המוות אינו בן⁻זוג. אין הוא זולת. אין הוא חלק משלם. אין לומר “החיים והמוות”, כי החיים מתרחשים בתוכו. הוא מקיף אותם והם אינם מקיפים אותו. הוא מצוי סביבנו ובנו. הוא אינו אורב כי אינו מסתתר. הוא איננו מכה כי איננו אכזר. הוא כאן.

החיים מתרחשים בתוכו. נוצרים, צומחים לפעמים עד פריחה, קמלים ונמוגים אליו. כל תא שנכפל, כל עלה שמנץ, כל רגע של גדילה, מילה שנאמרת, ניד עפעף, אוויר נשאף, קמט של חיוך, אנחה, כובשים בתוכו ארץ של יש, והם יודעים שכל זמנם הוא שאוּל וכל היותם הוא עלוּל.

ולחיים אין מבוא והמשך. רק תמורות: הזרעים הנולדים. וכל מה שיש בהם הוא בהם ובתוכם. וכל מעשה אינו אלא קו. כל הוויית החי אינה אלא קו בתוך ההיעדר. בהצטרף החיים לימים ושנים, לקבוצות ותרבויות – מצטרפים הקווים לציורים עתירי נפח ופרטים, אבל ההיעדר פורמם ומוחקם. רק מתוך תודעת החי מצטייר העולם הפוך: לא ההיעדר בולע אותו, אלא הוא בולע את ההיעדר: הוא רואה את קו חייו שלוח אל תוך ההיעדר. הוא רואה את הלא⁻רואֶה. התודעה הרואָה משיגה אפילו את ביטולה.

המוות נדיב. הוא מניח לחיים להתרחש בתוכו. אך כנדיבותו של כל⁻יכול אין בה טוּב. הוא יודע שאין בחיים כל סכנה לשלטונו. והוא יודע שהוא נעוץ בחיים, בעצם מהותם, כמחוללו האמיץ של להטם. “עזה כמוות אהבה” נאמר בסוף שיר השירים. היא עזה כמוות כי הוא מחוללה, ואליו היא שועטת בלהטה. “המוות הוא קו המטרה האחרון של הדברים” כתב הוראציוס. כיאה לדבריו של רומאי, הדימוי העומד ביסוד משפטו הוא של היפודרום המירוצים. החיים שועטים אל עבר מותם. כך השיג הוראציוס ביטוי לא רק למהירותם או לשעתם הקצרה של החיים, אלא לתשוקה. “קו המטרה”, שניסוחו המקורי אינו אלא “קו” בלבד (linea), הוא דימוי טעון: קו מופשט, ישר, זעיר וכמעט בלתי נראה, שאינו שייך לצורתו הגדולה של ההיפודרום ולעלילתו השוצפת של המירוץ, אינו רק עוצר את המירוץ אלא הוא יוצר אותו. הוראציוס חושף במוות איכות מיתית שנהוג לשכוח אותה: אותה שייכות של הלידה למוות, של התשוקה אל החלוף הגלום בה, המחולל אותה והפורק ומפזר אותה. הזיקה בין קו הסיום של הוראציוס לבין קו בכלל – במשמעותו המקורית, המקראית, כ"מידה" בכל וכאמת⁻מידה המהווה תבנית לכל היש – היא ברורה, כבפסוקים הראשונים של מענה האלוהים באיוב, הנסבים על בריאת העולם: “איפה היית ביָסדי⁻ארץ – הגד אם⁻ידעת בינה; מי שם ממדיה כי תדע או מי⁻נטה עליה קו” (לח, ד⁻ה). ברורה גם הזיקה בין קו המוות לבין הקו באמנות הציור. הקו הרישומי, אותו זיקוק דו⁻מימדי ובדיוני של מיתארי הדברים, גבול פניהם ומגעם עם החלל הסובב אותם.

כך כותב דן פגיס בשירו “הפורטרט”:

הַיֶּלֶד

אֵינֶנּוּ יוֹשֵׁב בִּמְנוּחָה,

קָשֶׁה לִי לִתְפֹּס אֶת קַו לְחָיָיו,

אֲנִי רוּשֵׁם קַו אֶחָד

וְקִמְטֵי פָּנָיו מִתְרַבִּים,

אֲנִי טוֹבֵל מִכְחוֹל

וּשְׂפָתָיו מִתְעַקְּמוֹת, שְׂעָרוֹ מַלְבִּין,

עוֹרוֹ הַמַּכְחִיל מִתְקַלֵּף מֵעַל עֲצְמוֹתָיו. אֵינֶנוּ.

הַזָּקֵן אֵינֶנּוּ וַאֲנִי

אָנָה אֲנִי בָּא.

רק הדובר עברית יזכור שראובן האומר בבראשית “ואני אנה אני בא” ראה לפניו בור ריק ובגד מגואל בדם.

קברים הם איפוא קו מובהק. ניסיון להקנות לגבול החיים ולרגע מגעם עם החלל הסובב אותם,הבור, איזו איכות נתפסת.

הקבר, הקו, יכול להצטרף למבנה, לבית, לשולחן, אבל אי⁻אפשר לנתקו ממחוללו הנסתר, הקובע את צורתו מן המסתור: הבור. כך כותב חזי לסקלי במחזור השירית “דת – מחזה תיאולוגי לשישה גברים ומוזה”, באחד המונולוגים של “אלוהים האמיתי”:

הַמִשְּׁפָּחָה יוֹשֶׁבֶת סָבִיב לַשֻּׁלְחָן

וְאוֹכֶלֶת.

הַשֻּׁלְחָן נִצָּב בַּמֶּרְכָּז,

מַדְגִּים אֶת אֲטימוּתוֹ.

אִלְמָלֵא הַשֻּׁלחָן,

הַמִּשְּׁפָּחה היְתָה יוֹשֶׁבֶת לְפִתחֹו שֶׁל בּוֹר

וְַהבּוֹר הָיָה מְדוֹבֵב

אֶת הָעוֹמֵד לְהִתְרָחֵשׁ.

למה אני כותב את זה? הרי הדברים האלה הפשוטים וברורים ואין איש שאינו יודע אותם, ואין בי צורך לומר כאן חידוש כלשהו. ההיפך. נכון בעיני לחזור ולומר את הדברים שאמרו ריבואות של אנשים לפני, ואני מצטרף למקהלה הגדולה, האומרת את הדברים הללו כבכל רגע של אבלות. ואני רוצה להצטרף ולומר אותם דברים עצמם. אולי בכך אומר שגם אני חי, והם יכירו בי בקהלם.

*

המקום: מכון שרת בבית⁻החולים הדסה עין כרם בירושלים. אגף הסרטן של בית⁻החולים, המחלקה לטיפולי יום. חולי הסרטן באים, רובם בלוויית בן⁻זוג או חבר, הורה, בן או בת, לקבל מנת תרופה מדי שבוע או יותר, לפעמים לאורך חודשים רבים.

בתיה, אישתי, ישנה. החומר המלווה את התרופה – תרופה ביולוגית נסיונית – הרדים אותה מייד. במיטה שלידה –ערבייה פלסטינית זקנה מחלחול, ולצידה – אחותה הצעירה יותר. שתיהן מכרסמות עלי חסה ברשרוש מצחיק. זה הדבר היחיד שאינו מעורר בה בחילה, היא מסבירה בחיוך מתנצל על הרעש.

התאריך: 11 במאי. היום, בזמן עריכת הרישום הזה, 14 באוגוסט, אני מוסיף: זה היה שמונה ימים לפני מותה של בתיה. את השורות הבאות רשמתי בזמן ההוא, על דפים של בית⁻החולים:

גם אם אנחנו יודעים היטב שלא רחוק היום, ואין הרבה מחר בינינו, היש אינו קצר משום כך. יש לנו עדיין כל הזמן שבעולם וכך יהיה עד בוא הרגע האחרון ממש. לא “חיים קצרים” ייקח המוות מאיתנו, אלא יגזור עולם.

בתיה ישנה. אני יושב מול העירוי התלוי בתוך מונה⁻טיפות ורואה את טיפות התרופה מטפטפות בערך בקצב הלב. מין שעון קדמוני שאין לו נגיעה בזמן שלנו. והתקווה. היא נראית עכשיו ככלי ישן. כאביזר תיאטרון נוצץ, שאין לו נגיעה בממש של גידול סרטני בכבד, בקצב ההשתכפלות שלו, בכאב החובק שהוא יורה. גם הייאוש אינו שייך לנו. גם הוא אינו אלא צל קודר של התקווה. שניהם עשויים מחומרי ההזיה של האמנות ושל הרצון. ואילו אנחנו עשויים עכשיו מאי⁻ידיעה גמורה. איננו יודעים מתי הוא יבוא, קירבתו ממחישה מאוד את היותו בלתי נראה.

הוראציוס כותב: “אל תשאלי, חטא הוא לדעת, איזה קץ לי, איזה לך, מנו האלים…” (“אל לאוקונואה”. תרגום ברונובסקי). עכשיו אנחנו מסוגלים להיות כמצוותו: לא לשאול דבר על הקץ, ולדעת רק מה שניתן לנו לדעתו. את היש. וכל עוד ישנו הוא אינו אוזל, מבטינו, כתמיד, מוּטים לטווח ארוך.

אנחנו מוקפים דממה. אנחנו בודדים מאוד וזעירים. וכשאנחנו מתחבקים אנחנו רואים בעינינו את דקותו של החום העובר בנו ובינינו ואת גודלו הכביר. ואנחנו יודעים שעוד מעט קט הוא יילקח מאיתנו. ואין יקום שהיקפו גדול דיו להכיל את יגוננו.

אנחנו בודדים וזעירים. אין להוסיף על זה.

*

בתיה התעוררה. הזכרתי לה את תרגומו הנפלא של ברונובסקי לשיר הזה, והיא אמרה – “אוי יורם, אתה זוכר איך הוא מת?” ושוב הכריע אותה החומר המרדים. היא ישנה. ואני יודע שאלו ימיה האחרונים. אלו ימינו האחרונים יחד. ועוד מעט ניפרד, ולא נראה זה את זו יותר, לעולם.

אני שומע מתוך ראשי את צעקתו הגוערת של האלוהים לאיוב: “איפה היית ביסדי⁻ארץ – הגד אם⁻ידעת בינה; מי⁻שׂם ממדיה כי תדע או מי⁻נטה עליה קו”. ואני מבקש להזכיר לו, לאלוהים, שגם את הדבר הזה שם בפיו אדם. משורר. וכי אדם הוא זה שהקיף ברוחו את המקום שהוא לא היה בו – כשנוסדה הארץ וכשנטו עליה קו. וכי אדם הוא זה שכתב לבסוף, שבור ורצוץ – “על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר”. והוא, האלוהים, מעולם לא ישב ליד מיטתה של אהובתו וידע שלא רחוק היום שבו לא יראנה עוד לעולם. ומעולם לא היה עפר ואפר.

אין זה מאבק כשם שאין כאן דיאלוג. ברור שהוא יבלע אותנו ולא ייוודע כי באנו אל קרבו. אין מקום לדיבור על ניצחון. גם לא על נצחון הרוח. הרי כל⁻כולה היא הכרה בתבוסה. ולא ניצחנו אותו בענוותנו, והבל הוא הדיבור אל עצמנו על דבר נצחון הרוח. הדבר שיש בו אמת הוא ראיית קוטננו. זעירותנו. בדידותנו הגמורה. ואין יקום גדול דיו להכיל את יגוננו ואין מי שיכיל את יגוננו זולתנו, אנחנו לבדנו. וגם אם יגוננו גדול מאיתנו, גדול מנשוא, אין זה אומר שחרגנו מעצמנו.

נ.ב. אין מקום לניצחון לא רק משום שהמילה הזו נטולה מתחום הקרבות, אלא משום שהיא נטולה מתחום שיש בו זולת – ומשום כך, יש בו מילים. ואילו הכרתה של הרוח נוכח המוות מסרבת להעטות על עצמה כלי חיצוני. היא יודעת משהו גדול מנצחון ואחר מכל מושגיו; משהו שאין ולא יכולה להיות לו עדות. היא רואה את אמת כליונה. את כָּכוּתָה הפשוטה והישרה של המציאות הזאת. והיא רואה את בדידותה הגמורה שלה עצמה, את הליכתה לבד בתוך זה, את עירומה הגמור. אפילו ממילים.

ואין כאן יאוש. שעותינו האלה, כחודשים וכשנים שבהם ראינו זה את זו פנים אל פנים, הן זמן גבוה של אור זהוב, של זרע ושל צער. ולא הייתה בהן שעה דלילה או דלוחה. כך עכשיו. והידיעה שכל זה יילקח בקרוב מאוד איננה מעיבה על שעותינו, משום שהיא ברורה וגמורה. אין בה קבלת דין כי אין בה משפט ואיש לא שאל את פינו. וכך, כמו בשעות השמחה הגדולה ביותר, הכאב והצער של הימים האחרונים היו קרוצים מן החומר שממנו עשוי האושר. הכאב לא תפס את מקומו אלא גילם אותו, והייתה בו, עד הרגע האחרון של חייה ממש, גם שמחה גמורה. השמחה איננה צריכה לדעת שנתון ומובטח לה עוד רגע של עתיד. היש הוא אחד לגביה. הווה שאין בלתו.

*

כשחזרנו הביתה ביום ההוא, כשעלינו במדרגות ביתנו ובתיה עלתה בקושי רב, היא אמרה פתאום: “עוד אָבוֹא אל סִפֵּךְ…” זוהי, כידוע, פתיחתו של שיר מתוך כוכבים בחוץ של אלתרמן: “עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת. עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם…” היו בקולה צער נוקב ונמיכות הרוח, כאילו נגלתה פתאום איזו תחתית⁻מדרגה שבה היה מקומו של השיר הזה מאז ומתמיד ופתאום הוא נגלה, מחכה לה שם. כך היא אמרה אותו, לא כציטטה אלא כאילו הוא עצמו כתוב לפניה.

אינני יודע למה היא התכוונה בכך, ואם היה בכלל מקום לכוונה במובן שבו אנחנו רגילים לה. גם לא שאלתי. היא ידעה שאני שומע היטב ומבין דבר מתוך דבר. כלומר, אני מבין את עירומן הגמור, הטהור, של מילות השיר לגביה: “עוד אבוא אל סיפך” – סיפך שלך בתיה, שלי עצמי, עוד פעם אחת. “בִּשְׂפַתִיִם כָּבוֹת. עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם…” והרי כך ממש היא חשה את הווייתה ברגע ההוא, וראתה שיש עוד “עוד” אחד בלבד. שלא כבשיעורים הרבים והנפלאים שבתיה העבירה על השיר הזה בחייה, השיר עזב את השטח הערטילאי של העתיד, התקרב ובא אל הרגע הבא, עמד על הסף ממש.

השיר הזה עמד לנו בצרתנו; שהוא היה שם והיה מסוגל לה. בתיה הניחה על מילותיו, ובעקבות קולה גם אני, משקל עצום, ובשמונת ימיה האחרונים הוא חזר ועלה בכל שעה. הוא היה התיאור ההולם ביותר של הדרך שהיא ראתה לפניה, והוא היה מוליך מדויק ונאמן שהוביל את מה שהיא ראתה אלי. המשכו של הבית, שאותו היא לא אמרה, הוא “עוֹד אֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִים הַטּוֹבוֹת, שֶׁיֶּשְׁנָן, שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן”. אני מזכיר אותו כאן משום הצירוף “המילים הטובות”. השיר הזה היה בעצמו “מילים טובות”; מילים ידידות, רחמניות ואמיצות. הוא הצליח לגשר על תהום. שירים, כשהם אמיתיים, הם “מילים טובות”. לא מילים יפות, אלא טובות. מילים המסוגלות להושיט יד, להפר ולו לרגע את בדידותה העירומה של הרוח.

*

האם אנחנו חיים? מה יעיד על כך זולת ההד הבא מן הקיר? לא כך יש לומר. אני אוהב משמע אני חי.