הוא בא ו"קולות אלהים" מתמלטים מפיו. בא ברוב עניין וברוב חזיונות ודמיונות, ברוב תנועה וברוב מאוויים, בא ונושא משאו ומדבר דבריו על “הטוב והרע”, על צערו של עולם ועל “חשבונו של עולם”; בא ותובע עלבון ודורש צדקה ומבקש חסד וקובל וקורא על כל יופי דבָלי, ומפלל ומתחנן לכל נשגב ולכל נעלה, ומתייפח ומתרפק ומתגעגע…

הוא בא – לא כשליח־צבור. אדרבה, כיחיד מרשות־היחיד שלו הוא נדחף ועלה, עלה בכוחות־עצמו, דיבר את דבריו כמו לעצמו, פתח והראה לנו מהרהורי לבו עצמו וגלל לפנינו את מכתביו העצמיים, “מכתבי אחד הצעירים”. הוא הביא אותנו כל שעה חדריו, חדרי נפשו, ודיבר גם עמנו תמיד כדבר איש את נפשו. הוא קרע את לבבו לעיני כל ואנו ראינו עין בעין את שאיפותיו־חלומותיו, מאווייו־געגועיו, אמונתו־תקוותו, תמהונו־חדלונו, סִבְלו־סֻבֳּלו, שִׁבְרו־שִׂברו – ראינו את כל משאת נפשו וכל משא נפשו. זה היה בו כדי למשוך אחריו, לעורר, להשפיע.

אמנם דבריו, שהיה בהם תמיד מן העיון ומן המחשבה, לא היה בהם מן המשקל הכבד שבדברי אחד־העם, למשל – זה שהיה מעין משל בספרות העברית של דורנו לכל אלה שמנסים כמוהו להביע דברים של מחשבה ושל עיון. דברי צייטלין לא היו מעולם מדודים ושקולים וספורים. מעולם לא נזהר ביותר בלשונו, לא הלך מעולם אט – לא מדד מדי פעם בפעם בשעלו את מימיו. בדברי אחד־העם, במקום שהם מצטיינים ביותר, יש שאנו מדמים לשמוע את קול המוסיקה הקפואה, זו שלפי דברי אחד ההוגים הגדולים היא מציינת את אמנות הבניין, והן בונה לא היה צייטלין מימיו.

לא היה בדבריו של צייטלין גם מן ההתחבטות הנצחית שבסגנון דבריו של ברדיצ’בסקי – מאותה המנגינה המתפרצת וסוערת לכל רוחות־העולם עד כדי פקיעת נימין. אולם גם כאן היה הרבה ממנגינת הסער, מן הסערה הסוערת לעבר אחד, מן הנגינה המתפשטת ושוטפת. מלאה היתה נגינה זו כיסופין, רתיחה דקדושה, התלהבות.

בדבריו של צייטלין היה הרבה מדברי המדבר בחזון, נושא משא. הוא מצא את המלה החזקה, הנותנת ביטוי נמרץ לדבר, את המבטא ההולם את הענין, את המאמר התופש את הלבבות, את הדיבור המפוצץ דברי מתנגדיו. הוא עמד בקשרי־מלחמה את הכל. נלחם לכל.

הוא נלחם ליופי, לאמת. נמשך בדבריו, בהתלהבות דבריו, הרחק הרחק, עד הכמוס והנעלם. דרכו היה לכלול הרבה, לתפוס הרבה, לתפוס תמיד את המרובה. ליופי היה רגיל לקרוא “יופי של מעלה”, לאמת קרא “אמת טהורה”. אם לתקוה, היתה טובה לו תמיד התקוה הגדולה; אם למשאת־נפש – משאת־נפש נשגבה…

צייטלין שאף לגדולות. וכשאיפתו לגדולות, כן גם שנאתו לקטנות, כמידת הטובה שלו, כך היתה תמיד גם מידת־הפורעניות. אף כאן תפס את הגדול בחטאים, את המרובה בעוונות. נקב מיד את שם הטומאה. היה בו הרבה ממידת האדם הדתי, השואף אל האין־סוף. הוא כאילו הפריז על הטהרה והטומאה גם־יחד. שִחֵד בעד זה מכוחו ובעד זה מכוחו להגדיל את הניגוד, להרחיב את הפירוד, להעמיק את המדורה. הוא נתן לפנינו תמיד את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע…

אין דבר השנוא על צייטלין כמידת הצמצום. כל מקום שמצא מידה זו או מעין זו היה מחטט בו, מגרד עד־כמה שידו מגעת. הוא כאילו אמר לתקן לפנים אפילו את מדת־החרות של ניטשה (ב"חשבונו של עולם") ומצא גם בה ממידת הצמצום וההסתפקות.

בעיקר אין כמוהו נלחם עם אנשי־החרות שלנו, עם האנשים שאי־הדתיות היתה להם לדת, לאליל, לאלהי־מסכה. את המסכה בכל מקום שהוא קרע, רמס, פרע, הוא בחל ב"התייחסות המונית" אל העולם, ביחס של ידיעה ברורה במקום שאין לדעת, בגישה ישרה אל אלהים במקום שיש רק ערפל…

הצד החזק בדבריו של צייטלין לא היה בוודאי מעולם צד ההגיון. הכל כאן שוטף, כָּמֵהַ, עורג. אף המחשבה כאילו היתה כאן תמיד טפלה לרצון, לשאיפה, לצמאון הנפשי. בכל היה כאן מעין אמצעי ולא תכלית. דומה אפילו לפעמים כאילו כל־זה לא נברא כאן אלא לשם הוכחה, להיות גם הוא לכוח־מעורר, מרתיח, להיות לשבט־מוסר או למקל־חובלים.

צייטלין היה ימים רבים “איש ריב ואיש מדון” לכל הארץ. לכאורה נדמה כי הוא ממאס בכל, מבטל הכל ומתייאש מכל. אולם יש שהוא קופץ גם לצד שכנגד, נמשך אחרי הכל ומאמין בכל. הוא לא ירא מעולם את הקפיצה. בהגיונו היה תמיד הרבה מאותה מדת־ההגיון, שהיתה ידועה בימי־הבינים: Credo quia absurdum. “אם אל ארץ תביט והנה צרה וחשכה ומעוף צוקה – ופנית למעלה”…

הקפיצה היותר גדולה, שקפץ צייטלין בחייו, היא קפיצתו אל העתונות ההמונית, הליכתו אל העם. הימים ימי השחיטה הראשונים, ימי “הצער והזעם”. הוא קרא אז את קריאותיו הרבות והגדולות “על הזבח” ועל החורבן והמשובה, החיצונית והפנימית גם יחד, קרא ונשתתק, נשתתק על־כרחו. אז בא הרגע, אפשר רגע של חולשה לאיש־הרוח. הוא ירד אז מן ההר אל העם, לדבר אליו. כשירד – כבר היו לוחות־העדות בידו.

תרפ"א