אדוני העורך,

אעיר רק הערות אחדות לפי סדר הסעיפים בתשובתו של יערי.

(1) הנחתו של יערי שהספר הוכן אצל המחבר במשך שנים רבות ו’סוכם', כלומר נערך בשנים תכ"ט–ת"ל, לא הובא עליה אפילו צל של הוכחה העומדת בפני ביקורת. השכבה השייכת, כביכול, לשנים של הסיכום היא רחבה כל כך ומרכזית כל כך בכל ענייני הספר (כל התפילות וההטפות שייכות אליה), שהשאלה כיצד ייתכן חיבור הספר התוסס והמלא מזג סוער בידי זקן הקרוב לבן תשעים עומדת בעינה. אבל לאמיתו של דבר לא נכנסתי כלל בבעייה זו, כפי שאמרתי במאמרי, מפני שכל בניין ההשערות שיערי בא להוסיף עליהן עתה במקום הוכחות השערות־תירוץ חדשות כפי המזדמן, בניין רעוע הוא ונופל תחתיו כשבודקין אחריו.

(2) יערי כותב “אנו יודעים שהרב”ל נאלץ לעת זקנתו המופלגת בשנת תל"ב לעזוב את צפת". אין אנו יודעים שום דבר כזה, וזוהי השערה חדשה כדי לקבוע לרב"ל זמן ממושך בצפת בשנים אלו. העובדות מכחישות אותה. במסעו האחרון שנפטר בו, לא יצא כלל מצפת ולא היה כלל מתושבי צפת לאחר שעזב אותה בשנת תכ"ז או תכ"ח, ורק בדמיונו החזיר אותו יערי לצפת כדי לחבר שם את ‘חמדת ימים’ ולהשאיר כתב־היד בצפת, עיר מושבו, כביכול. באמת יש בידינו עדות מפורשת שלא בא רב"ל לצידון כאורח בלבד לסדר שם משהו ואחר־כך חזר מיד לצפת, אלא היה ידוע כתושב קבוע של צידון, בשנותיו האחרונות אחרי ימי ההתעוררות השבתאית. עדות זו מצאתיה בכתב־יד אדלר 838 דף' נ' ע"ב: “שמע מורי הרב”ך (ר' בנימין הכהן) נר"ו מכמ"ר משה חיון שליח מק"ק בילאגראדו (הוא אביו של נחמיה חיון הידוע!) ששמע מפי ספרדי אחד במצרים שפעם אחת התארח אצלו המקובל האלקי כמהר"ר בנימין הלוי מצפת תוב"ב והיה מזכיר את מהר"ן (ר' נתן) בשם נביא וזה הספרדי תמה על הדבר והוא השיבו ואיך לא אקראנו נביא שהרי יום אחד שאלתי ממנו מה טעם נגזר עלי שלא אסתייעא לי מילתא לשבת בא"י שכן היה דר בצידון וגם שנפטר חו"ל, והשיבו הר"ן הדבר הזה נגזר עליך בשביל שאתה מכוון בפסוק שמע ישראל כוונה פלאית ואתה פוגם במקום פלוני ונשבע מהרב"ל כי אמת (אולי צ"ל אותה?) הכוונה נמסרה לו מפה אל פה מרבו ולא היה יודע אלא רבו והוא, ועל כן ראיתי לקרותו נביא". אם תוכנו האגדי של הסיפור אמיתי או לאו, אינו שייך לענייננו, אבל ברור שהמסיבות הביוגראפיות שהסיפור משקף אותן הולמות את המציאות. השבתאים ידעו שר' בנימין הלוי לא החזיק מעמד בארץ־ישראל, ושבשנים שלאחרי פגישתו עם ר' נתן (תכ"ז) בצפת נתגלגל שוב פעם לחוץ־לארץ וניטלטל בדרכים: היה דר דירת קבע בצידון ולא בצפת ונסע עוד פעם למצרים ואחר־כך, בסוף ימיו, לסוריה. לישיבה הממושכת בצפת כדי ל’סכם' את ס' ‘חמדת־ימים’, אין כל יסוד במציאות ואינה אלא פרי דמיונו של יערי.

(3) קוצר דבריו של יערי בנקודה עיקרית זו השקולה כנגד רוב טענותיו מצד חשיבותה, בא לטשטש את העיקר, ולהמציא השערה חדשה כדי לתרץ מה שלא ניתן לתרץ. טענתי לא היתה מיוסדת רק על עצם העובדה שיערי לא הבין את הכתוב בספר שלפניו, אלא על המסקנות שיערי הסיק בבטחון עצמי רב כל כך מתוך השוואת שני המאמרים, ושבדיקתי הוכיחה שיש להסיק מהן בדיוק את ההיפך ממסקנותיו. הראיתי שבעל ‘חמדת־ימים’ ייחס לרבו (הדמיוני במידה רבה, כפי שאמרתי) דברים שבס' ‘אור חדש’ הובאו בשם רבו של ר' חיים בוכנר, הלא הוא הר' זליגמן גנז בפראג. ההשערה הנוספת עתה, שמא נפגש הרב"ל בר' חיים בוכנר וזה העתיק מכתב־היד של ספרו, אין כל צורך לבטל אותה לאחר הופעת מחקרו המעמיק של ישעיה תשבי על מקורותיו של בעל ‘חמדת ימים’ ועל שימושו במקומות אין מספר בספריו של ר' יהודה לייב פוחאוויצר מפינסק, שנדפסו שנים רבות אחרי פטירת הרב"ל¹.

אין פלא, שיערי העלים עין מן העובדה שהוא הופך בהשערתו את המקובל הקדוש ר' בנימין הלוי לזייפן המעביר דברי רבו של ר' חיים בוכנר לפיו של רבו הוא. על השערותיו הנוספות בנקודה זו אין מן הצורך להשיב, וכל המשווה את שלושת הלשונות שבס' ‘אור חדש’, בס' ‘דרך חכמה’ להרב מפינסק וס' ‘חמדת ימים’ ובודקם בקפדנות ובלי ‘השערות’, ייווכח לדעת מי העתיק כאן ממי. יערי לא נתן לעצמו כלל דין וחשבון על הבעיות האמיתיות הכרוכות בעניין המקורות של ‘חמדת ימים’, כפי שנתברר במחקריו של תשבי, ועל כן שיטתו בסוגייה עיקרית זו כולה דמיונית: כל הסופרים שבעל ‘חמדת ימים’ העתיק מהם באריכות, ראו לעיניהם כתבי־יד מדומים של חיבור זה, ואם אי אפשר לתרץ הקשיים על־ידי שיטה זו – וּודאי, כל בדיקה מדויקת של הפרטים מוכיחה שאין לשיטה זו כל ערך – הרי אפשר גם להפוך אותה ולומר שספרים אלו שנדפסו שנים מעטות או רבות אחרי פטירת ר' בנימין הלוי, היו לעיניו בכתב־יד. ואם מתגלה נקודה מכרעת כמו סלופי הדברים שנתייחסו לרבו של בעל ‘חמדת ימים’ ואינם אלא העתקות מספרים נדפסים, כפי שהבאתי דוגמה לכך וכפי שהובאו דוגמאות אחרות לרוב במאמריו של תשבי, הרי תשובתו של יערי: שתיקה.

(4) אין כאן כל חידוש בדברי יערי אלא חזרה על טענתו המוטעית שיש לפרש את המלים “חד צורבא מרבנן מעיר איזמיר” נגד פשטן הברור שהוא “חכם מחכמי העיר איזמיר”, וכל ההשערות הנוספות עתה אינן עשויות להוציא הדברים מפשוטן. ולמה לנו לטפל בבניין השערות של הצינורות בהם נודע הקונטרס ההוא לבעל ‘חמדת ימים’ לאחר שנתפרסמה הוכחתו המלאה והמפורטת של תשבי שהס' דברי חכמים של הרב מפינסק שבו הובא לשון הקונטרס ההוא, שימש מקור לבעל ‘חמדת ימים’ לא בשתיים שלוש פעמים בלבד אלא בעשרות פעמים או יותר.

(5) בעניין מכריע זה של ס' סוד ה' המובא בס' ‘חמדת ימים’ כספר ידוע ונפוץ בקהל, שיערי בחר להעלים עין ממנו, תשובתו מפליאה אף היא. יערי מספר כאילו שוחח אתי על ציטאט זה שנה לפני שמסר את ספרו לדפוס, ואם שתק על דבר מרכזי כזה בספרו, הרי בוודאי היה לו טעם, אף כי נסתר ומופלא הוא מעיני הקורא. האמת שונה לגמרי. יערי מעולם לא שוחח עמי על דעותיו על מחבר ס' ח"י, על טענותיו בפרשה זו ועל אופיו הספרותי של הספר לפני שנתפרסם ספרו ‘תעלומת ספר’. אדרבה, הוא כיסה כל מחקרו זה במין ערפל מוזר והסתפק להודיעני שאמנם מצא את פתרון החידה. את ס' סוד ה' הזכרתי בפניו כששוחחתי עמו שבוע ימים לאחר שמסר לי את ספרו הנדפס ושאל לדעתי, ואמרתי לו שאני מצטער מאוד לומר שאינני מוצא כל יסוד להשערתו על המחבר ושעצם העובדה של הזכרת ספר סוד ה', ששכח להזכיר אותה, דייה לבטל את בניין הקלפים שלו. על זה ענני לתמהוני העצום בהסברה שונה לגמרי מזו שהמציא לקוראים עתה ודמיונית לא פחות, אלא שנגנזה בינתיים. ולא זו בלבד שנגנזה, ובצדק נגנזה, אלא יערי מספר לנו עתה, שהטעמים החדשים הבאים עתה בדבריו הם הם שמפניהם היה “ברור בעיני מלכתחילה שאין הכוונה לסוד ה' של ר' דוד לידא”. לדאבון הלב הגיד לי בשעתו (בפברואר 1955) ‘טעם’ ותירוץ שונה לגמרי: הוא אמר לי, וממש נדהמתי לשמוע מפיו דבר כזה, שכמובן היה ידוע לנו עניין ס' סוד ה', אבל לא הזכיר אותו מפני שידוע לו שספר זה של ר' דוד לידא גנוב היה אצלו מכתבי המקובל ר' חיים הכהן מארם צובא. צריך לקרוא את ס' סוד ה' כדי להבין את הצחוק שבתשובה זו. הסברה לעצם העלמת העובדה היסודית הזאת בספרו ‘תעלומת ספר’ אין, כמובן, לא בטענתו דאז ולא בטענתו החדשה, ולא מעט תמהתי על כך. דבריו החדשים אינם אלא השערה נוספת, ללא כל יסוד עובדתי: למה לא נשער, שהיה ספר אחר בשם ‘סוד ה'' על סודות המילה, והרי כל ספר בפרשה זו יכול היה להיקרא בשם סוד ה’! ואם תגיד לו ליערי: איזה טענה היא זאת, הרי אין ספר אחר כזה, ומסיבות הזכרתו באיגרתו של בעל ‘חמדת ימים’ מוכיחות שכוונתו לספר נדפס שנתקבל ברצון, הוא בא ומעמידנו על דבר שאין לו כל שייכות לעניין הנידון. מה עניין סודותיו של ר' משה זכות על ברית מילה שנתוספו למהדורה מאוחרת של ספרו של ר' דוד לידא, לשאלה שלפנינו? הרי כתבים אלה לא נקראו בשם סוד ה' ואינם בכלל ספר אלא מאמר של ארבעה עמודים ששלח לתלמידו ר' בנימין כהן! החידוש שר' משה זכות חיבר ספר גדול בעניין זה וקרא אותו סוד ה' ושלח את קיצורו בלבד לתלמידו, כולו מפרי דמיונו של יערי הוא, וילך עם שאר המצאותיו אשר המציא כאן, ויסוד בעובדות אין להן.

(6) יערי מטשטש לגמרי את טענתי החמורה שהיתה: אין בס' ‘חמדת ימים’ זכר וחצי זכר לצפת כעיר מוצאו של המחבר, והרשימה של חכמי צפת שיערי הרכיב, מוכיחה על שיטה נפסדת של מחקר. אמרתי שכל מה שהובא ב’חמדת ימים' מחכמי צפת מוכיח בדיוק את היפך טענתו של יערי: למחבר עלום השם לא היו כל ידיעות עצמאיות ומסורות נאמנות ובלתי־ידועות על צפת וכל דבריו הועתקו מספרים אחרים שאפשר לזהותם ושכל אדם בדור המחבר יכול היה להשתמש בהם. ולא על סיפורים בלבד הכתוב שלי מדבר אלא על כל החומר המתייחס לחכמי צפת או לאלה שיערי כלל אותם בכלל זה באופן שרירותי. אני קורא לדרך כזה של הוכחה שיטת־הטעה, שיכולה להטעות רק את הקורא התמים שאינו בודק אחרי דברי יערי ואינו יודע גם מה שיערי מעלים, כלומר את המקורות הספרותיים של מסורות־צפת אלו. אינני מתיימר לדעת כל פרט ופרט במקורות אלו, אבל אני מעיד עלי שבכל הספר רב הכמות הזה, ס' ‘חמדת ימים’ נמצאו רק שני מאמרים כאלה שמקורם הספרותי עדיין לא נתגלה, ומותר להניח שגם הם, כמו מאות המקורות האחרים, יתגלו! הפרק הזה בספרו של יערי הוא, כפי שמותר לומר בגלוי פארוֹדיה של מחקר, ולא מחקר.

ר' יוסף מטראני היה ראש חכמי קושטא, והעובדה שהמחבר מביא דברים דווקא ממנו, אינה ‘מעידה משהו’ על ייחודו הצפתי שמפניו בחר בו בעל ח"י בלשונותיו, כדברי יערי. כל ההגיון הזה בלתי מובן, כפי שבלתי־מובנה היא גם טענת היושר של יערי, שהשמיט שלוש מלים הנחוצות ביותר דווקא בהקשר העניינים שבו הובאה הציטאטה בפרק על צפת, “כדי שלא להגדיל את כמות הספר”!

(7) לנקודה זו אין חשיבות בבניין טענותי, ואמרתי בפירוש ש"אין להכריע מכאן הכרעה מוחלטת".

(8) טענתי בביקורתי שאין כל הוכחה (לא השערה!) המוכיחה שרבו של בעל ‘חמדת ימים’ היה תלמידו של הרח"ו, וטענתי זאת בדיוק על יסוד אותו מאמר שיערי מעתיק אותו עוד פעם כאילו על־ידי כך משתנה כוח ההוכחה שבו. מאמרים ממין זה: פלוני סיפר לתלמידו שאלמוני היה נוהג כך וכך, נמצאים למאות בספרות הרבנית מבלי שאלמוני זה היה דווקא רבם, ומה צורך יש להאריך בהגיון פשוט כזה. ודא עקא שיערי הסיק מסקנותיו בדרך הגיון־ברזל כזה שהוא מפוקפק בעיני ביותר. כמובן, אפשר שמשפט כזה מדבר על מנהגי הרב, אבל אין כל הוכחה לכך, ועל כן מסקנה הבנויה אך ורק על משפט כזה, אינה מסקנה כלל.

(9) אין צורך כלל להתעכב על נקודה זו. אמרתי שאין בידינו כל הוכחה שר' ישראל סרוק היה מחכמי צפת בכלל, וכל השאר אינו מן העניין. איש אינו יודע אם ר' חייא רופא נפגש בר' ישראל סרוק. זוהי אחת ההשערות החדשות של יערי, ועד שנקבל השערה זאת, יש להוכיח שהיה בכלל בצפת. אמרתי שכנראה שאב המחבר ידיעה זו מאחד המקורות הספרותיים הרבים שיסודן במסורת האיטלקית על סרוק ומנהגיו. וייחס אותם כדרכו למורה המדומה שלו, ומכל שכן שאין לקבוע מציטאט כזה מסקנה על הסביבה הצפתית של רבו של בעל ‘חמדת ימים’.

(10) טשטוש הדברים בפרשה זו של ר' חייא רופא, שיערי מבקש לזהותו עם רבו של בעל ‘חמדת ימים’, הגיע למימדים חדשים בתשובתו. יערי מביא באריכות דברים שאיש לא פקפק בהם ושאינם שייכים לתחום הוויכוח. אני קבעתי עובדה (לא השערה), שבספר שנדפס משרידי כתביו של ר' חייא רופא אין זכר לר' חיים ויטאל כרבו של המחבר ולדברי קבלה ממנו, ולעומת זה הזכיר ר' חייא כמה פעמים את ר' שלמה סאגיש כרבו העיקרי. יכול להיות שלמד גם מפי הרח"ו, ואין כל מקום להטיל ספק במסורת הידועה, שכבר הובאה גם בספרו של יערי, ושאינה אומרת אלא שרח"ו היה רבו בקבלה. ציינתי שבשרידי דבריו של ר' חייא לא ניכרת נטייה מיוחדת לקבלה, וכל ההיתממות של יערי: “אלמלא ראיתי דברי אלו כתובים, לא הייתי מאמין במציאותם” אך למותר, ותשובתו אינה כלל ממין הטענה. אגב, גם ר' שלמה סאגיש עצמו היה מחבריו־תלמידיו של הרח"ו כפי שיוצא מכתבי קבלה אחדים שבידינו. אבל אין זה משנה מן העובדה, שבשרידי דבריו של ר' חייא רופא אין לקבלה ולמנהגים עפ"י קבלה אותו מקום שמאות המאמרים המובאים בס' ‘חמדת ימים’ בשם רבו היו מביאים אותנו לצפות לו – אילו היה רב זה זהה עם ר' חייא רופא.

כן דין הטשטוש הרגשני חל גם על עיקר טענתי. אני אמרתי: אפשר לומר אולי, שציטאט מתשובות או פסקים של הרב לא נשאר בידינו, כי היו אלו כתבים בודדים ללא סידור ספרותי ועריכה, אבל הבדל רב יש בין ציוּנים אלו (שצוינו בספרו של יערי) ובין הציוּן למה ש"מורי כתב בספרו", שיערי שכח להזכיר. אמרתי שר' חייא לא חיבר כל ספר ערוך ומסודר – והתואר ‘בספרו’ מעיד על ספר ממין זה ולא על ערימת כתבים. יערי מכניס בהקדמת בנו לס' מעשה חייא שהיא עצמה שימשה, כמובן, יסוד לטענתי, מהרהורי לבו, ואף־על־פי שהוא כותב בהדגשה רבה שהיפך טענתי הוא האמת, כל הקורא בלשון ההקדמה ואפילו בקטעים העיקריים שיערי מעתיק משם, יראה בעליל שהדין עמי: אין שם כל זכר ל’ספרים שלמים' של המחבר, שרק יערי הוסיף אותם במסקנותיו. שם נאמר שמעזבון המחבר, מבית גנזיו, לקחו תלמידים שונים את מרבית כתביו (את הצבי ואת המלקות), והוא מצא רק שרידי כתבים אלו. לספרים מסודרים אין כל זכר אלא בדמיונו של יערי. יערי משער שהיה אולי ספר מסודר של תשובות ר' חייא רופא בכתב־יד שאליו כיוון בעל ‘חמדת ימים’, ומה נעשה וספר כזה אין עליו כל עדות בדברי ההקדמה! ואם יערי מתרעם עלי שאני חושד בשיטות המחקר שלו ובגניזותיו והעלמותיו המפליאות ובדרכי קריאת מקורות לפי הרהורי לבו, עלי להודות שאמנם כן חשדות אלו קיימם אצלי ואף נתחזקו.

(11) לאחר כל הבירורים בנקודות הקודמות שהן באמת מכריעות לגבי מסקנותיו של יערי, אין צורך להיכנס לנקודות, שיש להן חשיבות רק אלמלא ידענו ש’חמדת ימים' נתחבר בלי ספק אחר מותו של ר' בנימין הלוי. כל הדיון על השימוש בכינויים נר"ו וז"ל לגבי חכמים שנזכרו ב’חמדת ימים' אינו מעלה ואינו מוריד לאחר גילוי המקורות המאוחרים של הספר, במחקרו של תשבי. רק לדוגמא על פזיזותו של יערי בציוּנים דמיוניים אלה אעיר על ‘הוכחתו’ מר' משה די שגוביא בברוסה. יערי הביא כאן, בלי משים על לב, הוכחה נוספת שכל הציונים האלה נר"ו או ז"ל דמיוניים במידה רבה. ר' משה זה נזכר בכינוי נר"ו – סימן שהיה בחיים כשבעל ‘חמדת ימים’ כתב את ספרו (תכ"ט או ת"ל)! ואילו על שער ספרו ‘דובב שפתי ישנים’ שנדפס בתל"א נזכר בין הנפטרים. הרי לנו הוכחה שיערי לא קרא כלל את ס' ‘דובב שפתי ישנים’ הנ"ל. המהדיר של ספר זה היה ר' שלמה אלגאזי באיזמיר, בן בתו של בנו של ר' משה די שיגוביא! בנו של ר' משה (ר' יוסף ששרידי דבריו מהווים את עיקר הספר) היה תלמידו של האר"י בצפת ונפטר בן מ"ב, בערך בשנת 1590. אביו ר' משה די שיגוביא מברוסה נפטר בשעת ביקור בשאלוניקי, בערך בשנים 1585–1587, ובעל ‘חמדת ימים’ לא יכול היה לדבר עמו מעולם וכל הסיפור ב’חמדת ימים', לרבות הכינוי נר"ו, בדוי או הועתק מאיזה ספר אחר שעדיין לא זוהה. השיר לפטירתו שנמצא בכתב־יד אוכספורד 1986 דף 107, נתחבר לפי סידור השירים באותו קובץ, בשנים שהזכרתי. יערי הוכיח איפוא יותר מדי, וסתר בעצמו את בניין השערתו על הערך ההיסטורי של הציון נר"ו ב’חמדת ימים'!

(12) הדרשות שהמחבר מספר עליהן שדרש אותן בפני קהל עדתו, אינן מתאימות בשום פנים למסיבות החברתיו של צפת בשנות תכ"ה–תכ"ז, כשר' בנימין הלוי שהה שם. ולא אאריך בזה כאן, הואיל וכבר האריך תשבי על ההטפה המוסרית והדרשות של בעל ‘חמדת ימים’ ועל מקורותיה בספרי מוסר ודרש של המקובל הפולני ר' יהודה לייב מפינסק.

(13) גם בנקודה זו זכינו עתה להשערות חדשות הבנויות על בלימה. קארדוזו סתר את עצמו בפרטי הביוגראפיה שלו המתייחסים לשהותו במצרים ובטריפולי. דעתי היא, שאין לסמוך על זכרונותיו מימי זקנותו בדרוש ‘אני המכונה’ כפי שנימקתי הדבר בכמה דוגמאות במאמרי. לפי איגרותיו שנכתבו בסמיכות זמן למאורעות היה בשנים תכ"ג ובוודאי בתכ"ד כבר בטריפולי ונשאר שם כמה שנים עד שהלך לטוניס, ודבריו על פגישתו עם ר' בנימין הלוי יש בהם משום טעות בזכרונו, ולאמיתו של דבר נפגש עמו בליוורנוֹ. לאחר שניטל הבסיס מהשערת יערי שרב"ל קרא את כתבי הרח"ו במצרים עוד בשנת תכ"א או תכ"ב, העלה השערה חדשה שנשאר שם כמה שנים. אינני יודע, אם השערה זו תתאמת או לאו, אבל הקושיא בעניין “כתבי הקדש אשר במצרים” שנזכרו ב’חמדת ימים' כדבר ידוע ומפורסם, בעינה עומדת. והדברים שהובאו מהם, הריהן העתקות מלה במלה, ולא זכרון דברים בעל־פה, ומי יקבל השערתו החדשה של יערי שזקן בן שמונים ויותר זכר הדברים בעל־פה, כפי שזכרם (ולא בדיוקם) ר' יעקב צמח שהיה אותה שעה צעיר הרבה יותר?! בידי יערי נהפך החסיד והעניו ר' בנימין הלוי, שידיעותינו הנאמנות עליו מעטות ומצומצמות ביותר, לכליל כל הסגולות המופלאות והסותרות, ואיני מאמין בדמות דמיונית זאת. כדאי גם לציין שעד כמה שידיעתי משגת, המקובל הראשון שהזכיר את הכתבים שבמצרים הוא ר' נתן נטע מנהיים, מחברתו של ר' יהודה חסיד, בהקדמתו לס' מאורות נתן, שכתב בראשית המאה הי"ח.

ואשר לתירוץ החדש שאין אנו יודעים כלום על הרב"ל בין תכ"ח ותל"ב (כשיערי מושיבו בצפת על כתיבת ס' ‘חמדת ימים’), ועל כן יכול היה להיות גם בירושלים, הרי הדברים מוכחשים על־ידי שתי עובדות: (א) על־ידי התעודה החדשה מכ"י אדלר שהזכרתיה למעלה, שלפיה נמצא בחוץ־לארץ בשנים אלו והיה בעיקרו דר בצידון – ולא שבא לצידון לימים אחדים בלבד, כהשערת יערי; (ב) על־ידי מסיבות הסיפור על התפילה השבתאית על קברי הקדושים בירושלים בשנת תכ"ט המיוסד על ההנחה, שבעל תפילה זו ישב שם ישיבת קבע במשך זמן רב. מכיוון שהפרטים שבס' ‘חמדת ימים’ אינם הולמים כלל את הידיעות על הרב"ל, בא יערי ושולח את גיבורו לכאן ולכאן לפי דמיונו, הכל כדי להתאים מה שלא ניתן להתאים, ואין תימה שהתעודות, שלא ידע אותן בשעת כתיבת ספרו והשערותיו הראשונות, טופחות לו על פניו.

(14) אשר לקירבה בין כמה מכתביו של ר' משה זכות לבין ס' ‘חמדת ימים’, הכל מסכימים עליה, והוויכוח הוא אם היא מתבארית על־ידי העובדה הפשוטה שבעל ח"י השתמש בכתבים אלו (לרוב בצורתם המודפסת) והעתיק מהם, לעתים גם אגב העלמת המקור כדרכו של בעל הספר, או שמא הביאור בזה שבעל ס' ‘חמדת ימים’ היה ר' בנימין הלוי רבו של הרמ"ז במנהגי האר"י וההתאמות המילוליות מתבארות מתוך ההנחה שהרמ"ז העתיק כמה מן כתבי הרב"ל. סברה א' היא הנראית בעיני כניתנת להוכחה ברורה וסברה ב' נראית בעיני יערי. על נסיונו להוכיח את סברתו עניתי בביקורתי בניתוח קצר של דוגמא אחת שיערי הסתמך עליה והראיתי שבעל ח"י העתיק דווקא את סגנונו האישי והערותיו האישיות של הרמ"ז, בשעה שעצם הדמיון בסדר הליטורגיה אינו מכריע לכתחילה לכאן או לכאן, מפני שכמה מדברים אלו משותפים לחוג המקובלים מבעלי הכיוון הלוריאני. על הוכחתי זו הלקוחה מס' ‘משמרות החודש’ אין יערי עונה כלום, אבל מעורר השאלה של היחס הזה לגבי ספר ‘תקון שובבים’. אינני מבין כלל מה הועיל בזה. כל דבריו מוכיחים רק שס' ‘חמדת ימים’ מאוחר עוד יותר ממה שהנחתי, ולאיחור נוסף זה של זמן חיבור הספר אני מוכן להסכים על יסוד כל הנתונים החדשים שנתגלו על־ידי י. תשבי, והמחבר השתמש במהדורה המאוחרת הנדפסת; ואפשר גם כן שהשתמש באותו סדר שגם הרמ"ז מצא בכתביו של ר' נתן שפירא, ממקובלי ירושלים שגלו לאיטליה. לפי עדותו של הרמ"ז לא היה זה סדר המיוחד לר' בנימין הלוי, והוא הזכיר שני מקובלים מא"י שהשתמשו בו. אם יתגלה מבדיקת כתבי־היד של ר' נתן שפירא, שכבר אצלו סודרו הדברים כמו ב’חמדת ימים', אפילו בלשונם, נסיק מכאן שלח"י ולרמ"ז היה מקור משותף בכתביו (הנפוצים בהעתקות רבות) של ר' נתן שפירא. אם אין הדבר כן, נסיק שאמנם כן העתיק בעל ח"י מספרו הנדפס של המהדורה השנייה. אבל אין בהשוואת הדברים אפילו צל של הוכחה שהלשון שב’חמדת ימים' הוא לשונו של ר' בנימין הלוי שבמקרה זה אינה כלל בידינו. לפי הדוגמאות המקבילות של שימושו הרחב של בעל ח"י במקורות מודפסים מאוחרים מאוד שהוכח עכשיו, אין להתפלא שהעתיק גם דברי ליטורגיה ממקורות כאלה. שאלה זו יכולה להיפתר על־ידי בדיקה מפורטת של כל הטכסטים שבידינו, שתוכיח אם בעל ח"י יכול היה להשתמש גם בספרים שנדפסו רק בין 1710 ובין 1720 או אם השתמש בספרים אלו בכתבי־יד. לזיהוי של ר' בנימין הלוי כמחבר הספר אין בירורים אלה מוסיפים כמלוא נימה. קבצים בכ"י של אגרות ר' משה זכות נפוצו הרבה בתחילת המאה הי"ח וכמה מהם נמצאים עדיין בידינו, ואין איפוא לחפש הרבה אחרי המקור שממנו לקח המחבר את רשימת הזמנים המותרים והאסורים בזיווג, ובאמת העלמתי עיני מ’ראיה' זו של יערי, שאינה ראיה כלל כפי שהעלמתי עיני מהרבה דברים רעועים אחרים שמצאתי בספרו, ולא היה מן הצורך לרשום את כולם.

(15) שאלת תם של יערי: “מה תועלת היתה לו למחבר ח”י לשקר דווקא לגבי שני החכמים" ולקרוא אותם “עמיתי בתורה”, אינה מחייבת תשובה. הרי זוהי טענה העיקרית עליו, שלא הבין את אופיו הספרותי של הספר שעליו חיבר את המונוגראפיה שלו, ולא הבין שענייני הציטאטות שבספר אינן כפשוטן, והמחבר העלים את עקבותיו בכמה דרכים שלא כולם הגונים. ומה לנו לתמוה על קטנות כשכל עצמו של הספר בשימושו במקורותיו מעורר תמיהות הרבה יותר יסודיות!

(16–22) כל דבריו של יערי בסעיפים אלו על פרשת השבתאות שבס' ‘חמדת ימים’ מוכיחים לדאבוני מה שאמרתי בסוף מאמרי, כלומר שאין לו חוש היסטורי ואינו יודע לקרוא טכסטים כאלה. הוא לא הבין כלל את טענתי בנקודה מכרעת זו. אני השתדלתי לברר לקוראים, שלא מליצה אחת או סימבּוליקה קבּלית אחת ובודדת מכריעות בהכרת אופי אמונתו המשיחית של המחבר אלא צירופם של עניינים וביטוּיים וסמלים שבצירוף זה אינם אפשריים, בדור שלאחר המרת שבתי צבי, אלא בהקשר שבתאי, וביררתי שתי דוגמאות עיקריות לכך בפרוטרוט. יערי עונה על כך בהבאת הוכחה שמליצות וביטויים מסוימים כאלה הופיעו (לא בצירופם שהוא מכריע לגבי משמעותם אלא בבדידותם הרגילה) גם בספרים אחרים, ומי ילך להתווכח על כגון זה? אבקש את הקורא לקרוא זה על יד זה את דברי ודברי יערי, ויראה שיערי מתחמק מכל הנקודות העיקריות בניתוח שלי כדי לחזור על אותן הטענות ממש שהתקפתּי בספרו. עלי לציין רק את סילוף כוונת דברי במאמרי עמ' 92 וזריקת אבק בעיני הקורא על־ידי ציטאט מס' ‘טור ברקת’: יערי מביא לשון זה מספרו של מקובל שהירבה לדבר על יסורי המשיח כדי להוכיח, מה שלא היה טעון כל הוכחה, דהיינו שהפסוק ‘והוא מחולל מפשעינו’ נדרש לעתים על המשיח ושהמשיח נקרא גם צדיק. אפשר היה לחשוב שטענתי היתה על כך; וכל מעיין יראה שטענתי היתה שונה לגמרי ואין לאותו מאמר בס' ‘טור ברקת’ (ולעשרות כמוהו שיכולתי להבא) כל שייכות לבעייה שלפנינו. טענתי היתה שהמשמעות המיוחדת של המונח ‘מלכות שד"י’ שעליו יסוב הוויכוח בדבר אופיים של התפילות הרבות בס' ‘חמדת ימים’, ניכרת מן הצירוף המיוחד של לשון התפילה שהבאתי. ר' חיים הכהן, כמובן, לא דיבר כלל על מלכות שד"י והשאלה אם יש למונח זה משמעות אישית קונקריטית, שהארכתי בה הרבה במאמרי, אינה מתעוררת כלל אצלו (אגב: המאמר נמצא לא בדף ק"א אלא בדף ק"ח של ס' ‘טור ברקת’). אין אצלו כל זכר לצירוף של מוטיבים ממשיים וסמלים משיחיים עם האופייני כ"כ לתפילות השבתאיות, ודווקא ההבדל הזה מלמדנו הרבה. צירוף המוטיב הכללי של המשיח שהוא פעם בחינת ‘אתי על ענני שמיא’ ופעם בחינת ‘עני ורוכב על חמור’ אינו חידושו של בעל ‘טור ברקת’, ואין לו כשהוא לעצמו כל משמעות שבתאית. מה שנתוסף לצירוף זה או לדומים לו בתפילות של ‘חמדת ימים’ ומה שעושה צירוף כזה לצירוף שבתאי, זאת השאלה שביררתי בשתי דוגמאות באריכות. דבריו של בעל ‘עת קץ’ או של הרב חיד"א אין להם כל שייכות לוויכוח זה, ואין להבין כלל מה מציאותן של מליצות שגורות בודדות בספרי מחברים אנטי־שבתאיים באה להוכיח לגבי הקשר הדברים שב’חמדת ימים'.

לעניין חסרון פרק על התעניות שיערי בא לטשטש אותו בהערתו בסי' 17, יש לומר שמרובים הם הרמזים ב’חמדת ימים' לפרקים שעדיין לא נכתבו, ועל כן אין כל ערך לתירוץ של יערי, שהפרק על ד' הצומות (שלא היה ולא נברא) נפקד מקומו ברמיזות בשאר הפרקים מפני שעדיין לא נכתב. דבריו בסי' 16 על העדר כל עדות מהדור ההוא על שבתאותו של ר' בנימין הלוי בטלים, הואיל וכבר הזכרתי בתחילת הערות אלו שקיימת עדות כזאת. כשבא אביו של נחמיה חיון בשנת 1688 כשליח בליגראדו לאיטליה כדי לאסוף כסף לפדיון שבויים אחרי כיבוש העיר בידי האוסטרים, הביא מסורות על אמונתו שר' משה חיון שמע כנראה כאשר חזר מארץ־ישראל לארצו דרך מצרים, בין 1675–1680, רק שנים מעטות אחרי פטירת הרב"ל. הביקורת של יערי על נוסח האיגרת של הרב"ל ובנו אין לה כל טעם: איגרת זו הובאה לא ב’מקורה' אלא בהעתקה שבה קוצרו כינויים ותוארים כאשר יקרה תכופות בהעתקות כאלה, מבלי שמישהו יסיק מזה שאיגרות כאלה נעשו חשודות על זיוף בשל כך.

(23) רק בנקודה זו תיקן יערי באמת פרט אחד בביקורתי, אם גם אין לו משקל לגבי עיקר טענותי. המאמר מס' ‘טור ברקת’ מוכיח בלי ספק שלמנהג הנידון לא היה שורש שבתאי דווקא, ואין ללמוד ממנו דבר, ועל זה יעמוד על הברכה. אבל אין מכאן תקנה לבניין הקלפים אשר בנה.