סקירה מדינית    🔗

משה שרתוק: כאשר התכנסנו בפעם האחרונה לבירור מצבנו המדיני², היתה לנו הרגשה כאילו הוטל עלינו הסגר וקולנו אינו נשמע. כאשר מתכנסים שליטי העולם ודנים על עתידו של העולם לאחר המלחמה³, אין הם פוקדים את זכר עמנו. דנים אותו בשתיקה כאילו מתעלמים מקיומו. לעומת זה, גם קול נציגותנו־אנו, הבא להרים את תביעתו של העם היהודי מאת העולם, נחבא ואינו מחריד את הדממה. הקול היחיד שנשמע לגבי ישראל הוא קולו של עֵשָׂו, גזרותיו, השמד שהוא עורך בנו, המזימות שהוא חורש לגבי עמנו לעתיד לבוא.

מאז ועד עכשיו לא חלו שינויים יסודיים בתמונה זו, אבל אין לקבוע כי המצב נשאר כשהיה במשך שלושת החודשים האחרונים.

שמענו את קולו של אחד מידידינו הגדולים – אולי הידיד הגדול שיש לנו, הידיד הגדול ששרד לנו בין מדינאי העולם – את הקריאה שנשמעה מפיו של גנרל סמאטס⁴ בשני בנובמבר האחרון, שהרים מחדש ובכוח רב את משאו על העוול שנגרם לנו ועל חובתו המוסרית של העולם כולו לתקן עוול זה על־ידי שיבה בלב שלם למדיניות “הצהרת בלפור”. זו היתה לא רק קריאת עידוד לנו, זו היתה תביעה לחבריו היושבים אתו במלכות, תביעה לקברניטי המדיניות העולמית. לקריאה זו היה הד רב בעולם כולו. היא זכתה לפירסום רב וידוע לנו שהיא עשתה רושם גדול. אנו חייבים לציין לזכותם של חברינו בדרום־אפריקה, שידעו לטפח את הקשרים עם ידיד גדול זה גם בשעה שהגיע מחדש לתפקיד של אחריות ראשונה במדינתו בעצם ימי המלחמה.

מותר לנו גם לציין לזכות יוזמתנו כאן בארץ את התפקיד שילאה שליחותו של ברנרד ג’וזף⁵, שנסע לדרום־אפריקה במטרה מיוחדת להתראות עם גנרל סמאטס, להסביר לו את מצבנו ולעורר אותו להכרת האחריות לגורל ענייננו בעולם בתוקף התפקיד הממשלתי שהוא ממלא עכשיו. אין כל ספק, הפעולה המתמדת בדרום־אפריקה והפעולה המיוחדת שיצאה לפועל בנסיעתו של דר' ג’וזף הם שהניעו את גנרל סמאטס לאקט זה.

בזמן זה נשמע גם קולנו. נשיא הסוכנות היהודית נתן ביטוי לרגשות כולנו באחד מנאומיו בלונדון, כאשר התריע על העלמת העם היהודי, על העלמת תביעתו ובעייתו מהדיון של שליטי עולם⁶. נשיא הסוכנות היהודית ראה חובה לעצמו להשמיע גם התרעה שנייה. הוא התריע על הקיפוח הגדול שקופחנו בהישלל מאיתנו הזכות והאפשרות המעשית להופיע בחזית לוחמי החופש במלחמה זו כראוי לנו, כראוי לעם היהודי. זו לא היתה רק מחאה נגד הקיפוח, זו היתה גם הוקעת תרמית, הוקעת מעילה בדיבור, הוקעת הפרת הבטחה שניתנה לנו. הדברים נאמרו בגלוי, הדברים נשמעו באזני העולם כולו ואין לחזור עליהם כאן⁷. ותעודה אחת, שלא הגיעה לפירסום – מכתבו של דר' וייצמן לראש הממשלה בספטמבר 1941⁸ – ודאי הגיעה אליכם. אני רואה לציין מכתב זה, המסביר את המצב שהגענו אליו במשא־ומתן שנמשך מתחילת המלחמה, אפשר לומר עוד מלפני המלחמה, בדבר הקמת כוח צבאי יהודי.

איני יודע אם יש צורך להסביר את הנימוקים שהניעו את נשיא הסוכנות היהודית להביא את הדברים לפני הציבור הרחב, לעשות פומבי בירור זה עם ממשלת הוד מלכותו. ברורות הסכנות הכרוכות בצעד זה. אין אנו מעונינים – במערכה שאנו עומדים בה עם הערבים בארץ ובמזרח כולו – להפגין לפניהם את חולשותינו, להתריע על כשלונותינו. ישנן גם סכנות פנימית רציניות בגילוי הדברים בפומבי. אבל כנגד החששות מכריעה החובה, לאחר פרשה ארוכה ומתוחה של משא־ומתן, שעולמנו היהודי, וגם חלק גדול של הציבוריות העולמית שהתעניין בדבר, ידעו עליו כאשר הגיע לידי משבר, כאשר הגיע – על כל פנים בפרשה זו – לידי סיום. יש חובה של מסירת דין־וחשבון לפני הציבור על מצב הדברים⁹.

אבל אין כאן רק חובה של אמירת האמת. יש כאן גם צורך מדיני להשמיע קול ברמה על הקיפוח, לתבוע את עלבוננו, כדי שלא יווצר הרושם שאנו כה מוכים, שאנו כה חלשים בעיני עצמנו עד כי איננו מעזים להתגרות מלחמה עם הכוחות השליטים הגדולים ולו גם במאמר פּה. כל מלחמתנו המדינית, סיכויינו להגיע לידי תוצאה ממשית במלחמה זו, מוכרחים להתקפח אם אנחנו נושאים כל עלבון בדומייה. אין גם דרך אחרת לגייס את כוחות העזר שיש לנו במדיניות האנגלית ובארצות אחרות, אין דרך אחרת לעורר הרהורי תשובה. אין דרך אחרת להכביד על מצפונם של אלה, שהוכרחו לחזור בהם מדיבורם, אלא על־ידי הוקעת המעשה בפומבי. וכמה הדים שנשמעו להודעה זו בעיתונות האנגלית, הברכה שנשלחה כל־ידי ראש הממשלה לעולם היהודי – אומנם לא על פי המען הנכון, כי אם באמצעותו של עיתון אחד¹⁰ – יש לראותה כתוצאה של דרך פעולה זו.

לעצם עניין סיום הפרשה [הקמת צבא יהודי] יש לקבוע, כי אף על פי שבמרכז המדיניות הבריטית, על כל פני בתקופה ידועה, נתגלה רצון טוב לתת לעם היהודי, ולו גם בממדים מצומצמים, את המקום המגיע לו בתור עם שעליו הוכרזה המלחמה לראשונה, את המקום המגיע לו בתור עם שהקריב קורבנות, שדמו נשפך אולי יותר מאשר כל עם אחר במלחמה זו – למרות רצון טוב זה שנתעורר, גברו החששות, הפיקפוקים, ההתנגדות, והכריעו את הכף¹¹. לא אתעכב במפורט על פרשת החששות וההתנגדויות האלה. אני מניח שהדברים ידועים. אני רוצה רק לסכם אותם בשלושה:

1) חשש שמא על־ידי כך יינתן נשק נוסף בידי התעמולה הנאצית, אשר התנפלויותיה ושיקוציה שהיא משליכה על העם היהודי יש להן, כנראה, הד ידוע גם בתוך ארצות הדמוקרטיה, כפי שיש לראות בגילויים שונים שגם אנו נתקלים בהם במגעינו עם אנשי הצבא הבריטי, בשורות אנשי המשטרה הבריטית ועם אנשים אנגלים סתם.

2) חשש שמא על־ידי הופעת כוח יהודי, גם אם יהיה הדבר בארץ־ישראל ובחזית המזרח התיכון, מוטלת מישקולת נוספת על כף המאזניים, הנמצאת תמיד בתנודה בתוך העולם הערבי לגבי קביעת עמדתו הסופית ביחס לאנגליה במלחמה זו.

3) חשש שבדרך כלל תוספת נשק, תוספת כוח צבאי, תוספת מעמד של כבוד לציונות במלחמה זו, עלולה ליצור התחייבויות נוספות כלפינו בבוא השעה לחתוך את גורל הארץ אחרי המלחמה.

והייתי מוסיף עוד חשש, שיש לו סימוכין ידועים במידה שמדובר על הקמת כוח צבאי יהודי בארץ־ישראל ממש: בלי ספק, פועל הפחד שמא בבוא שעת ההכרעה נדע להשתמש בכוח צבאי זה כדי ליצור עובדות בארץ, שלא תעלינה בד־בבד עם החלטתה של אנגליה לגבי הארץ.

איך שלא יהיה, הגענו שוב בפרשה זו – איני יודע אם זו הפרשה האחרונה – ולנקודה של סיום לגבי תביעותינו להקמת כוח יהודי עצמאי במלחמה זו, אבל בשום פנים לא הגענו לנקודת סיום במאמצינו הצבאיים באותה מסגרת שניתן לנו לפעול בה.

גם נאומו של וייצמן [ב־9.11.1941], סיומו של הנאום ועצם הרקע המדיני שנאום זה שפך עליו אור כה רב, העמידו אותנו בשטח זה של הגיוס על עיקר האינטרס שלנו וחשפו לפנינו את מציאותנו המדינית. אם היה איזה ספק בזה, אם היו דברים לא ברורים, נדמה לי שהם הוצגו בכל בהירותם. שאנו מנהלים בארץ, באותה המסגרת שניתן לנו לנהל אותו, מתוך אותן ההגבלות והקיצוצים הרובצים עלינו¹², גיוס זה הוא עניין חיוני לעצמנו. אין זו שאלה של תשלום שכר, של גמילת חסד למישהו. זה עניין חיוני לנו, זוהי חובתנו כלפי עצמנו. זוהי אחת מחזיתות המלחמה שאנו עומדים בה. כל החזיתות קשות מאוד – איננו נרתעים מהקשיים – וזהו אחד הכיבושים שעלינו לכבוש על־ידי התגברות על מעצורים חיצוניים במידה שניתן לנו כוח לכבוש לנו אותו, במידה שיספיק כוחנו לכבוש ולעשות מזה עמדה של כוח, עמדה של כבוד להפוך כיבוש זה למציאות מדינית חדשה, לעשות מזה מנוף לשינוי הכרתו של העולם כלפינו כדי להתקדם מזה לכיבושים חדשים.

באותם ימים של סיום פרשה זו על־ידי תשובתה השלילית של הממשלה בדבר הקמת כוח צבאי יהודי, היו כמה פגישות ושיחות. בלונדון התבררו כמה דברים – גם באמריקה התבררו כמה דברים – שהוסיפו לשפוך על מצבנו. לאחר התשובה השלילית בדבר הקמת צבא יהודי, היתה לוייצמן ולבן־גוריון שיחה עם מיניסטר המושבות לורד מוין [ב־23.10.1941], אשר בה טפחו על פניו את העובדה של הפרת הבטחה בהחלטה זו. טענתו של לורד מוין באותה שיחה היתה, כי אי־אפשר היה לראות את ההבטחה שניתנה כהבטחה מוחלטת, בעלת תוקף בכל המסיבות שתהיינה; כי צריך להבין שההבטחה ניתנה במסיבות מסוימות של המלחמה, אבל היתה נתונה לשינויים, גם לביטול, אם מסיבות המלחמה משתנות, כאשר מסיבות המלחמה וצרכיה מוכרחים להכריע בכל שלב ושלב בייחוד אם, מטבע המציאות, שלבי המלחמה משתנים והולכים. אחד השינויים המכריעים היה חוסר אפשרות להקדיש אוניות להעברת אנשים מאמריקה, והרי דובר שהמתנדבים היהודים באמריקה הם שיהוו את רוב בנינו ורוב מניינו של הכוח היהודי החדש.

כאשר נאמר בתשובה [לטענת מוין], שאין כל שאלה של תחבורה ימית לגבי הקמת כוח צבאי יהודי בארץ־ישראל, וכבר ישנם שם 10,000 יהודים נושאי נשק המשרתים בפלוגות שונות, ואין שום מניעה בתחום “תחבורה ימית” לצרף אותם יחד, לגבשם לכוח יהודי אחד, היתה התשובה גם בדבר זה: אי־אפשר, באשר פירושו יהיה להקים שני צבאות ארץ־ישראליים, וכדבר זה לא יתכן: אם מצרפים יחידות יהודיות, צריך לעשות אותו דבר גם לגבי ערבים, ועל־ידי כך מקימים שתי “ארמיות” פלשתינאיות. נציגי הסוכנות היהודית הודיעו, שאין להם אלא לרשום הפרת דיבור חדשה מצד ממשלת הוד מלכותו כלפי העם העברי.

באותה הזדמנות דובר על השאלה בכללה, ולורד מוין הודיע כי נדמה לו שהשאלה היהודית, אשר העולם יצטרך לטפל בה אחרי המלחמה, חורגת מהמסגרת המקובלת; הוא חשב שמדברים על כך שבארץ־ישראל יכול להיות מקום אולי למיליון וחצי או שני מליון יהודים, אבל הוא נוכח לדעת כי בתום מלחמה זו יצטרכו להוציא מאירופה לא פחות משלושה מיליון יהודים, ובמצב זה אין להניח שארץ־ישראל בלבד תפתור את השאלה. הוא ציין שיש אפוא לחפש גם פתרונות אחרים, גם ארצות אחרות. התשובה שניתנה לו היתה: ארצות אחרות אינן. ישנה ארץ־ישראל, ויש ביכולתה של ארץ־ישראל, אם רק תועמד בתנאים הדרושים, לפתור את שאלת אותם המוני הפליטים, גם מיליוני יהודים, שיישארו מחוסרי בית כתום מלחמה זו. אבל שני הצדדים נשארו איש איש בעמדתו.

באותו זמן, עד כמה שידוע לנו, ניתנה הוראה לשגריר הבריטי באמריקה [הליפקס] להסביר לציבוריות האמריקנית, היהודית והלא־יהודית – ולעשות זאת באותם דרכים שהוא ימצא לנכון – שאין פתרון לשאלת היהודים לא באירופה ולא בארץ־ישראל. זאת אומרת, שגם כאן אנחנו רואים את המסקנה, שכתום המלחמה אווקואציה המונית של יהודים מאירופה תהא הכרח, אבל ישנה גם מסקנה שנייה, שאי־אפשר יהיה לבצע האווקואציה על־ידי הפניית זרם הפליטים לארץ־ישראל – ויש לחפש ארצות אחרות.

השגריר הבריטי באמריקה פיקפק אם אפשרי לגשת עתה להסברה באמריקה בגלל הרושם השלילי שהיא תעורר בין יהודים ובין לא־יהודים שם.

איכשהו אנחנו עומדים כאן בפני מסקנה אחת ברורה – מסקנה לא מחוסרת סכנה בשבילנו – אבל נדמה לי כי נוכח אותן ברירות חמורות מאוד, נוקבות מאוד, שאנו עומדים בפניהן, יש לראותה כמסקנה חיובית, כי זוהי דחיית האשליה, דחיית ההנחה הכוזבת, כי עצם הכרעת הנאציזם במלחמה זו, וניצחון הדמוקרטיות, פירושם פתרון שאלת היהודים. נתקלנו בהנחה כוזבת זו בכל תקופת המלחמה בחוגים שונים, קיצרי ראות לעתיד, קיצרי זיכרון העבר, שלדידם כאילו שאלת היהודים באה לעולם רק עם היטלר, כאילו עד היטלר ישב ישראל בטח בארצות פזוריו באירופה, כאילו לא היתה שאלת יציאת המוני יהודים מפולין, כאילו לא גזרו גם סטטיסטיקאים יהודים על מיליוני יהודים את הדין – שהם “מיותרים” ושהם מחוייבים לצאת – כאילו כל זה לא היה, כאילו לא היתה בכלל שאלת היהודים בעולם לפני היות היטלר, ולכן עצם הכחדתו של היטלר מן העולם פותרת את השאלה והכל ישוב על מקומו בשלום. כאן יש דחיית הנחה כוזבת זאת, וברורה פגיעת ההנחה הזאת בנו, המוני היהודים, לגבי המשטר שיוקם באירופה בסוף מלחמה זו.

אנו דורשים עלייה המונית, עלייה מהירה לארץ־ישראל, ובו־בזמן אנו דורשים שיווי זכויות ליהודים בארצות מגוריהם ואי־התפרקות הממשלות מהאחריות לדאגה לקיומם ולחייהם, לפרנסתם של היהודים באשר הם. אף על פי כן, נדמה לי שאם יש לפנינו ברירה בין הנחה המסייעת לשיווי זכויות פורמלי, שאינה תופסת את מעמדם האמיתי, המדיני והחברתי, של המוני ישראל בארצות הגולה, שהיא הנחה כוזבת מבחינת הפתרון האמיתי של שאלתנו – שהיא הנחה כוזבת מבחינה ציונית – אם יש לנו ברירה בין הנחה זו ובין הנחה שנייה, שהיא אמיתית מבחינה ציונית, שחותרת נגד כמידתנו בגולה ­– אם זו הברירה וסינתיזה בין השתיים אי־אפשרית – מוטב לבחור בהנחה השנייה.

איני יודע אם עצם קבלת ההנחה השנייה על־ידי העולם יוצרת אחת מאבני היסוד של הבניין המדיני שלנו. ברור אפוא שהבירור שיהיה לנו, שכבר התחיל בשיחות שונות שהיו עם מדינאים אנגלים ועם מדינאים אמריקנים, מוכרח להיות בירור מקיף מאוד. אנו נצטרך לקרוע את המסכה, נצטרך להתאכזר לאחרים וגם לעצמנו, כדי להעמיד את העולם כולו בפני האחריות הטרגית הרובצת עליו לגבי עתידו של העם היהודי, להניע את העולם כולו למאמצים בלתי רגילים, לידי שידוד מערכות, לידי הזדקקות לאמצעים חריפים מאוד כדי לפתור שאלה זו, נצטרך להעמיד לפני העולם כולו את בעיית חוסר בית וחוסר שורש בכל מוראה ובכל היקפה – יהודים שהיו חסרי בית יום קודם, נעקרו משורש והם לא ינטעו מחדש באותה קרקע שנעקרו ממנה. הלוואי ויישארו מיליוני יהודים בחייהם בסוף המלחמה, ונצטרך לטפל בשאלת הצלתם, לעסוק בשאלת הצלתם, והם ישמש מנוף כביר לבניין הלאומי.

יש לפנינו סכנה, שהעולם ינער חוצנו מאיתנו, שהעולם יתכחש לאחריות זו, וכדי להשקיט את המצפון יטיח תפל על התהום הפעורה הזאת, יכפור בעצם קיומה של הבעיה כדי לא לתת לה פתרון. אם אנחנו עומדים לפני סכנה זו, נדמה לי שעלינו לציין בחיוב – אם כי זה חיוב מר מאוד – את המסקנה ההולכת וחותרת להכרת חברי הקבינט [הבריטי], שעמוד נעמוד בסוף מלחמה זו בפני בעיה של הוצאת המוני יהודים מאירופה. אם לגבי הדיאגנוזה הם מתקרבים לאמת, הם אומנם אינם מקבלים את התֶרפיה שלנו, אבל אם הם עומדים על יסוד הדיאגנוזה, אם הם הכירו את המחלה, הרי יצטרכו להגיע לתרופה – ואז יפתח הויכוח בינינו ובינם.

גם כאן עוד לפנינו דרך ארוכה וקשה מאוד, עלינו להחדיר את ההכרה ביחידיות הרפואה למחלה זו, ולקבל הסכמה לרפואה שאנחנו מציעים, אבל בלי הסכם ביחס לדיאגנוזה היה הפרק של המלחמה שלנו הרבה יותר כבד.

אין ספק, לא אנחנו – על כל פנים לא אנחנו לבד – הצלחנו להחדיר מסקנה זו עד כמה שהיא חדרה, והרי שמענו על ההוראה שניתנה למעשה להליפקס לפעולתו בארצות־הברית. כאן פעלו הרבה גורמים אחרים. בלי ספק, פעלה כאן הממשלה הפולנית [הגולה] הנמצאת בלונדון. ייתכן שפעלו גם נציגי ממשלות אחרות הנמצאות עכשיו בגולה. הדברים האלה נכנסים לתוך מערכת המציאות המדינית שלנו ומהווים עמדות שעלינו להישען עליהן.

נתקלתי בהנחה זו ביחס להחמרת השאלה היהודית בסוף מלחמה זו – גם אחר הניצחון על הנאציזם – במידה שלא הכירו מעולם גם בפינת העולם שלנו, ואני רוצה למסור פה דוח על פגישתי האחרונה עם ליטלטון, שלא היתה מן הקלות ביותר.

בדצמבר 1941 עשיתי כשבועיים בקהיר, ובשבועיים אלה נועדתי עם ליטלטון שלוש פעמים¹³. מצאתי אותו פתוח לשיחה, נוח מאוד לפגישה, אבל איני יכול לומר שמצאתי את עמדתו המדינית נוחה ביותר. מצאתיו מלא טענות כלפינו: אנו מכריזים בקולי קולות על מספרים דמיוניים על מיליוני יהודים, שארץ־ישראל עתידה לקלוט, ובזמן לא רב בערך, נטען שעל־ידי כך אנו יוצרים מתיחות, עצבנות רבה, בעולם הערבי, לפי הידיעות שלו מתיחות זו נגדנו בעולם הערבי הולכת וגוברת והמצב הורע בתקופת שהותו בקהיר. והוא אמר ברמיזה, שהוא מוכן להאשים אותנו בכפיות טובה לגבי אנגליה לאחר מה שעשתה למעננו. לדעתו, נכון מאוד הדבר, שהשאלה תהיה חמורה מאוד בסוף מלחמה זו במידה שלא היתה, אך לעומת זאת, ארץ־ישראל קטנה ואין בה מקום למספרים כאלה; גם אילו היה בה מקום למספרים אלה, מן החוכמה לא להכריז עליהם מראש אלא להצניע לכת ולהאט לכת. סוף־סוף, הערבים הם בעלי הסחורה, הם מוכרים ואנחנו הקונים, ואנחנו צריכים להשתדל להביא את הערבים לידי מכירת הסחורה לנו, ולכן עלינו להשתמש באמצעים פסיכולוגיים מתאימים על־מנת שהערבים יאותו למכור לנו את הסחורה. זאת הוא יודע מניסיונו המסחרי: הקונה חייב להתרצות למוכר, למצוא מסילות ללבו ולהביאו לידי מכירת החפץ.

פה לא היתה, אם מותר להגיד, אפילציה [פנייה] ליושר דווקא, אלא לתבונה מעשית בהליכות מקח וממכר. שהרי אם אנחנו מדברים על מספרים כאלה [של עולים], פירושו של דבר למסור לנו את ארץ־ישראל, ובוודאי זהו הדבר שאנחנו רוצים. ואם ימסרו לנו את ארץ־ישראל, חזקה עלינו שאנחנו נזרוק את הערבים החוצה, חזקה עלינו שלא נסתפק בארץ־ישראל אלא נרצה לקחת גם את עבר־הירדן. איך אפשר להשליט מדיניות כזאת? אי־אפשר לחוקק חוקים כאלה, אי־אפשר לשנות מפות על־ידי תחיקת חוקים. זאת אומרת [שיש] להשתמש בכוח גדול; זאת אומרת לקומם את הערבים נגד האימפריה, אבל האימפריה לא תוכל לעשות זאת. היא גם לא תוכל לעמוד בזאת.

זאת בערך היתה הרצאת עמדתו. על זה אני עניתי, שאני מצטער לא רק על העמדה שבאה לידי ביטוי – אנו רגילים אומנם לחילוקי דעות, אנחנו רגילים לויכוחים עם כוחות מדיניים אחרים – אבל אני מצטער מאוד על ההערכה והיחס כלפינו, שבאים לידי ביטוי בכך שאנחנו כאילו רק צעקנים, מפריעים להכעיס, וזו דרכנו המדינית, ואני רואה זאת כתוצאה משני דברים. ראשית, השפעה אויבת הפועלת בסביבתנו כאן והפועלת עליו; שנית, חוסר מגע יותר אמיץ בינו ובינינו, העובדה שלא הזדמן לראות מה אנו עושים וללמוד יותר את ענייני הארץ.

ניסיתי להסביר לו את שאלת הקליטה – איך פועל המכניזם של הקליטה ואיך למעשה עומד העניין עד כמה גדול הדבר שהשגנו; חצי מיליון יהודים עם הכפלת היישוב הערבי. כל זה נראה עכשיו כקלוט מן הדמיון שעה שמדובר בזמנים שאינם כל כך רחוקים מאיתנו. אבל העובדות משכנעות בעצם הופעתן, וכל זה אינו אלא התחלה וציון דרך. שכן חלק גדול של הארץ טרם נכנס לתחום הפעולה שלנו – מבחינת ההתיישבות החקלאית עוד לא נגענו בו, אוצרות מים גדולים עוד לא ניגשנו לניצולם, התעשייה אינה אלא ציון־דוגמה למה שיכולים לעשות כאן בארץ.

הוא לא כפר בדברי אלה. וכפי שנראה לי הסכים איתי – אם כי לא אמר זאת בפה מלא – שאין ארצות אחרות (לקליטת עקורים), שעל כל פנים, במידה שיש ארצות אחרות אין הן עומדות בשם תחרות עם ארץ־ישראל במובן האפשרות, שאין ארץ אחרת שבה נתרכז ניסיון כזה, שכל ארץ חדשה, במידה שישנה – ואני אמרתי לו ש"אין ארץ שאין לה הערבים שלה" (אשר יתנגדו לכניסת יהודים] – תעבור תקופה ממושכת של ניסיון, של תהייה, של מבוכה עד שיעלה שם מפעל התיישבותי על איזו דרך שהיא, בעוד שכאן כבר יש לנו שישים שנות ניסיון. היו לנו אומנם הרבה כישלונות, אבל מהם למדנו, ואנחנו יודעים מה אפשר לעשות, והנה יש ציבור של חצי מיליון שרוצה להתרבות, שמוכרח לשאת בעול של בניין נוסף, ואין ארץ בעולם שבה פועל גורם רוחני שמעורר למאמצים; בשום ארץ אחרת בעולם היהודים לא ירגישו את עצמם אחראים לגורלם ולתוצאות התאמצותם, באשר בכל ארץ אחרת יימצא שמישהו זרק לשם את היהודים, ואם יבוא הדבר לידי כישלון יהיה אותו מישהו האשם בו.

ליטלטון טען שוב, שאם יגשו לעשות דבר זה כי אז רק בכוח, ושימוש בכוח הוא פשיטת רגל של מדיניות. ואז שאלתי אותו אם המלחמה אינה פשיטת רגל של מדיניות – האם אנגליה לא ניסתה לפתור את שאלות העולם בדרך של פיוס ופשרה, ומה היו התוצאות? האם לא נכון הדבר שברגע מסוים אנגליה החליטה שהיא מוכרחה להשתמש בכוח, בכוח עצום? האם הוא ליטלטון, לא נמצא כאן, במזרח, כדי לנהל פעולה זו של שימוש בכוח בקנה מידה רחב? ייתכן שזו פשיטת רגל של מדיניות, אבל כנראה שבהיסטוריה אין להימנע מזה. אם שימוש כוח אינו פסול כדי לתקן את מצב העולם כולו, האם שימוש בכוח נעשה פסול אם מגיעים לידי פתרון שאלת היהודים? האם גם זאת לא תהיה פשיטת רגל אם תפקירו את העם היהודי כתום המלחמה ויימנעו מלפתור שאלה זו אחת ולתמיד? הוא בעצמו מודה, שהשאלה תהיה חמורה יותר משהיתה, והוא שוב אישר דבר זה, אם כן הוא הדבר, מה האלטרנטיבה? מה הפתרון שמציעים לנו? האם הוא רואה פתרון אחר? האם אין זאת אומרת הפקרה, זאת אומרת בריחה מאחריות? האם אין זאת פשיטת רגל של מדיניות?

אם אתה טוען – אמרתי – שאנחנו דורשים לנו את הארץ, נכון הדבר. אנחנו דורשים לנו את הארץ. אתה טוען: “אתם רוצים להיות שליטים בארץ”. נכון הדבר. אנחנו רוצים להיות השליטים בארץ, אבל מה דוחף אותנו לדרישה זו של שלטון? היתה תקופה של משטר מנדטורי בארץ. במשטר המנדטורי הזה קיבלנו מעט ממה שדרשנו, אבל קיבלנו בתמידות. העלייה התנהלה ולא היה גבול לעלייה זו. הגבול היחיד היה יכולת הקליטה: פירושו היה אולי עלייה איטית יותר מאשר רצינו, מאשר ראינו כחזוננו, אבל לא היה גבול לתהליך זה. קיבלנו עלינו את הדין. היינו מוכנים להישאר במצב זה זמן בלתי־מוגבל. לא אנחנו באנו בדרישה לשנות את משטר המנדט והעלייה לפי יכולת הקליטה, אתם “זרקתם את הספוג” – זה ביטוי לקוח מההתאגרפות, כאשר הצד שאינו יכול להמשיך זורק את הספוג – אתם הסתלקתם מן העניין¹⁴. אמרתם: המעשה יותר מדי כבד בשבילכם. האם חשבתם שגם אנו נסתלק? ברור שאנו לא מסתלקים. אתם אומרים שלא תוכלו לעשות זאת? אנו אומרים: תנו לנו ונעשה. אתם אומרים: עלייה בלתי אפשרית? אנו אומרים: תנו לנו את השלטון ונוכיח לכם שעלייה אפשרית. לא הותרתם לנו ברירה אלא לדרוש דבר זה. זו מסקנה מוכרחת מתוך הצרכים החיוניים שלנו.

אני מצטער – אמרתי עוד – שיש לך תמונה זאת מהתבונה המדינית היהודית. אתה סובר שזה אינטרס פוליטי שלנו לזרוק את הערבים מהארץ בכוח. לו היה זה גם אפשרי מבחינה מעשית, לא היינו עושים זאת. בחזוננו אנו רואים גם העברת אוכלוסין, איננו רואים שום עוול בהעברת אוכלוסין, אבל עניין העברת האוכלוסין למעשה יכול להתגשם רק בדרך הסכמים גדולים, אנחנו רואים אפשרות של הסכמים גדולים כאלה בעתיד לבוא, אבל כאשר מדברים על 2–3 מיליון יהודים בארץ־ישראל, ואולי גם יותר, אנחנו מדברים על מספר נוסף על הערבים שישנם בארץ, ולא במקום הערבים שישנם בארץ.

הוא אמר פעמיים בשיחה: “יכול להיות שאתה צודק ולא תהיה ברירה אלא להשתמש בכוח. אנחנו, על כל פנים, נצטרך להיות חזקים מאוד בארץ־ישראל בסוף המלחמה, חזקים במובן הצבאי”. הוא אמר זאת פעמיים. פעם ראשונה, כפי שנראה לי, בהדגשה כלפינו, פעם שנייה בהדגשה כלפי הערבים.

כאשר אני דברתי על אלטרנטיבה, ואמרתי: “הרי זאת אומרת שום עלייה לארץ־ישראל”, הוא אמר: “לא, זאת אינני אומר בשום פנים”. כאשר אני אמרתי: “האם אתה מסכים, ש’הספר הלבן' לא יוכל להתקיים?” הוא אמר: “זאת לא אוכל לומר בשום אופן”. ברור, הוא היה נתון בצבת. הוא לא יכול בשום פנים, בתור מיניסטר אנגלי, לומר שלא יהיה “הספר הלבן” כאשר זו המדיניות הרישמית. היה ברור מתוך מהלך השיחה, שהוא מביא בחשבון עלייה לארץ־ישראל, אולי עלייה לא גדולה – מי יודע באיזה טמפו.

מזה עברתי לבירור יותר מעשי והתחלתי להציג לו שאלות. שאלתי אותו – אומנם כבר הצגתי שאלה זו בשיחתי הקודמת אתו, אבל אז התעלם ממנה, ולמדתי מן הניסיון: אז שאלתי כמה שאלות יחד והוא ענה על אלו שהיו נוחות לו: עכשיו שאלתי שאלה וחיכיתי לתשובה. השאלה הראשונה היתה ביחס לפדרציה [הערבית] ¹⁵; “האם בשעה שמיסטר אידן¹⁶ הודיע מה שהודיע, התכוון לכלול את ארץ־ישראל במסגרת זו?” הוא אמר: “לא אוכל לענות על זאת. אני בטוח שמיסטר אידן ניסח את הודעתו במתכוון בלשון סתומה וכללית, כדי להשאיר את הפתח פתוח לכל מיני אפשרויות”. הוא הוסיף: “אני לכשעצמי איני מאמין בעניין הפדרציה. אני בטוח, על כל פנים, שדבר זה לא יבוא לעולם בימי חיינו. אני מנסה לברר אם אפשרי איזה משטר של אחדות כלכלית בין ארצות אלו, אבל גם כאן הסתום מרובה על הברור, ויש הרבה דברים לברר, ולא כל אחד יודע על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה בעניין זה”.

אמרתי לו – זו היתה השאלה השנייה – שיש לנו רושם כאילו נעשים עכשיו ניסיונות לגבש איזו קבוצה ערבית בארץ־ישראל ולהביא אותה לידי מתן הסכם ל"ספר הלבן" כדי לחזק את מדיניות “הספר הלבן”, שכן כיום “הספר הלבן” הוא הצהרה חד־צדדית מצד ממשלת בריטניה: היהודים דחו את “הספר הלבן” והערבים גם הם דחו אותו ולא קיבלו מדיניות זו; זו רק מדיניות שהוכרזה על־ידי הצד שכנגד, ויותר קל יהיה לבטל אותה מאשר מדיניות אשר תיהפך לחוזה שהצד שכנגד יקבל אותה. אנחנו רואים ניסיון לחזק את ה"ספר הלבן", להעמיד תריס בפני רוויזיה של “הספר הלבן” עם גמר המלחמה. אמרתי כי אנו דיברנו אתו ושמענו שהוא אינו בעד קביעת מסמרות, שהוא בעד השארת הדברים פתוחים לגבי ארץ־ישראל עד לאחר המלחמה, וכי אנחנו מודאגים מפני התפתחות כזאת. הוא ענה בפסוק אחד, וראיתי שהוא שקל כל מילה שהוציא מפיו: “אין כל ידיעה שדבר כזה מתנהל עכשיו”.

בשאלה השלישית, או בעניין השלישי, אולי עוד אגע בדברי להלן.

החברים בוודאי יודעים, שעומדת להתכנס ועידה תרבותית ערבית במצרים בסוף הקיץ הבא, מוזמנת על־ידי מיניסטריון ההשכלה המצרי, ובה צריכים להשתתף מורים ועסקני השכלה מארצות ערביות שונות, שם צריכים לדון על האחדת תוכנית לימודים בבתי הספר ועל כל הבעיות התרבותיות השונות של הערבים.

היתה לי שיחה עם מר [וולטר] סְמַרְט, המזכיר של הצירות הבריטית בקהיר לענייני המזרח התיכון. סמרט הודה בפה מלא, שיש להניח כי ייעשה ניסיון להפוך את הועידה הזאת מתרבותית למדינית. הוא אמר לי: “אתה מכיר אנשים אלה, כאשר הם מתאספים הם מתחילים לדבר ואי־אפשר לקבוע מראש על מה ידברו, אני שמעתי ממקור ערבי בקהיר, שמנוי וגמור אצל נציגי עיראק, ואולי גם אצל נציגי סוריה, לנצל במה זו לדיון מדיני, כל הרושם שלנו הוא שכאן יש ניסיון ליצור עובדה של אחדות ערבית.”.

והנה, ביום שיחתי עם ליטלטון ראיתי בבוקר בעיתון אנגלי במצרים, שבוועידה תשתתף גם ממשלת ארץ־ישראל, זאת אומרת תשתתף מחלקת החינוך של ממשלת ארץ־ישראל, למעשה מחלקה ערבית, ואני הצגתי את העניין לפני ליטלטון ואמרתי לו מה ששמעתי מפי מר סמרט, וכי זה מאשר את האינפורמאציה שלנו, והוספתי: “האם במצב זה, כאשר הוועידה הזו חורגת ממסגרתה ועוברת לדיון פוליטי, בשעת דיון זה נוכחים – ואולי גם משתתפים בדיון – אנשים שהינם פקידי ממשלת ארץ־ישראל, זאת אומרת למעשה נציגי אדמיניסטרציה הבריטית – האין יוצאת מזה הסכמה של השלטון הבריטי עם עובדה זו, או לפחות התפשרות עימה? אם כן, זאת אומרת עובדה כפולה: א) ישנה אחדות ערבית מדינית; ב) ארץ־ישראל היא חלק ממנה”.

ליטלטון מאוד לא התפעל ולא התרשם מטענה זו, אלא דחה אותה. הוא אמר: "זה אינו מעלה ואינו מוריד מה אנשים מדברים כאשר הם מתאספים. אין בשום פנים לטעון, שאיזה פקיד המשתתף בדיון מחייב במשהו את ממשלת הוד מלכותו. אין בזה משום חיוב כלפי ממשלת הוד מלכותו, ואין בזה שום משקל כלפי ממשלת הוד מלכותו'. הוא דחה זאת מאוד מאוד באופן נמרץ, כך שנשאר דבר זה רשום לפני לפעולה במקומות אחרים.

בסוף השיחה אמרתי לליטלטון, שיש שתי שאלות מעשיות, הראשונה היא שאלת השם המפורש לפלוגות שלנו, שאם כי כיום הן מפוזרות ומפוררות, אנו רוצים שכולן תקראנה “Jewish” ולא תהיינה נתונות תחת מסווה של השם “Palestine”. בתחילה הוא פיקפק אם יש לדבר זה חשיבות כלשהי לגבי היהודים, אך כאשר הסברתי לו את העניין הוא הסכים לפנות ללונדון בעניין זה, ואמר כי לו הדבר לא איכפת, אבל הוא מוכרח להעביר את העניין למשרד המלחמה, כי בו תלוי הדבר.

הוא הסביר לי מה תפקידו בדרך כלל. הוא אמר: “תפקידי לטפל בענייני המלחמה”. הוא, ליטלטון, אינו בא במקום איזה אורגן אדמיניסטרטיבי או פוליטי כלשהו, הפועל בימים כתיקונם. הוא אינו בא במקום נציב העליון [הרולד מק־מייקל], הוא אינו מתערב ביחסים בין משרד המושבות ובין הנציב העליון, הוא אורגן אד־הוק לטיפול בענייני המלחמה, אבל כאשר הוא מוצא שענייני המלחמה מחייבים פעולה אדמיניסטרטיבית או פוליטית מסוימת, הוא אז נותן עצה והוא אינו מניח שיפעלו נגד עצתו. בעניין זה הוא הסכים להתערב, זאת אומרת להעביר ללונדון להחלטה.

השאלה השנייה היא עניין שאנחנו מטפלים בו כבר כמה שבועות, הנתון במצב מתוח מאוד, והוא שחרורם של מעפילי “דריין”.

לפני שאמסור פה את פרטי השיחה, אקדים הקדמה קצרה. במרס 1941 הגיעה לחופי הארץ אוניית מעפילים ושמה “דריין 2”, ובה יותר משמונה מאות איש, רובם הגדול פליטי רומניה – אנשים אשר ברחו מרומניה אחרי הפרעות שהיו שם בינואר 1941¹⁷ – ומיעוטם אנשים מבולגריה. היתה בתוכם קבוצה מיוחדת של ניצולי “סלוודור”, אוניית פליטים שטבעה [בדצמבר 1940] בים השיש – שם טבעו יותר ממאה איש, אישה וילד, אבל נשארו בחיים יותר ממאה והם הועברו לקושטא. בינתיים הגיעה לחופי טורקיה האונייה “דריין”, והשלטונות הטורקיים העלו את ניצולי “סלוודור” על סיפון “דריין” ושילחו את האונייה על פני המים לארץ־ישראל.

אתם יודעים את המצב המדיני שבו היה נתון משלוח כזה. האונייה הגיעה לחופי הארץ לאחר ההצהרה המפורסמת בדבר שיירות המעפילים, שדינן לא רק להשתלח מהארץ, אלא גם לא להיות מוחזרים [אליה] – לא בזמן המלחמה ולא אחריה¹⁸. הממשלה לא מימשה הצהרה זו ביחס ל"פטריה" לאחר התערבות מיוחדת של לונדון¹⁹. בימים אלה נודע לי שבהתערבות זו היה חלק ל[וויליאם] גרין, נשיא “אמריקן פדריישן אוף לייבור”. היה בזה חלק גם לבווין באנגליה, וגם ללורד הליפקס היה חלק בזה – וזו היתה לי סנסציה, שלורד הליפקס עמד לימיננו. הוא התבטא, שממצים יותר מדי את הדין. לורד לויד התריע נגדו – הוא עמד על שילוחם גם לאחר האסון.

הבריטים לא נהגו לפי אותה הצהרה לגבי עולי “פטריה” – הם הודיעו שעושים יוצא מן הכלל [והניחו להם להישאר בארץ] – אבל הם נהגו לפי ההצהרה לגבי מעפילי “אטלנטיק”, שאותם שילחו מתוך שימוש בכוח – במידה לא קטנה של אכזריות – לאי מאוריציוס²⁰. אחרי שילוח “אטלנטיק” באה “דריין”. הורידו את המעפילים לחופי הארץ. בראשונה שיכנו אותם במַזְרֲע²¹, אחר־כך העבירו אותם ל[מחנה מעצר] עתלית ואין משלחים אותם מן הארץ. איני יודע מה הרצון, אבל אין רואים סימנים לכך שמתכוננים לשלח אותם, זאת אומרת, שכבר לא נהגו לפי ההצהרה לגבי מקרה אחד. אנחנו דורשים עכשיו את שיחרורם. היה לנו בעניין זה משא־ומתן רב עם המזכיר הראשי²² ועם הנציב העליון²³. הנציב העליון הודיע לי שהעביר עניין זה ללונדון; הוא אינו מתערב בענין זה, כי לדבריו ההחלטה על איסור כניסתם וכו' באה גם היא מלונדון. חברינו פועלים בעניין זה בלונדון²⁴.

היתה לי אפשרות לראות בקהיר גם את ויקטור קזלט. שלושה ימים אחרי ראותי אותו כבר היה בלונדון, ומסרתי לו בייחוד עניין זה של מעפילי “דריין”.

ועוד בעניין זה: בתוך מחנה עתלית שוררת עצבנות. במתיחות שכזאת לא נתקלנו בשום שיירת מעפילים, האנשים הודיעו בכתב לנציב העליון, שאם עד 11 לחודש לא ישוחררו, ישבתו שביתת רעב. יכול להיות שאני אבקר אצלם השבוע, בכל אופן, כוונתי לבקר אצלם, אני אדרוש מהם שלא יוציאו לפועל את האיום הזה שלהם אלא יחכו להחלטת לונדון. אני מקווה שלא תהיה פה דעה אחרת לגבי שביתת רעב של שמונה מאות איש פה בארץ.

אני הסברתי לליטלטון את ענייני העלייה בכלל והאשמתי את ממשלת ארץ־ישראל, שמתוך דאגה למדיניות אנטי־ציונית לא דאגה לענייני המלחמה. במשך 1940 ובמשך המחצית הראשונה של 1941, כאשר אנחנו דרשנו להציל יהודים מהבלקנים, היה אפשר להביאם, היה אפשר להביא הרבה בלי מקצוע, הרבה כוחות עבודה לארץ. אמרתי לו: או שהם מעונים על־ידי הנאצים, או שהם מנוצלים על־ידי הנאצים. ואז הוא הוסיף: “או שניהם יחד”. אמרתי: בוודאי, אם הם נשלחו למחנות עבודה, הם מעונים וגם מנוצלים. הממשלה סירבה לעשות זאת. עכשיו הדבר אבוד.

דיברתי על אפשרות עלייה להבא – אולי עוד אחזור לזאת – אבל פה סיפרתי לו על עניין “דריין”. הוא קודם ניסה לדחות נימוק אחד מהשניים שבהם השתמשתי, הנימוק היה הצד האנושי שבדבר: האנשים ברחו מפוגרומים ברומניה, ברחו מחרב הנאצים, כי הם יצאו ערב כניסת היטלר לרומניה; ופה בארץ־ישראל, כשהם רואים את החופש כל כך קרוב, מחזיקים אותם בהסגר כבר תשעה חדשים ודנים אותם להתנוונות. דבר זה הוא כאילו קיבל, הניע בראשו ולא התנגד לזה, אבל כאשר דיברתי על הצד המלחמתי, על בזבוז כוחות עבודה שיכולים להועיל למשק החקלאי, לתעשייה וגם לגיוס, והם נדונים לבטלה ועוד מכולכלים על חשבון הממשלה, וזה יוצר מצב אבסורדי, הוא אמר: “את ענין הבזבוז איני מקבל. כל מלחמה היא בזבוז. אם אנחנו בונים אוניית מלחמה חדשה הרי זה בזבוז, בזבוז נורא, ואנחנו מחזיקים 20.000 איש במחנות הסגר. בעצם המלחמה אין להימנע מבזבוז”. לבסוף אמר שהוא כאילו מוותר על ויכוח זה, והתוצאה היתה שגם עניין זה הוא הסכים להעביר ללונדון. הוא לא אמר באופן מפורש שימליץ על שיחרורם, אב אמר: “I will put it up” (“אני אעלה את זה לדיון”). כפי שהוא הסביר לי, הוא מתערב רק בעניינים שהם לטובת המלחמה, אין הוא רוצה להכניס ראשו בין הנציב־העליון ובין משרד המושבות.

למרות הדברים החריפים שנשמעו בשיחה גם מפיו, נפרדנו ביחסי שלום גמורים מתוך הנחה שנוסיף להיפגש, ומתוך הבטחה מפורשת שלו לבוא לארץ ולראות את המפעל היהודי. הוא אמר: אומנם זה ייקח קצת זמן, יש לי עניין יותר דחוף כרגע, זה העניין ב[חזית] מדבר לוב. עלי קודם לגמור את זה.

אני ראיתי בביקור האחרון שלי במצרים את האיש המשמש למעשה סגנו, אם כי להלכה הוא נקרא רק מנהל התעמולה. שמו וולטר מונקטון. הוא עורך־דין אנגלי ידוע באנגליה, והוא נכנס לשירות הממשלה במלחמה זו עם שורה שלמה של עורכי־דין, אנשי עסק, רופאים. הוא עבד במחלקת התעמולה, שם היה זמן־מה צנזור ראשי ואחר־כך נשלח כמנהל התעמולה (הבריטית) במצרים. כפי ששמעתי ממקורות טובים, הוא למעשה מלא תפקיד של סגן לליטלטון. הוא איש בעל שיעור קומה אינטלקטואלי, איש בעל דעה משלו. סבורים שרעיונותיו בהרבה עניינים, בייחוד מדיניים, עשויות להכריע, כאשר ליטלטון מתמסר בעיקר לצד הצבאי, הכלכלי והאדמיניסטרטיבי, וכנראה שיש שם נטייה לחלוקת עבודה שלפיה מונקטון יתרכז יותר בעניינים מדיניים. אתו דנתי באריכות בשאלת כוחות העבודה בארץ, התאמתם אבל גם הגדלתם על־ידי עלייה. הוא התעניין מאוד כאשר אמרתי לו, שיש עכשיו מקור גדול של עלייה לארץ וזוהי הגולה היהודית הפולנית בברית המועצות²⁵, שם יש רבבות יהודים שבתוכם, ללא כל ספק, הרבה אלפי עולים המתאימים לארץ, כוחות עבודה חשובים בשביל הארץ, בשביל החקלאות בייחוד, גם בשביל התעשייה, גם בשביל עבודות צבאיות ובשביל הגיוס. אני לא ידעתי בשעת השיחה מה שנודע לי אחר־כך – שתיק כוחות העבודה (במזה"ת) הוא בידו, שהוא המנהל. ראיתי בשיחה שהוא גילה התעניינות מיוחדת בשאלה זו. נכנסתי לפתח פתוח זה בדברי הסברה יותר מפורטים. הוא רשם את הדברים האלה לפעולה בעניין העלאת יהודים פולנים מרוסיה. הסברתי לו את כל הצד האדמיניסטרטיבי, את שאלת ה"שֶדְיוּל"²⁶ שצריך להינתן על־ידי הממשלה הארץ־ישראלית, היחס עם רוסיה, ענייני הנסיעה. אמרתי שכל הדברים האלה ניתנים להסתדר; אין מעצור שאין להתגבר עליו בשטח זה של עלייה. הוכחתי לו כי נמצא דרכים להביא את האנשים אם תינתן לכך עזרה ממשלתית.

דברתי גם בשאלת “דריין”. הוא לא עורר שאלת “בזבוז”, אלא להיפך, אמר: “בשבילנו קובע זה שיכולים תיכף לצאת לעבודה בארץ”. כנראה שאלה ואלה דברי אלוהים חיים. כששמע שליטלטון הבטיח לפנות ללונדון, אמר: “מוטב שאברר אם הדבר הזה נעשה, מפני שהדברים עלולים להישכח בתוך המערבולת של העניינים”, ורשם את הדבר לפעולה. גם בעניין השם העברי לפלוגות היה לי אתו בירור מפורט, וכן בעניין הגיוסים ובעניין התעלולים שנתקלנו מצד הממשלה הארץ־ישראלית ומצד רשויות אחרות בעניין זה – בקשר עם אופי הגיוס, עצרת הגיוס, טשטוש האופי היהודי של הפלוגות וכו' וכו'. גם הדברים האלה נרשמו, ונדמה היה לי שמתוך הבנת העניין ומתוך רצון לעזור במידה שאפשר.

עכשיו אני רוצה להמשיך חוט אחד מהשיחה עם ליטלטון – האור שהוא פיזר על המצב. שמעתי ממנו דברים די ברורים בעניין הפדרציה (הערבית במזה"ת). כשראיתי אותו בפעם הקודמת – זה היה לפני כחמישה חודשים²⁷ –גם אז היתה נימה של הסתייגות, אבל הדברים לא היו ברורים במידה כזאת. אז הוא דיבר, למשל, על איזה ליכוד כלכלי כדבר שעתיד לצאת לפועל, אולי בקרוב, ויקיף את ארץ־ישראל. אבל היה ברור גם לפני השיחה עם ליטלטון, ומסרתי בהנהלה את הדבר²⁸ – לא היתה הזדמנות למסור זאת לוועד הפועל [הציוני] – על הנסיגה הכללית [הבריטית] שהחלה בעניין זה. יכול להיות, שכאשר אידן מסר את הצהרתו²⁹ התכוונו מלכתחילה שהדבר יהיה בבחינת הלכה ואין מורים כן. זאת אומרת הבטחה לערבים, נתינת אפשרות כזאת להם, אבל לאו־דווקא פעולה מעשית ודחופה כדי להגשים את הדבר הזה. כלומר, שמטרת ההצהרה היתה עצם ההצהרה, אבל לאו דווקא ביצועה, באשר אנגליה עמדה בפני הצהרות [פרו־ערביות] מצד הגרמנים והאיטלקים, בפני גאות האוריינטציה הפרו־נאצית במזרח כולו – היא עמדה נוכח מלחמה גלויה, מזויינת, של כנופיית רשיד עלי³⁰, שנשענה על תמיכת עיראק כולה, על כל פנים על תמיכת הצבא העיראקי כולו, והיא ראתה צורך באיזה אקט מדיני שיוכל לסתור במידת־מה את כל ההשפעות האלה, ואז נמסרה ההצהרה [של אידן]. אין כל ספק, במיניסטריון בלונדון אולי הוי תומכים להלכה זו, אבל במזרח – בצבא ובחוגים המדיניים [הבריטים] – היו אנשים שהניחו שיהיה אפשר לגשת בקרוב לצעד ראשון, וצעד ראשון זה יהיה סוריה.

פה היו כמה וכמה שלבים, ואי־אפשר לדעת אם הגיעו לאיזה שיקול דעת מסכם. ברור, על כל פנים, שהיתה הנחה ודאית בקרב חוגים אנגלים מכריעים למדי, שכתוצאה משחרורה מאנשי וישי [ביוני 1941], סוריה תצא: א) מאוחדת, ב) נתונה למעשה לשלטון בריטי³¹. אני חושב, ששני דברים אלה אפשר לומר במידה גדולה של ודאות. זאת אומרת שיאחדו את סוריה ולבנון, לאו־דווקא איחוד גמור, אבל יאחדו אותן לפדרציה – וזאת תהיה ההתחלה של פדרציה [במזה"ת]. ושנית, שהכוח המכריע בסוריה למעשה יהיה השלטון הבריטי. ההנחה היתה שהשלטון הבריטי ייזקק לפַסַדַה [חזות] צרפתית מתוך נימוקים מדיניים, תעמולתיים שליליים ולא חיוביים – לא כדי לנהל תעמולה בכוח השלטון הצרפתי בסוריה, אלא כדי לא לתת קלף תעמולתי חזק בידי הנאצים באמריקה. באשר לוּ דחתה אנגליה את אנשי דה־גול הצידה, ולקחה את רסן השלטון בסוריה לידיה באופן ברור, היו הנאצים אומרים שכל עניין המלחמה של אנגליה אינו אלא כדי להיבנות מחורבן אחרים: הנה, במקרה הראשון כשניתנה הזדמנות לאנגליה, היא נאחזה בה ונבנתה מחורבנה של צרפת. על כל פנים, בתקופה הראשונה של המלחמה זה היה יחסם של חוגים רבים באמריקה לאנגליה, שאחרי הכל אין זה מצד אנגליה אלא מלחמה אימפריאליסטית, ולמה לנו לעזור לאנגליה?

אבל ההנחה של האנגלים, שהם יוכלו להסתדר עם אנשי דה־גול והשלטון למעשה היה בידיהם, נתבדתה. העניינים בין האנגלים והצרפתים הסתבכו. הצרפתים השכילו לנצל בכישרון רב את עמדת הכוח שניתנה להם על־ידי הזדקקות אנגליה לפַסַדַה זו, ואת הפַסַדה הזו הפכו לבניין – את השלטון למראית עין, שהאנגלים היו מוכנים לתת להם, הם הפכו לשלטון בפועל ממש. הם איימו, כפי נראה, בשלב ידוע – וזה היה פשר נסיעתו של דה־גול לסוריה – ודה־גול השיג הצהרה ידועה מהאנגלים, שגם לאחר המלחמה צרפת תישאר המדינה האירופית הרֹאשה בסוריה. הם איימו על האנגלים שהם ימשכו את ידם מכל העסק ויודיעו שהם מושכים את ידם אם לא יספקו את מישאלותיהם, ופירושה של משיכת ידם היה שהם יציגו את כניסת האנגלים לסוריה כמעשה כיבוש, שהוא לא רק נגד וישי אלא נגד אנשי דה־גול. כאן באה רתיעה מצד אנגליה. יכול להיות שרתיעה זו נתמכה על־ידי חוגים אנגליים שפיקפקו בתחילה בעניין הפדרציה, אבל ברור שמדיניות זו נחשבה על־ידי רבים כמדיניות יותר מדי נמהרת – ובאה נסיגה מדינית³².

אני מוכרח לציין את חלקה של התנועה הערבית הלאומית עצמה בנסיגה זו בעניין הפדרציה. יכול להיות, שבשבילם זו נסיגה בשביל להתקדם אחר־כך יותר מהר, אבל לעת עתה הם סייעו בנסיגה זו. התנועה הערבית הלאומית, בסוריה, זו המאורגנת ב"גוש הלאומי", לא רצתה להשתתף במשא־ומתן על קביעת מעמדה של סוריה בזמן המלחמה, על כל פנים באותו שלב. היא לא רצתה לעשות זאת מכמה וכמה סיבות. הסיבה העיקרית היא שהיא היתה אכולת נאציזם. בתוכה היו אנשים חשובים, אולי מהיושבים ראשונה בשורות המנהיגים הסורים, שהיו פרו־נאצים מובהקים. בתוכה היו אחרים – וזה כבר חל על כל השאר – שבשום פנים לא רצו לנעול דלת לעצמם לקשר עם הנאצים במקרה שהללו ייכנסו לסוריה, והרוב הניח בוודאות כיבוש סוריה על־ידי הגרמנים. אז האנשים אמרו: מבחינה מדינית זאת תהיה שטות להיכנס במשא־ומתן עם אנגליה וצרפת, כשמחר יבואו הגרמנים והם יהיו לבעלי־בית על סוריה; מבחינה אישית זה בטוח לכל אחד מאיתנו, ומוטב לדחות את העניינים לאחר המלחמה. גם במידה שהיו חוגים שהיו מוכנים למשא־ומתן עם האנגלים הם לא היו, בשום פנים, מוכנים למשא־ומתן עם צרפת, והאנגלים דרשו מהערבים לבוא במשא־ומתן עם הצרפתים. אומנם, מלכתחילה אמרו להם: בכל מקרה שלא תבואו להסכם עם צרפת, תערערו לפנינו – ועתה לא עמדו בדיבורם והשאירו את המשא־ומתן בידי הצרפתים. אבל המנהיגים הלאומיים לא רצו לנהל משא־ומתן עם צרפת. הם אמרו: מוטב לנהל משא־ומתן עם האדונים מאשר עם המשרתים. מי הוא דה־גול? אדם שמינה את עצמו, שעומד בראש צבא ואין מאחוריו שום שלטון. והיתה סיבה שלישית: התנועה הלאומית הסורית סבורה, שמוטב שמלאכתה הקשה תיעשה בידי אחרים – זוהי גם עמדתו של ה"ואפד" במצרים³³ – כל זמן שיש משא־ומתן עם כוח זר, בין שהוא אנגליה או צרפת, יש בזה כאילו הודיה בזכות שיש לכוח הזה, יש בזה קבלת עצמאות מידי כוח זר בשעה שעצמאות לא מקבלים – עצמאות או רוכשים או שהיא נתונה למפרע. אבל כל זמן שהמצב כך – מוטב שיעשו זאת הפרשנים, שבין כה וכה אפשר לחתות גחלים על ראשם. כשיגיע המצב לידי בחירות, שבהן העם מוכרח להופיע, ממילא העם ייתן קולותיו ללאומיים ואז הם יירשו כל מה שאנשי הביניים ישיגו, ואת השאר ישיגו באיומים, בין כך ובין כך, התנועה הלאומית הערבית משכה את ידה מכל העניין ולכך יש לייחס גם את הנסיגה בדבר הפדרציה.

יש להזכיר גם את ההתנגדות הנמרצת של טורקיה לפדרציה הערבית כגורם שפעל בנושא זה. אין כל ספק, כשם שאנגליה מעוניינת לפצות את הערבים, כן היא מעוניינת בזמן המלחמה לא לתת סיבות נוספות לטורקיה לפנות לה עורף. טורקיה, לפי ששמענו ישר מאנשים טורקים, היתה רואה בהקמת הפדרציה הערבית מעשה אויב וחתירה תחת עמדתה, ולדבריה כך תראה זאת גם בעתיד³⁴. אבל אין זאת אומרת שהדברים בנידון זה שוקטים על השמרים ואינם נתונים במצב של תנועה ופעולה. בייחוד מצד ממשלת עיראק, ובייחוד מצד נורי סעיד, יש כל הזמן חתירה לניצול הזדמנויות ויצירת עובדות. העניינים הסתבכו כך, שכנראה האנשים האלה מבינים שלא יוכלו להגשים איזה דבר ממשי בעל משמעות של פדרציה בימי המלחמה. יש, בלי ספק פקפוק רב אצלם אם יעלה בידם להקים את הדבר מיד בתום המלחמה, באשר יכולים עוד להישאר עניינים מסובכים בין אנגליה וצרפת, ויכולים להופיע כוחות אחרים, באשר אין עוד הרגשה של הסכם גמור בין הכוחות הלאומיים בינם לבין עצמם בארצות הערביות ביחס למהותה של הפדרציה.

אינני יודע אם זה התפרסם במידה מספקת בעיתונות העברית – לא תמיד העיתונות שלנו מבינה חשיבות של מאמר המופיע בעיתונות הערבית. בארץ, במצרים וגם במקומות אחרים הופיעו מאמרים, שמטרתם לשפוך צוננים על ראשם של הנלהבים לרעיון הפדרציה כרעיון שאפשר להגשימו בתקופה הקרובה. אפשר לראות את כל המאמרים האלה לא רק כעומדים בניגוד לאנגלים, אלא כפרי יוזמה, עצה או הדרכה אנגלית. פדרציה מהי? האם ברור מה מקומה? האם זו רק פדרציה תרבותית או גם כלכלית או גם מדינית? ואם מדינית – האם זו פדרציה במתכונת שווייץ או במתכונת אמריקה או קנדה? עד כמה יש כוח לשלטון המרכזי? עד כמה זו אוטונומיה וקשר רופף מאוד של גופים שונים? כל זה לא ברור גם לנו – כותבים העיתונים האלה – כל זה מחייב לימוד ועיון, כל זה עניין לעתיד לבוא, כל זה עניין לנו לבד לא לאנגלים. האנגלים עשו את שלהם – הם שיחררו את הארצות הערביות ונתנו להן עצמאות. יותר מזה אין לדרוש מהן. אם הארצות הערביות רוצות או אינן רוצות להתאחד – זה עניינן, ואם הן רוצות להתאחד – עניינן הוא באיזו צורה ומידה. ואם הדבר לא יצליח אין להאשים את האנגלים בכך.

היה מאמר של מצרי אחד בעיתון מצרי, שבו הוכיח כי יש ניגודים גדולים בין הארצות הערביות. הכוונה היתה בעיקר להוכיח, שלמצרים אסור להיכנס לפדרציה זו. הוא הסביר זאת לאור ניגודים שבין מצרים ועיראק. הוא טען שמצרים שייכת לחוג ארצות צפון ומזרח אפריקה, שרעיון הפדרציה נכון, אבל לאו־דווקא במסגרת של אומה־ערבית – מדוע לא לאחד במסגרת אחת את כל ארצות המזרח התיכון והקרוב, להתחיל מטורקיה, פרס, אפגניסטן והארצות הערביות? במאמרים אלה נאמר גם כי יש שאלה של בירור מעשי קונסטיטוציוני בשאלה זו, כי יש צורך בתעמולה מוקדמת לעצם הרעיון, באשר הוא לא היכה שורשים בהכרת העמים הערביים במידה מספקת. ברור, שכל העמים הערביים רואים את עצמם כחטיבה אחת מבחינת גזע, לשון ומסורת, אבל מכאן לרעיון להתאחד באמת, בתוך מסגרת מדינית אחת, עוד רחוקה הדרך. כדי להוליד רצון זה יש צורך בתעמולה, וגם תעמולה זו היא עניינם של הערבים. במצב זה מתאמץ סעיד כנראה, ללכת בדרך הארוכה וליצור עובדות שתשמשנה התחלות, ואחר־כך יבואו שלבים של התקדמות לקראת המטרה. לאור זה יש לראות את כל הדיבורים על אחדות תרבותית בתור התחלה. לאור זה יש לראות את הוועידה הרפואית בקהיר. הוועידה הרפואית בקהיר אינה תופעה חדשה. כבר היתה ועידה ערבית רפואית פעם. אבל ועידת רופאים זו מקבלת צביון יותר חשוב לנוכח התפתחות זו. ולאור זה יש לראות גם את הוועידה התרבותית שצריכה להתקיים.

אגב, כשאני מזכיר את הוועידה התרבותית, אני רוצה להזכיר שביקרתי אצל מיניסטר ההשכלה המצרי, שהוא להלכה פטרון הוועידה, ולהפתעתי קיבלתי ממנו הזמנה להשתתף בוועידה זאת. לאו־דווקא אני אלא אנו. דיברתי אתו על שיטות הוראת ערבית, על הבעיה של שפת הספר ושפת הדיבור, שהיא חמורה מאוד בלשון הערבית, ואמרתי: זו תהיה אחת השאלות שתעמוד על הפרק בוועידה שלכם, ואנו מעוניינים מאוד בתוצאות הוועידה, מפני שגם אנו נוכל ליהנות מהן: “אנו מוכנים להזמין אתכם”. אמרתי שאנו נשמח לקבל הזמנה כמשקיפים, אבל זה יצריך הקלה במתן ויזה למצרים. אמר שזה עניין פוליטי. אני עצמי בטוח, כי בשעה שהעניין יגיע למעשה, ייתקל בווטו פוליטי כמו הרבה הבטחות אנגליות שניתנות בתום לב ונתקלות בווטו פוליטי³⁵.

ובכן, בחזרה לעניין הפדרציה: זו הדרך שנורי סעיד הולך בה, אבל הוא אוחז בעניין הפדרציה ואינו מושך ידו מעניין אחר – מארץ־ישראל [שבה תינתן ליהודים אוטונומיה במסגרת הפדרציה]. בדרך כלל, הגישה שלנו ושל הערבים לעניין הפדרציה הן שתי גישות הפוכות. אנו רואים את הפדרציה כאמצעי לפתרון שאלתנו. אנו חושבים שאם נציע לערבים פדרציה, אם נאמר שאנו מוכנים להיכנס לפדרציה, הם יוותרו בענייני ארץ־ישראל ודבר זה עשוי לשמש מנוף לשלום יהודי־ערבי בארץ־ישראל. אצל הערבים לא כך הדבר. הערבים רואים את הדבר כמטרה – ואני מדבר על הערבים האדוקים ברעיון זה, כי יש ערבים שתופסים את הדבר רק כעניין של הכרזה, של סיסמה, שפירושו כי ארצות ערב רוצות לחיות בשלום ביניהן ולהוות חטיבה אחת במדיניות העולמית, לאו־דווקא שתהיה זאת פדרציה ממש, שתחייב ויתור מצד כל ארץ על סמכות ותפקידים. אבל גם הערבים האדוקים ברעיון הפדרציה והתופסים אותו כמשמעו, רואים את הדבר כגולת הכותרת של תהליך ההתפתחות ולא כמנוף להביא התפתחות זו לעולם; וההתפתחות היא שחרורן של ארצות ערב, עצמאותה של כל ארץ וארץ, ואז ממה נפשך: אם תבוא פדרציה – מה טוב; ואם לא – כל ארץ יושבת חופשית תחת גפנה ותאנתה.

זאת היתה תשובה שקיבלתי מעוני עבד אל־האדי³⁶, כאשר הסביר איך הוא תופש את עניין הפדרציה, וזה היה עוד ב־1936, אחרי השלב הראשון של מאורעות הדמים. תשובה עוד יותר חריפה במובן זה קיבל ברנרד ג’וזף מג’מיל מרדם³⁷ רק לפני חדשיים, והוא אמר: “מה זאת אומרת? אתם שואלים אם אני רוצה בפדרציה? אני גם רוצה להיות האיש העשיר ביותר בכל העולם – אולי אהיה עשיר ואולי לא אהיה. יש מעצורים עצומים, מי יודע מתי הדבר יצא לפועל ואם זה יצא לפועל”. השאיפה הזאת קיימת. דברים אלה נאמרו בדמשק לפני חודשיים וחצי. ובכן, אם כך הדבר, הרי שצריך לדאוג לעצמאותה של כל ארץ. ובכן עיראק עצמאית. סוריה עצמאית להלכה, אותה שיחררנו³⁸ אומנם, מעניין לציין שעיראק עוד לא הכירה בממשלה הסורית שהוקמה על יסוד העצמאות. עיראק לא ממהרת להכיר בה. אומנם מצרים, ממשלת אבן־סעוד ותימן הכירו בסוריה כמדינה עצמאית, אבל לא טורקיה ועיראק, בעיקר מפני שמדינות ערביות אחרות רוצות לראות באיחוד סוריה והלבנון.

אבל בינתיים חלה נסיגה. כשם שחלה נסיגה לגבי עניין הפדרציה בכללה, כך חלה נסיגה לגבי איחודה של סוריה. בהתחלה, כשניגשו למשא־ומתן על ענייני סוריה, הניחו שנוסף לממשלה בדמשק או ביירות יהיה איזה משקוף על שתי המזוזות האלה, שיאחד אותן למשהו; יהיה איזה מוסד משותף שיאחד אותן לחטיבה אחת. מדבר זה הסתלקו. עוד לפני חודשים אחדים דיברו על ברית מכס בין סוריה וארץ־ישראל, אבל לאחר שהפקידות הארץ־ישראלית בילתה בסוריה חודשים אחדים, באו לידי מסקנה שאין לדבר על זה³⁹, בקהיר אנו שומעים, שמדברים בכל זאת על בירור אפשרות של יצירת איחוד כלכלי, אבל מהאנשים העוסקים בזה בירושלים למעשה, אנו שומעים שדבר זה ירד מהפרק, שאין הוא מעשי.

ובכן, סוריה להלכה עצמאית. עכשיו השאלה היא ארץ־ישראל. מעניין היה לראות, שאותו מאמר שנתפרסם באותו עיתון [מצרי] בשאלת הפדרציה, אומר שעד כמה שזה נוגע לאנגליה השאלה פתורה והשאר מוטל על הערבים, והוא מונה בשם את הארצות הערביות: סוריה היא כך, עיראק היא כך, ואת ארץ־ישראל אין הוא מזכיר. נדמה היה שכאן יש ויתור על ארץ־ישראל – אם לא ויתור, אז הודיה כאילו בארץ־ישראל קיים משטר מיוחד במינו. אבל לפי כמה וכמה סימנים אחרים התברר, שיש לקרוא בין השיטין, והקריאה הנכונה של המאמר הזה היא כך: ככל שמדובר בארץ־ישראל, קיים רק דבר אחד: הגשמת “הספר הלבן” [של 1939] – ותו לא. אם מוגשם “הספר הלבן” במילואו – הערבים אדוני הארץ, ואז בהם ולא באנגלים תלוי הדבר אם ייכנסו בפדרציה או לא. מכיוון שהעניינים מסובכים עם היהודים, מוטב לא לדבר על זה ולשתוק בנקודה זו, אבל כך הדבר למעשה. וזה לא רק לגבי העיתונות, אלא לגבי הקו של הפעולה המדינית של נורי סעיד ושל ערבים ידועים בארץ. הדרישה היא להשיג – אם רק אפשרי – תוספת ל"ספר הלבן".

נורי סעיד מנהל תעמולה גם כלפי האנגלים וגם כלפי הערבים בארץ־ישראל. לערבים הוא אומר: קבלו את “הספר הלבן” כמו שהוא. עמדתו לגבי “הספר הלבן” היא כמו שהיתה עמדת ההנהלה הציונית לגבי “עלייה לפי יכולת הקליטה” כנגד אלה שדרשו קו של הכרזה על עלייה חופשית. אז, ההנהלה הציונית היתה אומרת: “למה לכם הכרזה? אם [האנגלים] רק יקיימו את זה, זו [תהיה] עלייה בלתי מוגבלת, זה [רק] ידרוש יותר זמן”. כך גם אומר נורי סעיד: “תקראו יותר טוב את “הספר הלבן”, הוא מבטיח למעשה מה שאתם רוצים – העיקר התוכן ולא הצורה, ואת התוכן הוא מבטיח”. ובו בזמן הוא אומר לאנגלים: “תנו משהו נוסף, הלא אתם לא יכולים להעמיד את הערבים במצב של טפשים – למה קודם לא רצו לקבל ועכשיו כן ירצו לקבל?” ברור, שהלחץ מכוון להגשמת “הספר הלבן” בחלק המדבר על שלטון של רוב ערבי. זהו הקו. לכן לאו־דווקא פדרציה עכשיו, אבל חזית מדינית אחידה ויצירת כלים לחזית אחידה: היום ועידה תרבותית, אולי מחר יצירת קשר כלכלי. היה זמן, שדובר בחוגים אלה על יצירת “סוכנות ערבית” כדי לייצג את כל המדינות. אולי הדבר הזה ירד מהפרק, ואולי דחו זאת מתוך חשבון שמתוך הוועידה התרבותית יצמח מוסד שיימלא את מקום המוסד הזה.

ובכן, מדובר בחזית פוליטית אחידה של הערבים כתפקיד בלתי אמצעי שעומד על הפרק, פתרון שאלת ארץ־ישראל מפני ש[לדעתם] זה עקב אכילס בכל העניין. אם ארץ־ישראל לא ערבית – ספק אם יהיה אפשר לאחד את כל הארצות הערביות לארץ אחת; אם ארץ־ישראל משמשת מקום עמדה לכוח אחר – כל הבניין מתערער. במצב זה, נדמה לי, כי לא רק שזה לא היה ציוני, אלא שזאת היתה פזיזות משונה מאוד, פזיזות מבישה, שאצלנו קמו אנשים והרימו על נס את עניין הפדרציה⁴⁰. הם דרשו לדחוף את העניין ודחפו בעצמם, פנו לממשלה: “למה אתם לא עומדים לעשות זאת?” פנו לסוכנות [היהודית] ולערבים. מפני שיש אצלנו אנשים המדברים כאילו מפלנטה אחרת. פונים מתוך גישה של שוויון לממשלה, ליהודים ולערבים, ורואים בזה איזו הצלה. הצלה למי? הצלה לשלום? – השאלה באיזה מחיר! הצלה לציונות? – השאלה היא מה זאת הצלה לציונות. ולכן יש סכנה גדולה מאוד, שאנו ניצור רושם כאילו גם אנו רואים בעניין הפדרציה איזה פטיש.

בעולם כולו הסיסמה הזאת, הסיסמה הפדרטיבית, מקובלת מאוד. יש בזה ריאקציה לשיטה של הקמת מדינות לאומיות קטנות ולפיצול וריסוק אימפריות גדולות כפי שהיה בסוף המלחמה הקודמת. אבל מה פירוש הדבר? הנה, קיבלנו ידיעות מעניינות מהשליח שלנו בטורקיה⁴¹, כי מדברים עכשיו ברצינות על פדרציה בלקנית שתאחד את יוגוסלביה ובולגריה, ויוון תהיה בברית עם הפדרציה הזאת. וידוע שמדברם על פדרציה של פולין עם צ’כיה ועל פדרציה של מדינות הדנובה. פדרציה, במהותה, זה מושג סטטי. זה לוקח ארצות קיימות עם אוכלוסים קיימים ומאחד אותן לחטיבה יותר גדולה. כפי שסרבי אחד, שדוגל ברעיון זה וסבור שבפדרציה זו סרביה תנגן על כינור ראשון, הסביר לי שהמצב בבלקן הוא כך: הגזעים השונים כל כך מעורבבים בתוכם עד שאי אפשר ליצור שם מדינות־גזעיות, ולכן צריך לקחת מסגרת יותר רחבה על מנת שכלל בני התערובת האלה, אם אפשר לקרוא להם כך, יהיו אזרחים שווים בכל מקום מגוריהם. גם זה, לפי דעתי, מושג סטטי, באשר זה לוקח את הרכב האוכלוסייה של הארצות האלה כמו שהוא, אינו בא לשנות אותו.

האם זוהי השאלה אצלנו – ליצור חטיבה כזאת שיהודי ארץ־ישראל ויהודי דמשק וחלב, או אפילו יהודי קהיר, ירגישו את עצמם שווי זכויות בכל השטח הזה? הפדרציה עצמה אינה כוללת בתוכה שום סוד דינמי שיכול להבטיח את הצלתנו־אנו, את עניין העלייה, את עניין הפיכת ארץ־ישראל לארץ יהודית ברובה. מפני שרוב יהודי לא דרוש בתור פטיש – מפני שאם לא תהיה ארץ־ישראל עם רוב יהודי, זאת אומרת שהיא לא תקלוט יהודים ואז היהודים יישארו מועטים. זה לא כלול במושג פדרציה, זה עלול לא להיות מובטח על־ידי פדרציה. כשם שיש אנשים החושבים שעניין הפדרציה יכול להקל על זה, כך צריכים להיות אנשים שיחשבו שעניין הפדרציה יכול להכביד על זה. יש טוטלטריות בעולם, והיא היתה נהוגה במזרח. כאן שחטו תמיד אנשים. פה דיכאו תמיד אנשים. לא סבלו איש את רעהו. וזו תמיד שאלה אם בהרחבת המסגרת, אם בהגברת הפוטנציה, יושגו יתר סבלנות ויתר נוחות ביחסים בין העמים. זה ספק רב. ייתכן מאוד, שדווקא הרחבת המסגרת ויצירת גוש יותר גדול רק יגבירו את הכיוון הטבוע, כנראה, במהלך העניינים כאן. פדרציה תתן לכיוון זה היקף יותר רחב, תנופה יותר גדולה.

אינני אומר את הדברים כדי להציג, מצד שני, את הפדרציה כמפלצת, שעצם הקשר שיהיה בין ארץ־ישראל והארצות השכנות מוכרח להביא כליה. אבל אין שום מקום, לדעתי, שלמפרע ניתפס לעניין הפדרציה, ויש כאן מקום רב לחששות ולזהירות רבה. הדבר העומד על הפרק הוא לא פדרציה אלא מה יהיה גורל ארץ־ישראל.

פדרציה או לא פדרציה – אם יתברר שגורל ארץ־ישראל עשוי להיות מובטח יותר לנו אם נסכים לקשר בין ארץ־ישראל והארצות השכנות, אני אהיה בין אלה שיסכימו; אני אהיה בעד שנאמר למפרע שאנו כלל לא בעד פדרציה, אלא אם דבר זה נותן לנו אחיזה בתפקיד שיהיה מיועד לארץ־ישראל אם היא תהיה חטיבה יהודית בתוך הפדרציה.

על כל פנים, אין מקום ליוזמה שלנו בעניין זה. כל האומר פדרציה, אומר זאת מפני שזה דרוש לו. גם נורי סעיד, באומרו פדרציה, אומר זאת לא כערבי היושב על ענן הנישא על פני ארצות ערביות, אלא מפני שעיראק שואפת להתפשטות. יש אימפריאליזם עיראקי. עיראק לא מסתפקת במפרץ פרס אלא רוצה את הים התיכון. היא רוצה להיות הגשר בין מפרץ פרס והים התיכון, ויש לה אולי זכות לכך. עיראק ארץ עם שטחי קרקע, עם אוצרות טבעיים, והיא יכולה לשאוב כוחות מהמדבר ליישב אותם בערבותיה, ולהפרות ארצות אלו במי הפרת והחידקל ובעזרת הכסף שתקבל בעד הנפט מן האנגלים. ובתור ארץ עם פוטנציה כזאת היא שואפת לכך ומחפה על כוונת האימפריאליסטיות במסווה פדרציה.

אני מבין למה זה דרוש לעיראק, למה זה דרוש לאמיר עבדאללה. עבדאללה רוצה לשבת על כס המלוכה בדמשק. עבדאללה לא הכיר במדינה הסורית [אחרי מל"ע־1] וברור מדוע. הוא בעד פדרציה אם תהיה זאת ולא אחרת. ספק רב, אם נורי סעיד יהיה בעד פדרציה של ארץ־ישראל, עבר־הירדן וסוריה בלי עיראק, מפני שזה יוצר גוש נגד עיראק.

אם אנו בעד פדרציה, אז זה מפני שזה דרוש לנו. הדבר כשלעצמו, בתור סיסמה ערטילאית, אינו חשוב. אין אני רוצה לשלול סברה זו למפרע, אלא צריך לבדוק אותה למעשה. יכול להיות, שאם הערבים ירגישו שאינם יכולים לקבל את ארץ־ישראל, שיש התנגדות של העם היהודי, שיש פְּסק אחר במדיניות העולמית, אז יגידו: לפחות נשיג איתה קשר ולא נפקיר את הערבים היושבים בה. בינתיים, חובתי להודיע לוועד הפועל, שהעניינים אינם מתפתחים בכיוון של יתר סבלנות כלפינו, עלינו לציין עליית קרנם של הקיצוניים במחנה הערבי בתקופה האחרונה, בעצם הימים האלה. עלינו לציין את העזרה של אנגליה לעליית קרנם של הקיצונים האלה. עלינו לציין מרירות ואכזבה עמוקה מאוד בקרב רבים מהנקראים “מתונים” בקרב הערבים בארץ־ישראל.

אם, למשל, מתפרסם בכל העולם, ברדיו הגרמני והאיטלקי, שהמופתי נמצא בברלין⁴² – בעיני ראיתי והראיתי לכמה חברים בגיליון של “ברלינר אילוּסְטְרִירְטֶה” תמונה של המופתי תחת השער הברנדרבורגי, עומד שם כאשר היטלר נואם בפעם האחרונה ברייכסטג, והקריין, מתאר תחילה את הנוכחים, אומר כדי להוסיף צבע שהנה, בשורה הראשונה, יושב “זַיְנֶה אֶמינַנְץ” [הוד מעלתו] המופתי הגדול מירושלים – אם ואחרי כל אלה מופצת על־ידי חוגי האינטליג’נס הבריטי סברה שזה שקר, כל זה אחיזת עיניים, שהתצלום הזה הוא דבר מלאכותי, מוֹנְטַז', ועניין הרדיו זה אחת הבדותות שרדיו גרמניה מומחה להן, ולמעשה המופתי מסתתר באיזה מקום בסוריה, אז אני רשאי לראות בזה לאו־דווקא עמידה [של הבריטים] של המשטר, או לא רק, ועל כל פנים אזהרה כי האויב עודנו במחנה, שעדיין האיש המסוכן הזה יושב בתוכנו, אלא אולי גם פתיחת פתח למופתי להתפייס עם האנגלים.

כי מה היתה בשבילנו המשמעות המדינית המכרעת של צעד זה של בריחת המופתי לדוגמא? כששמעתי את הודעת הרדיו האיטלקי: “המופתי נצא אצלנו”, אמרתי: כל ערבי מוכרח לומר, כי הודעה זו שווה לסוכנות היהודית מאה אלף פונט. משקלה בשביל היהודים זהב. מפני שסוף סוף נתברר פעם מיהו המופתי. הוא השליך את המסווה מעל פניו, הוא נכנס אל האויב. אני רואה בשמועה אולי נטייה מצד מישהו לא לחסל את המופתי. אבל יש גם עובדות. אם המופתי לא נתפס, נתפסו רבים מאנשיו באיראן – אלה שלא ברחו לאנקרה. הם הושמו במחנה הסגר על גבול איראן ועיראק. בתוכם, לפי הידיעות שהגיעונו, גם ג’מאל חוסייני⁴³. החלו לשחרר אותם ושיחררו כמה אנשים חשובים, החזירו אותם לארץ־ישראל ושילחו אותם פה לחופשי. נקל לשער את הרושם שהדבר הזה עושה על המתונים. כאשר פח’רי נשאשיבי⁴⁴ נהרג – אינני מקיים פה את המנהג שצריך לדבר בשבחם של המתים, אך בכל זאת הוא הראה אומץ לב, הלך לאותו מחנה [של המתונים] ושילם בחייו – לא רק שלא היו אנגלים בהלוויה אלא ניתנה פקודה לעיתונים לא להזכיר גם את אלה מהמעטים שהיו, שלא לדבר על עצם הריגתו של פח’רי. אי־השמירה עליו וההתנהגות לאחר הריגתו.

לעומת זאת, מתנה שכזו [לקיצונים] – אנשי מופתי מובהקים החלו להופיע בחוצות קריה בירושלים וביפו, מתהלכים וחוגגים את ניצחונם: הם “בסדר” עם האנגלים, אחרי הכל. נקל לשער איזה יאוש זה נטע בלב אלה הקרואים “מתונים”, ו"מתונים" הם אלה שבשיחה אתנו אומרים “כן” ל"ספר הלבן". עמדת אנשי המופתי היא: מי אתם בכלל, [האנגלים,] שהוצאתם את “הספר הלבן”? ואילו המתונים אומרים: “הספר הלבן” הוא ספר יפה מאוד, אנו מקבלים אותו!

אבל יש עוד דברים. אנו שמענו בימים האחרונים, שנורי סעיד משדל עכשיו את האנגלים: ערבים אלה, שאתם חושבים אתם לקיצונים ולפרו־נאצים, אינם כל כך נוראים. הם מוכנים לחזור בתשובה. הוא משתדל לפתוח להם שערי תשובה, ויש לנו ידיעה – עוד לא בדקנו אותה אבל אין לנו כל יסוד לפקפק בה – שאפילו איש כמו שַכֶּיב ארסלאן⁴⁵ איש פרו־נאצי מובהק, ניתנה לו רשות לבוא לבגדאד לשיחה עם נורי, מתוך שניצחונות האנגלים בלוב, או מפלות הגרמנים ברוסיה [חורף 1941], עירערו את הרוב הנאצי בתוך הציבור הערבי בארצות השכנות. עד לפני חודש־חודשים אתה היית שומע מאנגלים מתונים שונים הלכה פסוקה: רוב הערבים נאצים. אחד היה אומר 70%, אחר היה אומר 90% – בזה היתה המחלוקת. עכשיו, כנראה, באה התערערות בתחום זה, יש ערבים שמתחילים להבין כי יתכן שאנגליה תנצח, בכל זאת, וגרמניה, למרות כל כוחה ולמרות הארגון המצוין שלה, תיפול במלחמה.

אינני יודע מה יהיה במשך החודשים הקרובים. בצבא – לאו־דווקא בפיסגה אלא בין אנשי צבא סתם – רווחת מאוד ההנחה שעכשיו היטלר יעלה על טורקיה והמזרח התיכון. הוא לא יוכל לתקן את המצב ברוסיה, על כל פנים לא בשנה הבאה. זה דורש מאמצים כבירים שצבאו לא מסוגל להם. הוא ישתדל, איכשהו, לנצל את המצב ולתת פיצוי לעם הגרמני בעד המפלה. בעצם צריך היה לעשות זאת קודם, אבל חשב שיכבוש את רוסיה תחילה, את הטרף הגדול. אם ייראו סימנים לכך, ייתכן ששוב תבוא התעוררות במצב הרוחות [של הערבים] ושוב פעם תעלה קרנו של הנאציזם. לעת עתה המצב כך: כמו שהיו ערבים פרו־בריטים, שדאגו לא לקלקל את הקשרים בינם לבין הגרמנים – לא על־ידי משא־ומתן אלא על־ידי התנהגותם – שיכלו לומר: לא התחייבנו על הזדהות גמורה עם האנגלים, מפני שבמצבנו המסוים היינו צריכים להיות איתם ביחסים, אבל תמיד שמרנו פתח פתוח איתם, כך אני חושב שהערבים הפרו־נאצים מחפשים להם אפשרות של ביטוח־נגד אצל האנגלים. נורי סעיד מבין, כנראה, שלא מהמתונים ייבנה. נורי סעיד, שבמהותו הוא קרייריסט לאומי גדול – אינני פוסל אותו בקרייריזם – הוא אגוצנטרי ורוצה להיות האיש שיבנה את הדברים הגדולים, הוא היה מוכן – זו אכן בוחן של קרייריסט – לא לזלזל בברית עם עבדאללה ועם הנשאשיבים בארץ־ישראל, אבל הוא מבין, כנראה, שלא מהם ייבנה. כל זמן שהיתה חזית בינו ובין הקיצוניים הוא לא יכול לעבור את הקו, אבל עכשיו, כשהחזית הזאת איננה, הוא משתדל למשוך אותם לצד האנגלים. הוא מגביר את הקיצוניות ולא את המתינות במחנה הערבי. זה מביא אותי לומר, שהקיצוניות במחנה הערבי מתגברת⁴⁶.

אנו מדברים הרבה על משא־ומתן עם ערבים. אני מחייב – יותר מכל אחר – קשר עם הערבים. קשר עם ערבים, לפי דעתי, תפקידו העיקרי צריך להיות הבלטת כוחנו, לא שיכנוע בזה שפנינו לשלום. בזה קשה לשכנע. בזה שאנו לא מוותרים על עלייה הם רואים אי־רצון לשלום. בשבילם סימן לנאמנות, לכנות, זה ויתור על העלייה, זו ההודאה [שלנו] שאנו נסתדר עם עלייה קטנה – בלי זה כל דיבור על שלום הוא מן השפה ולחוץ. הייתי מסכים לשכנע אותם שאנו לא טורפי ערבים בארץ זו. שלא זאת מטרתנו בארץ זו – אילו אפשר היה הדבר. לכן, המטרה המדינית של קשר עם הערבים צריכה להיות הבלטת כוחנו, צריכה להיות נטיעת הכרה בליבם, שהכרתנו כי אנו לא נזוז מהעניין הזה – לא רק מארץ־ישראל, אלא לא נזוז מהבאת המוני יהודים לארץ־ישראל – מאוד איתנה, ויש להם אגוז שלא יוכלו לפצח אותו בשום פנים. זאת צריכה להיות המטרה העיקרית של קשר עם הערבים בעניינים אלה, כדי לערער עד כמה שאפשר את הבטיחות שלהם שהם אדוני המצב, שהם יכולים לעשות הכל, ואם אנגליה נכנעת – נגמר העניין. כשם שהיתה תקופה שהערבים היו טוענים לנו: “אתם חושבים, שאם אתם מסתדרים עם האנגלים פתרתם את השאלה? אנו פה!” – עכשיו אנו צריכים לתפוס עמדה זו: “אתם תסתדרו עם האנגלים? העניין הזה בחיינו, בנפשנו – אנו פה!”

האם אני רואה כיום סיכויים, שמתוך קשרים אלה יתפתח משא־ומתן רציני בינינו ובין הערבים על הסכם שיהיה בנוי על עלייה, על עלייה ממשית? חובתי להגיד: אינני רואה סיכויים! יכול להיות, שיכולת ההסתכלות ולימוד המצב שלי ושל חברי מוגבלת, אבל זה הסיכום: אינני רואה סיכויים.

קיבלנו טלגרמה מאמריקה, שב"ניו־יורק טיימס" נתפרסמה ידיעה מארץ־ישראל, שיש קבוצה ערבית המוכנה למשא־ומתן לסכם על יסוד של פַּריטֶט [שוויון] משולש, זאת אומרת פריטט בשלטון, באוכלוסין ובקרקע. ובכן, הדבר הזה נבדק. הדבר הזה אינו נכון. כשאומרים “קבוצה ערבית” אין הכוונה לסתם שלושה ערבים, אפילו הם ערבים משכילים וכל אחד מהם ערבי הגון. כשאומרים “קבוצה ערבית” ב"ניו־יורק טיימס", זאת אומרת שקיימת איזו חטיבה מדינית, שקיים איזה גורם של כוח, אבל למעשה מדובר במשכילים אחדים, שאולי יש להם כוונות טובות. הם סטודנטים. הם מדברים על פעולות תרבותיות, אבל הם לא קבוצה ערבית במובן המדיני. כאשר סודר שאנשים אלה ייחקרו – סודרה שיחה על כוס תה, שהשתתפו בה יותר מאיש אחד, השתתפו בה אנשים אחדים שכל ליבם לשלום, שיודעים לשוחח עם איש ערבי באופן תרבותי, אבל יודעים להבחין לא רק מה שאתה אומר, אלא מה שהאיש־שכנגד אומר, לדעת בדיוק מה הוא אומר – נתברר שזה עורבא פרח. הם אמרו: “בכלל, אין לדבר עכשיו על סידור פוליטי להבא. מי יודע מה יהיה לאחר המלחמה? אבל מה שעכשיו צריכים לעשות זה התחלה של הסכם על דמוקרטיה בארץ־ישראל”. מה זאת אומרת דמוקרטיה בארץ־ישראל אנו יודעים. “ואם היהודים יסכימו לזה, אם הם יוכיחו שהם דמוקרטים – שהם לא חורשים רעה על הערבים – אז יתחילו לחיות יחד, ואז אם יהיו מוסדות, אולי המוסדות האלה יסכימו שתהיה עלייה. לא שאנו למפרע נגד עלייה. המוסדות יחליטו על עלייה ועל עוד דברים טובים”?

אני רואה גם צורך להדגיש נקודה ידועה, שאם היא תצא מהחדר הזה ותצא לחוגים ידועים, היא תפורש בלי ספק כנקיטת עמדה נגד הסכם עם ערבים. אינני יכול להירתע מסילוף כזה, ואומר מה שאני רוצה להגיד בנקודה זו.

עלינו להישמר מלעשות את הרושם, כאילו אנו בעצמנו מניחים שכל השאלה נעוצה כאן בארץ, שהשאלה היא בינינו ובין הערבים. אבל שאלה זו איננה בין הערבים לא רק משום שהשאלה איננה בין היהודים היושבים בארץ־ישראל והערבים היושבים בארץ־ישראל. השאלה גם איננה בין העם הערבי בעולם כולו ובין העם היהודי. השאלה היא בין העם היהודי והעולם כולו. כמובן, השאלה היא גם בינינו לבין הערבים, והערבים יש להם מה להגיד, ואנו מעוניינים שהם יגידו דבר לא כל כך נורא – דבר טוב, אם אפשר – אבל זאת לא שאלה בינינו ובין הערבים, לא להלכה וגם לא למעשה. מי שרוצה באמת שלום בין היהודים והערבים – ואני מאמין שכולנו רוצים בזה – אינו יכול להתעלם מההשפעה המכרעת, הניצָחָת, שתהיה לעמדתו של העולם על עמדת הערבים.

אני מסרתי פה דוּח סטנוגרפי משיחתי עם ליטלטון [בדצמבר 1941]. הוא, בעצם, ניסה להפנות אותנו אל הערבים: “אתם הלא קונים, והערבים מוכרים – תסתדרו עם המוכרים, אחר־כך נבוא לנוטריון והוא יאשר את המכירה שנתקיימה”. אמרתי לו: “אם אתה נוקט עמדה כזאת – המוכר אף פעם לא ימכור”. אני אמרתי: " ‘הספר הלבן’ הרג אפשרות של שלום יהודי־ערבי, מפני שהערבים ראו שהם משיגים מהאנגלים על־ידי אָלָמוּת ואיומים הרבה יותר מאשר הם יכולים להשיג על־ידי פשרה עם היהודים". על זה הוא אמר: “אני מודה בתוקפה של טענה זו”.

השאלה העיקרית בשבילנו עכשיו – השאלה העיקרית בשביל המדיניות הציונית – היא מה יאמר העולם, וזאת אומרת העולם הבא לידי בטוי לא רק במאמרים בעיתונות, אלא בא לידי בטוי בהחלטות של שליטים. אני התראיתי עם מיסטר בוּליט שלוש פעמים – פעם בקהיר ופעמיים בירושלים. השיחה השלישית היתה שיחה ממושכת למדי וארכה כשעתיים. מצאתי לפני ציוני מובהק וותיק. צריך הייתי מאוד להישמר מפני כל מיני “דלתות פתוחות” באותה שיחה, מפני שהדלתות היו יותר מדי פתוחות והכל היה קל ומוצדק למפרע. בציונות הוא רואה את עצמו כתלמידו של אהרן אהרונסון⁴⁷. ואהרן אהרונסון אמר [לבוליט] בוורסאי: “מה שדרוש לנו זה לא בית לאומי או מנדט, אלא שיתנו לנו את ארץ־ישראל ואנו נזרוק את הערבים”. כך אמר אהרונסון. אחר־כך אמר, ש"אהרונסון לא חשב לזרוק אותם בכוח, אלא שיקנה אדמה בעיראק ויושיב עליה את הערבים, אבל הם יהיו מוכרחים ללכת והוא יכין להם מקום טוב". ובנוגע לטריטוריה [ליישוב פליטים יהודים מחוץ לא"י] – אין מה לדבר אתו [עם בוליט]. הוא אמר: “מה אתה מספר לי? עבדתי עם האיש של אוויאן⁴⁸. בדקנו ארץ אחרי ארץ”.

כשניסיתי להוכיח לו [לבוליט] את הסברה שלנו על הטריטוריאליזם⁴⁹ – איפה בעולם יהיה מצוי קשר [נפשי בין יהודים וטריטוריה כלשהי]? איפה יש בארץ [באזור זה] בלי ערבים? אמר: “אל תדבר, אין בכלל ארץ”. הוא כמובן קיבל: “ארץ־ישראל לכם!” הוא היה רוצה גם את עבר הירדן. הוא היה רוצה אפילו יותר מזה. אמר: “אהרונסון דיבר על איזה חבל”. אמרתי: “זה החורן”. הוא, בוליט, מוכן לתת [לנו] את החורן… אתם יודעים את הבדיחה של וייצמן: הוא ואבלסון⁵⁰ הולכים בז’נווה, ואבלסון אומר לו: “אתה רואה את בניין התיאטרון הזה? אני מוכן לתת לך אותו במתנה. לפי שעה זה עומד פה ושמור לך…” אמרתי לו: “להשכלתך נחוץ לדעת, שהליטאני זה [מעבר ל] גבול ארץ־ישראל”, ואז כמובן שהוא נותן לך גם את זה. אבל כשאני אומר לו: “מה תאמר ממשלת ארה”ב על העניין הזה של ארץ־ישראל, שהרי בה יהיה תלוי הדבר, כי עליה רובצת האחריות ההיסטורית?" אז הוא אמר: “מה שנוגע לאמריקה אתה לא צריך לדאוג. באמריקה יש שישה מיליונים יהודים” תיקנתי לו: ‘חמישה מיליון’ – ובמצב זה אין מה לדאוג". אמרתי לו: “אני מצטער מאוד. אינני יכול לסמוך על חמישה מיליון היהודים באמריקה. הייתי רוצה לסמוך על נשיא ארה”ב, ולי ידוע שיש לו ספקות בעניין זה".

כשנפגשתי עם בוליט לראשונה בארץ, אמר: “נפלא מה שראיתי” – הוא עבר את הארץ באווירון. אמרתי: “זה לא בריא לראות את הארץ מהאווירון, זה מקטין אותה”. אמר: “להיפך, כשאתה רואה את הארץ בבת־אחת, אז אתה רואה מה אפשר לעשות בה”. אמר לי: “סוף־סוף, כל ההתפתחות האגדית של קליפורניה נעשתה במשך דור אחד. ואתה יודע שבקליפורניה הביאו מים ממרחק של 600 מיל? ולכן, כאשר אתה רואה את החוף הזה – הוא חושב גם סוריה – אתה רואה איזה דברים עצומים אפשר לעשות פה”. הוא התלהב מכל מה שראה, מהפריחה – עבר באוטו את השרון, בלב היישוב היהודי – והבין שכל זה טרי וחדש. הוא התלהב מהשממה – מה אפשר לעשות כשיש עוד שממה. אמר: “הלא אפשר כאן לעשות גדולות!” אבל אני דרשתי ממנו מה יאמר מיסטר רוזוולט כשהוא יצטרך להחליט – על זה לא קיבלתי תשובה. כשאמרתי לו: “קודם כל צריך לשכנע את רוזוולט כמו שאתה משוכנע, מפני שספק מנקר בליבו של רוזוולט אם כל העניין כדאי – אם זה עניין של 200,000 יהודים, אולי כל העניין לא כדאי?”

אני יודע, שאחד מידידינו דיבר עם רוזוולט והוא אמר: “אינני מבין, מדוע היהודים – עם חכם ונבון כזה – צריכים להתקשר עם ארץ שממה, הלא יש קליפורניה…” ואז בוליט אמר לי: “איך עושים זאת [לשכנע את המימשל האמריקני]?” דיברתי אתו על הדרכים. בעיקר הדגשתי את אחריות של אמריקה. הוא אמר לי: "אספר לך מה שקרה בעניין זה. כאשר ווּדרוֹ ווילסון⁵¹ המנוח נסע לוועידת השלום הוא היה בטוח, כמו שכולנו היינו בטוחים, שארץ־ישראל [תינתן] ליהודים ובזה נפתרה השאלה. כאשר הוא בא לפריס נתברר לו, שיש חוזה סייקס־פיקו⁵², ויש חליפת מכתבים של מקמהון־חוסיין⁵³, וכל העניין במצב של ערבוביה גדולה. משראינו כך אמרנו: ילכו לעזאזל האנגלים, יטיחו את ראשם בכותל – ומשכנו את ידינו מכל העניין. וזה היה היחס שהיה בעוכרי עמדת אמריקה בשאלת ארץ־ישראל בכל התקופה הזאת.

בשאלת ארצות [לקליטת יהודים] אני רוצה להזכיר מה ששמעתי מקזלט. הוא היה עם משלחת של חברי פרלמנט אנגלים אצל לורד מוין. זה היה לפני כחודש וחצי, לפני שיצא לרוסיה. הם דיברו על העניין שלנו. מוין עורר את שאלת מדגסקר⁵⁴, וקזלט אמר לו: "היה זמן שגם אני נתפסתי לרעיונות אלה מתוך חרדה שלי לצרת ישראל. כאשר ראינו שיהודי גרמניה עומדים כולם להישמד, ואי־אפשר לחכות עד שיהיה בארץ־ישראל מקום, התעניינתי במדגסקר. הלכתי לקֵי־דוֹרְסֵי [כינוי משרד החוץ הצרפתי] בפריס ודיברתי על מדגסקר, ואמר לי המיניסטר הצרפתי: "אין מה לדבר על זה. זה עורבא פרח. תוריד זאת מסדר היום' “. ואז קזלט אמר למוין: “אתם פעם דיברתם על בריטיז גויאנה” – ומוין הרים את שתי ידיו ואמר:It is hopless!” ". יש לו נגיעה מיוחדת בבריטיש גוויאנה. היתה שם איזו ועידה לענייני עבודה והוא היה חבר לה, ובינתיים ראה את הארץ ולמד את העניינים שם. הוא הרים את ידיו ואמר: “It is hopless!”.

אני חוזר לנקודה: העיקר בשביל הערבים הוא מה תאמר אנגליה ומה תאמר אמריקה, ולזה צריכה להיות מכוונת פעולתנו העיקרית. נכון, יש עוד כוחות, יש עוד כוח אחד גדול – רוסיה. אני רוצה למסור דוח על הפעולה בשטח זה. ובכן, אנו דיברנו עם אוּמנסקי⁵⁵ בוושינגטון, הוא עכשיו איננו [שם]. אתם יודעים, שליטווינוב⁵⁶ לא היה בארץ למרות כל השמועות – מפני שהיו כבר אנשים שנשבעו שראו אותו פה קונה נעליים – הוא לא היה בארץ־ישראל מפני שמצרים לא רצתה לתת לו ויזה. האנגלים אמרו: הוא ילון רק לילה אחד בבית השגריר וזוהי טריטוריה בריטית וכו', ולבסוף המצרים נעתרו: הוא ישהה במצרים רק שעות אחדות ורק בעילום שם, זאת אומרת שלא יתפרסם שהוא היה. על זה אמרו האנגלים: איננו יכולים להעמיד בעל־ברית שלנו במצב כזה – וויתרו על העניין וסידרו שהוא יטוס למזרח במקום למערב. דיברו עם מאיסקי⁵⁷ כמה פעמים. דיברנו עם וינוגרדוב⁵⁸. חבר אחד שלנו מכאן, אליהו אפשטיין, היה באנקרה ודיבר עם וינוגרדוב. מה היו הדרישות שהצגנו? אנו אמרנו: שחררו את הציונים. תנו לפליטים [היהודים] לצאת. תנו לצאת לקרובים של תושבי ארץ־ישראל אם הם רוצים לצאת. אלה היו, על פי רוב, אנשים לא צעירים. אמרנו: הממשלה עכשיו נתנה לנו מאה רשיונות לחלק לפליטי פולין שברוסיה. תנו לנו לשלוח איש לטפל בחלוקת הרשיונות האלה.

ובכן, אנו לא קיבלנו תשובה ממשלת ברית־המועצות כמו שההסתדרות, שפנתה וביקשה אפשרות לשלוח משלחת רפואית [לבריה"מ], גם נזדרזה וערכה מגבית למטרה זו, גם היא – עד כמה שידוע לי – לא קיבלה תשובה⁵⁹. נענינו רק על נקודה אחת – בעניין משלוח איש – בשלילה. ואני רוצה להסביר מדוע נענינו רק על זה ולא על דברים אחרים. יש רק הסבר אחד, מפני שבעניין זה פנינו לא רק אנו, אלא ממשלת הוד מלכותו פנתה, ואת התשובה קיבלנו לא ישר אלא באמצעות ממשלת הוד מלכותו. לממשלת הוד מלכותו חייבים תשובה. לנו־עצמנו כנראה לא חייבים תשובה.

כאשר פנינו בדבר משלוח איש [לבריה"מ] לחלק רשיונות, חברינו בלונדון חשבו אותנו למינימליסטים. הם חשבו להעמיד דרישה להקמת משרד ארץ־ישראלי שם. הזהרנו אותם: אל תלכו בגדולות, אתם באים לתוך מצודה כזו, ואתם רוצים לסדר משרד ארץ־ישראלי? אתם יודעים מה אתם סחים? נבקש לשלוח איש לטפל ולחלק רשיונות ונראה מה יצא מזה. פנינו קודם כל למאיסקי. הוא העביר זאת למוסקווה. ואיני יודע באיזה אופן עלה על דעתי, שצריך להעביר זאת גם דרך הממשלה הבריטית ולא רק ישר, ופנינו פה לממשלת ארץ־ישראל וזה הועבר למשרד המושבות, והאנשים שלנו עמדו על המשמר שזה יעבור דרך משרד החוץ. עכשיו קיבלנו תשובה ממשרד המושבות על זה שרוסיה סירבה.

קפלן⁶⁰ מזכיר, שבאמריקה פנו וביקשו אפשרות של משלחת [לבריה"מ] עם בגדים לעזרה, וגם על לא נתקבלה תשובה. את התשובה השלילית על משלוח איש לרוסיה קיבלנו ב־6 לדצמבר [1941]. כשבוע אחרי זה באנקרה – שם לא ידעו על כך – נתקיימה שיחה של אפשטיין עם וינוגרדוב, וגם הפעם קיבלנו עזרה מהאנגלים לגבי הראיון אתו. השגרירות הבריטית באנקרה המליצה לפני וינוגרדוב על השליח שלנו, שלחה לו מכתב ובו המליצה יפה על עבודת הסוכנות בארץ־ישראל. קבלת הפנים לאפשטיין היתה אדיבה מאוד. אגב, מעניין שהציר באנקרה יודע רק רוסית וכל הקשרים שלו נעשים על־ידי מתורגמן, אבל ממילא השיחה עם אפשטיין היתה ברוסית. הוא גילה הן בורות מבהילה והן התעניינות רבה ביחס לארץ־ישראל ומה שאנו עושים פה. שליחנו לא נפגש בצירות זו עם שום יהודי. כדי לתת דוגמה לבורות, כששמע על הנעשה בארץ־ישראל שאל: “האומנם היהודים עובדים?” הוא חשב שזה רק ברוסיה. הוא גם שאל: “האומנם המשטרה מרשה לפועלים לשבות בארץ־ישראל?” הוא התעניין בעצם העניין, זה היה חדש בשבילו. הוא התעניין בקשר לשאלה הכלכלית. אמר שישלח איש לארץ־ישראל גם לברר וגם לראות. אפשטיין אמר לו – כפי שדובר בינינו – אומנם אנו בקשרים עם חבריך בוושינגטון ובלונדון, אבל אנו רואים אותך כקרוב לעניין, מפני שאתה הנציג הסובייטי הקרוב לנו. הוא אמר לאפשטיין, שיש לו 200 נתינים בארץ־ישראל והם קרובים לו והוא צריך לשלוח איש לראות מה שלומם, והוא שאל את אפשטיין האם הוא חושב שהממשלה הבריטית תרשה לסוכנות הידיעות [הסובייטית] טא"ס לשלוח איש לארץ־ישראל. הוא גם קשר אותו עם טא"ס. אפשטיין נתן לאיש טא"ס ראיון וסיפר לו על עשרת אלפים החיילים שלנו. לעצם העניין הוא אמר: נעביר את זה לקוויבישב. כאשר אפשטיין אמר לו, שיש חברים שלנו אסורים כציונים, הוא קטע אותו ואמר: “הם לא אסורים כציונים אלא כקונטר־רבולוציונרים”. יש שם פשע: קשר עם חו"ל.

בנוהג שבעולם, כאשר אתה בא לצירות כלשהי אתה נפגש עם המזכיר, אתה מזמין אותו לארוחת צהריים והוא נוהג בך בחביבות. דבר כזה לא קיים לגבי עובדי צירות סובייטית. אסור להם לאכול במסעדות בעיר, הם אוכלים רק בצירויות ידידותיות, אבל לקבל הזמנה מאיש פרטי אסור להם. אמרו לאפשטיין: “כך נהוג אצלנו ואל תזמין”. השגריר וינוגרדוב קיבל מאפשטיין את המישאלות ואמר שיעביר אותן לקוויבישב. אחר־כך הזמין את אפשטיין לאיזו ארוחה ולהצגת סרטים לאחר הארוחה. יש הצגות סרטים בתוך הצירויות השונות, מפני שטורקיה לא מרשה הצגת סרטי מלחמה מפני שהיא נייטרלית. הצירויות מקבלות הזמנות להצגות אלה, וגם אפשטיין הוזמן. אחר־כך נפגש אתו וינוגרדוב ואמר לו: “העניין שלך הועבר, אבל אל תחכה לתשובה קרובה”.

אינני יודע אם יזוז משהו יותר גדול מצד האנגלים בענייני עלייה כתוצאה משיחתנו עם מוין. אני יודע הרבה התחלות טובות שדועכות מייד. אם, למשל הנציב [העליון] נתקל באיזה קשיים, הדבר הולך ונדחה. אומנם, הגברת הייצור במזרח התיכון מושך את ליבו. כשהם מדברים על הגברת הייצור במזרח התיכון, הם רואים ארצות אלה כחטיבה אחת שצריכה לכלכל את עצמה, וצריכה עד כמה שאפשר לכלכל את הצבא ולקמץ להם באוניות. אם אומרים לך: “הקצבנו 200,000 לירה להגברת הייצור הכלכלי”, ואתה אומר, שאפשר לבלוע עוד 200,000, התשובה היא של איש מומחה: “השאלה אינה בשטח הכספי אלא בשטח הפיסי. מה דרוש לכם, מה תעשו בכסף הזה? תדרשו צינורות? זה אי־אפשר להביא. לעומת זה, מה תתנו? תתנו חיטה? זה הכרחי. תפוחי אדמה? אפשר לחיות בלי תפוחי אדמה. אם זה בשביל עופות – צריך להביא מספוא מחו”ל ומה זה יתן? בשר, עופות וביצים? באנגליה שחטו את כל העופות. לעומת זאת, אם זה דבר הכרחי וזה דבר שאינו תופס מקום באוניות – ניתן לכם כסף". זוהי דעת איש מומחה שיודע את המצב. אותו דבר חל על הגדלת הייצור על־ידי הבאת עולים. אומנם הדבר מושך את הלב, אבל נתקלים בקשיים ולכן נסתדר בלעדיו. אולי זה יפתח עוד פעם פתח [לעלייה מרוסיה]. אם הממשלה, על יסוד זה, תיתן “שדיול” יותר גדול, נשיג תחילה הסכמה להביא אנשים משם, ואז אולי הממשלה תדרוש שנמנה לך פקיד, והוא בוודאי יהיה פקיד יהודי. אולי בזה ייפתח איזה פתח. מאיסקי ו[שר החוץ] מולוטוב לא חשובים, יש רק איש אחד [סטלין], והשאלה היא איך להגיע לאיש הזה ומה נעשה בליבו. קזלט הוציא מתוך מה ששמע משיקורסקי, שליבו של איש זה לא טוב על היהודים. על כל פנים, לעת עתה יש חומה. צריך להכות על החומה הזאת. לעת עתה זה כותל שאין בו סדק. אינני רואה אותו.

אני רוצה לומר, שבדרך כלל אין אני רואה יסוד רב לתקווה מכניסת רוסיה לעניינים. אצלי מתעוררים חששות. קודם כל, מדוע היתה רוסיה נגדנו? מטעמים של פוליטיקה חיצונית ופנימית. הפוליטיקה החיצונית היתה: אנו היינו “מכשיר האימפריאליזם” והם היו “תומכי המזרח המתעורר”. נניח שבזה יבוא שינוי, אבל נשאר הדבר הפנימי, המתבטא באופן כל כך בולט בכך שפקיד של צירות סובייטית אסור לו לאכול במסעדה. הקשר עם חוץ לארץ הוא מונופולין של הממשלה. הממשלה הזאת אינה רוצה, וכנראה אינה יכולה, שבתחומי ארצה, בין נתיניה, תהיה אגודה או הסתדרות שבהסכמתה יהיה לה קשר עם איגודים דומים בחוץ לארץ. זאת לא תוכל לסבול וזה שם לאל את [פעילות] הציונות [שם]. עכשיו, נניח, אם יבוא סוף המלחמה וידונו על שאלת היהודים, ואם יאמרו: את יהודי פולין נשלח למדגסקר – זה לא נוגע ליהודי רוסיה ומוסקווה תוכל להסכים לכך. אם יאמרו: את יהודי גרמניה נשלח לאלסקה – גם לזה תוכל מוסקווה להסכים. אבל אם יאמרו: את כל היהודים האלה נשלח לארץ־ישראל – הדבר הזה מוכרח להיות לו הד ברוסיה. לא כולם שם כמו אותם יהודים⁶¹ שדובקין⁶² שוחח איתם, וגם מבין אלה אחד אמר: “אני הייתי ואני אשאר גא שאני אזרח של ברית־המועצות, אבל לא אשכח עד יום מותי מה שראיתי פה, מה שיכול לעשות העם היהודי”. זאת היתה ריאקציה של בחור יהודי, שכולו יציר חניך המשטר הסובייטי. יש עוד יהודים בעולם. לא עוקרים דבר כזה [כמו מודעוּת יהודית] והם יודעים במוסקווה מה זאת אומרת בשביל המצב הפנימי. אם יעלה לחולל מהפכה גם בנקודה זו – אדרבה ואדרבה. אינני רואה הצדקה לתקוות. אין לשכוח, שרוסיה היא גם מדינה מוסלמית גדולה (קריאת ביניים: אבל אינה מדינה ערבית!). גם אנגליה אינה מדינה ערבית! ואתה יודע מה עשתה המפלצת הזאת על 80 מיליון מוסלמים בהודו [בהשפעתה על המדיניות הבריטית במזרח התיכון]. ועכשיו יש אנגלים האומרים לי: “כתוצאה מהמלחמה הזאת אולי הודו תקבל עצמאות והגורם המוסלמי יחדל להפריע, וזה יהיה טוב לגביכם”. וגם ברית־המועצות היא מדינה מוסלמית גדולה – מלבד זה שהיהודים שלה הם בולשביקים והם רוקדים לפי חלילה בעניינים היהודים – המוסלמים הם בכל זאת מוסלמים ומתחשבים בהם, ולכן אינני רואה תקוות, אבל צריך לעשות מה שאפשר.

אני מעמיד את הדגש בפעולה המדינית כלפי אנגליה וכלפי אמריקה. קיבלנו בימים אלה ידיעה, שבן־גוריון העתיק מושבו לוושינגטון ומתכוון להישאר שם ולעשות שם את מרכז פעולתו⁶³. אני חושב שיש לברך על הדבר הזה, שבן־גוריון מתמסר לפעולה מדינית ועושה פעולה זו במקום [שיושבת] הממשלה ובמקום כל הצירויות האחרות. חשוב מאוד, לפי דעתי, לעמוד בקשר עם הפולנים והצ’כים⁶⁴, אלה שדורשים להוציא יהודים, שהם גם ידעו לאיזו ארץ אפשר להוציא אותם ולא ישגו בהבלים. היה רושם לקזלט, שגם שלושה המיליונים שאמר מוין וגם עניין מדגסקר זה פרי שיחה עם הציר הפולני. אנו יודעים שהפולנים השתעשעו בעניין מדגסקר.

ואשר לעניינים מעשיים, עניין העלייה ייתכן שיעלה מחדש גם כתוצאה מהסכם שיקורסקי עם מוסקווה, הגם שבוליט, המחזיק את עצמו למומחה בענייני רוסיה, הזהיר אותי מאוד מלסמוך על משהו שאומרים הרוסים. כשאמרתי לו בעניין עלייה, שעכשיו הלא יש הסכם עם שיקורסקי, אמר: “הסכם – זאת אומרת שאפשר להפר אותו. הסכם נשאר על גבי הנייר”. הוא גם אמר לי דבר שונה מאוד. הוא קיבל ידיעות על התגברות האנטישמיות ברוסיה. אני חקרתי אותו מאוד בזה. אמרתי: “אולי בגלל הפליטים?” הוא אמר: “זה בגלל הפקידות”. שאלתי: “זה בעם או בשלטון?” הוא אמר: “זה בעם”. אמרתי: “בעם היתה תמיד אנטישמיות”. אמר: “על כל פנים, יש התגברות של אנטישמיות”.

אני דיברתי עם בוליט בעניין [יהודי] רומניה, בעניין השחיטות. שאלתי אותו אולי אפשר לעשות משהו. הוא אמר: “אנו [האמריקנים] יכולים להזיק. אם אנו ננקוף אצבע אנו נזיק, אולי ‘הצלב האדום’ צריך לפעול שם ולא אנו. המקום שהוכל לעזור לכם – זה רוסיה”. אמרתי לתומי: “מה אפשר לעשות ברוסיה?” הוא אמר: “אתה יודע, הוציאו שם [ממזרח פולין] שני מיליון פולנים ובתוכם הרבה יהודים, לקחו אותם לרכבות, הוליכו אותם למרחקים, הוציאו אותם מן הקרונות בלי כל טיפול ודאגה על מנת שימותו, מפני שזו היתה הפוליטיקה שניהלו היטלר וסטלין – להשמיד את פולין. ועכשיו, אחרי ההסכם עם שיקורסקי, כשמוציאים אותם [מרוסיה דרך איראן], מתגלה שמצבם נורא”. ראיתי שיש לו טינה כלפי רוסיה וחשבתי שטינה זו מעבירה אותו על דעתו. קזלט העמיד את המספר מיליון וחצי במקום שני מיליון. הוא אמר שיש כיום מיליון וחצי פולנים במחנות הפליטים והוא ביקר במחנה סַרַטוֹב, ואמר שהמראה היה מחריד: “שער בנפשך, בעונה זו של השנה – הוא במשך בוקר אחד הקפיא את אפו פעמיים – ובמקום כזה כמו סרטוב 20,000 אלף גברים ונשים גרים באוהלים, לובשים בלויי סחבות, המצב מחריד”. אמרתי: “מה יהיה עכשיו?” אמר: “עכשיו יש צירות פולנית בקוויבישב ושיקורסקי דיבר עם הרוסים”. בעניין העלייה יכול להיות שעכשיו ייפתח פתח חדש.

לעניין “דריין”, אני אדרוש מאנשים אלה בשמכם שלא ישבתו, ואודיע לנציב שאחרי ששמע את דברי הם מחכים להכרעת לונדון ולא ישבתו.

אנו צריכים לעשות כל מה שאפשר להתיישבות. בוודאי. ידוע, שבזמן האחרון עלו סוף סוף שני גרעיני התיישבות למקומותיהם, עכשיו נגבה כבר אינה הנקודה הדרומית ביותר. יש שתי נקודות דרומה מנגבה⁶⁵ – האחת כמעט סמוכה לעזה. אומנם, גם נגבה לא היתה הנחלה הדרומית ביותר. נקודות אלה הן הוּג' [דורות]ועִרַק אל־מנשיה[גת], ויש עוד נקודה חדשה ב[עמק] בית שאן [אבוקה]. עד פסח לא תהיינה עליות חדשות, נקווה שאחרי פסח תהיינה. עלינו לעשות הכל בשביל זה.

לא אוכל למסור דוח על הגיוס מפני שהשעה מאוחרת. אני רוצה לומר מילה אחת: הגיוס מוכרח להימשך. יש לי תשובה ניצחת לאנגלים, שמרשים קצת לעצמם לזלזל בגיוס: לכם אין כל זכות לזלזל או לתבוע משהו. קזלט סיפר לי, שליטלטון אמר לו שהגיוס ירד לעשרה איש לחודש. אפילו אם זה רק פי עשרים ממה שאמר, יש הפרש: לפני חודש זה היה כשישים. על זה דיברתי עם מונקטון: “לכם אין זכות לטעון. מי שלא נותן תבן אל ידרוש לבנים. אתם מעמידים אותנו במצב כזה, שאנו צריכים לתבוע מכל איש: הֱיֵה איש מדינה [המקיימת גיוס חובה], ואנו הארץ היחידה שאין בה חובת צבא. אתם רוצים שאנו נעשה בהתנדבות – אתם עושים כל המעשים היפים כדי להפריע בעדנו”. ובכן – [המשך] גיוס, גם גיוס נשים במידה המתאימה לתפקידים.

יש לומר, שאם כי הסוכנות היהודית אינה ממשלה, בכל זאת הנוהג במיפקדה בקהיר הוא שמקבלים את נציג הסוכנות כנציג האנשים שהתגייסו. נוהגים הרבה יותר כבוד ב[פיטר] פרייזר [רה"מ ניו־זילנד], וכשהוא בא לשם עורכים לו ארוחות ומסיבות, אבל להבדיל כל ההבדלות לטובת פרייזר, למעשה – כמו שהפלוגות אינן יהודיות בשם אלא במעשה, ככה גם פה – מקבלים את נציג הסוכנות כממונה על האנשים האלה, זאת אומרת כמי שעל־פי הוראותיו האנשים האלה התגייסו, כמי שזכאי לדאוג להם ולקבל דוח עליהם איך מתנהגים איתם. ובמשא־ומתן שנעשה בתוך אותה המסגרת הקיימת לא רק שאין כל קושי, אני מוכן להגיד שנעים לנהל משא־ומתן מבחינת היחס. ישנו מקסימום של רצון – במסגרת ההגבלות הפוליטיות וההתנכלות הבלתי פוסקת של הממשלה הארץ־ישראלית – לעשות מה שאפשר וכך אנו מתקדמים כל הזמן בגיבוש פלוגות. פלוגת החפרים הראשונה 601⁶⁶ שהיתה מעורבת, עכשיו היא יהודית טהורה, ואת הערבים הוציאו לפלוגות אחרות. אותו מצב שורר בפלוגות מעורבות אחרות. מתקדמים בגיבוש ויש הבטחות בכמה דברים שיסייעו בשיווי דמות. ואם יבוא [לפלוגות] שם יהודי – זאת תהיה התקדמות נוספת.

עוד בבירור הקודם שהיה לנו, הצעתי שיהיה גילוי דעת מצדנו. והוועד הפועל בחר ועדה לכך. היו כמה וכמה מפריעים: מחלות, נסיעות, גם איבדנו אנשים במשך הזמן הזה⁶⁷. בינתיים היו שני נאומים: של ויצמן ושל סמאטס, שפיזרו את דכדוך הנפש שהיינו שרויים בו. על כל פנים, נשמע קולנו. ועדה זו התכנסה פעם ובאה לידי מסקנה, שבכל זאת, למרות האיחור, יש לפרסם את גילוי הדעת. ביררנו את הדבר הזה אתמול בהנהלה. על יסוד הבירור בהנהלה אני רוצה להציע כאן, שהוועדה הזאת תקבל הוראה לגשת מייד לניסוח הדברים, ושייקרא מושב של הוועד הפועל לאשר זאת. נצטרך להיוועץ בשאלה זו עם חברינו בלונדון ובאמריקה. אינני יודע אם קיבלתם חומר ידוע שקיבלנו מלונדון, שבו אנו רואים באיזה כיוון מתקדמת העבודה שלנו. וייצמן מדבר לא רק על עלייה גדולה ומהירה לארץ, אלא על שלטון יהודי שיבצע את העליה הזאת. בכיוון זה דיברתי עם ליטלטון. הצגתי את עניין השלטון, את עניין המדינה. כפי שאתם רואים, לא כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי הכרחי לבצע את הצלת האם יהודי.

היתה בהנהלה שאלה אם נאמר זאת [הקמת מדינה יהודית] בפומבי. שיקול הדעת של הרוב שלנו הוא שזה צריך להיות הקו של הפעולה הדיפלומטית שלנו. וגם בעיתונות, במידה שאנו משפיעים על העיתונות האנגלית והאמריקנית, אנו צריכים לתת להם את הסיסמאות שידגלו בהן. במידה שניתן להסתדרויות הציוניות להרים קולן, צריכות לתבוע את הדבר הזה לאחר המלחמה. אתם יודעים שחברינו באמריקה קיבלו החלטה על “ג’ואיש קומונוולת”, שהוא מדינה יהודית להלכה ולמעשה⁶⁸. שיקול הדעת של הרוב היה שלא הגיעה השעה לסוכנות להציג במסמך רשמי דרישה זו בפירוש. כל השיחות שלנו נעשות בחדרי חדרים, ומאמרים ורזולוציות שמתפרסמות בפומבי לא מחייבות את ממשלת הוד מלכותו לתפוס עמדה לגבינו. העמדה של הסוכנות יכולה ליהפך כקלף בידי הערבים לדרוש תגובה מצד ממשלת הוד מלכותו, וברור שתגובה זו תהיה שלילית, ועל־ידי כך נגיף בתריס נוסף את הפתח שכיום הוא סתום. באנו לידי מסקנה, שאת השם המפורש [מדינה יהודית] לא צריכים היום להוציא עדיין.

מה שיש לומר: מתאספים שליטי עולם ומנהלים משא־ומתן על שלום – פגישת צ’רצ’יל רוזוולט על הים, חתימת ההסכם [“האמנה האטלנטית”], נסיעת אידן למוסקווה, שלפי השידור של אידן כללה דיבורים על שלום ועל סידורים לאחר המלחמה – והעם היהודי לא נזכר! אנו מודיעים שהעם היהודי קיים, שלשאלת היהודים, שתהיה לאחר המלחמה הזאת במצב איום, יש רק פתרון אחד. אנו מזהירים מפני פתרונות אליל. הפתרון הוא אחד והכרחי ואנו נעמוד עליו לאחר המלחמה.

זו ההצעה שאני מביא להצבעה⁶⁹.

תשובת משה שרתוק בתום הדיון:

מ' שרתוק: איני יודע מדוע מר סופרסקי⁷⁰ מקל לעצמו ושם בפי דברים שלא אמרתי אותם, כאילו דרשתי לרכז את העניינים בינינו ובין האנגלים והערבים. אמרתי תמיד בנשימה אחת אנגליה עם אמריקה. דרשתי להמשיך במאמצים כלפי רוסיה למרות כל הכזבות שנחלנו עד עכשיו.

לדר' מוסנזון⁷¹ בשאלות התעמולה הפנימית: העלונים של לשכת ההסברה אינם נשלחים רק לחברי הוע"פ. הם נשלחים ל־1,000 איש ומוסדות, וזאת אומרת שמספר קוראיהם הוא למעלה מזה, וגם הרצאות מסתדרות על־ידי לשכת ההסברה, ותשומת לב מיוחדת ניתנת לחוגים נטולי שורש בארץ, אבל אין זאת שעל־ידי הרצאה אפשר להצמיח להם שורשים בארץ. עושים עד כמה שאפשר לעשות על־ידי הסברה, אם כי אינם עושים די.

לקפלנסקי⁷²: ברור שהקשרים עם הערבים צריכים להיות מכוונים להכשרת משא־ומתן. אין אלה סתם לשם קשר או התיידדות פרטית. אומנם בנקודות החקלאיות אנו מכוונים את הקשרים גם קשירת יחסי שכנות טובים, לאו־דווקא למשא־מתן מדיני, אבל כאשר אנחנו מדברים בתור נציגים אין אנו מסתפקים בשיחת רעים על כס תה. זהו הנושא העיקרי: מה היהודים רוצים, מה הערבים רוצים, במה אפשר לתאם דברים אלה אהדדי.

מלבד זאת, אי־אפשר להסביר את ההבדל בין מה שהשגנו בעולם האנגלי ובין מה שהשגנו בעולם הערבי רק על־ידי הבדלי ההשקעות באנגליה, כי שם השקענו יותר גם קצרנו יותר, אצל הערבים השקענו פחות ולכן גם הקציר הנהו פחות. יש הבדל מהותי בדברים. אין להשוות את העולם האנגלי לגבי ארץ־ישראל ואת העולם הערבי לגבי ארץ־ישראל. העניין שלנו הוא איזמל חותך בעולם האנגלי כמו שהוא חותך בעולם הערבי. אם יש ניגוד בינינו ובין אנגליה, הרי זה רק בגלל השאלה הערבית. מה יש לאנגליה בארץ־ישראל שיהיה בניגוד להתיישבות יהודית בארץ? אין לה כל אינטרס כזה. אילו היתה ארץ־ישראל ריקה [שורה משובשת] אנחנו היינו רוצים להתיישב בה בהמונים גדולים, האם אז נרצה דווקא שאנגליה תסתלק מעמדותיה בארץ במידה שהן נחוצות לה ואינן מפריעות לנו? אבל נתחדדו היחסים בינינו ובין האנגלים, כי יש לאנגליה אינטרסים בארצות ערב, כי אנגליה קשורה בעולם הערבי, כל כן יש ניגודים. לא הצלחנו עוד להרכיב תפיסה אחרת לעולם הערבי. יערי⁷³ מתכוון לעשות זאת – איני יודע מתי. אנחנו דנים פה כפוליטיקאים הרואים את המציאות הפוליטית. אנחנו נאבקים היאבקות מרה מאוד עם העולם ששמו עולם ערבי, ולפי תפיסתו של העולם הערבי את ענייניו־הוא, הרי העניין שלו מנוגד לעניין שלנו – וזהו הבדל עיקרי.

עכשיו לדברי יערי: פה תלו יותר מדי בדברי, בכל העניין של אווקואציה של שלושה מיליונים יהודים. הנחה זו אינה קבועה במסמרות. דיבר על זה לורד מוין. שמענו שהלך דבר זה גם להליפקס. אם יראו שאין ארץ אחרת, וארץ־ישראל אין הם רוצים, ייתכן שישובו לקורס הקודם. אין זה דבר העומד בפני עצמו, אלא זהו פרט שאני מסרתי אותו בתוך התמונה הכללית ואין לראות בזה עולם ומלואו.

אם יערי שואל אם מאמינים שאנגליה תמסור לנו את ארץ־ישראל, אשאל אותו אם הוא מאמין שהערבים יסכימו לעלייה גדולה. הוא כאילו מאמין בזה. אם כי המציאות היא בניגוד גדול לזה. אני כן יכול להאמין, אבל אין זו רק שאלה במה אני מאמין, השאלה היא: מה צריכה להיות עמדתי כיום? מה אני דורש כיום? אני דורש עלייה גדולה לארץ. כשלעצמי אני יכול להסתפק בדרישה זו. נחוץ לנו שיהיו פה המונים גדולים של יהודים. אני מאמין שיהיה זה עם אנושי, עם פרוגרסיבי, והוא לא ישתלט באחרים לרעה, לא ידכא אחרים. יותר לא נחוץ לי היום. אבל לא עוסקים רק בהכרזות ובהפרחת שמועות וסיסמאות. מדברים עם אנשים. רוצים לנהל איתם משא־ומתן מדיני. רוצים לבוא בתביעות מדיניות – וישאלו אותנו איך אנחנו מתארים לעצמנו עלייה גדולה, מי ינהל אותה, מי יהיה אחראי לה, מי ידאג שהארץ תוכל לקלוט אותה? – כך שאל בוליט.

ואנחנו צריכים לתת תשובה. אפשר לומר שהמנדט יישאר בידי האנגלים. אבל אנגליה צריכה לנהל פוליטיקה של יכולת קליטה, אבל אם אנגליה לא תרצה לנהל פוליטיקה זו? ואם ישאלו אותנו מה הניסיון, האם אנחנו מרוצים בניסיון, האם הניסיון לא הביא לידי ביטול המנדט? ⁷⁴ מדוע דווקא אנגליה – האם לא תסכים [למסירת המנדט] לאמריקה? תאמר: צריך להיות כוח שישלוט בארץ, והוא יכריח את הערבים להתפשר עם עלייה גדולה. ואם לא יקום כוח בינלאומי כזה, [אז] אתה מוכרח להגיד – אם אתה לא תוותר על עלייה גדולה – “תנו לי ואני אנסה לעשות זאת”. אתה לא תוותר על זאת. האם דבר זה אסור בכללו? הרי גם אתה תסכים לדרוש שאנגליה או אמריקה יהיו הכוח בארץ ויעשו זאת – האם להם מותר? מדוע לא תעשה זאת בעצמך, מדוע תדרוש מאחרים?

הם [האנגלים] לא ימלאו את הדרישה? אם בכלל לא ימלא את הדרישה, הרי נעמוד אל הקיר ונילחם על נפשנו. מי יכול להיות קבלן להצלחה" אבל אם הדברים ימצאו מסילות ללב אז יכול להיות שנקבל את הדבר, ייתכן שבכוח תביעה זו נשנה את “הספר הלבן”.

אנחנו באים לא רק לאנגליה, אנחנו באים גם לאמריקה. אמריקה אינה יכולה להבין מדוע צריך להיות דווקא מנדט אנגלי על הארץ. היא רוצה לדעת מה רוצה העם היהודי. אנחנו מסכימים לאינטרס האנגלי גם להבא – האם הציונות מחייבת דווקא שלטון אנגלי על ארץ־ישראל? דווקא אנגליה צריה לנהל עלייה זו? זהו פרודוקט היסטורי, אבל האם זו היא הדרך ההיסטורית שלנו, שדווקא אנגליה תהיה השלטת והיא תנהל את העליה?

מהו היסוד אצלנו? אנחנו צריכים להכניס יהודים לארץ־ישראל. אם דובקין מדבר על עלייה בכל התנאים, גם ללא רישיון, האם מפני שנפשו חשקה בעלייה זו? הוא אומר שהוא רוצה שלטון יהודי בארץ־ישראל, ואם לא תהיה תפיסת השלטון, אז תבוא העלייה גם אם תהיה בלתי־לגלית. אם החוק יהיה בידי האנגלים, הם ינהלו עלייה כרצונם. אם זה אידיאל? אנחנו ננהל עלייה גם בתנאים אלה. האם התביעה שלנו היא כי יותר לנו להפר חוק? אלא תביעתנו היא שיהיה משטר ציוני, בו תהיה העלייה החוקית בידינו. אם לא יותן דבר זה, אז יהיה מצב רע. המידה שתביעה עלולה לשכנע, עלולה להזיז, עלולה להוכיח שהעניין הוא רציני עד מוות – זו היא התביעה וכזו היא צריכה להיות.

בנוגע למה שאמר סמאטס על הפדרציה הערבית: דר' הירש⁷⁵ איננו פה, כאשר יערי הזכיר דבר זה, אמר דר' הירש: פה השתיקו את הדבר. אני מצטער מאוד על דבריו אלה, היתה לי שיחה עם דר' הירש, הסברתי לו את הדבר. הוא כנראה שכח או בחר לשכוח. סמאטס יצא בעצם לדבר נגד המדיניות הקבועה של ממשלת הוד מלכותו. זה אינו דבר קטן. הוא ראש ממשלה של דומיניון בריטי, והוא קוליגה של צ’רצ’יל וכל המיניסטרים האלה, והוא משרת של המלך, והמלך חתם על “ספר לבן” והוא יוצא בפומבי ובריש גליי לדבר נגד מדיניות זו. יחד עם זאת המיניסטר לענייני החוץ הודיע על פדרציה [ערבית]. הוא [סמאטס] רוצה להקל על עצמו, והוא אומר: “אתם אמרתם פדרציה, מה שאני דורש זה אינו עומד בניגוד, זה יכול להתקיים לצדה של פדרציה”. האם סמאטס דורש פדרציה? אנחנו מכירים את סמאטס, הוא מעוניין בגורל העם היהודי, אנחנו יודעים את מהלך מחשבותיו, ואל תתלו פדרציה ערבית בסמאטס.

בנוגע לתפיסתי את השאלה הערבית, לדעתו [של יערי] היא “סטטית”. לא דיברתי פה על חזון – איזו אפשרות אני רואה לתיאום השאיפות, לסידורים עם המזרח לעתיד לבוא. יש לי חזון בנוגע לזה, אבל השאלה היא: מה אמרתי? אני אמרתי: על יסוד לימוד המצב כיום הזה איני רואה סיכויים לשלום יהודי־ערבי שיהיה מבוסס על הסכם ערבים לעלייה גדולה. זוהי נוסחה מדוייקת מאוד, כל מילה אומרת משהו. ואל תנסה להזיז פה לבנה אחת. אתה חולק על זה – תחלוק, תאמר יש סיכויים, או תאמר שזה לא מושתת על עלייה גדולה, על עלייה רבתי. אתה רואה חזון שיווצר כוח יהודי והם אולי יסכימו? – על זה אין מחלוקת.

אם אתה מדבר על פרוגרסיביות, על שיתוף מעמדי – אתה טח תפל בעיני ומערבב מושגים, כי הבעיה אינה אותה שהבאת לדוגמה – קנדה או שוויצריה. בקנדה ישבו העמים בכפיפה אחת מקדמת דנא. הם קפאו על שמריהם בתוך יחידות אתניות, ירדו איש לחיי רעהו. באה תקופה והם השלימו. יכול להיות מצב כזה בארץ־ישראל כמו שישנו בסוריה, בלבנון: יש ריב דורות בין המוסלמים והמרונים⁷⁶ ועממים אחרים.

אצלנו המצב הוא אחר. ישנם בארץ 500,000 יהודים, מיליון ערבים, חרב איש ברעהו. אני יכול לקבל שליחות זו לסדר שלום בין חצי מיליון יהודים ובין מיליון הערבים היושבים בארץ! לזה יש סיכויים מיד. זוהי הבעיה? הקיימת פרוגרסיביות? שיתוף, של פרדסנים [יהודים וערבים], שיתוף מעמדי, האם זה יוצר אפשרות של הסכם על יסוד עלייה? האם זהו עניין של פרוגרסיביות – (יערי: זה לא. אבל חיוב היסוד של זיקה לפדרציה ערבית – זה כן) – אתה אמרת שהערבים לא יסכימו להישאר מיעוט בארץ בלי פיצוי של פדרציה ערבית. נכון, אבל זהי אינו אומר ממש ולא־כלום. מפני שאם אתה אינך יכול לתת שובר שאם בפיצוי זה של פדרציה ערבית הם [יסכימו] להיות מיעוט בארץ־ישראל – לא אמרת ולא־כלום. כי גם בזה הם אינם מסכימים – להיות מיעוט בארץ־ישראל. זהו המצב כיום – (יערי: כיום הם אינם מסכימים, מחר יסכימו) – איני יודע ואתה אינך יודע. אל תאמר זאת בוודאות – (יערי: איני אומר זאת בוודאות) – אתה אומר “מחר יסכימו”. הוודאות שלך אינה רצינית.

השאלה היא: מה יהיה עד אשר הם יסכימו? אתה זקוק לעלייה בין אם הגורם הוא אווקורציה [של יהודים] או לא. אתה אינך מאמין בעליית מאות אלפים, מיליונים, אבל הרי רבבות יעלו – הם [הערבים] נגד זה. מחר ומחרתיים יהיו נגד זה. זהו המצב, האם אתה תחכה עד הסכם או לא? אם אתה מחכה להסכם – באיזה כוח תעשה זאת? אם אחרים אומרים: תנו לי לעשות זאת, האם תאמר גם אתה זאת, או לא – (יערי: על כל פנים הדחיפה לא תקרב את הדברים, אני יכול ללחום עד אשר אשיג זאת!) – על מה תילחם? על מנדט בריטי? האם זאת תהיה התביעה הפוליטית של הציונות – מנדט ודווקא בידי בריטניה? על זאת כבר דיברתי.

בנוגע לטרנספר – נפגשתי עם ערבים, דווקא אותם אינטליגנטים תובעים דבר זה, וזה אינו מחמם ואינו מקרר אותי, כי זה עדיין רחוק ממני. שמעתי שבהזדמנות ידועה חזן⁷⁷ התווכח איתי, לא בנוכחותי, ואמר: “אין סוציאליסטים יכולים לדבר על טרנספר” – (חזן: במשטר קפיטליסטי אמרתי) – זה יותר מדי עמוק בשבילי. איני גורס הנחה זו, היא בלתי מדעית לדעתי. שטחית היא ההנחה, שהמשטר הסוציאליסטי כשלעצמו צריך להביא את פתרון השאלה הציונית. זאת לא תהיה גם במשטר סוציאליסטי בלי המאמצים שלנו. גם אז נצטרך להילחם, לעמוד על שלנו, לא לוותר על שלנו.

אני רוצה להודיע לחזן, שבמשטר הקפיטליסטי סוציאליסטים יהודים בנו את משקיה על יסוד העברה [של ערבים] מכפר לכפר. אם אפשר להעביר ערבים מאבו שושא⁷⁸ לכל מקום בארץ־ישראל כדי שתקום משמר העמק – האם מותר היה לבנות משקים סוציאליסטיים על חורבות כפרים ערביים שנעזבו על־ידי יושביהם? יושביהם הלכו לאדמה אחרת, לפרנסות אחרות למשפחותיהם, חייהם לא נהרסו, לא נהפכו לשודדי דרכים כפי שרוצים לתאר בדיבות. משריד⁷⁹ יצאו ערבים, ושם עכשיו [יישוב של] הקיבוץ הארצי זהו טרנספר, חזן!

אתה מדבר על פדרציה שארץ־ישראל תהיה מאוחדת עם סוריה. האם אז אסור להעביר ערבים מארץ־ישראל לסוריה? ג’מיל מרדם אמר לג’וזף כאשר הוא דיבר על (יישוב ערבים ב]ג’זירה⁸⁰: “למה אתה הולך כל כך רחוק? בסביבות דמשק יש מקום למיליון משקים!” נניח שהוא מגזים, נאמר יש מקום לחצי מיליון, ואם נעביר ערבים מן הגליל לשם, זה יהיה טרנספר. אם זה היה אסור מבחינה סוציאליסטית במשטר קפיטליסטי? – איזה אבסורד! – (קפלנסקי: השאלה היא אם תשיג על זה הסכם!) – השאלה היא מדוע אסור לי, בשיחות פוליטיות, לדבר על זאת – זוהי השאלה. כרגע השאלה היא רק על לדבר על זאת, שהמחשבה הזאת תנסר, שישנו גם פתרון כזה, האם מעמידים אנחנו זאת עכשיו על סדר היום? האם זה מוצדק מבחינה סוציאליסטית? – (חזן: לא!) – יש פה כל מיני משפטים קדומים שאנחנו צריכים לעקור אותם – (קפלנסקי: בהרצאתך בסוף אוגוסט, האחרונה שאני שמעתי, סיפרת על מוסלמי ערבי שאמר שהוא רואה בחזון דבר זה, והוסיף: “חס וחלילה שאתה תדבר על זאת, זהו עניין לעתיד!”) – לא כן אמר, אלא אמר: “חס וחלילה אם תציג את התביעה”, אבל כאשר ליטלטון אומר לי: “אתם תזרקו את הערבים” אני עונה לו: “אנחנו לא נזרוק את הערבים, חלילה לנו לנגוע בערבים”. אלא אני אומר לו: “ישנה בעיה ואין זה אידיאל בשבילי שיהודים וערבים ידורו דווקא בכפיפה אחת. במידה שארץ־ישראל תלך ותהיה יותר ויותר ארץ יהודית, יהיה אולי גם אצל הערבים הרצון להתאחד עם אחיהם”. רק כך יש לדבר, ואם אומרים לי שזה אנטי־סוציאליסטי, אני חדל להבין מזה סוציאליזם.

תרשומת פעילות משה שרת בכתב ידו, כנראה מביקורו בן השבועיים במצרים, דצמבר 1941. בין האישים הנזכרים: ליטלטון, רוברט היינינג, אהרון, קויליאם, מק־קנדליש, קלייטון, בילבי, הייכל, הרב נחום, קולט, בוליט, אנצו (סירני), אנרי, טהא חוסיין, אמיל (נג’אר) ⁸¹