לחג יובלו

אהרנפרייז, שמלאו לו עתה ששים שנה, נכנס אל הספרות בגיל צעיר ורך, עוד בשנות השמונים למאה שעברה, אך קולו נשמע בה רק כעבור עשר שנים, בחצי השני של שנות התשעים. תקופת הפריחה של השנים הללו והקרובות להן, פריחת הכשרונות החדשים, וביחוד פריחת התקוות והשאיפות החדשות – זאת היתה גם תקופת הפריחה שלו. הימים ימי התנערות והתחדשות במזרח וימי התעוררות ותסיסה במערב, ואהרנפרייז עמד בין מזרח ומערב, עמד ודרש ותבע, דיבר בהתלהבות ובאמונה. ימי ההתנערות של הציבור היו גם ימי הנוער וההתנערות שלו.

באחד ממאמריו שכתב אהרנפרייז בתקופה ההיא דיבר על תעודת הפובליציסט לחדור אל חיי ההווה, לתפוס את הטמפו של חיי זמנו. ואכן היה אהרנפרייז הפובליציסט שתפס את הטמפו של הזמן ההוא, זמן הקונגרסים הציוניים הראשונים, ולו נתן ניב והבעה במאמרי־הביקורת שלו. מאמרי־הביקורת שלו פניהם היו כולם להווה זה שהוא כולו עתיד, כולו שאיפה, כולו תקוה. בכל אשר נתן עינו פרח, נתן תקוות, הבטיח גדולות ונצורות לעתיד.

הבנת העבר בספרות העברית לא היתה שכיחה בתקופה ההיא – מה לנו עבר, אם לפנינו ועמנו העתיד? – והמבקר אהרנפרייז לא הראה כל רצון וכל נטיה לחדור אל הקשרים שבין ההווה הספרותי והעבר הקרוב. הוא לא הראה אף פעם. על ההמשך של התקופות, כי־אם על ההבדל בהן, על המרחק שביניהן. ולכן כל מה שהיה רחוק יותר היה קרוב יותר. רק לא “גלות”, רק לא “השכלה”. אין פלא איפוא, אם אהרנפרייז הגיע לידי כך שסיפר באחד ממאמריו, כי “רואה הוא את הסופר הצעיר בן־אב"י כסופר התחיה הראשון" (ההדגשה שלו). הוא בעיניו סמל היהודי החדש (ההדגשה שלו), שאנו מחכים לו. נוסף על זה הוא פייטן דק וחודר, עם הרגשה רכה בשביל כל ההוד, הנסתר והעמוק שבחיים ושבטבע”.

לא הבאתי את המשל הזה אלא כדי להבליט ביותר את הנטיה של הביקורת הזאת אל “העתיד”, אל זה הנותן תקוות חדשות, אל זה שאין לו כל קשר עם ה"אתמול". את הקשר עם ה"אתמול" הספרותי ניתק אהרנפרייז במאמרו “לאן?” (“השלוח”, כרך א'). ה"ביטול" שלו לתקופת “המאספים”, ואף לתקופה זו שבאה אחריה, לתקופת ההשכלה בגליציה, היחס הקל שלו למשורר כאד"ם (הוא כלל אותו בכלל “משוררי־המשפחה” של ההשכלה), ועוד דברים ומשפטים בדומים לאלה במאמריו מראים, כי לא היתה לו תפיסה של אמת בעבר הספרותי.

עיני־הביקורת של אהרנפרייז מביטות רק לפנים. הכוח המושל בביקורת שלו הוא מין כוח מוטורי: דוחף, מניע, מביא לידי התרוממות, לידי התפעלות. לא בתפיסה יוצאת מן הכלל הצטיינו מאמריו, לא בהתבוננות דקה ועמוקה ובחדירה יפה אל הענינים, אף לא בציור יפה של הפרצופים והדברים, אלא בהבעה חיה, יפה ומוצלחה. היה במאמרים האלה משהו מבטיח, מפתה, מגרה. נתגלה בהם בעיקר רצון. היה זה רצון אל החיים, אל היופי, אל התרבות היפה. אהרנפרייז אף לא השקיע את עצמו אל תוך נבכי הרצון הזה, לא צלל אל תוך תהומותיו, כחברו בימים ההם ברדיצ’בסקי. הוא רק הכריז וקרא בשם הצעירים של הזמן ההוא: “רוצים אנו!”.

אהרנפרייז דיבר בימים ההם בעוז רב ובבטחון. הבטחון והאופטימיזם הם כעין חלק בלתי־נפרד מטבע כזה, טבע מוטורי, ריטורי. הדברים גדלים עם הבעתם, מקבלים בדרך זו את בטחונם, את חותם האמת. רוצים אנו – אנו יכולים. מעין זה ענה אז אהרנפרייז לאחד־העם בויכוח על־דבר “צורך” ו"יכולת".

באהרנפרייז כמעט שלא נתגלה כלל כוח רפלכּטיבי. ולכן עם התגברות הרפלכּטיביות בספרות שלנו, וגם בשירה, הוא כאילו חדל מהיות נביא הספרות הזאת, כאילו פסק מהיות אחד מדבּריה־דברניה. “עם שקיעת החמה” בספרותנו אחר תקופת־התקוות הקצרה כאילו כינס פעם אחת את כליו ויצא. הוא כתב אז את מאמרו “הספרות האילמת”, שבו הביע את הלך־הרוח הכהה ביותר, שדומה כאילו תפס אותו אז. דומה, כאילו נתפס אהרנפרייז לשעה קצרה זו גם לרפלכּסיה, למחשבות עצובות. “הספרות האילמת” קרא אז לספרות שביאליק נתן לה בתקופה ההיא את “שירי הזעם”, לספרות שברנר דיבר בה אז, לספרות שבמקום תקוות ושאיפות התחילה לבטא על־פי דרכה את ההוויה. אופייני מאד לאהרנפרייז הגמר של המאמר ההוא. אחרי המחשבות השונות על־דבר ה"התאלמות" הזאת של הספרות, שאין בה עוד מן האמונה החדשה, מן המעוף החדש, העוז החדש וכו', הוא בא פתאום לידי מסקנה: "העם החרש! זוהי המניעה הנפשית, שעשתה אותנו לפי שעה לאילמים. – – לא כוח־הדיבור חסר לנו, אלא חשק הדיבור, האמונה בדיבור. – רפאו־נא בראש ובראשון את אזני־העם החולות, השיבו לו את כוח־השמיעה – כי אש־אלהים בוערת בנשמתנו ואנו רוצים לדבּר!

אנו רוצים לדבר, להשפיע, לעורר, לתת תקוות, לגלות שאיפות. ברצון זה, המרכזי בביקורת של אהרנפרייז, נפרד אהרנפרייז מביקורת זו, מהביקורת העברית, שרק לעתים רחוקות מאד הוא עוד משתתף בה.

לפעמים מתעוררת השאיפה בלב, כי עוד דבר ידבר בה…

תרפ"ט