למלאת עשר שנים למותו

בוודאי שהסופר לא היה כאן, בחזיון אנושי זה של א. ד. גורדון, עיקר, הוא לא היה המטרה והתכלית, אלא אמצעי, דרך אל המטרה; דרך להבעת השקפת־עולם, אמצעי לתביעה מוסרית, לדרישה מאת האדם, העם. ובכל־זאת היה יסוד עולמו של הסופר חזק מאד בהשקפת־עולמו של א.ד. גורדון, השקפת עולם זו שהיתה מושתתת על הרוח, ועל־כן היו גם האמצעים הרוחניים, האמצעים של ההבעה הרוחנית, של התביעה הרוחנית, חזקים כאן, בהשקפת־עולם זו, והיה להם כאן ערך מיוחד.

מכאן התביעה המיוחדת של א. ד. גורדון מאת הסופר, התביעה לכרות ברית־עולם עם העובד, זו שהביע במאמרו “הסופרים והעובדים” בצורה תמימה במקצת. כדי להגיע לאותה הברית שהוא נכסף לה, שהיתה אצלו מעין ברית של הרעיון וההגשמה, של הכוח ופעולתו, הגיע שם לידי הטפה ברוח של ה"השכלה", שהיה בכלל רחוק ממנה, כי “עיקר הרע שבני־אדם גורמים איש לרעהו בא לא מתוך שהם ביסודם כל־כך רעים, כי־אם מתוך שהם אינם מבינים איש את רעהו”. השקפתו של א. ד. גורדון בכלל היתה עמוקה מזו והוא חתר וחדר גם אל הניגודים שבטבע האנושי, אף כי האלהתו את הטבע עמדה לו בזה לשטן.

א.ד. גורדון הרבה להשתמש בכתביו במלה קוסמוס, וביחוד השתמש הרבה בצורת התואר: קוסמי. מה הוא הקוסמוס בכתביו של א. ד. גורדון? זהו מין צירוף פנתיאיסטי־יהודי של רוח וחומר, והרוח שורה כאן על הכל ומושל בכל. הוא “רוח החיה” באופנים. מכאן היחס השלילי העמוק של א. ד. גורדון לכל השקפת־עולם מיכנית, לכל השקפה המיוסדת על החומר בלבד. ומכאן אותו היחס המיוחד שיש בכתביו של א. ד. גורדון אל השאלה של האדם והטבע – שאלה שמקבלת אצלו מיד צורה של תשובה. לא סתירה נצחית, אלא חיבור עולם, עם ו' החיבור היסודי שבלשון; לא עקירה, אלא הנחה. אמנם אחרי התשובה הראשונה באות שוב שאלות, אבל גם אלה כאילו אינן באות אלא כדי להשיב שוב תשובות, כדי לרתק יותר ויותר את שני אלה, את האדם והטבע, ולקשר אותם קשר נצחי, קשר אחדותי, שיש בו מן האחדות הראשונה, זו של ימי בראשית.

כשא. ד. גורדון מגיע אל נקודה זו, אל נקודת הקוסמוס, או אל זה של האדם והטבע, שהן אליבא דאמת שתים שהן אחת, דבריו נעשים סודיים־ערפיליים. הוא כאילו ניגש אז אל “הערפל” שלו, אל “סתר החביון”, אשר שם אלהיו, והוא כאילו צועד אז לא בטוחות, כאילו משתחווה וכורע, או הולך סחור־סחור, מתלבט הרבה בביטוי ובסדר המחשבה ואינו עולה אף פעם ישר, “אל ראש ההר”.

מערפיליות זו יש אצל גורדון גם כשהוא מגיע אל המושג “ייסורים”. א. ד. גורדון מנסה להסביר לנו לא־אחת את ערכם הרב של הייסורים, את ה"רכוש" שיש בהם, כאן מתגלה איש־המוסר ואיש־הדת גם יחד, זה ה"מקבל ייסורים באהבה" ו"חביבים עליו ייסורים". ייסורים אלה הם אצל גורדון גם מעין מצע יסודי לרעיון העבודה, כמו שמצע יסודי לכך הוא לו מצד אחר “הקוסמוס”, הקשר שבין הרוח והחומר, היסוד האחדותי־עולמי שבהם. ומכאן דת־העבודה, זו היונקת אצל גורדון ממקורות הדתיים הראשונים, ממקור ההשקפה הטבעית הדתית, הקוסמית, וממקור ההשקפה המוסרית הדתית.

בדבריו של גורדון יש למצוא לפעמים מעין הבעת־צער חשאית על זה, שחדלה בימינו האפשרות לצמיחה דתית, או לפריחה דתית חדשה: להתחדשות דתית. ואכן היה בו בא. ד. גורדון, קצת או הרבה, מן האלמנט הזה, של המחדש תנועה דתית, ובזה היה בוודאי עיקר כוחו. אלמנט זה היה טהור בו, נקי מכל סיג וחלאה, המצטרפים לפעמים דווקא – מעשה שטן – אל האלמנט היקר ביותר, כי על כן לא עשה הוא אותו, כאחרים, כלי למעשהו, אלא, אדרבה, הוא נעשה כולו כלי־שרת לו, לאלמנט הפנימי הזה שלו, לרוח המדברת מפיו או מפי עטו.

א.ד. גורדון מחייב את אנשי־הרוח, וביחוד את אנשי הספר והסופרים, שמבחינה ידועה היה קרוב מאד אליהם ואל עולמם.

תרצ"ב