א    🔗

יהודה שטינבּרג היה משורר – “ובחסד עליון”, – אף שכנפי בת-שירתו לא היה בּהן מן הרֹך וטל-הנֹער עליהן לא נח; היה בהן מההוד המיֻחד לתחלת ימי השחרות. שירתו של שטינברג מעוררה בנו עוד קצת זכרון של שירה מעין זו של כמה מחכמי-ישראל בימי-הבּינים ומקום יניקתה – בית-האוצר הגדול של האֻמה בימי עמידתה–התלמוד והמדרש. השירה הזאת אינה יודעת עוד את היֹפי כשהוא לעצמו.

לפיכך היה שטינברג בעִקרו ממַשֵּׂל. המשל היא שירת התבונה – אמר מבקר אחד, – ומשורר ממין זה היה שטינברג. צעצועי-הדמיון הרבים שלו לא היה בהם מדמדומי-הנפש. היה בזה רק “ממיטב השיר”, מן הלבוש הנאה והעשיר. הוא היה אחד האמנים השכליים, שבקש את “התוך”, את הרעיון, ואת זה היה מבליט, מסַמל בתמונה ובציור. שטינברג כאלו נתן רק תֹּאר ודמות לרעיון, למגַמה, לחֵפץ, לרצון. גם הרצון הפנימי לא היה חי כאן על עצמו אלא בקש לו סמוכין בעולם החיצוני, בּמראות-החיים של העולם החיצוני, בנסיון של החיים. המשל שלו הוא כלו אֶפּי, סִפּורי.

לא רק במשליו – מה שמתאים לעצם טבעם – רחוק היה שטינברג מן “אמנות לשם אמנות”, כי-אם גם בספוריו ובציוריו לא היה האמן שבו עומד כלו ברשות עצמו. תמיד היה לו איזה רעיון מֻקדם או איזו חקירה מֻקדמת, שחפץ היה להראותם בעין בתמונת חיים. אָפיני בנדון זה מאד ספורו הגדול “אב ובנו”. רגילים שם גבוריו לרשום בספר את “הכּללים הפסיכולוגיים”, שהוציאו מן החיים, והדבר עושה רֹשם כאִלו המספּר עצמו מעמיד לו כללים מפשטים כאלה, שהוא מבקש להם פרטים במציאות, מביא להם ראיה מן הנסיון, זה נכּר גם בציוריו הקטנים, שכמעט כלם פסיכולוגיים הם, ורק פסיכולוגיים – “ניצוץ קדוש”, “ר' קלמן”, “קדיש יתום”, “לפני חוקר הדין”, “לאור הנר”, “עלוקה”, ר' שמשון" ועוד, –ורמז ברור לכך יש לראות גם במה, שהוא רגיל לבאר תמיד דבר שאינו ברור כל-כך בחֻקי-המציאות על-ידי ראיות ומופתים שכליים. (מדרכי החקירה הפסיכולוגית של שטינברג בספוריו: “חוקר-הדין וסילי מירונוביץ' לא היה פסיכולוג עמֹק ביותר. הוא לא ידע, ששנאה גלויה היא לפעמים תולדות אהבה כבושה. הוא לא ידע, שכשאדם בוגד בדֵעה קבועה או משַׁנה יחס קבוע בשביל להשיג מטרה ארעית, הרי אינו יכול להשָׁאר שבע-רצון אחר שהשיג את המטרה. אדם כזה נמצא תמיד, על כל פנים, בין שני כחות מושכים, שאינם מתאחדים לעולם. משוך, נכון ומצטער, הוא נכון להתנקם בכל רגע באותו הכח, שהוא מצערו ביותר…”) הדבר עושה לפעמים רשם כאלו שטינברג היה עושה את התמונות לפי המסגרות. הוא כאִלו ברא תמונות וציורים ופֵרֵט רק מה שאפשר לכלול, ובשירה הלא העִקר אותם הזעזועים ופרכוסי-הנפש, שרק החיים בעצמם יודעים נתיבם, יודעים מאַין ולאן…

ב    🔗

בשטינברג היה מין בגרות מיֻחדה של יהודי פקח, מחֻדד, שראה הרבה ושמע הרבה; אבל בפקחותו זו היה גם הרבה מן הילדות, מן התּמימות. אצל שטינברג אין גם להכיר ולדעת את הגבול שבין פקחות לתמימות. בפקחותו יש הרבה מן הדמיון התמים, המרכיב ומזוֵג דברים שאינם כּל-כּך דומים, ובתמימותו יש הרבה מן החִדוּד, מן ההמצאה. שטינברג אומר במקום אחד על ה"אראלים", כי המה דקים וקלים מאד “כמחשבת ילד תמים וכרעיון חכם ונשגב” – שני אלה היו אצלו כמו נרדפים. לשטינברג היה לב ילד ומוחו היה מוח ממציא.

זה מה שעשה את שטינברג לאחד מיוצרי האגדה החדשה. בכל חפשיותה ושובבותה של האגדה הזאת, האגדה של שטינברג, המלאה כל-כך המצאה, היא גם די תמימה הרבה מן התמימות האגדית היתה עוד באֹפן תפיסתו את הטבע והסביבה של שטינברג וגם בהשקפתו על החיים. הוא היה עוד גם כאן, בכל פקחותו, פרימיטיבי מאד. בראש ספרו “בעיר וביער” פסק לנו את פסוקו: “אצל התקיף הנהו החלש תמיד חוטא”; אולם בּאגדותיו וגם בספוריו הנהו אופּטימיסטי כֻּלו: בעד טוב משלמים תמיד טוב והרע מקבל תמיד די רשעתו… ההשקפה התמימה הזאת היא ההשקפה האגדית שלו.

באגדה שטינברג הוא מבריק, נוצץ, מפוצץ את רוחו העשיר לכמה ניצוצות. הוא מפזר פה אבני-ברקות ואבני-חן על כל דרך, אינו צריך ללכת לאט לאט, יד ביד עם החיים. גם בפבּוּלה של ספוריו יש שליטה גדולה לדמיון. גם כאן יש לדברים רק מציאות דמיונית – “אב ובנו” אב שנעשה אפיקורוס מפני שנגרר אחרי בּנו היחיד מאהבתו אליו; דומים לזה גם “ניצוץ קדוש”, “דוקטור אורלוב” – רק אפשריות שונות של דברים ומעשים לפנינו. ולא רק הפבּולה בלבד. גם בהרכבת ספוריו והסתבכות המעשים אוהב שטינברג את הקפיצה – רגיל היה שטינברג להשתמש בספּוריו במלת “לכאורה” הוא כך, אבל.. כנחל המוליך את מימיו בדרך ישרה ופתאֹם והוא מתפַּתּל –ואת ההפתעה בדברים ובמעשים שאינם נובעים ישר מעצם הספּור, כי-אם נזדַוגו אליו במקרה, דרך נס (כסמולנסקין בשעתּו הוא מסַפּר ב"בימים ההם", כי בשעה ששמואל נפצע במלחמה והדגל בידו נמצא סֶרגי בסמוך לו והיה חפץ שיקָרא הדבר על שמו ובשכר זה הוא חותם לו שטר-מכירה על בית אנא, שיהא שיָּך למריסה). כל הדברים האלה, שהם חסרונות לגבי הספור של שטינברג, נהפכים למעלות לגבי האגדה שלו. הם הנותנים לדמיון מקום להתגדר בו ולהראות את נפלאותיו ולהטיו.

עד כמה היתה נשמתו של שטינברג מצויה אצל אגדה יש לראות ב"שיחות חסידים" ו"ספורי חסידים" שלו. לשטינברג היתה החסידות גם היא, כנראה, רק לאחד מהנושאים הרבים של יצירתו. הוא לא בא אל מעין החסידות, כפרץ וברדיצבסקי, לרוות פה צמאון נפשי, ליֹפי ממין מיֻחד או למחשבה מיֻחדה. שטינברג בא גם הֵנה להתבונן ולסַפּר. דומה שהוא אמר לתת לנו לא רק את היין החדש, שהביאה החסידות לתוך מחנה ישראל, כי-אם גם את הקנקנים הישנים שבתוכם נמזג היין. ובכל-זאת, מלבד באגדות מצֻינות אחדות של החסידות, לא עלה בידו ליצור אפילו טפוס חסידי אחד הגון ושלם. שטינברג כאִלו נתן לפנינו רק קצת מההשטה המוחית של החסידות. אף כשאנו קוראים את ספּורו “גדליה” – אחד מספּורי החסידים היותר שלֵמים שלו – אין אנחנו רואים את גדליה זה בתור סֵמל החסידות, אלא, להפך, רואים אנחנו את המחשבה המֻפשטה של החסידות האפשרית אצל גדליה כמו שהיא אפשרית אצל אחר. כדי לאַמת את הפּרט – צריך כאן להקיש מן הכלל.

* * *

כֹּחו של שטינברג היה גדול בזה, שהיה כמעין המתגבר, הנובע תמיד ואינו מֻגלד לעולם. הוא היה בעל כשרון-המצאה גדול, אבל – מעט היה בו מכח ההגשמה וההגלמה. הכל היה שוטף אצלו, מרחף עוד באויר רוחני. לו היה אוצר גדול של נשמות, שהיה משתעשע ומטיֵל עמהן בכל עת; אבל הנשמות האלה לא ירדו עוד לגופים. הן כאלו מרחפות עוד בלי הרף בעולם מֻפשט, באויר עליון.

תרס"ט.