משה שרתוק: חברים, אף אם נגיע הלילה למסקנה סופית בעניין חוק השביתות², לא יסתיים הוויכוח בינינו. אני רואה את הדיון הזה כפתיחה לשורה ארוכה של ויכוחים אשר נכונו לנו בתקופה הקרובה, מפני שבהתפתחות ענייני המשטר בארץ הגענו לשלב של התערבות שיטתית מצד המדינה הארץ־ישראלית ביחסי עבודה.

לפי דעתי, אין כל קשר בין ההתפתחות הזאת ובין ה"ספר הלבן". התפתחות זו היתה באה לעולם גם אילמלא ה"ספר הלבן"³; היא היתה באה לעולם גם אילו השגנו – נניח, כתוצאה מועידת לונדון⁴– עליה חופשית במקום עלייה לפי יכולת הקליטה. זהו השלב לגבי העניין שאנו דנים בו, ולא ה"ספר הלבן" הוא השלב. המדינה הארצישראלית, כמות שהיא – ו"מדינה ארץ ישראלית" כיום זוהי ממשלת ארץ־ישראל־פלשתינה; אין מדינה אחרת כיום – באה לידי מסקנה, בתוקף כל מיני גורמים פנימיים וחיצוניים, וגם לא במעט בדחיפתנו אנו, החיובית והשלילית – שהיא מוכרחה להתערב ביחסי העבודה בארץ.

הופעתו של גרייבס⁵, היועץ הממשלתי בענייני עבודה, איננה תוצאה מה"ספר הלבן". מי שאומר כי התערבות זו היא תוצאה של “הספר הלבן” כאילו אומר שעד “הספר הלבן” היתה שוררת אידיליה בינינו ובין ממשלת ארץ־ישראל – לא היו צרות ולא היו גזירות ולא חוקים שנלחמנו נגדם. כל אלה היו לפני “הספר הלבן” מותר להניח, כי כל מה שהיה לפני “הספר הלבן” נמשך גם אחרי “הספר הלבן”, לאו דווקא כתוצאה של “הספר הלבן”.

לפנינו תהליך בלתי־פוסק של יצירת אורגנים חדשים על־ידי השלטון. היה זמן ולא היה בארץ אורגן לפיקוח ממשלתי על העיתונות. אחר כך נוצר האורגן הזה⁶. התהליך הזה לא נפסק עם “הספר הלבן”. הוא נמשך גם אחרי “הספר הלבן”. ברור, ש"הספר הלבן" הוא המדיניות הכוללת של ממשלת ישראל, ולפי מדיניות זו מתנהגים כל האורגנים של השלטון בעניינים שהמדיניות הזאת חלה עליהם. אולם אין זאת אומרת, שלידתם והתפתחותם של האורגנים היא ב"ספר הלבן".

אביא דוגמה: אחרי פרסום “הספר הלבן” הוקמה מחלקת הדיג בארץ־ישראל. האם היא פרי “הספר הלבן”? היא מתנהגת לפי “הספר הלבן” בעניינים ש"הספר הלבן" חל עליהם. אם אנו רוצים לדוג בעקבה, היא איננה מרשה לנו – לפי ה"הספר הלבן" – כי אזור עקבה הוא אזור א⁷. לעומת זה השגנו זכויות חדשות בכנרת – “הספר הלבן” לא הפריע לנו בכך. דוגמה שנייה: טעות גמורה היא לראות את כל הסכסוך בעניין מחלקת החינוך [של הוה"ל]⁸ כתוצאה מ"הספר הלבן". הוא החל לפני “הספר הלבן”. הוא פרי תקלות פנימיות רבות בחינוך, גם פרי ניצול רע של התקלות האלה. הוא איננו נובע מ"הספר הלבן" אם כי ברור שהוא מושפע ממנו.

הוא הדין לגבי העניין שאנו דנים עליו. כזאת היא הופעתו של גרייבס. הוא לא בא [לא"י] רק כדי להציץ, לסכם דברים ולהשיא עצות לממשלה. זוהי התחלה של עניין חדש, מתמיד, של מחלקת העבודה בממשלת ארץ־ישראל⁹. עלינו לדעת זאת, ואני אומר באמונה שלמה, שחוק שאנו דנים עליו היום, כמות שהוא, יתבטל עד תום המלחמה. אך אין זאת אומרת, שלא יהיו חוקי עבודה חדשים בארץ־ישראל, שלא יהיו חוקי עבודה שיפגעו בנו. הפרשה רק מתחילה.

כאשר אני אומר, שאני מאמים שהחוק יתבטל, פירוש הדבר – אם הוא יתבטל באנגליה. אם באנגליה יישאר חוק איסור השביתות גם אחרי המלחמה, יש להניח שהוא ישאר גם פה. אם כי ישנן החלטת מפורשות מאוד על כך באנגליה: נמסר שטר למפלגת העבודה באנגליה, ולקונגרס הטרייד־יוניונים, וישנה התחייבות בכתב שהחוק יתבטל אחרי המלחמה. בזה העניין עוד לא נגמר. פרשת החוקים רק מתחילה. המחלקה הזאת קיימת לשם התערבות בעניינים, כי המדינה המודרנית מחייבת התערבות כזו. המדינה איננה מוצאת חן בעינינו. אנו רוצים מדינה יהודית. אין זאת אומרת שנוכל למנוע, על זמן שלא קיימת מדינה יהודית, את המדינה הקיימת מהתערבות. נמצא שאין דבר שרוח רעה הביאה אותו. אם נצליח להשיב רוח אחרת, היא תישא אותו מאליה.

לא נוכל לפתור את הבעיות המתעוררות עקב התפתחות זו על־ידי תגובה של מלחמה וחרם. התגובה שמציעים פה חברים היא תגובה של מלחמה וחרם. אנו נהיה מוכרחים ללכת בדרך של שיתוף והיאבקות. אני רוצה להזכיר לחברים מה היה כאשר נתקלנו בפעם הראשונה בהתערבות השלטון בשטח החיים המוניציפאליים בארץ. הייתה תקופה [בשנות העשרים], שכל עניין חיינו היה דבר ישובי־פנימי, ולכוחות זרים לא היתה כל שליטה עליו. היה קיים ועד תל־אביב, היו קיימים ועדי מושבות, גם אסיפת הנבחרים לא היתה מאושרת תחילה. כל זה היה פנימי. באותה שמרנות הטבעית מאד אצל בני־אדם, אשר גילויים קיצוניים שלה שמענו פה היום מפי חברים שנקטו עמדה רדיקאלית מאוד, באותה השמרנות, חשבנו שמשטר זה יתקיים לעולמי עד. אבל הגענו להתערבות המדינה, ולחוקים ¹⁰, ולריצת כל מיני יהודים לבתי־דין כדי לפסול חוקים.

קודם חשבנו שנינצל מזה על־ידי פסילת הדבר מבחינה מוסרית ועל־ידי אי־הזדקקות לשלטון. לא פתרנו את הבעיה בדרך זו. גם חיינו באשליה של פחד, שכל חוק אשר מוציאה ממשלת ארץ־ישראל מוכרח להיות ריאקציוני, וכל תיקון שהיא תכניס יהיה תיקון לרועץ –לרעת הפועלים, לרעת המעמדות העניים, לטובת בעלי הרכוש. ההנחות האלה נתבדו על ידי הניסיון. הן הולכות ומתבדות. החוק המוניציפאלי הראשון אשר ביקש להשוות אותנו עם הערבים – בוטל; הורחבה זכות הבחירה, נקבעה שיטה של בחירות פרופורציונליות בשביל העירות היהודיות. אנו עומדים לאחר פרשה חשובה של הישגי חוקת חולון [מרס 1940], חוקת נהריה [ינואר 1941], חוקת עמק חפר [מרס 1940]. השלטון מתפאר עכשיו בחוקת חולון.

אנו לא פתרנו את השאלה המוניציפאלית על־ידי שיטה של מלחמה וחרם. פתרנו אותה על־ידי שיטה של שיתוף והיאבקות. כל פרשת הקואופרציות שלנו היא היאבקות אבל מתוך שיתוף־פעולה¹¹. לא מתוך הכרזה שהדבר אינו קיים בשבילנו. אין דבר קל מלהכריז שהדבר אינו קיים, אבל על־יד כך לא חדלו הדברים להיות קיימים.

לגבי התערבות הממשלה בענייני עבודה נתפסנו לשתי טעויות. חשבנו: מדובשך ולא מעוקצך! חוקי הגנת העובד תבענו מההמשלה, חוקי שכר מינימום תבענו מהממשלה. חשבנו, שהיא תתערב רק במידה שנתבע זאת. אבל אם הממשלה מתערבת, היא עושה זאת לא רק לטובתנו ולא רק במידה שאנו רוצים בכך.

הטעות השנייה היתה בהנחה, שהתערבות המדינה מוכרחה להיות תמיד ריאקציונית. היא אינה מוכרחה להיות תמיד ריאקציונית. היא איננה ריאקציונית בכל מקרה ומקרה. יש לנו דוגמה של בית־הדין האנגלי בארץ־ישראל. אי־אפשר לכנותו בשם מוסד ריאקציוני. אמנם מוּצאים הרבה פסקי־דין שהם בהשקפתם ריאקציוניים, אבל היינו עדים לפסקי־דין נגד המשטרה והממשלה, לנזיפות השופטים במשטרה וגם להרבה פסקי־דין של צדק.

אביא דוגמה: קיימת עכשיו ועדה, מוסד קבוע לבירור ענייניהם של האנשים אשר הנציב או המשטרה כלאו אותם במחנה הסגר. דעת הנציב איננה הדעה המכרעת האחרונה. יש מוסד המברר את הדבר הזה. בינתיים מכניסים את האיש להסגר. בראש המוסד הזה עומד פקיד של ממשלת ארץ־ישראל, אבל נתונה לו סמכות מסוימת הוא משתמש בסמכות זו לפי שיקול דעתו, ובשיקול דעת זה הוא לא נכנע לנציב. הוא פוסק גם בניגוד להחלטת הנציב. בשורה שלמה של מקרים פסק הוא בניגוד להחלטת הנציב – (ב' ג’וזף: ברוב המקרים פסק בניגוד להחלטת הנציב) – מדובר בפקיד אדמיניסטרטיבי של ממשלת ארץ־ישראל, מילס¹². עכשיו תהיה מועצת בוררים לסכסוכי עבודה ובראשה יעמוד אדם בעל ערך. ודאי חופשי מכל מיני משפטים קדומים. אבל להניח למפרע אפילו רגע אחד, שבכל מקרה ומקרה הוא יעמוד לימין נותן העבודה ונגד הפועל – הנחה אבסורדית היא. ובכן, גם המדינה איננה ריאקציונית בכל מקרה ומקרה.

הדעות ששמענו כאן בדבר התגובה על חוק השביתות יש בהן התעלמות מהתהליך הכללי של התפתחות העניינים בארץ, שאיננה קשורה ב"ספר הלבן", וגם התעלמות מהמלחמה. אילו ישנתי כמה שנים, והייתי בא הערב לאולם זה ושומע את נאומו של שוּרה אשרוביץ¹³, לא הייתי למד ממנו שישנה עכשיו מלחמה בעולם. מסופקני אם הייתי לומד זאת מנאומו של ציזלינג¹⁴, שהזכיר אומנם את המלחמה. שורה אמר: “נכריז שהחוק אינו קיים!” אמרתי לו בקריאת ביניים “נכריז שהמלחמה איננה קיימת!” קיימת מלחמה בעולם. יש איסור שביתות בעולם. ברל רפטור¹⁵ אמר: “אנו נעמוד על המשמר. נדאג למאמץ המלחמתי ונדאג שהשביתות לא תפגענה בו”. מאוחר קצת, ברל רפטור. את זה צריך היה לומר קודם. כי מה תאמר כאשר יטפחו על פניך בעובדות של שביתות, שיפגעו במאמץ המלחמתי? תאמר: מעתה נהיה ילדים טובים יותר? לאחר שנבהלנו מהחוק, אנו מבטיחים להיות ילדים טובים יותר?

האנגלים, בדרך כלל, אם כי זאת היא אומה היודעת פרק בשלטון, יש להם יצר של התערבות אדמיניסטרטיבית פחות מכל אומה אחרת. אבל כאשר הם נתקלים בתקלה, הם מתערבים. אי־אפשר לומר עכשיו שהם לא נתקלים בתקלה. בכל זאת, עובדה היא שדבר החוק לא בא ביוזמת ממשלת ארץ־ישראל, וזאת לא היתה המצאה של הוד מלכותו בשביל ארץ־ישראל בלבד מפני שבארץ־ישראל קיים “ספר לבן”, אלא זה היה פסק הלכה כלכלי בשביל כל האימפריה, והוא בא מלונדון. ויש לזה משען בעובדות שבארץ. היו בארץ שביתות שפגעו במאמץ המלחמתי – איך אפשר להכחיש את הדבר הזה?

משיצא החוק הזה בארץ, היו שתי אפשרויות. האחת: לומר שאנו מתעלמים מן המלחמה, או, גם אם אין מתעלמים מן המלחמה, אנו אומרים: החוק הזה איננו מוצדק על־ידי המלחמה. לא ניבהל מזה שלא נוכל להסביר את עמדתנו. אולי יבינו אותנו, או מוטב שלא יבינו ובלבד שלא ניפגע. אנו מחרימים את החוק הזה. אין אנו מציעים שום תיקונים. ככל שהחוק יהיה רע יותר כן יקַל להילחם נגדו. אנו מעוניינים שהחוק לא יתוקן. זוהי דרך אחת. והדרך השנייה: לחתור לתיקונים בחוק מתוך הנחה שהחוק ייקבע. וזה שיקול הדעת [שהכריע].

אינני יודע למה התכוון ציזלינג כאשר אמר, כי לפי דעתו העמדה שנקטה הסוכנות מוטעית. שאלתי אותו: “ומה, לפי דעתך, היתה צריכה לעשות הסוכנות?” מדברי ציזלינג נובעת מסקנה הגיונית אחת: הסוכנות צריכה להתעלם מהחוק הזה. כי אם תאמר לי, שהסוכנות היתה צריכה להודיע לממשלת ארץ־ישראל: “איננו מקבלים את החוק הזה, אנו דוחים אותו,אל תגשימו אותו” – אענך שתי תשובות. קודם כל: זה היה שיקול הדעת שהיה לנו, כי החוק הזה עתיד להיכנס לספר חוקי ארץ־ישראל ואנו מעוניינים שהחוק יהיה יותר טוב. שנית, לא היית משיג החלטה כזאת בהנהלת הסוכנות היהודית, שהיא מוסד קואליציוני. גם שיקול הדעת המעשי, גם ההרכב הקואליציוני של הנהלת הסוכנות, חייבו את העמדה הזאת.

אתה חושב ציזלינג, שקל היה לעייל את העמדה שנקטה הנהלת הסוכנות, ושבוטאה בתזכיר [לממשלה], ולשלוח לדיון עם יועץ העבודה [הממשלתי] את ג’וזף בא־כוח הסוכנות? גם זה היה כרוך בקושי לא מעט. אך הסוכנות הלכה בדרך זו. למעשה, גם ההסתדרות הלכה בדרך זו. היא נקטה עמדה הרבה יותר חריפה כצד מעוניין הנוגע בדבר. גם הסוכנות נלחמה על תיקונים והשיגה תיקונים חשובים מאוד¹⁶. עצם העובדה שהשגנו תיקונים חשובה מאוד היא עובדה מרחיקה לכת. למה נזלזל בהישג מדיני כזה לאחר שהממשלה הודיעה בכתב במפורש, שלא יחולו תיקונים בעקרונות, היא הכניסה תיקונים בסעיפים שהיא חשבה אותם לעקרונות. למה נזלזל בכך? ואם אחרי זה אנו שוב מחרימים את החוק מה יכול להיות דינה של הסתדרות כזו בעיני הממשלה שאנו עומדים להיאבק איתה? האם כדאי להקשיב לדבריה, האם כדאי להתפעל מהתנגדותה, אם לאחר שמכניסים תיקונים ומוותרים משהו כדי לרכוש את השתתפותה, היא עוברת על זה לסדר היום?

אי שליחת בי־כוח ההסתדרות ל"פאנל" [מועצת הבוררות], תתפרש ותוצג כהתנקשות במאמץ המלחמתי. עלינו לשלוח אנשים ל"פאנל" לא כדי למצוא חן בעיני האנגלים, אלא כדי להגן על ענייני הפועלים, מפני שאנו לא נהרוס את המכונה הזאת של בוררות. היא תתקיים, וענייני הפועלים ייחתכו בה. החרמה אינה דרכנו, זאת היא דרכן של אופוזיציות ידועות בהסתדרות, שאינן נושאות באחריות, הדואגות לעקביות ולרדיקליות של עמדתן בעל־פה ובכתב ולא בחיים, ואשר יודעות כי מישהו ידאג בינתיים לעניינים.

אין זו הדרך שלנו להפקיר את ענייני הפועלים. כלום נסמוך על חסדי נדיבים? אם נגזר על ענייני הפועלים להיות מובאים לבוררות לפני המוסד הזה – ואני רואה את הדבר כנגזר – עלינו לעמוד שם על המשמר. וגם מבחינה מדינית אינני יכול להתעלם מהנזק ללא תקנה העלול לבוא מצעד כזה של אי־שליחת אנשים ל"פאנל", בשעה שהחוק מכון להגנה על המאמץ המלחמתי. הייתי רוצה לראות את הסם כנגד אותו הסם שתכין ממשלת ארץ־ישראל, וכנגד אותם ה"מטעמים" שהיא תעשה מאי־משלוח אנשים ל"פאנל" על־ידינו.

אני סבור בהחלט, כי לאחר שהושג מה שהושג, ותוך הדגשת הדברים שלא הושגו, עלינו לנקוט בעניין החוק בדרך של שיתוף והיאבקות ולדרוש תיקונים נוספים. זה שנהיה מוכרחים לשתף פעולה עם אנשי השלטון, עם מחלקת העבודה [הממשלתית], עם הפקידים החדשים שיבואו (שמהם יהיו מחוגי הטרייד־יוניונים, אבל הם יבואו כפקידי ממשלת ארץ־ישראל ויהיו חייבים נאמנות לה ולא לקונגרס הטרייד־יוניונים) – רק יגביר את כוחה של ההסתדרות בעיני השלטון. בשום פנים לא יהרוס אותה. אנו נהיה מוכרחים להיכנס לשיתוף פעולה ולהיאבקות איתם. שיתוף פעולה – למרות שהם פקידי ממשלת ארץ־ישראל: ההיאבקות איתם – למרות שהם חברי הטריידיוניונים. ההסתדרות תיהרס מזה?

הזדעזעתי בשומעי מפי חבר כמו נמירובסקי¹⁷ קטנוּת אמונה כזו בכוחה של ההסתדרות. החוק הזה הופך את הקערה על פיה? עוקר את הארגון המקצועי מן השורש? מה זה? בפעם הראשונה נתקלנו בהתערבות ממשלתית? אנו עומדים רק בתחילת הפרשה. ההסתדרות תיאבק, היא תצטרך להסתגל. האם מעט הסתגלה לכל מיני גורמים של המשטר הכלכלי והמדיני? היא בנתה את עצמה מחוץ למציאות? ההסתדרות יונקת ממעיין שמזין אותה – אם כוחה הגדול נפסק? היא חדלה להיות מכשיר מלחמה והגנה של הפועל? הפועל יוותר על מכשיר המלחמה וההגנה הזה? יש בכוח הממשלה לחסל את ההסתדרות? זוהי מסקנה מאד נמהרת.

עלינו לראות את הדברים בפרספקטיבה רחוקה. אנו עומדים לפני שלב ראשון. עוד יבואו אחריו שלבים חדשים. ונוכח המשטר הזה אנו צריכים לקבוע לעצמנו מדיניות לא לרגע כי אם לאורך ימים. על־יד הכרזה שהחוק איננו קיים לא נשיג שום דבר ורק נעשה את עצמנו לשחוק. מחר נאמר שמחלקת העבודה איננה קיימת בשבילנו, מחרתיים נאמר שחוק איננו קיים. אבל הם קיימים. מוטב לומר שממשלת ארץ־ישראל אינה קיימת, שהממשלה הבריטית איננה קיימת…

על־ידי התעלמות מדברים, על־ ידי הכרזת דברים כלא־קיימים, לא נפתור את השאלה. צריך לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולהיאבק עימה.

בהצבעה שהתקיימה בסוף הדיון הצביעו 15 בעד השתתפות ב"פאנל" ושמונה נגד. ההצעה לכנס ישיבה של הוה"פ של ההסתדרות לפני מועצת המפלגה, ולקבל שם ייפוי כוח לפגישה עם הממשלה נפלה. הוחלט לכנס את מועצת המפלגה תחילה.