21 ינואר 1994

אמנות השכנוע, הנואם וקהלו, מאת נתן שפיגל, פרסומי הר הצופים, על יד הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1993, 240 עמודים

בשביל היוונים היה כוח השכנוע בבחינת כוח עליון שהאדם נתון לחסדיו ולעונשו. העוצמה הזאת של ההפצרה או השכנוע היתה מגולמת באלילה ושמה פֵיתוֹ, שלעתים קרובות היא מתוארת כאחת האלילות הזוטרות המצטרפת יחדיו לפמלייתה של אפרודיטה, אלת־האהבה.

ואמנם משורררת האהבה הקדומה, בת המאה השביעית לפנה"ס, סאפפו, מעלה בהזייתה – בשיר “אל אפרודיטה”, השיר השלם־כמעט היחיד שהשתמר מפרי־עטה – את אלת־האהבה השואלת אותה את מי היא רוצה שפֵיתוֹ תיתן בידה.

פֵיתו היא אם כן מי שבפועל מביאה את האהוב(ה) אל האוהב(ת), כלומר: משכנעת את מושא האהבה שראוי לו להתקרב אל הנושא. אך לא תמיד היא דמות שמוטל עליה תפקיד חיובי כל כך. יש גם מיתוסים שבהם פֵיתוֹ היא בתה של האלילה אטה – אלת־הטעות, והיא מיטיבה יותר מכל להטעות.

אם כן, מלכתחילה מוּכר כוח השכנוע – או אמנות־השכנוע – ככוח היכול לפעול לטובה ויכול גם לפעול לרעה. מה שברור הוא שמלכתחילה, בעיניהם של היוונים, זהו כוח אלוהי ואדיר. היא מופיעה בשירתו של משורר קדום נוסף, הסיודוס, בשירתו “מוצא האלים” (שם היא בת אוקיינוס ותטיס).

אט אט הצטמצם תפקידה של פֵיתוֹ, היא “התמקצעה”, אפשר לומר, והתחום שיוחד לה לבסוף היה אמנות (או תורת) הרטוריקה. אריסטו, גדול התיאורטיקנים היווניים, הגדיר את הרטוריקה כך בספרו על אודותיה, שנתן שפיגל מאריך בתיאורו: “הרטוריקה היא היכולת למצוא אמצעים לשכנע בכל דבר ודבר”.

פֵיתוֹ, כאלת הרטוריקה, אמורה מעתה לעמוד לצדו של הנואם המבקש לשכנע את שומעיו בצדקת טענתו. והנה, יותר ויותר היה הנואם הזה הפוליטיקאי הנזקק לאמנות־השכנוע לצרכיו המיוחדים. אתונה, כיוון שהמציאה את הפוליטיקה, המציאה מניה־וביה גם את האמנות המבטאת אותה, את הרטוריקה.

ואמנם, כפי שמעיר נתן שפיגל (עמ' 58), בחלק מן הספרות היוונית של תור הזהב המושג “רטור” זהה כמעט למושג “פוליטיקאי”.

ממילא מוקדשים הפרקים המרכזיים בספרו היפה של המלומד הירושלמי לנאום היווני בימי אתונה בגדולתה. הרטוריקה בעיני הסופיסטים, הרטוריקה בעיני סוקרטס ואפלטון, ולפני כן הרטוריקה בעיני קסנופון, ואחרי כן הרטוריקה בעיני אריסטו – כל אלה הם היבטים של תפישת הרטוריקה כאמנות הפוליטית בה"א הידיעה, במאה החמישית לפנה"ס, באותה המאה הגאונית שבה הומצאו כמה מן המוסדות שעדיין משמשים את חלקו הטוב של עולמנו. מעל לכל המדובר בדמוקרטיה.

ואמנם לדמוקרטיה, כפי ששפיגל מטעים שוב ושוב, חבה הרטוריקה העתיקה את התפתחותה המפוארת, את היותה האמנות שהגיעה באמת לשיאה, שלא נעבר עד יום, בתרבות הקלאסית. נדמה שהאהבה הטבעית שרחשו היוונים לכוח המלה וליפי־הדיבור היוו את קרקע־צמיחתה של הדמוקרטיה – ואולי להיפך? אכן, המקרה הוא מקרה הביצה והתרנגולת.

כיום קשה לדעת אל־נכון מה קדם למה, אך עובדה היא שבימי החירום של אתונה הגיעה אמנות הדיבור לשיאה. הנה כי כן, שפיגל מציג את התפתחות הרטוריקה במאה החמישית לפנה"ס על הרקע הנרחב של ההתפתחויות הפוליטיות המרכזיות. על רקע מלחמת הפלופונס, בין אתונה ובעלות־בריתה לבין ספרטה ובעלות־בריתה, מוצגת מלחמת המלים המתמדת שנלוותה אליה במדינה הדמוקרטית, האתונאית. בספרטה הטוטליטארית, למותר לציין, אין מקום לרטוריקה, לוויכוח החופשי.

בפרק על ההיסטוריון הגדול של מלחמת הפלופונס, תוקידידס, יימצא הציטוט הנרחב מנאומו של פריקלס, המנהיג האתונאי, בשבחה של הדמוקרטיה האתונאית – אחד הנאומים המפורסמים ביותר בתולדות העולם הקלאסי. שפיגל אינו מתייחס כמעט לפולמוס הוותיק בדבר האותנטיות של הנאומים בספרו של תוקידידס. האם ההיסטוריון רשם אותם מלה במלה מפי הנואמים? האם שמע את כולם במו אוזניו? האם עשוי היה לזכור אותם לפרטיהם מקץ השנים, כאשר ישב לכתוב את תולדות המלחמה שבחלקה המוקדם השתתף בעצמו?

כל אלה היו שאלות שהועלו שוב ושוב לדיון מאז ראשית חקר הקלאסיקה. כך או כך, שיטתו של תוקידידס להביא את הנאומים כלשונם (כביכול?), בדיבור ישיר, זכתה לחיקויים מפורסמים אצל ההיסטוריונים הבאים של העולם הקלאסי. וכך יוספוס פלאוויוס נדרש לשיטה התוקידידיאנית ב"מלחמת היהודים ברומאים", ומוסר לנו את הנאומים כלשונם כביכול. כלול בתוך זה נאומו של אלעזר בן־יאיר במצדה. האם הנאומים הללו, והנאום המסוים הזה, ננאמו באמת? האם יוספוס המציאם ושיבצם בסיפורו בשיטת תוקידידס? אלה שאלות שבהם נחלקו המלומדים, כמו לגבי מקור־ההשראה הגדול עצמו, “תולדות מלחמת הפלופונס”.

הפרק “הנואמים האטיים” מציג בפני הקורא את הנואמים האתונאים המפורסמים ביותר, החל בנואם המקצועי הראשון אנטיפון, גם הוא בן המאה החמישית לפנה"ס, שרוב הנאומים שחיבר היו נאומים משפטיים שנכתבו בהזמנת בעלי־הדין. רק בערוב ימיו התפתה אנטיפון לעסוק בענייני מדינה ולתת דרור להשקפותיו האוליגארכיות, האנטי־דמוקרטיות.

הוא היה האחראי העיקרי להקמת מועצת הארבע־מאות, האוליגארכיה ששלטה באתונה בשנת 411 לפנה"ס במשך שנה בלבד. אנטיפון, הרוח החיה בכינון מועצת הארבע־מאות, הוצא להורג באשמת בגידה, למרות נאום ההגנה שלו שתוקידידס אומר עליו כי הוא המזהיר מכל הנאומים מן הסוג הזה שהושמעו אי־פעם.

דרך דיון בשני הנואמים הנודעים ליסיאס ואיסוקרטס מגיע שפיגל לעיון במהולל שבנואמים האטיים, דמוסתנס. שוב, הקריירה שלו מתוארת על רקע הפוליטיקה היוונית במאה הרביעית שבה חי. שפיגל נמנע מן החזרה על המסורות הידועות המתארות את האופן שבו רכש לעצמו דמוסתנס את כושר הדיבור הצח, לאחר שלקה בנעוריו בגמגום (על אודות האבן שנשא בפיו, וכיו"ב).

דמוסתנס ידוע כמי שהזהיר שוב ושוב בפני הסכנה המוקדונית לאתונה. נאומיו הידועים ביותר היו ה"פיליפיקות" – נגד פיליפוס מלך מוקדון. לימים ייקרא בשם “פיליפיקה” כל נאום קטרוג נלהב – ולמשל, בשם זה כונו גם כמה מנאומי קיקרו, אמן הנאום הרומי והתיאורטיקן הגדול השני של אמנות השכנוע, אחרי אריסטו.

קיקרו הוא כמובן העומד במרכז הדיון באמנות־הרטוריקה בעולם הרומי, הנדון בחלקו השני של הספר. העיון מתחיל כאן בשקיעת אתונה הדמוקרטית, ועמה – שקיעת אמנות הדיבור, ופריחתה המחודשת אצל היורשת התרבותית של יוון – רומא. קאטו הזקן, יוליוס קיסר והאחים הגראקכים זוכים לפרקים משלהם, ומובן שלקיקרו מוקדשים הדפים הרבים ביותר.

לא כל העיונים מוקדשים לרטוריקה הקיקרונית (או האחרת) באשר היא. משום מה בוחר שפיגל לספר גם על כתביו האחרים של קיקרו, כשם שבחר לספר לפני כן, במדור היווני, על הומרוס ועל הטרגדיה היוונית וכיו"ב. אך כאשר סוטה הדיון, כביכול, מן הנושא המוצהר, הוא מביא דברים מעניינים, שלא הכל מכירים אותם.

בכלל, ספר זה של המלומד הישיש והפורה להפליא – הוא מזכיר במבוא את הגיל שבו כתב את ספרו (86) – חוזר לרוב אל עבודותיו הקודמות, שהטקסט שולח אליהן את המתעניין לשם הרחבת ידיעותיו. שפיגל חיבר מונוגרפיות נרחבות על קיקרו ועל סוקרטס. הוא יכול להתייחס, בפרק על הגראקכים, לקובץ מקורות שהופיע בעריכתו בהוצאת אקדמון, בשנת תשל"א.

והרי שפיגל כתב גם ספר על הומרוס (שפרק על הנאומים באפוסים שלו פותח את הספר החדש), ועל הטרגדיה היוונית, ועוד ועוד. אכן, מי ימנה את כל הספרים בענייני היסוד של הספרות הקלאסית שהעמיד פרופ' נתן שפיגל על המדף העברי?! מבחינות רבות, הספר הנוכחי הוא מעין סיכום של יצירתו רבת־הממדים, בייחוד כאשר החלק השלישי, המוקדש לאמנות הנאום בתקופה המודרנית, מצביע בבירור יתר על מורשתה של התרבות הקלאסית ומשמעותה בימינו. למשמעות אקטואלית זו של התרבות שהיא יסוד תרבות המערב הקדיש שפיגל את כל מפעלו הענֵף, ולא מקרה הוא שנושא הנאום – במלים אחרות: כוחה של המלה – הוא נושאו של ספר זה הצנום יחסית, והמחזיק בעליל את המרובה.