1. שקיעה בהרים    🔗

בדידות גמורה במקום מנותק הנמשכת יותר משלושה ימים יכולה להשפיע כחומר משכר. פעם הייתי בצריף בודד בהרים, וביום הרביעי החל להישמע השקט שבין הקולות והצבעים החלו לתפוח. היום הנוטה לערוב הפך לבעירה. הבנתי אז שציורי השקיעות של אלטדורפר או מוּנק לא היו בדיות, וכי הם הנציחו סוג של ראייה הצומח בך אם אתה נפרד, ולו לזמן קצר, מן החוזים האוחזים אותך בחיי היומיום. אין מדובר במידת היופי אלא במיקומם של החיים. בחיי היומיום נדמה לך כי אתה החי ואילו העולם הסובב אותך הוא דומם, ואילו כאן מתהפכות היוצרות: אתה הופך דמום ושותק, כמעט שקוף, ואילו הסובב אותך רוחש חיים עד שגם האבנים שבו זוחלות.

הַכֶּתֶם הַכָּחֹל שֶׁבַּזָּהָב. הַכָּחֹל נֶעֱרֶה מִן הַזַּהָב.

כָּחֹל הוֹמֶה, מְהַבְהֵב וּמִתְאַבֵּךְ.

כָּחֹל מִתְחַמֵּר, וְאָז נִשׁמָט אֶל הָאָפֹר.

וְהַזָּהָב צָחִיחַ נְגוֹהִי, שׁוֹקֵט, נִמְשָׁח אֶל הָרָקִיעַ,

עוֹלֶה אֶל⁻עָל אֶל הַתְּכוֹל הַזְּהוּבִי, אֱלֵי הַשָּׁם, הָעֲרָפֶל.

הָרִיק הַמִּתְקַמֵּר נִשָּׂא נִדְהָם אֶל אֲפָסָיו,

גַּלִים שְׁקוּפִים הַלוֹחֲכִים רֵיקוּת.

וּמֵעֵין הַשָּׁם הַשְּׁאוּבִי נוֹבֵעַ סְגֹל הַדְּמִי.

וְהוּא פּוֹרֵשׁ חֻפָּה, וּבָהּ לְאַט,

מִתּוֹךְ הַדְּמִי,

כִּרְעֹף נוֹצוֹת עַל הַכָּנָף.

נִגְלִים לְאַט, פְּלוּחֵי אֵינוּת,

רִבּוֹא עַפְעַף וְעוֹד עַפְעַף.

(ספטמבר 1998)

 

2. ילד ישן (דוד)    🔗

נְשִׁימָה. כֻּלְּךָ רַק נְשִׁימָה.

שׁוֹאֵף – פּוֹלֵט – שׁוֹאֵף – פּוֹלֵט שָׁלֵם.

הַתּוֹךְ וְהַחוּץ שָׁוִים, כְּמוֹ יָם וְחוֹף וְיָם.

יִשׁ לְהָמְצִיא בִּשְׁבִילְךָ מִלָּה: נוּמִיָה.

וּפִתְאֹום – מִין מִצְמוּץ וּנְהָמָה.

מִלִּים רֵיקוֹת מִכָּאן.

מִלִּים שֶׁל שָׁם,

הָאִם הוּא דִּבֵּר מִן הַחֲלוֹם?

מִין קוֹל עָלָה אֶל פֶּתַח הַנְּקִיק

וּמַשֶּׁהוּ פָּרַח אֶל הָאֲוִיר וּמִסָּבִיב צִיֵּר אִמְרָה שֶׁל קוֹל.

וּפֶתַח הַנְּקִיק מִצְמֵץ, לִקֵּק שְׂפָתָיו.

וְרֻדּוֹת וְרֻדּוֹת,

וְשׁוּב נָשָׁם בְּחִיּוּכוֹ.

(ינואר 1993)

 

3. ילד ישן (אמיתַי)    🔗

קִפּוֹד שֵׂעָר עַל הַכָּרִית,

חוּט שֶׁל זֹהַר –רֹק נִדְבָּשׁ, מִפֶּרַח הַשַּׁלְוָה שֶׁל שְׂפָתַיִם,

נְשִׁימוֹת שׁוֹקְטוֹת עַל לֶחִי נְזוּלָה.

עֵינִַיִם עֲצוּמוֹת מְאֹד, מִכֹּבֶד הַתְּהוֹם שֶׁבָּרִיסִים.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתִי.

כְּמוּסַת שֵׁנָה, רַכּוּת קְלוּפָה, פְּשׁוֹטָה אֶל הָאֵינְסוֹף.

רִבּוֹא חֻדִּים, כִּידוֹנִים וְסַכִּינִים שְׁלוּפִים מִן הַשְּׁחוֹר

אֶל הָעִגּוּל הָרַךְ, אַךְ הֵם נֶעֱצָרִים,

קְפוּאִים וּנְסוֹגִים מוּל עִגּוּלוֹ,

הַזַּג שֶׁל עֲנָווֹ, אֵגֶל הַפָּשׁוּט.

(ינואר 1993)

 

4. מלאך נושא פמוט (פסל של לוקָה דלה⁻רֹוֹבִּיה)    🔗

אַל תִּרְאוּהוּ שֶׁהוּא פֶּסֶל.

הוּא חַי.

הוּא אֵינוֹ זָז כִּמְלֹא הַנִּימָה –כִּי כָּךְ מְמַלְאִים שְׁלִיחוּת:

הוּא נוֹשֵׂא פָּמוֹט.

צִבְעוֹ הַלָּבָן אֵינוֹ אֶבֶן אֶלָּא עֲנָוָה.

הוּא מַסְתִּיר אֶת צְבָעָיו בִּפְנֵי הָאוֹר שֶׁיַעֲלֶה מִתּוֹךְ יָדָיו.

חִיוּכוֹ הַקּוֹרֵן אֵינוֹ קָפוּא.

הוּא מְחַיֵּיְך וּמְחַיֵּיְך.

זֶהּו מֶשֶׁךְ נוֹבֵעַ,

זַכְרוּת טְהוֹרָה.

(מארס 1999)

 

5. פרסקו של טיפולו (דיוקן עצמי)    🔗

אֲנִי הוּא הַפָּז' הַשָּׁחוֹר, כָּאן מִשְׂמֹאל, בְּפִנַּת הַתִּקְרָה,

הַנּוֹשֵׂא זֶה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אֶת גְּבִיעַ הַפָּז.

עֵינָיו נְשׂוּאוֹת אֶל⁻עָל, אֶל גְּבִרְתּוֹ,

וְהוּא מְחַיֵּךְ לָנֶצַח לְקוֹל רִשְׁרוּשׁ שִׂמְלָתָהּ,

הַסְּדָקִים שֶׁאַתֶּם רוֹאִים עַל פָּנַי

הֵם בָּטּיחַ בִּלְבָד.

(מארס 1999)

 

6. נער נרדם    🔗

נִרְדָּם בִּבְגָדָיו, עַל נַעֲלָיו (נַעֲלֵי כַּדּוּרְסַל כְּבֵדוֹת).

כְּלִיל אֹרֶךְ נִרְדָּם עַל הַסַּפָּה.

תִּפְאֶרֶת הָעֹז הַמִּתְנַמְנֵם עֲדָיִן בִּפְּלוּמָה,

וְרַק תַּלְתַּל זָעִיר תּוֹלֵל בְּבֵית שֶׁחְיוֹ.

(אוגוסט 2000)

 

7. שברי עדות על שקיעה, ים שקט כראי וגשם על    🔗

הים

אֲאַבֵּד כָּל בּוּשָׁה וְאֶכְתּבֹ בְּדִיוּק:

הַיָּם יוֹרַת זָהָב, כָּל טִפָּה – פַּרְפַּר זָהָב בַּמָּיִם,

דּוּמִיַתַ זָהָב מְפֻרְפָּרָה.

מַעְגָּלִים קְלוּעִים כְּלִילִים כְּלִילִים – זְהַב רִמּוֹנִים בַּמַּיִם מַיִם.

כָּל בּוּשָׁה, נִשְׁבַּעְתִּי, אֲאַבֵּד:

הַיָּם הָאַחֲרוֹן.

וְאָז, מִשּׁוֹשַנָּת הַשֶּׁקֶט הַזָהֹב,

אֲנִי עוֹלֶה עַל הַדְּמָמָה הָעֲנָקִית מַעְלָה הָלְאָה אֶל הֹר הָהָר בָּעֲנָנִים,

מִכְּלוֹת הָעֵינַיִם גָּבוֹהָ, הַשֵּׁם, הַמְעוֹפֵף בְּאֵין כָּנָף.

טִיסָה עַל נֶשֶׁב הִפַּלְאוּת.

וְאֵין, הַשָּׁם הַשְּׁאוֹבִי,

פָּרֹכֶת הָעוֹלָם.

(קיסריה, אפריל 1999)

 

8. שני מראות    🔗

(אני שוכב על האדמה, על צידי, עיני נוגעת בגרגרי האדמה ובאניצי העשב).

א    🔗

אֶבֶן, חֲזָזִית, חִפּוּשִׁית,

חֹמֶט מְמַהֵר, נֶעֱלָם.

טַחַב יָבֵשׁ, מְחַכֶּה לַיוֹרֶה.

שַׁבְּלוּל שֶׁהִתְרוֹקֵן וְדָמַם,

גַּרְגִּירִים.

שִׁבְרֵי צְדָפִים, זֵכֶר יָם,

קְלִפָּה יְבֵשָׁה שֶׁל אָפוּן,

נְמָלָה מְדַדָּה אֶל בֵּיתָהּ.

ב    🔗

עָלֶה, גִּבְעוֹל וּקְנוֹקֶנֶת.

זִיַע עַלְעַל.

תְּאֵנָה רְכוּנָה בַּשַּׁלֶּכֶת.

קוֹנְכִיָּה רֵיקָה אֶל הַחוֹל,

צַמֶּרֶת הַבְּרוֹשׁ מִתַּמֶרֶת אֶל כְּחוֹל הָרָקִיעַ,

וּכְחוֹל הָרָקִיעַ.

הוֹי כְּחוֹל הָרָקִיעַ.

(אוקטובר 1998)

 

9. מילים לשחר בירושלים    🔗

הָרְחוֹבוֹת עוֹדָם בַּעֲרָפֶל.

אַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית עוֹד לֹא אָסְפָה אֶת אַדַּרְתָּהּ,

אֲנַחְנוּ בְּשׁוּלֶיהָ, וְהִיא מַזָּה עָלֵינוּ רֶסֶס⁻טַל פַּרְוַיִם

מְעוֹפֵף – אוֹפֵף גְּדֵרוֹת וְעַמּוּדִים.

וְהָאֳרָנִים – מְעֻטָּפִים רַעֲנַנּוּת צְמוּרָה.

וְרַק אֲנִי וּבְנִי דָּוִד וְתַרְמִילוֹ רוֹוִים חִיּוּךְ קְרִירוּת תָּכֹל כְּמַיִם טְהוֹרִים,

הַכֹּל פָּעוּר, מוֹשִׁיט עַצְמוֹ אֶל הָאֲוִיר.

הַתַּחֲנָה רֵיקָה, הַפָּנָסִים אִלְּמִים.

וְהָר⁻צִיּוֹן עוֹמֵד, אֶחָד, עוֹלֶה בּגֵיא⁻הִנּוֹם

שֶׁהִתְמַלֵּא חָלָב שֶׁל עֲרָפֶל צָחוֹר. וּמֵעָלָיו:

רָקִיעַ מִתְחַמֵּר, רוֹעֵד בְּדִמְמָתוֹ,

מוּל סֵפֶר הַבָּהִיר שֶׁלַּמָּזְרָח –בּוֹ אוֹת רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם.

וְהַשַּׁחַק אֲזַי זָהַב, כְּאִלוּ שָׂחַק

עַל בּוֹא יְדִידוֹ – מְכֻסֶּה.

(אוקטובר 2000)

 

10. מחצית החיים    🔗

עשר שנים אחרי מות אמי ראיתי את מות אמי. זאת הייתה נסיעתי הראשונה, כאדם מבוגר, לגרמניה, ופגישה ראשונה עם היער העבות שזכרתי מילדותי – מן הספרים ומן הביקור אצל סבתי, אם אמי, שגרה ליד יערות הרי ההָרץ. קירבתו של היער והכניסה אל תוכו פעלו עלי באורח מזעזע. חל בי משהו הדומה לחלום. הכניסה אל היער הייתה באותו יום יציאה ממושגי ההיגיון וכניסה פתאומית אל עולם הסמלים והזיכרון. זו הייתה אחת הפעמים שבהן היה בכניסה אל עולם הסמלים תו של טירוף. אני מביא אותו כאן בענווה נוכח כוחו וצביונו.

כך ראיתי את מות אמי. ביער ראיתי אותו, בהרי האלפים. ישבתי בראש גבעה בין ההרים המיוערים; עדיין איש רגיל, כולו נאה כולו יאה, אדור מעיל ארוך ושביל בשערותי.

לפתע שקט בא. כמו נץ מן השקיפות. הוא בא ובאיבחת אין⁻קול ירד ומל את ישותי. לא כמו. הפשיל את עורלתי כולה, משכה מעל ראשי, ובאיבחת אין⁻קול, מקו האופקים, ערף מעל ראשי את בשר ההיראות, ובאחת, כולי נִקבה הייתי. חור בדמות אדם גבוה, יהודי. אז קמתי ובאתי אל היער והוא אסף אותי אל מערו, עד בואי אל חשכתו. ושם רחש מעין שיר:

אִוְשָׁה וְרַחַשׁ הַס שֶׁל נֶשֶׁר הֶעָלִים.

שֶׁקֶט אֲשּׁוּחִים. קְרִירוּת וְסוֹד.

הָרוּחַ שֶׁכֻּלּוֹ פָּנִים בְּלִי קוֹל.

אֵין קוֹל מִלְבַד הַטַּל עַל הַשְּׂרָכִים,

מִלְּבַד מַלְמֶלֶת הַצַּמָּרֹות,

קַּוִּם דַּקִּים שֶׁל חֹם טָלוּל וָחוּם עַל זֹהַב הַגְּזָעִים.

עמדתי פתאום, אוסף נשימתי כמו רשת דיג נאספת וצבי.

צבי פתאום

צבי פתאום עמד לו לידי.

צבי פתאום עמד לו, צבי צעיר, קרניים רק הנצו במצחו.

עליתי עוד. עלי שלכת, סיגליות, שרכים, ובאתי אל בהרה ירוקה, ושם ראיתיו, את מות אִמּי

במה סלועה ובה, בראש ראשה, עץ ערוף ניצב. גידם. המת בהתגלמו: נראה כאילו נוצק מתוך צחוק מלגלג, שעשה אותו צָחוּק, צרוע בהקה ישימונית, חשוף קליפה,יבש, סדוק, אבוד, חלל, אימה וענווה. פטריות פשו על הגזע כלשונות של שחוק ספוגי, רעיל, ושערות פָּטֶרֶת עדינות עוטרות את ענפיו האילמים ללא עלים. (מזכיר לי: לאמי היתה בצד לחיה, מעט מתחת לשפתה, שומה קטנה ושערה, עדנדינה, דקה, לא מוחשה כמעט, סימן רחוק, הֵדי, למוות מתקרב, שליח דק שעליו נתליתי בעיני כשהייתי תינוק ואליו עליתי מתוך עריסתי על קו עיני המביטה, ועליה, על זו השערה,על חוט השערה,אני תלוי.) ומאחוריו היה עיגול של אור בתוך חשכת היער. אור עומד, שותק, מלא חיוך. כולו חיוך.כאילו מולי עמד הריק של היעדרי ובו חיוך לקראת בואי. ואז…

באו מילים מהופכות. לא המילים הידידות, הטובות, המושיטות, המלמדות בלחש על הדברים, אלא מילים קליפות, מפרידות, מבדילות, חורצות קווי מיתאר שחורים על הגזעים והעלים. ומאז הכל נפרד. יפה, אבל נושר אל תוך עצמו. ירדתי בשביל. סלעים ובוץ. כניסה אל יציאה. יורד, כמעט מועד, מצוק אל צוק, מטה⁻מטה אל הכובד. ובא הזמן: אחת וחצי. צהריים.

ספטמבר 1998 – אוגוסט 2005