הוא שאל שאֵלות. לא סַפקן היה בעצם. אויר-ההרים, מקום עבים הולכים ומתרקמים לעינים, הולכים ונמוגים, לא היה האויר שהוא היה נושם בו. הטעם הדַק והחריף של הספק, המר ומתוק גם יחד, לא היה נעים לחִכּו. לא הוא שהיה שותה את היין התוסס תמיד. אדרבה, הוא תבע-דרש תמיד את הנכון וּודאי וברוּר.
כן. איש-הספקות לא היה בעצם. כי-אם איש הברוּרים. הוא הוציא את שאלותיו-ספקותיו כֻּלם חוצה, העמיד אותם לעין כֹּל וכמו חִכּה תמיד לתשובה, חִכּה לפתרון. הוא גִלה את הספק, הוציא אותו מִמַאֻרָבו ושָׁטח אותו לפני השמש. הראה אותו לָכּל, הראה על הסכּנה הצפויה לַכּל.
דברים שכֻּלנו הולכים ונדכאים בהם בסתר, בצנעה, דברים המטילים בנו את הארס כל היום וכנחשים הם מוצצים את דם הכָּבד שלנו, דברים שרק המשורר מביע לפעמם בצריחת-חרדה איֻמה, המבשרת סכנה קרובה, והאמן או ההוגה בַּטא יבַטא אותם, זה בקמטי פני גבוריו, כשל קלף ישן, עתיק, וזה בקמטי פניו הוא, בקפולי מחשבתו הרותתת – דברים כאלה הוציא הוא לרשות-הרבּים, העמיד אותם, כשאלת-חיים, כשאלה של קיום על סדר-היום…
“להיות או לחדול”. “שתי דרכים” לפנינו. אוֹ – אוֹ. “או כנוס או פזור. או חיי כבוד או מיתה יפה”. “דרך שלישית אָין”… לא קיצוני ביותר היה הורוויץ, רק שמכונת מחשבתו היתה בה פרימיטיביות ידועה. בכל חריפות מהלכה לא היתה מֻרכּבה ביותר. כל גלגל וגלגל התגלגל כאן לעצמו – בין שני צירים. בעִקר ידע הורוויץ את התּזה ואת האנטיתּיזה, חיוב מזה ושלילה מזה: מצד אחד חיים וטוב ומהצד השני מוֶת ורע.
איש העיון היה הורוויץ, “בעל-מוח”; אולם בעיונו היה איזה צד, שנטה מיד אל התכלית, חִפּש דרך לחוץ: בקש את התוצאות. המחשבה שלו, שהיתה מֻפשטה בעצם, יצאה תמיד לגבול המעשיות. הוא הרכין שמים וירד. דומה לפעמים כאִלו לא הבין למה אנו שוהים כל-כך בעיון עומדים כל-כך הרבה “על פרשת דרכים”. –
איזו אמונה היתה לו בבֵרור של דברים. למה כל-כך הרבה “חסידות”, צפיה במרכבה, “מיסטיקה”. צריך לברר את הדבר פעם אחת ודי. גם “העתיד” שלנו תלוי רק ב"ברור", ב"ברור עניני היהדות והיהודים"…
“הגיעה השעה לעשות “חשבון הנפש” שלנו – הוא קורא אלינו בתעודת מאספו “העתיד” – למען נדע ולמען נחכּם לאחריתנו. הגיעה השעה לעשות “אינוֶנטר” לתכני היהדות שלנו בעבר ובהוה, למען שנדע אנה פנינו מועדות לעתיד”. “לא זכות ולא חובה אנו מבקשים ליהדות, אלא הבירור. כך היא חובתנו, שהטיל עלינו העבר הגדול שלנו, וכך יפה לנו – בשביל השארת-הנפש הלאומית שלנו”. “הבירור בכל אלה הענינים אינו ענין לחקירה אקדמית בלבד וכו': מהבירור הזה צריך שישאבו אלה תכני חיים לההוה שלהם וגבורה למלחמת עתידם…”
בַּרור מצד זה ו"אינוֶנטר" מצד אחר, והכּל לשם העתיד… רק סך-הכל, חשבון, למען נדע אנה פנינו מועדות ולמען נחכּם לאחריתנו. –
איזו תמימות של מחשבה כאן ואיזו אמונה תמימה במחשבה, בכח המחַשֵּׁב והחשבּון שבאדם. המוֹנֶה שקוּל עולם כנגד חשבּונו של עולם. המאזנים מעֻיָנים. אין כף מכריעה.
יניקתו של הורוויץ היתה מסביבה מעשית-רציונליסטית ומקורו הברוך – התורה הנגלית, הנגלית יותר מדי. הוא נלחם עוד בימיו מלחמת הרבנות בחסידות, שקרא לה שֵּׁם מלחמת “החסידות וההשכלה” – מאמרו “החסידות וההשכלה” בקֹבץ מאמריו “מאין ולאין?”, – נלחם בַּ"הרגשות העמומות" וב"הזיות הטפלות" בשם השכל המעשי וכח-התבונה היסודי שבאדם. באיזו מדה נלחם עוד “מלחמתה של תורה”, וכלי-הנשק שלו היו לקוחים מאוצר הרמב"ם, הרלב"ג, העִקרים וכדומה, עד שהוא, אשר דרש במאמריו הרחבת הגבולים של היהדות, כאִלו דרש באחד מהמאמרים ב"העתיד" להוציא “מכלל כתבי-הקדש כמעט את כל ספר שופטים, לפי שהוא מיתולוגי כֻלו; ומספר מלכים את כל האגדות התמוהות על אליהו ואלישע וכו'”. אין כל ספק בעיניו, שאִלו היתה אֻמתנו מאריכה ימים על אדמתה היו עושים זאת לַספרים האלה, ובמקומם “היו לנו כתבי-הקדש גם על מעשה-בראשית ומעשה-מרכבה – ידיעת הטבע ומה שאחרי הטבע, הוא מבאר זאת – ועל חכמת ההגיון וכיוצא בזה, לפי שרוח ההשתלמות, שהספיק לעבור וכו' מן המיתוס אל האמונה באלהים חיים, היה כובש לו בלי ספק ברבות הימים דרך גם להלאה והיה בא אל קצה גבול ההשתלמות האנושית המדעית, אל המוניסמוס המוסרי-רוחני”.
“חכמת ההגיון”, “קצה גבול ההשתלמות האנושית” “מוניסמוס המוסרי-רוחני”. צמצום אחר צמצום. ולא לרַבּות, אלא למַעט. –
כֹּחו של הורוויץ היה בהתנגדות. הוא ידע להִמצא במצב של נגוד, לעמוד בּקצה הגבול ולסקור בסקירה בהירה את הצד השני הנלחם. כשרונו התגלה בוִכּוח. כאן היה לפעמים מזהיר, מתגַּלה ומגַּלה, מתחדש ומחַדש. הוא היה מתוַכּח חריף. ידע לשַׁבּר ולפוצץ, ללחוץ אל הקיר, למקום אין מעמד. הוא ידע להביא גם דעות ומחשבות לידי מצב של לחיצה, לידי דֹחק. דחה אותן עד קצה גבולותיהן, עד ה"תכלית" שבהן, ושם, במקום צר זה, עוד דחף אותן מכל צד, בָּעט בהן…
הסגנון של הורוויץ סגנון לשונו וכח לשונו, לא היה סגנון של בעל-הגיון בלבד. הוא היה לוקח מכל הבא לידו ונותן בינו ובין איש-ריבו, לגדור את הדרך לפניו. הוא מַרבּה שֵׁמות על שֵׁמות, מוסיף פעלים על פעלים, נותן השאָלה לתוך השאָלה. (לפעמים אף השאָלות כאלה: “חיובים לאומיים מתנדפים וכלים בתוך ערפלי מסתורין והזיות ואד יעלה מן השלילה להצמיח חיובים חדשים…”), מביא ראיה על ראיה והוכחה על הוכחה. הוא נעשה לפרקים גם רך ופיוטי. מדַבּר הוא לפעמים בשפת הלב או גם בשפה נשגבה ומושך ומפלל ומתחנן, והכל כדי להכריח אותנו לראות מה שהוא רואה.
סגנון זה של הורוויץ, שפע הסגנון שלו, יש שהטה אותו מני דרך, מן הדרך שהוא אמר ללכת בו. דומה שהוא אמר הרבה יותר ממה שֶׁכִּוֵן באמת להגיד. משכה הדיאלקטיקה החריפה, משך הוִכּוח…
נכּר לפעמים בהורוויץ מעין חֵפץ להתנגד, מעין תאוה תמימה לעַרער משפטים מקֻבּלים, להגיד דבר שלא נשמע. בשעה ששמשה של ה"השכלה" עוד עמדה במרום רקיע, היה הוא מן הראשונים שנטו הרבה אחרי ה"לאומיות" החדשה. הוא היה דן אז ברותחין את כל אלה שב"ילדי נכרים ישפיקו", את כל מי שנדמה לו, כי אינו נוטה אחרי התורה הלאֻמית. הוא היה בין אלה שפּגעו בכבוד הרמ"ד וקרא אז לתקופת ההשכלה הברלינית “תקופת ההתיַפּות (וכמוֹטוֹ למאמר זה דברי הכתוב: “מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה… לשוא תתיפי!”). נגרר נגרר אז אחרי שד”ל וכתב, “שחסרה לו לרמב”ם ההרגשה הלאומית ההיסטורית". בכל דבריו היה אז הלוי, כמו שהיה נוהג לקרא על-פי הראשונים לבעל “הכוזרי”, לו למשען. בַּכֹּל ראה את חותָמו. הרנ"ק, למשל, שגם אותו נהג להזכיר הרבה וראה עוד גם לאחרונה את הברור שלו, שהיה בעִקר להלכה: “דעת האמת המוחלט”; “התוַדע הרוחני לעצמו”, כדבר אחד עם הברור שלו עצמו, של הורוויץ (ראֵה “מאין ולאין”, עמוד פ"ג), שהן היה בּעִקרו מעשי, – גם את הרנ"ק ראה אז דומה אל רבי יהודה הלוי, “ודברי שניהם ישאו בד בבד ביסודותם ועקריהם” (“ציון לנפש רנ”ק." וַרשה, תרמ"ג. עמוד ל"ט); וכשאמר אז אחד הסופרים במאמרו, כי הרנ"ק נגרר אחרי הֶגל, אף תמה וקרא: “מריה דאברהם! איפה שמע כזאת ואיה ראה כאלה בכתבי קראכמאל? וכי לא הלך הרנ”ק בעקבות הכוזרי בהבנת רוח התורה וישראל וכו?" – וכשנתשנתה דעתו על ה"לאֻמיות", נדמה כאלו עמד כֻּלו פתאֹם על הצד השני. הוא אמר שוב דבר שלא נשמע. לא הסתפק במה שכאִלו הסיר פתאֹם עטרת “פילוסוף עיוני מעמיק” מעל ראש הלוי (ושוב נעשה לו הרמב"ם לסמל!) וכתב כי טענותיו הן טענות “בעל-הביתיות ממש”, אלא ששלח ידו גם לכתר השירה של המשורר הגאוני. הוא מתפלפל ומתחדד – ונדמה לו רגע, כי כבר בִּטל את משורר ציון…
הוא היה בן משפחה חשובה. “ספר יוחסין של שדרות דורות נבלע בנשמתי” – כתב, ושאלת הקיום נשארה לו השאלה המרכזית, היחידה, וכשהתיאש מן התשובה – במאמרים האחרונים שבספרו – וכאלו חדל לשאֹל עוד את השאלה – הקדמתו ל"מאין ולאין", – כמו חדלה לזמן-מה גם תנובתו, חדלה יצירתו. הוא נשתקע אז בעבודות העָבר (טפּוסית בנדון זה היא עבודתו היפה על “רבנו בחיי”, שבּה נשמע לפעמים כעין רעם ממרחק, וכֻלה רק עוסקת בספר אנושי ביותר, המלא גם רֶזיגנַציה אנושית) וכתב את ספר “חייו”, חיי סביבתו ודורו, ספר שרק קטעים ממנו נדפסו לפי שעה.
בכמה בחינות היה הוא באמת אחרון.
תרפ"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות