א    🔗

ביום אחד מן הימים של שנת תרמ"ג נבהל המחנה הקטן של הסופרים והקוראים העברים לקול רעם חד וחודר, שהרעים עליהם פתאֹם בשחוק נורא והצליף על ימין ועל שמאל. קונטרס בשם “תֹּהו ובֹהו” יצא אז בוַרשה, והיה מלא כֻלו גפרית ואש ורעל שחוק אכזרי. מחַבּרו –דוד פרישמאן, איש צעיר-לימים אז – הִכּה בשבט פיו את אילי הספרות העברית וגדוליה. שניהם, המחבר והמחברת, נודעו תֵכף ונתפרסמו מאד בקהל. אמנם המחבר לא היה גם אז “פנים חדשות” לגמרי בספרותנו, ואפילו דרכו זו לא היתה חדשה מכֹּל וכֹל, כי נִסה ללכת בה עוד מעט קֹדם-כן. עוד שנים אחדות לפני השנה ההיא היה השם דוד פרישמאן, או בראשי-תֵבות: ד. פ., חתום על שירים אחדים, ספור אחד או שנים וגם על איזה מאמרים. בין המאמרים האלה היה אחד, שלא היה נופל בשום דבר מן ה"תֹּהו ובֹהו", ושבאמת היה “תֹּהו ובֹהו” זה רק כעין המשך לו. שֵׁם אותו המאמר היה “ממסתרי ספרותנו” (“הבֹּקר אור” תר"מ – מ"א) והוא היה ערוך ומזֻיָן כֻּלו מראשו ועד סופו בכל מיני חצים ואבני-בליסטראות נגד הגבור הראשי, ראש-המדַבּרים בספרות העברית של העת ההיא, נגד פרץ בן משה סמולנסקין. המאמר הזה, הראשון, שאפשר אין לנו בדומה לו עד היום הזה לדבּור חד, ממֹרט ובעל-פיפיות, לא עשה, מפני איזו סבּה בנפש הקוראים והסופרים את הרֹשם שעשה השני, שבא כשתי שנים אחריו. אפשר שסבּת הדבר היתה, מה שסמולנסקין היה אז בטוח יותר מדי בספרותנו, שצעיר מתחיל, ואפילו בעל כשרון גדול, ידיח אותו משׂאתו; ושנית, אפשר שראו בזה הקוראים לכתחִלה מן המנהג הפשוט, שהיה נהוג בספרות העברית של הזמן ההוא, כי בכל שנה ושנה, ולפעמים – בכל חֹדש וחֹדש, כשהִקרה המקרה לידו, היה כל עורך בישראל, או עוזרו, מתנפל על חברו, המתחרה אתּו, ועושה אותו “כעפר לדוש”, ו"הבֹּקר אור" של גוטלובּר היה מתחרה אז ב"השחר" של סמולנסקין. הם ראו בזה רק מקרה, גל עובר, דבר ארעי, אבל הנה יצא ה"תֹּהו ובֹהו" ונפקחו עיני כֻלם שהתרומם לא חפץ לרדת ולעבור, אלא הִכּה בלי-הרף בכתלי הספינה הקטנה. איזה מתנקש כנראה, בא לתוך המחנה וקבע לו שם את מקומו, והוא, כנראה, אומר באמת לשַׁנות את הכֹּל ולהפוך את כל העולם, עולמם, ל"תֹהו ובֹהו". הוא בגדולים החל וגם על הקטנים לא חסה עינו. את כֻּלם העביר תחת שבט בקָרתּו. הוא, העלם, כבר נִחתה ידו על סמולנסקין, על יהל"ל, על לילינבלום, על רַיפמאן, על הארז – ואת מי נקה בשבט פיו? – אין כל פלא אפוא, כי היתה חרדה במחנה. עורכי שני מכתבי-העתים, “המליץ” וה"מגיד", הודיעו לקוראיהם, כי מאמרים רבים נתקבלו אצלם על-דבר המחברת הזאת; אולם, כנראה, היה חשש סכנה להדפיס את המאמרים ההם, אף כי היו ערוכים ברֻבּם נגד המחברת, כדי שלא להגדיל על-ידי כך עוד יותר את המדורה ושלא לפרסם עוד יותר את הקונטרס ואת מחבּרו. מפני-זה הסתפק הארז, שרֹב דברי המחברת היו ערוכים נגדו ונגד עוזריו ב"המליץ", במכתב אחד של לילינבלום, שנדפס בתור הוספה ל"המליץ" שנת 1883, גליון ס"א. רק כשהתרבו עוד יותר הקולות והלפידים, לא התאפק עוד הארז ויצא בעצמו ב"המליץ" נגד המו"ל, א. י שפּירא, ונגד המחבר, דוד פרישמאן, במאמר קצר בשם “לא ידע עַוָּל בֹּשת!” (“המליץ”, שנה הנ"ל, גליון צ"ד). בו הודיע, כי חשב לעצמו עד עתה לפחיתות-הכבוד “להתוכח עם נער משולח, אשר נכדיו גדולים ממנו בשנים”, אבל כיון שקבל כבר על-אודות זה במשך הזמן האחרון מאמרים רבים מסופרים שונים, אי-אפשר לו לחשות עוד.. ואולם נפלא הדבר, שגם הארז, בכעסו ובשפכו על פניהם של המו"ל והמחבר של ה"תֹּהו ובֹהו" את הקַתִּון שלו, אי-אפשר היה לו שלא להודות תוך-כדי זלזול, שבצעיר לימים זה, שא. י. שפּירא הטה אותו, לפי-דעתו, מני-דרך, היה “אולי כשרון לעבוד בספרות העברית”. יותר מזה ראוי לשום לב אל דבריו של עורך “המגיד”, שהיה במדה ידועה נֵיטרלי. גם הוא הודיע, שקבל מאמרים רבים על-אודות ה"תֹּהו ובֹהו"; אולם הוא קבל אותם משני הצדדים. האחד – אומר בעל “המגיד” – “היה קורא בעליצות נפשו: דָרך כוכב מזהיר בשמי ספרותנו! בערנא והיינע בשפת גרמנית ופרישמאן בשפת עברית. לעומתו צועק אחר מנהמת לבו: רק שד משחת ומלך-בלהות יוכל לכתוב דברי תֹהו ובֹהו כאלה” (“המגיד”, 1883, גליון כ"ח). ו"מלך-בלהות" היה פרישמאן מאז באמת בספרותנו לכל מי שבא להיות סופר בישראל וכשרון סופרים אין לו, לכל מי שלשונו ארֻכּה ודעתו קצרה, לכל מי שפיו מלא ולבו ריק, לכל מי שמדבּר גדולות ואפילו קטנות אין לו – לכל אלה היה פרישמאן שד נורא ומלך-בלהות, ועלה האיש ההוא זה שנים רבות, בכל עת שראה והנה נחל ספרותנו ועֵמק חיינו גאו פתאם והעלו קוצים וברקנים ואילני-סרק שקולם הולך, – ועלה האיש ההוא ממקומו ומעירו וקרדֻמוֹ החד בידו והוא מכה על ימין ועל שמאל…

“היֹה לא תהיה! חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם להסיר מלפניכם את החֵך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיוחד אשר לכם, ולהפוך לכם את הטעם הטוב”.

 

ב    🔗

דרכו הראשונה של פרישמאן בספרותנו וראשית פעֻלותיו חלו באותן השנים, שבהן נעשו השבּלים המלאות של ה"השכלה" מלאות יותר מדי וחכו ליד הקוצר, שיעשה אִתּן כלה ולא יתן אותן להוסיף ולעמוד על הקרקע ולבוא לידי רקב והעלאת ספיחים, ומהצד השני נשמעו אז הצעדים הראשונים של התקופה החדשה. את התקופה החדשה רגילים אנו למנות משנות הפרעות הראשונות, בכל אֹפן אין מקדימים אותה לפני שנת תר"מ, ואמנם מאז התחילה להיות צועדת בעֹז ובבטחון, אבל כל המסתכל בעין בוחנת אי-אפשר שלא יראה את ראשית צעדיה עוד שנים אחדות קדם לכן. את ספרו של לילינבלום “חטאֹת-נעורים”, שיצא עוד בשנת תרל"ו, אפשר לראות לא רק כַּ"וִדוי הגדול של צלפחד בר חֻשים התוהה", אלא כודוי הגדול של תקופת ה"השכלה" בכלל. היא כמו קרבה אל קצֶהָּ ופתחה בודוי אף כי עוד ימים רבים התהלכה בּארץ וחיתה חיי-צל. כל הימים ההם, משנת תרל"ו עד אמצע שנות הארבעים למספּרנו, ימי חשבון-הנפש היו לסופרינו, הטובים והצעירים שבהם היו מחפשים דרכים, שאמנם היו עוד לכתחלה קרובים מאד לדרכי ה"השכלה" הקודמים. הימים ההם, שבהם התראה פרישמאן על-פני בימת ספרותנו, היו אפוא ימי מעבר, ימים שהכּל בהם משמש בערבוביה, ופרישמאן היה אז עוד נער רך, ונפלא הדבר מאד, איך ידע לעמוד על שלו, על דרכו המיֻחדה, שלא סר ממנה. בוַדאי שבין קבּרניה של ה"השכלה" – במובנה הריק, הנבוב והמליצי – עלינו להעמיד גם את פרישמאן. הוא לא נלחם עמה בעצמה – אמנם פרסם בּימים ההם מאמר ב"המגיד" בשם “אני ואבי-זקני”, שבו שׁם לשׂחוק את התקונים-בדת של ה"משכילים", – אולם הוא הִרבּה לפַאר אחריה ולכלות את ירֻשתהּ, את “המצילה” שלה, שנעשתה טפֵלה מאד, ואת כל אותן ה"ידיעות" וה"חכמות" הרבּות של ה"משכילים", שסופרינו בשנות השלשים והארבעים למספרנו הרבּו כל-כך ל"התהדר" בהן, לרֹב שלא לצֹרך כלל. אולם בהלחמו עם הישן לא עמד עוד על צדו של החדש, של אותו חדש, שנבנה על משואותיו. הוא לא נסחף עם הזרם, ששטף מאז את כל שדה ספרותנו, והוא נשאר יחיד ברשות הרבים, אדם שהולך לו לעצמו, בשבילו המיֻחד.

כי פרישמאן איננו רק סופר בעל כשרונות גדולים בלבד, אלא בעִקר אישיות בספרות. את הדבר הזה יש להדגיש, יען כי יש בקרבנו אנשים הרואים את פרישמאן כילד-שעשועים, כאיש המשַׂחֵק בעלמא בדברים ובמעשים. אולם כל האומר זאת אינו אלא טועה או מתעה. כמעט שאין בספרותנו איש, שכה מעט סר מדרכו, שעמד עליה בתחלה, כמו פרישמאן, וזה אות על בַּגרות מיֻחדה בַּגרות יותר מדי, מין שלֵמות של אישיות, אֹפי מוצק, שכמעט אין אצלו אפילו התפתחות, אלא הכֹּל אצלו גמור ושלם מתחלת ברִיָּתו. אמנם אישיותו של פרישמאן אינה רק בת גוָן אחד, אלא יש בה עֵרֶב יסודות שונים ומזיגה של צבעים רבים: בין הצבעים האלה לוקחים בודאי חלק גדול מאד גם צבעים רכים בּיותר; בפרצופו של פרישמאן יש הרבה מחֵן הילדים ומזיוָם המיֻחד וחלומם התמידי, שאינו פוסק בין ביום ובין בלילה; פרישמאן אוהב לשַׂחק הרבה ויודע הוא לשַׂחק הרבה וזה מרַכֵּך את אָפיו הסריוזי ומַשרה על כל דבריו רוח של קלות וחֵרות – יש בפרישמאן הרבה מן הַיַּלדות ושחוק הילדות, – אולם הזהרו מפני ילד זה, המשַׂחק בּכּל, אפילו בחרָבותּ, הזהרו מפניו, פן יניף עליכם, תוך-כדי-משחק, את חרבו ויַראה לכם פתאֹם את זרועו…

לא בתכן הדברים בלבד מתגלים שלֵמותו האישית ואָפיו המוצק של פרישמאן, אלא עוד יותר מזה בצורת דבריו ובאפני הדבור והמבטא שלו. פרישמאן כמעט שלא שִׁנה את לשונו מאז החל להביע את דבריו בעברית, בכל אֹפן לא חלו שנוּיים עִקריים באפני הסגנון המיֻחד שלו, בכל אותם הדברים שעושים את הסגנון לחטיבה מיֻחדת, לבריה בפני עצמה, שאינה בטֵלה אפילו באלף. כל הדברים העִקריים והיסודיים, שמעמידים את פרצופו המיֻחד של הסופר, נשארו אצל פרישמאן תמיד כמו שהיו בתחלה. אלמלא היינו יודעים, למשל, שהמאמר “ממסתרי ספרותנו” נדפס בשנת תר"מ – מ"א או שה"תֹּהו ובֹהו" נכתב בשנת תרמ"ג, ואלמלא היינו יודעים, שהאנשים, שעליהם מדַבּר שם פרישמאן כמו על אנשים חיים, כבר הלכו רֻבּם לעולמם – אפשר היה לחשוב, שפרישמאן כתב את הדברים אתמול, ואין כל ספק, שפרישמאן היה חותם באמת גם עתה את שמו על כל הדברים האלה.

מה שפרישמאן לא שִׁנה במשך הזמן את לשונו וסגנונו – זה מעיד יותר מכֹּל אל אָפיו הקבוע והמתמיד. כי בפרישמאן התבּטא הרבה ובא לידי גלוי הטפוס של הסופר, שה"איך" קֹדם אצלו לַ"מה". זאת היתה עצמיות כזו שהתבַּטאה בעִקר בסגנון, בצורה.

 

ג    🔗

פרישמאן הוא בעִקרו אמן-הצורה. ואל יהא דבר זה קל בעיניך. יש מי שאמר – קרל גוּצקוֹב בשעתו, – כי “בצורה – הכשרון” (טאַלענט איזט פאָרם"). הן במוּבנה הפשוט של המלה סופר יש מן הַמושג שהוא אדם היודע לכתוב, היודע להביע את אשר בלבו והיודע לתת את הצורה הכי-יפה והכי-נאותה לדבריו¹. יש דברים שגם אחרים מתכַּונים להם במדה ידועה, אבל הסופר מבטא אותם בטוי נכון; הם בבחינת נשמתין דאזלין ערטילאין, עד שבא הסופר, ונותן להם לבוש. בבחינה זו מעטים הם בספרותנו הסופרים היכולים להתחרות עם פרישמאן. כל מאמר של פרישמאן וכל פיליטון מפליטוניו הוא דבר שלם ומהֻקצע בַּכּל, מלאכת-מחשבת שלֵמה. בנין-המשפּט של פרישמאן אין כמוהו בספרותנו עתה ליפי ולחן. אם בנין-המשפט של אחד-העם הוא כֻלו סדר, חֹק ומשפּט, הנה זה של פרישמאן יש בו חן ונעימות. בנינו של אחד-העם הוא הגיוני כֻלו, אולם זה של פרישמאן הוא מוסיקַלי.

כבא-כחו הטפוסי של הסופר בספרות העברית, דרש פרישמאן תמיד לתת חֵרות שלמה לספרות זו והטעים בכל עת-מצוא, כי הספרות כעורק הראשי של תרבות-עם, אי-אפשר לה להיות מין דבר הנגרר אחרי דבר – לוּ יהיה אפילו הדבר היותר חשוב, – אי-אפשר לה להיות רק אמצעי לתכלית, דרך אל המטרה, כי-אם צריכה להיות מטרה לעצמה ותכלית לעצמה. איך שָׁר פרישמאן? –

לְגֹעַל לִי מַחֲשָׁבוֹת, מַחֲשָבוֹת וּמוֹחוֹת אֵינָם,

וּלְתוֹעֵבָה לִי רְגָשׁוֹת, רְגָשׁוֹת וְאֵין לְבָבוֹת,

וּלְזָרָא לִי הִתְלַהֲבוּת, שֶׁאֵין בָּה אֵשׁ לֶהָבוֹת.

אצל פרישמאן לא מחשבה זו היא עִקר ואחרת היא טפל, רגש זה טוב ורגש אחר רע, התלהבות זו כשרה והתלהבות אחרת פסולה, כי-אם העִקר אצלו, שתהיה המחשבה מחשבה, הרגש–רגש וההתלהבות–התלהבות. לפיכך לא היה חלקו של פרישמאן מעולם בין אלה שנעצו חרב בבית-המדרש ואמרו: עד פה תבוא ולא תוסיף. במקום שהוא היה הממֻנה על זה היה פותח את שערי הספרות לרוָחה והיה אומר: יכּנס כל מי שתוכו כבָרו וכל מי שגם תוך גם צורה לו. פרישמאן לא העמיד מעולם עִיקרים לתורה, כי הוא היודע ומבין, שהתורה, כל תורה, אם היא כדאית לכך, היא רחבה מני־ים ושבעים פנים לה; הוא לא היה אומר מעולם על תורתו עצמו, שזוהי התורה כֻלה ואידך אינו ראוי אפילו לגמור. לא מה שהאדם הוא בעד השכלת ברלין או נגד השכלת ברלין, בעד תקונים בדת או נגד תקונים בדת, בעד חבּת־ציון או נגד חבּת־ציון, עושה אותו לסופר, כי־אם זה, שהוא אדם בעל לב חושב ויודע להביע את מחשבות לבו. זאת היא הצורה האירופּאית החדשה, שאמר פרישמאן לתת לספרות שלנו.

 

ד    🔗

פרישמאן הוא לכאורה מערבי. פוסקים אנו כסדר את פסוקו הידוע: “חי אני, אם לא ביד-חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם, להסיר מלפניכם את החֵך ואת הטעם ואת החן וכו', ולהפוך לכם את הטעם הטוב, לא טעם מיֻחד ופסקי-טעמים מיֻחדים, כי-אם את הטעם ואת פסקי-הטעמים המשֻׁתּפים לכל יושבי ארצות המערב”. מערבי הוא אפוא פרישמאן. אולם נפלא הדבר, עד כמה מערביות זו של פרישמאן ממֻזגה היא במזרחיות גמורה. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים נדמה לנו כאלו המערביות של פרישמאן מתבַּטאה רק בצורה החיצונית של דבריו, ב"טעם" וב"פסקי-הטעמים המשֻׁתּפים לכל יושבי ארצות המערב", בעוד שהמזרחיות שלו תופסת את הצורה הפנימית של הדברים, צורה זו שיש וקראו לה נפש, רוח האדם. דומה ששפתו של פרישמאן אין בה כלל יסודות אריים. היא אינה מַגבּילה, אלא מלֵאה היא כֻלה הד של זמר. פרישמאן הוא מסַפּר, משורר או מַטיף דברים, אבל איננו מצַיֵּר. הוא דרכו להַגדיל, לפאר, לגַזם, להשפיע על-ידי ניב, על-ידי משל או פגם. לא תפיסת הענין היא כאן עִקר, אלא תפישת הלבבות.

האָפיקה של פרישמאן – עד כמה שיש בו מן האֶפּיקן – היא אגדית. היא תלויה בדבּור. בשיחה, בספור-המעשה. יסודותיה אינם מוצקים ואין לה שטח רב. בכל התּרבות שלה היא מִדבּרית. היֵצר הפנימי, תאוות האדם, מאוייו הכמוסים ושברון לבבו – אלה היו כאן לנושא, אלה היו גם לשיחה בין איש לאיש, בין אדם לחברו, בין אדם וסביבתו הקרובה. מאזינים כאן השמים ועֵדים הכוכבים. איזה שֶׁקֶט פה מסביב ואין כאן כל מַראה מבריק, כל תמונה רבּת-און. הנפש היא המשתפּכת פה ברננה או המתנשאה על כנפי-רוח.

“ואם שָׁנים הַרבּה אחיה ואם כּחול ארבּה ימים, את היום ההוא ואת האנשים ההם ואת כל המעשה אשר נעשה לא אשכח לנצח! לנצח לא ימָחו הדברים ולא ימושו האנשים ההם מקרב לבי. ויש אשר כעננים יעלו כל אלה לפני”. כך מַרצה פרישמאן את דבריו ומסַפּר אותם. הוא מַקדים איזו הקדמה, נזכר באיזה דבר ונמשך אחריו, נמשך אחריו עוד יותר עם חִתּוך הדבּור, עם הקול שיצא מן הפּה. חורז הוא את הדברים כמו על חוט בלתי-נראה. לרֹב אין החוט הזה אלא חוט של מסֹרת, של דברים שנאמרו איש מפי איש: “אמי קִבּלה את הדברים מאִמהּ ואִמהּ מאִמהּ, זקנתּהּ מזקנתּהּ וזקֶנתּה מזקֶנתּה וכו'”. לא מַראה כאן תמיד, אלא קול: שיחה, דבִּור, אמירה. –

אין הציור של פרישמאן והספור שלו ריאליים וציוריים די הצֹרך, והשיר שלו אין בו מן הפַּסָּלוּת והציורוּת, אבל הוא מלא רִתּמוס נפלא ויש בו רעיון. כל אלה הדברים הלא יש בהם משירת כתבי-הקֹדש ומתכונותיו של הספּור העברי, התנכ"י, שהציור כשהוא לעצמו לא היה בו מעולם עִקר, אלא העִקר הוא ספור-המעשה. פרישמאן שהיה מן הראשונים בספרותנו, ששׂמו לב אל “האשה העבריה”, אל זו המודֶרנית, החַיה אתנו, ושברֹב ספוריו יש גבּוֹרות ולא גבורים, פרישמאן זה אין דרכו להסתכל הרבה בפני האשה, והעִקר הוא אצלו רוחה המיֻחד וחייה המיֻחדים, שאוהב הוא לספר על-אודותם הרבה. כי לא החֹמר הוא לפרישמאן עִקר, אלא הרוח, לא הסביבה החיצונה, אלא החיים הפנימיים. לפיכך אין הוא נותן כמעט ערך כלל לסבּות החיצוניות, למראות הסביבה וההשפעות מן הצד, כי-אם העִקר הוא אצלו המעיָן הנובע, המקור הפנימי של נשמת האדם, שאין יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך… “מי בא עד תכלית התאוה לדעת ארחותיה? מי עמד בסוד יֵצר לב האדם ואת דרכיו יספור?..” – קורא פרישמאן באחד מספוריו (“איש ומקטרתו”) – ובכל ספוריו הרבים אין דרכו לספור את דרכי היצר ומוצאיו ולבקש את מקור התאוה, כי-אם מבקש הוא לדעת את היצר כשהוא לעצמו, כֹּחו ופעֻלותיו, ואת התאוה כשהיא לעצמה, כּחה ופעֻלתיה. ספוריו אין בהם סבּה ומסֻבּב, עִלה ותכלית, אלא מעשים ועלילות, דברים ומקרים. ההתחלה הראשונה שלהם היא לרֹב מקרית, דבר כהה וטמון בערפל; מאיזה מחבֵא נסתר שבנפש האדם יצא ונמלט פתאֹם יציר קטן: איזו תאוה קטנה, איזה יצר נסתר, והוא הולך ומתגלגל לעינינו במהירות נפלאה, ובהתגלגלו הוא הולך וגדֵל כמו מאליו, עד שהוא נעשה למין סלע-המחלקות, שאליו ינֻפצו חיי האדם עלי-אדמות… איזו נערה צעירה עניה, שהיתה בה נטיה חזקה למוסיקה, נתגלגלה פעם אחת כמו במקרה אל מעבר לרחוב היהודי (בספור “ביום הכפורים”), והמקרה הזה הביא שוב לידי מקרים רבים כאלה, עד ששמעה פעם אחת את קול שירתה של אחת הנערות המזמרות, ולמקרה הקטן הזה היו תוצאות רבות וקשות כל-כך בחייה ובחיי משפחתה. – בחור-ישיבה אחד (ב"כהן בבית-הקברות") אהב נערה אחת וגם היא אפשר שהיתה משיבה אהבה אל חיקו; אולם האלהים לא רצה זאת ומחלת החולירה היתה אז בארץ, והנערה איננה פתאם, כי לקח אותה אלהים, “אבל דוד-יעקב – כך שם הגבור – לא מת, והוא שבע ביום התפלל אל מותו, מבלתי-יכלתו למלט עוד משא חייו”, ויהי כי צר לו המקום בבית ובכל מקום שהוא הולך, שׂם פתאֹם את פניו, מבלי שהרגיש זאת בעצמו, אל בית-הקברות ושם התנפל הנער, שהיה כהן, על קבר הנערה המתה לרצות את אבני המקום ולחונן את העפר אשר תחתיו, ועל לבו עלו אז דברי המשורר (מיכ"ל):

"כִי לֹא יוּכַל הַאֲמִין

כָּל דּוֹד, גֶּבֶר, אֵם רַעֲיָה מֵתָה וּבְאִבָּה נָבֵלָה,

כִּי לֹא תּוֹסִיף לָקוּם מִבְּלוֹת בַּקֶּבֶר".

וכן יעשה הנער ימים רבים. אולם פתאֹם נודע הדבר “ותגעש ותרעש כל העיר ופה לפה יספּר: כהן בבית-הקברות”… המקרה הקטן הזה הוא שגרם כי תֵּעָקֵר נפש אחת מישראל, שהיתה דוויה וסחופה כל הימים ולא מצאה לה מנוח לא בזה ולא בבא. – וכן הם הרבה והרבה מספוריו של פרישמאן, כמו “שתי שׂערות”, בן לילה אחד", “מעבר לנהר” ועוד. בּכל אלה היה המעשה הראשון רק כעין אותה פת-השלג הקטנה, המתפוררת פתאֹם מראש ההר והיא מתגלגלת במורד ומתגדלת דרך-גלגול, עד שהיא מחריבה ערים שלמות…

 

ה    🔗

המוסיקה של החיים כשהיא לעצמה: העליות והירידות הרבות, המעשים והעלילות לרֹב, החליפות והתמורות לאין-מספר – היא הַצָּדה את לבו של פרישמאן ומדַבּרת אל נפשו הלירית והמוסיקלית. כמו שאין דרכו לצַיֵר הרבה כך אין גם דרכו להיות חוקר לכל תכלית ולדרוש במֻפלא ממנו. ספורו של פרישמאן הוא כֻלו לירי-פסיכולוגי, אין בו לא מתּאורי הסביבה ולא מן הספּור החברתי. האדם של פרישמאן הוא ראשית לכּל אדם, בעל נפש חיה. חי הוא גם לעצמו ואינו רק שַׁיָך אל המין והחברה בלבד. בזה היה פרישמאן מעין ראשון בספרותנו החדשה. הוא היה הראשון אצלנו, שנסה לתת לפנינו את נפשו של האדם, את נפשו היחידית, האינדיבידואלית, ומפיו כאִלו שמענו לראשונה, שמלבד אנשי-צבּור, המתענים בצבור, הננו גם אנשים לעצמנו, הסובלים ביחידות. כל המסַפּרים שקדמו לו, וגם הרבה מהבאים אחריו, נתנו לנו רק את נפשנו הקבוצית, את הסכום הכולל שלנו. אפילו המִספּרים היחידיים שלהם היו תמיד מיני סִמנים למאות ולאלפים, פרטים קטנים לכללים גדולים, ורק פרישמאן היה הראשון, ששָׂם לב אל הפרט כשהוא לעצמו. וממילא כי לא הצורה היהודית, שכל אחד ואחד מאתנו נושא על-גבו, היתה כאן עִקר כי-אם ה"תוך" האנושי שבנו, היחידה שבנו, החיה ועורגה, צמאה וכמאה, שואפת ונכספת, סובלת ומצטערת, והכּל לה לעצמה. הן הוא, שבקש תמיד את האדם שבנו, את זה שנברא בצלם-אלהים ואלהים הוא לעצמו…

דומה שפרישמאן גם מצא על-ידי כך את האדם אף במקום שאחרים לא פללו כּלל, בתוך תוכה של היהדות הישנה. אם גם פרישמאן נתחנך על ספרוּת ה"השכלה", שרגילה היתה לקלקל את הפרצוף האנושי של גבורי הגֶטו ולהסיר את צלם-האלהים מעל פניהם, הנה הוא היה דרכו כאן להפך: לגלות את פרצוף הפנים האנושיים אף מתחת לַמסוה היותר עב וחזק של שממת הדורות ולבקש את צלם-האלהים אפילו על פּני אלה, הנושאים לכאורה אות-קין על מצחם. עוד באחד מספוריו הראשונים של פרישמאן, ב"ביום הכפורים", אנו נפגשים בטפוס של אֵם זקנה, אשה חרדה על דתה, שהרגה את בתה בעצם ידה על שיצאה לתרבות רעה. המסַפּרים ה"משכילים" היו עושים את הטפוס הזה למפלצת יהודית; אולם אצל פרישמאן הטפּוס הזה הוא כֻלו אדם, הוא סובל כבן-אדם, ואף מתהפך בעצמת מכאוביו כגבור. ה"גבּוֹרה" של הספור נעשית כאן כמעט האֵם הזקנה בת הדור הישן, ולא הבת, ילידת הדור החדש ובאת-כּחוֹ, כּי הבת כאִלו אינה חפצה להבין את אשר בנפשה של אמה, – והאֵם אינה יכולה להבין את אשר בלב בתה. לכן נראה כאן צערה כמו גדול יותר משל בתה ומכאוביה כאִלו נאמנים יותר. הבת סובלת הרבה, אולם האם דומה להיות טרַגית. לה אין כל מוצא מיגונה הרב.

בספור הזה באה ראשונה, אחרי ימי ה"השכלה", לידי גִלוי ממשי ההשקפה החדשה, שהאדם והיהודי אינם עוד שני הפכים בנושא אחד. השקפה זו חזרה ונשנתה אחר-כך גם ביתר ספוריו של פרישמאן. אוהב הוא לתאר באהבה מיֻחדה של בן-נאמן את פרצוף פניהם של האבות, שהוא רואה בהם דוקא גדלות ואיזה מורא-הוד. גבור הספּור “מִצוה”, שהכריח את בנו לגרש את אשתו היפה, משום שלא ילדה לו בנים, ואבד לו על-ידי זה גם הבן, – האיש הזה, הדומה לר' ופסי הכוזרי של יל"ג ועוד עולה עליו הרבה בקשי-לבו, הוא בעיניו גבור אמתּי. הוא אינו “טַטַרי” כלל, אלא אדם שלבּו נתאבּן בדרך החֹק, אבל לא מת בקרבו, והוא סובל ונענה בלי-קץ, אבל מה יעשה והדבר “מצוה” הוא… וכשהוא מדַבּר באיש הזה, עולה על לבו “זכרון אשה גדולה וכבוּדה בישראל, ולה בת נחמדה ויחידה, אשר היתה משֹוֹש-לבה ומשׂוֹשׂ-לב כל רואיה; והנערה הזאת מתה שלשת ימים לפני חתֻנתה, והיום יום ערב-שבּת עם חשכה, אז לבשה האשה את בגדי השבּת אשר לה, ואת נזמיה הגדולים עם האבנים הטובות והגדולות שָׂמה באזניה, וַתַּדְלֵק את נרותיה במנורות-הכּסף הגדולות, ולא נאנחה ולא היתה מתעצבת ולא דִבּרה דבר, ותאכל ותשת, וכן היתה כל היום – ורק במוצאי יום השבת, כאשר נראו בשמים שלשת הכוכבים הראשונים, התפרץ כאבה מתוך לבה בכל נוראותיו ובכל תקפּו”.

האשה ההיא נעשית אצלו לגבורה ממש, וגבורים ממש הם בעיניו גם שלשת האנשים, הרב ושני הדיָנים, שאכלו ביום-הכּפורים, בשנת החולירה. הוא מקדים לנו שם הקדמה פּתּיטית מאד, ואנו כמו רואים לפנינו מעשה רב בזה, ששלשה אנשים אכלו ביום ההוא אֹכל פחות מכזית… האנשים ההם כאלו הביאו את עצמם לקרבן על המזבח של אהבת-האדם וקיום נפשות הרבה מישראל. “אכן גם להם שם בגבורים!” כי “מי יודע עד כמה כבדה המלחמה אשר קשרו בקרב לבם פנימה? מי יודע את אשר נשאו ואשר סבלו?…”

ספורו של פרישמאן היה אולי הספור הראשון בספרותנו בלי כל מגַמה חיצונית. הוא כֻלו פסיכולוגי, אולם אם הוא פסיכולוגי כלו, אין בו בכל-זאת כלום מן הפיסיולוגיה והפסיכופיסיולוגיה; אין דרכו של פרישמאן לחטט ולנקר הרבה בפרטים. מסַפּר לירי כפרישמאן אי-אפשר שיאהב את החקרנות והחטטנות, הרחוקות מן הליריקה מרחק רב כל-כך. עליו, על פרישמאן, לא השפיעה בנדון זה כלום הספרות הרוסית, שהשפיעה כל-כך הרבה על המסַפרים העברים האחרים. אולם תחת זאת יש למצֹא בספוריו השפעה גדולה וישרה של התנ"ך, ולפעמים גם של האגדה התלמודית; כמו כן השפיעו עליו הרבה הספרֻיות של העמים הגרמנים, שגם הן השפעתן חוזרת הרבה אל “ספר-הספרים” שלנו. –

 

ו    🔗

פרישמאן, האירופי הגמור מבחוץ, נדמה לפעמים להיות יהודי כֻלו בפנים. איזו אחדות והרמוניה שוררת כאן בין שני אלה, עד שבהשקפה ראשונה נראה, שאין לחלק כלל ביניהם ואין למצֹא ביניהם צד של נגוד. כי פרישמאן בעל סגנון הוא, איש-ההרמוניה. נפשו היא בת סתירות ונגודים שוֹנים; אולם כל הסתירות והנגודים כאִלו מתאחדים בקרבו. פרישמאן הוא “פקח”; אולם לפעמים הוא נדמה לנו להיות גם תמים מאד הוא עֵר לפעמים ביותר, ובכל-זאת רק בעל-חלומות הוא. פרישמאן הוא, לכאורה, אחד מבעלי-ההגיון ומדַבּר תמיד בשם ההגיון הבריא; אולם די לנו לראות איך הוא מדַבּר את דברי ההגיון שלו ודי לנו להטות אֹזן אל הטעמים והנמוקים שלו ואל אותה נעימת החן והעצב המצטלצלת בדבריו, עד שֶּנִּוָּכח, כי לפנינו בעִקר לא אדם בעל-חשבון, אלא אדם משורר, שאמנם רגליו עומדות על-פני האדמה, אבל ראשו נטוי למעלה, אל קערת-השמים הגדולה… ודברי החלומות של פרישמאן יש שהם ברורים ומפֹרשים כל-כך, עד שכמעט יש להם הצורה והפנים של דברי הגיון. וכך הוא דרכו של פרישמאן תמיד. בדברי האמת שלו יש תמיד גם איזה צד גֻּזמה, הפלגה ידועה, הטעמה יתרה של החֻלשה שהוא רואה ומרגיש באחרים; ובדברי ההפלגה שלו יש תמיד צד אמת, נקֻדה פנימית אמתית. המלאך הקטן, שעליו מספּר פרישמאן את אגדתו היפה (“המלאך הקטן”), כשהיה מוחה שתי דמעות מתוך שתי עיניו, “ותהי הדמעה האחת תוגה והדמעה השנית דמעת שמחה”… תמיד אנו רואים אצל פרישמאן גבעול מלא קוצים דוקרים מתעגל בראשו לשושנה יפה מרהבת-עין, ויש כאן לפעמים שושנה יפה נותנת ריח ונחש כרוך על עקבה. כך הוא גִֹדוּלוֹ הטבעי של פרישמאן. בטבעו להיות דורס קצת, אבל לעולם אין הוא דורס בסנדל המסֻמר; גם הרעל שלו אינו נתון בשברי כלי-חרס, אלא בכלי-זכוכית טהורים ושקופים.

יש שפרישמאן מבריק קצת בחרבו; אולם נלחֹם נלחם בה רק לַיָפֶה. כאן, על-יד היפה, כאלו נעשה פרישמאן הפּקח תמיד חולם. ואכן בעמקי לבו כאלו נשאר פרישמאן תמיד מאמין, מאמין ביפה ובטוב. הוא כאלו האמין תמיד – כאותו הנער הקטן באגדתו “אור”, – כי עוד יופיע השמש בזהרו הגדול, ואור, אור גדול, יהיה על-פני האדמה.

אולי אמונה זו היא, העושה את פרישמאן לסַטיריקן. פרישמאן אינו שוחק לעולם שחוק לשם שחוק. אין בו מן ההומוריסט כלל. השחוק שלו הוא תמיד תלוי בדבר. הוא בעִקרו לועג. לועג הוא למעשינו וחפץ שניטיב עוד את דרכנו. השחוק של פקחות שלו עושה רֹשם תמיד כאלו הוא בא להרעים, והוא מרעים מפני שחפץ לעורר, והוא מעורר מפני שחפץ עוד “להיטיב כאשר יוכל ולהושיע כאשר יוכל”…

 

ז    🔗

הסטירה של פרישמאן שולטת לרֹב בפרוזה שלו, בפיליטוניו ובמאמריו; שם הנגודים שבטבעו מתאחדים, כדי להשפיע זה על זה ולעורר זה את זה, אבל אינם עוד די מתמזגים. מזיגה שלמה של טבעו אנו מוצאים רק בשיריו. הפקחות והתמימות יוצרים שם גוָן אחד של רוח נכאה ושל עצבות כהה ושוקטה. הלך-הנפש הוא כאן של בין-השמשות, דמדומים. עלטה.

"לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ

חַיַי.

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה

הָיָה מַאֲוַיַי.

בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת אָרֹך אֶחָד – וְרַק לִרְגָעִים

יֵשׁ כִּי אִנָּעֵר.

אֲשַׁפְשֵׁף עֵינִי: עֲלָטַה. –"

בבין השמשות זה אשר לשירתו של פרישמאן יושבת אם-זקנה ומספּרת את ספּוריה-אגדותיה,

"וּמְדַבֶּרֶת וּמְסַפֶּרֶת

סִפּוּרֶיהָ זֹה הַזְּקֵנָה,

חֶרַשׁ חֶרֶשׁ הִיא דֹבֶרֶת. –”

שיריו של פרישמאן מונוטוניים הם. אין בהם כלום מן הצבע המבריק ושפתו גם היא רק “חרש חרש היא דוברת”. בין-השמשות. דממה. ומתוך הדממה ישָׁמע הקול, קול המשורר, המלא אנחת-עצב ותוגת-עולמים:

"לָמָּה נָפַחְתָּ בִּי הַנְּשָׁמָה הַזֹּאת,

לָמָּה נָטַעְתָּ בִּי הַלֵּב הַזֶּה,

לָחוּשׁ כָּל צָרָה וְכָל מַכְאוֹב וְכָל אָוֶן,

לָשֵׂאת וְלִסְבֹּל עִם כָּל נִדְכָּא

וְעִם כָּל אֻמְלָל וּקְשֵׁה יוֹם –

וְאֶת יָדַי אָסָרְתָּ לְבִלְתִּי אוֹשִׁיעַ?

לָמָּה נָתַתָּ לִי עַיִן לִרְאוֹת,

לָמָּה אֹזֶן לִשְׁמוֹעַ". –

שירתו יש בה איזה הד רחוק משירת הקהֻלת. יש בה מאותה ההתמרמרות השקטה, מאותו הרוח המר, רוח התמרורים והיאוש, שאינו מטיח עוד דברים כלפי מעלה, אלא מתחבט כמו בתוך עצמו ופונה לו למטה. יש כאן מן הפַּתּוֹס הכבוש, הנבלע בתוך האֱלִגְיָה.

גם בהרבה מפיליטוניו של פרישמאן שולט הרוח האלֶגי המיֻחד הזה. אכן המבחר שבהם מגיע גם הוא למעלת שירים בפרוזה. אפשר שצורת הפיליטון היא הצורה היותר מתאימה לרוח כזאת, אותה הצורה האינטימית, מין שיחה שבכתב, שלא באה גם היא בעִקרה לא לשחוק ולא לבכות, כי-אם להתבונן ולהאנח… בפיליטונים כאלה אין פרישמאן פונה כלל אל הקהל. הוא רק מסיח לפי-תֻמו ונאנח בפני עצמו. הן אי-אפשר שאדם בעל-לב יראה עמל ולא יתבונן ולא ישפוך על זה לבו ומרֵרתו. הפיליטון ממין זה היא יצירה תרבותית של אנשים בודדים, של אינדיבידואליסטים קיצוניים, שכאלו וִתּרו מלכתחלה על ההשפעה החיצונית. בין הסופרים מבית-המדרש הוינאי יש מצטַינים בפיליטון הזה, והפיליטון של פרישמאן, הַמִּבחר שבו, יכול להתחרות גם את הוינאי האמתי, זה שהוא כֻלו הסתכלות, חן ונעימות.

 

ח    🔗

פרישמאן לא זה בלבד שנתן לנו בעצמו הרבה, כי-אם גם היה מוליך ומביא לנו תמיד מהַמִּבחר והטוב שאצל אחרים. פרישמאן הוא המתרגם המֻּבהק ביותר של הספרות העברית בדורנו. ואף כאן רק נאמן הוא לעצמו. אותם היסודות, שאנו מוצאים בכתביו המקוריים, הננו מוצאים גם בתרגומיו. אמנם הוא תרגם הרבה; אבל התקרב רק לאלה שהיה קרוב אליהם. בתרגום “קין” של בּירון יש לפעמים גם מן ההטחה הקשה והכבדה כלפי מעלה, מן הפַּתּוֹס הטהור והמרומם השליט לרֹב בכתבי-הקֹדש, פַּתּוֹס זה, שאמנם רק הד רחוק ממנו נמצא בכתבי פרישמאן. בַּירון כאִלו הוסיף לו עוד כאן מכּחו, הכניס אליו גם מדם-הברזל שלו. יותר מזה התקרב עוד אל הספר “כה אמר צרתּוסטרא” של ניטשה. אותו כאלו כבר הכניס פרישמאן לגמרי אל מסגרת הַסַּטירה האנושית החריפה עם רוח האלגיה העמֻקה שבה, אשר בקהלת. טבעי הוא לפרישמאן שראה את ספרו של ניטשה כראות ספר תנכ"י מאֻחר, ספר של “ברית שלישית, אחרי הברית הישנה והחדשה. ואם כי יש ידים מוכיחות כי כּוָנה מעין זו לא היתה רחוקה גם מניטשה, בכל-זאת הן יש בספרו של ניטשה זאת ועוד אחרת, אחרת הרבה. ה”ברית" הזאת של ניטשה היא סוף כל סוף חדשה לגמרי. הנושא “צרתוסטרא” הוא גם נושא האור והשמש. פירושו היסודי הוא “כוכב הזהב” (ניטשה באחד ממכתביו של פֶּטֶר גַסט). הן הוא, גם במקום שהוא אומר לאו. הוא מחולל את מחולו, הּפּראי גם כן, על-פני חולות-הזהב של המדבריות ועל-פני מקומות הישוב. עולה הוא על צוקי-ההרים והסלעים, למעון הנשרים, ועומד שם על עמדתו וקורא את קריאתו וצוחק את צחוקו – צחוק קר ומלא קפּאון של כפור, וביחד עם זה מלא התלהבות מיֻחדה, ואור – אור עד לבלי הכיל… אצל פרישמאן הספר הוא אולי קלַסי יותר מדי, עתיק ונשלם יותר מדי. בין הקולות הרבים שבספר זה כאלו חסרים כאן הקולות הצרודים, והקולות הקהים, שגם הם מתלַוים פה אל המקהלה החדשה. גם קולות-הצהלה הרבים כאלו הֻמכו וישפלו. אולם מצד התנ"כיות שבספר זה, מצד ה"נבואה" שבו, נבואה קרה גם היא במקצת, נבואה חריפה, מאֻחרה, ומצד החכמה שבו, חכמה מעין זו שבספרי ה"חכמה" שלנו, השיג כאן פרישמאן את מרום המדרגה. הוא שעשה באמת את הספר הזה, כמו את “קין”, לספרים עבריים. הם ממשיכים פה איזו מסֹרת עברית תנכי"ת, שנשארה המסֹרת של פרישמאן. פרישמאן הכניס הרבה אל תוך גבולי המסֹרת התּנ"כית הזאת, ועל-ידי כך גם הרחיב אותם, אבל הוא לא יצא מהם, לא פרץ בהם פרצות.

* * *

כאיש-מלחמה יצא פרישמאן על פני בימת ספרותנו לפני שלשים שנה, ובכל הימים הרבּים ההם נלחם לַיפה ולַטוב. הוא אהב את היפה והטוב תמיד אהבה עמֻּקה, פּנימית, מעין אהבת מסתּרים. יש שהתגרה בפרהסיה בנושאי היפה והטוב; אולם ביחוד הדריך מנוחה את הזַיפנים הרבים של הטעם הטוב והיפה. הוא שמר כל הימים על מסֹרת יפה זו, שהביא עמו עוד מימי ההשכלה, לעמוד בקשרי-מלחמה עם הדור, עם הסביבה.

שבט, תרצ"ג.