לזכר חזי לסקלי
הלימוד בעל⁻פה הוא הצורה המעמיקה ביותר ללימוד שירה. הוא, בעצם, הגשמתה. הוא הביצוע המתמודד עם תביעתה של השירה לעל⁻זמן. הוא סוג של חריתה. אלא שהאבן שלו היא התודעה החיה. מה יכול להיות מורכב יותר מן הצירוף הזה? בדרך הזאת הופך השיר בתודעה לצורה, להוויה חללית, והוא נצפה בעיני הרוח מתוכו ומסביבו כאחד, כאילו היה גוף תלת⁻מימדי.
זה שנים, כשאני מלמד תלמידים לקרוא שיר, אני רואה שהידיעה החודרת והמקיפה ביותר עליו, זו שתשיג מעל ומעבר לכל מה שאוכל ללמד – היא לדרוש שילמדוהו בעל⁻פה. כך יפעל השיר בלעדי וייחשף עם הזמן למבטה המשתנה של תודעת האנשים הלומדים במחיצתי ויהפוך לקניינם. ראיתי היטב שכשאני דורש שילמדוהו בעל⁻פה, הופך הדיבור שלי כמורה צנוע יותר, ומתמלא דרך ארץ בפני השיר ותודעת הקוראים החדשים שלו – אני יודע שעלי להיזהר מפני התובנות שיעלו בהם בכל השנים הבאות, העלולות לגחך מאוד על הכללות פרשניות גורפות מדי מצידי. יש כאן היפוך יוצרות ברור: מה שנראה כאילו הוא כפייה חזקה במיוחד של עמדת המורה על תלמידיו – התביעה לשנן וללמוד בעל⁻פה, הוא פתח ללימוד עצמאי יותר מכל לימוד אחר. אפילו שיר שייבחר מתוך מניעים שתלטניים ממש, כמו שיר המבטא עמדה רעיונית חזקה כלשהי, אם יילמד בעל⁻פה ישתחרר בקלות מפרשנות המורה וכוונותיו, כי שיר הוא תמיד מורכב יותר מכוונה אחת. והמעניין מכל: שיר שנלמד בעל⁻פה הוא הדבר הטוב ביותר למרוד בו, אם הוא מקומם. כי הוא נוכחות אמיתית.
אבל עיקר הערך בלימוד בעל⁻פה הוא עומקה של חוויית ההבנה הזורמת החוברת לתחושת היופי העולה מן ההתבוננות הפנימית בשיר. רק כשהשיר נחרת בתודעה הוא ניתק כליל מגבולות הדף הכתוב, הרותם אותו לרצף הקווי, החד⁻כיווני, הבלתי הפיך של הכתיבה והדפוס, ומה שהיה קו דו⁻מימדי הופך גוף מעופף העשוי צורות ובני צורות, אלה בתוך אלה, הקורמות מרקמים וצבעים אינסופיים מתוך מגע הצורות במשמעות המילים.
כל הדברים המייגעים שיש לומר בשיעור על שיר, על הזיקות הצליליות בין מילים, על יחסי הגומלין בין סמלים שונים, מתבארים בדרך הזאת מעצמם, הם מובנים מאליהם באמת. אמנם – לפעמים אחרי זמנים רבים ולאו דווקא בזיקה לבית⁻הספר, אבל רק כך הם הופכים ליפה, לרגע של מגע בין מילים וצורות ותנועות לחיים. ההוראה ללמוד בעל⁻פה, למרות חזותה המחמירה, היא ההוראה הנותנת ביותר, המוותרת למעשה על קניין הכוח שבנתינה.
חלל התודעה הוא עולם והלימוד בעל⁻פה, ככל התנסות של ממש, מביא אל תוכו ייצור חדש, תושב, שיש לחיות איתו, והחיים במחיצת שיר לאורך השנים הם חוויה עתירת תוכן. היא ידידות אמיתית, או יחס אחר שיכולים להיות בו גם כעס וסלידה, ולפעמים – מין יחס כפול, של אהבה עזה לשתי שורות ואכזבה וכעס על ארבע השורות הנותרות. פתיחתו של “סליחות” מאת לאה גולדברג, למשל, היא מן הדברים היקרים ביותר באוצר השירים שלי, אבל ככל שהשיר מתקדם, אל הבית הבא ואל חלקו השני – הוא הולך ודוהה, כמעט מתייבש לעיני, ואני סולד ממש מסופו, כאילו היה חבר יקר שאני רואה אותו בקלקלתו, באיזו כפייתיות עוויתית המזיקה לו. השירים שלמדתי בעל⁻פה בחיי, פרקי התנ"ך, סיפורים קצרים שאני זוכר בעל⁻פה, אינם בגדר השכלה, אלא הם חומרים לרוח להתגלם בהם, הם ממחישים אותה כפי שהמוזיקה ממחישה את הזמן. הם מעקה לרוח להישען עליו במחוזות הערפל, הם גזע להתלפף עליו, מסיכה להיכנס אל תוכה במקום של רדיפות, וגם, לפעמים, נוצת טווס נוצצת במקום שיש צורך בנוצת טווס. וחשוב עוד יותר: שירים הם ידידים אמיצים, כי שירים הם ריכוזי החוכמה האנושית.
פילוסופיה היא אהבת החוכמה, אבל השירה היא החוכמה עצמה בריכוזה הגבוה, המזוקק והעשיר ביותר. הדיבור על אודותיה הוא פילוסופי, אם הוא במיטבו הנדיר, אך היא עצמה – דברה של סופיה. ידידותם של השירים היא עשירה באמת והם מיטיבים להתבגר ולהתפתח לצידך, בתוכך, ברגעים רבים ובלתי צפויים הם צצים מנבכי הזיכרון לקריאתה של הרוח ומחווים דעה על המתרחש, וכשמתרוקן הלב פתאום ומתחלל מאוד, הם מגיחים לפעמים כמו ביוזמתם ככלב נאמן ומזכירים את ידידותם. אתה יכול להיעלב לאורך שעות על ספסל ההמתנה במשרדי הביטוח הלאומי, ופתאום צץ נגד עיניך “ייפוי כוח” של אבידן; ומייד, כאילו הטבילוך לרגע בנחל בהיר והרוח מצננת את שערותיך.
ואם בא אליך תלמיד שלימדת אותו שיר, לפני שנים רבות, ואומר לך שורה מתוכו, נוספות לך שנים רבות. כאותה פעם שבה עמדתי בתחנת רכבת ניו⁻יורקית מזוהמת ורועשת, מחכה לרכבת, ופתאום נגע בכתפי גבר צעיר ואמר לי בלחש, בחיוך – “הוּא הָלַךְ וְעָבַר עַל פָֹנַי יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי אַדַּרְתוֹ…” הוא צחק עלי קצת, והרבה – לא צחק כלל. הוא הניח לפני מתת יקרה שנדמה לו שאני נתתי לו פעם.
ואם אתה שומע קורא דגול אומר שיר בעל⁻פה, אתה רואה איך אדם מתגלם במילים בפועל ממש – כמו לשמוע את חיים גורי אומר שירים. כשהוא אומר מן הזיכרון את “חיוך ראשון” של אלתרמן, על כל אורכו הכביר, אתה רואה אותו מטפס עליו, עובר מגג אל גג, מחליק על פני מעקים, מתגנב בין זוויותיו, מציץ בתריסים, וקופץ, לבסוף, בין שתי המילים האחרונות, קפיצה שיש בה התחייבות בנפש.
אחד היקרים לי ביותר בין השירים שאני זוכר בעל⁻פה, הוא “חלון ביתי” של חזי לסקלי. לסקלי היה ידיד קרוב, ובזמן מלחמת המפרץ הוא בא לירושלים למצוא בה מקלט. הוא התגורר ברחוב כספי אבל הוא בא אלינו מדי יום, ובעיקר – הוא הפקיד אצלי למשמרת את כתב⁻היד של העכברים ולאה גולדברג, ספרו השלישי, הגדול, החשוב ביותר בעיניו באותם ימים. את מרבית השירים הכרתי מייד לאחר שנכתבו, אבל ארבעה מתוכם היו חדשים לי, אלה המכונים בספר “שירה הולנדית”. השירים הללו מציגים עצמם כאילו הם תרגומים מן השפה ההולנדית, ומעמידים מייד ברקע המילים איזו זרות, עולם אחר ורחוק הניבט מבעד למילים העבריות. האחרון ביניהם, “חלון ביתי”, הוא כביכול פרי עטו של אחד חרדיאן נֶטֶה, ותחתיו יש הערה: “השיר מתאר את נופה של פריזלנד ונכתב במקור בשפה הפריזית.” פריזלנד היא כידוע ארץ הפולדר השטוחה לחלוטין, והנוף והשפה כרוכים כביכול בשיר הזה.
חלון ביתי
לֹא אֶחְדָּל לָשִׁיר אֶת שִׁבְחֵי הַמִּישׁוֹר,
הַמִּישֹׁור הַנּוֹשֵׂא אוֹתִי מִבְּלִי לִהִתְלוֹנֵןֵ.
אֵינֶּנִי זָקּוק לְיוֹתֵר מֵאֲשַׁר שֶׁלֶג וְחַלּוֹן
כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ אֶת עֻבְדַּת קִיּוּמִי.
שׁוּרַת הָעֵצִים הָעַרֻמִּים לְיַד הָאֹפֶק
אֵינָהּ שַׁעַר לְמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, וַאֲפִלוּ לֹא
שׁוּרַת עֵצִים לְיַד הָאֹפֶק – הִיא רִשּׁוּם מָהִיר שֶׁעָשָׂה מַלְאָךְ,
בְּלִי מֵשִׂים, כְּשֶׁהִתעוֹרֵר לְרֶגַע מִשְּׁנָתוֹ, מָתַח אֶת אֵיבָרָיו
הָמְחֻבָּרִים לְעֶפְרוֹנוֹת, וְנִרְדַּם שׁוּב מִבְּלִי לְהַבְחִין כְּלָל בַּשִּׁנוּי
שֶׁחוֹלְלו תְּנוּעוֹתָיו הַסְּפוּרוֹת.
אני זוכר היטב את ההתפעמות למקרא השיר הזה בראשונה. “ידעתי שתאהב את זה,” אמר חזי כשדיברנו אחר⁻כך. “ידעתי שתשמח כשתגלה את המלאך.” ואמנם, מאז ועד היום, כשאני עובר בשיר הזה שוב ושוב, מן השתיקה וההיאלמות הנוצרת בפתיחה ועד התגלות המלאך הישן, המתעורר לרגע, אני חוזר על הפגישה, התדהמה הזאת, למראה המלאך הזה, שאיבריו מחוברים לעפרונות. ומפעם לפעם חוזר אלי הספק: האמנם יש שם מלאך? איך זה שחזי לסקלי הרשה לעצמו לכתוב מילה כזאת? ואני מתבונן היטב בעולם של השיר, מתוכו ממש, ואני רואה: אמנם יש שם מלאך. יש.
כי יש לדעת: חזי לסקלי הוא משורר חמור ומחמיר. הוא אינו דברן, ובעולמו לא נזרקו חפצים לקישוט. אפילו מקורות היופי הטבעיים נעדרים בשירתו. יותר נכון: דווקא הם נעדרים ממנה. אין עצים, אין פרחים, אין פרפרים בשירתו. לא כעצמים ולא כדימויים. אין גם אהבה גלויה למשהו, ולמעשה – אין בשירתו סיכוי לאהבה. וכשלסקלי אמר מילה (בשיר) ידעת שהיא נשקלה שבע פעמים. למילים בשיריו יש משקל סגולי של עופרת. הכל בעולמו הלך אל כליונו והתמזג עימו, והוא היה נאמן לחזות עולמו נאמנות גמורה. שנינו אהבנו את השורות הגאוניות של דוד אבידן: “הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים, מלאכים בַּסולם לא יורדים, לא עולים” (אם כי היה מקום לוויכוח על פירוש שורותיו האחרונות של השיר “ייפוי כוח”). ואני – אני אוהב את סיפורו של דן צלקה על ליאונרדו דה⁻וינצ’י (“הסירוב”), שכפר במציאותם של מלאכים משום שהשרירים הדרושים להנעת כנפיים כה גדולות שישיאו בני⁻אדם באוויר הם כה גדולים, עד שיצור שניחן בהם יהיה מפלץ משונה וגס החסר כל זיקה לצלם האדם. מיכלאנג’לו סירב, כידוע, לצייר אנשים מכונפים. לדעתו – אם מלאך הוא יצור שמימי, מדוע הוא צריך כלים כה ארציים, כאלה הדרושים לציפורים, כדי לרומם את גופו? גופי המלאכים הם שמימיים – ולכן הם טסים בשחקים בלא כנפיים.
ובכל זאת – מלאכים, בני⁻אדם מכונפים, הם נוכחות חשובה שאי⁻אפשר לסלקה כליל. גם ב"ייפוי כוח" של אבידן אין הם מסולקים אלא רק נעלמים מסולם יעקב ונסוגים אל השמים. מלאכים הם ישות שנסוגה אל העבר, אך שם הם קיימים. זו הוויה של מחשבה שקיומה אינו קיום של תנאי, אלא קיום של אבידה.
עולמם של הספרים, הסיפורים והשירים, הוא עולם. הוא העולם השלישי, אחרי השמים והארץ, והוא עולם האמת של האדם. הוא חייב לעולם הנגלה כמה מפיגומיו העיקריים, אבל לא את הכל. וגם “האפשרי והמסתבר” העתיקים אינם סגורים בחוק אחד של סיבות ותוצאות. בריאת המלאכים, כבריאתם של החד⁻קרן, בנות הים בעלות זנב הדג, מדוזה, לוציפר, בלק, היא פרי בריאתם של המשוררים. והעולם הזה שנברא בידי המשוררים נברא באחריות כבדה ודרוכה כמי שבא לייצג את העולם החלופי שנברא עם בריאת האדם – התודעה. מושג האמת שלו הוא חמור ביותר. אין זה עולם שנועד לבדר אלא להעיד על גורלו של האדם בעולמו של אלוהים. העולם הזה, עולם השירה, הממלא כרכים כה רבים, הוא המקום שבו כאב ההיבראות נאצר – נאסף ונערם וקורם צורות של יופי שאינן אלא סדרים של כאב. הכאב הוא אַמַת הָאֶמֶת של השירה, לא ה"היסטוריה".
שיפוטה של השירה נעשה בראש ובראשונה מתוך הכרת האדם בדבר אנושיותו של השיר; בדבר אמינותו כמביע את מצבו של האדם על מלואו. פרטי הצורה מקבלים את תוקפם ונחיצותם רק מכוחם של הכאב והשמחה העולה בו, עליו ומעליו לפעמים. יש והצורה היא גיאומטרית וסדורה כגבישים, ודווקא אז היא אוצרת ומאירה את הכאב באורח היעיל ביותר, ויש שהיא אחרת, קפואה, זוויתית, מתעגלת, מעורפלת – כאינסוף הצורות של פרוטיאוס, אבל רק נחיצותה המוחלטת תהפוך אותה לגוף האוצר נשמה. יש להעיר כי נחיצותה היא כה מתוחכמת, עד כי לפעמים עליה לאחוז גם כמה חלקים בלתי נחוצים כדי לבטא את נחיצותה המיוחדת, אבל זהו פלפול נדיר שרק ענקים כטולסטוי ועגנון פונים אליו.
הצורה אצל חז"ל היא קנקן ולא מה שיש בו. אבל אצל אריסטו היא הרוח, בניגוד לחומר, דווקא. ובשירה יש לגזור על⁻פי היוונים. הצורה בשירה היא שלוחתה המוחשית של הרוח; של המשמעות. לכן יש ללמוד את השירים בעל⁻פה.
ומכאן מוחש היטב כמה חמור, עקרוני ומפתיע כאחד הוא רגע התגלותו של המלאך בשיר של חזי לסקלי. הצורה בשיר הזה היא רצף הדיבור המדוד העצור ומותר חליפות באמצעות סידור המשפטים וקיטועם.לימוד בעל⁻פה של שיר כזה הוא מאלף אף יותר מידיעתו בעל⁻פה של סונט, שבו החרוז והמשקל מאיצים בך ומהנהנים מולך כגננת, משום שאתה חש מאוד שאתה הולך בו לבדך. אתה הולך בעולם הזה בעקבות פיו של לסקלי הבורא אליך את התופעות; מעלים אותן וחושפן.
והנה: בעולם הזה שהוא עולמו הניתן לנו, “חלון ביתי”, אין אחיזה ואין מוצא; אין שער לאף מקום ואין אפילו עצים, אבל פתאום ברור שהדבר הזעיר המטריד את העין באופק האחיד והלבן קיים שם הלאה למרות ביטולו. אין לדעת אמנם אם יש שם דבר ממשי או שזהו צל – כתם העין הנרשם על שדה הראייה. אבל ברור שאי⁻אפשר לזוז בלי להתייחס אל הכתם הזה, ה"דבר" שאין לו שם ואין לו צורה ניתנת לתיאור ואין לו הוויה מובנת ואין לו מילה. הדבר הזה הוא “רישום”. אין זה ברור באיזה מובן באה המילה הזו כאן: מיתווה? מיתאר? קווים? קשקוש? אות? ברור שהרישום נעשה בלי כוונה. בלי רצון ובלי ידיעה. אין הוא בגדר אמירה כלל. אבל הוא נעשה מטעמו של מלאך. לא בידיו. אין זה רישום של יד האוחזת בעיפרון אלא רישום של גוף עיוור שאיבריו מחוברים לעפרונות בלא ידיעתו. ובכל זאת מלאך. מישהו שנולד בעולם האלוהי. היצור המכונף הזה, בן⁻מינם של המלאכים שבאו אל אברהם ואל מרים, בן⁻מינם של המלאך המנגן בכינור בהמנוחה בדרך למצרים של קרוואג’ו, ושל מקהלת המלאכים באלגיות של רילקה.
ואת זאת אמר לי לסקלי בראשי, בשיר שאמינותו קשה ויהלומית ואין לחרוץ עליה אפילו שרטת דקה; שיר שאמינותו מושתתת על מכה אדירה שנאצרה בתוכו – זו שיצרה את “שיר שבחי המישור” שיוביל לשיכחת הקיום. אין זו “התאיינות” מיסטית המגובה בכל ענני הקטורת של הפייטנות העברית והארמית של הזוהר, אלא רצון למות מרוב כאב. ואז, כשמת הכל, במחיר הכל, נברא מלאך. הוא עוד לא היה שם בתחילת השיר. שנתו האינסופית נחשפה רק לאחר יאוש. ואמנם – המלאך ישן. אין בו עוד מכוח הבשורה הגדולה והנגינה היפה, ואין הוא מלאך אחד מני אלף. הוא ישן תמיד. חלפו ללא שוב הימים שבהם היה עולה ויורד בסולם. הוא הוויה של עבר. אבל אין הוא מת ואין הוא מחשב למות. הוא אטום וחסר משמעות, אבל הוא נמצא, אין לראות אותו, אמנם, בכלי העין הרגילים, אבל חזי לסקלי ראה אותו. ואם הוא נמצא בתוך שיר של אמת, הוא אמת.
“ידעתי שתשמח כשתגלה את המלאך.” נכון. ואני שמח בו עד מאוד כבר ארבע⁻עשרה שנה; אחת⁻עשרה מהן אחרי מותו של לסקלי. והוא ממשיך ואומר לי,
"הוֹא רִשּׁוּם מָהִיר שֶׂעָשָׂה מַלְאָךְ, / בְּלִי מֵשִׂים, כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר לְרֶגַע מִשְּׁנָתוֹ, מָתַח אֶת אֵיבָרָיו/
הַמְחֻבָּרִים לְעֶפְרוֹנוֹת, וְנִרְדַּם שׁוּב מִבְּלִי לְהַבְחִין כְּלָל
בַֹשִֹׁנוּי / שֶׁחוֹלְלוּ תְּנוּעוֹתָיו הַסְּפוּרוֹת."
כי אמנם – התחולל שינוי. משהו קרה. הרבה יותר ממה שאל או מלאך כלשהו עשויים להבין או לחלום.
חזי לסקלי הוא בן דורי בדיוק. הוא היה מבוגר ממני בשנה אחת. הוא מן הבודדים בין היוצרים הישראלים שנולדו בשנות החמישים של המאה ה⁻20 בארץ הזאת. שהצליח לבטא את המשתמע מהיותו יליד אותן שנים כצעקתו. הוא הצליח להפוך את היותו בן לניצולי שואה, שנולד שנים ספורות בלבד לאחר השואה ומלחמת השחרור, לשפה. העברית הברורה הזאת, הקודרת להחריד והשקופה לחלוטין, על נגיעתה המפוכחת והצוננת באלוהי, מול נגיעותיה העזות, הקשורות והמסתכנות בחוויות של שבר ובעתה, היא שפתו. זו השפה שספגה, בתום גיל ההתבגרות שלה, את מלחמת יום הכיפורים. זו השפה שמלחמת יום הכיפורים חוצה אותה.
*
הנה, כתבתי שוב מין שיעור בספרות. אני מתנחם בכך שזהו שיעור שנאמר מתוך אהבה גדולה לחזי לסקלי היקר, ובכך שמילותיו של שיעור על שיר דומות למי אגם שטיפותיהם נושרות ונמוגות כשברבור השיר ממריא מהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות