שאלות מדיניות    🔗

משה שרתוק: ביקרתי במחנה המעפילים בעתלית ושהיתי שם ארבע שעות². בהגיעי כבר עמדה קבוצת ניצולי “סלוודור”³ ביום השני של שביתת הרעב שלהם. המחנה כולו התכונן להתחיל בשביתת רעב ב־11 בינואר, אם לא ישוחררו עד אז ממעצר.

ראשית, היתה לי פגישה עם ועדת המעפילים, שארכה כשעתיים, ומסרתי להם על המצב לאמיתו ועל כל פעולתנו בעניינם. השתדלתי להרוס את המושג שהשתרר אצלם, כאילו הם עומדים מצד אחד ואנו יחד עם הנציב העליון מהצד השני. הסברתי להם, כי אנו עומדים יחד במלחמה זו לשחרורם, ורק מקרה הוא שהם נמצאים בפנים המחנה ואנו מחוצה לו, ואם הם רוצים שנוכל לפעול למענם בהצלחה, הרי עליהם גם לשמוע לעצתנו. אם לא יעשו כך, הרי במו ידיהם הם מחלישים מאוד את עמדתנו כלפי השלטונות. צריך גם להיות ברור, שאם תוכרז שביתת רעב, לא יהיה כל מקום למשא־ומתן פוליטי.

מצדם דיבר איש בשם שור. אדם נבון ואינטליגנטי, מציג עצמו כציוני ותיק ואדם ציבורי. הם דרשו כל הזמן לקבוע להם תאריך [לשחרורם], אבל כמובן לא יכולתי לתת כל הבטחה בעניין זה. אמרתי רק שחוסר התשובה השלילית מלונדון הוא אות לטובה, ואני מאמין שלבסוף ישוחררו, אבל איני יכול לקבוע תאריכים. הם גם שאלו אם שביתת הרעב שלהם עלולה להזיק ליישוב. תשובתי היתה, ששביתת־הרעב תזיק קודם כל להם עצמם, ומובן שזה יסבך גם את היישוב במצב לא נוח, בייחוד בזמן המלחמה. השיחה התנהלה בצורה תרבותית מאוד.

אחרי זה היתה לי שיחה עם אנשי “סלוודור”, כאמור, כבר בעת שביתתם. כולם דרשו בתוקף לדעת מתי יבוא קץ לסבלם. כן דרשו הבטחה שהם יהיו ראשונים לשחרור. מובן, שגם על זה לא יכולתי להתחייב, והסברתי שאין אנו הממשלה. הם ביקשו הבטחה שההנהלה תטפל בהם באופן מיוחד, ונימוקם הוא שהם ניצולי אסון.

הם גם ביקשו ממני לבקר את נשותיהם. לכתחילה לא רציתי, אבל נעתרתי לבקשה. בהיכנסי אל [צריף] הנשים, פרצו כולן בבכי. התמונה היתה מזעזעת, כי יש בהן נשים שאיבדו את ילדיהן באסון “סלוודור”. אישה אחת נאלמה לגמרי, ויש אומרים שזה בא עקב האסון.

לאחר זה היתה לי גם שיחה עם ראשי הצריפים. התאספו עשרות אחדות של אנשים, ושוב הסברתי את המצב.

אחד מבאי־כוח “השומר הצעיר” במחנה הודיע, שהם יהיו נאלצים להסיר את האחריות מעצמם [למה שמתרחש במחנה]. השבתי לו, שאיש אינו יכול להסיר מעל עצמו את האחריות לפעולות. העולם מלא עתה במחנות הסגר, והם יסכימו איתי, שמחנה ההסגר בארץ־ישראל הוא אחד הטובים שבהם. אם הם חושבים לעשות איזו פעולה שתעורר הד בעולם, הרי הם טועים: לשום פעולה כזו לא יהיה הד, ועליהם לשקול היטב־היטב לפני שיחליטו לעשות איזו פעולה בלתי־אחראית, תהיה אשר תהיה, ועליהם גם לדעת לא להפריע לנו בפעולתנו למענם.

ביקרתי גם בחדר התינוקות. יש הצעה להעביר את היולדות והתינוקות לבית פרטי בחיפה, שישמש כאינטרנט [פנימיה].

בשובי לתל־אביב הודיעו לי כי אנשי “סלוודור” הפסיקו את שביתתם וגם כל המחנה החליט לא לשבות. הם גם שלחו הודעה על כך לנציב העליון והעתקה אלינו. אני מקווה לראות את המזכיר הראשי עוד השבוע ולשוחח אתו בשאלה זו. כן אברר את הדבר עם סר מונקטון.

אגב, לפני שנסעתי לעתלית פניתי אל המזכיר הראשי ואמרתי לו, שאני מוכן לבקר בעתלית אם הממשלה סבורה שזה יכול להביא תועלת. המזכיר הראשי השיב, שהם ישמחו אם אבקר שם, אבל עם זה ביקש לא לרמוז לנעצרים שכאילו ידוע לי שיש שינוי בהחלטה לגביהם.

קיבלתי מכתב מאת הגנרל היינינג⁴ העוזב את תפקידו במזרח התיכון. אנו נכנסים עתה לשלב קשה בקשר עם גיוס נוטרים. קשה להשיג עתה מועמדים לתפקיד נוטרים. השלטונות גם הם מבקשים נוטרים יהודים, ובדלית ברירה הם מגייסים נוטרים ערבים. יש גם בעיה של עזיבת הנוטרות, כי הנוטרים מוצאים להם עבודות מכניסות יותר⁵. יש כמובן דרך של תוספת שכר ואספקת מצרכים במחירים מוזלים, אבל בינתיים אני מבקש את ההנהלה לתת לי סמכות לחייב את אנשי הביטחון [ה"הגנה"], ששוחררו מגיוס לצבא בגלל מצב משפחתי וכדומה, להתגייס לנוטרות.

בארץ קיימת כידוע אגודת “מגן דוד אדום”⁶. מדובר בזמן האחרון בהקמת מוסד ארצי, ורצוי מאוד למשוך לפעולה זו כוחות ציבוריים. הכוונה היא שהמוסד יעמוד תחת פיקוחם של הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי. תהיה הנהלה ומועצה ארצית⁷, ונובומייסקי⁸ יעמוד בראש המרכז של “מגן דוד אדום”, ומר הופיין⁹ או מר הורוביץ¹⁰ – גזבר. אני מבקש מההנהלה סמכות למנות את האנשים לתפקידים אלה מטעם הסוכנות היהודית.