, לא סיפורי – עשויה להוביל אך למסקנה הרמוזה במשפטים אלה.

מירון עתיד לחזור בו במידה מסוימת מהביקורת הזאת, ובניתוחים מאוחרים כבר יעמוד על הייחוד המהפכני בפרוזה של יזהר. ב־2012 כתב:⁴⁷⁵ “עם זאת, יותר משבעים שנה לאחר פרסום סיפור הביכורים “אפרים חוזר לאספסת” (1938), המהות של החידוש שחידש המספר, הממדים האינטלקטואליים, האמנותיים והחברתיים התרבותיים של ה”מהפכה" שלו, עדיין לא הובהר כל צורכם."

המבקרים היחידים שמצאו דבר שבח כלשהו לומר על הסיפורים היו הלל ברזל ואדיר כהן. ברזל מציין לטובה את “הבריחה מן ההווה הפגום אל המישור”, אך רואה ב"תוכחת המוסר" כלפי המציאות הקיימת גורם המפחית את ערך הסיפורים. לעומת זאת, שלא כמבקרים האחרים הרואים ב"חבקוק" מלודרמה סנטימנטלית, הוא רואה בו “אוטופיה חינוכית”, ובה מערכות של ערכים הנבנים על דרך האלוזיות לתנ"ך ולטקסטים ספרותיים. אדיר כהן מתייחס באהדה לכל הסיפורים (ואף רואה ב"חבקוק" פנינה סיפורית־תיאורית), אך מביע את אכזבתו מ"סיפור שלא התחיל" דווקא: “משקראנו סיפור זה נתמלאנו תמיהה וכעס על ס. יזהר שבגד בעצמו והניח לוירטואוזיות הלשונית שלו לשעבדו ולפגום באמנותו.”⁴⁷⁶

המהלומות החוזרות השתיקו את יזהר, והשתיקה הזאת תסגור עליו למשך עשרים ושמונה שנים. “אני אמן הכתיבה והשתיקה”, יכתוב יזהר לעצמו במאי 1966.

תפו ופוזה, ועלילות חומית⁴⁷⁷ ראו אור בפורמט של ספרי ילדים, מלווים איורי צבע חביבים של נעמי. גם הם מתרחשים בעולם הפרדסים או בקרבתו. עלילות חומית מתרחש בדרך לתחנת הרכבת הישנה של רחובות, שם רבה המהומה כשמעמיסים על הקרונות תיבות תפוזים ריחניות. הסיפור, אגב, מוקדש לתמר, הלוא היא תמר דובדבני, מזכירת הוצאת הקיבוץ המאוחד לאורך מרבית שנות החמישים והאחראית לכתיבתו.⁴⁷⁸ ותפו ופוזה הוא, כמובן, סיפור התאהבותם של תפוז ותפוזה על הענף, ונתק פרידתם הכאובה כשמכניסים כל אחד מהם לארגז שונה בשעת הקטיף. יזהר, כדרכו, אינו חס על הילדים. הוא מאמין שילדים חווים אהבות, פרידות ואכזבות, ואין צורך לגונן עליהם.

כבר ציטטנו את מכתבו של אפרים תלמי, עורך דבר לילדים מן ה־12.7.60, הטוען שהסיפורים אינם מתאימים לילדים. תלמי אמנם ביקש שיזהר ישלח לו סיפורים אחרים, אבל בעיני יזהר זה היה עוד מסמר בארון המתים המטפורי שלו. הביקורות הקשות על “סיפור שלא התחיל” (“גיבוב דברים”) סתמו את הגולל. מה שהוא זכר, בדיעבד, היה שהפסיק לשלוח סיפורים, כי “לא היה איפה לנגן אותם.”⁴⁷⁹ הוא, שכתב תמיד שהמפגש בין היצירה והקוראים הוא ההופך אותה לספרות, חשב שאפילו ארבעה קוראים אין לו.

אך לומר שיזהר לא כתב כלום באותם ימים תהיה טעות. אלפי הדפים המונחים למעצבה בארכיונו בירושלים מוכיחים שלא הפסיק לכתוב לרגע. הוא כתב כמעט כאחוז דיבוק. בחרתי התחלה של סיפור שהוא שרבט לעצמו, ואחר כך הדפיס במכונת הכתיבה, באותם ימים של תסכול וייאוש, מכמה סיבות. קודם כול, כי הוא אחר – מציצני, ומסופר מפי… עורב אפור. העורב־מספר הלא־מהימן מתערב בסיפור, ומוכיח שאינו מבין לגמרי את מה שהוא שומע או רואה. בחרתי בו גם משום שברור שיזהר ברח אל נושא שאינו פוליטי ואינו היסטורי, ומסקרן לדעת מה העסיק אותו באותם ימים קשים. ומה שהעסיק אותו היה הפיתוי; הכיבוש, המחתרת, האסור.

בלי כותרת.

עורב אחד ראה וטס לספר לחבריו, הו שמעו – קרא מעל גבהי האורנים אל קרובים ורחוקים היושבים בראשי האמירים ונעים בנגעם – הו, מה ראיתי, מה היה שם! צעק וקפץ וחג במעגל וחזר וירד והענף קד תחתיו: אילו רק ידעתם – קרא ואמר – אילו הייתם שם!

בתחילה. אבל בתחילה עוד לא היה כמובן כלום. רק הכול כמו תמיד. ורק העמק שבחובי ההר, האורנים שבהיקף הכרם, והמדרגות שבמדרון, הלא תדעו, וכאן ושם, וזה וזה, וכל דבר, הכול כמעולם ושקט כתמיד, מפה לפה, ועד הרחק רחוק. כן.

ומתי התחיל? כשבאו הצעדים. משם. פתאום. מי? שניים. ראיתי. קרובים אך לא נוגעים. איך? הוא, היינו־הך, אחר כזה וכזה. והיא דקה לה וקלה, שימלתה מפורחת וצמתה על כתפה. ומה? לא כלום. סבבו ובאו בשביל הישן, שכבר רגל לא דרכה בו ימים רבים, שעם הקוצים, שעוקף סחור סחור. ואז? לא כלום. רק צהרים היו ודממה וחם.

ולמה לא בכביש החדש, בסלול, מלפני הבתים?

הנה, לא. מכאן דווקא. מעורף החצרות, מאחורי הגדר, בקוצים, ומציצים מעבר כתפם, כאילו יש באים בעקבותיהם, אף כי לא כחזות גנבים חזותם. לא. רק הם ורק חם.

טוב ויפה. וכעת? כבר הם עם האורנים שבגדר, פה. יחד אבל נפרדים. סובבים ואוחזים מהר בפרצה. הוא מתמך בה למותר ובעסק והיא מאליה, קלה לה וגמישה, כבר בפנים, וכבמחול, וידיה כה וכה בוחשות לה שולי לבושה, ועוד הם באים בצל העבה, אך זה באו מתחת גודש חופות האורנים אשר בדממה החמה ההיא, העומרת, העוממת, הלא־נושמת, עוד הם באים – והוא כבר ידו אל ידה שלה, רץ לאחוז בה, לצאת מפרידותו, ונאחזו, שניהם, ונתאחזו, היא אליו והוא מאד, ועצרו כבחשמל, או כמו לא יודע מה, כמו נחלץ נתפרק מביניהם דבר כבוש מאד, עצור. ולא עוד אלא נשאה עיניה אליו, הוסיפה נתרפקה למגע הזה, הגיעה ראשה אל כתפו ונצטחקה אליו במאור ואני ידעתי כי הנה זה מתחיל, וקראתי וקראתי, חיבטתי כנף וסבבתי מחוג גדול וחזרתי וירדתי וכלאתי נשימה וגם העולם עלוף הצהרים הזה.

הנה אנחנו – פתאום כבר היה הלה בדיבור, מלחש מאד אליה, ואוחזה לקרבה אליו יותר, מעבר לעוד כמעט המרחק שכאילו עוד נשאר, את הזו, המפורחת. החופשיה, גמישת הצמה – ואיש לא ראה בבואנו – הוא מוסיף בלחשיו (אני ראיתי!), נתעלמנו ורק עיני האלוהים, אולי, בנו (ואני מלמעלה – הו, אני!) אולי גם זה העורב השחור פה (עורב אפור, סליחה!), ואין יודע דבר (אני אני) מחוץ אנחנו. לא בקשרים ולא בשייכות. כמו אולי מצורעים בבית החופשית. (מה זה?). הנה נפתחו, השערים, ונסגרו מפני כול. גדולים חורקים ונסגרו. מהלחש הוא בשטיפה, אליה, אל פניה, בביקוש עיניה, אף כי היא אינה אלא רוכנת ראשה אל כתפו, בכל הרבה רוֹך שיערה, וכאילו כבר יודעת שמעה כל זה, ומכבר. ואנחנו שנינו. לא נלאה הוא מחזור, ושוטפה בהילחושו. הכול מחוץ שם מעבר, ורק אנחנו לנו בפנים. (ואני). וכך היה מרבה ומוסיף ומדבר הרבה והיא רק ראשה כך היה מרְבה ומוסיף ומדבר הרבה, והיא רק ראשה היה מוסיף ובא, רוֹפק בגודש של תמימות רוּכו, בתחיחותו, אל כתפו, שעוּן בטוב, חונה בקוֹער שבכתפו, בנינוח, ואינה צריכה לענות דבר. וכלום לא. ורק סביב עוטף הצהרים. ושרוּ אורנים דומע, עומם, עומד. ופה היא דקה ושמלתה מפורחת. מתפרחת בלא־כלום הרוח שיורדת מבין האורנים ומגעת, מגעת ואינה מגעת, אלא ביותר מעצלתיים, חשובה כאינה.

והזה אשר כפה והקיף ומתניה בכפיו, הוא, כמקודם, בלהגיו, כל הזמן. מטפטף־פוטט ולא יחדל, כמין להגי איזה תור מטרטר, תור בן צוצלת איוולת. לא בלי שמוסיף ומקרבה כל הזמן אליו יותר להקיפה אליו, את גמישותה הדקה שלה, הגבעולית, הנערתית, ההיא, כאלו מותר לו וזכות לו על דקותה, שיש בה גם טיפת סרבנות, חומקנית בוֹשה וסוֹרבת, אבל גם ניתנת־ניתנת, מאד.

מות סבתא רחל    🔗

ב־1953 סיימה סבתא רחל את עבודתה בבי"ח “הדסה” בירושלים ופרשה לגמלאות. עכשיו רצתה להיות קרובה לנכדיה – ילדיה של נעמי. סבתא קיוותה, כנראה, להתגורר במוסקוביץ' 14, ונעמי הטילה על כך ווטו מוחלט. לבסוף נמצאה פשרה: לרחל נשכרה, בדמי מפתח, דירה קטנה מעברו השני של רחוב הרצל, הלוא הוא “הכביש הראשי” של רחובות שחצה אותה לשניים.

מעתה היה שיא יומה הביקור במוסקוביץ' 14. בדרך כלל התנהלה לאִטה, נושאת שלושה סלים על אמת ידה. כבשלנית ותיקה ואוהבת אוכל הייתה מתמקמת במטבח של נעמי, ושתיהן רקחו מטעמים מרכז אירופיים ושוחחו בגרמנית גליציאנית. ארבעים שנה חיתה בארץ ועדיין העברית לא הייתה שגורה על פיה. עם נכדיה דיברה בעברית עילגת, מצחיקה; הם לא שמעו גרמנית. המילים “שרֶקליש” ו"גוֹט־אינ־הימֶל" התעופפו להן הלוך ושוב, וסופן שהניבו פירֶה וקלוֹפס ומיני חצילים ברסק עגבניות, נחשי שטרודל ובעיקר קומפוט מתוק של צימוקים, תפוחזים ושזיפים, שיזהר, כזכור, הכתירו בתואר של “מוצרט”. בערבים שבהם נעמי ויזהר היו יוצאים מהבית הייתה סבתא רחל עוברת לעסקי השמרטפות, לא פעם בחברת סבתא מרים, והשתיים היו שוקעות בשיח גרושות/אלמנות.

בי"ב בניסן תשכ"ב (1962), כיומיים לפני ליל הסדר, בתום יום בישולים ארוך, נסעו נעמי והלה לקונצרט בתל־אביב, וסבתא רחל נשארה לשמור על זאבי בן השמונה. כשהן חזרו, נטלה את שלושת סליה ואת פנס הכיס שלה ויצאה לשוב לדירתה. סבתא רחל הייתה פחדנית גדולה וזהירה מאד. במורא גדול עברה שתי מלחמות עולם, את המצור על ירושלים ב־48', את הצלפים הירדנים מעל חומת העיר העתיקה ואת המאורעות למיניהם. היא פחדה מחושך וממכוניות, ולכן נשאה אתה תמיד פנס כיס: שתהיה רואה וגם נראית. היא חצתה בזהירות את הכביש הראשי לא רחוק מתחנת המשטרה, אבל נהג שיכור עלה על המדרכה ודרס אותה. כאשר לא הגיעה למחרת להמשיך בהכנות לחג, הלכה הלה לחפשה ולא מצאה אותה בביתה. איש מהקרובים או השכנים לא שמע דבר. בצהרים הודיעו ברדיו שאישה בשם רחל ולדמן נהרגה בתאונה ברחובות. יזהר חש למשטרה, אבל נאמר לו שעל רחל וולמן לא ידוע דבר. רק בלילה התברר שנפלה טעות בקריאת שמה. בערב ליל הסדר נערכה ההלוויה, בת 75 הייתה במותה.

“צעירים” מול “ותיקים”    🔗

ביחסו של יזהר למפא"י, להשתייכותו אליה ולתפקודו כנציגה בכנסת חלה התפתחות והשתנות מתמדת. בה בעת היה בה יסוד אחד יציב וקבוע, והוא, כפי שראינו, תמיכתו הנאמנה בבן־גוריון. בישיבה של מזכירות מפא"י, כך סיפר לילדיו, כשכולם דנו ברשימת המועמדים לכנסת, בשיא הרחש־בחש, ישב בתווך ב"ג, מנותק, וקרא ספר על התפלת מים. זה עשה עליו רושם עצום. לעומת זאת, הוא נוכח יותר ויותר בעיוורונם של אנשי השורה השנייה, זו שאחרי בן־גוריון, לגבי העתיד, בדבקותם בעולם שחלף עבר ובאי־יכולתם לתפוס את המתחדש מתחת לאפם. עם אלה נמנו לוי אשכול, זיאמה ארן, פנחס ספיר, גולדה מאיר, ואליהם הצטרפו, עם ייסוד המערך, ישראל גלילי ויגאל אלון.

כישלון ממשלת שרת השאיר בשטח שני בכירים מדממים: משה שרת ופנחס לבון. הם ואחרים מ"השורה השנייה" קינאו עכשיו קנאה עזה בכוכבים החדשים וחששו למקומם בתור להנהגה.

במאמרו “דרומה” כתב בן־גוריון עוד בתש"ט: “[…] והמבחן העליון של ישראל בדורנו הוא לא במאבקו עם כוחות עוינים מבחוץ, אלא בהשתלטותו, בכוח המדע והחלוציות, על ארצו במרחבי הדרום והנגב.”⁴⁸⁰ בן־גוריון ערך ניסיונות נואשים ועקרים לעורר את הציבור הוותיק וצאצאיו להתיישב בספר, ובנגב בפרט – אותו חבל ארץ שההתיישבות בו הייתה כרוכה במינימום נישול. הוא גם גייס, כזכור, את יזהר למאמציו אלו. אחרי מות קפלן (1952), מונה לוי אשכול לשר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות גם יחד. אשכול נואש מפיזור האוכלוסייה מרצון, ותחת הנהגתו נמצא פתרון “מעשי”: ליישב את הספר, את הפריפריה, בחלשים, באלה שאין להם ברירה אחרת. המחלקה להתיישבות אימצה את מודל “עיירות הפיתוח” שהיה כושל מתחילתו,⁴⁸¹ בלא קשר למי שיאכלס אותן. פנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה הריכוזי והפעלתן האמין כי התעשייה היחידה המתאימה לעיירות הפיתוח היא תעשייה עתירת עבודה, בעיקר עבודת כפיים פשוטה, ששכרה דל. “מדע” ו"מידוע" הצטיירו בעיניו כמילים ריקות. זלמן ארן, שר החינוך שבא אחרי דינור־דינבורג הסכים אתו, והתאים את ההשכלה התיכונית (בתי ספר מקצועיים) בעיירות ובפריפריה למסלול חיים שכזה.

אבל בן־גוריון השכיל למנות למשרות בכירות שניים מ"צעיריו": את משה דיין (38) לרמטכ"ל ואת שמעון פרס (29) למנכ"ל משרד הביטחון. אחרי מלחמת סיני ב1957, שנתפשה בעיני הציבור כניצחון מזהיר, זכו שניים אלה ליוקרה רבה – האחד בשל התעוזה והשני בשל טוויית הקשרים עם צרפת ורכישת הנשק המתקדם ממנה. בד בבד החל פרס להקים מפעלי תעשיה צבאיים מתקדמים, עתירי מדע, ערש הטכנולוגיה העילית בישראל.

בהדרגה אך בהתמדה איבד בן־גוריון את הרוב שלו בממשלה. רוב השרים נמנו עם חבורת אשכול בתוך מפא"י או חברי מפלגות שותפות־יריבות כמו אחדות־העבודה. בן־גוריון הגיע לנקודה שבה יש לו אחריות ללא סמכות – וב־1963 התפטר.

דצמבר 1964 – “הפרשה” או “לאכול את אבא”    🔗

שנות הנהגתו הממושכת של בן־גוריון, הרצופות הכרעות חדות על אפם וחמתם של מתנגדיו, ואמירות קשות כנגדם, הקימו עליו יריבים רבים שייחלו למפלתו. המאבק בתוך מפא"י היה על ירושת בן־גוריון – מי יחליפו כמנהיג המדינה בבוא העת. “הזקן” העדיף את “הצעירים”, אלה שאינם נגועים במה שהוא ראה כסממנים גלותיים של כיתתיוּת וחשבונאות והעדר חוש ממלכתיות, והדבר ליכד כנגד את אשכול ובני דורו, שעליהם ביקש לדלג. שעת המבחן הגיעה עם פרשת לבון, שפילגה את המפלגה, קרעה ממנה את “האינטליגנציה”, ובדיעבד גרמה לירידתו של בן־גוריון מן הבמה הפוליטית.⁴⁸² “קץ הבראשית” קורא פרופ' יחיעם ויץ לתקופה קשה זו שבין 1960 – 1961.⁴⁸³

חוץ מהפוגה של שנה ורבע בכנסת השלישית, יזהר היה חבר כנסת בכל שלבי התפרצות הפרשה, החל מהשלב הראשון של “עסק הביש” שנחשף ב־1954. אלא שבשלב זה הדברים היו חסויים. הוא לא היה אז חבר בוועדת החוץ והביטחון, ומעייניו לא היו נתונים לנעשה. בשלב השני של הפרשה, 1960 – 1961, בעקבות סיום משפטו של “האדם השלישי”,⁴⁸⁴ כבר היה יזהר חבר ועדת החוץ והביטחון, ולאחר שחזר משהות באנגליה התחיל לגבש עמדה בנושא. נזכיר כי אחרי שיחתו של לבון עם בן־גוריון שבה דרש טיהור שמו, פנה לבון לוועדת החוץ והביטחון, שבה היו נציגי מפלגות האופוזיציה – תנועת החרות והציונים הכלליים. דיוני הוועדה הודלפו, בפעם הראשונה בתולדות המדינה, ופרסום הדיונים פגע מאוד במפא"י. סגן שר הביטחון, פרס, הוצג בהם כמשתמט מצה"ל, שקופּה של תככים נבזיים תלויה לצווארו. משה דיין הוצג כנבל, וכבודו של צה"ל היה גם הוא למרמס, כאשר לבון – שצויר על ידי תומכיו כדרייפוס מעונה – תיאר את מערכת הביטחון כמין עולם תחתון של תככים, פחדנות ושקר.⁴⁸⁵ כדי לסכור את שטפון ההדלפות החליטה צמרת מפא"י להעביר את הדיון בשאלה “מי נתן את ההוראה” לממשלה, שבה לא היו נציגים לאופוזיציה.⁴⁸⁶ בשלהי אוקטובר 1960 הממשלה החליטה, ביזמת אשכול, על הקמת “ועדת השבעה”, למרות התנגדותו של רה"מ בן־גוריון.⁴⁸⁷ ועדת השרים הזאת החליטה פה אחד שההוראה ניתנה מאחורי גבו של לבון, והוא אף לא ידע על קיומה.⁴⁸⁸ כיום נראה צעד כזה כלא מתקבל על הדעת – גם פגיעה מהותית בעקרון הפרדת הרשויות, וגם כפירה ברעיון האחריות המיניסטריאלית. ואולם באותה תקופה רוב הציבור תמך במהלך שיזם אשכול. הצנזורה שהוטלה על הפרסומים בעניין הפכו אותם לכתב חידה מאוס, והציבור לא הבין מה רוצים ממנו ועל מה המהומה. השמועות טענו שאחת מידידותיו האינטימיות של אשכול טענה בפניו כי מפקדה הורה לה לזייף את נוסח הפקודה ולייחס אותה ללבון. למרות קביעת ועדת השבעה כי לבון “לא נתן את ההוראה”, הוא הודח מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות, לאחר לחץ עצום של בן־גוריון שאיים בפרישה אם לבון לא יודח. לפיכך הייתה מקובלת הדעה שלא הדאגה לתקינות המהלך המשפטי מניעה את בן־גוריון אלא אובססיה של רודן זקן קנאי, רע לב וסנילי, ושוועדת השבעה היא מהלך מפייס – ולא, כפי שסבר יזהר, תקדים הרסני המאיים לקעקע את יסודות המשפט בארץ. הדעה הרווחת בחלקים גדולים בציבור הייתה ש"נמאס" וש"לא כדאי" לעסוק שוב בפרשה. יזהר, שהיה באותה תקופה בעל סיווג בטחוני גבוה מאד, נחשף לחומר רב ונוכח לדעת שהדברים אינם כה פשוטים ושחפותו של לבון אינה מובנת מאליה. לדעתו, התנהגותו של בן־גוריון צודקת, לא רק מבחינה עקרונית אלא גם עניינית. הסכסוך החריף והלך, הדרדר והלך, ובן־גוריון הפך תוך זמן קצר לאישיות הציבורית המושמצת ביותר במדינה. כל אויביו נקהלו עכשיו יחד לסגור אתו חשבון, ולא רק פוליטיקאים ועסקנים אלא אנשי ציבור, עיתונאים (בעיקר משורות אויביו במעריב, שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה)⁴⁸⁹ ואזרחים מן השורה. נתן אלתרמן מתח ביקורת על לבון כבר בימי ה"עסק הביש", ותרם לתהליך שהביא להתפטרות לבון מתפקידו כשר ביטחון.⁴⁹⁰ הוויכוח על ועדת השבעה היה אחת הפעמים הבודדות שאלתרמן ויזהר ראו נושא כלשהו עין בעין. אלתרמן עמד כאן בעין הסערה, כאשר יצא להגנת בן־גוריון נגד “האינטליגנציה”, עוד בימים שלפני הדחת לבון. ב־30 בדצמבר 1960 התפרסם גילוי דעת ראשון, חתום בידי שורה של 150 פרופסורים, אנשי אוניברסיטאות, חוקרים וסופרים שכלל תביעה לאישור זיכויו של לבון בוועדת השבעה, וכלל אזהרה למפא"י שלא להדיח אותו כעונש על מאבקו לטיהור שמו, וביקורת על בן־גוריון, שהתנהגותו בנושא מהווה סכנה חמורה לדמוקרטיה. גילוי הדעת הביא להקמת קבוצת “מן היסוד” שתמכה בלבון. בעקבות התייצבותו המסורה של אלתרמן לצד בן־גוריון, האשימו אותו אנשי הרוח בפולחן האישיות, והוא השיב על כך ב־27.1.1961 במאמרו “מפגן הרוח”.⁴⁹¹

הפרופסורים מן האוניברסיטה התייצבו נגד העריצות ובעד הצדק. אולם היה צד נוסף במעורבותם, ואליו נחשף יזהר אישית. נתן רוטנשטרייך⁴⁹² ויעקב כ"ץ, מבכירי האוניברסיטה העברית באותם ימים, היו משתתפים קבועים בסמינרים של המחלקה לחינוך בגולה באנגליה ובהולנד, ולפיכך מכרים ומודעים של יזהר. הוא אף ראה בהם ידידים. שניים אלה היו ממובילי המאבק שניהלה האוניברסיטה העברית בשנים 1959 – 1962 לבלעדיות בתחום ההשכלה הגבוהה בארץ.⁴⁹³ אחד התומכים החזקים בהקמת אוניברסיטה מתחרה היהו שמעון פרס, סגן שר הביטחון. מאבק הירושלמים נכשל עם פרסום מסקנותיה של ועדת משה שרת חודשים ספורים בלבד לפני התפרצות פרשת לבון, והממשלה החליטה לתמוך בהקמת אוניברסיטה עצמאית בתל־אביב ולהשתתף במימונה. מאוכזבים וממורמרים פתחו אנשי הסגל האקדמי הירושלמי במאבק פוליטי בבן־גוריון ובפרס, בלכידות מוצהרת, חוצה גבולות פוליטיים מקובלים, בעוצמה ובלהט יצרים.

במשך כל מושב הסתיו של הכנסת בשנים 1960 – 1961 נעדר יזהר מהארץ. הוא שהה באנגליה, שקוע רובו ככולו בליקוק פצעי צקלג, בפרשת ו' ובקשר המחודש, המחתרתי, עם ט'. בסוף דצמבר השתתף בסמינר הנ"ל, ואת רוב ההתרחשויות בארץ – הופעת לבון בפני ועדת החוץ והביטחון, ההדלפות בעיתונות ואחריהן ועדת השבעה – החמיץ. הוא חזר ארצה בינואר, ומיד נקלע לקלחת “הפרשה”. קרוע בין ידידיו המוערכים מהסמינרים ואהדתו לבן־גוריון החליט להפגיש בין הצדדים ולגרום להם להקשיב זה לזה. את מה שהתרחש בפגישה ב־29.3.61 תיאר כעבור שנים במאמרו “שיעור בהיסטוריה של ימינו”.⁴⁹⁴

יזהר כותב: בספרו במו עיני,⁴⁹⁵ מספר ההיסטוריון פרופ' יעקב כ"ץ על פגישה אחת שלו ושל עוד כמה פרופסורים מכובדים עם בן־גוריון, בימי “הפרשה”. הפגישה מתוארת שם כ"אירוע גרוטסקי כמעט", שהלך ו"התנהל בכבדות ולא העלה שום דבר של ממש". והנה, כותב יזהר, “נתגלגלו הדברים ואותה פגישה עדיין זכורה היטב גם לח”מ, מפני שהוא היה יוזמה. זה עתה חזר הנ"ל מחו"ל, ונפל לתוך הקלחת הרותחת שבלעה אז ארץ ומלואה. […] בין שאר תמיהות […] תמה איך שומעים אנשים הכול ואיך פתאום הם נעשים חרשים. אבל יותר מכול תמה, איך לא מבינים זה את זה גם חכמים ונבונים – או שמא רק מפני שלא ישבו זה לפני זה, לשאול ולהשיב, להקשות ולהיענות? ולפיכך, […] פנה יום אחד בבקשה אל ב"ג שיאות לפגוש כמה מן הפרופסורים […] ופנה גם אל ידיד מן הפרופסורים המכובדים שיאות לזמן את חבריו לפגישה חברתית זו, שאכן גם נתקיימה כעבור זמן־מה […]."

כאן נפנה יזהר לתאר את הפגישה כפי שתוארה מנקודת מבטו של פרופ' כ"ץ (עמ' 139 בספרו), איך “חבורה נכבדה של פרופסורים: הוגו ברגמן, גרשום שלום, אפרים א' אורבך, נתן רוטנשטרייך, יעקב טלמון⁴⁹⁶ ואני ישבנו מול ב”ג שעיניו מושפלות והוא […] מרצה באוזניהם את טענותיו ומניעיו שכל קורא עיתון בארץ ידעם והכירם. משארכו הדברים […] רמזנו לפרופ' ברגמן, זקן החבורה, שייכנס לדברי מארחנו והוא אמנם עשה כן בהעירו, כי לא באנו לחזור ולשמוע את הידוע לנו, כי אם לשאול שאלות תוך ציפייה לתשובות. ב"ג נרתע ממש לאחור ובקושי עבר מן המונולוג לדיאלוג שהתנהל בכבדות ולא העלה שום דבר של ממש. משקמנו ללכת נתרופף המתח וב"ג נכנס לשיחה אישית עם אחדים מאתנו…"

יזהר מצייר תמונה שונה לחלוטין. הוא אמנם מודה שהשיחה הייתה כבדה ומנוכרת, אבל מסביר שהסיבה לכך הייתה ש"לאמיתו של דבר איש לא בא לשמוע. ומחיצה של עוינות שאפשר היה למושה בידיים הפרידה בין הנאספים. כל אחד היה נחוש בדעתו שלא להשתכנע." והוא מפריך את התיאור שתיאר כ"ץ את בן־גוריון, “כמי שישב שם ו’עיניו מושפלות'”, שכן למיטב זכרונו “דיבר ב”ג כאיש בוער, ואולי אפילו בוער מדי. אדרבא, ככל שגברה התרגשותו כן נכשלה התקשורת, וככל שנכשלה התקשורת כך גבהה החומה, אם לא להיפך, ככל שגבהה החומה כן גדלה ההתרגשות וכן נכשלה התקשורת. כמוהו גם התיאור כאילו ב"ג “נרתע ממש” מן הדיאלוג, בלתי הולם את מה שזוכר הח"מ, אבל הולם את דימוי שבתו כנידון, כשפוט מראש, לפני שופטיו הקשוחים, […] וכאילו כבודם היה תלוי בקיום שלמות החומה שהביאו אתם."

כשלוש שעות ישבו שם המכובדים, סיפר יזהר. ופרופ' ברגמן אמנם גם העיר אז כי על ב"ג להתפטר מפני שלא עמד במבחן השאלות שנשאל. ונתבררה לו ליזהר אמת עצובה, “כי אנשי הרוח שמצפים מהם לכאורה שיהיו רואים מבעד לסטריוטיפים דמגוגיים – לא באו אלא כדי לפרזל אותם, בלי שום רגישות לשונה ולמורכב, וגם לא לטרגי, וכמין עיוורון מופגן שאף התגאו בו. ועוד אמת עצובה אחת נתבררה, כי גם ב”ג לא הבחין כי הכריזמה שלו מתמול־שלשום סרה מעליו, ושקשה יהיה לו לשכנע איש בלי הכריזמה שסרה מעליו. וכך לא נפגשו הנפגשים, ורק רכוסים לגמרי ישבו שם מאשימים, שישה נתן הנביא מול מלך רשע אחד."

כשנפרדו הנאספים ויצאו, סיפר יזהר, יצא גם הוא אתם וניסה לעכב אותם ולשאול את פרופ' כ"ץ למה נכשלה השיחה ומה דעתו על דברי ב"ג. יעקב כ"ץ השיב לו, לדבריו, “משהו מעין זה: כבר מתחילה, רק נכנסנו, ידעתי ששיקר. וממילא היו כל דבריו אחר־כך כולם שקר.” יזהר הנדהם תהה: “ואיך ידעת ששיקר? פשוט. הבוקר נפגש עם אדם פלוני, שסיפר כי הנה הוא בא מלשכת ראש הממשלה. ובמו אוזניו שמע מפי ב”ג שאך זה עתה קרא את גילוי־הדעת של הפרופסורים, ומה אמר בכעס בו־במקום ומניה־וביה. ואילו בתחילת הפגישה שממנה ירדנו, העיר ב"ג כי עדיין לא ראה ולא קרא את גילוי־הדעת ההוא. ואם בשקר התחיל ממילא גם כל מה שאמר להלן היה שקר."

“נתקעתי על מקומי,” כתב יזהר. “עד כדי כך. שאלתי לשמו של אותו אדם פלוני שבמו אוזניו שמע מה ששמע מפי ב”ג, ובן־שיחי קרא בשמו של האיש. חסר מנוחה חיפשתי ומצאתי וטלפנתי אל אותו אדם נקוב שמו. האיש תמה על שאלתי, וסיפר כי לא כך היה הדבר. הוא אכן היה בבוקר במשרד ראש הממשלה, כשהגיעו העיתונים ובהם אותו גילוי־הדעת, והשיחה בין האנשים שנכחו שם נסבה על מה יאמר ב"ג כשייקרא את המתפרסם כאן – אבל הוא עצמו לא ראה את ב"ג וממילא לא שמע מלה מפיו. הוא רק סיפר מה שחו האנשים שהיו במשרד."

כשסיפור הבהרה זה טרי בידו, שב יזהר וטילפן אל יעקב כ"ץ, ביקש סליחה על ההטרדה וסיפר לו על הכחשתו של האיש. “שאלתי איך אפשר שסיפור־שווא יחסום את שמיעתו עד שיטיל ספק בכל מה שיאמר אחר כך, כל אותן שלוש השעות שישבו זה מול זה? ואיך אפשר שהיסטוריון גדול שכמותו, שאמון על קריאה ביקורתית של מסמכים ותעודות, יהיה נלכד לשמועת־שווא לא בדוקה, שתחסום אותו משמוע דברי המארח הנסער שמולו, ותחמיץ את הפגישה? י.כ. לא כפר בהפרכת השמועה ששמע. אבל, אמר, גם אם בדבר זה אולי לא שיקר ב”ג – אין זה אומר שבשאר דבריו לא שיקר. ושעל־כן רק שיקר כל הערב, לפני כל המכובדים, דייניו, ולא אמר להם כלום אלא רק שיקר, וכלום לא יעזור לו, ממילא כל דבריו שקר. ועד כאן. וכך, אם תרצו, הנה לפניכם שיעור מעשי קצר בהיסטוריה של ימינו."

יזהר ראה את הפרשה כך: בן־גוריון יצא בתביעה לוועדת חקירה משפטית ונתמך בתביעתו ע"י משפטנים בכירים, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים. הם הסתמכו על המסורת המשפטית הבריטית (שלכאורה הדריכה את מערכת המשפט הישראלית), שבה מקובל כי ממשלה לא חוקרת את מעשי קודמתה, ושר אינו יכול להשתחרר מאחריות מיניסטריאלית על ידי טענה “לא אני נתתי את ההוראה, אלא כפוף לי בלא ידיעתי”. לטענת המשפטן ד"ר אביגדור קלגסבלד (בכנס “עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית”, מ־2004), אשכול גייס את י"ש שפירא להדיפת טענות אלה: שפירא, בעבר מנכ"ל משרד המשפטים והיועץ המשפטי הראשון, פרסם מאמר משפיע ביותר במעריב, שבו טען כי המקום היחיד שבו יכולה הפרשה להתברר הוא בבית משפט ממש, בכפוף לכך שאחד משני הניצים יגיש תביעה על לשון הרע. הוא יצא בשורה של טיעונים מדוע הרעיון של ועדת חקירה משפטית פסול, וסיכם כי “אין כל אפשרות שהרשות המבצעת תקים על דעת עצמה ועדת חקירה כעין משפטית, מכשיר שיתחרה בבתי המשפט”. עד כמה התקבלו טיעוניו של שפירא על דעת הציבור ניתן לראות מתוך תגובות הפרופסורים למכתבו של יזהר אליהם, שיובאו להלן. לא עבר זמן רב ושפירא התמנה לאב בית דין בבית המשפט של מפא"י שדן בגירוש ב"ג מהמפלגה – משפט שבו קרא לב"ג פחדן, ואת תומכיו כינה בשם ניאוֹ־פשיסטים. בשלב הבא התמנה לשר המשפטים בממשלתו החדשה של אשכול. ומה היה שיא פועלו כשר? אומר אביגדור קלגסבלד בכנס שהוזכר למעלה: “שפירא הופך לאט לאט להיות דמות מרכזית בממשלה. הפרשה יורדת מעל הפרק. מאותו רגע ואילך שפירא מתחיל לעבד את הצעת החוק על חוק ועדות חקירה ממלכתי. שפירא עובד על החוק הזה מרגע שהוא מתמנה. הוא רואה בחוק הזה את הדבר החשוב ביותר בפעילות החקיקתית שלו. הוא אומר את זה תמיד, […] זו גולת הכותרת של הפעילות שלו. ב68' הוא מביא לכנסת את חוק ועדות חקירה. והנה מי שמכיר את החוק הזה רואה שחוק ועדות חקירה זה למעשה קבלה מוחלטת מתחילתה ועד סופה של גישתו של בן־גוריון, ודחייה טוטלית של התאוריה של שפירא שבאה לידי ביטוי במאמר הקלסי שלו “שיבושי מושגים”.”

מבחינה פוליטית, בתקופת ההתרחשות, נחלו בן־גוריון ותומכיו מפלה מוחצת. הציבור דחה את תביעתם לוועדת חקירה משפטית. אך בפרספקטיבה של חמישים שנה ויותר, אפשר לומר כי גישתם ניצחה, שכן ועדות חקירה משפטיות נתקבעו מאז בתרבות הפוליטית הישראלית כדרך הנכונה להטיל אחריות על גופי שלטון המתכחשים לה. עם זאת, לקריעה שקרעה הפרשה האומללה הזאת בציבור היו השלכות מרחיקות לכת.

יזהר תמיד העריך בבן־גוריון את היכולת לראות דברים בפרספקטיבה היסטורית, ולא בפרספקטיבה של “משתלם עכשיו”. הוא חזר ונזכר במה שאמר בן־גוריון למשלחת רעבי הפלמ"ח בנגב בספטמבר 48': “באילת יוקם נמל מים עמוקים”, כלומר, אל תשכיח המצוקה הקרובה את האופק הרחב שעומד להיפתח: מבחינת בן־גוריון “לחשוב כמו מדינה” פירושו היה להלחם על כך שהנגב כולו יישאר בתחומה. ליזהר הייתה תחושה חריפה שלבן־גוריון נעשה עוול. בראיון עם לבני הוא מציע תובנות פרוידיאניות (2000):

שאלה: אז בכל זאת בן־גוריון היה משהו אצלך…

תשובה: מאד. בעיקר כשחשבתי שעשו לו עוול. כולם חשבו שהוא עשה את העוול, הוא עשה את הפרשה וכל הדברים האלה, ואני חקרתי ונברתי, הייתי בתוך זה, ידעתי שמה כל פרט. אולי הייתי הכי טוב בארץ שידע בכל יום מה היה, מה קרה. ירדתי לעומקם של דברים.

ש. למה?

כי זה עניין אותי. וגם עניין אותי בזה לראות את התהפוכה הזאת, איך בני השבט לפי התפיסה של פרויד אוכלים את אבא. אחת לכמה זמן בני השבט מתאספים, בטקס גדול, אוכלים את אבא ואחר־כך מתחרטים ועושים אבא חדש.

ש. ואתה לא רצית לאכול את אבא?

ת. להיפך. חשבתי שלא צריך לאכול אותו. אני ראיתי את כל האחרים. אני ראיתי מה הם יודעים ומה הם לא יודעים, על מה הם מדברים, מה כוחם, מה אישיותם, מה המדיניות שיש להם. לרוב האנשים לא היה שום מושג במדיניות, הם היו פוליטיקה. רוב האנשים בוועדת החוץ והביטחון היו בורים בצבא, או שהיה להם זכרון מה שהיה בימי הצאר ניקולאי.

ש. אתה היית לימים יונה די מרחיקת לכת, בן־גוריון היה ביטחוניסט! מול שרת בוודאי.

ת. בן־גוריון היה ביטחוניסט אבל… טעות לחשוב אותו למין ביטחוניסט ככה… מין, אתה יודע, צמא דם. הוא היה איש מאד שקול, מאד החשיב שלא יקרה שום דבר רע, אבל כמו כל דבר שהוא עשה הוא היה תקיף, היו לו המון שונאים, והשונאים תמיד נפלו על כל שגיאה שלו, על כל מעשה שלו וניפחו אותו והמעיטו אותו, ואני התפלאתי איך הוא לא מתפלץ, איך הוא מחזיק מעמד, פעם אפילו שאלתי אותו איך אתה מחזיק מעמד בתוך זה, והוא לא הבין את השאלה, הוא חשב שזה טבעי.

ש. היה לך סוג של הערצה, כלומר סופר יכול להעריץ פוליטיקאי?

ת. המלה הערצה… לא הייתה מנכסיי הגדולים. הייתה לי הערכה אליו, הייתה לי גם ביקורת. גם ראיתי את חולשותיו. כיוון שנחשבתי לניטרלי, הייתי חדש, אז כל צד בא לספר לי על הצד השני וגילה את עצמו.

שנים לאחר מכן, ביום עיון על “בן־גוריון והספרות” שנערך במרכז למורשת בן־גוריון ב־1990, תיאר יזהר את תחושת העוול החזקה שקיננה בו, ואת הבדידות במחנה ב"ג: “אני חושב שמבני כל הדורות ההם אולי אני הייתי האחרון שנשאר עם ההכרה שבן־גוריון אכן צדק בריבו. נשארתי כמין מוהיקני אחרון במלחמה אבודה. […] ואז, דווקא ברגע הזה, נקשרו פתאום בינינו קשרים, דווקא כשהיה מלך נרדף, המלך ליר הבודד, בודד בין חבריו.”⁴⁹⁷

הוא נכנס עמוק יותר לעבי הקורה כאשר, ב־1964, שוב נחלצו אנשי הרוח, הפעם 22 פרופסורים מן האוניברסיטה העברית, למאבק חזיתי בבן־גוריון. זה קרה לאחר שב"ג פנה לשר המשפטים דאז, דב יוסף, עם הממצאים שחגי אשד אסף וערך בעבורו,⁴⁹⁸ ודרש שיורה ליועץ המשפטי לממשלה משה בן־זאב לבדוק אם יש תוקף משפטי להחלטת ועדת השבעה. היועץ המשפטי בדק וקבע שהשרים חרגו מסמכותם, ושלצורך יישוב המחלוקת יש להקים ועדת חקירה. כיום זה היה מתקבל כהלכה מחייבת. אי־לכך שב בן־גוריון ותבע הקמת ועדת חקירה של “יוריסטים”, כלשונו, שרק היא מוסמכת לקבל החלטות משפטיות. אבל ב־1964, הפרדת הרשויות לא נתפסה כעניין בעל ערך בעיני רוב הציבור בארץ, וגם הבולטים שבאינטלקטואלים לא הבחינו בקשר שבין הפרדת רשויות ובין אמת וצדק, כשם שלא הבחינו בין מי שראוי שיפטור נושא משרה מאחריות – אם זה בכלל יתכן – ומי לא. ולראיה, עשרים־ושניים פרופסורים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מבכירי הבכירים שבהם, העילית האינטלקטואלית של ישראל באותם ימים, מהם שהיו חתומים על הקול קורא מ־1960, חתמו עכשיו על מברק לראש הממשלה אשכול, בתגובה להמלצת היועץ המשפטי וכביטוי לרגשי הציבור, בדרישה להפסיק את החקירה בפרשה:

החתומים מטה מבקשים לחזק את ידיך בעמדתך נגד הניסיון ליצור מכשיר לדרישה וחקירה שאין בה לא צורך ולא תועלת. טובת המדינה דורשת שעניין הפרשה ייגנז ותיפסק ההתגודדות הכרוכה בה.

לדברי קבוצה זו שייצגה את האליטה האקדמית הירושלמית הייתה משמעות רוחנית, מוסרית ואקדמית.⁴⁹⁹

יזהר חש שהכרסום במעמדו ובתדמיתו של בן־גוריון, והפגיעה העקרונית באמות הצדק, אינם מניחים לו להחשות. ב־15.12.64 הוא פנה אל כותבי המברק בדברים חריפים:

ודאי לא נתעלמה מעיניכם חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלת ישראל, […], והוא איש מוסמך לבדיקה זו, מאומן לה […].

וכלום מה שמצא והמליץ – עפר ואפר בעיני החותמים על המברק, והם אשר לא קראו בחומר ולא חקרו ולא דרשו, מוצאים עצמם מוסמכים ממנו לקבוע כי אין צורך בחקירה […]

כשקובע היועץ המשפטי כי: “סוף הפסוק שהוצע לעניין בעקבות מסקנותיה של ועדת השבעה – אינו סוף פסוק כלל” – מה מסמיך אותם לומר כי הוא חייב להיגנז?

כשהוא מוצא כי מסקנות הועדה ההיא “נטולות ערך של קביעה משפטית או מדעית” – באיזו סמכות משפטית או מדעית הם קובעים כי ערכן שריר וקיים ואין צורך בחקירה ודרישה?

כשהוא אומר: “כי הקביעות העובדתיות של ועדת ה־7 לא היו עומדות במבחן אילו היו מועברות תחת שבט ביקורתו של בית משפט בישראל” […] וכשהוא קובע, […] כי הממשלה, […] “תיטיב לעשות אם תעמיד לחקירה מחודשת את העניין בהיקפו המלא” – על מה הם מבססים הצהרתם שאין בכך לא “צורך” ולא “תועלת”?

אבל דברים אלה, “צורך” ו"תועלת" הם שהחרידוני מכול: […] בהעמדה של “צורך” ו"תועלת", כנגד חקירת דין וקביעת האמת – האמנם? ובשמכם מכובדי יהיה נקבע מעתה כי האמת תיסוג מפני התועלת, וכי על חקירת הדין להיגנז מפני ש"אין צורך"?

[…] איך אפשר להתנגד לזה? איך אפשר להיות שותפים להחשכת תביעת דין, בשם נימוקי “תועלת” ו"צורך"?

אחדים מהחתומים על המברק ענו ליזהר, והנה חלקים מתשובותיהם.⁵⁰⁰ כתב הפרופסור גרשום שלום, חוקר הקבלה הנודע:

השאלות ששאלת בהדגשה רבה כל־כך אינן כלל השאלות שהחתומים, ואני בתוכם, צריכים לענות עליהן […] ועדת חקירה כפי שהוצעה איננה בית־משפט (ואיש מן החתומים לא התנגד להבאת הסוגיה בפני כס המשפט!) […] לפני שנים אחדות התקיימה “שיחה” בין ד. בן־גוריון ובינינו, ואתה יקירי היית נוכח בשיחה זו, לפי מיטב זכרוני […] מעולם לא יצאתי משיחה במצב רוח מדוכא ומדוכדך יותר, כי נוכחתי באכזריות יתרה […] שאין ב"ג מסוגל עוד לשמוע אלא את עצמו […] ולא אשכח ניסיון מר זה בנקל.

פרופ' שלום התעלם משאלותיו של יזהר, דבק ב"שיבוש מושגים" של שפירא, והסתפק בטרוניה על האגוצנטריות של בן־גוריון (כפי שכבר ראינו, יזהר התרשם באותה שיחה כי גם שלום וחבריו שמעו רק את עצמם). כמוהו גם הפרופ' יעקב כ"ץ, שהזכרנו קודם, סוציולוג והיסטוריון בעל שם, שהיה מאוחר יותר (בשנים 1969 – 1972) רקטור האוניברסיטה העברית:

[…] הסיבה היחידה לחידוש הפולמוס והפילוג הוא רצונו של איש אחד, דוד בן גוריון, […] להשיג את ביטול המסקנות שהגיעו אליהן מוסדות המדינה לפני ארבע שנים. כבר הצליח בן־גוריון בדרישתו זו להפיל את הממשלה וכוונתו המוצהרת היא לפנות מעל למוסדות המדינה לעם ולעשות את הציבור כולו שופט, עד שיוכרע הדבר כרצונו.

[…] הדורש גילוי האמת כשאין בידיעת האמת תועלת ניכרת לעין, דומה הוא לעוסק בצדקות על שטות.

מתרגם אפלטון עטור הפרסים, הפרופסור יוסף ג. ליבס גם התעלם משאלותיו של יזהר וגם חזר והדגיש את חוסר התועלת שבידיעת האמת. עיסוק בסוגיית הפרדת הרשויות נראה בעיניו מיותר. הוא סיים את מכתבו בקריאה ליזהר לשמור על בן־גוריון מפני עצמו:

אם נניח לרגע שאמנם טעתה ועדת השבעה, […] – איזו תועלת תביא “חקירתה”? […] מי כמוך צריך היה לדעת שלא על “חקר האמת” בלבד מיוסדים החיים […] מובטחני שמי שברגע זה איננו שומר על בן־גוריון מלהתדרדר ללא מוצא, עושה לו עוול, וגורם למדינה נזק שאין לו תקנה והוא – קיפוח דמותו של בן־גוריון שכמוהו כדלדול נכסי המדינה הרוחניים. אתה אחד מאלה המצווים על שמירתו.

אפילו לא אמר היועץ המשפטי דבר – עדיין לא מובן בשם מה רשאים לתבוע שלא ילך הדבר לבית דינו?

הפרופסור יעקב טלמון, אחד החשובים שבהיסטוריונים בני דורו, התייחס גם הוא להתדרדרותו של בן־גוריון (לאובססיה ופרנויה), ולא לשאלות ששאל יזהר, וטען גם הוא שתפקיד מקורביו להציל את תדמיתו:

[…] במאמרי הבא הנני מתכונן לעמוד על כך שאכן אין לא צורך ולא תהיה תועלת מוועדת חקירה חדשה, אלא אם כן בבית משפט. […] כחוקר שיחסי הגומלין בין מוסר ופוליטיקה מטרידים אותו כל ימי חייו ומהווים חלק נכבד של עיסוקו והגותו כאיש מדע, הנני משוכנע שכל טיפול נוסף בפרשה עשוי להביא רק ביזיונות ואסונות. לא רק שהוא לא ישרת את עניין הצדק והאמת, אלא יפיח רוח של ניהיליזם בדור הצעיר.

האובססיה של ב"ג היא חזיון מחריד. והאנשים שיש להם השפעה כל שהיא עליו חייבים לעשות הכול כדי לרסנו ולמנוע את התדרדרותו לפרנויה. כבודו של האיש, המיתוס הגדול שהוא מגלם הם נכס לאומי ואסור שהם ייחרבו.

בנימין מזר, פרופסור לארכיאולוגיה, רקטור ונשיא האוניברסיטה העברית (וגם גיסו של הנשיא בן־צבי, שותפו לדרך של ב"ג כל חייו) והאיש שפיתח את האידאולוגיה של “בכורת האוניברסיטה העברית” לא ראה “שום טעם להתחיל בניתוח חדש ומחודש של פרשת ‘הפרשה’”.

במכתבך אתה “מאיים” שהפרשה לא תוכל להיפסק אלא לאחר שתזכה לטיפול משפטי מלא ושלם […] קיצוניות קנאית זו […] מזכירה לנו פרשיות רבות בתולדות ישראל, החל מימי חורבן בית שני ועד נטורי קרתא בירושלים בימינו […] איך נעמוד במערבולת עצומה זאת, כשאיום הפרוד, הורדת הפרסטיז’ה של הממשלה ורמיסתה על־ידי בחיר העם, התגודדות סביב “ועדה משפטית”, חשיפת פצעים וגילוי פרשות היסטוריות והיסטריות הופכים לשגרה ומרעילים את נשמת העם והנוער?

ד"ר דניאל כהנמן, אז מרצה בחוג לפסיכולוגיה ולימים חתן פרס נובל לכלכלה ואחד מהוגי התאוריה של שיפוט בתנאי אי וודאות, כתב גם הוא ליזהר. הוא פתח במחמאות ליזהר מחבר “חרבת חזעה” ובכך חיזק עוד יותר את הביקורת הקשה שמתח:

מאמרך זעזע אותי […] אני שייך לאלה אשר תלו תקווה ביכולתם של “צעירים” אלה להפיח רוח מרוממת, לאחד ולא לפלג. […] הרי ברור מעל לכל ספק שיישאר ספק. אף אם ועדה משפטית או כל גוף אחר ישתכנע וירשיע את מי שאתה מבקש להרשיע.

[…]טיעונך, דומני, רווי שימוש לרעה במשמעות המאגית שהציבור מיחס לדין ודיינים. […] אני מתקשה להאמין כי אכן ברי לך “כי הארץ תנשום לרווחה”… מצדך הפסוק יסתיים כאשר האיש או הקבוצה יורשעו. אני מתקשה להאמין שאתה תמים עד כדי תקווה שזה באמת יהיה סוף הפרשה.⁵⁰¹

כהנמן לא הבין שיזהר תובע שהממשלה לא תשפוט אלא סבר שהוא תובע את הרשעת לבון. יזהר לא התמהמה וענה לכהנמן מיד (ירושלים, 9.12.64):

מי אפוא יכריע בינינו? אין דרך אחרת אלא רק אותו מוסד שאומן והוכשר והוסמך על ידי החברה לעסוק בבדיקת עובדות וביקוש אמת ששני צדדים טוענים עליה – לא בשם איצטלתו המאגית (שאתה נוטה ליחס לי סינוור בפניה), אלא מפני שאין כשר ממנו לכך, אפילו אם גם מוסד זה אינו מובטח מכישלון.

מובטחני שהרבה תהליכים, הליכים, עמדות ואישים – יוארו עם החקירה, ובעיקר לאחריה, באור כזה שאלמלא חששו מפניו לא הרבו להתנגד לו. אין ספק כי חקירה זו תהיה מכאיבה, אך בלעדיה לא יהיה סוף לחולי אלא הסתאבות; אתה תמשיך להחזיק במה שבעיניך הוא אמת, טוב וצדק, אני אמשיך בשלי, ואיך נוכל להשלים זה עם זה ולשאת זה את זה?

[…] יתכן שהחשד שיש לך בכנותי והצער שאתה מצטער עלי, יתחלפו אז בשמחה על בהירות.

המשבר הגיע לידי כך שב־1965 התמודד בן־גוריון מול אשכול פעמיים: בפברואר בוועידת מפא"י הדרמטית, וביוני במרכז המפלגה על מועמדות מפא"י לראשות הממשלה בבחירות הבאות. בשתי ההתמודדויות הפסיד בן־גוריון. בתגובה, בן־גוריון תבע מחברי מפא"י התומכים בו (“המיעוט”), ויזהר ביניהם,⁵⁰² לפרוש מהמפלגה ולהקים סיעה משלהם בכנסת: “רשימת פועלי ישראל” (רפ"י). לאור זאת “גורש” ב"ג ממפא"י על ידי בית־דין מפלגתי. הכנסת סיימה אז קדנציה מלאה, מאוגוסט 1961 עד נובמבר 1965; נקבעו בחירות לכנסת השישית, ורפ"י הפכה למפלגה מתחרה במערך של מפא"י ואחדות העבודה, שהוקם במאי 1965. ברשימת מועמדי רפ"י הוצב יזהר במקום השני – אחרי בן־גוריון ולפני פרס (במקום השלישי), ודיין (בשביעי). בפני בית הדין של מפא"י שעמד “לפטר” אותו, נשא יזהר דברים קשים. הוא סקר את דרכו מאותו רגע שבו נקרא שלא מרצונו לדגל: תחילה התבונן ולמד. הבין שמדובר בתקופת חירום ומשך בעול. משנכנס לעבי הקורה ואף התמנה ליו"ר ועדת הדור הצעיר התגייס להכניס שינויים ולרענן את הפרוגרמה, ואז נתקל בחומות שאננות, אדישות ואפילו עוינות. הוא נתקל “בשומרי החומות של המוסד המפלגתי הגדול והכול יכול”. אלה – “בירורים רעיוניים תמיד הדאיגו אותם והזעיפו פניהם: שמא מרעיונות ייצאו שינויים ומשנויים מעשים, שייטלו מהם את סמכותם לעצור שלא ישתנה הקיים. אותם חברים […] אשר גילו כושר מקצועי מפליא להביא אחד מכל שלושה בוחרים במדינה שיצביע א', ואשר מעולם לא התעניינו בתוכן המדיניות ובמגמותיה, אלא רק בכיסאותיהם של עוזרי עוזריהם של המדינאים – אלה היוו רוב גדול, חזק, כבד וזועם. באופן שלא ארכו הימים ותביעתי להנהיג את הדור הצעיר בדרך חינוכית נתקלה בהתנגדות “אנשי שלומנו”, שלא היה להם עקרון אחר אלא רק זה: שאיש משלהם יכהן במקום שקבעו לו. ומצאתי עצמי קל מהרה משוחרר מאותה שליחות חינוכית.”

“הפרשה” רק הוכיחה לו כמה גדול הפער בינו ובין האחרים, ולולא הקמת רפ"י היה פורש מפעילות במפלגה, שאין לאנשי רוח מה לחפש בה. “ופרישתי,” אמר, “תהיה אולי אזהרה גלויה לכל אותם לא־פוליטיקאים שמוטב להם לא לנסות להתעסק או להתערב בענייני מדיניות ומפלגות.” הוא מותח ביקורת קטלנית על מה שהפכה מפא"י:

המפלגה […] נעשתה לעיני מדבר רוחני ושממה אינטלקטואלית, […] הדיונים המדיניים נעשו בכל מקום לאחר שהברור כבר הוכרע אי־שם בחדרים סגורים, […] רעיונות על תמורה, היו נדחים כמטרד של תעלולים רעי־לב.

וסיים כך: “לא נותר לפני אפוא אלא להיפרד. […] רבותי המכובדים: אינני רואה עצמי עוד כחבר מפא”י. […] אתם פטורים מהסק מסקנות הנוגעות אלי. אני הסקתי אותן, מאלי, זה כבר. סמכותכם אינה פונה עוד אלי. וברשותכם אני בחוץ."

חמש עשרה שנה לאחר הסערה, כשלכאורה כבר ניתן היה להשקיף על הדברים בקור רוח, אישרה הצנזורה לחגי אשד לפרסם את ספרו מי נתן את ההוראה, המבוסס, כאמור, על הממצאים שהגיש לב"ג ב־1964.⁵⁰³ הקורא בספר טובע בים של פרטים ופרטי פרטים שעל כל אחד מהם הייתה נטושה מחלוקת בין הסיעות הניצות, וספק אם שינה את דעתו גם לאחר הקריאה. גם יזהר לא שינה את דעתו. במאמר בשם “קורה נבובה” שפירסם בדבר (27.7.79) שב וטען כי הדרך היחידה להתייחס למחלוקות כאלה היא על ידי חקירה משפטית, וזה לא קרה. לטעמו, השיבוש הזה שבו תפסה הרשות המבצעת את מקום הרשות השופטת, בתמיכת רוב העם, הוא פצע ממוגל בגוף החברה הישראלית. “על התביעה לצדק השיבה החברה הישראלית כי לא כדאי, וכי ההנאה מהשתקת התביעה גדולה מקיומה וקודמת לכול. וכי חובת האחריות לאינטרסים של קבוצה – קודמת לחובת האחריות לצדק שמעל הכול.”⁵⁰⁴

רפ"י זה “הזקן”, אבל גם התחדשות    🔗

יזהר ראה ברפ"י מפלגה שקמה להביא קידמה ומשפט לישראל. הוא השקיע מאמץ רב ותקוות רבות בהקמתה ובניסוח ה"אני מאמין" שלה, ואת כל זמנו ומרצו בבחירות – הפעם, לא עוד כטרמפיסט בעגלת מפא"י, אלא כשני ברשימת רפ"י לכנסת. עכשיו יצא “לחרוש” את הארץ במסע הבחירות. הוא עשה זאת בפז’ו 404 הפרטי שלו, על חשבונו, כשישראל בנו משמש לו כנהג. יחד “עשו” כ־30,000 קילומטר באותו קיץ. בארכיון ס. יזהר יש רשימה מדויקת של כל ה"נקודות" בארץ שנסע להרצות בהן. יום אחר יום אחר יום, בכל פינות הארץ, לפעמים שלוש הרצאות בזו אחר זו, אם באולמות ואם בחוגי בית. את חוגי הבית העדיף: בשיטת האולמות ההמוניים נראה לו שידה של רפ"י תהיה על התחתונה. כך או כך, זה היה מבצע מתיש לאין שיעור.

לו"ז (חלקי) יזהר במסע הבחירות של רפ"י; כרזת בחירות של רפ"י

בכל מקום שהגיעו אליו היה מתקבץ קהל גדול לשמוע את דבריו, שהלכו עד מהרה והפכו לפאתוס ירמיהואי או ישעיהואי:⁵⁰⁵ משפטים קצביים העומדים על שתי רגליים בנוסח “כחורב בציון שאון זרים תכניע / חורב בצל עב זמיר־עריצים יענה” ואחרים כמוהו, משפטים שרבים מהנוכחים לא הבינו, אבל נשבו בקצבם ההולך וגובר, עד שהחלו להתנועע לשטפו, עם המרצה. זו הייתה מעין גרסה פוליטית־ביזארית של קונצרט רוק. המוטו של דבריו היה תמיד “צודק עדיף על כדאי”. ומעולם, אפילו פעם אחת, לא אמר “הצביעו רפ”י" או “בחרו כ”א". בתום הנאום והשאלות, קנטרניות ברובן, היה חוזר אל המכונית מזיע כולו, רועד מהתרגשות, ושוקע בשתיקה עמוקה עד הבית.⁵⁰⁶

המסע הנלהב הזה לא הועיל לרפ"י. בבחירות ניצח לוי אשכול, שקיבץ אליו את נעלבי ודחויי בן־גוריון מכל הדורות והקים אתם קואליציה. בראשם היו אנשי “אחדות העבודה” משכבר הימים, עם רעיונותיהם הנושנים, אותם צירף למפא"י ויחד הקימו את “המערך”. תוך שנתיים יהפכו חלקם לראשי “התנועה למען ארץ ישראל השלמה”, יתחילו את תנועת ההתנחלות וישלחו את המדינה למקומות שיזהר, ואולי גם אשכול, אף לא העלה בדמיונו. גם חברי רפ"י, כמו צבי שילוח או יגאל הורוביץ יגיעו למרבה תסכולו ל"תנועה". ומשה דיין יגיד “טוב שארם בלי שלום משלום בלי שארם.”

רפ"י, אף שזכתה ב־10 מנדטים, נשארה באופוזיציה והלכה בה לאיבוד. אנשיה המרכזיים (פרט לבן־גוריון) – משה דיין ושמעון פרס – היו “ביצועיסטים” והרגישו באופוזיציה כדג ביבשה.

מתילדה גז, שמעון פרס ויזהר, נבחרי רפ"י, צועדים למושב הכנסת הראשון לאחר הבחירות

יזהר חש מובס כליל – ספרותית, פוליטית, רגשית. כמו ששנות החמישים היו לו שנים של עלייה והתפתחות מתמדת שהגיעו לשיאן עם פרסום ימי צקלג – כך היו לו שנות השישים שנות שקיעה בלתי פוסקת. הוא איבד כל עניין בכנסת, ולא נותרה בו עוד אפילו מעט המוטיבציה שהייתה לו בעבר לעשות בה משהו. להרף עין יצא מרפיונו כדי להתערב בחוק לתיקון הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח).⁵⁰⁷ זה קרה כאשר בדרך העולה לירושלים ראה “עשרות עצי זית עתיקים שנכרתו והופלו בצד הדרך בידי מישהו, קודם שניתן היה לומר מילה, לשם איזה צורך ידוע לכורת ובסמכות כוחו לכרות”. לאחר שהתברר שיד מע"צ במעל, והיא “האחראית למבצע מיוחד זה אגב תוכניותיה להרחבת כביש הבירה”, התמלא חרדה פן “עוד יקומו בעלי מע”ץ ויעשו בתנופה הכבדה והמוחצת שלהם. וקודם שנדע מה ומי כבר תהיינה עובדות מוגמרות". גם מראה עצי חרוב עתיקים ש"הוצאו להורג" בידי מע"צ בעבודותיה על יד מכמורת בואכה חדרה נראה בעיניו הוכחה לכך ש"למע"צ יש כמובן מהנדסים טובים […] אבל אין להם אדריכל שיידע ליעץ אותם". “אדריכלות,” אמר בנאומו על הדוכן בקריאה הראשונה של החוק, “אינה אפוא בחינת קישוט המותרות, אלא בחינת לחם ומים. בלעדי הרמוניה אמיתית בין הסביבה והכביש, הכביש יהיה זר למקומו, קשה להקמה ופוגע ביעודו.” הוא דרש להגביל את סמכותה של מע"צ. שר העבודה דאז, יגאל אלון, דחה את טענתו.

אופייני ליזהר שערכי הנוף והסביבה הוציאו אותו משתיקתו, אבל ככלל, עסקי הפוליטיקה דחו אותו. הוא ביקש להתפטר ולעזוב, אך פרס ודיין הפצירו בו להישאר; אולי כי נחשבו אז לניצים קיצוניים, מחרחרי מלחמה, ונוכחותו של יזהר המתון במפלגה ריככה במשהו דעה זו. כפי שנראה, כל אותה עת גם היה שרוי, במקביל, בחיי אהבה סוערים שדרשו הכרעה.

חיי האהבה דורשים הכרעה    🔗

בקיץ 1964 נסעו יזהר, נעמי והלה בתם לאירופה. את זאבי בן העשר

איפסנו ב״הדסים", ב״קייטנת וולטר פרנקל"; על לולי שסיים זה עתה שנה א׳ בפיסיקה הטילו לבקר אותו שם ולדווח להם על מוצאותיו. בבוא הסתיו התכוננה הלה להתחתן עם בח״ל אליעזר, בוגר כדורי, ונעמי הגתה תכנית להרחיק אותה ממנו, באמצעות מסע להכרת שכיות החמדה של אירופה; ובאוגוסט התעתד יזהר ללמד בסמינר הציוני באנגליה, כמדי שנה. בסוף יולי הוא הצליח לשכנע את נעמי שתמשיך לשוטט עם הלה במוזיאונים ובחנויות, בעוד הוא ייסע בגפו לסמינר המשעמם באנגליה הכפרית. חשד והכחשה גם יחד מחלחלים בנעמי, ויזהר חש בכך. הוא מצדו אכול רגש אשמה וחשש היתפסות, והוא מנסה בכל כוחו לעמעם את החשד ולחזק את ההכחשה.

בין בני הזוג מתפתחת חליפת מכתבים אובססיבית, חולנית, שמתבטאת בכתיבת מכתבים אינטנסיבית, לפעמים שניים ושלושה ביום. מכתבים רגילים, מכתבי אקספרס, מכתבים בידי שליחים, מברקים ואפילו טלפונים (הנחשבים בעיניהם, במונחי אותם ימים, למותרות שמחוץ להישג ידם). בשבועיים ומשהו שדרכיהם נפרדות, הם מחליפים ביניהם 33 מכתבים. עוד ב־30 ביולי הוא מבטיח: “ותדעי שכל יום אכתוב, ושאם לא בגלל תקלות שמחוץ לידי – כל יום יהיה מכתב בידייך.” הוא משתדל לשכנע אותה שכל מה שהעולם מגיש לה בדרכה “עשיר פי כמה, חופשי פי כמה, ממה שניתן לי בכלא הירוק הזה.” אולי כדי להסביר למה “בשבוע הבא אסע ללונדון, ואפילו לחצי יום. יקרה שלי.” יזהר נשמע היסטרי. “אין מכתבים. אין אור. הדואר? רק הדואר? מה זה. כדי להעכיר לב, ולהדאיג, ולעשות את כל הסמינר בלתי נסבל שבעתיים. מבקש מבקש מבקש, כי בקבלך מכתב זה, יהיה אשר יהיה, כתבי מייד, אקספרס –.” האיש שלרשותו שפע בלתי נדלה של מילים חוזר שוב ושוב על אותה מילה: “ומחכה מחכה מחכה למכתב בלי כל יכולת להמתין, וקצר רוח עד אין עוד. […] חזרתי מלא תקווה למצוא דבר ואין אין אין. ואני דיברתי לפני כל הנכבדים ולבי בל עמי רק למכתבים שאינם” (9.8.1964). לאחר שטלפנה, והכרוז ברמקול לא מצא אותו משום מה, הוא מבקש (10.8.1964): “בשבת הבאה אהיה בלונדון, עוד לא ידוע היכן בדיוק אז אל תנסי לטלפון כי זה רק יעצבן.”

מכתבי נעמי ליזהר מלאי אהבה וגעגועים. החשד המנקר בהם עובר ברקע כנעימה מבשרת רע המלווה תמונה פסטורלית. “נפשי יצאה אליך ואל ההרים. הלה נחמדה וטובה, עליזה וקלה, אבל אני רוצה לנסוע אתך, על ידך אוהבת אותך אוהבת אותך,” היא כותבת ב־3.8.1964. ההרים הם אותם האלפים שבהם התחוללה שנים מועטות לפני כן דרמת ו' מארוזה. “אינני אוהבת להיות בלעדיך אפילו בתפארת הזו. היה עצוב עד דמעות. מי יתנני יודעת מה אתך.” ולמחרת: “תמהני אם אשוב וארצה פעם לנסוע בלעדיך. אני אחוזת געגועים ודמעות עומדות לי כל הזמן בקצה העיניים. האוויר החריף והקר מעיר בתוכי אותך ואת נוכחותך וצר לי עד דמעות. אוהבת אותך.”

בצד התחנונים “אל תעזוב אותי,” מודגשת השייכות שלו אליה, בעלותה עליו: “ליל מנוחה יקר שלי, איש שלי שלי שלי” (12.8.1964).

המילה אהבה לא מופיעה במכתבי יזהר אפילו פעם אחת. רק תשובה גלמודה, אגבית “ספרי לי על עצמך יקרה שלי. נורא לא לדעת כלום. יקרה שלי, צ’ומימה, שם ראשי על לבך, וידי בשדך, ואוסף נשימה נכונה, צ’ומלה שלי” (3.8.1964).

מכתביו משופעים פרטים על מאמציו לרכוש בלונדון פריטים שונים למשק הבית במוסקוביץ', מין מסך עשן, כאילו זה עיקר מעשיו שם; ומעין עמדה אבהית, מרגיעה, מפייסת, מתחנפת משהו לנעמי “הקטינה” הזועמת על בנה הבכור – כליא הברק לכל תסכוליה, שעליו היא שופכת אש וגופרית במכתביה ליזהר. פיסות רכילות שהיא שומעת דרך מכתבי אליעזר להלה על הזנחת הבית, כביכול, מעוררות את זעמה עד לכתיבת תלונות ארסיות. “אל לולי לא אכתוב, חוששני שהבית יהיה זקוק לידי המשגחת כדי להשיבו לצורה שאנחנו רוצים לגור בה אחרי שלולי השתלט עליו עם יצוריו העקומים. מי יתנני יודעת מה אתה עושה עכשיו,” היא כותבת ליזהר ב־5.8.1964, ולמחרת “לולי אגואיסט וצר לב. רוצה על ידך, כל כך רוצה.” ויזהר מנסה להרגיע אותה עם “זאבון הקטן והחמוד. לבי מתכווץ מדי דברי בו. רבינוביץ' הקטן שלי. ואת הבן הגדול שלך אל תתחילי בעקרבים, נסי אם הכרח בכך, בחיבוק. ודליה [הלוא היא כלבת הבית הקטנה] תקפץ לקראתך כמשתוללת” (12.8.1964). “ואומר צ’ומלה בקצת חינחון וקצת התחנפות […] ולא להיות מתוחה – ולא לגאול את העולם בדחיפה טובה אחת! […] ועוד מעט והנדודים ייתמו, הנודדים יהיו יושבי בית, זה עם זה, מדברים זה על גבי זה, והדברים מאירים ושמחים וכל גיבורי הדרמה נוכחים לפי גדלם לפי יקרם, ולפי היותם.” מעולם לא העז לנזוף בה על יחסה הקשה לילדים, ודאי לא עכשיו כשמצפונו מייסר אותו. ב־10.8.1964 הוא כותב לה: “עשי לך קל יותר. בימים שנשארו כאמא. הבריקי ללולי מועד שובך. ואמרי להלה מלה טובה מאבא.” היא משיבה (13.8) “אני אשתדל, חביבי, לא לריב איתו, אבל לבי מלא מרירות עליו, יצור עלוב שכמותו. אני מתגעגעת אליך בלי גבול, כל היום אני רוצה לבכות, על זאבי איני מעיזה לחשוב שמא אתייפח.”

יזהר ונעמי, שניהם אנשים ביקורתיים ביותר, מוצאים מגרעות בכל הנקרה בדרכם. יזהר משתלח במשתתפי הסמינר: “ואחר כך התחילו להתגלות היהודים, אלוהי הטובים, כאלה המעוררים אנטישמיות, את יודעת. כל מיני מוכרי סידקית ופרצופים […] שאכלו בתיאבון אוכל שעורר בי תיעוב […], ושירצו ממני פיוט של ריה”ל וכו'" (29.7.1964). אבל הוא מתאונן חלושות בלבד על מלונו ועל חדרו וכל שאר התנאים, ולא פעם הופך את החוויה לקריקטורה, כמו אותה נסיעה שלו לרדפורד עם נתן רוטנשטרייך ולוי גרטנר הנכבדים, המזמרים לאורך כל הדרך האנגלית הירוקה והענוגה את “בערבות הנגב איש מגן נפל”. כבר במכתב הראשון הוא כותב “אכבוש פנימה כל התנגדותי לאנשים, למראיהם, וכל תחושת הכובד והזרות, וכל האיבה לצורך להיות שלהם, ואנסה לראות אם אוכל להפוך כל זה לצבירה של שלום שדות ריקים ושותקים מעבר לכל ההתעסקות של סמינר, וככל שאוכל אסע ללונדון, וכנראה שהרבה.” ואכן, במכתבים נמצאים תיאורים נפלאים של אנגליה בשלהי הקיץ, עת הקציר, הרחק מ"רצועת יזהר", של פרידת צ’רצ’יל הזקן, אבי האומה, מהפרלמנט, ועוד. תיאורים שובי לב, גם אם נועדו לחפות.

נעמי משתלחת בבעלי המלונות הזולים שבהם היא והלה שוהות, היא מתקוטטת אתם ושופכת עליהם את מררתה (“חרפות וגידופים על בעל המלון”). באותו מכתב היא אפילו מודה כי גם על שולחנה היפה בבית לא תמיד שורה השמחה: “ונציה. היום כבר ליל שבת (איך זה בבית עם שולחן ערוך, לפעמים יפה ולפעמים רבים). הוי לו היית כאן איתי לו היית כאן איתי לו היית כאן איתי” (7.8.1964).

באביב 1965, שוב התקיימה חליפת מכתבים אינטנסיבית, כשהפעם יזהר מבלה עם משלחת פרלמנטארית באירלנד – ולפני ואחרי גם בלונדון ובפריס. מכתביה של נעמי נשלחים לתיבת דואר בלונדון. הם מלאים פרטי פרטים על הזזת רהיטים וגיהוץ ו"תליית וילונות", כל אותם דברים שיזהר סולד מהם. ומבול שאלות: “מי יתנני פרטים עליך. בדבלין? בפרלמנט, בסעודות, בנופים, בחנויות ספרים? ג’ויס? בקט? שממון, חלילה, או ימים מלאים עניין סוחף? […] סקרנית לדעת עליך כל דבר ודבר. צ' שלך” (27.4.65). מכתביו של יזהר מאירלנד מצחיקים אותה עד כאב בטן, היא כותבת בערב יום העצמאות, 5.5.65, אבל מסיימת ב"בוא אלינו בשלום, אלי, אלי, אוהבת אותך וחסרה אותך כמו ילדה קטנה, עזובה ומסכנה בלעדיך."

“להשאיר את כל הדבר הזה להכרע שיוכרע בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות”

ובמקביל לחליפת המכתבים עם נעמי, מעמיק הקשר בין יזהר וח.

את מפגשיהם החשאיים, בכל מקום אפשרי ולא אפשרי, הוא תיאר במחברות היומן הראשונות:

אוהב לשכב אתה […] בחוץ, בשדה, בעפר, בעשבים רטובים, בסרפד, בפרדס על אדמה מושקה […] בתל נג’ילה, על מחטי אורן, על קרטון במטע תפוחים, במיטות, על ספה אצלך, במלונות, על שפת הים, בלונדון, בפריס, ב[..] בירושלים, בכרמל. כשמזופתת⁵⁰⁸ ובאמצע הירח. […] באשדוד, בפלמחים, בתוך הים, באמבט. [ב]משאית ענק עם גזעים כרותים […]

בינואר 1966 כתב לה: “וספרי לה כמה נכון את בעיני… ואיך הייתה פעם ח. ואיך כעת היא (ונכון שכעת תחתמי על המכתבים שלך בשמך הנכון, כולו, נכון?) ומה נכון לה ושאת הפרח שלה אוהב יזהר, להביט בו, לגעת בו, לשחק, וגם לבוא בה, ולנשק, […] ובלשון… ולהשתאות אל העומק האפל, שמעבר לוורוד, […] ולדבר אתך, ולהחריש, ולצחוק ולטמון כולי… ואיך כששניכם מעורבים עד אין קץ, בלי לדעת עוד מי זה ומי זו, אלא באותו יחד שאין כמוהו, יחד שאין להפריד, ואין להבדיל, וכמו מתנות יקרות, לא חל בם הפסד ולא שינוי אלא רק עוד יותר ועוד ויותר…”

באותה תקופה שקל, לראשונה בחייו, לעזוב את הבית, לממש את אהבתם בילד משותף:

זה קורא לי מן החוליות שבעמוד השדרה, מלוז החיות שבהם, מן האפל שבדם, ומרקמת המוח, בלתי אמצעי, בלתי מושכל, בלתי מוכנע בשום פשרה, טבעי כמו ההתחלה, והסוף, כמו המציאות, בעל הסיבה הראשונה ביותר: יונתן ממך. ואפילו שהשכל סרבן, […] – האור שבמוח, הזוהר שבו, תכלית הרגש הנכון, המוצא עצמו – מתחנן אליך, אל נצחיותך, ואל יונתן כפרי. לא רק אינסטינקט, ודחף ספונטני, יצרי, חייתי, ראשוני. אלא גם בחירת החירות שבי, האנושי: לא המובל בעל כורחו, אלא הבוחר בחירתו. ואני בוחר ובחרתי בך. את – לי. וכשאתך, ושלך, ושלנו, ומשלנו יונתן. ילדנו שלנו במעיך, יקרה. ומחכה לאור.

בתוליך לא היו לנו. צמיחתך לא הייתה לנו. ודרך כל הטלטולים. ובאנו זה עד זו. כולי כאן. כולך כאן. ויונתן ממתין. כנגאלים מצאנו זה את זו. חש בעצמת מלוא הפרי ההכרחי. זה כל מה שאני רוצה. את מעבר למקרי – ביחד שלנו. מעבר לחול, לארעי, להתקלות, לאפיזודה, את החוף שאליו באים לאחר חתירה. הנה: והשעה מלאה, בשלה והולכת, מתמלאת והולכת.

לעצמו, מפוכח ופסימי, הוא תוהה אם הוא באמת מוכן להקים משפחה חדשה: “בודק עצמי אם באמת נוהה אל זה. לא מוצא הד, […] חלל ריק במקום אני. גם לא רציתי שיהיו ילדים מצ' [צ’ומה/נעמי]. זוכר יפה.” הוא בוחן את עצמו, בלי אשליות: “לגדל ילד, לחכות ללידה, למחוק ילדים, להיות זר לזאבי, או למישהו. זה נמנע. […] לגור באיזה מקום. להתחיל. לחפש עבודה. לגדל אותך. אני לזה? מוכן? יש בי? אז מה כל בלבול הראש, וכאב הלב?”

בין מאי 1966 לתחילת יוני 1967 נקלע הקשר בין יזהר לח. למשבר. יזהר כתב על כך באינטנסיביות רבה. היומנים שלו מכילים למעלה מ־350 עמודי מחברת – עשרות אלפי מילים.⁵⁰⁹ כי אחרי שלוש שנות רומן סוער וסודי (עד כמה שזה ניתן בארצנו הקטנה), אהובתו הצעירה של יזהר מותשת נפשית. היא מבקשת החלטה ומהרהרת בהקמת משפחה. הוא מתלבט בפתק שכולו סימני שאלה, כולו “אם” ו"או", ויודע שהוא חייב להחליט: “ספק האי אפשר […] נעשה פתאום עובדה. התחנה הבאה: נא לרדת.”

הוא אינו רוצה אחריות נוספת. הוא רוצה תשוקה: “את תקוותי. בואי לכאן. כל כך יפה יהיה לפשוט אותך. להתחיל כל הדבר הזה. יש בך נער אשה. שדיים קטנים. אפרע שערך. ואזיין אותך. ואלמד אותך לומר מילים. ותהיי. ותעשי הכול. ותשירי.”

נעמי מייסרת אותו בחשדותיה – “‘סיפרו לי על בחורה’, ‘במקום העבודה’, ‘לא היית במקום שאמרת’, ‘טילפנו לחפש אותך’, ‘הקול המסתורי’, ‘אינך משאיר כתובת’, ראו אותך. אלכס ומלכה אמרו. לולי שאל. הלה אמרה.” הוא מזהה בדבריה “חשד לא מבוסס ולא מדויק. אבל קיים ונוזל ומחפש סדק של ממש.”

יזהר נדרש לבחור ולא היה מסוגל. במאי 1966 היה אמור לקחת חלק במשלחת של הכנסת לסנאט הבלגי. הוא הקדים את נסיעתו לשֵם שהות בפריס ואולי גם קפיצה ללונדון. בפריס ביקר כל יום אצל אביגדור אריכא ואן, שתינוקת נולדה להם, וכתב כל יום מכתבים ארוכים ומפורטים. הראשון, אחרי מכתב מהמטוס, ב־13 באפריל, מעיד שהעניינים עם נעמי יגעים והפרידה הזאת חשודה בעיניה: “אני מבקש שתכתבי אלי הרבה. ושתדברי אתי. על הכול ועל מה שטוב לך. אני יודע שכל זה לא קל. לא לך ולא לי. אבל חש שצריך לעבור מסדרון, שהחדר העלוב הזה הוא פרט טפל בו, ופריס היפה היא פרט אחר, יפה ומלא, ושהאיש הזה צריך למצוא בו משהו שעליו אמר עגנון 'שאם הוא יש – המלבוש מלבוש, ואם הוא אין אין המלבוש מלבוש.” יום לאחר מכן הוא מסיים בבקשה: “צ’ומלה שלי, ספרי לי מה את עושה, מה את ואיך לך ודברי אלי. אני נורא מחכה. ונורא קשוב. אישה שלי. מנשק עינייך ומקווה שלא יותר מדי קשה – ודברי אלי, ספרי לי בואי צ’ומלה שלי – האיש שלך.” הוא מתאר בפרוטרוט את שיטוטיו בפריס הגשומה וכותב “אבל אני כאן, וצריך לא לעקוף הכרח שהיית ריחוק זו […] מוצ’קלה שלי, צ’ומלה יקרה שלי, שם ראשי אצלך ומחכה שתאמרי לי. האיש שלך.” למחרת הוא כותב שהשבועות הבודדים האלה יעברו, “שיהיו כמין מסדרון שיוצאים ממנו. כמין מנהרה שתיפתח.” אבל כשהוא מקבל סוף סוף מכתב ממנה, המכתב “מסתייג, קר ודוחה”, והוא משיב: “וזה מה שביקשת שאקבל ואדע. וקיבלתי צ’ומלה. קיבלתי. הו, קיבלתי. צ' שלי, מרור מאין כמוהו. ואם כך רצית, השגת מלא. אני סטוּר.” הוא כותב שהוא שוהה בפריס לא כדי לחפש שהייה יפה, אלא מפני שהוא עומד בימים לא טובים, וחייו עליו למעמסה. הוא לא מבקש להתאונן או לעורר סימפתיה, “לא מפני שזה לא חסר לי, אלא מפני שאבד ממני משהו אצלי עצמי. מפני שאינני כפי שנכון. אני כאן כדי לא לשכב בבית על הספה. וחוזר לחדר הדל והמסכן הזה. כדי לשתוק. לנסות לתפוס משהו. לרשום לעצמי. לא להיות נואש מכול. לא ליפול.”

היא חושדת שהוא לא בגפו בפריס. הוא ער לכך וכותב: “אני יודע שמחשבות שונות מתהלכות בלבך, ואת מייחסת לי כל מיני דברים, וסבורה שאני מעלים ממך משהו […] כשם שאני יודע שמשהו בלכתי לכאן פגע בך… וכל התנהגותי קודם לכן. צר לי על כך, צ’ומלה, אבל מה יהיה קודם למה שהיה […] ומה יהיה […] כבד עלי. כבד עלי מאוד. כבד מכדי לדעת איך יהיה. קיומי כבד עלי. ואני מנסה שלא להיכנע לפיתויי יאוש.” אבל נעמי שותקת. גם לה קשה. והוא מתחנן למכתבים כמו ילד קטן (17.4) – “כי את האישה שלי ואני האיש שלך? נכון צ’ומלה?”

ותוך כך נרקם רעיון הנסיעה לאמריקה. ממכתבו מן ה־18 באפריל מתברר שאלכס קינן פעל עם דני שושני,⁵¹⁰ כדי שיזהר יקבל את מלגת קרן פורד היוקרתית וייסע לקורס־סמינר בהרווארד. יזהר עדיין חושב במונחים של משפחה: אם אלכס סבור שיש בכסף שתעניק קרן פורד כדי לכלכל שלושה, שניים וילד, כי אז עליהם להיענות בחיוב. אין בכוונתו לנסוע לאמריקה בלי שיהיה שם סידור לשלושתם. בינתיים הוא מחכה להצעות מלוי גרטנר כדי לממן גיחה לאנגליה – אבל לנוכח שתיקתה של נעמי, הוא כותב: “אין לי חשק לשום אנגליה, ולא לבלגיה ולא לצרפת.” לפרופסור דן בראון בהרווארד הוא שולח מברק האומר כי הוא מחכה לתשובה מקרן פורד, ושאולי השגרירות האמריקנית תנסה לממן את הטיסה. המחשבה שמשכורתו מהכנסת תממן את שהותו בארה"ב כלל לא חולפת במוחו. ונעמי שותקת.

לבסוף הגיע מכתב מאשים מנעמי, והוא משיב לה כי אינו יונה ולא ברח תרשישה, אלא ניסה לצאת מסחף המהומה הפנימית שהוא נתון בה זמן ארוך מדי. הוא תיאר את שיחותיו עם אביגדור ואת הביקורים המטרידים שם, כשאביגדור עצבני ואן אשתו נטולת שינה. בפריס פגש את יעקב אגם והתמלא קנאה על שהוא שקוע בעבודה. “זה צובט בי ופורט על כל מיתרי.” וכשתיגמר השהייה בצרפת, יצטרף למשלחת הכנסת, או לדבריו “לחבורה המטופשת לביקור בבלגיה.” מכתביו מבולבלים. הוא עדיין אינו יודע אם ייסע לאנגליה, וייתכן שמבריסל ישוב הביתה. הלה בתו בהריון מתקדם, היא אמורה ללדת בראשית מאי, והוא “מקווה שמועדה של הלה יתלכד יפה.” אן עובדת עם יזהר על תרגום “סיפור שלא התחיל” לאנגלית, אך קשה לה להתרכז – התינוקת בוכה ומטרידה, ואביגדור מתקצף על שמפריעים לו. עוד כותב יזהר שהוא נוסע ברכבת אל הים של נורמנדי, ליומיים, על אף השביתה הכללית בפריס והשבתת חלק מקווי הרכבת. הביקור בנורמנדי הוא קרן אור דקה באפלה. יזהר כותב מהונפלֶר מכתב יפהפה – “מן המקומות שפרוסט מספר עליהם כה הרבה ויפה, בשם הכולל “בעל־בק”.” משם נסע לרוּאן וכתב מכתב ארוך על ז’אן דארק שהעיר מלאה בה. ב־25 באפריל הוא כותב לנעמי שהוא אינו מסתיר דבר, אבל מבקש שלא תכתוב לכתובת המלון, אלא לאביגדור, כי אינו יודע אם יחליף מלון, ובקרוב כבר יהיה בבלגיה. “ונסעתי מיד, כי הגבול היה הִלָה. ולא להיעדר מעבודת הכנסת ואולי גם מן הועידה.⁵¹¹ […] וכשנזדמנה משלחת לבלגיה, שאני מתפלל שכבר תסתיים, קפצתי ועשיתי בטרם יישמט גם זה. וכל העלמת הדברים, וכל העשייה שמאחורי גבך, וכו' וכו' – פזרי אותם לכל רוח […] ואל תחפשי הוכחות לדמיונות. חבל. נורא חבל. את המוצאות אותי אני כותב לך יום יום. ואם יש לך סבלנות – שם כל פרטיהם.” נעמי מוכיחה אותו על מזימותיו, והוא מתקומם: “העלמת המלונות! כתובת הכנסת! החיפזון! לוי גרטנר! הו, למה לך כל הצירופים האלה? מה את מתארת לך?” לדבריו מתגנב אפילו שמץ קנאה: נעמי עובדת יותר ויותר (כלומר מציירת) בעוד הוא יצא בלי למצוא איך לחזור. הוא ריק לחלוטין. ב־27 באפריל הוא כותב שבתכניתו לנסוע ליומיים ללונדון, אם כי אולי בכל זאת ישב בחדר ולא יזוז. ומלונדון הוא כותב ומתעד כל פרט, כביכול, קונה לנעמי את הצבעים שביקשה (30.4), ומספק כתובת מלון. באנגליה שהה שלושה ימים, בלי טובות של “לוי גרטנר ובעלי הבתים שלו”, ובאחד במאי כבר כתב לנעמי שוב מפריס, ותירץ שורה של אי הבנות שגרמו לחשדותיה. “אין לי טענות אליך,” הוא כותב, “ורק צר לי על הכול. על שיצאתי ונסעתי. על שאני כאן ולא חוזר מיד, כעת. על שצריך כל הזמן להצטדק כאילו, נדחף לשווא למצוא הסברים על משהו, על הרגשה של סרק רודפת אחרי, ולמה, בשם אלוהים, למה כל זה. קצתי בכול. לא יודע עוד מה. […] ולא רוצה בוועידת רפי. ולא רוצה בעסקנות. ולא רוצה כל האפיקים המשופשפים שהיו לי.” ולמחרת הוא אמור לנסוע לבלגיה לעשרה ימים “עם החבורה ההיא”, ומקונן: “כ”כ מכווץ בי. כ"כ מתרוצץ בי. כ"כ לא נכון אני חי. וצריך לומר משהו יסודי וכואב. ולהיות מוכן לשינוי קשה. ולא יודע איך. ועצוב. כ"כ עצוב צ’ומלה, עד שאינני יודע מה אעשה בעצמי. קצתי בי. מנשק אותך, מנשק כל עקבות הצער והדאגה שאני מביא עלייך. את הטוב שלי. את מוצקלה. ולוואי וידעתי להיות נכון. האיש הזה שלך."

בבריסל מתקבלת המשלחת ברוב פאר, משמר כבוד וכו', ומשוכנת במלון פאר (ושום מכתב מנעמי לא מחכה לו), ובן־לילה הוא עובר “מפרישות שתיקה ונזירות אין המגע” אל “קלחת שממון זה.” הימים גדושי פעילות משעממת, רצופים ארוחות דשנות, ארוכות ומתישות. נעמי מציעה לו שייקח עוד ימים אחדים לאחר הביקור הרשמי, והוא (5.5) – “לא רוצה בוועידת רפי,⁵¹² לא רוצה שוב המולה, אבל האם מותר לי להשתמט?” הביקור הרשמי אמור להסתיים ב־10 במאי, ואז אולי “אמצא פינה שקטה ליומיים שלושה, אולי על שפת הים, אולי בארדנים על גבול לוקסמבורג. לשבת ולא לנוע, לשבת בלתי מופרע, בלתי יוצא, בלתי בא.” הוא מבקש שאם “יהיה הדבר אצל הלה” תודיע לו לשגרירות או ליצחק פישמן מאנטוורפן.⁵¹³ יצחק זה גם יביא אותו במכוניתו למקום שיבחר. הוא מודיע כי ישוב ב־14 במאי, מתעצב על שאין מכתבים ושאינו יודע מה אתה, מה בבית. וכל מכתב מסתיים בדברי פיוס: “צ’ומלה שלי. יקרה שלי. מנשק עיניך. מנשק אותך. לוחץ אלי. מהדק אלי. כ”כ מזמן לא ראיתי אותך. ונכון שאת מוצקלה שלי? האיש שלך." וב־9 במאי: “אינני רוצה להרגיע או לפייס, אף כי רוצה שתהיי רגועה יותר ומפויסת. אינני רוצה ולא יכול לטשטש דברים כואבים. אנסה להביט בהם. לדעת מה.” סנטור בלגי אחד המליץ לו על מלון בשם La Poste בעיירה בשם בּוֹיוֹן שבהרי הארדנים, ומשם הוא יכתוב על המלון הענק, הריק מחוץ לעונה, על הנוף הירוק מסביב, ועל תחושת “בית המרגוע”. הוא קורא בביוגרפיה של פרוסט, ו"לעתים מתמלא חרדה – לא כמו לפני יום הדין אלא כמו לפני גזר הדין" (12.5).

ומה ביומן של יזהר ב'? מתחת ליחסים המתוחים והאינטנסיביים עם נעמי מסתתרים חיים אחרים. כשנסע לשדה התעופה בלוד הגיעו לשם שתיהן, האחת לקחה אותו לשדה במכוניתם, והשנייה חיכתה שזו תלך והתעלסה אתו בפרדס סמוך. נראה שהחמיץ את הטיסה ונאלץ לנסוע לפריס דרך ציריך ולספר לנעמי (באמצעות גלויה לזאבי) על איחורים בטיסה ומיני סיבוכים. אחר כך חי בחרדה שמא השתיים ימתינו לו בלוד גם כשישוב, ותתרחש פגישה מלודרמטית.

ביומנו הוא כותב שלחצה של חרגול הגיע לשלב שבו עליו להחליט: זו או זו. הוא רוצה להתנתק, להתבודד “בקצה העולם”, מנותק מזו וגם מזו. נראה שחרגול שלחה אותו להתבודד: “חצי חפצה, או רבע, בידה. שלחה אותי, הוליכה אותי, קבעה לי, לא עשיתי בדיוק, אבל במשעול שלה, וכשאחזור, והיא אצלי…” הוא נתן לה לקוות כי יבחר בה, אבל מצב רוחו קודר. הוא מתענה במחשבות על מוות, על הריק ריק ריק שיפקוד אותו כאשר יסתיים הקשר, אם יסתיים, ועל הצניחה המצפה לו: “יום המוות בלבד מספק מענה עקום בלבדיותו, תקוע בתוך קשר. יום אחד יהיה הכול חיוור, לא כ”כ לוהט, והמאמץ להיפגש יהיה כה מוחשי, מהודק מפורט ומעייף – שדי – ואז – עולם ריק. ריק שבעתיים. שולחן ריק, בית ריק, חצר ריקה, מעשי ריק. ולאן? ריקות האמירה, ריקות העתיד. למות? וכל שיהיה לה יהיה המון פריחה אפשרית. ממשיך מוצץ לו את יפי העולם שאת, […] ואתה בקו הדעיכה, בקו הצניחה למטה, אלי, מה עוד נכון לי. אסור לי להישאר כאן."

העיירה הפסטורלית בּויון שוכנת מתחת למצודה שבנה אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון, הרוזן גודפרוא מבויון. היא יושבת על גדת הנהר Semois תחת עינו הפקוחה של המבצר. סביב המבצר פארק לאומי, יער וציפורים, ובמבצר עצמו נערכות מדי יום תצוגות של ציפורי טרף מאולפות. חלקים מהשמורה הוכרזו כ"עיר מקלט" לבעלי חיים, והכניסה אליהם אסורה לבני אדם. דווקא לשם נכנס האנרכיסט שלנו והשתין בקשת מאחד הסלעים, גבוה, לנהר, למורת רוחו של נוטר מקומי שדרש פספורט, אבל בצרפתית, למזלו של הח"כ שומר הטבע… אלא שהפסטורליה אינה הופכת את ההחלטה לקלה יותר, גם לא הבדידות:

הרגשת אחרית הימים. לבי קטן וצר מהכיל כל האימה היורדת עליו ומאובן. בלי להימלט ובלי מקום להימלט, בלי מחסה ובלי חיסוי, […] ונוכרי, והכול רע וחסר מוצא או תקוה, רק נס, כמו בסרטן.

דווקא לשם הגיעה אליו הבשורה על הולדת נכדתו הבכורה, מלווה בדרישה מצד נעמי שיעזוב הכול ויחזור מיד. יזהר אזר אומץ וטלפן אליה, בתקווה שתבין כי אין טעם לקצר את השהות. אולי חש שישאב מקולה מענה לשאלות שהוא שואל את עצמו (“אז הנה אתה סבא. עוד חוליה? או פרק חדש. […] איפה אני, איפה את. וחרגול. והעולם. משתנה. וצר שהיה קשה ולא הייתי שותף. זה את. […] זה עושה דברים, ובונה המשך או הורס קיים.”) נעמי חשבה שהוא לא מסוגל להתמודד עם היותו סב, עם ההודאה בכך שהוא מזדקן, אבל לא זה מה שמטריד אותו: “נורא נרגש. ודברים מתרוצצים. הייתי צריך לסייע שם. סיוע, עזרה, ובעיקר להיות במקום, לקחת חלק. […] לחזור מחר? להתחיל לפעול. בין כה וכה, מושבתת הבדידות המהוללה הזאת.” הוא מקווה שקולה של נעמי ישדר געגועים ועצב, אבל לא כך היה:

הנה הטלפון. […] קר ונזעם, ומשבר וזורק, וקורע, ויותר מזה. נורא והורס. […].

– שלחי לי מלה טובה. מזל טוב.

– מה אתה מסתיר? […] מתי תחזור.

– אל תכעסי. בוכה. […]

– איזה צ’ומלה שלי, איזה אישה שלי. חבל. […]

– יופי לך. […] אתה רוצה שאניח לך. […] מה כל המשחק הזה. מה אתה מסתובב?

ועכשיו, כשאחזור כתינוק שסרח, אל תכעסי שלא אנסה לפייס. להקים. לשקם, לעשות, ורק אמאיס עצמי. וחרגול? לה הכול מתמוטט.

[…] זעם ואיבה וכל המרי שנצטבר וההפגנה הזו ובקול רם, ואלימה, והבית כולו בוער נופל, והיא בורחת לבכות ודממה שם, כבבית אבלים. ולהלה בת. הנה מה שבישלתי. הנה מה שרקחתי. הנה מה שיש. ומה כעת. לא לאמור מפני שיהיה לא נכון. אם אסע כעת.

– לא יפה שאת כזו. אני בא לומר מז"ט [מזל טוב], ואת: מז"ט יזהר יש לך נכדה. מז"ט לך. וסגרה בטפיחה. מה זה עוד יום. […] אמרה לי לחזור בשבת, ואל תספר לי [מעשיות].

קרה משהו? לולי הלשין? דויד? – משהו יותר ממה שהיה?

– אני אשב בחרא ואתה תחפש את ההשראה בהרים!

– אין שום סיבה שתכעסי עלי, לא עשיתי כלום.

כמו דרדק שסרח. והיא בביטול, בנשיפה, בבוז, בבעיטה: לא כועסת. זועמת!

– הגידי שאת אישה שלי…

– מה אתה רוצה שאגיד לך בטלפון?

ופרץ חימה שיכור ואכזרי. ואני ספגתי. הושמד שמי. חרגול אילו שמעת מה אמרתי. וחוזר, ומנסה לדבר על לב, להרגיע מרחוק […]. – ומר וחנוק ולא מאמין ומה הולך.

והוא מסכם: “הוצלפת בן טיפוחיה. היטב הוצלפת. למה כועסת. ולעג ובוז ושאט נפש ואיבה ובכי, ומעבר לזה? מה מעבר לזה? 25 שנה – של מה?”

הצלפות הלשון של נעמי לא הועילו. הוא לא שינה את כרטיס הטיסה, לא קיצר כדי מחצית את שהייתו, ולא שלושה ימים נשאר שם אלא עשרה – עשרת ימי התבודדות שבהם מילא מחברות יומן בדברי נהי וייסורים והתחבטות אין־מוצא בין שתי הנשים. כמפלט מההתלבטות וקצת כנקמה, החל לפנטז על אינה בת השש־עשרה, שאותה הוא מכנה בשם הרומנטי־ספרותי היאה לאירופה “בת הפונדקאי”.

אינה. מחרוזת סגולה בצבע שפתיה, שערה עשוי למשעי, אסוף לאחור. סוודר חלק, צמרי בז', חצאית קצרה בהירה, רגלי ילד קצת מפותלות שרירים, ומפתות מאין כמותן. נורא, לשער איך עולות מתחת החצאית ונעשות ירכיים והחמוקים עכשיו והפרח עם השיח הקצור נמוך. מפעים. נדלקתי אליך. ולא יודע אם הרגשת. אולי הייתי צריך לומר יותר ממוצאת חן. את מדליקה אותי. מראה נער־אישה. משהו צעיר שיוכל לשיר במלא והעדין ו[…] שבקולות.

[…] אינה יקירתי. אילו באת לכאן היינו עוברים מהר את הגבול. היית מהר באה ואני אליך. שוכב איתך עד שלא היינו יכולים עוד כלום. מפתחים לב שבור והייתי בורח. או את. וככה. היית ננטשת הרה אין ספק. אלו לא השכלת לבוא מוגנה. הייתי סרוב דחוק במלאות מפרה אותך. ונשאר נקי.

אבל נורא היה יפה. מזהיבה שבעולם את חיה צמאה ואני זכר צמא. הייתי מרווה אותך ונגאל וגם את. כתב ידך כשל ילדה ובאמת את כן.

ולא רק אינה, “כל אשה שתרצה. בין שתים־עשרה לחמישים.”

ההתלבטות והחרדה לא הותירו מקום לכתיבה ספרותית גלויה:

הכול תלוי בקורי עכביש. אינה. [אני] עלה נגרף. וזה חולב מהצד של ח. את המעט שאני מתיר לה, ומשאיר אותה שבויה של צ'. זכר סרוח. ואינה? הפקר? ולכתוב? הכול ריק. בעצם זה: ריק. שומם. ויותר משהולך לעשות מחכה שייעשה בי. גם שיישאר על עמדו. גם שיבוא מחוץ כך שאהיה מוכרח. המון ילדות אתאר בו. וגם שתהיה ח. ומה יהיה? לא לכתוב מרוב חרדה.

[…] לא לחזור. לכתוב לכולם איני, נעלמתי. ללכת. אני מתחיל לכתוב. אני אמן הכתיבה והשתיקה. ובאמצע מה שאני אימפוטנציה. טוטאלית: מוסרית. אנושית ומעשית – טפיל המחכה שיובא לו, שיסולח לו, חולם שרוצה שיוגש מן העולם אל שכמו. רדוף דמיונות חולים.

[…] כאלו לכתוב פסוקים יפים בסוף, ואקורד יפה לסיום, לתקוה – ואם כזה יישאר בלי תקומה, בלי סיום, עם סוף לא מחובר היטב, כי כך זה. והשמר ממליצות, יותר מדי בנק של מילים יש לך.

במצוקתו, רעיונותיו נהיים סהרוריים: “ואולי להתחיל לחשוב בכיוון אחר? אולי כאן קיר חסום. אסע לאמריקה ואחזור ואקח אותך עם ילד שלך.” הוא משתעשע במחשבות חסרות שחר איך יעזוב את הבית, ירשום את הבית (שאינו שלו!) על שם נעמי וילך:

לא אחזור. ואין. את, או את, בבכי או בהעלמות. או לאמריקה. אין לי כוח אין לי אומץ לאמור אני עוזב. צ’ומלה. ככה אי־אפשר. החלטתי לעזוב את הבית. הכול יישאר שלך. רשום על שמך. תוכלי למכור ולעשות מה שתרצי. אגור באשר אגור. רק זאבי ואת עליך. אמא […] לה אעזור אם יהיה לי. ואני בלי כלום מוכרח לעזוב וללכת. כך זה חיי שקר.

זיכרונות עבר כאובים צצים במוחו: “רדוף אהבת אחיו הגדול, […] מוכן ליבב כדי שיתנו בלא לבקש, […] כך היה בגבע, לילה שלם חמדתי ולא יצאתי אליה, היא הייתה ולא קבעתי דבר. הולכתי. הלכה ממני. במלקות החזירה אותי.⁵¹⁴ ובשגגה שלי.” הוא מבוהל, המלים רודפות זו את זו ומסגירות טראומה מן העבר: “כעת ההזדמנות. בן חמישים לצאת. ללכת. אל הפתוח. עם ח. אוּכל? לא. למה? אבוד כוח להכריע. […] הרי זו פחדנות, ולא מוסר. […] מה צ' חושבת. מה מבחינה. מה הולכת לעשות. מחכה או תגרש אותי, ואני אתחנן, כמו אז עם רענן.”

ושוב המצפון המייסר: “מותר? יש דבר כזה. שעוקדים אשה והולכים לבד לחיות מחוץ לה חיים יותר יפים. היה, יש. הנה, קרה. והמסקנות: שעלי למות.”

הוא בן חמישים, אבל בראייה אכזרית מאוד הוא מתאר את עצמו כ"נער קטן ונפחד. […] קטן נפחד לא יכול לעשות וחוזר אל אמא. את גדולה ממני, ח. יפה וחכמה. אני אפס. אינני מה שאת חושבת שמצאת בי. אני […] נער קטן ופחדן, ואימפוטנט מתבגר, ויצר פושע, מאז הטמין ניסיון בן 6, וניסיון הומו בן 13, לא לשכוח, יסוד נפשע."

ב־5 במאי הוא כותב: “אני סחוף כקנה קש. אין לי אני. עד כדי כך. מבוטל עצמי. רק תחושת עלבון נשארה, ותשוקה, רק דמיון, ופחד. רק חוסר אונים לצאת. קם בבוקר אל לא דבר. ולא יודע מה רוצה.” ההתבודדות והשתיקה אינן עוזרות, וב־9 בחודש: “במקום להירגע אני הולך ונעשה היסטרי ותקוף אימה. הזמן מתקרב. כמו יום הדין הגדול. מה אומר. מה אעשה. מה אשיב. מה קרה אלוהי הטובים. תן לי סימן. פעם. תן לי אות. תן לי קריאת כיוון. עבור.” המחשבה שיהרוס את עולמה של נעמי מייסרת אותו:

מוטב לי להרכין ראש ולקבל עלי כלימת וויתור, מאשר כן לעשות. איני עשוי טוב בשביל ל"דרוך על גופות" לא מפני שאני צדיק גדול, אלא מפני שאני כך עשוי. אולי פחדן. אולי רגיש.

צ' נתנה את הטוב ואת המובחר שבה, בוויתור, בכאב, בהחנקה עצמית, כדי שיהיה לי, ואוהבת – ואי אפשר לעשות לה כך. למרות כל האפשר, המותר והצורך הבוער.

ולהשאיר את צ'. מלבד מה שזה לעצמו, לאן תוכל להביט. הארץ לא תישא אותה. מסכנה שלי. חברים, קרובים, אמי, הילדים, בביה"ס, הכול יהיו עליה. רק להשליך עצמה. וזה מידי. כדי להשיק לי את פריחת החיים המדוכאים וכל השאר, ולזיין את ח. ושתהרה לי […].

בשם מה? מה חשיבותי ובמה עדיף משלה? כדי שלא תהיה חיותי מתמעטת – להביא עליה כל זה? מה שווה חיותי – מול הכאב הזה? – ולחיות הלאה בריק מכוסה שלוות בית מנומנמת! לא יודע. אין בי די כוח לעשות.

אבל ההתלבטויות אינן פוחתות: “האם זה קשר חי חיובי, מתפתח, מתנער, אל צ', או רק כאב, רק התנצלות, רק חבל? […] ולמה להמשיך חיים כאלה? מפני שהם קיימים. מפני שלא זורקים. מפני שגם אני כזה. ולא שאוכל לעמוד בזה.” הוא חושב מה היה קורה אם נעמי הייתה מגרשת אותו: “ואם הייתה היא פוטרת אותך, זורקת אותך: הכאב היה נשאר. קלקול. השחתה. דבר שהיה והושחת. אף כי אחרת, ואולי לחזור למקום הכאב.” ושוב חוזר השם המפורש: “כמו אז עם רענן. אז הייתה צעירה. כעת חזקה ממך בכאב. ואתה מפונק בבריחה.”

חוזר אל מכתבך האחרון צ'. קורא וצוננים עלי. הסבל שעשיתי לך. הבגידה. אי האמון. הלבד.

איזה חיים. מה אני יושב כאן. למה אני מתעתע את כולם. מה אני רוצה.

חרגול: אתה חייב להחליט. או שאני אחליט בלעדיך.

צ': מה אתה עושה לי ולנו.

אני רץ במהירות אל מצר של טירוף. וגם ח. תבוא לשם. בית מטורפים. […] חסר רסן ושליטה ואופי. וזאבי? ילדי הקטן.

דוהר לשבור את הראש.

כל הנבירה האכזרית בתוך עצמו שוב מביאה אותו למסקנה העגומה: אין לו רצון משל עצמו. אין לו אני:

כל זה קשה – רק מפני, וכך מתברר – שאין לי אני. אין לי אני. אילו היה לי אני – היה רוצה, ועושה והולך אל מקומו. יש לי דמוי אני, יש לי צל אני, יש לי כאב אני, יש לי תשוקות, חלומות אבל אין לזה מרכז אני. […] נבוב באמצע. ילדותי, לא צמח, אימפוטנט. […] מלים? ספרות? הו, אילו היה – לא הייתי יושב עוד כאן. או קורא לח. בואי ומה שיהיה יהיה, או חוזר אל צ'. ואומר לח. דברים כמו שהיו וממשיך לרקד. “אני” שאול. מסתגל. פעם לטעם צ' שעשתה אותי, ולקחה ממני, ופעם לטעם ח. שמחכה לי לידה חדשה ומבוגרת. לא רוצה להתבגר. לא רוצה שלב אל שלב. נוסף לרע שאגרום ולרצח. שהוא גם עצמי. הן יודעות לבחור. הן בחרו בי. ואין לי ברירה אלא ללכת אתן, כי לא אני בחרתי. הן מכתיבות אותי.

הוא חושש שאם ייכנע ללחצה של נעמי לחזור מיד משנולדה נכדתו – לא יצמח מכך שום טוב:

את טובה ממני חרגול וחכמה ממני, וישרה יותר. אולי מפני שיש לך “עודף יכולת” ולא באי־יכולת כמוני. אולי מפני שיש [לך] פוטנציה מרתקת. נקודה ארכימדית. אני באי היכולת. ורץ בחזרה מאשמה, קודם כול להציל את צ', כביכול, ולחנוק אותה שוב, בשתיקה בחצאי דיבור, בהשתמטות, מתכונן לא לשכב אתה […]. הייתי צריך להישאר. לולֵי הלה. לא לחזור הביתה אדם שאינו הוא. האשמה דוחפת אותי, לחזור, כמו רוצח אל מקום הרצח. כך זה לא טוב ולא צריך. מוסר כליות מחוסר שלמות פנימית.

ב־16 במאי חזר יזהר ארצה, רועד מפחד הפגישה עם שתי הנשים, ועדיין בלא החלטה. וביום נסיעתו, באותה נשימה ללא רווח אך בכתב מתבהר, הוא מתאר את בית המלון הנעזב אחרי ה־check out, את שיטוט הבטלה של מי שמחכה להסעה, את הנערות המזדמנות בדרך, ואיך את כולן הוא רוצה לזיין. ומה שצומח הוא ספרות, ספרות שלא לפרסום:

פתאום הכול גמור ואין עוד דבר לעשות. כל החדרים שלמעלה, עם היציעים, עם האכסדרות, עם המסדרונות, עם המדרגות החורקות, עם השטיחים, עם הקומות והחדרים הסגורים, עם שתי השפחות הטורחות כאילו רחוק וסמוי, שרק המהום שואב האבק מעיב עליו רחוק ולא נוגע כחלק מן השתיקה הריקה. הכול כבר היה מחוץ לזה. לא שייך עוד. כמו עיר שנשארה מאחור. שאין לך עוד רשות ללכת שמה. אתה עוד כאן וזה מחוץ לידיך. החדר שהיה מכיל הכול הוא חדר סגור וריק ומנוער ממך ואין לך עוד בו, ולא יהיה, מעתה, כבר מרגע זה, הוא הופך זיכרונות. הכול שם כבר ריק ולא צריך ובלי צורך.

אולם הקבלה הגדול והריק, באמצע הצהריים, העומדים דוממים וריקים, עם הדלפק השומם וכל הקולות שנעלמו פתאום, ולוח זמנים, ועמוד הגלויות, ותאי המפתחות שגם שלך כבר מקנן בו, בסילוק גמור ובלי שום שייכות, בלי שום דבר, ולא קול, לא מחדר האוכל הגדול שמכאן, לא מחדר המזכירות הריק שמכאן. לא מן האכסדרה המכובדה שעולה למעלה ה[…], וגם אגף המשפחה סגור ואינו מגלה קול או תנועה.

אפשר לקחת וללכת לולא הכול קבוע וכבד ודוקר. (הולכת בת הפונדקאי, כבת השש עשרה, עם החשק בעיניים, עם הגזרה החטובה, אולם היא – ). ושלוש שעות. מכאן והלאה. שלוש שעות. הנוף עומד בשלוש שעות ואין לו תזוזה. משתים עשרה עד שלוש. כלום לא יקרה. כלום לא יכול לקרות. מי יודע שלא תעבורנה. אדם שהכול לפניו ושלוש שעות מלאות ואין לו, ולא יכול. כתקוע במסמר. […] […]. ישב ועצם עיניו. תנומה של שלוש שעות הייתה מצילה. אין תנומה אפילו לשלוש שניות. (אילו בת הפונדקאי – ). מפח הנפש גואה כמיתר, רואים איך תופח ובחילה קיומית מגיעה בקרוב. כמין תרמיל ריק של פליט. אפשר גם להשליך אותו. אבל לא יגעו בו. כי […] כבר גמור. המלצר כבר לא יאמר שלום. הוא כבר משולם. אין הצדקה לישיבה כאן – שכן זה שכאן כבר שולם וגמור. וצריך לחכות בחוץ. כל הדברים […], שאפשר בפסיעה לבוא אצלם – מסתלקים […]. בתחילה כשנרדמים. לא תיגע בנו, המפה. ההליכות, ההבטחות של שעשועים כשתבוא […]. מחוץ […]. לא רק אלא מחוץ. והיה פושט אותה, לוקח את המפתח לחדר, פושט אותה, […] הרכה, מול כל המשפחה […] היה –. מעבר לכל יאוש. אם ישאלו אותו מה – מה יענה. נטל חוברת ממדף המגזינים. שעתיים היה פה. התמונה, ההבטחה, הפיתוי לנסוע לראות מקומות. מגזינים של חדשות מכוניות. אוסטין. כמה טוב האוסטין. והמנוע. וכוחו לדרכים קשות. ועם אשה יפה לשבת […]. הו. בשולחן השני עיתוני אתמול שעוד נבלו בטרם היו אתמול, והיום הם גרוע מאבק. לוח שנה שלא נהפך. כמה כבר? חמש דקות לא. יכבה.

נגיעות במגזינים. דפים שחוקים. פיתויים כבויים. אחד נגמר. עוד אחד. מנועים. ריכוז מבט, ופזור מיד. וכמה עבר? דקה. גם לא. לעולם לא יעברו שלוש שעות. וכל מה שהיה התקפל. ארון. המזוודה הקטנה. התיק. המחברות. הלב המתכווץ. ההפסד. הנגמר. ולא יעבור. והחוץ? אין. כאן. שקוע בכורסה המאובקה מרופטה, ואולם הקבלה הגדול והריק, במלון הגדול והריק, שלא רק מחוץ לעונה, אלא בעצם עונת הריק של צהריים נצחיים וריקים. כך זה. לא להיות פנוי. כל מחשבה כואבת ונרתעת. מדפדף במגזין. אוסטין. פרטי המנוע. תהילת הממסרים. איך כדאי לנסוע בחופשת הקיץ. פחות מדי תמונות. כתפיים מכווצות. כאילו עתיד להיתפש בחרפתו. או ל[…]. או לצאת כעת לשוטט. לא. ריק וכואב. וחסר תוחלת. עומד לנסוע מזה. זמן פגר.

דמיון מנסה – וריק. יצר כבוי. (ואילו בכל זאת בת הפונדקאי). מעלעל בדפים האלה. ריחם עבש. מגעם חלק. מקבל עול עצמו בכפוף כתפיים עונש המתנה. זמן מיותר. למעמסה. המוח נפתל לחמוק מהיותו. מקיומו.

יושב וכבר נעשה דמוי כיסא, דמוי שולחן דמוי האולם הריק, והמגזין בידו. כל השאר דומם כמין מקדש, עלפון תדהמה, צער […]. שעה ארוכה, עשויה בהתנערויות ארעי, ונעשה שתים־עשרה. והעולם אבוד. וכל החיים בזבוז. ומה עוד נשאר. ואולי לעלות אל אחת האמות ההן, לקחת בזרועה, לומר לה, להקיף להלהיט ולהסגר יחד. יצא החוצה. אל צהריים מעולף רוח. שבת. עוד שעתיים. הכול על מקומו. החנויות הקטנות עמוסות הראווה שהכול בהן בפירוט רוכלי. אין כלום. ההר. היער עליו. עשיר הכתמים. אולי להראות למישהו יותר מאשר לעצמך. הנהר עומד המים. משהו חם מדי וריק מדי ושבתי מדי ושממון. אלי מה אני רוצה מעצמי.

אבל הכול כ"כ קטן שנגמר בתוך חמש דקות, הרחוב האחד, הסיבוב, הרחוב אל הנהר, אוצרות החנויות, הקפה המשומם, הנהר עצמו, צלע ההר, שיפה להראותו, הגשר, המלון, לטרוח למעלה לעלות – כבד מדי. ומה כעת. להיכנס? שוב? לא? לא להיכנע. ללכת. לא ללכת. לאן. לא לאן. נערה ע"י התחנה. אולי. המלבוש המלא. מעיל הגשם המקופל. ההיות הגמורה. המלאה. הבגידה בשליחות. גמור מבית וגמור מחוץ. אין עוד. עמוד כאן. אינך שייך. שממון חתול.

כבר בשתיים וחצי ע"י עמוד התחנה לא. Libramont ע"פ הנחיות הפונדקאי. עם התיק, המשקפת, הניירות ומעיל הגשם, מסורבל משהו, וחסר טעם. או פרופורציה. כבר יש כאן מחנה. דחוקים לפתח חנות לזכות בצל משהו, ביום הלוהט. נערה שחרחורת. שותקת. רגלים נאות. צעיר וגמיש. פנים חתומות. להתחיל אתה. למצוא חן, לגרות אותה. להדליק. לא שמה לב. כולה בהמתנה: וכולה סורקת המבטים שסביב ומה שמותר. אשה עורמת כלים. ילדים. הולך הלוך ושוב. צעדים חסרי מנוחה. חלון הראווה כבר נלמד לשממותיו. מאון בלב, ורצון לצעוק מיאוש. ומה כל זה. למרוד. לעשות משהו. אפרוץ במרד. לאן. לפתע נערה אדמונית רחבת חצאית נפוחה עוברת בריצה. אנגליה! לא מקומית! איתה אולי. הייתה נדלקת כלפיד. יחד. הו, הזמן שעבר לשווא. למה לא נראתה קודם. תיירת תמיד פתוחה יותר. רצה עברה ונעלמה. עורה לבן שערה אדום. בו יידלק.

עירומה מצהיר. בחדר הלבן שם, אצלו, או בחורשה. מתלקחים […] הרהורי עירומה, צֶבר הלֶבד מפוסק, שדיה. בעיקר ירכיה ולבוא, וללטף פניה, ולהקסימה. ולהיות מסור, נורא. אח"כ חוזרת. פניה לא יפים, משהו כפרי, בוסר, וגם כבר מגורד פומפיית חיים. אבל נידונה למבט הלא מרפה. מגניבה מבטים. חברה של השחרחורת, רגישה ממנה. מפנה חצאי מבטים. הייתה נעתרת. לא מחייך אליה. הייתה באה. בת שש עשרה? לבושה […] כוסה על כפרית צעירה שיצאה העירה. משהו פרובינציאלי בכל ישותה, אבל גופה לבן ומבהיק ונשי ולוהט ושערה אדום. רבע לשלוש. מבול של חום. שממון ויללה לא פרוקה. החיים האלה כולם. העקום והמשובש והלא נכון והלא מכוון, והמשלה עצמו עד תעתוע. חי בתעתוע. מתחככים אנשים. פתאום האוטובוס. קצת הקדים. כניסה. השתיים נכנסות. מבט ברגליהן. נשיות נעריות. האדומה מפזילה הצצה. עם החבילות פנימה, כרטיס בלא־שפה, מקום ממול השתיים, בשורה המקבילה. עוד מעט תזוזה. האוטו מלא. המלון. הנהר. הכיכר, החנויות, השמש. העצבון של נדחה. מרומה. מפסיד. משה וחורב. ותוגה אין סוף. נכמר אל האדומה שאינה יפה משהו פשוט מדי. אבל צעיר. ושדיים פתוחים והייתה צועקת ברור ומתמלאה וקוראת מן הלחץ. ושום קשר. לבוא בלי שום קשר. משהו פרא ואכזר. יוצאים. מהר נשארת העיר מאחור, ובמעלה ההר, במהלך ראשון, וכל המראות נראים פתאום מלמטה, העיירה, הנהר, ההר המיוער. צידו האחורי, ומהר מאד נעלם ורק שדות פתוחים על גבעות רחבות, כאילו לא הר – אלא מישורים וגבעות, בדרך פרות. אף פר לא קופץ על אף פרה. שממון.

גבעות קלות, חורשות מתמעטות, שדות מתרחבים, פלגים עומדים, פרות ופרות, חומות ולבנות וקטנות, חוות בודדות. יורדים פה ושם, האדומה מפזילה מבט. מחזיר בה מבט. ילדה שנתבגרה פתאום כמו מבכירה. הזר שבי, מבטי, הגירוי, היענות של יצור עמום לתוקף קריאה. ל[…] הפנימית. רק לבוא ולשכוח. השחורה קשוחה, מביטה רק בגבה. כפרים, עולם אורנים, בנוי שכבר. חבילות עטופות עיתון. ואח"כ כפר. והשתיים קמות לרדת. אם תפנה מבטה בטרם תרד סימן ש. יורדות, ולפני שיורדת ורגליה מוצאות הרחבה, וחמוקיה הלבנים גמישים בשלים, מפנה מבט, קצר חמקני, אבל כואב על הפרידה. רק כשירדו. מלמטה. לא מרפה בחוצפה מהביט בה. ומפנה ראש. שתדע. שהיה. אחד. נעלמו. […] לו. שממון. ארץ שטוחה והולכת. כמה זמן עוד. למה שלא יישאר כך לנצח. העלבון. הפרידה. ההפסד, הלקראת מה מתעצמים. ואח"כ תחנת הרכבת. מרגע שעצר האוטובוס מתאפס הכול והפך דממת שממון. כסרט שחדל מנוע, חם ואפס ושממון. וחדל שום תנועה. הכול.

אולם ההמתנה בתחנת הרכבת של ליברמונט לא יכול להיות אחרת. אחה"צ, שממון ובחילה חזקה […] […]. על ידי נערה על הספסל. עוד 20 דקות. הפר מעלה חיוך נימוסין ושואל לרציף לבריסל, יודעת, היא משיבה, משהו כנוע או גולמי בצד פניה, כויות או שריטות. אבל בסה"כ. כל הדרך כותב מכתב. מנותק מן העולם לכתוב, לתרץ. להסביר. לחלק את המכה. להיות משהו. ליילל. הו, אלי. לאן חוזר? למה? מה מחכה?

ועוד יש זמן. מכל הקירות סביב הכול נופל בחזרה, כל מבט, כל ניסיון, אנשים משועממים בבגדי יו"ט, לעיר. מבטם החוצה. עם הפקלך. שואל שאלה. המוקד […] […] היודע כול, הצרוד ועצל ויודע ואוטומט. פקיד הרכבת על הפסים. כולם מפנים ראש למרחק הפסים הנעלמים ושתי תרועות. מחכים לרכבת. מחכים לרכבת. זה כל האדם. מפנה ראש מחרוזת שלמה מתי כבר תבוא. כאילו מכאן יתחיל. שממון. בלי בגדי חג, זולים ונוצצים, נשים בשחור. משדכים קרון ומביאים מעל הפסים השטוחים, בעיקול הנמוך, חוטי החשמל, פסי חשמל מלמעלה לקטר, רכבת אחרת באה ועוצרת. יוצאת. שום דבר. לא משתנה. אולי יישאר. אולי יבוא. אולי לזרוק עצמי פתאום. או לגעת בחשמל המתח הגבוה האסור בשתי יציאות לגלגלת. שממון ואפס נחם וכלום.

למחרת, ב־17 במאי, נפתחת בירושלים ועידת היסוד של רפ"י. יזהר יישא בה נאום בענייני חינוך. מתי הכין אותו? פחות משנה לפני כן נראה היה שראשו ורובו שקוע ברפ"י, אבל בפרקי היומן נמצא לכך רק הד קלוש, מזלזל: “מחכה לי אמא, […] מחכה לי הכנסת, רפי, – והבית, ולמעלה מכוחותיי כל אלה, במסכנותם ובאי חשיבותם החלולה והמשחיתה כל כוחי לשווא – […] תצטרך לברוח מן הארץ.”

מחכה לו אמא? איזו מהן? נראה שגם יזהר וגם נעמי נושאים אתם עוד מילדות את התחושה שאינם ראויים לאהבה, כל אחד מהם בדרך שונה. נעמי, שאביה התנכר לה ואמה העדיפה בגלוי את אחיה, נטתה לתלות בדמה הרע, ב"וולמניות" שלה, את האשם. גם שנות אהבה יפות עם יזהר לא מחקו את תחושתה, ופרשת ארוזה הטילה אותה בבת אחת בחזרה לנקודת הפתיחה. יזהר, שסבל לא פחות ממעמד הבן הנחוּת, מצא עכשיו אהבה גדולה, אולי את אותה איילה־אישה נכספת. את נעמי הפך מזמן ל"אמא", ומאמא זו אינו מצליח להתנתק (9.5): “נער קטן ונפחד. […] קטן נפחד לא יכול לעשות וחוזר אל אמא.”⁵¹⁵

אבל הקשה מכול, ליזהר, הוא להחליט. באף אחת מתחנות חייו החשובות לא קיבל החלטה בעצמו ומעצמו – פרט לאחת: להיות סופר, אבל זו לא הייתה החלטה אלא תחושת ייעוד. הוא לא החליט ללמוד בסמינר למורים, הוא לא החליט להתחתן, הוא לא החליט להתגייס, הוא לא החליט לעבור לגור עם אמו במוסקוביץ' 14 (וגם לא יחליט לעזוב את מוסקוביץ' 14, עד שלא יידחף משם בכוח), הוא לא החליט להיות לאב, הוא לא החליט להיות חבר כנסת, הוא לא החליט לעזוב את מפא"י וגם לא יחליט לפרוש מהכנסת. את כל ההחלטות הללו קיבלו בעבורו אחרים: אמו, הדוד משה, נעמי תחליף אמו, “המשפחה”, “המפלגה”, בן־גוריון. והוא נגרר, גונח יותר, גונח פחות. וכשלא היה מי שיחליט עבורו, לא נפלה החלטה – למשל לשחרר שבוי.

בין הסיפורים שכתב בשנת 1958, בעודו ממתין לפרסום ימי צקלג, היה כזכור גם “ציידי העזבוק”, המספר על מבצע לביעור חיפושיות הקפנודיס מכרמי השקדים שברחובות. גם יזהר הנער השתתף בציד, ללא הצלחה, עד שהיה לו רגע של הארה: “להשאיר את כל הדבר הזה להכרע שיוכרע בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלוהים לאלוהים.” והוא משליך את מעט החיפושיות שאסף ו – “קמנו והלכנו לנו. הוא בקופסתו, בפניו הצהובות ובגרוש המזומן לו, ואני ריקן ופטור מן השקדים וממזיקיהם.” ואולי יש להבין זאת כך: כיוון שאינו מסוגל להילחם ולעמוד על שלו, הוא מפתח אידיאולוגיה ניטראלית. ילחמו להם נעמי באמא מרים, נעמי בח., ואלוהי השקדים באלוהי החיפושיות – והמנצח ייקח הכול: “אולי זה כל מה שיכול כעת לבקש מאלוהים: תן שלום תן שלום קצת תן לגמור מתוך שלום – ולא מתוך מכות. שלום תן, שלום לח. ולילה טוב, תן שלום לצ' אצלי. ולילה טוב.”

הוא חזר הביתה, מבוהל ונזוף, ויש לשער שזכה לקבלת פנים משפילה וכואבת.

לבסוף בחר בבריחה: לקום ולנסוע לארה"ב, כצעד ראשון, כאשר הצעד השני, שיבוא אחריו – נותר מעורפל. אולי להתרגל לחיות לבד, בלי שתיהן, כי הרי אינו רוצה להוליד עוד ילדים ולהקים משפחה חדשה. אולי לחכות שם לח. שתצטרף אליו. ב־31 באוקטובר הוא כותב לה:

אולם כעת סובב הכול סביב הדבר האחד: איך אני יוצא ממה שאני בו, שצורתו פונה אליך היא: מתי. מפני שזה הצד המכריע כעת אצלך: שהזמן שלך שם וה"מתי" כפול הוא, מתי את יודעת אל נכון שזה בא, ומתחילה אז להפרד משם, בזמן הדרוש לשם כך; ומתי נוכל, אח"כ, לבוא ולהיות שנינו יחד, ובתוך כדי החורף הזה (אלוהים אדירים! איך זה נשמע? יקר שלי).

גם ממכתבו מיום 4.12.66 משתמע שהם עסוקים בתכנון בריחתם המשותפת:

[…] אבל חי כולי בהכרה של התכוננות לדבר שאנחנו, כעת. קשה לכתוב כעת, בתוך כדי אי הידיעה, והחיכייה. אבל כל הזמן בהתכוננות לאפשרות שלנו, להכרח שלנו. מה נעשה, כמה זמן עד שאשאר לבד. ובאיזה אופן ייעשה הדבר והיכן. ואיך את תבואי, וקודם תצאי, ומתי, והיכן. כולי רק בזה. עניין שנראה כולו מעשי, כאילו, והוא הכול. רוחני, נפשי, ביוגרפי, אנחנו, ולא אנחנו, כל הקשרים, כל העמידה בעולם. זה הכול. כל כולל. יקר שלי. כלום לא קל. כלום לא פשוט. כלום לא בא מאליו. אבל חי בכך שמוכרח. מוכרח לבוא. ובוא יבוא. לא יודע מתי תקראי זאת

לא ברור לו לכמה זמן הוא נוסע, ולאן ישוב. אולי הוא מעדיף שכל האופציות יישארו פתוחות, בלי לבחור, בלי להכריע. קל יותר לטוות תכניות של מה בכך על היומיום שיהיה להם:

ללבניך יש ריח נפלא, ריח ילדות עולמים, וריח מגרה ומעורר לרצות בך יותר. אני נורא רוצה, כמו משוגע, ואוהב את לבניך והם יפים לך מאין כמוהם. אל תסתרקי כ"כ הרבה כשנהיה יחד, חרגולה, וגם את הגבות אולי רק פעם בשבוע ואני אז רק אחייך.

אמריקה או: הקונפליקט הוא גיא החיזיון⁵¹⁶

הנסיעה לאמריקה ראשיתה במכתב של הנרי קיסינג’ר, אז מנהל הסמינר הבינלאומי של אוניברסיטת הרווארד,⁵¹⁷ לשרת החוץ גולדה מאיר מן ה־20 בדצמבר 1960. הוא מבקש ממנה שתדאג למועמדים לסמינר הבינלאומי: “התכנית נועדה לאנשים שהגיעו להישגים בתחום עשייה כלשהו, ומבקשים להרחיב את אופקיהם באמצעות קשר עם עמיתים מארצות אחרות.” קיסינג’ר ביקש שגולדה תפיץ את הקריאה בין אנשי הרוח, וזו הגיעה גם אל יזהר, בצירוף טופס הרשמה. כארבע שנים שכב הטופס כאבן שאין לה הופכין. עכשיו החליט יזהר לנסות להתקבל להשתלמות באחת היוקרתיות והבררניות שבאוניברסיטאות תבל, מאמץ קשה במיוחד לאדם בלתי־יודע־אנגלית, שהחלטות, שינויים וביצועם קשים לו כקריעת ים סוף. הוא עשה זאת בדרכו, בעזרת מכרים בעלי קשרים: פרופ' אלכס קינן, המיקרוביולוג המיודד עם אנשים רבי השפעה בבוסטון, היה המפעיל העיקרי. פרופ' דייוויס מן האוניברסיטה בירושלים כתב לו ב־11.6.64 כי קשה מאוד למצוא תקציב לאורחים באוניברסיטאות בארה"ב והציע לפנות לנשיא המדינה, שזר, מיודעו ואוהדו של יזהר מזה שנים רבות, שיסייע בקבלת מלגה להשתלמות בהרווארד במימון קרן פורד. קינן, כאמור, בא בדברים עם דני שמשוני, וזה הניע את התהליך. שמשוני ביקש שיזהר יעביר אליו מסמך המפרט מה הוא שואף להשיג באותה השתלמות. יזהר כתב את המסמך בעברית, ואחר כך העבירו לאנגלית משובשת להפליא (שתוקנה ביד כלשהי). שמשוני ביקש גם קורות חיים, ויזהר הרגיש משום מה צורך לייפות אותם (כאילו חבר כנסת וחתן פרס ישראל אינם מספיקים), והוסיף כי הוא בוגר אוניברסיטה והיה מנהל בית ספר תיכון.

לכאורה, רצונו היה ללמוד לעומק את נושא מדיניות החינוך בארץ מהגרים. למעשה, אין ספק שביקש לברוח בבהילות מן הארץ, מן הכנסת ואולי גם מן המסגרת המשפחתית. אפשר שתכנן את הנסיעה עם ח., שכן הוא כותב לה: “רואה אותך אתי, ואליך כ”כ, כל פרטי היותך מן הפשוט ביותר כביכול, פותחת ארון ובוחרת לך מה תלבשי, ועד ההכרעות החמורות ביותר שבחיים (נשמע מפוצץ) – הנה כעת היא ההכרעה החמורה ביותר שבחיי – בחירה בך, דרך כל העולם והכאבים, במרידה בכל הקושר אותי, ואת שייכותי, כולל קשרי דם, ובית, ומקום ו"שורשים", ואת יודעת – ההכרעה ובחירה בך, כבחירת אדם את נפשו. חרגולה הקטנה שלי." אבל נעמי, בחושיה, הבינה במה מדובר. היא כבר דיברה עם ילדיה הגדולים על אפשרות של גירושים, ואילו הם טענו באוזניה שראוי שתיתן עוד סיכוי לאחדות המשפחה. מי שדחף לעזוב הכול ולנסוע היה יזהר ב', הנעלם מהעין, החי במחילות השרקרקים. אלא שאתו נסע תאומו יזהר א', זה שמתנהל על פני הקרקע. העיסוק בתורת החינוך וחקר מדיניות החינוך יהיו עיסוקו הגלוי והעיקרי בחמש־עשרה השנים הבאות, והוא מן הדברים שניתן לכתוב עליהם כתיבה מחקרית או פובליציסטית. אבל לא כתיבת ספרות אוטוביוגרפית מהסוג שיזהר בנוי לכתוב – כי הפרסום שלה נעשה בלתי אפשרי.

לבקשת דני שמשוני ניסח אפוא את מטרתו: לא באספקטים הפרקטיים והפרגמאטיים של החינוך הוא מתעניין, אלא במדיניות החינוך. מה צריך לעשות עם עתיק מתחדש, במבחנים מודרניים, כשמחצית האוכלוסייה מורכבת ממהגרים, הנושאים מבטם למעלה אל היישוב הוותיק? מה צריך לעשות כאשר המשפחה החדשה אינה יודעת כיצד לטפל בבניה, כשהממסד האימפרסונאלי תופס את מקום האב, ומגדירו בתואר “גורם חינוכי שלילי”? מה קורה כשהחברה נדרשת לחלוציות ולהקרבה עצמית ואינה מוכנה לכך? כשהיא עוברת להיות חברה טכנולוגית מודרנית ועלולה להפוך לציבור פאסיבי להוט לצרכנות מוגברת ול"לחם ושעשועים"? איך מוצאים מכנה משותף בין המהגרים השונים? איך דואגים שמצב המלחמה המתמיד לא יגרום נזק נפשי לאוכלוסיה? איך יוצרים אינטגרציה מתוך סובלנות וכבוד לשונה? ואיך החינוך אמור “לעצב אישיות”?

בקשתו התקבלה. בספטמבר 1966 הפקיד יזהר מכתב התפטרות בידי משה דיין, יושב ראש סיעת רפ"י, ויצא לבדו לקיימברידג' מסצ’וסטס, על חשבון המענק של קרן פורד. הוא הגיע למלון שדני שמשוני המליץ עליו, והנה אין בו חדר לרפואה. הוא מצא את דרכו אל הקמפוס – וגילה שיש שם משרד מופקד לשמו, עם שני שולחנות, לו ולשותף בלתי ידוע, וגם תיק מלא בחומר מחכה לו, ערימות מסמכים ולוחות זמנים, גם צ’ק מחכה לו, צנוע משציפה, אזי יש לנהוג חסכנות, וכבר יש פגישות ומשהו מתחיל. הוא נפגש עם יהודית וייס ידידתו, והיא מייעצת איפה כדאי לחפש דירה. בפגישות עם עמיתיו החדשים הוא לא פוצה פה, האנגלית קשה לו. הטופסולוגיה אינסופית. חיפושי הדירה נמשכים שבועות, ובינתיים, הוא מתגורר בעליית הגג של משפחה יהודית חביבה בברוקליין. ההרצאות הן בנושאים פוליטיים (“דה גול וצרפת”) שאינם מעניינים אותו. איש מעמיתיו, ה־fellows האחרים, אינו מתעניין בחינוך. על כל צעד שעשה כתב לנעמי, וגם הנחה אותה לבקש ויזה אמריקנית. שלמה הלל – שעד 1967 היה חבר במשלחת ישראל לאומות המאוחדות, הזמין אותו לבוא אליו לניו יורק. הוא נסע לשם לסוף שבוע, ותיאר את המפגש (עם העיר) בהתפעלות מרובה. נעמי כותבת מעט, אחוזת בהלה (4.10): “אני מפחדת שתתחיל לכתוב יומיים לפני שאבוא, ואז שוב אהיה אני הגורם המפריע. האמנם עודך מחפש אהבה עמוקה ויחס עמוק וטרם מצאת? אילו ניתנו דברים כאלה למידה, לא היו מספיקים כל חייך לרדת עד סופה של אותה אהבה שלי אליך – העודך רוצה בה?” לאט לאט פגה סחרחורת החידוש בהרווארד, והדיכאון שב ומכה בו. הוא, כגנסין, אינו מוצא את מקומו (4.10): “הכול זמני, בינתיים, בטרם, הצידה, אצל. אולי זה נשמע פאתטי מדי, אבל [אני] די מיותר בעולם.” בעשרה באוקטובר הוא כותב לנעמי מכתב נכאים. הוא משוטט בעיר ומנסה “לא לשקוע”. העבודה ב"סנטר" לא מושכת אותו, הרווארד מציעה “עושר שופע שלא אליו הוא נושא נפשו.”

למה אני כאן? אין תשובה ברורה. בלי כאבים הייתי נוטל ונוסע גם מכאן. לאן? במה עדיף מקום אחר ממקום זה? אני בלא־מקום (ביונית: אוטופיה). ולא המקומות הם – אלא אני הוא בלי המלים. אני מצער אותך בכל זה. ויכול גם להחריש ולא לומר. אולי פרשת דרכים חמורה לפני, אולי רק תעתועים. […]. אינני טוב כעת. וצר לי על כל מלה שרק תדאיב או תחמיץ לבך. […] הולך כעת ל־luncheon עם אורחים רמי מעלה שבאו ל"סנטר" מבריטניה, וכולם לועסים שם סנדביצ’ים, שותים היטב, ודנים ברומו של עולם. אלא שאני אינני ברומו של עולם. אני תקוע במיצר שלי, תקוע ולא יודע נפשי. ופונה לאל הטוב, אם אמצאו, שידע להאיר פניו, ויאמר לנפש זו, התועה כאן בין עלי השלכת, מה חובה עליה, מה קודם לכול, ואיך, איך פונים נכון.

ולצד המכתבים הרבים והכאובים של יזהר א' אל נעמי, המשוועים למענה ממנה, כותב יזהר ב' יומנים ובהם כיסופיו לאהובה ותיעוד ההתכתבות האינטנסיבית אתה. בשמונת החודשים הבאים בארה"ב הוא כותב כ־250 דפי יומן. יומן מעגלי, סובב סחור סחור. המעגלים פותחים בגעגועים לחרגול. “לעתים קרובות יותר ויותר אני חש כמי שאמרו לו “בתחנה הבאה יורדים”, והוא אוסף עצמו ושלו ועומד לצאת. שאין לו הרבה זמן לדחות עוד: נראה, עוד נדע, עוד נמצא מה, הזמן יעשה שלו ויאמר לנו. נוגעים בכתף: בתחנה הבאה יורדים. החרגול הזו, הילדה הזו, נעשית אשה מלאה ושלמה ובשלה. וכולה כולה כולה להרות וללדת. ובתחנה הבאה מתחילים. אין עוד הרבה לדחות.” השעות חולפות בציפייה למכתבים ולמברקים. כתב־ידו הולך ונהיה לא־קריא כשהוא קורא לחרגול לבוא, מיד, כלומר בשבוע הבא, דהיינו בחודש הבא, עדיף בעוד חודשיים, כי בעוד שלושה חודשים אדע מה קורה, כנראה –

ואז מתחוללת מטמורפוזה בכתב־היד, והוא חוזר ונהיה קריא כשהתוכן מתנתק מהמציאות ומעופף למחוזות הדמיון הקסומים: “כסף לא יהיה לנו, אבל לא יהיה דבר שלא אביא לך. כל יום אביא לך דבר, ויהיו לך עגילים אין סוף, כי הם יפים לך […]”

אין מנוס מנחיתה בחזרה לממשות, לידיעה כי נעמי עומדת להצטרף אליו, ואת נעמי לא יוכל לשלח: “לפני שעות טלפנו מן הארץ אם לבוא. בידי [הדבר]. “אני חולה”. ואמרתי כן. ואת כתבת שוב, ואמרתי לא יכול, לא בידי. והזהרת, וצעקת, והם בים, ואת שם, ודברי לעו, חצאי דברים, ולא יודע אפילו היום, מה אומר אם תכתבי לי – מחכה? כעת תורך […]”

אוקטובר – הוא הגרוע בחודשים. יזהר שרוי במצב נפשי קשה. האם להגיד לח. להצטרף אליו, ולנעמי שלא תבוא? ב־19 באוקטובר ניסח ביומנו את דרישתה של ח. המתייסרת, “אמור לי ישר”, ואת אי יכולתו להכריע:

איש מוקצה מחמת מיאוס. כך יותר משנה. כשאמרו לך צא – ברחת נפחד והתחבאת. בפיק ברכיים נמלטת מן הקריאה קח אותי. אקח, תיקח, וקחו. ולא כלום. קח אותי. אני נסוג. מחכה. אמור לי ברור. אמור לי ישר. אמור לי אמת. [ו]אין אמת אין ישר, אין ברור.

ומה שאת אמרת היה: אמור לי לבוא, עצור אותה, ואתה יכול וגם חייב, [כי] אם לא תעשה כך – לא נוכל עוד. אם אינך יכול כעת, אבל ברור לך ש[בעתיד] זה יהיה – עליך לומר: חכי. כל השאר נופל, צדדי, זה הכול.

[אבל] במקום זה: הסברה. למה כפול לי בלב, וסותר, למה יבוא מה שיש ולא מה שצריך. למה כואב לי עד אימה. איך אני מתגעגע אליך ולמה, מה אני עושה ומה את עושה, איך אני חושש להגיד דבר מוחלט – כך – או – כך. וכו' וכו. או שתקבל את ביתך יפה ושכח אותי. או שאל תקבל אותו, וקח אותי. וחוזר חלילה.

בדמיונו, שלח מברק החלטי לאהובה: “שולח לך מברק. חכי. אני בא. או: חכי דברים באים. או – או. וכלום אין בידי היום. מוקף שתיקה, ומפולת. מצד זה ומצד זה. יש לי שני צדדים?” אבל במציאות – טלפן לנעמי. ולאהובתו לא כתב מכתב מפורש, אלא רק בקשה נוספת לדחייה, ועמה פנטזיה רומנטית, שבה הוא חזק:

בקולנוע לפתע: מחזה פגישת שנינו. אחטוף אותך […], אשא אותך, ארים, אסחרר אותך שנית, אחבק אותך אלי, אשאך, אעצום עיני, ואת תהיי, וממשותך, וחיבוק, וריח בגדייך וטעמך, וכנץ חוטף טרפו אחטוף אותך, נגד […] כל העולם, וחבוקים ומהודקים, ולאיטנו נצא אל הגשם ואל הרוח והכול לא יהיה עוד – רק אני – אולי בודד כקרש.

התחביר וכתב־היד, שבקושי ניתן לפענוח, מסגירים את מצבו הנפשי.

עודני מחכה לטלפון לקופנהגן, כולי מעוות, מביאים לי את המכתב שלך המיוחל כל השבוע. (כמה הרעת בשתיקה שלך […]) וזר בין כולם מהלך בין [קולה של זו] מכאן [ו]קולה של זו משם, ואני מנסה להקל משהו. מכאן. קולך שלך: בפעם האחרונה: קח אותי ומייד. ואני?

[…] מסכנה צ’ומה. מה יהיה כשתבוא. לדחוף אותה. את עצמי. זאבילה. מה הולך עתה. שאלת נצח –

לחרגול הוא כותב בסתיו 1966:

[…] יש לנו רק מה שרק למעטים בעולם יש… וכל מי שידע את הדבר הזה שלנו, שוב אין לו הליכה אחרת או חזרה אל משהו… ולא אפשר אחר… ואת כ"כ יפה. וכולך. וכל מה שאת. תיכף אתחיל להשתולל ולתאר לך. ואת האישה שלי בעולם וכלום לא יכול לשנות את זה… ולעולם לא נלך ולא נסתלק ולא נתרחק זה מזה… אולי נשמע הדבר לא טוב אבל כשתסעי כעת תדעי פתאום – שאת פונה אלי. לא אל זה שביקש וכך עשה ולא עשה… אלא אל זה שהוא השותף שלך לדבר שממנו אין נסיגה, וכי מי שידע אותו, את מה שאנחנו יודעים, לא יוכל לדעת דברים אחרים, לא יהיה פתוח ולא יחפש אותם. אלי תפני ואלי תדברי, ואני אשמע ואני אדע, הכול, כל דבר, חרגולה שלי… אני האח האמיתי שלך. והחבר האחד שלך בעולם. ואת שלי, וכלום לא נוכל לעשות או להיות, בלי שזה עם זה… גם בזה שכאילו קורע אותנו ואת מה שבינינו. אי אפשר שלא אדע כל הזמן מה את… ואת תעברי ממצב למצב מראייה לראייה, ואני אהיה לא יודע… מה יהיה על השותפות המלאה, הטוטאלית, הקריפטית והעילאה, שיודעת ולא מנסחת, שמרגישה ולא יודעת, שהווה קודם שלובשת צורה – מה יהיה אז, אם לא אדע כל הזמן? כל יום אלך לדואר למצוא עד שאבוא אלייך ואת אלי…

במחברת, הוא דש כל הזמן, וללא הרף, ב"מי שהוא". נקודת מפנה בחקירה העצמית הבלתי פוסקת, המכסה עמודים על גבי עמודים, מגיעה ב־22 באוקטובר: הקשר שלו לנעמי חזק משחשב, היא כמו שורשים. ח. היא כמו כנפיים, אתה ימריא. “המאבק הוא בין שורשים לכנפיים,” הוא כותב. האם להתנתק מן השורשים או לקצוץ את הכנפיים? ובעצם, למה לבחור?

אינך יכול […] בלעדי שתיהן. חש אשמה לזו ואשמה לזו, קשור לזו וקשור לזו. ולא תלוי בך, אלא אם כן יחליטו בשבילך. […] אולי אתה צריך לעולם שתיים? ולחיות בכפול. בלום בשתיהן, קשור לשתיהן, ומוצא אהבה ובטחון בשתיהן.

אבל אם ישאיר את הבחירה בידן – הוא יודע מי משתי הנשים חזקה יותר וידה של מי תהיה על העליונה:

האישה שלך פקחית. יודעת מה עושה ואיך משפיעים עליך. אולי פקחית ממך ומח., ותעשה הכול שלא תלך. ותנצח. נראה שהיא חזקה ויודעת את שלה, פקחית וערמומית במובן clever. כעת עוד תוכל למצוא לה איש אחר. […] ואתה “מקרה” מסובך ביותר. אינך יכול לחיות אחרת. לא תוכל להשתנות. […] אילו אהבת רק אחת מהן, היה הכול נחתך. אילו נשאת אשמה רק לאחת מהן – היה הכול נחתך. אתה נושא את שתיהן, ותמיד.

בוחרים בשבילך. עושים בשבילך. אינך יודע אחרת.

צץ במוחו רעיון:

קרא לה שתבוא הנה בשבוע הבא. ייתכן שתצטרכו להמתין שנה. אבל שתהייה כאן. ואשתך תדע שיש לך אישה. ושהשבר ייחתך ויוכרע. אחרת, גם כשתישאר, תישאר אתה סופד את חייך ואת אהבתך. הכול רומנטי: כל התמונות, כל הילדים, כל השבועות – רומנטי וחסר אמת ושורשים. חיים שאינם אמת. כי לך בתוכך אין יסוד. לא הכרעות.

וכיוון שכל זה חסר שחר, המסקנה: “המצב שלך – לחיות בכפול”.

ועם זאת, ותוך כדי כך, וכלאחר יד, הוא כותב על אשה נוספת, מרגו, שנענית לחיזוריו, או שהוא נענה לחיזוריה, ושוכבת אתו בעצם הימים הקשים האלה. קסמו, הכריזמה שלו, לא פגו גם בימים הטרופים. מרגו מסייעת לו, כך הוא כותב, לראות את התמונה בעין ניטראלית, אם כי (הוא מסייג מיד) “כמו תמיד בראיית אדם שאינו מעורב בדבר יש קוצר ראות של הבטה סכמתית מדי, שמחטיאה את המטרה. דווקא בגלל אי ידיעה, או אי תפיסת משקלו האמיתי של פרט זה או אחר, והדגשה לא נכונה מסלפת.” ומשילוש זה הוא הולך צעד נוסף לפנים: אולי ח. חוששת שגם כשיהיו יחד, הוא יחפש חיים כפולים.

נעמי מגיעה לבסוף לאמריקה ומסכלת את ניסיון החירות הכושל שלו, אם אמנם היה כזה. באוקטובר, בלב כבד ובהיסוסים רבים, ואחרי שהשתתפה בפתיחת תערוכה קבוצתית בבאר־שבע, לקחה אתה את זאבי בן ה־12 והשניים יצאו לדרך. הם נסעו דרך דנמרק. שמעיה, שעבד אז בשגרירות כמזכיר ראשון, אירח אותה, וניסה להפעיל את קשריו כדי לארגן לה תערוכה או קשר עם גלריה. יזהר טלפן אליה לקופנהגן, והיא, בקול חנוק, אמרה שזאבי חולה וקשה לה, ואולי מוטב להם שלא יבואו. במקום להשתמש בפתח שסיפקה לו, המריץ אותה יזהר לבוא: “בואי, בואי. בואי מהר. יש דירה. מחכה מיד.” והיומן ממשיך בנשימה אחת: “וחרגול? אקספרס מחרגול. קרא לי מיד או אבדון. אם לא אמצא ממך […] מפורשות כן – אז אין.”

והוא משיב לה במכתב יזהרי מאד:

חרגולה שלי. לעולם לא אוותר עליך. מתוך המערבולת הקשה, הנוראה, מתאמץ לצאת אליך. עוד היום, כעת, רוצה לבוא ולקחת אותך, […] חברה שלי, היפה שבחיי, ונלך אל שלנו. את תהיי לי ואני לך, ויהיה לנו. את אחת וראשונה ולבדך בדמי. אם עוד יש לנו חודש – אכתוב לך, ומראש, מה אני הולך לעשות כדי לבוא. או שוב אפול בו לחכות לא יהיה עוד. אהובתי שלי. י.ס

וביומן הוא כותב דברים קשים, על סירוס, על התאבדות, על רצח, אבֶל על יזהר שמת באמצע אהבתו. “ואבֶל, אבֶל עד לא לעשות/ הסוף יבוא בוא יבוא/ ריח הסוף בא”:

רשמתי לביה"ס. חתמתי לדירה. וכעת? […] אני אברח לח.

[…] יכולת לעזוב אותם. מרבית הכאב – הבאת עליה […] באה באימה ובשאט נפש ובגיוס לא ליפול. ואתה? מחוק ומוותר על כבודך, גם בעיני אלוהים.

מברק. באים בשבת. […] ב־29, בשבת. בצהריים. הכנות. לבי איננו. הייתי מסרס עצמי. חרגול. זה כך. אני האיש שנפל. איש נפול. איש שהפיל עצמו. איש בהפלה. מה עוד יכול להיות. […] צחוק. הפקר. הפקיר. ואחרת? רצח. לא יכול עוד לעמוד בזה. כבד ממני. נמעך. מה עוד עושה. למהר, למהר, לצ’ארלס ריבר.⁵¹⁸

[…] לבש שק. ושתוק. אני באבל. על יזהר שמת באמצע אהבתו. מחולשה, מפחד, מנפש קטנה. לא בשבילו ההרים האלה. לא להשתכר עד הסוף, לא ללכת עד הסוף. לא תהום. שב בבית. קח סינור. היה טוב. […] עד מקום מסוים עולה, ומעלה, סוחף, ואתה, נבהל ובורח. ישר הביתה. צ' שם. ואתה הלוא ילד טוב, כעת תחיה כבר טוב.

[…] מקלל חיי ויומי, ונשאר מלים, איש מלים, חיי מלים. יוספוס פלביוס שנמלט והשאיר אותם למות, “כדי לספר לעולם.”

לא קשה לו לשער מה עומד לנחות עליו כשיגיעו אשתו ובנו.

[…] תאשימי ותטיפי מוסר, או […], או תהיי רעה רחוקה וקרה – ואז אהיה יותר גיבור לברוח לה?

[…] והנה לך: נוח, בטוח, שקט, שלך, ידוע. לך לישון, סדר דירה, רהט."⁵¹⁹

[…] מכתב מצ'. פגוע, נעלב, משתדל להיות קר. מסכנה. לא רוצה לבוא, מפחדת ובאה. ואני, מפחד, לא רוצה, ושכבר תהיה. וחרגול אולי הופסדה. […] מה אני בישלתי. הרצוחה באה, והנרצחת הלכה. ואני. הנה אני. מאונן בבוקר, מכין דירה, קטן, נמוך, דמיונות מתבגר וחסר כול. כל כלום שבעולם. ידיים ריקות.

[…] אהוב שלי, אל תניח לי למות את חיי, ולחיות מוות.

[…] צעקות הציל הלכו וגוועו. הבט כעת אל צ'. מחרתיים היא כאן. איפה אתה. מי אתה. יבש בלב בגוף מחורבן.

[…] ומחרתיים תחזור הביתה. וילד. והכול. איך אשא עצמי. ואהיה נחמד. ואהיה איש ובעל וחבר, – ועכשיו מדבר שממה ופרא מיילל בי. אגדל זקן אלך אבל.

[…] ערב, חמים, שלכת עמומה, חגיגית […]. געגועים מייללים, אלייך, לא רוצה לכלום, לא יכול לכלום, אין לי לאן ללכת, לא לאן לחזור, מסדר בית לא לי.

מי שלא אתו לשכב, לא אתו להיות, לא אתו לגלות, לא אתו לחיות, להתחיל, למצוא. או חרגול […] – אתך, את, רק, בואי ונבוא יחד. יקר שלי. את האישה שלי. בעולם.

והוא מלקה את עצמו: “אינני איש של ממש. איני עשוי לעמוד […] כל מה שעושה יוצא עקום, ומילים ומכתבים עקומים, ומלים, […], חסרי מוצא. אינני איש טוב לעצמי ולא לך – אני צריך לשתוק. לסלק עצמי לצדדים.”

כלום ממך היום, כלומר את בדיכאון עמוק ויסודי ואין פלא. מכתבי אינם על הבית. מכתבי טיפש ופחדן. מסכנה שלי, מין אחד מצאת לך. [כשתדעי] שאין, שאבוד, שאני לא יכול, שנותן לך ללכת, ליפול, לאבדון – שאין לך בעולם, שנפלת למדבר ונשלחת למדבר כהגר, ואין מי שיעשה, וככה זה, ויאוש ללא מפלט, עד מוות, למשש אותו. […]. גשם בחוץ. לא יודע עד היכן אפשר עוד. לבי אליך. מסכנה שלי. האור הקטנה. ילדה שלי.

אילו טלפנת היום. הזדמנות אחרונה. משוש אחרון של קול. של נוכחות אחת. למה לא? חרגול למה לא?

יושב מביט בגשם. אילו היית כאן, רואה אותך. מלא במה שאת, […] האופן שמציגה רגל לפני רגל כשהולכת. […] האור המיוחד של בהירותך, עורך הזורח. מחניף לדמיוני. האופן של עגולות ומלאות שדייך. והבטן. השיח הגדול. […] (טבעת) היד שלך האצבעות והפרקים. האופן שאת נוגע בדברים, אוחזת, מחפשת בארנק, מנגבת שולחן, לוקחת כפית, פותחת חפיסת פרחים (מי יביא לך), מניחה דברים, הקול שלך, הנשימה שלך, הצחוק שלפעמים ילדותי ומתחנחן, מבע עיניך, ההקשבה שלך, האופן שממתחת גרב ארוכה על רגלך הארוכה, כפות רגליך (אוהב לנשק – ואת כולך). הדיבור […], האוזן שלך. המילים שאת אומרת. ה"הלו מה שלומך" להיות אתך להחניף לך בדברי התלהבות, להידלק אליך (קל, כמו גץ בערמת שבבים) בשרך הזורח חרש, הפרח שלך, אלוהים, נורא משוגע אליך, (כמה זמן […]? או שמוטב לאונן ולא – אני משוגע). כל היפה שבכל הנשים שבעולם – זורח ממך […]

וברגע של הארה, הוא תוהה אם הנטייה שלו “לחיות בכפול” נובעת מסכיזופרניה: “אשמה, חורבן, הענשה, והוצאה לפועל? סכיזופרניה.”

ביום בואם של נעמי וזאבי, משתנה לרגע מנגינת הייאוש:

אתמול אחזה בי שמחה, ישנה, ולא מודעת כמעט. כל ההכנות לקראת בואם. פרחים, מזונות, ניקוי הדירה וכו' – איש חד משמעי. וחבל שצריך להעכיר רוח. הרחובות היו הדורים, שמש חמימה ואויר ושלכת […] הכול היה חגיגי וקל ונשימתך מלאה וסדורה. סחבתי דברים לדירה – ושרקתי.

[…] להרוויח שניים שלושה ימי דחיית הכרעה. זה הדבר: נדחה, גזר הדין נדחה: בואו נעשה חגיגה, יין פרחים. בלילה חלום – הרגת אישה. חרגולה.

הם מגיעים, ואז מתחילות “שיחות הבוקר” הקשות. ביודעין או שלא ביודעין, יזהר השאיר בבית את מחברת היומן ונעמי קראה בה. חשדותיה משכבר התאשרו.

יש לך אישה. שמה […] וקורא לה ח. או משהו. מי לא סיפר. ברכה, לולי, בגימנסיה, אנשים, וקראה את מחברות היומן. […] היית שוכב אתה בשדות וחוזר ורוחץ מבושיך. כביכול לצפר. שמעו איך אתה אומר לה. […] החלט, ככה אי אפשר. לא רק מפני שאתה איש חלש ולא החלטת – אתה גם קשור. בבוקר: לולי אמר אבא בצרה, את צריכה להיות אתו כעת. אהבתי אותך. בדרך התברר שלמרות השקרים – אוהבת אותך. איש חלש ולא יודע. אין לך שלווה. לא תוכל לעבוד. […]

[…] (צריך לטפל בך באופן קליני. לעזור לך לצאת להשתחרר!) ועוד: אל תתנצל (לא התחלתי), אתה בצרה, הסתבכת. (וכעת תבוא אמא להושיע. אמא – אשה בוערת – מטורפת מאש). רצתה לזרוק אותי עוד בימי בלגיה. אתה שם והלה הולכת ללדת. אבל לא יכולה. אוהבת. סבורה שבתוכי גם אני. ולפיכך הכול בגידה ושקר.

[…] אתה כמו כל הגברים רק בשמות אחרים, ובפאתוס נעורים. יודעת שמה שעשיתי אז – פועל כעת. משהו בבן ה־17 שבך נשאר לא […] [איש של אשה אחת?] אח"כ סיפרת לה עלי. ספר לי עליה. אתה מדבר אתה עלי, דבר עלינו. מבט מתחנן. רעד בגוף.

עוד שיחה, ועוד בירור: " – למה קראת לי לבוא? הנה, כי כן, רק נכנעתי. ולא קראתי. ביקשתי שלא. שלבד." והטחת האשמה בנעמי: “וכפית עלי ולחצת, ומבלי יכולת לעמוד בכאב שלך – אמרתי טוב והרסתי את ח' […] ואת שנינו. את עשית זאת.”

נעמי לוחצת עליו שיחליט והוא לא מסוגל: “אין לי כוח לזה. בחילה ושממון ושואל נפשי למות. אלך אל מישהי ואמות בזרועותיה ויופי. היא לא תיתן לי לחמוק. כל בוקר. כדי שאכריע. […] ח. שלי. מסכנה.”

נעמי, אומללה, גלויה, ישירה, מנסה כל אמצעי שכנוע. בייאושה, היא אפילו מציעה לו הפוך על הפוך, לבגוד באהובה אתה:

– המון פעמים רציתי לבעוט, ולזרוק ולשבר, בהתאם לטמפרמנט שלי – ולא עשיתי. הקשר אליך. דחיתי. חיכיתי. ומה כעת? אילו אמרת לי לא לבוא הייתי הולכת לרבנות. […] לעולם לא אכריע לעזוב אותך. הכרעתי פעם לכל חיי. וככה זה. […] באימה נוראה “לא אתן לך ללכת ממני.” – ולהלן: אתה מתאר לך את ביתנו נשבר? את זאבי? או איך נשב לפני עו"ד לחלק את הבית שלנו?

הקבלה שלה של העובדה שיש לי אחרת ובכ"ז. שאבגוד איתה בה. […] שזו האמת של חייה. כמו שבוי שלה. לקשור. […] ומתחת הכול חשה את הפירוד הולך ובא, כמו שלכת שהולכת ומתממשת.

חמישה ימים בלבד אחרי בואה כבר משרבט יזהר ביומנו: “רק לזרוק עצמי לנהר. אין מוצא. […] כעובר בין שורות מצליפות עוברים ימי. וסוחב עצמי, ואותך אחרי, ואת האחרת. כולם בעינוי הנורא הזה. אינני בן־אדם.”

במר נפשה, נעמי גוערת בו בעיניים מזרות אימה, תוך פגיעה כואבת בנקודות התורפה שלו:

אינך בעל ולא אבא ולא איש ולא חבר. אתה מר זין, ורודף אי אפשר, ולפיכך דללה כתיבתך. לזה נוצרת וכו'.

ו[…] עם כל איש שאוכל. איך נקמתי בך עם רענן. הייתי משוחררת.

[…] אתה שברת אתה בגדת. אתה שיקרת.

וכלום לא זע בי. מה היא יודעת.

חוזרת כמנטרה המלה “ריק”: “וריק ריק בנפש, ריק שאינו יוצר שאינו יכול לאהוב. לבנות דבר.” וכך זה נמשך, בוקר אחר בוקר, יום אחר יום:

מדברים בבית? קודר עד אובדן ושתיקה. בלא דיבור. היא לא רוצה. לא תעשה כלום בעצמה. ואם ללכת – שאלך. לא היא. מפחד. בחנוכה יום הולדתה ה־50. אל תקנה לי כלום. חבל תלייה. אז תהיה מאושר.

[…] הימים והלילות הנוראים ששני אנשים שבורים חיים כאן – עד תפילה לא לקום עוד בבוקר, לא לחיות עוד יום. […] לילות אלה של אין שיחה, של יחד אין יחד, של שתיקה – על המחר הצועק אל אחרת, של נוכחות מפורטת בזוועה של דיאלוג משובש, בעל מום, עקום ומסורס. אז הנוכח מדבר כדי להסתיר, או הלא נוכח מדבר כדי לומר, בנוגע לא לגעת, ובלא מגע הכול רץ לנגוע, להיות אתו.

ובהדרגה, יחסו אליה הופך לשנאה:

[…] אתה לא איש – […] את אומרת לי – אתה לא גבר, אתה לא מוסרי, אתה לא הגון.

[…] ובכן? לעורר בה רחמים? תיעוב. הקשר לבני הבית מנותק כמעט. איפה האיש שלפני שנתיים שלוש. הכול זר, הכול עקור.

[…] למה לא יכול לקום וללכת, מה מונע, לכל השדים מה מונע, למה לא, למה לא, מה קושר, מה […], מה עוצר? אין לי כוח ככה עוד. מה אומר לה לזְקנה ההיא?

הגרוע מכול הוא ההתלבטות, אותו “אם־אם” נצחי. מכתביו לח. מלאי “אם” פחדניים, ואחרי כל “אם” כתב־ידו משתבש.

קירקגור הקדיש שני ספרים בשם “או־או” לנושא הבחירה, בעיקר לבחירה באהבה. לא הייתי מזכירה אותם אלמלא ניצבו במקום של כבוד בספריתו של יזהר.⁵²⁰ בהכללה מציג קירקגור שלושה טיפוסי בחירה: או־או, לא ולא, גם וגם. אלה מבוססים על עקרון הסתירה של אריסטו, אחד מעקרונות היסוד של הלוגיקה המערבית, שלפיו לא ייתכן מצב והיפוכו בעת ובעונה אחת. הבחירה בין חיי פיתוי והנאה ובין נאמנות בחיי הנישואים היא בחירה בין מה שקירקגור מגדיר כקיום “אסתטי” לעומת קיום “אתי”. ההכרה שבחירה היא כזו או אחרת אמורה להשפיע גם על אופי הביקורת העצמית שלנו. אם הבחירה שלנו היא אסתטית, אין מקום להכות על החטא שבאי היותה מוסרית. אם הבחירה היא אתית, אין מקום לביקורת על העדר הנאה. יש להימנע ממצב שבו הביקורת העצמית היא גם וגם, כלומר, שבחירה כלשהי תעורר ביקורת עצמית שלפיה גם לא נהניתי וגם איני מוסרי (משל לאותו טיפש שבחר גם לאכול את הדגים המסריחים וגם להיות מגורש מהעיר). קירקגור מורה לקוראיו לעצור את הזרימה של “מי שאני” (תהיה עצמך – זו הגדרה לעצלות ולא לאותנטיות). קריאתו אל היחיד המיוחד היא: היה למי שאתה בוחר להיות, בחר, הפוך למי שאתה רוצה להיות.⁵²¹

אבל יזהר לא מסוגל לבחור. הלחץ מתגבר כשהוא מקבל מכתב, ולאחריו טלפון פסקני מח: “10:15 טלפון. שלום יקר שלי. אני הולכת כעת אל דבר שלא כותבים […]. שלום יקר שלי. יהיה זה כך. גמוּר. אל תכתוב לי.”

יזהר שותה. מכתבי בני הזוג לילדיהם קודרים. ב־12 בדצמבר, אחרי יום הולדתה, כתבה נעמי מכתב פרטי כאוב לבנה הבכור בארץ:

קולך בטלפון היה לי משיב נפש, אם כי רוחי כבדה ולבי רע עלי מאוד. חוששני ששום דבר אינו משתנה לפי שעה לטובה, אבא אחוז יצר הרס, ברגע זה הוא על סף עזיבת הכול, את הבית, את הכנסת, את הארץ, שום דבר לא חשוב ולא יקר פרט ל"הסתכלות פנימה", וחוששני שאותה אישה ידה לא מעטה לה בכל זה, שכן ההתכתבות החלה מחדש.

בזה, פחות או יותר, חגגתי מלאת 50 השנים. היה לי חשק לעזוב ולשוב הביתה, אולם נדמה לי שצריך לעשות עוד ניסיון, גם איני יכולה לעשות זאת לזאבי.

בגילוי לב נטול אשליות כתבה לבנה שמצבו של יזהר כה ירוד, עד שהלכה להיוועץ בפסיכולוגית, ידידה של אלכס ומלכה קינן. יזהר נשלח אליה על כורחו לפגישה או פגישות, כפי שנראה מיומניו. אני מביאה את דברי הפסיכולוגית בידיעה שהם נמסרו מיד שנייה. כותבת נעמי מאוחר יותר, ב־21.3.67:

התרשמותה ממנו הייתה: איש מעניין, נמצא במשבר עמוק, כל חייו בסימן שאלה, איש שאיננו רואה את הזולת, לא מרגיש אלא את עצמו והעולם כולו משתקף לעיניו לפיו הוא, איש שאינו יודע להחליט, מתחיל להתבגר רק עכשיו. היא חושבת שאני עתידה לסבול ממנו כל כך הרבה שמוטב היה לעזוב אותו ולחיות לבד. מאחר שאיננו יכול להחליט דבר, היא לוחצת עלי להחליט. אולם הפעם הסתכלתי לתוך עצמי והחלטתי שאינני רוצה להחליט. צעד אחראי זה אין לי חשק לעשות. מאחר שהוא מתחיל להתבגר ויצטרך להחליט על חייו העתידיים ולמצוא להם את הפתרון. […] אני עסוקה, סוף סוף, ממש במה שאני רוצה לעסוק, ואם חיי נשואים פירושם לעיני העולם כולו, הרגשת ביטחון שיש איזה גבר בבית – ולי אין ברירות הרבה כי הנסיכים אינם מחכים לי בפתח – חוששני שאינני רוצה לוותר על זה. ובעצם זה לא כך, שכן אנחנו חיים זה בצד זה הרבה מאוד שנים, ובעצם אנחנו ידידים עמוקים, הפסיכולוגית טוענת שהאיש המתבגר סו"ס לקח אותי כאם למרוד בה. יפה, עוד מעט יעמוד על טעותו שאינני אמא שלו, ואם התבגר סו"ס יהיה מוכרח לנהוג כגבר, אם לכאן ואם לכאן.

כך התנהלה חליפת המכתבים המשפחתית מכאן ואילך: נעמי כתבה לבנה בנפרד, לעתים מכתובת הסדנה שבה היא למדה תחריט. לעתים הוסיפה משלה לאיגרת הדואר, אבל הקפידה להוסיף אחרי יזהר. מכתביה מרי נפש. יזהר שרבט דברים בכתב־יד כמעט לא קריא, לעתים מכתובת המוסד שלמד או לימד בו, כותב בקושי על עצמו, אבל (ברוח אבא זאב) תובע מכתבים מפורטים מבנו, ונוזף בו תדיר על שתיקותיו. היא זועמת על הכסף שתיקון המכונית בארץ אמור לעלות, ובלי ידיעת יזהר, מצווה על בנה למכור אותה (31.10.67⁵²²) “כל מה שקשור במוסקוביץ' 14, הבית, החצר, והמכונית אינם שווים בעיני קליפת השום. מצדי אפשר למכור ולחסל את הכול, חבל לי על מעט הכסף שהורישה לי סבתא רחל שהושקע בחצר ההיא. מה לי ולה, מה לי ולמכונית הזו שתמיד יש בשבילה כל הכסף ולי לא נתנה אלא מרמה והולכת שולל. מכור אותה, חבל על כל יום נוסף שאתה משקיע בה כסף. […] אני מצדי איני מוכנה לשלם בעד תיקון המכונית אפילו פרוטה אחת. אין לנו כסף לשלם את כרטיסי הטיסה שלנו בחזרה, ולי אין מכבש עדיין, מה לי אפוא מכונית ערטילאית שאצטרך לה בשנה הבאה. יכתוב לך אבא מה שיכתוב, אני לא רוצה לשלם כלום, פשוט אין לי […] 750 ל”י להשקיע בה." בין השאר היא מפצירה בישראל שישכנע את סבתא מרים לרשום את הבית במוסקוביץ' על שם הילדים, ישראל, הלה וזאב (לא עלה בדעתו של ישראל לדבר עם סבתו על כך). הכעס שלה על חמותה לא פג, גם במרחקי החוף המזרחי. לדבריה, מגיעים ממרים מכתבים קשים, מבולבלים ומלאי האשמות. מרים, בלי חמלה, דיווחה לה על העוזרת ברכה ש"תפסה" את יזהר בבית עם מאהבת. נעמי מחביאה את מכתביה של מרים מעיני זאבי ויזהר, ובמתכונת שעתידה לחזור על עצמה גם משמידה אותם. על יזהר היא כותבת לישראל (7.11.66): “אבא כדרכו, מדבר בלשון חכמים ופילוסופים, על הילדות השנייה ועל יום שמגיע שבו אדם מרגיש שהוא צריך לחיות לפי בחירתו, אולם איננו יודע בעצם במה הוא רוצה לבחור ודבריו מופשטים, ליריים וחסרי כל אחיזה במציאות כלשהי.” וב־25.12.66: “אבא מהלך מדוכא, עצוב, חסר כל תכניות לעתיד, מבולבל מושגים, מדבר על המוות, ואני מבקשת אחיזה, ולעתים מוצאת אותה, ומנסה להמשיך בדרכי שלי הגורפת אתה גם אותו וגם את זאבי, מנסה לא להתמוטט, אלא להיפך, לזקוף ראש ולחיות.” בתוך כל מהומת הרגשות, היא מציירת, משתלמת במלאכת התחריט, מוכרת עבודות שלה שהביאה אתה מהארץ בגלריות מקומיות, וככל שהיא מצליחה, כן יזהר שוקע יותר. “כששואלים אותו “מה אתה רוצה בעצם?” הוא עונה: “למצוא את הנקודה הארכימדית שלי”,” כתב ב־22.12.66 לילדיה. “הוא איש אומלל, אובד דרך, לא יודע מה הוא רוצה פרט לפחד להיות זקן ותאווה רבה למחוק את גילו (ראה סבתא מרים) ולחזור להיות מישהו שלא היה מימיו.”

החלק במכתבה הנוגע לפסיכולוגית מעיד שגם היא הגיעה לנקודת ציון משמעותית ביותר בדרכם המשותפת. נעמי היא שפנתה אל הפסיכולוגית ולא יזהר, והפסיכולוגית המליצה שתעזוב אותו, אפילו לחצה עליה שתחליט. נעמי עשתה חשבון נפש והחליטה שאינה רוצה בכך. בפיכחון גמור, כדרכה, ניסחה לעצמה את הבסיס לחיי הנישואים שלה מעתה ואילך, נישואים כלפי חוץ, מסגרת, ובגילוי לב גמור אף הודיעה על כך לבנה: היא עסוקה סוף סוף בדברים שהיא אוהבת לעשות, הנסיכים לא מתדפקים על פתחה, והיא לא תוותר על תחושת הביטחון “שיש איזה גבר בבית”. בלי ידיעתה, יזהר כבר חש שבגלל אותה “סכיזופרניות” באופיו אין לו מנוס מחיים כפולים, ומכאן ואילך נעמי נתנה את הגושפנקה לחיים הכפולים, כל עוד המסגרת נשמרת, כל עוד הם מושתקים. על אדם חם מזג כמוה היא גזרה התפשרות בלתי אפשרית, ועל אדם כותב, ובנוסח האישי האוטוביוגרפי שיזהר כותב, ההשתקה גוזרת שתיקה. גוזרת שיתוק.

העיתונאית נרי לבנה ראיינה את נעמי במלאת חודש למותו של יזהר, במה שהיה אמור להיות יום הולדתו ה־90, ראיון מריר וכאוב שלא עשה חסד עם המת.⁵²³ בכותרת ציטטה את המשוררת אגי משעול, חברתם הקרובה של נעמי ויזהר, אשר בשעת ההלוויה (אולי כרמז לסצנת העפיפון ממקדמות) כינתה את נעמי “היד שאוחזת בעפיפון”. ייתכן שאגי השתמשה בדימוי לחיוב, כדי לומר, שנפש האמן צריכה יד שתחבר אותו למציאות. אבל מי כמוה יודע שאותה יד גם לא מניחה לעפיפון להמריא לשחקים.

בינואר ממלא יזהר דפים תזזיתיים עד אימה בווידויים כאובים.

לילה חסר מנוחה – בוקר כבד. מלים פחדניות מורך הלב. לא יודע מה יהיה. עושה רע לכל צד. משחית הכול. […] – דמיונות פרועים, ופחד משתק. פחד עד בחילה. לא ללכת ולא לחזור. לא לישון ולא […]. חרגול אילו הייתה. האם זה הכול רק דמיון מה קורה. מענה אותה. מענה כאן, פורם וחותר. רוצה שיחה. וחושש. להתאבד. לברוח, להודיע. הזמן בורח. לא תעשה כלום של טעם. רוח קרה. האביב מאחוריה. ואת? אלוהים, ואני.

חמקתי אתמול לראות סרט של בוגרט, מפני שבבית מלא ושני סרטי טלויזיה עד אחר חצות. תולש עצמי יותר ויותר, ולא מוצא דרך למקום האחר, […] והבית גם הוא משחית בי הכול, ואני את עולמי איבדתי שם ואיבדתי כאן.

ביתך. להסתיר ראשי בכולך לאט ומריח לריח שערך, לבחוש בו ולכבור בו, ולנשק את גומת הגרון. את שדייך. ואת הטבור. ורווח השדיים ובקפל שבינם לבין הגוף. מעבר ריח ה[…] והתמרוקים והבושם, ריחך יבוא. ריח גופך שלך. ילדה. נמשך אחריהן. בנות שתים עשרה. על גבול הצמחת השיער. בכל הנעורים שלהלן. מקסים, מגרה מפתה ונבצר. וחלומות נטווים סביב כל פרט, הליכה, נקישת עקבים, לבושת שמלה רקומה בשחור. עישון, חיוך, נהיגה, מעבר ממדרכה למדרכה. אילו הייתה בידי, הייתה יודעת פתאום אוקיינוס של ריגוש בכל טפח שבה.

ח. והוא מחליפים מברקים מתסכלים, מכתבים, שיחות טלפון גנובות. ההצלפה בבית נמשכת. במאמץ לדחות את ההכרעה כתב לחרגול מכתב המעיד על העינוי שהוא עובר:

יקרה שלי. ארבע שנים, כמעט, שלנו. ויותר משלוש אני מכוון עצמי, במודע, לצאת אליך… מתחילה היה העיכוב מוסבר למדי בכל ההסברים הידועים, כעת נמסו ההסברים, ונשאר קשר לא־מוסבר, מסתורי כמעט, אבל קיים ככוח מעכב שעדיין לא יודע כוח לעבור מעליו. ואולי רק בזינוק של יהיה מה שיהיה, ואחר כך יהיה ידוע. וזה מה שמחכה כעת. כמין איזור של ערפל שבו אני חדל מדעת, והווים אז בי דברים שאינם בשליטתי, או, שמא, הקשר הוא שורשי יותר ממה שמוכנים להודות?

חוששני שימים אלה לא היו כ"כ קלים כאן, ולא רציתי לכתוב תחת לחץ הימים והלילות האחרונים וביחוד הזוועה שהייתה… הדבר שלנו, חרגולה, קיומו מעל מה שהיה, נורא ככל שישנו, וקיים מפני מה שהוא ומפני מה שיש בו. ולא מלחץ עינויים וכאב או מפולת והשתמטות קרקע. מה שיש בו הוא מה ששנינו יודעים, וזה מה שהולכים אליו לאחר כל זה… חרגולה. נאחזים בי כבקש אחרון. נאחזים, מתרפקים, מייללים, שותקים…

בחורף הנורא ההוא לא קיבל יזהר אולטימאטום מאשתו, כפי שאולי ציפה, אלא דווקא מח.; וכמו שחזה, אשתו הייתה חזקה מאהובתו. כתיבתו ביומן מוטרפת מתמיד, כתב־היד פרוע. הוא לא מסוגל להחליט, מספר לאהובה שפורד הציע לו כל מיני אפשרויות להמשך הקרן והמחקר, בתנאי שייסע לאפריקה, או אולי להודו. האם שקל ברצינות את האפשרויות האלה, הוא שקשור בנימי נפשו לפונציאנה שליד החלון במוסקוביץ' 14? לבסוף, כשהגיע רגע ההכרעה, כתב משהו לא מחייב בניסיון לדחות את הקץ. ח. ניתקה קשר. היא כתבה: “לאחר כל הדברים הללו אני יודעת שכעת אינך יכול לקחת אותי. כשתקבל את המכתב הזה כבר אהיה כמה ימים במה שמחכה לי מהיום ועד מי יודע מתי, ומבקשת ממך להניח לי, לא להקשות עלי, כי אתה הרי יודע יותר מכל העולם איך וכמה אתה מחויב להיות שם. אוהבת אותך […].”

ההחלטה הקלה ביותר של יזהר הייתה, למרבה הפלא, בדבר מעמדו בכנסת: לשוב לכנסת או להתפטר. לרגע הוא חוזר לאדמה. הוא משוכנע שאין לו כסף. ברור לו שהוא לא עשיר מספיק כדי לעזוב באמצע את ה"פרוג’קט" בקרן פורד ולשוב ארצה. והוא חושש מהתדרדרות נוסח “המלאך הכחול” – סרט שהרעיש אותו עד היסוד בנעוריו.⁵²⁴

ח., הפעם תוכנית לחזור. אם לזמן או לחלוטין. [רפ"י] מתקרבים [להסכים] להתפטרות המונחת בידיהם – מספטמבר. כעת הכול נסתכן עליהם ועלי. משה דיין יהיה כאן בעוד שבועיים ואחרי זה אגיש התפטרותי […]. מיד יחמיר עלי המצב הכלכלי והבית.⁵²⁵ מצד שני אדון פורד הודיע לי כי לעזוב לימודי בטרם סיימתי (שני papers – שייראו בעלי רמה בעיני האוניברסיטה) – פירושו להחזיר את הממון (7500 $ + 3 כרטיסי נסיעה הלוך ושוב).⁵²⁶ לא יודע אם יעמוד באיומו – אך הוא קיים. במארס פוקע אף דרכוני. ולא אהיה עוד ח"כ בעל זכויות יתרות.

ח"כ סמילנסקי מתפטר    🔗

נסיעתו של יזהר לארה"ב לא נעלמה מעיני התקשורת. ב־6 בנובמבר 1966, במסגרת מתקפה על מחדלי הכנסת, ציין אמנון רובינשטיין בהארץ כי “ח”כ יזהר סמילנסקי קם יום בהיר אחד, זמן קצר לאחר שנבחר, ארז את חפציו ונסע ללמוד בחו"ל, לשנה שלימה. כך הוא ממלא את תפקידו כנבחר על ידי שהייה ממושכת בחו"ל, תוך קבלת משכורת כאן, מכספי משלם המסים. לא נמצא ח"כ אחד שימחה נגד “מוסר עבודה” זה, נגד הוצאה זו של כספי ציבור. כך נותנת הכנסת דוגמה אישית לבטלה חסרת בושה, לגניבת הדעת וקבלת כסף ללא תמורה." ב־16 בנובמבר 1966 הקדיש אמנון רובינשטיין רשימה מיוחדת לנושא (“עוד על בטלה בשכר”) בעיתון הארץ. הרשימה ארסית. לא רק שהיא מגנה את העובדה שחבר כנסת “נוסע לשנה” וממשיך לקבל משכורת מהכנסת, אלא היא מלגלגת על כך שנוכחותו של חבר כנסת מסוים זה בכנסת ממילא אינה מעלה ואינה מורידה: “היעלמו של ח”כ יזהר סמילנסקי מהכנסת […] לא הורגשה בציבור, ואף לחברי הכנסת באה הידיעה על כך כהפתעה. מר סמילנסקי הוא אחד מאותם חברי כנסת שאינם מעלים ואינם מורידים, אינם מוסיפים ואינם גורעים. הוא אמנם חבר כנסת מקצוען (מינואר 1949 לא פסק מהיות חבר כנסת) אך במשך 17 שנה הייתה תרומתו הממשית היחידה לבית המחוקקים שפתו המליצית. פעם בפעם היה עולה על הדוכן, כמו בר־מצוה הנושא דרשה בפני קהל מוזמנים דשנים, ופיו מפיק מרגליות לשוניות, כשעמיתיו המבוגרים ממנו רווים נחת, ומניעים את ראשיהם בהנאה כאומרים: “שמעו־נא, שמעו ברנש זה, איזו עברית יפה.” כאשר לא נשא מר סמילנסקי את דבריו לאומה, היה מהלך כשעל שרוולו מצפונו המתייסר. הוא היה ידוע בציבור כאיש המוסר, בו נפנף כאשר הביע (בשפה יפה, כמובן) את התנגדותו לממשל הצבאי ואחרי כן הצביע בעדו (מה אפשר לעשות? פרנסה היא פרנסה)."

רובינשטיין תבע לקבוע בחוק שחבר כנסת הנעדר מן הכנסת למעלה מפרק זמן מסוים יחדל לשמש בתפקיד. ביקורתו עוררה מהומה ציבורית ופרלמנטארית. סיעת רפ"י הודיעה ב־20 בנובמבר ש"חבר הכנסת יזהר סמילנסקי יצא לחו"ל לחודשים מספר לצורכי השתלמות. אורך תקופת שהותו המדויק יתברר תוך זמן קצר, ולאור זאת סירבה סיעת רפ"י להיענות לתביעתו להתפטר מהכנסת." וב־25 בנובמבר דיווח סופרו הפרלמנטארי של הארץ כי “הצעת חוק למניעת תופעות כאלה – היעדרו הממושך של ח”כ ללא חובת הנמקה, ונטילת חופש, תוך כדי שמירת מעמדו, לרבות שכרו – הוגשה אתמול ליו"ר הכנסת, והצעת חוק שנייה צפויה בקרוב." אגב, את הנוסחים הראשונים של החוק החדש הגיש חבר הכנסת אורי אבנרי, חבר כנסת צעיר שזה עתה נכנס לכנסת. להודעה בהארץ צורפה קריקטורה חריפה של יזהר שצייר זאב, והיא לא הייתה היחידה. הקריקטוריסטים אהבו את הבלורית של יזהר. הם לא ידעו עד כמה יזהר שווה נפש לכל המהומה. גם כי רוחו לא היית שם באותה עת, וגם כי מבחינתו – האישיות הציבורית יזהר סמילנסקי ריקה מתוכן: “ודי להיות מוכיח בשער. ודי להיות שליח ציבור ומנחה הנוער, ולזכות בתשואות קלות. כלי ריק. והצידה מזה.”

זאב על “פרשת ח”כ סמילנסקי"

ילדיו, שהיו ערים למתרחש בארץ, האיצו בו במכתביהם להתפטר. ב־20.11.66 ציינה נעמי במכתב לבנה שמשה דיין עתיד להגיע לבוסטון, “ואז ייחתך דבר השתייכותו של יזהר לכנסת.” בתחילת דצמבר מצא יזהר לנכון להסביר לבנו הנסער בארץ: “אני רואה שאתה רוגש כולך סביב קצף נסיעתי כח”כ ללימודים וכו'. אני מצרף תצלום העתק מכתבי למשה דיין, כיו"ר הסיעה, עוד ב־11 בספטמבר – לפיו תוכל לראות כי כוונתי הייתה להתפטר ולמנוע כל הרעש, וגם בלעדי הרעש – פשוט לצאת מדרך זו של עסקנות, ולגמור בזה. הם מיאנו לשמוע. הסבירו כי אני הורס את רפי המסכנה. ועלי לחכות. והזמן יראה מה. והנה ראו. גם רפי לקתה וגם שמי. משה דיין יבוא לכאן בעוד שבוע, וגם כתבתי לשמעון, ומקווה שתוך זמן קצר – שכן אינני רוצה לפגוע בהם – אוכל להגיש התפטרותי לפני הקונסול הישראלי כאן – ובזה לסיים, אף כי כעת ייראה כאילו בלחץ העיתונות הכריחו אותי לשמוע קול היושר. נניח לזה. משה כתב שהדרך הנראית לו היא לחזור מיד ארצה."

ב־6.12.66 הוסיף יזהר וכתב לישראל שמשה דיין הגיע והציע לו לחזור בפסח ולא להתפטר. שמעון [פרס] כתב והציע כמוהו. יזהר סירב להצעתם. הוחלט שדיין יביא בפני הסיעה את משאלתו של יזהר להתפטר מיד, “ומקווה לעשות כן עוד החודש, ולחדול מהיות עסקן, ולהתחיל להיות לא יודע מה, אבל לא־עסקן,” כתב. התפטרותו של יזהר מהכנסת נכנסה לתוקפה ב־20 בפברואר 1967. מצבו הנפשי המעורער וההתחבטות הבלתי פוסקת והבלתי מוכרעת בין שתי הנשים האפילו במחשבתו על כל עניין אחר. כשבוע לפני כן, הוא נכנס לקונסוליה בבוסטון ומסר את מכתב התפטרותו. ביומנו, בתוך כל קלחת הרגשות ומבול המילים, מופיעות שתי מלים קרות: “היום התפטרתי.” הקריקטוריסט זאב, שלא יכול היה לדעת עד כמה יזהר אדיש למתרחש, חתם את הפרשה בקריקטורה שבה נראה יזהר נגרר על ידי שני בריונים, עם מכתב התפטרות בידו, תחת הכותרת: “גבר השנה”.⁵²⁷

אורי אבנרי היה אולי יריב פוליטי, אך מלא הערכה. לאחר מות יזהר הוא כתב עליו הספד, וסיים במילים הבאות:⁵²⁸

כאשר נבחרתי בפעם הראשונה לכנסת (1965) נבחר ס. יזהר בפעם המי יודע כמה, הפעם כחבר סיעת רפ"י של בן גוריון, דיין ופרס. עד אז היה מין סמל תרבות של סיעת מפא"י. במהלך הקדנציה יצא לשנת שבתון בארצות הברית. מחיתי על כך בחריפות. הייתכן כי המדינה תשלם שכר לחבר כנסת הנעדר רבע מתקופת כהונתו? כתוצאה מכך התפטר יזהר מהכנסת. אולי זה היה לטובתו.

לפני זה הספקתי לשמוע את אחד מנאומיו הנדירים מאוד־מאוד. הקשבתי בכנסת לאלפי נאומים עלובים, לכמה נאומים טובים ולנאום מזהיר אחד. זה היה נאומו של יזהר: דברים חוצבי להבות נגד הכביש החדש בשער הגיא, שרמס והרס ערכי טבע שאין להם תחליף. כל זה בעברית נהדרת, שלעולם אין שומעים כמותה במוסד הזה, שש"י עגנון קרא לו “בית שפתותיים”. גם הנאום הזה היה מין הר אוורסט במדבר הצחיח של הכנסת.

תם פרק הכנסת. יזהר, כדרכו, לא היה נחוש מספיק כדי לעשות בעצמו את הצעד המכריע, ולבסוף – למזלו – נבעט החוצה.

עוד אולטימאטום    🔗

ב־8 בפברואר הוא מגיש את התפטרותו בקונסוליה בבוסטון ולמחרת מבריקה לו ח. אולטימאטום בן ארבעה ימים. כל שהוא מצליח לגבש בתשובה זה צרור מליצות, והוא מודע היטב לדלותן: “מברק אמש, לאחר הרבה ניסוחים וכמובן הפחות מוצלח: אסור לסגור כעת ולא ידיים קרות אש. והיה צריך אולי: לעולם לא שתיקה בינינו ולא ידיים קרות כל עוד חיים. אש.”

הוא רוצה בה כילדה הקטנה שלו. ובתולה. וקצת אמא.

ילדה שלי, לב שלי, הלוא את יודעת שבמוחי שלי את הילדה, הילדה ח., ובאמת עוד ילדה בתולה, שמחכה שיקרה הדבר. והוא שלנו. נכון שאת בתולה, ובשבילי, ח.? רשמתי גם כי […] על הספסל שעליו בלילה רחוק אתו, עם האיש הראשון שהיה לך, ושלקח ממני – אבל רק את החיצוני. ספרי לי. ספרי לי על הספסל ההוא, תראי לי אותו – זוכרת שהלכת להראות לי אחד […] ולא מצאנו! את האישה שלי, הבתולה שלי, הולכת אלי, האמא של ילדנו, וגם קצת אמא שלי, טיפ טיפה. ובעיקר אישה אהובה, שכל חיי ריקות וסתמיות ומוות בלעדייך.

ברור לו כי ילד שתלד יחסל את הקשר ביניהם:

[…] תתעברי וילד. ואין לי. ואין לך. ושלום איננו. בהשלמתי. קראתי לי. […] ואני כרגיל. גמגמתי – אני סמרטוט על שפת החיים. ואין לי. ואין לי. גמור הקשר מקפת ושלמה: גמור. אין לי עוד. אין לי עוד. […] וידי ריקות. איש ריק. איש ריק.

מעכשיו הוא עתיד לענות עצמו במחשבה על מה שהיה יכול להיות: “הנהר הקפוא למחצה המלא שמש. בתי הקולנוע. ולחזור. ואין לי. אין לי. את ישנך ואני ישני, יש לנו, ואין לי. למה לא הלכנו יחד. איש אומלל/, שבמו ידיו הסרוחות.”

בסוף אותו חורף קשה, יזהר מילא מחברת יומן נוספת בשרבוטים בלתי אפשריים ובהלקאה עצמית קודרת. המחברת גדושה פניות לאלוהים, משהו לא אופייני ליזהר. מובן שאפשר לפטור זאת באמירה שזהו אל רטורי בלבד.

האל שבשמים. […] אם לא תיתן בי חכמה, אם לא תהיה לי אות. […] וככה להמשיך אי אפשר. כולם לא יכולים עוד. להתל ביקר מכול וברגיש מכול ובעושות החיים. אם לכאן – תן בי עוז לכאן. מלא ובאחת, וגמרתי. ואם לא זה, – אז למות בלי הזה. אל תיתן לי להיסחב ולסחוב ולקחת ככה את הכול. או קח נפשי. […] אין לי אני, ובכל מקום אני עושה עוול, משאיר עקבות נוכלים, עולב […]. נהרס. נחלה. מעונה. צ'. וח. שילמו יותר ממני. וכעת? תן לי אות. […] מחכה לך. […] אם ישך. תן. כעת אל הבורות האפלים.

וסיכומים, כאובים ביותר (כתב־היד משתבש): “רק לחמוד רק לזיין, רק לקחת מה שחומד בדמיון […] ולא להיות אחראי. שקרן בן נעוות המרדות. […] מלכודת לפתיות.”

בינתיים מוצעת ליזהר עבודה משתלמת בניו יורק ובפילדלפיה. נעמי מתחילה בהכנות לחגיגת הבר־מצווה של זאבי, שתתקיים בראשית יוני, ונוסעת לשם כך עם זאבי לניו יורק, לחברתה חנה. ללולי היא כותבת כי “אבא עסוק מאד בכתיבת ה־paper ובסוף השבוע הוא צריך להרצות על עבודתו בפני חברים ב־Center על כן איננו מצטרף אלינו לנסיעה זו.” אבל למעשה, ברגע שנעמי נוסעת, יזהר נופל שוב לזרועותיה של מרגו, שנקראת אצלו עכשיו בקיצור מ.ב., וכשהוא אתה, הוא חש שהוא בוגד בחרגול. ביומנו מוקדשות לקשר זה מספר שורות, ו"האירוע החשוב" בהרווארד בקושי מוזכר – אותו הוא מתכוון “לקצור מהשרוול”:

לא אומר את הרוצה, עושה את הלא־רוצה. ובינתיים חרגול נשמתה נתמעכה, גופה, כבודה, לבה, עצם טעם קיומה, וכעת גם אני בגדתי בה. […] איך אפשר. הנה – אפשר. איך אפשר שהלך לשכב, להיות, להיות לו – ואפשר. […] ריק לי. אבוד צורה, אבוד אמת […]. מעשים חסרי טעם ומחכה לקצור מחר מהשרוול, רעש ובפנים – שממון. […] רקוב בי. לא בן אדם.

בשלב מסוים, לאחר שנפל הפור, בכאב נורא ואולי גם בשמץ רווחה, הוא חוזר למכתבי אהבה וחשק, ואפילו מטבל בתכניות לעתיד. פתאום, לאחר שאיחר את המועד, לאחר שאסרה עליו לכתוב לה, הוא מסוגל לרקום תכניות:

פורד הקשיב להצעות: ביקש לבדוק בפרטים בטרם יאמר דבריו. והאפשרות היא א' – דרך אפריקה והודו ובחזרה לאמריקה לסכם כאן את המחקר; או לחזור דרך ארצות אירופה אחדות ולהישאר היכן שהוא. ביקש שאעבד הצעה עם אנשי הרווארד, וזה הולך ונעשה. ועוד הצעה אחרת צפה מן הצד ממש כעת: לעבוד זמן מה עם אנשי ה־OECD שמושכת כפליים.

ומחקר המקיף גם את ארצות ים התיכון – בעיות תכנון שונות וביניהן גם תכנון לחינוך. קשרים שונים מתחילים ממש כעת לקבל דמות, ואם העבודה שאני עושה כאן תעלה יפה (והתרגום קשה כספחת) תפתחנה אולי אפשרויות נוספות. עם התואר לקטורר שהרווארד נותנת לי כעת (ספרות עברית) יהיה אולי [יכול] למצוא עבודה במקומות שונים. ולא רוצה להיתקע באיזו תכנית שתחייב שיעבוד יתר למישהו בעל ממון. (כמו פורד שדורש התחייבות לחזור למולדת ולשרתה במה שלמדו) דברים מקבלים יותר ויותר צורה.

אין עם מי להתייעץ. מוקף שתיקה מכאן ומרחק נורא ופצוע מכאן. מבקש שלא לעזוב את הבית בשנה [הקרובה] חסר עמידה ודחוף להתמוטטות לא רק במה שנגמר ביני לביני אלא במה שיכול לפתוח להם עמידה בעולם, והנועד לדברים ההכרחיים והפשוטים ביותר.

[…] שדייך, לאמר רק יפות, הרופס הנמס הרחימאי שבהם. לאפס, בכף היד, לקלטם, רכותם המתוקה, חולשתם, עד הפטמה ועגולה, וקמטיה כאן מתחילה נזקפת. או במלוא החודש, גדושים במלא, גמישות מלאה עד כאב, כענבים בשלים מאד, כובד וחרישיות, גודש וקליפה, מלאות שקוראת ליניקה מכאן ולהתפרקות כל האוצר אל תוכך מכאן. […] היית אוספת את הזרע ומורחת על שדייך. ויש לך […]. ויפה למשוך ולהאריך את הפטמות בפה, או באצבעות, או יחד, ויחד עם ידיך שלך, ושתיהן מביטות בנו. יקר שלי אמא שלי. אהוב שלי. ילדה שלי.

לא רוצה ללכת אל הפסיכולוגית. […]

כולי הולך אליך. לבוא בך כעת. נזכר את מגע הכניסה בך. כשפתילי צל מדליקים הכול בעושר קוסם. וגם כשסגור רזה וחנוק וקשה למצוא בך, וכואב, וגם אצבע מרתיע, ומביט והוורוד הפנימי שלך כואב. רגע מגע הכניסה. ובנשיפה את אומרת אההה. כאלו – כן. כן נכון דק. ולעיתים שרה אלי בוא בוא. ויד אחת שלך על גבה. או יד אוהבת בי פנימה. וכשתשאל ל[…] אומרת: לא, לא, ומכניסה ומדריכה פנימה. הסוגרות של שפתיך עליו התנועה יחד. רגע ההתמלאות לפני ההתפרצות. מבעך כשפורץ רך: אגלי הזרע החרישיים התלויים משפת הרחם הפתוח קצת. שבע, כפה התינוק על שד. נוטף. שפה אחת מופשלת ואחת רפויה. כיד מעל מיטה רדומה. נוכל להיות? נהיה? תהיי אישה שלי? נחיה יחד? חלום? מפחד? הולכת לזה? לשלוח מכתב לעזאזל הכול בואי? אין לי כעת. רק כאב. ומקנא וחרדה ופחד. ועצבות למישהו שצריך אולי להוליך בערפו ולא ביד – ואם כך – שלא לבד ובאצבעות מכווצות.

לקראת תום השהות בקיימברידג', החל יזהר לנסח את עבודת הסיכום שלו בנושא מדיניות החינוך: Policy Making in Education, שעליה היה אמור גם להרצות לפני חבריו. זה, למצער, היה עיסוק חיובי: “הוא קם בבוקר שמח ללכת ל־Center, הוא קונה ספרים הרבה וקורא, מספר על עבודתו, שם לב אל זאבי,” דיווחה נעמי ב־19.1.67 לישראל, והוסיפה: “אני, ילדי שלי, נשאתי הרבה סבל מאז הובאתי אל העולם, ולמודי סבל מסתכלים על העולם אחרת מאשר המפונקים ובעלי הזכויות. סבתא זו המנסה עכשיו להסביר לי כמה אין ביני ובין אבא לגביה שום דבר אמרה לי בנוכחותך את הפתגם המפורסם: “מה שהבאת מבית אביך יש לך”!' מבית אבי הבאתי את הידיעה שאדם אסור לו לסמוך על איש אלא על עצמו ולהיות נכון תמיד ללכת לבדו, לא להיכנע ולא ליפול ולא להישבר, ומבית אבי הבאתי אתי את הרצון להיות תמיד כזו שיכולה לעזור ויכולה לתמוך, ואני מתפללת להיות כזו.” כהרגלה, היא מלגלגת על צורת הכנת ה־paper (21.3.67): “עשרה מתרגמים ושלושה עורכים, ועשרה פרקים במקום שניים שלושה, וכו' וכו' כמימים ימימה.”

אבל לא ההתפטרות מהכנסת, ולא כתיבת עבודת הסיכום היו בראש מעייניו. בין מאות ניירות, פתקים והתחלות של סיפורים, בכתב־יד בלתי אפשרי המעיד כרגיל על מצבו הנפשי העגום, מצאתי את טיוטת המכתב הפגוע הזה, שנכתב לקראת סוף שהותו בקיימברידג', לאחר ארבעה חודשים בלי מכתבים.

חזרתי וקראתי וראיתי כי נורא עצוב.

ואולי לא נכון שהחסרתי ולא אמרתי הכול.

תדעי: אני קיים. ותוכלי להגיד לי תמיד כל דבר. בכל עת, כשתהיי מחפשת, וגם כעת. העולם קטן ותמיד אפשר למצוא זא"ז. בתוך השתיקה ומעבר לה: יש. ואומץ יקרה קטנה לנהר שלפניך. אני כאן עד סוף אוגוסט (22 – 2 ימלאו ארבעה חודשים לשתיקה – חודש לשנה).

דברי אם מלא לך. י.

ויש עוד עשרות פתקים שמצאו את דרכם למחברות היומן, ויש מעין סימניות, פתקים מוארכים משורבטים, כעין שיר: “לא ארדוף אחרייך/ לא אקראך/ לא אזעק שמך/ לא אטיח ראשי./ בודד דומם מייחל/ ולבי אבן.”

“סימניה”

לראשונה בחייו צלל יזהר באינטנסיביות כזאת לבורות האפלים ביותר בנשמתו. ההתחברות שלו אל יזהר האפל, היצרי, החצוי, לא הולידה הרמוניה, אלא הודאה בקיומו של הצד הזה וחיים חצויים. בינתיים הוא דולה עוד ועוד סיכומים פסיכולוגיסטיים מערטלים של אופיו: “מפחד מפני האימפוטנציה היסודית הנפשית. זה הדבר. אימפוטנציה נפשית, [מפחד] להתבטא, ומחכה לקבל במקום לקחת, ילד תפנוקים. תמיד. גם מצ' וגם מח' גם מו'. גם מר […]. כל השאר מליצות. גם מאינה שהייתי שוכב איתה בלי […] וגם עושה לה ילד.” היטב הוא יודע שהוא פאסיבי, שאינו מסוגל, ומעולם לא היה מסוגל, לקבל החלטות: “לא מתאר לעצמי שאלך, שאוכל ללכת. לעולם לא. לא בכוחי. מעולם לא יכולתי לעשות קטנה או גדולה. לרחובות באנו אך מחולשה שלי ו[…] של אמא. נפש בזויה בגוף מאוס. לא מתאר לעצמי “לקום וללכת” [אלא] שהיא “תקום ותקח אותי ונלך לנו”.” ודימוי חדש מתווסף לחבורה: “נשאר תקוע. פקק על גלים. עולה יורד, צף שוקע.”

באפריל 1967 כתב לח. על מצבו, וקשר אותו עם הפסקת הכתיבה:

אנו עומדים כעת ממש על הגבול. את על הגבול שממנו את פונה ממני והולכת אל מקום שאפילו אם הכל לא ידוע בו, המסגרת שלו קיימת ומעין תבנית מוכנה לשנים הקרובות. ואני, אל הגבול שממנו אין. אין לאחור ואין לצדדים, ואין לפני. אל משהו שהוא אי־אפשר. כששואלים אותי מצדדים שונים, מן האוניברסיטה ובעיקר בבית וגם מהארץ, מה התכניות (ואפילו איפה אהיה בפסח) אני מתכווץ כמו חיה לכודה שאין לה גם היכן להיחבא… משהו מהותי נתגלה פגום בי. שאפשר לקרוא לו אפילו “חוסר כבוד עצמי” או העדר אינטגריטי… כזה אחד שהולך רק “על בטוח”, כזה שלא בטוח שאפילו אם יימצא “דבר בטוח” אז ידע לצאת ולקרוא לך.

חרגולה, זה הרבה יותר רציני מכך. עד שלא מצאתי אותך לא ידעתי את הצד הנכון שבי. ידעתי רק את מה שאני נגדו. (ובמשבר קשה). ו"סיפור שלא התחיל" שנגמר כשהכרתי אותך ומאז לא כלום. רק את מה שנגמר בי. ואתך מצאתי את המעורר, את שלא התחיל. את החי ביותר בי, בדמיוני, בשכלי, בכוחי, ביכולתי. תופשת? ומצאתי בך את כל היפה שאדם מחכה לו כל חייו. כל מה שמודע לך ובלי כל התכוונות, מהאופן שאת אשה והחצי האחר שלי, שבלעדיו אפילו חצי אינני. את – זה להמשיך לחיות…

בערב יום העצמאות (14.5.67) כתבה נעמי מכתב לבנה בארץ. המכתב מר, וניכר שהיא התחזקה בדעתה בנוגע לעתיד, קיבלה הכרעות, ובעיקר – באין יד אוחזת בהגה – ממשיכה עוד יותר מתמיד “לפקד” על משפחתה. בין השאר היא חושפת את תכניותיה לחדרים נפרדים בשובם ארצה: “ערב יום העצמאות עשה אותי סנטימנטלית להחריד, מתגעגעת עד דמעות ובודדה מאד. הבית ברחוב מוסקוביץ' שהוא כלא ובית סוהר בשבילי, חוששני שהוא המקום היחידי שאליו אוכל לשוב ארצה, שכן אין לנו כל כסף וכל אפשרות לקנות דירה במקום אחר. בבית הזה, כשאשוב אליו, כדי שאוכל לחיות בו איך שהוא, צריכים יהיו לחול שינויים יסודיים; אני לא חושבת שאבלה אפילו לילה אחד בחדר של אבא. אם תרצה להמשיך לגור איתנו (דבר שאני לא חושבת שיהיה לטובתך) תצטרך לפנות את חדרך ולעבור לחדר הגדול, ואני אגור בחדר של זאבי, או אסדר אותו כחדר מיטות, כך שלאבא יהיה חדר משלו, […] בחדר הקטן לא אגור בשום אופן, אני מרגישה שזה ממש תנאי לשובי הביתה.” היא יוצאת מתוך הנחה שישראל יוכל לקנות לו דירה משלו בכספי סבתו: “אני חושבת שאתה צריך לקבל מידי סבתא את הכסף שהיא רוצה לתת לך ולקנות דירה, ואל תהא רפה ידיים וחלש עד כדי כך שלא תוכל לבצע דבר כזה.” היא שוב מורה לו למכור את המכונית: “צריך למכור את האוטו ולהשקיע את הכסף בבנק. כבר ביקשתי ממך לשלוח לנו את טופס המכירה החתום ע”י אבא כדי שאחתום עליו גם אני […]"

שנים רבות לאחר מכן, כשמלאו לו שמונים, ואהבה חדשה – וצעירה – מילאה את לבו, הצביע יזהר אל ברוש נשקף מחלון ביתו שבכפר מישר, ואמר לאהובתו: “זה אני. ברוש יבש באמצע.” העץ, כך כתב בפתיחה למאמר על מפא"י בדבר מן השבעה ביולי 1977, “מתייבש מן הלב ואל הקליפה. לבסוף נשארת הקליפה ומחזיקה את התוך שנותר, מפוקפק ומתפורר. יום אחד, תנועת־רוח או דחיפה, והכול קורס פתאום בלא־ייאמן ונופל בנופלים, בחריקה נוראה ובהתמוטטות אדירים עד עפר – ונשאר ריק סביב, בלי העץ הגדול.” באמצע החיים התייבש הברוש הזה מבפנים, מן הלב. בגלל הטראומה של ימי צקלג? או משום שלא קם ועזב והתחיל חיים חדשים? מכאן ואילך יתמיד בחיים הכפולים – יתאהב בנשים צעירות ממנו בהרבה, ויתאכזב מרה כשהן תדרושנה ממנו דברים שאינו יכול לתת. בד בבד עם ההתמכרות לאדרנלין, לריגוש העצום שבהתאהבות, הוא יבוסס (בהנאה?) בקינות על אבדן האהבה. ובמקום לכתוב – ספרות – ישרבט בלב הולם ביומנים ועל מאות פתקים, בכתב־יד תזזיתי ובסטקאטו.

ובינתיים מתרחשים דברים בארץ. במוחו ההיסטרי של יזהר, הם באותה דרגת חשיבות כמו המתרחש אצל ח.:

1.6 אין מכתב. לחזור? בשבוע הבא. ואם? ודאות אי האפשר […]. ואת מפחדת. מב בוכיה. עלובה. וכאן. לעזוב אותם. לברוח. אלוהים. והכול ביחד רעוע מעורער שכזה גומרים. 2. נשבר. מב. עלובה נשארה בלי […]. ודי. לחזור. אין טעם.

3. נחנק מגעגועים. ומאזלת יד. לחזור. ואז? אין כלום. נותק. הלכה לגיוס? […]? בהשתחררות? איש שנזדמן? תוכחה? נתחלף? תשמח לקראתי או תסטה? ואז? והבית? אמא. הארץ. מה אח"כ. כעת. רקוב. חסר מקום. לא כלום. נורא.

5. מלחמה

וכך מסתיימת המחברת, במילה אחת, מלחמה.

ביקור מולדת יוני 1967    🔗

באביב השתפר מעט מצב רוחה של נעמי. היא התחילה ללמוד בסדנת הדפס לתחריט וליטוגרפיה, שהתקבצו אליה אמנים מכל העולם. ביוני תכננו נעמי ויזהר לחגוג את בר־המצווה של זאבי, באופן צנוע, עם כמה ידידים בניו־יורק, אבל בארץ פרצה מלחמת ששת הימים. יזהר לא היסס לרגע, השאיר את זאבי ונעמי לחגוג לבדם, שלח מברק למאהבת (כך נעמי) ונסע ארצה. נעמי, פגועה עד עמקי נשמתה, הגיעה עם זאבי ארבעה ימים אחריו.

הוא הגיע ב־12 ביוני, בכל מיני טיסות אפשריות ובלתי אפשריות – כמו רבים אחרים – יום אחרי שהמלחמה הסתיימה, ורץ להתייצב לעזרת המולדת. איש לא נזקק לו. הוא פנה למשה דיין ושאל אם יוכל להתגייס לעזרה. דיין משך בכתפיו. מסתדרים בלעדיו.

בעזרת קשרים ניסה לברר איפה נמצאים בנו וחתנו. במלחמה היה ישראל באום־כתף ובאל־עריש. מאל־עריש חזר הביתה. אליעזר חתנו היה בין הצנחנים שכבשו את העיר המזרחית ועכשיו נמצאו, אולי, ביריחו. הבלבול היה גדול. דרך ידידים ותיקים במפקדה ב"בנייני האומה" בירר ונאמר לו שפלוגת הצנחנים שאליעזר לחם בה התחילה את הלילה עם כארבעים לוחמים, ועד הבוקר נשארו בה רק ארבעה עומדים על רגליהם, גוררים פצועים. שנים רבות לאחר אותו ליל קרבות נורא, טען יזהר, סירב אליעזר לחזור לירושלים, “וכשכולם היו שרים בהתמוגגות ירושלים של זהב, הוא רק היה מסתיר דמעות שלא ידע עד אז מה הן, וממאן לבוא לחגיגות. יש היום בוודאי כל מיני צידוקים וכל מיני הסברים למה היה הקרב ברחוב ההוא כפי שהיה, ובמשך הזמן גם מחק הניצחון הרבה שאלות מציקות, ונתקבל איזה הסבר רשמי איך ולמה היה כל מה שהיה. ובסך הכול, הלוא זה היה ניצחון והר הבית בידינו.”⁵²⁹ אולי, אבל לא זה מה שמספרת הלה במכתבה להוריה מ־7.6.67, כשעדיין לא ידעה שיגיעו ארצה: “איני יודעת לכתוב מכתבים היסטוריים,” כתבה בהשפעת האופוריה הלאומית שאחזה בנו, “אך כל מלה שאכתוב יש בה היסטוריה […] סיני, שארם־א־שיך, ירדן על כל היקר והנפלא בה – בידינו. תארו לעצמכם ירושלים העתיקה שלנו!! ורמאלה וג’נין וקלקיליה ובית לחם וכל גוש עציון ועוד רבות ונצורות נעשה!! יש לנו צבא שהכול מתרוממים לשמעו, יש לנו עם וחיילים שאין כדוגמתם. אישי שלי, אליעזר, היה בין כובשי ירושלים ובין הראשונים שעמדו ע”י הכותל. הוא טלפן בצהריים ואמר כי התפלל ליד הכותל… איזה אושר, איזה מעשה, איזו זכות!! […] לפני רגעים אחדים שב אליעזר וטלפן. הפעם מירושלים. כל היום היה בעיר העתיקה ובכה ע"י הכותל מהתרגשות. הכול נרגשים. אזרחי ירושלים נישקו אותו וחיבקו אותו בהמוניהם. עתה הלך הוא לישון לאחר שלא ישן 4 יממות."

“ואתם אינכם,” סיימה הלה בגערה פטריוטית. “את הימים הגדולים ביותר של מדינתנו פספסתם. די בושה. עד שהחלטתם – והנה הכל היה, ואתם הרחק מאחור, מפסידים כל־כך.”

הפתק האדום

יזהר קיבל אישור מן האלוף עוזי נרקיס לבקר בשטחים. לקח את הפז’ו 404 הישנה שלו ונסע. בצומת כלשהו בדרך אסף שני חיילי מילואים ממורטטים וחמושים, שביקשו להצטרף איפשהו במהומה הכללית לחבריהם. במכתבו לנעמי מן ה־13 ביוני הוא מתאר את המראות:

כל היום הייתי במה שמכונה היום “הגדה המערבית”. עוזי נרקיס נתן בידי פתק אדום ואסעה: העיר העתיקה, הר הזיתים (הפוך מצבות, נורא) מדבר יהודה, ים המלח, קליה (הדרך זרועה מכוניות מלחמה שרופות, נורא, ונורא מראה פליטים נעקרים ותינוקות וסבתות ביום חמסין כזה, צמאים וגוססים למחצה – חזרתי ליריחו, ובדלי מים שמילאתי השקיתי צמאים). ולגשר אלנבי המנותץ, ולכיכר הירדן שחוצים אותה פליטים במים ברגל, בחבילות ובתינוקות […] ושם טבל יוחנן את ישו, ומעליהם טנקים שלנו – שילכו בכיוון אחד בלבד, ולבית הערבה, כלומר למקום שהייתה, וליריחו היפה בפונציאנות אדומות־חומות, נקייה ומוקפה שיכוני פליטים מזוויעים, ובחמסין הכבד – בחזרה לירושלים, דרך זחילת הפליטים, וגת שמנים, וכל החומה ויד אבשלום, ועזוב אל דרך צור־באחר לבית־לחם קבר רחל, הומה לבושי שחורים ומגבעות ואידיש, ואל מרחבי הר חברון, מעובד להפליא, יפה כמדרונות איטליה המטופחים, “כל שעל” מעובד, משוכלל, בידיים, תאוות לב דוד יוסף ושראיתי ואח"כ, מחלים מדלקת ריאות קשה, ואורן גדול נפגע בפגז ונפל על גגם – אלא שהם היו במקלט – הר יפה, וגוש עציון, ובריכות שלמה, וחברון, ומערת המכפלה, ופנימה מעל שבע המדרגות, ושני החיילים שהלכו איתי ונסעו איתי נצטדדו להתפלל – ובחזרה לירושלים, בשעת ערביים של מרום הר חברון, ודרך שיך ג’ראח, להר הצופים, הדסה […], האוניברסיטה, ובית הכרם ובחזרה – ולולי צוהל לקראתי […] ביום חמישי אסע עם משה לשארם אל שיך – רוצה להספיק לראות […]

מראה שיירות הפליטים עורר בו כנראה מחדש את “באנו־גירשנו־פוצצנו”, שכן שנים לאחר מכן, ב־1996, הוסיף לקובץ צדדיים סיפור, שהוא מעין תיקון ל"השבוי" ו"חרבת חזעה". הנה “בדרך ליריחו”, עמ' 14–15:

מי לא יודע מה זה שיירות של פליטים. באיזו פינה בעולם לא ראו אותם, נסחבים ומטלטלים חפצים, נשים וילדים בבהלה שעוד לא הסכינו לה, וכל מיני בלתי כשרים להליכה שהוצאו בחופזה והוטלו למריצה, על גב החמור או דידו עקומים על קביים, כאילו זה הדבר המוכרח ואין מה לעשות, התהפך עליך הגלגל ונעשית בבת אחת פליט. משפחות נגררות כאילו עדיין שומרות על העיקר, אובדי עצה וחסרי ישע ורק כשיירות נמלים שחורות שפה ושם מבצבצות מהן צעיפי נשים לבנים, והכול אך זה ניקרע ועוד לא נתפש כלום איך זו כבר עובדה ואיך זה כעת ואיך זה אפשר.

הצנחנים לא היו שם, מסתבר, “הכול היה מלובן חום וריק משום איכפת,” והם החלו לעשות את דרכם בחזרה לירושלים. רק שורות שורות של פליטים היו שם, מזה ומזה, בצדי הדרך ליריחו. ואז נתקלו נוסעי הפז’ו במשפחת פליטים “רבוצה כשפוכה בצד הכביש כאילו עד כאן נסחבה וכאן התמוטטה.” חוץ מאבי המשפחה שחירחר משהו מגרונו הצחיח היו שם אשה כבדה, כנראה הרה, בחיקה תינוק מייבב־מתעלף, וגם אשה זקנה מאוד ושבורה, חסרת שיניים, וילד אחד כבן ארבע חמש. הנוסעים נתנו להם את ג’ריקן המים שלהם, וחזרו ליריחו להביא להם ג’ריקן נוסף: “הכביש להט והעולם להט ומדבר יהודה להט וערמת האנשים האלה הייתה גמורה” (עמ' 158). לאחר התלבטות החליטו הנהג ושני המילואימניקים לקחת את המשפחה הנדהמת בחזרה למקומה. החיילים התיישבו שניהם במושב הקדמי, והמשפחה הצטופפה בערימה שחורה מאחור (עמ' 160):

קצת במעלה הדרך לפני ירושלים התרומם האיש מאחור ואמר שזה כאן. לא מאמין ולא יכול להאמין. פתחנו את הדלת האחורית והם הזדחלו החוצה, הזקנה אולי כבר לא חיה. האיש התחיל להודות רצה לנשק כף ידינו. לא ידע אם החיל עם הרובה הוא הבכיר או נהג האוטו, והאישה התחילה להודות, בוכה ללא מעצור, עם התינוק שלה עם הילד שעמד נדהם, לא שייך לכלום, והאיש הצביע על איזו גבעה שעליה כנראה היה ביתו. […] לבסוף זזנו. הם התכנפו זה בזה בערימה שחורה, ואנחנו בפנים לא דיברנו.

בעצם היינו שלושה אלמונים. והשניים לא ידעו כעת לאן הם רוצים, לבסוף ביקשו לרדת אל בניין המפקדה בכניסה לעיר. היינו צריכים להגיד משהו זה לזה, אבל רק חייכנו כשלושה קושרי קשר, ולא ידענו מה עוד. ושוב חייכנו. שמענו אז מישהו מלמטה שסיפר שהצנחנים כעת בגולן ושהנה עולים סוף סוף על הגולן, ואיזה ימים גדולים ומי היה מאמין.

בימי “השבוי” יכול היה יזהר לראות את העוול ונבצר ממנו לעשות משהו נגדו. עכשיו עשה מעשה, קל ודל, יחסית לרעידת האדמה שפקדה את ההולכים בשיירות, אבל מעשה. באופן סמלי, במקום להוריד את “השבוי” מהמכונית, הוא אסף אותו אליה. במקום לגרשו, הוא החזיר אותו לביתו.

בחזרה לארה"ב – ניו־יורק ומשוררי הסיפוח    🔗

ביולי, אחרי שבועות מעטים בארץ, שב יזהר לקיימברידג'.⁵³⁰ את ח. הוא לא פגש בארץ. הוא חזר לארה"ב לבדו וחיפש דירה. למה לא נשאר בארץ? לא ברור.

עוד כשהגיע בפעם הראשונה לקיימברידג', באוקטובר 66, דרשו החיים כמה החלטות פרוזאיות: לקנות מכונית, לקנות מקלט טלוויזיה, דברים לא מסובכים ולא יקרים יחסית בארה"ב. הצרה היא שאפילו קניית מכונית ישנה הייתה כרוכה בהתלבטויות אין קץ, ואלה זכו מנעמי לקיתונות של בוז. כשסוף סוף נקנתה המכונית הראשונה (בין השלוש שירכשו בארה"ב), היא כבר הייתה “מיתולוגית”. אנחנו מבינים שהקשר של יזהר אל עולם המעשה היה משובש בנקודה כלשהי. לא רק בסוגיית השברים הפשוטים הוא החזיק בתיאוריות בלעדיות לו, אלא גם בכמה נושאים נוספים. מקורה של אחת מהן היה כנראה הפורד של משה דיין. עם הקמת רפ"י נאלץ דיין להתפטר מהממשלה, להחזיר את מכונית השרד ולרכוש לעצמו מכונית פרטית. הוא רכש פורד ישנה, ופעם לקח בה אתו את יזהר. בדרך הסביר דיין כי “לפורד הזו היו פעם מאה סוסים, עכשיו נשארו ארבעים ושמונה, אבל גם זה מספיק.” ועל כך הוסיף: “כל מה שיכול להתקלקל כבר התקלקל במכונית הזו, ולכן יותר לא יתקלקל בה דבר!” אמירות אלה הרשימו את יזהר עמוקות, והוא הבין אותן כפשוטן. חשבונותיהם הכספיים של נעמי ויזהר בשנותיהם בארה"ב אינם נהירים – הם מעולם לא שיתפו בכך איש זולתם (ולא בטוח שגם להם עצמם היה מצבם מחוור). ממכתביהם עולה שהם ראו את עצמם שם כעניים מרודים. אבל יזהר רכש לעצמו ידידים. חלקם ישראלים שישבו מי מעט ומי הרבה ימים בבוסטון רבתי וחלקם בני המקום – כולל נזירה שחזרה בשאלה והפכה לידידת נפש. בחצרם של אחד הזוגות האלה החלידה שנים רבות שברולט ישנה, שיצאה מזמן מכלל שימוש. מכונית גדולה וחזקה הייתה בשעתה, ועכשיו ניתן היה לראות מבעד לקרקעיתה את הכביש, כה גדולים היו החורים שחוררה בה החלודה. הידידים הציעו ליזהר את המכונית בדולר – ומה כבר יש להפסיד? הרי כל מה שיכול כבר התקלקל בה… יזהר ארגן מצבר – והמכונית התניעה!

למכונית ששכרו פעם בצרפת קרא יזהר, איך לא, “ז’ן־פול”. בן המשפחה החדש והשחור הזה זכה מיד לשם “ג’ים הזקן”, מחוות כבוד למארק טווין ולגיבורו העניו. כל ימי הסתיו והחורף, בגשם, בשלב ובקרח הבוסטוני, שירת ג’ים הזקן את הסמילנסקים באמונה. עכשיו הגיע הקיץ ויצאה השמש, יזהר שוב בקימברידג', לבדו, והוא החליט לכבד את רכבו הנאמן ולמסרו לרחיצה. במוסך שאלו את יזהר אם לשטוף גם את המנוע והוא הסכים – הפינוק הזה הגיע לג’ים.

אלא שאחרי הרחצה סירב ג’ים להתניע. "אני מבין מדוע, " הסביר יזהר, “הדבר היחיד שעוד החזיק אותו היה הלכלוך. רחצו אותו והוא מת.” ברוח מארק טוויין הספיד עכשיו יזהר את ג’ים הטוב במכתב לבני משפחתו הנמצאים בארץ (2.8.67):

ג’ים הזקן נשבר לבו, ונורא היה לראותו. סיפור ארוך ועצוב איך זה מת בעשן. היום הובלתי אותו לג’אנק, וקיבלתי תעודת קבורה. התניעו אותו, בשארית נשמתו, כדי להסיע עצמו לקבורתו. רועד ורותח, מעשן ביותר ממפלצתיות, משתולל לעתים בפעימות מטורפות, ופתאום משתדל להיות טוב ולרוץ יפה, ומבהיל כל רואיו ברחוב. לוחיות המספר פורקו – ומחר יהיה אוטו חדש תחתיו – איזה אוטו – זה סיפור לנעמי, איך יהיה כעת לא פחות מאשר קאדילק, נוראי ורב הוד, כולו כפתורים אוטומטיים וכל השכלולים […] אלא שעדיין מלא כולי רשמי הובלת ג’ים הקשיש לגרוטאות. מי שלא ראה מסע זה, כשהלה משתעל ומעשן ורותח, ושואג בשיברון לבו: לא רוצה, לא רוצה למות. הנה ארוץ לך להפליא ולא למאוס בי – ועטוף עשן וקפיצות הגיע לערימה… ברחתי משם, ותעודת הפטירה בידי, וטבלות מספרו, ושלום לחלודתו.

בסיבוב שני זה של נסיעתו לקיימברידג' מצא יזהר רכב אחר, הפעם ב־275 דולר, קאדילק לבן “קוּפּה דה־ויל”, ענק ומפואר ודוקר עיניים שהתברך בכול, כולל בהגה כוח מקולקל. “מכונית ענקית מחורבנת כשם שמיוחסת (קדילק 57, תיפח רוחו השמנה),” כתב. ענק זה היטיב אמנם לנסוע בקו ישר, אבל כל פנייה הייתה כרוכה במאמצים אדירים, ולא פעם כמעט וכשל. שומר הפתאים שמר עליהם. זו המכונית שבה נסעו לטייל בגבעות פנסיבלניה המוריקות עם חיים גורי, שלא התאפק ופסק: “סופר עברי אוחז בהגה!” (ואכן אחז – בשארית כוחותיו!). במכונית זו גם יעברו מבוסטון לניו־יורק. לקראת חנוכה תשכ"ח נמסרה המכונית סוף סוף לתיקון, וכשיצאה מהמוסך, כמו חדשה, מילאו את תא המטען במתנות לקראת יום ההולדת של נעמי בנר השני של חנוכה. לכבוד האירועים המשמחים הללו גם נכנסו להיטיב את לבם במסעדה. כשיצאו התברר כי המכונית המתוקנת, עם כל המתנות, נעלמה כלא הייתה. זועמים ונעלבים פנו לתחנת המשטרה הקרובה להגיש תלונה. כששמע היומנאי שהם מישראל הפנה אותם מיד למפקד התחנה, וכשנסגרו אחריהם דלתות לשכתו התוודה הלה “אני יוסף אחיכם!”, עבר לדום, הצדיע, ושר התקווה. ואז אמר שישכחו מהמכונית, אין שום סיכוי למצאה, ואיחל להם Happy Hanuka מעומק הלב.

הדברים נשמעים מחויכים, אבל כשחזר לבוסטון בקיץ 67' היה יזהר אובד דרך. הוצע לו ללמד קורס קיץ בסמינר היהודי למורים בפרבר הבוסטוני ברוקליין, והוא נענה. החיים בארה"ב היו יקרים. התברר שמדובר בהוראת עברית בסיסית למדי, כלומר בחזרה למלמדוּת. אף על פי שההשתלמות בהרווארד כבר הסתיימה, נמצא לו בינתיים חדר במעונות שם. הוא חיפש בית־ספר לזאבי בניו־יורק, ויצחק זילברשלג קישר אותו עם בי"ס רמז, ודאג להנחה בשכר הלימוד (מכתב מ־15.7). נעמי לא נחפזה לחזור, מכתביה אל יזהר היו צוננים וקצרים. הוא מבקש ממנה לבוא, להרפות מהנימה המרירה ולצאת לדרך חדשה, אבל היא לא ממהרת לסלוח על נטישת הבר־מצווה והטיסה החפוזה ארצה.

את מכתבי הקיץ מבוסטון פתח ב"צ’ומלה" וסיים ב"האיש שלך", אבל עד מהרה ריפו תשובותיה את ידיו. ב־11 ביולי כתבה לו מכתב קשה, בלי כותרת: “[…] איפה מצאת דירה ואל מה “מפרכס לך הלב במקום שאינו שלך”, כשעוד אתמול אמרת לי שאין לך לאן לחזור וששום דבר לא נשתנה ושאתה מרגיש זאת בבטן? מה אתה רוצה שאעשה אני בפרכוסי לבך וכאבי הבטן שלך? אינני מבקשת שתדבר אלי, אני תובעת שתפעל. […] אני מסרבת לחיות כאשר חיינו עד הנה. בסיפורך הרומנטי “הנמלט” יש כמה קטעים שהייתי מצטטת לך, מכל מקום אם נלכדתי פעם והוחזרתי שוב לא אלכד. אני מסרבת להיכנע לאווירת השקרים וחצאי האמת, המלנכוליה העקרה ו”הדברים החזקים ממך" שבהם הלעטת אותי ואת ילדי כל השנים האלה." ב־23 ביולי כתבה אף ביתר חריפות: איך הוא מבקש שיתחילו לדבר, לאחר כל שנות השתיקה שלו? ואם הוא רוצה לעשות שינוי – הרי עליו מוטל לשנות, לדבר, לתקן. היא תבוא לארה"ב לא כדי להיות אתו, אלא “כי טוב לה שם ויש לה מה לעשות שם”, ובגלל זאבי, “שגם אם ספג את אדי הרעל עד תהומותיו, אולי אין לה הזכות לשפוט ולדון אותו בנטילת אב, אני אינני הרבש”ע." היא מסיימת בתיאור כיעורו של מוסקוביץ' 14 המוזנח: “קשה לחיות בבית הזה אפילו יום. החצר מלוכלכה וגוססת, הקירות מכוערים והרהיטים צולעים וקרועים, מעידים על יושביהם. על הגג צועקת הפואנציאנה באדום ובזועה. חיֵה בטוב.” נראה שהפריזה, כי ב־26.7.67 השיב לה יזהר, ולראשונה פתח ב"צ’ומה" קריר וחתם ב־י.

צ’ומה, לבסוף היה מכתבך הדחוף מיום ראשון. לא אתחיל כלל להשיב על נפנופי האש והזעם שבו. שהרי כבר מוכח אחת אפיים וללא השב, כי אני בעצם כזה וכזה וכו' וכו', לרבות “שורף קרבנותי בנרות” וכו' לרבות אתה תדבר ואתה תתקן וכו' וכו', לרבות מאז 39 ועד 67, ועד בכלל, וכו', וכי בעצם אפשר לך ואולי אפילו טוב יותר בלעדי, אלמלא זאבי המסכן המותקף בידי אביו, הכזה וכזה, באדי רעל, ועד תהומותיו, ולא פחות, באותה השתלחות משתלהבת של מיתוס ופתוס ובתוספת המאניפסט התמידי של: הכול מכוער. יהי כן. אולי מתרווח לך יותר כך. גם ייתכן מאוד שבאמת אני אדם נפסד, או מופסד, או שניהם – דיבורים כאלה יישארו לא מוּשבים. ורק מקווה שיש גם משהו אחר מלבדם. לא אמשיך. המלנכוליה העקרה שלי אינה מעניינו של איש. ולא רוצה לומר עוד בזה.

וכאילו לא די באלה, נעמי מדווחת לו על מצב אמו החולה (במכתב מ־6 ביולי): “יום אתמול עבר בהיסטריה של אמך. הזעיקה את המשפחה וצעקה הצילו. לבי קר ונחוש אל כל זה, דרך הייסורים שסללת למשפחתך ידועה לי יותר מדי.” ומרים משגרת מכתב ארוך ומעורר חמלה ודחייה גם יחד (ב־9 ביולי): “יזהר בן יקר!” היא כותבת בפאתוס: “יזהר! אני חולה, אינני יכולה להיות לבד לא רק בלילה, אלא גם ביום. כי יש ימים שאיני יכולה לקום מהמיטה. אני רוצה שתשוב הביתה. אני זקוקה לך מאוד. אם חס וחלילה לא תרצה לשוב הביתה אהיה זקוקה לאדם שיהיה אתי יום ולילה. לא קל למצוא אישה כזאת,” היא אומרת, ומאיימת בנישולו מירושתה, “אני מוכנה למסור לה תכף כל הרכוש שיש לי, אמסור לקרן הקיימת את הבית ואת הכסף המזומן בסכום לא מבוטל, כדי שקרן הקיימת תהיה מחויבת לטפל בי ולחפש בשבילי את האישה שתרצה לשרתני… אין לי רצון למות במושב זקנים, אולי לך לא אכפת שאמא שלך תעבור למושב זקנים, ותגמור את חייה בודדת מסכנה ועלובת נפש, אך אני מוכנה לתת הכול בכדי למות בבית […]” והיא מוסיפה מניפולציה על מניפולציה: בארץ יזהר הוא איש בעל עמדה מכובדת, אישיות מוכרת “ומי אתה באמריקה? אפילו לא אפס. היותך באמריקה זה לא לכבוד לי ולאבא המנוח ולכל משפחת סמילנסקי החלוצית.” וכן הלאה, דברים קשים, שמצבו הנפשי אינו מאפשר לו להתמודד אתם.

אבל לנעמי היו תכניות משלה. כשחזרה ארצה בתום מלחמת ששת הימים, שררה בארץ התרוממות רוח מאין כמותה, “נדמה היה שהמשיח כבר הגיע, שכל העולם מריע לנו, שגבולותינו אשר פרצו ימה וקדמה יוכלו להכיל כל רעיון וכל יוזמה, רק צריך לרצות וכבר תתגשם המשאלה,” כתבה בסיפור בשם “תמרינד” מ־2006. ואז עלה במוחה הרעיון להקים בארץ, בירושלים, סדנה כמו זו הניו־יורקית, סדנה בינלאומית פתוחה לכל אמן מכל שפה ולשון. ירושלים, בדמיונה, תיהפך למרכז עולמי לאמנות ההדפס, לא עוד פרובינציה מבודדת ממרכז האמנות. הרעיון כבש אותה לחלוטין, היא התייעצה עם מנהלי הסדנה בניו־יורק והופנתה לאלישבע כהן, האחראית למדור הגרפיקה במוזיאון ישראל. בקלות רבה הדביקה את אלישבע בהתלהבותה, וזו המליצה שתצטרף לסדנה הניסיונית “תמרינד” בלוס־אנג’לס, שהמוניטין שלה רב והיא נתמכת בידי קרן פורד.

נישאת על כנפי תכניותיה חזרה אפוא ב־9 באוגוסט 1967 עם זאבי לארה"ב, לדירה זמנית שיזהר מצא בניוטון (פרבר של בוסטון), ובספטמבר כבר יצאו שלושתם לניו־יורק.

מיד כשהגיעה פנתה לנספח התרבות הישראלי וסיפרה לו על הרעיון. הוא מצדו הפנה אותה אל הגב' ויין, מנהלת אותה סדנה עתירת מוניטין בקליפורניה, וזו סקרה אותה מכף רגל ועד ראש והחלה לחקור איך עולה בדעתה להקים סדנת הדפס בינלאומית בעיר נידחת בארץ קטנה. נעמי פצחה בנאום ציוני שעשה כנראה את שלו, שכן הגברת הזמינה אותה להצטרף לחצי שנה לסדנת ההדפס בתמרינד. היא גם הבטיחה מילגה צנועה מקרן פורד, ובאמת הוענקו לה לנעמי 250 דולר לחודש, למשך חצי שנה. כיוון שהסכום לא נראה לה מספיק כדי שכירת דירה וכלכלה, פנתה נעמי לדוד אהרן, “הגאון והמליונר” של המשפחה, אחיה החורג של אמהּ, שעשה הון בסאו פאולו ונדד משם ללוס־אנג’לס, שם רכש בית דירות ענקי. היא ביקשה להתגורר באחת מדירותיו, אבל הוא השיב לה שאף דירה שלו אינה פנויה והוא אינו יכול להוציא דיירים מדירותיהם. עוד הוסיף שטייל ברחוב תמרינד הנ"ל ומצא שבמחיר 100 דולר ניתן לשכור שם דירה קטנה, ומאה וחמישים הנותרים מספיקים בהחלט למחיה. בפרץ חימה אופייני השיבה לו נעמי “לא מעוקצך ולא מדובשך, ואת פניך לא אראה עד יומי האחרון.” אימפולסיביות לוחמנית שלא במקומה, שכן הדוד הטוב והמיטיב באמת שלח תמיד חבילות (ואפילו את המקרר החשמלי הראשון קיבלו ממנו), וספרים, ומתנות יפות לילדים. עכשיו אמנם לא כתב יותר, גם לא שלח עוד חבילות, וכעבור זמן נודע להם שהוא מת באחת מן הדירות בבית הדירות הענקי שלו, לבדו, ונמצא רק כשצחנתו עלתה.

וכך קרה אפוא שנעמי צררה את מטלטליה ויצאה לסדנת ההדפס בחוף המערבי. בין אם כדי לסכל כל מחשבת דרור מצדו של יזהר, ובין אם כדי לעשות משהו להגשמת עצמה, השאירה את זאבי בן ה־13 בידיו ונסעה באפריל 1968 להשתלמות בת חמישה חודשים בסדנת הדפס האבן Tamarind Lithography Shop. היא התקבלה שם בחביבות רבה, נמצאה לה דירה קטנה בבית בסגנון ספרדי, וחבריה לסדנה באו כל יום לאוספה לעבודה. בתמרינד הראו לה הדַפסים את אומנותם והסבירו לה את נפלאות האבן מבווריה, שרק היא נושאת את התכונה המיוחדת: להיות ספוגת מים ושמן במידה שווה, כך שאפשר לצייר על גבה בחומר שמנוני כלשהו, להרטיב את פניה, לגלגל על הרטוב והמצויר כאחד גליל עור, מעין מערוך ספוג צבע, ואז ללחוץ את האבן על המכבש, הנוסע בזהירות ועובר על פניה ועל הנייר המונח עליו, כך שהציור יוטבע על הנייר. מייסדת הסדנה הסבירה לה את הרעיון העומד מאחוריה, והוא חידוש אמנות שנשכחה באמריקה, לאחר שהייתה כה נפוצה באירופה של המאה ה־19 (עם הליטוגרפיות הידועות של טולוז לוטרק, דומייה, גויה ומרבית האימפרסיוניסטים). תוך זמן קצר נעשתה שותפה לחלומה של נעמי לפתוח סדנה כזאת בירושלים, ולסיום אף ציידה אותה בתעודות ובמכתבי הוקרה והמלצה. הסיום בא מהר משתוכנן. נעמי עייפה עד מהרה מלצפות כמשקיפה מן הצד בעבודות הסדנה, וביקשה להשתחרר בתום שלושה חודשים.

לאחר ששני הגברים שרדו בניו־יורק בלעדיה,⁵³¹ יצא יזהר עם בנו למסע מים אל ים. הם חצו את היבשת במכונית רעועה ועמוסה לעייפה (הפעם רמבלר נושנה שיזהר קנה ב־50 דולר וחסרה מהלך ראשון), ביקרו באתרי תיירות מפורסמים כמו פארק ילוסטון ולאס וגאס, נהנו מרשת Howard Johnson שנראתה להם רשת מלונות פאר (האסלה עטויה בקרום בתולין מנייר!), אספו את נעמי, ושבו לחוף המזרחי. לבו של יזהר לא היה שם אף לרגע, ולא ברור איך הוא ניווט בדרכים, נהג, השגיח על זאבי, תיפקד. מכתביו מן הנסיעה לחוף המערבי קצרים, ולבד מתיאורי נופים אקראיים הם ענייניים. מכתבי זאבי רצופים פרטים טכניים, כמו דיווחי תנועה או סוגיות צילום במצלמה החדשה שקיבל. את הנסיעה בחזרה לניו־יורק מיתנה נוכחותו של זאבי, אך היחסים בין יזהר לנעמי נותרו קרים.

בארץ, בתגובה לקולות בודדים שקראו לנסיגה כמעט כללית של צה"ל מהשטחים הכבושים, קבע נתן אלתרמן ב־16 ביוני 1967 שלראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו, והמדינה והארץ הן מעתה מהות אחת.⁵³² איש רפ"י צבי שילוח יזם פגישה עם אלתרמן ועם משה שמיר והציע את הקמתה של תנועה שתפעל למען שמירתה של ארץ ישראל שלמה.⁵³³ ותיקי תנועת העבודה חברו אל ותיקי התנועה הרביזיוניסטית, ואליהם הצטרפו סופרים, משוררים ואנשי רוח מכל הקשת הפוליטית, שמאל וימין. יחד הם הקימו את “התנועה למען ארץ ישראל השלמה”, שב־22 בספטמבר 1967 ניסחה את מסמך הייסוד של התנועה, ובו בין השאר ההכרזה: “שום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלימות זו”. חתמו עליה למעלה מחמישים איש. ב־10 בנובמבר נערך כינוס היסוד ב"בית הסופר" שקיבע את מטרות התנועה כך שהישארות במה שנקרא אז השטחים המשוחררים היא הגשמת האידיאל הציוני. בו בערב, בבית “הבימה” המלא מפה לפה, הוצגו על שני מסכים תמונות מנופי ארץ ישראל לצד פסוקים מהתנ"ך. בסיום סדרת כתבות של עמוס אילון, שמתח אז ביקורת על הדברים בהארץ, הוא ציין (10.11.1967):⁵³⁴ “כמי שהעדיף תמיד משוררים על פוליטיקאים אומר, שאני מתפלל כי הפוליטיקאים יהיו הפעם חכמים מן המשוררים.”

יזהר יצא במאמר תגובה מניו־יורק, לא רק נגד חבריו לתנועה ולסיעה, אלא נגד מיטב הסופרים. זה היה אחד מן הטקסטים הראשונים בהתנגדות לכיבוש, מאמר שברבות הימים, למרבה הצער, התברר כנבואי. יזהר קרא לו “שלום או סיפוח”, אך מישהו מעורכי הארץ העניק לו שם מתריס יותר – “על משוררי הסיפוח”. המאמר פורסם ב־8 בדצמבר ועורר סערה, משום שמרבית העם הייתה שרויה באופוריה, שכורת נצחון.⁵³⁵ הוא פתח בכך שקבע כי אמנם הכול מדברים על “שטחים”, אבל “הכול יודעים כי באמת אין שטחים אלא יש אנשים.” ו"הם כאן. כמיליון ערבים. תושבים ופליטים. ולהם דעות משלהם על עתידם ועל השטחים שהם יושבים בהם." ועכשיו נפתח דיון גורלי, גם להם, שהפסידו, וגם לנו שניצחנו. “ניצחון למנצחים, כידוע, אינו פחות מבחן מכישלון למפסידים.” אלה המטיפים ל"שלמות הארץ" ו"נחלת אבות" אינם מגלים עדיין מה לעשות באנשים היושבים שם, ולמעשה רבים “שואפים, בעצם, שיקרה משהו, אי־כך, וייעלמו מחר בחשאי, כל האנשים האלה מאליהם, וניפטר ככה מהיזקק לכל פתרון שהוא, ורק מעלים על תשוקה זו כל מיני העמדות־פנים צדקניות מאד, או קנאיות למשהו.”

אבל מה בעצם מקנה הניצחון בנשק? “אין הרבה סבלנות בימים גדולים לשאלה כזו. ואף על פי כן: האם קונים אדמה על ידי כיבוש בכוח? לא שלא קרה כבר ככה ושלא עשו ככה מאז ומעולם – אלא אם נכון שאנחנו נתפוס שטחים ונישאר תמימי מבט וזקופי קומה אנושית?” אפשר כמובן לקרוא לזה שחרור ולא כיבוש, אפשר להביא דוגמאות מן ההיסטוריה על רעות שנעשו לנו, אבל דווקא משום כך אנחנו מחויבים להשיב שכוח לא קונה זכות. כל יהודי יודע מה פירוש היות פליט, והיות מנושל, אבל האם לא טענה הציונות במשך שנים שיש דרך אחרת? “האם לא זה מה שהיה יפה בציונות: שיש דרך אחרת? כל חיינו כאן היו עדות שיש.” השתלטות בכוח רק תביא להשחתה מוסרית של עם ישראל.

“איך מתארים לעצמם חברי הטובים והנרגשים, המספחים בלהיטות ותובעים את שלמות הארץ […] מה משיבים לאנשים בשטחים שהם חומדים? כמה הם משאירים להם זכות לבחור לעצמם, להביע רצון ולהתווכח על המוצע להם? כל זמן שלא עונים על שאלות כאלה – הרי הם סובבים להם בעולם מדומה, אף כי נראה כמעט ריאלי, ומשחקים שחמט מרהיב בלי הצד שכנגד.” דרך אחת היא לקנות חזקה בנשק. “ואילו דרך אחרת כמעט נשכחת, הייתה יודעת מאוד כי נשק אינו קונה ארץ, וכי קנייה בנשק היא משפח ולא משפט. גם כשקוראים לכך שחרור, גם כשמזכירים מובאות מכתבי־הקודש ותוקעים בשופר.”

לא נוכל להיבנות על קנייה כזאת, טען יזהר: “ההצדקות שלנו: מה פתאום, וכי בארצותיהם, ותמיד, לא עשו כך; וכי לא תמיד ובכל מקום מדדו לנו בהגליה, בשילוח, בהחרמה, בהטרדה ובמרורים? או טענה כגון: ומה היה אילו קרה להפך והם ניצחו? או ממין: ומי אשם, מי בעצם התגרה והתחיל, מי רצה שלום ומי קם והדליק מלחמה – ההצדקות האלה שלנו היו תופשות עד שלא קרה מה שקרה, מכאן ולהבא הרי זה המבחן שלנו, ושל היסודי ביותר: של האנושי שבנו. וזכות הניצחון – חובת אחריות.”

“הגיונו של כל כיבוש – אכזרי ומתאכזר. […] אין ומעולם לא היו כובשים מתוקים. […] האם מוכנים לקבל עלינו ועל ילדינו עקרונות של עם כובש? אני, לעצמי, אינני רוצה להיות כובש בה במידה שאינני רוצה להיות נכבש.”

יתרה מזו, קבע יזהר, גם אם לא תתעצם התנגדותם, “גם אם לא תפשוט אותה מגיפה שאין לה כמעט רפואה ושבמהלכה התנגדות לאומית עושה לאום וקפיץ־מרי נוצר אז כמעט מאין […]” גם אז, “לא היא החורצת. אלא משהו גבוה מזה. מי אינו מנפנף היום בפסוקים, מתעטף מסתורין, תולש נביאים, קוטף כתובים וגורר לשונות בציצית ראשן כדי להצדיק ולהוכיח חזקה. והרי אין לך דבר שאין כנגדו פסוק כרצונך. הנביאים והכתובים אמרו גם דברים אחרים הנוגעים ללקיחה ולסיפוח (ועיין דיווח כגון זה בשמואל ב' ח' 2). נשאיר את הפסוקים במקומם. מעבר כל זה פשוט יש דברים שאסור לנו שאנחנו נעשה. דווקא אנחנו. יהודים. ואין לנו רשות.”

לשטחים נחוץ פתרון, והוא לא יכול להיות חד־צדדי. “והרי אין שטחים ריקים. אפשר לרצות לגרום שיהיו ריקים מאדם ומבעיות. בריק כזה אפשר אמנם לקחת קרקע, אבל גם לשמוט קרקע, זו של ערכנו העצמי […] התושבים הערבים שאיתנו אינם ה”אמורי" שיהושע היה צריך להורישו, כפי שאינם “ילידים”, ולא חומר סביל לתכנון החריף שלנו, שמלהיט לאחדים מאתנו דמיון חמדני." הפתרון אינו קל, אבל הוא באחריותנו, שכן אנו אחראים גם לנו וגם להם. “שני עמים אלה יצטרכו לחיות יחד. […] אין מנוס ויצטרכו להודות זה בהווייתו של זה […] לפנות זה אל זה במקום לקום זה על זה. לוותר בכל מה שאפשר ולקבל כל מה שאינו לפשרה. מודים בזכותו של כל אחד להיות שונה, בלי לעשות מזה סיבה להשחיתו.”

כשאני קוראת שוב את דברי יזהר, עולים במוחי דברי הדוד משה, הציוני השורשי, שראה בכיבוש הכותל המערבי את המטרה האחרונה בחשיבותה מבין מטרות הציונות. “לא נכון כי הכותל הוא – אלף. הכותל בשבילנו – תו. אנחנו לא באנו אל הארץ להציל את הכותל דווקא. אנחנו באנו להציל את הארץ. וכשעבודתנו הגדולה תיעשה – הכותל יבוא אלינו מעצמו.”⁵³⁶

נעמי תמכה תחילה בדעתו של יזהר. במכתב מ־14 בדצמבר 1967 כתבה לבנה ישראל: “ועדת החוץ והביטחון סתמה בפני בעל חרבת חזעה את האפשרות להתבטא, ועכשיו שפג כוחה חזר אותו אדם לומר דברים שאמר מאז ומתמיד.” יום לאחר מכן, ב־15 בדצמבר, פרסם פרופ' עקיבא ארנסט סימון (מוותיקי “ברית שלום”) מכתב למערכת הארץ ובו הקריאה: “יישר כוח, יזהר! לאחר הפסקה ארוכה שוב הושמע קולו של בעל “השבוי” ו”חרבת חזעה". יישר כוחך, המשורר, שחזרת אל עצמך."

הפולמוס נפתח. ימים אחדים אחרי שהתפרסם מאמרו של יזהר בהארץ, יצא אלתרמן במאמר נחרץ ובוטה נגדו, (במעריב, לאחר שניתק את קשריו עם דבר בעקבות פרשת לבון).⁵³⁷ שני הבן־גוריוניסטים המושבעים, אנשי רפ"י, שני אנשי הרוח שב־1948 תבעו מצה"ל התנהגות מוסרית, ניצבו עכשיו משני צדי המתרס.

במאמר “משפט המשחק” לעג אלתרמן ליזהר על מה שנראה לו כהעמדת פנים מוסרנית, המבוססת על הבחנה מלאכותית בין שטחי ישראל שנכבשו ב־1948 לעומת אלה שנכבשו ב־1967. הוא אף עקץ את יזהר על כך שהוא מגלה עתה רגישות למצב ערביי ארץ ישראל, בעוד שנמנע מלעשות זאת שעה שכיהן כחבר כנסת. לדברי יזהר על אנשים “החומדים שטחים”, תהה אלתרמן אם מדובר גם בשטחים כמו אום ג’וני או מלָבס או רחובות, שם יזהר שוכן לבטח. לטענת אלתרמן, לא הייתה כל כוונה לנשל ערבים מעל אדמתם, וגם אם יש חשש שייגרמו עוולות כאלה, אין בזה כדי לערער את עקרון שלמותה הטבעית של הארץ. אלתרמן טען בלהט כי החזקה של ישראל על השטחים אינה נובעת רק מצורך בטחוני אלא היא חזקה דתית, היסטורית ולאומית. לכן גם לא צידד (כאבא אבן, למשל) בנוסחת “שטחים תמורת שלום”. הוא לא ראה בערבים אומה, וטען כי הלאום הפלסטיני הוא לאום “מומצא”, שאין צורך להתחשב בו כשמדובר בעתיד השטחים. “יש לנו אפילו הרשות להאמין כי מציאותו של מיעוט ערבי שווה זכויות במדינה יהודית שלמה וריבונית יהא לעם היהודי לא בבחינת מדרון של הסתאבות, אלא בגדר מבחן מוסרי, אשר האומה עתידה לעמוד בו בכבוד, ואולי להיות בכך מופת לרבים.” בהמשך היה אלתרמן לסנגור המושבע של ההתיישבות בשטחים, ויזהר צחצח חרבות איתו ועם המתנחלים בנושא זה.

השניים היו עתידים להיפגש שנתיים אחרי המלחמה, בסיור מיוחד שערך לכבודם שר הביטחון משה דיין ברחבי הגדה. “שיעור מרחיב דעת באחת הבעיות המרכזיות והגורליות ביותר שלפנינו,” כינה אז יזהר את הסיור באוזני המלווה, מפקד איו"ש רפאל ורדי.⁵³⁸ בינתיים, כנגד מאמרו הנִצי של אלתרמן “מול מציאות שאין לה אח”, מאמרו של יזהר על “משוררי הסיפוח” הפך במהירות למאמר המכונן של השמאל הישראלי. הבחין בכך משה דיין, שציין בוועידת רפ"י ב־13.12.67: “עתיד השטחים לא יקבע בטוריו של אלתרמן ובטח לא במאמרי יזהר, עתיד השטחים ראוי להיקבע על ידי הממשלה והממשלה בלבד.”⁵³⁹

ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה סיעת רפ"י לקואליציה, ומשה דיין מונה לשר הביטחון בממשלת אשכול. בינואר 1968 התאחדו רפ"י, מפא"י ואחדות העבודה־פועלי ציון והקימו מפלגה חדשה: מפלגת העבודה. כך חזרו מרבית חברי רפ"י למסגרת מפלגתית משותפת עם חברי מפא"י. בן־גוריון לא הצטרף לאיחוד. גם יזהר לא. הוא ביטל את תשלום דמי־החבר למפלגה, ובבחירות הצביע לד"ש ואחר־כך לר"צ שהייתה למר"צ. נעמי המשיכה להצביע למפלגת העבודה.

לפני שנפלה ההחלטה שרפ"י תשוב ותצטרף למפא"י בגלגולה החדש החיש יזהר מכתב למשה דיין. זהו מכתב מר של אוהב שנזנח לטובת אחר.⁵⁴⁰ צר לו על רפ"י, כתב מניו יורק בדצמבר 1967, לא מסיבות רומנטיות, ולא מפני שבחייה הקצרים הייתה יפה מאוד, אלא מפני שהייתה עשויה מרעיונות, ולו גם בוסריים משהו, מרצון לתמורה, מהתעוררות נעורים. ואילו “איחוד פועלי ישראל שמציעים אינו אלא אותה מפא”י עצמה הזקנה, האכולה תככים, קצת חולה יותר, קצת שמנה יותר, אבל עדיין עצומה למדי בכוחה לשתק, כוח מבהיל להטיל בכול מדבר שממה מפאיניקי, עד יאוש". הוא לא מתנגד לאיחוד מטעמיו של בן־גוריון, המתנגד לו רק בגלל שניים שלושה אישים: גם בן־גוריון הוא “לעתים מין צוק כביר שחוסם את הדרך. […] הוא מתנגד למפא”י –

[…] כחזיון חברתי, שעברה שעתו, כארגון שכילה את שליחותו, כאחראיים לתהליכים נפסדים, כיושבים יותר מדי בשלטון כשהמציאות נשתנתה, כקונספציה פסולה של שלטון, […] חברים מרובים מדי בה שלמדו שם לבלוע ויודעים כבר לבלוע עוול ולהחריש, מפני שלא כדאי לנו, כל מיני “לנו שהם”. לבלוע שחיתות קטנה ולבלוע עוול גדול ולמחות שפתיים ולהיות חסודים. וכל אותם שועלים ובני שועלים המוכרים לך ולי יותר מדי. מפלגת המונים שמרנית, שבחירותיה קנויות ושמעשיה פוזלים לקנות המונים. אינני יודע מי יוכל לשנותה. שום הרקולס לא ינקה אורוות ישנות אלה. […] אבל לשם כך, אתה ושמעון טוענים, אין לנו כוח. […] משמע שצעד האיחוד בא מיאוש. יאוש מיכולת לשנות בתחומי זמן נראה לעין. הערכה האומרת שגם ששת הימים ולקחם לא ישנו את ההרגלים הקבועים.

מה יהיה עם המידוע, עם רעיונות המודרניות, עם השינוי שאת דגלם נשאנו, שואל יזהר, שינוי שיטת הבחירות, שינוי מוסר העבודה? וקובע נחרצות: “מפא”י היא מעצור על דרכה של ישראל למצוא דרכה." הוא דורש, הוא תובע – תמורה. בשיטה הכלכלית, במחשבה החברתית, בתפיסה הרוחנית. “תמורה זו אי אפשר לעכב. היא חייבת לבוא וגם תבוא כרוח העזה הזו, המבשרת גשם וראשית צמיחה –” אבל היא לא תתרחש במסגרת המערך: “לא יקרה כלום, ותישאר השמרנות, השאננות, סניפים נרדמים ותככים עולים כפורחים, כדי שיהיה מעניין קצת. בזה בחרנו מהיום. ולאנשים רבים לא יהיה בעד מי להצביע בבחירות הבאות.”

אבל עד שסיים את המכתב כתב נפל הפור:

בינתיים הגיע שמעון ואני רואה כי הועידה כבר החליטה והדבר הוכרע. דברי המרובים נראים כעת מיותרים. אין לי אלא לאחל לכם שאני טועה. שיקרה אחרת ממה שאני חושש. אך חששותיי מייללים בשתיקה. תמהני אם תחפוץ להשיב דבר.

שלך – –

יזהר לא היה אופטימי ברקוויאם הזה לרפ"י, גם הצירוף החדש “מפלגת העבודה” לא שבה את לבו.⁵⁴¹

מפלגת העבודה. אני רוחש דרך ארץ למלים אלה. אבל משום מה נראה, כי זו שבאה כעת אינה אלא דודתנו הישנה, ואפילו באותה אדרת, אותה מפא"י שמימים רבים. קצת השמינה קצת הכבידה, לא פחות חולה, וקנאית פי כמה, שלא להניח למישהו לשנות משהו. וקנאות איבה זו היא שתחזיקנה על רגליה למרות התסביכים, המכאובים והמיחושים שמחמת גיל מופלג. כעת, בעזרת השידוכים החדשים, נעשתה עצומה עוד יותר בכובדה המפחיד, ותוכל לשתק שבעתיים כל ניסיון לגרום למפנה. נפולה במשמניה על אמצע הדרך, לא היא תלך ולא תניח לאחרים ללכת. ובכוח מוגבר ובלתי חושש לביקורת תנשוף על סביבה אותה רוח כבדה.

הוא מצייר את שיבתם של חברי רפ"י אל חיק המפלגה, הזקנה הבלה, ומצליף בהם שורות מתוך “בתשובתי” לביאליק, שהבית הראשון שבו פותח במלים “ושוב לפני זקנה בלה”:

לא שוניתם מקדמתכם,

ישן נושן, אין חדשה;

אבוא, אחי, בחברתכם,

יחד נרקב, עד נבאשה!

“הנה ככה,” הוא מסיים, “תמה הסטייה הזמנית; האפיזודה של רפי חלפה; ושבו הבנים השובבים לגבולם. והכול שוב יהיה כמימים ימימה.”

נעמי נסוגה עד מהרה מרעיון החזרת השטחים. אמנם במכתב מלוס אנג’לס ביום העצמאות תשכ"ח החמיאה ליזהר על הוויכוח שלו עם מנחם דורמן ואנשי א"י השלמה.⁵⁴² ואולם ראתה להוסיף, ורבים היו אז שותפים לדעתה, ש"יש לנו כרגע קלף למיקוח, וסוף סוף צה"ל חזק […] אני מאמינה שצריך לנהוג כמשה דיין, בתקיפות ובהבנה, ולבקש דרך חיי יום יום רגועים כאלה שלוה בגבולות הארץ הנוכחיים, ולא לוותר על השאיפה לשלום ולחזור ולומר אנו רוצים שלום בתנאים מסוימים, ובלא בכיינות ומצפון רע […]"

בתוך כל המהומה פגש יזהר בניו־יורק את פלוטקין וגליליה, וגם אל נעמי בלוס אנג’לס הם הגיעו לביקור. נעמי הגיבה על כך במכתבה מתמרינד, ב' באייר תשכ"ח: “זאבי אמר לי שהפלוטקינים היו אצלכם, האם הרגשת גם אתה חזרה אל ילדות? האין זה מוזר להיפגש כך בסביבה שונה לגמרי ולאחר כל מה שחיינו, ולהביט על הדמויות שהיו חשובות פעם כל כך ומכריעות בחיים. גליליה סיפרה לי על תקופת “ראשון”, ובתוכי לא זזה אפילו נימה אחת, כאילו לא אלי נאמרו הדברים.”

ב־1968 החל יזהר להרצות בסמינר היהודי התיאולוגי (בית המדרש לרבנים!) הסמוך לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. מענק פורד הסתיים, אבל בניו יורק יזהר כבר קיבל שכר של 1500 דולר, ומצבם הכספי השתפר במקצת. כדי להימנע ממשברים אישיים נוספים, הוא העסיק את עצמו בקדחתנות. מניו יורק דילג – שבועית – ברכבת לפילדלפיה, וכן לימד בגרֶץ קולג', אשר שילם במזומן. עכשיו עסק ביתר מרץ במחקר, והפעם החליט “לבקר וללמוד מקרוב את מערכות החינוך בניו יורק. שלושה חודשים כיתת רגליו והלך יום־יום לבתי־הספר שבהארלם (רובע השחורים בצפון העיר), שני חודשים נסע הלוך ושוב ועשה בוויט־פליינס (White Plains), פרבר של “מנכ”לים” מצפון לעיר. כמה שבועות נוספים ביקר בתי־ספר שונים ברמות שונות בחלקי העיר השונים, מבתי־ספר למתקשים ועד לבתי־ספר ל"מחוננים", לרבות ביקורים רבים באספות ועדי החינוך לרמותיהם ולסוגיהם, ועד למחלקה לחינוך של מדינת ניו־יורק באלבני." במיוחד עניינה אותו השאלה מי מעצב את מדיניות החינוך. “והתדהמה שהלכה ונתעבתה מביקור לביקור, הן כסיכום רשמיו והן כסיכום החומר שהוגש לו, הייתה ללא האמן – איש לא.” לאחר התגובה הראשונית הגיע למסקנה כי האינרציה היא המעצבת את מדיניות החינוך. החינוך “ממשיך תמיד את תמול־שלשום ורק הולך לדרכו במה שאפשר לו, בפחות או יותר אדיקות בפחות או יותר צביעות. […] פה ושם גם בהכרזות נוצצות על הצורך להיות חדשנים […] ובסך־הכול להוסיף וללכת בישן ובישן־נושן כמעולם. […] וכך מתברר, ועד כאב, שמה שהבריות מכנים בחיי יום־יום בשם “חינוך”, הם מתכוונים בו פשוט לאינדוקטרינציה, מהודקה פחות או יותר, או לתעמולה רופפת או לוחצת.” את הניסוח במילים אלה העלה על הכתב מאוחר יותר, ועל כן נניח לו כרגע, אבל את המחשבה החתרנית הזאת לקח אתו משהותו בהרווארד ובקולומביה, והיא עוד תרגיז רבים.

עת לשוב    🔗

השיבה, בעיני נעמי, הייתה סיוט: למרות המשבר החמור ביניהם, בניו־יורק, ואחר־כך בשלושה חודשים של סדנת ההדפס בלוס אנג’לס, נהנתה מחופש יחסי והרגישה שסוף סוף ניתן לה להגשים את עצמה. בסדנת “תמרינד” היא התקדמה מאוד בטכניקות הליטוגרפיה, למדה על תולדות המקצוע ועל הנייר והאבן המיוחדים המתאימים להדפס, ובעיקר – רכשה קשה רחבה של ידידות וידידות מהתחום שלה. גם פגישת אהבים חוותה, מעין סגירת מעגל עם אהוב ילדותה, זה שאהב את חמדה פ' היפהפייה והמיוחסת אבל השתוקק אל נעמי דווקא, ועכשיו לקח אותה אליו למיטה הזוגית והוציא ממנה “אנקות שבאו ממעמקים לא ידעתים”. היא הייתה עסוקה מבוקר עד ערב ולא כתבה הרבה כבעבר. נראה שלמדה שמיעוט מכתבים מצדה מכניס את יזהר למצוקה. היא כתבה לו בקמצנות וביובש, לזאב ביתר חביבות. “תכנית הטיול שלכם לא ברורה לי כלל”, כתבה לבנה דווקא ב־22 במאי, “שכן לא קיבלתי את המפה, ונדמה לי שמוקדם לדבר. קודם כול משום שיש עוד זמן, ושנית התכניות שלי לא ברורות כלל, יתכן שאצטרך להישאר פה עד מחצית יולי, ואם לא – אהיה מוכרחה להיות בשבוע הראשון של יולי בבוסטון, ושם יתחילו להדפיס את הלוח שלי אז, וזה יכול לקחת שבועיים עד שאוכל לחתום על ההדפסים.” תכניתם לחצות את היבשת במכונית כדי לבוא “לאסוף” אותה נתקלה בתחילה בהצעות מצדה לשתף זוג נוסף בנסיעה, גם כדי לחסוך בהוצאות וגם כדי לחלוק בנהיגה. הצעה לא מעשית נוכח העובדה שהשניים גררו אתם את חפציהם, פלוס ארבעה צמיגים רזרביים, באוטו קטן ועמוס לעייפה, כמו שכתב לה זאבי. אחר־כך, כדרכה, התלוננה על כך שהם יראו בלעדיה נופים מרהיבים כמו ילוסטון פארק, שאותם לא יבקרו שוב בדרך חזרה. מכתביה לשני “הגברים” אינם מעידים על חיפזון לעזוב את לוס אנג’לס ואת ארה"ב. מבחינתה, התמריץ היחיד לשיבה ארצה היה חלומה להקים ולנהל בארץ סדנת הדפס כעין זו שלמדה להכיר. היא הקדישה לכך ימים של מחשבה וניסוח. אם תצליח להקים את הסדנה בירושלים, יהיה לה מקום מפלט משלה, הרחק מרחובות. במכתב קשה ליזהר מאותו תאריך (22 במאי) היא כותבת: “חבל ששלחת לי את מכתבו של לולי, אני באמת לא צריכה שמן למדורת חיבתי אל רחובות וכל מה שהיא מכילה בשבילי. מכתב זה רק חיזק בתוכי את הצורך להקים את הסדנא בירושלים ולהימלט על נפשי מכל מה שיש באותו בית במוסקוביץ'. אני לא רוצה להיות שותפה בשום ויכוח על ענייניה של אמך, ואם לא תוכל להגן עלי מפני זה אצטרך להגן על עצמי בכל האמצעים שאוכל.” היא כותבת מכתבים (ומבקשת גם מיזהר שיפעיל את קשריו), בניסיון לגייס כסף שיהווה מענה לסכום שמשקיעים אמריקניים מוכנים לתרום לנושא סדנת ההדפס. בניו־יורק נודע לה שטדי קולק, ראש עיריית ירושלים נמצא בעיר, והיא ביקשה להיפגש אתו. הם נפגשו במשרדי “קרן תרבות אמריקה ישראל”, וכששטחה בפניו את הרעיון והראתה לו את התעודות וההמלצות מתמרינד, התרתח ראש העיר וצעק עליה (כדבריה, עמ' 17 בסיפור) שהיא אינה הגב' ויין וירושלים אינה לוס אנג’לס “וכל זה חלום מיותר ולא נחוץ”. ידידה מבוסטון, סטיב אנדרוס, שניהל שם את הסדנה הניסיונית לתחריט, הבטיח שברגע שתקבל בניין ורשות מעיריית ירושלים, ירכוש מכבש וישלח לה אותו. בבואה ארצה עשתה קודם כול שיפוץ באטליה הקטן שלה בגינה, כדי שתוכל להציב בו מכבש משלה, ואחר כך נסעה לאלישבע כהן במוזיאון בירושלים. אלישבע בישרה לה שהרעיון נקלט, ועכשיו מחפשים תורם. היא שלחה את נעמי לחפש אבנים מתאימות בבתי דפוס מסחריים, מאלה שהדפיסו כל השנים את המפות לממשלה ולכל דורש. בבית הדפוס לוין־אפשטיין מצאה לבסוף את מבוקשה, אבל המחיר שנדרשה לשלם היה עצום – שבע לירות לאבן, שבע אבנים סך הכול. סכום כזה לא הצליחה לגייס, ולבסוף לקחה הלוואה מידידתה נחמה הילמן והסיעה את האבנים לחצר ברחובות. כעבור חודשים כתבה לה אלישבע שנמצא נדבן, מיליונר אנגלי, שרעיון הסדנה קסם לו, והוא הפקיד מיליון לי"ש לצורך הגשמתו, אבל דרישתו היא להוציא מכרז בינלאומי למשרת המנהל. לבה של נעמי ניבא לה רעות. ואכן, לאחר זמן כתבה לה אלישבע שמשלושת המועמדים הרציניים, ובתוכם נעמי, נבחר דווקא איש עסקים, גבר בעל חברת נסיעות, שאנגלית היא שפת אמו. איזו אכזבה צורבת. למצב רוחה לא הועילה העובדה שהקמת הסדנה נכשלה לבסוף כישלון חרוץ. מחצית הכסף, כך סופר לה כעבור חודשים אחדים, “הושקעה בבנק של בן־ציון שפשט את הרגל בסקנדל גדול, ואילו החלק הנותר בוזבז מחוסר אכפתיות ומחוסר ניסיון.” הסדנה עמדה בפני סגירה, והיא נשאלה אם היא רוצה לשקם את ההריסות. בדמעות בעיניה אמרה נעמי: לא![⁵⁴⁹]

בתחום האישי, משהו התקשח בה. גם קודם הייתה “המפקדת”, אבל הייתה בה יראת כבוד כלשהי ליזהר. זה נגוז. מכאן גם התחילה לחלחל בה התחושה שאין לה בית משלה, רשום על שמה, ועל כן התנפלה על מוסקוביץ' 14 באדנות נחושה. היא הבינה שמציאת בית אחר אינה מעשית, ובמכתביה האחרונים מארה"ב (כמו זה מה־15 במאי 1968 שצוטט לעיל) כבר הכריזה שמוסקוביץ' 14 השנוא עליה לא יתנהל כמו לפני הנסיעה: יזהר והיא יתגוררו בחדרים נפרדים, בנה הגדול ייצא מהבית, ויזהר – שלא צריך לחזור ולעבוד כמורה למחייתו – יחזור אולי ללימודים אקדמיים. ולאו דווקא מאהבת הלימוד: אותה הוא יכול לממש בדרכים משלו. “המגבלה העיקרית”, כתבה נעמי עוד מקיימברידג' ב־6.5.67, כאשר מלגת פורד עמדה להסתיים ויזהר ניסה למצוא אוניברסיטה אחרת להמשך מחקריו על מדיניות החינוך, “היא כמובן התעודה. העובדה שאין לו תעודה מפריעה בכל מקום.” בניו־יורק פגש יזהר אנשי חינוך נלהבים וידועי־שם, כמו פרופ' שלמה פוקס,⁵⁴³ ובאמצעותו הכיר את פרופ' משה כספי, שהשלים ב־1961 את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטה של לונדון וחזר להרצות בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. הוא פגש גם את ד"ר צבי לם מהאוניברסיטה העברית, שהיה בעל רקע דומה לשלו.⁵⁴⁴ לם השלים זה עתה את הדוקטורט שלו, והבטיח ליזהר מסלול מקוצר לדוקטורט. מן התעודות ורשומות הלימודים (השמורות בארכיון ס. יזהר) נראה כי, בפועל, המסלול שהוא עתיד לעבור לא היה ממש מקוצר.

הוא שב לארץ, אך לא שב לכתיבה.

מה היה מעמדו בסצנה הספרותית בארץ, עכשיו, לאחר היעדרות של שנתיים? תמיד היה חריג ועמד ברשות עצמו. תמיד היה מרדן. בנוף הכתיבה של דור תש"ח או דור הפלמ"ח או “דור בארץ”,⁵⁴⁵ זה שאת בואו בישר בכתיבת “אפרים חוזר לאספסת”, הוא בלט בשונותו והכתיב נורמה חדשה. הוא יצא נגד הקולקטיב כפטרון והגמון, כמו גם שליט שמכפיף, מכניע ופוגע בפרט. הוא התריע נגד כל מסגרת, משפחה, בית ספר, בית, ממשלה, חינוך, קודים מוסריים, ובעיקר קולקטיב של עם, של מדינה.⁵⁴⁶ “אפרים” הקדים את זמנו, ותוך עיסוק בוויתור המכאיב של האינדיבידואל לטובת הקולקטיב, תוך כדי שטען למען החדשנות, העיצוב הפרטי, ההליכה למקומות חדשים, סימן גם דרישה לשינוי לשוני, לעברית מתגמשת, משחקת. לא רק אפרים גיבורו של יזהר שונה מהכלל, מבקש למרוד ולפרוץ החוצה אל “הפרדס הניסיוני”, אלא גם סגנונו של יזהר כך. הקול שלו אחר. “אפרים” היה רק תרגיל ראשון בדוקו־דרמה היזהרית שתמשיך ותתפתח מכאן. המלחמה העסיקה את כתיבתו מ"בחורשה אשר בגבעה" ואילך – וביתר שאת לאחר ליל הגשרים – חיי היחיד שאין יקר מהם והעדר האפשרות להימנע מהקרבתם בשעת מבחן; וגם כמה קל לאבד צלם אנוש במהלכה. בהחלטה מודעת לנתק את הכתיבה מההיסטוריה, לנטרל את האפוס הלאומי ולהפוך אותה ל"אלגברה של מצבים אנושיים" (ברוח גבריאל מוקד) סינן, כמעט הייתי אומרת זיקק מ"שיירה של חצות" כל אלמנט פוליטי, גאוגרפי או היסטורי.⁵⁴⁷ לכך הוסיף את זרם התודעה האירופי כל־כך, שאותו קלט בחושיו בלבד. בצקלג דיקדק לכאורה בפרטי ראליה כמתוך אובססיה, ועם זאת, ובמעין סתירה לכך, שילב את הא־היסטורי עם המונולוג הפנימי בניסיון להגיע לחוויית יסוד אקזיסטנציאליסטית מתוך סיפור על הנקודתי המקומי המצומצם, שבו כל הצעירים מאי־פעם ומאי־שם עושים רק מאמץ על־אנושי אחד, לשרוד. בשנים אלה טרם הכיר מקרוב את הזרמים החדשים בספרות האירופית וחצב את המודרניזם הזה מתוכו. ניסה, הקדים את תקופתו – ונכווה. אולי היעדרה של מסורת כתיבה כזאת בעברית, היעדר הקונטקסט התרבותי היו בעוכריו. התקבלותו או אי־התקבלותו של הסיפור הניסיוני “סיפור שלא התחיל” וסיפורי מישור בכלל, כ־more of the same, בתחילת שנות השישים, השאירה אותו בצד, מיושן, למרבה האבסורד, ובמשך הזמן נדמה שמחקה אותו מן התודעה הציבורית כסופר. קוראיו הנאמנים ידעו תמיד שהוא סופר אליטיסטי, מה שהשליך גם עליהם, כמובן, אבל הם התמעטו והלכו. אולי הוא נשאר כסופר הגדול בקרב הסופרים, אבל ספריו לא נמכרו, לא נקראו, ולבסוף נעלמו מן המדפים.⁵⁴⁸ ההתברגנות, או שמא נאמר הנורמלזיציה, של שנות השישים והשבעים הולידה אצלו נאומים והטפות פובליציסטיות, אבל חייו התת־קרקעיים חייבו הסתרה של מה שבאמת בער בלבו. לעולמם הספרותי של סופרי ה"גל החדש" היה אדיש למדי. אין זה מעניינו לומר, כנתן זך, “רגע אחד שקט בבקשה, אני רוצה לומר דבר מה”.

עכשיו, בשנות השבעים, נהיה יזהר סטודנט ופתח את פרק החיים־החדשים־2 באקדמיה. את כל הסופרים והמשוררים שהתבלטו בתקופה הכיר, עם חלקם אפילו התיידד (בעיקר העריך את יעקב שבתאי), אבל לא היה לו כל עניין להיכנס ללב הקונצנזוס ולתפוס מקום כפטריארך. הסצנה הספרותית בארץ מכונסת סביב מספר כתבי־עת ספרותיים ועורכיהם, ואלה נלחמים ביניהם בלי כפפות על ההגמוניה, על הכתבת הנורמות, על השליטה בהון הסמלי והממשי. יזהר המתבדל לא ראה עצמו שייך לחבורה כלשהי, גם לא ניסה להשתייך. סממן המרדנות שהוציא אותו מכלל דור תש"ח ומכלל דורו בכלל, התעצם. בחבורת מאזניים הוותיקה והממוסדת לא היה לו עניין, ולאחר שמנחם פרי לא התייחס (כפי שלא התייחס לכתבי־יד של רבים וטובים) לכתב־יד ששלח לו – פסל בחרי־אף גם את סימן קריאה. ל"בית של משוררי דור המדינה" בחבורת עכשיו המיליטנטית של גבריאל מוקד, לא הצטרף, כנראה בגלל נטייתו הקומוניסטית של מוקד ורתיעתו של יזהר מחבורות. גם בחבורה הספרותית שהתקבצה סביב אהרן אמיר וכתב העת בעל האוריינטציה הכנענית קשת לא ראה את מקומו, אם כי אהרן אמיר חיזר אחריו בלי הרף, ויזהר נטה לו חסד והשתתף מפעם לפעם בכתב־העת (“הנמלט” ב־1961, “שתיקת הכפרים” ב־1963, וסימפוזיון בשם “אל שורשי הדברים”, ב־1974). לכתוב בגלוי על המתרחש “בינו לבינה” – משימה שבסופו של דבר לקחו על עצמן סופרות צעירות ומוכשרות בשנות השמונים – בזה יכול היה לעסוק רק בינו לבינו. “ממשיכים” לא היו לו. אבידן לקח קצת מן החדשנות הלשונית בהלחמת הצברית־תנכית לשורות כמו “והממשלה משלה, והשמים שָמוּ, והמִּדְבָּר דִּבֵּר, והארץ אָרְצָה, והמים מִיְמוּ, והרוח רָוְחָה, והמִין מִיֵּן, והשנה יָשְנָה”, ובעיקר את ההכרזה ש"מכאן ועד הודעה חדשה/ השפה העברית היא אחֻזתי הפרטית."⁵⁴⁹ לא ברור איך, למרות כל התהפוכות בחייו, ולמרות שתיקתו המתמשכת, ללא ספרים וקוראים או ממשיכים, שמר יזהר על מעמדו כסופר.

חרגול – סוף דבר    🔗

השיבה מארה"ב לארץ פתחה אצל יזהר פצעים ישנים. לאחר פרידה של שלוש שנים מצא עוז בנפשו לנסות ולאתר את ח. ולחדש את הקשר. כשנכשל, יצא לעקוב אחריה מנקודת תצפית ליד ביתה, בתקווה – בחרדה – שאולי ייווצר מפגש. הנה חלק מהדפים המיוסרים שכתב ב־1970.

טיוטת מכתב, באביב.⁵⁵⁰ את יכולה אולי לשער כמה לא נוח לי לכתוב לך כשאני חושש שמכתבי אינם רצויים כ"כ.

לפני שלושה שבועות כתבתי לך וצירפתי כתובת שאליה תוכלי לכתוב אלי (– – –) ואני סופר מאז את הימים ואין כלום.

[…] חוששני שאין כאן רק דחיה או עצלות. אולי, אולי, מחשבה בליבך שמוטב לך שלא אכתוב ומשתיקתך יש עלי להבין זאת – […] צפיית שווא נוראה.

אני יודע כי אין לי שום זכות לבקש כלום. ושערי בנפשך כמה לא קל לחזור ולבקש. שאם קשה לך לכתוב לא מאיזה טעם שכיח, כתבי נא את המקל הזה, ואדע.

וייסגר עלי הלבד. אל נא, בשם כל היקר, אל נא תשאיריני מייחל יום יום שעה שעה תמיד.

אנא, דברי אלי.

ולאחר מכן, הוא לא מתאפק, נוסע לסביבת ביתה וצופה בה. הכתב משובש:

ראיתי. 3.30. באדום. […] שיער מקוצר קצוות. סנטר שעון על הכף ועל המעקה. וכל הזמן [מערבה]. שנתיים וחצי. (והאוטו למטה).

[…]. מבט קצר ראיה, מרחוק, לא נוגע בסובבים. בשמש. יד משיבה שיער. המרפסת. […] למטה. את כאן. זה כך. אני פה. ואין נוגע. לאן הבטת. משהו קצר רוח. הישיבה בשמש, […] הידיים האלה. ההבטה הזו.

[…] את כאן. ישנך. וזה בך. ולמטה [אני] לא קרוא ולא־נדרש. אילו שאגתי היה בלבול, אולי נוסף ל[..] גם רתיעה ותיעוב שחוזרים עוד על מה שכבר היה. ואולי. נשארו עוד מים […] אחרים? לא עמוק […] לאחר כל זה? את ספוגה? את נעשית משהו? היה הכול חלומות נעורים […]? וכעת. […]

המתיקות. יאוש. סבל. ומלמטה צפייה למבט. ומה היה? האם צריך? עד כאן כעת.

הוא אכול הרהורי חרטה, והנורא מכול – תחושת ריקנות.

איך נתתי לעצמי לשקוע עד סמרטוטיות כזו. מוותר על הכול. חסר אמות. מוותר על המידה שלי. חי בפשרה קטנה ופחדנית. עריק. ברחן. פחדן. מלחם מלים. […] איש ריק ורמוס. מסריח פחדנות. וחסר כבוד וסמכות וכלים. מלים. […] נתנו לך, בן אדם. ופחדת ונשארת מופסד. מופסד עד אין עוד.

והוא מלקה את עצמו באכזריות על שלא החליט כשעוד היה אפשר, על שפחד:

היה רגע שבו הכול היה אפשר. ופחדתָ. מן הפחד אין חזרה אל מה שהיה. מן הפחד אין המשך אל כלום. הוא רגע שהופך לנצח ורגע שאין רע ממנו. […] אפילו אם אתאבד כעת לא ישונה כלום. זה כבר אבוד. אבוד מאד, נורא. לא רק שנתתי לה ללכת לשם, לא רק שחזרתי ללכת כאן בלי להיות כאן, אלא שאני נשארתי עקוד מן הכול, שם הדבר שהוא אני, […] כמי שנתפש באמצע הנפילה אל הבור. תלוי על ענף באמצע הנפילה למטה.

[…] למה בחרתי בכישלון! למה הבאתי על כולם את המשפיל מכל, ולעצמי בחרתי בכישלון?

ביוני הוא שב לשם, שוב, בסתר. כתב־היד בקושי קריא.

3.6 […] זה שם? בזו אני הייתי. לא כתבתי חרגול. לא העזתי להתערב. חשתי שהולך לקרות. השמש הלכה לשקוע.

[…] תם?

[…] השמנת קצת, השיער מטעה בזה. […] בבית ב־10:10. חרגול. לא צעקתי. הכול צעק בי. עוד אצעק?

4.6 רק ניצוּל. רק מגע חסר פרי, וחסר השראה. פורקן חם לצמא. ואינני. […] ומצדי פעם בשבוע ושתהיי יפה ונענית. אכזריות. פילגשות.

ובכן, ריק. בודד. בלי כלום. […]. מן הבוקר ועד הלילה. וביום. ובלילה, ריק.

הגעגועים אינם מרפים ושוב הוא חג סביב ביתה, חודשיים לאחר מכן, וכמעט נוצר מפגש:

15.8 חיכיתי. 8:10. שני ילדים על אופניים. איש גנן בגופיה וכובע. פתאום יוצאת בכותנת לילה כחולה אל החבל לקחת לבנים שהתייבשו. היה מוכר. מפעם? העוזרת השמנה. מתנדנדת על כרעיים שמנים וכבדים. ידעתי כשאת תבואי. לא ידעתי מה אני אעשה. פשוט אחריך? נרגש. הדלת חרקה. פתחת ממטרות. בבגד ים ובחולצת מגבת בשיער אסוף, ברישול מה. וריק. בלי משקפת לא ראיתי היטב. מכרסם אצלי. כולן. זו את. זו את. קצת קצת רפופה. לא בת עשרים ושבע. הרגליים plump. […] מבט קצר ראיה חלף. הליכתך. הסתכלותך. […] אני אחריך. לקרוא? לשתוק. בלאט אחריך. בנסיעה שקטה כעב קל חלפת את הכביש הראשי. טסתי דרומה וחזרתי לעומתך בצד שלך […]. נסעתי לאט. פתאום הבטת אל האוטו בתדהמה. זה היה רטט, לא יודעת אם כן או לא. רצית לחזור. לפתוח את התיק למשקפיים. זהו? משהו נלחם בך? עצרתי הבטתי בראי לא להתקרב ראשון. לרוץ לשאוג חרגול לרוץ לה צריך לומר רק מה שלומך. לא ידעתי מה לעשות. ברכי פקו. גם שלך? התדהמה הסעירה אותך. […] טרקתי וחזרתי וראיתי איך נכנסת ל[…]. אילו הפנית ראשך הייתי טס. לא הפנית חרגול. וזהו? […] לא רצית. לא רוצה לפול עלי. לא יכול ככה. ואת? למחול? אינך יכולה? עברה שנה. לא נעשה נכון.

אני מכיר את הפנים שלך. שלוש שנים לא ראינו. 8 באוגוסט. ואח"כ מלמטה־למעלה מרחוק – […] ועוד מבט […] ואת – עזבת לקצה הארץ. קצת רפופה משהיית. הייתי צריך להדריך אותך? להתייצב על דרכך? לנסות לומר? להכריחך לומר לי משהו קשה? או, אולי, את חושבת על זה ממש כמוני: לחזר, לרוץ אחריך, להשתחוות. לא מעשי. לא עומד […]

ובאינטרמצו בעל אופי ספרותי הוא מתרפק על יער בן־שמן, שכמו ביומני קפקא משתלב באופן טבעי בזרם הכתיבה:⁵⁵¹

יער ב. אינו גדול – אבל קורים בו דברים כמו ביערות הגדולים – עברתי בו לא פעם. והוא לא צפוף עצים, ולא סבוך מאד. ובמחצית השעה אתה עובר את כל אפלתו מצד אל צד ויוצא מבין האורנים אל השמש אל מול ההרים הפתוחים לגמרי עד השמים. בשקט שעה ארוכה אבל פעם אחת, כשישבתי על סלע אחד, שמכל סדקיו יצאו רקפות, ראיתי מראה מופלא מאד. מתוך מערה פעוטה, שקודם לא השגחתי בה כלל, בסלע הקרוב שבין שני אורנים, מכוסה כולו רפידת מחטים עבה, ועלים גדולים וירוקים חופים עליה ­– יצא מין יצור פעוט ומשונה מאד. לא שועל ולא תן. לא ארנב ולא שפן. קטן היה מכולם ובעיקר זקוף על שתי רגליו. דומה יותר מכל דבר אחר לבובה שלא הלבישוה.

ועד שאני תמיה עצור נשימה – קפץ לו היצורון הלז ונעלם מאחורי הסלע, ולשווא קפצתי אחריו לראות להיכן – נעלם ולא נודעו עקבותיו. אולי טיפס בעץ? אולי עוד מערה קטנה הייתה? אולי בין עלים או מתחת רפידת המחטים נחבא?

החרשתי להקשיב. קולות צפרים באו אל אזני מכל צד. כאילו תפרו רקמה צבעונית על השקט הגדול והאפלולי שהיה תלוי סביב.

היער של ב. אינו גדול כלל – אבל אני יודע בו כמה דברים שישנם גם ביער גדול וגם בקטן. במחצית שעה בהליכה מתונה אתה נכנס ויוצא מכל צדדיו, ובריצה אתה מסיים אותו על סלעיו ועציו ורפידת המחטים – בפחות מכלום.

– – – מערה אחת קטנטונת שתוכל למצאה אם תהיה […] ותחפש יפה יפה. בשעות בוקר מוקדמות או עם צללי ערב, שכן בצהרים קשה מאוד למצוא במערה קטנה אחת, מתחת רפידת אורן עבה היה גר יצור קטן אחד דומה מאוד בצורתו לאיש גמד – אלא שאינני יודע בדיוק מה. גם את שמו אינני יודע – וכשראיתי פעם, בין השמשות, כשהייתי מיושב שעה ארוכה על סלע שמכל חגויו פרצו רקפות ומהרהר בלי להזיז אבר – קראתי לו בלבי “זעירי” על שם קומתו הזעירה ותמה מאוד הצצתי בו – אלא שהוא נעלם כלעומת שבא מאחורי אורן ולא הוסיף להיראות.

הוא מתחבט, כתמיד: להזדהות? לרוץ אחריה? לומר שלום? האם היא מצפה שלא יציק, או שמא מחכה שיבוא אחריה? “נשאר לא פתור, ובמכוון? מחשש שלי שאצא נדחה בפירוש, ומחשש שלה שלא אתחיל.”

אולי זה המקום לשלב, במידה רבה של חשש מפסיכולוגיזם ומהכללות, את התובנות של הסופר והפסיכולוג היונגיאני אריך נוימן על האמן היוצר, שנדמה כאילו הן מתייחסות ליזהר. נוימן טוען שאצל האדם היוצר הארכיטיפים חזקים, ויש פתיחות רצפטיבית גדולה אל הלא־מודע שמתוכו בוקעת היצירה. היוצר הוא נשי במובן זה שהוא רצפטיבי ליצירתיות – לשפע הנובע מהלא־מודע שהנשי מסמל. בחיי האדם היוצר, הגורמים הארכיטיפים שולטים עד כדי כך, שבמקרים קיצוניים הוא אינו מסוגל ליחסים פרסונאליים, ואם הוא מסוגל לקשר אנושי, הרי זה במחיר קונפליקט חזק. האדם היוצר נשאר קשור אל הלא־מודע הארכיטיפי כמגלם העיקרון של האם הגדולה, והעיקרון האימהי־נשי שולט בחייו יותר מהרגיל. כאשר מדובר באמן גבר, התוצאה היא שהאמן הוא ביסקסואלי במידה רבה. בגלל שליטת הכוחות האימהיים־נשיים־יצירתיים, פעמים רבות אין לאמן מספיק הזדהות של האגו עם העיקרון הגברי. לכן הוא נשי וילדותי מהרגיל. תלותו באם הארכיטיפית המזינה כה גדולה, עד שאינו מסוגל ל"רצח האם" ההכרחי למען שחרור האנימה (שפירושו שחרור היחס הרגשי מהאם והעברתו אל האישה הממשית). זו הסיבה שלאמנים רבים יש יחסי אני מהחזקים עם האהובה הרחוקה, עם הלא־מודע ועם המתים. במצב כזה, כשהאמן משליך את האנימה הארכיטיפית על הנשים במציאות, מתקיים פער בלתי ניתן לגישור בין הדימוי הארכיטיפי החיובי או השלילי של האנימה, לבין האישה הממשית, והוא מכשיל את האפשרות לקשר ממשי.⁵⁵²

מות הדוד יוסף    🔗

בערב סוכות של שנת 1972 מת הדוד יוסף מדלקת ריאות קשה, והוא בן 82. מגיל 75 כבר היה גמלאי וחשש שמא יהיה לטורח, אבל הספיק לערוך את יומניו, שישה כרכים במספר (שחמשת הראשונים פורסמו ב־1965 והשישי ראה ב־1973 אחרי מותו), ואפילו לפרסם ספר נוסף, מגמדא לרווחא, המספר את הסיפור הגדול של הכשרת הקרקע בארץ־ישראל. היער והייעור בארץ ישראל, שראה אור במסדה ב־1970, נחשב עד היום לספר יסוד. יחיעם נכדו מספר כי בערוב ימיו הפך סבו ליונה צחורה, התנגד להתנחלויות, ואפילו סירב להשתתף בטקס חידוש ההתיישבות בגוש עציון – שאת אדמתו רכש הוא עצמו מידי הכנסייה היוונית, בימי הספר הלבן.

הלוויתו יצאה בשתיים אחר־הצהריים מחצר המוסדות הלאומיים ברחביה אל אחוזת הקבר שבהר הזיתים. השתתפו בה נשיא המדינה שזר, וראש הממשלה, גולדה מאיר, שרים, חברי כנסת, ראשי התנועה הציונית, עשרות נציגי ההתיישבות החקלאית, אנשי ציבור וקהל רב. ויץ ציווה שעל קברו לא יישאו נאומים. לפי המודל של מנחם אוסישקין מ־1941, אשר ביקש מכל אחד מהמלווים להביא אתו להלוויה רגב עפר מהאדמות שגאל, ציווה יוסף ש"כל ישוב חקלאי שזכר מעשי אתו ושירצה להשתתף בהלוויה ע"י נציגו, יניח על קברי ענף דק מאחד הצמחים שבנחלתו."⁵⁵³ אל חלקת הקבר בהר הזיתים בא קהל מצומצם. מרים, אחותו הבכורה של הדוד יוסף, זו שעלתה אתו ארצה ב־1908, זו שנשלחה לפני 64 שנים לשמור על אחיה החלוש, הסובל מפוסט־טראומה, באה בלוויית אחותה הצעירה דבורה. בינתיים העפיל יוסף מעלה בסולם, והיא נותרה בתחתיתו, בשוליים. רוחמה האלמנה הטרייה הייתה מרכז האירוע. היא עמדה על הקבר הפתוח וצעיף משי שחור דקיק מכסה את פניה, גונחת בקול ודמעות גדולות זולגות על לחייה וחורשות נתיבים באיפור. לצידיה עמדו בניה, רענן ושרון, ונשותיהם. מרים לעומת זאת עמדה מאחורי גוש הנקהלים סביב הקבר הפתוח, קטנה, כפופה ורחוקה ממרכז העניינים. אבל לא אישה כמרים תשלים עם קיפוחה באבל. מספר לולי:⁵⁵⁴

סבתא מרים הניחה יד אחת על מותנה הדואבת (הכליות, הכליות…) ואמרה אוי. האנשים שמיד לפניה הביטו לאחור ונסוגו לצדדים, מפנים לה דרך. סבתא מרים צעדה שלושה צעדים לפנים וגנחה אוי. האנשים שלפניה הפנו מבטם ונסוגו לצדדים ביראת כבוד. כך התקדמה סבתא מרים, כמו שוברת קרח רוסית בין קרחוני הקוטב, ומילת הקסמים אוי בפיה, עד שהגיעה אל הקבר הפתוח ועמדה עליו פנים אל פנים מול הדודה רוחמה. הדודה פרצה בבכי מר. סבתא קראה יוסף, יוסף אחי שלי, אייכה? למה הלכת ממני? ושפכה אפר על ראשה. הקברנים מיהרו להוריד את גופת הדוד אל הבור ולכסותו בעפר הארץ.

בזה אחר זה עברו המלווים על פני הקבר הטרי המכוסה בדגל המדינה. מן המצבה הסמוכה בלט שמו של יחיעם. במלאת שלושים יום למותו של יוסף ערכה הקרן הקיימת, הסוכנות והממשלה אזכרה באולם בית־אגרון בירושלים בנוכחות ראש הממשלה גולדה מאיר ושרים אחרים. אברהם הרצפלד, ידידו ויריבו של יוסף במשך שנים, ישב בשורה האחרונה, עיוור כמעט לחלוטין. איש לא התכוון להניח לו לדבר. אבל הרצפלד לא ויתר. בעזרת מזכירו הוא עלה על הבימה והחל לספר על היכרותו עם יוסף, על שיתוף הפעולה הראשון ביניהם ביישוב עמק חפר, על ימי חומה ומגדל; עד מהרה, מספר רענן ויץ, “התלהטו דבריו והוא החל לטעון כלפי מעלה על אי הצדק שנעשה לדור המייסדים […] זעקה נוראה כלפי גורל האדם עלי אדמות וטרוניה כלפי בורא עולם. […] כל השומעים ישבו בשקט, הרכינו ראש ונשטפו בקצפו. עד שגולדה קמה ועלתה על הבימה, ניגשה אל הרצפלד וברחמים גדולים דחפה אותו לאט חזרה למושבו.”⁵⁵⁵

תם עידן.

 

פרק שמיני: השתיקה הגדולה?    🔗

חזרה ארצה, ולספסל הלימודים    🔗

כמה מוזר. לחזור לארץ, בלי הכתיבה, בלי הכנסת, בלי המפלגה, ולמעט עוד מספר כיבושים – בלי האהבה. מרוקן. לגור שוב במוסקוביץ' 14 עם נעמי כאילו כלום לא קרה, כאילו לא עבר (ועובר) עליהם המשבר הגדול בחייהם. לראשונה מזה שלושים שנה – מאז החל ללמד בבן־שמן – יזהר לא שייך לשום מסגרת, לשום מוסד, ולא מוטלת עליו כל משימה או חובה. גם מדאגות פרנסה הוא פטור. והוא מרגיש תלוש. בעת שהותו בארה"ב השתייך באופן כלשהו למוסדות מחקר אקדמי, וגם אם ראשו ורובו לא היו נתונים לדבר, הרי עסק שם בלימוד ובמחקר בנושא “מדיניות החינוך”. מחוסר עניין אחר לענות בו, התיישב עכשיו לסכם ולפתח את מה שלמד שם. אחד המאמרים הראשונים שכתב לשדמות נקרא בשם “מי מאמין בחינוך”,⁵⁵⁶ ולקראת סופו משתרבב המשפט הבא, המעיד יותר מכול על מצב רוחו הירוד. “אולי כדאי רק להזכיר מניסיון יום־יום, כי אנשים המתהלכים ללא אחריות לכלום, הפטורים כביכול מכל ושרויים להם בחופש, בלי לשאת בשום נטל – חשים עצמם מהר למדי שאין להם מקום ושאפשר גם בלעדיהם. ואנשים שכוח יצירתם, ולא רק כוח ייצורם, אינו מוצא לו ביטוי בתחום יקר בעיניהם, מתהלכים כנובלים, נסוכי שעמום אפרורי, וכל הבידורים שהם צורכים לנפשם משאירים אותם בסבילות מדכדכת, שאוכלת בהם כל חלקה טובה. […] – לא רק שהם בודדים, אלא חיים כמופסדים ובעלבון של אין־אונים.”

מצבו הכספי היה טוב: 17 שנים בכנסת מאחוריו ופנסיה טובה לפניו. לראשונה בחייו הוא לא אנוס ללמד. והנה, הדבר הראשון שהוא עושה הוא להירשם ללימודים, ובחינוך דווקא, כהמשך למה שהתחיל בהרווארד ובקולומביה: מין דרך מוזרה – התחיל בצמרת ועכשיו הוא חוזר לשורשים. ברור היה לו שאין בכוונתו ללמוד ספרות. אבל איך ייפרע ממבקרי הספרות כשהוא מסרב ללמוד ספרות? בהיגיון היזהרי: קורצווייל לא הגדיר את עצמו כמבקר ספרות אלא כמעריך, כפרשן של הטקסט הכתוב. את עיקר תפקידו ראה בלימוד אמנות הקריאה הנכונה, כפי שיטען גם שמואל שניידר בספרו הקיום והזיכרון. עכשיו יקנה יזהר את הכלים – והסמכות – הדרושים ללמד את קורצוויל קריאה נכונה. יזהר הרגיש שנפתח עידן שבו האקדמיה קובעת את פני הדברים – מסמיכה לא רק בעלי תארים אלא גם סופרים צעירים, מכתיבה את הנורמה איך ומה לכתוב ואיך ומה לקרוא, בארץ ובעולם. האם תריסר שנים אחרי ימי צקלג עדיין הפצע פתוח?

למעשה, מה שמוביל לשאלה האמתית שמסתתרת מאחורי כל השאלות האלה הוא – אם יש לו פנאי ויש לו כסף ויש לו חדר משלו, למה אינו כותב? למה אינו ממשיך לממש את הפוטנציאל היצירתי הגלום בו? התשובה המשוערת לשאלה היא שליזהר א' אין מה לכתוב (בלי למחזר מן העבר) וליזהר ב' יש – אבל לא לפרסום. על כך הוא בוכה במסתרים, ביומן חושפני ומתאכזר לעצמו, שעוד נגיע אליו, מספטמבר 1979: […] “אין אומץ, והיגררות: ושום דבר לכתוב. כלום. בועות זמן עבר. ערער. לא פורה. ואם אין מת אנוכי.”

הוא כותב כאחוז דיבוק, ואינו מפסיק לכתוב לרגע. הוא אינו יכול להפסיק לכתוב כפי שאינו יכול להפסיק לנשום. הוא כותב במחילות, לפעמים ביד רועדת, על כל פיסת נייר שהוא מוצא תחת ידו, ולא אחת מעתיק את “הפתקים” למחברות שהוא מחביא. אבל הוא אינו כותב “ספרות” ואינו כותב “לפרסום”, כי הוא מושתק פעמיים: פעם בידי הביקורות ופעם בידי המחתרת. הכתיבה הספרותית כואבת. עכשיו ייצא למסע לימוד ומחקר, כדי שיוכל לראות את יצירותיו ואת הביקורות עליהן בפרספקטיבה של מלומד. יום יבוא והוא ישיב למבקרים, אבל לפני כן הוא חייב להשיג את הסמכות, את הגושפנקה הפנימית והחיצונית שתאפשר לו להשיב להם בנשקם הם – נשק האקדמיה. והוא חייב ללמד אנשים איך לקרוא נכון.

הוא צריך תעודה, צריך להשתייך. בהמלצת ידידיו מארה"ב נפל הפור על לימודים לתואר שני בחינוך בבית־הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.⁵⁵⁷ סטודנט בן 53. מבוגר מכל מוריו (מבוגר משלמה פוקס, מבוגר מצבי לם), חבר כנסת לשעבר, עטור פרסים, מפורסם, ידוע בסירובו ללכת בתלם ובנטיותיו לעורר מחלוקת. הסטודנט הזה לחינוך העניק כבר בתחילת לימודיו, ב־1970, ראיון בענייני חינוך לעורך מחשבות צבי ינאי, שהצהיר שזה היה אחד הראיונות המזהירים ביותר שערך. הסטודנט לחינוך ערך סדרת הרצאות פרובוקטיביות למורים על חינוך, שאותן ארגן שלום לוין, ראש הסתדרות המורים. הוא כתב מאמרים לעיתון בסגנון “להפסיק לחנך”, והביך את המערכת כולה. עוד לפני שהתחיל ללמוד כתב לפרופ' פוקס, לבקשתו (כמסתבר מתוך מכתבו ל"שלמה היקר"), הצעה מפורטת להכשרת מורים להוראת הספרות,⁵⁵⁸ ואף הוסיף, במכתב בן חמישה עמודים, הצעה מפורטת “כיצד להדריך תלמידי שמיניות להתכונן לבחינות הבגרות בכוחות עצמם”. כהתחלה, קיבל יזהר על עצמו עבודת מחקר עצמאית, בחוזה מיוחד על חשבון תקציב מחקר, בלי שייחשב לעובד אוניברסיטה או לסטודנט (מכתב מיהושע חנוך, מזכיר ביה"ס לחינוך, מיום 21.10.69, אף מציין שיקבל בתמורה 6,000 ל"י). הוא הועסק במסגרת זו במשך שנתיים, עד מארס 1971.

“כיצד להדריך תלמידי שמיניות להתכונן לבחינות הבגרות בכוחות עצמם”

בעשר השנים הבאות יַפְנֶה יזהר את מרב משאביו הרוחניים למטרה אחת: לקבל תעודה המסמיכה אותו ללמד את עם ישראל כיצד לקרוא סיפור וכיצד לעצב את מדיניות החינוך. את כוחותיו הרגשיים יַפְנֶה לאהבות, ובאנרגיה הפוליטית שגילה בעצמו לאחרונה יצליף בשלטון ובראשיו. כיוון שמעולם לא הבין את יחסי הכוח שבאקדמיה, הוא לא תפס שצריך יותר מתואר כדי לייסד אסכולה או לשנות נורמות, בספרות או בחינוך. משום כך, כמות הכתבים העצומה שהפיק בתקופה זו אמנם עוררה שערוריות, אבל לא זעזעה את המערכת. הוא גם לא גידל דור תלמידים שימשיכו את דרכו ויפתחו את רעיונותיו.

הזכרתי כבר שבניו יורק הגיע למסקנה המרעישה שאין איש שמעצב “מדיניות חינוך”, רק האינרציה היא שמעצבת אותה. את המסקנה הזו הכניס ל"מי מאמין בחינוך", מאמר ארוך, בן 9195 מילים. לראשונה בכתביו, המאמר מצויד בהערות שוליים ובמראי מקום המתייחסים למיטב הספרות המחקרית בת־הזמן. יזהר יוצא בו בחריפות נגד החינוך כאינדוקטרינציה, אחת הסנוניות הראשונות המבשרת להקה גדולה של מאמרים וספרים שבדרך. המתקפה החריפה ביותר שלו על הממסד החינוכי, זו שזכתה לחרפות מכל עבר, הייתה בדיוק בנושא זה: האינדוקטרינציה, “החינוך לערכים”. יזהר טוען שאיש אינו יכול לומר מהם בדיוק אותם ערכים, והם ממש אינם מעניינים איש, עד שאתה מאיים לגעת בהם.

עשרים שנה לאחר מכן סיכם את המסלול שעשה, ב"פתח דבר" לפולמוס “החינוך לערכים” מ־1990:⁵⁵⁹

בספקות מביכים מעין אלה, התחיל […] חוזר ובודק את המעשים […] ואת התורות […], עד שלבסוף גמלו בו כמה דברים והתחיל עובר מן התהייה אל ניסוחה. ו[משם] אל העימות עם דעת חבריו, ועם דעת הקהל, […], וזו, דעת הקהל, רק שמעה קצת ומיד נזדעפה ודחתה הכול־בכול־מכל־כול, כאילו בנפשה נגעו, כאילו איימו על אוצרה הגנוז. ויותר משפרץ וויכוח או דיון או בירור, פרצה תוכחה זועמת, איך מעז החצוף הזה להטיל ספק בדברים המוחלטים שעוד יש לנו, ואיך הוא מרשה לעצמו לחתור תחת יסודות העולם, עד שלא ניזקקו לשום ליבון דברים ולשום בדיקת טענות, אלא רק הדפו אותו ורק עלו עליו בגל גדול וזועף, כעל כופר, וכעל בוגד, וכעל מופקר, וכעל מסית ומדיח, וכעל נביא־שקר שדינו שריפה: על מה הרימות קול ועל מי פצית פה!

וכדוגמה הוא מביא כנס בנושא שבו העז להשמיע את התנגדותו לחינוך לערכים, ובעקבותיו מאמר שכתב ותגובות חריפות שעורר מכל צד: “הנה, למשל. סיפור קטן מן ההתחלה. ב’ידיעות אחרונות' (24.9.74) תוכלו למצוא תיאור קצר שתיאר כתב העיתון את מה שקרה ב’הכנס המדעי לחינוך ולערכים בתרבות דורנו', שנערך באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע ‘בהשתתפות כ־200 מורים, מחנכים ופרופסורים’, לאחר שהדברים שאמר שם […], ‘הסעירו את הרוחות ודברי המרצה הופסקו בקריאות ביניים זועמות’, ואיך צלח הדיון הסוער הזה ונמשך עד לאחר חצות ו’למרות שלפי התכנית אמור היה הכנס להסתיים בעשר בערב' ואיך ‘איש מן המחנכים – סיכם הכתב את רשמיו – לא הסכים עם דברי המרצה’. ואחד אפס, לרעתו. […] אבל ערב זה לא היה אלא רק מעין הקדמה לדברים שעוד יבואו. כי כעבור שבוע, כשנתפרסם [ב]‘הארץ’ (30.9.74) ‘עשן ושמו ערכים’ […] הארץ כולה התחילה גועשת. העיתונים מלאו מאמרים ורשימות וכתבות והרצאות ושידורי רדיו, וכעבור זמן גם חוברות ואף ספרים, וכנסים נקראו וגם ועידות – והכול, כמו בבאר־שבע, כדי לדחות פה־אחד את כל דבריו ולא להסכים לכלום, ולא כדברי חכמים הנשמעים בנחת, אלא רק בזעף ובגעש ובתוכחה קשה, ובאי־הסכמה לכלום.”

“עשן ושמו יזהר,” סנט בו אז משה שמיר מעריב, 14.10.47), “עשן ללא אש,” מחה כנגדו יצחק שפירא (הארץ), “חידוש מוזר,” נתנער ממנו עורך ידיעות אחרונות (9.10.74), “חזור אל האספסת,” נזף בו אליעזר שמאלי (דבר), “פצצת עשן,” ביטל אותו י. אלדד (ידיעות אחרונות), “מתלישות לניהיליזם,” פסל אותו מאמר המערכת של “בשדה חמד,” “הזכות לחנך חינוך חפשי – חפשי מחינוך,” התייאש ממנו י. גוטהלף (דבר), וכ"עשן לעינים," החמיץ ממנו משה אונא (עמודים), ו"כנגד ארבעה משפטים," התווכח איתו י. עמית (על המשמר), ועוד ועוד לרוב, ולא תמיד הכל בריחוק עיוני, אלא תמיד ברעש, בדרמטיזציה, בסארקאזם, וגם בגידוף, ומכל מקום, בהטלת ספק כללית בזכותו לדבר, בהכשרתו לדבר, בסמכותו לדבר, ואפילו בחשד במניעי דיבורו.

[…] מי לא התנגד אז לדברי[ו…]? מורים בכנסי המורים, בעיתוני המורים, שתי חוברות גדושות של הרבעון “החינוך” בזו אחר זו (מרס ויולי 1976). סופרים וחוגים בכנסים ובהרצאות, בשידורים ובדרשות, וכמובן מנהיגים ומדינאים ובראשם כמובן שר החינוך: “איאבק נגד ניהיליזם ואינדוקטרינציה של מבוכה” – הכתיר השר את מסעו כנגד דברי הכפירה, מיד לכשנשמעו (הארץ, 20.8.74).⁵⁶⁰

מסקנות עגומות הסיק יזהר מאותו פולמוס, שנמשך עשרים שנה ויותר: “יש בעולם כמה נושאים מיוחסים שהעולם עשה אותם לחסיני וויכוח, […]. הנושא הזה, החינוך, לעולם אינו ניזוק מן הערעור עליו […] כאותה החיה האגדית, החדקרן.” ובמסקנה טמונה סתירה פנימית, בלתי נפרדת: “כל המפליא בכל עניין החינוך אינו אלא שניים אלה: האחד, שעל החינוך מוכנים בני־אדם להרוג וליהרג; והשני, שהחינוך עצמו אינו מעניין אף אדם, ומשאירים אותו לידי הנוגעים בדבר.”

מה נשאר אפוא לבסוף? “לא נשאר כי־אם איש אחד, משוגע כנראה, שעדיין רץ ומדבר, עדיין כותב ועדיין מתרגש ומנסה עדיין לתפוש בכנף־בגדם של עוברים־ושבים ולהפציר בהם: והחינוך? מה אתה אומר? והללו, כמובן, רק ממהרים כתמיד למשוך עצמם ממנו ומידיו התפשניות, ולהיפטר ממנו ולברוח להם. החסרי משוגעים הם?”

בארה"ב ניתנה לו הזדמנות לבדוק את יחסו לחינוך דרך פריזמה נוספת, מתאימה לחתרנותו, זו של גלי המורדים במוסדות החינוך. הרי שהה בבוסטון ובניו יורק, בהרווארד ובקולומביה, ועסק בחקר אקדמי של החינוך ב־1967–1968, שנים סוערות שבהן התרחש “מרד הסטודנטים הגדול”. המרד, מקורותיו ומשמעותו העסיקו אותו גם מבחינה מקצועית וגם כהתבוננות אישית – על עצמו וחייו. הוא כתב על כך מסות אחדות וכמנהגו, בחר לפרסמן בביטאון הרחוק ביותר ברוחו מאוניברסיטאות רדיקליות – למשל, בשדמות, שכבר הוזכר, ביטאון צעירים מאיחוד הקבוצות והקיבוצים. במאמר בשם “היה עתה מה שאתה”,⁵⁶¹ יזהר מסווג מורדים מסוגים שונים, משייך את תופעה ה"היפיז" למרד הסטודנטים, ואפילו מתרגם (די גרוע!) משירי ה"חיפושיות", שנראים לו כמייצגים אותם. כותרת הרשימה אף מתכתבת עם Let it be של הביטלס. אבל שלא כדעותיו החתרניות על החינוך, דעותיו על המורדים בממסד החינוכי אינן מחמיאות להם.

המאפיין הראשון שהוא מוצא במורדים אלה הוא הפינוק. “הנה גל המחאה הוורוד של בני הבורגנים המטופחים יפה, יוצאים כנגד כל סמלי השפע שלהם שפינקו את ילדותם.” הפינוק הזה גורם לשטחיות: “הנה גל המחאה החלומית של נוטלי הסמים […] ניסי פיראטים, תלבושות, באריקדות, לקוחים מציורי ספרי ההיסטוריה, ומתפאורות הסינימה, גיבורי מהפכות, זנבות אידיאולוגיה של שלשום, וקצה זקנן של אוטופיות, […] אמרות כנף, כפתורי סיסמאות וכל שלטי הגיבורים […] בלתי יודעים אם להכות או לבכות, אם לקרוא לשוטרים או לצאת עמם במחולות.”

בעקבות מלחמת העולם השנייה, הוא מסביר, התרחשה במערב גאות כלכלית מלווה ב"בייבי בום". משך הזמן שהוקצב לחינוך גדל מאד, תלמידים שהו במסגרת החינוך מגיל שלוש ועד עשרים וחמש, כלומר, הדור הצעיר שהה זמן רב מדי במסגרות חסויות מן המציאות. מערכת החינוך התקשתה להסתגל לגידול העצום במספר החניכים, ולהעברת הדגש לתחומי ההנדסה והכלכלה. “הכול נתמלא פקידי חינוך וטכנאי חינוך במקום אישים מחנכים.” וכשהמערכת מתקשה לתפקד, המחאה והמרד הם רק שאלה של זמן.

אבל המרד עמוק מזה. זהו מרד נגד ערך בסיסי – בארץ ייצג אותו א. ד. גורדון – שעמד בלב התפיסה הפרוטסטנטית בארה"ב. זו כבר “לא חברה העומדת על העבודה, על ההיאבקות ועל התחרות, ולא על המאמצים לאגור עוד ויותר ליום יבוא.” כבר יש מספיק, שצברו הדורות הקודמים, ועכשיו אפשר לתת מקום לרצונות אחרים ולחלקים אחרים של האישיות. […] כעת העתיד. לא מחר, כי אם היום. […] אין צורך עוד לאגור. […] כעת נשב לנו בנחת וניקח ממה שיש. העבודה בכללה היא עונש. היא הקרבת טעם החיים שלא יוחזר לך תמורת עתיד שלא תיהנה ממנו. […] ההתאפקות היא אם כל מוסר, והמוסר הוא אבי כל עיוות אנושי." ומכיוון שאפשר – צריך. ויזהר שומע מפי מיטב דוברי הדור את קולם של דויד, צ’יבי ויאקוש מימי צקלג, קולות ה"אנטי" לחזון החלוצי. בצקלג הם היו בשוליים.

מותר לך, ואפילו חובתך היא, להיות רק מה שאתה. […] כולכם תהיו מה שתהיו בזכות עצם היותכם בלתי תובעים דבר מאיש ובלתי פוגעים באיש. […] כחיית אפרקדן בטלה – ישאו המים בכובדך ואתה רק תצוף אין־מאמץ:

תאר לך את עצמך בסירה (שרים ה"ביטלס")⁵⁶²

על גבי נהר

עם עצי מנדרינות

ושמי מרמלדה

מישהו קורא לך ואתה עונה

מתוך האיטיות – –

[…] וויתור יש כאן על יסוד ההתנגחות, […] ומין ליאות־מסכימה המקבלת עליה ומשלימה עם מה שכבר יש.

[…] אינך

יכול אלא רק ללמוד איך להיות

אתה עצמך בזמן

וזה קל –

כל מה שאתה צריך זו אהבה

כל מה שאתה צריך זו אהבה

אהבה זו כל מה שאתה צריך

ובעצם, טוען יזהר, הביטניקים הם ילדים מגודלים, הממשיכים בכך “את חדר הילדים המוגן, העונה ונותן גם לילדים הגדולים […] קצת אורז כדי לשבת כל היום ולהשתאות אל שמיים ואל ארץ. […] במקום לתקן את העולם – להניח לו. העולם כבר עשיר דיו וכבר עשוי יותר מדי. כעת נוציא את הצָבור בו. אבותינו חסכו ואנחנו נוציא. הכול פתוחים אל הכול. איש אל איש ואיש אל אישה, בלי מתח תחרות ובלי הצורך לנצח או להצטיין. משוחררים מאכפת כל אחריות. […] אפילו האהבה אינה תכלית להקמת דור־המשך. היא לשמה. […] מוגנים בכל אמצעי המניעה ומותרים לכל מה שעשוי להביא נחת, עד שמוסר החברה המקובל, ‘המרובע’, נעשה נבוב, חסר משמעות, אם לא מגוחך.” לדעת הילדים המפונקים האלה, “לא עליהם החובה לדאוג לקיום העולם. עליהם יש רק עצמם וכעת. ומעילה בעצמם־כעת, רק זו תיחשב חטא.”

ההורים “קלקלו” את הצעירים האלה: חדר הילדים המטופח שלהם, שמעולם לא גער בהם ולא מנע מהם כמעט שום בקשה, גרם להם לצפות שכך יהיה גם בחוץ. כל אותם סרטי הבדות שחזוּ בהם כל ימי ילדותם, ומדי יום א' בבוקר, כשכל החיות המצוירות רצות בתרדפה ניצחית, ביריות ובכל מיני מיתות משונות, קוטלים וניקטלים ואין איש ניזוק, קמים, לוקטים עצמותיהם הפזורות וממשיכים לרוץ, כל אלה לא התממשו כעת בשעת המבחן, והנוער תופס את הסתירה בין מה שהבטיחו הסרטים לבין המציאות כבגידת המציאות. וכמה חבל, טוען יזהר, “שבסוף המהומות האלה – לא מתאספים כולם יושבים יפה והאמהות […] תהיינה באות ומכבדות את הכול בגלידה […] איפה העולם היפה שהבטחתם לנו: רק שבו בבקשה יפה ותקבלו בלי קושי כל דבר?”

דומה, שגם לא עולה על דעתם כי כל מי שיוצא למרוד כנגד המציאות צריך להיות מוכן ללקות, ולכאוב, בלי ליילל, ובלי לרחם על עצמו, ולחזור מיד למערכה – אם אמנם זו מערכה רצינית על החיים ממש. אבל הם יודעים שהם מבוטחים, אם יכשלו ואם ינצחו. שהם חסויים גם כשמבעטים. כילד סורר הבוטש ברגליו על סף בית הוריו, כשאלה עומדים נדהמים, ספק נעלבים ספק עלובים, ספק מאשימים ועוד יותר חשים עצמם כנאשמים.

אבל יזהר לא רק מגנה ומבקר (וקצת לועג); לדעתו, יש עוד סיבה לקולות המפתיעים הנשמעים עכשיו, והיא נעוצה בעובדה שבניהם של הקומוניסטים, טרוצקיסטים מרכּסיסטים ואוטופיסטים, שנרדפו עד צוואר לפני דור בארצות “הרכושניות” האלה, קמים עתה לומר בקול את מה שנאסר על אבותיהם לאמור, אפילו אם לעתים נשמעים הדברים כדברי חוני המעגל שלאחר זמנו, או כאותה חצוצרה של מינכהאוזן, שהפשירה ליד התנור בפונדק, “והתחילה תוקעת בחלל הבית החמים את התרועות הקפואות של המסע בחוץ.” אבותיהם לחמו על השגת דברים ועל שינוים במציאות הקשה, עכשיו הבנים נלחמים על הזכות לומר אותם הדברים, אף כי מימושם כבר אינו צורך דוקר. ולפיכך הם נשמעים אידיאליסטים, נקיים מצורך ממשי במעשים.

והוא מסכם בביקורת ובערגה גם יחד, רמז לכך שהאנרכיסט שבו גובר בסתר על כל אידיאליסט, כמה טוב היה לוּ ניתן היה לחזור לָעולם של לפני “בזיעת אפיך תאכל לחם”: כולנו נושאים בעול מתוך אמונה ש"צריך לחיות ולצבור למען העתיד, כאילו זו תכלית האופטימיות האנושית – כשבאמת זו תכלית היאוש מאנושיות." הביטניקיות היא מהפכת מושגים המבקשת להתחיל מחדש, קודם הגירוש מגן־העדן, מלפני שום “בזיעך־אפיך”. הביטניקים נמצאים כאן עכשיו בשביל עכשיו. אין האדם נוכח/קיים לשם דבר או עניין כלשהו שמחוץ לו. זוהי “השקפה האומרת בגלוי ובפומבי כי מותר לך; לא משום שאתה טוב או לא־טוב, ולא כפרס על שהתנהגת כך או אחרת, או לכבוד איזה צורך מצדיק שהוא – אלא זכותך שרירה מאליה. היותך – היא זכותך. וזה הכול. אתה כאן. וכאן צבוּר עושר. בוא אפוא ניקח […]. שב פה עתה והייה ככל מה שאתה.”

המאמר התפרסם בשנת 1970, ראשית הקמת תנועת המחאה הישראלית “הפנתרים השחורים”, שאימצה את שמה של מפלגת המחאה השחורה בארה"ב (BPP שהוקמה ב־1966).⁵⁶³ על ה־BPP כתב יזהר: “בכוח היותם, לדעתם, מקופחים ונכי החברה שפגעה בהם, הם נוהגים כפי מיטב תרבות סרטי השוד שתקופתנו משופעת בהם. […] רק האלימות משיגה ומשכנעת להיעתר לתביעות […]. הצת אפוא אש, התפרע בראש חוצות, גרה את המשטרה להתערב בהפעלת כוח מוגזם, חסוֹם את דרכי החיים השיגרתיות – וכל זמן שמפחדים מפניך […], כל זמן שלא מצאו דרך לפסוח עליך ועל נוכחותך הקנטרנית – תנסה החברה בעלת ההצבר הגדול למצוא דרכים אליך, לפייס, לשלם לך, אם לא הכול הרי קצת, לפני שתתעשת ותמצא איך להיפטר ממך ולהשיב לך בסנוקרת נוקמנית.”

ועם התובנות האלה התחיל יזהר א' ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית. פתח בהשלמות לתואר ראשון, והמשיך עד שסיים תואר שני ושלישי.

יזהר, שנות השבעים. צילם יעקב אגם

ואיך זה לחזור לספסל הלימודים בגיל מבוגר יחסית, עם כל הניסיון שצברת, ועם כל הצעירים והצעירות האלה סביבך? מפתה מאוד. המדשאה בגבעת רם השאננה הייתה מקום מפגש אידיאלי ואידילי, ממש חגיגה של נעורים, אם לשפוט לפי הסיפור “גפיר” שיזהר כתב כעשרים ושש שנים לאחר מכן:⁵⁶⁴

בגבעת רם, ומדשאותיה הפתוחות […ש]היו מלאות עם צעיר וצבעוני ושופע […] יותר משהיו בכל אולמי הרצאותיה, בכל מיני יפות ויפים ובשציפת עלומים כמיץ תפוזים מקציף צוהל, חסרים כל שמץ דאגה לגורל ההשכלה והתרבות ובכלל לא דאגו לכלום אלא רק לקלוט שמש ירושלמית, לעגוב בעצלתיים עלופי שמש זה על זו או זו על זה, ולחגוג בדיוק את מה שחוגג החרגול הזה כשמנתר פתאום מתוך הירוק מתלקח לרגע באיזו שמלה אדומה פנימית שיש לו ומיד נעלם בו בירוק. […] כשׂקנאים אל אגם המים נשתפכו כולם בדאייה אחת אל מדשאות השמש.

תחיה    🔗

את תחיה פגש יזהר באפריל 1970, באוניברסיטה העברית. היא למדה חינוך וסוציולוגיה לתואר ראשון, והוא למד חינוך לתואר שני.⁵⁶⁵ הם נפגשו בקורס “חינוך פוליטי” של פרופ' צבי לם. היא הייתה כבת 24, נערית, והוא היה גבר בן 53. עשרים ותשע שנים של הבדל. הוא, לדבריה, יזם את הקשר. היא כבר הכירה את שמו מימי תנועת הנוער, כאשר מדריך־ממלא־מקום בא להעביר פעולה וקרא לפניהם קטעים מתוך ימי צקלג. כבר אז נכבשה.

תחיה מספרת:

פגשתי את יזהר באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1970 עת הייתי סטודנטית שנה שלישית לחינוך וסוציולוגיה. יחד חלקנו קורס של ד"ר צבי לם שנושאו היה חינוך פוליטי – אני לצורך עבודת סמינריון, יזהר במסגרת לימודים לתואר שני בחינוך.

בתחילה היו חילופי מבטים מבוישים, לאחר מכן שיחות קצרות, ועד מהרה מצאנו עצמנו יוצאים יחד מן ההרצאות ומשוחחים בגינת האוניברסיטה.

החל חיזור ובאה התקרבות ומצאתי עצמי ממתינה בקוצר רוח לשיעור הבא. התחלנו להיפגש באופן קבוע לאחר הסמינר.

עד מהרה נוצר קשר והתחלנו להתראות בתדירות גבוהה.

גרתי אז בדירה קטנה בירושלים. רוב הפגישות התקיימו בקפטריה של מוזיאון ישראל לשם היינו מגיעים שנינו, אחר הצהרים, הוא לאחר האוניברסיטה ואני לאחר יום עבודה ולימודים. בדרך כלל היינו משוטטים במוזיאון, מסיירים בתערוכות המתחלפות, ומתיישבים בקפטריה. פעמים רבות גם היינו בדירה שלי בירושלים. פעמים רבות הייתי מתלווה אליו לנסיעה באוטובוס לתל אביב מתוך רצון למצות עוד זמן ביחיד, ומשם שוב חוזרת באוטובוס לירושלים.

מן ההתחלה שלח לי מכתבים.

יזהר הרבה לכתוב והיה חוזר הביתה ומביע את התרגשותו והתלהבותו במכתבים אשר נמסרו לי ביד ברובם, בפגישה שאחרי, או נשלחו בדואר לביתי.

על פי בקשתו ובתחושת נחיתות רבה, הייתי גם כותבת, אך מעט יותר ופחות. הוא היה חוזר ומבקש שאכתוב אליו והשתדלתי ככל יכולתי.

המפגש עם יזהר היה מפץ אדיר עבורי, אירוע מרגש ובעל עוצמות גדולות. במהלכו, בנוסף לאהבה המדהימה, זכיתי להיחשף לעולמות של תרבות, אמנות וידע.

זו הייתה חוויה רגשית, מנטלית, ארוטית, ספרותית, אשר גרמה לי לריגושים גבוהים ולהתאהבות שלא ידעתי כמותה בעבר.

בעידודו ובהכוונתו האוהבת נחשפתי לקריאת סופרים רבים אשר אהב כמו: ויליאם פוקנר שאותו העריץ במיוחד (ולדבריו גם הושפע ממנו בכתיבתו), ג’יימס ג’ויס, תומס מאן, מרסל פרוסט, וירג’יניה וולף, סילביה פלאת, ואחרים מודרניים יותר כגון נטלי סארוט, אלאן רוב גרייה, ולהבדיל קוואפיס.

יחד חלקנו את האהבה הגדולה, ורק קומץ של אנשים (שתיים שלוש חברות בלבד) היו שותפים לידיעה. החשש מגילוי, הפחד מהתערבות של הורי והרגישות לעובדת היותו נשוי, ליוו אותי בכל מהלך הקשר. יזהר לא הקדיש לכך תשומת לב ולא היה אכפת לו להיראות אתי. דווקא אני הייתי זו שהסתירה והתחבאה לאורך כל הדרך.

לקשר הזה הייתה השפעה עצומה עלי. זו הייתה החוויה החזקה המשמעותית ביותר והמעצבת בחיי אשר השפיעה על כל מהלך חיי לאחר מכן.

כשישים מכתבים יש לה ממנו, וכן אגרות דואר ופתקים שכתב לה על כל נייר שמצא, כולל מפיות בבתי קפה.⁵⁶⁶ למכלול המכתבים יש סיפור. היא סידרה אותם לפי סדר: התחלה, אמצע וסוף. חיזור והתאהבות, ביחד, ופרידה. לא היו אז טלפונים סלולריים, גם קו טלפון לא היה לה במשך שנה כשעברה לדירתה בתל־אביב, והוא היה אוסף עשרות אסימונים, ומטלפן אליה מטלפונים ציבוריים ברחובות למקום עבודתה. בתל־אביב היה לו מפתח לדירתה, והוא היה צץ ומופיע בלי הודעה מוקדמת. מבין שניהם, הייתה זו היא שחָרְדָה שמא יזהו אותו. הוא עצמו דיבר בחופשיות והתנהג בחופשיות. היא הרגישה אשמה ומבוהלת מעצם העובדה שמדובר בגבר נשוי. בנורמות של התקופה זה היה פסול. הוא לא הסתיר, נפגש איתה בגלוי, הלך איתה בגלוי ברחוב.

ארבע שנים נמשך סיפור אהבתם, וכמו שתחיה מגדירה זאת, שלוש שנים של אהבה גדול ושנה של נסיגה וחיבוטים קשים. בשנה האחרונה הקשר התחיל להתפוגג. היא הבינה שאין לאהבתם סיכוי והתחילה לברוח.

ביוני 1973 הסתמן שבר ראשון ביחסיהם כשנסעה עם חבר לקניה, והפרידה הקשה התרחשה באפריל 1974. למעלה משנה אחרי כן, באוקטובר 1975, נסעה תחיה לאנגליה, וסידרה לעצמה משרה של כלום בשגרירות. היא הייתה שבורה ובכתה במשך שנה תמימה. משה דור היה אז הנספח התרבותי בשגרירות והם התיידדו מאוד. לבסוף פגשה שם בחור אנגלי, התחתנה איתו ונולדו להם שתי בנות. הבנות, שהיום הן כבר בוגרות, יודעות על אהבתה הגדולה, ואף עזרו לה לסרוק את המכתבים.

במלחמת יום כיפור, יזהר כתב לה גלויות מסיני וסיפר את הקורות אותו שם. היא עבדה אז בהתנדבות בבית־החולים “פורייה”, לשם הגיעו פצועים מהחזית הצפונית, והם לא התראו במשך כחודש. הוא כתב לה גם מנסיעות שלו לחו"ל. מניו יורק ומבריסל. מבריסל גם שלח לה חבילה עם בגדים שקנה לה, בחר כל פריט ופריט במחשבה שהוא ייראה יפה עליה, אבל החבילה אבדה בדואר. כשעברה מירושלים לדירה בתל־אביב, קנה לה ספר שירים של קוואפיס ואף תרגם לה קטע מתוך שיר שכתב המשורר על חדרו (נושא הקרוב ללבו של יזהר). הוא עודד אותה להירשם לחוג לקולנוע בתל־אביב, נהג לבוא להקרנות של סרטים בחוג, והם היו נכנסים אל אולם ההקרנה בחשכה, בגללה, לא בגללו. הוא אהב את ברגמן, את פליני ואת פאזוליני. הוא עזר לה לכתוב עבודה על “הליצנים” של פליני.

יזהר הוא שסיים את הקשר, אם כי לקראת הסוף היא כל הזמן ברחה. בסוף כתב לה שני מכתבים קורעי לב, אורך כל אחד כשישה עמודים גדולים. כתב שאינו מסוגל לישון, ואינו יכול לתפקד ללא שתייה ושהוא צריך את השתייה כדי לשכוח. שאין לו כוח ללילות ללא שינה ולשתייה. לדעתה, הסיפור שלהם השתיק אותו למשך כמה שנים והוא חלק מהשתיקה הגדולה.

היא סיכמה: “יזהר זורם אצלי בדם, ועברו 40 שנה. הוא חלק מעיצוב האישיות שלה. גם פרטנר, גם מאהב ואהוב ומֶנטור, וגם מי שנתן לי ביטחון ביכולות שלי. ארבע שנים מחייו הוא הקדיש לי. זה לא היה רומן חולף לא הרפתקה, אלא אהבה גדולה.”

תחיה

הנה קטעים מהמכתבים הרבים שבידיה, תחילה מהמכתבים הראשונים, מכתבי החיזור, אפריל 1970:

איך קרה שפתאום נמצאת? האם אפשר היה שלא? מה הולך וצומח בך, באופן לא ידוע עד עתה? או איזה הרהור מכרסם צריך היה שיקרה לך טוב מזה, פשוט ולא מסובך, אפשרי לגמרי ולא מעוכב, הולך ונעשה יותר בלי לפגוע בשטחים קריטיים שמי יודע מה אז?

או שזה נכון שהאלוהים מנסה? את מאמינה באלוהים, באל, באלים? בתחילה יש חיזור והכול… אחר כך יש גילוי עמוק יותר של זה וזה ויש קיץ ואחר כך צריך לנבוט זרע כמו בחורף או שלא לחשוב רחוק ויש רק האמת, תמיד רק היות. […] אם מבולבל לך או בהיר יותר, או הסתבכת או קרה לך דבר? האם את חוששת? האם נסתמו לך קשרים אפשריים יותר?

חלק גדול מן האישה הספונטנית שלך עוד לא פרח. נושם אליך, שמח בך, רוצה להביא לך טוב. את ילד חמוד ואשה מתחילה.

מהם שנכתבו באוטובוס לירושלים, והם כבר אינטימיים יותר:

היית כולך מתרפקת אתמול. זוכר את מגעך, מבטך התמכרך לקירבה, את בוהק השמש של רגליך, את היד ו…את טעם שדייך היפים. משהו שבאמון שהיה לך אלי נוגע עד הלב. אולי אין הדבר מפעים מאותו אמון שיש לאישה באיש.⁵⁶⁷ להתרפקות המלאה, הרגישות להד הנכונות לתת, ולקחת ולהיות, הצמידות שאין קירבה קרובה ממנה, וששום קירבה גופנית לבד אינה כה קרובה כמוה, או איננה בלעדי קירבת אמון זו.

תופשת? […]

את יום יפה! את חיה יפה (אל תפגעי מביטוי זה) את יצור שלם ביופיו בטעם הים, עם השמש, עם החול, עם הזמן – ויפה לראות אותך לגעת בך לדבר אליך ולחזר סביבך.

ואחר כך אכלנו יחד, ואחר כך פטפטנו, ואחר כך עשית פיפי, ואחר כך פטפטנו, ואחר כך היינו בדרך, ואחר כך היינו והיינו. ורוצה עוד. ועוד. וכעת ממש כעת ואת כל כולך. חושב שבסוף באמת אוכל אותך ותהיי שלמה בי.

ומאוד ארוטיים:

פתאום מתמלא לך בגרון ובחזה גירגור, מין נאקה מחפשת מוצא, משהו שבין התייפחות של חוסר מוצא להתנשמות שעוד רגע זה יהיה, משהו נרגש שהולך לבוא ושמתיילל שיבוא, שייקרה, שייפתח, שיהיה, משהו מתפנק ומבקש לעשות שיהיה ומשהו מתאווה שמודיע שמוכן הכול, שלא לחדול, כעת כזה כך. שהנה זה בא, שזה ישנו, שזה עולה ובוא תהייה חבר ואיש ואוהב ובפנים ואיתי ותעשה ותיתן שיעלה ותקרא ותרוץ איתי מישהו שנשמתו כלתה לפני ראש ההר ומבקש יד שלא להפסיק, שלא להישאר, להקפיץ את המכשול האחרון ולהיפתח ולבוא ולהיגאל, תחנונים ופינוק והבטחה, ובקשה וכלום לא מכל זה אלא אינסטינקט מדבר בגלוי.

כל כך יפה להיות אז דבוק בך ושותף ובפנים ונוגע ואיתך ונסחף ומסחיף אותך בואי, בואי כן בואי בואי, כעת, בואי אלי כולך, לא להשאיר כלום שלא יבוא לא זנב ולא ראש, כולךָ מלא בטנך מלאה אז פירכוס, אחוריך עולים בכיווצים, ירכיך הגמישים… וגרונך מתמלא המייה, והראש עצום העיניים נפתל הנה והנה ואת כולך בי הנה זה יהיה, פתאום זה יהיה ואת תבואי בי. מלאה […] איש נלהב. בוערת וחמה ורכה, וגמישה, וחתלתולית אבל גם לביאה, וכלום לא מכל זה אלא אישה של איש שהנה היא באה יוצאת סוף סוף מלבד ומשקט ויחד ובקול ובהודעה הנה אני באה ובאה.

תחי קטן. […]

שיא האהבה, קיץ 1970, 1971.

לספר לך איך את יפה כשאת מסירה מעליך הכול? יש לגופך טעם. טעם של אור וטעם של מגע. ליטוף. טעם של קטיפה ושל משהו בשל ושל משי ושל גוון בהיר, גוון נקי, מעין פנים של מלון, בשל וריחני, טעם של פרחים, של עלי כותרת, ומשהו של חיית־בר וגם משהו כללי מאיר, זך מאוד, נקי מאוד, ומעורר מאוד, מלא טהרה ונהרה, וכל מיני שכאלה שהם זהב, ואור, וניחוח, וטעם פרי, ונערה ואישה, ואין סוף להביט, מרחוק ומקרוב, ולנשום אותך מילימטר אחר מילימטר, ולגעת בלשון ולנשק, וגם ללקק, ולעיתים פתאום גם לנשוך ולאכול בלי אגרסיביות, אלא מהתפעלות ומהתעוררות שאין לה מילים אלא דחף ההתפעלות כמין התעוררות אסתטית שרוצה בבת אחת להישאר מרחוק כדי לראות, ולבטל כל מרחק כדי להיות. […]

רוצה לבעור? בלי שום לקראת, בלי שום סיבות, בלי שום למען, בלהיות רק. בלעבור, שהכול כמו בחמצן. כל מיני הסברים המוגדים ושאינם. שיבואו כולם יחד. ותבערי בי ואני בך, ויתבטל הגבול בין את ואני. ויהיה יחד. יחד שאינו מתכחש שאלה שניים שבאו מכל מיני מקומות, אלא עושים מהם דבר נוסף, חדש, כמו תרכובת שלא הייתה כמותה עוד.

נכון שכמו זה לא היה עוד?

בשלב השני מתחילות בריחות. בריחה קטנה של תחיה אל חברתה בלונדון מבהילה את איש המכתבים, אבל גם מספקת לו, למֶנטור, הזדמנות להדריך. “חיקי הקטנה,” הוא כותב ב־25.8.72

יום חמישי ואין מכתב. יום שישי ואין מכתב, מחר שבת ואין מכתב. מקווה שהכול כשורה ורק סדרי הדואר? או אולי את בנסיעות? […]

וראיתי כבר פרחי חצב פורחים. איך נראה הסתיו סביבך? האם הערמונים הגדולים מתחילים להפיל את “כף היד” הכתומה חלודה שלהם, ובבוקר מטאטאים את השלכת בצבעיה החמים? כשתסעי מחוץ לעיר תראי בוודאי כבר את חותם השלכת פה ושם. מה דברים יפים כבר ראית ושמעת, נוכחת […] נודעו לך?

[…] אם תזדמני פעם לסביבת האוניברסיטה של לונדון (תסעי באוטובס 73) יש שם רחוב GOWER (מקביל לטוטנהאם קורט רוד) וניצב לו רחוב קטן ושמו MALET ואם אינני טועה במספרו 1 בית ויקטוריאני שבקומת הקרקע חנות ספרים עצומה (שאני הייתי מבלה בה שעות ארוכות וטובות), לידה קפה קטן, שפעם היה נחמה עם קפה טוב (באנגליה!) ועוגות בשבילך (ומכיר מישהו שהיה מזמין לך ו…) מקום שקט (היה פעם) ומעבר לפינה יש אוסף תמונות בלתי ידוע לרבים עם הרבה סזאן נפלאים בקומה שנייה עם שם צרפתי שנשכח ממני כעת לצערי – אם תסתובבי שם – תגלי. והמון שקט יש שם ואיזו תוגה נכבדה – עם פוליטורה של דורות.

מקווה שאת המכתבים שלי את מקבלת כסידרם. ומבקש שתהיי בימים יפים ותתמלאי מהם ויבוא היפה בתוכך. מנשק אותך

יזהר שלך

בתחילת 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגיעו אליה מכתבי פרידה מיוסרים ומייסרים:

אני יודע שהכול התקלקל בגללי. ועל רקע אי היכולת הארורה שלי, אלמלא שהקשרים שלנו, אפילו רעים ובלתי נסבלים, אינם מוכחשים גם כשעומדים להיקרע חזקים יותר, מוזרים אבל רעים. רעים כעת. בלתי נסבלים מקוממים ומשחיתים.

הנקודה הרגישה ביותר האנושית ביותר היקרה ביותר, נפגעה. החיים נפגעו. טעם החיים. הרצון לחיות. או להיפך נתעורר צורך להרוס לאבד להשמיד, לשבור הכול. איך אפשר לתת שיהיה כך? ואיך אפשר – הכול אפשר. ולמה צריך עוד וגומרים ונפרדים אחת ולתמיד? […]

עלי ללכת ממך. את כבר הלכת, אני יודע. אבל לא יודע איך עושים ידיעה זו ונשארים בעולם. זה לכרות את הענף שחיים עליו. אין לי עוד כאן. וכעת אין לי עוד את. וגם יודע שהדברים שבינינו חזקים, עדיין וחיים, והכאב סימן לחיותם וככל שכואבים יותר חיים יותר. נורא לחיות מצב זה. […]

לא טוב. בבת אחת יש בי הרגשה של ריקות נוראה, ושל עוצמה אדירה ולא מפורקת, שצריכה כעת למצוא אפיק ומעשים. ומה צומח? אין לי סבלנות. לכלום. לא לאחר הצהריים הזה, לא ללילה הארוך שיבוא. לא ליום שלאחריו, לא למשקאות הכבדים שאני נזקק להם. לא לקשרי החטף אליך ולא אל מה שאת כעת, ככה, ולא אל מה שיבוא. גמור לי, נורא גמור. תחיה נגמר לי, אבל בפנים יש שורש עמוק, עמוק, חי מאוד, תמים מאוד מאמין מאוד, עדיין כולו בך ואתך ובחוץ הכול גמור.

לו היה יכול לעבד את האבל לסיפור, לשיר, כפי שעשה כשכתב את סיפוריו הראשונים, אולי היה ליזהר קל יותר להתמודד. אבל מאז שבחר לחיות במחתרת המשיכו הדברים לתסוס בו במחשכים.

1973 רעידת אדמה    🔗

בשנת 1973 גרו במוסקוביץ' 14 שלוש נפשות: יזהר ונעמי בדירתם הגדולה וסבתא מרים בדירתה הקטנה. אפילו בן הזקונים כבר התגייס לצבא, ובני הזוג נותרו שם חשופים זה מול זה. יזהר, כתמיד, לא היה מסוגל לקבל החלטה ולשאת בתוצאותיה, וידע שאהובתו הצעירה נשמטת מידיו ואובדת לו. היא כבר בַשלה מילדה לאישה, בשלה להתקשרות, והוא – חסר אונים להיענות. נעמי אכולת התסכול, חשדנית ומרירה, עשתה כל שביכולתה כדי לרגל אחריו. היא הרימה כל טלפון, האזינה לכל שיחה, ארבה לדוור. מדי יום שישי הייתה מבשלת ארוחה משובחת, מזמינה אליה את ילדיה ומשפחותיהם, עורכת שולחן לתפארת – כזה שחלמה עליו מנעוריה, ואז, בהטחת גערות קולניות ואלימות בכל הסובבים אותה, הייתה ממאיסה את הישיבה בצוותא. היחידה שהתקרבה לאמה בתקופה זו הייתה הִלה, שהייתה לנעמי למפלט. נעמי רצתה לשתף אותה בקובלנות שלה על יזהר, אבל הלה סירבה בתוקף לשמוע פרטים לא נעימים על אביה האהוב.

נעמי הייתה מתוסכלת גם מן העובדה שהקריירה שלה אינה נוסקת. היא קיוותה שתוכל להיחלץ ממלכודת מוסקוביץ' 14 באמצעות קריירה עצמאית משלה כציירת, שתעניק לה מקום משלה, פיזי וחברתי. אחת האכזבות הקשות הייתה הביאנלֶה בוונציה, בשנת 1972, לשם הציעה אחת מעבודותיה ונדחתה. זו הייתה מכה כואבת. בפרץ של עצמאות וקריאת תיגר החליטה לקחת את גורלה בידיה, ונסעה לאירופה בניסיון למכור עבודות, בעיקר תחריטים, ולשכנע גלריות להציג תערוכות שלה. היא נסעה לבד, הודיעה ליזהר שאין לה תאריך חזרה, וגם כשיהיה היא לא תודיע לו עליו. “אני חוזרת ומבקשת שלא תבואו לקבל את פני,” היא כותבת בערב סוכות, “ואני גם לא אודיע מתי אבוא. כשם שלקחתי טכסי בכל מקום כן אקח טכסי בבית ואבוא למוסקוביץ' 14. […] אני מקווה שאצטרך לשוב ולנסוע די מהר, הלוואי, כן יהי רצון.” המכתב הוא מוונציה, מהביאנלֶה, והוא נפתח בנימה נוסטלגית ועגומה: “יזהר חביבי,” היא כותבת (כבר לא איש שלי), “בימים עברו, באנו פעם שנינו, קרועי עיניים ואוהבים לוונציה. תמיד, תמיד כשאני באה הנה עולה אותו טעם אותם ימים בזיכרוני, חם, אוהב, נרגש, צמוד ונלהב, ולעולם תישאר ונציה בלבי כמקום בו אהבנו איש את רעותו יותר מאשר בכל מקום אחר.” והיא חותמת “נעמי, אותה נעמי עצמה.” הנסיעה לא הפיקה את התוצאות המבוקשות – בכל מקום נתקלה בסירוב ובדחייה, ומרירותה גברה. היא חזרה מובסת, וכיוון שנאלצה לוותר על בית משלה, נתקע בראשה הרעיון שחלק ממוסקוביץ' 14 חייב להיות רשום על שמה.

בין פורים לפסח 1973 נסע גם יזהר לתקופה ממושכת, בשליחות “החלוץ”. הפעם נסע לדבר עם הנוער הציוני במיאמי שבפלורידה, עיר “המפילה עליו חששות ודחייה” (מכתב מ־19.3). הוא בילה שבוע בניו יורק האהובה עליו, אפילו “קפץ” לבוסטון לפגוש חברים/רות משכבר, ורק אז עזב את הכפור ונסע למיאמי. ממכתביו עולה שהוא עובד שם קשה, מתרוצץ ברכבות ובאוטובוסים מקצה העיר לקצהַ; בקצה האחד מרוכזים היהודים האשכנזים, ובשני הספרדים, דהיינו יוצאי קובה. והוא משווע למכתבים מהבית: “איך להסביר את זה שלא קיבלתי עדיין אף מכתב מהארץ? […] הדואר כאן רץ כצבי, באמת, ואיך זה שכלום כלום כלום לא מגיע אלי, ומה צריך לחשוב?” אבל נעמי כתבה כל יום כמעט, מכתביה מלאים בפרטי שיגרת הבית ויפי הגינה. “מזדמן גנן־גֶזם מגזם את המנדרינות ב־50 ל”י. נעמי ואני מנקות את הבית" (20.3). “האביב משתולל וההדרים פרצו כולם בפריחה אדירה. כל הנוריות חוגגות וסוללות של טופח בגוני הכחול, הורוד והסגול על הגדר של […] ולפני האטליה ומאחוריו, צובעות את החצר בחגיגה עצומה (21.3). גם ילדיו כתבו: הבן האחד מהמילואים, השני מהטירונות, והלה (נאבקת בדלקות גרון) מביתה שבצפון. הוא עצמו נמצא “על חוף ים של משי מלחש ומרחש אין קץ. כל הלילה ליחשש בחלון הפתוח” (27.3). הוא חושש מהרצאות באנגלית (!) שכולן “תעמולה, הטפה, דרשנות, התערבות בחייהם של בני הנוער וכו'.” ב־8 באפריל צפויים השליחים כולם להיפגש בניו יורק ל”דיאלוג" בין אינטלקטואלים יהודים שמשני צדי האוקיינוס, ה"דיאלוג המפורסם של יהדות ניו־יורק ויהדות ירושלים, דיאלוג שמדברים עליו כעל גולת הכותרת ושיא ההתרחשויות, רחמנא ליצלן." בינתיים הוא מפלס דרך בין הרצאות לסטודנטים צעירים ומנומסים, והרצאות לפני “גרוטאות משקשקות, כל מיני עקומות עם כתמי זיקנה על ידיהן ועל פניהן […] ומציגים לפניהן את האורח המפורסם מישראל […] סנטור. חבר כנסת, פרופסור וסופר דגול. הגרוטאות רוו נחת, מתושלח השתעל, ותרח כמעט נחנק בעוגה עם הקפה.” הוא מדווח גם על הרצאות לפני תלמידי תיכון: “פרחחים בני 14 שנאלצים ללמוד יהדות פעמיים בשבוע לאחר הלימודים […] והם במצב רוח של השתוללות ומוריהם נוזפים בהם בקולי קולות ומטילים בה סרה. […] ונוסף לכול השטיחוּת האפורה מאופק עד אופק, השיממון האינטלקטואלי, לא חנויות ספרים, לא קונצרט, לא תיאטרון ולא קולנוע של טעם […] והאפור השומם והלבן הפסבדו־ספרדי ופסבדו־קלסי, פסבדו־אירופי. תשש האדם ונס ליחו […] מיאמי הזאת עלתה לי על כל העצבים” (2.4). רק הטיול המעניין לביצות ה־Everglades המרהיבות והשטניות משהו מפיס את דעתו. והוא מסיים את מכתבו האחרון לנעמי משם: “איש אחד הולך ובא, הולך וחוזר אלייך ומקווה למצוא הכול בשלום. יזהר שלך.”

לולא ידענו על חייו הכפולים, ניתן היה לראות בחילופי האגרות הללו תכתובת חביבה, לפעמים דאוגה, בין בני זוג ותיקים ואוהבים. אלא שבו בזמן כתב יזהר מכתבי געגועים לתחיה. גם לה וגם לנעמי, במקביל, וכמעט באותן מילים, הוא כותב על מנהטן היפה, על הרוח המקפיאה, על הסרט “זעקות ולחישות” של ברגמן, על ההליכה הממושכת ברחובות ועל ביקור בחנויות הספרים. וגם את תחיה הוא שואל, בדיוק כמו את נעמי: ואת? איך את? מה את כל הימים? מה מרגישה? מה יודעת, במה את? איך עובר הזמן (20.3.73).

המכתבים הזהים כמעט לאהובה, ובו זמנית לנעמי, וללא הרף, מבלבלים. בעיקר מטלטל הצורך שלו לקבל ידיעות מהבית. אם אינו נובע מייסורי מצפון, מחשש שהדברים שהוא מסתיר נחשפו – אולי הוא מאיר את התלות של יזהר בנעמי, את הפקעת שאינה ניתנת להתרה? הרי מתבקש לשאול: למה לא עזב את הבית? כבר חמש־עשרה שנים מאז שכתב “אמור: אינך תופש עצמך לעיתים נמשך לעזוב הכול מכל כול ולקום בימים כאלה, לצאת וללכת לך, הלוך ונסוע, הלוך והתרחק, מי יודע אל אן ואל אנה?”⁵⁶⁸ והוא עדיין באותו מקום. מושגי הכלכלה והכספים שלו מעורפלים ולא מציאותיים. סביר שעל כל יתר הסיבות לדבקותו בנעמי ובבית, נוסף החשש שכלכלית פרידה אינה אפשרית. וכמובן, ישנו הפחד מהלא נודע. זה פחד משתק, שהיומנים ששרבט לעצמו מלאים בו. פחד משינוי. זה הפחד שגרם לכך שנעמי היא שנאלצה לקחת את היזמה ולהחליט על נישואיהם, על הולדת הילדים, על הכנסת, על הנסיעות, על הבית ועל כל הצעדים המכריעים בחייו. כן, אותה רתיעה מהחלטות, שמאז ומתמיד קיננה בו. וחוסר האונים הכללי: נעמי היא כמו אמא, היא מסדרת לו את החיים. והעובדה הזו מובילה למה שאי אפשר להסביר אלא בביטוי “קשר גורדי”. בינו ובין נעמי היה קשר גורדי – היא הייתה הבית, או כמו שהגדיר לעצמו בעבר – השורשים. אחר כך, במרוצת הזמן, אימץ את הנוסחה “מה לעשות, אני גבר נשוי שאינו יכול לעזוב את הבית,” ונוסחה זו הפכה, במרוצת הזמן, ערובה לכך ששום פרשה לא תחרוג משלב ההתאהבות.

לעת עתה הוא היה מאוהב באישה צעירה ממנו בהרבה, אותה יכול היה ללמד ולעצב, להפוך מנערה לאישה ולהביא בסוד הארוטיקה. והוא באמת התלבט. ימי ראשית הסתיו “ואין עוד כלום, אלא על שפת העולם המחריש וקושב, מתלקחת לפתע אדמומית נרגשת, כאילו מעבר משם כבר התחילו, כאילו שם כבר הדליקו, שם זה כבר ישנו.”⁵⁶⁹

ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים, ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה־57. ברגע ההוא אפילו נעמי לא יכלה לעצור אותו ולהמשיך להחזיק אותו “בביתו של חמור.”⁵⁷⁰ הדאגה הגדולה למדינה ולאנשיה נשזרה בהזדמנות שנמצאה לו להיעלם מאחורי מסך של עשן ואבק. יזהר הפעיל את כל הקשרים שהיה יכול כדי להתגייס גם הוא. האם יוכל להועיל, או רק להסתובב שם לכולם בין הרגליים ולהכביד עוד? במה יוכל להועיל? בעיקר בהזדהות, באמירה אני אתכם. תחיה התנדבה לטפל בפצועים בבית־החולים “פוריה” שמעל הכנרת – לא רחוק, יחסית, מבית־לחם הגלילית, שם התגוררו הלה בתו ואליעזר בעלה (שיזהר, איך לא, קרא לו “אליהו”), עם ילדיהם הקטנים. אליעזר, צנחן במילואים, גויס למלחמה בגזרת התעלה, ולדאגה לשלומו נוספה הדאגה למשק העלול להתמוטט בהעדרו. גורל בנו הבכור לא הטריד את יזהר: אף שישראל היה בחזית בסיני, יזהר שכנע את עצמו שהוא “יושב במשרד”. בנו הצעיר נמצא בקורס קצינים בכרמיאל ויזהר אף נסע לבקר אותו שם. אבל תחת שמי סיני זכר כי שם, “‘בארץ’… שם מחכות המתנדבות, מוכנות לעשות כל דבר” (גילוי אליהו, עמ' 17).

לא מעט מושכים בעט שירתו במלחמת השחרור כקציני תרבות, עורכי עלונים וכתבים. יזהר התברך תמיד בכך שלא נמנה עמהם אלא היה חייל “אמיתי”, ולוּ גם איש הקו השני. עכשיו אפילו הסכים להיות מסביר מטעם, ובלבד שיהיה קרוב לחזית ככל האפשר – שותף לחיילים אבל גם קרוב למפקדים. מרצה ללא נשק – ובלבד שיהיה בעניינים, ו…רחוק מהבית.

הוא הצטרף לקבוצה של סופרים ואנשי תקשורת ששובצו לאוגדה 252: חיים גורי, חנוך ברטוב ועוזי פלד, כולם צעירים ממנו. הם קיבלו לרשותם פולקסווגן “דאבל קבינה” מגויסת, והיו אמורים לנוע בה בין הכוחות ולהעלות את המורל. יזהר היה אתם, ביניהם, בחציו הגלוי: בלוּע במלחמה האיומה שמסביב, במשבר העמוק שנוצר בין ההנהגה והציבור, בחיפוש אחר אליעזר שהקשר אתו נותק. את חציו השני – געגועיו לתחיה וניסיונותיו להגיע אליה – שמר בלבו.

מכאן ואילך אתייחס לגילוי אליהו כאילו הוא יומן סיני, אף על פי שהספר נכתב עשרים וחמש שנים לאחר מכן. אני מודעת לאנכרוניזם שבדבר, לעובדה שזכרונו של יזהר אולי בגד בו במשך השנים, ובעיקר לעובדה שהוא חיבר מקטעי הזיכרון נרטיב. אבל ככה זה עבד אצלו: שום דבר לא נחווה כך סתם, לא נשמר כך סתם, אלא כחומר לכתיבה, ובמשך שנים היה מודיע לבני משפחתו שבכוונתו לכתוב על “החווה הסינית”. “זאת לא היסטוריה,” כתב על גב הספר, “אלא פירורי היזכרות של לא לוחם במסע משני עברי התעלה החסומה באמצע רעידת האדמה הגדולה ששינתה את העולם בין שני צבאות גדולים מאוד ומתחת למוות גדול מדי בתוך פקיחת העיניים, אם כל זה היה מוכרח ואיך דרך כל האבדון הנורא ההוא גם הלכו כל הזמן לקראת גילוי אליהו.” בל נשכח ש"גילוי אליהו" הוא אחד מהארכיטיפים שלנו, מהסיפורים המיתולוגיים היהודיים הייחודיים המתגלגלים ממעמקי קדם, ופולשים מדעת או שלא מדעת לכל ספרה שבהווה. ואכן הספר הוא מסע חיפוש להבנה או להארה, Quest אל ההיסטוריה ואל ההווה, אל הקולקטיב שבמלחמה ואל האני המתמודד אתה, אל המפלצתי ואל הפלאי. מסע להבנת הטירוף הלא־ניתן־לתפיסה שבמלחמה, וניסיון להשתלט על התוהו ובוהו המטורף והמערער הזה באמצעות האמנות.

החבורה הגיעה לטסה אשר בסיני רק לאחר שאוגדה 143, בפיקוד אריק שרון, צלחה את התעלה, ב־16 באוקטובר. בתוך כל המהומה קלט יזהר קטעי דברים על קרב שיתקיים, מתקיים או התקיים, שם, ב"חווה הסינית". וכמו שקרה לו בשדה התעופה “אבק” 25 שנה לפני כן, כששמע על הקרב הקשה המתנהל בחרבת מאכז – הוא ידע בו ברגע שעל הקרב הזה יכתוב.

חבורת הלא לוחמים נעה ונדה בין הכוחות, נקלעת להפגזות מפחידות, מאבדת את דרכה ומוצאת אותה שוב, נפגשת עם חיילים מכל הסוגים ועם המפקדים הבכירים. המרצים היו אנשים מפורסמים, וכל הדלתות (המטפוריות) נפתחו בפניהם. הם הגיעו לעיר סואץ, שגם בה התנהל קרב דמים מיותר שבו נפגעו לוחמים רבים – ויזהר מצא שם לבסוף את אליעזר, שלם ובריא, ומסודר כמו שרק צנחן ותיק יודע להיות.

עם הפסקת האש קיבלה החבורה חופשה קצרה, וחזרה ארצה, שוב בפולקסווגן דאבל קבינה. יזהר לקח את המכונית והמשיך אתה לבית־לחם הגלילית, כדי לבקר את הלה והנכדים ולמסור ד"ש טרי מאליעזר. שם פגש גם את נעמי ובני משפחה אחרים. בשוך שמחת המפגש, הוא טען שעליו להמשיך, לבדו, לפוריה, “לסדר שם משהו”. חשדה של נעמי עלה מיד, והיא הקימה שערורייה רבתי. איכשהו הופנה חרון אפה גם כלפי משה דיין “הנואף”, כדבריה, “החבר שלך, שאשם בכול.”

יזהר היה מגויס עוד כחודשיים ושהה בשטח במשך מלחמת ההתשה זוטא שהתנהלה בו. בינתיים ניצל כל הזדמנות לראות את תחיה, ולשלוח לה פתקים ומכתבים:

(2.12) חיקילה,

מתרוצץ בין הגבעות הרחוקות, עייף וצרוד, מתוח סביב ומחכים.

מקווה ששלום לך ושהכול אצלך וסביבך בטוב. לא יודע מתי חוזר, מקווה שבקרוב,

ובשקט ושנתראה (אז שימרי על התחיה הקטנה)

אפילו ללוויה של ב.ג לא נותנים לנסוע.

(5.12) חיקילי

לכביש קוראים כאן “ציר”, ויש ציר אחד ששמו “חיקי” וראיתי לפני ילדה עם עיניים כחולות.

הווזוב עומד לפרוץ, הלוואי שלא, אם יעבור בשקט יהיה לנו זמן.

שמרי על התחיה

איש

כאמור, שנים חלפו עד שיזהר הרגיש שהוא מוכן לכתוב על “החווה הסינית”. זה היה ספק קרב ספק טבח, ואחת מנקודות השפל של המלחמה ההיא. כדי להבין טוב יותר את שורשי הזוועה שבמלחמה ולקבל פרספקטיבה רחבה יותר, הוא החליט ללמוד את מלחמת העולם הראשונה, וככל שלמד יותר, חש שעליו ללמוד עוד.

הוא קרא עשרות ספרים בנושא. גם לפני כתיבת גילוי אליהו וגם לאחר שהספר ראה אור, אסף ספרים כאחוז דיבוק, תר אחריהם ורכש אותם, ישב בספריות, כתב לבנו ששהה אז בקנדה והזמין דרכו ספרים מסוימים מאוד על השתתפותה של קנדה במלחמה, הזדעזע מן הגיוס בניו פאונדלנד ומהטבח של המגויסים על הסוֹם, נבעת מאטימותם של המפקדים, נסע לבקר בשדות הקרב ההם וגרר את בני משפחתו אתו בבתי הקברות בוורדן, בצפון צרפת, שבהם קבורים מיליונים בשורות אינסופיות.⁵⁷¹ כשכתב את גילוי אליהו עמדו לנגד עיניו הקזת הדם המונומנטאלית של מלחמת העולם הראשונה, אטימותם המצמררת של המנהיגים והעקדה ההמונית של המלחמות כולן.

ויש כאן אחד שיודע לדבר על התקפה כאסטרטגיה, שעל כל התקפה שנכשלה יש רק תשובה אחת, עוד התקפה, והוא יודע שמו של גנרל צרפתי גדול במלחמת העולם הראשונה שעל כל התקפה שנכשלה יצא מיד בעוד התקפה, ויום אחד בוורדן שבצרפת יצא להתקפה, איבד אלפי חיילים וחזר מיד בעוד התקפה ואיבד עוד אלפי חיילים, ולטענתו לא רק שזו הייתה הדרך היחידה לניצחון, אלא שכיבוש אדמה צרפתית יקר תמיד פי כמה מאיבוד כמה אלפי צרפתים, ושתחי צרפת נכבד מחיי הצרפתים, ושהכבוד תמיד יקר מדם (עמ' 148).

בין הדברים שהרשימו אותו ביותר, כשלמד את המלחמה הגדולה, היו הסיבות האוויליות לפריצתה. בהתרגשות רבה סיפר ליד שולחן האוכל המשפחתי, על הקייזר הגרמני המשקיע הון רב ומרץ אינסופי בסלילת מסילות ברזל, בשביל רכבות שינועו לעבר הגבול הצרפתי, ויעבירו אליו במהירות גייסות ואספקה ‘אם תפרוץ מלחמה’. בכיוון רוסיה הוא אינו סולל מסילות, ולכן, מיד עם פרוץ סכסוך עם רוסיה הוא מתקיף את צרפת, זורע חורבן ומביא למותם של מיליונים…

איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. […] כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה? (עמ' 88) […] מישהו הלוא היה אחראי לכל הדבר הזה, לשלושת אלפים חללים ולעשרות אלפים פצועים, […] מישהו שלא עשה מה שהיה חייב לעשות כדי שהדבר הזה לא ייקרה, זעק, מישהו לא הפך שמים וארץ שלא ייקרה הדבר זה, […] מוכן ללכת ולשאת ולתת עם השד ועם השטן ועם כל מי שיוכל כדי לעכב למנוע לדחות ורק שלא ייקרה הדבר (עמ' 128)

הוא התכונן והתכונן לכתיבת הספר במשך שנים רבות, נזכר בשיחותיו עם החיילים, קרא עדויות כואבות שלהם בבמחנה,⁵⁷² אבל לכתוב על החווה הסינית כפי שכתב על חרבת מחאז שוב לא היה מסוגל. שוב נתקל בכשל המלה לתאר את הדבר עצמו.

מה זה ופתאום התלקח הטנק, למה לא מספרים מה באמת היה, […] מה זה באמת כשהטנק מתלקח ומתחיל לבעור ואחד קופץ ואחד נשרף, ומה זה נשרף, איש אינו יכול לאמור את הדברים הגדולים באמת, ורק מנסה להיפטר מהם […] כאילו אפשר לספר במלים מוכרות דברים נוראים שמעבר כל מוכר. ולהישאר רק במלים כמו מה אומר לך, מה אספר לכם, וגם כמו לזה אין לי מלים, ותמיד עם שמות התואר המצלצלים […] מלים שכאילו מעניקות מעמד יותר חשוב ויותר ראוי לרגעים הגדולים והנדירים שהלשון הרגילה אינה יודעת ואין בכוחה […] כשרוצים להגיד את הרגע המיוחד הזה שבו מתפוצץ הטנק יחד עם חייך […] ואנשים אינם יכולים לספר לא בגלל מחסור במילים הנכונות אלא גם מפני שזו פגישה אינטימית לא פחות מכל פגישה אינטימית שלא מספרים עליה (עמ' 164 –165)

ניסיון לתפוש את הרגע, את ההווה המתמשך, את הזוועה שבשריון מתלקח כבר עשה בימי צקלג, והוא יודע גם כמה זה היה קשה והרסני לו עצמו, ועד כמה רוב הקוראים, מהמעט שהיו, הפנו עורף לאותה “אפופיאה של האפס”. והוא נוקט טכניקה קרובה לזו שכבר נקט בה ב"סיפור שלא התחיל" – לספר סחור סחור, באליפסות מתקרבות מתרחקות, כמסלול הארץ סביב השמש שאוי למתקרב אליה, את סיפור הקרב על החווה הסינית. והסיפור הופך לסיפור “פגישה אינטימית לא פחות מכל פגישה אינטימית שלא מספרים עליה.”

עם השנים אבדה ליזהר השינה. כדי להירדם נזקק מעתה למשקאות חריפים, נזקק יותר ויותר, עד שבהדרגה התמכר להם. בגילוי אליהו נוח היה לו לגלגל את זה אל חיים גורי, מחבר רשימות מבית היין, שכבר היה ידוע בחיבתו לטיפה המרה:

בין כך ובין כך הזמן עובר. כן. עובר עוד קצת, גם כשכלום מן המעיק האוכל את הלב לא נעשה קל יותר. גם חיים ובקבוק הוויסקי שלו בידיו לא מוצא שום הקלה אלא רק כבד עליו יותר ויותר והוא מתגנח, בכאב אמיתי, זה נורא, הוא אומר, זה איום ונורא, וכלום לא מקל עליו ומפעם לפעם אף גובר עליו המשקה והוא נרדם לרגע במעוקם וגם נוחר איומות ומתעורר פתאום בבהלה ולא טוב (עמ' 89).

אבדן השינה, פרט אינטימי, חוזר ומופיע בספר כחוויה משותפת. יזהר מתבייש להגיד “אני” ונמלט ל"חיים", ל"כולם", אבל מספר בעיקר על אבדן שנתו שלו. טווח הזמנים של הסיפור הוא תשעה ימים, 16 – 24 באוקטובר, והלילות הנזכרים בו הם כולם לילות לא־שנת. מרבית הלילה הראשון עוברת בהמתנה להסעה אל מעבר לתעלה, שמתבצעת רק לפנות בוקר. בלילה השני, בחזרה בטסה, “מקבלים מיטות שדה באוהל גדול מתדפק יריעות, מיטות מהוהות ושמיכות מחליאות, חולצים נעליים, משתטחים באנחה ומקפלים ידיים מתחת לראש. הו, אלוהים. תהלוכת כל מיני דברים. […] מנסים לדחוק הכול ורק להעלם ולהיטמן עמוק לתוך שנת האבן. אבל אפילו לא שנת נוצה” (עמ' 42). המחשבה נודדת לדוּדה הסייר האווירי וצניחת הסיוט שלו מן המטוס שטייסו הרוג, ומשחזרת כל רגע מעשרת רגעיה לפרטיו.⁵⁷³ “מתהפכים במיטת האלונקה הצרה הבואשת בביאוש דורות של ישנים עליה. […] ואנשים מודרי שינה לאחר שהתהפכו והתהפכו מתרוממים לבסוף ויוצאים החוצה מעוקמים […] מחלצים עצמות נפנים לרוקן מימיהם אי בזה ועומדים זרים למדי ומביטים סביב מה העניינים” (עמ' 51). בלילה השלישי, מאוחר מאוחר, בחפ"ק של קלמן, כל אלה שיש להם מה לעשות “התניעו בחושך ו[…]נעלמו מיד באבק הלילי. שהדיף מין ריח, אולי של ריקות […] ואולי גם צביטת בדידות וגם עגמות של מיותרות. ולא פלא. ואלה שאין להם מה לעשות, רק כמה אחדים, שינו כעת רביצתם בחול כאילו זה מה שיכול לשנות, לא יודעים מה כן ישנה ומה לא ויודעים שהשינה איננה כאן ולא תבוא עליהם, כמו תמיד כשמחכים שתבוא אלינו בכנפיה הקלות, ונרדמים בכל זאת זה בכה וזה בכה, מלבד אלה שיודעים שכולם כבר כן ורק הם לא” (עמ' 93 – 94). והקורא המיומן יודע מיד מי הם אותם אחדים מיותרים, שנרדמו כולם, ומי, רק הוא, לא. בלילה הרביעי, שוב אצל קלמן, “הוא קם, קלמן, והולך להתרחץ ולחטוף תנומה בקרון שלו. מגיע לו. ואחרים, שאין להם תפקיד, יוצאים כפופים מתחת היריעות וחוזרים ומתמתחים בחוץ, ורואים את כל החושך מצד אל צד, […] כל המחשבות כבר עייפות. מחפשים מקום באיזו מיטה פנויה באיזה אוהל פנוי או רק צונחים סתם על החול להצטנף ברכותו ולנסות לישון קצת אם נצליח, במועקה הזאת שבאוויר, ביום מחר שהולך להתחיל עוד מעט, ובהרבה יותר מדי שנופל בבת אחת” (עמ' 136). ושוב לא נופלת השינה על אחד מאלה “שאין להם תפקיד […] והכול מתערפל, ועוד מעט וגם החרדים שבאנשים שכליותיהם מייסרות אותם ואוכלות בהם חרדה, גם הם מתעמעמים להם ולא יודעים שגם הם נרדמו.” אם כי קשה להודות בכך, כן, כליותיהם מייסרות אותם ואוכלות בהם חרדה. הלילה החמישי הוא במערה, על פסגת ג’בל־עתקה. האווירה במערה כה קודרת, מיואשת ומרה, והדאגה לאליעזר שלמטה בעיר סואץ, בין כוחותינו שנטבחים בה, כה חריפה, עד כי אי אפשר להישאר בפנים, ויזהר יוצא אל הכוכבים המרהיבים שבחוץ, מנסה לשאוב מהם נחמה ופרספקטיבה, קִרבה לאל, וכמעט קופא מקור.

שמי מדבר זורחים בתאורת חגיגה ובכל האמת האמתית, זו לא כיפה גדולה אחת וזוהרת אלא שפע כוכבים גדולים זורחים ענקיים, נוצצים ורושפים, רגע כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגע כמו עגילים ענביים, ובאותה תנועה של עגילים רכה ורושפת. או כאילו נתחרחר שם למעלה איזה אריג קטיפה שחור מתוח ונקוב בהמון חורים זוהרים וגדולים ושאולי הם נראים גדולים מפני שהם קרובים ואולי מפני שהם ענקיים, פורצי זיו זוהר כאלה, הקור כמעט ממית אבל אי אפשר להינתק וללכת או להסיר עין, כל חייך לא ראית ככה.⁵⁷⁴

כשמתחיל הבוקר לעלות צצה מאליה שורת הסיום של סיפור שנחרתה בנפשו עוד בעלומיו, סיפור של יראה גדולה מהעתיד:⁵⁷⁵ “כשיוצאים החוצה […] תהום ענקית וחלל גדול אין קץ חלול לגמרי וריק לגמרי וקר מאד. וגם רעננות העולם אינה אלא רק כמין הרגעה כוזבת להמון המועקה והדאגה מה הולך להיוודע לנו כשיאדימו פאתי הבהרות הללו שבשמים.”

הדבר היחיד שמייחלים לו עכשיו הוא לא להיות כאן, ושינה גם היא סוג של לא להיות: “אי אפשר עוד לסבול. אני קם ובורח. אי אפשר עוד. אני משתגע. ואחר כך זה רק מין תרדמה, ותחנונים לתרדמה, בואי כסי עלי, להירדם רק להירדם, ורק לא יודעים עוד ולא סופרים, לא כמה ולא איפה, ואלה אינם עוד בני אדם, והם גם לא מפחדים, והם רק סתם בולי עץ או אדנים של עץ, ורק מוטלים עד שיבואו וייקחו אותם מכאן, הו, קח אותי, קח אותי מכאן, הו קח אותי” (עמ' 173). ומתברר שזה היה רק חלום, בפולקסווגן: “ואחר כך פתאום מתעוררים וזה לא היה כלום. וזו הפולקסוואגן הישנה שלנו. וזה רק צומת “צח”. וכנראה שלא היית כאן שעה קלה, אבל כעת אתה חוזר.”

הלילה האחרון. חוזרים לטסה ויזהר חשוך השינה מנסה להירדם בחסות עמוד: “אולי נרדם. כי פתאום מעירים אותו. רעש מעיר אותו, […] העמוד שעל ידו נרדם אינו אלא עמוד חשמל עשוי עץ, ומישהו מטפס עליו כעת. משעין כל מיני תיבות ועולה מתנודד עליהן כדי לתלות למעלה פנס חזק שיאיר את זירת הרעש. ובבת אחת זה כבר מקום שאין לו סבלנות למי שאינו שותף פעיל. מתרוממים קצת נלעגים ממרבץ החול. קצת מתנערים, ומשתאים סביב וזזים שלא להתבלט באי השייכות.”

הוא לא שייך, הוא אף נלעג כלשהו והוא מודע מאוד לכך, אבל אוהב מאוד את הגברים הלוחמים הצעירים. אחד מתיאורי העירום המלא היחידים בכתביו, תמיד של גבר, הוא ההצצה המעוררת במתקלח ההוא בתנאי שדה:⁵⁷⁶

יש פה מישהו שעושה לעצמו רחצה לילית פרטית, והדליק הבחור איזה פנס רוח מועם בגלל ההאפלה. תלה על עמוד כלשהו פח מים וכשהוא מושך בחבל נוטה הפח ויוצק מים על ראשו של המתרחץ רב העלילה, וכעת הוא בשלב הסיבון, עומד שם ברבע האור שבלילה החשוך דיו להאיר הכול, ומקציף גופו העירום בסבון, את שיער ראשו ואת פניו ואת אוזניו והעמק אצבע באוזניו וממלא פיו ופולט מים ברעש ובעסק גדול ואת צווארו ואת כתפיו ואת בתי שחיו השחורים משיער צפוף ואת חזהו השעיר קרצף היטב, עוד סבון ועוד קרצוף ובהנאה הנשמעת סביב, ויורד אל בטנו ואל שיפוליה ואל מבושיו עתירי השיער ומקציף והולך וסובב ומקציף הקצף היטב גם את אחוריו ואת החריץ שבהם ואת פנים ירכיו ואת הכול וגוחן באותה זימרה פרטית גם אל ברכיו ואל שוקיו עד שמגיע אל כפות רגליו ומתנודד מזו אל זו לשמור על שיווי המשקל מסבן סבן היטב ומקציף וחוזר כעת אל כל הפינות שכבר סיבן פעם, שיהיה הכול נקי יסודי מכל חלאות ימים רבים. וכעת מושך בחבל והפח מעניק לו זרם טוב והוא מוליך את המים לשטוף כל פינה מסובנת, וכשפיו לא מלא מים ולא מבעבע קצף הוא גם מריע בשקט ומזמר לו וטוב לו, ורק שהמים הולכים ונגמרים עוד רגע, אלמלא שגם על זה חשב, וטרח והכין לו עוד פח מילואים ועירום כפי שהוא לאור פנס דהוי באמצע הלילה הגדול הוא מוריד את זה ותולה את זה, וזה עובד, והאיש מכף רגלו עד שיער ראשו ודבר לא נעלם מרואיו מוריד כעת זרם מים על כל גופו ומכין בכפות ידיו ערוצים לאן יזרום הזרם ועל חזהו ועל אחוריו ושוב אל מבושיו שהוא חופן בכפו הגדולה ונותן להם ראווה ושטיפה ערבה, ולא עוד אלא שכעת הוא גוחן ומעלה מן הרצפה את תחתוניו ולוקח לכבס גם אותם באותה שקידה ובאותה זימרה ובאותה הנאה, ולא איכפת לו כל העיניים הרואות אותו ואת כולו אין מה להסתיר, איש חי ושלם ולא פגוע ולא מעוך וגם בתוך המלחמה הגדולה והנוראה הזאת מגיע לבן אדם לחשוב גם על סיאובו ולעשות לטובתו הפרטית, והוא נהנה ושופך מים ועושה רחצה אחת אפיים ולא עוד אלא שהיה לו מבט מרחיק והכין לעצמו גם פח שלישי, פח של תפנוקים במפורש, והוא מושך בחבל וזה מקלח אותו אנה ואנה, וטוב לו וטוב לצופים בו, ועוד מעט והוא פורש סביב כתפיו מגבת גדולה שהכין לו, והוא מתנגב בה, בתנועות של חופש גדול ושל שפת הים, ועוד מעט והכול מתערפל (עמ' 136 – 137).

והשינה באה סוף סוף על המספר.

הדפוס הגברי החוזר ונשנה אצל יזהר טמון בגעגועים לאבא חזק ולאח בכור שאפשר לסמוך עליו. עקבנו אחריו מאז זלמן ב"משעולים בשדות" ועד רובינשטיין בשיירה של חצות ובן־גוריון בתווך. יש לו תמיד שם “מיושן”, לא צברי, גזעי כזה. הפעם זה קלמן האוגדונר שזוכה בכל תוארי האב הטוב, החל מידיו הגדולות ואילך עד מותו בטרם עת:

פתאום רוצים אל קלמן. אל קומתו הגדולה אל רוחב כתפיו ואל דיבורו השקט הנקי שלעולם ברור שלא יוליך אותך שולל. קלמן הטוב שלנו. תגיד קלמן. האם באמת היה מוכרח? אתה לא תסובב אותנו בכחש. אמור לנו. האם באמת היה מוכרח? (עמ' 128)

[…] הו. אל תיסע עוד, קלמן, שב איתנו עוד רגע, מה המהירות. ושלא נשאר כל כך לבד (עמ' 93).

ואז מעביר קלמן את ידו המסוקסת […] על פניו כמעביר את העייפות מעליהם, וכשחוזר ומחייך מתחת שפמו הוא כבר קלמן של תמיד שמעולם לא עייף ולעולם לא עייף, מעולם לא נפול רוח ולעולם רק מאיר פנים סביבו. בבוקר כבר תוכלו לראות שאנחנו יושבים פה מתחת ההר הגבוה ג’בל עתקה. שאין אליו דרך סלולה ואנחנו בכל זאת נשב בראשו, אמר קלמן.

ואחר כך הוא קם, קלמן, והולך להתרחץ ולחטוף תנומה בקרון שלו. מגיע לו (עמ' 136).

קלמן הוא יוצא דופן, והוא לא בין הפוליטיקאים האחראים למלחמה. את האחראים יזהר מתאר במלים קשות ביותר. למשל (עמ' 130):

הגידו, למה מביאים אדם עד כדי כך? פתאום יש מלחמה, והוא, כמו כולם, רץ לקריאתה […] הנה הוא פה בחווה הסינית קם מן העפר ולוקח ורץ כמה פסיעות ונשכב, משחק במוות ולא עולה על דעתו שזה לא מוכרח, שכלל לא מוכרח, שזה לא הכרחי, שכל התרגיל הנורא הזה שהוא עושה אינו לא גזרה משמים ולא הכרח מן הארץ אלא רק החלטה רעה של כמה אנשים, ושכל זה, מהצד שלנו וגם מהצד שלהם, הוא עוול ורק עוול, רק עוול, עוול וחוסר שכל, ושאפשר היה גם אחרת, אבל לא ידעו לחשוב, או שחשבו על כבוד ועל גאווה ועל שטחים ועל גבולות ולא על אנשים ולא על חיים ולא חשבו על החיים ולא על האנשים. ורק שמותר, ואין דבר אם מתים, כי זו מלחמה, ובמלחמה מתים, מות גיבורים, כמובן, כן, וככה זה, ואין מה לעשות, ולא איכפת להם האנשים. ירחמם אלוהיהם. וזה הכול. אלוהים אדירים.

וכדרך אגב צץ עוד נושא מן הנושאים הקבועים שלו, שגם הוא תמיד מבחן לגבריות. והפעם אין זה סופר עברי אחד בלבד האוחז בהגה, אלא חבורה שלמה של סופרים עבריים. הפולקסווגן לא מתניע, ואנה הם באים (עמ' 94):

פגישה, סוף־סוף, עם אליהו בסואץ

תרנגול הודו לאליעזר/אליהו

כבר שוב יושבים בפולקסוואגן הכחולה בדאבל קאבינה, מהר התגלתה האמת שבעצם איש לא ישן ורק חשב שהאחרים ישנים […] ומהר גם התגלה שהרכב ממאן להתניע. מוקדם מאד בבוקר, עוד חושך, אין את מי לשאול. אבל כבר ידוע שהכול בעטייה של הכוֹסית ההיא, שמקומה במנוע המשונה שיושב במקום ההפוך מכל מנוע, ושאם מתירים אותה מחרצובותיה […] ושולפים אותה מבית מושבה רואים איך היא מלאה חול צהוב […] וששום דלק לא היה יכול לעבור, ומוציאים אותה ומנקים ורוחצים ומנענעים ושוטפים בקצת דלק והיא כחדשה ומחזירים למקומה ומהדקים בחרצובותיה, ומנסים ונדלקת מיד כמו טיל, כך שאיננו עוד חבורה של מלמדים חסרי תושייה ואבודים בעניין כה פשוט, ונפוחי גאווה גם עוקרים משם כעת.

כל הכבוד! הם אינם מלמדים חסרי תושייה! ומכיוון שחיפוש אליעזר־אליהו הוא במידה ידועה תואנה ולא סיבה למסעות בסיני, חש יזהר צורך לנפח ולהגזים את כל הקשור בו, בבחינת “מרחיק עדותו”. בסיפור “בדרך ליריחו” שנכתב רק שנים מעטות לפני גילוי אליהו, סיפר יזהר כי הפלוגה המסייעת שאליעזר נמנה עמה, נכנסה בלילה לקרב עם ארבעים לוחמים שרק ארבעה מהם נשארו על רגליהם עם בוקר.⁵⁷⁷ בגילוי אליהו הם כבר שמונים. ואליהו עצמו הוא כל כך משכמו ומעלה, עד שהוא מקבל ממדים על אנושיים: “כשכל השאר רק הולכים הוא רץ, וכשכל השאר מספיקים דבר אחד ביום הוא כבר הספיק ועשה עשרה אם לא שנים־עשר” (עמ' 10). וקצת נזכרים בגוזמאות שצ’יזבֶט יזהר על מפעלי החקלאות של אחיו ישראל, “כששמע אחי על אחד מבני האיכרים שעשה לו רבע דונם פלפלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים” (“דהרות אבירים”).

על כל הזעזועים והמכות נוספת שם מכה ליזהר שבעבורו היא סוף העולם – אבדן האמונה של החיילים המשוחחים אתו ביכולתן של מדינת ישראל ושל הציונות להעניק להם חיים בטוחים והוגנים, ועם אבדן אמונה זה בא לידי ביטוי גם אי רצונם להמשיך ולהשתייך לַמדינה. כל בני משפחתו זוכרים שבכל שיחה עם אחד מהם השוהה בחו"ל היה שואל: “מה יש לך לעשות שם? למה אתה לא פה? מתי תחזור כבר?” הוא בוודאי לא העלה בדעתו שאכן, אחדים מנכדיו ומניניו יעזבו את הארץ וישובו לגולה. אבל כבר אז, כבר שם על גדות התעלה נאמרים לו הדברים, ובפיו אין תשובה. “אני אסע מכאן,” אומר אחד הלוחמים, שהוא – אנחנו יודעים – מאיר אריאל (עמ' 150):⁵⁷⁸ "אני אסע לקצה העולם, אני אותי לא מעניין איפה אני אגור בעולם. אני רוצה לנגן בגיטרה שלי, […] לנגן בגיטרה וזה הכול. אצלנו בקיבוץ הייתי יוצא כל ערב ויושב לנגן על הדשא, […] ומי שרצה היה בא ויושב איתי, בא ומתחיל לשיר איתי, […] ככה סתם כל מיני פינטוזים. ולא איכפת לי בכלל איפה זה יהיה. אצלנו בקיבוץ או בסוף העולם. בכל מקום שאוכל לנגן, שם אחיה. לא רוצה כלום בעולם, אלא רק לנגן, אין לי חיים אחרים […]. אני אסע עד קצה העולם. […] רחוק מן המלחמה ומכל המלחמות ולא משתתף עוד באף אחת. […] אני לא בשביל זה והחיים שלי לא בשביל זה. ואני לא רוצה. ואני אסע לי לקצה העולם, תראו.

ועוד גרוע מזה אומרים החיילים מנהמת לבם:

שתדע, כלב מי שיתחתן בארץ הזאת, נשמע קולו של הנהג שרק מצחו וקצה חוטמו נצצו עמומות בחושך הגדול, […] כן, תשמע היטב, כלב מי שיתחתן בארץ הזאת, כלב מי שיישא אשה, צעק וטפח בהגה, כלב מי שיוליד כאן ילדים, […] זו ארץ אוכלת יושביה, […] אני כאן כל חיי רק רץ ממלחמה למלחמה, […] כמה מלחמות כבר עשיתי מאז התיכון שלי. צעק, אני בן עשרים וחמש, ואיפה לא הייתי, […] ואם בנס הקודמת לא תפסה אותך, הבאה אחריה תתפוס. לא תצא חי, כלב מי ששוכב פה תחת הפגזים. כלב מי שחי והולך פה בארץ הזאת, כלב מי שנשאר בה, כלב מי שיעשה ילדים שיחיו כאן, לא מסכים, אני לא אשאר כאן, כלב מי שיישאר כאן. צעק בלוע אל תוך החושך. אחד אחד הלכו החברים שלי ותורי כבר הגיע. ואני לא. אני לא. […] די, לא רוצה עוד, אתה שומע. אני לא. אני רוצה לחיות. […] הטנדר היה קופץ קפיצות נוקשות, המנוע היה רועש ניחרות מן המהירות והחושך היה בכול. אתה, איך קוראים לך ? מנסים אליו כדי לרכך משהו, כדי להבין. מה חשוב איך קוראים לי, קרא לי טמבל, […] וכלב מי שימשיך להיות טיפש. ואני לא מסכים יותר, צעק וטפח על ההגה והריץ את גוויית הרכב עד כלות שארית כוחה לרוץ, כלב מי שנשאר פה בארץ הזאת.

ואין לו, ליזהר, מה להשיב.

אחרי המלחמה: חיפוש דרך    🔗

מלחמת יום הכיפורים, רעידת אדמה שהמדינה לא התאוששה ממנה, הסתיימה.

ביזהר לא הפסיקה לתסוס האמונה כי האיבה בין הציונים והפלסטינים אינה הכרח היסטורי ואינה פועל יוצא של “עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם”. הוא הרהר בדוד משה, שהקשר שלו לאדמה לא ביטל את הידיעה הראשונית, כי הארץ לא הייתה ריקה כשהוא ובני משפחתו הגיעו אליה. ובפסח 1974, בגיליון החג של הארץ, במלאת מאה שנה לדוד משה ועשרים שנה לפטירתו, פרסם יזהר מאמר בשם “שאלות שלא החלידו”. זה היה הד ל"שאלה הנעלמה" שיצחק אפשטיין העלה, ואביו התחבט בה, עוד שבעים שנה קודם לכן. יזהר כתב אותו לפני מלחמת יום הכיפורים, אבל פרסם אותו אחריה.⁵⁷⁹

במאמר כבר מצויים הניצנים הראשונים של מה שיבשיל עשרים שנה מאוחר יותר בצלהבים, אבל יש בו גם המשך לכרכרה של הדוד משה שהופיע כספר נפרד שנה לפני כן: “יש עוד בתוכנו אנשים לא מעטים שזוכרים יפה איך כשהיה משה סמילנסקי עובר ברחוב במושבה היה הס מושלך סביב: בעיתות שלום היה על מי להצביע ובעיתות רעה היה אל מי לפנות.”

בלי להתעלם מחסרונותיו ומהסתירות שבאישיותו והגותו, מפנה יזהר את תשומת הלב למה שנראה בעיניו כשני הצירים העיקריים בחייו ובמחשבתו של הדוד: הקשר לאדמה ולערבים. לטענתו של יזהר, מכל התארים שהיה זכאי להם – “אוהב אדמה” הוא שהיה קוסם למשה סמילנסקי ביותר. המילה “אדמה” בכתביו שונה מ"קרקע"; אדמה היא אלמנט אוניברסאלי, וקרקע היא יחידת חישוב. אדמה היא נוף וסביבה, ולא יחידה של ייצור. וכך היה משה חש אל השדה או אל הכרם או אל הפרדס כשהשעה הייתה משחקת לו, ועוד יותר כשחש עצמו מרומה ונכזב ומדוכא – לחזור ולמצוא את עצמו משוחרר מכל הקטנויות שנטפלו לו.

הקשר של משה סמילנסקי עם הערבים ממשיך את הציר הזה, והמדפדף בכתביו יימשך אל עמדותיו בשאלה הערבית:

ראית, אולי, מאותם טעמים רומנטיים: עובדי אדמה, […] שהציוויליזציה עוד לא פגמה בהם, […]; ויש כנראה קו אחד בתחושה העמוקה שחש הילד את שורשיותו הבלתי אמצעית של האיכר האוקראיני ובשורשיותו הראשונית של הפלח הערבי. [… אבל גם] שפע כוח עבודה מיומן, ונאמר גלויות, מקבל מרות ונכנע הן לרמת השכר המרוסנת והן לצורת האדנות התובע ציות […]. אבל תנאי ראשון […] הוא ההודאה כי הם ישנם, כי אין כאן אדמה ריקה. כי האדמה שהם יושבים עליה שלהם היא, ובזכות ובדין, ושנבערים ודלים ככל שיהיו […] – הם הם העם שאיתו צריך לחיות […], ושעובדות אלה יוצרות מצד אחד בעיה נוראה בשבילנו, […] אבל יוצרות גם סיכוי למוצא שאין אולי יפה ואנושי ממנו: האדמה תהא לעובדיה, ועובדיה הנאמנים יהיו למשפחה אחת…

שיחת פנים אל פנים בין משה ליזהר כמעט לא התקיימה. בכרכרה, ב"חבקוק" ובמקדמות, משה מתואר כדוד השותק או הנעדר; ב"צניחה מן הצמרת", המתרחשת כולה בחצר הדוד, לא נזכרים אלא שני הנכבדים שבאו לבקרו, והעורבים שחירבנו להם על הקרחת. אבל מעל דפי דפוס הם שוחחו – פעם בהתפעלות ובתשבחות החמות שהעניק הדוד ל"חרבת חזעה", פעם בביקורת שלו על הלשון הגבוהה מדי בשיירה של חצות, ופעמים במאמרים ובסיפורים שכתב עליו יזהר. ב"שאלות שלא החלידו" ההזדהות של יזהר עם דודו גדולה עד כדי כך, שלעתים לא ברור אם הוא כותב על הדוד או על עצמו: “תמיד היה איש עושה במרכז עשיות, ותמיד, כנראה, גם היה איש בודד. […] דחוף יצרים חצויים, ומופעל חזונו הסומה־רואה. ותמיד היה משה סמילנסקי נראה כהולך בגוש האמצעי, ותמיד־תמיד היה איש קצוות, יחיד, מופרד, סובל ושותק, וחוזר אל שולחן הכתיבה כדי לצעוק מרה באמצעות טיעונים ראציונאליים.”

והנה אנחנו חוזרים לבפאתי נגב ולגאולת הקרקע, ומסתבר ש"לא רק המציאות שבחוץ היא רבת סתירות, הפכפכה וחומקנית – אלא גם הוא עצמו, […] שהרי משה סמילנסקי היה אחד מקוני הקרקעות הגדולים מידי הערבים, וגם תמצא בכתביו לא מעט ביטויים […כגון] “הקרקעות הצריכות גאולה”, […] כשם שבמעשיו תמצא אותו לא רק מיישב יהודים על קרקע ערבית, אלא גם יוצא בנשק בידיו כנגד תנועות לאומניות ערביות, […] – זה מכאן; ומכאן היה משה סמילנסקי מראשי העומדים כנגד התביעה לעבודה עברית בלעדית; לא רק מטעמים משקיים בעלבתיים, אלא גם כדי […] לא להנציח חלוקה כפויה בין עובד לעובד ובין איכר ואיכר, וליצור […] הבנה ושיתוף".

והיה לו למשה דבר חשוב מאד להגיד, שכמעט רק הוא העז לאומרו: קודם כול, ש"אין ניגוד טבעי הכרחי בין היהודים והערבים ולא בין התקווה הלאומית הערבית ובין התקווה הלאומית העברית." ולכן, חובה על היהודים להתקרב וללמוד את תרבות הערבים, להתקרב ולהכיר את תנועותיהם הלאומיות, להתקרב ולחדור ולהשתתף במוסדות השלטון המקומי. וכמה הרחיק הדוד ראות כשעוד בתרע"ד ניסח את חמשת הדיברות, שהציג כמין חמישה איסורים מפורשים ליישוב הצעיר: 1) שאסור לנו לקנות קרקעות שהאפנדים גזלום לעינינו מאת הפלחים; 2) שאסור לנו לקנות את הכפרים ואת בתי העלמין, אפילו נכללו אלה בתחומי הקנייה; 3) אסור לקחת מן הפלחים את הכול – חובה להשאיר בידיהם שליש מן הקרקעות שנקנו, וחובה נוספת ללמדם להוציא ממה שנשאר בידיהם, בדרך רציונאלית, את מחייתם; 4) צריך להשתדל שכל העבודה בקרקעות שלנו תיעשה בידי יהודים; אבל עם זאת, אסור לנו לדחות את הנכרי מן העבודה: “אסור לנו לברוא במקומות אשר ניפגשנו מצב של מלחמה. אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו אפשרות של התחרות חופשית.” ולבסוף 5) שכנינו צריכים למצוא אצלנו יחס של צדק ויושר, עזרה והשתתפות, דלתות רופאינו, מיילדותינו, בתי מרקחתינו, וגם בתי־ספרנו צריכות להיות פתוחות לפניהם – “מעשינו הרחיקונו, מעשינו יקרבונו.”⁵⁸⁰ שימו את הדברים שנאמרו בתרע"ד על גבי המעשים שנעשו עד תשל"ג – והרהרו רגע היכן קרובים או רחוקים אנו עומדים היום?

רעידת האדמה הלאומית של מלחמת יום כיפור ולאחריה, שברון הלב האישי והמחסום הספרותי, השאירו את יזהר נרעש ומתוסכל. בשיחותיו עם החיילים בסיני נדמה היה לו שהוא יוצר קשר עם הנוער, אבל לא תמיד היה זה נכון, ולא עם כולם. ב־1974 הוא הוזמן לגבעת־חביבה להרצות לפני בוגרי כיתות י"ב העומדים להתגייס לצבא. היה זה מחזור מתגייסים ראשון מבני הקיבוצים אחרי מלחמת יום הכיפורים.⁵⁸¹ במקום להרצות דובב יזהר את הנוכחים, ולא עוד, אלא שהדברים התפרסמו בשדמות עם ההערה: “רשם: יזהר סמילנסקי”. כהמשך ישיר ל"דאבל־קבינה", יזהר חלק את רשמיו מהשיחה עם חיים גורי,⁵⁸² וגורי הזדרז לפרסם אותם אצל אהד זמורה בדבר השבוע, שם זכו להד בציבור הרחב. חלק מהנוכחים בשיחה שהתנהלה בגבעת חביבה לא אהב את הפרסום. אבל צריך לומר ששיחותיו של יזהר עם בני נוער יישמעו לעתים אחרת באוזניו מאשר באוזני בני שיחו. הוא ניהל וינהל מאות שיחות עם בני נוער בבתי ספר במקומות שונים – בערים ובקיבוצים ועם בני נוער שיהיו תלמידיו (ותלמידותיו) באוניברסיטה ובסמינר לוינסקי. היו מי שהתפעלו, והיו מי שחשו שהוא מנווט את השיחה, וכמעט משדל אותם לומר את מה שאמרו. השיחה מב־1974 היא דוגמה לדו־שיח שזכה למנה לא מבוטלת של ביקורת:

גבעת חביבה, 12.3.74, כנס כיתות י"ב של בני קיבוצים:

שאלות והערות אלה נרשמו מפי יחידים. הרוב היה שותק. רק לעיתים הגיבו באי־הסכמה, או ברטינה. הדברים נאמרו מתוך מתח, מחאה והתרגשות רבה. השיחה נמשכה כארבע [שעות] ולא נסתיימה בהרגשה של פורקן. המתח, הפחד, הדאגה, הדיסאוריינטציה, אוזלת־היד והציפייה להארה היו יותר ממופגנים.

רשם: יזהר סמילנסקי.

– המדינה הזאת – היא מדינה שנגמרה.

– בלבנו אין כעת שום אידיאולוגיה ושום משאת נפש.

– אין על מי לסמוך, לא בממשלה לא בצבא ולא בשום מקום.

– היכן, מה שגינו, איפה עשינו טעות נוראה – שעדיין אין שלום ולא רואים באופק?

– הם רוצים שאהיה חייל, כלומר – רוצח די מקצועי.

– לאמי יש שלוש אחיות בחוץ־לארץ ולהן הרבה בנים ובנות; מאז קום המדינה לא נהרג להן איש – ואצלנו?

– המלחמה שלנו? – הכול שטויות, ואין בה שום טעם.

– אני מפקפק בזכות שלנו על הארץ הזאת.

– למה קוראים לי כעת למות, וזה כמעט בטוח שאמות.

– כולם מחכים שאלך למלחמה ואמות.

– יהודים? בסך הכול עם רגיל! מה כל כך חשוב להילחם על קיומו?

– למה אנחנו קיימים פה – פה לא יכולים לחיות; ואיזה עתיד יש? שום עתיד! ושלא תספרו לנו מעשיות.

– אני שואל עצמי למה לא לנטוש את הארץ – מה קושר אותי לכאן? החברים? המשפחה? הקיבוץ? נורא קצת.

– ההיסטוריה היהודית לא מדברת אלי כלום.

– ששת המיליונים לא כואבים לי.

– יום השואה נקרא אצל החברה שלנו “חג השואה.”

– האם ארץ־ישראל היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי?

– קוראים לנו כמו לכולם לצבא, ללכת בעיניים עצומות.

– אבל למען מה למות? מה יש?

– (נערה בבכי) אתם אוהבים מלחמה, ואתם לוקחים אליה את הבחורים שלנו שימותו. אתם אינכם אוהבים שלום. נחמד לכם במלחמות. וזו נבזות: הארץ כולה בית קברות.

– אסור למות בשביל שום דבר, מי שמת מפסיד את החיים ואת הכול.

– למה אני צריך לשבת בארץ־ישראל? התשובה שלי היא בינתיים חצי על חצי.

– הקיבוץ? זה רק קצת. האם באמת אני קשור אליו?

– תאמר: האם זה לא רק מזלי הרע שאני יהודי?

– אם להיהרג אז על דבר צודק – וכאן?

– אנשי הרוח אצלנו מחרישים – שיצעקו, שיזעזעו!⁵⁸³

האם יצר קשר עם הנוער? לא ממש. הנה מכתב תגובה שפרסמה בשדמות אחת המשתתפות באירוע (20.4.74):

השתתפתי בסמינר י"ב בגבעת חביבה, בו נערכה השיחה עמך, הידועה לכול בשל “המסמך” שמצאת לנכון לפרסם לאחר שיחה זו. מאז […] שוררת בנו תרעומת רבה על שכך ראית לעצמך לפרסם זאת. […] הדבר עבר את גבולות ההגינות והטעם הטוב והגיע הזמן לענות ולהתייחס לכך במלוא החומרה.

[…] השיחה […] נפתחה תחילה בשאלות בענייני חינוך ותרבות – בהם אתה עוסק, […] אז הערת בתמיהה רבה: האם באמת אלו השאלות שנשאלות בקרב הנוער. האם אלו הדברים הכואבים לנו היום? ואתה השבת שקרה לנו משהו בזמן האחרון, איזו שהיא רעידת אדמה שהשפיעה על כולנו. […] זה היה הכיוון הכללי של הדברים.

לאחר מלים אלו, כשהחזרת את הכדור אלינו, פתחו החבר’ה בהיסוס רב לשאול מה שכינית “שאלות מציקות.” ובהדרגה – בעידודך – שקעו יותר ויותר באווירה זו, והשאלות שהושמעו הפכו לזעקות. כאשר את רחשי אי־ההסכמה בקרב חברי השואלים הפסקת באומרך: אני מבקש שקט. השאלות הופכות להיות כואבות יותר ויותר, וכדאי לכולנו להקשיב להן.

כך נאסף קובץ שאלות זה, שנשאלו כולן בהיסוס רב, עם סימני שאלה כפולים, וללא סימני הקריאה שצירפת אליהן – וזו הייתה המטרה: לשאול את מה שכואב, לא לומר אמיתות הידועות לכולם. ואגב, לא היה מושג לאיש מאתנו שאתה מלקט שאלות אלו על מנת להוציאן מפורום זה של שיחה ולפרסם ברבים, ורבים מאתנו מהלכים כיום בתחושה עזה שבגדת באמונם בפרסום מסמך זה.

עד כאן לגבי מהלך השיחה ההיא. ובאשר לשאלות ולאווירה המשתקפת מהן: האמנם נכון הוא ללקט מספר שאלות שנשאלו בשיחה ולהביאן כחטיבה נפרדת. ללא כל מה שסבב אותן, ללא התגובות עליהן שהושמעו באותה השיחה – ולא רק מפיך אלא גם מפי החברה עצמם – האם זה משקף אווירה של שיחה, שארכה כארבע שעות?! מדוע לא ציטטת […]

את המכתב שלחה כותבתו (נילי הלוי) גם ליזהר, לביתו, וחתמו עליו מלבדה עוד שנים־עשר בוגרי י"ב מכברי. יזהר ענה מיד, כהרגלו, וטען כי לא הוא שלח את הדברים לפרסום. הוא מסר אותם “לעיון המחנכים של התנועה הקיבוצית ומדריכיה בלי שום הערה מצידי – לאמור: מה אתם מדריכי הנוער משיבים על שאלות כאלה. כיצד הגיעו לפרסום רחב יותר איני יודע ולא ידי בדבר. ולפיכך “ההגינות והטעם הטוב” יכולים לחזור למקומם.”

הוא הוסיף כי אין לו שום ביקורת על השאלות ועל השואלים אלא עניין “במגמות הפנימיות המסתמנות מתחת ריתחת הדברים הבוטים,” והוא מדגיש כי אין בדברים משום “הלשנה” מאחר שהם “נאמרו בפומבי, ברבים, ולא בשיח אינטימי הדורש דיסקרטיות, ולפיכך גם ההערה על בגידה אין לה מקום.” במכתב תשובה (27.4.74) קיבלה נילי הלוי את ההתנצלות, והסבירה כי בסביבתה מתרעמים על עצם הצגת השאלות – בלי אפילו לנסות ולתת להן תשובות.

בכך לא תם הסיפור: במכתב מ־3.7.74 מתנצלת אחת מחברות הקיבוץ על שהטיחה בפני יזהר, בפגישה שערך עמם, כי “מה שעשה הוא פשע.” היא תולה את התפרצותה בכך שבחופשה קצרה לאחר המלחמה אמר לה בנה החייל, כי צריך לוותר למען השלום, ואז חזר לשרת – ונהרג. ומאז אין שלווה בליבה.

בנפתולי האהבה – יומנים    🔗

המלחמה הסתיימה, ויזהר היה אומלל מתמיד. את כל מה שנעמי הטיחה בו, ועוד תטיח בו, כל ההאשמות הנוראות, הטיח הוא בעצמו, ואף הגדיל לעשות. ההלקאה העצמית, הברנרית, הייתה נטולת רחמים, ועם זאת, חיי המחתרת האינטנסיביים נמשכו בקדחתנות. הוא היה מאהב אסרטיבי וכריזמטי, ונשים נכבשו בקסמו. הייתה עוד אהבה אסורה ב־73', ואחריה עוד אחת ב־75', ועוד אחת קשה ממנה ב־79', מלווה בשיברון לב, כי סיפור אהבה עם דגם האישה־הנער שאליו נמשך לא יכול היה להסתיים אחרת. מעידים על כך מאות ואולי אלפי הדפים המשורבטים שהיו שמורים אצלו בגניזתו הפרטית. הם גם מעידים שהוא לא יכול היה שלא לכתוב, שרק בדרך זו היה מסוגל לנסח את מחשבותיו ורגשותיו, וכן, שהוא היה נתון במצב נפשי קשה ביותר. החיים הכפולים גבו מחיר. כתב־היד רע מתמיד ופרוע, בלתי קריא. לא ברור איך הוא תיפקד במצב כזה. המידור בתפקוד התקבע גם הוא כחלק מהחיים הכפולים.

כל פרשה גררה כתיבת “יומנים”, כגון אלה מ־1962, בכל מיני מחברות ממחברות שונות. בדרך כלשהי הוא הצליח להסתיר אותם מנעמי – לפחות את חלקם – ב"טריקים" השקופים ביותר: כותרות מוליכות שולל על גבי המחברת, התחלת מחברת עם חשבונות־כספיים־כביכול או מערכי שיעור וכדומה, אשר הופכים בהמשך לדפי יומן. היומנים כתובים בצורה מסודרת יותר מהפתקים, הם מתוארכים (לפי יום וחודש, אך לא שנה), חלקם הועתק מפתקים, אבל הם כתובים בצורה אימפרסיוניסטית. האם התכוון לפרסם אותם יום אחד? או לבסס עליהם כתיבה על חייו הבוגרים? האם ביקש לשמר את החוויה, או לשוב ולקרוא בהם כדי לחיות אותה מחדש? ברור שכדי לחוות חוויה חזקה הוא חייב לכתוב אותה. הוא המשיך בכתיבה ספוראדית על כל נייר שהזדמן לפניו – מכתבים, מחשבות וכל מה שלא יכול היה לבטא באוזני אחר, גם בשנות ה"שתיקה".

הנה קטעים מדפים שנמצאו במעטפה בארכיון, קטעים שקראתי להם פרגמנטים. הצטברו אצלו כמויות אדירות של תמלילי דיוני הכנסת, מודפסים על צד אחד בלבד של הדף, והוא השתמש בצד החלק לכתיבה – כך שהתאריך בצד אחד של הדף לא בהכרח משקף את התאריך שבו כתב את דבריו. הדפים לקוחים מתקופות שונות ומפרשות אהבה שונות, אבל המשותף לכולם הוא שהכתוב בהם משקף סערת נפש גדולה, געגועים עצומים, הלקאה עצמית וחרטה על צעדים שלא ננקטו, וכן – יכולת כתיבה אוהבת וארוטית נפלאה ואמיתית, שאיש מקוראיו ומבקריו לא חשד בקיומה. מובן שחייב היה למדר. חבל שחייב היה למדר.

היא הייתה מלכה זהובה. הרכבתי אותה על האופניים. היינו נושמים את החום הקיצי, את החול החם, את העשבה החמה, את צל הפרדסים שמעבר. היינו מתחממים והולכים. מרגישים את הכול. הייתה בחצאית קצרה תכולה, תורכיז, וחולצה חסרות שרוול קצרה קייצית, ואני בקצרונים ומקיף אותה בידי בשבתה על מוט האופניים, טוחן ומסיעה והיינו נושמים מאד, כמעט בלי מילה, אולי בהפטרת שמה, בשאלה ועוד ועוד. וכשהיה הכול מציף אותנו היינו מפסיקים באחת כל הזרימה משאירים את האופניים הפוכים על מקומם נטושים בלי דורש, ויד ביד אל צידי הדרך, ואל חולסית חול חמה מתחת השמיים, מתחת חולצתה הדקה שדיה היפים הגדולים משהו, שדיים בהירי עור צח והידיים אוחזות אותם, והיא אוחזת בשלך המתקשה נורא אליה, מסלקת תחתוניה מהר, וכבר יש שם פתילי בוץ אפורים כפנינים, מסתבכים בסבך השער הבהיר. אז מותר משהו, והיד שלך עוברת כה אל הרטוב הנוזל הרך חם הזה, והיא מבתקת כפתור ומוציאה לך, זקוף ואדום כמעט מרוב חשק, ומיד שם על החול נכנס בה, והוי […], והשמיים כנראה מתאבנים בסחרור כחול, אילו היה לב לראותם, התנועה פותחת בטנה ירכיה, ואתה בא כסוס חם, ואז יחד פורצים בשאגת הביאה, והתרוקנות משחררת קרובה, והיא עד שכח כמעט, בצעקה אל אלוהים, ופורץ מתן אל תוך רחמה השורף, הרך, הרטוב, הקולט, המרווה.

בשלב כלשהו, נדמה, יזהר אימץ את הטווח של חצי־שנה־להתאהבות־בלי־מחויבות. בימי צקלג (עמ' 163) אומר דָוִד (המתואר במושג הברנרי־ניטשאני “חיה יפה”, כמו האח ישראל במקדמות) לברזילי: “אני, שתדע, לא אוהב צדיקים גדולים. בסוף מתברר שזו כלל לא צדיקוּת.” הוא מפתח את התיאוריה שכל בחורה היא פח יקוש של דירה ווילונות (עמ' 184), ומצהיר שלא ייתן שיתפסו אותו:

אתעסק עם אלף נערות ולא עם אחת. זו שאני אדבר אתה אהבה והיא תענה לי בתליית וילאות – אשליך אותה כנצר נתעב. בחורה שתחייך אלי בדירות וברהיטים – לא תחייך עוד בימיה. לא תצליח לקשור אותי. לעולם לא תהיה לי אחת. בחורה אחת – סיכום אחד: דירה וּוילאות. אני מכל אחת אמצוץ לי דבר יפה. […] בזו אחר זו. ולעולם לא אהיה פרפר בקופסה. ותדעי שאני תיכף אבגוד. לא אוכל אחרת. אין באף אחת כל מה שאחד כמוני מתאווה לו, והלב שלי נורא רחב ונורא רוצה. ואני אקח לי. […] ולא אתן את עצמי. לא אני. מה שיהיה.

ב"הנמלט" כותב יזהר: “היודע אתה בעולם, אגב, מלה יפה מן המלה “להתחיל”? אני איני יודע אחרת יפה ממנה.” מכאן ואילך ירצה “להתחיל”, ולהתחיל בלבד.

אחת מאלה שנשבו בקסמו להתאהבות קצרת מועד הייתה מ'.⁵⁸⁴ היא מספרת על מה שהתרחש ב־1976 – 1977 בין יזהר בן השישים ובינה, בת השלושים וחמש. אביא קטעים:

[…]

יום אחד בצהריים, צלצל הטלפון והוא היה על הקו. הוא אמר שהרגע ירד מהאוטובוס בתחנה לא רחוק מהבית שלי, ושאל אם אני לבד בבית, וכשאמרתי כן הוא אמר אז אני בא. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות. הוא בא וישר הלכנו למיטה. שכבנו זמן מה זה בצד זו, ולפתע הוא התרומם ואמר את יודעת מה אני הולך לעשות? אני הולך לזיין אותך. הוא היה כולו בדבר הזה. (אינני בטוחה אם לספר את הקטע הבא, אך יש בו משהו מצחיק). ואז הוא התיישב מעליי, הניח את הזין שלו בין השדיים שלי, ושאל: מה כתוב פה? והשיב בעצמו: סוס! ואחרי, שכבנו רפויים על הגב, ואז הוא התיישב ואמר: היינו יכולים עכשיו לדאות בשמים הרחק הרחק… והרגשתי איך שנינו מרחפים במרחבי התכלת מעל לים ומעל לעננים…

[…]

הוא נראה בעיני מושלם, וגם אם היו בו פגמים, בעיניי הם לא נחשבו. למשל היו לו יבלות על האצבעות וגם על הפנים ואני פשוט לא ראיתי אותן ולא היה אכפת לי שהן ייגעו בי בכל מקום. וכמו בכל דבר הוא היה מורה גם במין. הוא לימד אותי להשתמש בשמן תינוקות: קודם אני מושחת את הזין שלו בשמן ואחר כך הוא משמן היטב את הקוס שלי ואז מחליק לתוכי.

וכך זה נמשך שבעה חודשים. הוא היה מטלפן בכל מיני שעות, ואם השטח היה פנוי היה צץ, מזיין והולך. כשנעמי לא הייתה בבית דיברנו המון בטלפון. הוא רצה לדעת עלי את הכול, מה אני מרגישה ועל מה אני חושבת. ואני לא יכולתי לדבר, היה לי קשה להוציא את המילים הללו מהפה. אז הוא ביקש שאכתוב.

[…] ואז, אחרי שבעה חודשים בסך הכול, הוא קם מעלי אחר־צהריים אחד, ובעודו מעלה עליו את המכנסיים הודיע לי שזה נגמר. שאני יודעת כמוהו שזה לא היה טוב – ושיותר זה לא יימשך. הייתי המומה, לא ידעתי מה להגיד, הדבר היחיד שיצא לי מהפה היה: אבל אתך אני עוד אף פעם לא גמרתי, שעל כך הוא ענה שזו אמנם קובלנה חמורה מאד, ויש להצטער על כך שזה המצב, אבל זה לא ישנה את החלטתו. את חייבת להבטיח שלא תספרי על כך לאף אחד, כל עוד אני חי, הוסיף, לא אכפת לי מה יהיה אחרי שאמות – אבל עד אז אף מילה – את שומעת?

בדמעות הבטחתי, נשבעתי. אבל לא יכולתי להשלים עם הפרידה הזאת. אחרי יומיים צלצלתי אליו וניסיתי לקשור אתו שיחה, והוא אמר: אל תרדדי את הכאב… נאלמתי דום. לא יכולתי להוציא הגה מפי. מה אומר שלא ירדד את הכאב. אחרי שתיקה ארוכה בטלפון סיימנו בביטוי השגור “אז להתראות”. ולא ידעתי אם יתגשם או לא. והדמעות זלגו וזלגו.

[הערה שלי: בין אלפי הדפים מצאתי רשימה ובה עשרות שמות נשים בקיצורים ובראשי תיבות, ערוכה בסדר כרונולוגי, תאריך מול כל שם, נעמי ראשונה כצ'. גם מ' הייתה שם. רשימת כיבושים – רשימה כמו זו של דון ג’ובאני? אלא שלבו של דון־ג’ובאני לא נשבר אף־פעם, ויזהר נע בין התאהבות שבורת לב ובין כיבוש קר רוח].

מ' ממשיכה:

לא השלמתי עם כך שהוא עזב אותי. ניסיתי להחזיר אותו אלי בכל דרך שעלתה בדעתי, אבל הוא היה נחרץ בדעתו, חוץ מלדבר בטלפון. לדבר בטלפון הוא כן היה מוכן. זה כן. והוא הציע ללמד אותי להשתחרר, ללמד אותי להיות פתוחה, ללמד אותי להיות מסוגלת לדבר. וכמו מורה טוב הוא הכין לי תרגילים. אני הייתי מצלצלת אליו או הוא היה מצלצל אלי, לפעמים באמצע העבודה, והייתי צריכה להגיד לו שיצלצל בשעה אחרת. הוא ביקש לדעת אילו צבעים אני רואה ברגעי פסגת האורגזמה, ואמרתי לו: שחור, ארגמן וזהב. הוא אמר: צבעים יפים. תגידי אותם, ותחזרי ותגידי שוב ושוב, בלחישה ובקול רם, בתחינה ובציווי ובקול מפתה. בעקבות זה אמור היה לבוא כל השאר. והלילה חלמתי שקיבלתי מכתב ממנו. מכתב כל כך יפה, עד שפרשתי כנפיים ועפתי, עפתי דרך החלון לשמים, גבוה אל מרחבי התכלת, מעליהם.

המלחמה הסתיימה, כאמור, ויזהר, על פרשת דרכים, חזר לעסוק במחקריו. איך במסגרת החיים הכפולים הוא הצליח לעשות גם את זה, קשה להבין. האיש שכותב את היומנים ואת הפתקים אחוז טירוף, דיכאון, האשמות עצמיות ומיאוס עצמי. הוא המבקר החריף ביותר של עצמו, רדוף אהבות וייאוש מאהבות, עסוק במסעות חיזור, סקס בסתר, זרנוקי אדרנלין וריקנות אין קץ בעקבותיהם. ואיש אחר על ידו כותב מאמרים, מרצה, מלמד, מתפלמס בלהט, חוקר וכותב עבודת גמר ודוקטורט.

דוקטורט, ולא לשם כבוד    🔗

עבודת הגמר של יזהר לתואר השני הסתכמה בשני כרכים (368 עמודים), ארוכים ומלומדים בשם “מתודות אלטרנטיביות להוראת הספרות”. היא נעשתה בהדרכה משולבת של פרופ' פוקס וד"ר לם, והוגשה לבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים, בדצמבר 1972. התואר ניתן “בהצטיינות”.

התזה של יזהר מדגימה את השינוי שחל בספרות, ואולי בתרבות בכלל, בשנות השישים, עם המעבר מן האידיאולוגיה המהפכנית־סוציאליסטית של המודל הרוסי־סובייטי (כמו גם הנטורליזם המחוספס של ספרות המחאה והמלחמה האמריקנית נוסח המינגווי או נורמן מיילר, או הסוציאליזם נוסח אפטון סינקליר או סינקליר לואיס) לעבר האידאולוגיה האינדיבידואליסטית־אקזיסטנציאליסטית שפנתה אל הספרות המערבית המודרנית.⁵⁸⁵ הדבר ניכר מן הרשימה הביבליוגרפית שלו. בולטים בה פילוסופים כויטגנשטיין או היידגר, חוקרי ספרות כנורתרופ פריי Northrop Frye בספרו Anatomy of Criticism מ־1969, וויין בות' בספרו מ־1961, The Rhetoric of Fiction וסוזאן זונטג בספרה Against Interpretation מ־1966. חביבים עליו משוררים מודרניים המדברים על שירה, כמו פול ואלרי במאמרו “Poetry and Abstract Thought” מ־1957, או E.E. Cummings (בדברים שאמר בכרך Poets on Poetry – משוררים על שירה) מ־1962. הוא מצטט את הסופרים החביבים עליו: מרסל פרוסט, תומס וולף, ג’ימס ג’ויס, אלה שפילסו את הדרך לרעיונות על קריאה “אחרת” של סיפור או שיר. יזהר מסכים עם פריי הטוען כי למעשה ספרות לא לומדים או מלמדים: כל מה שאפשר ללמד הוא את השתקפות הספרות בביקורת, והביקורת בונה לה עולם משל עצמה, בתחומי מסגרת מושגית בדוקה, בצדו של עולם הספרות שאין לו דיבור. הביקורת יכולה לדבר, ואילו כל האמנויות הן אילמות (אצל יזהר, עמ' 353). יזהר מביא ראיות שונות לכך שאי אפשר לפרש יצירה. פסנתרן שהתבקש לומר מה פשר היצירה שניגן, שב וניגן אותה מחדש (עמ' 206). הוא מסביר מה סיפור אינו: “לא התוכן עושה את הסיפור לסיפור, לא “התמאטיקה”, לא מיתווה העלילה (Plot), לא “הגיבורים” ולא המצבים שאליהם הם נקלעים, ולא המסגרת התקופתית או המקומית, ולא העניין המיוחד שהסיפור מתאר, המאורע הגדול או ההרפתקה המופלאה – כל אלה הם חומרי בניין. את הסיפור עושה לסיפור ואת השיר לשיר – האופן הייחודי, מותר לומר החד־פעמי, שבו עוצב. העיצוב הוא מידתו, ולא מה שנעצב. מבנה כזה מקשר “חיוך משותף” בין היצירה ובין הנוכח בה” (עמ' 222). הוא מצטט את קאנט המבחין בין “הפקת הנחת” מן הטוב (שיש בו גם כלליות הגיונית ולא רק אסתטית), לעומת “הפקת הנחת” מן היפה (עמ' 228). הוא דן בלשון הספרות, “לשון חד־פעמית”, ואף עובר לעסוק בלימוד ספרות בבתי הספר – לא לימוד מכאני או פורמאלי, אלא אותן “אמנות ראייה”, “נוכחות פעילה” ו"היענות מירבית" (עמ' 286). הוא מצטט את ברונו בטלהיים (Art, A Personal Vision 1964) האומר: “הוראת אמנות היא הנושא היחיד בהתנסות החינוכית של האזרח לעתיד שבו הוא יכול באמת למצוא את עצמו כאישיות ייחודית, מפני שרק כאן אין לו תשובות מוכנות מראש המספרות לו מה עליו לראות, להרגיש, או באיזו דרך עליו למצוא את הגשמת עצמו” (עמ' 304).

לבסוף הוא מגיע אל קורצווייל: לפי קורצווייל, המורים לספרות אמורים ללמד את “אמנות הקריאה”. אמנות זו היא ההתמודדות עם הטקסט הספרותי, “ההתמודדות” פירושה לדעת להשתמש בדיסציפלינות הקרובות לספרות, לשם סיוע בפירוש ובביקורת. קריאה אותנטית סובייקטיבית ומבוקרת, תכליתה לשמור מפני היסחפות לפילוסופיות עקרות, קומבינציות ומבנים – שמפליגים מן הטקסט. טעם כל המאמץ הזה, לבסוף, ושכר כל ההוראה הוא פיתוח תפיסה אסתטית ואינטלקטואלית. קריאה טובה – היא פירוש מבוקר של טקסט, המביא לכלל סיפוק אסתטי ואינטלקטואלי. יזהר מביא כראיה את קריאתו של קורצווייל בענגון. המבקר קורא ומודיע לנו מה מצא בקריאתו (349 – 350):

“מתחת למעטה הלוקאלי, התמים המסורתי וההרמוני כביכול, מסתתרת מודרניות סוערת, החובקת עולמות” (מסות, 3, עמ' 6). לאמור, שתי דרכים לסיפורים הנקראים, וביניהם תמרור אתראה: “כביכול”! המזהיר מפני טעות. מכאן מתראים הסיפורים כתמימים, מסורתיים והארמוניים, ומכאן הם מסתירים אמת סוערת יותר ומודרנית – והקורא צריך להבחין בכך ולחדור מן הגלוי אל המכוסה, ולא ללכת שולל. הוראת הספרות תצטרך אפוא לאמן את הקורא בקריאה זהירה, חשדנית, מתעכבת לפני שתיכנס למלכודת, ע"י רגישות מאבחנת בטקסט. “תמים, מסורתי והארמוני” הן נורמות דיסקרפטיביות; “מודרניות סוערת החובקת עולמות” היא תפישה אידיאולוגית, המעריכה עובדות כסימפטומים. יוצא שהקורא שקרא ולא הבחין בחיצוי אירוני זה, כי ההארמוני לא היה אלא הסוער, וכי המסורתי רק כיסה מודרניות, או כי התמים היה באמת ספקן – קורא זה קרא ולא ראה מה קרא. מה לעשות לו אפוא כדי שיראה? איך פוקחים את עיניו, ולפי מה יודעים כי אכן נפקחו עיניו לראות – האם רק משהוכיח כי ראה את מה שראה המבקר לפניו?

לפי קורצווייל, “לכל יצירה יש בהכרח רק הבנה אחת: ייצוג העולם (הפוחת בערכיו ומתכלה והולך) באמצעים ספרותיים. על הפרשנות להראות ייצוג זה, […] וכל יומרת ה”איך" היא בבחינת “בגדי המלך המדומים”. היצירה מתקפלת לגרעין של “מה” ומרגע שקובעים אותו, ע"פ שיטת הביקורת – השלים המבקר שליחותו, ולקורא ניתן מצפן מובהק לקריאתו." לטענת קורצווייל, הכלים הדרושים לפרשנות הם “השכלה רחבה ועשירה, רגישות מיוחדת ליצירות אמנותיות, ומעט כישרון, שהוא די נדיר.” את הראשון ניתן לקנות, ואת האחרים – לא. אמנות הקריאה נועדה אפוא למעטים, וזו גישה השומטת את הקרקע מתחת רגלי ההוראה (עמ' 352). יזהר מתנגד לכל העקרונות שבהם קורצווייל גוזר על ה"איך", ומצווה על ה"מה" (האידיאולוגי). זו בעיניו אינדוקטרינציה. הוא תוקף גם את שלמה צמח, המבקש להכתיב לא רק מה ללמד ואיך (השיר “לבדי” של ביאליק שאין לו אח ורע בספרות העולם), אלא גם מה התלמידים אמורים להרגיש:⁵⁸⁶ “עז רצוני, הוא תובע, שיתרגש נכדי על השיר “לבדי” של ביאליק כאשר התרגשתי עליו אנכי” (אצל צמח, עמ' 213). ומסביר יזהר: השיר “לבדי” הפך אצל המבקר לערך מוחלט. ערכים מוחלטים אינם משתנים, ואת הקולר יש לתלות במורה, ומחייבים אותו לעשות בלהטי הפדגוגיה וטכניקות עד שיחבב את השיר על תלמידיו. בשם התרבות וכבודה, מין תרבות סטטית, בא צמח ומפעיל לחצים עד שירגיש מה שהרגיש סבו.

עבודת הדוקטורט של יזהר הוגשה ב־1979, כשבע שנים אחרי עבודת המאסטר, ונשאה את השם: “תפישות חלופות ומשלימות בקריאת הספרות ובהוראתה”. הִלה מספרת שאת שמונה מאות העמודים כתב יזהר, כדרכו, בכתב־יד. כשסיים, פנה אל מדפיסה שתעתיק את כל הטקסט למכונת כתיבה. מי שמכיר את הטקסט – ואת כתב ידו הנמלי – ינוד למדפיסה. אבל בכך לא נגמר הסיפור. שני עותקים מודפסים נמסרו חגיגית ליזהר ולמשפחתו הנרגשת בירושלים. יזהר הכניס את העותקים לתיק ג’יימס בונד שלו, והחבורה פנתה לחגוג את המאורע במסעדת הממולאים של כהן. את התיק השאירו במכונית… בשובם, מצאו את חלון המכונית מנופץ, ולתיק לא היה זכר. חיפשו וחיפשו בכל הסביבה, הרימו כל מכסה של פח, פשפשו בכל ערימת פסולת, סתמו את האף וחיטטו בביוב, אבל העותקים לא נמצאו. לא נותר להם אלא לשוב את המדפיסה בראש מושפל ולבקשה לחזור על המשימה הסיזיפית.

תלמיד מחקר. צילום יעקב אגם

בעבודת הדוקטורט יש פיתוח של יסודות שיזהר כבר עמד עליהם בעבודת הגמר, וכמוה, גם עבודת הדוקטורט יוצאת מתוך הנחה שהחברה מבקשת לאכוף על היחיד אינדוקטרינציה. יזהר דן בסוגיות כגון זיקות אפשריות בין ספרות וחינוך והדילמה הכפולה העולה מהן, השאלה למה לקרוא ספרות והדיון ב"קורא המצוי", השאלה מה ללמד, את מי ולשם מה, השאלה למה מצפים מהוראת ספרות, ומה מורה אמור לעשות בסיפור שבידיו. בכל אלה הוא מאמץ גישה חדשה המערערת על התפיסה שקיימת תיאוריה של הספרות ותיאוריה של החינוך, שברור לכול מהי ספרות ולשם מה היא נקראת: להנאה או לתועלת? לעשות את האדם טוב יותר? להעביר מורשת אבות? כל האמנות כולה, הוא טוען (עמ' 47) טבועה בהשתמטות זו של המושא מכל הגדרה מוכנה אפריורי. בהמלצת פילוסופים כסארטר, ולפי התיאוריות החדשניות דאז, הוא מוסיף את הקורא כמרכיב מרכזי: “אין היצירה נעשית שלמה אלא על־ידי הקריאה,” וביצירה הספרותית ה"סופר פונה אל חירות הקורא ומבקשה להשתתף ביצירתה של היצירה" (הציטוטים מעמ' 49 – 50). הוא מציע שתי הנחות יסוד: קודם כול, שאין ספרות אחת, אלא יש ספרות שונה לאנשים שונים, ושנית, שהספרות לפי טיבה פתוחה להבנות שונות, ובלבד שיישמר מעמדה האוטונומי (לא בשליחות מישהו או משהו שמעבר לה), ובלבד שתכובד האוטונומיה של הקוראים (לפי רמת התפתחותם, גילם, מצבם בבית גידולם וכו'). כל קשר יחיד וקבוע בין יצירה ובין קוראיה הוא בהכרח החטאה של שניהם.

ומי במערכת החינוך מכריע מה תהיה המדיניות ואיך תהפוך ל"פדגוגיה מעשית"? כאן, חושש יזהר, לא מכריע לא מישהו (אדם) ולא משהו (גוף, מוסד) אלא “האינרציה”: מסורת חשיבה, מסורת העדפות, ומסורת מסגרות ונהלים הנמשכת, כבדה ומאובנת, ללא שינוי של ממש כמעט בכל תהפוכות המדיניות, המחשבות והמעשים (עמ' 62). על עיצוב תכניות הלימודים משפיעה גם “ביקורת הספרות”, שמעמדה מתחזק והולך ככל שהאמנות המודרנית האוונגרדיסטית מביכה את הקהל שלה. “ביקורת הספרות” חורצת דין באמנות, מעריכה יצירות לשבט או לחסד, ומדרגת אותן בסולם היוקרה כאילו הייתה מבטאת את דעת הקהל, בעוד שלמעשה היא מעצבת אותה (עמ' 67).

מהר מאוד מתברר שיזהר מכוון את דבריו אל המבקר והביקורת, ושבשמונה מאות העמודים הוא יוצא להתנגח בקורצווייל. ביקורת, כותב יזהר, לעולם לא הייתה ולא תהיה מדע. שיפוטיו של המבקר (עמ' 68 – 69) “כפופים לאמות־מידה חולפות (ולא מוחלפות) והמשפטים שהוא חורץ הם עניין לתולדות הטעם הספרותי (ולא לדיונים אסתטיים).” יצירה ספרותית היא אוטונומית, היא ישות המגדירה את עצמה, וטבעה זה מופר בשעה שכופים עליה מונחים אחרים מאלה הטבועים בה […] על כן הביקורת על פי טבעה זרה במהותה לאמנות שבה היא עוסקת, ולמעשה אף עוינת לה. יזהר ממשיך את הקו הזה בדוגמה קרובה ללבו (עמ' 71): “כשם שהצמחים בשדה צומחים ופורחים גם בלי מגדיר בוטני, כך יוצאת האמנות ופורחת גם בלי מגדיר אסתטי, מושגי, תיאורטי, וכיו”ב, וכשם שהמגדיר בא לאחר שהשדה כבר מלא כדי להציע לבני־אדם סדר ממיין בעולם של ריבוי – על־פי שיטות מיון שונות ומתחרות – כך האסתטיקה ומושגי הביקורת הם חכמה שלאחר־מעשה, והם מנסים להשליט סדר בעולם של ריבוי שידי בני־אדם עשו (ולא הטבע) על־פי שיטות מיון כלשהן […] לפיכך, מיטב ערכה של הביקורת – בכושרה למיין מופעים שבדיעבד, ולא לחזות התפתחות שלעתיד."

אין בעולם ביקורת משוחררת מאידיאולוגיה, מאישיותו של המבקר ומאילוצי נסיבות סביבתיות, אף לא מן הזמניות שלה, קובע יזהר (עמ' 72). לו הייתה הביקורת מנותקת מלימוד הספרות – ניחא. אלא שלמרבה הצער, ביקורת הספרות היא אחד הגורמים המובהקים שמשפיע על כיוון הוראת הספרות. את ההנחה הזו מוכיח יזהר בחלקה השני של העבודה, באמצעות הדגמה: עימות סיפור מסיפורי עגנון עם הביקורת שמבקרים מצאו לבקרו, והקשר שלה לתכנית הלימודים.

באשר להשלכות על תפקידו של המורה מציע יזהר את מה שהוא קורא “דרכים פתוחות ללמד ספרות” (עמ' 104), ובעיקר את הגישה המעתיקה את הדגש מן האובייקט (הטקסט ותכונותיו) אל הסובייקט (הקורא ותכונותיו כקורא). עיקר עניינה של הוראת הספרות יעמוד מעתה על לימוד “אמנות הקריאה”. הוראת הספרות תהיה יחיד עם יחיד, ללא חציצה, ועם זאת “פגישה רבת משתתפים” (עמ' 113):

היצירה, קוראיה, הדעות והידיעות הכרוכות בה, ההסברים המובנים מראש והפתרונות המתחמקים, האופי הקונקרטי של הפגישה ואווירתה, מידת הקשיבות והמוכנות של הצדדים, רקע האירועים שמחוץ לפגישה (פוליטיים, ביטחוניים, כלכליים, אישיים, וכו'), והאמצעים והאסטרטגיות שיש בידי קבוצת הלמידה הנדונה, איכות הרקע הקודם למעשה הקריאה הנוכחית: אוצר האסוציאציות הספרותיות, ההיסטוריות, הביוגרפיות האחרות, שבידי אותה קבוצה, כל אלה וכיוצא באלה, בשיעורים שונים, יהיו נוכחים אז, והם גם נוכחים בכל פגישה.

יזהר נמצא עכשיו באקדמיה, בטריטוריה של האויב, כביכול.⁵⁸⁷ הוא יכול להלחם בקורצווייל, ותוך שהוא מבטא את עמדתו איך אין לקרוא את עגנון, הוא מלמד איך יש לקרוא את ימי צקלג. נזכיר שהקריאה ה"חדשה" בעגנון, לא זה שצייר את תמונת העיירה היהודית שאיננה, אלא עגנון האלגורי־קפקאי, הייתה מסממני שנות השישים בסיפורת הישראלית.⁵⁸⁸ יזהר מציג קריאה של הסיפור בידי אחד־עשר מבקרים, וקורצווייל בראשם. הוא מקדים ומתאר את מעמדו הרם של קורצווייל כמבקר עגנון, כמי ש"קבע הלכות, צר צורה מסוימת לעגנון, מיין את מקומו בתולדות הספרות העברית, ובין בני תקופתו, וחזר ומיין את יצירותיו של עגנון (“מפעלו של עגנון”) לסוגיהן, והציג שיטות קריאה בכתבי עגנון שהשפעתו עדיין קיימת ומרחיקת־לכת, […ו] הפכו להיות כנורמות תיקניות לקריאת עגנון" (עמ' 377). ולאחר “ריכוך” זה, שכולו הגבהה־כביכול, הוא ניגש לקטילת קריאתו של “גדול קוראי עגנון”:

לדעת קורצווייל, לסיפור (כמו “הנרות”) יש מסר ויש טכניקה. המסר הוא אידיאולוגי, רציני והוא מתמודד עם אחת הבעיות המרכזיות ביותר ביהדות המודרנית; ואילו הטכניקה היא “האמצעים האמנותיים” שמספקים תחפושת ודרכי התחמקות מהתייחסות ישירה לתוכן של אותו מסר. והנה החוט המשולש: תפקידה של היצירה הוא להעביר מסר אידיאולוגי, תפקידו של הסופר הוא להסתירו ותפקידו של המבקר הוא לחשוף אותו. “המבקר המאומן מקלף את החיצוני מעל הפנימי, חושף את העיקר, את האמת, אישית כציבורית, ומתוך דיון בטכסט הספרותי שלפניו, מצרף עוד קול של סמכות לצד מן הצדדים.” לדעת קורצווייל, אפוא, “יצירה ספרותית היא שיקוף של המציאות, ולא שיקוף פשטני וישיר אלא עקיף ומתוסבך.” קריאה נכונה של סיפור כזה מחייבת ידיעה הן של העולם, הן של אופני שיקופיו. וניתוחה של היצירה הספרותית הוא תהליך של הפרדה בין “גוף הדעת” שביצירה, לבין כל אותם מסיחי הדעת שהם האמצעים האמנותיים; “הרחקת התפל, שנועד לקוראים פתאים, והתכוונות לעיקר, שנועד למתקני דרכם” (עמ' 381).

וכך מסכם יזהר את הקריאה האידיאולוגית של קורצווייל בעגנון: “קריאת המבקר היא, אפוא, סלקטיבית: מתעלמת מן הבלתי נחוץ לו ומגזימה בערך הפרטים הנחוצים לו […] כמין קריאה מעגלית המוצאת לבסוף את המבוקש לה מתחילה, ושותלת אותו כשחסר. ביקורתו מתחילה בהנחות אידאולוגיות ומסתיימת בכפיית אישורים להן […]. קריאת סיפור לפי דגם זה היא דוגמטית, נוקשה, היא קריאה היודעת מראש מה תמצא […] מסקנת הקורא מקריאתו כבר מוכנה בידיו, ובמקום שהסיפור הזה אין בו כדי מתן אישור מספיק – פונים אל סיפורים אחרים” (עמ' 385 – 386). והנה דברים שכמו מתייחסים לקריאתו של קורצווייל את יזהר (עמ' 388):

בכתביו של קורצווייל מתגלה […] אי־רגישות בולטת לנופים, לפורטרטים, לחושני ולחושיי – והופכים את קריאתו ל"ליטראטית", “ספרותנית” שפוסחת על ערכי הספרות שבסיפור לטובת ערכים אידיאולוגיים […] מיבנה המשפטים, סידרם, אורך נשימתם, ריתמוס קריאתם וכו' – דברים שעגנון כה שקד עליהם כל חייו בקשב ובהשקעת שבעה נקיים, – נעלמים כל עיקר ממבטו של המבקר. […] במקום שעומדים ערכים – האסתיטיקה מסולקת (אסתיטיקה היא דיכוטומית לערכים: או היא או הם) ו"המהות" מגרשת את “הצורה”. וכך מטרות חוץ־ספרותיות באות ומפקחות על מטרות קריאה פנים־ספרותיות.

בהערות לפרק כ"ט (עמ' 714) כלל יזהר ביקורת חריפה עוד יותר:

קשה להאמין עד כמה לא הבחין קורצווייל במה שעגנון חש כל חייו כמרכז טיפולו ביצירותיו: מנוסח לנוסח, מדיוק לדיוק, ומסיגנון לסיגנון מהודק יותר: כל אלה לא העירו שום קשב אצל המבקר. וכך קרה שאחד מגדולי מפרשי עגנון, לא חש ולא הרגיש דבר בצורה העגנונית, בלשונו, בדקדוק הייחודי שלו (שהיטיב לתארו יעקב מנצור) ושהוא משיאי העיצוב בספרות העברית החדשה, – לצבעיו של עגנון היה עיוור, לצליליו היה חרש, למיקצביו היה עויין – ורק את קלישאות האידיאולוגיה חיפש ומצא והפעיל את מלוא סמכותו כמבקר זועף ורב־מוניטין והשפעה, והשחיז את כלי אומנותו ואת הארגומנטים האינטלקטואליים, כדי להפוך את עגנון למין “הוגה־דעות” באמצעות מעשיות מוזרות, וגרר אותו לזירת פולמוסים תיאולוגיים ופילוסופיים־חברתיים שהמבקר לחם בה. ואם ניתן לתאר את אמנותו של עגנון כהליכה סהרורית על בלימה, כפה עליו מבקרו להיות ולהיראות כהודף משקלות אידיאולוגיות […]

לא היה קל למצוא קוראים שישפטו את עבודת הדוקטורט, וכשנמצאו, וקראו, לא פסקו “בהצטיינות”. הדבר גרם ליזהר תסכול ועלבון. גם הזמן שחלף בין הגשת העבודה ומתן התואר הוציא אותו מכליו, אף על פי שלא היה ארוך במיוחד במושגי האקדמיה.

בשלבי הסיום של עבודת המחקר העצומה שלו, גלגל הגורל לידיו מקרה בוחן “מהחיים”, כעין תרגיל סיכום ל"קריאה אידיאולוגית". ושוב, כמו בשערורייה הגדולה של ימי צקלג, מקרה שבו הוא עצמו היה הכוכב הראשי.

ד"ר יזהר סמילנסקי

1977 חרבת חזעה, דרמה טלוויזיונית    🔗

צילומי הסרט “חרבת חזעה”. רם לוי, גידי גוב. צילם מאיר דיסקין

בשנת 1978, הוקרן בטלוויזיה הישראלית הסרט “חרבת חזעה” שביים רם לוי.⁵⁸⁹ את התסריט כתבה דניאלה כרמי על פי הסיפור של יזהר. היא פישטה את הסיפור ושינתה אותו, בעיקר את לשונו של יזהר. לוי הגיש את התסריט לאישור מנכ"ל רשות השידור, יצחק לבני, וזה נתן את הסכמתו ללא הערות. לא רק הוא, כל היררכיית הניהול נתנה את הסכמתה, כולל ארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה, שאחיו נהרג במלחמת תש"ח. לאורך כל הפקת הסרט, סיפר לוי, שמרו על פרופיל נמוך. הפקת הסרט החלה לפני המהפך והסתיימה אחריו. יצחק לבני, שכיהן בתפקיד בשנים 1974 – 1979, התחיל את כהונתו בשלהי תקופת גולדה (שמעון פרס, שכיהן אז זמן קצר כשר ההסברה, מינה אותו לתפקיד), והמשיך בתקופת בגין. הנה תמצית הדברים שסיפר לי בשיחה מ־25.8.15:

הפרוצדורה הייתה שאם יש מקרים מיוחדים, המנכ"ל קורא את הטקסט מראש. לבני כאמור קרא ואישר. התסריט חזר לרם לוי, והוא הפיק וביים את הסרט. הסרט נועד לשידור ב־6 בפברואר 78', והדבר נודע לאידוב כהן, חבר כנסת לשעבר מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, שפנה כנראה לנציג המפד"ל בוועד המנהל, מיכה ינון. ינון פנה ליושב ראש הכנסת, יצחק שמיר, וזה מצדו פנה ליושב ראש רשות השידור בבקשה לדחות את השידור.⁵⁹⁰ בעקבות זאת כינס שר החינוך דאז זבולון המר ישיבה של הנהלת רשות השידור. התקיים דיון שבו לבני ולוי שטחו את דבריהם. לבני הודיע שההחלטה שלו שרירה וקיימת והסרט ישודר. המליאה – נציגי ימין ושמאל – נתנה לו גיבוי, במטרה לשמור על חופש רשות השידור. השר הודיע שהוא דוחה את הקרנת הסרט עד לאחר דיוני ועדת החינוך של הכנסת בו. ועדת החינוך של הכנסת, ידלין בראשה, התכנסה לדיוני חירום. המר ניסה לשכנע, אם כי החוק אומר שהשר אינו יכול לתת הוראות למנכ"ל. בשיחה פרטית שאל לבני את שר החינוך למה הוא פוסל את הסרט, בשעה שהסיפור הוא חלק מתכנית הלימודים. תשובתו של המר הייתה: יש הבדל בין טקסט כתוב וטקסט מוצג…

העיתונות געשה ורעשה,⁵⁹¹ נערכו משאלי קוראים ומשאלי סופרים, נשלחו מכתבים ומברקים, הוחתמו פטיציות, עורך הדין אמנון זכרוני עתר בבהילות לבית־המשפט, ועובדי רשות השידור החשיכו את המסכים בשעה שבה הסרט היה אמור להיות משודר, במחאה על אי־שידורו. למחרת החליט בית המשפט כי הסרט ישודר בכל זאת. המר נאלץ להסכים, אך דרש כי מיד בעקבותיו יתנהל דיון באולפן שבו יוצגו גם עמדות המתנגדים.

שבוע לפני מועד ההקרנה התערב גם יזהר עצמו בוויכוח:⁵⁹² “מדינה שרשות הפוליטיקה אינה נגמרת בה על סף חרות היצירה – פונה לעבר עיוות טעם קיומה ואיבוד איכותה.”

“חרבת חזעה” הוקרן לבסוף ב־13.2.78, כחלק מהתכנית “השעה השלישית” בהנחיית ירמיהו יובל. בימים הבאים נשמעו עשרות תגובות, אם לא מאות, רבות מהן זועמות, מכחישות ואף מאיימות. אף שיזהר לא היה מעורב בעשיית הסרט, הוא הוגדר בתגובות כעוכר ישראל, ואתו חבריו וידידיו. הסופר חנוך ברטוב, ידידו הטוב של יזהר מימי אוגדת קלמן מגן ואילך, מספר במאמרו “מהנדסי הנפש” במעריב על טלפון זועם שהעיר אותו בשעת לילה מאוחרת:⁵⁹³ “אתם, יפי־הנפש, השמאלנים, משרתי אש”ף, חסרי־האמונה, הניהיליסטים… אתם!" אמר אלמוני, במבטא רווי צֵירֶה של ותיק, וניתק.

בגיליון יום שישי של מעריב מן ה־17.2.78 הופיעה רשימתו של גיל קיסרי “הייי קצין המבצעים שהוציא פקודת המבצע בחרבת חזאז”. יהודה בארי (ברלינסקי) מקבל בה את האחריות לאותה פקודה לגרש את תושבי הכפר ולהרוס את בתיו. בתשובה לשאלתנו סיפר קיסרי כי ממרחק כארבעים שנה הוא זוכר רק במעומעם את הנסיבות שבהן ראיין את בארי, אך נראה שהיוזמה באה מצד בארי. בארי קרא את פרקי “חרבת חזעה” שהתפרסמו במעריב (לרגל הקרנת הסרט) בהמשכים, וזיהה את הפקודה ואת המקום. “נדלק משהו בזיכרונו, בעיקר למקרא ציטוטים המופיעים בסיפור מתוך פקודת המבצע, שלפיה פעלו החיילים בחרבת חזעה.” כיוון שהפקודה הייתה, באותה עת, בסיווג “סודי ביותר”, ותפוצתה מוגבלת לאנשים מעטים בלבד, קשה להניח כי קיסרי היה יודע על קיומה ועל זהות מחברה מבלי שבארי עצמו היה פונה אליו ומספר לו על כך. גם מסיבה זו נזהר בארי ונמנע מלטעון ששמר בידיו עותק של הפקודה; ואמנם הניסוח בכתבה הוא “כיוון שהוא נתברך בזיכרון משובח ובסיוע רשימות אישיות שנהג לרשום בתקופות דרמטיות בחייו – הרי לא התקשה לשחזר את המאורעות ולגלות מה היה מקור ההשראה של הסופר ס. יזהר בכתיבת הסיפור השנוי־במחלוקת.” לדברי קיסרי, הצנזורה אישרה את הכתבה.

בארי, המתואר בכתבה כקבלן בניין הנמצא בעיצומו של תהליך פרישה לגמלאות, “נהנה להשקיף מדירתו המרווחת על נופו המקסים של מפרץ חיפה, ומקדיש את זמנו לכתיבה ולציור,” מדווח על הפקודות שהוא עצמו נתן:

“את הפליטים יש להכריח לנוע דרומה, לעזה. את הבלתי מוכשרים לנוע רגלי – זקנים, נשים וטף – יש להעביר במכוניות, עד מאחורי קווינו בבית חנון; את החשודים יש לאסור ולשלחם לחקירת מודיעין; המשימה הינה – פינוי פליטים וכו', ובמיוחד יש לשים לב למשכני־מגורים בודדים ולעקבות המוכיחים את דרכי תנועת האויב או מקומות ריכוזו.”

ובהמשך הכתבה נאמר:

זהו נוסח הפקודות שהוציא קצין־המבצעים יהודה בארי. הוראה להרוס את הכפרים – אכן ניתנה, מתוך שיקולים צבאיים־טאקטיים גרידא, אשר הוכתבו על ידי הנסיבות; אך יחד עם זאת הייתה בפקודת־המבצע הקפדה על ריסונם של החיילים, לשם מניעת סטיות וחריגות בהתנהגותם.

בכתבה נזכר גם סעיף “שונות” המפורסם מן הפקודה:

יהודה בארי נזכר במפורש, כי פקודת־המבצע שהוציא ב־25 בנובמבר 1948 לגבי סריקת חירבת חזאז ושאר הכפרים, כללה סעיף יוצא־דופן לגבי פקודות־מבצע אלו – וזאת משום שהוא הקפיד למנוע חריגות. סעיף זה, תחת הכותרת “שונות” הורה במפורש: “את הפעולה יש לבצע בהחלטיות, בדייקנות ובמרץ, אבל יש לרסן כל סטייה בלתי־רצויה מצד חיילינו.”

ב"חריגות" ו"סטייה", אין הכוונה להריסה כפרים וגירוש תושביהם – זאת הייתה הנורמה בפקודות הנ"ל – אלא להריגת חמור, גזילת גמל, הצעדת המגורשים בשלולית וכיוצא בזה.

בכתבה נאמר עוד: “המגמה של הנהגת הישוב היהודי אז הייתה דווקא להשפיע על תושבי הישובים הערביים להישאר במקומם, […] במקרים מסוימים היו שיקולים למען השמדת הכפרים, כפי שאירע בגיזרה שעליה חלש מטה מחוז השפלה.” האם יש בניסוח זה משום הודאה של בארי שאת הפקודה להריסת הכפר הוציא על דעת עצמו? כך נאמר בהמשך הכתבה:

ליהודה בארי אין כמעט ספק, כי “חירבת חזעה” היא אכן חירבת־חזאז, או אחד הכפרים האחרים שנכללו באותו מבצע. אגב – הוא מציין – אין שום טעם לנסות ולחפש היום את הכפרים הללו, שכן כעשרות כפרים וישובים ערביים אחרים באותה סביבה, ובכל רחבי־הארץ – שוב אין הוא קיים, וספק אם נותר ממנו זכר.

גיל קיסרי סבור כי את הפקודה להרוס את הכפר נתן בארי על דעת עצמו, כפרשנות אישית של הפקודה שניתנה לו “לגרש פליטים.”

בגליון מעריב שלאחר ההקרנה פורסמה רשימתו המתלהמת של יוסף (טומי) לפיד נגד הסרט. לפיד לא טען בה שהדברים המסוימים הללו בחרבת חזעה לא אירעו, או שבפועל הם היו מוסריים מאלה שהסרט מתאר; הוא אף לא התייחס כלל לסיפור ולכותבו. על פי טענתו, הסרט הוא תעמולה נטו, תעמולה הרסנית העומדת עלינו לכלותנו:

גם מעט הידידים וקומץ האוהדים שעוד נותרו לנו בעולם, ילמדו לדעת. אם נשאר עדיין ספק בלב אדם, בארץ או מחוצה לה, כי המפעל הציוני איננו מעשה חלוצי, אנושי, הרואי, אלא צירוף מסליד של ביזה ושל נישול; אם לא היה ברור עד עתה, כי מלחמת העצמאות לא הייתה מאבק גבורה של קומץ מותקף שנלחם על חייו, אלא מזימה מסלידה שבוצעה בדם קר, באוירה משועשעת;

אם יש עוד בקרבנו צעירים תמימים ותועים, החושבים כי ישראל היא מולדתם בזכות; אם יש עדיין שמיניסטים שלא כתבו לראש הממשלה על ידיים מגואלות בדם; אם יש עוד חיילים המדמים לעצמם כי הם נקראו אל דגל צודק; אם יש עדיין אזרחים שהספק על זכות קיומנו אינו מכרסם בלבם – הם הועמדו אמש על טעותם. הם נחשפו והוצגו במערומיהם.

פרצופה האמיתי של המדינה הוקרן כמעט בכל בית בישראל.

אילו בראש ההסברה של פת"ח ניצב גאון – לא יכול היה להמציא כדבר הזה. אילו את התעמולה הערבית ניהל גבלס – לא יכול היה להצליח יותר. אילו בטלוויזיה שלנו ישב גייס חמישי – לא יכול היה לעשות שירות טוב יותר לאויבי המדינה.

בלי להכחיש עובדה ספציפית כלשהי, לפיד קבע: “סרט זה משקר: לא כך נולדה המדינה ולא זו הייתה מלחמת העצמאות ולא כאלה היו לוחמיה.” כך, בהכללה גורפת. אפילו ה"סטיות" של בארי לא אירעו, שלא לדבר על הנורמה שלו. וכשהוא מסביר מדוע הסרט הוא שקר, הוא נזקק לקלגסי הנאצים:

בטלוויזיה הודגשו אותם מומנטים מן הסיפור המקורי, שהיה בהם כדי לעורר אסוציאציות בין חיילי צה"ל במלחמת העצמאות לבין אנשי ס.ס. במלחמת העולם השנייה. החייל ההורג להנאתו חמור וצולף בקור רוח באזרחים הנמלטים על נפשם – האם הוא איננו נאצי טיפוסי? החיילים הרודפים אחרי ערבי מסכן הנמלט בין בתי הכפר ומסתתר מאחורי פרתו – האם אינם מזכירים חיילי ס.ס. הרודפים אחרי יהודי בין סימטאות הגטו? וגירוש כפריים במשאיות, ללא אוכל וללא מים – האם זו איננה חזרה מדוקדקת על גירושם של יהודים – לאושוויץ? אנחנו ישבנו מול מסך הטלוויזיה, ככסילים. שמו אותנו ללעג. לקחו את מיטב כספנו – מאות אלפי לירות – כדי להפוך אותנו (אותנו ואת אבותינו ואת אחינו, החיים והמתים) לחלאת המין האנושי. ואחר כך ערכו דיון מלומד, כדי להסוות את המזימה. אף הצליחו לגייס אנשים טובים ותמים לקירקס האקדמי, בחינת “ירקדו הנערים לפנינו.” הם לא הבינו, כי נבחרו להיות מסכות מגוחכות בקרנוול מכוער. הם נתבקשו לדון בהשלכות המוסריות של הסרט, כאילו המציאות שתוארה בו היא בחינת עובדה, שאין עוררים עליה. עכשיו, כשאנחנו יודעים כבר כיצד נולדה המדינה, לא נותר לנו אלא לדאוג לכך, כי במלחמה הבאה לא יתעללו חיילינו בערבים חסרי ישע. כי זה, בעצם, כל מה שקרה עד הלום: באו היהודים המזוינים לארץ ערבית וגירשו מכפריהם זקנים נשים וטף. מעניין איפה היו הגברים הצעירים. הלכו בוודאי לשפת הים, כדי לא להפריע להסרטה.

שתי התגובות במעריב מעידות על התנגשות בין שתי ראיות עולם, בין שתי תשתיות רוחניות: זאת שמזהה את הבעיה ב"חרבת חזעה" כהשחתה מוסרית, וזאת המזהה את האיום היחיד בהחלשת הכוח היהודי – בין באמצעות פגיעה בתדמית ישראל ובין באמצעות פגיעה ברוח הלאומית.

אבל יש פן נוסף לפרשה. סביב גירוש הערבים שנותרו בשפלת החוף הדרומית היה קשר של שתיקה, של אי כתיבה, כי רבים שהיו אז בארץ ידעו. אך פרט ליזהר ולאורי אבנרי (חושף סודות מקצועי) איש לא כתב על זה, לא אז ולא שנים רבות אחר כך. להפך, ההיסטוריה הרשמית הכחישה מכול וכול. גם יזהר נאבק עם עצמו עד שהחליט לכתוב ולשבור שתיקה: “כל זה אירע עוד מכבר, אך מאז לא הרפה ממני. אמרתי להשקיעו בשאון־ימים, להמיך ערכו ולהקהותו […] אולם מדי פעם הייתי חוזר וננער, תמה כמה נקל להפתות […] ולהצטרף מניה־וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בורות, אדישות־תועלתית, וסתם אנוכיות ללא־בושה.”⁵⁹⁴

במהלך השנים עד הקרנת הסרט התחזקה הגישה הרואה בחשבון הנפש המוסרי ביטוי לחולשה וליפי נפש שמאלני. בשנת 1949, כשהסיפור נכתב ופורסם, פחות משנה לאחר שהתרחש בפועל, אלה שקראו אותו אז, מאחר שחיו בארץ, ידעו שמדובר באמת קשה שצריך להתמודד אתה.⁵⁹⁵

ומה נשתנה (בין זמן כתיבת הסיפור וזמן הקרנת הסרט) במהלך שלושים שנה? התסריט מתון מן המקור. לוי וכרמי הכניסו בסרט שינויים רבים ביחס לסיפור.⁵⁹⁶ הגיבור האנונימי מהסיפור הופך למיכה בן הקיבוץ, ויש בסרט בחורה, קשרית, שהבחורים מתלוצצים על גודל החזייה שלה ומנסים לפלרטט אתה.⁵⁹⁷ הם שובבים, בחורינו, אבל לא גסי רוח ואכזריים – ודאי שאינם יורים סתם כך בגמל ובסייח ומספרים על לקחי ירייה בחמור. יזהר אומר לשמואל הופרט ב־1993:

הסיפור שלי, “חרבת חזעה”, שמרגיז את כולם כמעט חמישים שנה – היה דיבור על דברים שלפני מלחמת־השחרור ידעתי והאמנתי שאותם אנחנו לא עושים.

אספר לך משהו: בתקופת מלחמת לבנון נקלעתי כקצין חינוך לאיזה גדוד, שישב באפלה מוחלטת. הם היו מוצבים קרוב מאד לסורים ואסור היה שהסורים ירגישו שהם יושבים שם. לקחו אותי ביד והכניסו אותי לתוך אוהל שבו ישבו הרבה מאד חיילים. היה חושך גמור, וזה שהציג אותי אמר: הנה בא אליכם הסופר ס. יזהר. ואז החושך שבאוהל אמר: כמה שאני שונא את האיש הזה! מאז למדנו בבית־הספר את “חרבת חזעה” חשבתי – פעם הוא ייפול לידיים שלי. החושך קלט את הדברים והייתה הסכמה־חשיכה עם לגיטימציה לפרק את הדבר הזה. יתכן שלאור היום הם היו יותר מנומסים ולא היו מגלים מה שבלבם.

לבני סיים את כהונתו בתום חמש שנים ולא מונה שוב. במקומו מינה בגין את יוסף (טומי) לפיד. בספרו זיכרונות אחרי מותי טוען בנו, יאיר לפיד, כי מה שגרם למינוי הייתה עמדתו התקיפה של אביו נגד הקרנת “חרבת חזעה”. יאיר לפיד מצטט כביכול את אביו: “הסרט, […] עסק בכפר ערבי דמיוני שתושביו (התמימים וחסרי המגן כמובן) מגורשים מביתם בידי חיילי צה”ל (האכזריים וחסרי הלב כמובן) בימי מלחמת השחרור. מעטים זוכרים זאת כיום, אבל זה בעצם הרגע בו נולדה ה"נכבה". […] העובדה שאנשים שנולדו בארץ ולא עברו את השואה מציירים את חיילי צה"ל כקלגסים במדים […] הציתה בי זעם אדיר. מי שלא היה “שם” שלא יעשה השוואות. […] הוזמנתי לדיון ב"עלי כותרת". בפעם הראשונה בחיי (אבל בהחלט לא האחרונה) צעקתי בטלוויזיה על מתנגדי." ובעקבות צעקות אלה, כותב לפיד, התמנה אביו למנהל רשות השידור, והקריירה הפוליטית שלו נסקה.⁵⁹⁸

אבל לא רק בימין עורר הסיפור “חרבת חזעה” זעם, גם שלושים וגם חמישים שנה אחרי היכתבו. כי בעוד הימין מכחיש את ה"נכבה", בז השמאל לצביעותו של הראשון שהעלה אותה על הכתב. כתב בועז עברון (ולפניו אורי שוהם ואחריו שי גינזבורג ואחרים):

מסַפר הסיפור משתתף בכל מבצע גירושם והגלייתם של אנשים מעל אדמתם, עם שהוא מסתובב ושואל ותוהה וכואב ומֵבין עמוקות מה קרה כאן […]. ועם זאת אין הוא נוקט בשום פעולה. הכרתו המוסרית אינה מניבה כל תוצאות. שופט אובייקטיבי, אם ישקול את כל הראיות, יבוא בלי ספק לכלל מסקנה שאשמתו של המספר גדולה בהרבה משל חבריו המגושמים, דווקא משום שהבין וידע מה קורה כאן, ולא עשה מאומה כדי למנוע. הוא לא התקומם, לא סיכן מאומה. הוא היה, בקיצור, קונפורמיסט טוב עם “כאבי בטן.” […] בחשבון אחרון, למעשה ובפועל, מזדהה גיבורו של יזהר עם המעשה שנעשה. וכאן אולי טמון הסוד, מדוע נכלל סיפור זה בתוכניות הלימודים של בתי הספר. המסר הוא: חשוב מאוד להיות רגיש, ולסבול ייסורי מצפון, ולהיות אנושי (הרי איננו חיות, איננו רוצחים), כל עוד אתה מבצע מה שאומרים לך לעשות. ואילו אתה, דווקא משום שחשת ייסורי מצפון ותהיות אלה, מירקת בכך את החטא שנדמה לך שחטאת כלפי סולם הערכים שעליו גוּדלתָ.⁵⁹⁹

בעוד שהחלק המכחיש של הציבור התנגד לעצם פרסומו של הסיפור וראה בו מעין הלשנה, חשב השמאל שלא רק שאין די בו, כי הוא רק “דיבור”, אלא שבעצם צריך היה לכתוב סיפור אחרי לגמרי, מתאים להשקפותיו, ורק במקרה לא נמצא מי שיכתוב אותו. גם לפיד וגם עברון, ואתם זבולון המר ומרבית הציבור, ראו בסיפור ובסרט חלק ממסע תעמולה, מין סוג של אינדוקטרינציה – הם קראו אותו “קריאה אידיאולוגית”, קריאה שיזהר הזהיר מפניה, כפי שניסח בוויכוח שלו עם קורצווייל ובתזות שלו על קריאת סיפור^.600

הקרנת הסרט חשפה פצע שלא הגליד. יזהר קיבל מכתבי נאצה ואיומים על חייו. כשהיה עוצר את מכוניתו ברמזור קיללו אותו נהגים שעצרו לידו וזיהו אותו. ילדיו זכו בהערות קשות. עכשיו התפרסם ברבים ודמותו הפכה מוכרת. בשדה התעופה שמע שיחה בין שני סבלים שהצביעו עליו: “הנה ההוא מהטלוויזיה.” “מי?” “זה, המשורר, נו – ביאליק!”

יזהר ניגש, בעקבות ההקרנה, לסכם בעמוד וחצי בעיתון את מה שכתב ב־1200 עמודים בעבודות המאסטר והדוקטורט, ואת זאת עשה במאמר “בטרם אחריש^”.^⁶⁰¹

למאמר שני חלקים – האחד ארוך והשני קצר מאד, ולכאורה קיימת ביניהם סתירה עמוקה. בראשון מוכחשת בתקיפות הטענה כי הסיפור מייצג מציאות – ובשני מוצהר כי כל המסופר בו “היה במציאות, בעליל, בממש, והכול דווח בו בדייקנות, מתועד קו־לקו, החל מפקודת המיבצע בכך־וכך לחודש פלוני, ועד פרטי הפרטים של הביצוע.”

כתמיד, טענת יזהר היא כי “אף־על־פי שיש קווי דמיון משותפים בין הסופר ובין ההיסטוריון, הסוציולוג, הפסיכולוג, העתונאי וכיוצא בהם – הסופר אינו בהכרח אף אחד מאלה. כולם משתמשים בלשון כדי לתקשר, והוא משתמש בלשון כדי ליצור. הללו מדווחים על האנשים ועל מעשיהם כל אחד לפי התמחותו – והוא כלל אינו מדווח, אלא נוטל את המציאות המדווחת, כחומרים לעשיית דברים משלו, ומקים מהם מיבנים ומעמידם ברשות הרבים: מבני לשון אלה הם הפניה שלו שמי שעומד לפניה בלב פתוח ורגיש – יוכל להיות נענה לה היענות מיוחדת, וזה הכול.” (כקוריוז, ניתן לעשות השוואה בין שתי יצירות ספרות שנכתבו על אותו קרב עצמו בחרבת מחאז: אני פחדן אני של פוצ’ו,⁶⁰² לעומת ימי צקלג של יזהר. שני הספרים יוצאים מהאירוע ההיסטורי ומספרים, כל אחד בדרכו, איך חבורת נערים מנסה לשרוד אותו.)

זכותו של המחבר, כתב יזהר, לבחור מחומרי המציאות את מה שיועיל, לטעמו, ליצירה. סזאן יכול ליצור תמונה יפהפייה של אישה לא יפה, אבל את הקהל תטריד רק שאלת זהותה: “התעכבו אנשים אצל התמונה במנוד ראש: מי זו האישה? לא אשתו של הצייר היא? אלוהים, איזו אישה מכוערת נשא לו המסכן!”

יזהר מתווכח עם כל אחת מהטענות שהועלו כנגד הסיפור (והסרט). תחילה מימין:

שוב נתפשת הספרות כעושת המצבות ההרואיות, כיוצרת האלבום ההרואי, וכמתעדת כרטיס ההישגים ההרואיים. לולא שלשם כך אין צורך בשום סיפור דווקא. ולכך כאמור פתוחים לפני הציבור כרכי ההיסטוריה, פרקי הזכרונות, קטעי העיתונות ותמונות מאלבומי הנצחונות וכו' […]

טענה זו שכל סיפור צריך להיקרא כמסמל, או כמייצג איזה כלל גדול שאירע אי־מתי, היא תביעה אבסורדית כל־כך ויש בה קביעה מעוותת עד כדי כך – שקשה לדעת במה להשיב עליה ואם אפשר להשיב עליה, ואם השואל והמשיב פונים ומשיבים זה לזה בשפה אחת.

ומתלוננים: “למה לא כתבת על הל”ה?" – “למה לא כתבת על חברון?”⁶⁰³ – […] “ולמה נטפלת אל מיקרה חריג אחד ולא סיפרת על המקרים האחרים, או על המקרים המאפיינים את התקופה, […]?” שעל כך עונה יזהר בחריפות: “כמה מעשי “פילגש בגבעה” צריך שיקרו כדי להצדיק את הכללתו של סיפור אחד בספר שופטים, ועד כדי שתתקהל שם “כל העדה כאיש אחד מדן ועד באר־שבע”? והאם בא הסיפור ההוא ([…]) בפרופורציה נאותה לכל שאר אירועי התקופה ההיא עד כדי שתצדק קובלנתו? […] וזה שהאמורי והכנעני והחיווי והגירגשי של אותה תקופה לא כללו סיפור כזה בכתביהם – לא היה סיבה מספקת, ככל הנראה, שלא להכניסו לספר שופטים […].”

גם לשמאל יש בפיו תשובה: “סיפור אינו יכול לפתור בעיות שהמציאות עצמה עוד לא פתרה. ואם יעשה כן יקרו שניים: אחד, שייווצר פתרון של נייר, מלאכותי, מזויף, מדומה ומשלה בהרגעת־שווא. ושני, שיסתבך בהצעת פתרונות מעשיים אד־הוק.” הוא ער לכך שטיעוניו אלה לא ישכנעו את הציבור הרחב:

אנשים אינם נכספים לראות בסיפור אלא את אגדת־חייהם הבהירה. […] שהמעשים החיוביים והמבטיחים גאווה יובלטו ויאורגנו לשלמות גדולה, טובה ומיטיבה. ותקום אז מצבת־זכרון לתפארת. […] ופתאום מגיח מישהו ומעז ללכלך בשוליה, כשבידיו סיפור־מעשה כביכול, שולי ומרושע כאחד. מייד הופך הלז להיות עוכר־ישראל, משמיץ מלחמות־היהודים, ותומך ברשעים שבשונאיהם. כמובן שאין סובלים לכלכן כזה והכול מוחים כנגדו וגם שולחים בו יד.

ולקראת סיום הוא מוסיף:

הסיפור מודפס, קיים ועומד, מושמץ כפי שהוא.

אין הוא סיפור כדי למצוא חן, ואין הוא סיפור כדי לא למצוא חן. ולא כדי להטיף מוסר ולא כדי להתנבא לצדק. אבל גם לא כדי לעשות מצבות זיכרון, ולא לתקן איזו היסטוריה ולפרכסה. הוא סיפור וזה הכול. והטרדה שאנשים חשים שהם נטרדים ממנו אינה כולה מסיבות פוליטיות, ביטחוניות, תעמולתיות, או בגלל אי־דיוק עובדתי. יש בו כנראה משהו פנימי מאלה. ומכל־מקום, סיפור, אם הוא סיפור, אינו בא אלא כדי לזכות בקשב – וזה הכול. בין אם קשב שמוליד הסכמה, ובין אם קשב שמעורר מחאה, או היזכרות, או התעגממות, או, שמא, גם הרהור קטן על אדם ועל מעשי אדם לאדם. ומכל מקום סיפור שפונה אל בני־אדם בענייני בני־אדם. וידבר הסיפור ומחברו יחריש.

יזהר מסיים בנימה אופטימית: “לא כל הזמנים, אלא פינה אחת בעולמו של בורא־העולם הייתה עצובה בלי פורקן לעוצבה. ומחכה, כמו כולנו, למצב חדש שאולי יבוא, ושלא יתבע עוד מבני־אדם להיזרק אלה באלה כדי להכאיב ולהרבות עצבות, ולא יגרור אותם להוסיף כאב על עצב – כשנצליח לעשות דברים ותסור מלחמה מן הארץ.”

במאמרם “בעקבות המלחמה, בעקבות האשמה, בעקבות “חרבת חזעה””, מציינים נורית גרץ וגל חרמוני כי בזמן הופעתו זכה הספר להצלחה מידית, ובמונחי אותה תקופה היה לרב־מכר. אך בסופו של דבר נתפס אז כדיווח על אירוע מקומי, חריג, תוצאה של פקודה נואלת וחד פעמית.⁶⁰⁴ מה שהשתנה בשנים שבין כתיבתו להקרנת הסרט, לפי נורית גרץ, אניטה שפירא, יצחק לאור ואחרים, הוא ששלושים שנות השתקה גרמו למוסר ה"ציוני" להסתפק ב"יורים ובוכים". יצחק לאור ראה בשיבתו של יזהר לתיאור ארץ־ישראל של ילדותו ובאי יכולתו להתקדם ממנה תוצאה של השבר הזה: הוא מצטט את סיומו המצמרר של הסיפור, את שתיקת הכפרים הזועקת וירידתו של אלוהים אל הבקעה “לשוט ולראות הכצעקתה”: “כאן הסתיימה ארצישראליותו של יזהר, השתתפותו בהוויה, ניסיונו להבין אותה. מכאן ואילך יהיה מיתולוג. בסיום הזה של הסיפור המובא כאן, אחרי התיאור המפורט של הגירוש, נסתם ההווה.”⁶⁰⁵ נורית גרץ אף הרחיקה לכת ואמרה שבשבר הזה, שבו התנערה החברה היהודית־הישראלית מעולם הערכים שלה, הפכו ערכים אלה לנחלתה של החברה הערבית. הגיבורים מתנתקים מעבר היסטורי, מעתיד חברתי משותף, מהטבע הסובב אותם, מערכים אנושיים שהאמינו בהם ומקשר עם מהות מטפיזית שליוותה אותם מימי התנ"ך. התנ"ך בסיפור משמש לתיאור מצבו של הערבי. הטבע הוא טבע נצחי, ערבי, שהיהודי פולש אליו באלימות והורס אותו. והאל המופיע בסוף הסיפור, כבסדום, לראות הכצעקתה, מתייצב לצד הערבי. הדגש מוסט מההיסטוריה היהודית להיסטוריה הערבית, “העתיד והעבר המשמעותיים הועתקו לקולקטיב הערבי.” הדור הבא, טוענת גרץ, עתיד להתחיל את סיפוריו מנקודה זו, מהבוקר שלמחרת חרבת חזעה, ואינו יכול אלא לחזור אל פעולה של הרס ואלימות.⁶⁰⁶

לטענתו של לאור, כתיבת ימי צקלג, שנעשתה על רקע האלימות הגוברת ופעולות התגמול כנגדו בשנות החמישים, כבר הייתה חלק מ"סידור העבודה" שהוטל על הספרות העברית באותה שעה, וכאשר דיבר יזהר על “תפקיד הסופר” בהחלט דיבר כמו בן־גוריון, כלומר, “חשב כמו מדינה”.⁶⁰⁷ מצד שני, התשוקה לכתוב – הייתה כל כולה תשוקה של געגועים, מסוג הגעגועים של האיש האבל על מות היפה והטוב. האבל על מות הארץ הישנה והטובה צמח מחדש באבל על הנערים בעפר השוחות. כי כך הישראלי תופס את עצמו, באבלו עליהם […] יפי הבלורית והטוהר."

אפרים קליימן שהזכרתיו קודם, ניסה לראות את הסיפור גם בראי התקופה שבה נכתב וגם בתקופת הצגת הסרט. במאמר בפרוזה ב־1977⁶⁰⁸ שצוטט לעיל, ופורסם בעצם ימי הוויכוח סביב הקרנת הסרט, כתב קליימן על החוויה של קריאת הסיפור “חרבה חזעה” עם הופעתו, לאחר שגם הוא חווה בימי השירות חוויה דומה של אזלת יד לנוכח גירוש בדווים. הסיפור – “סיפרון דקיק, כרוך נייר, שכלל גם סיפור נוסף – “השבוי”, הלם בראשי כמכת אגרוף. על אף ההבדלים באופיו של המקום ובפרטי המעשה, הרגשתי כי כבר “הייתי כאן פעם”: מישהו אחר, זר, שלא היה שם, יודע לספר מה שראינו ומה שהרהרנו מהתצפית שלנו על המאהל הבדואי בנגב המערבי. לא זכורה לי כלל התגובה הציבורית על סיפורו של יזהר. לי הוא היה בראש ובראשונה חוויה פרטית, הייתי אומר אפילו חוויה ספרותית – הצלחתו לתאר רגשותיי ומחשבותיי טוב יותר ממה שהייתי מסוגל בעצמי.”

קליימן מונה בצורה מפוכחת את המניעים של הערבים למנוסה, מסביר את אינטרס ה"יישוב" לעודד את סילוק הערבים, ואת הבעיה שנוצרה מתוך כך. הוא לא רואה באזרחי ישראל “קהי־חושים, שהדבר לא הטרידם”. להיפך. “רובנו היה מודע לסתירה שהתגלמה בו, בין הכורח שלנו לבין הערכים להם חונכנו; להתנגשות הסיסמה של “טוהר הנשק”, הפעם לא עם חמומות־מוחו של הפרט, אלא עם שיקולה הקר של החברה. נדמה שלא אטעה אם אומר, שהתגובה האופיינית הייתה זו שהבאתיה לעיל: מלאכה בזויה, שחייבים לעשותה, ומוטב שיעשה אותה מישהו אחר.” הוא כותב בלשון אנחנו, כאשר הוא מתאר את אחת הסיבות המרכזיות לכך: “היינו דור ממושמע מאוד”.

הבא היום, ממרחק של שלוש עשרות שנים, לשפוט את תגובותינו, חייב לזכור שהיינו דור ממושמע מאוד. […] זו הייתה תכונה שאפיינה את כלל “הישוב המאורגן” של המדינה שבדרך. המסגרות האוטונומיות למחצה, והחסויות למחצה של הישוב, יכלו לתפקד רק בשל צייתנות זו – בחלקה תוצאה של חינוך והכרה, ובחלקה של לחץ חברתי. […] היינו מוכנים לציית להוראותיהם של “המוסדות”, שלא תמיד ידענו מה הם בדיוק, ומי הם האנשים שהם התגלמותם. היה לנו אמון רב במי שהנהיג אותנו […] שלא התחיל להתערער אצל רובנו, אלא בשלהי מלחמת השחרור. אם הם, שגם חנכונו לערכים, החליטו שיש לעשות מעשה, ראייה היא שניתן ליישב את הסתירה: מכל מקום, בוודאי נאבקו בה ארוכות, ומוסר מצפונם היה כפרת מצפוננו.

וכנגד אלה הטוענים שהחיטוט בפצעי “חרבת חזעה” מסוכן למורל, כותב קליימן:

[…] האם צדקנו בכל מעשינו. כשהם נמדדים באמות־מידה כלליות יותר מאלה המביאות בחשבון רק את צרכינו אנו, התשובה אינה יכולה להיות תמיד חיובית. עלול להימצא מי שייכשל, ויקיש מן הפרט אל הכלל, ומן העבר אל העתיד, ויסיק מסקנות קיצוניות השוללות את דרכנו כולה, או אף את עצם זכות קיומנו. […] והתגובה הנכונה לסכנה זו אינה בהשתקתה, אלא בהתמודדות עמה.

הסרט “חרבת חזעה” נגנז בארכיון למשך ארבע־עשרה שנה, רק הטלוויזיה הירדנית הקרינה עותק גנוב שלו.

המהפך    🔗

הסערה הציבורית סביב הקרנת “חרבת חזעה” התחוללה לפני ואחרי המהפך של 1977. מבחינתו של יזהר, זה היה שבר, הזדמנות לחשבון נפש נוקב: איפה טעינו.

כבר הזכרנו כי יזהר התנגד ל"פורשים". המילה “התנגד” חלשה מדי. הוא שטם את מנהיגי הפורשים – ואת בגין בראשם. ישראל סיפר פעם לאביו על ביקור השר דן מרידור במעבדתו, וציין באוזניו כי מכל שרי הממשלות לדורותיהם שביקרו בה (כולל רבין ופרס) בלט מרידור בתבונתו. הוא היה היחיד שתפס את הדברים לאשורם ושאל שאלות נוקבות. “הוא לא חכם,” הייתה תגובתו המוכנית של יזהר. “עובדה, הוא חרותניק.” זו לא הייתה איבה שבטית גרידא. יזהר התנגד תמיד, בעקביות, לאלימות ולטרור. סיסמת האצ"ל “רק כך”, שבה הרובה מכסה את מפת שתי גדות הירדן, מיצתה בעיניו את כל מה שהתנגד לו. על כך חזר בנאומיו ובמאמריו פעמים רבות. הוא גם בז לפער העצום בין הנאומים הבומבסטיים של הפורשים ובין הישגיהם המינוריים במלחמה.

אלא שאת התנגדותו התחיל יזהר להביע בקול רק בראשית שנות השמונים, כאשר ירד לעומקו של הקשר בין עליית הימין ובין הרגשות העזים שחלחלו במצביעי הימין כנגד חזון היהודי החדש, נחלת השמאל. הוא עשה זאת, למשל, בנאום שנשא בכנס אגודת הסופרים ב־12.4.82.⁶⁰⁹ בדבריו עימת עלייה לארץ שנבעה מסיבות דתיות מסורתיות עם העלייה שנבעה מהתשוקה ליצור מהפכה, עולם חדש ובו יהודי חדש. את המדינה בנו אלה שמרדו ביהודי הישן. אצל האחרים, הכמיהה לציון התבטאה באמירת “בשנה הבאה בירושלים הבנויה” פעמים אחדות ביום ובאינסוף תפילות וגעגועים, אבל אלה לא עמדו על סדר היום כמשימה לביצוע. בין תרמ"ב ובין תרע"ד (1882 – 1914), אומר יזהר, “יצאו מרוסיה כשלושה מיליון יהודים ופנו מערבה, אל אמריקה; ובין תרמ”ב ותרע"ד יצאו את רוסיה שלושים אלף יהודים ופנו דרומה מזרחה – ונסעו ועלו ציונה, אל “הארץ בה האביב ינווה לעולמים”. לאמור, מכל מאה [שפנו לאמריקה] פנה אחד אל ארץ אבותינו."

בסך־הכול, עד למלחמת העולם הראשונה, עלו יהודים מתימן יותר, יחסית, מכל עולי רוסיה: כעשירית מאוכלוסיית יהודי תימן קמה ועלתה אז לארץ – שקיבלה פניהם באי־רצון, בהתעלמות אם לא בהשפלה. וכך, מסיבות שונות, ולא במעט מאותן שמועות רעות שהגיעו מן הארץ, נדחה המשך ההתעוררות הראשונה עד ל־1906, […] ויוצא כי לשופרו של משיח נתפעמו כל הרוחות בתימן, אבל בפועל עלו רק כמה משפחות. והשאר, מחישובים ארציים דחו יציאתם ונשארו על מקומם. כך בארצות הדרום החמות וכך בארצות הצפון הקרות. היהודים ישבו, המתינו, חישבו, אספו מידע, שקלו שיקולים, וחלקם גם קמו אחר־כך ופנו איש לעברו, ולא לציון. מי אנחנו שנמתח ביקורת על חישובים ארציים ומי אנחנו שלא נודה בכוחם המוחץ.

בימי העלייה הגדולה של שנות החמישים, כשהגיעו העולים ארצה, הם מצאו כי רוב הישוב הוותיק חי במרכז הארץ ובשלוש הערים הגדולות. גם הם רצו לחיות שם, עם כולם. עם זאת, הם לא מרדו באורח חייהם הקודם; רובם שאפו להמשיך אותו בארץ החדשה. הם לא שללו את הגולה, ולא אחת התגעגעו אליה ואל חייהם בה.

האיש שסימל בגופו ובכל הווייתו רגשות אלה והיטיב מכולם לבטאם היה מנחם בגין.⁶¹⁰ משנת 1955 חזר יזהר ואמר, בחשש גובר, כי בבחירות הבאות ינצח בגין, השלטון יעבור לידיו ולידי תנועתו, והקץ לחזון היהודי החדש. זה יקרה משתי סיבות: הראשונה, סירובו של היישוב הוותיק להעתיק את מושבו לפריפריה ודחיקת העולים החדשים לשם; והשנייה הניכור בין העולם החילוני של מקימי המדינה והעולם המסורתי־דתי של רבים מהעולים. בקריאה “בגין לשלטון!” ראה יזהר התרסה כנגד חזון היהודי החדש. בשנות השבעים השכיל בגין לקרוא את המצב, ותלה את כל מצוקות העולים אך ורק בזדון השלטון הקיים, אף שאם היה הוא עצמו בשלטון באותה עת, לא היה באפשרותו להציע להם משהו אחר: הוא לא היה מסוגל לשכן את העולים כולם במרכז, במהירות, ובתנאים שווים לוותיקים. הוא לא היה יכול לאפשר לכולם לעסוק מיד במקצועותיהם ובאורח חייהם הקודם, במדינה ענייה ופצועה ממלחמה קשה, נטולת תשתיות, פרוצת גבולות, שבקושי יש בה מספיק מזון לכולם, שלא לדבר על עבודה או שירותי בריאות. אבל הוא טיפח את רגשות הכעס והתסכול ונבנה מהם. בחכמה רבה פתח את שערי תנועתו בפני מנהיגים צעירים ושאפתניים מבין העולים, בניגוד לעסקני מפא"י ששמרו את עמדות הכוח אך ורק ל"אנשי שלומנו".⁶¹¹

ב־1977, אחרי הכישלון הנורא במלחמת יום הכיפורים ופרשיות השחיתות שנחשפו בצמרת מפא"י, הצליח בגין לנצח בבחירות. הוא תלה את נצחונו “בעזרת השם”, ובעיני יזהר, סימן בכך את ניצחון “היהודי הישן” על “היהודי החדש”.

יזהר, שנות השבעים. צילם יעקב אגם

עוד יומנים    🔗

בשלהי שנות השבעים, תוך כדי כתיבת הדוקטורט, המהפך הפוליטי והסערה הציבורית סביב הסרט “חרבת חזעה”, היה יזהר נתון בנפתולי (המלה הזאת, באמת! מאוצר הרומן הרומנטי) אהבה־תשוקה גדולה שהסתיימה בשיברון לב גדול. הפעם הייתה זו זיוה (שם בדוי), גם היא אישה נשואה, שניתקה יום אחד את קשריה אתו כדי להרות לבעלה. מכתביה הראשונים אליו היו מעריצים, אוהבים, קשובים כמו לפי הוראתו לגוף שרווה מן “הביחד שלנו”. אבל הסוף ידוע מראש. שוב העתיק את הפתקאות שכתב למחברת, בכתב־יד הולך ומשתבש.

היומן מעיד על מצבו הנפשי הרעוע, על יכולת הכתיבה הארוטית שמעולם לא העניק אותה לקוראיו, אבל גם על חוקר הנשים המתעד, המחפש מלים בשדה לא נחקר^.612

[עכשיו] את זיו בלי להיות זיו. [לא] כל היפה הנלהב השיכור המוקסם. את חפץ ביתי שמתנהג יפה. ההיא נגמרה. […] זו שהולכת בעולם בשם זיוה היא בועה ריקה.

היו לה ואין לך רגליים לטפניות […] היו לה ידיים לטפניות משמשניות רכות דקות, לא עשויות לכלום אלא למגע ליטופים […] היה לה “שמן” בירכיים פנימה, היה לה כוס דק וצר וטבוע בשער עם ריח שלעתים היה חזק – דוחה, ופנים מתרחב מעבר לשפתות, כמנהרה מתרחבת. בעומק רחב, וגרגר דק ועדין ומחוק חבוי למעלה בתוך חיק ורוד נוצץ, גרגר חלקלק וחמקמק שקשה לבודדו, לא באצבעות לא בשפתיים לא בלשון ולא בשיניים, מגרה מאין כמוהו וגם היא איתך לפעירת פה ולעיניים קמות. היו לה שדיים קטנים גבעיים רגישים, ועורף רגיש, ותנוך אוזן נרעד מהיר רקות – מה קורה לכל אלה כעת? נמכרו […], וחדלו מן העולם. אני […]. כאב החיים שלה שנגמרו.

יושב באבל. מתה עלי זיוה… מתה אישה… זיו שלי. מת עלי הזיו. ואני מת. רצוח. מת מתאבל על מת. מה נשאר מן העולם. ריקות. ואבל. וחורבן. ושום כלום שכדאי. רק שאולי ללכת אל אישה אחרת, יפה וצעירה, ולהפוך אותה לזיו חדש. אפשר? יש? לא גמור?

הוא נוזף בה על בחירותיה הבורגניות והבינוניות: “יאוש. […] שתדעי מה עשית. (לא לי, לנו). שוויתרת על גדולה לשם נוחיות. שהחלפת ים בבריכה מחוממת, או אפילו באמבטיה. ילדת בית מפונקת. שעזבת אש וחופש […] וסערה, לפנות אל נוחות נוחה וחמימה שאת בה מלכת כלום מרופד. שיחד היינו יפים, ולבד את עקרת בית מתורבתת.”

ה"מחתרת" קשתה עליך. כמתביישים, החשדות, ההיתפשויות – הפחד בלהיתפש – […] ההתנגשות בסדר, יום יום, והפגישות הקטנות והחטופות וקרובות, והלא־מתמצות, עם פחיתת אש התגלית הראשונה, עם כפילות המיטה, ועם השכיבה שלנו שנתמעטה – יצרו שיווי משקל נובל, שביטויו – הכרעה סופית של אישה, הרחם לא שלך, הרחם שלו. וגמרנו.

[…] לא שכבנו מאחור, מהצד, מעלי. כמעט רק ב"נכון" עליך. תנועותיך לא התפתחו לריקוד גורף, או יותר. אולי לא הייתי די איטי בשביל הריתמוס שלך, לא צעקת ברגע הגמירה, לא התפתלת, עיניך יצאו מהחורים והפה נפער. נורא יפה להזדיין איתך. כפות הידיים חופנות את אחוריך […] נעוץ בתוכך ואת מוצצת וחולבת ושואבת לתוכך עוד ועוד, […], ליטוף כפות רגלייך היחפות. החמדה, היחפות, הישירות, המגע המשדל והמפתה. אחוריך הקטנים והחזקים אבל הענקיים בעירומם ובנקיון חלקותם, כדוריים, רכותם, קשיים הרך, כמה עיגוליותם, התפיחה והירידה אל הירך, והעדנה המתמשכת כבקסם אל בין הרגליים, של השיער השחור החזק שמכסה שם הכול, ושבתוכו שפתות וורודות עדינות ודקות, קצת מקומטות, יש בתוכך תמיד ורוד, ורטוב, ורדות וחשק. ומאיר כשנפתחות בוורוד – לח, נוצץ, ושואג ומפתה להיכנס פנימה, “להזדיין,” עד קצה העומק, כן, בלי סוף, וחזק, ועדין, ומתפתה ומשכר את הכול. וצובע את העולם בפריחת שקד. חליבות מגע השניים, הקטנים והמלאים שלך, קטנים ואינם מוקפים בשום כף יד גדולה. הרגישות שלהן בין הצוואר, העורף, וכוחך המופתע והבוער […] להזדיין, להיות מזדיינת ויפה, ושכרון, במלא, […] כל הזמן. כאשה יפה ונכונה.

כדרכו ביומניו, יזהר מתייחס לעצמו בכל צורות הפנייה: גוף ראשון, שני, שלישי, סתמי. האם יש כאן ראי למצבו הנפשי או אמצעי ספרותי, הד לדברים שכתב על גנסין במאמר מסוף 1979? “הוא [גנסין] מתאר את הצגת הרואה והמדווח פעם בשמו הפרטי המלא, בגופו הנוכח, פעם בגופו הנסתר, בגוף שני: אתה, פעם בהכללה או בסתמיות או בעקיפה, ופעם סוף סוף גם בגוף ראשון יחיד, אם בשלילה “אינני” ואם פשוט “אני” במלואו. מבחר כזה של ניואנסים בהצגת הרואה בתוך דף אחד, אינו דבר רגיל: כמין ריקוד של התרחקות והתקרבות, של החצנה והפנמה, […] מציץ, מתגלה, מתחמק, מתוודה, משלח מעל פניו, מדבר על עצמו כעל “לא־הוא”, ובקצרה “אני” שכולו בתנועה […] הולך וקושר קשרים עם העולם שעליו הוא מצביע, ומקים כך דיאלוג אינטימי בין “אני” ובין “לא אני” שלעומתו.”⁶¹³

ז. חשבה שי. הגדול והטוב ייפרד וילך לו הביתה, שזיוה הקטנה והשובבה תחזור הביתה, ושלום על הכול. ז. חזרה הביתה ושרוף לה הלב. וי. לא חזר ובעור לו וריק לו ומחוק לו. אסור לו לדבר כי אתה לא קראת לה לצאת, ולא קורא לה לצאת, ולא קורא לה כעת, ולא אקרא לה. אז מות בשקט. גמרנו לפני שגמרת וזה יהרוס הכול.

ברור לו כי ראשית האשמה נעוצה בו, באי יכולתו לעזוב את הבית ולהתמסר עד הסוף, והוא לא חוסך מעצמו ביקורת: "חשוף להן. ניבעט מכול. חסר אשיה. נדחף לחזר בתוקפנות. חלום חדש שצמח ומת. ושמוט קרקע. ושמוט עולם. ושמוט מכול […]. חסר טעם. דפוק כזה – " הוא חושש מהזִקנה: “ולא להיות אשמאי תועה, ולא לעזוב את הבית שלי. אלוהים הכול […] והזמן שלי בורח.” הוא רוצח ורצוח האהבה: “עכשיו אנחנו מקולקלים בשביל לחזור ליחד. כשני רצוחים חבוקים. […]. את עוד צעירה. ולי זה סוף. בהלת חוץ אינה צריכה להכחיד חיים. אלא אם כן ניגמר לך מבפנים, והמשיכה אלי הייתה הרפתקת פרפרים.” אבל גם היא אשמה: “פתחת בי מעיין וצריך לייבש, הדלקת אש ורוצה שתכבה. קשה מנשוא. יכולת לדלוק. ופתאום אינך והלכת לבינוניות שטוחה […]. והלכת. לא.”

ברגע שהחליטה על הריון, הוא מטיח בה, היא הצילה את חייה ואיבדה את נשמתה. ואילו הוא – הוא איבד את חייו ונשמתו, את כבודו ואת טעם היום. “מלא ומתפוצץ מאהבה שאין לה מוצא. […] חלצי מאווים זיון. וצורך באישה, בכל הרוך, […] והאש. והלכת ומלאת עצמך בזרע הבית שלך. […] ואין. אחר ואין. מחזר בשלומיאליות אחר […] נרגש לכל קריצת אישה. מאבד שיווי משקל. כפוחז, וכרעב, וכמובן בפחדנות שומרת כבוד. לא לאגו. […] רוצה אישה שליטופיה יהיו […] ושתשמח לכל זיון. […] אגו נפוח. אשכים מלאים. ועד עפר היום.” שלושה ימים לאחר מכן, הקצב נעשה עצבני עוד יותר: “וכלום. כלום. מתמלא יאוש, איבה, תאווה, ולעשות, ומחכה. ויודע שלא. מנסה להמיך ערכך. למטה. התרוקנותך. ה”ריפוד", הבינוניות, וכו'. ובוער. ואיך לעגוב על […]. אולי." ועוד ניסיון: “בתוך דיון ב”רץ" רואה את הגוף שלך. נקודה שכוחה פנימה […], להניף כף יד על כף שמעל “אותו מקום”, ולוטף לחבק עד שיתמוגג ויתחשמל. מחורבן על הנשמה, מחורבן על הנשמה." ושבוע לאחר מכן: “כלום. משוגע בתוכם. מתנהג כמעל בועת ריק. לפעמים נתפש שאת רעה, רעה בטיבך, […] ולעיתים לא כן. ופתאום שאני כ”כ רוצה אותך, כ"כ, כ"כ, כ"כ."

ואז – ראש השנה, יום הולדת 63. חשבון נפש אכזרי בשברי משפטים:

חשבון האדם נכון לראש השנה תש"ם: אשם, ריק, כללית. לא נכון כללית. לא נכון בבית. כנוע. מורד בלב משתלב כאילו מבחוץ, שלא שלם ויוצא צורם. […] והפוך מטוב. נוחות? פיוס? אין אומץ, והיגררות: ושום דבר לכתוב. כלום. בועות זמן עבר. ערער. לא פורה. ואם אין מת אנוכי. שוב היתפסות בחיצוניות. הופעות סרק גבורות בטלוויזיה, בעיתון, בציבור: נילהט כנייר בוער, וריק. וריקנות בעבודה. ו"בלב"? כעת א'. בערגה לאישה בלי לשאול על תוך (קטן, שטוח, בינוני, בורגני, דל כנפיים, אפילו לא במיוחד יפה). זיוה – רק כאב. מוזרה בכוחה, בריקנותה, בכוחה להשיג, להכניע, וללכת. ובינוניות. מישהו ישתלט עליה בכוח ויכניעה ותהיה מאושרת. תיאוריה. ח' מפחידה, באהבתה, בתביעתה להכול, […] מפחיד, מבהיל, לגרות, כלומר לרצות אותה […] ולברוח מפניה. לחדול. או […] א. ב'. ונ'. ר'. בשכנוע עצמי, בעצימת עיניים […]

בבית לולי רחוק, מסכן. חג וכל ביתו מאשים. והלה רחוקה גרה וכל ביתה – קליפת חוץ. וזאבי רחוק, ומאשים. מה נישאר? באמת לצאת לבד? אוּכל? שלוּל בית […] וחי על המשך בדרך ההחמצה. עצבות לספר. לכתוב? כמה עוד להטעות? כל ה"הופעה," האמירה הן החוצה. בסוף מתברר כי באמת ריק, לא אמין לגמרי. […] שטחי, בוער מהר, ובלי גרעין. אין גרעין, אין אמת. אין אדם. עמידה עקומת כתף. משלה שיש. וריק, מאד, שטוח. לו רק אהיה כעת מיד [עם] זיוה בין סדינים לגעת בזיון אליה לספוג את השתנותה לרוך. למצוץ אוזנה ולמות.

איש אינו מיטיב כיזהר להתאכזר לעצמו, לראות את חייו החיצוניים במלוא זיופם ואת הפנימיים במלוא הפכפכותם וחדלונם. והמשפט הכואב מכול: “לכתוב? כמה עוד להטעות?”

1978 הסכמי קמפ־דייויד: יזהר בועט    🔗

יזהר ב' כותב כאחוז דיבוק ביומניו, ואילו יזהר א', חריף וחד, מלמד, מסיים את כתיבת עבודת המחקר, ואינו מרפה מכתיבה פובליציסטית שוצפת. חרבת חזעה הוקרן בטלוויזיה הישראלית בעצם הימים שבהם התנהל המשא ומתן עם מצרים על שלום, על נסיגת ישראל מסיני ועל עקירת כל היישובים הישראליים ממנו. לאורך כל אותה תקופה, לפני ההקרנה ולאחריה, עסק יזהר בכתיבה אינטנסיבית בדפי דבר נגד ההסכם המתגבש,⁶¹⁴ ובעיקר נגד התביעה לפינוי של 100% מהשטחים, עד המילימטר האחרון. הוא טען שיש לדרוש מן המצרים הכרה בציונותה של ישראל. בהתקלסות בהיסטוריונים החדשים ובתיאוריות הפוסט־קולוניאליות, הוא הגדיר עצמו כ"ריאקציה אגרארית":⁶¹⁵

אם באה “הריאקציה האגרארית” כדי להכליל את כלל מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל […] את כל הטהור והיפה והצודק, ואת חלום דורות על דורות, ואת כל מה שמהווה את מיטב יסודות מדינת היהודים ואת בסיס הציונות המיוחד ביותר והמוצק ביותר – הרי שממש כאן מתבקשת דחיית תויות “הריאקציה האגרארית” כפאראפראזה להכרזת ג’ון קנדי בשעתו: “אני ברלינאי” – בהכרזה גאה […]: “אני ריאקציונר אגרארי.”

העמדה הזאת לא הפכה לחלק מהדימוי הציבורי שלו – “סיפור חרבת חזעה” נתפס כפמפלט פוליטי פרו ערבי, המשקף את כל מה שיש ליזהר לומר בעניין. אבל יזהר לא ראה בסיפור התגלמות של מעשי הציונות ככלל, ולא משקולת יחידה על מאזני ההיסטוריה, אלא המחשה של מה אין לעשות. והוא סבר שאפשר וצריך אחרת – כציוני. המאמרים שהתפרסמו בדבר היו חריפים, חזקים ולעתים מבריקים בניסוחיהם, אבל רוב הציבור התעלם מהם, וגם קוראיו המעטים כמעט ולא השגיחו בהם. יוצא מכלל זה היה מיכאל אסף בדבר מ־30.1.78. הוא טען כי עמדותיו של יזהר זהות לעמדותיה של גאולה כהן, ותהה כיצד הן מתיישבות עם כתביו האמנותיים. יזהר ענה כבר למחרת כי אסף טוען כך רק מפני שכבר תייק את יזהר בתיק “הערבים צודקים” – והמאמרים הללו משבשים לו את התיוק. נציץ באחדים מהמאמרים שלו המוחים נגד הסכמי קמפ דייויד, ומגלים, שוב, שאי אפשר לקטלג אותו.

בקמפ דייויד השמיע סאדאת את ה־NEVER הפסקני והרועם שלו – 100% של סיני יוחזר, אף לא שעל פחות – ולא הועילו מחאות ה־never החלושות של ישראל, גם לא הפצרות נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו. שאגת ה־NEVER של סאדאת, כתב יזהר במאמר בשם “NEVER” (באותיות ענק), בדבר מה־6 באוקטובר 1978 – התקבלה על דעת העולם כולו. לטעמו של יזהר, ישראל היא “מדינה בת שלושים, […] שאין לה בינתיים, ולא לשבעים שנות הציונות שלפניה, שום עמידה של NEVER בעולם, וכשצועקים לעומתה NEVER, אין לה מה להשיב אלא לקבל.” זה שנים מדינת ישראל מוכיחה בכל דרך את מניעי הקמתה ואת סיבותיה, אבל “העולם, מסתבר, עוד לא הודה בליבו בישותם הראשונית [של המדינה ושבעים שנות הציונות לפניה], ובצידקת היותם הראשונית, ועדיין הם שם בחזקת פגע־רע שנתקע בלתי־מוזמן למזרח התיכון, ועדיין הם שם גוף קנטרני, ערמומי ומתוחכם, שפלש לאדמות לא לו וטוען טענות שרק מכבידות ומסבכות את שכל־הישר […]”

“יש משהו יסודי ביותר שהעולם לא הודה בו ואינו מודה בו, ונראה שגם לא יודה בו – […] אין מודים בקיומה של ישראל כמגשימת הציונות.” גם כשייתמו הוויכוחים, וישראל תמצא את עצמה קטנה יותר, “משהו סביב גבולות 67 ופחות מהם, וירושלים תהא מן הסתם חצויה באופן כלשהו. אבל גם אז, לא תזכה ישראל בהכרת כל העולם ויימצאו מערערים על כל גבול שהוא, ולא ינוחו אלא יחכו לשעתם שתגיע לערער ולהשיג משהו וגם כשיוסכם אי־כך על כל הגבולות – לא יבוא הסוף.” קודם כול, כי אז תיפתח שאלת הפלשתינים ואִתה עוד NEVER רועם של העולם, על כל מה שנראה ככוונה לתת להם פחות ממקסימום חלומם: להחזיר את כולם לָאָרֶץ ולתת להם ריבונות מלאה ועצמאות שלמה […שכן,] “מה שעמד לימין סאדאת בצעקתו, הייתה הסכמת העולם כי ישראל אכן עשקה אותו, ואת שאר הערבים שמסביבה. שבידי ישראל אמנם נמצא העושק, ושהיא חייבת להחזירו לבעליו.” החלום הציוני הוא, בעיני העולם, עושק הערבים. והיום “לא רק הגולן, בקעת הירדן וחלק מירושלים, אינם ודאיים עוד בידי ישראל, אלא כפופים לאותה צעקה, גם רמלה ולוד בספק ויפו ואשקלון. ומה לא, – בספק. וכל עוד פליט פלשתינאי אחד לא חזר ואינו יושב במקומו ולא פוצה פיצוי מלא – עדיין ישראל בספק ומעשיה חתומים בחותם העושק.” הערבים “היו חייבים להודות ולהכיר בממשותה של ישראל ולהודות בה כבמציאות היסטורית, כנוכחות בזכות מלאה ופטורה מהצטדקויות, וגם היו חייבים אז [לומר] באזני העולם כי המציאות במזרח־התיכון נשתנתה ואין להחזיר עוד את הגלגל.”

בלי הכרה זו, שנובעת מוויתור הדדי על יחסי מאה אחוז ולא פחות, אין הכרה שיושב כאן עם יהודי כדין, אלא יושב שודד שעשק וחוייב להחזיר הכול, לפני שיידברו איתו ויתייחסו אליו. בלי עמידה עיקשת על כך יהיו הגבולות, כל גבולות שהם, בלתי סופיים, וממשותה הפיסית של ריבונות ישראל תהיה מוטלת בספק.

התקופה שבה נמנעו למצייר מפות הסתיימה, טען יזהר. “וכעת צריך וצריך לצייר את מפת ה־NEVER הלאומי של ישראל ולקום ולעמוד עליה.”

בשיחה עם חיליק חזק, שפורסמה במוסף חותם של על המשמר (17.2.1978) סירב יזהר “לעשות לערבים הנחות”. “אני לא מוכן ללכת לקראתם ולהבין את כל מחלות הילדות שלהם,” טען, “ולהיכנע למשהו שמוליד מלחמה חדשה. הוויתור שהם עשו, שהכירו במדינת ישראל – הם איחרו בזה, שלושים שנה. כאשר מדינת ישראל הוקמה הם יצאו בנשק ובכוח להרוס אותה, ושוב ושוב. ועכשיו, אחרי שלושים שנה שהמדינה קיימת, יגידו: כן, המדינה קיימת – אז הביטוי הזה יפה מאד, הוא חשוב, אני מעריך אותו, אבל זה לא די כדי שהם יוכלו להגיד: עשינו מה שביקשתם מאיתנו. כאן אי־אפשר להגיד לצד השני אתה מסכן, אתה מוגבל, אתה לא מבין, אתה עובר שלבי התפתחות. הם חכמים כמונו ומבוגרים כמונו ועליהם להתנהג בבגרות כמונו. כי המשחק הזה של יחסים בין מדינות לא בנוי על מיתוסים, אלא על יחסים רציונליים. ומי שמתנהג מחוץ לריאליות יוצר תשתית שמצמיחה דברים רעים.”

הסכמי קמפ־דייוויד נחתמו, בגין התחייב להחזיר את סיני ולהוריד את כל היישובים, ותשעה חדשים אחרי הקרנה “חרבת חזעה” יזהר מסתייג מההסכמים הללו ומתנגד למהלך כולו. במאמר בדבר בשם “שתיים שלוש תהיות” מ־25 בנובמבר 1978, הוא טוען שגם על המצרים מצדם ליטול אחריות על המלחמות מ־48' ואילך, ועל תוצאותיהן. את הסכמת בגין לוויתור המוחלט על סיני פירש כניסיון לרכוש את יהודה ושומרון במחיר סיני. הסתייגותו של יזהר מעניינת גם בגלל המשפטים הבאים שנכללו בה: “המצרים שהלכו ולחמו בכל המלחמות להכחדת ישראל מאז הוקמה, אי־אפשר להם היום לעמוד על שום תביעה של החזרת מאה־אחוז מן האדמות שגרמו למלחמות ההן – מלחמותיהם לכבוש, להשמיד ולהחרים גרמו לפסילת התביעה למאה־אחוז.” המצרים נלחמו מלחמות כיבוש והשמדה, ומיוזמתם, וכיוון שהסכם קמפ דייויד לא השיג את הודאת המצרים שהם נסוגים מ"אקסיומת הטאבו הבסיסית שלהם" ולא שיחרר את ישראל מאיום הפורענות אלא רק זרע זרעי פורענות ביהודה ושומרון – כי אז “בתוך השנים הקרובות תתנגשנה בהכרח האקסיומות הבלתי מנוצחות – האקסיומות הלאומיות, הכמוסות והגלויות, של צד זה – כנגד האקסיומות, הכמוסות והגלויות, של צד זה. וזה מול זה יעמדו אז שני עמים. לא סימטריים בכוח ולא ביכולת הכרעה, עִם זה, שני עמים – עם מול עם.” והוא מסיים: “מבחינה פנימית, הבהירו הסכמי קמפ־דייויד הבהר היטב, כי ישראל העתיקה עתה את מוקד עניינה מן הגבולות אל שטחי יהודה ושומרון, כהרפתקה לאומית לקראת ריבוע העיגול.”

מי שרואה את יזהר כ"יפה נפש" שכל כולו גינוי ישראל והבנת הערבים, יופתע לקרוא מאמר נוסף שלו, הפונה אל העולם. במכתב מ־17.8.1979, בעקבות חוזה השלום עם מצרים, פנה ה־Jerusalem Quarterly אל יזהר בבקשה למאמר על הפלשתינים. להלן קטעים מעטים מטיוטת המאמר,⁶¹⁶ הכופר בכך שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית מנשלת ומנצלת, ותולה בערבים חלק ניכר מהאחריות להיווצרות בעיית הפליטים. המאמר קורא לשני העמים להכיר זה בלגיטימיות הקיום בארץ של זה, ולהגיע לפיוס.

יזהר, 1979. צילום חיים גולדגרבר

יזהר פותח בהבהרות: "בראשית המאה העשרים ישבו בין סוריה ומצרים כ־400 אלף בני־אדם, מוסלמים ואחרים, דוברי ערבית בעיקרם […] התנועה הלאומית הפלשתינית הייתה אז בחיתוליה. היו פלשתינים. ולדעתם אין ולא הייתה ליהודים זכות לשבת בארץ. […] בעיניהם קיום מדינה יהודית הוא עוול, וכל זמן שזו דעתם לא יהיה פיוס. [וכל עוד] אין מודים לא בקיומה של ישראל ולא בצידקת קיומה – קשה עד אי־אפשר ללכת הלאה. אבל שני הצדדים כאחד זקוקים לשינוי תודעתי: […] “אם אין ישראל מוכרת כממשות, או אם איננה אלא אובייקט שנדון לחדול מהיות – היינו־הך מה ממדיו החומריים – ממילא הכול יהיה לפלשתינאים ולא־כלום לישראלים. ואילו הנקודה שלא כל הישראלים הודו בה, היא השאלה הפיסית; מה יהיו ממדי ישראל כישות בטוחה.”

עכשיו ניטשת בין שתי התנועות הלאומיות תחרות מי הקריב יותר, מי מקופח יותר ומי הוא המקופח הזכאי לפיצוי על חשבון המקפח. חשבונאות העבר, אומר יזהר, אינה מובילה אל פתרון. יש להרפות ממנה, ולחשוב איך אפשר ליצור עתיד טוב יותר לשני הצדדים: ולפיכך, לא תהא ברירה לערבים אלא להכיר בבגרות בעובדת קיומה של ישראל, ולא רק בה:

[…] אלא, שהציונות היא אידיאה ותנועה מעשית לשם גאולת היהודים מחיי גולה וגאולת היהודים הרוצים להתקיים כעם ריבוני ושמקומם ההיסטורי בעולם הוא תמיד אחד ובלתי משתנה – זו הארץ הזהה ברובה עם מולדתם העתיקה, ובמינימום דחיקת רגלי אחרים בארץ ההיא. יתר על כן, ישראל בלי ממדים פיסיים מוגדרים וסופיים – היא גם פלשתין בלתי מוגדרת וחסרת צורה מסוימת. […] והיא פטר סכסוך ניצחי, שהלא גמור שבו יהיה שואף להיגמר על חשבון הזולת, ולפיכך יהיה מקור לחשד תמיד, […] ודוגמות עצובות כאלה של שינאה לוחשת ושל דם מטפטף לאורך דורות ידועות לא רק מאירלנד.

“תולדות הציונות הם תולדות ניסיונות המגע ליצירת השכנות הטובה מכאן – ותולדות ההתגוננות מפני שכנות לא־טובה מכאן.” והציוני הנכון בעיני יזהר הוא, לדוגמה, הדוד משה: “דודי משה סמילנסקי, […] שכל ימיו, משנת 1890 ואילך, שקד בכל מה שיכול לקירוב הלבבות, הלכה למעשה. כל ניסיון להתעלם מצד זה של הציונות המגשימה, […] מלביש עליה את סיפורי הלבנים והאינדיאנים או את התעללות האירופאים באפריקאים, ומעלה צל של שד במקום האדם הציוני, וכופה מיתוס מרושע על המציאות ההיסטורית.”

להיות ציוני, טוען יזהר, פירושו בין השאר להפסיק להצטדק: “להפסיק להצטדק לפני כולם למה־אני מי־אני ומה־זכותי. […] ולהפסיק להשיג הסכמה לקיומי. אני כאן וזה מספיק. וגם אתה כמוני. ונפסיק להצטדק ונפסיק להאשים. שנינו כאן ובדין. […] חשוב מכול עתה הוא […] ללמוד לקבל את השונה שבשני מבלי לשאוף לבטל את שונותו כתנאי הכרחי להכרה בו.” בתודעת שני העמים צריך לחול שינוי:

אם בתודעה העמוקה של הערבי, במיתוס הלאומי שלו, בשיר הערש ובסיפורי העם שלו יוסיף היהודי ויופיע כשודד עקום־חוטם, כפולש זר, כלוקח בכוח וכמחלל הכבוד […] – אם הציונות תיראה בעיני הערבים כאידיאה הנותנת לגיטימציה לשוד, לחטיפה ולעושק – אין מה לדבר. ממש כאילו היה הערבי בתודעה היהודית כדמות הפורע, או כדמות המחבל, או כדמות יצור פרימיטיבי שאינו מבין אלא את שפת הכוח, וכו' וכו' – אין אז על מה לדבר והעניין אבוד.

שינוי כזה אינו מתרחש בן יום, אבל את התהליך צריך להתחיל. הציונות של אביו ודודיו לא הייתה ציונות של גזל בכוח הזרוע, אומר יזהר. הציוני הוא בן הארץ ומעולם לא עזב את הארץ: “על־פי עקרונותיה לא התכוונה הציונות לקחת ואף לא לקחה מעולם כשיטה שום נכסים ושום קניינים, לא מידי עניים ועשוקים ולא מידי עשירים ותקיפים […], עד שלא ניכפתה מלחמת העצמאות והדברים נתגלגלו כדרך שנתגלגלו. […] הציוני אינו זר ואינו פולש אל תחום לא לו. אין הוא עוד אירופאי שנידחף למזרח־התיכון כדי לנצלו. ואינו השליח האימפריאליסטי שבא לחטוף לו בכוח, אם בכסף או בפניני־זכוכית, בשירותי צדקה או בתחפושת של נושא־הקידמה לעשוק לו את ליטרת הבשר. הציוני הוא בן הארץ. הוא בן הנוף. תמיד היה כאן. מקצתו בפועל ומקצתו ברוחו. הירדן וירושלים, הרי יהודה ועמק השרון מעולם לא עזבוהו והוא לא עזבם.”

ויזהר מציע תנאים הכרחיים לפתרון: שתי הסכמות ושני ויתורים: “הסכמה וויתור של הציונים לפלשתינאים והסכמה וויתור של הפלשתינאים לציונים. רק במיתולוגיות משיגים מאה אחוז מן החלום המשיחי. ונילמד לחיות במציאות השפויה ולא להרוג ולהיהרג על מיתולוגיות שבהזיה ומתוך קבלת עול העובדות שבמציאות ומתוך קבלת האידיאות שהולידו את המציאות – להגיע לידי חיים יחד. שתי התנועות הלאומיות במקום שתתנגשנה זו בזו מוטב שתיזדמנה זו אצל זו, שונות זו מזו אבל בלתי מזיקות זו לזו. לחיות בשלום, פירושו לחיות חיים מלאים שהם בו־בזמן גם במתכונת החלום הלאומי וגם בסייגי האפשר הריאלי.”

בנובמבר 1979 ערך ה־New Outlook, ביטאון מפ"ם באנגלית, כנס ישראלי־פלשתינאי בניו יורק, שמטרתו לדון ביחסים שבין שני העמים. מישראל השתתפו בו נציגים של תנועות שמאל אחדות, אשר כאז כן היום ראו זו בזו את אויבן העיקרי: “עד כדי כך, שקצת חברי מפ”ם שבאו לכנס מצאו עצמם כאילו הם הימין הקיצוני. וכל־כך, מפני שתבעו תיקונים בסעיפים הידועים שבאמנה הפלשתינאית כתנאי להידברות עם אשף." יזהר הוזמן כדי ל"שמש עדות לרוחב דעתם של המזמינים, אבל לא כעדות לנכונותם להיפתח לשיקולים שונים משלהם." אולי שלט “חרבת חזעה” התלוי מעל ראשו הוא שעשה אותו בעיני המארגנים לדובר ראוי, אלא שיזהר לא קיבל את הנרטיב המרקסיסטי של תולדות הסכסוך, אשר שלט בכנס, ובאותה תקופה אף לא ראה בכיבוש את שורש הרע. בדיווחו על הכנס במאמר בשם “פגישה, כמעט פגישה” בדבר מן ה־16.11.79 כתב: “יש להזכיר כי לפני 1947 לא היה בנמצא אף פליט פלשתינאי אחד, אף גולה בכפייה אחד, ואף מורחק באונס ולא נכבש אחד בידי כובשו היהודי – כלום אז לא הייתה איבה בין ערבים ליהודים, לא הייתה עוינות, ולא עיונית אלא מעשית, במלחמה, ברבים כנגד מעטים, בפרעות, במהומות, בשנאה, בדם ובאש, ב־1921, ו־1929, ו־1936–1939?” המפגש בין יהודים אמריקנים וישראלים, “שהודיעו על הסף כי רצונם הוא שרצון הפלשתינאים ייעשה,” ובין מיעוט מביך של פלשתינאים, שלא גילו שום רצון למחווה ובאו, בעיקרם, “כבעלי חוב; וכנושים קשוחים התובעים את המגיע להם,” נראה לו מגוחך. ברור היה לו שבעוד הישראלים להוטים, קצרי רוח, חפצים במשא ומתן ומושיטים יד לעבר הפלשתינאים, אלה מצדם אינם נחפזים כלל.

אנחנו יודעים, למשל, על “ברית שלום” יהודית; כלום הייתה אי פעם “ברית שלום” ערבית? היו מפלגות פוליטיות יהודיות שניסו וניסו הלכה למעשה להתקרב, למצוא לשון משותפת, – כלום היו גם תנועות ערביות כאלה? לא בודדים, בחצי צל […]? כלום יש היום “שלום עכשיו” לפלשתינאים? או “ניו־אאוטלוק” ערבי? כלום סאדאת מקובל בין הערבים? […] לא רק היות הערבי נכבש ביד היהודי הכובש הוא סיבת אי־הסימטריה בתאווה להסכם שלום. הסיבה, מסתבר, היא באי הכרה בסיסית של הערבי בצידקת הרעיון הציוני, ובכל צורת הגשמתו. בדחיית הימצאותו של הציוני כאן […], אין היהודי מתעכל בנקל כאזרח שווה מעמד באזור. וקל ומקובל יותר לראותו כזר, כפולש, כשודד […] היהודי מפחיד, מדאיג, מביך, פוגע, מצוייד בכוחות לא שקולים, ערמומי, בעל תושיה, כספים, לא ייחת מפני עבודה קשה, שממה או פורענויות, ולמרות כל הכחשותיו יום אחד יסתער על הכול ויירש את הערבי המסכן, הנדהם.

עמדה זו של יזהר עתידה לעבור טלטלה במלחמת לבנון.

מות אמא מרים    🔗

העולם הישן, זה שחרבת חזעה הייתה חלק ממנו, נעלם והלך, ואתו גם ותיקיו.

מרים מתה אור ליום ראשון, 6.3.1977. מודעת אבל התפרסמה בדבר, ב־7.3.1977. היא הייתה בת 87, וכהרגלה שירכה את דרכה לכורסה שבחדר העבודה של יזהר, התבוננה בבנה הרכון על ספריו ושאלה אותו פעמים מספר “איזה יום היום?” ו"מה השעה?" כשירד החושך ביקשה מיזהר ללוותה לחדרה. הוא תמך בה, וכשהתחילו ללכת, התמוטטה.

אמבולנס לקח אותה לבית־החולים, ולפנות בוקר הלכה לעולמה.

יזהר לא חשף את רגשותיו, ודאי לא בנוכחות נעמי. וכמו אחרי מות אביו, לא הספיד את אמו. במריבות המרות שהתלקחו חדשות לבקרים בינה ובין נעמי השתדל בכל כוחו לא להתערב, ורק ניסה להרגיע את הרוחות. לנוכח דמותה העלובה באחרית ימיה, בחלוק מהוה ובנעלים מרופטות, נצר את זיכרון אמו הצעירה והיפה. גם כשכולם כבר איבדו את סבלנותם לשאלותיה החוזרות ונשנות שמר הוא על סבלנותו אליה. תמיד נשאר אתה, במוסקוביץ' 14, ותמיד הגה לה חיבה בלבו על מעט החום שהעניקה לו בילדותו. הוא יכתוב במקדמות איך עברה ליידיש פעם בשעת משבר, כשתינוקה כמעט מת מעקיצת הצרעות והעגלה דוהרת באמצע הערבה הריקה אל הרופא, והעברית לא מספקת מילות ליבוב ודאגה: “אינגאלע מיינס, אומרת לו אמא, ומגישה אוזנה קרוב קרוב לשמוע את דקות הנשימות, ומיטיבה לו את המטפחת הרטובה על מצחו, ועוטפת אותו אליה קרוב, מה עוד לעשות, כעת היא שרה לו כמעט בלי קול אויף דער וועג שטייט איין בוים, ואבא מסלק באצבע דמעה, שלא ירגישו כמה נמוך לו.”

של"ג בלבנון    🔗

בראשית אוקטובר 1978, בין ראש השנה ליום הכיפורים, שלושים שנה לקרב בחרבת מחאז, חמש שנים למלחמת יום הכיפורים, מלאו ליזהר שישים ושתיים. באותם ימים ממש, במחצית הראשונה של חודש אוקטובר 1978, כתשו הסורים את הנוצרים במערב בירות בארטילריה ובטילים וגרמו להרג ולהרס עצומים. עיתוני ישראל, ודבר בפרט, מלאו ידיעות קשות על אבדות הנוצרים ועל מצוקתם. המערכת הפוליטית בארץ הייתה מאוחדת באהדה לנוצרים, אך הדעות היו חלוקות בשאלה מה נכון לעשות. יגאל אלון התפטר מראשות תת ועדת החוץ והביטחון לענייני לבנון בטענה כי המשא כבד מדי לכתפי תת ועדה. יצחק רבין, אז איש אופוזיציה, התנגד למעורבות צבאית ישראלית. בראיון לדבר ב־13.10.78 סיכם יוסי שריד את הסיבות מדוע לא להתערב: אסור שישראל תהיה “השוטר של המזה”ת"; בלבנון לא מתבצע “רצח עם”; איננו חייבים ואיננו רשאים להילחם במקום הנוצרים, שהם עצמם לא עשו את כל המוטל עליהם; ישראל היא המדינה היחידה בעולם היכולה לומר, שידיה לא שפכו את הדם.

יזהר לא יכול היה להחשות. ב־17.10.1978 פרסם מאמר בהארץ בשם “זעקת בירות”. הוא מתאר בו בדרמטיות את המתרחש: “גוש תותחים כבדים בטווח קרוב מאוד עם אוכלוסיית אדם, נשים, ילדים ולוחמים. ואין איש בעולם, ואין איש בתוכנו, שיוכל לומר לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי […]. דבר לא נרוויח משתיקתנו, אבל נפסיד דבר: אותו מעט המפלה את האנושי מן הלא־אנושי – את הרגישות לעוול. […] יש עניין קודם לכל זהות – […] יש אדם הזועק אל בני־אדם אחרים: הצילו!” ועל האזהרה הזאת, אזהרת בראשית, על “קול דמי אחיך צועקים,” הוא שואל, “האם זה כל שיש בידינו כיום להשיב: לא אנחנו – ההוא שם אינו אחי, אין לו דמים, לדמיו שלו אין קול?”

אלא שכעבור שנתיים וחצי, באביב, נוכח יזהר לדעת שהתמונה השתנתה ומלחמה אורבת בפתח. עכשיו, בין הפלגים המעורבים במלחמת האזרחים בלבנון נמצא גם אש"ף, השולט ב"פתח־לנד" שבדרום מזרח לבנון ומוציא ממנה פעולות חבלה אל צפון ישראל. בארץ גברו הקולות הקוראים להתערב בלבנון. במאי 1981 פרסם יזהר בהארץ את האזהרה הבאה: “אם לא נעשה מיד משהו – הולכת להיות מלחמה. מלחמה, שתחילתה כאילו נשלטת ומוגבלת, וסופה – כמו במלחמות – מי יודע לאן ועד אנה. מלחמה שאפילו אם ננצח בה – כלום לא ישתנה אחריה, מלבד הקרבנות, מלבד הבדידות, מלבד הגל החוזר של תוצאות שיבטלו כל מה שברגע הראשון היה נראה כהישג.”

והוא מסביר, בדרך נבואית, מדוע צרת הנוצרים בלבנון לא רק תישאר לאחר המלחמה כשהייתה, אלא אף תגדל כשהיא כפולה ומכופלת. השאלה שם היא של השגת שווי משקל בין צדדים מרובים, וזאת לא יוכל לעשות כוח חיצוני, לא סורי ולא ישראלי, שרק יסבך שם הכול, ואת עצמו ואת מעצמות העולם, למצב שמכל היבט שהוא יהיה אומלל יותר משהיה קודם.

גם איום הטילים על ישראל לא ייפתר על ידי פלישה ישראלית ללבנון, “כל עוד יש להם מלאי בלתי מוגבל של טילים קלי תנועה, שכדי לחסלם יש לחסל את מקורותיהם, כלומר את הסובייטים.” ויותר מכך: מלחמה דרכה שהיא מתפשטת ומתלקחת ומוסיפה צרה ג' וצרה ד' שלא נתכוונו אליהן, ואין לכך סוף. מלכתחילה היה כל המהלך גרוע,⁶¹⁷ ובדיעבד, הוא מהלך של התפוצצות שאין יודע איך לא תפוצץ את המפוצצים עם המתפוצצים.

והוא לא נרתע מהזכרת שיקולי בחירות:⁶¹⁸

מלחמה ללא מטרה לאומית חיובית, מלחמה ללא הסכמה לאומית כללית, מלחמה ללא סילוק סיבות המלחמה. ובכן לשם מה?

רק לשם זיקוקים די־נור של בחירות? קשה להאמין, אבל לא נראה שיקול “תבוני” אחר.

השיקול המוסרי של שמירת הנוצרים מהשמדה – […] אינו תופש כאן, […] – אלא להיפך: ישראל לא תישאר לנצח בלבנון כדי לקיים שם את שיווי המשקל שהופר, […] כשכולה מגויסת שם כנגד הכל, כדי לקיים איזון מלאכותי בלבד.

ב־6 ביוני 1982 מכריז מנחם בגין על “מלחמת ברירה”, וצה"ל פולש ללבנון. יזהר אינו יכול לעמוד מנגד, ושוב, על אף 66 שנותיו, הוא מפעיל את כל קשריו כדי שיצורף לכוח, ואץ ללבוש מדים! שוב בתפקיד מסביר. חיים גורי, ידידו, מסייר גם הוא בלבנון ומפרסם את רשמיו בדבר. כותב גורי (9.7.82):

הכול כאן שונה מששיערתי. הכול כאן יותר. ההרים, למשל, גבוהים מדמיוני. לא העליתי על דעתי כי על הר בארוך אמצא את האביב עדיין, את שלל פריחת האחי־רותם בניחוחו העז והמתוק. הארזים שבמורד המערבי כבירים ואדירי עלווה. ירוק כהה ועז וצל עבות. […] הדובדבנים…

גם יזהר כותב על לבנון בדבר, ב־13.08.82. על פני עמוד שלם הוא מפרסם “גלויות מלבנון”. הגלויה הראשונה נקראת “נופים”, ואין ספק במי היא נוזפת. “לא הרים ולא ארזים,” הוא כותב. “אין נופים בלבנון. רק סבל. […] מי שרואה היום בלבנון נופים – מגלה אכזריות ואטימות: אכזריות לאמת ואטימות לאנשים. ארץ כורעת תחת סבל.”

בגלויה “נמלטים” חוזרים המראות מ"חרבת חזעה":

לא תראה כמעט אנשים בוכים. אבל הכול בוכה. אגרוף אדיר ונורא היכה […] וניפץ הכול לחתיכי חתיכות. […] מכעת והלאה שום דבר לא ייראה עוד כמו קודם. […] סביב ובכל מקום, עומד לו האילם הזה, הסבל האילם הזה, האילם עד להחריש. מה יהיה? וגם: למה?

ההרס שמביאה המלחמה הוא הוודאות היחידה שהיא מביאה עמה: “עין אל חילווה.⁶¹⁹ מחנה פליטים. ליד צידון. […] משהו לא נכון יסודי נישאר כאן. אם רק בכל־כך הרבה הרס ובכל־כך הרבה מוות ניתן להשיג פתרון סכסוך.” והשאלה מי צודק מתגמדת לעומת תוצאות המאבק עליה:

ולא שאלה שנתבצרו במחנה הזה היו כולם צדיקים גדולים, […]. כעת ידוע איך הפכו מקום ישוב ליעד מבוצר, ואת האוכלוסייה הלא־לוחמת לבני־ערובה. ילדים שימשו כמין שקי־חול חיים, ואמהות הפכו להיות שריון חי שמאחוריו מתקדמים היורים. סומכים על מוסר הלוחמים שממולם שלא יהינו לירות במסך חי זה. […] ואיך על פי “כללי המשחק” של המלחמה אמנם היה “מגיע” להם גמולם בראשם. ואיך, על כן, “טוהר” המקום, נידרך ונירמס והוכה תחתיו. אלה הומתו ונישקם בידם, אלה הומתו במנוסתם, ואלה הומתו כי נקלעו בין הצדדים היורים. צידקה של המלחמה מוחה כעת את פיו. אבל, הנורא שנישאר כאן לאחר הכול, […] והצעקה שאין לה מנחם, עדיין תלויים כאן מאובקים בין ההריסות המחוקות – וכאילו גדולים כעת מן הסיבות שהולידום. גדולים גם מן האשמות וגם מן הצדקות.

כשהכול ייגמר […] יישארו רק התוצאות. […] ומה יתברר אז? תתברר זו השאלה הדחויה: האומנם מוכרח היה ככה? וזו תצעק עד שמי השמים.

יזהר כותב כאחוז דיבוק. לגלויה הבאה קרא “היסטוריה ויחיד”:

המהלכים תמיד גדולים על יחיד. והאסטרטגיות מכל חייו או מותו. תמיד הן עוברות עליו, הן ממשיכות והוא דרוס. […] וגם כעת, כמעולם, איזה עקרון אולי ינצח והאדם ימות. כעת כמעולם ניקרא אדם למות למען משהו נישגב ממנו ויקר מכל קצת חייו. תמיד יש משהו יקר מכל חייו. ורק חייו הם הזולים מכול.

ומתים – מתים הרי יש בשני הצדדים:

בעיני רבים רק האבידות שלנו נחשבות. […] רגישות למתיהם נחשבת לא רק כבלתי פטריוטית אלא היא עדות נוספת לאופי פגום ולעיקום נפשי חולני. אלה, השם יקום דמם, ואלה השד ייקח אותם. וזה הכול. […] האם, מי יודע, האם בדרך השמימה, יש מקום, שממנו ומעלה סופרים רק נפשות בלי להפלות בין מוות למוות? קשה להאמין.

בתוכחה אובססיבית הוא שואל מתי יש "רשות למלחמה? קל לדעת מתי כן ומתי לא: כשזו מלחמה להינצל מכלייה – כן; כשזו מלחמה שלא כדי להינצל מכלייה – לא. "האם מלחמת לבנון היא מלחמה כדי להינצל מכְּלָיָה? "הפעילו שם את הפטיש החזק מכול […] כדי לפתור שאלה שלא פותרים בפטישים. […] שאלה בלתי פתורה נשארת בלתי פתורה גם לאחר שרומסים אותה, גם לאחר שמכסים עליה בתלי חרבות, […] וגם לאחר סילוק צחנת הגוויות שמתחתיהן.

להשמיד אפשר רק בני־אדם ולא שאלות יסוד. […] הפתרון צריך לשכל, ללב ולראייה למרחוק. הפתרון מתחיל בהכרה בבן־שיחך, בהודאה בקיום השאלה ובהקמת דיאלוג בין הצדדים. ההשמדה קודם משמידה את בן־שיחך, ואחר כך קוראת למונולוג – דיאלוג.

קשה להניע את הציבור לשפוך דם אדם. כדי להצליח בכך, יש לגרום לו שיאמין כי הצד השני אינו אנושי, ושהיצורים שם אינם בני אדם, אלא “דרקונים”. הדמוניזציה של אש"ף היא תוצאה של תפיסה זו. לא לשם הקיצור והפשטות, אלא כדי להטעין את נושא המלחמה בממד דרקוני־מיתולוגי, עד שיהיה מותר להשמיד ללא מעצורים.

אין צורך לחזור ולאשר כי רבים מלוחמי אש"ף אמנם התגלו כאכזריים ללא סייג […]. אלא שהם אינם רק זה. והאופן שמדברים עליהם […] כעל יצורים מיתולוגיים, כעל מפלצות שטניות ודרקונים לא אנושיים: הם הנחש, הם ראש הנחש, הם היצורים הדורגליים, הם “המרצחים שכמותם לא ברא השטן” מכאן, והם גם מייצגי הרע ההיסטורי הקרוב, מכאן: הם הנאצים, הם כנופיות הטרור. […] באופן, שהחייל היורה בהם יהיה יורה אל מפלצות, אל ראש הנחש, אל החייה הנאצית ואל יצור לא־אנושי – וכך יצליחו יותר בני האור לפגוע בבני החושך, וישמידו אותם השמדה סופית, בבחינת מחה תמחה.⁶²⁰ מי יעלה על הדעת כי יצורים דרקוניים אלה, הם בעצם אותם שאיתם צריך היה לשבת אל שולחן הדיונים ולפתור את השאלה המרכזית שנעקפה במלחמה ולא נפתרה – […] השאלה הפלשתינאית.

יזהר מזכיר את המחלוקת בין ההגנה לאצ"ל כיסוד המחלוקת שבין מפא"י לחרות, ויסוד זה הוא שנמצא ברקע התנגדותו לבגין ולממשלתו:

לא זכורות תנועות שציירו רובה מכסה מפת הארץ עם כתובת “רק כך”! […] תנועות, שבראש תהילת השיר שלהן, אפל ומקודש, תמיד המוות, תמיד הדם, תמיד הגבורה, תמיד הכבוד – וכל שאר סממני האופרות הנוראות שתמיד נימצא מי שמנסה להעבירן מן הבמה אל החיים ולהמחישן בדם ואש ולא ינוח עד יתמלאו בתי הקברות. […] כשהכול ייגמר, והסיבות למוות תתרחקנה […] יתברר שהמלחמות תמיד הן נגמרות באופן שצריך היה להתחיל ממנו.

יזהר חרד מהשפעתה של המלחמה על החיילים. כל מלחמה שאינה לשם הצלה מהשמדה, הוא טוען, “משאירה את הלוחמים בשדה הקרב, ואת ביתם מאחור בעורף, במצוקה ללא תקנה.” ובמקרה זה – "לקחת מלחמה גדולה וכבדה וטוטאלית כדי להשיב על מעשי חבלה – אינו מעשה פרופורציונאלי. מלבד מה שהחבלה לא הייתה אלא תסמונת לשאלת הקשה ולא השאלה הקשה עצמה. זו תחכה עד לאחר המלחמה, שלמה, עצובה ובלתי פתורה. שאלת שלשת מליוני הפלשתינאים.

את הגלויה הבאה יזהר מקדיש לדיון קצר בפלשתינים. “אש”ף היה ניסיון התשובה האלימה, […אבל] השאלה הפלשתינאית אינה נגמרת באש"ף, ואינה נמחקת עם חיסולו, אם יחוסל. שלושה מיליוני בני־אדם עומדים כאן. ואת מצוקתם אי־אפשר להשמיד לא בתותחים, לא בהגליה, ולא בשום התעלמות" והמוות והסבל והחורבן?

באלה, כמובן, אשמים אלה שהנה הולכים ומחסלים אותם: הם התחילו […] הם האחראיים לתוצאות. ואנחנו? אנחנו איננו אלא התברואן של העולם […] שהולך ומנקה ומפנה ומטהר את השטח מן הזוהמה והפשעים והרציחות שעשו אותם מרצחים־מחבלים. אנחנו התברואן שמפנה את הרע מן העולם, בלי לחוס על עצמו ועל קרבנות, ובלבד שיביא שלום וסדר ושקט. ומה עוד מוסרי מן התברואן הזה?

והוא פוסק: “אם שוב תידחה ההידברות בתואנות ובאמתלות שונות – לא הייתה מלחמת לבנון אלא רק אש שניסו לכבות בה אש. וכל מלחמה שלא נגמרה בהסדר שלום אלא רק נפסקה – נפסקה עד הפעם הבאה.”

הוא אינו יכול שלא לחזור לנושא הפוליטי: הרי תמיד חשש שאם יעלה בגין לשלטון, תפרוץ מלחמה נוראה, והנה עכשיו – כל מה שחשש מפניו במשך שנים הולך ומתגשם. ואיך האיש ישן בלילות?

הלוא יש מישהו שהיה האחראי לכל המוות הזה. לאלפי אלפי המתים, מכל העדות והדתות והסיבות, ולכל המכאובים והסבל וההרס הזה אין־קץ – איך הוא ישן בלילות? מה הוא אומר להם לצללי המתים, ולבני התשע־עשרה הללו, כשהם באים לעמוד עליו בלילה בלילה?

כי מה עוד אפשר לומר להם לכל נפגעי המלחמה הזאת. מכל צדדיה, ולאחר כל הנורא הזה שידעו – מחוץ לאמת האחת: שמלחמה רק אם אין מוצא. ושאם נותר גם ספק סדק מוצא – אסור. לא מלחמה. לא ולא. בשום פנים ואופן. לעולם לא. מלחמה רק אם אין מוצא.

שנה ורבע לאחר פרוץ המלחמה התפטר בגין מתפקיד ראש הממשלה, באומרו “איני יכול עוד”. בין המוזמנים לאולפן החדשות (של הערוץ היחיד באותם ימים), כדי להסביר את צעדו של בגין, היה יזהר. הוא אמר ליעקב אחימאיר: “חמש מאות צללים ויותר מציצים אל בגין מן החלון.”

יזהר בטלוויזיה על התפטרות בגין

ולמחרת פרסם בדבר:⁶²¹

למה התפטר בגין    🔗

בשנת 1985 התייחס יזהר למלחמת לבנון במאמר שפרסם בעניין הסרבנות – סירוב למילוי פקודה שאינה מתיישבת עם מצפונו או הכרתו המקצועית של החייל או המפקד.⁶²² יזהר נמנע מלנקוט עמדה בעניין הקשה הזה – לא רק מפני שהיה בן ל"דור ממושמע"; הוא הסתפק בפרישת הדילמה על גילוייה השונים, ובפנייה לקוראים למצוא לה את המענה האישי שלהם. הוא מסכם:

אין מירשם פשוט לפתרון. ואין ההערות והשאלות שלמעלה אלא כמין גירוי לדיון מחדש. שאלה קשה היא. אלא שאי־אפשר עוד לטמון אותה ‘מתחת לשטיח’. [צריך לחשוב] איך לא לתת עוד פעם לשלושה תאבי־כבוד לגרוף אומה שלמה למלחמה כזו על כל תוצאותיה הנוראות האלה – איך לא לתת למפקדי צבא ליהפך ל’מומחים מקצועיים', המשרתים אוטומטית כל אדון לכל מטרה בלי לשאול לשם־מה ואם מותר – ובקצרה – אחריותו של איש הצבא ואחריותו של ניבחר הציבור – איך הן הולמות זו לזו. ומה כשאין הן הולמות?

ההכרה שהוחמצה    🔗

יזהר ציפה שהדוקטורט יפלס לו דרך באקדמיה, ואולם, ב־15 בספטמבר 1981 התברר לו שלא אלה הם פני הדברים. ד"ר סמילנסקי התעורר בוקר אחד וגילה שאף שהתקבל כמרצה (בדרגת מרצה בכיר) בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, אין הוא אלא מרצה אורח בהיקף של חצי משרה. את הבשורה נשא אליו מכתבו של מר ש. בירנבוים, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית. האם אחת המטרות של כל המאמץ האדיר – להיות חבר מכובד ולגיטימי במוסד מכובד – הוחמצה?

נראה שיזהר לא היה מעוגן במציאות. את עיקר שיעוריו, במשך שנים לא מעטות, לימד במחלקה להשתלמות מורים, כאחד ה"טיוטורים" שהמציא צבי לם. הוא לא נתן את דעתו על כך שרוב עמיתיו שם הם זוטרים מהזן ה"מלמדי", המשתייכים ל"מסלול המקביל" שנועד למורים, ולא לחוקרים. השכר לא הטריד אותו; לא פעם התבטא כי השכר שהוא מקבל מהאוניברסיטה הוא רק נטל, כי בגללו הוא משלם יותר מס הכנסה. הוא לא דרש – ולא קיבל – מעמד בכיר יותר ושכר גבוה יותר. רק אחרי שאוניברסיטת תל־אביב הציעה לו להצטרף אליה כפרופסור מן המניין (הדרגה הבכירה ביותר) התברר לו כי בירושלים שימש שנים רבות כמדריך־חונך. וכשסוף סוף הבין – נעלב.

למכתבו של מר בירנבוים המודיע לו כי הוחלט להאריך את מינויו כמרצה אורח (בדרגת מרצה בכיר) בבית הספר לחינוך לשנה נוספת, בהיקף של חצי משרה, השיב יזהר בסרקזם צונן (19.11.81):

התוכל בטובך להסביר לי מה זה “מרצה אורח” ומה בינו ובין מרצה שאינו אורח? ומדוע נעשיתי “אורח” לאחר שתים־עשרה שנות הוראה באוניברסיטה העברית? ואם אין כאן עקיפה־של־נימוס של איזה מחסום במינוי תקין? אודה לך אם תוכל להאיר את עיני, כדי שאדע איך עלי להעריך מכתב־מינוי זה?

יזהר הפגוע סיפר על המינוי לידידו ההיסטוריון צבי יעבץ. פרופ' יעבץ, ממקימי אוניברסיטת תל־אביב, שם כיהן מאז 1964 כדיקן הפקולטה למדעי הרוח, הזמין את יזהר להרצות באוניברסיטת תל־אביב כפרופסור מן המניין (במכתב מפרופ' משה ברור, הדיקן, מ־22.3.1982). במשך תקופה מסוימת המשיך יזהר ללמד בשני המוסדות במקביל, באחד כמרצה בכיר אורח, ובשני כפרופסור. בשנת 1983, כשהיה בן 67, פרש סוף סוף מהאוניברסיטה העברית.

לקראת עזיבתו (2.12.83) כתב יזהר מכתב תלונה לנשיא האוניברסיטה העברית דאז, דן פטנקין. העתקים שלח לידידיו אלכס קינן (האוניברסיטה העברית, סגן נשיא למחקר ופיתוח – מו"פ) ונתן רוטנשטרייך (ראש הוועד לתכנון ולתקצוב – הות"ת), וגם לשמחה דיניץ (אז סגן נשיא האוניברסיטה העברית ואדם רב השפעה) ולשלמה פוקס, האיש שהביא אותו לירושלים. עלבונו ניכר, אף כי הוא טוען שבחר לא לשתוק כדי שלא ינהגו כך באחרים. הוא אינו מבקש כלום: “לא פרוטה, לא מעשה, לא התערבות ולא דברי ניחומים.” האוניברסיטה העברית בירושלים נראית בעיניו, לאחר חמש עשרה שנות הוראה בה, ולפני פרישה, “כנותן עבודה נצלן, המשתמש בעבודה זולה, בהתנכרות לכל מה שהוא חברי, ובקהות חושים לכל מה שהוא מידת חברות.” עיקר מעייניו היה בעבודה ובתלמידים, הוא לא דאג לא למעמדו האקדמי ולא לזכויותיו המקצועיות, כיוון שמנהל בית־הספר לחינוך הרגיע אותו שלא יקופח. שתים־עשרה מתוך חמש־עשרה השנים לימד בדרגה הנמוכה ביותר באוניברסיטה, ואז הודיעה לו “אוניברסיטת־האם” שלו ש"אין לי כל זכויות שהן […] ולדידה אינני אלא אורח שבקרוב נפטרים ממנו בזול." שוב הוא מזכיר שאינו מבקש דבר,

ורק רציתי שיהיה רשום בתולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, ושיהיה לעיני חוקר תולדותיה, המקרה של י.ס. (עוד מקרה אחד מן הסתם מרבים אחרים, עלומים ונשכחים ומתווספים) כיצד ניצלו אותו ואת שמו, כיצד ידעו לקיים מעמדו הנחוּת כל הזמן עם שהם משתבחים בעבודתו וביוקרתה. איך ניצלו אותו בעבודה זולה, ואיך גם הצליחו “לסדר אותו” ולשלח אותו ריקם.

אולי מבחינה פורמאלית היה הכול כחוק ומבחינה בירוקרטית הכול בסדר? זו שאלה. אבל, אולי יש עוד בחינה אחת, שלפיה לא היה כאן אלא ניצול ועוול? גם אם תאמר שזה עונשה של תמימות.

בעצב מרובה, יזהר סמילנסקי    🔗

פרופ' פטנקין השיב לו כעבור חודשיים, ב־13 בפברואר 1984, במכתב ארוך. הוא הסביר את עניין שני המסלולים המקבילים, וציין שהמינוי של יזהר היה במחלקה להכשרת מורים בבית־הספר לחינוך, לא במסלול האקדמי, כמורה ולא כחוקר. המינוי שהוצע ליזהר היה אפוא כחוק, ציין פטנקין, גם אם החוק “יבש” מאוד. הוא הוסיף:

אני חייב שוב לציין שהצטערתי מאד למקרא מכתבך, שכן אני שומע הדים נלהבים מאד על עבודתך במסגרת ביה"ס לחינוך, ואני סבור שהאוניברסיטה העברית זכתה והתכבדה בכך שאתה נמנה על אנשי הסגל שלה. לא כל שכן שאני מצטער על שלא תמשיך ללמד אצלנו בשנה הבאה.

לצערי הרב אין אצלנו מסלול נלווה ליוצרים, סופרים ואמנים כפי שקיים באוניברסיטת תל־אביב, ואני שמח שאוניברסיטה זו מצאה דרך אחרת להביע לך את הערכתה. אילו היה קיים אצלנו מסלול כזה, היינו שמחים למנות אותך במסלול זה ואני בטוח שאתה ראוי לו.

יזהר לא הסתפק בכך. במכתב חריף יותר (אין תאריך, בידי שמורה טיוטה), אחד החריפים שבמכתביו, הוא מתייחס לטענה שאינו “חוקר” אלא מורה. שוב צץ כאן עלבון ה"מלמד":

הניסיון להבדיל בין “מורה” ובין “חוקר” אינו תואם את המציאות. לא הייתי יותר “מורה” ולא פחות “חוקר” משאר עמיתי בבית הספר לחינוך, בתחום עבודתנו (חקר תכניות לימוד והצעת מתודות חלופיות), והפרסומים שפרסמתי לא נפלו בעניינם ובשיטתיותם משאר העבודות שנחשבו משום מה כ"מחקר". והדבקת התג הנחות “הוראה” על עבודתי לא הייתה, מסתבר, אלא אפליה לשם ניצול “עבודה זולה”. וצר לי שהאמון שנתתי באלה שביקשו ממני לעשות מה שעשיתי נתגלה לא רק כחד־צדדי, אלא, למרבה הצער, כתמימות שנוצלה היטב.

[…] אני נפרד מן האוניברסיטה העברית בירושלים באכזבה, בידיעת קיפוח, ובדחיית הניסיונות להסביר את העוולה בכאילו הליכה באיזה “מסלול ב'” שאתם ביקשתם ממני ללכת בו.

אינני מצטער על העבודה שעבדתי. אני בוש בכם.

הדרגה שהוענקה לו בתל־אביב השפיעה, כנראה, כי במקביל לעבודתו בתל־אביב, ב־1982 תשמ"ג, הוא לימד בירושלים קורס (לא “העביר” קורס, זה היה ביטוי שמור בפיו למורים נפסדים, והיו לו דרשות נלהבות בנושא) בשם “הוראת ספרות כאמנות”. בשנתון האוניברסיטה העברית הופיע עכשיו כפרופ' יזהר סמילנסקי. הקורס הדגים איך לטעמו יש ללמד. הוא שילב הקרנת סרטים, נושא שריתק אותו (בספרייתו הייתה שורה מרשימה של ספרי קולנוע). הוא הזמין כל משורר ששיר שלו הופיע באותה תקופה במוסף הספרות, כי הוא רצה שהתלמידים יקראו את השיר החדש, ולא פרשנויות עליו. הוא הזמין לשם את דליה רביקוביץ', את יאיר הורביץ, את מאיר ויזלטיר, את חיים גורי, את יצחק לאור, את יונה וולך ועוד ועוד. לבני משפחתו אמר על כולם שהם אולי כתבו שיר יפה, אבל לדבר עם סטודנטים אינם יודעים. היחידה שעשתה “הצגה” הייתה יונה וולך, שבשיחתה לא הצטרך לתווך בינה ובין השומעים. לעומת זאת, הוא נבהל מהטירוף שבו התנהגה בדרך לירושלים, כשלקח אותה לשם במכוניתו.

בד בבד עם המינוי באוניברסיטת תל־אביב התחיל יזהר ללמד במכללת (סמינר) לוינסקי. זו הייתה סגירת מעגל נאה עם מוסד שאביו עבד בו עוד בטרם נקרא בשם זה. הוא התמיד ולימד שם במשך חמש־עשרה שנה, וגם כשכבר לא היה מסוגל לנהוג, שלחו לו מהסמינר מונית שהביאה אותו מביתו בכפר מישר, והחזירה אותו הביתה בתום השיעור. המורות לעתיד אהבו אותו מאוד, כי בשיעורי השירה שלו מעולם לא נשאלה השאלה “למה התכוון המשורר”, אלא מה הזכיר לכן השיר, מה העלה בכן, כן, תמיד בלשון נקבה, אילו תחושות, זיכרונות, אסוציאציות. ותמיד הייתה מטלה אחת בסוף הקורס, והיא כתיבת מכתב מסכם, אישי. הצטברו אצלו מאות מכתבים כאלה, ולאחר שקראתי רבים מהם סיכמתי אותם ביני לביני כמכתבי מעריצות, פשוטו כמשמעו. הוא היה זקוק להם כאוויר לנשימה. גם כשייפול עליו צנתור בהול במארס 1993, כפי שנראה, ידאג קודם כול להודיע לתלמידותיו בסמינר לוינסקי ולהדריך אותן במטלה הבאה…

1980 האנרכיסט    🔗

עלבונו של יזהר מן העולם הדורסני המאיים על היחיד ניכר גם במעין אנרכיזם “רומנטי” שהופנה כנגד שלטונות המס.

כיוון שכבר לא היה “סטודנט”, קפץ עליו לפתע רוגזו של מס־הכנסה. נוסף על הפנסיה מהכנסת, הייתה לו עכשיו הכנסה נוספת, עלובה למדי ברובה, אבל ממקורות רבים ומגוונים: שכר סופרים מהוצאות ועיתונים, שכר הרצאות, שכר מעבודתו באוניברסיטה ועוד. מובן שמס הכנסה תבע ממנו להגיש דו"חות. אבל ערימת הטפסים שהיה עליו למלא לשם כך גרמה לו, לסירוגין, התקפי זעם ודכדוך עמוק. לא היה לו מושג מה עושים בהם, ומהיכן משיגים את כל המסמכים שיש לצרף אליהם. רק אחרי שהצליחו, בעמל רב, להרגיע אותו ולסבר את אוזנו בידיעה שממש לתכלית זו קיימים יועצי מס וזו מלאכתם, התוודע ליועץ המס, מר דהרי. דהרי אמר לו שעליו לשמור קבלות, ולשלוח אליו כל תלוש שכר וספח של שק שיקבל, והוא, דהרי, כבר יטפל בשאר. אבל אפילו תביעה זו נראתה בעיני יזהר חודרנית, מעצבנת ומוחצת כל טיפת השראה.

בשל סוג החיים שניהל ובשל אופיו המרדני, היה זה רגע מקומם של חשיפה. עוד בשנת 1978, בראיון לחיליק חזק בחותם, אמר: “אני חושב שמס הכנסה זה בלתי־צודק. אנשים צריכים לשלם בעד שירותים שהם מקבלים, ולא שמישהו ייקח ממך איזה סכום כסף ויעשה בו מה שהוא רוצה ויעמיד אותך בפני עובדות. ולא מספיק לי איזו נציגות מסוימת, נבחרי כנסת שמחליטים בשבילי. הם לא מחליטים בשבילי.”⁶²³

ואז נמצאה לו “מטרה לשם אותה קליעה המדגדגת לו בידיו” – אם לצטט את דבריו שלו על קורצווייל – והיא הצהרת ההון. שהרי אם מס הכנסה חודר רק להכנסותיך בשנה שעברה, הרי הצהרת ההון מפשיטה אותך ערום ועריה ומציגה אותך כך בפני כול. “אני בא לקרוא לכל אזרח ואזרח להתנגד בכל תוקף לכך שהממשלה תוכל לדעת במדויק מה וכמה יש לכל אזרח […]. – גם אם יקראו לה חוק – לא תהיה [זו] אלא גזלה בכוח הזרוע, ויהיה בה כדי להפוך את האזרח לנתין כבוש,”⁶²⁴ פותח יזהר וממשיך: “כולנו יודעים ועדים לחכמתם של שרים, מנכ”לים, ושל עוזריהם ויועציהם – ולכן גם חוששים מפני חכמתם הזאת." והוא מזהיר מפני העריצות שבחוק הזה: “עולם שבו מחייבים בני־אדם להצהיר בהן־צדקם על עניינים שאינם נוגעים למישהו אחר, […] ואולי להם אם לא יצהירו – זו בדיוק תמונת הכיבוש. […] אסור שיתקיים חוק שיתיר למישהו להיות פטרון על רשות היחיד, ואסור לתת שום כניסה לרשות־של־היחיד בלא הסכמתו.”

יזהר אינו מסכים שהשלטון יסתתר מאחורי התירוץ “מלחמה בהון השחור”: “את ההון השחור יצטרכו לתפוס בתחבולות אחרות. אולי בשעה שהוא נוצר, ולא לאחר שכבר נוצר ונהפך לכוח אדירים שיכול להתמודד בלי קושי עם תחבולות הרודפים אותו. מה שנשאר בדרך כלל מכל התחבולות הגדולות שהולכים להכות בהן את ההון הגדול הוא, שמנחיתים את כל עוצמתן על ראשי הקטנים: ההון הגדול חומק אי־כך והקטנים משלמים עד זוב דם.” כך היה מעולם, הוא טוען: “בכל מקום שהפעילו את מלכודות הלווייתנים צדו את דגי הרקק. […] עסקות בשווי רבבה־ומחצה ייעשו על כל דקדוקי ניירותיהן, העתקיהן וממרוריהן – ועסקות של מיליונים יחליקו בשופי בין כל הניירות: פרקליטו של בעל המיליונים ערמומי, כידוע, ומוכשר מכל פקידי הרשות. גם משכורתו גבוהה פי־כמה.” וחבר הכנסת לשעבר עובר להמרדה גלויה: “לפיכך נקראים עתה אלה המכונים תמיד “האנשים הקטנים”, להפסיק להיות קטנים ולהתחיל להיות גדולים, […] ולא לתת לחוק פרוע זה להיחקק. […] ואל להם לחתום על כלום כנגד עצמם, אפילו כל רכושם אינו אלא בצל יבש אחד. […] שום נימוק […] אינו עומד בפני ההשמדה שמשמידים את כבודו, את ערכו ואת טעם היותו אזרח במדינה.” כותב האזרח יזהר:

המסים, […] אינם כה חשובים […] עד כדי שיהיה מותר להפקיר לשמם את כבוד ביתו הסגור של האזרח, ואת רשותו הקודמת לכול. זו השאלה של הפיכת כל אדם ל"מקרה מתויק", בכול ועד העצם – החל מתחלואיו ועד לעבירותיו, החל מחינוכו וכלה בבילוי זמנו. זו מחיקת כוחו של אדם להיות בעל פרטיות משלו – חוקית, לגיטימית ובלתי מצטדקת ובלתי מתייראה, זו שלילת זכותו של האזרח להיות שותף בן־חורין ולא נתין כבוש. […] הפעם הולכת הממשלה לעבור קו מסוכן יותר: קו גבול מהותי, עקרוני, מוסרי.

“אדם יחיד,” הוא טוען, “לא יוכל לעמוד בפני הידרדרות מסוכנת זו – הוא יימעך תחתיה. אבל אם יקומו רבים, ועוד היום, ויקומו מלוא קומתם ויתאספו, וירימו קולם, וינהמו ויהימו וירעישו עולמות ולא ייתנו – אפשר עוד להינצל מן הכיבוש.”

נשמע מופרך מעיקרו? יזהר הקדים בדברים אלה את “חוק הגנת הפרטיות” שנחקק ב־1981, ואת חוק מאגרי המידע שנחקק רק ב־1996.

הסופר והמבקר סיבוב ראשון – יזהר נגד מירון    🔗

כיעקב ברחל עמל יזהר “להוציא רישיון” שיתיר לו להתנצח עם פרופסורים, ועכשיו, עם סיום הדוקטורט וקבלת התאור, סוף סוף הרישיון בידיו.

נדמה כאילו רק חיכה לרגע הזה, שבו יהיה מותר לו להשיב מלחמה שערה לדן מירון, אשר ביקר בחומרה כה רבה את סיפוריו האחרונים מ־1963. כן, קצת בנוסח קורצווייל, חיכה גם הוא להזדמנות המתאימה, וזו נקרתה בדרכו כשקרא את פרשנותו של מירון לשיר “אל הפילים” של נתן אלתרמן. התפתחו שם חילופי מהלומות בלתי ג’נטלמניים לחלוטין, בארבעה סיבובים. מירון פרסם את הפרשנות שלו לאלתרמן, יזהר היתמם והשיב, כביכול בלי להתייחס ישירות למירון, במאמר בשם “שתיים שלוש הערות על קריאת שירים וסיפורים” (דבר מ־31.10.80). מירון השיב מלחמה (דבר מ־7.11.80), ויזהר ענה לו כבר בגיליון הבא, שבוע מאוחר יותר (14.11.80). החבטות ההדדיות היו קשות, מעל ומתחת לחגורה, מלוות בעקיצות סרקסטיות נוסח קורצווייל/קראוס, כשכל צד מטיח בשני האשמות חמורות ביותר.

חודש אחד בלבד מפריד בין חשבון הנפש הנוקב שעשה יזהר ברוב ייאוש בראש השנה, וההתקפה החזיתית שלהלן. האם, נוכח מה שמתגלה מהיומנים, עלינו להביא בחשבון את מצבו הנפשי הקשה של יזהר? את תחושות התסכול, המרירות, הריקנות, הכישלון וההאשמות העצמיות? האם תחושות אלה הן שמדברות מתוכו? או שמא נניח את אלה בצד, ד"ר ג’קל? מה שידוע הוא שהשאלה “מהי כוונת המשורר” או “מה ביקש המשורר לומר” העלתה ביזהר מאז ומתמיד שלל תגובות של מיאוס וקוצר רוח, החל מתנועת יד מבטלת – כשהלה בתו חזרה מבית הספר ובפיה הדיווח היומי על מורתה המכונה “כַּבּוֹּלֶץ” – וכלה בחרון אף של ממש.⁶²⁵ הרי החלפת השיר בסיכומו עושה אותו למיותר. אם השניים הללו (השיר והפירוש) אומרים אותו דבר – כי אז עדיף להסתפק בפשוט והנהיר שביניהם, לא? יזהר סבר שייחודו וערכו של שיר הוא בדיוק במה שאינו יכול להיכלל בתשובה לשאלה הזו.

והנה, בשני מאמרים בדבר, האחד בערב ראש השנה תשמ"א (1980) והשני בערב סוכות של אותה שנה, יצא המבקר דן מירון לפרש למתקשים את מחזור השירים הסתום “אל הפילים” של נתן אלתרמן.⁶²⁶ מצויד בידע מעמיק, בז’ארגון פרוידיאני ובשפע מונחים לועזיים ועבריים, שירטט מירון באריכות מאבק בין התרבותי והפראי, וטען כי המשורר חותר להגיע לסינתזה ביניהם.

החידוש העיקרי במאמר, שאותו השאיר מירון דווקא לסיומו, היה ביוגראפי. מירון טען שאחד מצעדיו הספרותיים הראשונים של אלתרמן היה תרגום ספר מדע בדיוני, העוסק בקרבות שמנהלת להקת ממותות כנגד יצורים פרה היסטוריים אחרים, ושבצורה זו או אחרת מתייחס “אל הפילים” לקרבות אלה. עוד טען שבזמן כתיבת כוכבים בחוץ, הוא (אלתרמן) סייע בידי שלונסקי לתרגם מצרפתית את בוג ז’רגל של ויקטור הוגו, המספר על גורלו הטרגי של “פרא־אציל”, וגם עליו רומז השיר.⁶²⁷ כשאלתרמן כותב “וידייך – ידי – בשיער הכחול, בנקמת הקופים, מטפסות אל גרוני” (עמ' 40), הוא מרמז אל “המלחמה לאש”, שם יש “שבט של יצורים אנושיים למחצה, מעין חוליית חיבור בין האדם, שזכה לאש, לבין הקופים [ש…] אינם יודעים את השימוש באש […] בעלי קומת ענקים, בעלי חזה רחב פי שניים מחזה אדם וגופם מכוסה בשיער, שצבעו הכחול מבליט בו איזו חיוניות חייתית רושפת.” וכשהוא מתאר “התפרצות של היצרים המדוכאים […ה]מביאה בהכרח לתוהו ולמוות, שבהם כלה גם האצילי והטהור שבפרא עצמו ונותר רק האנס המתפרץ מבית כלאו בקריאת אהבה קדמונית ובקרדום,” הוא רואה לנגד עיניו את בוג, נסיך אפריקני שנחטף לעבדות והופך לאחד ממנהיגי מרד השחורים בסנטו דומינגו. בעיני רבים נחשב מידע כזה למאיר עיניים, בעיקר בשיר כה קשה להבנה, ואילו בעיני יזהר “כוונת המשורר” ופרשנות לצדה, ועוד בהסתמכות על פרטים ביוגראפיים – אינה מקובלת. היטב חרתה לו הפסקנות של מירון המבקר והפרשן. עכשיו שלט גם הוא בז’רגון שמירון השתמש בו ביד רמה. והוא יצא נגדו, ללא רחמים. “שתיים שלוש הערות על קריאת שירים וסיפורים” היה השם התמים שקרא למאמרו, ואת מיטב המטפורות גייס כדי להכות במירון. כך הוא פותח, ב"על פילים וממותתי פילים", ושם מיד את הקלפים על השולחן: “אם הבנת שיר צריכה לכל־כך הרבה אמצעים וטירחה, לעמל פרשנות ולארגזי דעת כבדים הנאספים מכל קצווי הזמן והמקומות – הרי יש כאן כנראה איזו טעות, ולפיכך כישלון; או שהשיר הזה או טעות, ולפיכך כישלון. שיר לעולם אינו צריך לכל־כך הרבה פרשנות […] כדי שהקורא יוכל ליהנות ממנו. שיר עשוי כדי שיהיה הוא לועג למבקרים המביאים חומרים מן החוץ כדי לפרש את השיר: חריגה [החוצה] מן הגבול הלא מסומן הזה הופכת מהר את הידיעות התותבות לשיר – לרכילות, יותר מאשר להבנה.” הוא מתקומם כנגד הנטייה לחקור את השיר באמצעות "אופנות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, כאילו הייתה לפניהם תעודה ביוגראפית ולא שיר. […] “פרשנות של פילים מועכת תחתיה את השיר, את קוראו ואת תקוות שניהם”. הוא מתרעם על נטייתם של המבקרים לתייג את השיר ולשייכו אל “קבוצת ההתייחסות” הראויה לו. “קריאת שיר מעוררת אותם מיד למצוא לו מיון, תיוג ותיוק, ושלא יסתובב לו חופשי ברחובות.”

האם צריך לחזור ולומר כי סיפורים גדולים ושירים גדולים הם כשיאי הרים: מתנשאים לבדם מעל פני סביבתם?⁶²⁸ […] ואפילו המובן־מאליו עמוק האמת, כי לכל תוצאה יש סיבה, גם הוא אינו יכול לסייע הרבה בהבנת ייחודו המופלא של שיר או סיפור. ולא כדאי להתעקש כדי להסביר את הנס ולהרוס מרוב מאמץ את הפלא. התעקשות זו והרס זה אינם רק בבחינת מבטלי המיתולוגיות, ומשליטי התבונה, אלא, לעתים, דלים הרבה יותר: קנאת הבינוניות העשוקה בכל חורג מן השיגרה, וכפיתת גוליבר בחוטי תפירה.

מירון נפגע. כבר בשבוע שלאחר מכן פרסם תגובה שבה חזר והאשים את יזהר בהאשמות מימי סיפורי מישור: סנטימנטלי, רומנטי, רדוד אינטלקטואלית.⁶²⁹ יזהר “יודע” כביכול הכול על השיר, בלי שום צורך בפרשנות מלומדת:

יזהר יוצא להגן על הפילים מפני “ממותתי הפילים”. […] הוא עושה כל זאת מתוך דעתנות ובעלתנות של אדם, שלבו גס בעניין הנדון, שכן הדבר הסודי והפראי הזה, שעל חירותו הוא יוצא להגן, מונח אצלו בקופסה. הוא יודע גם יודע מה הוא שיר ומה הם ענייניו, וכיצד נוהג השיר ואיך יש לנהוג בו, ומתי השיר הוא הצלחה או כישלון. מתי הוא אמת ומתי הוא “טעות”. את ידיעתו זו מוכן הוא להציע לפני קוראיו במשפטים אמיצים ומעטים, קצרים, חדים וחלקים, שלא להעמיס עליהם חלילה “ארגזי דעת” כבדים או אפילו קלים ושלא לנגע אותם בעיפוש הפרשני, שריח של “כרטסת משמימה” נודף ממנו. בלי עמל, בלי בדיקה, בלי תהייה, בלי אימות, בלי ידיעה, אפילו בלי “אפארט”, פוסק הוא את פסוקיו.

אבל להווי ידוע, טוען מירון, שדעתו על קריאת השיר הסתום בלי כלי עזר כבר פסה מן העולם (האקדמי):

כיוון שהוא משוחרר ממשא ארגזי הדעת הכבדים אין יזהר חייב לדעת – בוודאי שאין הוא חייב לומר לקוראיו – שהמציאות של הספרות ותולדותיה מכחישים לחלוטין את כל הקביעות הנאות הללו, שהוא גורר אחריו מאוצר המוסכמות של תורת השירה הסנטימנטאלית של שלהי הרומנטיקה.

מירון מכה מתחת לחגורה: מי שכתב רומן בן 1000 עמודים, וזקוק לעמוד שלם בעיתון רק בכדי לכתוב שתיים־שלוש הערות – לא יכול לאסור על אחרים לכתוב ככל הנאה בעיניהם על שיר:

יכול להיות ש"האדם אינו מוסבר עד הסוף", אבל הרבה ממעשיו וממניעיו ניתנים להסבר. אם לא כן מה היה עולה בגורלם של הפסיכולוגים, האנתרופולוגים, הסוציולוגים וההיסטוריונים? ומה היה עולה בגורלם של סופרים שכתבו לפעמים סיפורים בני אלף עמודים ויותר, כמו “ימי צקלג”, שבהם ניסו לשחזר ולהבין את החוויה האנושית, מבלי להתיימר במיצויה עד תומה? אם השיר כמוהו כאדם, מדוע לא ננסה להבין גם אותו ככל שכוחנו מגיע? מדוע ייאסר עלינו לומר או לכתוב עליו לא רק ספר בן אלף עמודים אלא אף מאמר בן כמה עשרות עמודים? מדוע נוגבל אליו ב"מילת הבהרה או שתיים" בשעה שס. יזהר זקוק לעמוד שלם בעתון אפילו לשם “שתים־שלוש” הערות, הבאות לאסור עלינו את הדרישה הממושכת בעיניני השירה ובפירושה?

והוא מחזיר ליזהר את מילותיו שלו: “או שדברי יזהר הם אמת, או שעצם ההנחה, שהדברים ניתנים להעמדה פשוטה כזו של “או־או” היא היא הטעות והיא גם הכישלון.”

יזהר מגיב (דבר, 14.11.80):

תשובתו של דן מירון (“משא” 7 בנובמבר) הייתה צפויה כמעט ככתבה וכלשונה […] ובוודאי עוד נשמע כמה קולות מסתייגים שאחדים מהם, יש להניח, יהיו נוזפים בו, בכל סופר שיהיה, כשייצא פעם לבקר את ביקורת המבקרים – כביכול יצא החיידק מתחת למיקרוסקופ והעז להוכיח את חוקרו המלומד על מחקרו, או “נושא המחקר” קם פתע לריב עם המחקר.

לטעמו של יזהר, “המחקר שעניינו בקיטלוג, בשיפוט, בדירוג וגם במיפוי “המופע” – נוהג בשיר מידה של אדנות ומידה של התעמרות, לפי שהוא טרוד בכל “הדומה” ולא נעצר על המיוחד, המפלה אותו מן הדומים, והבורח משבי הכללותיו.”

אין שום מדע אובייקטיבי שיכול להסביר את נס היות השיר, את הולדת יצירה גדולה, אלא, כאמור, לאחר מעשה, ובאילוצים מגושמים למדי. הדומה שבשיר, לכל שאר השירים, הוא הטריוויאלי שבו, ואילו המיוחד שבו, שמשכמו ומעלה, שונה מכל הדומים. והחכמה ללחוץ על הלא־דומה להיכנע לקטיגוריות הדומה המוכנות – היא היא חכמת ההתעמרות בשיר וביפה שבעולם.

על ההאשמות ברומנטיקה ובסנטימנטליות הוא טוען שהן כמו תוויות שתולים על דחליל: מי שנבהל מהן, נבהל, ומי שלא נבהל לא נבהל. ואילו על המדע כביכול המגויס לפרשנות השיר הוא מלגלג: “פסיכולוגים, אנתרופולוגים, סוציולוגים, היסטוריונים (להלן פאס"ה) […] כולם הם מכובדים מאד ואינם זקוקים להמלצות, אבל, בבואם עד יצירת אמנות – צפה לקראתם בעיה, קשה ולא־נפתרת.” ולא רק דן מירון, אלא “יותר מדי חוקרים גדולים וחשובים בשדה מחקרם מעדו כאן על סף האמנות, ובהם גם גאונים אנשי שם.” ודי לזכור את פרויד מועד בחיבוריו על משה ועל ליאונרדו דוינצ’י, את ג’ונס על המלט, או את תלמידי המרכסיזם כלוקאץ' ודומיו, או אצלנו את קורצווייל המחליק בעגנון על קליפת אידיאולוגיה, וכל אלה ועוד, מנסים למסמר את היצירות למידות שאינן ממידות היצירה האמנותית ומחירותה. “הפסיכולוגיה של יום־יום והסוציולוגיה של כל ימות השנה, וכן שאר כל הפאס”ה – […] אינם יכולים להיכנס פנימה בלי להחטיא את השניים – את כוחם שלהם ואת כוחו של השיר."

אין חוקים להבנת שיר, מסכם יזהר:

השיר הוא תמיד פגישת שניים, פגישת יחד פתוחה, שמה שמאחד אותה עם פגישות נוספות בשירים נוספים, לעולם אינו תוכן השירים, אם יש דבר כזה, אלא השאיפה המתגלה בכולם להשיג איזה סדר מיוחד, אנושי בתכלית ומבקש היענות מן האנושי, בתחומי אותו מיבנה שמוקם בין הקורא ובין השיר, בשיר הזה של כעת, ובכל שיר נקרא שהוא, שיר שאדם קורא ומתפעם כנגדו.

בצד הקביעה איך לא לקרוא ספרות, יצא יזהר גם בהדגמה איך ראוי לעשות זאת, בין השאר בחמישה פרקים שהקליט ב־1981 בטלוויזיה הלימודית, ובהם לימד לקרוא את עגנון. הוא עשה זאת חודש אחרי שהביא את קריאתו של דן מירון כדוגמה איך לא לקרוא, במאמר “על חדוות הקריאה: קריאה בדף מתוך הסיפור “אצל” לאורי ניסן גנסין.”⁶³⁰ הוא מנתח רק שורות מספר בסיפורו של גנסין, עומד על המרת הזמן הנעשית בסיפור, המרת המקום, התנועה, התנהגות הגיבור, כולם באמצעות המרה של הלשון. הוא נכנס לפרטי השימוש שגנסין עושה בכל צורות ההווה. בסיכום, יזהר כותב על שתי ההנאות במלאכת הסיפור, הנאת המספר (חדוות המרת העולם לדיבור) והנאת הקורא (“החדווה על הדיבור הגואל עולם […] כשהקורא הולך ונעשה שותף, ושותף פעיל, לעשיית העולם שבלשון, יוצא ממעמד של מאזין סביל, ובתוך כדי היענותו עושה שותפותו ליצירה את טעם הנאתו”). כי ברגע שאתה קורא סיפור, אתה חייב לשכוח את כל מה שחשבת או לימדו אותך קודם על קריאה, את כל התיאוריות “שהצד השווה שבהם שהם מבייתים את הפרא, “מנרמלים” את החריג, ומנקרים את עיני שמשון – הכול בשם הבנת איזה “מכנה משותף” כלשהו, היסטורי, אסכולתי, או אידיאולוגי; או בשם איזו נוחות המושגת כשהכול מקוטלג וממוין ראציונאלית, עד שנעשה בלתי־מזיק ובלבד שלא יישאר בסיפור, כאיזה משוגע שמסתובב ברחובות.” חדווה מפעפעת אז בין הסיפור לבין מספרו, “כביכול היו רוקדים זה מול זה לפי סימני הטקסט הנכתב עם מהלך הקריאה, כאותם נגנים המעצבים בנגינתם את התווים שלפניהם, והופכים אותם מסימנים לממשות.”

בחירות 1981: יזהר והשד העדתי    🔗

הבחירות לכנסת העשירית, שהוקדמו בחודשים אחדים ממועדן המקורי, התקיימו ב־30 ביוני 1981, והתאפיינו בגילויי איבה קשים בין המערך והליכוד על רקע עדתי ופוליטי במידה שכמעט לא נודעה כמוה בעבר. המערך בראשות שמעון פרס ציפה לשוב לשלטון, לאחר שאיבד את ההנהגה לליכוד בשנת 1977. הליכוד בראשות מנחם בגין החל את מערכת הבחירות בעמדה של נחיתות, אם כי הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בתחילת יוני 1981 סייעה לשפר את מצבו בקרב הבוחרים. סייעה לשיפור מצבו גם הסטת הדיון הציבורי מענייני השעה והמדינה, לחילופי האשמות ולחשבון קולני על היחס של מפא"י ההיסטורית לעולים מארצות המזרח והמגרב, ולטענות הנמשכות בדבר קיפוח עדתי ואפליה במדינת ישראל. בד בבד נאלץ הליכוד להתגונן נוכח סדרה של מקרי שחיתות שהתגלו בשנותיו בשלטון. נוכח המצב הכלכלי הקשה שישראל הייתה נתונה בו, נקטה ממשלת הליכוד כלכלת בחירות בנוסח “אחרינו המבול”, שדווקא עוררה אהדה כלפיה בקרב הציבור, כך שהמאבק בין הליכוד והמערך היה צמוד וקשה. נזכור שבחירות 1981 הניבו את נאום הצ’חצ’חים (אותו ביטוי אומלל של דודו טופז באסיפת בחירות של פרס), ואת האמירה המקוממת של מוטה גור (נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים),⁶³¹ ועוד כהנה וכהנה אמירות נוראות. הן גם הניבו את הנאום המפורסם של מנחם בגין מן ה־28 ביוני, שהפליא להשתמש ב"צ’חצ’חים", עם שורות הסיום המהדהדות: “הצ’חצ’חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב.” יזהר ישב ימים ארוכים וניתח לפרטיו את הנאום של בגין, בניסיון להבין איך עובדת דמגוגיה, אבל גם על מפא"י לא חס. לקראת הבחירות טען שאחת הטעויות המסוכנות שטעתה מפא"י, טעות שהוא התריע עליה בעבר, הייתה יצירת הפערים בין הפריפריה והמרכז, ובעיקר – בין האשכנזים והמזרחיים.⁶³² בראייה מפוכחת ובאמפתיה הוא מתאר את המתח בין שני חלקי העם (הארץ, 14.6.1981):

“לא־אשכנזי” איננו רק מי שמוצאו באחת מארצות אסיה־אפריקה; ולא רק מי שגדל בשכונת עוני ובילדות עשוּקה; ולא רק שבזכרונו עדיין צרובים עלבון המעברות, עבודות הדחק, הנחשלות בהשכלה, הזוּטרות בצבא, כנדונים לפיגור עולם; וגם לא רק מי שתבנית מורשת מיוחדת עיצבה את גידולו, והוא מתפלל, שר ומנגן, ומתבל מאכליו בנוסח משלו – אלא, לא־אשכנזי הוא: מי שעד עתה היה מושא השלטון, ולא נושא השלטון – היינו־הך מה שמו באמת של אותו אדם, מוצאו, תולדותיו, עיסוקו ומעמדו כעת.

ואילו “אשכנזי” לפי הדימוי המקובל הוא מי שמשתייך על המייסדים, הוותיקים, הוא האידיאולוגיות הסוציאליסטיות, הוא ההסתדרות והקיבוצים, הוא האוניברסיטאות והטכנולוגיות המתוחכמות, הוא השכונות הבנויות ו"איכות החיים", הוא עיתוני הבוקר והיכל־התרבות, וכו' וכו' – והוא, קודם כול, השליט בכול־מכל־כול, שוב, היינו הך אם הוא אשכנזי לפי מוצאו אם לא.

לדעתו, לא חשובה הטענה (הצודקת) שהטיפול בעולים לא היה נכון, וכנגדה גם הטענה (הצודקת לא פחות) שלא היו באותה עת זמן, משאבים או ניסיון לעשות דברים אחרת. ומבלי להתעלם מהעבר, הוא מבקש להתיק ממנו את המבט ולהפנותו לעבר העתיד: השאלה הדוחקת מכול כעת היא – איך לא להפוך מתח גועש זה לנושא שישמש לדמגוגיה ולהסתה קלה. […] מכאן ציבור מקופח וצודק בהרבה מטענותיו – ומכאן ציבור שלפי דימויו הוא זה שעשה את הקיפוח, והוא זה שנהנה מפירותיו. וזה תפקידה של המנהיגות כעת: עידוד הפגישה והדיאלוג לשם השגת פתרונות מעשיים צודקים ומפרקי מתח. “כיצד הופכים את המדיניות האפוטרופסית הכושלת היום – למדיניות של דיאלוג פורה בין הצדדים המתחככים […] היא שאלת מפתח; והשאלה כיצד מוצאים אצלנו די חוכמה, די טאקט, די זהירות וגם די תעוזה ותנופה, ועוד יותר די עקשנות לעמוד באכזבות החוזרות – היא המפתח לשימוש במפתח. המתח החוצה כעת את העם – הוא היום השאלה הראשונה בישראל. וכל שאר שאלות הביטחון, הכלכלה והיציבות – כולן הן נגזרות של פתרונה. הרגע הוא רגע לאומי רציני מאין כמוהו – ומתבקשת לו כעת הנהגה ראויה לרצינותו.” איש לא שעה לו, למרבה הצער.

בטיוטה למאמר “אנטומיה של מתפרעים”, שכתב יזהר בתקופת הבחירות וההתפרעויות, הוא עמד על אמת הנכונה עד היום הזה:

האם שאגות המתפרעים באספות הבחירות – אינן חוזרות אלינו ואומרות: אנחנו שאגות הילדים שלכם שגדלו בשוליים? אנחנו קולות המוזנחים שלכם מכל ימות השנה: אנחנו נושרי בתי־הספר, אנחנו נכשלי ההיקלטות בחברה, אנחנו פליטי קוצר־היד שלכם – אנחנו הילדים שגדלו בצל ההצלחה של כולכם, נידחים בצידי התרבות שלכם ותקועים בגזירה להישאר נחותים מכם – האם מנאשמים הם הופכים למאשימים, האם שאגות המתפרעים הופכות לקובלנות הנחשלים במרוץ?

אין לו ספק שכך הדבר: “שכשהם מתפרעים הם מבטאים יותר מאשר עמדה פוליטית, ושההתפרעות היא גם כמו טקס התבגרות מאוחרת, וגילוי אלים זה של זהות עצמית, ויש בה סיפוק היציאה מן “הגיטו”, וסיפוק ההריסה של סמלי ה”אין־כניסה"; ואין ספק שרגשת הכוח מגבירה את ההתרגשות הכמו אירוטית, והכרת הפחד שמפחדים מפניהם – מעניקה להם תנופה ועמדת מיקוח, נוסף על הסיפוק מן העמידה באור זרקורי האומה וההכרח שהם מכריחים את כולם להודות בהם ובקיומם המפחיד: הנה, אנחנו האיום שלכם!"

בניגוד למה שהיה מקובל עד עתה, טוען ומתנבא יזהר, חדלו המקופחים לראות את עצמם כמשתייכים למפלגות שמן המרכז ושמאלה (ההסתדרות, מפלגות הפועלים, תנועת קידמה חברתיות, וכו') אלא הם נוטים אל המפלגות שמן המרכז ימינה ועד לימין הקיצוני. והבשורה שהם נענים לה היא לאומנות, קנאות ועדתיות, או במלים אחרות: בשורה אנטי ערבית, אנטי אשכנזית ואנטי סוציאליסטית. “זה זרם ציבורי השואף שישראל תחזיק בכול, שלא תחזיר כלום, ושתראה לכל העולם את כוחה הגדול. זרם ציבורי שמוכן להסתכן בכל הסכנות – כדי לממש את חלום הגדולה היהודית, וכדי לבטא את העליונות הלאומית, וכדי לקיים את האגוצנטריות הישראלית – מעל הכול.”

לפיכך, מתפרעים אלה אינם סתם “בריונים” או “שובבים” או “מתמרדים”, אלא תסמונת לזרם מסוכן ולמשבר מסוכן בחברה הישראלית:

זרם האגוצנטריות הלאומנית האלימה – זרם שדוחה ראציונאליות, שדוחה דמוקרטיה ודוחה טווח־רחוק – ומעמיד הכול על הסיפוק המיידי, ועל אידאולוגיה משיחית – שהמזרח התיכון הולך ומתמלא בה – עד יותר מדאגה. המתפרעים האלה מכריזים לילה לילה בקול ניחר על התממשות שלושה משברים בישראל: – משבר תנועת העבודה ועקרונותיה; – משבר ההגמוניה של הישוב הוותיק; – משבר המודרניזם של הנחשלים.

להצית אש ישועה – ולהסתלק    🔗

יזהר עם משה דיין

חודשים ספורים אחרי אותן בחירות מת משה דיין. יזהר היה ידידו במשך שנים רבות, עד מלחמת ששת הימים, שאז נפרדו דרכיהם. המעשים הפוליטיים האחרונים של דיין שהיו בעלי משמעות היו חבירתו לבגין אחרי המהפך (מעשה בגידה מזעזע מבחינת יזהר), ותרומתו להסכם השלום עם מצרים.⁶³³ מה שמשך את יזהר בדמותו של דיין היה ההחלטיות החותכת שלו, אבל גם, ואולי בעיקר, היסוד האנרכיסטי שבו, הפורק עול ופורע חוק, שצץ מדי פעם באמירות כמו “אם כך – הכול מותר”, או בהתייחסות לממצאים ארכיאולוגיים כאל רכושו הפרטי. כמי שהתמרד – בלבו – כנגד החברה המדכאת את הפרט, העזתו של דיין מצאה חן בעיניו.⁶³⁴

באזכרה שנערכה לדיין ב"היכל התרבות", בתל־אביב ב־19.11.81, השתדל יזהר לדבר בו טובות,⁶³⁵ כמקובל, ומצא בו תכונה הפוכה ל"אף על פי כן" הברנרי. “כשבודקים מוצאים שלא היה כאן משחק קובייה, לא היסמכות על האינטואיציה, ולא הפקרות של נפש חסרת מעצורים – אלא, חשיבה מהירה ושיטתית, שיקול קר ומפוכח, […] – והקצאת הקו הישר כמסקנה הכרחית בין נקודות המוקד. לשם כך, צריך להיות יודע להתפקח מייד מן האי־אפשר. […] אם לא מעשי – לא קיים.”

וכפועל יוצא, אומר יזהר, אדם קונה לו אויבים: “למתוח קו על גבי אנשים ועל גבי רעיונות, אינו תמיד דבר המעורר אהדה דווקא. קו כזה יכול להתפרש גם כמין “השתמש וזרוק”. ולא מעט אנשים לא יסלחו לו על כך.”

יזהר מנתח בהבנה את שורשיו של האיש המורכב כל כך:

הוא היה בן־הארץ יותר משהיה בן־העם. העם היהודי לא היה לו […] אלא כמין הפשטה. […] אהבת ארץ־ישראל נתפרשה לו גם כאהבת עם־ישראל. אבל, מניין יכול היה לדעת? על העם אפשר לדעת או מהחיים בו, או מלימוד מפורט ומעמיק של מורשתו. ושניהם לא היו לו. […] ילדותו הייתה בהסגר תחומי כפר קטן ומבודד. והעם היה רק בשמועות מפי הוריו, שמרדו בחוויית העם שעזבו מאחוריהם.

בית חילוני. מושב חילוני. הורים שאינם מנחילים לבניהם כלום ממורשת אבותיהם, אם מהתנכרות מכוונת, ואם מקוצר־רוח ועבודה קשה. ילדות של בן־כפר ששדותיו החדשים ממלאים את אופקיו ואת סדר־יומו. ונערות ובגרות של בן־הארץ – שסוס ורובה ומסעות מילאוהו בסער נעורים שהכול בו: אהבה ראשונה, הבנה מדינית ושליחות לכל החיים.

כשמספר משה דיין בחיי עם התנ"ך שלו על פסל נדיר שרכש לו – ראשו של דוד המלך בעטרת מלך עמוני – הוא מוסיף ומספר איך הציב אותו על כן של עץ שחור, בארון הספרים. תחתיו ולצידו עומדים כרכי התנ"ך, כתבי דוד בן־גוריון, ספרים בידיעת הארץ (עמ' 193). הפינה הזאת בארון הספרים והצירוף המיוחד הזה של אליל עמוני, התנ"ך, ב.ג., ומדע הארץ הם התיאולוגיה הפרטית של משה דיין; אולי גם של חבריו מבני הארץ.

עם זאת, יזהר אינו נמנע מביקורת ישירה על דיין:

להצית אש ישועה ולהסתלק – ממש על תכונה זו עצמה, שילם משה דיין, ושילמנו כולנו, ביוקר, לא ביוקר, ביקר מכול. העובדה שהיו רגעים קריטיים ושעליו היה הדבר לעשות, והוא לא קם בהם, ולא התעקש להמשיך עד שיאחיז גפרורו הבוער את האש בערימת העצים, העובדה שלא נחלץ משיגרתו ולא טרח ולא כפף גבו שלו על קישוש העצים המייגע, ושלא הפך עולמות ולא הזעיק שמים וארץ עד שיקשיבו לו ולאזהרותיו, ויעשו כדי למנוע את הרעה הצפויה – הייתה הרת אסון.

משפט מפתח היה לו למשה דיין. זכור לכל יודעיו: “כן כן, לא לא”; אם תרצו, מוטב; לא תרצו – לא צריך. אני את שלי אמרתי. “כן כן, לא לא”, פסוק זה אינו רק סגנון, אינו רק ספקנות כזו, וכלל לא נון־שאלנטיות, אלא הוא ממש השקפת־עולם. תקבלו – מוטב, לא תקבלו – עניינכם, וזז הצידה. ה"זז הצידה" הזה, היה נורא. היה חולשה שקשה גם לאוהביו להצדיקה. בלתי נסלחת. וכולנו יודעים את המשל ואת הנמשל.

דיין לא היה איש ה"קו הקצר", אך מחשבתו הייתה מהירה ובהירה. יזהר ודאי השתוקק להיות פסקני כמוהו:

הוא עצמו לא היה כלל בן מימד אחד, ולא שום קו ישר אחד, ולא שום קו קצר אחד. נפש מורכבת, אפלה, […]. רק קצתו נודעה החוצה. אפילו אומץ ליבו המהולל, לא היה שום קו קצר, אלא מאבק חבוי והחלטת התאפקות. מחשבתו הייתה מהירה, דוחה מדוחי שווא, נמלטת מסתירות ומהסתבכויות, שואפת בהירות, שואפת מסקנה, בלתי סנטימנטלית, אף כי רגישה ומתרשמת עד דק. וגם מה שנראה היה לעתים כאילתור מן היד אל הפה, היה לעתים כאילתור מנתוח מדוקדק, אף כי מהיר מאוד, ופסקני עוד יותר.

ראו למשל את יחסו אל בן־גוריון (או אל נתן אלתרמן). אהבה ביותר מקו אחד. בחיזורים סובבים, מתקרבים ומתרחקים. העריץ אותו וגם הסתייג ממנו. יצא בשליחותו וגם חלק עליו. התפעל מחכמתו, מראיית־הנולד שלו, מעליונות שיקוליו המדיניים – וגם התווכח עימו על דרכיו ועל תכניו. תמוך בו ונטש אותו. יש אנשים שטוב להם כשיש להם דמות־אב על ראשם. ויש אנשים שדמות־אב כזו מחניקה אותם. משה דיין רצה להיות פטור־אב. חשבון האב שלו לא היה מן הקלים. וכך נמצא כרוך ונכרך אחרי ב.ג., וניתק ומתנתק ממנו, באהבה גדולה ועמוקה, ובדחייה שלא להשתעבד לחסידות של קו אחד.

בירושלים שמתאר דיין בספרו חיי עם התנ"ך, זו שאליה הוא מתגעגע, אין יהודים, אומר יזהר, “ובוודאי שלא קפוטות ושטריימלים, לא עירונים ולא סממני מודרניות – אלא כולה כגלוית־דואר רומנטית אכזוטית,שהזדהה אתה עד קירבה. אולי, כמין אוטופיה שלמפרע, אוטופיה־ריטרואקטיבית, כגעגועים אל עבר – שהוא תמונת העתיד.”

לזכות דיין טען יזהר ש"בסוף ימיו הטיף בשקידה לא תילאה להגשים מה שנשא בלבו כל ימיו. להכיר כי בארץ חיים שני עמים שונים, שנגזר עליהם לחיות יחד. לא זה יסלק את זה ולא זה את זה. ובדרך מן הדרכים ובזמן מן הזמנים, לא יהיה מנוס והשניים ילמדו לחיות יחד. לא בגלל שום אידאולוגיה, אלא ככורח המציאות מזה (כוחות שקולים), וכהחייאת מושג היסוד: בן הארץ. יהודי כערבי. ולא פעם קם ואמר, אילו אני ערבי והיו עושים לי מה שאנחנו עושים – אני הייתי שותק? די במעשים כאלה. מוכרחים לחיות יחד."

שתיקת הכפרים    🔗

בשנים 1981–1984 השתתף יזהר במספר סרטים שהכינה “הטלוויזיה החינוכית”.⁶³⁶ בדרך כלל גם כתב את התמליל שהיה הבסיס לתסריט, וגם “כיכב” בסרט עצמו. בדרך כלל גם עמד על כך שלא יקבל שכר, על פי עקרונות הכלכלה היזהרית שכבר למדנו להכירה. אחדים מהסרטים הללו עדיין זמינים באתר “החינוכית”, וחלקם עדיין משודר בשעות לילה מאוחרות, בשידורים חוזרים. באחד הסרטים האלה, “פני הארץ”, חוזר יזהר לגבעה שעליה עמד הכפר מע’אר, ששלט על הדרך בין רחובות לגדרה עד מאי 1948.

הגבעה הזאת היא גבעת החיזיון של “סיפור שלא התחיל”. היא הגבעה שבה, בקירות המחצבה הנטושה, מקננים השרקרקים במחילותיהם, הגבעה שבמערותיה נמצאים חרסים עתיקים, אותם חרסים שחופרים “התחביבן־לחרסים”⁶³⁷ ואהובתו, הגבעה שהכפר שהיה עליה נמחק.

הקשר של יזהר לכפר החרב ולגבעה הוא אישי־אינטימי. בויקיפדיה מתוארים האירועים שהביאו לבריחת אנשי הכפר ולמחיקתו כך: לוחמים אחדים מכוח “צבא ההצלה” של קאוקג’י שחנה ביבנה, הגיעו למע’אר והביאו עמם מטעני צד. הם הניחו אותם בצומת תל־נוף (כביש 40 של היום) – ציר חיוני ויחיד באותם ימים לדרום כולו. את המטענים הפעילו כנגד רכב יהודי וגרמו למות שמונה לוחמים יהודים. בעיני “ההגנה” היה זה מצב בלתי נסבל, וממש ביום הכרזת המדינה יצאו כוחותיה לכיבוש הכפר. הם כבשו אותו ללא התנגדות ממשית – רוב התושבים ברחו ממנו עוד קודם לכן.⁶³⁸ לפי יומנו של הדוד יוסף, עשהאל צוקרמן, איש הקרן הקיימת והמדריך של ישראל, אחי יזהר, לגאולת האדמות, הוא שהתמנה לאחראי על השבת הכפר לעפרו, כלומר – לחיסולו.

וזה הכפר שעליו כתב יזהר את השורות הבאות, בפרק “שתיקת הכפרים” שב"סיפור שלא התחיל" (עמ' 147):

לא ייאמן עד כמה זה שנעלם מכאן ואיננו היה מטיל אימתו על הכול, ואך לפני שנים מעטות, באיזו זהירות היו נאזרים לעבור פה, כשעוד עמד זה על תילו. “קן הצרעות” קראו לו, או “קן העורבים”, ואחרים אפילו “קן הנשרים”, איש כיד דמיונו הטוב. על המפות היה מסומן כמקום מועד לפורענות. סחור־סחור לו עקפו בימי “מאורעות”, ומתי לא היו כאלה. תחבולות שנונות זממו בעלי התחבולות איך לחלוף על פניו בלא להינזק. ותמיד שילם מישהו בכל חייו, יום עכור אחד.

בעיתונים קראו לו “כפר המרצחים”, בלי שהתאמצו לדעת מה מראהו והיכן הוא בדיוק, “אבל תמיד טוב שיש לבריות מקום שמצטייר כמין מערת פריצים וחור צפעונים. קשה לחיות בעולם שאין בו מקומות נוראים כאלה.” ויזהר ממשיך בחיוך שהרגיז את מי שלקח אותו ברצינות: “ואולי, אפילו, היה זה מקומו של אבו ג’ילדה האיום, המהולל במעשיות המשתכחות, כאן היה לן, או לפחות כאן עבר כשחלף להטיל אימתו, כאן שתה לוגמת קהווה, רצח קצת, עלה על סוסתו ונעלם.”

ומה היום? “היום נשארה ממנו גבעוֹנת מיושרה, מפונה, בלי סימן לכלום, לא לבית ולא לאבני הבית, ורק חרובים קטנים שתולים על החריש. […] אבד המקום ואבד השם. מה היה שֵם המקום הזה? לפני שנים מעטות עוד היה מקום והיה שמו. מה נשאר? בתחילה, שֵם תלוש מקום, עד־מהרה גם השֵם נמחה. נשאר לא מקום ולא שם. השם ירחמהו: ועל פניו נהפך. […] הנה זו גבעה מיוּשרת. היטב יישרוה. […] מרוצים. יש סדר.”

לא רק המקום ושמו אבדו,⁶³⁹ אלא גם הסיפור שלא התחיל עם “שתיקת הכפרים” שכתב עליו נשכח, צלל תהומה ואבד.⁶⁴⁰ ליזהר, הסרט הוא הזדמנות להזכיר קצת נשכחות, להראות את מע’אר שלפני שנת 1948, ואת זה שאחריה, וגם להעמיד את הכפר ואת גורלו בפרספקטיבה רחבה יותר. לפרספקטיבה זו יחזור יזהר בצלהבים, בדברי הפרידה שלו מן העולם. הסרט נעשה חמש שנים לאחר מותה של סבתא מרים, כשגורלו של מוסקוביץ' 14 כבר נחרץ, ויזהר רק מושך זמן עד שגם בית זה יעלם בלי להשאיר זכר. כך הוא מספר בקטע של הסרט “על מע’אר ועל סביבה”, קטע שמבאר את הקשר האישי שלו לכפר:

לפנות ערב ב־15 במאי 1948, עמדתי על הגבעה הזאת ושמעתי מפי רדיו מצומק וצרוד את בשורת הקמת מדינת ישראל. הגבעה הזאת, שנראית לכם אולי כסתם־איזו־גבעה לא־חשובה אחת […], הייתה אז כפר ערבי שזה עתה נכבש. […] ומעבר מזה נראו תושבים רבים מתרחקים במנוסתם מערבה, ונידמו כנמלים קטנות המשתרכות אבודות במרחב הגדול הזה. גורן אחת בערה באש גדולה ביציאה מן הכפר.

הוא חוזר ומזכיר עד כמה היה הכפר הזה פעם מפחיד: “הכביש הזה שלמרגלותיו מסוכן היה לעברו בעיתות מתח ואומנם עוברי־אורח גם נרצחו בדרכים. על כל סביבותיו שלט הכפר הזה ואימתו נודעה מאז נשתרכו כאן רגלי ראשוני גדרה בדאגה, ועד ימי המאורעות 1936 – 1939 כשנסעו כאן במהירות ובדאגה לרגלי מע’אר הנוראית הזאת.”

באופן סמלי, גורלו של הכפר נחרץ מיד עם הקמת המדינה, ואתו הסתיים עידן אנושי ואקולוגי בתולדות השפלה הפנימית כולה: “באותו לפנות ערב של היום ההוא, […] נפל עליה על הגבעה הזאת רעם […] מהפכה גדולה, מהפכת אדמה ואדם; שטילטלה מן היסוד את כל העולם שהיה: כל מה שהיה עד אז נגמר, ומשהו חדש ולא ידוע התחיל.”

כל מרחבי האדמה הזאת היו ריקים, תושביה היו מעטים ועניים, וצר היה עולמם כעולם נמלה: גרגר החיטה בפיה ומרחב מהלכה משדה זה ועד שדה זה. […] המערות האלה במצוק הגבעה שימשו כממגורות לתבואה וכאורוות ורפתות. וגם פה ושם למגורי דחק ולמסתור – כעת הן פוערות פה ריקני, אבל שוקק חיי עופות־בר, חגיגת בזים מתקוטטים, וגם תפארת שרקרקים מקננים בעונתם, עם הכחלים וחבריהם וחברי חבריהם.

הכפר חזר אל לפני היות האדם. “היום מע’אר איננה עוד. מחוקה כל כולה, מחוקה מכפר ומחוקה מכלום. צמחי־בר וחרובים שניטעו עליה לאחר חורבנה, תפשו מקום בתי־החומר והחושות.”

לא תמיד הייתה תוצאת המלחמה במקום זה חורבן, אם כי צבאות רבים עברו בו: “עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, נתפשה הגבעה הזאת להציב עליה את תותחי התורכים בניסיון לעכב את התקדמות הצבא הבריטי. קרב מר ניטש כאן שהותיר אחריו מאות חללים: חיילים זרים שבאו מרחוק אל זירת קרב נידחת ולא חזרו עוד אל בתיהם. כמוהם כחיילים מצרים ואשורים ובבלים ויוונים ורומאים וערבים ומי לא עבר כאן ודגליו מתחבטים ברוח, בא ממקום רחוק והולך אל מקום רחוק ונעלם באבק.”

היום הכפר נעלם וסביבתו פשטה ולבשה צורה – צמחים זרים, שיטות חקלאות מהפכניות, שדות תעופה והמוני אדם:

מלחמת השחרור חתכה את הסיפור העצלני הזה, האיטי הזה […] עולם קטן, שלם ותמים בגבולותיו הצרים היה חי כאן, בלתי יכול לעמוד בפני לחץ העולם החדש שהסתער עליו וחבט בו […].

שדות הפלחה העתיקים הנה הפכו לשדות כותנה, שלא גודלה כאן מעולם. […] והחממות חממות הנה הן רובצות כאן, נוצצות באפור־הפלסטיק המבהיק כאילו היו בריכות. והמטעים הירוקים בירוק כבד כזה, הם מטעי המאנגו, האבוקדו, ואפילו הליצ’י, אותו מעדן סיני שאוקלם וטופח לצמוח כאן, בנוף לא מוכר לו, וכולו בתחילתו, מנסה לקום לעשות פרי, ודולרים.

קבוצות הכמו־מיבנים צבעוניים המסודרות שם כמו שכונה צבעונית, אינם אלא חבילות ענק, מכולות של כותנה ארוזה וממתינה להילקח לתעשייה.

והכביש השוקק הזה בתנועה מהירה והמטוסים האלה הממריאים כל הזמן משדה תעופה סמוך (כמעט כל מישורי מוצא הנחלים מן הגבעות, הפכו והיו לשדות־תעופה), והבניינים־ההם ששם, מבני תעשיה ומסחר,⁶⁴¹ וכל אותם הבתים הצפופים של המושבים האלה המקיפים כחגורות את הערים שבמרכזם, כולם שוקקי חיים, מדע ופעולה – עד שכל כמות האוכלוסיה שחייתה כאן לפני קום המדינה ובקושי מילאה את המרחב הגדול שבין עזה יפו ורמלה – תוכל להיכנס עתה כל־כולה לאחת משכונות הערים החדשים האלה ולא ייוודע כי באה אל קירבה. מאות אלפי אדם באו לכאן וחיים עתה על מקומם של כמה אלפים דלים וממועכים שחיו כאן אלפי שנים.

כשיזהר שב לכתיבה בתום מה שמכונה “השתיקה הגדולה”, הוא אמר לשמואל הופרט, בראיון מאוגוסט 1993, שהוא מצא את עצמו עומד על קו התפר בין העולמות – הישן והחדש. את הכתיבה שלו הגדיר כרקוויאם לישן והללויה לחדש. הסרט “על מע’אר ועל סביביה” הוא ללא ספק חלק מהרקוויאם.

הסופר והמבקר – סיבוב שני    🔗

ניצוֹל הביקורת הפך למבקר משתלח. בשנת 1983, כשהוא כבר דוקטור ופרופסור וכבר פרסם ספרים עבי כרס על איך לקרוא סיפור ומה סיפור אינו, וכבר יצא חוצץ נגד דן מירון, הכבד שבמבקרים – עדיין לא נרגע יזהר מזעפו. וכשמבקר ידוע יצא בהארץ במניפסט נלהב בשם “ביקורת תהיה”, לא התאפק יזהר, ושלח מכתב מתלהם למערכת “תרבות וספרות” הפותח במילים: “ביקורת תהיה, אבל – […] אבל, מה אם המבקר הוא חמור?”⁶⁴²

היו כמה מילות מפתח שהבעירו את חמתו. אחת מהן הייתה הסיווג הספרותי לפי “דורות”. בפברואר 1982 הוא פרסם בידיעות אחרונות את המאמר המתריס “לא דור ולא בני דור”,⁶⁴³ ובו לא רק שאינו מסכים לשיוכו שלו – המוטעה כמובן – לדור הפלמ"ח, אלא הוא קץ בעיקרון כולו. בניסוח שאינו דיפלומטי כלל, אמר את אשר עם לבו: “אין דור. וכל השמות שמפרטים בבני הדור […] – הם הרבה בינוניים והרבה מאוד קטנים שנדונו להישכח […] האחד או השניים או השלושה שיישארו מהם, […] הם יחידים בודדים ומיוחדים.” הוא חותך: “יצירת אמנות גדולה לעולם אינה מוסברת בתנאי צמיחתה ולא בחוקים שחלו על בית־גידולה. רק הגראפומניה – זו כן מוסברת בהם.”⁶⁴⁴

היוצרים הגדולים, גם כשהם נראים כאנשי רעים להתרועע, הם אנשים בודדים. לעולם אינם קבוצה. וכל יצירה גדולה היא אחת, והיא בדידות ובודדה לעצמה. בלי דור. […] באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצרט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד. […] דוסטוייבסקי וטולסטוי אינם דור, ואינם קבוצה ואינם אסכולה, ולא בני־זוג לכלום, […] גם כשהכול סביבם היה היסטוריה אחת. וגם צ’כוב היה אחד בלבד, וכל הדומים לו […] – היו רק השדה שהאילן התנשא מעליו, מנצל את כל דשנות הסביבה לעצמו על חשבון כולם. “הדור” מתגלה כפקעת של דומים ולא דומים, שמעליהם מתנשא לו אחד, כתוֹמר מעל גבעת החול.

[…] כשמכינים כללים גדולים לאבחוני הספרות, הרי הם כרשת־דייגים עם חורים גדולים שנפרשת על מים רבים – והכול בכול עובר דרכה, לרבות אצות, סחבות וסנדל ישן שטבע. כך שהנטייה להקים קבוצות גדולות יוצאת בהרבה מים ובמעט דגים.

[…] היצירות הגדולות באמת קולטות אל בין קפלי שוליהן את כל פירושי המכנה המשותף הרחב, ופוסחות ועוברות להן משם והלאה, וכאילו לא נתקלו בכלום מעולם. […] האסתיטיקה של היצירות הגדולות היא מעל ההיסטוריה, ומעל הגיאוגרפיה. וגם מעל הסוציולוגיה. חוקיהן הם בו בזמן גם כחוקי הגיאומטריה האדישים למקום, לזמן ולתנאים, וגם כחוקי הכישוף, שפועלים ומצליחים מסיבות לא ידועות, וכשמצליחים אין מוצלח מהם.

שב וחוזר האקליפטוס ההוא, של הדוד משה, המשל החביב עליו: “למה על קרקע היער צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים ועצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיע מצמרותיהם ומעלה – שעד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, ועד לקצה העולם הוא הכיוון.”

מאמר זה, “לא דור ולא בני דור”, אקורד הסיום של המלחמה במבקרים (סיבוב ראשון), ודאי הכאיב לחוקרי ספרות אחדים, ביניהם מגדולי אוהביו. וכדי להדגים כמה מיעט יזהר להחניף לאוהביו, הנה קטעים מתיאור שכתב מיכאל הנדלזלץ על מסיבה שנערכה ב"בית־אריאלה" בתל־אביב לכבוד הפרופסור גרשון שקד:⁶⁴⁵

לצדו של שקד על הבמה ישבו שני סופרים, שני קטבים של אהבותיו הספרותיות: אהרן אפלפלד […], וס' יזהר […] שקד סיפר לכולם שזו הפעם הראשונה שיזהר הסכים להופיע בערב לכבוד מבקר ספרות. “זה שבאת חשוב לי יותר מפרס ישראל,” אמר ליזהר בכניסה. נעמי סמילנסקי אמרה לו: “חנפן.”

בתחילת דבריו, כותב הנדלזלץ, יזהר העלה על נס את העובדה ששקד הוא מן המבקרים המתרגשים, אלה שאינם סוגרים את “ברזי הלב”, אלה שמוכנים לצחוק ולדמוע על ספר חדש. “השיר קד לו קידה והסיפור אומר לו תודה,” אמר יזהר. אבל עד מהרה, כך הנדלזלץ, יזהר עבר מדברי שבח למתקפה כוללת על המבקרים האחרים, אותם הנזקקים ל"כלים" כדי לדבר על ספרות, ובשל כך “סוגרים את ברזי הלב.” כדרכו, גם לעג למבקרים המתייגים סופרים לפי דורות, והנדלזלץ מעיר שאם מישהו בקהל סבר שיזהר מדבר על כל המבקרים ומוציא את שקד מכלל זה, היה צריך רק לדפדף לסוף מאמרו של שקד על יזהר, שם כתוב: “ספרו של יזהר הוא מעין תשובה של הדור של שנות הארבעים לדור של שנות השבעים והשמונים.” וכשיזהר דיבר בלעג על אלה שמחפשים לספרות תפקיד, פתח הנדלזלץ את המבוא של שקד ומצא כי “במשך שנים רבות אני מתעניין בתפקידים החברתיים של היצירה הספרותית.” וגם ש"תפקידו של הפרשן (כתפקידו של כל נמען) לפרש לעצמו מסרים מורכבים אלה."

[…] היה קשה להשתחרר מן ההרגשה שמה שיזהר עצמו עושה באירוע הזה אינו דבר כל כך יפה. יזהר דיבר על חיבוק האהבה הדובי שהמבקר מעניק ליצירה שהוא אוהב, אך הוא עצמו העניק לשקד בדיוק חיבוק דובי כזה. כאילו אמר כמה שהוא אוהב את שקד האיש, אך לא את שקד המבקר.⁶⁴⁶

הנדלזלץ אינו מדייק. יזהר אמנם יצא מן המחמאות על “ברזי הלב” הפתוחים של שקד למתקפה גדולה על מאמרים בספרות, שלעולם אינם נפתחים ב"כמה צחקתי, או כמה נפעמתי ואפילו כמה נשתעממתי, כלומר, מה קרה לי כשקראתי, מה עשתה לי הפגישה עם הדברים הכתובים שם, איפה אני הייתי ואיפה היה הסיפור ואיך הייתה הפגישה,, כשמבחינת יזהר – “זה כל הדבר… רק נוכחות מיוחדת בין שניים.” אבל הוא לא נטפל אל שקד אישית, אלא לכלל תרבות האקדמיה וכתיבת המומחים הקהה ליופי וליפה – מלים ש"אין להם מקום בשום פייפר ואינן שום מדע אובייקטיבי אלא הן רק כפל לשון לרגשנות, לסנטימנטליות, לרומנטיות, להשתפכות, לקוואץ' ולקיטש, מלבד הריאקציוניות שמלפני פוסט מודרני שהוא. ומי שמחפש את היפה ומי שנענה ומתפעל, חזקה עליו שהוא בוּר וגם נבער וגם אראי ודידקטי ורגשן ושפכן וסופרלטיבי ונמלץ ומליצי ומדבר פאתוס, ובקיצור דינוזאור פאליוליטי, ואינו יודע כי “כתוב יפה” כבר נגמר, וכבר נפסל וכבר הושלך, ולא נשארו לנו אלא משתנות דישאן, עסקי השומן של בויס, וההפלטות של ג’ף קינס, עם עניות החומר ודלות הטקסט, עם שטיחות האמירה, ועם הכזה כאילו, והאירוניה המקומונית, והציניות של בתי הקפה הנכונים, והשירים כאילוסטרציות לתיזות של העונה, עם כל הדה־, וההיפר דה־, והקונטרה דה־, והניים, והאנ־ניים והרי־ניים, (name, un name, re name) ושאר כל יצורי השפר שכמותם, שלאיש בעולם אין בהם שום צורך ולא מקום ולא ערך ולא עניין ולא איכפת, אלא שהם חובה יותר משום יפה שבעולם, מפני שהם של כעת, וכל הבנה אחרת אינה אלא הבנת חוני המעגל, גם מגוחך גם מפגר ואם תרצו אפילו פאשיסטי בעליל." ואל שקד הוא פונה לעזרה, כאל מי שיש בכוחו להשפיע, ואף קורא לו “גרשון”, בחיבה, גם אם מבודחת במקצת. הוא אכן חיבב את שקד:⁶⁴⁷

האם לא הגיעה השעה, גרשון, לשוב ולגלות את היפה? ויהיה כאילו זקני הדור שוב מגלים את היפה. את הרשות ליפה. את הלגיטימציה ליפה, ושיהיה מותר ליפה לבוא בין אנשים, ולא לוותר עליו. ולקרוא לקוראי הסיפור ולקוראי השיר שלא לעצור בעצמם, ושלא להתבייש בליבם, ופשוט, לאמור יפה – כשיפה, ופשוט להתגאות שעוד יש יפה, ויש כמוס, ויש נרגש, ויש חרישי, גם בצוק העתים וגם בזמנים האלה כשהכול כל כך מרגיז ולא יפה, כזה מין יפה שהרואה אותו שוב אומר, אלי, העוד ישנם כל אלה, העוד מותר בשלומם לדרוש?⁶⁴⁸

הנה אנחנו מביטים בך גרשון. אמור לנו שהיפה הוא יפה ושאין אלוה מבלעדי אלוה והיפה הוא יפה.

מילת מפתח שנייה, באותה תקופה, שהיה בכוחה להקפיץ את יזהר הבלתי־הולך־בתלם הישר על בריקאדות הייתה לא סתם “פרשנות” אלא “פרשנות פוסט־מודרנית”. לא היה אכפת לו להיחשב לשמרן מיובש, ובלבד שלא ידרשו ממנו לציית לכללי אופנה זו. קורצווייל, וקראוס מורו ורבו, היו גאים בו על חיצי מאמרו הבא:

עודך הופך בדפים הראשונים וכבר אתה במעבה “התשוקה הכפייתית הסאדיסטית־נקרופילית אל האם מתה,” ומתברר לך כי “הפין של האם, לוּ היה קיים, היה תלוי מעל הפות,” וכי צריך על כן להציל “את הפין האמהי מידי האב הסרסן,” ולהביא “לניתוקו הדמיוני של הפין הדמיוני מגוף האם מתוך הזדהות עם האב הרע, ולהשבתו של הפין אל האם מתוך יחסו של הבן הטוב.” אתה מביט מבוהל כה וכה לדעת לאן נפלת והיכן אתה, ומסתבר כי נפלת אל נוף מיוחד, למדני ומודרני לעילא, מודרני פוסט־מודרני, שעשוי לא מעצים ושיחים ולא מגבעות ועמקים, אלא מפין ופות שהפכו פות ופין ונהפכו לפין ופות וסורסו בידי האב שסירס את האם, והכול בכוחה הבלתי מתיישן של הפסיכואנליזה אשר דמות האישה שלה “איננה בעלת פות אלא בעיקר נעדרת פין… ואשר שדיה זכו להכרה הראויה, הודות להמשגה המתייחסת לשלב האוראלי.” נפלא.

וכך יזהר פותח את ביקורתו על הספר מראה אפלה^.649

לא איזה להקת מקובלים ההופכת אותיות לשם הגאולה, ולא סכולסטיקנים מימי הביניים, המשערים כמה מלאכים יכולים לשבת על חוד התער, ולא חלילה איזה אסטרולוגים הקוראים בכוכבים, וגם לא סתם מניאקים מיוחמים שלוחי רסן. כאן זה המדע, כאן זה הטקסט הספרותי והדרכים הראויות איך לקרוא בו כאדם מודרני, סליחה, פוסט־מודרני.

כעת מדבר לאקאן הגדול, בסמינרים שלו המתפוצצים מרוב שומעים בוערי קשב, ומציע לנו משולש אדיפלי, ותלמידו הנאמן מפחיד בסמינר שלו את אחת המשתתפות, כשהטקסט שבידיו נהפך פתאום לפאלוס אבהי מאיים, ולעומתם הנה דרידה החולק עליהם, וטוען כי הטקסט מצטייר לו, אמנם, כפאלוס, אלא שהוא מסמנו של האב כאלוהות, ועד כדי כך ש"נראה בעליל כי זהו תיאורו של הפאלוס האמהי המנותק־מסורס ממקומו בגוף האם ואף מוחזר לבסוף למקומו." ואשר לפות עצמה, צריך שנזכור כי בסך הכול “הפות… היא איבר שאיננו מסומן בשפה, היא מעין חור בתוך השפה.” הו, הפות המסכנה.

הואיל והסיפור של פוֹ הוא על אודות מכתב, צריך לעצור ולהבין תחילה מה זה מכתב, ומיד יש לפנינו פירוט האפשרויות להבין מה זה מכתב: מכתב זה מסמך שעניינו מין, מכתב זה שדה מפגש בין הפאלוס לנרתיקו, המכתב מיועד לחלציים, המכתב הוא פנטסיה מינית אדיפלית, הוא גם משאלה טרום אדיפלית, המכתב הופך למלכה, כשבמודע הוא מתכוון להיות המלך הסודי, ועם זאת, המכתב הוא בראש ובראשונה מכתב. כן, ובכן הוא טקסט, ובכן הוא ספרות, ובכן הוא אמצעי להשגת שלטון, ואמצעי לתקשורת של התמזגות, והוא יחסים של השתקפות. והכותב גם נשקף לתוך הנכתב, וגם נכפל לתוך הטקסט והטקסט כמובן הוא כפילו של הכותב.

לדעת יזהר, הגיגים מעין אלו מקורם דווקא בשמרנות של מסדר, בצורך של התרבות להכניס למסגרות ולתייגן. הם מורשת הפלפול התלמודי הנושן:

ראו כמה רבים מאמינים באמת שהרבי לא מת גם לאחר שמת ונקבר. וכמה רבים הם שהמארקסיזם בעיניהם לא קרס, אלא רק הפראקסיס היה שגוי. וכמה מרובים עדיין בני האדם שהפסיכואנליזה בעיניהם היא עדיין בתוקפה, ולא רואים שמן האדיפוס הנוראי הזה כבר לא נשאר אלא כמין בובת סמרטוטים ממורטטת. ויש מאמינים שהפסיכואנליזה עדיין היא מלכת “החדשנות המהפכנית”, והיא מפתח הפלא להבין הכול ולהסביר הכול, […אף כי] כבר זרחה וכבר הייתה בצהריה וכבר הולכת ושוקעת, וגאולה עוד לא הביאה לנפש האדם, ורק הפלפולים והמתפלפלים בסכולסטיקה הנהדרת שלהם, […] וממשיכים לאחוז בזנבה גם כשהוא כבר כזנב לטאה מפרפר לאחר שניתק. אלה שיירי חסידיה האחרונים שלא יאמרו נואש, […] ובדבקות ובתמימות מתפלפלים בכל הרצינות בלי לראות כמה הם מבדחים בפטפוטי הפות והפין שלהם, בלאקאן שלהם ובדרידה שלהם ובתלמידיהם החסידים הללו, שאינך יודע אם מרוב אינרציה, אם מסירוב להתבגר, אם ממורך להביט נכחם, או מאין יכולת להתקיים בעולם בלי איזו אידיאולוגיה דתית או תחליפה, או אולי מפני שכך יאה להם, לשבת ולנבור פעם במוחם המחומם ופעם בחיקם המיוחם.

הספר הוא […] הזמנה […] לקחת חלק ב"שיח" […] בלי להיבהל ממה שמתגלה כאילו אינו אלא […] אחיזת עיניים ומה שקוראים לו במקומותינו “חנטריש”. והכול […] כדי שלא יפחד האדם שלנו לא מן הקידמה ולא מן הסאדומזוכיזם ההכרחי להבנת הפוסט פוסט.

וכאילו לא די בכך, נפל עכשיו לידיו הספר חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, שהכותרת שלו בלבד “עוצרת מייד. משהו כמין זהירות חפץ חשוד.”

“השיח הפוסטמודרניסטי,” עושה את יומנו שונה לחלוטין, נרצה או לא, עד שקשה לשער איך נוכל לומר בלעדיו שום דבר של טעם, או מצד שני איך חיינו עד היום בלעדיו, וכמוהו גם התואר המזהה “פוסטמודרניסטי” (להלן: הפ"מ), שרק השמרנים של היום והריאקציונריים והמפגרים למיניהם וכמובן גם המדכאים והנצלנים ומכי הנשים והמתעללים בבני העולם השלישי, רק הם עדיין יכולים לחשוד כאילו אין כאן אלא עוד פאה נכרית חדשה על אותה קרחת ישנה.⁶⁵⁰

ועדיין ה"חינוך" בעיניהם הוא אותו המכשיר האגדי שאומרים עליו שיכול לשנות אנשים, לשנות דעות ואמונות, ויכול גם לקדם ולכוון מהפכות בחברה ובתרבות. ולא צריך אלא רק להחליף בו את התוכנה המודרנית בתוכנה הפוסטמודרניסטית, וכבר יהיה לנו “חינוך” שילך ויוציא לנו אנשים מחונכים להפליא, העולם ימצא אז את גאולתו, והנדכאים ייוושעו והאומללים ירימו ראש וגם השוליים יתפשו להם את המרכז וידיחו משם את המודרניים האשמים בכל הרעות.

[…] צריך להודות כי “החינוך” הוא רק שם ריק, אנכרוניסטי, […] שאינו חינוך אלא אילוף על ידי עריצות. באופן, שצריך קצת אומץ כדי למחוק את המת מספר החיים, ושלא יתהלך בינינו מת חי שממאן להיקבר רק מפני שרבים מדי עדיין אינם רוצים להאמין שמת. […] כך, שכל מי שנזקק היום ל"שיח", גם העיד על עצמו שהוא מבפנים, וגם שאין לו מה לומר.

פעם, לא מזמן, נשבעו הכול במארקס ובפרויד, שהיו באמת משכמם ומעלה, וכמאה שנים עברו לפני שנוכח העולם כי כבר שימשם הולכת ושוקעת, ואילו כעת לומדים מפי נכדי שני האדמורים ההם […] בלי לשכנע למה עלינו לשמוע דווקא בקולם? […] האם אין כל דבריהם אלא רק כמין עבמים לא מזיקים או שמא רק בלונים נפוחים, כי מה למשל יעשה קהל מחנכים כשיציעו לו מין פסוק כזה: “החינוך ההומניסטי מציע מסד תיאורטי בדמותו של שיח רציונלי, היסטורי, הרמנויטי ופלורליסטי”? או, מצד שני, אם ישמע שהחינוך הפוסטמודרניסטי אינו אלא רק “חובר לפונקציונליזם הפוזיטיביסטי בוויתור על דיון תבוני, מוסרי ופדגוגי על דמות האדם והחברה”? מה יעשו מזה כשיחזרו לכיתת בית הספר שלהם? ואם הם אינם יודעים מה לעשות, איפה בעולם עשה מישהו כדבריהם והוכיח כי השיטה אמנם עובדת? ואם אינה עובדת, מפני מה לא? כי ב"חינוך" כמו במדיצינה לא התיאוריה מוכיחה אלא תמיד הפרקטיקה. למה אפוא להניח להם לנסות את זה על זולתם ובייחוד כשהזולת הזה הוא ילד קטן וחסר ישע ואחוז בידיהם? ומניין זכותם לבוא ולתקן ילדים לפי שיטתם, ובמה זכותם עדיפה מכל בעל כוח זולתם, ומי יערוב שגם הם לא ישאירו צלקות שאחדות תהיינה גם בלתי נמחקות, כי הלוא לזה מתכוונים כשמדברים דווקא על “חינוך” ולא על לימוד: משהו שיהיה מופנם ולא משתנה עוד, מעין כוויה או ברית מילה, בנפש, בגוף, ובהשתייכות.

ועם זה, ובכל ההמלצות היפות שלהם, חסרה המלצה אחת, המלצה על החופש, על החופש שיש לכל אדם ועל זכותו הראשונית לעשות את חייו מתוך חופש, ככל האפשר.

כדרכו, יזהר בא להגן על הילד הקטן וחסר הישע כנגד “האילוף על ידי העריצות.” וכאן בא תורה של מהלומת המחץ:

ההיסטוריה של המאה שלנו מתכווצת בחרדה כששומעת שוב דיבורים קלים על עיצוב האדם […], [ו]כי “הייעוד והתקווה ינצלו הודות להיחלשות לפיתתה של המודרניות”, וזה נשמע גם חכם וגם עמוק וגם קשקוש. תמיד היו בעולם סופיסטים וסכולסטיים שהשחיזו עד דק רעיונות מופלאים בלי להתכוון לשום סחורה שימושית, אלא לניירות יפים בלבד. ויש כנראה הנאה להתווכח על המופלא, גם כשזו הנאה בלתי מולידה כלום. וכידוע, כבר הרבה שיטות פשטו בתרבות ימינו שמדובבות כל מיני ארוטיות בלתי מולידות וזהויות בלתי פוריות, בטענה שהעונג הגדול בא מיחסים בלתי עושי ילדים, וזה אולי גם פשר ההנאה משלטים בלי סחורות ומדיונים מופלאים במודרניות ובפוסטמודרניות.

ומשנעשה שוחט פרות קדושות מקצועי, קם ויצא גם כנגד האינטגרציה בחינוך.⁶⁵¹ הוא הסתמך על דו"ח מחקר ממושך שערך משרד החינוך על הישגי האינטגרציה, שלושים שנה לאחר שהונהגה. מסקנתו החביבה של המחקר הייתה כי “עדיין אין שום עדות לשום הצלחה מרנינה, אפילו במקום שהשתדלו בו הרבה.” מטרת האינטגרציה, מפעלו של זלמן ארן המוכר לו היטב, הייתה כישלון – כישלון שהשאיר אחריו ילדים נפגעים: “עומדים להם פה ושם כל מיני כורי היתוך קרים ומוזרים, בצד כמה כורים שעדיין ממשיכים לחמם ולהתיך בהם את המסכנים שנזרקים לתוכם, ועדיין אין אומץ להפסיק ולהודות שפשוט זה רעיון עיוועים.” והוא מפרט במה חוטאת האינטגרציה: “האמונה הזו ששילוב אוכלוסיות הטרוגניות יעשה אותן לשוויוניות יותר, ושגג אחד שיזמן תחתיו הזדמנויות שוות לקבוצות שונות, חזקה עליו שיסלק סטיגמה של נחיתות מילדים שלא זכו ביתרונות של המצוינים […] – קשה מאד עד בלתי־אפשרי להפכה למעשים.”

היש עוד מישהו המאמין כי “חמש־שש שעות יומיות מסוג אחד בתוך בית־הספר, ושמונה־עשרה שעות יומיות מסוג אחר לגמרי מחוצה לו, ולצפות שכל קמטי החוץ יתגהצו בפנים ויתיישרו מניה וביה? בלי משקעים עכורים, בלי טינה בלי קנאה, בלי מרירות, בלי התבטלות, בלי התבוללות מתוך כניעה ובלי התרסה מתוך אי היכנעות, בלי עוינות ובלי תסכול – אדרבא, למה לא שואלים אותם, את בוגרי האינטגרציה, מה קרה להם, ומה היו הכוויות שנכוו כשיצאו לבסוף מ”כור ההיתוך" – זה בצד זה, בצד כמה שיפורים לימודיים קלים שהוזכרו למעלה, האם שקלו גם את כובד המחיר המריר, שמחלחל ומצטבר בילדים בשנות העימות הזה של השווים פחות עם השווים יותר? האומנם מאמין מישהו כי נוטרלו ההבדלים החברתיים, המעמדיים, הנפשיים, וגם ההשכלתים שהבדילו מתחילה ועד הסוף את השווים הלא שווים, או רק הוקהו סימני השוני והוסתרו מתחת לשטיח חגיגות הסיום?"

זימון תלמידים תחת גג אחד עדיין לא יוצר “אינטגרציה”. להיפך, הוא יוצר עימות מריר: “בית־הספר ההטרוגני הוא שיוצר והוא שמצמיד את תג הנחיתות, ואפילו אם מטשטשים אותו, הוא נחשף מאליו כעבור זמן, בלי כחל ושרק, ומתגלה באדם הצעיר ברגע שמתחיל חייו, נחות במקום עבודתו, ברמת השכלתו, בלתי־גאה על זהותו ובעיקר, מופסד ההזדמנות שלו. […] בית־הספר אינו אלא רק סוכן קטן וחלש וחסר שום כוח לשום מעשי גבורה. […] ואם מתעקשת החברה ורוצה בשוויונות דווקא […] היא צריכה להתחיל ממנה עצמה, ורק אחר־כך לחזור אל הילדים. לחברה שוויונית יהיה אולי גם בית־ספר שוויוני.” ניתוק ילדים מסביבתם יכול להכתים אותה כנחותה, אומר יזהר, וכתם זה יאפיל על כל טובה אחרת שעשויה לצמוח להם מלימודים בחברת “בני־טובים”. והוא מזהיר כי בשום אופן אין לראות את הילד כעציץ: “אל השמש להסיעו לפני־הצהרים, אל אור סביבת גידול עדיפה, ולהחזירו אחר־הצהרים אל צל סביבה פחותה, ולצפות שמשהו טוב ייצא ממסע שיפורים זה. הילד הוא ילד רגיל ואינו […] מין יתום, שהוריו חיים אבל לא מוצלחים, וצריך למצוא להם תחליפים מוצלחים יותר […]. בית־ספר צריך להיות זה שנכנסים אליו ישר, בלי סף של זרות, בלי צורך להתנצל, בלי להצטדק ובלי להסביר למה. בית־גידולו של הילד מכיל את הליכתו החופשית, הטבעית, את משחקיו, את שיטוטיו הבטלים ואת מהלכיו להועיל, את מסורת שייכותו ואת סימני זהותו – כשהם פטורים משום התנצלות.”⁶⁵²

מוטב להסיע את השכלול ואת השיפור ואת המורים המומחים ואת התנאים הנכונים, שייסעו הם אל מקום הילדים ואל בית גידולם, טוען יזהר. מערכת החינוך היא “בשום אופן לא בשביל שום עיצוב רצון אידאולוגי וכפייתו מלמעלה.”

וכאן אומר יזהר דברים החורגים לחלוטין מן הגישה הישראלית המסורתית, גישה שביטא הוא עצמו בכנסת הראשונה, כשהתנהל בה הדיון על החינוך במחנות העולים. לזכותו ניתן לומר שהיה פתוח לשינוי. לחובתו – שהוא לא טרח להזכיר שארבעים וחמש שנים קודם לכן, ב־1945, כתב טיוטה לנאום חוצב להבות בזכות כור ההיתוך. והוא מסכם:

פקעה החובה שיהיה כאן רק טיפוס בית־ספר אחד, סטנדרטי ואחיד. […] יש מקום גם לבית־ספר קהילתי וגם לבית־ספר פרטי, גם להטרוגני גם להומוגני, לפי בחירת ההורים, והכול יכול להיות פתוח יותר וחופשי יותר, נייד יותר ומותר יותר, ובדין. […] וגם לתפוקת בית הספר ולהישגיו אין שום חובה שיהיו להם מדדים אחידים, לא אמות־מידה סטנדרטיות, ולא בחינות גמר שוות לכול. הכול יכול להיות רב־פנים, […] ולא מנוהל כולו מלמעלה. ובקצרה, בית הספר הוא כדי שבבוא הצעירים לבגרותם יהיו מוכנים יותר ומוכשרים יותר לממש את זכאותם לבחירה עצמאית ככל האפשר, על סף החיים הנפתחים לפניהם.

לא מעטים הזדעזעו אז ממאמר זה, והמחכנת יעל פישביין הגדירה אותו כ"המלצה לאפרטהייד."⁶⁵³

לא עבר שבוע ועוד מאמר חריף התפרסם בדבר,⁶⁵⁴ והוא מסתיים כך: “היזהרו לכם מהפוך את השירה לתקשורת שימושית, […] גם כשמתגרד לעשות כך. ויישאר כל ה”נאָרטיב" להיסטוריונים, וכל “השיח” למבקרי האמנות, וכל ה"דקונסטרוקציה" לספר הבדיחה והחידוד – ואילו הסיפורים והשירים יישארו לשימוש הבלתי נלוז, להנאה מהם ומדיבורם ומאיכותם ומעוצבם ומיופים – ותהיה לנו ספרות חיה בלי שבלולים נטפלים עליה."

וכשמתקרב ספטמבר, ואתו יום הולדתו ה־79, קם יזהר בוקר אחד ומואס ב"זכות הציבור לדעת". יש להניח שטעמו עמו: “יש גם כמה דברים חשובים שאין לציבור זכות לדעת,” הוא טוען, “דברים שבצנעת הפרט, למשל, שהם תאווה לרכילות רעבתנית, או סוד שבנפש המדינה, למשל, או מחקרים שבאמצע תהליך הגילוי, […] ממול זכותו של הציבור לדעת, יש גם אין זכות לציבור לדעת, וזה לא עסקו, ולא עניינו, ורק רשעות, מציצנות וסיפוק תאוות הרכילות.” לטענתו, מרובים המקרים שבהם העיתונאים נטפלים לעניין אחד והופכים אותו ל"סערה ציבורית", כהגדרתם, כשאיש לא סער בשום מקום, אבל “סערה” זו היא כאילו הוכחה שרצונו של הציבור לדעת.

הוא זוכר היטב לפחות סערה ציבורית אחת, שתִזמר הארץ⁶⁵⁵ שנים קודם לכן: “ומכיוון שהציבור מעולם […] לא אמר מה הוא רצה לדעת, […] יש במערכת מומחים לרצונו אילו רצה. קודם כול, כל ציבור סקרן במידה כלשהי לרכילות, וכשמכינים לו אבוס של רכילות עסיסית הוא בא תמיד ללחך, ומיד הוא גם נהפך לציבור של נמוכים ומשועממים ונכזבים שצריכים לדעת איך גם הגדולים שבגדולים גם הם מנוולים. ואחר כך השערוריות, הסקנדלים, והעמידה בשער בפוזה הנהדרת של אני מאשים. ואחר כך הצורך באיזה גיבור חיובי, שאפשר להזדהות איתו, גם דמעה או שתיים, או רומאנסה של קיטש מתקתק חמוד, ואילו לשם הצורך לדעת מה שבאמת כדאי לדעת – מספיק היה עיתון בגודל של בול. […] האירוניה שבעיתון היא שמדברים אל הקוראים כאל טמבלים אבל אומרים להם שהם עם חכם, ושאת הציבור אי אפשר לרמות.” העיתון מבקש “דם”. “ויותר משהוא מדווח הוא משסה, מגרה, עובד על העצבים, לא כלב שמירה אלא כלבה של איזבל הלק ולוקק דם.”

השתלחות העיתונאים מרגיזה את יזהר עד שאינו בורר במילים:

לוקח לו בחור עיתונאי רשות לעשות חגיגת רשע, ולהראות איך קרצייה מתיימרת להיות שליחת הציבור הרוצה לדעת. ויש כידוע כל מיני קרציות בתקשורת, אלה קרציות נוטפות נופת עד לרגע העריפה, ואלה קרציות מגלגלות עיניים, ואלה חושפות שיניים, ויש גם קרציות עם כיפה ויש קרציות עם עיני נחש, שעמיתיהם מתמוגגים מהם, ובני אדם נחשפים לרשע שלהם ולגסות שלהם ולסאדיזם שלהם בשם איזה ציבור שכאילו אמר להם שהוא רוצה לדעת ובכל מחיר, בלי לדעת כלום מי רצה ומה רצה, אבל כעת יודעים הכול מי באמת הכוח בידיו, ושייזהר אדם ואל יתפתה באיוולתו לבוא לשבת על במת הקרציות שמתחת לזרקורים הגדולים.

והוא מסכם: “להחזיק כלב שמירה הוא רעיון טוב. אבל רק כשהוא כלב שמירה. מה קורה כשנשאר ממנו רק כלב, ולא עוד אלא שמפורעש למדי?”

מאמר על עיתונאים הממשיל אותם לקרציות ואת העיתון לכלב מפורעש? המאמר נשלח לאחד מעורכי הארץ, חגי חיטרון, ולא התקבל לפרסום.

המצליף    🔗

הבחירות לכנסת האחת־עשרה התקיימו ב־23.7.84. המערך זכה ב־44 מושבים בכנסת והליכוד ב־41, אבל בין הגושים התקיים שוויון. אי אפשר היה להקים ממשלה יציבה ללא שיתוף בין שתי המפלגות הגדולות, ובציבור התנהל ויכוח סוער – ממשלת אחדות כן או לא? הליכוד הגיע לבחירות אלה עם מטען שלילי כבד: הכישלון בלבנון (למעלה מאלף הרוגים; בגין פרש והסתגר), האינפלציה המשתוללת, אבל אפילו אלה לא הספיקו כדי לגרום למהפך. יזהר ניסה להבין את הסיבות לכך. הוא התחבט קשות, וכתב טיוטות על גבי טיוטות עד שהמאמר התגבש. ניכר מטיוטות אלה שמתחולל שינוי בתפישתו את העבר ואת ההווה. תוך כדי כתיבה הצטלל המסר והתחדד גם לו עצמו. הנוסח האחרון של המאמר, שנקרא “חיילים וצעירים כה רבים”, רלוונטי גם היום, יותר משלושים שנה אחרי שנכתב.

“חיילים וצעירים כה רבים, למה בחרו בליכוד?” שואל יזהר. “למה בחרו ב”התחיה", למה אפילו בכהנא?⁶⁵⁶ ולמה רק מיעוט יחסי מהם בחר במערך?" לא צריך להתאמץ מאד כדי לחוש באי ההבנה שבין “אנחנו” ובין “הם”. זו “אותה תודעת אפליה שצרבה הרבה מיכוות עלבון בהרבה ביוגרפיות אישיות כעדתיות.” ואין זה משנה כלל איך היו הדברים “באמת” אז, כשנקלטו בארץ העולים מארצות המזרח, או מפני מה היו כפי שהיו – חשוב הוא, שאמנם נצרבה מכוות עלבון כזו, ונחקקה עמוק תודעת דחייה שאין עמה כבוד. ועד כדי כך, שהעדפת הימין בבחירות נראית, כביכול, כאילו לא הייתה תלויה בדברים שנעשו או לא נעשו בשתיים־שלוש השנים האחרונות, […] אלא הייתה לשם הפגנת העוינות למה שמסמל המערך – מפלגה שאין לה כבוד לבני עדות המזרח – ולשם תמיכה באותה מפלגה שמקובלת עליהם עדיין כמבטאת אותם, אותם ואת כבודם – כלומר הליכוד.

והוא מוסיף: לאנשים רבים בארץ, “הצבעת המהפך” ב־1977 הייתה בבחינת “אקט של התבגרות” שאין ממנו חזרה, והם עדיין חוששים שמא יחזור המערך ויחזיר אותם מחדש אל אותה תלות ילדותית שאך זה השתחררו ממנה. “שמא הנה בא חכם אחד מהם למתוח עליהם ביקורת מזלזלת, שמא עוד מלומד אחד בא לפסול את ביטוי רצונם, שמא בא מישהו משובח מהם, לדבריו, להזכיר להם שהם עוד צריכים לגדול ולהתפתח, לפני שהם אומרים דבר.” הם חוששים שהנה חוזרים נושאי דגל “ערך העבודה” ו"העבודה כערך", ושוב שולחים אותם לעבודה השחורה, ואת עצמם הם מנשאים לפקח על העבודה ולקחת את פירותיה. מה פלא שיש עוינות, וזו מקלקלת את השורה. אם יש כאן או אין כאן גוזמה, אומר יזהר, את זה יש לאשר או להפריך מפי הנעלבים ולא מפי העולבים. ואת הפקפוק אם יש בטענות כאלה משום “נסיבות מקילות” על חטא הרשות שנתן ציבור גדול למפלגה פוליטית אחת לקחת ולקלקל כפי שקלקלה – קשה לפתור במילה אחת, גם כשהנושא הוא כה חמור כמתן גיבוי למלחמת לבנון או כתמיכה משלימה עם הרס המשק. “ומי שמבקש את התערבותם של בני־אדם בהכרעות, אינו יכול לתבוע רק את הגיונם שיהיה כהגיונו, אלא גם, ואולי קודם־כול, את אמונם. צריך שיראה לפניו בני־אדם במלוא קומתם, על פחדם ועל תקוותם, על גאוותם ועל דאגתם, על עברם ועל עתידם […]. ובאלה שום תעמולת בחירות לא תוכל לשנות עמדות, אלא […] פנייה כנה אחר פנייה כנה אל נוכחותם האנושית כפי שהיא, המוטרדת והמצפה לטוב, וכמובן לא על־ידי קניית לבבות, ולא על־ידי התחנפות, ולא על־ידי איומים – אלא על־ידי המעטת הריחוקים, הודאה במישגים והבנה מחדש של היחסים האנושיים, לרבות הפגמים.”

לדעתו, דווקא התיקון בין הגושים, השמאל והימין, יוצר עכשיו הזדמנות לתיקון:

שני הגושים הגדולים, מכאן ומכאן, נקראים כעת לחשבון מחדש, לאחר הבחירות האלה. מכאן הליכוד, שלפני שבע שנים ריתק את דמיון העם וסימל לחלק ממנו את המרד כנגד המשטר המקפח והמסתאב – ומכאן המערך שלא השכיל להרים נס מרד קטבי כנגד המשטר הקיים, אלא רק ביקש להיבנות מכישלונו של הליכוד למשול היטב – בלי להציב כנגדו זהות עצמית קורנת. […] ורגע זה הוא הזדמנות, לא מפוללת, לעבור מתקופה אל תקופה. מתקופת המחאה לתקופת האחריות, ומגילויים בוטים של זה־כנגד־זה, לעבר גילויים מאוזנים יותר של שותפות בהנהגה. מתקופה של “שווים ושווים־יותר” אל תקופה של מעורבים עם מעורבים.

ואם תקום כעת ממשלה, משוחררת מ"דמות האב" המבהיקה, בלי סיסמאות ה"להיטיב" ובלי ההיסחפות “לקחת בכוח”, ובלי הדמגוגיה הקינטורית המאשימה־המצטדקת – עומדת על הסף כעת תקופה חדשה. אולי.

יזהר מיטיב להצביע על הבעיות העיקריות בארץ: בעיית הביטחון – הבעיה הפלשתינאית; בעיית הכלכלה – סדר העדיפויות היצרני; בעיית החברה – איזון ההקצנה והקיטוב. לטענתו, את הבעיות האלה צריך לראות בממדיהן האמיתיים, “לא המדומים, לא הדמוניים, ולא המייאשים. ולהציע פתרונות רציונאליים ולא כפייתיים, בתביעות אל העם ולא רק בנתינות מבוהלות וב”גזירות" מבוהלות, לסירוגין. הבגרות, הפשרה יאה לה, והאחריות. “אחדות העם”, היום, אינה עוד סיסמא נוצצת ולא עוד תעמולת בחירות נדושה, אלא היא ממש “התקווה היחידה”."

מסקנתו הייתה שיש לתמוך בממשלת האחדות הלאומית, שאמנם קמה, אלא שעד מהרה הוא התאכזב ממנה קשות. ממשלה זו התקיימה עד “התרגיל המסריח” ב־1990.

ב־1986 נסע יזהר לשבתון טרום פרישה באוניברסיטת הרווארד שבקיימברידג', מסצ’וסטס. הוא ניסה לכתוב מאמרים באנגלית, וכתבי העת שאליהם שלחם דחו אותם.⁶⁵⁷ השהייה בבוסטון לא הייתה פורייה מבחינתו, אבל נעמה מאוד לנעמי, שחיזקה את קשריה משכבר עם גלריות לאמנות שם. היו לה גם הצלחות לא מבוטלות. היא תרמה עבודות למוזיאון לאמנות של בוסטון (ספר תחריטים בעקבות הסיפור “הנרות” של עגנון; כן, גם היא), מכרה ציורים בצבעי מים והדפסים לספריית Houghton בהרווארד, למוזיאון הפוג־ארט, לספרייה העירונית של בוסטון ולזו של ניו יורק.⁶⁵⁸ יזהר היה מכוון כולו למתרחש בארץ.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. יזהר לא יכול היה לשבת בשקט, והוא הפגיז את העיתונים, בעיקר את דבר, במאמרים חריפים ביותר. יחסיו עם דבר ידעו עליות ומורדות, ומאז ימי “הפרשה” קצה נפשו של יזהר בעיתון. הוא אפילו ביטל את המינוי ההיסטורי שעשו הוריו עם היווסד העיתון ב־1925. אבל ב־1988, אחרי למעלה משישים שנה, גסס העיתון וקוראיו התמעטו עד להבהיל. יזהר, שחיבב את חנה זמר העורכת, טען שהוא שולח את פרי עטו לדבר כי הוא “סומך נופלים וזוקף כפופים”. רק לעתים רחוקות שלח את דבריו לזיסי סתוי בידיעות אחרונות, או לתלמה אליגון במעריב. את העיתונים הללו לא קרא, אך ידע שתפוצתם רחבה, ואילו את עורכי מדורי הספרות שבהם חיבב, וסמך עליהם שלא יגרעו אות מרשימותיו. עם הארץ הסתכסך: העיתון הזה החזיר לו מדי פעם מאמרים, ולא אחת התעקש לערוך ולקצר את דבריו. לכך לא היה מוכן. חנה זמר פרסמה את הטקסטים כלשונם. בתחילה הם נשלחו אליה בדואר או נמסרו ביד, וכשהתרבו והפכו לכמעט יומיומיים, הותקן במוסקוביץ' 14 מכשיר פקס ששיגר את המאמר ישירות למערכת. יש עוד סיבה (שכבר עמדנו עליה) לכך ששלח את מאמריו לדבר דווקא: יזהר נטה שוב ושוב לפרסם את דבריו בביטאונים פחות פופולריים ומרכזיים. צרפו לכך את סגנונו המיוחד וחיבתו למילים נדירות – וקבלו כי גם כששפך אש וגופרית, תקע בחצוצרות ורעם בתופים – עשה זאת בעצם קצת בצד.

ואש וגופרית הוא אמנם שפך. בכל שבוע, לפעמים בכל יום, פרסם זעקה, לא תמיד כלפי הצד הישראלי, לעתים גם כלפי הצד הערבי. תמיד בשמו המלא, כדרכו בכתיבה הפולמוסית. ותמיד חזר על המוטו הבסיסי: לא מצאנו כאן ארץ ריקה, והערבים יושבים בה בזכות.

דברים אלה לא נותרו ללא תגובות נזעמות, ואפילו מכתבי איום.

ספק אם הקוראים מכירים את הספרון דפי ריב, שבו קיבץ נסים קלדרון מבחר מאמרים חריפים של יזהר מן התקופה.⁶⁵⁹ לא כל עשרות המאמרים כונסו. קלדרון הכיר את יזהר מפגישות מסדרון באוניברסיטת תל־אביב, ואף נענה לבקשת יזהר שילמד שיעור על עיר היונה בקורס שלו. ואז, לבקשת יזהר, פנה חיים פסח מהוצאת זמורה־ביתן לקלדרון, וביקש ממנו לכנס מבחר מהרשימות שהתפרסמו בדבר לספר. נזכיר שאהד זמורה, מבעלי ההוצאה, היה אז גם עורך דבר השבוע. קלדרון הסכים מיד, ואף הציע מה להכניס למבחר ואיפה לקצר. יזהר נענה לכל הצעה, אפילו לשינוי שם הקובץ משֵם פושר לשם הלוחמני דפי ריב. הקובץ, צריך לציין, צלל כעופרת במים אדירים. הרי דוגמאות אחדות לרשימות יזהר, גם כאלה שלא נכלו בספרון:

ב־20.1.88 יצא יזהר בהאשמה חריפה נגד המנהיגים (עמ' 8): “איך הם מעיזים להיות מופתעים”: שיום אחד יתפרצו ערביי השטחים – זו הפתעה? […] מפתיעה רק ההתעקשות להיות עיוורים."

ב־22.1.88 הפנה קריאה נמרצת גם אל הצד השני, אל הפלשתינים, תחת הכותרת “הוי, ערביי השטחים!”

הגיעה עת לדבר. את מי אתם שולחים?

אבל, או שיבואו ויקחו את שליחכם ויזרקו אותם בכל מיני תואנות לכלא, למעצר, לגירוש, ויסתמו כל פה כמסית, כלאומני, כקנאי, כעושה צרות, לפני שיגיע לדבר –

או, שאנשי־חושך שלכם יבואו ויחסלו את אלה מכם שיקומו לבוא, עוד לפני שיפצו פה – משאירים אחריהם מודעה נוטפת דם: ככה ייעשה לאיש וכו' –

[…] מחכים לקולכם. ומאוד. לא לקול האומר כתמיד: לעולם־לא. כי לעולם־לא עושה רק לעולם־לא ונשאר לעולם־לא – לשברכם אתכם ולאסונכם קודם־כול. מחכים להכרה המשותפת שתכירו איתנו – שיש פתרון. וששם הפתרון: ויתור הדדי, כלומר, פשרה. […]

הגיע הזמן לדבר. הגיע גם הגיע. מי מכם קם ובא בשמכם לדבר איתנו – ויהיה הבא מי שיהיה ובלבד שבשמכם – ולדבר. סוף סוף. על המוכרח ועל המספיק. ועל די להכות ועל להתחיל לחיות.

אחד המאמרים הכאובים והמצליפים ביותר נכתב ב־19.2.88, והוא מופנה אל “גוש אמונים” (עמ' 20 – 21):

אתם רוצים להחליט בשבילי. אתם רוצים לקבוע לי עובדות. אתם רוצים לעשות לי מציאות שאני לא אוכל לחיות בה. שלא יהיה מקום לכם ולי יחד. […]

הטענות שלי עוברות לכם מעל לראש ומעל ללב. ועל הפרק לא רק גבולות הארץ, מלחמה או שלום. על הפרק גם עצם קיומי כאדם, כיהודי וכישראלי – מה לי ולכם בני צרויה.

כי אם אתם באים בשם היהדות – היהדות היא בושה; ואם אתם בשם הציונות – הציונות היא בושה; ואם בשם הישראלי – להיות ישראלי זו בושה. אתם הלוקחים לכם בכוח, הרומסים ברשעות את תביעת הצדק שעושה את היהודי ליהודי. […]

אני יודע שכלום לא יוכיח לכם. שכלום לא יפקח עיניכם לראות שגם הערבים כמותכם, ושאינם כדומן לדרוך עליו או להטילו החוצה. שאתם אינכם לבדכם בארץ, ולא תוכלו לסלק מעל דרככם את הערבי כמו שמפנים את הסלעים, את השיחים ואת העיזים המפריעים לכם. זה הערבי, שבעיניכם לא רק אדמתו מותרת אלא גם דמו מותר. ומותר לעשות בו כל מה שההיסטוריה היהודית צעקה כנגדו.

אני יודע שלא פסוקי התנ"ך יוכיחו לכם, ולא שניים אוחזין ויחלוקו, ולא מסורת יהודית ולא מורשת ישראל – שהרי אתם ההוכחה שאפשר לקיים את כל המצוות – ולא להיות יהודי.

וביקורת חריפה ביותר על חדלון ההנהגה, 24.2.88 (עמ' 17 – 18):

איך נשארנו כעת בידי כל אלה – כשהכול צריך לתנופת מחשבה, לתעוזת הכרעה, ולאחריות מוסרית – ואיזה מוגבלות, איזה שדיפות ואיזה יאוש עלינו. כולם רק מוחות מאובנים, רק מושגים מאובנים, רק בלי להציע כלום, רק בלי לקדם כלום ורק תקועים בלא. […] במוח המזקין הזה שלא למד כלום ולא ילמד כלום. המוח שלא המציא כלום, שלא פרץ כלום, שאינו מתכוון לפרוץ, נטול שום דמיון, לא יוצר מצבים חדשים ולא מקדם מהלכים חדשים, חסר שום גמישות ורק מאובן על סיסמאות מאובנות. מה מסוכן יותר ממוחות מאובנים? אבל ממש מידיים כידיהם, מידיים קשות עם מוחות מאובנים, ממש מידיים כאלה נופלות פתאום המלחמות.

הספרון דפי ריב מסתיים במאמר ציני בשם “מה יהיה”, הצופה עתיד קודר (עמ' 50 – 51):

את כל גישושי השלום האפשריים – נידחה.

לא נסכים לשום הידברות. אלא רק לכניעה לתנאים שלנו.

נקומם עלינו את כל הערבים, נבריח את “הערבים המתונים.” נעורר עלינו את כל העולם. נשמוט כל ידי הידידים.

לא נאבה לשמוע לקול התבונה ונהיה חרשים לעצות ולאזהרות.

[…] באחד מכל החיכוכים עם ערביי השטחים שבתוך גבולנו, או עם מדינות ערב של גבולנו, או עם שניהם – ייצא פתאום וימלט ניצוץ אחד. כדליקה בעשב יבש תתלקח פתאום מלחמה. ובבת־אחת נהיה בתוך האש הגדולה. מופתעים מאוד לעוצמתה.

זו תהיה מלחמה נוראה. לא הייתה עוד כמוה. מלחמה נוראה ומיותרת.

[…] בני־אדם, מה אתם יושבים ומחכים?

ב־15.7.88, במאמר בשם “קיום על קיום”, הגיב יזהר על דברי ראש הממשלה שמיר, שאמר, שאינו רואה בפלשתינים עם הלוחם על שחרורו, אלא “אלמנטים מתפרעים” המתנכלים לקיום היהודי. “מי באמת מאיים כאן על הקיום?” שאל. “מי מדבר היום ובקול רם ובפומבי על טרנספר, על גירוש, על דיכוי ההתקוממות? מי כאן הכופר לא רק בתביעת עם את עצמאותו, אלא כופר גם בעצם קיומו כעם, ומודה רק ב”אלמנטים המתפרעים", המאיימים על הקיום […] מוטב שירד ראש הממשלה מן הנוסחה היפה שמצא לו. לא הקיום היהודי על הפרק, ומסוכן להפיח אש בפחד היהודי לקיומו. הסכנה האמתית איננה אלא בניסיון הזה להעמיד קיום מול קיום – או קיומו או קיומי – במקום החכמה להעמיד קיום על־יד קיום. קיום כנגד קיום פירושו עוד מוות. קיום על־יד קיום פירושו עוד חיים."

יזהר מוכיח אותנו ומזהיר מפני אבדן הרגישות והבושה:

עור עבה צמח לנו, לא להרגיש ולא להתרגש. מתרגלים. פשוט מתרגלים. […] לולא שההתרגלות הזאת איננה רק היפטרות מטירדה לא נוחה. היא תחילתה של אחת המחלות הקשות ביותר. מחלה שאם לא מטפלים בה בתחילה, קשה להירפא ממנה אחר־כך, בלי לעבור מדורי גיהנום […] ועד לריקבון עמוד השדרה. […] בכל מקום שהתגלתה המחלה הכול התחיל תמיד בהתחמקות הידועה: “זה לא עסקי”. או “מה אני כבר יכול לעשות”. ו[…] אותי עזבו. אני הולך לים.

ואחר־כך כבר מאוחר. זה כבר בפנים. המגיפה בעיצומה. ולא ייפטרו ממנה בלי רעידת אדמה.

כי שחיתות שמתרגלים אליה איננה רק העמקת העוול, אלא היא מקמוק נפש האדם. עד שנעשית לסמרטוט. כעת ייכנע האזרח לכל משטר זדון ויפחד מצל עצמו. כעת הוא חולה אנושות. הדוגמאות מרובות וידועות. כך התחיל תמיד. ואיננו יוצאים מן הכלל.

“זה לא עסקי” היא תסמונת מחלה קשה מדֶבֶר.

ב־7.10.88 הזעיק יזהר את המצפון היהודי לאחר שקרא תיאור מפורט של העינויים שעונתה איסמעיל, אישה בת 27 מן הכפר אל־חדר, שנעצרה ב־20 בפברואר, קרוב למקום שממנו נזרק בקבוק תבערה על ג’יפ של צה"ל. היא שוחררה מן המעצר רק באמצע יולי, אחרי מסכת עינויים שקשה לחזור ולתאר כאן, ויזהר שואל: “מה הם עושים, מפלצות העינויים האלה, בשם מדינת ישראל במרתפים שלהם? מי הרשה להם? מי שלח אותם? מי האחראי להם?”

ב־14.10.88, בעיתון ידיעות אחרונות, הגיב במאמר בשם “רֶשע” על דברי שר הביטחון יצחק רבין, שאמר ב־9 באותו חודש: “פלשתיני שמתקומם צריך להישאר עם צלקת”. “צלקות,” הוא אומר, “הן סימני פציעה שאינם מגלידים. שנשארים לעולם. כמו הסכסוך. האם לכך הכוונה? ומי הם הנפגעים האלה שנשארים עם הצלקות? הנורים או היורים? […] מסתבר, שאצל רבים מן המשוער הופכות הצלקות, שהם עשו באחרים, לצלקות שלהם. והאדם הצעיר הזה, שנקרא להשאיר צלקות, גם נפשו אינה נשארת כפי שהייתה, אם נפש לו, ולא תמיד ברור עד לאן יגיע ההיתר הזה שניתן כעתה לפגוע על מנת להשאיר צלקות. גם מי יודע צלקתו של מי תהיה נשארת יותר, כואבת יותר, מחלחלת יותר ומערערת יותר – של הנורים או של היורים.”

בכתבה בידיעות אחרונות מ־21.11.88 סוקר עוזי מחניימי את הדברים שאמר יזהר יום קודם לכן, בכנס של “עד כאן” באוניברסיטת תל־אביב.⁶⁶⁰ דבריו של יזהר היו “אחד משיאי הערב. […] הוא ריתק את מאות הנוכחים בבהירות הניסוח ובעוצמת הביטוי והרגש, המעורבות בתחושת הזמן הדוחק, הוא דיבר על התבהמות החברה הישראלית נוכח המתרחש בשטחים, על ההסכמה ש”אין מה לעשות", ועל כך שאנו משחיתים “לערבים את הגוף ולעצמנו את הנשמה”." כותרת נאומו הייתה “היהודי והכיבוש”, ושאלת המפתח שהציב, כבר בראשו, הייתה לא רק “מה אנחנו עושים שם בשטחים כל הזמן האינסופי הזה?” אלא “האם אנחנו עוד בני אדם?”

אנחנו היושבים על ראשם של מיליון וחצי בני־אדם, סוגרים אותם ומכריחים אותם להיות בני ערובה לרעיונות שלנו על ההסדרים. אנחנו הכובשים אותם, הלוחצים אותם, הממררים את חייהם – וגם את חיינו – ולא נשלחם לחופשי עד שישלמו לנו כופר: לאומי, פיסי ופוליטי, ועד להשחתת צורתנו האנושית, ועד לאותה קהות החושים, האדישה לכאב והסתומה לעוול, ועד לכליאת עם שלם בביתו בלי חשמל ומים ובאיסור על הבעת שמחה, בלי שמישהו יבהל מ"מבצע" לא־יאומן זה. הנה, זה הדבר: הכיבוש שלנו שאנחנו כובשים – וההתרגלות שלנו שהתרגלנו להיות כובשים, זה הדבר. לא האדמה, לא השטחים, ולא הפוליטיקה: ההתבהמות שלנו – זה הדבר. וההסכמה הכללית שלא נורא, שאפשר, שמוכרחים כך, ולא עוד אלא שצריך להכביד ידנו ולכבוש אותם עד עפר.

ובעוד אנו עוסקים בחישובים, איך תסתיים “מכירת חיסול הכיבוש”, אנחנו בכל כוחנו אמנם משחיתים את גופם, אבל לעצמנו אנחנו משחיתים את הנשמה. “וכשכל תקוותינו תתמלאנה לבסוף – לא נהיה עוד בני אדם.” אנחנו משלים את עצמנו ש"אין בעצם פלשתינאים", ושהבעיה היא בדיכוי קומץ “מסיתים”, כאילו אין שיעבוד, אין דור פלשתיני חדש צומח, ואם רק נרמוס כל תנועה עממית בראשיתה יישארו רק הנכנעים והמובסים. אנו מורגלים לשמוע זעקות ולהיאטם, ולא לזכור, למשל, שגם בבית הפושע שאנחנו הורסים בלי קושי, חיה משפחה גדולה ובה זקנים ותינוקות שיזרקו לרחוב. אבל “ככל שאנחנו הורסים אותם, אנחנו הורסים את עצמנו, הרס שיורד ומחלחל עד תחתית שורש זהותנו היהודית.”

[…] וכך, מה שמונע את אפשרות השיחות הוא סוג של תפישת־עולם שבה המינימום הוא מאה אחוז. תפישת עולם שבמציאות אין לה קיום אבל במיתוסים היא פורחת. והאסון של אזורנו הוא ממש – תפישות העולם המיתולוגיות. אלה התפישות שלפיהן צד אחד כולו צודק והצד השני כולו רשע. אלה התפישות שאין בהן אני ואתה, אלא יש רק אני ממשי מכאן, ורק דימוי של אתה מכאן, מין יצור מפחיד וחורש כל רע. אלה תפישות שאין בהן שום פשרה, מפני שהפשרה היא הודאה בשני. ואם לא פשרה – שיחות שלום מניין? לתפישות המיתולוגיות אין שיקולים ראציונאליים. הן סתומות באקסיומות מוחלטות, ובאגואיזם חירש ובקנאות עיוורת. אין בהן שיקולי חיים אלא מוכנות למוות. הכול בהן משחקי חיים ומוות: או הכול – או מוות. […] ובארץ־ישראל מתהלכים יותר מדי יצורים מיתולוגיים, יהודים וערבים, והם יושבים על כל הדרכים המוליכות אל שיחות השלום. יצורים מיתולוגיים אינם עשויים לדיאלוג אנושי, אלא רק לפגישת מוות במוות. […] ושיחת השניים היחידה שתיתכן ביניהם היא צחצוח חרבות. (והלא רק לאחרונה ראינו אצלנו בפועל איך מדברים אנשים מיתולוגיים אל קהל מיתולוגי, באמצעות השבעות, לחשים, וחרמים, ואיך הפעיל שמאן השבט את קסמיו כדי להשפיע על מאמיניו – ואיך הצליח ובגדול!)

כמו שסאדאת יכול היה לבוא לשיחות שלום בירושלים, רק לאחר שחצה את התעלה בצבאו, טוען יזהר, יכולים הפלשתינים עכשיו לפתוח בשיחות שלום, לאחר שהאינתיפאדה שיקמה את כבודם העצמי. אבל לפני הכול “הכיבוש הזה שלנו צריך להסתיים. הוא בלתי נסבל לנו. ליהודים. לכובשים. הוא הורג אותנו.” וסיסמתו של יזהר: “לבסוף, הלא אין־שום־ספק־שבסופו־של־דבר־ימצא־הפתרון – העולם כולו משתנה בכיוון הזה וכבר נמאסנו היטב על כל העולם – ואם לבסוף תימצא הפשרה, ויקום השלום בין השכנים, ולא יהיה מפלט מן השלום – אז למה בינתיים למלא את בתי הקברות? למה לא להתחיל כעת ממה שלבסוף נגיע אליו? […] בני־אדם, יהודים, פלשתינאים, בואו נדבר, בואו נעשה פשרה, בואו נעשה שלום, בואו נעשה חיים.”

את מלוא תסכולו מן הכיבוש והמתנחלים יוציא יזהר בנאום שיישא בכנס התנועה ליהדות הומניסטית, בירושלים, ב־17 באוקטובר 1992.⁶⁶¹ הנאום יוצא נגד ספר יהושע, עם השלכה ברורה מאוד להווה, ויזהר מפתח בו דברים שכבר אמר, כמעט כמנטרה: כשהיהודים הגיעו לארץ, היא לא הייתה ריקה; חיו, חיים ויחיו בה שני עמים; ירושה צריכה להתקיים כחוק וכצדק; שמיטת הקרקע תחת רגלי יושביה, או השמדתם, כפי שדורש ספר יהושע – אי אפשר לא לקבל ולא ללמד. אלא אם כן ספר יהושע ישמש כאזהרה מה לא לעשות.

הרטוריקה של יזהר במלוא חריפותה. בכל חלק של נאום התוכחה הדגש הוא על מלה אחרת, עד שכולן מתלכדות בסיפא. תחילה, בעקבות הצו “קום רש,” הוא מטה את הפועל י.ר.ש (“לרשת אינו לכבוש, ולרשת אינו להרוג, ולהיעשות יורש הוא הליך משפטי שבו צד א' מוריש כחוק לצד ב', […] בסמכות הדין, לכאורה”). אחריו בא תורה של ה"חרב", ואתה אחותה – ה"חרם".

מנקודת מבט היסטורית, אומר יזהר, בכוח החרב “עשו כל העמים בכל מקום בכל הזמנים, כשכל אחד שואג בשפתו אללה הוא אכּבר, אבל – האם גם אלה שנלחמו במצוות האל של הר סיני ובשליחות משה עבד אדוני? לאחר לוחות הברית, ולאחר עשרת הדברים, ולאחר צדק צדק, ולא תרצח, וכל השאר, האם גם הם ככל הכובשים אשר מעולם? […] שאלה אחרת היא איך יכול היה האלוהים לסבול מין השמדה סופנית כזו? ממה עשוי ליבו של אלוהים? ורק כך תנחל את נחלתך, ורק כך נוחלים ארץ, ואין דרך אחרת, רק כך?” המסקנה, הוא טוען, שאין לקבל את ספר יהושע, אלא אם כן ייקרא כאזהרה: “לאמור: ראו הוזהרתם מה קורה כשעם הולך לכבוש ארצו של עם, ולוּ גם מן הנימוקים הטובים ביותר. די לקרוא ביהושע ולהיבהל. נכון, לא כולם נבהלים, כידוע, אבל, מכל מקום, אולי קצת היהודים האלה שיושבים כאן, הם נגד יהושע.”

נראה שהדברים נגעו בנקודה רגישה, שכן נגד יהושע וטיהור אתני יצאו באותה תקופה מורים ומנהלים שדרשו להפסיק ללמד את הספר בשיעורי התנ"ך. הדברים הגיעו לידי כך שהכנסת דנה פעמים אחדות בספר יהושע, כשדוברי הליכוד והמפד"ל טוענים כי “זה הקושן שלנו על הארץ”. “מי שיכול לומר על ספר זה, שמבסס את עצם זכותנו על הארץ הזאת, שזה כיבוש, שזה אכזרי, הרי הוא פוגע בקודשי עמו והוא מערער את עצם זכותנו על הארץ הזאת. אני מזהיר את מחנכי ישראל בממלכתי שלא ללכת שולל אחרי דעות נפסדות שכאלה,” התריע ח"כ שאקי מן המפד"ל.

יזהר כבר היה רגיל במכתבי נאצה, וכבר הזכרנו אחד כזה, אבל ספק אם יכול היה רק למשוך בכתפיו לדברים שכתב לו ד"ר א. מתן מירושלים ב־11.12.92.

זה שאתה סחי וזוהמה טינופת ונבלה, חלאת־אדם, זה ידוע מימי “חירבת חיזעה,” אבל אמרי השפר שקראתי ב"ידיעות אחרונות" מיום 4.12 בכתבתך “נגד יהושע,” זה שיא, אף שאצלך אין לדעת לאיזו דרגה של בזוי עצמי, ניוון, דגנרציה בגידה וחבלה במדינה יכול אתה להגיע. אתה הנך אב טיפוס של יהודון מטונף, מתרפס ומלקק־תחת. אתה דגם לאנטישמים, גלות חסר כבוד.

כאשר כתב טשרנחובסקי “ויאסרוהו ברצועות של תפילין” – התכוון לשכמותך. תְלה את עצמך, זוהמה.

פרידות: “מי ישיר לך את המיוחד שבך?”    🔗

יזהר א' נואם, כותב בעיתונים, מתפלמס, מצליף. יזהר ב' כותב במסתרים, ממלא דפים על גבי דפים בכתב קדחתני – מכתבים, פתקים, יומנים. רק ס. יזהר, הסופר, עדיין אינו מסוגל לחרוג משתיקתו. לימים, הוא יגיד ליצחק לבני שתמיד ידע שיחזור יום אחד לכתיבה. היומנים, מכל מקום, אינם מסגירים ביטחון כזה. יזהר כותב רק מכלי ראשון, ואינו יכול לכתוב – לפרסום – על העובר עליו בימים ובשנים כאלה. כלפי חוץ הוא מלא כריזמה, בטוח בעצמו, פעלתן, אבל עיניו וחיוכו עצובים. הוא ממשיך לחזר אחרי נשים, בעיקר “להתחיל” אתן. הן נעשות צעירות יותר. והוא נעשה ציני יותר. כתיבתו הארוטית יפה כשהיא מיועדת לאהובה, אבל כשהוא מנסה לעבד אותה לטקסט ספרותי ־ הוא נוחל כישלון.

חיי הנישואים של יזהר ונעמי מתקבעים יותר ויותר לכדי “מסגרת”. הם רצופים משברים, האשמות ובקשות סליחה דרמטיות. “הילדים” כבר לא בבית. בכורם, שהשלים בה בעת תארים מתקדמים בפיסיקה ובהנדסה, עבר להתגורר בסמוך למקום עבודתו, בבאר־שבע, והוא נשוי לרוחמה ואב לשני ילדים. בתם, הלה, עברה לבית־לחם הגלילית לאחר שנישאה לאליעזר סמילנסקי (לא קרוב משפחה), והיא אם לשלושה ילדים. הלה עוסקת בחינוך, וברבות הימים תהיה למנהלת בית הספר האזורי למחוננים בעמק הירדן. הבן הצעיר, זאב, הוא מתמטיקאי, נשוי לחיה ואב לשני בנים.

בתחילת פברואר 1984 זוהתה אצל נעמי שומה על המותן כמלנומה מסוכנת והוחלט לנתחה מיד. יזהר היה אז בלונדון, במסגרת נסיעה “פרטית”. נעמי עברה את הניתוח בו ביום, וביקשה מישראל לטלפן לאביו ולמסור לו שנותחה, שהכול בסדר, ושאין צורך שיחזור ארצה. יזהר הקשיב ואמר שהוא חוזר מיד. בנו, שהעביר את ההודעה, חזר על דברי אמו. יזהר הקשיב, ולמחרת כבר היה בארץ ולא מש ממיטתה עד שהחלימה.

מסירות ראויה לשבח, שלא הפסיקה, אין צורך לומר, את החיים הכפולים. אלה כבר היו חלק בלתי נפרד ממנו.

היומנים מן התקופה משקפים פרשיות אהבה דרמטיות,⁶⁶² מאוד קשות, ומלכתחילה לא אפשריות. בתחילת הקשר, החלק החביב עליו, הוא מבטיח לאהובה שישמש לה כמראה המחזירה את בבואתה. וכך היא זוכה לשיר תהילה, מן היפים והארוטיים שלו:

להזכר בשני ש(דיה) היפים מכל יפה, שמשתיקים לי את הלב. שמחלישים לי את הנשימה, שאני מת לזכרם, נפלאים שכאלה, הה, מי שלא ראה לא יכול לדעת, לא יכול להעלות על ליבו עד כמה…

חכי. מילה אחת: את נפלאה. נורא מוצאת חן בעיני. אל תלכי עוד. יש בך איזו שלמות כזו עכשיו שאיני יכול להסביר על רגל אחת וגם לא לעבור על פניה הלאה, לא. נלך יחד. רוצה? למה את מתפלאה? את נסוגה, ממהרת לאן שהוא. עזבי כל זה. מישהו אמר לך מעולם באמצע […] הרחוב, בואי נראה איך את תהיי יפה ואני אומר לך שאת נפלאה והעולם יאיר איתך ומסביבך, אם לא ישכח ממך […] כן כי כל זה נפלא ואספר לך כמה את יפה, ונפלאה ועושה חשק להאמין בעולם ובטוב, ובעתיד ובתקוות. אל תרוצי לעסקי יום יום שלך. הם יכולים לחכות. הם יהיו גם מחר. הם יהיו תמיד. וזה שאני אומר לך ורוצה להוליך אותך – תזכרי שנים הרבה. בואי איתי. את חוששת מפני? שמא נטרפה דעתי? או שפני אינן מוצאות חן בעיניך נראה בעיניך זר ומוזר – רק לרגע, תשכחי כשאספר לך עלייך.

את תפרצי ממני החוצה, אני אהיה יפה כמראה המחזירה את בבואתך. אל תסתכלי עלי ככה – אני רוצה לומר דברי חיבה ואהבה. להלל אותך. לכי על ידי, אתך הכול אחרת כל־כך, האומץ שלי אחר. החיים מקבלים כדאיות חדשה – בואי הביטי על העצים, על השמיים, על השטח שמה. רואה את הציפורים ההן, סנוניות. יש דברים בעולם שהם יפים כשיש לך לשאת אליהם עיניים, כשיש לך לא לשכוח אותם. את נורא מוצאת חן בעיני. רוצה ללכת. יופי. בואי. נשכח הכול –

אבל הקשר נידון להסתיים בפרידה. וכיוון שיזהר אינו מסוגל לא להחליט ולא לפעול, הוא מפתח תיאוריות: האהבה אינה אלא חילופי “מיצים”, ואלה מתייבשים בשלב כלשהו.

יש דבר שהוא קסם המשיכה. עשוי ממיצים ולא ממחשבות או רגשות, או ידיעות כלשהן. עד שמתרגש בהם הקסם, הכשף, המיצים שבדם, עושים מעבר לשליטה, או בהפעלת שליטה חדשה, מזיזים את קו האופק. רוצה כל מה שאת. בלבושך, בהליכותיך, בך עצמך, וחשיבותיך, בהתעוררותך, ברוחך, בחלקותך. בנשיותך וכל מה שהיא, מהופעה ועד טיפול אישי, וצמודה, ומגופפה, ועושה, ונאנחת, ובאה, ומלאה, ו[…] אלא נעשה אמבט של יחד מלא.

המשיכה החשובה והראשונה מכל המשרוע – היא מן המיצים. לא מן ההחלטה לא מן המחשבה, לא מן ההרגשה ולא מן החיבה, או האהדה, או הביטחה, וכו' – אלא פשוט: מן המיצים. ממיצי הקדם. אני מוקסם לך. אני נמשך אליך. מה שאת, כמו שאת, לפי שאת, […] מה שלא ניפתח עוד בך, או שניפתח לא טוב, מה שאת מושך. ואני נמשך, ככלב אחרי מיציה של כלבה, והלוא יש סביבך עוד עשרות נשים שיש להם פחות או יותר מה שיש/אין לך. ולמה עד משהו שמדליק את הדמיון, את דימוי הטוב, את דימוי היפה, את הזכויות הנוספות, את ההיענות הנכונה, את הדיוק בבחירה, את […] לעשות משניים אחד, את הנקי, חלק. זך, […], מגרה, גם להיות לך סביבך כשומר גבול על את וכל מה שאת, וגם להיותך בתוכך, חלק חי ומתנועע של פנימך, כחלק ממך, כמשלים את מה שאת, וגם להיות לך מלך. כניזון ממך. תלוי בך כתינוק באימו, אבל באהבה גדול ממך, שווה לך, וקטן ממך ושלך.

אין מנוס מסיכומים כואבים. באחד היומנים מ־1984, שהועתק כנראה מפתקים שנכתבו מספר שנים קודם לכן, העבר חוזר ומתרחש: אהובתו שוכבת עם אחר. גם הוא, כך מסתבר מהערת אגב שלו, שוכב עם אחרת. התלבטויותיו עקרות, מרות, מסתכמות בבולמוס של מלים.

האם זה התייבשות המיצים, התפוגגות הקסם. האם זה פחד ההיתפשות או פחד השיגעון, או פחד וחשדות האין סיכוי (הפרש הגילים וכו'), או שטחיות רגש, או חולשה מעמוד בלחצים, או פחד מהיתפש, או כולם. קודם כול – סוף הספונטני. סוף השיגעון. כשחוזרים יום אחד […] – וזה תחילת הסוף. סגורה ורעת רוח. נסגרת מבפנים. נמשכת נרתעת. […]. לא בשבילך. לא […] שלך, לא טעמך. משהו פראי חולני, משהו ראשוני וגם שטוח. דרכים פתוחות לחמוק. אנשים בהרפתקות, ולא עוד שלמות. […]

(מנודה חברתית, בדידות ונפילה בין עולמות, הסתבכות, ילד, לא אותו “מעמד,” ומה עוד?) להניח לדברים ליפול מאליהם […] שתיקה שאפשר למשש. שאומרת הלכתי. לא יכולה בזה. לא בשבילי. כבד ממני. […]

קור מתפשט של מוות. […]

הייתה רק התלקחות. לא הספקנו להשתזר הכול בכול. המיכווה הייתה ערגה יותר מקיום דברים. התלקחותך הייתה ראשונה ודעכה ראשונה. אני מאחר – ולא נידעך.

המועקה מוציאה ממנו טקסטים כמעט לא־קריאים, בסטקאטו (את הטענה שיזהר יכול לכתוב רק משפטים ארוכים הפרכתי מזמן), במרביתם הוא משחזר שיחות טלפון קצרות, מחתרתיות, מוחלות על כבודו ומתסכלות עד אין קץ. לא אחת הן נלחשות מהטלפון שבמסדרון ביתו ומביכות את שאר בני הבית.

“את חושבת שאני צריך להניח לך?,” “כן.” וזהו.

הל־ו־ו. או שלא הבינה שקראו לה. או שלא רצתה להשיב. או שלא יכלה. […]. וגם, כנראה, גמר קסם המיצים שתמו כבר.

ולהסיר את הקסם. איך? הפחד מפני. המשיכה־דחייה. […], הכוח לדחות ואי הכוח להפסיק. […] או שאתה בא לגמרי ולוקח לגמרי. או שאין.

דיברתי. קצת חולה. מסויגת. “מתגעגעת” (אין “אוהבת”) נוח לה בלי. אין מתח ואין לחץ, ומנוחה על נפשה. תבוא פעם? לדבר? כן. מסויג. […]. זהירות. רוצה אבל. – צריך לוותר. לעזוב. לא בשבילי. הלכה לה. חבל. חבל. קרה. […]

בלילה, אני: זה לא ייתכן. זה עוול. זו כניעה. זה שיגעון, זה עוול, זו השחתה, השחתת היפה מכול. אסור. לא כך. והיא: שמחה שטילפנת. חמוד. להתראות.

ועוד מאוחר: אני. [חוזר שוב ושוב על ראשי התיבות של שמה]

הי, הי. אתה נישמע עצוב. […]. כולה לא. לא לתת. להיות “נחמדה” בלי להיות ובלי להבטיח. […]

“לא לבד.” קרוב לחצות. חג שמח. מה שלומך. סכין בלב. […]

צלצלתי בבוקר לשאול לשלומה. האוזניים. יזהריק, אוהבת אותך. כן? כן.

הוא מנתח את מצבו בלי הרף. הוא זקוק לאנרגיה שההתאהבות מספקת לו כאוויר לנשימה, כחומר שהוא, היוצר, יהפוך אותו במטמורפוזה מופלאה לשירה. אשר לה, ברגע שהיא מסיימת את הקשר, היא מסרסת את עצמה: “סירוס עצמי לשם היפטרות ממצוקה. סירוס היפה שבך. אבל לא יהיה לך יפה ממנו: דבר שהופך לשירה. המרחב שיש בין הצוואר לכתף שצריך גאולה עד שייהפך לסיפור ומִבּשר לאש – וליופי מעבר לידוע לך. רק בין שנינו תוכלי להיפתח לשירה. במחיר מצוקה. האם זה פיתוי?”

אם להשוות את היומנים האלה לקודמיהם שמלפני עשרים שנה, הרי שניכר בהם פיחות בשלב ההתפעמות או ההתאהבות. יזהר נשמע ציני ומפוכח יותר. מתחשבן. הוא גם לא מנסה לשוות לכתיבה אופי ספרותי. המכתב היחיד שזוכה ל"סגנוּן" הוא מכתב הפרידה, שהפך במשך הזמן לחלק בלתי נפרד (אבוי) ממערכות היחסים האלה. כ"ר זכתה למכתב פרידה ארוך, כולו רומנטיזציה ואידיאליזציה של הלא־אפשרי. הוא נכתב במספר טיוטות מיוסרות, החוזרות על הדברים בנוסחים דומים, עד לזיקוק הפלוֹבריאני שלהם, ורק אז הועתק לנקי. ספק אם נשלח. אם אמנם נשלח או נמסר, הוא כמעט מעליב, כי בנוסח פיגמליוני הוא אומר: “ההפסד כולו שלך, הייתי עושה ממך משהו”. אבל הרי אנחנו יודעים שזוהי יהירות של מפסידים, – “הולכת את מעִמי – לכי לשלום”. יתרה מזו, אנו יודעים שכוחו חזק בתוכחה על הצעדים שהיא פחדה לנקוט, אך מה באשר לו עצמו? האם היה עוזב את הבית בשבילה? מבחינתנו, לבד מהבנת הטלטלה הנפשית שעברה עליו, הנשקפת מריבוי הטיוטות והתיקונים, ויותר מכול מקטע הביניים המשורבט, התובנה החשובה כאן היא המטמורפוזה: הכוונה, ולו אף הסמויה והמשוערת עדיין, להפוך התרחשות לשירה. וכמו אז, באהבה הראשונה, כשתם הכול ומתחיל ה"אילו", המוזה ממריאה.

הנה טיוטה שהועתקה לנקי, חוץ מפרץ רגשות בקטע משורבט. אני מביאה את המכתב כמעט בשלמותו, מפני שיש בו איכות ספרותית נדירה, ומפני שהפך לחלק מדגם.

זו לא תהיה יהירות מה שאומר לך. זו אמת לאמיתה. ואת יודעת כמוני שזה כך. ביחד שלנו, אילו נתקיים, היית נעשית מחדש, הייתי הופך את מה שאת, גוף ונפש, לשירה מחשבותיך היו מתבהרות ומתעמקות, רגשותיך היו מצטללים ומתאזנים, סיבוכים היו נפתחים. הצחות הריחנית השֵישית, אבל החמה, שבין הצוואר והכתף הייתה מתחילה לשיר. היית יודעת על עצמך אחרת, נכון. מחדש, את העיקר. את כל מה שכל חייך לא התחלת לדעת ורק רצית. אין זו גאווה לומר כך. זה ביטחון שזה כך. אבל את התנגדת. נשמעת לצו הפרקטי קצר הטווח, מהופנטת לכללי המשחק הנהוגים, הממשיים, כמו הציפורה המבקשת מן הציפור שיפסיק לסלסל שירים בבוקר וילך להביא תולעים מן הדונם שלו. שיהיה מעשי, שיהיה בכעת־כאן שיהיה רק בבטוח ולא בהרפתקה. יש דברים שלא תדעי לעולם, ושלא תגיעי אליהם. מותר לי לומר כך – כי אנחנו כבר רחוקים. את תסתפקי במנת החיים האפשרית במקום המרוממת. לא תדעי מי את באמת, מה יש בתוכך ומה זה את באמת. תסתפקי בזהות השימושית, בדומה ובשווה שבינך לבין חברותיך וחבריך, תמצאי או תבזבזי חלקים ממך ומן היפה שבך – במקום לדעת את המופלא שבך, את ההכי־הכי את המיוחד. את מה שמעבר למושגים המוכרים לך ולסביבתך. היו צומחות לך הכנפיים שיש לך. היית שרה מן היסודי שבך, היית אשה והיית גוף והיית נפש. היית קרקע והיית שמים, היית אהובה והיית בנסיעה אל הלא־ידוע, היית במרומי כוחך להיות. אבל נפחדת. נפחדת להמריא. נפחדת מן הנפילה. זה לא “תכלית”.

והיית יודעת לשכב עם איש גם שיצלצלו פעמוני השירה. שבך ושבעולם. היית הופכת גוף לנפש ונפש לחיבוק. לא במגעים של “להתפרק”, או “להתחבר”, לא כיחסי־הכרח בין איש ואשה, אלא כיפה מכול, כתכלית היפה, כהתרוננות, כהתקדשות. כך היה נעשה הדבר בשנינו, מפני שהיה בנו הכול לשם כך. מתוך עדינות ומתוך שיכרון, מתוך הנאה ומתוך רוממות, ומתוך ידיעה מיוחדת היודעת את עצמה ומקימה את עצמה, בתוך כדי התהוותה, גופך היה נוטף זימרה, שדייך היו לטוּפים עד הללויה, ברכוּת ובאש, ביטנך היתה מתמלאה כמו נהר באביב, עיניך היו כוכבים, אני יודע, ואת יודעת, היית פורחת, נכון, היטב, מן הטוב והיפה והזך שבך, ואצבעותייך מור עובר. את יודעת שזה כך כי ראינו שזה יכול להיות כך. שניים שיכולים ושיש בהם שיהיה כך. זה עם זו. נכון. נדיר. מדויק.

אבל. נשאר מה שנשאר. ונגנז מה שנגנז. וכואב כמו שכואב. ונורא כואב. היפה עד כאב, והיפה עד אושר נישאר כואב עד כאב. לא מבקש ממך כלום. הלכת. הקצת שהיה – הדליק יותר משאפשר לכבות. פחד, ונסיגה, וקלקול, במקום. לאן? מה כעת? האם טוב כך יותר? בלי להפוך את החיים לשירה? למה לא תשירי, תחיי, תפרחי, תעופי? את יודעת? אבל – הלכנו. ורחוקים. וזה מה שנישאר. נייר כתוב. וזה הכול.

[קטע משורבט. המילה “הפסד” מופיעה שתים־עשרה פעמים]

הפסד הפסד. חיים בשביל הפסד. חיים את ההפסד. הולכים אל ההפסד. הוא התוכן. נותנים לו הכול. מקריבים לו הכול, מלא, כדי שיהיה, ההפסד. לחיות בהפסד. לדעת הפסד. לקפוץ אליו, להשיג אותו להיות אותו, מלא מלא: הפסד.

למה? מה אוהבים כשאוהבים הפסד?

על להפסיד נותנים הכול. משלמים בהכול – כמו למולך. אבל על להיות, על לאהוב, מה נותנים עליהם? את הפסדם? למה?

ובחזרה לשיר השירים – שירת ה"אילו" החושנית:

מי ישיר לך את המיוחד שבך?את השונה שבך ואת האופייני לך? את אופן אצבעות ידיך. ואת תנוך האוזן, ואת גוציות אצבעות הרגל? מי יגלה לך כמה דק, פטוטרתי, גלעין הפיטמה של שדך, מיוחד באורכו, בדקותו, בגבעולותו. מי יספר לך על צווארך, על תבניתו, על רגישותו, על שקיפותו, ולפעמים על סגיפותו, כמעט? מי יספר לך על היותך. על האופן שנתפשה נשמתך ונסתבכה, ועל הזך והמאמין שיש בך. ושלא הושחר ע"י פחדנות ותעלולי בריחה, כמי שנוקב בשמו ע"י בזבוז עצמו. מי יספר לך וישיר לך על הישבן “התחת” הבהיר, העגול, המגרה שלך, ועל האופן היחיד במינו של הפתח שלך, שכאילו מוסט קדימה, וראשו כמעט מקורי, ובתוכו גרגר רגיש, מגורה וורוד. מתלהט ומלהיט, גבוה יותר מאשר לכל אחת, ואיך מתאסף לך הרטוב ואיך את מגביהה את רגלייך כשחודרים היטב כדי שיהיה קרוב קרוב ונוגע וצמוד צמוד, והתנועה שלך אז, גלי התנועה, ושינוי הנשימות שבבת אחת מבקש לפרוץ ולהודיע ולהסתיר ולהכניע. מי יעשה כך שהאמת שבך תפרוץ ותשיר גלויה, מלאה, משוחררת, מאושרת, קורנת ממימוש עצמי? על מה את מבזבזת את יופייך?

מי ירשום בליבו את אנחת ההתפרקות שלך כשאת גומרת, וגם מסתירה וגם לא יכולה להסתיר; גם לבד, מתוך הרגל של לבד, וגם יחד, כשיש יחד נכון, כשהוא נעשה ומתקיים, ובונה עצמו, ואת השניים השותפים. מי ישמור בליבו, ואחר־כך ישיר לך, וילמד אותך את החופש שבך. את הכלוא שיכול להשתחרר. מי יגלה את הכוכבים בעינייך, כשהם עולים?? ויעלה אותך מעל מצוקות התמידיות, והדאגות, והבינוניות, והפשרות, ויעשה איתך, כפי שצריך, במרומי כוחך ולא בשיפולו?

לא שאני גיבור, או מיוחד, ולא שאני שר לעצמי כמה יכול להיות לך נכון – אלא שזה בשניים: שניים שיודעים לעשות רק מה ששניים עושים כשהם שניים שהם אחד: – כהתאמת מנגן לכלי נגינתו, כהתאמת שני רוקדים, שני שרים, שני מזדווגים, שני בוני עולם, שני מגדלי ילד יחד. עדשה קמורה מרכזת אור לנקודת מוקד לוהטת; עדשה קעורה מפזרת את האור ומבזבזת אותו לכל רוח; באיזו את בוחרת? לאיזו את נמשכת? ובאיזו את מתעסקת למעשה?

האקסטזה של ההיות־יחד־נכון, ההתרגשות לקראת וההפתעה הלא־נגמרת: איך זה בא, לא חוזר על עצמו, לא מלומד, אלא ניפתח, ספונטני, ממקור לא נידלה לעולם, עוד ועוד. להיות בעוד. להרגיש עוד, להתרחב, להכיר נוספות, לדעת מה שלא ידעת, איך זה עוד. ואיך זה חדש. להיות בהתוולדות לא נגמרת. לא תוקפנית. אלא ממיטב רצונך, שהולך ומכיר עצמו. ולא הולך ומשתתק כדי לא לקלקל את המשחק ולא לפגוע, ואתה עצמך אינך במשחק, ורק מחכה שייגמר. לא. להיות בעצמך, בתוך בטחונך. בתוך מיטב הכרתך שככה יפה וזה שלך וזו את וזה מיטב מה שיש לך. אלה דברים שלא קורים עוד, שצריך לסכן את כל העולם כדי להשיג שניים שיודעים כל־כך. שמוצאים אותך, ומגלים אותך, ומגשימים אותך, ומפריחים אותך, ועושים אותך ליפה שיש בכוחך להיות. ומה צריך יותר מזה? אשה במיטבה, במילואה, בנכונותה, בפריחתה? מה במקום זה? ולמה? למה להרוס? למה לא לצחוק, להיות, לתת, לפרוח?

אין בכל הדפים הנחפזים האלה משום הזמנת חרטה כאילו, או החזרת דברים. הם הלכו, הופסדו. ניכאבו. הפכו לכאב. בלתי משוקם. יש בהם משום רצון שלא יימחק משהו שיש דברים שיופיים גדול מעושיהם, ושאסור שיידחה או שיתפרש, כעבור זמן, באופן מקל, על הרגשת האחריות לקלקול.

[…] מה נשאר? ולשם מה?

לשם זה עם זו עד שיצלצלו פעמוני השירה. להפוך גוף לשירה. לא כמן מפרק־מתפרק, לא כ"תרגיל" הכרחי בין אישה ואיש, אלא כיפה, כתכלית היפה, כהתרוממות, כהתקדשות, בינינו זה היה הופך כך. מתוך עדינות ומתוך התלהבות, ומתוך רוממות, ומתוך הנאה היודעת עצמה ומקימה את עצמה בתוך כדי התהוותה, גופך היה נוטף זימרה, שדייך היו לטופים עד הללויה, בטנך הייתה מלאה כמו נהר באביב, והיית פורחת, ועינייך כוכבים, ואצבעותייך מור עובר, ואת יודעת שזה כך. ואת יודעת שרק שנינו יודעים כן זה עם זו, ושכל השאר זה תחליף, ו[…] ולא גוף שמתאדה לשירה. את יודעת כמה יפה, כמה יפה עד כאב ועד אושר. את יודעת. בי היה […] כדי לדעת. ופחדת. והרסת. והלכת לך. לאן? אל מי? לחיות בלי שירה? לחיות בפשרה? בבינוניות? למה? למה לא תשירי? תחיי, תפרחי, תעופי?

ממש באותה תקופה יש גם מכתב פרידה בנוסח אחר, בפרשה מקבילה שהוא מסיים, הוא ולא היא, ובנימה פרוזאית: “בכל פעם שאנחנו יחד, קרובים מאד, חם ליבך ואת שואלת: חם לך? טוב לך? אתה אוהב כך? התגעגעת? – ואינני יודע איך את מפרשת את שתיקתי ואת אי־תשובתי. לבסוף אני מניע ראשי ואת מרפה. אבל אי־התשובה היא תשובה שאינה מעיזה להיאמר, היא לא. לא טוב. לא חם. לא רוצה כך. ולא צריך להמשיך כך. אלא שאין לי לב לומר כן כדי שלא לפגוע. אני בולע התנגדותי ועושה כן כאילו כן. והלוא אסור לעשות כך. אסור לא לומר את האמת. אסור להטעות. אלא שאיני יכול לעמוד בהפצרה, ולא בכאב שהאמת תגרום. מצד שני, אי אפשר כך. לא טוב לומר את זה ועוד פחות לשמוע את זה. אני מניח שאת אמרת לעצמך את האמת, אבל הרחקת אותה מעליך ונאחזת בכל סימן ובכל פירור של הבטחה בשפה רפה מצידי. אי אפשר להמשיך עוד ככה. אני לא יכול, מכל מקום.”

הוא מודה בפחדנותו, מוסיף חיבוק: “אולי יש משהו פחדני לומר בכתב ולא לומר באמירה, אבל יש בזה גם לך וגם לי פחות נוכחות בהכאבה. חלק ממני רץ לחבק אותך כעת. וחלק יודע שאין מוצא אחר.”

איזה בור ללא תחתית בנפשו דרש כמויות כאלה של אהבה והערצה וסקס, עד שבין לבין ובמקביל חיפש עוד אהבות? בסוף 1983 נרקמה מסכת יחסים עם ד', שנמשכה בעליות ובמורדות שנים רבות. היא בת 49 והוא בן 67. יזהר לא קרא לזה בשם המפורש אהבה, מאז ומתמיד סלד מהמלה השחוקה, אבל הוא כתב לה מכתבי אהבה מרגשים וארוכים (29 במספר), ניהל אתה שיחות ממושכות בטלפון ובפגישותיהם התווכח אתה על אמנות ועל ספרות, והיה גלוי ביחס לעצמו, למשפחתו, לנשים בחייו, לבריחות מהכתיבה. הוא הודה בפניה (אמת קשה או טקטיקה של חיזור?) שכנער הרגיש בקרב בני משפחתו כמו נוסע באוטובוס. זר בין זרים. הוא הפקיד בידיה למשמרת סיפורים יפים ביותר, הפקיד גם כמה שירים שכתב, לא מוצלחים. ד' סיפרה לי על כך בפגישה שבה מסרה לי חלק מהמכתבים ומתמלילי השיחות.⁶⁶³ בהתרגשות של התחלה (29.11.83) כתב שחיכה “כמו ילדון” לתשובה על הזמנתה לביתו: אמנם הוא נזהר שלא “לשבש את הריתמוס הנכון, […] עם זה נורא רוצה בי אלייך. מהר וחזק וסוער ובלי חישובים ובלי שום לאט לאט. וכנראה ששניהם אמת. לא להגיע לאכזבה – זה אולי הדבר ששנינו חושבים עליו. לא לתת ליפה נדיר להשתבש למשהו שיודעים עליו מקודם.” והוא מסיים בסוגריים בתוך סוגריים מסגירים יותר מכול: “אני רץ לשלוח את המכתב הזה כדי שיגיע מהר כדי שנדע מהר, שאני נורא מחכה לך ורוצה שההרמוניה שלנו תעשה אותנו. (זה לא פוטר אותך ממכתב!…) (ואגב, ביום שלישי (ה־6) אני נוסע בצהרים ללמד בירושלים – אולי תרצי לבוא קודם ולנסוע אתי? או מוטב בלי נסיעות?) הראש מתהפך בתחבולות יחד. ומחכה מחכה לדעת – – שלך.”

כדרכו, גם חיזר וגם הדריך. לשאלתה על היחס למציאות ביצירתו, ואיך הוא יכול להגיד שהמציאות היא רק חומרים, כמו החומר בכד, נענה וסיכם את הגותו במשפט: “בכל יצירה יש שלוש קומות: המציאותית, הסמלית והמתוזמרת – כולן יחד בו זמנית.” הוא המליץ שלא תלך לערבי ספרות, שם “בלוטות הלעג” שלו מתעוררות בו מראש.

אני מתפלא על אנשים שהולכים לפגישות ספרותיות. אני מתפלא על כאלה שמצפים ליותר מאשר לחשיפה של איזה אגו או ליותר מאשר בילוי דל של שעה “תרבותית”. אם הדבר בידיך אל תלכי לעולם למקומות כמו “צוותא” או דומיה, לא בשבת ולא בשישי, ולא בחדר ולא באולם. […] רוב “אנשי הספרות” או שהם מחשלים את “הקליקא” שלהם, או שהם עולים על “הקליקא” של האויבים, או שהם עסוקים במיונים: איזה סוג איזו מידה ואיזו מגירה לאיזו יצירה, ואיך עושים סדרים: מעלים ומורידים בהירארכיה של היוקרה האופנתית. […] פשוט נבלה בשוּק ואל תלך לשם.

ובן רגע שינה את הנימה, והתפייט על בוא הסתיו:

מתחיל מִסְתָוֵויו בחוץ. ועוד מעט אולי ירד הגשם. אני אוהב גשם. תני לי יום גשם ואתן לך את כל ימי התכלת ברקיע. בגשם אפשר לחיות אפשר לנשום אפשר לעבוד. בגשם העולם עולם והאדם אדם. בגשם הכול בתנועה הכול בהבטחה שתהיה פוריות ולא יובש. […] כל בוקר אני קם ומודד את המילימטרים, ובודק את הברומטר, נסגר בתוך שתיקה שבתוך כל ההמולה מסביב, וחושב על מקום ועל שעה שאוכל לשבת לשולחן בלי הפרעה וחש איך מעי נכמרות. […] יש צייר אחד (הונדרווסר שמו: מאה מים) שקנה לו ספינה וקרא לה בשם “רגנ טאג” יום גשם. כמה אני מבין ללבו. תארי לך שניים שטוב להם יחד, בספינה הזו, צפופים להם יחד ובחוץ הגשם וחום היחד המתרועע הזה שלהם נעשה דבש, ניגר, נמשך, ננשם, בכל אופני המסירה והלקיחה, דוברים, נוגעים, ונלהבים, ואפלים, ובשפע שאין לו גבול ובחשאיות מלאה על גדותיה והכל נינוע יחד. רואה לאן מגיעים כשמזכירים גשם?

בסוף ינואר 1984 נסע לאנגליה, וכתב לד': “לאחר שבוע של מועקה בדידות (וגם תפילה) מחר נוסע לא זכור כבר לאן ולמה. אל תהיי עצובה, אל תתמסרי להתייסרות ולפחדים, תני לחם שבך לרך הנוגע שבך להתמסר ליום השמש החורפי הזה וההוא שיחזור יבוא אלייך לחבק מאוד וגם להתרפק. ועוד מעט. רגע ואני בא אלייך.”

עם חלוף הזמן שיערה ד' שיש עוד נשים בתמונה, אבל הוא תמיד הכחיש זאת. ואמנם ביולי 1984, במקביל, התחילה פרשת אהבה נוספת, הפעם עם ת', והסתיימה בתסכולו הגדול של יזהר. התסכול, אני משערת, היה גם מנת חלקן של המאוהבות. ב־30.8.84 כתב לד' מכתב פרידה (אף כי היה המשך): “הבהיר הזה שגילית בך, (בתוך היחד שלנו), חיזוק ביטחון הבהיר בנשיות הגלויה יותר שבך, בוטחת בעצמה […] לתת ולקבל, בשפע שהכיר את עצמו ובעוצמה שמגעך ודיבורך והיותך נודעו לך ולי יחד. יקר כל כך. אינני יכול כעת מה שיכולתי. אינני יכול להיות פתוח, ולא להיות טוב, ולא להיות כפי שצריך. אינני מבקש כלום. ולא מתנחם בכלום. רק שלא אפגע בך. שלא אביא עלייך כאב. שלא אכביד עלייך. ואם תרצי לדבר אתי – אני לפנייך. תמיד אשמח. באמת. ד' שלי. מנשק אותך, יזהר.”

ב־1986 פגש יזהר בן השבעים בבוסטון את ג’ניס רביבו־סילברמן בת השלושים ושבע. היא כתבה סיפורים באנגלית ותרגמה מעברית לאנגלית. לדברי ידידתה, שהייתה אז מורתה לעברית, הוא ביקש ממנה לתרגם לו לאנגלית דברים שכתב, ואכן באתר שלה כתוב שהיא תרגמה פרוזה של יזהר לאנגלית. גם ממכתב של אהד זמורה ליזהר באפריל 1991, בנושא תרגום יצירותיו, עולה שיזהר סיפר לו על תרגומה לששה סיפורי קיץ. יזהר עזר לה למצוא את דרכה בכתיבה, המליץ שתעבור לכתיבת שירים, ובעברית, ושתקרא, תקרא כמה שיותר. הוא חזר ארצה, והיא עלתה ביולי 1987. כותבת ג’ניס רביבו, בשירה “תחת עץ האקליפטוס”:⁶⁶⁴

לאהוב אותך פרושו לשכב עם אחר

בין בינה לעצה

בערום על פיסת קרטון

על רצפת בטון מטונפת

בחדרו הפנימי החשוך של בית נטוש

כחום יום קיץ

מתחת לעצי האקליפטוס

בגבעת הקבוצים.

בדצמבר, ניצלה נעמי את הלידה הצפויה אצל כלתה חיה בארה"ב כדי לברוח מהבית למספר חודשים, ובדרך כתבה את הסיכום המפוכח והעגום שהזכרתי בפרק קודם. יזהר מנסה – בפעם המי יודע כמה – לפייס אותה, וגם אם ההכחשות שלו אינן משכנעות, המכתב שהוא משגר אליה לארה"ב קשה. לכל מי שרוקם תיאוריות על כך שמערכת של בגידות־התפייסויות תורמות לקשר – גם אם נוירוטי – בחיי נישואים, לא כך זה נשמע. הוא מתאר את חייו כגיהנום (21.12.87):

קשה לי לדבר אלייך. מפני שמראש אינך מאמינה לי. ומפני שהוקעת “האמת” נראית לך נחוצה וקודמת לכול. רק זה אומר, אם תקבלי ואם לא: את מייחסת לי מעשים, אירועים ודברים וקשרים שלא רק שלא כך היו ולא כאלה […] אלא בדמיון המגורה והכועס, ולא דומים למה שהיה בי באמת. […] מה שיש, צ’ומה, הוא האופן שאני קיים בו, זה זמן ארוך מדי, ארוך יותר מדי, קשה יותר מדי, עד שאם יש בעולם או לאחר החיים משהו שהוא הגיהנום אני כבר יודע אותו מקרוב, יום יום ולילה ארוך אחר לילה ארוך. ייתכן שאני ראוי באמת לעונש, ולגרוע ביותר, ייתכן שנחרץ דיני לרע וכבר אני בעונש שאין מוצא ממנו –

שבוע לאחר מכן הוא מתחנן (28.12.87):

את כותבת (19.12): “לא יודעת איך לפנות אליך – – – מה שקורה לך אתה מספר לאהובותיך מפה ומשם, בע”פ ובכתב. אז מה אני יכולה לספר לך?!" למה אינך מניחה לזה? למה אינך נותנת לדברים בלתי קיימים מזמן רב לשקוע – ולהפוך אותם לכאילו דברים קיימים המפרידים בינינו? למה את אוכלת את לבך ומייסרת אותי אם אין מתום בי, וחשבתי כי משהו, לפני שנסעת, התחיל מוצא דרך אל יחד חדש שלנו, וצומח – למה אינך פונה אלי, למה אינך נותנת לשורש העיקרי המשותף לנו לעשות צמיחה? קשה לי מנשוא הריחוק שלך, צ’ומה. אל תעשי את זה. אל תתני לעצמך להיסחף. אני יודע מה את נושאת בלבך ואיך את פגועה – אבל זה מאחור, ודי, ולמה להציק הלאה, למה לייסר הלאה, למה להתייסר, צ’ומה, מה יש לנו עוד מחוץ לשניים שלנו, שנינו יחד? […] אל תראי לא נכון, זה כואב כל־כך, לך, ולי, ואין צורך, פני אלי, פני אלי, ובואי לקראתי […] בואי אלי צ’ומה. אל תהיי מנגד. בואי אל היחד שלנו. יזהר שלך.

יאן יאק, רופא וחבר או חבר ורופא    🔗

הם מזדקנים, גם נעמי וגם יזהר, וכל אחד מהם מתמודד עם הזקנה בדרכו.

ב־1986 יצא יזהר לשבתון אחרון לפני פרישה. הוא נסע עם נעמי לארה"ב, והשבתון התארך. ב־1988 פגשו יזהר ונעמי בניו יורק את ד"ר יעקב גינדין ואת אשתו אסתי. הם נפגשו בביתה של מגי בר־טורא, פעילה בתנועות הנוער הציוני, שערכה מסיבה לישראלים.⁶⁶⁵ בעיני בני הזוג גינדין, בעיקר בעיני אסתי, שקראה עוד בנעוריה פעמים אחדות את ימי צקלג, יזהר היה אייקון. הוא לימד אז ב"היברו יוניון קולג'“, ואילו ד”ר גינדין השתלם בגריאטריה. באותו ערב נוצרה כימיה מיידית, למרות הבדל הגילים הדי־ניכר ביניהם (34 שנים בין יזהר ויעקב). הארבעה שוחחו, בילו, הרבו להיפגש בבתיהם, לצאת לקולנוע, למסעדות, לטיולים, לקונצרטים, לתערוכות, כשנעמי, בתחילה, היא הקטר המניע. מיכה פלדמן ורעייתו לאה הצטרפו לא אחת. במסגרת הטיולים, ביקרו הזוגות פעמיים בגן הפסלים בפֶפסיקו, למשל, ונעמי, המורה לאמנות, לקחה על עצמה באופן טבעי את תפקיד מורת הדרך, הסבירה להפליא, כדרכה, בעוד יזהר מתעניין ושואל. הפגישות המרובות באותה חצי שנה לא נפסקו כששבו ארצה. נעמי הבטיחה להפגין את כישרונותיה בהכנת חצילים, וכך עשתה. קשר טבעי נוצר גם עם בנות גינדין הקטנות, בלי שנפער פער דורות. יזהר היה יכול להיות ילדותי ולהצחיק את הבנות. הראייה שלו הדהימה אותן – עין הסופר: באחד השיטוטים ברגל ראו בית, והוא העמיד את החבורה בדרמטיות מולו ואמר: “תראו את הבית הזה! הוא הומלס.” לאחר שהתבוננו בו, אמנם ראו את החלונות הבוכיים, את הקירות המוזנחים ואת הבדידות של הבית הקטן בתוך ניו יורק הגדולה. אבל רק הוא הבחין בו, ורק הוא יכול היה לטבוע את המטבע הזה.

גינדין סיפר לי, שבמהלך טיוליהם, יזהר התבטא לא אחת על כך שנעמי, בציוריה, משאירה אחריה משהו מוחשי, עבודת אמנות, בעוד הוא, יזהר, משאיר אחריו מלים, מפזר מלים לרוח. יש לזכור שהדברים נאמרו בתקופת “השתיקה”, זו שאמנם הפיקה מלים לרוב, אבל, לפחות למראית עין, לא ספרות. לדעת גינדין, יזהר היה גנראטור בעל מנוע חזק, אידיאולוגית, מחשבתית ואינטלקטואלית. לכן, גם בתקופות שהיה שרוי בשתיקה ספרותית, הוא ידע למדר אותה, ולמקד את המנוע הזה בחינוך ובעשייה בתחומים אחרים, כמו הגנת הטבע.

אבל גינדין היה גם עֵד לחזרתו של יזהר לכתיבה. הוא זוכר תקופה שבה קטעים מן הספר מקדמות היו צצים בשיחה: יזהר היה יושב בישיבתו “הפרעונית”, כפי שכינה אותה גינדין, זרועותיו תלויות ככנפיים משני צדיו, והוא מדקלם משפטים שעתידים להיכתב. על משפטים אלה היה חוזר שוב ושוב, כבוחן את משקלם, ואז, כשהספר ראה אור, היית מוצא אותם שם. כרופא, היה לו לגינדין תפקיד מעשי ביצירת מקדמות. יזהר תיחקר אותו בנושא עקיצת צרעות, לפרטי פרטים ובדקדוק בדקויות. הוא ידע לשאול: כמה זמן חולף עד ש… איך זה נראה בהתחלה… ואיך כעבור שעה… ומה רופא יודע היום.. ומה ידע אז… ומה ההבדל בין צרעה ודבור… ומה ההבדלים בין הצרעות השונות. מובן, שגינדין לא ידע הכול, והוא הבטיח לקרוא ולברר, ואולם כעבור יום כבר הופגז בשאלות משלימות: יעקב! (זאת טרם קיבל את הכינוי יאן־יאק), האם קראת? האם ביררת? יש לזכור שאת הסיפור על עקיצת הצרעות סיפר יזהר לילדיו מאז ומתמיד, בגרסאות שונות, בין מבדחות ובין הרואיות, לפי צורך השעה. עכשיו בדק את הנושא, כדרכו, כחומר לדוקו־דרמה.

ברצועת יזהר, 1995

שנה לאחר מכן, כשנעמי ויזהר כבר חזרו ארצה ועברו לכפר מישר, וגם הגינדינים חזרו לביתם בגדרה, יזהר כבר עסק בכתיבת צלהבים. נעמי דיווחה לגינדין בשמחה שהוא חזר לכתיבה, או כפי שהתבטאה, “הוא השתחרר מקורצווייל.” יזהר אמר “שהוא חושב שהוא כותב,” דיבר הרבה על השיבה לכתיבה, האשים את קורצווייל, אמר שהוא כתב את כתיבת חייו וקורצווייל העליב אותו וגרם לו דיכאון ממשי.

בתקופה זו של ידידות אמיצה, גינדין מתאר תמונה של אדם שמח, של איש רעים להתרועע. חוג החברים של יזהר ושל נעמי התרחב, וכלל לא רק אנשי מדע ידועים כמו מיכה פלדמן, אלא גם ציירים ואמנים מחבריה של נעמי וגם מו"לים כאהד זמורה וסופרים כמו חנוך ברטוב וחיים גורי. מצד אחר, נעמי ויזהר הצטרפו לא אחת לחוג הרחב של ידידיהם של אסתי ויעקב גינדין, ומאוד אהבו את בני הזוג. גינדין היה לרופא בכיר בבית־החולים קפלן ברחובות, ומנהל מחלקה בבית החולים הגריאטרי הרצפלד בגדרה, וכרופאו הנאמן של יזהר תמיד חש לפתור כל בעיה, קלה כחמורה. אסתי הייתה בעיני יזהר צדקת אמתית שמוכנה תמיד לחוש לעזרת כל דך. מאוחר יותר, תחת הפיקוס בבית גינדין, אף חגגו הארבעה, עם שישים מוזמנים, חמש־עשרה שנות חברות. היו סעודות דשנות, היו מה שגינדין מכנה פינג פונגים אינטלקטואליים, כשיזהר או מיכה ישובים בראש השולחן ומנהלים שיחה מרתקת בענייני דיומא. גינדין טוען שיזהר שהוא הכיר לא היה איש עצוב. הוא אהב רכילות, כי רכילות היא סיפורי חיים, ואלה תמיד עניינו אותו. בבילויים המשותפים קלט שברי שיחות טלפון על הנעשה במחלקה שגינדין ניהל בבית החולים, ותמיד ביקש follow up, איך נפתר המשבר ומה מצב החולה. הסיפורים הקטנים האלה מהחיים ריתקו אותו. שני הזוגות קנו עכשיו יחד את המנוי לקונצרטים של הפילהרמונית. בעבר, נעמי תמיד ביקשה שיזהר יצטרף אליה לקונצרטים, ויזהר השתמט בדרך כלל, והעדיף לשבת בבית ולכתוב. הוא סלד מבילויים, לא אהב חגים ולא חגיגות. עכשיו הלכו יחד לקונצרטים, הלכו יחד לקולנוע, ויזהר נהנה מן הבילוי המשותף. בדרכם להיכל התרבות היו תמיד חילופי הלצות, ולפני הקונצרט או לאחריו, היו שותים קפה. בשנת 1995, או 1996, נסעו יחדיו לחו"ל, לשהות של שבועיים באחוזה בקרבת סיינה שבאיטליה. את האחוזה שכרו ידידים משותפים מניו יורק, ושם הרבו באכילה ובמעשי קונדס. באחד מימי ההולדת של גינדין הקדיש יזהר לרופאו רשימה קצרה בשם “שקדיה אחת”, הקטע הספרותי האחרון שכתב בימי חייו. גינדין פירש את תיאור הפלא שבפריחת “שלדי המקלות היבשים”, לפתע, בתום החורף, כתודה לרופא שאִפשר לו להתגבר על הדיכאון שבזִקנה.⁶⁶⁶

יש לנו בחצר שקדייה. שום דבר מיוחד. לא קומה לא רוחב, ולא אומרת כלום. ופתאום, ממש פתאום, יום אחד, פתאום, נתמלאה זו כולה פריחה, וכולה היא לבנה, עשירה, וכל המקלות היבשים ההם הבקיעו פתאום פריחה מתוכם, פתאום והיא לבנה כולה, ריחנית, קוראת דבורים. ואפילו ביום מעונן כזה, באמת שום דבר לא הזדעזע מסביב, ולא שום סימן תימהון, כאילו באמת לא קרה כלום, אבל הנה פתאום, החצר, כל החצר, התמלאה פריחה, וכל מה שהיה שם שנראה היה שאי־אפשר עוד שתהיה בו אי־פעם הפתעה ושיהיה רק הולך לו ונמשך רק כמו שהוא תמיד בכזה סתם אחד, עמום, בלי סימן, ורק הולך ונמשך כמו שהוא, תמיד, ופתאום והנה זו פריחה, פריחה אדירה, עולה על גדותיה, מציפה את העולם ואת אותו השיח היבש עם אותם שלדי המקלות היבשים, והוא הופך כעת לכלה מהודרת, לבן עם ורוד, ועם ריח דבש, וכבר עם סיעות דבורים תוזזות, והכול כבר מלא סביב סביב רחש עסקני שואף להספיק.

– האם זה אומר משהו?

– האם זה סימן למשהו?

– האם צריך להבין מזה משהו? – מי שרוצה.

– אבל באמת אין כאן אלא פלא שאינו פלא, אין כאן אלא רק הכרח אחד שמתקיים, שבבת אחת נעשה וכבר ישנו, וכבר הנה הוא כאן פורח להפליא.

המוטו של גינדין הוא שזִקנה אינה חייבת להיות עלבון. כחבר וכרופא, הוא שיפר במידה רבה את איכות חייו של יזהר ואִפשר לו הזדקנות מכובדת. הוא סייע להפוך את חייו ה"כשרים" של יזהר א', לטובים יותר, בריאים יותר, שפויים יותר ועליזים יותר, ואת חייו המחתרתיים, כיזהר ב' – לאפשריים יותר.

כי בשהותו האחרונה בניו יורק, יזהר הרגיש זקן והולך בטל. בין שאר ההרצאות שהוא נתן בהיברו יוניון קולג', מצאנו בארכיונו טיוטות ורשימות הכנה להרצאה לא שגרתית, לפחות לא למוסד כמו זה, שהוא אמנם אקדמי, אבל בעל אוריינטציה דתית.⁶⁶⁷ לא ברור אם ההרצאה אמנם ניתנה לבסוף במוסד זה, שכן יזהר שמר הקלטה שלה שנעשתה דווקא בארץ. ההרצאה פרשה שוב את רעיונותיו המוכרים מאז “לקרוא סיפור”, אבל הסיפור שבו בחר הפעם להדגמה, לא היה “הנרות” לעגנון, אלא סיפור דוד המלך ואבישג השונמית. האם הפרובוקאטור המסתתר בתוכו בחר בו?⁶⁶⁸ או שמא החשש המכרסם מן הזִקנה והסוף? ואולי יזהר א' פורש כאן אידיאולוגיה המצדיקה את יזהר ב' ומחברת ביניהם? בכרטיסיות של ראשי הפרקים שהכין יזהר, ניכר כי הוא מתעכב בפירוט רב על המלה “יחם”, בודק את מקורותיה ואת קרבתה לחום, לייחום ולחיים, ועל זמן עתיד שבו היא כתובה; יזהר מצטט את רד"ק – “בתולה מחממת יותר מן הבעולה”, ואת רש"י – “בתוליה מחממין את בשרה”, ואת רלב"ג המפרט: “מצב החום שיש בה; מצב התחממה בהיותה עם הגבר והתעוררה למשגל; הוא גם כן יתעורר לקראתה מצד יופייה והיותה בתולה, וזה יביא שיתחמם מעצמו.” יזהר מציין עוד כי דוד בודד ומפסיד חום – מצבו טרגי (על אף שמונה־עשרה נשיו ועשרות פילגשיו). הוא משווה בין בת־שבע (טובת מראה) לאבישג (יפה עד מאד), ומתעכב על מסע חיפוש “המחממת” ובדיקת היופי שלה. ואחרי שהוא מפרט מסורות אחדות, המספרות כיצד אבישג מתכוננת ומתודרכת לקראת המלך, הוא עובר לדוד הזקן עצמו ורושם: חסר אונים, ללא אונים, ללא ערנות, ללא חיים, לא פורה, משותק, לא משתוקק, השיתוק, השעון נעצר, תקופה התחלפה. ומכאן עובר יזהר ל"ממדי העומק": נעורי הנצח, חילופי תקופה, יציאה־שיבה והליכה ללא שוב (וגם: דחיית גזר הדין, הארכה, להיחלץ מן התהום!), ואפילו חומרי שימור הוא משרבב שם, חומרי לבלוב, דחיית הרעל – דחיית הכימוש, מעשי מאגיה להתחמקות מן הגורל, ההליכה בהיפוך לחוק, המרד בחוק האנטרופיה.

בהקלטה של אותה הרצאה שנעשתה בארץ ב־10.6.88 (באירוע זיכרון לחלל מלחמת לבנון דווקא), מסביר יזהר בלהט את הסיבה לריבוי הנשים של דוד המלך: כך נשמרו נעוריו. הנשים הן ששמרו אותו בחיים. דוד מלך ישראל חי וקיים במסורת שלנו, למרות חטאיו ומחדליו, כי שמונה־עשרה הנשים החוקיות שלו ועוד עשרות פילגשיו עצרו את הזדקנותו. ואותה נערה, אבישג, כמעט ילדה, מדגיש יזהר, הובאה אליו כששום גורם חיצוני כבר לא הצליח לחמם אותו בסוף דרכו, כשהוא זקן ובא בימים, והיא עזרה לו בזה שהפעילה את המנוע הפנימי שלו שייצר חום. היא הייתה התרופה נגד המוות. יזהר מציג את התופעה של קשרי זקנים עם צעירות, וצעירות מאד, כקיימת משחר ההיסטוריה, ומוצא לה צידוקים רבים. כיוון שהנושא הוא איך לקרוא סיפור, הוא מסיים באמירתו הרגילה, שבסיפור קצרצר זה מהתנ"ך, יש, כתמיד, שני נוכחים אקטיביים: הכותב והקורא. במקרה זה ניכר שהמפגש ביניהם, בינו הקורא לבין הכותב הקדום, הוא באותה שותפות גורל יחידאית שנוצרת באמצעות המיתוס, ומאפשרת לקורא להבין טוב יותר את עצמו. הרטוריקה היזהרית, מכל מקום, במיטבה: במשך כשעה וחצי קולו נמרץ וסוער ומלא פאתוס, והוא מזים, כביכול, כל סברה שנושא ההזדקנות נוגע לו כהוא זה.⁶⁶⁹

גינדין סייע ליזהר להתמודד עם הזִקנה, והתמונה של יזהר שנחקקה בזיכרונו היא של איש רעים להתרועע. אבל ידידים אחרים של יזהר ראו, במקביל, גם תמונה אחרת. תמונה של מי שהולך למסיבות הרעים האלה, אבל יושב כמתבונן מן הצד. תמונה של אדם החי בכפר מישר כנכרי, במקום שלא קיבל אותו כתושב ממש אלא כמעין תייר. תמונה של אדם שמקומו הנוח ביותר הוא לא בקומה התחתונה, למטה, עם כל החברים והמשפחה, אלא בקומה השנייה, בחדר עבודתו, אצל החלון המשקיף על א., ד. וגורדון (השמות שהעניק לשלושת האקליפטוסים שבחצר, שאחד מהם, אולי גורדון, מת במשך הזמן והותיר את א. וד. לבדם) ועל הנוף האהוב עליו של השפלה הפנימית. אדם שאהב יותר מכול לטייל בשדה הפתוח, לא בנופים דרמטיים מרהיבים, אלא ב"סתם שדה", שהיה בעיניו עולם ומלואו. אדם שהמשיך בחיים הכפולים, וגם כשראייתו לא אִפשרה לו לנהוג ולהימלט מן הבית לשעות ספורות, המשיך בהתכתבות, או בהתלחשות טלפונית, ארוטית או ארוטית למחצה, עם נשים, עם תלמידות לשעבר, ואלה סיפקו לו את הריגוש, את סם החיים, שהיה זקוק לו כדי ליצור.

יצחק רבין – הוא ינצח לנו בבחירות?    🔗

שני הפוליטיקאים שנגדם יצא יזהר בחריפות הגדולה ביותר היו בגין ורבין. רבין לקה מידו אף יותר מאשר בגין. עיון בעיתוני סוף שנת 1979 מלמד כי מצבה של ממשלת בגין היה גרוע – בתחום המדיני, הכלכלי והפנים קואליציוני – אך גם מצבה של האופוזיציה, כלומר מפלגת העבודה, לא שפר. פרסום פנקס שירות של יצחק רבין פגע במנהיג המפלגה באותו זמן, שמעון פרס, ואתו – במפלגה כולה.⁶⁷⁰ במאמר בשם “ארץ שממת אבות”, שהתפרסם בדבר מ־30.11.1979, יזהר ניסה לנמק את נמיכות הקומה של ההנהגה הנוכחית בתהליכי עומק העוברים על ישראל כחברת מהגרים, ודבריו חושפים שוב את געגועיו לאב גדול וחזק:

היינו בנים לאבות, היינו סגנים למנהיגים, היינו מנהלים מוכשרים מתחתיהם, היינו מפקדים מצוינים בשליחותם, היינו “מספר שניים” מעולים, והיינו “בעלי־תפקידים” יעילים – אבל לא גדלנו להיות אבות בלי האבות הראשונים שמעלינו, ולא נעשינו מנהיגים מכוחנו ולא מכוח המנהיג שהעלה אותנו. נשארנו מתוסבכי סגנות. על צד האמת די נבהלנו כשמצאנו יום אחד, כדרך הטבע, והנה אין עוד אבות עלינו, והכול התחילו פונים אלינו: כעת אתם האבות – אנחנו?

האבות שהיו לנו, טוען יזהר, באו מרחוק. הם צמחו על “דושן מצטבר של דורות רצופים […], רפידה על רפידה […]. הדושן המיוחד הזה לא נצטבר עוד כאן, ואילו הדושן שהובא מבחוץ נתמצה, כנראה, עד כלה.” האם בלא משים הפנים את קורצווייל עד כדי כך? הוא משווה את האבות לבניהם – הסגנים, ממלאי המקום, הממשיכים, שהם האבות הנוכחיים: “ממה שצברו בבוקר הם ניזונים בערב. חוששים מפני הספק, נרתעים מפני המורכב, נסוגים מפני המכאיב שבאחריות, אצים תמיד לפתור משהו בן הרגע הזה, פתרון שאינו אלא המומלץ המיידי, והפרגמטי המיידי, כאלה שנובטים מהר וקמלים מהר. ולפיכך הם אבות החוששים מפני ילדיהם, אבות שאינם מעיזים לתבוע מהם דבר, אלא רק למצוא חן ולוותר להם עד להתרפסות, ומהר מדי נכנעים לתנאי האפשרי הקל הראשון, ונמנעים מעמוד בתוקף על חובת הראוי שמעל לאפשרי הראשון.”

וגם ליזהר ב' יש מה להגיד בנושא: “כאילו אין שום יצר בוער ומדליק בהם, כאילו תששה מיניותם עד אין־אונים, כאילו כבר אינם אלא רק פחמים שׂרופים…”

לדברי יזהר, אם היה מדובר בזמנים כתיקונם, ייתכן שניתן היה לכלכל את צעדינו כילדים גדולים, גם בלי ה"בן־גוריונים, הדה־גולים, הצ’רצ’ילים, לרבות היו"ר מאו, שלא להזכיר את האיאתולה חומיני […], בלי אב ובלי מנהיג מופת", אלא שכעת “רגע ההכרעה נעשה חמור מאין כמוהו, ועומד כל רגע להתפוצץ עלינו בלתי מוכנים ואובדי־עצות […]. ובלתי אפשרי לנו כעת לשבת ולחכות אובדי עצות.” דרושים חלופי שלטון, וייתכן גם “שעצם מעשה ההיערכות להחלפת השלטון – יצמיח את הכוחות, יגלה את האנשים, ייצור את החברות, וינסח היטב את היעדים החיונים – אולי עצם הנעת התנועה גם תעלה את מנהיגיה.”

עדיין אין זו מתקפה ישירה על רבין, אבל זו תגיע. בדבר מה־20 בינואר 1980, יזהר התייחס ישירות למלחמת ההכפשות רבין־פרס, שהחלישה את המפלגה בעת שזו נאבקה על האפשרות לחזור לשלטון. במאמר בשם “חדלו!” יזהר קורא לשניהם להפסיק להתקוטט:

חדלו בשם אלוהים לרדוף צדק! […] מי שיש לו קובלנה על איש או נושא האשמה על חברו, יוכל לעשות אחת משתיים: או שיילך ויתבע חקירת דין כהלכתה, ולא יכריח את הציבור הנדהם להיות לעד, לשופט ולמוציא להורג בלינץ'; או שיילך לו וישתטח על ספת הפסיכולוג ויעשה בינו לבינו סדרים בנפשו הפרועה. […] צריך להודיע לו לחשוב הזה, כי גם תהילת העבר לא תושיע לו עוד, ולא כבוד מעשיו הגדולים של פעם. צריך שיידע כי בחרחור המדנים ובהלשנות שהוא מלשין. אין הוא מכה את אויבו האישי, אלא הוא חונק לכולנו את הסיכוי לצאת מן הכישלון הנורא שאנחנו בו.

בה בעת הוא קורא לציבור “להתנער עתה מכל זה, פשוט לחדול מהם, לא לשעות עוד אל גיבורי ישראל העומדים ומשתינים איש על רעהו לפני כל הציבור. חובת הציבור עתה היא להתכונן בכל מאודו אל מה שהולך ומתרחש סביבנו בתאוצה מסוכנת – ולסלק מעליו כל מה שמכשיל את רוח העם.”

בשנים 1984 – 1990 התקיימה בישראל ממשלת אחדות לאומית שהשותפות הראשיות בה היו מפלגות הליכוד והמערך. במשך כל השנים הללו היה יצחק רבין שר הביטחון, וגם חבר ב"שלישיית ראשי הממשלה" (פרס, רבין, שמיר), שקיבלה את ההחלטות החשובות ביותר. בעת כהונתה פרצה האינתיפאדה הראשונה שעל המאמצים לדיכויה ניצח יצחק רבין. רבין נקט בדרך כוחנית ואלימה, ויזהר התקומם כנגדה בכל נפשו ובכל כוחו הרטורי. הוא שפע רשימות כנגד המדיניות הזו, לעתים מדי יום ביומו, ורובן פורסמו בדבר. אחדות מהרשימות מהחריפות ביותר, כוונו כנגד רבין אישית.

על שולחנו של “האחראי לביטחון”, כפי שיזהר מכנה אותו בדבר מ־25.8.89, צריך ש"תהיינה עומדות צפופות כל תמונות המתים שמתו, יהודים כערבים – והן מצטופפות כל יום יותר – וצריך שתהיינה מקיפות אותו כל היום תמיד, בשבתו לעבודתו, ובשכבו בלילה. ועל כל תמונה שיהיו רשומים גם כמה פרטים: השם, הגיל וסיבת המוות. ושיהיה מכיר אותם ויהיו מביטים בו. ושיהיה יודע גם מי נשאר אחרי כל אחד, ומה קרה לנשארים, וגם מי נקרא לדין ומי נענש ומי לא. ולמה. ושיהיה מוכן לענות בבוא היום מי היה האחראי לכל המוות המיותר הזה. ואם אי־אפשר היה גם לעשות אחרת."

“חכם הביטחון”, הוא מכנה אותו במאמר על פסילת ספרים “שיש בהם כדי לפגוע בביטחון המדינה, בסדר הציבורי או בשלום הציבור; יש בהם קריאה להתקוממות, התססה, תמיכה במחבלים ועידוד לאלימות…” והוא מציע כמה מועמדים לפסילה: “גוש אמונים” מאת דני רובינשטיין, “המשפט הקונסטיטוציוני” מאת אמנון רובינשטיין, “המלחמה למען השלום” מאת עזר ויצמן, “המלט” מאת שקספיר, “טולסטוי” מאת טרויה, “זאב הים” מאת ג’ק לונדון. ומסכם: בשתי אצבעות בפה אני שורק נגדו" (דבר, 27.10.89).

“הנוהם”, מכנה יזהר את רבין (דבר, 10.11.89):

מפעם לפעם מוציא מנהיג ממנהיגינו את ראשו מבין כתפיו ונוהם בזעף: הכול לפי החוק.

תוקפים אותו: למה נהגתם בברוטליות? למה פעלתם באווילות? למה רצתם לעשות דברים שלא צריך לעשות?

הכול לפי החוק! עונה הנוהם בנהמה.

מכים לפי החוק, עוצרים לפי החוק, הורסים לפי החוק, משמידים לפי החוק, יורים באוויר ופוגעים בלב, יורים ברגליים ופוגעים בראש, יורים ברעולי־פנים והורגים תינוקות – הכול לפי החוק.

ורק עוד שאלה אחת:

למה לא מוחקים חוק מטופש ועושים במקומו חוק חכם? למשל, שאלה ששלחו למאסר את אייבי נתן על חטא ביקוש שלום – למה לא ישבו הם במאסר על חטא הסירוב לשלום?

אותו “נוהם” סופג לעג על הפארסה המתחוללת בבתי המשפט כאשר, למשל, שופט צבאי מלומד ברמאללה גוזר עונש על ערבי מיידה אבנים, אף שהנאשם הוא עיוור: “והכול שם מוצג בפומבי דחוס כזה, רועש ומבולבל – לעתים מענישים לפני שהרשיעו, לעתים בלי נוכחות כל מי שחובה שיהיה נוכח, ותמיד באי־סדרים המאולתרים ברגע האחרון שייראו כסדרים – עם תיק ובלי תיק, עם מתורגמן ובלעדיו, עם עורך־הדין ובלעדיו – ותמיד כששואלים חוזר הנוהם ממשרד הביטחון ונוהם כי הכול לפי החוק” (דבר, 15.12.89).⁶⁷¹

בשנת 1990 מחריפה ביקורתו של יזהר (דבר, 12.1.90)“:”גיבור “הבחירות בשטחים”, הוא גיבור שבירת העצמות, הוא גיבור מחנות המעצר, הוא גיבור הדיכוי ללא הבחנה, הוא גיבור הכול־לפי־החוק, הוא גיבור אטימות האבן, הוא גיבור היש לנו זמן ואין מה למהר. הוא יעשה לנו שלום. ואמרו אמן."

בעקבות “התרגיל המסריח”,⁶⁷² כשהכול התגוללו על פרס, תקף יזהר את רבין: “”תרגיל מסריח", פסק בלשונו הכבדה בן זוגו לאותו התרגיל – והסב אפו המיוחס, הבלתי מריח לא סרחון דם, לא סרחון אנצאר ולא סרחון עצמות שבורות של חפים." ואף הוסיף: “השגיאה העיקרית של שמעון פרס הייתה יצחק רבין. ההתכופפות שכפף עצמו תקופה כה ארוכה וכה גורלית כדי להרכיב על ראשו את הטפיל המפונק ורע הלב הזה. לב? לשובר העצמות גיבור אנצאר יש לב?”

והוא ממשיך ומתאר איך הפקודות יורדות מלמעלה, עם הסירחון (דבר, 18.5.90):

בינואר 1988, הגיעו חיילים לכפר א־ריק, הוציאו תושבים מבתיהם והיכו אותם בברזלים. מצבם של המוכים היה אנוש.

בחלחול נלקחו במשאית 15 ערבים והובאו למזבלה, ושם שברו להם את העצמות. הם נשארו במקום עם עצמות שבורות ופצעים קשים. גם ב"סככת מעצר" בחברון הוכו ערבים נמרצות “שלא לצורך.”

ברמאללה הובאו ערבים על־ידי חיילי גולני אל “קיר המכות” (!) והוכו שם עד זוב דם, עד כדי שאחר־כך הודח מפקד.

ב"מתקני השהיה" בחברון, השאירו עצורים בחוץ לקפוא מקור.

מי נתן את ההוראה?

זוטר אחד? מפקד מקומי אחד? אלוף פיקוד אחד?

הכול בא מלמעלה. “רוח הדברים,” “המגמה הכללית,” וגם האישור המפורש. בלי שאיזה אף נסתם אז מסרחון.

האחראי למעשים המסריחים ולהסרחת נפשו של הנוער שלנו – אינו יושב בין הנידונים.

הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא מדבר על “תכנית השלום.” וכבר יש לו עדת מלקקים. ולא מסריח להם.

אומרים: הנה עבָרוֹ: בית החינוך, כדורי, הפלמ"ח, ההתישבות, יגאל אלון, רמטכ"ל ששת הימים – ובקצרה: הנה הצודק המקופח. אבל מה אומרים על מעשיו, זה אך אתמול: מה המרחק בין מעשיו ובין מעשי הליכוד, מה בין דרכו לדרכם?

אומרים: הוא יפרוץ דרך לשלום. כשאינו מתכוון לשום שלום אלא ל"אוטונומיה," כלומר לסטטוס קוו בהסכמת ערבים שאינם קיימים.

אומרים: ראו איך הגדיל לעשות בדבקותו ב"ממשלת האחדות," וכמה הוא גאה בהישגיו הגדולים, ואלה הם: מניעה, עצירה ובלימה.

אבל מה קידם? מה זז בגללו לקראת השלום?

הוא משווה את רבין לבגין (1.6.90), ואת השאלה הנוראה שהפנה אל בגין הוא מפנה עתה אל רבין: “איך הוא ישן בלילה?” ואף מוסיף עליה: “איך הוא חי ביום?” לזכותו של בגין הוא טוען, “מי שעשה את מלחמת לבנון ואת חרפת מלחמת השולל – העניש עצמו במאסר בית. ולמה לא ילמד ממנו מי שדרדר את היהודים עד חרפת בהמיותם?” וב־28.6.90 הוא תוהה: “מה הם רואים במנהיג הזה? מה קוסם להם בו? חוץ מהציפייה שהוא יציל אותם מהימחקות פוליטית? איש אטום לאנשים. איש סגור לסבל אנשים. איש בלי חלום. איש בלי חרטה. מה עוד הוא מציע חוץ מדחיית השלום לעוד שנים רחוקות וחוץ מאילוץ הנוער להוסיף ולהתכתש בסימטאות הפלשתינים עוד שנים ארוכות? הנה הם מצטופפים כעת סביב מנהיגם הקשוח. מחכים שיוליך אותם אל ארץ הבחירה, להתייבש על ספסל הליכוד.”

לקראת בחירות 1992 נערכה התמודדות על ראשות מפלגת העבודה, בין יצחק רבין לבין שמעון פרס. להלכה היו עוד שני מתמודדים, ישראל קיסר ואורה נמיר, אך למעשה הייתה זו התמודדות רבין־פרס. יזהר, שתמך בפרס, כתב רשימה בכותרת הספקנית “הוא ינצח לנו בבחירות”:⁶⁷³

הוא

הוא שלא הבין ולא ידע לקרוא את האינתיפדה כשפרצה –

הוא שאיבד עשתונות ונבהל והשיב במכות, בשבירת עצמות ובכוח וביותר כוח ובעוד יותר כוח –

הוא שטיפח את זוועת מחנות המעצר הידועים לשמצה, שמילא את כל המכלאות בהרבה דיכוי מביש, ובהרבה עצירים לא שפוטים ונדונים לשנאת ישראל – […] הוא שראה מגוּשם ובלתי מתרגש את העינויים ואת הטירטורים ואת ההשפלות מכאן, ואת חוצפת המתנחלים הפורחת מכאן, והתעטף לו באטימות ובניתוק שלו –

הוא שהיה הקול הנוהם ההוא ממשרד הביטחון שחזר תמיד והבטיח שלא הייתה שום חריגה והכול היה בסדר ולפי החוק, תמיד –

הוא שהיכה לפני שחשב, כשעוד הכול היה בהתחלה והכול היה פתוח לפתרון אפשרי, עוד לפני שנפגעו רבים כל כך, עוד לפני שמתו רבים כל כך סתם ולחינם – […]

אבל הוא כמובן המשווק הטוב ביותר שלנו, הוא שעונה ממש לטעמו של הבוחר המצוי הזה, האדיש־שאנן הזה, המהסס עדיין בין ליכוד א' ובין ליכוד ב' –

הוא תקוותנו היום, הוא גיבור דורנו, מידיו תיוושע תנועת העבודה, כי מה בסך־הכול, קצת עור עבה, קצת אטום למוסרי?

רבין גבר על פרס בהתמודדות בתוך המפלגה, ועל יצחק שמיר בבחירות הכלליות, ונעשה ראש הממשלה ושר הביטחון. אז נרצח שוטר מג"ב נסים טולדאנו, ובתגובה ערכו כוחות צה"ל מצוד נרחב ועצרו כ־1200 מבוקשים פלסטינים. וכ־17 בדצמבר 1992 החליט רבין לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס, כדי שבהעדרם תירגע רוח הלחימה בשטחים. החלטה זו הפכה לפיאסקו, והשיגה את ההיפך ממטרתה. מיזהר זכתה ההחלטה לביקורת קוצפת. “חכמת האגרוף” הוא קורא לטקטיקה של רבין: “אי אפשר עוד כשרואים איך בדרך אל השלום עומד לו ומתעקש ראש קטן עם אגרופי ענק.” יזהר הצביע על שלושת האחראים לַכֶּשל, לדעתו, ודרש מהם להסיק מסקנות:⁶⁷⁴

שלושה צריכים ללכת: ראש הממשלה, הרמטכ"ל, והיועץ המשפטי. בגלל ליקוי בשיקול הדעת, בגלל חוסר חכמה, ובגלל אטימות מבישה. […] מפני שהארצות השכנות אינן פח אשפה שמשליכים אליו את מה שחושבים לזבל. להעניש צריך רק את הנשפטים לענישה אחד־אחד ולפי גזר־הדין. ולא קודם יתלו אותך ואח"כ תוכל לערער לפני ועדה […]⁶⁷⁵

מבחינת יזהר, כל זה השתנה אחרי החתימה על הסכמי אוסלו בקיץ 1993 – ואולם רבין עדיין נטר לו על התקפותיו החריפות. ב־5 ביוני 1994 העניקה אוניברסיטת חיפה תוארי דוקטור לשם כבוד לשורה של אישים, ביניהם יצחק רבין ויזהר סמילנסקי. אחרי קבלת התעודה עובר מקבלה על פני שורת המקבלים האחרים ולוחץ את ידם. רבין פסח בהפגנתיות על יזהר ונמנע מללחוץ את ידו המושטת.

באותה שנה, בדצמבר, קיבלו יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר עראפת את פרס נובל לשלום. הטקס נערך באוסלו, בירת נורווגיה, וכל אחד מהזוכים זכאי היה להביא אתו לטקס פמליה של ידידים וקרובים. שמעון פרס כלל ביניהם את יזהר. נראה ששם נשבר הקרח בין רבין ויזהר.

עוד פחות משנה נותרה לרבין לחיות. בעצרת השלום שהתקיימה ב־4 בנובמבר 1995 בתל־אביב, ניצב יזהר עם פרס ורבין על הבמה, וממנה נשא את דבריו. הוא היה “להקת החימום” – כוכבי הערב דיברו אחריו. כשסיים ירד מיד מן הבמה, עלה על מונית ונסע הביתה. כשהגיע למישר הודיע הרדיו כי רבין נרצח. הרי קטעים ממה שכתב יזהר אחרי הרצח:

בראשית ימי האינתיפדה דיברתי וכתבתי כנגד יצחק רבין, עם ה"לשבר את העצמות" שלו – ונישאר דוק של ריחוק בינינו.

עם תחילת מהלכי־השלום של הממשלה החדשה תמכתי בו לא רק בלי סייג אלא בהליכה שלימה איתו. הסיפור על מה היה בינינו הוא כמובן חסר חשיבות, ולא בא אלא רק כדי להראות את התפנית הגדולה. ואיך ראה פתאום יצחק רבין את כוכב הצפון וידע לאן בדיוק צריך ללכת מעתה ולאן להוליך, ומאז ועד ליל הרצחו לא חדל מללכת ולהוליך בכל עוצמתו הבלתי מבוטלת אל האור שניגלה לו ושהפך מעתה להיות לוודאות שלימה ולפקודת מבצע היסטורית. הוא ידע בבירור שכלום בארץ לא יוכל להיפתח ולא יוכל להשתנות אם לא ייפתח מיד תהליך שלום שביטויו המעשי הוא ההסכם. […]

רק איש כמו רבין יכול היה, ובתנאים הגרועים ביותר, לעורר אמון בקבלת הסיכון. הוא היה חייל, והוא היה ישר, והוא היה יציב, והוא היה דמות אב חזק. וכשהוא ושמעון יחד הוליכו את קצב השינויים ואת מהותם, היה כפל אישיותם נותן לציבור הרגשה מרגיעה משהו, אבל לפני הכול, הציבור ידע שאבא עושה רק לטובתם ולא יעשה דבר שיוכל לפגוע בהם. אבל לא כל הציבור. חלק חָלַק עליו במסגרת הדמוקרטיה, חלק מירר את חייו בשם המיתולוגיה, וחלק קטן גם זמם כנגדו, כשלוחי איזה ערכים מוחלטים שמחייבים אותם יותר מכל ערכי הדימוקרטיה.

אלה מצאו שליח עם אקדח והוא רצח את רבין היורד במדרגות עצרת השלום. מאחורי האחד קצת רחוק ממנו עמדו אחדים וקצת יותר רחוק עמדו יותר ובמרחק רחוק כבר עמדו רבים ומסביבם עמד אקלים חם ולח של הסכמה ועידוד. באופן ש[את] האקדח […] החזיק הרוצח בידו – [אבל] על ההדק לחצו רבים מורעלים כולם באותו סם לאומני־דתי ורצחו את האבא של השלום.

[…] העם חייב להתבגר, ולעמוד כעת מאחורי איש אחד, איש שבור זוג, שיהיה קשה לו מאד ויצטרך לכל התמיכה כדי שיוכל להמשיך ולעשות כעת לבד מה שהיה קשה גם לשניים, ובלבד שהמסע לשלום לא רק שלא יהיה נקטע, אלא שיהיה הולך ומגבר חיילים והולך וניפתח והולך ונימשך הלאה, עצוב יותר, אבל גם מבוגר יותר.

גם יזהר וגם נעמי נבעתו מהרצח. יזהר בתמימותו האמין שהרצח יהיה פריצת דרך לשלום דווקא. בתום השבעה, הוא שיגר למעריב קטע כמעט אופטימי, שאצטט ממנו כמה משפטים:

כאילו נפל הגורל על עושי השלום לשלם עליו תמיד בחייהם, […] ותמיד נמצא אחד שמקבל ברצינות את שליחות חוסמי השלום, […] אין דרך אחרת אלא רק הדרך לשלום, המוביל נירצח אבל עם גדול בא אחריו והופך את מותו לקריאת גיוס כללית, לגייס את הכול ואת כולם לעשיית השלום, וממש כמו שהיום בא תמיד לאחר הלילה ואי אפשר לעצור, כך גם השלום בוא יבוא ושום רוצח אחד ולא כל חבריו לעולם לא יוכלו לעצור, סע לשלום ההולך בראש, צר וכואב מותך בחצי הדרך, יום השלום השלם יישא את שמך ועם שלם הולך ובא בדרך שפתחת לפניו.

ואילו נעמי, אש וגפרית, ישבה וכתבה מכתב למשה שמיר:

שבעה לרצח יצחק רבין

למשה שמיר.

אף כי איננו קרובים במיוחד, אני מרגישה צורך לומר לך כמה דברים, אולי משום שאתה בין האינטלקטואלים היחידים במחנה ההוא.

אני מציעה לך להתייצב במשטרה ולומר להם שאתה שותפו של יגאל עמיר ושולחו הרוחני.

שאם לא תעשה כן – יעלה ריח הדם מידיך עד יומך האחרון, ולא ייתן לך מנוח.

נעמי סמילנסקי.

שוב נרצח האב, שוב אכלו אותו, והעולם לא שב עוד להיות כשהיה.

פרידה ממוסקוביץ' 14    🔗

ב־1989 נאלצו יזהר ונעמי לעזוב את ביתם הישן ברח' מוסקוביץ' 14.

זה קרה בגלל מריבות ירושה עם עוזי, בן אחיו של יזהר, אבל נִדְמָה כתוצאה כל תחושתה הנושנה של נעמי שאין לה חלק ונחלה בבית, שיזהר עלול יום אחד למצוא אישה אחרת ולהוציא אותה משם. זה לא היה סביר, כמובן, לא על פי תלותו בה ולא על פי החוק היבש, אבל היא הייתה אחוזת חרדה. את הבית עצמו שנאה – זה היה ביתה של מרים, בית השקרים, אבל, כפי שסיפרה לי עוד בראיונות המוקדמים אתה, היא נשבעה שלה לא יקרה מקרה אמה, שנותרה עזובה וענייה, ומטופלת בשני ילדים. ליזהר היה זה הבית – בו כתב כמעט את כל יצירותיו, ממנו הלך ואליו חזר. הוא תיעב שינויים ודחה החלטות. בעיניו היה מוסקוביץ' 14 התגלמות המושבה רחובות של פעם, שעכשיו תיאר אותה בנוסטלגיה.⁶⁷⁶

גם לעוזי היה שמור לבית ערך רגשי.⁶⁷⁷ עוזי לא זכר את אביו, כמובן. אמו שרה הייתה בת 23 כשילדה אותו, וכשישראל נהרג כשנה לאחר מכן, היא הייתה הלומת צער: בבת אחת הפכה מרעיה צעירה ונאהבת לאלמנה חסרת כל ביטחון או עורף כלכלי. עם מרים לא הסתדרה מלכתחילה. עוד כשניסו היא וישראל לגור במוסקוביץ' 14 היה ברור שהחיים בצד חמות קשה ושתלטנית אינם בשבילה. היחסים הורעו כאשר מרים דרשה מאמו של עוזי לוותר על האפוטרופסות שלה עליו לטובתה.⁶⁷⁸ עוזי עצמו היה בן־בית במוסקוביץ' 14, ואף שחש שאינו שייך אינטימית לבית יזהר ונעמי, התקבל שם תמיד בסבר פנים יפות והיה חבר למשחקים של הילדים. נעמי הייתה סגנית המנהל ומורה שלו בבית הספר התיכון ברחובות (מורה מצוינת לאמנות, הוא אומר, וכיוון שאהב לצייר, גם בא אליה לשיעורי ציור), ויזהר היה מורה שלו, מורה נהדר, לגיאוגרפיה, ולימד בשיטות מיוחדות. מכל מסעותיהם כתבו יזהר ונעמי מכתבים גם לעוזי, והביאו גם לו מזכרות. הם ראו בו חלק ממשפחתם הקטנה. אבל ליזהר ולנעמי לא היו מעיינות אהבה שופעים להעניק, גם כך שלושת ילדיהם התחרו על המעט שהיה בכוחם לתת, ונוסף לכך, יזהר לא היה מסוגל לדבר עם עוזי על אביו. עוזי מספר שאחרי שיחת ייעוץ פסיכולוגי, שבה הודגשה בורותו בכל הנוגע לדמותו של אביו כפי שהיה – בשר ודם, הוא היה נרגש, וחש צורך דחוף לשמוע עוד עליו להשלמת התמונה. אז התפרץ לביתו של יזהר וביקש שיספר לו על אביו. יזהר נבוך עד אין קץ, מלמל שאינו מסוגל, ונמלט (ליום בר־המצווה שלו הכין יזהר לעוזי אלבום צילומים של אביו מאז ילדותו עד שנהרג. יזהר נתן לו את האלבום אבל מעולם לא סיפר לו דבר וחצי דבר על אביו. אם היה זוכר זאת באותו יום, מציין עוזי, הייתה נמנעת הסצנה המביכה). נעמי סיפרה לי על אותו מקרה עצמו בשינוי דרמטי. לדבריה, עוזי בא לביתם לאחר שקרא את “סיפור שלא התחיל”, כרע לרגליו של יזהר שישב בכורסתו, וביקש בהתרגשות שיהיה לו לאב. יזהר נבוך עד אין קץ, מלמל שאינו מסוגל ונמלט. אי הבנה? אם אמנם כן, אזי נוראה מאוד וסמלית מאוד. לעומת יזהר, מרים סבתו של עוזי העלתה את זכרו של אביו בכל ביקור שלו שם, תיארה את יפי מראהו, גבריותו, טוב לבו ונאמנותו. וכשדמותו נשקפת מצילומיו שהיו תלויים על קירות חדרה, הייתה לוקחת בידה את ידו של עוזי ואומרת “יש לך ידיים כמו כמו אלו של ישראל.”⁶⁷⁹ היא גם הקפידה להדגיש את השוני בין יזהר וישראל ואת סיבות העדפתה את ישראל.

ב־22.6.75 נחתם הסכם שלפיו יירשם הבית על שמם של יזהר (שחלקו בנכס 16/32), עוזי (שחלקו 13/32) ונעמי (שחלקה 3/32). החוזה הבטיח שמרים תהיה רשאית להמשיך ולגור בבית עד אחרית ימיה, וכן קבע את לוח הזמנים לפינוי הבית מדייריו אחרי פטירת מרים: יזהר ובני ביתו יהיו רשאים לגור בבית עד תקופה של שלוש שנים, ולאחר מכן ניתן יהיה למכרו לפי בקשת אחד הצדדים, כשיזהר ובני ביתו מחויבים לפנותו תוך שישה חודשים.

מרים הלכה לעולמה במארס 1977. למה עשר שנים לאחר מכן, עד שנת 1987, לא מצאו נעמי ויזהר שעת כושר למכירת הבית – לכך יש ודאי סיבות רבות. סיבה מעשית הייתה הקושי למצוא בית חלופי – כפי שכבר ציינתי, ניסיונם להתקבל ליישוב כרמי יוסף, למשל, לא צלח: צעירי רחובות שהקימו את היישוב דחו אותם. לדעת עוזי, הם זכרו את “צביעותו” של יזהר בימים שבהם ישב לבטח ברחובות והטיף להתיישבות בנגב. נוסף לכך, תוכנית המתאר לרחובות לא אושרה, ולא ניתן היה לקבל אחוזי בנייה גבוהים, כך שכלכלית לא השתלם למכור אז את הבית, ונעמי ויזהר נשארו בו בהסכמת עוזי. ב־15 בדצמבר 1987, לאחר שקבלנים שונים כבר הציעו תמורת הבית הצעות סבירות ומתאימות למחיר השוק, תבע עוזי את ביצוע ההסכם. יזהר דחה ודחה את ההחלטה, ועוזי נאלץ לפנות לערכאות. כאן נפתח פרק מכוער במאבק על הירושה, פרק שסופו היה ידוע מראש.⁶⁸⁰ עוזי דרש שהנכס יימכר כפי שסוכם, כשהמוכרים נעשים שותפים לקונה (לקבלן) ומתחלקים אתו ברווחים, כלומר, המוכרים מקבלים דירה או דירות בתמורה למגרש. חסרון השיטה הוא שהרווחים הללו מתממשים שנים אחרי שמפנים את הבית שנועד להריסה, ואילו יזהר ונעמי היו זקוקים לכסף מיד, על מנת לרכוש באמצעותו דירה חלופית. שניהם עברו את גיל השבעים, שניהם היו בגמלאות, והיטלטלות מדירה שכורה אחת לאחרת, עד שהעסקה תניב רווחים, נראתה להם בלתי מתקבלת על הדעת. הם גם חששו שבגילם לא יימצא בנק שיעניק להם משכנתה לרכישת בית חלופי לזמן ההמתנה לרווחים. ישראל והלה ניסו לשכנע את הוריהם להתפשר ולא ללכת למשפט, אבל ללא הועיל. המשפט התקיים, ודברים קשים נאמרו^.681 השופט דרש מהצדדים להגיע לפשרה, ועוזי “ויתר” ויתור סמנטי שאִפשר לנעמי וליזהר מוצא של כבוד. עוזי ממילא לא התכוון לגור בבניין החדש שייבנה במוסקוביץ' 14, ואילו יזהר ונעמי יצאו לחפש משכן חדש. אבל השבר במשפחה נותר על כנו: עוזי לא שב יותר לבקר את דודו. רק להלוויה שלו הגיע.

על המרפסת במישר, 1992

בסופו של דבר הניבה פרשה מכוערת זו תוצאה מופלאה: עזיבת מוסקוביץ' 14 פתחה שסתום סמוי והביאה לכתיבת תולדות המקום – מקדמות. אחריו בא צלהבים, ואחריהם שטפו ובאו עוד ארבעה ספרים… הבית המרווח בכפר מישר, עם האופק הפתוח והשקיעות היפהפיות שיזהר השתדל לא להחמיץ, היו תחליף מעולה לנוף מגדלי הדירות שכבר חסמו את האויר והסתירו את עין השמש ממוסקוביץ' 14. במקום למנוע כתיבה – העקירה מרחובות והמעבר לכפר מישר פרצו דרך לכתיבה חדשה.

1991 ראש השנה האחרון במוסקוביץ' 14    🔗

יזהר קורא מהמחזור, ראש השנה

ערב ראש השנה הוא יום הולדתו של יזהר, ראש המשפחה, והדבר שיווה תמיד חגיגיות מיוחדת לאירוע. ראש השנה תשנ"ב (ספטמבר 1991) היה יום הולדתו ה־75 וראש השנה האחרון שנחוג במוסקוביץ' 14. המועד לפינוי הבית והריסתו כבר נקבע, ועוד מעט לא יישאר לו זכר, כמו שלא נשאר זכר לעולם שבו הוקם ולחיים שהיו בו.

נעמי, הלה בתה וחיה כלתה הכינו את מיטב מטעמיהן, השולחן הגדול נערך בכלים השמורים לאירועים חגיגיים במיוחד, ובני המשפחה התיישבו סביבו. יזהר קרא, כהרגלו, את הקטע החביב עליו של הלכות הכוהן הגדול מתוך המחזור, ואחר כך חילק פרוסת תפוח בדבש, בצירוף ברכת שנה מתוקה, לכל אחד ואחד מן הנוכחים. הכול התנהל כרגיל, כחוליה ברצף שנמשך ולכאורה גם יימשך. אבל אחרי לפתן החבושים ועוגת הדבש המסורתיים, קם יזהר ממקומו, הלך לחדר העבודה שלו, וחזר ממנו עם צרור דפים. “אני רוצה לקרוא לכם משהו,” אמר. כולם השתתקו. זו הייתה הפעם השנייה והאחרונה בחייהם שקרא לבני משפחתו משהו שכתב בטרם פורסם. הוא קרא בקול שקט וענייני, חסר פאתוס, דו"ח קצר על הקמת הבית ותולדותיו. המילים כאב, עוני, עליבות ועלבון לא נזכרו בו, ורק מבין השורות עלה כי אביו מת בשנה שבה הסתיימו תשלומי המשכנתה.

ויום אחד לפני החגים חזר אבא והיו לו פחות קמטים ובקמטים שהיו היה פחות חושך, ואבא אמר אז לאמא והדברים נשמעו. כי הדבר שדיברו עליו זה־כמה יהיה אפשר כנראה, והנה יוכלו והנה יהיו הולכים לבנות בית חדש במושבה. ושממש כעת התברר ש"פרדס" תיתן הלוואה בהמלצת הדוד משה, ושהדוד דויד האיש הטוב עשה שאגודת הטובים שהוא חבר נכבד בה תיתן עשרים וחמש לירות בגמילות חסד, כמעט בלי ריבית, וקצת משארית הכסף שנשאר ממכירת הבית במנדלי, ועוד משכנתא שתיתן קופת מלווה וחסכון לחמש עשרה שנה בשמונה אחוזי ריבית, סך מאתיים וארבעים לירות מצריות, בערבות הדוד משה, הדוד דויד והדוד יוסף, ועוד מפה ומשם אולי, מאמרים או חדר להשכיר, ומחסכון אכזרי שיחסכו בכל פרוטה. ובשבת ילכו לראות את המגרש המיועד, דונם ועוד שבע מאות מטרים רבועים, שהם בדיוק שני דונם תורכיים,⁶⁸² ושכעת אין עליו כלום אלא מחצבת כורכר נטושה כולה חידודי אבנים מתפוררות, ושבגלל הכורכר הזה נענו אסתר ונחמה דונדיקוב למכור את המגרש הזה בפחות, וגם מפני שהוא מגרש נידח מעבר לכל הבנוי ממש על גבול הפרדסים, ושצריך יהיה לכתת רגליים בחול ובחמרה לפני שמגיעים ללב המושבה, ושהתנים ניגשים שם בלילה להציץ בחלונות, ומי יודע אם לא גם הצבוע המשוגע. ושצריך יהיה ליישר את המגרש ולפלס אותו לפני שיתחילו לבנות, וכאילו מנסים שוב להיאחז, אמא ואבא, ולהשתלב מחדש, ושוב להרים ראש, ולהעמיד פנים שמה שהיה היה. ושתמיד אפשר כאילו לקום ולהתחיל מחדש.

ה"להעמיד פנים שתמיד אפשר כאילו לקום ולהתחיל מחדש" היה מאוד אקטואלי בערב ההוא.

בית שיקום בחלקה 260 בגוש 16 בנפת רמלה, שלושה חדרים ומרפסת פתוחה. בית אפור, אדום רעפים דלי מלט, […] ושכך יהיה עומד הבית ומזדקר כולו מעל כל הלא כלום שמסביב על כל שולי הפרדסים, אחרון בסוף המיושב הבנוי. בית לא גדול כלל, לאחר ארבעים שנות טלטולי חלוץ אביר בארץ הקשה, ועל גבול כל ים הפרדסים הזה הכחול הירוק הכהה צפוף, שמעבר לו כבר הערבים וכפריהם זרנוגה וקוביבה ויבנה, ומעבר להם נבי רובין והחולות ומעבר להם כבר הים הגדול, הלא נראה אבל הנשמע בלילות המלאים, ולאחר שיקום יקיפו אותו בז’קוראנדה הסגולה ובפונציאנה האדומה ובאורקריה שכל שנה מוציאה עוד דור עלי מברשות עגולות. […] בית חדש שיעמוד שם על תילו ששים וארבע שנים טובות ולא כל כך, עד שיימכר להריסה.

ושלוש עשרה שנה לאחר שייבנה האח בן שלושים, וחמש עשרה שנה לאחר בנייתו האב בן שבעים ושלוש, וארבעים ותשע שנים לאחר שנבנה האם בת שמונים ושבע, יהיו מוּצאים ממנו על מיטת דרכם האחרונה לבית העלמין הישן. אלא שכל זה, כעת בערב ראש השנה, כעת כשהיום והלילה הולכים ומשתווים, כעת כשהזריחות מופלאות והשקיעות נהדרות, כל זה לא ידוע עוד כמובן. ולא עולה כלל על הדעת, לאשרם.

ובתום לב ובלי מחשבות קודרות, ולא מרחיקות לכת יותר מיום התשלום הראשון של המשכנתא, [… הם מקווים כי] כל דבר [יבוא] בעיתו במשך השנה הבאה עלינו לטובה, אמן. ועל המגרש הזה החדש שעל גבול כל הפרדסים הנה הולך לקום הבית, ששמו ייקרא עליו מעתה פשוט, רחוב מוסקוביץ' 14.

הכתובת הזאת הייתה מוכרת היטב לדוורי רחובות ואולי לדוורי כל הארץ, כי במשך שנים רבות הגיעו אליה מכתבים הממוענים ל"יזהר, רח' מוסקוביץ', רחובות," או סתם “ליזהר רח' מוסקוביץ' 14,” ופעם אפילו הגיע מכתב ועליו כתוב רק – “ליצהר, רחובות”.

את הריסת הבית תיעד ידידם הקולנוען יכין הירש בסרטו “בתים”.

הסרט הוכן ממש לפני הריסת הבית, כשבני המשפחה, שכבר גרו במישר, מרוקנים אותו מחפציהם האחרונים ומעבירים עליו בפעם האחרונה מבט אוהב. הסרט מסתיים בתמונת הדחפורים שהורסים את הבית. המצלמה עוברת מפינה לפינה בבית הישן ובחצר, מדי פעם מדובבת אחד מבני המשפחה ומתעכבת בחיבה על פרט שטותי זה או אחר. סרט שנוגע ללב בפשטותו. תמללנו כמה משפטי מפתח שיזהר אומר בו, ואנחנו מקשיבים להם במזיגה של אמון ואי אמון:

כדאי לאדם מפעם לפעם לעקור ולעשות איזו התחלה חדשה. לא הייתי עושה את זה, אלא שהסביבה פתאום השתנתה לגמרי והסביבה החדשה שנאה את הישנה. אני לא צריך משהו של פעם, המשהו של פעם היה פעם, שלום לעפרו. מה אני אסחב כמו איזה צב את כל מה שהיה פעם? אני מה שאני כעת. מה שהיה פעם אני משתמש בו במקומו שלו. כמו שמכניסים זכוכית ישנה לחלון חדש, אך לא מתוך הערצה של הפעם.

סופו של פעם לעבור מן העולם. בסופו של דבר המעשה היה טוב כי הוא גילה לי עוד מקום עוד גבעה עוד מישור שעושה לי עכשיו את הדברים שלא שיערתי שיכול לעשות. בעושר, בשפע ובנתינה. לא באו איזה פורעים ותפסו אותי והגלו אותי. אני נמצא פה לא בגלות אלא במקום אחר. אין המקום היחידי, הראשוני והסופי. אין דבר כזה. זה היה פעם בתקופה הנאיבית והפוריטנית שלי. לא הקירות אלא האנשים עושים את הבית.

וגם יציאה מתוך הטיפשות של המוגבלות של מקום אחד שהוא הכול, ונתינת קדושה לאי־היכולת, נתינת הערצה למוגבלות… ולא ידעתי שיהיה כל כך טוב… מה שמקומם הוא בהריסת בתים שלא מרצון אנשים. אחד הדברים המפלצתיים שעשו היהודים בארץ היה הריסת הבתים הפלשתינאים. יש לזה תירוצים קלושים. זו אכזריות לשמה. כשהורסים להם, הורסים אותי.

גם הבמאי התרגש מהקשר, וכאקורד הסיום לסרט ביקש מיזהר לקרוא את משפטי הסיום של “חרבת חזעה” – החל ב"מסביב־סביב ירדה שתיקה" וכלה ב"הכצעקתה".

להקרנת הבכורה בסינמטק תל־אביב הזמינה נעמי קרובים וידידים, וביניהם את רענן ויץ, אשתו ובנו יחיעם. בסיום ההקרנה, בעוד “הכצעקתה” מהדהד בחלל האולם, קפץ רענן הקשיש והחולה ועלה על הבמה, לתדהמת הנוכחים. לא רק בית אחד נהרס, זעק בהתרגשות, הרסנו שלוש מאות כפרים ערביים – והריסתם הייתה מוצדקת! אחרת לא היו לנו חיים. ואם כך, מה האבל על בית אחד… הוא ניסה לומר עוד משהו, אבל יחיעם בנו הוריד אותו בעדינות מעל הבמה.

בארכיון ס. יזהר נמצא המכתב הבא, מכתב מרגש שכתב אליו רענן זמן מה לאחר אותו אירוע (26.10.96):⁶⁸³

ליזהר שלום רב,

ראשית קבל נא את תודתי על הסרט המקסים, פשוט ופיוטי אשר עשית. מסור את רשמי לכל אשר עזרו ביצירה זו.

כאשר ביקשתי את רשות הדיבור עשיתי זאת לזכר אירוע מיוחד שהיה קשור בבית ברחובות. באחד הימים הוזעקתי אל הבית וכאשר הגעתי ראיתי את ישראל המנוח שטוח על הרצפה במרפסת הכניסה קר ומת. את הלם הדבר לא יכולתי לעקור מתוכי עד היום הזה. רציתי לספר עליו כי הוא לחץ עלי, אולם בעלותי אל דוכן הרם־קול לא עלה בידי לעשות זאת בשל הפחד שלא יעלה בידי לבצע את רצוני בשל הגרון החנוק.

כל השאר אינו טעון באור והבהרה.

בידידות של אז רענן

הלה מספרת על המעבר של הוריה לביתם החדש במישר:

ב־1986 – 1987 אביה ואמה היו בבוסטון. והנה הגיע הרגע שבו לא ניתן עוד לחשוב על הישארות במוסקוביץ' 14, לא תיתכן קנייה של חלקו של עוזי בבית או כל פתרון אחר – וצריך היה להחליט שמוצאים מקום חדש. היא שלחה להם מכתב ארוך ומפורט שבו כתבה בבירור שאין על מה לדבר, אי אפשר לגרור עוד את העניין. היא חשבה שהם ירצו להישאר ברחובות, אבל נעמי, שכל חייה רק סיפרה כמה היא שונאת את העיר, לא רצתה לשמוע על כך.⁶⁸⁴ כששבו לארץ התחיל מסע חיפושים של מקום חדש לגור בו. המחשבה הייתה שמוטב שיהיו ליד אנשים קרובים ומוכרים. נעמי רצתה לגור בירושלים, בבתים שפונים אל עמק המצלבה והכנסת, אבל יזהר דחה את הרעיון. “וכל הזמן ליווה אותם חשש שאין כסף, שהם נזרקים לרחוב, שהם עומדים להיות קבצנים…”, מספרת הלה. בין היתר היא זוכרת בית מקסים באביחיל. ייתכן שהגיעו לשם כי זאבי רצה חלקת אדמה, וחיה אשתו הייתה מורה זמן מה בחבצלת השרון. הם אהבו את המקום, את הקרבה לים, והלה עצמה חשבה שיהיה לה קל יותר להגיע אליהם. אבל יזהר לא רצה. הבית אמנם מצא חן בעיניו, אך הוא הרגיש בגלות. היא כמובן הציעה להם לבוא לגור לידה, בבית־לחם הגלילית או בטבעון, אבל זו לא הייתה הסביבה שלהם – הבנק, הרופא, הקצב… בינתיים הם פנו לכרמי יוסף – ונדחו.

כל אותה עת גר זאבי ברחובות, והוא המשיך לחפש משק דווקא בסביבת רחובות. הוא זה שמצא את המשק במישר. צריך לזכור שנעמי ויזהר היו כבר בני 75, וביניהם שררה אי הסכמה גורפת לאן פניהם מועדות. והנה זאבי העלה הצעה, שהוריו ייבנו בית בחלקה שהוא רכש במישר; הם ישיבו לו חלק מהוצאות הרכישה,⁶⁸⁵ ועד שהבית יהיה גמור ימשיכו לגור במוסקוביץ' 14. המקום מאד מצא חן בעיני יזהר. נעמי התלהבה מבניית בית חדש שכולו לטעמה, אומרת הלה, “הייתה תחושה של חיסכון, של אפשרות ריאלית, והיה זאבי שדירבן. באופק היה כסף, ונוף פתוח, וחדר אוכל גדול וספרייה לתפארת, ומטבח מרווח, וחדרי עבודה ואטלייה… כמה נפלא.”

האדריכלית זיוה ארמוני נקראה אל הדגל. היא הכירה את נעמי ויזהר בניו יורק, כשהיו שם בשנות השישים. היא העריצה את יזהר ואהבה את נעמי. היא אדריכלית ידועה ושייכת לסביבה התרבותית־חברתית שלהם (תכננה את הספרייה הלאומית החדשה, למשל), ובדיוק סיימה השתלמות בתכנון מגורים גריאטריים.⁶⁸⁶ ואף שהאדריכל יצחק ישר מיודעם בז לה ולתכנית שהכינה, נעמי רצתה אותה. עד מהרה הן רבו, נעמי כעסה עליה ויזהר פייס ביניהן. זיוה שמה נפשה בכפה והמשיכה לבוא ולתכנן, ונעמי זעפה. בעיקר פחדה שהכסף לא יספיק, שהכול יקר מדי.

זאבי היה מאושר. הוא שיפץ את החורבה שקנה לבית מרווח ונעים, נטע כרם וחלם על יקב. חיה לא אהבה את הרעיון: הבית החדש של הוריו הסתיר את הנוף. האטלייה הוקם ללא רישיון ועשה המון צרות. נעמי ויזהר לא היו סבים למופת – הנכדים לא בדיוק עניינו אותם. ארוחות השבת הקבועות אצלם, והקשר העמוק של זאבי אליהם הכבידו עליה.

הבית נבנה די מהר, והם גרו במוסקוביץ' 14 עד שהיה מוכן. “אמא,” מספרת הלה, “לקחה את המטבח על ארונותיו, את ארונות הבגדים, הדלתות היפות והרהיטים, זאבי לקח לו את התריסים ואת הרצפות. ובעוד אמא חוגגת את ביתה החדש, הבית במוסקוביץ' נהרס. מאז לא הייתי שם,” אומרת הלה, “אפילו לא ברחוב.”

 

פרק תשיעי: ס. יזהר חוזר    🔗

יש סופרים שכתבו יצירת ענק אחת, ואחריה שקעו מי יותר מי פחות למצולות השתיקה. כאלה הם האמריקנים מרגרט מיטשל (חלף עם הרוח) ונל הרפר לי (אל תיגע בזמיר) ואמילי ברונטה (אנקת גבהים) וג'. ד. סאלינג’ר (התפסן בשדה השיפון) והנרי רות' (ואולי שינה), והצרפתי ארתור רמבו שכתב את עונה בגיהנום והפסיק לכתוב בגיל עשרים ואחת, וברנרדֶן דה סן פייר (פול ווירז’יני) והאיטלקי תומאזי די למפדוזה, שחוץ מהברדלס כתב רק קובץ של סיפורים קצרים. יש סופרים שנדַמו למשך שנים, לאחר שספריהם התפרסמו בנעוריהם (א.מ. פורסטר, שהמעבר להודו שלו ראה אור ב־1924, והוא הוסיף לחיות אחריו עוד 46 שנים).⁶⁸⁷ במידה מסוימת. שתיקתו של יזהר מתאימה לדגם של הנרי רות'. לאחר שסיפק הסברים לא משכנעים כמו כאבים במרפק, אנטישמיות או עצלות, הודה הנרי רות' שהוא סופר אוטוביוגרפי, וכיוון שאינו מסוגל לכתוב על ההתעללות המינית שביצע באחותו – הוא אינו מסוגל לכתוב כלל. יזהר גם הוא סופר אוטוביוגרפי, או סופר המסוגל לכתוב רק על מה שידוע ומוכר לו מניסיונו, והוא השתתק כשהיה צריך לכתוב על חייו הבוגרים. ואולי לא רק בזה העניין. אולי התרוקן, לאחר שהגשים את שאיפת נעוריו וכתב את יצירת חייו הגדולה. הוא מימש אותה מוקדם מדי, וכשהיה צעיר מדי – ומה עכשיו? מה גם שיצירתו הגדולה התקבלה, לדעתו, בביקורת קטלנית ומבזה. גתה כתב את פאוסט, פסגת יצירותיו, במשך כל חייו הבוגרים, מגיל 23 ועד לחודשי חייו האחרונים בגיל 83. הוא עצמו קרא ליצירה “סיכום הסיכומים”, ה־summa summarum של חייו. בין פרקים שונים של פאוסט כתב עוד יצירות גדולות, ושירה, והגות, וגם עסק בפוליטיקה, בממשל, במדע, במסעות והתכתב עם גדולי עולם. אבל את יצירתו הגדולה סיים כשהסתיימו חייו.

יזהר נהג לספר, לעתים מזומנות, על הלילה האחרון של המתמטיקאי אווריסט גלואה בן העשרים, שעתיד היה למות עם שחר בדו קרב. איך ישב כל הלילה וסיכם טלגרפית את רעיונותיו החדשניים, המהפכניים, ושרבט לאחר כל אחד מהם “אין לי זמן, עליי למהר.” אולי ביקש יזהר לומר על עצמו “אני גמרתי מוקדם מדי, לא הייתי צריך למהר כל כך,” ואולי אפילו “לא הייתי אמור לחיות אחרי ימי צקלג.”⁶⁸⁸

נכתב הרבה על הסוד הזה שנקרא תהליך היצירה, ואם אנסה להסביר למה ואיך דווקא ב־1989 שוב נפרץ אצל יזהר סכר הכתיבה הספרותית, אשאר בתחום ההשערות. יונג טוען שכמעט אין יוצא מן הכלל בעניין זה – אדם חייב לשלם מחיר יקר על המתנה האלוהית של האש היוצרת, כמו פרומתיאוס שנענש על גניבת האש האלוהית.⁶⁸⁹ תהליך האמנות נהיה גורלו של האמן והוא משפיע על התפתחותו הנפשית. לא גתה יצר את פאוסט, אלא פאוסט את גתה. היצירה גדֵלה בנפש האמן כילד בתוך אמו, ולתהליך היצירתי איכות של הולדה. היצירה בוקעת מהלא מודע שהוא המקור האמהי של התודעה. היוצר קרוב אל הלא מודע במובן זה, שהוא קולט את החומרים המגיעים אליו ממעמקי הנפש הכלל אנושית, שעוברים דרך המסננת של הלא מודע האישי שלו והחומרים הביוגראפיים שלו. קִרבה זו אל הלא מודע מעשירה את היוצר וגם מסכנת אותו, כי הוא נמצא במפגש קרוב עם כוחות הלא מודע שעשויים להציף אותו.

מקדמות וצלהבים פרצו את הסכר, אבל קדמה להם הוצאה לאור מחודשת של ימי צקלג וספרים אחרים של יזהר, בהוצאת זמורה־ביתן. על כך ראוי להעניק את מלוא הקרדיט למו"ל אהד זמורה ולעורך חיים פסח (שהתחיל לעבוד בהוצאת זמורה־ביתן ב־1986). חיים פסח חיפש סופרים מקוריים להוצאה, שהתבססה עד אז בעיקר על ספרים מתורגמים, ועלה בדעתו להוציא לאור מחדש את ימי צקלג כקטר שימשוך אחריו את הרכבת. הוא חיפש ומצא את מספר הטלפון של יזהר (ששהה אז בארה"ב), טלפן אליו והעיר אותו באמצע הלילה, כיוון שבהתרגשותו לא חישב את הפרש השעות.⁶⁹⁰ אחרי שיזהר נתן את הסכמתו העקרונית, פנה אליו אהד ב־22 בדצמבר 1986, בהצעה רשמית להוציא לאור מחדש את כל ספריו. אלמלא הפנייה הזאת, לא ברור מתי ס. יזהר היה חוזר. אולי עריכת הכתבים הישנים, אולי דווקא העבודה המחודשת על ימי צקלג והידיעה כי מישהו עוד זוכר אותו ורוצה בו – הן שפרצו את הסכרים. ואולי הבשיל בו משהו ורק חיכה לאות.

פרץ יצירתיות    🔗

את יזהר הכרתי לראשונה, פנים אל פנים, כאשר אהד זמורה הזמין אותי להיות עורכת הפרוזה העברית והמתורגמת בהוצאת זמורה־ביתן־דביר, ב־1994 – 1995. עד אז הכרתי אותו מקריאה או משמיעה בכלי התקשורת, כמו כולם. חיים פסח קיבל הצעה קוסמת מהוצאת “כתר”, ואני החלפתי אותו בזמורה־ביתן. לאחר כמה ימי חפיפה הודיע לי פסח, שלמחרת אני עתידה להכיר את החשוב שבסופרי ההוצאה, את ס. יזהר. שמחתי, כמובן, אלא שפסח הזהיר אותי בסבר פנים חמורות, שמדובר באדם קשה שאינו סובל שמתנגדים לדעתו. תסכימי עם כל מה שיגיד, והכול יעבור בשלום, עודד אותי. זה נשמע לי תמוה, אבל חיכיתי בסבלנות למפגש.

למחרת הגיע יזהר למערכת, שישבה אז במקום נהדר ברחוב שוקן בתל־אביב, בין בעלי מלאכה אמתיים. מכל עבר נשמעו קולות ניסור וזמזום, הלמות פטישים והמיית מכונות דפוס. קל רגליים וצעיר למראה דילג “החשוב שבסופרי ההוצאה” במדרגות הבטון המחוספסות לקומה השלישית, התיישב, ופתח מיד בשאלה: "שמעתי שאת מלמדת תרגום באוניברסיטה – איך אפשר ללמוד תרגום? או שיש לך כישרון או שאין. אם אין לך אוזן קשבת ותחושת בטן ורגישות לטקסט, לא יעזרו שום שיעורים. אמרתי, נכון, אוזן ובטן ורגישות הם תנאי הכרחי, אבל לא מספיק, צריך גם לדעת להסביר, ולא רק לעצמך, למה הטקסט לא “נשמע” טוב או לא “מרגיש” נכון. יזהר חלק על דעתי, והתפתח בינינו ויכוח שגלש במהירות לשאלה, אם אפשר בכלל ללמד כתיבה או שירה או אמנות. רק בשלב מאוחר הבחנתי שפסח, העורך היוצא, יושב שם שותק וחיוור, וכשיזהר הלך לדרכו שמח וטוב לב, פָּסַק זה ואמר שהרסתי הכול; יזהר לעולם לא ייתן בי אמון. אין צורך לומר שיזהר ואני היינו מאותו יום לידידים טובים, והעבודה המשותפת על ארבעת הספרים שערכתי לו בהוצאה הייתה חוויה מיוחדת במינה.

איך קרה שיזהר הפר את שתיקתו רבת השנים וחזר לכתיבה? היה כאן צירוף של כמה גורמים, והראשון בהם הוא ללא ספק המו"ל אהד זמורה. אנחנו עוד זוכרים את תמיכתו של האב, ישראל זמורה, ביזהר הנואש עם סיפורי הילדים־כביכול שלו, כשעורכים אחרים הפנו לו עורף. אהד סיפר שירש מאביו תשוקה להיות המו"ל הבלעדי של שלושה סופרים: ח"נ ביאליק, נתן אלתרמן וס. יזהר. בשלושתם ביקש להתגדר בהוצאת הספרים שלו. ביאליק והוצאת דביר כבר היו ברשותו. על רכישת הזכויות לפרסום כתבי אלתרמן – שהיה ידיד ובן בית אצל אביו – נלחם, ונכשל. הייתי שותפה למאמצי שכנוע אלה שעלו בתוהו: הוצאת הקיבוץ המאוחד לא ויתרה על הזכויות. עם יזהר חיכה לשעת כושר, וזו נמצאה לו, בשנת 1986, כשיזהר פרש מאוניברסיטת תל־אביב ונסע לשנת שבתון בבוסטון, ומשם המשיך לניו יורק, שם הרצה כזכור בהיברוּ יוּניון קולג'.

על סיפון המייפלאואר, 1987

לשם, לארה"ב, טלפן אליו חיים פסח עם ההצעה המפתיעה, ולשם, ב־22 בדצמבר 1986, שיגר לו אהד זמורה את המכתב “ההיסטורי”, שבו הוצאת זמורה־ביתן מבקשת ממנו להעביר לה את כל הזכויות על יצירותיו, מבטיחה לשלם מקדמות (!), ולהתחיל מיד בהפקה מחודשת של הספרים שנעלמו מן השוק (אי אפשר לומר “אזלו” על ספרים שלא היה להם ביקוש). “אנו מבקשים לכנס את כל כתביך שראו אור עד היום: הרומנים, הסיפורים, ספרי הילדים – יצירות שכונסו בעבר בספרים וגם כאלה שראו אור בכתבי־עת בלבד. נוסף על כך, נרצה להוציא לאור גם את כתביך בענייני היום – כל תחום בכרך נפרד.” רבים מהספרים אינם בהישג ידם של הקוראים, והם בבחינת נעלם לרבים, כתב אהד, “ותהיה זאת זכות גדולה שלנו ליהנות את הרבים הללו, לתת הזדמנות לקוראים חדשים לעשות היכרות עם יצירותיך, ולקוראים ותיקים מעין פגישה מחודשת.” בתחילה נמנע זמורה מלהעלות את האפשרות לפרסם כתבים חדשים.

באחד בדצמבר 1987 נחתם חוזה בין ההוצאה ובין יזהר, שלפיו, הוא מעביר להוצאת “זמורה ביתן” את הזכויות על כל יצירותיו. לראשונה בחייו התחיל יזהר לקבל תשלומים חודשיים, מקדמות על חשבון התמלוגים של יצירות עבר ועתיד שיועברו לו עד שנת 1992. חתימת החוזה לוותה מיד בהודעה עליו להוצאות הספרים האחרות שהוציאו לאור יצירות של יזהר בעבר (הקיבוץ המאוחד, עם עובד, ספריית פועלים), ובהדפסת ספרים. חיים פסח החל לשקוד על הוצאה מחודשת של ימי צקלג. בעניין זה יזהר התלבט. הוא נשא צלקות. בשיחה עם בנו ישראל תהה, אם כדאי לו לערוך את הספר הארוך מחדש, לקצר ולעדכן אותו.⁶⁹¹ ישראל אמר שחלילה לו, את הספר כתב אדם אחר, שלושים שנה קודם לכן, ואין לשכתב אותו בכלים של היום. בסופו של דבר יזהר נתן את הסכמתו – והשאר התגלגל מעצמו. העבודה על ההגהות הציתה בו את הניצוץ. כמה מעט צריך היה כדי ללבות אש שמעולם לא כבתה. ב־11.2.89 שלח יזהר לפסח משלוח ראשון של דפי הגהה מתוקנים, עם ההערה, “התיקונים רבו בהגהות אלה, אולי מפני שהבהיר שבנייר הבליט את העכור שבטקסט…” באותו חודש עצמו בישר על כך יזהר בתוכנית הטלוויזיה “סוף ציטוט”, אצל מיכאל הנדלזלץ, ובסוף הראיון קרא את קטע הסיום של ימי צקלג. למחרת הוצף במכתבי הערצה ושמחה על שובו. כותבת מ.ט. מרמת הגולן ב־25.2.89:

צפיתי בראיון איתך ב"סוף ציטוט." אז עוד לא היו לי כלים ספרותיים להעריך את האמנות שבכתיבה. […] קראתי בספר בהפסקות ארוכות ובמנות קטנות. בתורנויות של שבת נהגתי לשבת ליד מכונת הכתיבה ולתקתק באצבע אחת קטעים שריגשו אותי מאוד. ראיתי בספר השתקפות של עולמי הנפשי. עבורי “ימי צקלג” הם ציון דרך. אחרי 30 שנה, כשגם הקורא וגם הכותב יכולים עוד להידבר והחוויה של הקורא עדיין שמורה עמו, מצאתי צורך לספר לך על כך. חוויות כאלה הרי הן נדירות בחיינו. ואם אפשר להודות עליהן למי שהעניק אותן – הרי חובה לעשות זאת.

אין ספק שגם ההרס הצפוי של מוסקוביץ' 14 פרץ את השסתום, שכן מקדמות הוא סיפור על בתים, אבל כתמיד נוספו לכך עוד כמה צירופי מקרים. באותה תקופה, לרגל שבוע הספר, הכינה העיתונאית אריאנה מלמד מחדשות מוסף בשם “מקום”, ופנתה לסופרים שונים בבקשה לתרום תיאור של מקום משלהם. בסוף שנת 1989 הייתה מלמד מבקרת מתחילה,⁶⁹² ואת יזהר כבר פגשה, לבקשתו, מספר פעמים קודם לכן. מבחינתה, “זה היה בערך כמו לפגוש את אלוהים, ומה יש לעולה חדשה מאשדוד עם רקע בונדיסטי לעשות במחיצתו של אלוהי הצבריות.” להפתעתה המוחלטת “נולד מין דיאלוג. מדי פעם יזהר היה מודיע בטלפון שהוא בתל אביב, והיינו נפגשים בקפה מילנו או בבית שלי בסמטת לאן. את יודעת שהוא יכול היה, כשרצה, להיות איש שיחה מרתק, למרות העצב המתמשך שהקרין. […] כשדיבר על מה שאהב באמת, העצב הזה נעלם כמעט לגמרי.” כשערכה את המוסף “מקום”, ביקשה ממנו טקסט והופתעה כשהסכים. שבוע לאחר מכן קיבלה מיזהר פקס ארוך, כ־3500 מילה שעניינן “מקום”. הטקסט, כתבה לי, היה “מפוטפט מאוד, אבל בתוכו זרחו באור יקרות שתי פסקאות שגרמו לי להתקשר מייד לחיים פסח ולהגיד לו, לא תאמין, יזהר כותב פרוזה.” היא ידעה שלא נהוג לערוך את יזהר, “ובכלל, מי עורך את אלוהים?”, אבל היא רצתה מאוד לחלץ מהכתוב את הפסקאות האלה. היא ניחשה שיש עוד, ושהוא לא בטוח, ושהוא זקוק לפטפוט כהגנה. היא שמה את נפשה בכפה, כלשונה, ואמרה לו את כל זה, ויזהר, שוב להפתעתה, הסכים מיד. שתי הפסקאות של הטקסט, שהתברר בדיעבד כהתחלה של מקדמות, פורסמו. האם כבר התחיל בכתיבה קודם לכן, כשהכין הרצאה כלשהי שהִנְבִּיטָה מחדש את הכתיבה, כפי שסיפרה נעמי להלה? או שכתב בתשובה להזמנתה של מלמד? זה לא ממש משנה. כששאלה אותו אם יש המשכים, יזהר אמר “לא,” וחייך. “שלושה או ארבעה חודשים מאוחר יותר,” מספרת מלמד, “ביקש להיפגש איתי בבית, והטיח – ממש כך – ערימה של דפים ממדפסת סיכות על השולחן אומר, “תקראי עם עפרון”. זה היה כתב היד של “מקדמות”, ואכן קראתי, ביראה. התברר מיד שדבר לא אבד לו בשנות השתיקה. להפך. אני זוכרת כמה ויכוחים על ענייני בוחן מציאות, דיוק היסטורי, תודעה “אותנטית” של גיבור ילד. הופתעתי כמה היה קשוב, נטול אגו, ועד כמה היטיבה הכתיבה אתו. בחודשים לפני ש”מקדמות" ראה אור, הוא הרבה לחייך ונראה צעיר בהרבה וודאי נמרץ בהרבה מאשר היה לפני כן."

גם בהספד על יזהר באוגוסט 2006 כתבה אריאנה מלמד על החוויה, וסיימה: “עד למילה האחרונה שאקרא בחיי אודה לו על השיעור הגדול בענווה ובתחושת שותפות של אוהבי ספר שלמדתי ממנו אז. אני שמחה שהצלחתי להודות לו בחייו, ואני שמחה שנפנף את הכרת התודה הזאת בביטול, כי לא לכך היה זקוק אלא לדו־שיח עם קוראים. אני שמחה שהייתי אחת מהם.”⁶⁹³

מקדמות חתר להגיע אל ההתחלה. “ואיפה הוא המקום הראשון? הראשון הראשון?” שואל יזהר באחת הפתיחות היפות ביותר בספרות העברית. הוא משתמש בזרם התודעה של התינוק כביכול, כדי להגיע עד לפני הזיכרון. שלא כפרוסט, הנעזר בפריטים מן העבר (עוגיית המדלן המתמוססת בתה) כקטליזטור להתעוררות הזיכרון הרחוק של ילדותו, יזהר הולך אל בטרם זיכרון ומגייס את החושים: המקום הראשון הוא בעצם צבע. הצבע הכתום. הוא מקלף שכבה ועוד שכבה מן העבר, וכארכיאולוג של המקום ושל השפה, הוא חופר באדמה ומתחת לקרום הדק שלה: איפה הושיב האב את ילדו? איפה שכח אותו, אם תרצו? על קן צרעות. עלבון השכחה (החוזר מאוחר יותר בסצנת העדלאידע, וכבר מצאנו אותו בסיפור הילדים “הנשכח בשדות”) מוביל אותו לתהייה על האדמה הנושנה הזאת, שאינה רוצה שיבואו החדשים האלה ויחרשו בה, ויפצעו בה, ויכניסו בה שינויים: “כאילו תופסת בך פתאום איזו הבנה. שאולי אינה אלא טעות מיסודה. שאולי, הארץ הזאת לא רוצה בנו כלל. לא באמת. מפני שאנחנו באנו לשנות בה ולעשות לה דברים שאינה רוצה” (עמ' 48). והוא מתחיל דיאלוג עם אביו החלוץ על הפרויקט הציוני כולו, בעצם. כך הופך סיפור הבית, הבתים, לסיפורה של הציונות.⁶⁹⁴

כל כך הרבה התחלות בספר, ואפילו בַשמות יחיד ורבים, כביכול – “מקדמות” ו"מִקדם". כל החוויות המרכזיות שבחיי הילד באות בראשוניותן: חווית הכתום, חווית שירת המקהלה, חווית היותך משקיף מראש השקמה, חווית ההליכה הראשונה לקולנוע, חווית ההתוַדעות לפריחת השושנים הלבנות, חווית ההתוודעות הראשונה לספרייה, ועוד. נכון, כפי שמציינת נעמי שני, ש"משום שהן באות בראשוניות, הרישום שהן עשו על הגיבור כילד היה עצום ובלתי־נשכח, והן נשארו בו כחותם לחיים." אלא שסיפור החניכה משתלב במסכת הלאומית.

אם מקדמות סיפר את סיפור הבית הראשון ואלה שאחריו, ותוך כך טווה את סיפורה הקולקטיבי של הארץ עם “החומרים המגיעים אליו ממעמקי הנפש הכלל אנושית”, צלהבים מתחיל בציבורי, בדור השני, שאינו רוצה “להמשיך ממה שעשה החלוץ, אלא דווקא ממה שלא עשה, ממה שהוא ויתר ולא עשה כשרצה להיות חלוץ,” ותוהה אם “אפשר לחיות כעת את כל החיים שהוא לא חי ורק התנזר מהם כדי שיוכל להתחזק ולהיות חלוץ טוב?”⁶⁹⁵

ב־30 במאי 1991 נשא יזהר דברים באוניברסיטה הפתוחה על “מיתוסים ושבירתם”, ונדמה היה שהנושא קשור קשר עמוק לצלהבים שהבשיל בו באותה תקופה.⁶⁹⁶ “פרחי העולש הכחולים,” פתח יזהר, “נפתחים בבוקר וקמלים בצהריים. והמיתוסים נולדים בבוקרה של תקופה וקמלים מיד אחר־הצהריים. המציאות הורגת אותם, אור השמש הבהיר, התפזרות הערפילים, התגלות כל הפרטים, וההיווכחות הנואשת בגבול כוחם. אבל למחרת התקופה שוב נולדים מיתוסים, ושוב הם כחולי תקווה. בני־אדם צריכים אותם שיהיו להם, והרצון שיהיו – גם עושה שיהיו. ממש באותו רצון משיחי, ששום אכזבה לא תתיש את המחכים לו. וכך, תמיד בכל בוקר נולד המיתוס מקצף הרצון שיהיה, ואחר־הצהריים מתפזר לו הקצף ונשארת לה חשופה האכזבה הצחיחה.”

צלהבים נסוב על זה – על כוחו של המיתוס. כל תקופת בראשית מלווה בראייה גדולה וגם בעיוורון גדול, בראיית השלם המצופה, ובסירוב לראות את הפרטים המכשילים. “אנשי ביל”ו הראשונים, למשל, אילו ראו רק את הפרטים, לא היו מצליחים להישאר, והתשעה שנשארו בגדרה מן המאה שעלו לארץ, שנשארו מן האלף שהגיעו עד אודיסה, שנשאר מן העשרת־אלפים שקראו בקול גדול בכל רחבי רוסיה: בית יעקב לכו ונלכה – אלמלא העיוורון הגדול בצד הראייה הגדולה, אלמלא גם ראו את השלם דרך האבק הגדול וגם התעלמו מכל הפרטים הבלתי אפשריים שטושטשו בו, ואלמלא המיתוס שליבלב להם אז מעבר להוכחות “האמת מארץ ישראל” – לא היו יכולים התשעה לעבור את מידבר ההתחלה הקשה ההיא." המעבר למישר עורר ביזהר רצון להתעמק בתולדות הסביבה, בפרט בגדרה השכנה. הוא בילה שעות ארוכות בבית מינץ, המוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים, קרא כל מסמך, למד כל מכתב, שינן כל גלויה, צילם לעצמו תעודות והכין תיק עם כל החומר. הוא גם שוטט בין מצבות בית הקברות הישן. הוא הכיר את הפרטים שיכולים לכבות את המיתוס בכוח השכל, החקירה והמדע.

דון קישוט, ממשיך יזהר ואומר, חי בעולם המיתוסים. הנה הוא עומד בראש הגבעה עם נושא כליו, ולפניהם מיתמרים ענני אבק סמיך מזה ומזה, כאילו שני מחנות מתקרבים זה אל זה, והוא קולט מיד את הכול, ולמבטו המהוסס של סנשו הוא מתאר לו לפרטיו את המחזה: “מכאן מחנה הטובים ובראשם אליפנפרון ומכאן מחנה הרעים ובראשם פנטפולין, ומה לבושו של כל גיבור וגיבור ואפילו איך מצויר על מגינו של אחד מהם חתול עם הכתובת מיאו, שהיא כמובן קיצור השם מיאולינה היפהפייה, וסנשו הנבוך רק רוטן כי שומע קול פעיות עדרי צאן אלא שהאביר כבר רכוב על סוסו וכבר דוהר וכידונו נטוי לפניו, וכבר הוא שואג וכבר דוקר את האויבים על ימין ועל שמאל, וכבר מסתערים עליו הרועים באבנים, וכבר הוא נמחץ נפול על האדמה, שיניו שבורות ורע לו רע, וכבר סנשו מגיע, וגם הוא כבר יודע שהכול נשתבש כאן באשמת המכשפים ימח שמם.” בבהירות ובפרטי פרטים ראה האביר הגיבור דרך האבק את הגדול והשלם, “ורק משנתפזר האבק קמו כל הפרטים ועמדו ומוטטו ארצה את השלם המדומה.”

כך בבוקר זה שלנו עכשיו, בארץ, כל המיתוסים נבדקים מחדש לאורו של המדע, “מיתוס החלוץ, איש הסְפר, השומר, ההרפתקן, או העקשן הבודד או הקנאי הדולק באמונתו, וכנגדם, מיתוס מצדה שהתרוקן מהר, או מיתוס בר־כוכבא שנכזב, או העלייה אל תל־חי ששממה, או הגיית עמק־הירדן בקדושה, בענווה, בגאווה, או דגניה, נהלל, חצר כנרת, חניתה, ועד למכתש הגדול, ועד לערבה בואכה אילת – כולם כעת שמות לתיירים. […] כעת, מצדדים שונים, התחילו בודקים מחדש את ימי בוקר המדינה. כל התבגרות היא בדיקת ההתחלה. וכל בדיקה היא גם כדי לדעת, גם כדי להינתק מן העבר וגם כדי להצדיק את ההינתקות. ומפני שאין גדילה בלי התבגרות ואין התבגרות בלי הינתקות, פונה תש”ן אל תש"ח בשאלות: מה היה באמת, איפה שגינו וגם, אהה, למה עשיתם לנו ככה. וכך על הפרק עכשיו המיתוס של שנת תש"ח." מסמך אחר מסמך נבדקים בגנזכים, פתק אחר פתק, דו"ח אחר דו"ח. ולא מאמינים עוד לעדויות אנשים, ודאי לא לזיכרונו התשוש של הנשאר בחיים. רק מסמכים, רק תעודות: “ומכניסים הכול למחשב וטוחנים היטב ומתגלה לבסוף החידוש, שהמיתוס גדול תמיד מן המציאות.” דור תש"ח זומן למשפט:

מה היה באמת במלחמות הגליל, מה היה באמת בכיבוש לוד, רמלה, או יפו, או, כמובן, מה היה באמת בלטרון, ובירושלים הנצורה, אם אמנם הייתה נצורה, ומה קרה אחר־כך, ול"ה שהלכו אל גוש־עציון ולא הגיעו, וכך הלאה לאורך ולרוחב מפת הארץ העקובה קרבות וקברים. ולמה התפספס הקרב הזה ולמה לא הצליחו בקרב האחר, ולמה באמת ברחו הערבים, אם אמנם ברחו ולא הוברחו, ואיך נוצרו הפליטים הפלסטינים, ומה באמת אמר בן־גוריון כשנשאל אם לגרשם או לא, ואם לא רק התחמק בתנועת יד שנשארה מתפרשת לכל הכיוונים, ומה עשה באמת האצ"ל או הלח"י, ואיך באמת ולמה פורק הפלמ"ח ומה עשתה האישה בין הלוחמים, ומה אמר גלילי בבוקר ליגאל אלון, ומה ידע משה דיין בערב שלא ידע יגאל ידין, ואם אותו בחור בעל בלורית פורצת (שמשקצים אותה היום), אוחז סטן קטן ורץ חשוף חזה למול אש התופת, אם היה באמת דויד הקטן שהעז לתקוף את גוליית, או שמא הוא היה הגוליית, ואם לא התנשא הפלמ"חניק על הגח"לצים, והאשכנזים על הספרדים, ויוצאי הבריגדה על יוצאי הפלמ"ח, ופליטי השואה אם לא שולחו אל מול האש כשה יובל לטבח. והשואה כולה אם אומנם הייתה בדעת הלוחמים, ואם אמנם חש מישהו כי הנה ההיסטוריה של העם היהודי עומדת כאן בשדה ומשקיפה על ילדיה הרכים המתים במלחמה הכבדה.

ומתברר שכעת לא רוצים עוד במיתוס, ולפרחי העולש הכחולים יש תקופה של כמישה. אבל יזהר מתעקש לכתוב על השרוף מצלהבי השמש ועל המיתוס, שכן “רק מעטים זוכרים כי המיתוס הוא אמת שאיננה נופלת מאמת ההיסטוריה אלא שהיא עוד אמת, אמת אחרת, אמת בצד אמת, אמת אנושית, לא אובייקטיבית, אבל אמת שעושה את הדרך לאמת ההיסטורית. או מין חלום שעושה שתהיה מציאות. ושמזכיר לכאורה, שבלי המבט למעלה, נשארים כאן כולנו יצורים זוחלים, כשם שבלי המבט למטה נשארים מרחפים.”

שני הספרים יצאו לאור בהפרש של שנה, ונראו לכאורה כספר אוטוביוגרפי אחד מחולק לשתי תקופות, יזהר הילד ויזהר הנער, ולא כך הדבר. לא רק שהגישה של יזהר אליהם הייתה שונה, כפי שציינתי, אלא הנושאים שהם עוסקים בהם שונים. גם תפיסת המרחב שלו השתנתה במרוצת השנים, כמוה כארץ־ישראל. אם קודם לכן כתב על פיסת ארץ ישראל הקטנה שלו, “רצועת יזהר”, השפלה הפנימית, הנגב הצפוני, מנקודת מבט של יליד המקום, ולאחר מכן של יליד המקום שהעלייה הגדולה השחיתה ללא הכר, כמעט שלושים שנות התבוננות בשינויים שחלו בארץ־ישראל שלו, הולידו ראייה מפוכחת יותר של המרחב כחלק מהמזרח התיכון. עכשיו ראה באָרץ שדה מאבק בזמננו, מאז ומעולם. את מרירותו הפיג בפולמוסים שלו בעיתונות. אבל בספרים ניכרת, בצד הכאב, נוסטלגיה מחויכת.⁶⁹⁷ ובעוד בכתביו הקודמים ניסה בכל דרך לתפוס את ההווה, עכשיו חזר לעבר. ולא רק לעבר, אלא, כפי שציינתי, להתחלה, לקדום, לבראשית, אולי לגן העדן שבו הכול עוד היה היולי, לא מוגדר ולא מנוסח. יזהר קילף עוד ועוד קליפות כדי להגיע לגן עדן זה, ולא היסס לגעת בכאבים אישיים ובקונפליקטים לאומיים, ואף לערער על הנרטיב הציוני.

כמעט שלושים שנה (עשרים ושמונה ליתר דיוק) חלפו בין פרסום סיפורי מישור לפרסום מקדמות. בשנים אלו חלו שינויים מהותיים במפה הגיאוגרפית הישראלית, ושינויים מהותיים בתפיסת המרחב של הישראלים. שנת פרסום מקדמות היא גם השנה שבה אירעו חלופי השלטון בישראל שבעקבותיהם נחתם הסכם אוסלו. דביר צור, שכתב על תפיסת המרחב והמקום בספריו של יזהר, אף מפרט שמקדמות ראה אור עשרים וחמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים ותוצאותיה המרחביות, חמש־עשרה שנים לאחר שעלתה בפעם הראשונה ממשלת הליכוד לשלטון, שלוש־עשרה שנים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים (שבמסגרתו ויתרה מדינת ישראל על ההחזקה בחצי האי סיני), וחמש שנים לאחר פרוץ האינתפיאדה הראשונה. מה שהתחולל באותה תקופה בארץ היה מהלך כפול, רצוף מתח פנימי. מצד אחד, פריצת הגבולות של תחושת המצור העניקה ממד חדש לישראליות ולהוויה שרואה בטריטוריה חלק בלתי נפרד מן המקום ומן הבית הלאומי. מצד אחר, בתקופה זו, בעיקר לקראת סופה, התערערה במידת מה התפיסה השלטת בדבר הלגיטימיות של האחיזה בטריטוריה שנכבשה בשנת 1967. גברו והלכו קולות הקוראים לבחינה מחודשת של גבולות המרחב שבו אוחזת מדינת ישראל. וגם אם בסופו של דבר, חלק ממפעל הכתיבה המאוחר של יזהר מאשר את הבעלות על המרחב הישראלי, בו בזמן, בדיאלקטיקה שלו, חלק מהספרים (בעיקר מקדמות, צלהבים, אצל הים וגילוי אליהו) טורחים דווקא להדגיש את העובדה שהמרחב המכונה ישראלי הוא מורכב ורב פנים, ושבד בבד עם האחיזה בקרקע, צומח היסוס הנוגע ליומרה שעומדת מאחורי הקמת הבית. קריאה מחודשת של “חרבת חזעה”, מפרספקטיבה זו, מצביעה על היסוס כזה גם ביצירתו המוקדמת.

לא לשווא מגרד הילד יזהר במקל קטן את האדמה שעליה הושיב אותו אביו. לא לשווא הוא מזכיר את שמות הכפרים והיישובים בסביבה, כולם שמות ערביים, וכולם נמחקו, כמו שהזכיר אותם ב"שתיקת הכפרים", וכמו שהזכיר בכל ספריו את החרסים, השברים ואת החורבות למיניהן. יזהר הארכיאולוג, מקלף שכבה אחר שכבה. יזהר, האדם, מבכה את מחיקת ארץ ישראל שלו ב־1948, על הערבים שלה והכפרים שלה, שהיו חלק מעולמו.

קהל הקוראים היה מוכן, אפילו צמא לשובו של ס. יזהר. כשמקדמות ראה אור ב"זמורה־ביתן" ב־1992, התמלא הבית מברקי ברכה וזרי פרחים, והטלפון לא פסק מלצלצל. הספר אפילו נכנס, לזמן מה, לרשימת רבי המכר.⁶⁹⁸ איזה אושר למי שקיבל במשך שנים דיווח על אפס (0) מכירות! הביקורות יצאו מגדרן מרוב התפעלות. יזהר חזר אמנם לשנות הילדות, שלו ושל הארץ, אבל בצלילות מזוקקת של יצירת מופת.

ועם זאת, כשנדמה היה שהנה הנה נפתח דף חדש, מתברר שכאב העלבון הישן עוד לא התפוגג. ב־20 בינואר 1992 קיבל יזהר, באיחור של 34 שנים, את פרס ביאליק לספרות יפה, כשהדגש שוב על ההישג של ימי צקלג, ובדבריו במוזיאון תל־אביב זעק את עלבונו משכבר. בפתיחה דרמטית תיאר בהפרזה את הסיבות לפסילתו דאז: “ההודיה היא לשופטי פרס ביאליק, שנטלו היום וביטלו החלטה קודמת של שופטי הפרס המכובד הזה, לפני שלושים וארבע שנים, שפסלו אז את הדל העומד לפניכם מקבל שום פרס, מפני שנחשב בעיניהם כאויב העם, כמלעיז על צה”ל, כמשחיר פני הנוער העברי, כרומס הטוב והמאיר שביהדות, וככופר בתפארת ישראל, עד שלא רק שלא היה ראוי לשום פרס אלא הוקע כמאיים הן על הקיום הארצי של המדינה והן על קיומה של הספרות העברית הצעירה, וממילא גם על שמו הנערץ של המשורר שעל שמו ניתן הפרס." ומה קרה מאז, הוא שואל, “מה קרה להן לכל אותן הטענות הקשות והמנדות, שפסלו לפני שלושים וארבע שנים, בנחרצות פסקנית, בשקידה לטהר ולהגן על נפש האומה, ובקנאות של מאמינים הנלחמים על כבודה של תרבות ישראל מפני מהרסיה ומחריביה?” מה שהשתנה, אולי, היא הידיעה שהספרות “אינה כפופה לשום אידאולוגיה מוכנה שהיא.” ובמשהו סתירה לכך, האיש הפוליטי שוב מסיים בהתרסה הזועקת מן השורות האחרונות של “הבריכה” לביאליק: “האין איש ביהודה, ואין אחד בכל מערכותיכם/ גבר חיל, מושל בעוז, גדל רוח ונגיד עם,/ תקיף ובר לבב,/ אשר יאחזכם בציצית ראשכם וינערכם בחוזק יד/ למען השב רוחכם וכוחכם אליכם ולמען הקימכם?…”

“רוחכם וכוחכם” אמר, אבל לא כוחנו הוא הנקודה היום, מכוחנו יש לנו היום יותר מדי, ופחות מדי מרוחנו, ומי או מה יוכל להשיב אלינו את רוחנו? ולבסוף, צריך שנחזור ונזכור, כי אנחנו לא קיבלנו את הארץ הזאת בירושה מאבותינו – קיבלנו אותה בהלוואה מבנינו, ואוי לנו אם לא נדע לפרוע חובנו להם ביושר: ארץ שלא תבוש מחלומה.

יזהר סמילנסקי אינו מצליח להיות “אפאטי” ולעבור בשתיקה על המתרחש. “אני לא יכול לשתוק,” אמר בראיון שהעניק סמוך לקבלת הפרס לשייקה בן־פורת. “זה לא עניין של איש־רוח או סופר. זה עניין של אחד שגדל בארץ, וכל חייו כאן קשורים אל חוויית הארץ הזו, וכשנעשים דברים בלתי נסבלים, זה חזק ממני. אני לוקח עט, וכותב וזועק, כי זה מה שאני יודע לעשות. אלמלא כן, הייתי מועל בעצמי. […] עכשיו, כמו שזה, זו פשיטת רגל של הרעיון היהודי־הציוני. לאורך ימים, הציונות תהיה אות קלון.”

ס. יזהר לעומתו דוחה קריאה אידיאולוגית. הספרות אינה כפופה לאידיאולוגיה. “תפקיד האמנות אינו לשאת דגלים, תכלית האמנות היא האמנות,” הזכיר, נוסח L’art pour l’art של תיאופיל גותייֶה, בנז’מין קונסטאן או אדגר אלן פו משלהי המאה ה־19. וכשהמראיין מקשה וטוען שדור שלם התחנך על “חרבת חזעה” שלו, הוא משיב: “דור שלם? היום זה 300, 400 איש. אתה זוכר את “גֶרניקה” של פיקסו? תגיד לי, איזה חייל פאשיסטי של פרנקו הניח את נשקו בגלל “גרניקה”? זו באמת תמימות לחשוב שציור או יצירה ספרותית יעילים יותר מפוליטיקה.”⁶⁹⁹

הספר הראשון שהביא לי יזהר כעורכת בהוצאת זמורה־ביתן־דביר היה אצל הים. מיד אחריו באו עוד שלושה, בקצב מסחרר. הספרים פשוט בעבעו ונבעו ממנו, כאילו רק לרגע הזה חיכו. הוא היה מגיע במפתיע, בלי שום הודעה מוקדמת, פוסח כדרכו על המעלית ומדלג שלוש קומות במדרגות הבטון, בדרך כלל ב"קיצרונים" (כך קרא למכנסיים קצרים) ובסנדלים, ומניח על שולחנו צרור ניירות מודפס במדפסת סיכות. הוא התחיל אז לכתוב במחשב, אם כי לא התעמק ברזי המחשב והסתפק באפשרויות האלמנטאריות שלו כמכונת כתיבה משוכללת. אצל הים מ־1996 הוא קובץ של שלושה סיפורים יפהפים, כל אחד מהם קשור לחוויה מכוננת שהתרחשה בים – הים התיכון, ים המלח וים כנרת. הראשון, “שחייה בים”, כבר הופיע ב־1994 בכתב העת אלפיים.⁷⁰⁰ הוא יוצא דופן בכך שהוא אחד היחידים מסיפוריו למבוגרים העוסק ביזהר כבוגר,⁷⁰¹ לא כנער ולא כעלם. חבריו, בשמות הסמליים אבי ובני, מפתים אותו לשחות עד למזח ובחזרה – כביכול דבר של מה בכך – וגורמים לו להתעמת עם כמעט טביעה. תיאורי המים המלטפים, המרצדים בשמש, המרמים, וכשתש כוחו של השחיין הלא מיומן מושכים למצולות, הם מהחזקים בספר. בסיפור השני “ריצה אצל הים” זנח יזהר נקודות ופסיקים, ובריתמוס מופלא יצר סיפור המסופר בנשימה ו"בריצה" אחת. כבר דנו בו ובמסע למצדה שהוא מצייר, כמו הנער יצחק בריק, בפרק בן־שמן. הסיפור השלישי, “הליכה בים”, מספר על רגע אינטימי של זוג, נער ונערה, המגיע לחוף הכינרת, כשהנערה (נעמי) היא המוצאת עוז בנפשה לבסוף ונכנסת עירומה לאגם.⁷⁰² יזהר רצה להקדיש לי את הכרך כולו, אך חשש שנעמי תקנא והקדיש לי רק את הסיפור השלישי. תוך כדי כתיבת הספר צצו במוחו סיפורים קצרים, קרעים מחוויות בן־שמן או תש"ח, ואלה השתלטו עליו עד כדי כך, שהוא החליט לכתוב גם אותם במקביל. כך הביא לי, להפתעתי, את הקובץ צדדִיים, שנקרא כך בשל הופעת הסיפורים בצד הספר המרכזי, או אם תרצו, הופעת האפיזודות הצדדיות בצד הזרם המרכזי של החיים. וכך קרה שגם ספר זה ראה אור ב־1996. זו הייתה תקופה פורייה ומקסימה ליזהר. זמן קצר לאחר מכן כבר דילג ובא עם הרומן מלקומיה יפהפיה,⁷⁰³ או ליתר דיוק, עם הגרסה הראשונה שלו. כמו ב"סיפור שלא התחיל", אין במלקומיה לא עלילה ולא סיפור, שאי אפשר לסכם אותם במשפט אחד, איך בחור רוצה להגיד לשולה אחת את אהבתו ואינו מעז. במקומם יש חוויה של “היות־כאן אחד”: “סיפור? לא. לא סיפור. סיפור בלי סיפור. בלי עלילה ובלי גיבורים. אפשר להתחיל בכל מקום ולהפסיק בכל מקום, לא תהיה יותר קדימה כשתקרא יותר ולא תהיה יותר אחורה כשתקרא פחות, הכול פה הוא כל הזמן רק באותו דבר באותו מקום באותו איזה היות־כאן אחד, איש לא זז הלאה מן הכעת ואיש לא זז הלאה מן הכאן, גם כשרואים שהוא הולך, או שהיא הולכת […]” (עמ' 197). אהבתי אותה מאוד, את הגרסה הראשונה, בעיקר בזכות הארוטיקה החזקה שלה, אבל למרבה הצער יזהר הופיע כמה ימים לאחר מכן, חפוי ראש (כמה מתאים הביטוי), קטוף אוזניים (עוד יותר מתאים), והביא גרסה מתוקנת, פחות ארוטית ויותר קצרה. לדבריו, נעמי כעסה מאוד למקרא הגרסה הראשונה, וכדי למנוע משבר ביניהם, הוא החליט למתן אותה.⁷⁰⁴ כשהספר ראה אור, במארס 1998, בא ישראל בנו לבית הוריו לארוחת שישי, ורצה לחגוג את המאורע ולקרוא בקול קטעים מהספר החדש. נעמי גירשה אותו בצעקות מהבית. היום, לאחר קריאת היומנים ושיחות עם נעמי, אני מבינה למה דווקא הספר הזה עורר בה משטמה כה עזה. גם כאשר הזכרתי את גליליה קטינקא באחד מביקוריי אצלה, היא כעסה עלי, שקעה במרה שחורה והתייסרה לדבריה כל הלילה. סיפרתי אז לאהד זמורה על ההבדל בין הגרסאות, והוא ביקש (במכתב מ־11.11.97) שאשמור את הגרסה המקורית למען הדורות הבאים. הספר מתאר איך צעיר סובב סביב “שולה” אחת, שכל הגברברים נמשכים אליה כמו עשים ללהבה, והוא – אין לו אומץ ולא סיכוי להגיע אל שולה ולהגיד לה את אהבתו. שיא הסיפור הוא יציאה לשדה עם שולה ועם מגדיר הצמחים האגדי למצוא צמח בשם מלקומיה יפהפייה.⁷⁰⁵ שולה, הו שולה – הלוא היא אותה אלילה לא־מושגת, זו שהנצה כבר עם מריון הקטנה מירושלים ופרחה עם גליליה, זו שנעמי כה היטיבה להגדירה עם סיפור הצייד והאיילה חוא־לו וז’ן־שן.⁷⁰⁶ האם עכשיו, בגיל 80, ניתן היה לחשוב שהמלקומיה תראה אור בלוויית חיוך סלחני של נעמי? למה אנחנו סבורים – שוטים שכמונו – שבגיל שמונים אישה היא פחות אישה? נעמי המשיכה לקנא עד יום מותו של יזהר ואחריו. אני לא ידעתי אז במה מדובר, ונדהמתי מהתגובה. יזהר הסביר לי קצת. כיוון שהיינו ידידים, והוא כבר סיפר לי הרבה על היחסים ביניהם, כבר יכול היה לדבר בחופשיות. אבל את העיקר – לא את עניין הקנאה אלא את עניין האלילה – הבנתי רק כשקראתי את היומנים שלה. לקנא בגבר, לקנא באישה – ניחא. זה היה נכון לשני הצדדים, עם מהלומות קשות לצד ב' ברבות השנים. לקנא באלילה – זה כבר עניין למיתולוגיה.

זמן מה עבר, וב־1999 ראה אור הספר גילוי אליהו. נזכיר שעוד שנים לפני כן יזהר שקע בקריאה ובלימוד של תקופת מלחמת העולם הראשונה. בדצמבר 1996, לרגל יום הולדתה השמונים של נעמי, הוא גם לקח את כל בני משפחתו לטיול לוֶרדן, שם ביקרו באתרי הקרבות ובבתי העלמין המשתרעים על פני קילומטרים. והוא הרי ביקש מכל מי שנסע לחו"ל להביא לו ספרי עיון בנושא “המלחמה הגדולה”. הפעם התחבר עם ההיסטוריה ועוד איך. עד כדי כך שאהד היה בטוח שיזהר כותב משהו על מלחמת העולם הראשונה. הוא לא ממש הכיר את הסופר שלו. יזהר כתב רק דברים שחווה או שיכול היה לחוות מחדש באמצעות מישהו קרוב שחווה אותם, כפי שהראיתי לאורך כל הדרך.

גילוי אליהו הוא ספר המלחמה או האנטי מלחמה הגדול ביותר שנכתב על מלחמת יום הכיפורים. חוקר הספרות אבנר הולצמן טען שהספר הוא יצירת מופת של ספרות המלחמה העברית בכלל, ושל מלחמת יום הכיפורים בפרט.⁷⁰⁷ הספר עורר – וממשיך לעורר – גם גלי הערצה וגם גלי כעס. מצד אחד העריכו המבקרים את העובדה שיזהר תוקף את טירוף המלחמות כולן. חלק מהם התפעל מקטעי פרוזה יפים כמו מה שעובר במוחו של הסייר האווירי הצונח ממטוסו, או תיאור סופת החול בסיני. חלק אחר טען שיזהר עושה אסתטיזציה של הזוועה. הם לא התפעלו מהתנהגות חיילינו במקרים מסוימים (וזה מזכיר את הביקורת על ימי צקלג). היסטוריונים ועיתונאים התמקדו בקטע שבו חיילים ישראלים משוטטים בין גופות חללים מצריים, בועטים בגולגלותיהם ושולפים מפיהם שיני זהב. המעשה נראה להם מתאים לקלגסים נאצים ולא לאנשינו. בלי קשר לשאלה אם היה או לא היה אירוע כזה, מה שלא יכלו להבין הוא שההאשמה של יזהר לא הופנתה כלפי החיילים אלא כלפי מה שהמלחמה עושה להם.⁷⁰⁸ לא התערבתי בוויכוחים עד שאחד המבקרים טען שחובתי, כעורכת, הייתה למחוק את הדברים מהספר. כאן ראיתי לנכון להפר את שתיקת העורך (שהיא חלק מהשקפת העולם שלי) ולציין שהרעיון לצנזר את יזהר לא עלה כלל בדעתי.⁷⁰⁹ הספר ממשיך להכות גלים גם היום.

יזהר פרח. הוא חזר למרכז העניינים, כבכיר הסופרים. התקשורת חיזרה אחריו, ביקשה ממנו נבואות זעם ונחמה. מדי ראש שנה דרשו את התחזית שלו או את סיכום השנה שחלפה, את רשימת הספרים שאהב. קהל הקוראים שב אליו, ותיקים כחדשים. הוא הוזמן לטלוויזיה, לרדיו, להרצאות, לערבי פתיחה. הוא זכה בפרסים, בדוקטורטים של כבוד. הוא נבחר לחבר כבוד של האקדמיה ללשון העברית, כאחד מ"יחידי הסגולה שתרמו תרומה מכרעת ללשון העברית ולספרותה", כדברי פרופ' משה בר־אשר (21.1.1999).⁷¹⁰ שמעון הלקין הכתיר אותו כגדול כותבי הפרוזה העברית: There is no greater master of Hebrew prose than Yizhar, כתב ב־Jerusalem Report מ־23 באפריל 1992. ההוצאה הוצפה במכתבים, הבית הוצף במכתבים, המכתבים הוצפו בסופרלטיבים. יזהר זכה למחמאות נוגעות ללב ממאות קוראים, וביניהם סופרים וסופרות צעירים. הוא לא רק שמר את כל מאות המכתבים אלא גם הגיב.⁷¹¹ עמוס עוז כתב (20.4.98) מכתב נלהב על “מלקומיה יפה מאוד […] הסיפור הזה שלך, הארוטי עד קצות ציפורניו, הסיפור הסקסי הזה, סקסי עד שורשי שערותיו, שיר־השירים הזה שמפעם לפעם כמו נהי תן אחד מן הגבעות בלילה, מפלח אותו איזה הד־קוהלת עמום גלמוד ומרוחק.” על גילוי אליהו כתב עוז שתמיד חשב “שאי אפשר לכתוב סיפורים על מלחמות, אי אפשר ודי, אי אפשר מפני שהסיפור – כמו הנשים והילדים – מתאים לו להישאר בבית בזמן שהגברים שוחטים זה את זה, ואם סיפור יתעקש דווקא לרוץ כמו משוגע בין הכדורים והפגזים ולהתרוצץ בשדות מוקשים, קרוב לוודאי שלא ייצא מזה חי […] אבל איך הוא, אתה, עושה את זה?” התכתבות ענפה הייתה לו ליזהר עם הסופרת הצעירה לאה איני, שמצאה בו קורא אוהד ואוזן קשבת למר לבה וללבטיה. מכרים משכבר וזרים הרעיפו עליו מכתבים. צרי בגלעד – לסופר שהשתתק לזמן ארוך כל כך. יוסי ב' מרמת־גן כתב לו (28.9.1998) מכתב נרגש על הביקור בחרבת מחאז, טרם התכנסות במושב ניר בנים, שבו סיפר יזהר על אירועי תש"ח־תש"ט. “והרי אתה יודע,” כותב יוסי ב', “שעל־פי ניסיוני האישי והמיוחד, אני רואה במלחמת יום־הכיפורים המשך של מלחמת העצמאות, ואפילו המשך ישיר מהמקום המסוים הזה, חרבת־מאחז, “צקלג שלך”. והימים האלה שבין כסה לעשור, ובמיוחד בבואם בשנה זו, שנת היובל לחרבת־מאחז ושנת חצי־היובל לציר “עכביש” ולכל מה שהתרחש עליו וסביבו, היו לי ימים של הרבה מחשבות וזיכרונות […]”. יוסי ב' גם הוסיף דברי שבח חמים על מלקומיה יפהפיה, שגרם לו, לדבריו, עליצות רבה וחדוות קריאה, עד כי בהגיעי לדף האחרון (ו"משכתי" את הקריאה ככל שיכולתי למשוך) הצטערתי צער רב על כי מה שלא התחיל כלל – הנה כבר נגמר…" ואמנון מ' מעומר (נובמבר 1989) הביע את התפעלותו משכבר מימי צקלג, ואת צערו על שהחמיץ את הסיור ל"צקלג". רבקה א' מתל־אביב, בוגרת בית החינוך לילדי העובדים, אחת מ"בני היורה", מתלמידיו של אליעזר שמאלי, בוגרת בן־שמן, פוריה, אלומות ואשדות־יעקב […] כתבה (30.8.96): “קראתי ונשמתי “צדדיים”.”

אמנם לצד התשבחות היו גם כאלה שטענו שיזהר רק מיחזר את חומרי העבר ביד בטוחה יותר, שגדולתו בכך שהוא “זקן השבט”, אך קולו וספריו כבר אינם פורצי דרך אלא מייצגים ספרות “ישנה”, בעלת שפה עשירה העומדת בניגוד לנורמות המצמצמות של התקופה. שהוא עוסק באדם של פעם, לא באדם של היום. יזהר התעלם. השבחים והאהבה שהורעפו עליו הזרימו בו דם חדש. על בסיס מקדמות הפיקה הקולנוענית ענת אבן סרט,⁷¹² ואילו אצל הים וגילוי אליהו שימשו לבמאית רות קנר חומר להפקות תיאטרון מיוחדות במינן. נעמי הייתה שותפה נרגשת להצלחותיו, אם כי לא אהבה את עצמאותו החדשה ואת גיחותיו התכופות מהבית. הדיוקנאות של יזהר שציירה בעשור האחרון לחייו הציגו אותו זקן משנראה באמת, חיוור וחלוש, לבוש בדרך כלל בגופייה.

1996 חגיגות היובל    🔗

חלומו הגדול של אהד היה להציג את יזהר כמועמד לפרס נובל, והוא הקדיש לכך מאמצים רבים. זה לא היה מעשי, כיוון שחוץ מ"השבוי" ו"שיירה של חצות" לא היו תרגומים עדכניים של יצירותיו, והמעט שהיו לא הצליחו להתמודד עם לשונו המיוחדת, האישית כל כך. ב־1996 אזרה רות אחלמה עוז ותרגמה לגרמנית את מקדמות (Auftakte). היא הצליחה כה יפה להעביר את הקצב ואת המוסיקה, עד שהמתרגמות זיוה אברן וארלט פיירו התמלאו אף הן עזוז, וב־1997 תרגמו את מקדמות לצרפתית (Prémices)⁷¹³. תרגומן זיכה אותן בצרפת בפרס, ואת יזהר – בהשוואות לפרוסט. מאז נפרץ מחסום התרגום, ויצירות של יזהר החלו – בטפטוף – להתפרסם בעולם.

כשנה לפני שמלאו ליזהר שמונים כבר הגה אהד זמורה את רעיון חגיגות היובל. אהד לא הילך בקטנות. הוא כינס ועדה מכובדת מאוד, שבין השאר כללה (חוץ ממנו וממני, מאנשי זמורה־ביתן ומנעמי) גם את פרופ' דן מירון ואת פרופ' גרשון שקד, שהקפידו לא לדבר זה עם זה בכל הישיבות. הוועדה החליטה על הוצאת מהדורה ביבליופילית מיוחדת של כתביו, בצורה מהודרת, על נייר משובח, באות שתעוצב במיוחד לצורך זה, עם סימניה אדומה, עטיפה שקופה־למחצה שתעטוף כל כרך בנפרד וקופסה שתכיל את ששת הכרכים כולם. רק בקלן שבגרמניה נמצא צמד אמני דפוס (אפרת גל־עד ואתי י. תמרי) ראויים לבצע את המלאכה, שעלתה הון תועפות. נוסף על כך, החלטנו על פרסום כרך שי מיוחד, בעריכתי, שייקרא דברים ליזהר, ובו יוזמנו מיטב אנשי הרוח בארץ לכתוב לו. פניתי לשורה ארוכה של נכבדים מכל התחומים, אמנות, ספרות, הגות, מדעים, ונעניתי בהתלהבות.⁷¹⁴ השם “יזהר” פתח את כל הלבבות כמלת קסם. ביקשתי, כמובן, שישלחו רק דברים שלא ראו דפוס ושישמרו את בקשתי בסוד. האנתולוגיה – אם יורשה לי להעיד, שהרי גם אם ערכתי אותה וטרחתי עליה היא לא רק עיסתי – הייתה מוצלחת ביותר, כמו כל הפקת ששת הכרכים וכל האירוע החגיגי על המדשאה הגדולה בביתם של אהד וזהרה זמורה שבניר צבי. עשרות מוזמנים, משפחה, ידידים, תקשורת, חגגו במוצאי ראש השנה עם יזהר את יובלו.⁷¹⁵ שר הטקס היה חנוך ברטוב, שפתח בציטוט דבריו היפים של יחיעם ויץ הצעיר על העברית המיוחדת שבפי שניהם. הנאומים היו מרגשים ביותר, שמעון פרס הרעיף שבחים על יזהר הסופר, אהד (שנמנע בדרך כלל מדיבור בפומבי) התגבר על התרגשותו וסיפר על תשוקתו משכבר להיות מו"ל ועל מפעלות המהדורה המיוחדת. עכשיו, אמר בצניעות, נדמה לו שהצליח להכניס רגל למדור המו"לים בגן עדן, שם מחכה לו אביו… דן מירון נשא את ההרצאה המרכזית של הערב, ובה הכריז כי הספרות הישראלית מתחילה לא ב־1948, אלא ב־1938, עם הופעת “אפרים חוזר לאספסת”. הוא עמד על הייחוד של זרם התודעה של יזהר ועל המוטו של ימי צקלג, הלקוח מוולט ויטמן האמריקני דווקא. אני סיפרתי איך במשך שנה נאלצנו להסתיר מיזהר את הפעילות המחתרתית הרוחשת שהתנהלה בהוצאה, ואיך במדינה קטנה כמו שלנו כ־120 איש ואישה שמרו למן ההתחלה על “הסוד השמור ביותר במדינה”, ולא הדליפו אותו. “במדינה שבה הסודות הצבאיים ידועים לכל בר בי רב, וכל אחד יודע מי הוא שין ומי הוא כף, מסתבר שהסוד של סמך נשמר מכל משמר. בגרעין הראשון שהושבע לשמור עליו היו, לפי חישוב זהיר שלי, מאה ועשרים איש: ארבעים משת”פים ובני/ובנות זוגם – כשמונים איש, כעשרים אנשי ההוצאה ובחירי לבם – ארבעים, אמור מעתה – מאה ועשרים איש, וכולם, עד כמה שידוע לי, יהודים." סיפרתי על הכוננות הגבוהה במשרדי ההוצאה, איך “מבצע יזהר”, נוסף על הררי העבודה שסיפק לכולנו, עמד בסימן כוננות מתמדת. מדי פעם הנהגנו שיטת אזעקות שווא, לתרגולת, יזהר בא! – וההוצאה כולה עברה להילוך ניוטרל. ואמנם יזהר, שהמשיך לעבוד לפי תומו על ספרו החדש “אצל הים”, באמת הופיע מדי פעם, דק גו וזקוף קומה, תם וישר דרך, וגרם לנו דפיקות לב לא מעטות. סיפרתי גם על פעם אחת שבא בלי הודעה מוקדמת. החמ"ל היה בשיא ההיסטריה – איתי תמרי, המעצב, היה צריך לקבל לידיו את כל החומר, ערוך ומותקן, ואת כל הציורים בפילם, עם כיתובים, ואת תוכן העניינים הסופי וכו' וכו'; מאיסלנד הגיע פקס השואל אם הקפדנו על רווח וחצי אחרי כל נקודה. מירושלים הגיע שרטוט מבנהו המיוחד של השיר מימי הביניים, שהתגלה במוסקבה; מצרפת הגיע טלפון המבקש לדעת למתי נקבעה החגיגה; מסדר הדפוס הגיעה שאילתא איפה ההערות למאמרה של נורית גרץ; מאמריקה הגיעה הבטחה שצילום של אברהם הנפח בדרך; המנקדת חקרה איפה ההגהות לשיר של דליה הרץ, והמגיה עוד התעכב עם עמודים 998 עד 1130 של ימי צקלג. וכך ישבנו בלב ההוריקן, בחדר הישיבות, כשלפתע תמי המזכירה באה אליי חיוורת משהו ולחשה: “יזהר בא והוא בחדרך.” היה רגע של פאניקה קטנה. אחר כך התעשתי, שהרי אני למודת קרבות ותיקה, והתרכזתי בשאלה איזה חומר מפליל נשאר מונח על שולחני: אם יראה שם את ההגהות האחרונות של הסיפור של א.ב. יהושע או של סמי מיכאל, ניחא, תמיד אוכל לתרץ במיני רמזים מלווים בקריצה; אבל אם מונח שם מכתבו של עמוס עוז אל יזהר, או ציורו של מנשקה קדישמן עם הקדשה ליזהר, או סיפורו של יעקב גינדין, רופאו של יזהר: מה לנו ולהם? מן השמים עמדו לי ביום ההוא, והראיות לא היו מפלילות. טלפונים מן החוץ לא הועברו אליי, כמיטב התרגולת, יזהר ואני נכנסנו לסוגיית הנובלות החדשות, המופלאות, והביקור עבר בשלום.

בסוף הנאומים עלה ישראל בנו של יזהר והפליא לקרוא קטע מן “הכרכרה של הדוד משה”, ולדברי הנדלזלץ “אם עצמת עיניך יכולת לחשוב שיזהר עצמו הוא הקורא: אותה התבשמות מן המלים, אותה יכולת ללכת בעקבות המשפטים הארוכים ולא לאבד את המתח של הטקסט.” ולבסוף עלה ודיבר יזהר עצמו, שאמר כי הוא הלום אהבה, ועל אהבה אפשר להשיב רק באהבה. הוא סיפר – והיה היחיד שהגיע לפוליטיקה – איך אביו הגיע לחדרה לפני קצת יותר ממאה שנה עם התנ"ך בכיס אחד, כדי לדעת היכן לחיות, ועם טולסטוי בכיס האחר כדי לדעת מה לעשות. ואז עבר לדבר על החברה הישראלית של היום, על כך שכרגע יד ימין שלה חזקה ואילו יד שמאל נתקפה ברפיון, והדגים כיצד יש להפעיל בעזרת יד ימין את יד שמאל במרץ מחודש…

רק שנים לאחר מותו התברר שגם אז הוא ניהל מחתרת משלו, ואם בראשו היה איתנו, לבו היה נתון אותה שעה לאישה צעירה שלא יכלה להיות נוכחת במקום. אספר עליה עוד מעט.

סופה של המהדורה הביבליופילית יקרת הערך היה עגום. חלק קטן ממנה ניתן כמתנה, ממוספר וחתום, לכותבים בספר השי ולמוזמנים שאהד זמורה חפץ ביקרם. השאר אוחסן. אנשים שאהבו את יצירות יזהר רכשו מכבר את כתביו במהדורות פשוטות, ולא היו מוכנים לקנות את קופסת הקרטון במחיר כה גבוה. אהד קיווה שבבוא היום יעלה ערכה בשוק. יום אחד, שנים לאחר שפרשתי מעבודתי בעריכה, סופר לי בסוד שהמחסן בניר צבי שבו אוחסנו הספרים עלה באש. כל העמל הרב ירד לטמיון. אני הצטערתי מאוד, ובהכירי את אהד אני יודעת כמה כאב נגרם לו בשל כך. זמן קצר לאחר מכן הלך אהד לעולמו בייסורים גדולים. הוא היה מו"ל נפלא וידען גדול, והספרות הישראלית חייבת לו הרבה,⁷¹⁶ ובמידה רבה את שובו של ס. יזהר.

 

פרק עשירי: זִקְנה    🔗

יזהר, שנות התשעים. צילום: אלכס ליבק, עיתון “הארץ”

בין יזהר וביני נרקמה ידידות אמיצה. לבד מעבודה על כתבי היד וההגהות, נסענו להרצאות, לטקסים, לספרייה הלאומית (לשם תרם בעצתי חלק נכבד מארכיונו) ולתערוכות הציור של נעמי. הוא שב והזמין אותי לארוחות שבת בביתם, ובעיקר דאג שאפגש הרבה עם ישראל בנו. פעם, כשעמדתי לדחות בנימוס הזמנה נוספת לערב שבת, ביקש שאביא אתי למישר את ידידם הוותיק חנוך ברטוב שמצב רוחו שפוף, ובכך אעשה מצווה. לא יכולתי לסרב, כמובן. לאחר התפרצותה הנזעמת של נעמי על המלקומיה, שהביכה במקצת, בא יזהר לביתי בשבת בבוקר, שפוף ומתנצל, להסביר על מה ולמה, ולהפליג בשבחי בנו. למען האמת, קולו של הבן, ישראל, המכונה לולי, הדהד באוזניי עוד מקריאת הכרכרה של הדוד משה בחגיגת היובל, ובזכותו קראתי את הסיפור המופלא הזה, שלולי הגדיר בצדק כ"פנינה שאיש אינו מכיר". יזהר ונעמי היו מאושרים ביותר כשהחיבור בינינו התממש, וכל בני המשפחה קיבלו אותי בזרועות פתוחות. נעמי התגלתה כחותנת מקסימה. היא השפיעה עליי הרבה אהבה (שהחזרתי לה בלב שלם), צלצלה אליי בחדווה “על הבוקר”, בכל פעם שמאמר מעניין בנושאי ספרות התפרסם בהארץ, קראה את ספרי המחקר שלי ואת תרגומיי ולא חסכה מחמאות. בשלב מאוחר יותר, סמוך למות יזהר, היא נתנה לי לקרוא את סיפוריה, שהיו יפים מאוד בעיניי. כששוכנעתי שאני חייבת לכתוב את הביוגרפיה של יזהר, היא הכריזה באוזני בני המשפחה שהנה סוף סוף האמת תצא לאור, ושהיא מפקידה בידי את האוצר: יומניה האינטימיים וכל שפע המכתבים הפרטיים שטרחה על מיונם הקפדני. היא אמרה שיש לה אמון בי, ורק בקשה אחת לה – שהדברים יפורסמו לאחר מותה.

אחרי פרסום גילוי אליהו הפסיק יזהר לכתוב. יום אחד החלטתי ליזום שיחה, ולעורר את השאלה למה כל ספריו חוזרים לימי נעוריו. נסעתי למישר, וביקשתי שיחרוג ממנהגו ויכתוב ספר אישי על חייו הבוגרים. הוא שמע אותי בכובד ראש, והבטיח שאם יתעורר בו ספר כזה, הוא יישב ויכתוב אותו. ספר כזה לא התעורר. גם לא ספר אחר.

יזהר קרא הרבה. בכל פעם שסרנו לבקרו שלפנו אותו מספר זה או אחר. ההוצאה סיפקה לו כל ספר חדש שיצא, וגם הוצאות ספרים אחרות פינקו אותו. הוא קרא כל דבר. מאז שלא כתב יותר חזר להיות מסוגר ועצוב. על ארוחות משפחתיות גדולות השקיף כפטריארך מראש השולחן הארוך, ובקושי התערב בשיחה. זכורה לי שיחה ערה שבה עופר, נכדו, שהתגייס לא מכבר, טען שלא יירה לעולם באדם, גם לא בשעת סכנת מוות. התפתח ויכוח סוער שיזהר הקשיב לו בריחוק, ולבסוף חתך, כדרכו: אם יכוונו אליך רובה, אתה תירה. בראש השנה ובפסח היה השולחן ערוך לתפארת ועמוס מטעמים משל נעמי, הלה וחיה. זאבי הביא יינות מן היקב שלו, וההמולה הייתה גדולה: בימים כתיקונם, לפי שכמה מהנכדים ומשפחותיהם היגרו לחו"ל, התכנסו שם כעשרים איש. יזהר היה מנהל את הטקס, קורא קטע זה או אחר שבחר להביא, ומקשיב לקטע זה או אחר שבחרו לולי או חנוך ברטוב או מיכל זוגתו. רוב הזמן שתק.

עם חנוך ברטוב, אוקספורד 1997

יזהר ונעמי הרבו לנסוע לחו"ל, תמיד בלוויית “בּאפֶר” כלשהו, הלה ואליעזר, או זוג חברים שיפרידו – או יאחדו – ביניהם. באביב 2001 ביקרו נעמי ויזהר בארה"ב בפעם האחרונה. נעמי הייתה מסורבלת מאוד וכבר הלכה בקושי רב, אבל התעקשה לנסוע. היא נשארה צעירה ברוחה, והייתה לה הרגשה שהיא מחמיצה את נפלאות העולם הגדול. בכסף רב שכרה דירת סטודיו בניו יורק לתקופה של חודש. יזהר אהב מאוד את ניו יורק, אבל לא שש לנסוע, כי היה עייף וחרד (כרגיל) מכל שינוי. הוא היה מודע לכך שזכרונו בוגד בו, ונקט מיני תחבולות כדי להסתיר את הבעיה ולעקוף אותה. נעמי חששה להניח לו לשוטט לבדו, והצרה את צעדיו. הלה הבינה שכדאי שתצטרף לבני הזוג, שאחד מהם אינו מסוגל ללכת, והשני מסוגל ללכת לאיבוד. כיוון שהייתה בשנת שבתון, ניצלה את קרן ההשתלמות שדרשה ממנה שעות לימוד מעטות ואפשרה טיולים הרבה. לדבריה, עם כל המוגבלויות, הוריה לא פסחו על גלריה או מוזיאון, ביקרו כל ידיד ומודע, הלכו לקונצרטים, למסעות ולטיולי ערב (הלה ואבא). הם נהנו מקרבתה, וכיוון שישראל ואני שהינו אז בארה"ב, שמחו על ההזדמנות לבקר אותנו. כמו אמא מרים בשעתה, גם יזהר חשש שמא הנוסעים לעבוד בחו"ל נוטשים את הארץ, ורצה לראות במו עיניו שאיננו משתקעים בגולה.

ישראל ואני גרנו ברוקוויל שליד וושינגטון הבירה. באנו לקבל את פניהם בניו יורק, בילינו אתם וטיילנו יחד, וחזרנו ובאנו בסוף התקופה להיפרד מהם כשנסעו. טיילנו על המזח ליד גשר ברוקלין והתבוננו בתאומים שהיו עתידים לעמוד שם רק עוד חמישה חודשים. השקפנו מבאטֶרי פארק על פסל החירות. לבקשת יזהר נסענו לראות את בית הולדתו של וולט ויטמן בלונג איילנד. לבקשת נעמי נסעו למוזיאון הקלוייסטֶרס הנשקף על נהר ההאדסון. כתמיד, יזהר נמשך לשטיחי הקיר העתיקים עם סיפורי החדקרן, ונעמי משכה את הלב בהסבריה.⁷¹⁷ גולת הכותרת של הסיור בעיר הייתה בהארלם, בביקור יום א' בכנסיה. אחרי עמידה בתור שנמשכה שעה, צפינו בחגיגה של שירי גוספל, ריקודם ותלבושות ססגוניות, שהפכו את התפילה למופע מרהיב. אירחנו את נעמי, יזהר והלה בביתנו ברוקוויל כשבאו ברכבת לחגוג אתנו את יום הולדתו ה־59 של לולי. הצטלמנו יחד על רקע הבית הלבן. זו הייתה חגיגת יום הולדת שלא תישכח. הזמנו אותם לסעוד במסעדה איטלקית חביבה בשם פילומנה, בג’ורג’טאון, חביבה בעיקר על הנשיא קלינטון, ומעולה על פי השמועה, כי אנחנו לא זכינו לסעוד שם. מיד בכניסה התנוסס שלט צהוב שהזהיר מפני המדרגות התלולות היורדות באפלולית למסעדה. בדרכה חסרת הסבלנות פרצה נעמי פנימה ראשונה, והתגלגלה, פשוטו כמשמעו, במורד 20 מדרגות העץ פנימה. כולנו קפאנו ממקומנו בבעתה. נעמי נשארה שם שוכבת ללא תנועה במשך דקות ארוכות. בעודה מתגלגלת מטה כבר הזעיקה הנהלת המסעדה ארבע ניידות, אמבולנס, ושתי כבאיות, ואלה חסמו את הרחוב הצר ויצרו פקק תנועה ענק. הפרמדיקים כפתו את נעמי לאלונקה והחישו אותה לבית־החולים הסמוך. אבל היא – מפקדת מגן־דוד־אדום־רחובות לשעבר – כבר בדקה את עצמה איבר איבר באותן דקות ראשונות, וידעה ששום דבר רציני לא קרה. היא אמנם נחבלה קשות, אשת הברזל שלנו, ובימים הקרובים כשהחלימה בביתנו החליפה בהדרגה את כל צבעי הקשת, אבל לא שברה כלום, ובבית החולים בג’ורג’טאון הוכרזה כפלא רפואי.

לאחר הנפילה, רוקוויל, אפריל 2001

באותה שהייה של נעמי ויזהר אצלנו התחוורו לנו כמה דברים – שמצב האלצהיימר של יזהר חמור משחשבנו, ש"כדורי העליזות" של ד"ר גינדין אמנם עוזרים לו במידה רבה, אבל עליצותו מעצבנת את נעמי, שהתלות שלו באלכוהול הפכה לבעיה חמורה, והוא כבר לא יכול להירדם בלי בקבוקי וודקה וג’ין אחדים. מובן שסוכרת ואלכוהול לא הולכים יד ביד, אבל זה כבר היה בטיפולו של ד"ר גינדין. עקבנו אחריהם כשעזבו בשדה התעופה ונעצבנו אל לבנו.

ניו־יורק 2001

בין קפלן ברחובות להרצפלד בגדרה    🔗

עוד במארס 1993, כשיזהר חטב עצים להסקה בקמין הביתי וחש פתאום שהעבודה קשה לו, אבחן אצלו ד"ר גינדין אוטם לב בהיווצרותו.⁷¹⁸ הוא החיש אותו לטיפול נמרץ, ויזהר נכנס לצנתור תוך כדי האירוע. אירוע מפחיד ומדאיג? גינדין אומר שיזהר קיבל זאת בשלווה סטואית. ומה עושה כל אדם במקרה כזה? כותב צוואה? יזהר דאג לשיעור שיחמיצו תלמידותיו במכללת לוינסקי, ובעודו ממתין לצנתור אץ לטלפון להכתיב להן מה ואיך ללמוד עד שיחזור. כראוי לאיש עבודה מסודר, הוא העלה את הוראותיו על הכתב, קשר קצוות, ואז הכתיב מהדף שבידיו.⁷¹⁹ המסמך שהוכתב בטלפון 6902430 ללבנה ממזכירות לוינסקי ב־4.3.93 פותח במלים: “המורה שלכן חטף בלב והולך לצנתור. מצטער.” הוא מבטיח שיחזור ללמד במתכונת זו או אחרת. “ייתכן,” הוא כותב, “שזה “לא יהיה אותו דבר” אבל זה יהיה המשך שיתוף ההליכה בשירים ובסיפורים, ומקווה שכך נוכל להמשיך ללכת יחד, ובלב שלם.”⁷²⁰

הצנתור להרחבת העורקים החזיק מעמד כעשר שנים. ערב אחד ב־1996, אחרי ארוחת ערב אצל ידידים, יזהר הקיא, התקשה לעמוד, ונפל ליד מדרגות הבית. שוב הובהל לקפלן ושם התגלה כי לקה בסוכרת קשה. נגזר עליו למדוד יום יום את כמות הסוכר בדמו ולאזן אותה בעזרת גלולות. עכשיו קיבל מדי בוקר צלחת מלאה תרופות, ושאל אם כל תרופה יודע לאן היא צריכה להגיע ומה היא אמורה לעשות. הוא לא הסכים לדיאטה וגם להתנזר מאלכוהול לא יכול היה. הוצמדה לו עובדת זרה בשם נריסה, שדאגה בחירוף נפש כי לפחות ייטול את הגלולות כסדרן. בעודו עובר על הגהות גילוי אליהו צנח אחד מעפעפיו (פטוזיס קוראים לזה בלשון מקצועית) והוא איבד את הראייה בעין ימין. עין שמאל סבלה מקטרקט קשה, וד"ר גינדין התנגד לניתוח, בהיותה העין המתפקדת היחידה. את ההגהות הצליח לסיים בקושי רב, תוך שימוש בשלל אמצעי עזר לכבדי ראייה שקנינו לו, ואיכשהו, יותר משסייעו לו, הפריעו לו לראות דפים בשלמותם. יותר לא כתב. כעבור חצי שנה התאושש העפעף מעצמו, העיניים נותחו בזו אחר זו בהצלחה, ויזהר התגאה שהוא לא זקוק יותר למשקפיים.

באוקטובר 2002 באנו מארה"ב לטקס חלוקת פרס חדש, פרס א.מ.ת, שהוענק לעשרה אנשי מדע ורוח מצטיינים בתחומם. יזהר זכה בתחום “ספרות, שירה ומחזאות”. ראש ועדת הפרס היה השופט בדימוס גבריאל בך, והשופטים בתחום הספרות היו הפרופסורים אריאל הירשפלד (ירושלים), זיוה שמיר (תל־אביב), ויהודה פרידלנדר (בר־אילן – לימים נשיא אוניברסיטת אריאל). הירשפלד כתב את הדוקטורט שלו על י.ח. ברנר בהנחיית גרשון שקד; שמיר כתבה על ביאליק ואלתרמן בהנחיית דן מירון, ופרידלנדר על ספרות ההשכלה בהנחיית קורצווייל… מנימוקי חבר השופטים: “פרס א.מ.ת מוענק לסופר ס. יזהר על כתיבתו העשירה והמגוונת השואבת מכל שכבות ההיסטוריה של השפה העברית, תוך יצירת סגנון חדש וחדשני שהשפיע רבות לשונית ואמנותית על עולם הספרות הישראלי.”⁷²¹ למרבה הצער, כיוון שדובר בפרס חדש ומכובד ובממון רב, העיבה גם על הפרס הזה שערורייה. שניים מהשופטים רצו לפצל את הפרס בין יזהר ואהרן מגד, ואילו השלישי התנגד לכך בתוקף. בכתבה בהארץ נאמר ש"גורם המקורב לוועדת הפרס טען שהשינוי קשור לדבריו של השר לשעבר ויקטור שם טוב, נציג הקרן המחלקת את הפרס, שטען לפני חברי ועדת השיפוט כי בחרו במגד מסיבות פוליטיות, במטרה לאזן את דעותיו הפוליטיות של ס. יזהר, הנחשב למי שנמנה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית." שני השופטים המקצועיים שערערו על כך טענו שלא היו שום שיקולים פוליטיים בהמלצה לבחור גם במגד. בסופו של דבר, ההחלטה שנמסרה לשופט בדימוס גבריאל בך הייתה שיזהר נבחר פה אחד ומגד ברוב קולות של שני שופטים כנגד אחד, והנהלת הקרן פסקה שיזהר יהיה הזוכה היחיד.

יזהר קיבל את הפרס מידיו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, בטקס חגיגי שנערך בתיאטרון ירושלים.

בין 2003 ל־2005 סבל יזהר מדלקת בכיס המרה, שבחלק מהסימפטומים שלה היא דומה להתקף לב. ביולי 2004 נסעו נעמי ויזהר עם אסתי ויעקב גינדין לקונצרט בהיכל התרבות, הקונצרט ה־מי־יודע־כמה. באמצע יצירה של סיבליוס צנח ראשו של יזהר על כתפו של גינדין. לזכותו של יזהר צריך לומר שהוא ידע לצד מי לאבד את ההכרה. הרופא הוציא אותו מהאולם והישר לבית־החולים איכילוב. בדרך, באמבולנס ובחדר המיון, המשיך יזהר להתלוצץ עם רופאו, והאשים את המלחין הפיני הלאומי במצבו: “אמרתי לך שאני לא אוהב את סיבליוס!”

מאז לא חזר לעצמו. הוא היה עייף, אִטי, ואם כי המשיך ללכת בעקשנות לדואר המקומי, התמוטט לא אחת בדרך, או נאלץ לשבת על ספסל ולשאוף אוויר. הדואר היה לו המפלט האחרון של הפרטיות. נריסה הלכה בנאמנות בעקבותיו, להשגיח עליו. ב־2005, כשלקה בהתקף נוסף של כיס המרה, ניקזו הרופאים את כיס המרה בשיטה חדשנית, על ידי החדרת צנתר בדיקור דרך הכבד. הרופאים אמרו שזה פתרון זמני בלבד, ויש צורך לכרות את כיס המרה בניתוח. אך ד"ר גינדין חשש שהסיכון בניתוח זה, במצבו של הלב, גדול מהסיכוי, ויזהר, כך אמר, לא רצה בניתוח. ביולי 2006 התרחש התקף נוסף שממנו יזהר לא התאושש. הוא פיתח אי ספיקת לב, אושפז שוב בבית־החולים קפלן, וחובר לחמצן. בדרך כלל חולים מפתחים חרדה במקרים של מצוקת חמצן, אבל לא יזהר. הדאגה לראייה, בימים שבהם היה נתון בשיא היצירה, הפריעה לו יותר מכל סימפטום גופני אחר, כיוון שגרמה לו לאבד את הקשר עם האותיות.

זו הייתה תחילת הסוף. ללא ניתוח וללא תרופה ייעודית לא מצאו בקפלן טעם להוסיף ולהחזיקו, והורו לשחררו.

היה יום חם במיוחד. הוא ביקש שנקשר אותו בטלפון עם נעמי. צ’ומה, הוא התחנן, אני רוצה הביתה. אמרו לי בבית־החולים שאני יכול לחזור הביתה, עם בלון חמצן ליתר ביטחון. הדבר האחרון שנעמי רצתה באותו רגע היה את יזהר בבית, עם בלון חמצן או בלי. סוף סוף היה שקט בבית, היא עסקה בכתיבת סיפורים על סמך היומנים שלה, והעיסוק שבה את כל זמנה ומרצה. לא בא בחשבון, היא פסקה, אני לא יכולה לטפל בך. שמענו את תחנוניו ואת תשובותיה הפסקניות. יזהר היה המום. הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא החזיר לנו את הטלפון וישב על המיטה כשפלג גופו העליון עירום, במכנסי הפיג’מה בלבד, על רקע בלוני החמצן הירוקים. אין לי בית, קונן. אין לי בית. ופתאום אמר, טוב, לא צריך, אמצא לי מקום לגור בו. יש בגבעת ברנר חדרים להשכרה, אשכור לי שם חדר ואגור בו, אמר האיש שכבר לא היה יכול לנשום ללא אספקת חמצן. לא ברור מנין הגה את הרעיון, אבל הוא חזר עליו פעמים אחדות. כמו טולסטוי, סוף סוף יָצַא לחופשי…

למחרת הזעיקה אותנו הלה לבית החולים. אבא שובת שביתת שֶבת. רוצים להוציא אותו מקפלן ולהעביר אותו להרצפלד, בית־החולים הגריאטרי, והוא מסרב לזוז. לא ילך להרצפלד, רק הביתה. חשנו לבית־החולים. עלינו במסדרונות הסבוכים, בין הפסלים ומכונות המשקה הקל. יזהר ישב על הרצפה במסדרון המחלקה הפנימית, כבר לא מסוגל לעמוד על רגליו, אבל גא ועיקש. נהג האמבולנס שנשלח מהרצפלד עמד לידו, מבקש שיסכים לשבת בכיסא הגלגלים, כדי שיוכל להעלותו לאמבולנס ולהעבירו למחלקה של גינדין. יזהר סירב בתוקף. הוא לא יזוז משם, קבע, אלא הביתה. הנהג הודיע שאינו יכול לבזבז שם את היום כולו, ואם ילך, האחריות לפציינט תהיה מוטלת עלינו, ועלינו יהיה לדאוג, במחילה, להעביר אותו להרצפלד. הסברנו לאבא בכאב שאין ברירה, הביתה אינו יכול לשוב, כי אמא אינה מסוגלת להתמודד עם מצבו המורכב, ובקפלן לא מוכנים להחזיק אותו יותר, כי בעצם אין שום טיפול. אחרי שעה ארוכה הוא נכנע, והתיישב בכיסא – גא זקוף ונואש (וטוב) כתמיד.

האשפוז שלפני האחרון נערך כששקדתי על ההגהות האחרונות של פאוסט. אמרתי כבר שגתה עמל על יצירה זו במשך רוב חייו, והתרגום גם הוא נמשך זמן רב – חמש שנים. “מי יקרא את זה,” חזר יזהר ושאל. “את מי זה מעניין כיום? ומה נשאר בימינו ממה שאמנם היה יצירה גדולה, אבל לפני מאה וחמישים שנה?” אף פעם לא הקדשתי תרגומים למקורביי, שהרי התרגומים אינם יצירה שלי. הפעם, שלא כדרכי, הקדשתי לו ולנעמי את התרגום. אבל התרגום שהפעים אותו ביותר לא היה שלי. הוא היה של י.ח. טביוב ושל ב. קרופניק (קרוא), אותו תרגום ישן נושן שיזהר, אפילו בימיו האחרונים, שם בהרצפלד, דיבר עליו באהבה. פעמים אחדות הזכיר את קופסת הנעליים שקיבל בנעוריו, ובה גיליונות דפוס לא חתוכים, דפי הכתבים מעזבון מועדון הפיקוויקים, ואיך דברי ימי הפיקויקאים – הניגוד בין עולמם הפעוט והמגוחך מזה, ומליצות לשונם מזה – שובבו כל כך את נפשו. המלים הנדירות היו הצעצועים של ילדותו. אפילו צורת האותיות – הגופנים העתיקים של שטיבל (שהועברו אחר כך לטברסקי) ואופן הנחתם על הדף, נחרתו בזיכרונו.

בהרצפלד שכב בחדר קטן עם עוד חמישה נאנחים וגונחים. מפעם לפעם כוסתה גווייתו של אחד מהם ומיטתו גולגלה החוצה. נריסה, המטפלת הפיליפינית הנחמדה והאינטליגנטית עד מאד שלו (שהבינה עברית אבל נמנעה מלדבר בה) הקדישה עד כה את מרבית זמנה לנעמי, שהתקשתה בעמידה ובהליכה; עכשיו בילתה את הלילות לידו. הלה ישבה לצדו במשך כל היום, וזאבי, חיה, ישראל ואני החלפנו שם משמרות.

בבוקר היום האחרון לחייו, נכנסה לחדר בית־החולים, בצהלה גדולה, הרופאה הרוסייה, הבלונדית והגדולה לודמילה, ושאלה: “מי פה זלמן? אתה זלמן?” פנתה אל יזהר. “זה יזהר,” אמרנו לה, “לא זלמן.”

“אמרו לי שאתה כמו טולסטוי,” צהלה לודמילה, “סופר גדול כמו טולסטוי. אז יש לי שאלה. איך זה שאתה לא יודע רוסית? איך בן אדם יכול להיות סופר גדול בלי לדעת רוסית?” יזהר לא השיב. הוא נאבק על כל נשימה וכבר היה רחוק. מדי פעם קראנו לו, הוצאנו אותו מנבכי הערפל שהיה שרוי בו, אבל האחות ששמעה אותנו אמרה שאנחנו לא עושים אתו חסד, ושהמאמץ להגיח משם, לטפס בחזרה אלינו, כפי שהגדירה, קשה מדי. ד"ר גינדין הסביר כי מה שמרגיש חולה באי־ספיקת לב הוא מה שמרגיש טובע בים. יזהר חי את התחושה הזו כשכתב ב"שחייה בים" מ־1994: “הריאות כבר נמלאו מים והלב כבר לא יכול, ורק עוד, רק עוד, ויודע, ש־אההה, וזה הכול, ושזהו זה, ושזה כבר זה […]” עכשיו נאבק בטביעה האחרונה.⁷²²

לודמילה בדקה את יזהר, הציצה במוניטורים, קבעה ביבושת שזה יומו האחרון ויצאה מהחדר. באחת־עשרה בלילה, לפני שעזבה, קישרה אותו הלה בטלפון עם נעמי והוא הצליח לומר צ’ומה. זו הייתה המלה האחרונה שאמר. נריסה, שישנה בכורסה לצדו, התעוררה השכם בבוקר ומצאה אותו ללא רוח חיים. הרופאה קבעה שמת בשש בבוקר. באנו כולנו להיפרד ממנו.

ורק כעבור כמה ימים חזרו ואספו אותו להיקבר באדמה ההיא, שהייתה מישור אחד גדול, […] אדם שדוחה מעליו הכול כדי לעשותו נכון ושיהיה התלם נכון ושיהיה עושה את החיטה, באותו שדה שפעם היה השלם, ושאין עוד ולא נראה עוד בחיינו אף שלם כזה, שלם אחד ושלם, תם כזה ושלם, לגמרי, כמו אלוהים, ולא נשאר עוד מזה, גם לא מי שיהרהר אחריו רגע, חוץ אולי ממישהו, אחד, איזה שהוא, שיודע שכבר הגיע זמנו לעבור ולצאת, לאחר שכבר פג הקסם הלך לו (צלהבים, עמ' 167).

ביום הקבורה עמד ארונו על המרפסת הגדולה במישר, משקיף בפעם האחרונה על הנוף היפה של הכרם והפרדסים. המוני אנשים באו להיפרד. משם יצאו לבית העלמין הקטן והצנוע של גדרות. דני קרוון, ידיד המשפחה, תכנן מצבה פשוטה, מסגרת שיש רבועה צרה, זרועה אבני כורכר שאופייניות לגבעות השפלה שיזהר כה אהב, ובראשה שתי כריות שיש פשוטות. ועמוק בתווך, וזה העיקר – בצלים של חבצלות וחצבים שיפרחו מדי שנה, אלה בכ"ז באב, יום פטירתו, ואלה חודש מאוחר יותר, בכ"ט באלול, יום הולדתו.

הרבה מכתבי תנחומים הגיעו, הבית התמלא אנשים, והעיתונות מלאה הספדים נרגשים. עיתונאים צעירים, שספק אם קראו את כתביו, פשטו על הבית. המבקרים קשרו לו כתרים: הכתירו אותו כזקן השבט, כגדול סופרי ישראל, כמוכשר בסופרי ישראל. בעמוד אחד בלבד של ידיעות אחרונות מ־25.8.2006, אפשר למצוא שבחים לא מעטים, ומהם אף סותרים זה את זה: “אוניברסאלי מכולם, מקומי מכולם”, “מאוהב ברגבי האדמה”, “קסום כמו מאן, חודר כמו פרוסט”. מנגד – אחדים משונאיו דיברו דברי בלע.

הילדים והנכדים התקשו להשלים עם האבדה. עד היום כשאנחנו מזדמנים למישר, נדמה כאילו יזהר יקבל את פנינו בפתח, נושא בפאתוס, ועל־פה, כמובן, את אחד מנאומי הנביאים האהובים עליו. נכדה של הלה, בנם של עדו ושל ליאת, שנולד שנה לאחר מות יזהר, קיבל את שמו, כמסורת המשפחה, והוא נושא בגאווה את השם יזהר סמילנסקי.

נעמי חיה עשר שנים אחריו, האריכה ימים עד גיל מאה כמעט. בתחילה הייתה מלאת מרירות וכעס, ושרפה בחמת זעם מכתבים שהיו טמונים בחדרו. כשהתחלתי “לראיין” אותה עוד הייתה נוקמת ונוטרת. דרשה שאספר את כל האמת. במשך השנים שכך הכעס, והיא הודתה שהיא מתגעגעת אליו. שהיא קוראת אליו בקול. היא חששה שחברים יפסיקו לבוא לבקרה, אבל החברים הנאמנים המשיכו לפקוד אותה. לא על כולם היא הקלה – עמוס עוז, ידיד שלה לא פחות, ואולי אף יותר משל יזהר, נהג לטלפן מדי שבוע, בדייקנות של שעון, בימי חמישי בשמונה וחצי בבוקר, עד שנעמי בישירותה הבוטה שאלה אותו אם ביומן שלו כתוב להתקשר אליה. הוא הפסיק, כמובן. היא קראה הרבה וציירה קצת, עד שאצבעותיה התאבנו. ד"ר גינדין המשיך לדאוג במסירות לבריאותה. היא קיבלה “מטפלת” חדשה, צעירה ומתוקה בשם קמלה, שאותה אהבה בכל לבה. קמלה לא הכירה את יזהר. בתחילה פינקה אותה נעמי כאילו הייתה ילדתה; במרוצת הזמן התהפכו היוצרות, ונעמי הפכה לילדתה של קמלה.

אני שוקלת את התוצאה, בתום הכתיבה הממושכת והקשה הזאת: ברור דבר אחד, שמי שרצה למצוא בספר את “אגדת חייו הבהירה” של יזהר, אם להשתמש במילותיו האירוניות שלו, יתאכזב. כאותו הוגה זקן אצל אלתרמן, המתאמץ לסכם ממה העולם עשוי, אני עוד ממלמלת בשארית כוחי “נעצים, כפתורים”. אבל האדם אינו סך (אין ספור) המכתבים, התעודות, הצילומים, אגדות המשפחה, ואפילו יומניו והפתקים ששרבט לעצמו ללא הרף. אלה לא פתרו את חידת יזהר, ואולי רק הגבירו את התהייה. גם אין מודל אחד שעל פיו ניתן לגזור איזה מין איש הוא היה. אולי נהירה יותר דמותו של הסופר, על גאונותו, חדשנותו, מרידתו במוסכמות, רגישותו המופרזת לביקורת ומעצור הכתיבה הטרגי. תחושת הייעוד שפיעמה בו מילדות והשפיעה על כל מהלך חייו בולטת פתאום. התחושה שאינו יכול להסתפק בתחליף של “בינתיים”: “יש אנשים שיש להם אפשרות להסתפק בתכניות ובפעולות של ביניים, “עד שירווח”, הם כותבים בינתיים, מציירים בינתיים, חיים בינתיים, ולפעמים גם יזדמן להם להגיע אל משהו גדול “בינתיים”. אבל לא אני. אינני יכול להגיע אל חפצי “בינתיים” – אני חייב להגיע אליו מתוך כל הדברים, מתוך מה שזה וזה כך פרצופו ולא אחר, מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהשגתי את ייעודי, את ייעודי שלי, ויש לי ייעוד” – כתב לנעמי עוד ב־1940. את הסיפורים, הרומנים והמאמרים שכתבו יזהר סמילנסקי וס. יזהר ניתן עכשיו להבין בפרספקטיבה אחרת, תלת־ממדית. שפעת הכתיבה שלו, על כל סוגיה וגווניה, תחזור אולי לתודעה, דברים שפורסמו ושלא פורסמו, ובעיקר – קולו של יזהר יחזור ויישמע. בכל השאר רבות הסתירות: המורה שהלהיב את תלמידיו ושנא להיות מלמד, שונא המלחמה ואוהב הלוחמים, בן “גואלי הארץ” המתנגד להפרחת השממה, הציוני השורשי ומבקרה החריף של הציונות, עד שראו בו מוציא דיבתה, האיש שלגלג על כל מוריו ושתה את תורתם בצמא, חוקר החינוך והספרות שסלד מהמחקר ה"מדעי", איש הממסד שזלזל בכל נכבד ובעל שררה, המבקר הקוטל שנלחם במבקרים ובביקורת, מי שנכנס לעימותים אידיאולוגיים שוצפים, אבל נרתע מכל עימות אישי, איש המשפחה שהחזיק את המשפחה ובעת ובעונה אחת פירק אותה, המאהב שהיטיב כל כך לדבר ולכתוב ארוטיקה, והתעקש לא להכניס אותה לספריו, איש הצדק והאמת שחי חיים כפולים – האיש האהוב, השנוא, הכריזמטי והמיוסר, מיוסר כל כך, נותר אמביוולנטי, חומק מהגדרה, מתעתע. אריך נוימן, הפסיכואנליטיקן היונגיאני, שהקשר בין היוצר והיצירה ריתק אותו, יכול אולי לסייע קצת בהבנת הסתירות המהותיות האלה: היוצר הוא המיכל הפתוח הנשי הקשוב לחומרים הלא מודעים, אומר נוימן, אבל היצירה עצמה היא שילוב של הקשבה פסיבית ללא מודע, עם עבודה אקטיבית מודעת. השילוב הזה בתהליך היצירה יוצר את האיזון הריתמי של הכוחות, שמאפשר לצופה־לקורא של היצירה חוויה אסתטית ורוחנית. בו בזמן, האיזון הזה מסייע ליוצר עצמו ליצור את האיזון הפנימי בנפשו הוא. האמנות כולה, גם כשהיא מבטאת את המיוסר, את הקונפליקטואלי, את השסוע ואת המעורער, שואפת בדרכיה החידתיות ליצור ישות שלמה ואחדותית שמאפשרת לנו לשאת את קרעינו שלנו, ולבטא את השלם ושברו. ושוב אנו רואים איך האמנות, כמו המיתולוגיה, מהדהדת בו בזמן את השאלות ואת התשובות, את הניגודים ואת האחדות, את הפצע ואת המרפא, וכך היא משרתת את הכלל־אנושי.⁷²³ אמנות גדולה היא לא־אישית במהותה, אפילו כשהיא אוטוביוגראפית, כזו של יזהר, ובזה כוחה להשפיע עלינו. לכן יאמר יזהר, ויאמרו אחרים, שאין כל חשיבות לסיפור חייו האישי של האמן, ואף גרוע מזה, סיפור חייו מצמצם את ההבנה להבנת היוצר בלבד, בלי לגרום להבנת היצירה. וכבר נזף בנו יזהר, כפי שאפלטון נזף בפיידרוס, “שבמרוצת הדורות הפכה הרכילות להיות למתודה להבנת הספרות, לפילוסופיה של הבנת האמנות, ולתכלית ביקורת יצירת האמן: מתי חי, היכן חי, עם מי חי, של מי היה, של מי לא היה, בעד מי, כנגד מי, ובקצרה: לעסוק ב”מערכת היחסים" בין אנשים לאנשים ובין דברים לדברים – ולחדול משים־לב לדבר עצמו ולאיש עצמו. במקום זה ראוי כעת להתחיל לשאול: מה אתה, מה אתה אומר, ואיך נאמר מה שאתה אומר. ולעשות שיהיה קשב טוב ביני ובינך, ושבמה שפנית אלי אהיה נענה לך, אתה כפי שאתה ואני כפי שאני, וכפי שזז בי לאחר שדיברנו.“⁷²⁴ לגודל הסתירה, אני מסכימה, ומקווה שלצד “מי אתה” שאלתי גם “מה אתה אומר ואיך”, ואולי הוספתי בכל זאת נדבך להבנת היוצר, גם אם הבנה זו מסתכמת, במונוגרפיה הזאת, בתובנה שהסופר היה איש חידה. ובעיקר אני מקווה ש”משהו זז בכם לאחר שדיברנו." הבנת היצירה – אם נצרף את כל המרכיבים – אישיותו רבת הסתירות, תהליכי הנפש האנושית וחומרי החיים כאן בארץ בתקופה כל כך קריטית – העמיקה מעט, אני רוצה להאמין. וככל אמנות גדולה, היא לא תהיה לעולם חד־משמעית, ולעולם תישאר תלויה בחדוות הנפש המתפעלת של הקורא.

ואף על פי כן, יש תו שאופייני לאיש החומק מן הגדר ומהגדרה. זה האיש שסירב בתוקף לקבל את הפסוק החביב על דודו משה, “דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ” מספר משלֵי, כמובן (כה טז). לא – טען יזהר, דבר מצאת, אכול עוד ועוד. הוא פרץ גדרות, והוא לא שבע, ואם התקנא במישהו הרי זה במי שמסגרות חשובות בעיניו כקליפת השום (כמו פנחס שדה). הוא רק פילל להיות “מחוץ לשום גדר, לשום חָצר, לשום מגרש, לשום תפקיד, רק בפתוח מאוד, כן. […] לאן, אתה שואל? אבל כמובן: אל השמש. ישר לתוכה […] אל תוך שעריה הזוהרים לרווחה. אל תוך זהבה המתלקח כמובן. לאן אם לא לשמש? לשמש, לשמש. ובלי לחזור. הללויה.”⁷²⁵ האיש הזה, לא ספר משלֵי נר לרגליו אלא קהלת. בהרצאה שנשא מאיר שלו ב־16.6.02 על “פורץ גדר ישְכנו נחש” מהקובץ צדדיים, הוא מתנגד להשערה שמחבר ספר קהלת הוא שחיבר גם את ספר משלי. “והרי משלֵי אינו אלא מערכת של גדרות, קובץ של מוסכמות משמימות, מקובלות ומייגעות, עצות לעקרת הבית, לבעל המזדקן, לנער המתבגר, הגיגים טרחניים בדבר הדרך הטובה שיבור לו האדם, מעט צדק והרבה צדקנות, וכולו שיר הלל לבינוניות. וקהלת ספר רענן ופרוע, מריר וסלחני, פה ושם אנרכיסטי, פה ושם הֶדוניסטי, מתנגד למוסכמות של שכר ועונש וההתנהגות הנאותה. מי שכתב את הפסוק: “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך” – לא יכול לשלוח אותנו לקורס בהוויות העולם אצל הנמלה, ומי שכתב: “כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש” – לא יכול להשאירנו בחשכת הגדר. ולוואי שיקומו לנו עוד יזהרים עזי פנים וקוהלתים פרועים, בייחוד בימים האבסורדיים האלה, בהם טובה הגבורה מהחכמה, ופריצת הגדר היא הקמתה.”

רצינו לחקוק את הדברים הבאים מתוך הסיום של “דהרות אבירים” על מצבתו. אפילו חשבנו שהיה מחייך למראה “הד נעירת חמור” חקוק בשיש. אבל אז פסק מישהו ואמר שזה, כרגיל, ארוך מדי, והאבן נותרה שותקת:

בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם, לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה. ולהרהר הרהור אחד, שתמיד היינו מתחילים בו ולעולם לא גומרים. וזה הכול.

שולה, או: ברוש יבש באמצע    🔗

ב־22 ביולי 2012 נערך בספרייה הלאומית בירושלים אירוע לזכרו של יזהר, לרגל פתיחתו החגיגית של ארכיון ס. יזהר בספרייה. מנהל הספרייה פרופ' יורם צפריר נשא דברים חמים. להקת התיאטרון של רות קנר הציגה קטעים מאצל הים ומגילוי אליהו. שני הבנים, ישראל וזאב, קראו מסיפורי יזהר. בתום התוכנית פנתה אל ישראל אישה נאה ואמרה לו שהוא מזכיר כל כך את יזהר, במראהו ובקולו. היא ביקשה לפגוש אותו ולשוחח, וישראל ניחש על מה, נבוך, וגייס אותי מיד לעזרה. ארבעה ימים לאחר מכן נפגשנו, ולאחר לבטים רבים היא גוללה באוזנינו, בביישנות ובעדינות, את סיפור אהבתה ליזהר.

אקרא לה שולה.

הם נפגשו ביולי 1996, בסדרת הרצאות באוניברסיטת תל־אביב. הוא היה אז בן שמונים, היא בת שלושים וחמש. בתום הסדרה ניגשה אליו כדי להודות לו, והוא כדרכו אמר, “כתבי לי”. היא כתבה מכתב וצירפה אותו לעבודת סיכום הקורס. “בסוף השיעור,” כך פתחה, “ניגשתי אליך, להודות לך על החוויה הנדירה, הכרוכה בהשתתפות בשיעוריך. הצעת, שאכתוב את דברי. שמחתי כל כך: בבת אחת הפלת את כל חומות הבושה, את קירות המעצורים. לתומי, חשבתי שאני כותבת לך מכתב תודה. זוהי רק חצי אמת. אני בעצם כותבת לך מכתב אהבה. מאותם מקומות, שהפחת בם רוח, מאותם מנעדי־לב, שהחסיר פעימה. אני רוצה לספר לך על כל החדרים הסמויים מן העין, שבמפתחותיך פתחת אותם בתנועה רחבה. בעדינות, בנדיבות, ברוך וחיוּת קסומה, באהבה. איך לא אכתוב לך מאהבה. אתה, בעצמך אמרת, שהגוף יודע שעה של אמת, הוא רועד אותה מבפנים. לא רק רעדתי בשיעוריך, ניתורי הלב השאירו אותי הלומה, על גבול הסחרחורת, מן הגילוי המופלא. […]” היא סיימה בציטוט של רחל, “זאת תרועת האושר… בה אקשור הטנא/ ואשלח אליך/ התשמח לשי?”

יזהר השיב:

שלום שולה, את יכולה לתאר לעצמך עד כמה מכתבך מביך… ומצד שני, איזה חופש וכוח לומר דברים באופן שרצית ולא פחות. ואלמלא היו פונים אלי – הייתי מתפעל מן העוצמה הגלויה שיש בדברייך –

כעת אני רואה שאינני יודע כלל מי את, בתוך הציבור האנונימי שמילא את האולם, והייתי מבקש אם תרצי לכתוב משהו עליך מי את מה את ואיך את וכל השאר – כמה שורות שיתנו לשמך גם פרצוף אישי וידיעה כלשהי מי זו אותה שולה ששלחה אלי את “תרועת האושר” –

בציפייה ובסקרנות יזהר

התחילה ביניהם התכתבות, ולבסוף, לאחר שבועות ארוכים ומתסכלים של דחייה, נפגשו. הם נפגשו בסמינר שבו הורה, והם נפגשו בכל הרצאה פומבית שקיבל על עצמו כדי לראותה. בהרצאות היה שולח לחלל האולם מסרים מוצפנים שרק היא יכלה להבין, מצטט שורות משיחותיהם או מכתביהם. פעם סיפרה לו, למשל, על מעיל יפה שראתה בחלון ראווה, ואיך לא היססה, “שברה” תכנית חיסכון וקנתה אותו. מיד גייס את הסיפור להרצאה על היופי: “כמו אותה אחת שהולכת ברחוב ורואה פתאום מעיל יפה ויודעת שהוא היפה ולא זקוקה לשום התייעצות, ולא לבוא אחר כך עם חברות, אלא הולכת ושוברת תכנית חיסכון בבנק וקונה את היפה והיא היודעת והיא העושה את היפה, איזה חופש, איזו עצמאות לדעת להיות, בין כולן! להיות קובעת מהו היפה, ללא התייעצות, ללא שום ספק!”

הם לא יכלו להיפגש בגלוי: נעמי חשדה כתמיד, האזינה לשיחות, קינאה באופן פעיל ובמשטמה גלויה. פגישות אוהבים נערכו במקומות לא רומנטיים כמו במגרש החניה לפני ההרצאה באוניברסיטה. הוא כתב לה מכתבים גלויים, אהב לדבר במלים גסות ובעברית של רחוב, אוהב אותֶך לא יכול בלעדֶך, אהב להשתטות. פעם חיכה לה בגשם שוטף מחוץ למכונית, כדי לחבק אותה לפני שתיכנס, והיא התפעלה מהעובדה שהפרופסור משתטה כך, אבל תוך כדי גם ציטט את אלתרמן בחבקי צווארך כחבקי את חיי.⁷²⁶ הוא שלח לה גם סיפורים ארוטיים שכתב למגירה (והרי מצאנו עותקים אחדים, באמת, במגירה שבחדרו, זו לא סתם מגירה מיתולוגית, והם פורסמו בכרך הראשון). באותה עת הוא היה שקוע בכתיבת מלקומיה יפהפיה, הספר הארוטי ביותר שלו (יחסית כמובן), והוא שלח לה דפים שכתב ושצנזר לאחר מכן. ניכר היה שיש לו אמון רב בשולה: הוא סיפר לה פרטים אינטימיים ביותר על חייו, על ההתחלה המיוסרת של יחסי המין עם נעמי, כשהיו צעירים, כשלא ידע מה צריך לעשות ואת מי לשאול, על הקנטותיה של נעמי, על הריונה לבן־דודו השנוא והטראומה שנגרמה לו מכך. הוא גם סיפר לה על בני המשפחה ועל יחסו אליהם, על כך שהרגיש תמיד כמו הטיוטה המקולקלת של אחיו ישראל. הוא היה מתוסכל מן העובדה שבגלל ניתוח הלב שעבר הוא אינו יכול לקיים יחסי מין, והיא הרגיעה אותו בעדינות מרובה ואמרה שהוא מעניק לה המון גם כך. הוא היה מתוסכל מהבדל הגילים ביניהם, אמר שהיא נולדה מאוחר מדי, הוא מוקדם מדי. קבל על מסלול חייו, טען שבגיל ארבעים כבר צריך היה לעזוב את הבית. הוא סיפר לה על אהבות אסורות קודמות שהיו לו בחייו, אמר שכולן היו גרועות. כשראייתו השתבשה והוא חבש רטייה על העין, והלך בקושי, בצליעה, הוא קונן על כך שהיא צריכה להיראות עם גבר שמראהו כה עלוב. כשנסעה לתקופה קצרה להשתלמות בחו"ל, הוא כתב שמוטב לה שהיא רחוקה, כי נודף מפיו ריח של בית קברות. הנורא בזקנה, כך טען, הוא הריח.

שולה באה לביתו שבמישר כדי לראיין אותו לצורך עבודת מחקר. נעמי לא הניחה להם לרגע. יצאה, כביכול, מהבית וחזרה מיד בתואנה ששכחה משהו, צותתה לשיחה. ככלל, צותתה לכל שיחת טלפון שלו, בדקה כל דבר דואר שמיועד אליו, וכשמצאה מכתב ממנה, שהעזה וטמנה בין דברי דפוס, קרעה אותו לשני חצאים ושלחה מחצית אחת אליה – “הנה, זה החצי שלך.” זה שבר אותה, אמרה שולה. היא תכננה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה על יזהר, והוא חקר אותה בדבר הנושא: היא אמרה שתכתוב על מוטיב “הנמלט” ועל הסוס הבורח שברור שאינו סוס. הוא חיבק אותה וקיבל את הרעיון. לבסוף החליטה לוותר על מושא המחקר ולבחור באיש. את הממצאים שאספה תרמה למחקר של דוקטורנט אחר.

באחד מביקוריה בביתו, הוא הראה לה את הברוש הנשקף מחלונו, ברוש יבש באמצע, ואמר שכך הוא מכנה את עצמו: ברוש יבש באמצע. משבר באמצע החיים גרם לו להתייבש באמצע. שולה לא הכירה את הפתיחה למאמר על מפא"י מיולי 1977, שם הוא מתאר איך עץ מת מהפנים החוצה, מן הלב אל הקליפה, עד שלבסוף די בדחיפה קלה שבקלות, תנועת רוח, והכול קורס פתאום בלא ייאמן ונופל בנופלים – ונשאר ריק סביב, בלי העץ הגדול.

יזהר הכיר היטב את התנ"ך, ודאי את הנביא ישעיהו החביב עליו. דימוי העץ היבש מופיע אצל ישעיהו (נו ג' – ה'): “וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ, כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת־שַׁבְּתוֹתַי […] וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם – טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן־לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.” האם הסריס הוא מטאפורה להפסקת פריון הכתיבה? הרי אי אפשר שלא להיזכר באותו משפט מיוסר מחשבון הנפש שביומנו מ־1979: “אין אומץ, והיגררות: ושום דבר לכתוב. כלום. בועות זמן עבר. ערער. לא פורה. ואם אין מת אנוכי.”

ברשותה של שולה, אצטט מכתב שלו אליה, מאותם מכתבים ממיסי לב שהיטיב כל כך לכתוב. הוא נכתב כתום חגיגות השמונים שארגן לו אהד זמורה ב־17 באוקטובר 1996, ולאחר מחלה של נעמי ונסיעה לחו"ל שנכפתה עליו. מכתב זה לשולה כולו קוצר רוח של השתוקקות לפגישה, ופליאה על נכונותה לבטל כל תכנית אחרת כדי להיפגש סוף סוף. כארבע שנים לאחר מכן, כשהיא ומשפחתה עברו להתגורר בעיר אחרת, הוא ספק כפיים ואמר, אז איך אראה אותך. וכאן באמת הסתיימו יחסיהם. כשמת, היא לא השתתפה בהלוויה שלו או בשבעה, ורק הלכה לבדה לבקר את קברו והניחה שם אבן משלה.

שולי, יקרה שלי,

בלילות אני שוכב בלי שינה וחושב עליך, עלינו. אני חושב שאני מביא עליך יותר לא טוב מאשר טוב. מביא עליך מתח וציפיות והבטחות מעוררות וגומר בדחיות ובאי אפשר. וכך הופך את מה שמוכרח היה לבוא על היחד שלנו כמין יחד נפלא מאושר, למין אשלייה מעצבנת. וכך יוצא שאני קושר אותך ליכולת שלי ולאפשר שלי ולמגבלות שלי, ועושה אותך תלויה בדברים שאת היית מוכנה להיות נועזת מאד ולהרחיק לכת, והתלות הזו יורדת עלי כאשמה מעיקה, כאילו אני מחכה שתקבלי את המוגבלויות שלי כחוק ושתשלימי עם מה שאסור להשלים ועם מה שפוגע בחופש ובעצמאות ובהדדיות ההכרחית, שתשארי מחכה, ושתשארי מאמינה ומקבלת את הדין, שאיננו אלא המוגבלויות שלי. והכול נשאר לנו רק כמין זמן הווה בקושי בלי שום עתיד כשאנחנו יודעים שבלי עתיד אין גם הווה. ומה אני יודע על העתיד? וכך רק מוליך שולל את היקרה לי ומביא עליה מתחים חסרי מוצא.

ואחר כך בא הבוקר, ואני רואה את שנינו יחד באיזו מיטה רחבה ולבנה כשכל העולם נעלם ואיננו ורק שנינו עושים את היפה הזה ששנינו יודעים עד כמה נפלא ומיוחד הוא, והוא אפשרי וישנו ובידינו וקרוב וחם ופורח ומדויק וסוער ומלא גם ביחד הממשי וגם בחלום שנפתח למציאות. רואה אותך יפה וזורחת ונותנת את היפה שלך ושרה את היפה שלך וכל מה שאדם חולם על אשה היא זו שאת כעת, כל מה שרואה מדמיונו וכל מה ששואף מגעגועיו, עד שהרטוב העמוק שבך מציף את השמיים ואת תופשת נשימה ואחר כך גם שרה וגם מפטפטים מכל מה שרצה מזמן להיאמר ולא נאמר, ומה לא, ורק כן ועוד כן ועוד כן.

שולי קטנה. כמה לא טוב כבר הבאתי עליך. הבטחות יותר מקיומים. התעוררות יותר מהגעה. וכשאני מדבר אליך, וכעת גם בלחישות המאוסות פחדניות האלה, מייד נשימותייך באות נשמעות כפי שהן נרגשות וקוראות לי לרוץ אליך ולהחזיק ביפה הזה שהוא את. אבל אם יילך ככה גם הלאה, וזה יהיה דפוס הקשר שלנו, יהיה הכול יותר אשליות וחלומות ופחות מציאות אמת ממשית, ורק אוסיף ואכאיב לך, כלומר גם לי, כלומר ליחד שלנו המופלא הזה. רק אכה אותך ישר בלב שלך. וזה נורא. האם לא נפגשנו בצומת הנכון של חיינו? אחד איחר מדי ואחת מוקדם?

יש בי כעת עייפות קשה ומעיקה. ובעיקר עצובה. לאחר כל הקיץ ותוך כדי זריחת הידיעה שלנו שאנחנו הולכים ליחד, לאחר כל ההמולה וה"אירועים" והחגיגות, שהייתי בהם זר ומתחזה לחוגג, והנסיעה שאולצתי לה, הולכת ונחשפת בי עייפות עצובה כזאת, בהרגשה מדכדכת שאין לי מקום ואין לי לאן ושהכול כבר היה וכבר לא עובד ומה אני עושה עם עצמי שנראה לי מיותר לגמרי, בלי רצון חדש ובלי אמונה חדשה בלי ייחול שמשהו ישתנה, מלבד בואה אלי של שולה, ושאינני יודע לתת גם לזה את מרחב החיים שלו ואת זמן צמיחת היחד היפה הזה, עייפות קשה, לא כמו זו שלאחר עבודה קשה, ואז מתוקה שנת העובד, אלא מועקה מבפנים, מין שחור שהיה מקופל בי שנים ומוצא אותי עכשיו ומכסה אותי, כמי שניסה להימלט ונתפש. עייפות עצובה ומועקה נואשת וישר על הלב. אולי לא יפה לומר דברים כאלה מפורשות או להפחיד בהם את שולה ואת לבה המאמין בהתעוררות רומנטית סוערת, ובצדק. יש בה אמונה של לב מאמין, בשולה הזאת, יש בה היופי של אישה שמוכנה כבר לפרוח בכולה, יש בה הידיעה שכעת לאחר הרבה שנים הנה מתחיל לה הדבר הנכון, ונשיותה המתוקה והסוערת שלה כולה זורחת לה כעת ופוריותה, ודמיונה, וכוחות היצירה, וסערות אביב חדש, ביחד עם החרישות שלה, הרכות וההקשבה מאד מאד, ביחד עם היאוש ממימוש החלום ועם הפחד להפסיד והמרי כנגד ההכרח להיות מוכתבת מבחוץ, לפי אילוצים זרים, ואני ממולה רק לא יכול ורק דוחה לפעם אחרת ורק לוחש בקושי כגנב, כשרוצה כל כך להיפתח אליה ואל שפיעתה הנהדרת הזאת ואל רכותה הזאת, לא רכה כמו חתול אלא כמו פנתר, לא חלקה כמו קטיפה אלא כמו סייחה רותחת, אישה ילדה ששתיהן קסם, שמאושרת לתת מן הנפלא שלה וגם לקבל אל תוך המחכה שבה, מוכנה כולה […]

לא מוצא לי מקום. הכול לא נכון. לא מוצא טעם לא בספרים ולא בכתיבה ולא בעניינים האלה שהולכים כל הזמן בשגרתם האדישה והלחצנית, ותובעים ממני השתתפות, מלבד המחלה הקשה הזאת של נעמי שהיא רעה כשלעצמה ועוד משבשת הכול אין מנוס. ומה שאני עושה לך כעת שולה הוא שאני לוחץ עליך להתאים ליכולתי, למגבלותי, ומשגע אותך עד להתפוצץ, וכעת גם הדכדוך הזה שממלא אותי, לא קרוא לבוא ולא עוזב.

זוכר פתאום את הנשימות הנרגשות שלך, גם בטלפון. ואיך את מייד באה ועונה ונפתחת ומוכנה וקוראת לי לבוא. הנשימות החטופות, בקוצר לב נרגש, בעלה ורדת מהיר, במין אינטימיות שקשה לא להיענות לה, במין הינתנות מתמכרת עד שמרגישים גם את ההירטבות שלך, נפלאה שלי, נושמת מכל היותך, מן הנשימה ומן החלציים ומן הרצון לתת ומן התביעה שכבר יהיה. (ומתבייש כעת על האופן שתקפתי אותך באוטו כשאמרת בבהלה אתה מטורף, עוד “זכר שוביניסטי” מתפרץ בלי רשות, כשאין לי אליך אלא עדינות וקשב דק למוכנותך, ומצטער) הכמיהה שלך, האומץ לעשות דברים מעבר ליד הקפוצה של הסדרים הרגילים והגבולות המקובלים, ולא יודע לומר כעת יותר מאשר כמה הייתי רוצה להיות באופן שלך ובמידות שלך ובחירות שלך ובהמראה שלך שלא שואלת רשותו של איש או של סדרי חיים. לא מנסה להרגיע, או לנחם, או לפייס או להבטיח שעוד יהיה טוב ועוד ישתנה ועוד תראי וכל השאר. מצטער שאני בעמדת ריקות ידיים. וכאילו אינני ראוי לך ולנכונותך. יודע שדברים תמיד משתנים. ושגם אחרי הגשם יוצאת השמש. אבל זה נשמע לא לעניין כעת וכהסחת הדעת. רוצה להיות אתך, להיות בתוך האת הזאת שהתגלית לי ביופי כזה, ושאת בי, מצולק ומקומט ומדוכדך כפי שאני. זה מכתב לא קל. ובוודאי לא פיללת לכזה. הוא אמיתי והוא מתייסר ואינו רוצה להשלות ולא אץ להציע שום פתרון קל. אבל אולי צריך שתדעי, שותפה שלי, באיזה לא טוב אני חי ובאיזה נואשות, אבל גם באיזו תקווה, עם כל זה, לצאת ולהתבהר שוב, ולא להזיק לך, לאחר שכבר הזקתי ושלא לקרוע אותך בין מתחים, ושלדעת עמוק ואמיתי שזה ישנו נדיר ביופיו בלי שיש לי זכות לעשות אותך כלואה או לחוצה או ממאנת לקבל שככה הם הדברים. ואילו במקום כל הדברים המקושקשים האלה הייתי רק מחבק אותך ולוחש לליבך שולה עד שהשמים היו נמסים והארץ הייתה מציפה פרחים. לי אין סבלנות לעצמי, ואיך אצפה שלך תהיה? שולה, אהבתי שלי.

שולתי שלי

יזהר

והנה עמוד לא מצונזר מתוך מלקומיה יפהפיה שנשלח לשולה. הוא מצרף אותו למכתב במלים אלה: “זה שכאן הוא קטע מגדול, שיהיה משעשע את שולה ומפייס על מכתב של חמור אחד ושאולי תהיי מחייכת אליו –”. במלקומיה יפהפיה נדפס הקטע בשינויים קלים בעמ' 171 – 172. באורח סמלי הוא מסתיים בפיצוץ הגדול שהתרחש באותו מקום עצמו שבו עמד האוהל הכתום במקדמות, הלוא הוא ואדי סארר, שם נפתח סיפור הולדתו.

ותראה אותם את כל האלה הגברים הגיבורים, מה קרה להם, מה מסתובבים כאן, בטלו עסקיהם נתקצרה ריצתם אין לאף אחד מהם בית? אין להם מקום להיות בו? והלא הם שקנו להם שם בגיבורים, הם הם שהחיים הקשים כבר סימנו בהם חריצי כבוד, צלקות, קמטים וקעקועי הזמנים הקשים, תראה איך באים הנה יורדים לרגע, כאילו, רק סרו לרגע מדרכם הגדולה, ורק סובבים להם ככה או כה וכה, מרחרחים בכל פינות המחנה וכך או כך מתקרבים כממוגנטים לכאן, אליה, אצלה, קרוב, שותקים מיוחסים או גם מתערבים בדברים, משיבים עשן מסוגנן, מעבירים יד בבלורית, או במה ששרד ממנה, מעל אותן הרקות המכסיפות המהוללות, שצדעיהן כבר שקועות מרוב דבקות במטרות הגדולות, שם בשדות הקרב או בשדות הפלחה, ואחדים כבר קצרה רוחם וניראים ממש כמו האייל הגדול עם הקרניים ההן, כשזה פתאום הריח עד להשתכר ריח איילה אביבית, ואיפה הם ואיפה איזה אחד חתלתול רטוב אחד מציץ מתחת למדרגות –

תמיד תמיד הם במשימות הדור תמיד בשליחות האומה, ותמיד מוצאים סיבה ובאים לחפש פה אותה ואת הרגע להיות איתה, כדי שיוכלו לפרסם ולהזרים את הבוגר שלהם ואת המנוסה שבהם ואת מצולק הימים שבהם, שכולו רק עשוי קשה מחושל, ואת הקשה הזה שיש לו לכל אחד כבר עומד ומוכן לה, להביא בה ולתת בה מכל אותה התמצית המזוקקת של כל המסות וכל תפארת התלאות שעבר, לתת בה את כל היכולת שלו לתת היטב וללא היסוסים את כל מה שנראה לו שהיא היא בדיוק תואמת ביכולת שלה שהבשילה כעת להיות יודעת לקחת ולקבל אליה פנימה את הכוח שלו וכולה בשלה פתוחה ופורחת, ולאחד ככה לאחת את שתי הידיעות, או זו ידיעת הנתינה המוכנה מאוד שלו עם כל הגברות המזוקקת, ואת זאת ידיעת הלקיחה של העסיסית מכונה לגמרי של הנשיות שלה שנמשלה תמיד כגפן אדרת –

עומדים כעת פה זה לפני זה שווי ערך לגמרי כל אחד מצידו ומיכולתו, והיא תיבחר לה כעת את ראש מי תעטר בזר הדפנה, ומי יהיה האחד שכמו בזכורי הדבורים כשהם עטים בנחשול גדול אחד אחר צאת מלכת הדבורים ביום כלולותיה כשאך זה יצאה מבושמת אביב ושרק האחרון שבהם יהיה אחד הנישאר הניבחר שייתן עליה חייו שם במרומים הריקים חסרי העמידה או האחיזה ובלי שום נוחות ובכל מיני תימרוני תעופה ורק לכוון את כל חוד חודו הקטן הדק והשביר שלו פנימה לתוכה בחכמה האחת שיש לו עוד בעולם לתפוש בה ולהיצמד נכון אליה ולכוון נכון בתוך כדי המעוף בלא כלום וישר לתוך נקודת פתח העומק שלה ולדייק לתוכה פנימה נכון וללחוץ ולשחרר ולפרוץ ולהטיח בה לתוכה פנימה את הכל את כל ההכל כולו הכל הכל ואת הכל אליה לתוכה פנימה ולהעביר את כל כולו הכל הכל ואת הכל עד תום אל תוכה פנימה שם באוויר הגדול והריק כל עוד הוא מרחף חי ולפני שימות שם למעלה מוסר הכל בכל מסירות הנפש הכל הכל בלי שהוא עצמו יידע מעולם אם כן או לא, מפני שכבר לא יהיה חי. ובלי שהוא יידע אם הוא אמנם היה כל כך כפי שהתיימר להיות יודע הפרות ובלי שהאחרים ידעו כי כולם מתו בדרך מובסים באווירי המרחבים ונושרים כאגוזים ריקים, ואחדים מהם כאן מאלה שבאו אליה ראשם כבר שיבה מביטים בה עומדים למשפטה ואחדים שחכמתם כבר נודעה בשערים סובבים סביבה רוקעים וקפיציים כסוסים מיוחמים מחכים לבחירתה כאילו היא המלכה הגדולה ההיא, שהנסיכים היו מתחרים עליה מעולם מי מכולם ינחש איזו היא קופסת הזהב הנכונה בת המזל.

אתה כבר כל כך משוגע. והצטבר בך לוחץ המון שפע בלי מוצא. שפע התפרצות מוכנה. ואין לך כלום. ורק ריקות וידיים ריקות. אף כי מי יאמין לך שאם יהיה ואם יזדמן לך ואם יקרה הדבר שאין לו שום סיכוי, אם יקרה ויהיה, מי יאמין שזה יהיה אז ממריא לך אליה נועז וזונק לא פחות ממפל הכוכבים בליל מפל הכוכבים, או, אולי כמו התפוצצות מחפורת חומרי הנפץ אז כשאספו האנגלים ופוצצו בנחל שורק שהיה אז ואדי סארר, את כל מה שנישאר להם שם מהמלחמה הגדולה ומכל המחסנים שהיו להם, ביום התפוצץ הנפץ הנורא ההוא, בבור הגדול שעשו, והכל פתאום היה התבהרות יום הבריאה מסמאה אחת אדירה ומבהילה אחת ויותר מכל מה שאפשר לדמות, והרעם שאיחר לבוא היכה עד חירשות והם כבתוך תוף הדוד הגדול. וזה לא חמור אחד ושולי תהיי מחייכת אליו –– ותראה אותם את כל האלה הגברים הגיבורים, מה קרה להם, מה מסתובבים כאן, בטלו עסקיהם נתקצרה ריצתם אין לאף אחד מהם בית? אין להם מקום להיות בו? והלא הם הם שקנו להם שֵם בגיבורים, הם הם שהחיים הקשים כבר סימנו בהם חריצי כבוד, צלקות, קמטים וקעקועי הזמנים הקשים, תראה איך באים הנה יורדים לרגע, כאילו, רק סרו לרגע מדרכם הגדולה. ורק סובבים להם ככה או כה וכה, מרחרחים בכל פינות המחנה וכך או כך מתקרבים כממוגנטים לכאן, אליה, אצלה, קרוב, שותקים מיוחסים או גם מתערבים בדברים, משיבים עשן מסוגנן, מעבירים יד בבלורית, או במה ששקד מנה, מעל אותן הרקות המכסיפות המהוללות, שצדעיהן כבר שקועות מרוב דבקות במטרות הגדולות, שם בשדות הקרב או בשדות הפלחה, ואחדים כבר קצרה רוחם וניראים ממש כמו האייל הגדול עם הקרניים ההן, כשזה פתאום הריח עד להשתכר ריח איילה אביבית, ואיפה הם ואיפה איזה אחד חתלתול רטוב אחד מציץ מתחת למדרגות –

לכתוב נכון את יזהר    🔗

אחרי עבודת נמלים של פענוח, קריאה, תיעוד וניתוח, הגיעה העת לנסות ולצייר תמונה כללית של יזהר – האיש והסופר. ניסיון זה כרוך בשאלה שליוותה אותי לכל אורך הדרך: איך לכתוב נכון את יזהר. העיקר, ובלי שהיות, הוא זה: יזהר ידע מגיל צעיר מה ייעודו. הוא ידע בבירור שיהיה סופר, ולא סתם סופר אלא מי שיכתוב יצירת מופת, יצירת ענק. בשנת 1940, והוא בן 24, כבר כתב לנעמי: “אינני יכול להגיע אל חפצי “בינתיים” – אני חייב להגיע אליו מתוך כל הדברים, מתוך מה שזה וזה כך פרצופו ולא אחר, מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהשגתי את ייעודי, את ייעודי שלי, ויש לי ייעוד – אני חש בו יותר מאשר אחוש את הרעב והצמא ואת הבדידות – אני לא אסתפק אם בבוקר בהיר אחד אמצא את ה”מים אשר במדבר", אלא חייב אני למצוא את אשר אחפש, את מקור כיסופי, להגיע למקום שרצוני בו ולא במקום אשר זומן לי, ולו גם גדול הוא ונישא. אני נסוג מפני רטט יד של תאווה לכתוב. לא. איני יכול להסתפק במשהו. אני רוצה הרבה. אני חייב הרבה. אני עבד לתאווה זדונית לעשות בפועל את מה שההזיה והחלום מרמזים ומנחשים." תחושת הייעוד הזאת הייתה כרוכה בבדידות גדולה, בהכרה שהוא שונה, בקנאה עזה באחיו הגדול, שהוא אהוב על הכול ואינו שונה, בהתבוננות באחרים מן הצד, בעצם מגבוה, מגובה העץ שטיפס עליו. דימוי העץ, האקליפטוס הנישא מעל כל האחרים הצומחים באותו בית גידול עצמו, מלווה אותו בכל דרכו, גם כדיוקן עצמי וגם כדרישה מעצמו. ויד ביד עם תחושת העץ הנישא באה גם “הצניחה מהצמרת”. הבדידות והשונוּת הובילו לכתיבה אחרת ומיוחדת, מיועדת למעטים. חבקין זיהה זאת, כאשר קרא בכוכבים את עתידו המזהיר של הבולט בחבורת הנערים שהסתופפה בחדרו בבית הכרם. אולי בשל כך היה חביב על יזהר, ואולי נוספו לזה סיבות אחרות. יזהר חתר לשלמות, גם בידיעה שקהל קוראיו יהיה מצומצם. כל מה שלא נכלל בפסגת הכתיבה, נשלח אחר כבוד לכתבי־עת שוליים ולעיתוני הילדים. חלק קטן קובץ לו לאחר זמן באסופות, אבל לא נחשב בעיני יזהר כ"ראוי". החלום התממש מהר, אולי מהר מדי. בגיל 22 הוא כבר פרסם את יצירת הביכורים שלו “אפרים חוזר לאספסת”, בגיל 23 נחשב לסופר מבטיח בשורה הראשונה של הצעירים, ובגיל 43 כבר היו הרומן הענק ופרס ישראל מאחוריו. המפלה שנחל או הרגיש שנחל עם ימי צקלג הפילה אותו. כשסיים את כתיבת הספר, היה משוכנע – לא כמטפורה אלא כעובדה – כי ימיו ספורים, והוא לא יאריך לחיות. שנים רבות עברו עד שהתאושש מהטראומה. לוּ ניתן היה לסכם את מהלך דרכו כסופר הרי זה בתבנית הבאה: הכנה לימי צקלג, כתיבת ימי צקלג, מפלת ימי צקלג, בריחה מימי צקלג, קניית סמכות שתלמד את העולם איך לקרוא את ימי צקלג, התאוששות מימי צקלג, מרפא. כתיבה חדשה. הוא היה סוֹפר “טוטאלי”, וכל העיסוקים האחרים “הסתפחו” אליו (אם לא נכפו עליו). הם היו משניים, צדדיים ולעתים מטרד: הוראה, הדרכה, נישואים, ילדים, מלחמה, חברות בכנסת, שליחויות ציוניות בחו"ל – לכל אלה נסחף ונגרף. עם חלקם הסכין ולחלקם הסכים כי המאבק בהם נראה לו כבזבוז אנרגיה. החלטות גורליות בתחומי “החיים” קיבלו אחרים במקומו, ולעתים הוא היה חלש מכדי לעמוד על שלו. כדי שלא תצמח מן התיאור הזה מפלצת, צריך להדגיש שהוא עשה דברים, ודברים חשובים, מתוך מחשבה מעמיקה ובאמפתיה. אבל מה שרצה היה לעזוב הכול כדי “לעשות את התלם נכון”. זו תמציתו. הכתיבה הייתה ליזהר אקט אינטימי, חשאי, ללא שותפים. אחד הרגעים המאושרים בחייו היה כשזכה, בגיל 22, לחדר משלו בבן־שמן. החדר בצריף העלוב הצטייר כשיא האושר, וכמו שכתב לנעמי, לאחר שקרצף ומירק אותו, נטל את ידיו, “ובדחילו ובקדושה” נכנס החדרה, הגיף את הדלת, דישן את המקטרת (מעשה סופר), ובעיניים לחות הצית אותה וקיטר “קטורת תודה לאלוהים”. עכשיו היה חופשי לכתוב כלבבו. יותר מזה לא רצה ולא ביקש. השאר היה אילוץ. לסופר טוטאלי כמוהו, עם תחושת הייעוד החריפה, 28 שנות השתיקה היו פרק ייסורים מאין כמותו. בינו לבינו לא הפסיק לכתוב אף לרגע, אבל הכתיבה הספרותית הפכה לפצע שכואב מדי לחטט בו.

ריבוי פרצופים    🔗

הטוטאליות לא סתרה את העובדה שהוא היה איש רב פרצופים, אמביוולנטי. הדבר מתבטא כבר במבחר השמות שלו. יזהר, יזהר סמילנסקי, יזהר ס., ה. רזי, ס. יזהר, שלל שמות בדויים במכתבים לאהובות. מיהו האיש שזיהה את עצמו באמצעות השמות השונים האלה? הרי ברור לנו שהייצוג על פי שם לא היה דבר של מה בכך בתקופת ילדותו של יזהר, וגם היום, בחברת מהגרים כמו שלנו, השם הוא עדיין סימן טעון חברתית. האם ריבוי השמות כריבוי הפרצופים? נתחיל בשם שהעניקו לו הוריו החלוצים: יזהר, שם חדש, צברי, עוד לפני שהתואר הפך למושג. הוא היה היזהר השני ביישוב. יזהר הראשון היה בנה של המורה יהודית הררי, שהורי יזהר, מרים וזאב, הכירוה מרחובות ומיפו. יהודית עתידה ללמד את יזהר ולרכוש את לבו, בראשית דרכו בבית־הספר בתל־אביב הקטנה. ראוי לציין, שלבנם הבכור נתנו מרים וזאב את השם ישראל, בהתאם למסורת, על שם סבו, אבי זאב, שמת בגיל צעיר. ואילו אצל בנם השני בחרו לחרוג מהמסורת. הצירוף ס. יזהר – על משמעויותיו החברתיות־תרבותיות – כבר שייך לסופר בן ה־22. את השם נתן לו חונכו, עורך גליונות יצחק למדן, לפני פרסום “אפרים חוזר לאספסת”. יזהר ביקש לשנות את שמו, ובכך הביע סירוב להמשיך את מסורת הכותבים במשפחה (הדודים דָּוִד, מאיר־סיקו, ומשה, והאב). הייתה בכך גם אמירה שאת התהילה יקנה בכוחות עצמו, ולא בזכות אבות. הוא, לדבריו, חשב על שמות־עט כמו בן־שחר, אבל למדן פסק ואמר ס. יזהר, כמו ש. שלום. השם שהגה היה סמלי, נקי מהגולה, מכווץ את הסמילנסקי הארוך לכלל ס. לס. יזהר נוספו במשך השנים שמות אחרים, כמו יזהר ס., השם שבו התכתב עם עורכים והוצאות ספרים, או ה. רזי, סיכול אותיות שמאחוריו התחבא כשסירב להזדהות בשמו. שמו המלא, יזהר סמילנסקי, היה שמור לפרסומים העיוניים והפובליציסטיים. כאן כבר לא התחבא מאחורי שם עט, ושם זה הדגיש את ההבדל בין זהותו כסופר לזהותו כחוקר, מבקר או איש ציבור. חבר הכנסת יזהר סמילנסקי לא היה פוליטיקאי מבריק, וגם לא התיימר להיות כזה. הוא הוזמן לכנסת כסופר, כקישוט למפא"י או כקישוט נגד למפ"ם, שבה הסתופפו מרבית הסופרים הצעירים. את מרב זמנו בבית המחוקקים עשה בכתיבה על גבם של ניירות הכנסת. כל עוד כתב את ימי צקלג, הייתה נוכחותו בכנסת פסיבית למדי. בעיקר התרוצץ ברחבי הארץ כדי לשוחח עם הנוער על התיישבות בנגב. אבל עם סיום הרומן הגדול, הוא נתקף בה בעת דיכאון ובולמוס של עשייה, ופעל לחקיקה בנושאים כגון הגנת הטבע, מידוע המדינה, ההתיישבות והחינוך. אבל היה לו נכס נוסף להציע, לא קל ולא מובן מאליו בימים הקשים של תחילת מדינה, והוא נאמנות בלתי נדלית לבן־גוריון ולממלכתיות. הוא האמין בָאיש, ועוד יותר האמין בדרכו. בן־גוריון היה האבא הגדול, החזק, החכם והרואה למרחוק. יזהר לא הלך אחריו באופן עיוור – הוא בחן אותו ללא הרף, וגם מתח עליו ביקורת כשחש צורך בכך, אבל כל עוד בן־גוריון היה שם, יזהר היה מגויס. מפלתו של בן־גוריון כאבה לו אישית, ועוד יותר ממנה – עלייתו לשלטון של בגין. נאמנות זו עמדה במבחן קשה כשיזהר נתבע לתמוך בהמשך הממשל הצבאי, ועל תמיכתו בכך ספג ביקורת חריפה ביותר. יזהר האמין אז כי ההכרעה היא בין בן־גוריון לבגין. נאמנותו לבן־גוריון גם שלחה אותו למפלגה החדשה, רפ"י, עם “הצעירים” האחרים של בן־גוריון, משה דיין ושמעון פרס. שלא כפעילותו הנרפית למען מפא"י, התגייסותו לרפ"י הייתה סוף סוף, מצדו, מוחלטת ואמיתית. יש שיאמרו כי חברותו של יזהר בכנסת הייתה מהלך אגואיסטי, כי הוא השתמש בכוח ובשכר בצורה צינית, אדישה וחסרת תוחלת. מצד שני, בלעדיה לא היו באות לעולם כל היצירות שכתב לפני השתיקה הגדולה: ימי צקלג, חרבת חזעה, שיירה של חצות, ברגליים יחפות וסיפורי מישור; רוב פרק זה של יצירתו נכתב בעת שהיה חבר כנסת. יוצרים אליטיסטיים ופורצי דרך אחרים, שלא יכלו להתפרנס מכתיבתם, נאלצו לנקוט שיטות לא פחות גרועות מזו כדי להתפרנס: בודליר מצץ את לשדה וכספה של אמו. ג’ויס התפרנס מעבודת חברתו לחיים ומכספים ששאב מאחיו. פוקנר עבד בראשית דרכו בדואר: את המכתבים השליך מחלון ימין, ואת החבילות מחלון שמאל – וכך היה פנוי לכתיבה. לימים נשאל במה היה עובד אילו היה צריך לחיות את חייו מחדש וענה: רועה זונות. הנרי מילר כתב את יצירתו הטובה ביותר כשחי מהכספים שגנבה המאהבת שלו אנאיס נין מבעלה. עגנון התפרנס משכר ששילם לו המצנט העשיר שלו, המו"ל זלמן (ואחריו גרשום) שוקן, ששלח את לחמו על פני המים. לפני יזהר עמדה האפשרות להמשיך להיות מורה (“מלמד” בהגייה אשכנזית), ולבלות את ימיו בהכנת מערכי שיעורים ובדיקת מחברות, או לשהות שלושה ימים בשבוע בכנסת ולכתוב, לכתוב, לכתוב. הוא התקבל לכנסת בזכות “השבוי”, אבל נשאלת השאלה אם כחבר כנסת היה יס־מן מן הסוג שעליו מתח ביקורת חריפה כאינטלקטואל (ראה: “שירת אדוני־בזק”). בנושאים שהיו חשובים לו – חינוך ומידוע – התעמת חריפות עם עסקני מפא"י המובהקים, פנחס ספיר וזלמן ארן. בשנים 1958 עד 1966 פעילותו הציבורית נראתה ונשמעה מתריסה. הוא הרגיז תדיר את המערכת בנאומים נוסח “הדגלים דהו” בוועידת הסופרים, ונאומים אלה זכו לכיסוי נרחב בעיתונות. כל עם ישראל (ובן־גוריון בתוכו) שמע את קולו של יזהר בַנאום “ספרות בעולם מזועזע”, ששודר בקול ישראל בשעת שיא בשבת בבוקר ב־20 בדצמבר 1958, ועורר תגובות מרחיקות לכת. הוא שב ותקף בנאום “דור האספרסו” שהשניא אותו על הנוער, ובתביעה ל"תודעה יהודית" כשהכול ביקשו למחוק את הגולה. הוא קונן על מותו של “זרם העובדים” וביכה את המורה של פעם, מין אליעזר שמאלי או משה כרמי, מורה שאינו דיקטאטור, אלא חבר של התלמידים ושותף לדרכם, והטבע כולו משמש לו כיתה. נאומים אלה אולי נשכחו היום, אבל בשעתם העסיקו את הציבור הישראלי ואתגרו אותו למחשבה. בינו לבין עצמו לא היה מרוצה מתדמיתו, וביומנים ששרבט לעצמו בתקופות קשות, מתח ביקורת על דמותו הציבורית ועל התעתוע שבה. בחציה השני של התקופה שעשה בכנסת, אנחנו יודעים, היה יזהר שקוע בחיי מחתרת, ראשו ורובו בנפתולי האהבה, כפי שקראתי לזה. הוא היה אז פגוע עד יסוד נשמתו ממפלת צקלג, כואב את המצוקה של שיתוק הכתיבה המתמשך, ומשווע למוצא ולריגוש בתשוקה חלופית. היש להאמין לו, כשהוא כותב שכל דמותו הציבורית, כל עשייתו הפוליטית, הרצאותיו המרגיזות ומאמריו המטלטלים, אינם אלא קש בוער לרגע? האם האיש שהחל להצטייר כמצפון האומה, כאמת מידה לצדק וליושר, יכול להיות אותו איש ש"חי בכפול", התראה בסתר, ולא כל כך בסתר, עם אהובותיו? כן, אם נזכור שכל תשוקתו הייתה לכתוב. ותמיד במסגרת הסתירות הכרוכות באיש. יזהר לעולם אינו רק דבר אחד. לעולם לא יהיה אחד עם השורה ואפילו לא אחד עם עצמו. הוא התעלם מ"מה יגידו" (“סיפור שלא התחיל”, 116): “מה אמר. תמיד מה אמר. מה אמרו מה אמר מה אמרת אמרו אומרים אומרות ומה יגידו, הוי מה יגידו, מה יגידו כשידעו, כשישמעו, כשיבואו, מה יגידו עלינו, מה יגידו עליהם, מה יגידו כשיגידו, כשידעו, כשיראו, כשישמעו, ומה נגיד להם, מה יגידו כשיהיה וכשלא יהיה, כשלא כלום, כשכלום, מה יגידו השכנים, הדודים מה הם יגידו, מה יגידו בעבודה, בעיתונות רחמנא ליצלן […] מה יגידו כלל האנשים שבחוץ. היינו־הך מה.” החברה מבחינתו היא כלא. היא אוכפת אחידות, ואחידות היא שטיחוּת. בכתיבה הספרותית כמו גם המחקרית או הפובליציסטית יזהר מוחה כנגד “מחיקת הפרטי־אישי”, ועוד יותר, כנגד הנכונות הכללית – המפתיעה בעיניו! – לקבל את המחיקה הזאת. הוא יבער להתבדל ולמרוד, ובלבד שלא להסתגל ל"אפשר האפשרי" שכולם מסתגלים אליו: רק רוצה לברוח. זה הכול. מתפרכס בי לנוס לצאת מזה. בוער בי שלא להיכנע. לשמור על שביב המרי, כל עוד הוא שביב, כל עוד הוא ממרה. שאהיה יכול לשאת מבט אל רחוק יותר. שלא להיסחף ולהיבלע להיכנע לשטיחות הכל כוללת, להיות סורר במלכותה. להיות נשבע לאחרת, שייך לאחרת מזו של כאן, יותר של כל שָם מאשר של כל איזה כאן שהוא, יותר של אי־אפשר מכל אפשר אפשרי שכאן, אהה, אלוהים, האפשר האפשרי של כאן! כל זמן שהיה חבר כנסת כתב ספרות ומיעט לעסוק בפוליטיקה, לפחות עד “הפרשה” (“העסק ביש”) והפרישה לרפ"י. משפרש מהכנסת חדל לפרסם דברי ספרות, ופתח בכמה וכמה מאבקים ציבוריים לוהטים, אשר באחדים מהם היה שרוי בבדידות גמורה, אחד נגד כולם. הקמת “התנועה למען ארץ ישראל השלמה”, ועוד יותר, האינתיפאדה הראשונה, הביאו לאוויר העולם את יזהר סמילנסקי המוכיח בשער. עכשיו, כאשר אינו חלק מן הממסד שהוא מתעב ושבמסגרתו פעל שנים כה רבות, עכשיו, כשארצו משתנה לנגד עיניו, הוא מצליף ביתר שאת. הוא מצליף בימין, בעיקר בגוש אמונים, אבל גם בשמאל בשל חולשתו, במנהיגים בשל קטנותם והיותם “סגנים”, ולא מובילים, בפלשתינים – על שאינם מוציאים מתוכם קול קורא להכרה במדינת ישראל ולתהליך שלום, ובהמון העם הסובל ממחלת האדישות הקשה מדֶבֶר. שלא ככתיבתו הספרותית, כתיבתו הפובליציסטית בהירה, קולעת, בנויה לתלפיות, טורדת מנוחה, מצליפה כשוט, ולא אחת גם פוצעת כמוהו. החיבור בין דעותיו הלא־מתפשרות, ראייתו החודרת, הנבואית לעתים, העברית המיוחדת לו, עם השימוש שהוא עושה בכל צורות הלגלוג, הסטירה והאירוניה, הופכים חוברת כדפי ריב מ־1988, למשל, לקולו התקיף והבלתי מתפשר של המצפון הלאומי. חבל שלפעמים התריע מעל במות שוליות, או חבט בקהל קנוי־מראש, כמו קוראי דבר. הוא לא עשה זאת מתוך חשש לחרוג מ"אזור הנוחות" שלו, שכן הוא לא חשש משערוריות, ואפילו ביסס את מעמדו כאיש ציבור על נאומי התרסה. בזכות ה"מוניטין" שיצא לו כמצליף, הוא הוזמן לא אחת גם לבמות ציבוריות, לרדיו ולטלוויזיה, וגם שם לא היסס להשמיע את דעותיו, כמו שעשה ב"שיר" 500 המתים בחלונו של מנחם בגין, אחרי מלחמת לבנון. חוקר החינוך והוראת הספרות יזהר סמילנסקי אינו מוכר כאינטלקטואל יוצא דופן או כחדשן, בעיקר משום שהוא השכיל לאמץ תיאוריות פילוסופיות ולעבד אותן לשדה הישראלי, ולאו דווקא לפתח תיאוריות חדשות. המעמיק בכתביו בנושא ימצא קווים משותפים בין מחקריו העיוניים בתחום החינוך (הדוקטורט ופיתוחיו), ובין ביקורת הספרות, בעיקר – הספרות שהוא כתב. הוא השאיר אחריו שני צווים עיקריים: האחד לא לחנך לערכים, השני לא ללמד ספרות. הוא דרש בתוקף לא “לעצב את הנוער”. במסה בשם “פרידה מן החינוך” מ־1988 הוא ממליץ לקוראים לקחת דלי סיד ומברשות וללכת לסייד כל מקום שבו נאמר “חינוך”. וב"פולמוס הספרות" מ־1990 הוא כותב בחריפות: “העיצוב היחיד שהצליח עד כה בחינוך היה ההשחתה. עיוות צורתו של אדם, הכנעתו ודיכויו, על ידי ההדחקה וההדחיה, ועל ידי הזיוף והעמדת הפנים, ועל ידי החיקוי, הקוֹפיות והתוּכיות, ועל ידי גימוד קומת בן־החורין וכיפופה – כל אלה הם מבול ההצלחות של העיצוב באנשים, אלה וכל שאר מעשי ההתעללות שדברי ימי בית הספר משופעים בהם לבלי הכֵל – הכול לשם שמים ובשליחות הערכים” (שני פולמוסים, עמ' 79). כדאי לזכור שיזהר אהב את ההכרזות הפרובוקטיביות ששירתו את מטרתו לטלטל את האדישים, ואז לבדוק למה בדיוק התנגד. הוא התנגד לאכיפת ערכים מוכתבים מלמעלה על הפרט. החברה דורסנית, סטיכית, אי אפשר לשנות או לתקן את מהלכה. היא מאובנת; גם אלה שחושבים שיש יד מכוונת בחינוך, אינם מבינים שהגורם היחיד המניע את הדברים הוא האינרציה. ומנגד קיים היחיד, האינדיבידואל, שהוא פגיע ויש לגונן עליו. קל לדרוס את הילד הרך בן החמש או העשר, מתריע יזהר, אבל “הוא הולך להיות בן עשרים ומעלה, ועוד תיתן את הדין”. חנוך לנער על פי דרכו, יאמר יזהר. תפקיד בית־הספר הוא לספק תשתית חינוכית, כזו שתאפשר לנער לשאול שאלות ולגבש לעצמו תשובות באשר לְמה שמתאים לו. אין לעצב את הנוער – עיצוב פירושו אינדוקטרינציה. כך גם בצו להפסיק ללמד ספרות, לפחות כפי שנהוג ללמד (שם, עמ' 127): “ההצלחה הגדולה ביותר בלימוד הספרות בבתי הספר הוא להשניא את הספרות, את הוראתה ואת מוריה. […] יצירה שלמדו אותה בבית הספר היא מת שאין לו תקומה. […] מה שקראו בבית הספר לא יקראו עוד,” טען בלהט. בניגוד לקורצווייל, הגורס כי הסופר “מסתיר” באמצעות כל מיני אמצעים ספרותיים את המסר, ותפקיד המבקר, הפרשן או המורה לחשוף אותו; בניגוד לשלמה צמח, המבכה את העובדה כי נכדו הצעיר אינו מתרגש מ"לבדי" לביאליק כפי שהוא התרגש בשעתו, וטוען שיש נכסי צאן ברזל שחובה על המורה לכפות על הנוער, יזהר מאמץ גישות חדשניות לזמנו בקריאת ספרות. הוא מתנגד לכפיית תיאוריה של ספרות מלמעלה, כל תיאוריה שתהא, באופן גורף, על הכלל. לימוד הספרות כפי שהוא רואה אותו צריך להיות מכוון אל היחיד. הוא מצטט את ברונו בטלהיים (Art, A Personal Vision 1964) האומר: “הוראת אמנות היא הנושא היחיד בהתנסות החינוכית של האזרח לעתיד שבו הוא יכול באמת למצוא את עצמו כאישיות ייחודית, מפני שרק כאן אין לו תשובות מוכנות מראש המספרות לו מה עליו לראות, להרגיש, או באיזו דרך עליו למצוא את הגשמת עצמו.” הספרות היא “מציאות אחרת שקמה בצד המציאות […] והמציאות האחרת הזאת צריכה לשניים כדי להתקיים: ליוצר היצירה ולנוכח ביצירה […] הספרות כספרות צריכה אדם שייענה לה, ולפיכך קודם כול היא צריכה להֵיראות, להיקרא, להינתן, להקלט, בידי אדם שיודע לפנות אליה […] אדם פתוח לה, מוכן להרפתקה, גמיש מספיק ותאב מספיק: אדם שיודע להיות נענה.” שני אלה, הכותב והקורא, בתנאי שהם נכונים לכרות את ברית הקריאה, מרקדים זה מול זה, וביניהם אמורה לעבור החוויה. כל דבר אחר – פרשנות, ביקורת, נכסים היסטוריים לאומיים ומידע חוץ טקסטואלי (כמו פרטים ביוגראפיים) – אינם ממין העניין, משום שהם שוב סוג של אינדוקטרינציה הנכפת על היצירה מבחוץ. אפשר, לכל היותר, לראות בהם תוספת, שניתן לעתים להיעזר בה לאחר מעשה. המורה אינו נציג של ישות דורסנית, אלא מלווה, חונך. הוא אמור, בעדינות רבה, “להניח לו לאדם, ורק קצת לסייע עימו, שילך ויגדל ככל האפשר כאדם מאוזן. להכיר אותו, להתייחס אליו, כאל אדם חד־פעמי, כאל פלא בלתי־חוזר, ולהניח ליכולתו שלו המקופלת בתוכו, להיות נפתחת בשלום, ככל האפשר כפרח מניצן.”

כותרות זועקות כמו “להפסיק ללמד ספרות” אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שיזהר עצמו לימד ספרות, ובהצלחה רבה. המורה יזהר, זה שבז למקצוע ה"מלמד" ועסק בו בלית ברירה כביכול, זה שבחל בכל שיטות ההוראה המקובלות, היה נערץ על תלמידיו ותלמידותיו. בתריסר השנים שהכרתי אותו, לא קרה שלא נתקלנו באנשים שנפלו על צווארו ואמרו שהוא היה המורה המופלא ביותר שהיה להם אי פעם. בשיעורי הספרות הוא קרא שיר. לימד קריאת דף אחד. הקשיב לאסוציאציות של התלמידים. מעולם לא שאל “למה התכוון המשורר?” מעולם לא ביקש את “סיכום” תוכן השיר או הסיפור. הוא שאל “מה חשתם למקרא השיר?” בסוף הקורס לא נתן בחינה אלא ביקש מכתב אישי על התרשמות הסטודנט מהקורס. הוא יישם את עקרון הליווי, ההדרכה והדו־שיח עליו כתב בעבודת הדוקטורט ובפיתוחיה בשנות השמונים. ולפחות בכיתות הקטנות, בסמינרים, הוא התייחס אל כל תלמיד כאל אותו יחיד ומיוחד שאל קולו יש להקשיב. יתרה מזו, בכל מקצוע שלימד, ספרות, תנ"ך או גיאוגרפיה, הוא היה מורה בכל רמ"ח איבריו. יכחיש ככל שירצה, ילעג למורים ולעצמו, הוא שש ללמד, שולח אצבע מורה, מסביר, פוסק פסוקים לסימוכין, מלמד את בני משפחתו, ילדים, נוער, סטודנטים ונשים צעירות. אפילו מכתביו מרחבי העולם מלמדים. כישרון הדיבור שלו סייע לו רבות בהוראה. נאומיו המתריסים כבשו את הקהל בלהטם, בתקבולות הקצביות־תנ"כיות שלו ובדימויים העזים והקולעים שהשתמש בהם. בבית היה יזהר שתקן למדי ושקוע בעצמו. אבל ברגע שפתח בנאום בציבור, מעל הקתדרה או הבמה, התעלה בכישרון הנאום שלו על הכול. בסגנונו, בבחירת מילותיו, בעלייה ובירידה בגון הקול ובמקצב, הרטוריקן יזהר ידע להפנט כל קהל. שיעוריו הפורמאליים היו אמנם ערוכים בקפידה, אבל באותה מידה יכול היה להשמיע הרצאה מצוינת, בנויה להפליא, מרקיעה שחקים ומצלצלת באולמות – ללא כל הכנה מוקדמת.

לאמור נכון, לחיות נכון: הדיאלקטיקה    🔗

למרות השמות הנפרדים, ס. יזהר ויזהר סמילנסקי הם בסופו של דבר אותו אדם, אדם־סופר שמחפש את דרכו ואת קולו כאינדיבידואל, כנגד הנורמה. עם זאת, יש לסייג: מרדנות זו נכונה תמיד באשר לסופר, למחנך, למבקר ואפילו לאיש המשפחה. אך היא נכונה פחות כשמדובר בקריירה שלו בכנסת. שם, אמנם, רוב הזמן יצא שמו כבעטן, כילד הרע, ועם זאת, רק בהתפוצץ “הפרשה” יצא להילחם על ערכיו כנגד הכלל. המתח בין היחיד והכלל מאחד את כל פרצופיו של יזהר. מלת המפתח להבנת יזהר היא “נכון”. המלה חוזרת ללא הרף בכתביו ובמכתביו. לא “יפה”, לא “טוב”, אלא נכון. ובעצם נכון הוא אצלו מילה נרדפת ל"יפה" ול"טוב". “לאמור נכון, מדויק, עד זוב דם”, ולא להרפות עד שייאמר נכון – זה המוטו לכתיבה. כך אצל דיקנס, וכך, הוא מבטיח, יהיה גם אצלו: “וכל האנשים ההם העושים מעשי כלום ומסופר עליהם ברוב חשיבות […] ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס […] עם כל הגדת הפרטים שתענוג לספר אותם נכון […],” כתב יזהר במקדמות (עמ' 227). “איך יפה לספר נכון על שפעת הדברים שישנם ובהנאה לשים צבע נכון אצל צבע נכון, ולהתרחק אז פסיעותיים ולדעת, ככה, הנה, בדיוק ככה זה.” בכך התחיל, ובכך גם סיים. שאיפתו, עד סוף ימיו, הייתה להיות “אדם שדוחה מעליו הכול כדי לעשותו נכון ושיהיה התלם נכון ושיהיה עושה את החיטה, באותו שדה שפעם היה השלם, ושאין עוד ולא נראה עוד בחיינו אף שלם כזה, שלם אחד ושלם, תם כזה ושלם, לגמרי, כמו אלוהים” (צלהבים, עמ' 167). מציאת המילים הנכונות אינה פשוטה. בנאום לרגל קבלת פרס ישראל, הסביר יזהר את אורך הסיפור ימי צקלג בקוצר המלים לתאר: “ותכופות ירדפו דפים רבים ושלמים למצוא סוד אותה אמירה פשוטה ושלמה, שגם קור עכביש דק אחד, תלוי לפי תומו בחלל ומתנצנץ בשמש, יודע לשיר בצמצום גואל ומתוך שתיקה מלאה. מה גם כשבא אדם לספר על נערים שלחמו קודם שידעו את נפשם, מהם שמתו קודם שחיו, ומהם שלא ידעו מימיהם דבר של שלמות – אבל היו כיסופים לרצות נכון, ונתקצרה נשימתם מייחול, להיות נקראים, לבוא ולהיאחז, ועיניהם בך ובעולם בכל תומם, ביופיים, בפתיחותם, בקלותם, בנכונותם – והכול נושב ועובר דרכם.” האם הנכון הוא מציאת מסגרת שבתוכה ניתן לפרוק עול? חירות בתוך המשמעת? בראיון שנתן יזהר ליצחק לבני ב־2000 פירש למה כתב את ימי צקלג ב"בלוקים" או “אבני גזית”. הוא חיפש מסגרת פורמאלית, כמו נניח זו של הסונטה: “אתה יכול להיות מחויב למשל לצורה של סונטה. לסונטה יש חוקים. אתה יכול לכתוב משהו מפליא ביופיו, בחֵירות שלו, אבל יחד עם זה הוא נתון בתוך המסגרת של הסונטה. זה עשה עלי רושם ואני חשבתי זה נכון.” עם זאת, לדבריו, את הפרא שבשיר או בסיפור אסור לנסות ולביית בכל מיני אמצעי ארגון, סיווג או מיון. אלה “מנרמלים את החריג”, “מנקרים את עיני שמשון” ו"כופתים את גוליבר בחוטי תפירה", ובלבד שהוא לא יסתובב “כאיזה משוגע” ברחובות. הוא היה מודע לכך שתהליך החיפוש המתמיד אחר הנכון יכול להבריח קוראים, אבל סירב להתחנף. על סיפורי הילדים שלו כתב (מאזניים, ינואר 93): “החשק שלי לתאר דברים הוא מה שמבריח הרבה ילדים, […] תמיד אני רואה לפני רוב של ילדים שלא ימצאו עניין בספר, אלא אם כן יענישו אותם. ותמיד יש מיעוט שמחייך את החיוך הנכון, שקורא את הסיפורים הלא נכונים האלה.” במלקומיה יפהפיה הדגיש עוד יותר את המחויבות לניסוח הנכון. מילות המפתח הושחזו, והן כבר “חובה”, ו"עד זוב דם", ו"למות ולא לזוז" (עמ' 100): “כאילו הוטלה עליך חובה, לדעת לאמור נכון, מדויק עד זוב דם, בלי לטייח ובלי להונות, את כל האמת, עם כל משחקי האור והצל, ולא סתם במלים ריקות, רק כדי להיפטר […]”. והיומרה העצומה (עמ' 165): לא לאמור את מה שאתה יודע, או את מה שאתה מדמה שאתה יודע, או את מה שאולי כולם יודעים, אלא את היותר ממה שאף אחד בעולם יודע ואת היותר משאמר מישהו בעולם, לאמור סוף סוף היטב ונכון, כפי שצריך לאמור, במוכרח ובנכון וביותר נכון מכול, בלתי מסתפק רק בדומה ובכמעט, ולא במועט שקל לאמור אותו וללכת הלאה, אלא לא ללכת ממקומך עד שתהיה יודע לאמור היטב ונכון, ולמות ולא לזוז עד שתהיה יודע, יותר מכל מה שנאמר או אמר או ידע מישהו לאמור אי פעם. ואם נדמה שזה מספר המופעים הגבוה ביותר של המילה “נכון”, הרי שברשימה “שתי ביוגרפיות”, מ־1994, לאחר ששבר את השתיקה הגדולה, “נכון” מופיעה 46 פעמים. ובכן, מהו הנכון הזה שיזהר כה משתוקק וכה שוקד למצוא? הרי כל סופר מחפש את הסגנון הנכון לו, ובעצם כל אדם מחפש את הביטוי הנכון לו, גם בדיבור ולא רק בספרות. הנכון הוא נכון – ליזהר. העברית שלו, וזו בלבד. הכתיבה הנכונה לו, ולו בלבד. גם אם בעיני אחרים היא קשה, מרוחקת, וצריך לעשות מאמץ ניכר כדי לקרוא ולהבין אותה. כי החיפוש אחר הנכון־נוסח־יזהר יכול להיות מתסכל, לא מתגמל, הודאה עקיפה בקוצר ידך, הכותב והקורא, אבל יכול גם להיות עצם העניין. לכתוב נכון פירושו מצד אחד לדייק בדֶנוטציה, בקריאה לדברים בשמם הנכון, ומצד אחר – לתאר רשמים נכון. סופר כפלובר עולה במחשבתי כשאני חושבת על תהליך הזיקוק, הקריסטליזציה, שהוא יישם. ההבדל בינו ובין יזהר הוא שכאשר פלובר הגיע לאפשרות “הנכונה”, הוא מחק את האפשרויות ה"לא נכונות" והמעיט במֶלל, ואילו יזהר לא היה מעוניין בתוצאה אלא בתהליך. התנועה הדיאלקטית הזאת, שהיא ההיפך מניפוי וסינון, בין בהשתעשעות חושנית במלים – התעלסות עם העברית החדשה־נושנה, ובין בדיוק מרבי באמירה, תנועה זו היא עצם היצירה של יזהר. החיפוש הוא הסיפור. ומי שמבקש סיפור במובן המקובל של המלה – לא ימצא. וכך נראה התהליך, ההתלבטות שהיא היא עצם העניין, איך לתאר נכון ובתזמון נכון פעולה קלה ופעוטה – איך נערה מעבירה יד אגבית בשערה (מלקומיה יפהפיה, עמ' 102):
למשל, האופן שהיא משיבה את השיער שלה באגב יד, […] איך היד שלה, איך רק בגב היד הצרה מתוחת העור העדין איך הייתה זו חולפת הודפת, אבל זו כבר מלה כבדה מדי, ההודפת, כי זו יד קלה כזו וזה רק איזה גודש שיער קל מתנשב קל, ולא הודפת, משיבה, אולי מסיטה, מגיעה בידה במגע, או חולפת כנישוב רוח, לא, מקושקש מדי, מפואר מדי, מסלקת, אולי או מעבירה לה, או נוגעת באגב יד, אף כי לעתים, גם בפנים כף ידה, באצבעות מקומצות משהו, יותר קרוב לקצותן ברכות המגע קרוב לרוך שמתחת להצצת קצה הציפורן, ולאמור נכון באותו רגע ובשעת היות הדבר, אלמלא שבינתיים כבר עבר הרגע והכול היה גמור. ולא ידעת לאמור כלום, והכול נופל מידיך אל שום דבר ואין מה להוסיף, ריק ידיים מאחוז. ונשאר מין גולם, לגמרי, לא יודע מה עושים עם הדברים שקורים מאליהם ושיופיים בלי מאמץ ובלי דעת […] זאת כאשר מדובר בתנועת יד קלה. ומה כשבאים לתאר את הדבר עצמו, והוא בלתי ניתן להגדה? איך, למשל, מתארים הפגזה על משלט חשוף? איך “יסכם” החייל השב הביתה את האימה הזאת, כאן, עכשיו? (ימי צקלג עמ' 925): “כשאחזור – יהיה לספר. הו מה! בעצם לא. מה אוכל? […] הִפגיזו, הפגיזו, הפגיזו – היה נורא, היה נורא, היה נורא… […] ומה? זה שכאן הוא זה אחֵר לגמרי. זה אחַר זה. כל הזמן זה אחַר זה. וכל אחד בפני עצמו לבדו. בלי שום סך הכול. אין לזה סך הכול. סך הכול – שקר.” איך מתארים את המפגש הקטלני בין האופנוע והרכבת, או את הזוועה שבטנק מתפוצץ על החיילים שבו כמו בגילוי אליהו (עמ' 164 – 165)? שוב ושוב מגיעים לקוצר ידה של הלשון. איש אינו יכול לאמור את הדברים הגדולים באמת, ורק מנסה להיפטר מהם […] כאילו אפשר לספר במלים מוכרות דברים נוראים שמעבר כל מוכר. ולהישאר רק במלים כמו מה אומר לך, מה אספר לכם, וגם כמו לזה אין לי מלים, ותמיד עם שמות התואר המצלצלים […] מלים שכאילו מעניקות מעמד יותר חשוב ויותר ראוי לרגעים הגדולים והנדירים שהלשון הרגילה אינה יודעת ואין בכוחה […] כשרוצים להגיד את הרגע המיוחד הזה שבו מתפוצץ הטנק יחד עם חייך […] ואנשים אינם יכולים לספר לא בגלל מחסור במילים הנכונות אלא גם מפני שזו פגישה אינטימית לא פחות מכל פגישה אינטימית שלא מספרים עליה. האם הנכון הוא גם סוג של אסתטיזציה של המציאות? מסתבר שכן, שהרי יזהר אינו מתיימר ולמעשה אף מתנגד לשקף את המציאות כמות שהיא. גיבוריו מדברים וחושבים יזהרית. הנכון הוא יצירת מציאות ליד המציאות, השלכה של יזהר על העולם ולא תיאור מדויק שלו במונחיו הוא. גם בזוועה וגם במלחמה ראה אסתטיקה, ולעתים הרגיז בכך קוראים. “גדרות תיל שניירות כל העולם נדבקו בהם ושפתאום נשר גדול אחד פורש כנפיים ועף אדיר ועולה ואינו אלא עיתון מעריב עזוב שהרוח הפריחה פתוח עד שנתפש בגדר שתפשה בו והוא נלבט עליה וכל חדשותיו נקרעות לרוח.” גם כששימש פה לחיילים שפגש בסיני, השליך עליהם את האסתטיקה שלו. “תראו מה מצאתי, בא כעת אחד ובידו מכיתת מתכת גדולה, כמו פרח, הוא מתפעל […] בא ובידו הדבר הגדול הזה שמצא בחול, […] לא כמו פרח? הוא מושיט לפניו את הכבד הזה, גוש ברזלי, בסיס פגז מנופץ, גלגל ברזל שלשונותיו מופשלות לאחור, כמו כותרת פרח פתוח לגמרי, כמו חמניה שחורה עם כותרת עלי מתכת קלויה הפוכים לאחוריהם, ככלות כל כוחותיה לפרוח, […] כמין פה פעור לשמצה קרוע להרבה לשונות שנתהפכו לאחוריהן ועושות כעת כמין כוכב ברזל שחור […] או אולי באמת כמו כתר, נזרו של מלך השאול, תראו, תראו, כתר שחור כזה, צעק הבחור, איזה יופי, לא חדל מהתפעל” (גילוי אליהו, עמ' 64 – 65). הראייה של יזהר, יכולתו לקלוט דברים לפרטיהם, פנוראמית ומידית, ולהעבירם אל הכתב, באלה היה כוחו. כמו דיקנס, הוא רצה לכתוב על הפרטים הקטנים והזניחים, ובאמצעותם לתאר את התמונה הגדולה. וכמו דיקנס, ידע גם להסתכל בהם – ובעצמו – בהומור. הנה יזהר־דיקנס מחפש את המלים המתאימות לתאר את אברמוביץ', הפרד הזקן, בסיפור בשם זה מ־1955 (ברגליים יחפות, 1989, עמ' 14): כגרוטאת מכונת נפילים, דוגמה עצומה וכעורה אשר בה כילה בורא הסוסים והאתונות את שארית החומר הישן שהצטבר עמו אי שם. […] פעם שמעתי אותו צוהל. הרחמן יושיעכם! בחלקת־השלף למטה עברו שני סוסים. ותקפוהו פתע בני מעיו, צהל ונצטהל אליהם. הו, נעירת פרא, צעקת טובע, שוועת אילֵם, בכי לילית, נאקת בנות־יענה, וכקול סירים תחת הסיר, אבל בתקיעת עוז של שופרות יריחו, ומחרידה פי כמה ממנה – כך הייתה צעקתו וצהלתו זו. צמרמורת חרשה גבי. אוזני התעוותו, נבלו, והמושכות נבהלו מידי ארצה. בשפע הזה, במבול הפרטים המצחיקים נעוץ, כמובן, גם גרעין של חולשה, ומשתי סיבות: קודם כול, מפני שהתרגיל הלא נגמר של המחבר במציאת המלים הנכונות מתיש לעתים; נוסף לכך, הקורא הולך לאיבוד בטקסט היזהרי. הוא נתבע לוותר על עצמו ועל עולמו ולקבל ללא תנאי את הקוסמוס ואת האסתטיקה, של יזהר. ומשקצרה ידה של הלשון, מגלה יזהר את הסוד הכמוס – הנכון אינו דווקא במציאת המלה הנכונה, אלא במציאת הריתמוס הנכון. לפעמים נדמה שטקסט של יזהר, על ה"ריתמוס" המיוחד שבו, עדיף שייקרא בקול: אתה תופס? מסוגל לראות? יכול ללכת אתי? – כי לאמת אין מלים, ואני מאמיר לך מלים. איך אדע לומר לך ולאמת אין שום מלים, רק ריתמוס. הנה הדבר: כשבריתמוס הנכון – פתאום יודעים. אז יודעים. לא לפני. לא בלי. בריתמוס – אז. רק כש –. ורואים את הקצב הנכון, ושומעים, והכול בא אז נכון, ומריחים וממששים וטועמים והולכים והווים, בקצב הנכון, הלוך ופעום, מוכרח וחפץ כאחד (“סיפור שלא התחיל”, עמ' 166). אבל מה לנו מרבים כל־כך להסיח בי? והרי היינו מסיחים קודם בקצב הליכת הדברים, לא? שאין לך אומר נכון מאמירת הקצב הנכון. שהאמת שבדברים מוליכה אותם בקצב הנכון שלהם. בריתמוס הנכון שלהם, שבטבע ברייתם, אפילו אם טוב היה, על פי תוצאה זו או אחרת, אלמלא רצו כך. מה הם כולם רצים ככה. מה הריצה הזאת (עמ' 169). נחדל. מה אתה מבקש לעשות כעת, חביבי? העכרתי את רוחך? צר לי. ושבעתיים צר שלא יכולתי לעשות כלבבך הטוב. רציתי מאוד לספר לך אחרת, דבר שיביא עמו נשימה רווחה, שלא ייראה כל זה בעיניך כדוגמא הכרחית, ושתצא לך פתוח יותר ומקווה יותר. אבל לא כך בא. נדחה הסיפור שלנו בלתי־מתחיל, נותר אי־שם מחוץ. אולי פעם. ושל הפעם יישאר לו בלתי־בא. וכך אולי מוטב: דבר בלתי נחרץ, ומקווה, לפיכך, יותר. לא כן? (עמ' 204) הדוגמה הזו מ"סיפור שלא התחיל" משקפת היטב את הדילמה היזהרית. יזהר נע בין ביטחון מלא בכתיבתו לבין ספקות בטיבה, ותמיד חלחל בו חשש נורא מביקורת. האיש, שטען שלעולם אינו קורא ביקורות על כתביו, שמר בדקדקנות, בתיקייה מיוחדת, כל ביקורת שנכתבה עליו. לא ייפלא שדבריו המוחצים של קורצווייל על ימי צקלג קלעו אל השער, ושעשרים שנים הצטרך יזהר כדי ללמד את קורצווייל (שמת בינתיים) פרק בקריאה, ועוד עשר כדי להתחיל מחדש לכתוב.

היליד    🔗

כינו אותו הסופר הארצישראלי הראשון, אבי הספרות הארצישראלית. חנוך ברטוב סיפר שכאשר קרא, כבחור צעיר, את החורשה בגבעה, הבין איך הוא עצמו רוצה לכתוב – עברית חדשה, מודרנית, שבה מדברים ילידי הארץ. בזכות אותה ראשוניות, הכתיבה אצל יזהר מלווה תמיד בתחושה של “בריאה”. הוא משתמש בכל החושים כשהוא בורא, מנסה את כל האפשרויות, טועם כל מלה, מקשיב לה, אפילו ממשש אותה. בודק איך היא מונחת על הדף. לכן, מלכתחילה, כתיבתו הייתה אתגר לקוראים, כי הוא כתב יזהרית – בלי פשרות. קהלו הראשון שתה בצמא כל מילה (ראה מכתבו של חיים בן־דור), אבל לאחר העלייה הגדולה בתחילת שנות החמישים, הקהל הזה הצטמצם בהדרגה, ובעצם, כיוון שלא זכה לקהלים חדשים, גם הזדקן. נאמניו זיהו את לשונו בלי קושי, למן המשפט הראשון. אחד הסממנים שלה הוא השילוב של העברית הצברית עם השימוש החופשי והיצירתי במקורות, בעיקר בתנ"ך שאותו ידע יזהר על פה, כמו גם במקורות מאוחרים, במשנה או בספר האגדה. הוא עשה שימוש גם במה שכיניתי “תרגומית”, הלוא היא לשון התרגומים הישנים שקרא בהוצאות “אמנות” ו"מצפה", לשון שופעת מלים נדירות ויחידאיות, שהמתרגמים המשכיליים נקטו כדי ללמד עברית וכדי להבליט את בקיאותם. מאז שהתחיל לקרוא, ואחר כך לכתוב, המשחק במלים נדירות היה חביב עליו, כביכול בלי קשר למשמעותן. כך הוא מתאר במקדמות (עמ' 62), את הניסיון לכתוב נערה: “עומדת לה שם כזאת, כל כך, […] ונזכרים בטשרניחובסקי, כמובן, שם, מה זקופות רגלייך, מה נפלא הקו, המרומז עד חמדת שוקייך, בעוזמה וברוך, בגנדרנות ובחן, ולא זוכר הלאה, או מה זה בעוזמה, אבל זה נכון. וכך בדיוק זה גם נראה.” כך גם כשהוא מתאמץ לתאר מוסיקה במלים (את הסימפוניה השביעית של בטהובן, למשל, עמ' 68): “וכל מיני כאלה אומר הפרֶסטו הזה, ובמהר מהר, בדחיפה קדימה, יאללה, בעוז, ובאלה המלים, התלכדו וכודו, התגודדו וגודו, זה הדבר וזה מה שהן תורעות, התעודדו ועודו, התעוררו ועורו, התגוססו וגוסו, התעופפו ועופו, התגוששו וגושו, זה מה שהוא אומר בטהובן, ישר מן הנביאים, אלא מה, וגם זה כעת, מנחום, קול שוט, וקול רעש־אופן, וסוס דוהר, פרש מעלה, להב חרב, וברק חנית, ולא זוכר מה בדיוק הלאה שם, וגם זה, הנה ממש כאן, ושוב מנחום, ישר מנחום, נחום האלקושי, לא זוכרת? בוזו כסף, בוזו זהב, ובוקה ומבוקה ומבולקה, ולב נמס, ופיק ברכיים, וחלחלה בכל מותניים […] אהה, אלוהים איזה יופי, גם אם לא יודעים מה זה הכול, לא חשוב ורק אלה, כי יש גם מביאליק, קומו תועי מדבר […] העזו בני בנימין מירמיהו, ובתקוע תקעו שופר, ומצפניה, העזקו ובואו […] מפני שכעת נפל עלי, כמו אותן שורות שישנן בי ובתוך ההימצאות שלי, שרק אחר כך נתאמץ לדעת מניין באו, וכעת הן רק מנגנות כאלו, או מאיזה עומק עמוק יותר […].” גדולתו של הטקסט היזהרי בווירטואוזיות הלשונית המפתיעה הזו, אבל זו עלולה להיות גם לרועץ. המלים סוחפות אותו. המלים מנגנות, ורק לאחר מכן יתבהר פשרן. הקורא, אִתו, אמור להקשיב בהנאה לסימפוניה של המלים (לאחר שניקד אותן לעצמו), ורק אחר כך לתהות על פשרן. כיוון שכך, לא אחת קורה שמילה גוררת מילה, בזכות הצליל ולאו דווקא המשמעות: כך ב"ערמת הדשן" מ־1963 (סיפורי מישור, עמ' 29) “הייתה גמֵלה והולכת מגמל לגמל, הולכת ומתרבה ומצטעקת צעקה”. וב"שיירה של חצות" מ־1950 (עמ' 7): “מטפחות האבק, שמאחור היו פקעת מתגוששת סבוכה ואטומה, העזו לפרקים והיו נקשרות גם מלפנים. מיד היה נעתם הכול ונאטר בתוך כדור חסום.” יזהר לש את העברית הצברית על מקורותיה העשירים, והיא מתמסרת לו. התוצאה היא לשון מוסיקלית ואמוטיבית בזכות החזרות הרבות של מלים, של מלים נרדפות שיזהר לא ירפה מהן עד שתימצא לו המלה “הנכונה”, או אף של שורות ופסקאות שלמות. המוסיקה דורשת משחקי מלים ולעתים אף המצאתן (“סיפור שלא התחיל”, עמ' 131): “אבל הים העצל נשאר מוּצן־לילה, אל מקום החום שנתרומם קל, נמשך נשאב אוויר הים – שקוף פלומתי, זרומי, זכוכי, כמימי הפלג –”. תפקיד חשוב במוסיקה הזו שמור למצלול. כשהוא שוכב מותש על הסלע בים, יזהר משחק באותיות ח', ר' וש' כדי לייצר בו־זמנית את הצליל שהוא שומע, את המגע שהוא חש – ובעיקר, וכאן האמוציה – את התיעוב לכל אותו לח נאלח (“שחייה בים”, עמ' 13): ספק יושב ספק שוכב ולא יודע מה הוא, מה הם, ואיזה גוף נוזלי ענק היה זה שבלע אותו קודם עד שהוא איננו ולא נשאר ממנו, ורק מאליו נמשך והולך סביב מפולת שרידיו האלה עם איזה שכשוך פכפוך של מים ועם איזה מגע נאלח רירי מדי מתחתיו, של משהו שהוא כנראה העשב הירוק שהסלע מחופה בו כשכבת שערות שמנוניות חלקות וגם חסרות ממשות, או כמין שמיכה לחה רירנית ונאלחה למדי, וגם זה עדיין יותר מדי לדעת. והשמש. מניסיונו כנואם, ידע יזהר היטב איך להשתמש בפעלים להגברת הקצב ובשמות תואר להאטה ולהשהיה, והוא עשה זאת באופן טבעי גם בסיפורי הילדים. הוא לא חשב שהכתיבה לילדים צריכה להיות אחרת, או שצריך לחוס עליהם. “פיפי”, למשל, מ־1946, הוא – בין השאר – סיפור על הציפור הכנרי שברח מהכלוב, ועל החופש. בתחילת הקטע שאצטט, החופש מתבטא בריבוי פעלים: “נשא כנפיים, פרח, טבל, ניתר”, והוא מסתיים באותם פעלים כמעט, רק בסדר הפוך: “פרש כנפיו, ניתר ופרח.” ובין קליל לקליל, כמה מילות תואר מופלאות השייכות למרגלית, הילדה־סוהרת החמודה: זוהרות, חנון, ענוג, מוטה, קלות, הרחומות, הסולחות, האוהבות, בחשאי, האחרת, רכים, וקטנים, והגויים במלמול מיטיב. ופִיפִי נשא כְּנפַים ופרַח מעַל ראשֵנו, וטָבַל קצָת כּה וכה, ומיד אַחַר־כֵן, ירַד בְּפַשְטות ונִתר עַל הָאדמה אֵצל רַגלֵינו. ואילו מרגלִית, ודמעותֶיהָ זוהרות, פרשה כַּפֶּיהָ ומלְמלה משֶהו חנון כָל־כךְ בְּקול עָנוג כל־כך, ובראש מוטֶה וברגְלַים קלות הָלְכָה אצלו לאספו בְּכַפיהָ הָרחומות, הַסולחות, הָאוהבות – ואמרה בַּחשַאי: בטַח, הוא חָזַר – ואַחַר דבְּרה בַּשפָה הָאַחרת המון צלילים רַכים וקטנִים וַהֲגויִים במלְמול מיטִיב כשֵם שֶעוטפִים תינוק בּשמיכָה בתוךְ שנתו, וכמעט נטְלה אותו בְּכַפיהָ – פרש אז אותו פִיפִי את כנפיו, נִתר בְּאַחַת ופרַח לו אל המֶרחָב הַזהוב והגדול, ולא ראינו עוד אותו. גם מקוראיו הקטנים יזהר לא חסך מילים נדירות ויחידאיות. מילים אלה שימשו לו בילדותו כצעצועים, והוא האמין שיימצא ילד שישתעשע בהן כמוהו. אבל העברית החדשה שבה ברא את סיפוריו בתחילת הדרך, לא סיפקה את כל הרפרטואר הנחוץ, והוא נחלץ לסייע לה. אני תוהה מי מן החסידים הנאמנים ביותר שלו היה מוכן להתמודד עם ההתעקשות על שימוש בעברית, גם כשזו לא ניפקה מונחים חיים במכונאות, כמו בתיאור הקידוח בספר בפאתי נגב (עמ' 36 – 37). [עוד יספר] על המחפורת ועל המדלה ועל המחטטה, וכיצד סובב כותש המקדח בתוך הצינור ומתחח תחתיו […] וישפיע שפע מונחים שיעידו על קשב אזנו ועל בקיאות וירהיבו נשימה. סיפורים כאותו החוזר מן הג’ונגל. […] כלום שמע אדם, בשר־ודם רגיל, היאך נובר מקדח מתחת לצינור התחתון, […] החש אדם במשמעותה החריפה של עשיה כגון ניהול הצינור למעמקיו והשקעתו בפותה, או העלאת חולית העפר שנתחח. היאך דולים ומעלים עפר לשפכו אל הכרי החורור הזה, […]. והיאך מישרים בהכאת קורנס זריזה קרס שנתלפלף, וכיצד יכרך הכבל על אוגן, או ילפת בכרכוב, או תיחשק שפת־צינור – הבדלים נכבדים! ההגה מי במה שבין מטיל־נקירה רגיל וסליל־נקיעה מורכב וכיצד משלשלים כולב למחפורת, להיטיב מושבו של צינור. גם תחביר משלו המציא יזהר, חורג מהתחביר הנורמטיבי. “פתאום ו…”, הוא אחת ההמצאות החביבות עליו: “שירה. פתאום שירה, פתאום התחילה מקהלה שרה. מחלונות בית הספר, ופתאום והכול היה מלא שירה. פתאום וזה. המום” (מקדמות, עמ' 137). יזהר סירב ללכת בתלם כשמדובר בספרות. הוא דחה אופנות חדשות, גם אם הסתכן בכך שייתפס כמיושן. בלי חיפזון, הוא שר את הנוף של השפלה הפנימית ושל הנגב, הנוף האהוב עליו, כי הוא אחד עם הנוף הזה. זה הנוף הגורם לו אושר. כך בשירת הפתוח מ"סיפור שלא התחיל" (עמ' 132 – 133). ההתחלה מוליכה שולל. למראית עין אין במישור הגדול כלום, מלבד “יאוש”, “גיגית שמים כפויה” ו"גיהינום של תכלת ריקה". והמספר עובר, בנחת כדרכו, מן ההכללה אל הפירוט, וחזור להכללה: הכול לפניך. שום דבר מרעיש להתפאר בו, כאילו. שום תפאורה מפליאה. שטחי אדמה פרושים וזה הכול. שום פאתוס, שום זינוקי־אל, כאילו. רק שטחים שרועים. רק גבעות הקורקר האחדות האלה. ורק גיגית השמים הכפויה סביב, שלמה וריקה מענן, מקשה אחת עד יאוש, נקיה לגמרי, שאפילו אם רוחשת מליוני תולעי לובן והרים, נראית כגיהינום של תכלת ריקה. וגם למטה נקי. ובעיקר פתוח: לא כלום חבוי מעבר לגלוי הזה. שום אטעיות אשליה. לא שום שם־מעבר־לעיקול, או לחורש. אין כאלה. ואין כאן מראות הכתובים בכתיבה־תמה, שהבריות שמחים תמיד למצוא ולצלם לתיאבון: חורשות, מתארי הרים, נחלים, עיקולי דרך, כתמי צבע, גיבובי גגות – שמצטרפים כרגיל לגלויות צבעוניות ולמלים מוכרות ומאירות עם אמירות גדולות ומתפעלות, עם “פנטאסטי”, עם “כביר” ועם “איזה־יופי!” – ואילו כאן – מה כאן? הלוא אתה רואה. שום אות. שום כתב זכור. שום “אובייקט לצילום”. רק פרישות שרועה למלואה לכאן ולכאן, ולמי סבלנות לגלות פשר. […] רק יפה גלוי ופתוח ושרוע וריק וגדול. אבל זה בעיני ה"אחרים". ואילו באמצע הקטע מתרחשים חילופי קולות והוא מתרונן: […] ואינני יודע כלל אם אתה יכול לשמוע, אתה שומע? את מה? אבל כמובן, את הצהלה שבפתוח הזה החסר שום סימן היכר. […] צהלה מתוך לא שום העוויה. מתוך כובד ראש וכאילו מתוך פרישות שוקטה. וויתור על כל עשיית רושם. רק פרקדנות שלה ושל השמים הניבטים בה כה. אני אך אשמע ונפתח בי. נדרך כולי לא לאבד גם קו קל אובד באובך, או בחום המעיק, או בכלליות, או בריקות, שכאלו. […] כאילו הייתה איזו חדגוניות מולכת פה: כשהכול כה עשיר התהוות וסוער אמירה צבעונית. החזות ה"מיושנת" מוליכה לפעמים שולל. יזהר הקדים את זמנו בחילופי הקולות שעשה, לפעמים בלי אזהרה מוקדמת. לא פעם הציב הדבר אתגר בפני הקורא, גם כשזה ביקש ללכת אתו יד ביד. בימי צקלג, טענו המבקרים, לא תמיד ניתן לדעת מתי מתחלף הדובר, ולעתים אף לא ניתן כל רמז לזהוּת הדובר במונולוג הפנימי. בסיפור “הנמלט” מתחלף קולו של המספר הבוגר, הנזכר במעשה, בקולו של המספר הילד, העד לבריחתו (ולתפיסתו) של הסוס הלבן, המרהיב, של אריה השכן. שניהם, המבוגר והילד, יוצאי דופן בקהל המשתתפים בכך שהם מזדהים עם הסוס הבורח. והנה הקורא מתבלבל כאשר נקודת המבט חוזרת באחת ובלי שום הכנה מ"נשימת סערה, קצופה, כולה רסיסים, כולה התלהבות, רותחת שמש, נפנופית, וגם ¬– – –" אל המספר המבוגר, נטול האשליות: “הסוס? אהה, כן. הו, כן, כמובן. הוא נתפס. נתפס והוחזר. חשבת שלא ייתפס? אצלנו כך בנוי הכול: שייתפס. או מה תיארת לך? אם לא היום, מחר. סוסים ברחנים נתפסים. לאן ירוצו? אם לא מוצטפא שומר הפרדסים, אז יוסוף מכונאי הבאר. או רֵעם כנפשם אחד פלוני־בן־פלוני, שיבוא על פרסו. תפוס ייתפס והחזר יוחזר” (סיפורי מישור, עמ' 64). גם בשנות השמונים והתשעים, כשאתגר קרת ומחקיו הרבים בחרו לכתוב “קליפים” פוסט־מודרניים, הסיפור של יזהר עדיין מסופר בהרחבה, בהתעלמות מן השפה המצטמקת ודלה ברבי המכר ומן הקצב שמכתיבה הנורמה החדשה. לפעמים בוויתור על נקודות ופסיקים. ההרחבה נטולת הפיסוק אינה רק סממן ספרותי, אלא היא אינהרנטית למתחרש, למשל, כאשר הריק הפתוח הקורא למספר בים המלח צופן התגלות: עומד לו פתאום לבד לבד בלב הכלום הגדול ויש לו רק ריק שלם לגמרי סביבו ורק פתוח כזה כאשר מעולם לא היה פתוח כל כך כל מה שהיה תמיד ושתמיד היה רק בצפוף כל הזמן ורק במלא ורק בלחוץ כל הזמן וכעת פתאום והכול נעשה ריק וחלול ואין כלום ושקט וכאילו מתחילים להבין מה זה באמת וגם לא כל כך מפני שהשאלה איננה מה זה באמת כל זה אלא איפה זה אני פה כעת ומה זה אני פה כעת ומה פתאום אני הולך ומתחיל לדעת פתאום משהו שנראה חשוב כל כך ושאסור לרגע הריק הזה שיעבור לפני שיהיה אדם יודע מה זה כל הדבר הזה שהוא כל כך יודע פתאום כעת […] וכאילו הנה יש לך פתאום פגישה עם מישהו שכבר היה עומד פה זמן מה וכאילו רק חיכה לו היי מישהו מה העניינים והמישהו מצדו גם הוא מביט בו וצוחק וגם הוא עונה בהיי הוא עונה ואומר הנה אתה הוא אומר נפגשים לבסוף הוא אומר נפגשים אה? כן משיב לו מישהו ואיפה היית כל הזמן אני רץ כל הזמן משיב ואומר הלז כל הזמן אני רץ רק רץ לא מספיק כלום ורק רץ אם סופר גדול הוא מי שניתן לזהות את סגנונו המיוחד, כי אז אין ספק שאת לשונו של יזהר ניתן לזהות מיד. הוא השאיר חותם על הלשון העברית, בכך שהוא “אילץ” אותה להניב שפה מקורית מוכרת לא־מוכרת, אם לעשות פראפרזה על ז’יל דלז. “אילץ” אינה המילה הנכונה, שכן היא, העברית, נענתה לו בחשק רב. אולי “סחף”. מכל מקום הוא טילטל את הלשון העברית במטרה לחלץ ממנה את “הנכון”, ובכך הוליד שפה אחרת, דחק בעברית לגלות את כל צפונותיה, את המוסיקה שלה – ואת מה שמעבר לה. גרשון שקד ציין עוד בשלב מוקדם שכוחה של הלשון היזהרית בכך שאין היא משאירה שום קטע בעולם בסתמיותו ובלא שיהיה רווי קווים אישיים. לטעמו “הקו המאפיין את כל דרכי לשונו של המספר הוא הניסיון המתמיד לחרוג מן הבנלי ולהגיע לאמת אישית טהורה.” הייחוד של יזהר, המתואר בביטוי הקולע של גרשון שקד “הפלאי והשיירה”, הוא ביכולתו לצאת מן ההמון ולהתבונן מן החוץ פנימה. הדבר מתבטא בסיפורים רבים, החל מ"שיירה של חצות" המוקדם וכלה ב"ריצה אצל הים" המאוחר. בכולם, ולאורך כל הדרך, מעומתת (לעתים באירוניה חריפה ולעתים בהשלמה) ראיית הכלל השטוחה והסכמטית עם ראייתו שלו את הנשגב, עם התייצבותו – “הנני!” – במעין הד לשמואל הנער. בכך ס. יזהר הסופר הוא אחד עם המחנך המתריע כנגד ההשטחה הנכפית על החברה והמקובלת עליה. אני מבקשת להוסיף לכך את מה שהסופר ס. יזהר אפשר לנו לראות בלשון ומעבר לה. אבל כיוון שהנשגב, שאליו תשוקתו של יזהר, מסרב להיאמר, חלק מכוחה של כתיבת יזהר וגם חולשתה, בעיניו ובעיני מבקרים, הוא בהכרה במגבלות הלשון דווקא: אל הבלתי ניתן לתפיסה הוא מוסיף את הבלתי ניתן לתיאור. הקורא נכון לקבל את המגבלה ולספוג גם אותה כסוג של התגלות. אבל הסופר מתוסכל: איך מממשים במלים את הנראה, המוחש, הנשמע, כאשר באותו רגע עצמו מתרחשים בחלל בחוץ ובחלל התודעה כה הרבה דברים סימולטנית, ואילו הספרות יכולה למסור אותם רק בזה אחר זה? המציאות מקבילית והספרות טורית. גם בזאת, בהכרח לתאר את כל הדברים שמתרחשים בו זמנית, זה על זה ולא זה ליד זה, ייחודו של יזהר הוא בכך ששבר מוסכמות, והכניס חידושים סוגתיים בכתיבתו. ושוב הוא בא אל הקורא בתביעות קשות, ובסופו של דבר, נשאר רק עם הקוראים שהסכימו לכרות אתו את ברית הקריאה. רף הציפיות הגבוה של הקורא הביא לביסוס שמו של יזהר כ"נכס סימבולי", סופר אליטיסטי הפונה לקבוצה מסוימת מאוד, של צברים (בתחילה צעירים ואחר כך יותר ויותר מבוגרים) אוהבי ספרות יפה ושונאי ספרות זולה. זהו מועדון סגור. “הה, רק קורא ספרים נאמן, רק תולע ספרים אחד, רק הוא לבדו יודע להכיר כי לא דברי טרוף חסר שחר לפניו. מחצית הרמז יספוק לו ורביעיתו. הד משל או זכר מליצה או ניב – וכבר הוא בתוככי הדבר ההוא, והכול כבר נהיר לו ומפורש,” הוא כותב עוד ב"טרזינות" מ־1959 (עמ' 122 במהדורת 1989). רף גבוה זה גרם, בין השאר, לכישלון ההתקבלות של ימי צקלג, ולאחר מכן, להתמעטות הקוראים. הקוסמוס היזהרי התרחב והלך, ואילו מספר הקוראים הצטמצם. זה קרה, כאמור, בתחום הלשון, כאשר בתחילה היה לו קהל קוראים של מיטיבי קרוא בעברית ה"ילידית" המיוחדת שלו. ואולי סמלי הדבר שהאחד שקרא אותו טוב מכולם נהרג ואילו השני נדד אל מעבר לים. אבל זה קרה גם בתחום הניסיונות החדשניים שלו בכתיבה. המונולוג הפנימי, זרם התודעה, האנטי־סיפור תבעו יותר ויותר, והיקום האסתטי של יזהר נעשה רחוק יותר ויותר מעולם החוויות של קוראיו. ב־1963, כשחשב שאין לו יותר למי לנגן, כשהמבקרים פסקו שאין בפיו דבר חדש, כשהספרים לא נמכרו והעורכים החזירו לו כתבי־יד – הפסיק לכתוב. בראיון לזיסי סתוי בגלי צה"ל ב־1989, קצת לפני ששבר את השתיקה הגדולה וזכה שוב באהבת הקהל, יזהר אמר: “אני כותב כדי שזה ישביע את רצוני. וכל זמן שיש לי עוד משהו לומר בתוך מוחי, בתוך בטני, משהו מכווץ שעוד לא הצליח להיאמר, או משהו מופשט שעדיין לא התגבש, אני אומר את זה עד הסוף. אני לא אוותר, לא אכנע, לא למישהו שיאמר כן יימכר או לא יימכר, יקראו את זה או לא יקראו, יהיו רק חמישה אנשים שיקראו את זה, שיקראו רק חמישה אנשים […]”

מודלים חדשים או: באין מקסוול פרקינס    🔗

מה שמייחד את הכתיבה של יזהר בפרק הראשון שלה הוא החידושים שהכניס בספרות יחסית לזמנו. האחד, בכתיבת ימי צקלג שהיא ניסיון אינטואיטיבי לכתוב בנוסח “זרם התודעה”, בלי שבעצם הכיר אותו מקריאה – לא לכתוב “אֶפוס” של מלחמת תש"ח, אלא לתפוס קרב אחד בעודו מתהווה. הוא סירב לסכם את הזמן נוסח “מקץ שבעה ימים”; הוא ביקש לחיות כל רגע משבעת הימים עם הנערים הלוחמים הנאחזים בגבעה בציפורניהם, עם “מצלמת הכתף” שלו (כמאמר גידי נבו) ועם הקורא. הוא גם לא ביקש לכתוב על זמן עבר: הוא רצה לכתוב על ההווה, ובעצם את ההווה. זרם התודעה נוסח יזהר הכולל דיאלוג פנימי, מונולוג פנימי וכל אמצעי החודר לתודעת הלוחמים בחרבת מחאז ו"מקליט" אותה, מזכיר את דרך הכתיבה של סופרים אחרים, שאם יזהר הכיר אותם אז, הרי זה רק משמיעה: מרסל פרוסט, שפרץ את הדרך לרומן המודרני של וירג’יניה וולף, ג’יימס ג’ויס ואלפרד דבלין. מכנה משותף נוסף ליזהר ולפרוסט הוא שפרוסט, מאז 1907 ועד מותו ב־1922, לא עזב את חדרו, הסתגר ואף התבצר בדירתו שבבולבאר אוסמאן, שם היה האוויר דחוס באדי אינהלציות כנגד הקצרת, והקירות היו מרופדים בשעם כנגד הרעש, כדי לכתוב את החיפוש אחר הזמן האבוד, יצירה שכולה מאמץ לאכוף על הזיכרון לחוות מחדש את שנות הילדות. יזהר אמנם לא הסתגר בחדרו, אבל כל יצירתו כמעט, ובעיקר הגל השני שלה, הייתה ממוקדת במאמץ ללכת אל ראשית הדברים. במעריב מ־8.12.79, ו־4.1.80 פרסם יזהר מאמר מאיר עיניים בשם “על חדוות הקריאה: קריאה בדף מתוך הסיפור “אצל” לאורי ניסן גנסין”. המאמר חשוב להבנת גנסין, אבל חשוב כפליים להבנת יזהר. בין השאר הוא מראה איך גנסין מתעלם מ"קוצר ידו" של זמן הווה בעברית, ומפתח את ההווה בשלל אמצעים לשוניים־ספרותיים. אפרים, גיבורו של גנסין, יושב בבית קפה מלא רעש טורדני “והוא קם פתאום, כאילו פלטו מקומו, וטייל בחדר אחת ושתיים ונתקל בכיסאו וחזר וישב. אילו הייתה שם דממה, הייתה החוגה מצלצלת במרום.” ה"אילו" הזה, הפותח את הקטע וגם יסגור אותו, הוא האחראי להמרת הזמן הנעשית בסיפור, המרת שעון בשעון, “מעבר מן הריאליות האחת של הסיפור אל הריאליות האחרת שלו, על פני גשר הזמן של ‘אילו’.” יזהר מנתח את המרת המקום, המרת התנועה, המרת התנהגות הגיבור, כולם באמצעות המרה של הלשון, למשל, מלשון היגד ללשון התנאי “אילו”, או מלשון עבר ללשון הווה. ההתייחסות להווה הסיפורי מעניינת ביותר: בניגוד להשקפה האומרת שכל הזמנים כולם יסכנו לסיפור, עבר, הווה ועתיד, מתברר שהסיפור עושה לעצמו תמיד רק זמן אחד, והוא זמן הווה, גם כשהוא פונה לכאורה אל העבר או אל העתיד, “תמיד הוא בהווה, בחג של הווה […] בין מתחיל ונגמר אפשר שהמפלס יורד או עולה, אבל מביט תמיד נכחו.” תאמרו שהלשון העברית אינה משופעת בצורות ההווה המתמשך והרצוף על גוניהן. עם זאת, המספר לש בהווה הצר הזה שמספקת לו העברית, “עד שגם כשהוא מספר בלשון עבר מובהקת הוא מעלה אותה עד למפלס ההבטה שלו ורואה בה את כל גוני ההווה.” סיפורו של גנסין “מפליא לעשות בהקמת ההווה הנחוץ לו, וגובר על סרבנות הלשון השגורה בלי להשתמש באלימות.” ראו, אומר יזהר, כמה צורות הווה רק בקטע “אילו” הקצר: אילו הייתה – חושב – שותק שתיקה – כזו שב – מאהילה – כשהיא מלאה – כשהיא מפויסה – מפכה חיה ורוָיה – ויש בה מ־, ויש בה מ־, ויש בה מ־ זו ש… – מוצא – כשאתה לוגם – רוָיות וחודרות – החיות והמלאות – וכו' וכו'… כך גם עובר יזהר עצמו בין עבר, הווה ועתיד, כשכל כולו בחוויית ההווה, עם ספק בקיום העבר או העתיד. כך, למשל, בתיאור עבדול עזיז, עוזרו הנאמן של הדוד משה (“הצניחה מן הצמרת”, 1959, עמ' 147): “אבל עבדול עזיז היה שם. אדם לא צעיר. אבל זקוף גו. שתקן. מלבין שפם, מטפחת לבנה־מתכילה ליפפה כיפתו. כולו כבד־ראש, וחוט של עצבות בהליכותיו (על דברים שהיו? או אולי שעוד יהיו?) – וחזק היה, ודייקן היה, ונקי היה, אף כי לעולם אינו אלא מטאטא את השלכת במטאטא הקוצים הארוך – ומובילהּ למדורה.” שתקן – מלבין – כולו – וחוט של עצבות בהליכותיו – שהיו? – שיהיו? – לעולם – מטאטא – ומובילהּ; כמו גנסין, יזהר מוציא את גוני ההווה מן העבר. הניסיון השני, ב"סיפור שלא התחיל", היה לשבור את מסגרת הסיפור הקונבנציונלי, זה שיש בו התחלה, אמצע וסיום, שיש בו “גיבורים” ו"עלילה", והיא הולכת ומתפתחת, גם אם בעצירות, בהשהיות ובפלשבקים. יזהר דחה את כל אלה. גם למסגרת זמן סירב להיכנע, וכשהוא מתקשה לתאר אירוע טראומטי, הוא נע ממנו ואליו, מחליף זוויות וז’אנרים, כמו שעשה בלא־סיפור מות אחיו בהתנגשות ההכרחית בין האופנוע והרכבת. למן ההתחלה, הוא מכריז שהוא אינו מספר סיפור אלא לוקח את בן־שיחו לטיול ברגל. הוא משתף את הקורא, “אתה”, כבן לוויה למספר, ובלי שהות הוא מוסיף לו ו־חיבור, ומכניס אותו לעניינים: “ואתה יודע, יש דרכים שאי־אפשר בהן.” כך הוא מתחיל סיפור. לא in medias res, אין כאן שום res. כמעט שלושים שנה לפני מר מאני, רומן השיחות של א.ב. יהושע, יזהר מנהל עם בן שיחו דיאלוג, שבו צד אחד מדבר, והצד השני מגיב, כמסתבר: “קום אפוא, בוא נצא. הלא אתה רואה. נתחיל ללכת. אם טוב בעיניך. תוכל לזוז? לא יודע אנה. נצא ונראה. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר. אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אוויר ועובר עצום וסתום וחתום. […] אתה מחייך? טוב שאתה מחייך.” הוא כבר עשה זאת בסיפורי הילדים, כשפתח למשל את “תפו ופוזה” במלים “הנה מעשה שהיה בפרדס ההוא, שאתה רואה שם.” או את “עלילות חומית” במלים: “מי היא חומית? מתי ראינוה לראשונה? מה קרה לה ואיך היה הדבר מבראשית ועד אחרית? – הנה, שמע.” עכשיו הוא מביא את הטכניקה הזאת לשיאה, כאשר הוא מתייעץ עם הקורא איך לכתוב נכון את הסיפור (עמ' 101 – 103). הוא מכניס את הקורא בסוד לבטיו והיסוסיו כביכול, ותוך כך גם כותב מטא סיפור: “אפילו אם ייראו הדברים בעיניך כמין דרשה רגשנית, דרשה תחת סיפור, מעשה שאסור לעשות, ואין לו כפרה. וגם אני מפסיק ממנו, רק זה אומר ואחדל: כי אוצר־מלות הרע אין בו כלום אלא קודם כול הבאות: סתם. ומילא. ולא־חשוב. ומה־זה־משנה. ומה יש. ותלוי מה. ולא נורא. וגם ככה חיים. ולמה דווקא […] אלה, ואלף שכמותן, הן המוליכות את העולם תהומה. תהומה? שטות. כי תהומה יש בו הוד […] אל תחיה באלה, בני. אל תאבה, לעולם לא. אל תחיה בלא חשוב, אל תגור במה־יש. אל תנשום גם־כך־אפשר. קום צא. רוץ משם […] הימלט כל עוד נמלט לך. כל עוד אתה חש. כל עוד לא נתאחזת גם אתה בקורי העכביש ובחבלי הנוחות ההם. […] הא, אלוהים, האפשר האפשרי של כאן!” ושוב תהייה, כביכול, לאן מוביל הסיפור (עמ' 110): “והסיפור? מה בא על הסיפור שלנו? הרי היינו אמורים לספר סיפור, כמדומה, לא? […] והתחלות שאין להן צמיחה, חביבי שלי, טוב מהן שלא תתחיל.” ולבסוף – הרמת ידיים כביכול: “ובוא נפסיק גם אנחנו כאן, טוב? נשאיר את הסיפור הזה לא מסופר. יש כאלה סיפורים שממקום אחד חדלים ללכת, חדלים שם מהיות סיפורים ונעשים לא־סיפורים אלא הדבר עצמו” (עמ' 163). הרבה חִצי ביקורת ספג יזהר על “סיפור שלא התחיל”, המנסה לספר על אירוע טראומטי שבו, מחוסר ריחוק מתאים, נעשה הסיפור הדבר עצמו. רק מעטים הבחינו בחידוש, בפריצת הדרך הכל כך מודרניסטית, שהסיפור מספק בדרכו המוקפדת להפליא והלא־תמימה כלל. ברור לי, כמו שהיה ברור לו, שהוא היה זקוק לעורך טוב. עורך שיידע לנהל אותו בחדשנותו ולחלץ אותו מהתעלסות עם העברית, בלי לשבש את דרכו. מין מקסוול פרקינס משלו, שיעזור לו למצוא את הריתמוס הנכון. אבל העורכים (חוץ מלמדן, שבו מרד) חששו מפניו. בסופו של דבר עשה את דרכו בלי עורך, אבל בהרבה ייסורים. בשלב השני של חייו כסופר – עם הפרת השתיקה המיתולוגית בכתיבה מתפרצת ותוססת, כתיבתו של יזהר כבר הצטללה. הוא נזקק פחות למילים נרדפות, והחזרות שלו מתוזמרות בקפידה. מקדמות וצלהבים הפתיעו בשילוב של בשלות, מחד גיסא, ויכולת לחזור לילדות ברעננות ובתום מאידך גיסא. ספרים אלה הביאו אתם שינוי יחסית לדוקו־פרוזה של העבר, בכך שאינם מתעדים אירועים, והקורא חייב לתת אמון בכותב לגבי אמתות המתואר: האומנם כתום הוא הצבע הראשון? האם אני, כביוגרפית, אמורה להתייחס אל הביקור של התינוק יזהר בזרועות אמו באוהל ההודי בוואדי סראר כאל עובדה, כפי שנהגתי ב"שיירה של חצות" או ב"חרבת חזעה"? במקדמות, בניגוד להווה המתמשך של ימי צקלג, העבר הוא השולט. המספר, שהוא הגיבור, מביט לאחר על חייו שלו, ומתאר אותם בגוף שלישי, באפיזודות ולא ברצף. ההווה פורץ אך לעתים רחוקות, כאשר שנותיו המוקדמות של המספר (המתוארות כהווה) שולטות בעלילה. אבל יזהר לא דבק בקו זה בלבד. באצל הים, בעיקר בסיפורים “שחייה בים” ו"ריצה אצל הים", הוא הביא את המונולוג הפנימי ואת כתיבת ההווה לפסגה חדשה. בגילוי אליהו, אחד מספרי המלחמה או האנטי מלחמה החזקים ביותר שנכתבו בספרות העברית, הפליא בתיאורים יפהפיים של הטבע האדיש, של מה שעובר במוחו של חייל שמתחפר בחול, או של סייר שצונח ממטוס שטייסו נהרג. ושוב ושוב ניסה בגילוי אליהו לתפוס – במילים, בצלילים, במקצבים – את הפחד, את הפחדמוות. עם צאת מלקומיה יפהפיה לאור, הוא הפתיע בארוטיקה המתפרצת שבו. ואף שמדובר בארוטיקה של פרחים ודבורים, היא מעוררת תהייה, אם מי שמפליא לשחק במלים יכול גם לממשן, בסיפור, או שמא הוא נשאר, ובעצם מעדיף להישאר, בממלכת הפנטזיה ה"אומניפוטנטית". צדדיים הפתיע בסיפורים קצרים נוסח הדוקו־פרוזה של פעם, אבל מהוקצעים יותר וגם נוגעים יותר ללב. “חצי סיפור חצי מֶמואר, חצי אמת חצי בדייה,” קורא להם יזהר על גב העטיפה. תפיסת המרחב שבהם השתנתה. יזהר כבר בוגר מלחמות־לא־חובה. האם תפיסת המרחב אצל ס. יזהר משקפת את השתנות הלך הרוח שלו? לפעמים. ברור מכל מקום שמתוך מערכת יחסי הגומלין אדם־מרחב נוצר מבנה חדש ומורכב שבו אין להפריד ביניהם. התרכובת של שני אלה מתרחשת בלשון, במרחב הכתוב, שהופך להיות, לפי דביר צור, נקודת המפגש של החברתי והפרטי, המציאותי והמיוצג. כך הופך מעשה הייצוג לכפול: דרכו אפשר להבין את האדם על פי מקומו, אך גם אפשר לראות שהכותב עצמו מודע לכך ומבקש לשלב בין השניים. צור טוען כי השאיפה אל ההוויה הפתוחה, שבה הגבולות אינם קיימים או לכל הפחות מטושטשים, היא מרכזית אצל יזהר. יחד עמה מופיע שוב ושוב בכתביו הרצון למצוא מקלט ומקום של ביטחון ברור, דווקא לנוכח המרחב הפתוח וחסר הגבולות. הגיאוגרפיה מעצבת את מבנה הסיפר, אך הסיפר מצביע על המפה המחשבתית של הכותב, ומכתיב את המיקומים ואת הגבולות שבתוכם מתנהלת העלילה. את הלאומיות למשל אפשר להבין דרך תיאורי מרחב ספרותיים (אני מציעה את הפרק “צרעה” במקדמות) ואת הספרות ותיאוריה דרך צמיחתה של הלאומיות. יזהר העמיד מודל חדש של עברית משלו, של רוחב יריעה והתבוננות גם בכלל וגם בפרטיו, של המעטה בחשיבות העלילה, של חילופי נקודות ראייה, של חדירה לתודעה על כל תהפוכותיה, וכל זה בשפה עשירה ויצירתית. המודל הזה דורש מן הקורא קריאה מתמסרת ולא־מתפשרת. הקוראים ידעו זאת. חלקם לא קיבלו על עצמם קריאה כה תובענית, ואחרים היו מוכנים ללכת אתו בידיעה שהם שייכים לחוג מצומצם ומובחר.

מדוע לא נכנס ללב הקונצנזוס?    🔗

סמי ברדוגו פרסם ב־2015 מאמר נלהב על איכויותיו של ס. יזהר, מאמר שבו תהה מדוע לא נכנס ללב הקונצנזוס, מדוע לא היה מודל לעמוד מולו, להתכתב אתו, לחקות אותו ולהדהד אליו. התשובה שלי פשוטה, שלו מורכבת יותר. יזהר לא רצה להיות בקונסנזוס, וכל חייו, מלכתחילה, הלך נגד הזרם. מגיל צעיר חרד מכוחה, ליתר דיוק מכוחניותה, של החברה, הכופה את רצונה על הפרט החלש. ב"אפרים חוזר לאספסת" יצא נגד הקולקטיב, וכך גם בסירובו להימנות עם דור תש"ח או עם דור מובחן ומובהק כלשהו. גם ב"חרבת חזעה" ו"השבוי" התריס נגד צה"ל, ציפור נפשה של המדינה, והמשיך בזה בימי צקלג, שם הלך רחוק מדי עם זרם התודעה, ובעיקר הרגיז רבים שטענו שהחיילים שלנו היו טובים מזה. ואם הרגיז את הזקנים (שראו בו אחד מ"הצעירים" הדוחקים אותם ממקומם), הרי שגם מן הצעירים (שראו בו “זקן” ואיש של “הזקן”) לא משך ידו. בנאום “דור האספרסו” קומם עליו את מי שסירב לוותר על קריירה לטובת שליחות. הוא יצא נגד השיכונים המכוערים שנבנים על חורבות הפרדסים – ונתפס כמתנגד לעולים החדשים; הוא יצא נגד שליחת העולים החדשים בלבד לפריפריה שכולה לוֹאו־טֶק – ונתפס כמי שספון בביתו ברחובות ומטיף לחלוציות. הוא יצא נגד רשויות המס המאלצות את הפרט לחשוף בפניהן את כולו, במערומי “הצהרת ההון” שלו, ופנה אישית, אל כל קורא, להתקומם כנגד דרישה זו. גם בפרק ב' של כתיבתו לא הפיס את דעת הכול: ימין ושמאל כאחד כעסו עליו עם פרסום גילוי אליהו. הצד האחד בשל הפציפיזם המופגן שלו, והצד השני על שלא היה פוליטי יותר ולא תקף ישירות את ה"אשמים" במלחמת כיפור. מאז שנות השישים, הסופר ס. יזהר הוציא את המיינסטרים הספרותי משלוותו בנאומים על הדגלים שדהו נוסח “הספרות כראי הדור”; חוקר החינוך סמילנסקי הטריד את מנוחת הממסד ונתבע “לחזור לאספסת”, ואיש הציבור ח"כ סמילנסקי הרגיז את הממסד עוד בהליכתו הבלתי מתפשרת עם בן־גוריון, ולאחר מכן כשכתב בלוחמנות ובאומץ נגד המתרחש בארץ מאז המהפך ועליית הימין. ההתקוממות נגד החברה והרשויות אינה מוגבלת רק ליזהר סמילנסקי. היא תקפה גם לס. יזהר הנלחם על סגנונו האישי. איך יכול היה להתקבל במרכז המערכת כאשר סירב לקבל את עול המערכת? איך יכול היה להתברג אל שורת מכתיבי הנורמה כאשר לא ניאות לקבל על עצמו עול של אפנות חדשות (מה לו ולכתיבה “דלה”?). איך יכול היה לא להיחשב כשמרן ומיושן, כאשר, בשנות התשעים, תקף בלעג מר את הפוסט־מודרניזם על כל סוגיו? ברדוגו הלך רחוק יותר: המערכת ביקשה תשובות, לא קונפליקטים. היא דחתה את הלא מוכר, את מי שסירב להימנות עם המיינסטרים הפופוליסטי, את מי שהפתיע בטקסטים מורכבים “עמוסי סגנון ופריצות, טקסטים שכולם נדנדה של אי־בהירות, של דילמות ושל קונפליקטים שלא יודעים שובע, שלא מוצאים פינה”. יזהר עצמו ביקש שלא להיות ברשימת הסופרים הפטריארכאלית השלטת ביד רמה דוגמת משה שמיר, עוז, יהושע, קניוק ואחרי. הוא כתב על נושאים מרכזיים לכולנו, אבל גם חמק מהם, הציג אותם באופן בלתי ממורכז, באמצעות הלשון, כך שהתמות זזו למיקום שולי. הוא יצר מתח מתמיד בין המה והאיך. הוא המורד מלכתחילה, המסרב להיות בעדר ובקהילה. ברדוגו כותב שמרדנותו של יזהר היא פאר של מופע טקסטואלי, עצמה של רעיון פואטי ונושא, ואולי משום כך הפסיד את כס המלוכה של הספרות העברית־ישראלית. בכל יצירתו לחם בדיכוי האדם, לא רק האדם המקומי, הארצישראלי, היהודי או הפלסטיני אלא כל אדם. הוא סופר הומאני, שבתפיסה רנסנסית מובהקת העמיד במרכז את האדם האוניברסאלי, והאמין ברוח האדם, ובכבוד האדם. ברדוגו גם זיהה את האמביוולנטיות שכל המונוגרפיה הזאת מכוֶונת אליה: גרעינים של זהות בעייתית – אי היכולת של יזהר להסתגל אל קיומה של מסגרת מסודרת, ויותר מזה, להסתגל אל קיומה של מדינה. “הפוליטאה של ישראל היא הסדר שיזהר שואל עליו.” הרפובליקה והלאום הישראליים הם מה שיזהר מבקש לבחון, ובמידה לא מבוטלת – לא להסכים אתם, לא להסכים להם. הוא שואל מי אני? האם אני צבר, ואם כן מה זה אומר? האם אני מקומי, ישראלי, אחד שבקיא בעברית? האם סיכום זה מייצג אותי כאדם, במובן הפשוט של המלה, ללא קשר לזמן, למקום, לשפה, ללאום, לדת או לאנשים הסובבים אותי? ולכן שוב ושוב הוא חוזר לאחור, מבקש לחזור אל הבראשית, אל הראשית, אל הלא ברור בהכרח. אל מקום שעוד לא היו בו גבולות, או נוסחאות או הגדרות. אפילו את רעיון השיבה הוא לא מקבל כאפשרות בלעדית נכונה. יזהר מקלף שכבה אחר שכבה כדי להגיע אל הגרעין, מה שהופך אותו לארכיאולוג של השפה והתרבות העברית, אבל גם לארכיטקט של השפה העברית, שמצד אחד מעוררת התפעלות, ומצד שני כאב רב, וגם אולי כעס ותסכול. יש כאן שפה וסיפור שעושים תנועה אמביוולנטית, כשם שיזהר האדם והכותב היה כולו דו־צדדי, או תלת־צדדי, בלתי ניתן להגדרה, מסרב להגדרה, אולי מסרב לעצמו על השנים והמקום שנגזרו עליו (שם, עמ' 252 – 259).

איש עם חיוך עצוב    🔗

וישנו יזהר הפרטי – לא הכותב, לא הנואם, לא המוכיח בשער. יזר, או איזר, בלי שם משפחה, ולפעמים רק י. – השם השמור לחייו הפרטיים ולמכתביו האישיים. ידידי יזהר. יזהר זה, האישי, המשפחתי, היה איש מרוחק. אף שלא עזב את נעמי ואת הבית, הוא לא היה “בעל טוב” משום בחינה. נעמי עברה תהפוכות. מנערה אוהבת ומיוסרת הפכה לאישה בוטחת ושתלטנית. אחר כך איבדה באחת את ביטחונה והפכה בהדרגה לאישה חשדנית ומרה. אופיה אִפשר לה לשרוד בנישואים שלא היו בהם די אהבה או אמון או הערכה. היא הייתה אשתו של יזהר. מעבר לתווית הזאת, שהייתה חשובה לה מאד כנראה, הייתה אומללה. אופיה הקשה שמר עליה שלא תישבר, אבל לא סייע במיוחד לנישואיה. מה שעזר לה לשרוד היה הקריירה הצנועה שפיתחה כמורה וכציירת, על שלל עיסוקיה וידידיה. יזהר לא עודד אותה במיוחד, ומעולם לא נוצר איזון בין הצלחת הקריירה שלו להצלחתה שלה. ועם זאת לא היו בני זוג אלה אויבים זרים הדרים תחת גג אחד, כי נשמר ביניהם מה שקראתי הקשר הגורדי, איזו תלות הדדית שסירסה את שניהם, אבל למרות הכול לא אפשרה להם להתנתק זה מזה. לטוב או לרע, השורשים המשותפים המשורגים החזיקו את הקן. הם גם מנעו מיזהר לפרוש כנפיים ולעוף. כאשר, בשנות השישים, בתוך אהבה גדולה, התלבט יזהר אם לעזוב את נעמי (ואת זאבי שהיה עוד נער צעיר), לא מצא לבסוף את העוז בנפשו ללכת ממנה. עכשיו הפכה למעין “אמא”: מפחידה, נכון, אבל גם מספקת עוגן, דואגת שלא יאבד שליטה. מיד “התנקם” בה על כך וירד לחייה בחייו הכפולים. הוא לא היה מסוגל להחליט, לבחור בין שתיים, ולבסוף עמד מן הצד והניח ל"אלוהי השקדים" להיאבק ב"אלוהי החיפושיות" (כמו שכתב ב"ציד העזבוֹק בכרם"). נשאר “תלוי על ענף באמצע הנפילה למטה”. אולי היה חלש מדי, אולי פחד להתחיל עוד מעגל של חיי משפחה, ליטול על עצמו עוד ילדים ועוד אחריות, וכשהתחרט, וכבר איחר את המועד, מילא את הריק בהתאהבויות חלופיות. על החיים בכפול כתב רק בעקיפין. ב"סיפור שלא התחיל" הסביר איך רק מתחת לאדמה הוא מתחיל לחיות נכון (עמ' 128): “כמו קיפוד שנפתח כשיורד סביבו לבסוף השקט, כששורקת לו נשיבת חירות; כעת תוכל; […] שם מתחיל מתרונן בי הנכון שבי שעוד נותר.” לעומת זאת ב"חולד", סיפור שכתב כנראה בשנות השישים ולא פרסם, הוא מבטא מודעות לכך שהמחילה היא בריחה. התלולית של החולד אומרת לו: “קווה!” שכן “סוף כל מחילה להיפתח. מחילות מתחילות מן הפתוח ונגמרות אל הפתוח. וגם הארוכה שבמחילות והחשכה והעמוקה, נפתחת לבסוף ויש לה מעליה המון פתוח והמון אוויר והמון אור, אם רוצים. סוף כל מנהרה אל הפתוח.” יזהר לא היה “אבא טוב”, בשום מובן של המילה. ילדיו העריצו אותו. הם סלחו לו על ריחוקו ועל בגידותיו. כשהיה אתם ידע להיות כל כך שנון, מבריק ומצחיק. אבל תמיד היה מוקף חומה, חומה לא חדירה. הבכור ניסה להתרחק ככל שיכול, הלך בדרך מקצועית שונה בתכלית, אבל לא החמיץ אף מלה שכתב אביו, ועד היום הוא הבקיא מכל החוקרים במסה העצומה שכתב יזהר. הצעיר התרחק גם הוא ככל שיכול היה, מקצועית וגיאוגרפית, אבל חזר להתאחד עם הוריו כשעברו לכפר מישר, ומאז היה צמוד אליהם. לאחר מותם החל לכתוב שירה. בתו, שגרה רחוק מכולם גיאוגרפית, נשארה (גם מקצועית) קרובה אליו ביותר, מעריצה ואוהבת, גם אם נאלצה לא אחת לתמוך באמה בהתגוששות המתמידה בין ההורים. יזהר לא היה איש רעים להתרועע. בשלבים מאוחרים של חייו היה, אמנם, מוקף ידידים ומעריצים, אבל היחידים שענו אצלו לתואר ידיד אמת היו בני דודיו, יחיעם ושמעיה. הייתה להם שפה משותפת: עם שני אלה ידע לדבר, לשתוק, ובעיקר לצחוק. יחיעם נהרג בגיל צעיר, ושמעיה שירת במשרד החוץ, במרחקים. מטבע ברייתו היה יזהר אדם בודד. מבחינה אידיאולוגית היה הומניסט, כאמור, אבל ספק אם היה אוהב אדם. הוא אהב אדם במובן הכללי, לא הפרטי. ביחסיו עם אנשים היה ביקורתי ביותר, לעתים מטיל מורא. יכולתו לקלוט, בהצצה חטופה, תמונה על כל פרטי־פרטיה, נוסח קים של רודיארד קיפלינג (שגודל כמרגל לעתיד), סייעה לו לראות את היפה והנכון, אבל גם כל פגם, כל הנלעג וכל המגוחך. עם ידידותיו־מאהבותיו הנשים יכול היה להגיע לאינטימיות גדולה יותר מאשר עם גברים. הוא סיפר להן בגלוי על חייו, ובידי חלקן אף הפקיד כתבים שלא היה מעוניין שיתפרסמו, או שלא רצה שיתפרסמו בחייו, או שחשש שנעמי תשמידם אם יסתלק מהעולם לפניה. אבל האינטימיות של יזהר עם מאהבותיו הייתה, דומה, מותנית במוגבלותו של הקשר ביניהם. הוא היה נשוי. הן היו סוד. מלכתחילה קבע הוא את גבולות היחסים ביניהם. כשתבעו יותר, הסתלק. האם הוא אהב נשים? לא ברור. הייתה לו נטייה לנשים נעריות. ברור שנשים העריצו אותו, הניחו לו להדריך אותן, להיות להן המורה הגדול בכל דבר. היה משהו כובש בכריזמה שלו, בהודעה הגברית הגלויה ששידר, במבט האפור־צהבהב שהתבונן וראה אותן, באמת ראה, בהרפתקה שהציע, בהתרגשות האמיתית, בכל פעם מחדש, בקרבה שהציע (ביחסיו עם מאהבותיו לא היה מעולם מרוחק), ביכולתו לדבר את התשוקה (מה שאין לגברים רבים) ולכתוב אותה כמו שרק הוא, אשף המלים, ידע לכתוב. יש שיטענו שכיבוש נשים רבות הוא בעצם סגידה זכרית לאבר־המין, התפארוּת בו וביכולותיו בתחרות עם זכרים אחרים, ובכך הוא מעיד בעצם על נטייה הומוסקסואלית. יש שיטענו שריבוי הרומנים מעיד על בור ענק, ריק, של צורך באהבה שנשללה ממנו בינקותו. אלה הסברים שאינם מובילים לשום מקום. מבחינתי חשובים שני דברים: האחד – שיזהר הפרטי לא היה אדם מאושר. תמיד היה נסוך בו עצב, ואולי סוד שהיה חבוי בו ולא הגיע לכלל ביטוי אמלל אותו. השני – שהיצר תפס את מקום היצירה, כשזו נעצרה. רדיפת הנשים, שבראשיתה מילאה אולי את הצורך בריגוש, הפכה במשך הזמן להרגל, לטבע שני. היא לא נעלמה גם כשהיצירה חזרה, שאז אולי מילאה תפקיד במאבק בזקנה.

הסופר, שכה התעקש למצוא את הנכון ולכתוב נכון, לא השכיל לחיות נכון. נראה שרצה, אבל לא היה מסוגל. ב"סיפור שלא התחיל" (עמ' 129), הוא מתאר כמה נדירה בחייו “השעה היפה”, שעה שבה אתה יודע לדעת נכון, ואיך הוא, כפאוסט בשעתו, מתחנן ששעה זו לא תעבור: מעשה שהיה פעם, כשכל עולמי הטוב, העומד, המסודר, המאמין, נפל, פעם אחת, נפל בנופלים ולא קם. ופתאום, אל תוך האובדן, השומם הזה, אל תוך הטמטום המקיף – רוח ים טובה. חיוך. חיוך בשל. יודע, ומובן. בלתי קשור בשום היסטוריה, ביאוגרפיה או מה שיהיה. בלתי־מבטיח לא תקוות ולא חשבונות של סיכוי. נקי מכל אלה. כולו עשוי תבונה יודעת של המובחר שבחברים: שיודע לדעת נכון. הוויה שכל עצמה – היותה. היות של אמת. היות של חיים. שהשעה נחה עליה מכאביה. שלא רוצים שתעבור. שרוצים להישאר בסוגריה. שהם הפתוחים ביותר. פתוחים מכל פתוח. שהם הפתוח עצמו. הו, אל תלכי, אל תפני מזה, הישארי, היי נשארת, תני ונישאר, הו, רגע, המתיני, עוד רגע, הישארי! שעה יפה הייתה בכ"ט בנובמבר תש"ז. אז סיים את הסיפור “העלאת המיכל” במלים: “השעה רק שמונה, ועוד היום כולו נכון לפנינו.” קום המדינה היה שעה שצפנה הבטחות: הייתה ציפייה “שהנה הנה העניינים יתיישרו […] וכל מה שהוחמץ או לא הצליח יהיה מתחיל לעבוד נכון, וכל הנורא שקרה לעם היהודי באירופה אך זה עתה, וכל מה שהיה קשה משאת כאן, ביישוב הקטן, כל העוני וכל אוזלת־היד וכל “המאורעות” הבלתי נגמרים של הערבים, עם כל ההתנכלויות אין־קץ של הבריטים, ועם כל השתדלנות והכישלונות על כל מדרך כף־רגל, ועם כל מה שהיה תלוי על בלימה זמן רב מדי – הנה כעת תקום המדינה והכול יהיה מוצק על ארץ מוצקה ומדינה תהיה ליהודים. רגעים כאלה אינם קורים אלא אחת בחיי עם, פעם בהיסטוריה ובוודאי בחיי אדם, ובין אם הייתה זו התשובה הנכונה לגמרי או לא – הרגע הזה כשכל העולם התקפל עד לנקודה רושפת זוהרת אחת, ואיש קטן אחד היה רץ לפניהם ומניף ידיו וקורא לבוא וכולם אכן הם באים־רצים אחריו ורבים מהם לא ירוצו עוד – מי שהיה שם לא ישכח עוד איך הייתה לו בחייו הפעם האחת ההיא, הפעם ההיא כשכל הכול כולו היה דבר אחד.” יזהר היה מודע מאוד לצורך לחיות נכון, ובתחילה גם היה אופטימי יותר לגבי אפשרות מימושו. אבל מעט מעט התפכח מן האשליה. צורך זה אצלו ניכר אחרי מה שהוא ראה ככישלון ימי צקלג, והוא סיכם במכתב לנעמי את שנת 1958 במשפטים קצרצרים וחותכים (31.12.58): “הולכת אל קִצה שנה זו. שנה איומה בחיי. בואי נתפלל כי כל אשר יבוא […] יהיה שונה מזה שהיה. חייב להשתנות. כל מערכת חיי צריכה להיערך אחרת, מערכת חיינו. אינני יודע איך. עלינו להיות פנויים יותר ויותר אל אשר אוהבים ורוצים. […] לחיות נכון. שיהיה לנו כוח למפנה, להתחדש. שנדע.” הצורך התגבר בשנות השישים, כאשר היפה והנכון נשזרו זה בזה באהובה שהוא כינה “חרגול”: “נעשית גרעין של עצמך. מה שאת באת ובעצם פתאום זרח ממך האנושי היפה ביותר, המאיר, היותר הזה, […] העיקרי ביותר, היפה הנכון – יצא לאור. הו, אלי. זה היה אושר.” במכתב לנעמי בתקופת המשבר הזאת, הוא מתנצל על בריחתו לפריס, אומר שחייו למעמסה. הוא לא מבקש סימפתיה, “לא מפני שזה לא חסר לי, אלא מפני שאבד ממני משהו אצלי עצמי. מפני שאינני כפי שנכון. אני כאן כדי לא לשכב בבית על הספה. וחוזר לחדר הדל והמסכן הזה. כדי לשתוק. לנסות לתפוש משהו. לרשום לעצמי. לא להיות נואש מכול. לא ליפות.” ומצרפת, שוב, בלי להעז לכתוב לה את האמת על הדילמה של ההכרעה שהוא נתון בה: “ולא רוצה בוועידת רפי. ולא רוצה בעסקנות. ולא רוצה כל האפיקים המשופשפים שהיו לי. […] כ”כ מכווץ בי. כ"כ מתרוצץ בי. כ"כ לא נכון אני חי. וצריך לומר משהו יסודי וכואב. ולהיות מוכן לשינוי קשה. ולא יודע איך. ועצוב. כ"כ עצוב צ’ומלה, עד שאינני יודע מה אעשה בעצמי. קצתי בי. מנשק אותך, מנשק כל עקבות הצער והדאגה שאני מביא עלייך. את הטוב שלי. את מוצקלה. ולוואי וידעתי להיות נכון. האיש הזה שלך." בעיירה בויון, בארדנים, הוא כותב לעצמו ביומן: “שממון ויללה לא פרוקה. החיים האלה כולם. העקום והמשובש והלא נכון והלא מכוון, והמשלֶה עצמו עד תעתוע. חי בתעתוע.” ושוב, ביומן, הפעם בפנייה לאלוהים: “אני תקוע במיצר שלי, תקוע ולא יודע נפשי. ופונה לאל הטוב, אם אמצאו, שידע להאיר פניו, ויאמר לנפש זו, התועה כאן בין עלי השלכת, מה חובה עליה, מה קודם לכול, ואיך, איך פונים נכון.” אבל את רגע ההכרעה הוא החמיץ, ואת האהבה הגדולה לא העז לממש. לאחר חודשים של פרידה מ"חרגול", כשהוא צופה בה מרחוק ותוהה אם לגשת אליה, הוא מסכם: “ואת? למחול? אינך יכולה? עברה שנה. לא נעשה נכון.” בראש השנה, יום ההולדת ה־63 שלו, עשה יזהר חשבון נפש אכזרי בשברי משפטים: “חשבון האדם נכון לראש השנה תש”ם: אשם, ריק, כללית. לא נכון כללית. לא נכון בבית […]" שנים לאחר מכן, במכתב פרידה מסוגנן לאהובה שזנחה אותו, הוא כותב: “ביחד שלנו, אילו נתקיים, היית נעשית מחדש, הייתי הופך את מה שאת, גוף ונפש, לשירה. מחשבותיך היו מתבהרות ומתעמקות, רגשותיך היו מצטללים ומתאזנים, סיבוכים היו נפתחים. הצחות הריחנית השֵישית, אבל החמה, שבין הצוואר והכתף הייתה מתחילה לשיר. היית יודעת על עצמך אחרת, נכון. מחדש, את העיקר […] אני יודע, ואת יודעת, היית פורחת, נכון, היטב […] שניים שיכולים ושיש בהם שיהיה כך. זה עם זו. נכון. נדיר. מדויק. מתוך הרגל של לבד, וגם יחד, כשיש יחד נכון”. “לא שאני גיבור, או מיוחד, ולא שאני שר לעצמי כמה יכול להיות לך נכון – אלא שזה בשניים.” הוא מקונן על אבדן “האקסטזה של ההיות־יחד־נכון.” וביומן הוא כותב על געגועיו אל אותה אישה שידעה “להזדיין, להיות מזדיינת ויפה, ושכרון, במלא, […] כל הזמן. כאשה יפה ונכונה.” היא יודעת “את ההיענות הנכונה, […] לעשות משניים אחד.” במכתב לשולה, אהובתו האחרונה, הוא כותב עליה ש"יש בה הידיעה שכעת לאחר הרבה שנים הנה מתחיל לה הדבר הנכון, ונשיותה המתוקה והסוערת שלה כולה זורחת לה" […] ואילו הוא, הזקן, “לא מוצא לי מקום. הכול לא נכון. לא מוצא טעם לא בספרים ולא בכתיבה ולא בעניינים האלה שהולכים כל הזמן.” והוא שולח לה קטע מתוך מלקומיה יפהפיה שבו מתוארת הזדווגות מלכת הדבורים תוך כדי מעופה, וחוזרת מילת הקסם הזו: “ובכל מיני תימרוני תעופה ורק לכוון את כל חוד חודו קטן הדק והשביר שלו פנימה לתוכה בחכמה האחת שיש לו עוד בעולם לתפוש בה ולהיצמד נכון אליה ולכוון נכון בתוך כדי המעוף בלא כלום וישר לתוך נקודת פתח העומק שלה ולדייק לתוכה פנימה נכון וללחוץ ולשחרר ולפרוץ ולהטיח בה לתוכה פנימה את הכל את כל ההכל כולו הכל הכל.” לחיות נכון פירושו היה לפרוץ גדרות, כמו שהמליץ לעשות ב"פורץ גדר ישכנו נחש" מצדדיים. והוא פרץ, ככל יכולתו – במחילות. למצות את החיים, את התשוקה, את סערת הנפש, לנסוק, להמריא – אבל בלי לחתוך את השורשים. הוא לא רצה לוותר על מעמדו, הוא לא העז ללכת עד הסוף. “בבית”, ויהא זה הצריף בבן־שמן, מוסקוביץ' 14 ברחובות, כפר מישר עם חדרו המשקיף על שלושת האקליפטוסים א', ד' וגורדון, יכול היה לכתוב. וזה מה שרצה יותר מכול. בפרק הראשון בכרך א' הקדשתי מחשבה רבה לשאלת ההבדל בין ביוגרפיה ומונוגרפיה. תהיתי שם ובנקודות אחרות איזה מין נרטיב היסטורי הוא זה שאני בונה, שאינו עוקב אחר המתרחש בחיי יזהר סמילנסקי מדי יום ביומו, אבל עוקב אחר “אמן הכתיבה והשתיקה” כפי שיזהר כינה את עצמו, בנקודות מפתח בחייו ובחיי המדינה, ועם אנשי מפתח בחייו. היססתי אם להשליך ישירות מן “החיים” אל “הכתיבה”. התווכחתי עם יזהר, בעיקר לאור העובדה שהוא התבטא לא פעם בגנות מי שמבקש לפרש ספרות בעזרת ממצאים ביוגראפיים. נזהרתי שלא לשפוט. כיוון שמדובר באנשים שרבים מהם הכרתי ואהבתי, הקפדתי להפריד את עצמי מהם. האם יזהר שהכרתי כעורכת בזמורה־ביתן־דביר, יזהר שהפך לידידי ואחר כך לחמי, היה אוהב את המונוגרפיה? את התיעוד המוקפד היה מעריך. את העובדה שהמעטתי בפרשנות ספרותית ודאי היה מעריך. את החשיפה היה מקבל בחיוך סלחני ותנועת ביטול: לא אכפת לו מה יהיה אחר מותו, כך אמר פעמים רבות. ובעיקר היה נשאר אניגמאטי. יזהר בלי ס. היה אדם כריזמטי מאוד אבל גם אמביוולנטי, חשאי ומלא סתירות. תקיף, בעל כושר ניתוח חד כתער וראייה למרחוק, אבל מתפשר, חלש ובורח מהחלטות. רק סופר הוא היה במלוא מובן המילה. אני חוזרת, בתנועה מעגלית (כמוהו) להתחלה, להחלטה הראשונית שלו, אז, כאשר הקשיב לנגינת הפסנתר של מיכאלה על ענפי העץ מול חלונה (מקדמות, עמ' 181 – 182): “יודעים ברור. שגם אני. תראו שגם אני. שגם אני אעשה. מין יפה גדול כזה. חכו. גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר, אבל אומר כמוהו נכון ככה. גדול בדיוק כמו שמרגישים ואמתי כזה וזורם כזה ושר כזה, שלא יודע איך קוראים לו, אבל שיהיה ממש כזה ושגם יקראו לו אז ככה, ובלא שום רתיעה, פרֶסטוֹ אַגיטאָטוֹ ולא יבוש, חכו תראו.”

ניצה בן־ארי רמת גן, 5.2.17

 

ביבליוגרפיה (כרך שני)    🔗

ס. יזהר, 31.8.1955, “אברמוביץ' הזקן”, שני המשכים, דבר לילדים, כה, 49 עמ' 7–6; (7.9.1955) 50, עמ' 8–5. כונס בקובץ ברגליים יחפות, איירה נעמי, מהדורה ראשונה 1959 ירושלים, “תרשיש”, מהדורה שנייה 1989, ברגליים יחפות, תל אביב, זמורה ביתן, עמ' 27–26.

ס. יזהר, ינואר 1993, “אדם לאדם עם סיפור”, מאזנים, כרך ס"ז, גל' 3, שבט תשנ"ג,עמ' 23–22.

ס. יזהר, 5.7.1991, “אחר הצהריים של המיתוס”, ידיעות אחרונות. דברים בכנס האוניברסיטה הפתוחה על מיתוסים ושבירתם, 30.5.1991.

ס. יזהר, 3.4.1983, “איך אבד זרם העובדים”, דבר, עמ' 8.

ס. יזהר, 20.1.1988, “איך הם מעיזים להיות מופתעים”, דבר, עמ' 7.

ס. יזהר, 7.3.1980, “אל תתנו לאוצר לעשות זאת”, הארץ.

ס. יזהר, 27.11.1981, “אמן הקו הקצר והישר”, מעריב.

ס. יזהר, 1996, “בדרך ליריחו”, צדדיים, תל־אביב: זמורה־ביתן, עמ' 162–153.

ס. יזהר, 23.1.1947, “בובקה של חנוך”, דבר לילדים, יז, 16, עמ' 242–238.

ס. יזהר, תש"ז, “בוקרו של חלוץ זקן”, ארבעים שנה: קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת הפועל הצעיר, תל אביב, מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, עמ' 108–113.

ס. יזהר, 24.2.1978, “בטרם אחריש”, ידיעות אחרונות.

ס. יזהר, תש"ח־תש"ט, “בטרם יציאה”, שנתון דבר: קובץ לדברי ספרות עיון וסקירה, עמ' 78–57.

ס. יזהר, 22.2.1991, “בית הספר כמשל”, דבר.

ס. יזהר, תש"ה, בפאתי נגב, תל אביב, עם עובד.

ס. יזהר, אייר־סיון תש"ד, “בצל המגדל” (פרק מתוך בפאתי נגב), גליונות, טז 10–9, עמ' 133–112.

ס. יזהר, 1957, “בשלולית צל חמה”, מולד 106.

ס. יזהר, 12.7.74, “גבעת חביבה”, כנס כיתות יב של בני קבוצים, שדמות, נד, עמ' .63–62

ס. יזהר, 1998, גילוי אליהו, תל אביב, זמורה ביתן. ס. יזהר, 3.4.1947, “גלגוליה של מירי”, דבר לילדים, יז, 27–26, עמ' 404–400.

ס. יזהר, 13.8.1982, “גלויות מלבנון, נופים”, דבר.

ס. יזהר, 10.12.1993, “גם הללויה וגם רקוויאם”, ראיון עם יגאל סרנה, ידיעות אחרונות, עמ' 29–28.

ס. יזהר, 1996, “גפיר”, צדדיים, תל אביב, זמורה ביתן, עמ' 172–163.

ס. יזהר, 1988, דפי ריב, תל־אביב, זמורה ביתן, הביא לדפוס נסים קלדרון.

ס. יזהר, אפריל 1946, “דץ שלנו”, דבר לילדים, כרך טז, עמ' 436–433.

ס. יזהר, תש"ו, “דרך גשומה”, שנתון דבר, עמ' 118–107.

ס. יזהר, 14.7.1995, “האינקוויזיטור הגדול”, דבר.

ס. יזהר, 7.10.1946, “הדוד יחיאל צד גנבים”, דבר לילדים, יז, 1, עמ' 9–6.

ס. יזהר, 1993, “הוא היה סבור שהסופרים יעניקו לעם את המבט ההיסטורי…”, עיונים בתקומת ישראל 3, עמ' 9–1.

ס. יזהר, סתיו 1970, “הייה עתה מה שאתה”, שדמות, לה, עמ' 60–47.

ס. יזהר, 10.11.1989, “הכל לפי החוק”, דבר.

ס. יזהר, 15.8.1946, “המאורעות בגבעות, או מעשה נורא בגמל”, דבר לילדים, טז, 47, עמ' 671–668.

ס. יזהר, 1996, “המחסום האחרון”, צדדיים, תל־אביב, זמורה ביתן, עמ' 118–107.

ס. יזהר, 1971, “המסע האחרון”, 7 סיפורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ'.34–7

ס. יזהר, 1996, “הנארי ביער הרצל”, צדדיים, תל־אביב, זמורה־ביתן, עמ' 135–133.

ס. יזהר, 1961, “הנמלט”, קשת, ד 13, עמ' 22–5. בקובץ סיפורי מישור, 1963, עמ'.65–41

ס. יזהר, 1.3.1991, “הסקאד על תל אביב”, דבר.

ס. יזהר, 10.4.1958, “הספרות כראי הדור”, דברים שנאמרו בוועידת הסופרים ה־18, דבר, עמ' 6–5.

ס. יזהר, 27.11.1947, “העלאת המיכל”, שני המשכים, דבר לילדים, יח 10 עמ' (4.12.1947) 11;139–138

ס. יזהר, ינואר 1992, “הפכנו למדינה של רשעים”, ראיון עם ישעיהו בן פורת, ידיעות אחרונות.

ס. יזהר, 14.6.1981, “הצד הנתבע: האשכנזים”, הארץ.

ס. יזהר, חשון תש"ט, נובמבר 1948, “השבוי”, מולד, ב, 8, עמ' 99–89; 1949, בקובץ סיפור חרבת חזעה, מרחביה, ספרית פועלים.

ס. יזהר, 1947, “השומר בכרמים”, כונס בששה ספורי קיץ, 1950, מרחביה, ספרית פועלים, ובמהדורת 1990, זמורה ביתן, עמ' 64–49.

ס. יזהר, 6.6.1985, “והארץ לא שקטה”, דבר, עמ' 7.

ס. יזהר, 17.10.1978, “זעקת בירות”, הארץ.

ס. יזהר, 7.8.1947, “טיול חם”, שלושה המשכים, דבר לילדים, יז, 44, עמ' 688–686; 45 (14.8.1947): 704–702; 46 (21.8.47) 719–118. כונס ב־1970, בששה סיפורי קיץ, מרחביה, ספרית פועלים.

ס. יזהר, 1966, “טיסת קרן שמש”, צדדיים, תל־אביב, זמורה ביתן, עמ' 49–39.

ס. יזהר, 5.7.1967, “יהודי ארה”ב ואנחנו במבחן", מבט חדש, 94, 4; 6.

ס. יזהר, 6.7.1967, “יזכור”, במעלה, 10.9, עמ' 3.

ס. יזהר, תשי"ח, ימי צקלג: סיפור, תל אביב, עם עובד, 2 כר'. מהד' מחודשת, תל אביב, זמורה־ביתן, 1988. 2 כר'.

ס. יזהר, 1996, “יריות בוואדי פיג’אס”, צדדיים, תל־אביב, זמורה־ביתן, עמ' 119–130.

ס. יזהר, 19.5.1995, “כאן זה המדע, כאן הטקסט הספרותי. על ספרו של מרדכי גלדמן ‘מראה אפלה’”, מעריב.

ס. יזהר, ינואר־פברואר 1995, “לא להפריח את השממה”, ארץ וטבע, עמ' 7–6.

ס. יזהר, 17.2.1978, “לא להשתכר מאשמה”, חותם, שבועון על המשמר.

ס. יזהר, תשרי־כסלו ת"ש, “לילה בלי יריות”, גליונות, ט, 6–4, עמ' 323–282.

ס. יזהר, 31.8.1983, “למה התפטר בגין?”, דבר.

ס. יזהר, 30.4.1982, “מאה שנות ציונות”, מעריב.

ס. יזהר, חורף 1971, “מי מאמין בחינוך”, שדמות, מ', עמ' 16–2.

ס. יזהר, 1988, “מבט אל וכולי”, פרידה מן החינוך, עמ' 135–81.

ס. יזהר, 26.11.1976, “מלך פילוסוף”, מעריב.

ס. יזהר, 1998, מלקומיה יפהפיה, תל אביב, זמורה ביתן.

ס. יזהר, סיון תש"א, “מסע אל גדות הערב”, גליונות, יב, 7, 36–1.

ס. יזהר, 1992, מקדמות, תל אביב, זמורה ביתן.

ס. יזהר, 1972, מתודות אלטרנטיביות להוראת הספרות, עבודת גמר לתואר שני, ירושלים, האוניברסיטה העברית. בית הספר לחינוך, 2 כר'.

ס. יזהר, 14.4.1995, “מתחת לשטיח חגיגות הסיום”, דבר.

ס. יזהר, 4.10.1985, “מתי חייל אומר לא?” מעריב.

ס. יזהר, 4.12.1992, “נגד יהושע”. ידיעות אחרונות, עמ' 25–24. דברים בכנס ליהדות הומניסטית, 17.10.1992.

ס. יזהר, תשכ"ד 1963, סיפורי מישור, רישומים נעמי סמילנסקי, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

ס. יזהר, מארס 1994, “סלקו את ההנחיות למחברים”, קתדרה, 71, עמ' 190–189.

ס. יזהר, דצמבר 1958, “ספרות בעולם מזועזע”, בעיות כלליות בחינוך הישראלי.

ס. יזהר, 14.11.80, “עוד באותו עניין”, דבר, עמ' 18. תגובה למאמרו של ד. מירון “הברירה האחרת”, דבר, 7.11.1980.

ס. יזהר, תמוז תשמ"א, “עוז להיות חילוני”, שדמות, עט, עמ' 80–74.

ס. יזהר, 7.4.1995, “על השימוש הנלוז בשירים ובסיפורים”, דבר.

ס. יזהר, “על חדוות הקריאה: קריאה בדף מתוך הסיפור 'אצלי לאורי ניסן גנסין”. ארכיון ס. יזהר בספרייה הלאומית, תיק 67_03; מעריב (ח טבת תש"ם 8.12.1979), עמ' 38–37; (טו טבת תש"ם 1.4.1980), עמ' 40–39. בשינויים קלים, בקובץ סיפור אינו, 1983, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 81–57.

ס. יזהר, תשל"ה 1974, על חינוך ועל חינוך לערכים, תל־אביב, עם עובד.

ס. יזהר, 8.12.1967, “על משוררי הסיפוח”, הארץ. המאמר בשלמותו מופיע, בין השאר, בקובץ כיבוש וסירוב מ־2006, בעריכת ישי מנוחין, ספרי נובמבר 2010, עמ' 11–8.

ס. יזהר, 1958, עלילות חומית. תל אביב, הקיבוץ המאוחד. מהדורה חדשה ב־1992, תל אביב, זמורה ביתן.

ס. יזהר, 10.4.1958, “עשור המדינה והספרות העברית”, דברים בוועידת הסופרים הי"ד, למרחב, עמ' 8–7.

ס. יזהר, 8.2.1978, “עת לקום ולמחות”, דבר.

ס. יזהר, 1996, “פורץ גדר ישכנו נחש”, צדדיים, תל אביב, זמורה ביתן, עמ' 59–49.

ס. יזהר, 12.12.1946, “פיפי”, דבר לילדים, יז, 10, עמ' 144–142.

ס. יזהר, 1993, צלהבים, תל אביב, זמורה ביתן.

ס. יזהר, 15.7.1988, “קיום על קיום”, דבר.

ס. יזהר, 1984, קריאה לחינוך, מרחביה, ספרית פועלים.

ס. יזהר, 13.3.1992, “קץ השתיקה”, (ראיון עם צאת מקדמות), חדשות, מוסף, עמ'.11;8–6

ס. יזהר, 22.5.1947, “רחיצה בבריכה”, דבר לילדים, יז. 33, עמ' 508–504; ניסן תשי"ז אפריל 1957, אורות, ה, 30, עמ' 15.

ס. יזהר, 27.10.1978, “ריאקציה אגרארית”, דבר.

ס. יזהר, 1996, “ריצה אצל הים”, אצל הים, עמ' 97–47, תל אביב, זמורה ביתן.

ס. יזהר, מא אב תשכ"ב 21.8.1962, “רשמי ביקור בברית המועצות”, הפועל הצעיר, נה, 50, עמ' 7–4.

ס. יזהר, יב חשון תשכ"ג 9.11.1962, “רשמי מסע בברית המועצות”, ", הדאר, מב, 2, עמ' 20–19.

יזהר סמילנסקי, 14.10.88, “רשע”, ידיעות אחרונות.

ס. יזהר, 12.4.1974, “שאלות שלא החלידו”, הארץ, עמ' 21–20.

ס. יזהר, 1994, “שחייה בים”, אלפיים, 9, עמ' 220–204. פורסם שנית בקובץ אצל הים, 1996, עמ' 44–7, תל אביב, זמורה־ביתן.

ס. יזהר, 1950, שיירה של חצות, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

ס. יזהר, 1.12.1989, “שיעור בהיסטוריה של ימינו”, דבר, עמ' 13.

ס. יזהר, סיון תשט"ו, “שירת אדוני בזק”, אכסניה, עמ' 120–114.

ס. יזהר, 13.1.1989, “שלוש תמונות”, דבר.

ס. יזהר, 1996, “שלטים בלי סחורות”, נשלח לתלמה אליגון, מעריב.

ס. יזהר, 28.11.1997, “שמיים מלאים כוכבים”, הארץ.

ס. יזהר, 1990, שני פולמוסים, זמורה־ביתן, תל־אביב.

ס. יזהר, 25.3.1994, “שתי ביוגרפיות”, דבר.

ס. יזהר, 31.10.1980, “שתיים שלוש הערות על קריאת שירים וסיפורים”, דבר.

ס. יזהר, 1996, “תחת פיקוסים ענקיים”, צדדיים, תל אביב, זמורה ביתן, עמ' 69–71.

ס. יזהר, 1970, תשכ"א, תפו ופוזה, איירה נ. סמילנסקי, מרחביה, ספרית פועלים. מהדורה חדשה 1976, ספרית פועלים.

ס. יזהר, 1979, תפישות חלופות ומשלימות בקריאת הספרות ובהוראתה, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, ירושלים, האוניברסיטה העברית.

ס. יזהר, 18.8.1977, “תרגיל באיסטרטגיה לאומית”, דבר.

ס. יזהר, 12.11.1993, “תשוחרר ההומניסטיקה”, ידיעות אחרונות, עמ' 31. ה. רזי, 1956, הרפתקה באגם: מעשה שהיה בים חולה, תל־אביב, הקיבוץ המאוחד.

אבידן, דוד, 2011–2009, “הניסיון הגילי אינו ישים”, ד: 17–16. “ראיון קצר”, ב: 107–106, דוד אבידן – כל השירים, כרכים א־ד, עורכים ענת וייסמן ודוד וינפלד, ירושלים, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק.

אבנרי, אורי, 1949, בשדות פלשת, תל אביב, טברסקי.

אבנרי, אורי, 2006, “קינה על תרבות שמתה”, Time Out תל אביב, גל' 199 (24 עד 31 באוגוסט 2006), עמ' 117.

אברמסון, יעקב, 1998, מחוץ לתחום, ירושלים, כרמל.

אדרת, עופר, 2016, “שמעון פרס, 2016–1923”, הארץ, /http://www.haaretz.co.il 1.2186690/news/politics, כניסה אחרונה 21.2.2017.

אהרונסון, שלמה, 4.11.2004, “הפרשה והאטום הישראלי”, מתוך כנס בנושא “עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית”, מוסד הרצל לחקר הציונות.

אופנהיימר, יוחאי, 2008, “יזהר וייצוג הערבי בסיפורת של מלחמת העצמאות”, מעבר לגדר: ייצוג הערבים בסיפורת העברית והישראלית (2005–1906), תל־אביב, עם עובד, המכללה האקדמית ספיר.

אורבוך, יוסף, 1.8.1958, “דיוקנו של דור”; 8.8.1958, “דור במבחן”; 15.8.1958, “ס. יזהר במעגלי יצירתו”, על המשמר.

אורפז אוורבוך, יצחק, 11.3.1983, “מקסם המילים או איך להתלבט יפה”, ידיעות אחרונות.

אלון, עזריה, 1990, “מה היה המדבר עבורנו”, ים המלח ומדבר יהודה 1967–1900, מ. נאור, עורך, ירושלים, עידן, 14, עמ' 275–270. אלון, עזריה, 2013, “20 הספרים שלי, ואנציקלופדיה אחת”, אתר בית השיטה, http://www.beithashita.org.il/apage/3999.php, כניסה אחרונה 21.2.17.

אלמגור, דן, 1.2.2010, “השבוי 2010”, חדשות בן עזר, גליון 514.

אלמוג, עוז, 1999, פרידה משרוליק, חיפה ואור יהודה, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן.

אלתרמן, נתן, 1958, ספר התיבה המזמרת, תל אביב, מחברות לספרות.

אלתרמן, נתן, 16.6.1967, “מול מציאות שאין לה אח”, מעריב. אנוך, יעל, עורכת, 2002, מבוא לסוציולוגיה, יחידות 10–9, האוניברסיטה הפתוחה, תל־אביב, עמ' 29–26, /https://books.google.co.il

books?id=KAtWgt6MqisC&pg

אקרמן, אורן, הולצמן, דודי (עורכים), 1998, “המקום של המיתוס”, דברי יום העיון תקצירים ומאמרים, רמת־גן, אוניברסיטת בר־אילן. אשד, אלי, 30.4.2009, ראיון עם פוצ’ו, “קיסמים במדורה: פוצ’ו והפלמ”ח", ובגרסה מקוצרת בעיתון העיר, גליון 1490, בשם “פיקאצ’ו”. .https://no666

wordpress.com/tag/%D7%A4%D7%95%D7%A6%D7%95

אשד, חגי, 1979, מי נתן את ההוראה: “העסק הביש” – פרשת לבון והתפטרות בן־גוריון, ירושלים, עידנים. http://benyehuda.org/eshed_xagai/mi_natan.html

בובר, מרטין, 2013, אני ואתה, ירושלים, מוסד ביאליק.

בוימל, יאיר, 2002, “הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968–1958”, המזרח החדש, כרך מ"ג, עמ' 156–133. וכן.http://info.oranim.ac.il/home/home 46853/46956/exe, כניסה אחרונה 29.9.09.

בלבן, אברהם, 1986, בין אל לחיה: עיון ביצירתו של עמוס עוז, תל־אביב, עם עובד.

בלבן, אברהם, 2014, תשע אמהות ואמא: ייצוג אימהות בסיפורת העברית החדשה, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

בלבן, אברהם, 2010, תשע אמהות, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

בלבן, אברהם, 2014, הבריחה אל האמהות וממנה, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

בן־ברוך, יוסי, ינואר־פברואר 1984, "עשר שנים למלחמת יום הכיפורים ועשרים וחמש שנים להופעת “ימי צקלג' לס. יזהר. מתל־צקלג' ועד ציר ‘עכביש’: וריאציות אישיות”, עתון 77, 50–49, עמ' 59–56.

בן־אליעזר, אורי, 1995, דרך הכוונת, היווצרותו של המיליטריזם הישראלי 1936–1956, תל־אביב, דביר.

בן־ארי, ניצה, 20.9.1996, “הסוד השמור ביותר”, ידיעות אחרונות. בן־ארי, ניצה, 2007, “ס. יזהר (אנטי גיבור תרבות”, קשת החדשה, גיליון 21, עמ'.178–169

בן־גוריון, דוד, 1965, דברים כהווייתם, תל אביב, עם הספר.

בן־גוריון, דוד, 1982, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות תש"ח־תש"ט, גרשון ריבלין וד"ר אלחנן אורן (עורכים), משרד הביטחון ההוצאה לאור.

בן־גוריון, דוד, 3.8.1955, “רשימותיו של אזרח”, דבר.

בן־גוריון, דוד, 1969, מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, תל־אביב, עם עובד.

בן־גוריון, דוד, תשי"א, חזון ודרך, א', תל־אביב.

בן גוריון, דוד, תש"ט, “דרומה”, גרדוס, יהודה, ושמואלי, אבשלום (עורכים), חלק א', ארץ הנגב - אדם ומדבר.

בן־דב, ניצה, 2011, “אפוס על בן נבחר, עם ועולם”, חיים כתובים, על אוטוביוגרפיות רותיות ישראליות, ירושלים ותל אביב, שוקן.

בן־דור, מבחר מכתבים ורשימות, 1949, תל אביב, ספרית פועלים.

בן־דור, ישראל, 2016, “בצל הציפייה למלחמה חוזרת”, מבט מל"מ, כתב עת לענייני מודיעין וביטחון מבית המרכז למורשת המודיעין, גיליון 76, נובמבר, עמ' 41–38.

בן־יהודה, נתיבה, 1991, כשפרצה המדינה, ירושלים, מקסוול מקמילן כתר.

בן־עמי, גבריאל, 3–10.12.2010, “אמנות הניהיליזם”, הכורסא, גיליון 126.

בן־שחר, רינה, 2000, “ס. יזהר: מאפיינים לשוניים סגנוניים בספריו המאוחרים”, בתוך: ספר רפאל ניר: מחקרים בתקשורת, בבלשנות ובהוראת לשון, עורכות עלית אולשטיין, שושנה בלום־קולקה ואורה שורצולד, ירושלים, כרמל,.124–103

בר, דן, 2013, החצר הפנימית, תל אביב, עולם חדש.

בר־און, מרדכי, 2006, מכל ממלכות הגויים: יחסי ישראל ובריטניה הגדולה בעשור הראשון לאחר תקופת המנדט 1959–1948, ירושלים, יד יצחק בן־צבי.

בר־און, מרדכי, 2014, משה דיין: קורות חייו 1981–1915, תל־אביב, עם עובד.

בר־אור, עמיר, “מן היסוד' - נפתוליה של תנועה פוליטית רעיונית”, עיונים בתקומת ישראל, 4, 1194, עמ' 4/1493–478/http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim baror.pdf כניסה אחרונה 15.5.16.

ברגמן, ש.ה., תשי"ז, “או־או”, שנתון דבר.

ברדוגו, סמי, 2015, “לצאת, לחרוג, להימלט החוצה, למרחב, החוצה…” ס. יזהר: המורד הבלתי מתפשר של הספרות העברית", החינוך וסביבו, ל"ז, תשע"ה, עמ' 259–247.

ברונובסקי, יורם, 20.4.90, “הבורגנות כצורת חיים רוחנית”, הארץ.

ברזל, הלל, 18.10.63, “סיפוריו החדשים של ס. יזהר”, ידיעות אחרונות.

ברזל, הלל, 2013, המאה החצויה: ממודרניזם לפוסט־מודרניזם, כרך שני, מוניזם ופלורליזם, תל אביב, הקיבוץ המאוחד. /http://www.kotar.co.il/kotarapp index/Book.aspx?nBookID=100243883

ברטוב, חנוך, 17.2.78, “מהנדסי הנפש”, מעריב.

בר־יעקב, מ., 22.11.1963, “סיפורי יזהר החדשים – ניסוי ספרותי חדש”, מעריב, ספרא וסייפא.

ברלד, עמיחי, 2013, ד"ר זיגפריד להמן (1892–1958) הוגה חינוכי ומחנך יצירתי: מחזון למפעל חייו בכפר הנוער בן־שמן (1958–1927), חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, ירושלים, האוניברסיטה העברית.

בר־מעוז, דני, 2015, אם חקלאות כאן, מולדת כאן, סיפור חייו של משה סמילנסקי, הוצאת עיריית רחובות.

ברצקי, נורית, 16.7.1971, “רחל מספרת על סלע אדום”, מעריב. /http://202.org.il Pages/moreshet/petra/baretzky2.php, כניסה אחרונה 17.08.16.

ברקוביץ, ענת, 21.8.06, “הלם הקרב השני של ס. יזהר”, /http://www.ynet.co.il articles/0,7340,L-3293814,00.html, כניסה אחרונה 14.1.15.

גביש, דב, 2013, אולי הוא עוד יבוא…ליל הגשרים באכזיב 16 ביוני 1946, ירושלים, כרמל.

גובני, יובל וכ"ץ, גדעון, 2015, “יחיד וחברה בחיבוריו העיוניים של ס' יזהר”, קתדרה 157, תשע"ו, עמ' 154–139.

גוברין, נורית, 2008, “איך אבא מושיב ילד על קן צרעות? - קריאה מחודשת בכתבי ס. יזהר”, קריאת הדורות, כרך ד', עמ' 64–25. וכן: “דיוקנו של סופר כבן להוריו”, http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2804.htm, כניסה אחרונה 19.2.17.

גולדברג, לאה, 1950, “הספרות העברית בשנת תש”ט וראשית תש"י", שיבת ציון, א', עמ' 361.

גוטהלף, יהודה, 18.10.1960, “צבא העם וכבודו”, דבר. גוטמן, שמריה, 1964, עם מצדה: פרקי סיור ומחקר, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

גולן, אורנה, תשמ"ד 1984 תשמ"ו 1986, “בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי”, רמת אביב, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 12,.http://tinyurl.com/q6vjwe5

גורי, חיים, 1971, הספר המשוגע, תל אביב, עם עובד.

גינזבורג, שי, 2012, “מצקלג לא רואים את חרבת חזעה”, בתוך הנכבה הפלסטינית בקולנוע ובספרות הישראלית, מבחר הרצאות, עמ' 28–27. http://zochrot.org/uploads/uploads/164d96151d3400eaef42cc99277e0c9f.pdf כניסה אחרונה 18.08.16.

גרין, אברהם, 8.10.63, “סיפוריו החדשים של ס. יזהר”, הפועל הצעיר, כרך לה, חוברת 2.

ד. משה (משה דור), 23.12.1958, "הספר “ימי צקלג' נפסל”, מעריב.

די גאר, רוז’ה מארטין, 1949, בית טיבו, תרגם מנשה לוין, מרחביה, ספרית פועלים.

גרץ, נורית, 1983, חרבת חיזעה והבוקר שלמחרת, המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל־אביב והקיבוץ המאוחד.

גרץ, נורית, וחרמוני, גל, 2012, “בעקבות המלחמה, בעקבות האשמה, בעקבות חרבת חזעה'”, תרבות, זיכרון והיסטוריה: בהוקרה לאניטה שפירא – כרך שני, תרבות וזיכרון ישראלי, מאיר חזן ואורי כהן, עורכים, מרכז זלמן שז"ר ואוניברסיטת תל־אביב, עמ' 655–641.

גתה, יוהאן וולפגנג, 2006, פאוסט, תרגמה ניצה בן־ארי, תל אביב, הוצאת אוניברסיטת תל אביב.

דלז, ז’יל, 1997 (1989), “בארטלבי או מטבע הלשון”, המעורר, 2, חורף 1997, עמ'.75–60

הדרי, יונה, משיח רכוב על טנק: המחשבה הציבורית בישראל בין מבצע סיני למלחמת יום הכיפורים 1975–1955. אוניברסיטת בר־אילן והוצאת הקיבוץ המאוחד,

http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=93312252#5.65 default.38.6 כניסה אחרונה 12.4.16.

הולצמן, אבנר, 1996, “בין עולים לוותיקים בספרות העברית”, בתוך בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה 1953–1948, עורכת דליה עופר, ירושלים, יד יצחק בן־צבי.

הולצמן, אבנר, 2005, “הוא היה שם”, מפת דרכים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

הולצמן, אבנר, 1997, “הסיפורת של דור בארץ'”, בתוך ישראל בעשור הראשון תש"ח־תשי"ח, עורכים צבי צמרת וחנה יבלונקה, יד יצחק בן־צבי, ירושלים.

היידגר, מרטין, 1968, מקורו של מעשה האמנות, תרגם ש. צמח, תל־אביב, דביר.

הירשפלד, אריאל, 20.8.2002, “האמת על פרס אמ”ת: ההמלצה להעניק את פרס אמ"ת לאהרן מגד, בנוסף על ס' יזהר, נעשתה בשמי ללא ידיעתי." הארץ, 1.818391/http://www.haaretz.co.il/misc. כניסה אחרונה 29.3.16.

הלוי צוויק, יהודית, 1950, “על סיפורו של ס. יזהר”, הפועל הצעיר, כרך כ"ג, מס'

7, עמ' 13. הנדלזץ, מיכאל, 7.7.1993, “חיבוק דוב למבקר נרגש. מסיבה לכבוד ספרו של גרשון שקד ודברי יזהר שם.” הארץ, ספרים.

הנדלזלץ, מיכאל, 17.9.1996 “מלת הקסם: ‘יזהר’”, הארץ גלריה.

וולמן, נעמי, 1984, “נעילה”, פרוזה, גיליון 74–73, עמ' 80–63.

וילנאי, זאב, 1942, מדריך ארץ ישראל, ירושלים, יהודה ושומרון, תל אביב, תור.

ויץ, יחיעם, 2016, “ועדת הנגב', בן־גוריון והפלמ”ח במלחמת העצמאות", בדפוס.

ויץ, יחיעם, 1999, “מעורבות האינטלקטואלים בפרשת לבון”, ציון סד, גליון ג, עמ' 377–349.

ויץ, יחיעם, אוקטובר 1995, “מפלגה מתמודדת עם כשלונה – מפא”י לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת השלישית", קתדרה 77.

ויץ, יחיעם, תשרי תשע"ו, “משה דיין בין סגידה לסקילה”, קתדרה 157, עמ' 200–205.

ויץ, יחיעם, 2014, “פנחס לבון בזירה הפוליטית בראשית שנות המדינה, 1955–1949,” עיונים בתקומת ישראל, 24, עמ' 362–332.

ויץ, יחיעם, 2001, “פרשת לבון”, בתוך ישראל בעשור הראשון: הבחירות לכנסת ומשברים ממשלתיים, תל־אביב, האוניברסיטה הפתוחה.

ויץ, רענן, 2003, המחרשה הגדולה ומפת התכנון, ירושלים, מוסד ביאליק.

חן, שמואל, 8.11.2013, “שירה על הדוכן”, מוסף מקור ראשון לתורה, הגות, ספרות ואמנות.http://tinyurl.com/jq29bhh, כניסה אחרונה 19.2.17.

חריף, חנן וקרביץ, עמית, 14.6.2007, “קרל קראוס - השלילה כהשקפת עולם”, הארץ, 1.1417996/http://www.haaretz.co.il/literature.

טבת, שבתאי, 1985, בן־גוריון וערביי ארץ ישראל, ירושלים, שוקן. טבת, שבתאי, 1971, משה דיין, ירושלים, שוקן.

טבת, שבתאי, 1977, קנאת דוד, כרך ראשון, הצעיר, ירושלים, שוקן.

טולסטוי, לב, 1956, מלחמה ושלום, תרגמה לאה גולדברג, תל אביב, ספרית פועלים.

יפה, אברהם ב., 1951, שירה ומציאות: שלוש מסות, מרחביה, ספרית פועלים.

ישורון, הלית, קיץ 1994, “לומד את הסופי באינסופי”, ראיון עם ס. יזהר, חדרים, 11, עמ' 190–189.

ישראלי, עודד, “אלי פרוינד”, באתר “סיפורי ארץ־ישראל – מצבות מדברות http://israelitombstones.blogspot.co.il/2013/04/1943–17..”1950–1850 html, כניסה אחרונה 26.3.15.

כהן, אדיר, 8.10.63, “סיפורי מישור לס. יזהר”, דבר, ספרות ותרבות.

כהן, אדיר, 1976, משנתו החינוכית של מרטין בובר, תל אביב, יחדיו. וקטעים ניתן לקרוא אצל אדיר כהן, 9.5.2013, “תורת החסידות של בובר כמנוף לחינוך רליגיוזי”, באתר לב לדעת, 631/http://www.levladaat.org/content, כניסה אחרונה 18.12.14.

כהן, אורי, 2004, “האינטלקטואל הטהור' בפוליטיקה או אליטה אקדמית במשבר: מעורבות האוניברסיטה העברית בפרשת לבון”, עיונים בתקומת ישראל 14, עמ' 229–191.

כהן, אורי ש., 18.9.2009, “על התנצלותו המאשימה של ס. יזהר”, הארץ, ספרים. 1.1281363/http://www.haaretz.co.il/literature, כניסה אחרונה 14.3.15.

כיתאין, גבריאל, 1959, חי בין החיים, ספר לזכרו, מרחביה, ספרית פועלים.

כרמל, עמוס, 20.8.2009, “ידוענים בכיתות / שיעורים בריאל־פוליטיק”. חדשות בן־עזר,.https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00472 php, כניסה אחרונה 14.5.15.

כץ, יוסי, 2004, לעצור את הדחפור: הקמתם של הכלים המוסדיים לשמירת ערכי הטבע, הנוף והמורשת ההיסטורית של מדינת ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן. 8=http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID default.4961232#129.202.6, כניסה אחרונה 26.2.15.

כ"ץ, יעקב, 1989, במו עיני, ירושלים, כתר.

לבנה, נרי, 20.9.2006, “היד שאוחזת בעפיפון”, הארץ, /http://www.haaretz.co.il 1.1139348/misc, כניסה אחרונה 2016.30.1.

לאור, דן, 2013, אלתרמן, תל־אביב, עם עובד.

לאור, דן, תשס"ט, “נתן אלתרמן בימי פרשת לבון”, המאבק על הזיכרון, תל אביב, עם עובד, עמ' 218–180. הופיע בשם זה ב־6.2.1987, בדבר//:http www.alterman.org.il/LinkClick.aspx?fileticket-op BK0803 WIY, 455=%3d&tabid=65&mid, כניסה אחרונה 19.2.17.

לביא, נ., 18.1.1961, “פרופ' טלמון הסתלק מכתיבת הביוגרפיה של ד. בן־גוריון”, הארץ.

להב, הראל, א.ת. “לפולמוס אלתרמן יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל”, חלק מעבודת מ"א במסגרת הקורס “הטור השביעי – מוסד של איש אחד.” http://www.alterman.org.il/LinkClick.aspx?fileticket=dsUldG 455=I7uaM%3D&tabid=65&mid, כניסה אחרונה 2.5.15.

להמן שלייר, איה, 2010, חזון ומורשת: אבי – ד"ר ז. להמן מייסד כפר הנוער בן־שמן, הוצאה עצמית.

לואיס, סינקליר, 1933, אן ויקרס, תרגם מאנגלית יצחק שנברג (שנהר), תל אביב, א"י שטיבל.

לוין, ליטל, 9.11.2010, “עמוס אילון תוהה על משוררים ככובשים'”, הארץ, //:http www.haaretz.co.il/news/education/1.1229198

לוז, צבי, 2002, מריבה עם האלוהים: מסות פרטיות, תל־אביב, הקיבוץ המאוחד.

לוז, צבי, 28.8.2007, “התאבדות תיאולוגית”, הארץ, ספרים…http://www.haaretz .co.il/literature/1.1437748

לזאר, דוד, 9.8.1957, “יזהר חדש”, מעריב.

ליבסקינד, קלמן, 18.8.2002, “סערת פרס אמת: שניים מהשופטים מתכוונים להגיש תביעה נגד השלישי”, מעריב, /http://www.nrg.co.il/online/archive ART/335/743.html, כניסה אחרונה 29.3.16.

לימור, יחיאל, 2004, “התקשורת בפרשת לבון”, בכנס “עסק הביש ופרשת לבון - המשמעות ההיסטורית”. herzlz.haifa.ac.il/esek2.doc, כניסה אחרונה .21.7.16

לפיד, יאיר, 2010, זיכרונותי אחרי מותי, ירושלים, כתר.

מאן, תומס, 1992, דוקטור פאוסטוס, תרגם יעקב גוטשלק, תל אביב, ספרית פועלים.

מגד, מתי, 9.9.1949, “הסיפור ולקחו”, על המשמר.

מוהר, עלי, 17.4.1974, “ליל הצנחנים בחווה הסינית”, במחנה, גיליון 30–29, יום העצמאות תשל"ד.

מוריס, בני, 2010, 1948, תרגם יעקב שרת, תל אביב, עם עובד.

מוריס, בני, תשנ"א־1991, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד, רעננה.

מחניימי, עוזי, 21.11.88, “ס. יזהר ‘אנו משחיתים את זולתנו האנושית’”, ידיעות אחרונות.

מירון, דן, 7.11.1980, “הברירה האחרת” (בשולי דבריו של יזהר סמילנסקי על פרשנות השירה), דבר.

מירון, דן, 19.9.1980, “הטיול בעקבות הפילים: על רציפותו של שיר ‘בלתי מתקשר’ של אלתרמן”, דבר. וראו גם באתר אלתרמן, /http://www.alterman.org.il, כניסה אחרונה 29.6.16

מירון, דן, 2012, “זמנמרחב ביצירות ס. יזהר ויהודה עמיחי: שני מודלים קוגניטיביים בספרות הישראלית המוקדמת”, תרבות, זיכרון והיסטוריה: בהוקרה לאניטה שפירא, עורכים מאיר חזן, אורי כהן, אוניברסיטת תל־אביב, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי.

מירון, דן, 13.12.63, “מעבר לגבולות הסיפור”, הארץ.

מירון, דן, 1.12.61, “על שני סיפוריו האחרונים של ס. יזהר”, ידיעות אחרונות, ספרות ואמנות.

מלאך, אסף, 26.12.2008, “על הלב של האמת ההיסטורית – קורצווייל נגד גרשם שלום”, המכללה למדינאות http://tinyurl.com/z2ayp92.

מלמד, אריאנה, 13.10.2016, “למה אנו פוחדים מס. יזהר”, הארץ, גלריה, //:http 1.3090800-www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium, כניסה אחרונה.20.10.16

מלמד, אריאנה, 21.08.06, “מאהבה העיקש של השפה”, הארץ ספרים,.http://www ynet.co.il/articles/0,7340,L-3293841,00.html, כניסה אחרונה 20.10.16.

מלץ, דוד, 3.3.1950, “אומץ מוסרי מהו?” דבר.

מן, רפי, 1998, לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, הערך “ארץ ישראל השלמה”, עמ' 46–45.

מן, רפי, 22.10.2010, “עמיחי הוא משורר מצוין אבל מסוכן עד מאוד”, הארץ, ספרים.

נאור, מרדכי, 2014, ימי התום: ישראל של שנות החמישים והשישים, ירושלים, הספרייה הציונית.

משעול, אגי, 30.9.16, “הארוטיקה הגנוזה של ס. יזהר”, הארץ.

נבו, גידי, 2005, שבעה ימים בנגב: על ימי צקלג לס. יזהר, הקיבוץ המאוחד, תל־אביב ומכון בן־גוריון, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

נגב, אילת, 29.11.1996, “ס. יזהר מיואש”, ידיעות אחרונות.

נצר, רות, 2003, “החניכה אל העצמי כשורש החיים: על הספר ‘ז’ן־שן – שורש החיים’ מאת מיכאיל פרישווין”, באתר האגודה היונגיאנית הישראלית החדשה, http://www.israjung.co.il/netzer/shoresh.htm, כניסה אחרונה 24.7.16.

נצר, רות, 2008, “התיאוריה היונגיאנית בחקר הספרות”, פרק מתוך החלום ושברו, ירושלים, כרמל.

סבוראי, רחל, 1957 (1960), עד סלע, חמישה שהלכו לפטרה, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

סגל, גיורא, 9.12.1994, “הקשר הארוטי הבלתי ממומש בסיפור לילה בלי יריות' מאת ס. יזהר”, דבר.

סיקו, מ. 2006, תרפ"ז), כל כתבי מ. סיקו, א', אחרית דבר מאת נורית תמיר־סמילנסקי, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה.

סמילנסקי, הלה, 2008, הבניית החילוניות במרחב התרבותי של תנועת העבודה הציונית 1967–1930, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת חיפה.

סמילנסקי, משה, 11.9.1929, “לאחר מאורעות הדמים”, בוסתנאי, התאחדות האיכרים.

סרנה, יגאל, 2007, עד מדינה, תל־אביב, הוצאת חרגול, עם עובד.

סרנה, יגאל, 27.9.2016, “זוכר פתאום איך היה הגוף שלך”, ידיעות אחרונות.

סתוי, זיסי, 9.12.1987, “אחרי שלושים שנה ימי צקלג מופיע מחדש: ראיון עם ס. יזהר”, ידיעות אחרונות, עמ' 20; 25.

סתוי, משה, 11.5.1951, “ס' יזהר והקריאה בסיפוריו”, הארץ.

סתר, שאול, 2016, “ס. יזהר, סיפור שלא נגמר: על קול צעקה של קהל יהודי־ פלסטיני ב’סיפור חרבת חזעה'”, אות, 06, סתיו, עמ' 213–191.

עברון, בועז, 8.12.1978, “מונולוג של גאז מדמיע”, ידיעות אחרונות.

עומר, דן, 1966, בדרך, הוצאת “גג”, ירושלים, “גולגותא”.

עופר, זאב ועופר, תהילה, 2008, הגדוד הראשון: גדוד ‘העמק’ ממטולה עד הנגב, בהוצאת חברי הגדוד הראשון – פלמ"ח.

עמיחי־מיכלין, דניה, 2000, אהבת אי"ש: אברהם יוסף שטיבל, ירושלים, מוסד ביאליק.

עסיס, עמית, 2012, “ספרות, זהות והזדהות ביצירתו של ס' יזהר ובהתקבלותה”, עיונים בתקומת ישראל, כרך 22, עמ' 289–260.

עסיס, עמית, תשע"א, ס' יזהר: פואטיקה ופרסונה של מחבר, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר־אילן.

עפרת, גדעון, 19.5.16, “בין מו”ל לבין אמן: ד"ר משה שפיצר ואביגדור אריכא: על ראשיתה של ידידות מופלאה, 1956–1954", המחסן של גדעון עפרת, //:http tinyurl.com/hvdvgsr, כניסה אחרונה 16.6.16.

ערמוני, אורה, 1.5.2003, “הו, הסלע האדום”, ראיון עם רחל סבוראי, הקיבוץ, //:http www.kibbutz.org.il/itonut/2003/haver/030430.adom.htm, כניסה אחרונה.17.08.16

פוצ’ו (ישראל ויסלר), 1966, אני פחדן אני, תל אביב, עיצוביצוע מוציאים לאור. פורת, חנינא, “מדיניות הפיתוח ושאלת הבדווים”, עיונים בתקומת ישראל, כרך 7, עמ' 389 -438 .bgu.ac.il/bgi/iyunim/7/15.pdf

פורת, חנינא, 1996, מישימון לארץ נושבת, רכישת קרקעות והתיישבות בנגב 1947–1930, הוצאת יד בן צבי, ירושלים.

פיקאר, אבי, 2005, “רכבת מקזבלנקה למושב או לאזור פיתוח' קליטת העולים מצפון אפריקה ואכלוס הפריפריה בישראל בשנים 1956–1954”, בתוך א. בראלי, ד. גוטווין וט. פרילינג (עורכים) ישראל: בין כלכלה לחברה, הוצאת מכון בן־גוריון לחקר ישראל, עמ' 614–581.

פירסט, בני, 2012, “מורפולוגיה של שינוי תרבותי: מסע ההסברה להצלת פרחי הבר כגורם משפיע על עיצוב המרחב”, אופקים בגיאוגרפיה 78, עמ' 32–29.

פישביין, יעל, 14.4.1995, “ואף על פי כן אינטגרציה”, דבר. פרילוק, ניצה, 23.12.2011, “אתה קורא לעצמך אידיאליסט? בן אדם?”, הארץ, ספרים. 1.1599073/http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print, כניסה אחרונה 1.2.2015.

פרישווין, מיכאיל, 1964 [1942], ז’ן שן שורש החיים, תרגם אברהם שלונסקי, מרחביה, ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.

פלדמן, יעל, 2007, “ממות קדושים עד אושר העקדה או ‘המצאת’ העקידה כפיגורה הרואית בשיח הציוני,” ישראל 12, עמ' 151–107 .humanities1 tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/files/…/feldman.pdf, כניסה אחרונה.14.11.16

פלדמן, מאיה, 25.8.2006, “אבד בתרגום”, -http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L html.3294183,00, כניסה אחרונה 22.1.15. פנואלי, ש"י, תש"ט, “על סיפוריו החדשים של ס. יזהר”, דורות, א', גיליון א', עמ' .17–16

פסח, חיים, 25.8.2006, “מאוהב ברגבי האדמה”, ידיעות אחרונות.

פפה, אילן, “מדע ועלילה בשירות הלאומיות: היסטוריוגרפיה וקולנוע בסכסוך הישראלי ערבי”, מבטים פיקטיביים על קולנוע ישראלי, עמ' 119–92, //:http tinyurl.com/obal84f, כניסה אחרונה 21.2.2017.

צור, דביר, 2015, בין הבית לשדה, בין אדם למקום': המרחב והמקום בספריו של ס. יזהר ‘מקדמות’ ו’צלהבים', ירושלים, מאגנס.

צור, דביר, תשע"ו, “חזיון הולדת היהודי החדש בארץ החדשה': על יחסי חלוצים וילידים בכמה מסיפורי יזהר, או: על ריבוי הפנים של הבית הילידי”, מחקרי ירושלים בספרות העברית, כח, עמ' 198–167.

צורן, גבריאל, 1997, טקסט, עולם, מרחב, תל־אביב, הקיבוץ המאוחד.

צחור, זאב, 2015, היינו התקומה, תל־אביב, הקיבוץ המאוחד.

צמח, שלמה, “הנלוזים במעגלותם”, שתי וערב, תל אביב, עם עובד.

צמח, שלמה, 1956, “תשואות הוויתם”, כתבים נבחרים, תל אביב, דביר.

צמרת, צבי, יבלונקה חנה, תשס"א, “זלמן ארן ומערכת החינוך, העשור השני תשי”ח־תשכ"ח", ירושלים, יד יצחק בן־צבי. /http://www.amalnet.k12.il meida/history2/hisi3139.htm, כניסה אחרונה 18.11.2015.

צמרת, צבי, 1993, “חלוציות מגויסת: עלייתו ונפילתו של השירות החלוצי לישראל”, קתדרה 67, מרץ, עמ' 164–136.

צמרת, צבי, http://tinyurl.com/onhayjr כניסה אחרונה 27.11.2015.

צפריר, רינת, 21.03.2013, “איך שכחנו שעדיין אסור לקטוף את פרחי הבר”, הארץ, מוסף, ./http://www.haaretz.co.il/news/holidays/pesach2013 1.1972459-premium. כניסה אחרונה 22.1.15.

קבלו, פולה, תשס"ד, “אזרחים מתבגרים: כינוס התלמידים בשיך מוניס – התנגשות, דיאלוג ומפגש”. ישראל 4, עמ' 154–123, /http://humanities.tau.ac.il zionism/templates/ol_similu/files/israel4/Israel4_kabalo.pdf כניסה אחרונה 9.7.2015.

קורצווייל, ברוך, תשכ"ו, “אמנות הסיפור או ליטרריזציה של החיים?”, בין חזון לבין האבסורדי – פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים, ירושלים ותל אביב, שוקן.

קורצווייל, ברוך, 1 יולי 1949, “בוסר סנוביסטי ואפס מנופח”, הארץ.

קורצווייל, ברוך, 1966, “בעיות היצירה הספרותית בישראל”, מאזנים כרך כ"ג (מ"ו) חוב' ב' תמוז תשכ"ו, עמ' 129–126.

קורצווייל, ברוך, 22.8.1959, “האפופיאה של האפס”, חלק א' (חלק ב' שבוע לאחר מכן), דבר.

קורצוויל, ברוך, 1982 (תש"ז), חיפוש הספרות הישראלית, מאמרים וביקורת, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן.

קיסרי, גיל, 17.2.1978, “הייתי קצין המבצעים שהוציא פקודת המבצע בחרבת חזאז”, מעריב.

קלדרון, נסים, 1985, פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות הששים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

קליימן, אפרים, 1978, “חירבת חזעה וזכרונות לא נעימים”, פרוזה, עמ' 29–24.

קניג, עופר, 26.1.2011, “פרשת לבון: אחרי חמישים שנה”, המכון הישראלי לדמוקרטיה, http://tinyurl.com/jj7zerl, כניסה אחרונה 27.4.16.

קציר, אהרן, 1958, “החינוך לאור המהפכה המדעית של המאה העשרים”, בעיות כלליות בחינוך הישראלי, הרצאות בכינוס המפקחים באילת חנוכה תשי"ט - דצמבר 1958, (10–9–8), עמ' 41–35.

קריץ, אורי וקריץ ראובן, 1997, סיפורי הקיבוץ, תל אביב, סיפורי פורה. קרן, מיכאל, 1998, בן־גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה, דעת וכריזמה, קריית שדה בוקר.

קרן, מיכאל, 2004, “קבוצת מן היסוד' ומקומה בפרשת לבון”. /http://tinyurl.com j7fezec, כניסה אחרונה 12.05.2016.

קשת, ישורון, תש"י 1950, “קול האדמה בספרות השנה”, קמה, ג', תש"י, עמ'.385–383

רביבו, ג’ניס, 2000, תרגילי חיסור, תל אביב, גוונים.

רבין יצחק, דב גולדשטיין, 1979, פנקס שירות. תל אביב, ספריית מעריב.

רגב, חיה ואורן, אביגיל, “פעולות התגמול בשנות החמישים”, הספרייה הוירטואלית של מט"ח, 10856=http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item, כניסה אחרונה.2.8.15

רז, אדם, 2015, המאבק על הפצצה, ירושלים, כרמל.

רטוש, יונתן, (מאי 1950) 1972, “הבריחה אל המציאות”, בתוך: ס' יזהר: מבחר מאמרים על יצירתו, עורך חיים נגיד, תל אביב, עם עובד, עמ' 56–52. פורסם לראשונה במאי 1950 באלף, חוברת ב'.

רפופורט, מירון, 23.03.2005, “הספר ציוני, הסרט לא”, הארץ, .http://www.haaretz 1.1513268/co.il/misc, כניסה אחרונה 13.11.16.

שביד, אלי, 1.11.63, “סיפורי מישור לס. יזהר – מבוכה על מבוכה”, למרחב.

שגב, תום, 2001, 1949 הישראלים הראשונים, דומינו, ירושלים.

שגב, תום, 30.09.2014, “משה דיין, האיש שנמשך כל ימיו אל האש”, הארץ.

שגב, תום, 1991, המיליון השביעי, ירושלים, כתר.

שדה, יצחק, 1.6.1951, “לבעייה: סגנונו של ס' יזהר”, על המשמר.

שדה, פנחס, 1985, ספר האגסים הצהובים, ירושלים, שוקן.

פנחס שדה: היומנים, 2013, עורכים אילת נגב ויהודה קורן, אור יהודה, דביר.

שוורץ, יגאל, 2014, האשכנזים: המרכז נגד המזרח, רמת־גן, אוניברסיטת בר־אילן, ראור יהודה, דביר.

שזר, זלמן, תשל"ג 1973, אור אישים: דברי מסה על פגישות שתמו, ירושלים, הספרייה הציונית כרך שני, עמ' 276–270.

שחורי, אילן, 7.12.2010, "בקו הבריאות: סיפורו של הבית ברחוב יהודה הלוי 9'' זמן תל אביב.

שחם, נתן, 1948, דגן ועופרת, תל אביב, ספרית פועלים.

שחם, נתן, 1952, תמיד אנחנו, תל אביב, ספרית פועלים.

שחם, נתן, 1988, ספר חתום, תל אביב, ספרית פועלים.

שחם, נתן, 2004, שלום חברים, דפים מארכיון פרטי, אור יהודה, דביר.

שטנר, דוד, עורך, 1982, אל הגבעה שלנו: שישים שנה לגבע תרפ"ב תשמ"ב 1921–1981, הוצאת גלובוס יונייטד.

שילון, אבי, 2007, בגין 1913–1992. תל אביב, עם עובד.

שלו, מרדכי, תש"י 1950, "מבוכה וסדיזם, “חירבת אל חיזעה'”, נדפס בפרק רביעי בסדרת מאמרים בשם "ספרות המלחמה של מדינת ישראל, סולם, כרך א', חוברת ו', עמ' 30–29. שם המחבר נרשם ש. מרדכי.

שלום, גרשם, 1957, שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב, עם עובד.

שני, נעמי, 2000, ייצוג התודעה המספרת ביצירת ס.יזהר, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת בר־אילן.

שניר, טלי, 2005, “ביקורי יאנוש קורצ’אק בארץ ישראל בשנים 1934 ו- 1936 והשפעתם על עיצוב תפיסתו את האדם והאדמה”. עבודה סמינריונית, אוניברסיטת חיפה.

שפירא, אניטה, תש"ן, “דור בארץ”, אלפיים 2, עמ' 203–178.

שפירא, אניטה, 2001, “חרבת חזעה – זיכרון ושכחה”, אלפיים 21, עמ' 353–309.

שפירא, אניטה, 2004, יגאל אלון: אביב חלדו, תל אביב, הספרייה החדשה.

שקד, גרשון, 1973, ללא מוצא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד. שקד, גרשון, 1993, הסיפורת העברית 1880–1980, כרך ד' בחבלי הזמן, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

תדהר, דוד, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, הערך צבי כיתאין, כרך 4, עמ' 1642–1641, אתר טורו קולג',4/1641/http://tidhar.tourolib.org/tidhar/view, כניסה אחרונה 19.2.17.

 

תודות    🔗

כתיבת כרך ב' של המונוגרפיה נמשכה כשלוש וחצי שנים והייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, לולא עזרתם ותמיכתם של ידידים, מכרים ואוהבים, ובראשם העורך המסור פרופ' אביעד קליינברג.

תודה מקרב לב לחמותי נעמי ז"ל, על שעות של ראיונות, ועל שהפקידה בידי את הסיפורים, היומנים והמכתבים, שבלעדיהם כל המשימה לא הייתה אפשרית.

כאשר כרך א' של הספר יצא לאור, הגיעו אלי תגובות קוראים, ואלה תרמו הערות והארות, שעליהן אני מודה מאוד. תודה לדוד שטנר מגבע, ולישראל רגב על מכתבו והחומר ששלח לי. תודות גם לדן בר על הרומן על בן־שמן. לגיאוגרף ד"ר דב גביש על תרומתו להבנת השטח בחרבת מחאז ולקורות ליל הגשרים. לאריאל נשרי על היומנים של חבקין.

לאריאל שר על תרומתו לאילן היוחסין המשפחתי המסועף, וכן גם לאורה ערמוני על תרומתה בנושא.

תודות להיסטוריון דורון אביעד מארכיון צה"ל, וכן ליפעת מארכיון צה"ל. תודות לקצין העיר תל-אביב על האפשרות לעיין בתיק האישי של יזהר בצה"ל. תודות לארכיון גנזים, לפרופ' יורם צפריר ז"ל שהקים את ארכיון ס. יזהר בספרייה הלאומית, ולאנשי הארכיון המסורים, במיוחד לירון סחיש.

תודות מיוחדות למי שתרם מזמנו ומזיכרונותיו בראיונות אתי, לצביקה כסה וליוסי צפריר (קבצן), שסיפרו על שעות שבילו עם יזהר על גבעת מחאז, פיזית ונפשית, לחנוך ברטוב היקר והאהוב שכבר לא יקרא כרך זה, לפרופ' גינדין, על שיחות על יזהר כידיד ו – במסגרת האתיקה המקצועית – כפציינט. לאגי משעול על תובנותיה. לבועז כיתאין. לרם לוי. תודות לפרופ' ישראל גרשוני, לפרופ' נסים קלדרון, לחיים פסח, לאריאנה מלמד, ששיתפו אותי בזיכרונותיהם. לד"ר יהודה אברמוביץ שתרם מתובנותיו.

ותודות לבני משפחתי היקרים, לזאבי, שסיפר מעט שבמעט אבל אמר הרבה, לפרופ' יחיעם ויץ שקרא בתשומת לב והעיר הערות חשובות, לפרופ' עוזי סמילנסקי ששיתף אותי בחוויות לא קלות, ובעיקר להלה שתרמה הרבה מזיכרונותיה, מאהבתה ומהבנתה, גם כשהדברים לא היו פשוטים כלל. ובראש ובראשונה לבעלי ישראל, הלוא הוא לולי, שבלי אהבתו, עזרתו ותמיכתו, ספר זה, ובעיקר הכרך השני, לא היה רואה אור. הוא היה מקור לא אכזב לידע ולהבנה. הוא דן אתי לעומק בכל סוגיה. ובעיקר – הוא תמך בי ללא סייג בכל התלבטויותיי לאורך כל הדרך.

 

רשימת בעלי זכויות היוצרים    🔗

אנו מודים לבעלי זכויות היוצרים על הרשות להשתמש בפריטים המופיעים בספר זה.

תמונות:    🔗

תמונה מתוך אתר “בן שמן - המושב הישן”: /http://ben-shemen.blogspot.co.il מאלבומה של ויקטה רוזן כפר יהושע.
תמונות מעיזבונו של יצחק בריק ז"ל, חלל מלחמת העצמאות, באדיבות אלמנתו יהודית שקד.
תמונות באדיבות ארכיון נען.
תמונה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3293794,00.html
תמונה מאוסף זאב, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, בחולון. הקריקטורה פורסמה לראשונה בעיתון “הארץ” בשנת 1966. מפורסמת באדיבות בנותיו נעמי פרקש פינק ודורית פרקש שוקי.
תמונות בצילום: יעקב אגם.
תמונות באדיבות עיתון “במחנה”. צלם: חיים גולדגרבר.
תמונה בצילום: מאיר דיסקין.
תמונה Courtesy of Daniel Rosenblum כל הזכויות שמורות לעיתון “הארץ” בע"מ.
צילום: ראובן (רובי) קסטרו.
עשינו ככל יכולתנו לאיתור בעלי זכויות היוצרים של כל הפריטים שנלקחו ממקורות חיצוניים. אנו מתנצלים על כל השמטה או טעות ואם יובאו לידיעתנו, נפעל לתקנן במהדורות הבאות.