נֶאֱמָנוּתִי וְאֹמֶץ לִבִּי יְגָרְשׁוּ

אֶת הַתְּשׁוּקָה הַמְּבִישָׁה הַזֹּאת,

יְסַלְקוּ אֶת הַזִּכָּרוֹן

הַמְמַלְאֵנִי אֵימָה וְחֶרְפָּה.

לורנצו דה⁻פונטה. כך עושות כולן

השירים שכתבתי עוררו בי בושה גדולה. צרור השירים שלי, המונח על שולחני תמיד במעטפה חומה, התופחת מעט עם הזמן, הוא נקודת הבושה בתוך ארץ המחברות, הרשימות והספרים שעל השולחן. המחשבה על פירסומם ברבים חוללה בי סומק ממש. רק בין הדפים האלה הניחה לי הבושה מעט מלחצה והתירה לכמה מהם לראות אור, ובהזדמנות הזו ניתן היה להציץ לרגע ולראות טפח ממנגנוניה של הבושה הזו. הרי ידעתי: אינני בוש במה שיש בשירים. ההיפך. כשאני קורא בהם לפעמים אני גאה ושמח בהם. משהו בסגנונם המוזר, הנטול מעולמות וזמנים רחוקים שאינם מובנים לי בדיוק, הוא המעורר בי את הבושה הזאת. אבל גם הוא, הסגנון הזה, אינו מביש משום שהוא נראה בעיני מכוער או מזוייף. ההיפך הגמור – הוא יפה בעיני והוא נכון ואני עומד מאחוריו בכל רמ"חַי ושס"הַי. ואז ראיתי: אני בוש בגאוותי. לא עבר הרף עין עד שראיתי את קו הזיכרון בין הבושה הזו לבין תחושותי כנער מתבגר שגופו גדול עליו והמיניות המתגלה בו מכלימה את ילדיותו, ועוד יותר מזה את תחושותיו כגבר צעיר הבוש דווקא ובדיוק במה שהוא גאה בו ביותר. ומיד נעטפתי בושה גדולה עוד יותר – על פשטותה הגמורה, היסודית והגלויה של הבושה הזאת, הבושה של התשוקה. על התשוקה ועל האושר הגלום בה.

כי זאת יש לדעת: הבושה היא ארמון גדול המוסיף על עצמו חומות ומגדלים במהירות, והמבוכה חופרת בו מבוכים סבוכים ויפים כקורי העכביש. הבושה היא מעשה; מעשה ענק וסבוך של הסתר שהגילוי בתוכו הוא דק מן הדק, מרומז ומושהה, כאילו יש בו סכנה של חורבן ואובדן, ויש לרסנו עד מאוד כאילו היה דרקון. הקיר שהסתיר את גופם של פיראמוּס ותִסְבֶּה באגדה היוונית והתיר להם רק סדק דק לדיבור, שמבעד לו הכירו זה את זו ואף התאהבו זה בזו, הוא קיר הבושה. איבת הוריהם שבסיפור, שאסרו עליהם את הדיבור, מסמלת את ריחוק הבתולים שבין המינים בתקופת הילדות. העובדה שמרדו בקיר פתאום והעזו להיפגש בלעדיו בלילה המיתה אותם: אריה טורף, כזכור, עבר במקום הפגישה ותיסבה ברחה על נפשה ורק רדידה נשאר על הדשא, מגואל בדם הטרף שטרף האריה לפני שהלך לו. פיראמוס, העלם, בא, ראה את הרדיד, ראה את הדם והתאבד מייד. תיסבה ששבה ממחבואה ראתה אותו, נטלה את פגיונו ומתה עליו. האריה הוא התשוקה. כוחה הממית בא מעוצמת ההתפשטות הפתאומית; מהמעבר החד מן הדיבור אל המראה. והרי אפילו מראה ממש עוד לא היה כאן, אלא רק סיכויו הקרוב של מראה.

הקיר החוסם, הנותן למשתוקק רק סדק דק לדיבור, איננו אויב. קיר הבושה הגדול, הגדל לארמון, הוא ידיד מסור, כלי גדול של רחמים ונחמה, ויש להבדיל מאוד בינו לבין קיר הדיכאון שאין בו לא סדק ולא דלת והוא צינוק גמור. למרות הדמיון הרב ביניהם – ההבדל הוא תהומי. עם בואו של עידן⁻דיכאון נעלמת גם הבושה. הדיכאון אינו רפיון או הישמטות התשוקה, אלא ויתור על תנועה. התשוקה קיימת בו, רותחת אפילו, אבל אין בה עוד, משום סיבות קודמות כל תנועה החוצה, והיא מאכלת את האגן שהיא שרויה בו. קיר הבושה הוא כפול פנים, הוא חוסם ופותח, ובעיקר: הוא יפה. יותר מכך: משום שהוא כפול פנים הוא יפה. ועוד יותר מכך:

קיר הבושה הוא היפה של העולם האנושי. בכך צדק אלתרמן מאוד: “היפה באמת היא תמיד ביישנית”. ואילו גתה טעה מאד כשכתב:

כִּי מֵעוֹלָם בּוּשָׁה וְיֹפִי לֹא שַׂרְכוּ

דַּרְכָּם יַחְדָּו עַל פְּנֵי נְאוֹת הָאֲדָמָה.

שִׂנְאָה קְדוּמָה כְּבוּשָׁה עָמֹק בְּלֵב שְׁנֵיהֶם,

עַד כִּי בְּכָל מָקוֹם בּוֹ יִפָּגְשׁוּ,

יִפְנֶה כָּל צַד מֵֶהם עָרְפּוֹ אֶל יְרִיבוֹ.

(פאוסט חלק ב' בתרגום כפכפי)

גתה טעה טעות מפתיעה. הדברים הללו נסבים על הלנה היפה לאחר שובה מטרויה, ולמעשה על היופי היווני הקדמון כולו. גתה המביט עליו בעיניים צפוניות מצועפות נלכד פתאום באשליה אוריינטליסטית, כאילו היוונים הקדמונים היו חסרי בושה בעירומם, וכי היופי “החצוף” כלשונו הוא הניבט אלינו מפסלי השיש העתיקים. הוא מפתיע משום שהוא היה בעל עין חדה במיוחד, ודווקא כאן, במוקד ראיון היופי, התפצלה ראייתו פתאום והוא לא ראה כי פסלי העירום היווניים הם מגילומיה העזים ביותר של הבושה, והיא קרושה עליהם בדמות יופיים הרב. העירום האנושי בפסלים הללו נסתר יותר מגופו של אדם לבוש: הוא סדור ומעוצב בסדרים וצורות שפארם הרב חג סביבו ובו ומותיר לו רק סדק צר המזכיר כי מוקדו הוא המיניות. גתה רומז שעלה התאנה התנ"כי הוא רסן יהודי⁻נוצרי על איברי המין, הזר לעולמם החופשי, השלם כביכול, של היוונים הקדמונים, ואינו רואה שרעיון היופי היווני, אותה המצאה איומה ומפוארת, המתעללת במין האנושי מאז ועד היום (או לפחות באותם מבני המין הזה שהתבלבלו בשטח המפורז שבין האמנות והממשות), אסר את העירום האנושי ברצועות של שלמות. השלמות הזאת מסתירה ומגלה את התשוקה לא פחות מאשר כל עלי התאנה שבעולם. הבושה על העירום היא הצומחת להיות ה"יפה", וככל שהתשוקה גדולה יותר כך גדל פארו המסתיר⁻מגלה.

לא מקרה הוא שביטויי התשוקה הגלויים והעזים ביותר נעשו בשירה דווקא. השירה שייכת לתשוקה, ולא מקרה הוא שכמה משירי התשוקה הגלויים והבוערים ביותר במערב נאצרו בצורות הסבוכות והמעודנות ביותר של הסונט דווקא. סיבתו האמיתית של הסונט היא תכליתו: לאצור את העירום בגבישים. זו התמסרות התשוקה: תמיד מבעד, כקולם של פיראמוס ותיסבה מבעד לסדק שבקיר. הסדק הנלחץ באבנים עוצר את התשוקה וחוסם הרבה מתכניה, אבל הוא גם מזרים מתוכה זרם ומגעיש אותו עד סערה כמים הנחלצים מסכר. ולא פעם מוחש מאוד שבשירי התשוקה העזים ביותר לא רק צורות השיר אלא הלשון כולה מתגבשת למבני גביש מפליאים של דבר והיפוכו או של צימודים שלמים או דו⁻משמעות קיצונית החבויה באותו צליל עצמו, כאבנים העמוקות השרויות בלחץ אדיר ולוהט והן מתגבשות לגבישים. אין לשירי התשוקה מאותה שלוות⁻שטח שיש לתיאורים ולסיפורי עלילה; הם, כנפש המחוללת אותם, נלחצים במיצר, בסדק הצר.

באחד השירים כתבתי “אאבד כל בושה”. היה נדמה לי שבלי לאבד אותה לא אוכל לומר את מה שבא אחר⁻כך. זהו הבל כמובן.לא איבדתי בושה, והשיר כולו אדום מן הסומק. עברתי רק את החפיר הראשון, הבושה על הבושה. את הבושה עצמה, על צריחיה ומבואיה, לא אאבד לעולם. היא, ידידתי הנאמנה, חזקה זה מכבר די הצורך, אינה זקוקה עוד לחפיר.