3 ספטמבר 1971

הנה שני שירים, משל שני משוררים:

א.

• - - - - - - את הלב

• - - - - - - - - לגמרי

• - - - - - - - - - אילו יכלתי

ב.

אביב - - - - - - -

ארוך מדי - - - - - - -

גונגילה - - - - - - -

לכאורה, “העקרון” של שני השירים דומה; אם מישהו נתפס לקסמו של האחד, אין סיבה שלא יתפס גם לקסמו של השני – ובכל זאת המרחק ביניהם אינו רק של מאות שנים רבות, אלא כל יסוד האשלייה שבספרות – והוא יסוד־היסודות, ככלות הכל – מפריד ביניהם. מי שיודע את שמות מחבריהם ואת סיבת “העקרון” של שני הקטעים הללו – הם נראים לו שונים מכל וכל. ובכך מתגלית אמת שלא נוח, בעצם, להודות בה: התוכן והצורה של יצירה ספרותית אינם “דברים המדברים בעד עצמם” – ערכה נקנה לא רק בשל הסגולות האימאננטיות שלה, אלא גם שם המחבר – על כל הכרוך בכך: תקופתו, תרבותו וכו' – הוא קובע מאד. לא רק ה"איך" וה"מה" אלא גם ה"מי". לערך זה, שהכל מבקשים להתעלם ממנו, אפשר לקרוא “הערך הנומינאלי” – ערכה של תכונה כה “חיצונית” כמו שם מחברה.

השיר הראשון הוא מפרי עטה של המשוררת היווניה בת המאה השביעית לפנה"ס, סאפפו, ואילו השני נכתב בשנת 1916, והוא פרי עטו של עזרא פאונד (“פפירוס” מתוך הקובץ “לוסטרא”). שירה של סאפפו בודאי נראה שונה, בסמוך לזמן חיבורו. המלים החסרות בו – יד הזמן היתה בהן. מעטים השירים השלמים שנותרו מסאפפו, וממשוררים קדומים אחרים. נותרו, לעומת זאת, שרידים רבים מסוג זה המובא לעיל: פפירוסים קרועים בחלקם, או כאלה שניתן היה לפענח עליהם רק מלים בודדות, או מובאות חלקיות בכתביהם של מחברים אחרים, שביקשו להדגים צורה דקדוקית מיוחדת, שבהן השתמשה המשוררת, שכתבה בדיאלקט האֵאולי של היוונית, ורבות בשיריה הסטיות מן הצורות הלשוניות המקובלות.

בודאי חבל־חבל על ששירים כה רבים של המשוררת המופלאה הזאת מצויים בידינו באי־שלמות כזאת, דומים לאותם פסלים קדומים, שאבריהם השונים נכחדו בתהפוכות הזמן. איך נראו ידיה של ונוס ממילו? מה היה מראה פניו של אֵרוס חסר־הראש, מעשה ידי פרקסיטלס? לעולם אולי לא נדע; אבל מדמיינים אנו לעצמנו את המופלא ביותר, את היופי המושלם, שאין בלתו, יופי שהיה ואיננו. (ועל הדעת עולות שורותיו של פול ואלאֵרי “אין דבר מופלא יותר / מן הבלתי־קיים”). ואף על פי שמצער הדבר, שאותם אברים אבדו – דוקא אבדנם הוא שנותן לנו את האפשרות לדמיין את היפה־ביותר, להשתתף כאילו בעשייה האמנותית – כל אחד יראה את ראשו של אֵרוס חסר־הראש לפי כוח דימיונו ומידת המסוגלות האישית לתאור היופי. האשלייה פועלת כאן באינטנסיביות הרבה ביותר. וכלום אין הדבר כך ביחס לשרידיה של סאפפו או של משוררי־קדם אחרים? האין אלה היצירות המזמינות ביותר לתחושת השירי והיפה? אלה כמו אטומים־של־השירה, יחידותיה הקטנות והטהורות ביותר. כאשר שורת שיר, בקטע אחר של סאפפו, כוללת רק את המלה “סנונית” ומלפניה קווים, המראים ששאר המלים חסרות, או אז מייצגת מלה זו את האשלייה הנפלאה של השירה. הרי המלה “סנונית” תמצא גם במלון, גם שם היא עומדת לבדה – ומשמעות מלונית זו קרויה המשמעות הדאֵנוטטיבית שלה. בשירה של סאפפו – יש לה משמעות קונוטטיבית, אבל מהו הקונטאֵכסט שעל פיו תקבע משמעות זו? את הקונטאֵכסט הזה צריך הקורא לברוא לעצמו, כמו לחבר שוב את השיר על פי הפיגום ששרד.

רבת עניין היא השוואת השיחזורים השונים של קטעי־סאפפו, שנעשו בידיהם של מהדירים שונים. אבל לא רק הם – המשחזרים לפי צורת המלה, מקומה בטור, תקדימים משירים אחרים – אלא כל קורא מוזמן להשתתפות זו. נמתח גשר על פני מאות שנים, האבדה, שהזמן גרמה, מושבת בכוחו של דמיון. זהו קסם קטע־הפפירוס של סאפפו, ודומה שזהו הקסם הרב ביותר ששירה יכולה להפעיל, קסמה של האשלייה הטהורה.

ומה על הקטע של עזרא פאונד? הכל בו דומה לקטעים הסאפפיים, אפילו השם “גונגילה” הוא שמה של נערה המופיעה בשיר אחר של המשוררת. הכל דומה – אך הכל שונה; משום שכוח האשלייה האמורה אינו פועל. מה שבקטע של סאפפו (שבעצם יש לו מחבר נוסף: זמן) הוא אותאֵנטי – כאן אינו אלא טריק ספרותי קטן, נחמד למדי. כאן שירה; כאן – לכל היותר – “כל השאר” הואֵרלאֵני. לעולם תפריע לנו “המוּדעוּת” של פאונד בשעת כתיבת “פפירוס” זה, היותו “עשוי”, מפוברק. יפריע לנו “הערך הנומינאלי” – ידיעתנו שפאונד – ולא סאפפו – כתבו.