באחד החדרים המוקדשים לציירים מימי הביניים במוזיאון הפראדו במדריד, בסביבת הציור הנהדר המעבר בנהר הסטיקס של פָּטִינִיר, ראיתי את הכפיל שלי. היו שם כמניין אנשים, וכדרכם של מבקרי⁻מוזיאונים חלפתי על פניהם בבהייה סבילה ורק התמונות שעל הקירות ריכזו את מבטי. באחד המבטים הרפויים הללו, הסוקרים את החדר, קלטתי את צדודיתו של אחד שכהרף עין מיקד את תשומת⁻ליבי. התבוננתי בו היטב. ברגע הראשון לא הבנתי בדיוק מה סיקרן אותי כל⁻כך, אבל הסקרנות הזו גדלה במהירות מהרף עין אחד למשנהו. ופתאום הבנתי: האיש הזה דומה לי. הוא דומה לי עד מאוד. הוא הלך באיטיות, כמוני, מתמונה לתמונה, והתקרב למעבר בנהר הסטיקס. עקבתי אחריו במשך כחצי דקה ואז הסטתי את המבט כדי שלא יבחין בי. עלתה בי איזו ריגשה שלא חשתי בה מעולם לפני כן. איזו דריכות קיצונית, ואיזו חלחלה מוזרה. ראיתי היטב את ההבדלים החיצוניים בינו לביני: הוא צעיר ממני בכשבע שנים ושערו לא הכסיף עדיין כשערי, ומצד שני – הוא מתחיל להקריח מעט, שלא כמוני. גם עורו שונה משלי, מעט כהה יותר ואדמומי משהו. הוא נמוך ממני בסנטימטר או שניים וגם קצת שרירי יותר וכבד ממני. אבל כל אלה היו כאין וכאפס לעומת הדמיון. אותה צדודית ואותה יציבה, אותה הליכה ואותה רכינה אל פרטי התמונות; אותה נטייה זעירה של הראש הצידה, אותן אצבעות ואותה כף יד העולה פתאום אל הסנטר. גם בבגדיו היה הבדל משמעותי: הוא גנדרן יותר ממני, ולעולם לא הייתי נועל נעליים כה עדינות ורכות, גבוהות עקב, מעור מחורר. ברור שהוא בן עיר אירופית גדולה, או אורח תכוף בעיר כזאת, אבל האופן שבו הוא לובש את בגדיו, ההקפדות הזעירות המוכרות לי היטב, היציבה שלו בתוכם, השיער המסורק, תיקון הבלורית הארוכה ביד שמאל מדי כל כמה דקות – כל אלה היו מוחשיים להפליא, והם חברו לתווי פניו ולהבעת עיניו שהזכירו לי את עצמי באורח חריף יותר מאשר תצלום שלי. אופיים של תווי פני אינו נפוץ. לא ראיתי כמותו – לא בעולם ולא בסרטים וגם לא ביצירות אמנות. ראיתי פה ושם פרטים שהזכירו לי את עצמי: נסיכה אחת בציור של הולביין דומה לי בגיל עשר או שתים⁻עשרה. עיני המתים המצוירים בפאיוּם העתיקה שבמצרים דומות למבטי לפעמים.

התרגלתי לעובדה שאני יחיד במינו. אין אפילו טיפוס שאני משתייך אליו. רק בחלום מוקדם מאוד, שחלמתי בשנות נעורי, ראיתי כפילים שלי – נער ונערה, לבושים בתלבושת כחולה כשל הנער הכחול של גיינסבורו (כשאצל הנערה הפך הבגד לשמלה כחולה ולסינר לבן), והם היו בחלום שובבים וצחקנים וחגו סביבי בלי להתייחס אלי כלל. והנה בפראדו, ליד ציורו של פטיניר, עומד גבר שלם המתנועע כמותי, וכל מרקם הבעותיו נובע מאיזו עמדה הקרובה מאוד לזו שלי. נדמה היה לי שאני יכול בקלות לקפוץ אל תוך עורו ולגלם אותו במקומו בלי שהוא ירגיש בהבדל.

סקרנותי קפצה עד בהלה כמעט. ידעתי שאין המדובר כאן בקרוב משפחה כלשהו, ובלאו הכי אי⁻אפשר לחקות את נפתולי הגנטיקה. המדובר הוא באדם שמתוך סיבות ותנאים שונים לגמרי מאלו שלי צמח להיות גבר בן ארבעים ושתיים או שלוש, הדומה לי במידה כזאת.

יצאתי מן החדר אל החדר השכן, אבל לא יכולתי לעשות כלום. הדבר הסעיר אותי לגמרי. חזרתי אל החדר הקודם וראיתי שהוא עבר אל הקיר שמנגד. עמדתי באמצע החדר והבטתי בו ופתאום הוא פנה לעברי. בתחילה עבר מבטו מעלי. ראיתי היטב: אותו צבע עיניים בדיוק, אותם קווים שמתחת לעיניים, אותה הבעה שפתאום הפחידה ואתי. הוא הבחין בי. עיניו התמקדו בי להרף עין וברור היה שהוא מבחין באותו דבר בדיוק. מבטו נעצר לשבריר של זמן על מבטי ואז שנינו הסטנוהו מעט מאוד הצידה, די כדי לא להצהיר על מבט אבל די כדי לראות היטב, ובאותו הרף עין הסתמן חיוך זעיר על פניו ובאותו הרף עין הסתמן חיוך על פני ובאותו הרף עין נגעו המבטים זה בזה שנית, ומיד פנינו עורף זה לזה.

עשיתי עצמי מביט בתמונות וליכסנתי מבט אל מקומו. ברגע מסוים הלכתי אל מרכז החדר ועברתי אל הפתח השני בקו החותך את מקומו. לא חשבתי על מעשי. משהו סעור והכרחי היה בתנועה הזאת. אינני יודע אפילו אם קיוויתי שיפנה את ראשו ויראה אותי, הכל היה מהיר מאוד. התקרבתי אליו מאחורי גבו, באלכסון, וככל שהתקרבתי גברה בי ההתרגשות וסערה עוד יותר, כאילו אוכל עוד מעט לפגוש את עצמי. שכחתי ברגע ההוא כמה כוזבת, כמה מוטעית היא תורת הפיזיוגנומיה; עד כמה אין לדעת על⁻פי הצורה מהו אופיו של אדם. נשביתי כליל בחזות הראי של הכפיל. נכנסתי אל דרכו של מי שמתקרב אלי. במרחק של ארבעה או חמישה צעדים ממנו הרגשתי באמת איזו היכרות עמוקה, מין חום, כאילו זהו חומי שלי המוקרן ממנו, כאילו באמת ידוע לי הכל בדרך אל האדם הזה, כאילו לבוא אליו פירושו לחזור בכלל ולא ללכת. אבל נעימות החום הזו לא הייתה אלא טבעת דקה, כי מעבר לה, קרוב יותר אליו, התחלפה הריגשה השוקקת הזו ברגש אחר, שלא חשתי כמותו מעולם; מין בהלה ודחייה ואיזו עייפות ועוד משהו. כי מה שקרה אז היה המוזר והבלתי צפוי ביותר.

כשעברתי את טבעת החום הנעים ראיתי פתאום מראה פנימי, משהו שאינו קשור בגופו של הדומה לי, אלא הוא גילוי של איזו תמונה פנימית של אני, שלי עצמי, אלא שהיא הייתה חיצונית לי, ואני כמו התנסיתי בלבוא אליה מבחוץ, כאילו באמת אני בא לפגוש את עצמי, כשאני מצויד לא רק בצבא המחושים שלי, אלא גם בבקיאות יוצאת מן הכלל, יחידה במינה. באתי כמו אל גבולותיה החיצוניים של ארץ המוכרת לי עד מאוד, אבל זה שנים לא הייתי במחוזות הסְפר הללו, והנה – המחוזות הללו היו עשויים רשתות רשתות סבוכות עד מאוד של חיישנים וחושים מעודנים ביותר. ידעתי שאלו הם חושי שלי, או שהם דומים לחלוטין לחושי שלי, אלא שהם פרושים עכשיו מולי ואני צריך להישפט באמצעותם, להיות מוחש על ידם, להיות מנותח בתוכם, להצטרף באמצעותם לתודעה המורכבת השוכנת מאחוריהם, גדולה וארוכה עד אינסוף. ראיתי פתאום איך נראים חושי שלי כשהם מופנים לזולת, והנה הם רשת מזוֹרה, רוחשת תנועה, רגישה ורוטטת עד גבול הטירוף או האבסורד, מעודנת ואכזרית, שופטת קרה, חששנית כחילזון קרוע קרום – משהו מתנשא, נרדף, מתגונן, עוין, היה במרחשת הקורים הזאת – ובנוסף לכל היא מתרבה ומתפצלת לנגד עיני בצמיחות פרקטאליות המקיפות אותי כסבך המטפסים הדוקר הצומח במהירות סביב שנתה של היפהפייה הנרדמת באגדה. ראיתי לפני ציוויליזציה של חקר וחשד. פקידים ותת⁻פקידים וסגני⁻תת⁻פקידים של תחנות גבול הקשורים זה לזה בתעלות וצינורות חוטים ואלחוטים. אני יודע היטב מדוע אהוב עלי, קרוב עד הזדהות גמורה, הטירה של קפקא.

מין מזג יחיד במינו של גועל ועייפות עלה בי. סלידה ממשהו שמעולם לא ידעתי כמה הוא מעיק, מבוכי, מוגזם. לא ידעתי בעצם כמה גדול, מורכב ועסוק הוא אותו חלק שבי, כמה גדול וכמה עצמאי הוא – כאילו הוא פועל זה מכבר בלעדי, עושה את שלו לפני ומצדדי. הבנתי אותו, כמובן. אוי כמה הבנתי אותו. חשתי אותו בכל הווייתי. קשה לומר ששנאתי אותו. אהבה, אפילו חמלה, היו בי לחזית הזהירה, החששנית, הלמדנית והאנינה הזו. אבל לא היה בי כוח לעמוד בה ולו עוד שבריר שנייה. ראיתי אותה לשבריר שנייה, כהבזק הברק, וכמין חוד רעיל מאוד ננעץ בי. אין זה דומה בדיוק, אבל היה בזה בוודאי משהו מסוג הבהלה שאחזה בדוריאן גריי בעליית הגג, כששלף את הסכין. ראיתי מה שאיש אינו מבין: את המניעים הסמויים להתנהגותי, בלי רשת ההסוואה המסתירה אותם. לא יכולתי לעמוד בכאב. בכי גואה, פתאומי, עלה בי. בכי ענק, כזה של ילד פעוט שהבהילוהו או שעלבו בו מאוד, והוא רץ לאמו וכובש את פניו בסינורה. התרחקתי צעד אחד אחורנית, והמראה נמוג ושוב ראיתי את חולצתו המפוספסת של כפילי. פניתי לו עורף והלכתי משם.

מיהרתי לצאת מן האזור ההוא, מזועזע ממה שנגלה לי. מיהרתי ובאתי אל אולם ולאסקז שבו חיכתה לי אהובתי. כל⁻כך שמחתי למראה. כל⁻כך שלו ושפוי היה הכל מסביב. היא תפסה אותי בזרועי ואמרה, “בוא ואראה לך את מה שאני הכי אוהבת באולם הזה.” היא הוליכה אותי אל בקכוּס בין האיכרים: האל, עטור בעלי גפן, בדמות עלם בהיר ועב שפתיים, לבן עור וגופו מפונק, ויש בו יותר מכזית שומן, יושב בקרב שמונה איכרים קשי יום שליבם טוב ביין. בקכוס, פלג גופו העליון עירום מבגד, זוהר בלובנו בין האיכרים השזופים, הסמוקים, הלבושים בגסות. “אותו אני הכי אוהבת.” “את מי?” שאלתי. "אותו, את בקכוס. אבל לא אותו בעצם, אלא את הבטן שלו. ואתה יודע למה? כי כזאת בדיוק הבטן שלך, היא אמרה בחיוך החמוד ביותר. “טוב, בסדר,” אמרתי, “אם זה של בקכוס אני מוכן.” “אל תדאג,” היא אמרה, “זה לא אתה שמחליט.”