(שלושים ושלוש שנים למות אבי)
ערב אחד, בשעת המקלחת, בתוך ענן ההבל, עלה על דעתי המשפט “אני הוא שיר ההבל”. לא חשבתי שהוא חכם במיוחד, אבל מצאתי בו עניין ורשמתי אותו באצבע על הראי המכוסה בהבל. לאחר שהוא נרשם בתוך מעטה ההבל שעל הראי, הוספתי לו את דבר המראֶה שנגלה לעיני – “מחשוף ראי בתוך טיפות”. ופתאום, בדרך השעשוע, אמרתי לעצמי: הרי הדובר במשפטים הללו אינו אני אלא דמות הבבואה שבראי, ומייד בא המשפט המתבקש מזה שאומר: “אם תיגע אצבעך במצח זַכּוּתִי, תראה את הבל בני, נישא מעפרו”. הכוונה הראשונה הייתה, כמתבקש מן המשפט הראשון – “הבל” במובן נשימה, וההמשך – “נישא מעפרו” לא היה אלא לשון גוזמא שבאה מן השעשוע: אם הדובר הוא הבבואה, אזי יש לומר עליו שהוא הקודם למציאות, שהוא עילת הדברים ולא שיקופם. אם כך יש לומר שהוא המקור, האידיאה השלימה, האב, ואילו אני – השיקוף, הגילום העלוב שלו, העשוי גוף ועפר. אבל לא היה דרוש יותר מהרף עין כדי שאבין שיש דברים בגו, וכי המשפטים הללו מעניינים יותר ממה שאני מבין באותו רגע. רצתי כדי להביא פנקס, לרשום מן הראי את שלוש השורות הללו, וניגשתי אל השולחן והמשכתי לכתוב את מה שהתבקש מן המצב שנוצר כבר. רק לאחר יום הוספתי את התאריך שהיה בחודש שבו מת אבי, שלושים ושלוש שנים אחרי מותו: ספטמבר 2001.
סגנונו המרומם של השיר נבע כולו מן המשפט הראשון –´"אני הוא שיר ההבל", מן הריתמוס האצור בו ומאיזו כניסה שהתרחשה במהלכו אל תוך המילים שבו, ממש אל תוכן. מאז ומתמיד ידעתי שאני יכול לכתוב בסגנון כזה, אבל אף פעם לא הלכתי בו עד הסוף, גם משום שלא היה נושא שהצדיק אותו. משהו באותה שעה רגילה במקלחת היה לא רגיל, והוא התנהל כעין דיבור של אוראקל, והוא מילא אותי ריגשה ומורא, וכל⁻כולו נמשך למעשה מן המודוס הלשוני שנכנסתי אליו. אני יכול לדבר על השיר הזה ארוכות ולהשתמש במיומנותי כמורה לספרות, כפי שעשיתי בהרף עין הראשון, מול הראי, כשפירשתי לעצמי את המתרחש, אבל כפי שאירע באותו הרף עין – נטשתי את האוּנה המפרשת.
אֲנִי הוּא שִׁיר הַהֶבֶל, מַחְשׂוֹף רְאִי בְּתוֹךְ טִפּוֹת.
אִם תִּגַּע אֶצְבָּעֲךָ בְּמֵצַח זַכּוּתִי הַכְּסוּפָה,
תִּרְאֶה אֶת הֶבֶל בְּנִי, נִשָּׂא מֵעֲפָרוֹ.
שָׂא אֶצְבָּעֲךָ אֶל אֶצְבָּעִי. גּוּפְךָ
נִפְלָא מִמֶּנִי. וְשָׁמוּט עֲדַיִן עַל עָפָר.
בּוֹא אֶצְבָּעֲךָ לְהֶבֶל פִּי, שִׂימֶנָּה סַף שְׂפָתַי,
אֲנִי אָבִיךָ, גַּע וְלֹא אֶמּוֹג.
דָּמֶיךָ צוֹעֲקִים אֵלַי. הִנֵּה מִן הַדְּמָמָה
אֲנִי מַשִּׁיר אֶל תּוֹךְ יָדֶיךָ שִׁיר.
עֲשֵׂה אוֹתוֹ דָּמוּם, תְָּאוּם מִתְּאוֹמוֹ
תְּהוֹם מִתְּהוֹמָיו, אָרֹךְ מִתּוֹךְ יָדְךָ,
בְּעֵין הַשְּׂעָרָה, כְּצֵאת סוּפָה מִן הַתּוֹלַעַת.
וּכְתֹב אוֹתוֹ יָשָׁר, מִכְתָּב,
בְּאֶצְבַּע תּוֹךְ הַהֶבֶל, בִּרְבִיבָיו.
כִּי הֶבֶל⁻פֶּה עוֹלָם הוּא. אֶבֶן הַלּוּחוֹת.
אֲנִי הַשָּׁם. אַחֵר מִלְּאַחוֹת. אֶת הַצֶּלֶם
וַאֲנִי מַרְאוֹת. אֲנִי הַמַּיִם וְאַתָּה רְאוֹת.
חַיֶיךָ מַשְׁמַע⁻אוֹת.
נעילה: דבר מאב לבן
הֵרָגַע בְּנִי, שְׁכַךְ. אֲנִי מֵת מֵרְצוֹנִי.
מִכְּבָר, מִיּוֹם נִגְלֵיתָ, הָיְתָה בִּי
כָּל תַּאֲוָתִי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות