א 🔗
לפני חמשים שנה, כשהתחיל בריינין את עבודתו הספרותית, ראו אותו לאלתר כאחת התקוות הטובות של ספרותנו, ולפני ארבעים־וחמש – ארבעים שנה, כשהדור העומד עכשיו על הדוכן הספרותי כבר התחיל, או כבר התכונן, לפצוח בניגונו הוא, היה בריינין נחשב כאחד הלויים־השרים הראשונים של ספרותנו, ויש שראו אותו כאחד הכהנים הגדולים, שכיהנו בהיכל. הוא היה בזמן ההוא אחת הדמויות הראשיות בספרותנו, שאליהן נישאו העינים והלבבות של הקוראים בתקוה ובאמונה.
בני דורו ראו בו מעין המשך לסמולנסקין1, כי ראו ומצאו בו את הסופר בעל השפע, הסופר המטיף, המדבר מתוך אומץ לב ובטחון והנושא את דגל הספרות ברמה.
היה בו מן הדברנות הסמולנסקינית ומדרכי המדרש שלו. אבל גם דברנות זו וגם מדרש זה היו עם זה כאן חדשים. היתה זאת ריטוריקה אירופית יותר, מלאה ניבים מהוקצעים ומלוטשים יותר, וניתן כאן בכל מקום תבלין אחר, תבלין של ספרות, בעוד שאצל סמולנסקין עוד היתה “תורה – תבלין”, או “חכמת ישראל”.
הקשר של בריינין בלב הקורא עם סמולנסקין היה מותנה בוודאי גם בזה, שבריינין פתח ב"גסיסת הסופר" (“המליץ” תרמ"ח) – הדבר הראשון שלו שיכול היה להיחשב כפתיחה – ובו תיאר, תיאור דמיוני, את הסופר הדגול, שנקטף בעודנו באבּו ומת מות גבורים על שדה הקטל של ספרותנו, בשעות־חייו האחרונות. וכן יסד בריינין, כעבור שנים לא־רבות – בשנת תרנ"ד – בווינה, במקום שהאיר לבני מזרח ודרום אירופה אור “השחר”, ירחונו של סמולנסקין, את הירחון “ממזרח וממערב”, שנהפך אמנם מהר למעין שנתון, ואף למעלה מזה – בין חוברת ב' לחוברת ג' עברו שנים וכן בין חוברת ג' לחוברת ד' – ומספריו הראשונים של בריינין היתה הביאוגרפיה על סמולנסקין (ורשה תרנ"ו). ובריינין הוציא אחר כך מאה מכתבים של סמולנסקין (וילנה תרס"א), וממאמריו הגדולים היה המאמר “סמולנסקין בתור מספר” (“השלוח”, כרך ג' וז') – ואף כי במאמר זה יצא לערער על סמולנסקין וכמעט להוריד אותו משאתו כמספר, היה יכול הקורא לראות גם בזה מן הדרך ומן השיטה הסמולנסקינית, להוריד מכסא כבודם את מורי הדור הקודם (המחברת “בקורת תהיה”, שחיבר סמולנקין בימי נעוריו נגד תרגום “פאוסט” של המשורר לטריס), ואף לזעזע מתים גדולים בקברם (מלחמתו של סמולנסקין ב"עת לטעת" במנדלסון). וכן היה בכל זה כדי לחזק את קשר הדמיון בין ראובן בן מרדכי, כפי שהיה רגיל בריינין לחתום את שמו – ודומה לא בלי כוונה מיוחדת, – ובין פרץ בן משה, כמו שהיה רגיל בזה סמולנסקין.
אין הדבר זקוק עכשיו להדגשה יתירה, שבריינין היה חסר אף בימים ההם, ימי הפריחה והגידול שלו, את כוח התנופה של סמולנסקין, ואף את היקף המחשבה שלו. והוא היה חסר גם מלכתחילה את הידיעה הרחבה של סמולנסקין במקורות ראשיים וראשונים של היהדות. ומכל שכן שהיה חסר את כוח ההתמדה של סמולנסקין, זה הנובע מתוך צו מוחלט, בל ימוט, מתוך רצון עז, פנימי, של הנפש. אבל היה בו משהו שהיה יכול להיות כאילוּסיה לרוח כולל כזה של סופר כסמולנסקין, לאדם שהיה נושא את משאו בתוך הספרות של עמו, והוא כאילו נושא עם זה על שכמו את כל הנטל של ספרות עמו.
היה בו בבריינין מבעל־הדמיון המזרחי, שדמיונו נוטה לצד העתיד. היה בו מכוח הניחוּש, לחוש במקצת את הדברים לפני בואם. הרבה מכוח הניחוש הזה של העתיד היה לסמולנסקין. אבל הוא היה “ספרותי” יותר מסמולנסקין, והימים ימי חילופי משמרות וחילופי סגנון בספרות ובספרותנו, ימים של התנגשויות בין ה"מהלך הישן" ובין ה"מהלך החדש" ושל ויכוחים על עבריות וכלליות ועל “הספר והחיים”, ובריינין לא זה בלבד שנלווה אל בעלי ה"מהלך החדש" והוציא את סיפורו “מגיבורי ישראל” (תרנ"ב, ועוד קודם לכן פירסם סיפורים אחדים מחיי העוני בנוסח נטורליסטי תמים – “בר־מינן קטן” ו"שרידי זכרונות" ב"המליץ" תרמ"ט), אלא שניצב כמבקר, כמעט עם הופעתו הראשונה על בימת הספרות, לצד החדש והיה המליץ לו. הוא התנגד לאלה שהיו מסתפקים במועט וביקשו ללכת לאט לאט ודרש פתיחת שערים לפני מהלך החיים, ולפני ה"כלליות", ומצד אחר לא ויתר גם על ה"עבריות", והיה ברוחו תמיד לחבּר את “מזרח” עם “מערב”, אם כי לא הראה, ולא היה בכוח המחשבה שלו להראות, את דרך החיבור ביניהם.
את התכנית החדשה שלו הביע בריינין במאמרים רבים, ובעיקר במאמר־הפתיחה שלו לירחונו “ממזרח וממערב” (יצאו ממנו ד' חוברות־ספרים. ווינה תרנ"ד – ברלין תרנ"ט), שבשמו בלבד היה במקצת משום תכנית, ועם זה גם משום אי־תכנית: משום מבוכה ואי־עקביות של מחשבה.
ב 🔗
במאמר־פתיחה זה, שיש בו משום ריבוי דברים, אנו קוראים בין השאר:
“כל ספרות וספרות בימינו אוצרת, קולטת וסופגת בקרבה את כל אשר הרה והגה לב האדם החושב מחשבות והוגה דעות וחושו בו. הספרות של העמים המתוקנים בימינו אוצרת בקרבה חכמות ומדעים, אשר רכשה האנושיות ברוב עמל ויגיעה ובכובד מלחמה. סופרי עם ועם וחוקריהם, בבואם לכתוב ולהתעסק בפתרון איזו שאלה, לאומית או מדעית, בשאלות נצחיות או שהזמן גרמן, יפנו אל ספרותם, האוצרת בקרבה את כל הקנינים הרוחניים של האנושיות ואת כל כלי נשקה השכליים, וישימו לבם אל כל מה שכתוב, נאצר ונתחדש במקצוע שהמה עומדים בו, ואם אין די חומר לעבודתם, שהמה טרודים בה, יבקשוהו ביתר הספרויות המתוקנות ויכניסוהו לספרותם וימלאו את חסרונה במקצוע זה, לבל יהיו דבריה ומאמריה עשירים במקום זה ועניים במקום אחר. לא כן רובי סופרינו. המה רוצים בקב שיחות בטלות משלהם מתורה שלימה של אחרים. הספרות העברית החדשה לא תעצור בקרבה אף ענף אחד מעץ המדעים, אף חלקה אחת משדה חכמת־חרשים. מזוויה מלאים שברי לוחות, בלויי סחבות, נסורת ושבבים לוטים בקורי־עכביש ומכוסים אבק־עולמים, אך אין בה דבר שלם ומשוכלל, חדש ומתוקן. סופרינו מרפרפים על אבעבועות־הקצף אשר יעלה ים חיינו בנשוא גליו, אך אינם נוקבים ויורדים עד התהום. סופרינו רודפים אחר צל הרעיון ונסוגים אחור מהרעיון בעצמו ורוצים להתעשר מפסלתן של המחשבות הנשגבות, ולא מסלתן. סופרינו ישפיקו את נפשם בילדי־רגע, בענינים זעירים, עוברים וחולפים, ולגדולות לא יביטו; ברקק, באגמי־רפש יחצו עד צוארם ויטבעו בבוץ שאין לו סוף, ובמרחב־יה לא יתהלכו. המעט מסופרינו הגדרים והסייגים אשר יגדרו בעד אחיהם יום יום להבדילם מכל האדם אשר על פני האדמה ולהושיבם בדד כנגוע ומצורע מחוץ למחנה, כי עוד יוסיפו לבנות חיץ מסביב לבית ישראל, לבל יתפרץ אל תוכו רוח חדש ולבל יובא מאסמי הספרות והמדעים הכוללים שבר רעבון נפשותיו. – – – בכל עת אשר נסתכל בעין פקוחה בספרותנו העברית החדשה יעלו על לבנו דברי דארווין, המספר בספרו “מסע חוקר הטבע מסביב לכדור הארץ”, כי על הסלע ס”ט פאויל, אשר בלב הים האַטלנטי, עשו להם קן שני מיני צפרים: “השוטה” ו"הראש הלבן". מבשר הצפרים האלה יחיו וישבעו מין זבוב, עש וסס, ודביונם יהיה למזון לחפושית־הדומן ולכינת־העצים, ומהם יפרו וירבו כל מיני היתושים הדקים והיו לתבל ומלואה. רגילים הם הסופרים העברים קצרי־הראות וקטני־המוח להגן בטפשות־פה ובנבול־עט על דלות ספרותנו ועניותה, ובראותם כי נביא לירחוננו מאמרים בכל מקצועות המדע, החקירה, הפילוסופיה והספרות וענפיהם, כאשר השתגשגו והסתעפו בימינו – ייראו כי נכניס לספרותנו יסודות זרים לרוח עמנו. אל תיראו עבדי יעקב – –".
לא קשה למצוא דוגמאות לסגנון זה על ספרות הזמן, שאינה הולכת עם זרם הזמן ואינה מתאימה עם רוח המדע החדש וכו' וכו', בספרות־העתית של התקופה בגרמניה, ב־ Die Gesellschaft המהפכנית של קוֹנראד ועוד. אבל אלה היו גם דברי בשורה ודברי מליצה מתאימים ומותאמים בפי בריינין של התקופה ההיא. זאת היתה הנוסחה המליצית שלו, שלא היתה חסרה גם קורטוב של אמת – והרבה יותר מקורטוב בכמה עניינים – בנשאו דעו על כללים. וזה לא הפריע, כמובן, לבריינין, שבבואו לדבר אחר כך, באותה תכנית, על פרטים, יציג שוב כאחרים באותה תקופה – ועוד יותר מאחרים – בראש התכנית שלו את “חכמת ישראל”. ומובן, שתפס אף כאן את המרובה והבטיח להביא במקצוע זה “ספרים, מאמרים ופרקים שלמים בכל הנוגע להתפתחות התורה, החכמה, הקבלה, המליצה והשיר בקרב ישראל, ובכל הנוגע לקורותיו, תולדותיו ומפעלותיו בתקופות ובארצות שונות”. ואף כי הבטיח שם, כי יהא “נזהר מלהכניס במחלקה זו חקירות יבשות וצנומות, פלפולי שוא והבל, ניקור וחיטוט בדברים של מה בכך וגרגרים ושברים מפוזרים”, הנה בבואו לקיים, נתן במחלקה זו, ומיד בחוברת הראשונה, מן ה"חקירות היבשות והצנומות" ומן ה"גרגרים והשברים המפוזרים" וכו'. ולא זה בלבד, אלא שבתכנית עצמה מקבלת “ממזרח” גם פירוש אחר, ו"ממזרח" – זאת אומרת: “במקצוע זה נביא מאמרים מדעיים וספרותיים על דבר ארצות המזרח בכלל וארץ ישראל בפרט: סגולותיהן, תכונותיהן, עמיהן ותרבותם, דתותיהם, ספרויותיהם, תולדותיהם ולשונותיהם ומצבם המדיני, וביחוד נדבר על הישוב החדש בארץ ישראל וסוריה. נתאמץ להכניס במחלקה זו את הידיעות המדויקות אשר אספו התיירים והחוקרים היותר גדולים” וכו'. ו"ממערב" – “במקצוע זה נביא ספרים, מאמרים והשקפות בכל ענפי המדעים, כמו חכמת הטבע, חכמת הרפואה ושמירת הבריאות, תורת החיים, חכמת הכימיה ועבודת האדמה, תורת האדם, חכמת הנפש, חכמת החברה, תולדות התרבות והפילוסופיה המדעית, הכתובים בסגנון מסביר ומטעים”. וחוץ מזה הבטיח עורך הירחון עוד ספרות יפה, מקורית ומתורגמת ו"חכמת חרשים" – “מאמרים מפקידה לפקידה במחשבת הבניה והגזרה, בחכמת הציור, החיטוב והזמר”, – ו"תולדות אנשי שם מבני עמנו ומבני העמים, מכתביהם ורשימותיהם" ועוד ועוד.
ג 🔗
המדרש והמעשה הם, למי שיש בו מטבע המליץ והמבשר, כשני עולמות – מעין ה"עולם הזה" וה"עולם הבא". המזמור בפיו הוא בעיקר “מזמור שיר לעתיד לבוא”. ועל כן אם כי קיים בריינין לפי שעה רק מעט מאד ממה שהבטיח (הוא הביא בשלשה ספרים של הירחון־השנתון שלו, שיצאו בווינה, מן החדש, מן הכללי, שאינו יהדותי: מאמר של אבגד האדרעי – א. דרויאנוב – על טולסטוי ודעותיו, מאמר של ד. ניימרק: ניצ’שה, מאמר של העורך על החוקר הלמהולץ, שרשמו הוא כשל דבר מעובד מדברי אחרים, התחלות אחדות של ספרים מתורגמים ומעובדים על “תורת הבריאות בישראל ובעמים”, על “גוי ואדם” ועוד – לשימת לב מיוחדת ראוי הספר “האכרות המיוחדת” מאת פרופ' יוסף הלוי, המזרחן המפורסם, שכתב את ספרו “ללמד את בני יהודה בא”י את תורת האכרות כפי מצבה המדעי בימינו", ולתכלית זו “ברא לו סגנון מדעי ויצר מלים מלאכותיות”, שהפילולוג המובהק ביותר יהא צריך לחקור הרבה על פירושן – ורק בספר ד', שיצא בזמן מאוחר, בתרנ"ט, ובסביבת־סופרים אחרת, בברלין, יש יותר מן “החדש”), הוסיף לעמוד לצד החדש והיה לו למליץ ולמבשר.
באותה תקופה של חילופי משמרות, וקודם כל בספרות הכללית, שהשפיעה על העברית, וביחוד בזו של גרמניה, בשתי עשרות־השנים האחרונות של המאה הי"ט, נתחדדה ביותר הביקורת. ביקורת זו לא היתה לפי טבעה הפולמוסי “שיטתית” ביותר ועניינית ביותר. היה זה גם זמן המעבר בספרות הגרמנית מן הריאַליסטי והנטוּרליסטי, שעדיין לא קנה לעצמו זכות “אזרח” בספרות זו, למשהו חדש, סוּבּייקטיבי יותר ובלתי־מסויים עדיין.
הרוחות המנשבות הללו תפסו את לבו, לב חוזה ומבקר, או מבקר־חוזה, של בריינין, והוא עשה כמעשה המבקרים הגרמניים של אותה תקופה, שתפסו את האריות שבחבורה, את “פארי” הדור: את הייזה, את פרייטאג, שפילהגן וכו', על כך, שלא חדרו ביצירותיהם ללב האדם, שאמצעיהם לא היו די עדינים לתפוס את מהלך החיים והטבע, לא הלכו יחד עם רוח הזמן, וכיוצא בזה. בריינין תקף בדבר זה עצמו בספרות העברית את “האריה המת” – את יל"ג – והטיח דברים נגדו – נגד איש הגודל והכוח – שלא היה בעל חושים ואמצעים עדינים, לא היה די לירי, פסיכולוגי, לא היה די אוהב יופי, ולא ידע את לב האשה ותעלומותיו, לא ידע את האהבה והתאוה, ואף עם זמנו ותקופתו לא חי יל"ג, כי לא הבין לתאוות הכמוסות של בני דורו ולא הביע אותן בציורים בהירים, ולא נתן תוכן רחני חדש ואידיאַלים חדשים לבני עמו. לא חסרה אפילו הטענה, שראויה היתה להישמע – ואולי גם נשמעה, היא או בדומה לה – כלפי בעל הפולחן של היופי, פאול הייזה, איש ריבם של ה"צעירים", בגרמניה, שכלי־ביתו של יל"ג “היו קשים ועבים” וחדר עבודתו היה מלא “שדרות ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים”, והספרים עמדו בחדר זה “לא לנוי ולתפארת”, ולא נמצאו בחדר המשורר לא ציורים ולא “תמונות ומסכות ופסילים גדולים או קטנים”, ובמשכו את כף הפעמון, להיכנס לדירתו של יל"ג בפטרבורג, והנה “שפחה זקנה ומכוערה” פתחה לבריינין את הדלת, והוא, שמעונו של יל"ג “נחשב בעיניו כהיכל השירה והיופי”, נזדעזע “לראות על פתחו משרתת מגואלה ומקומטה כזו”.
המאמר הזה של בריינין על יל"ג, שהיה נתון לפני הקורא בצורה של “זכרונות ומחשבות” (הוא נדפס ב"השלוח", כרך א', בתרנ"ז) – צורה אובייקטיבית־סובייקטיבית, שהיתה המתאימה ביותר לרוח הסופר, כותב המאמר, ולרוח הדברים שנכתבו בו – עשה רושם בשעתו, ואף כי עיוות בו בריינין את המשפט ההיסטורי על יל"ג ולא תפס את שירת יל"ג כחזיון פיוטי עצמי ומיוחד, בעל תכונות מיוחדות, שמהן נבע גם יפיה המיוחד, ודינו היה מעין דין של נוגע בדבר, כמעט כולו חד־צדדי, בכל זאת היה במעשה הזה במקצת משום מעשה היסטורי. ואם אין עניינו של המאמר הזה כולו ליל"ג – שיצר גם נפשות עדינות, ויצר ציורים רבים, בהירים וחזקים, ויצר אף ציורי טבע וציורי אהבה ותאוה וכו' – תן אותו לעניין אחר, לסופרים עברים אחרים בתקופת יל"ג, ואף לחלק מן הסופרים העברים בתקופה שבאה אחריו. בהתקוממות של בריינין נגד יל"ג היה מן ההתקוממות של דור נגד דור, ומצד זה היה מן התפיסה הנכונה וההבנה הנכונה בכמה דברים במאמרו של בריינין על יל"ג, ובמאמר הזה כאילו סלל בריינין את הדרך לפני השירה העברית החדשה והפרוזה העברית החדשה, שעתידות היו לבוא, ואף נתגלו ונראו כבר בקצה האופק.
בריינין לפי דרכו – וגם לפי טבעו – היה נוטה להתגרות ב"אריות". אמנם אלה היו “אריות מתים”. אבל עוד לא סר צלם, צל “פחדם”, בימים ההם. וכך התגרה בריינין אחר כך, עם ה"הצלחה" של מאמרו על יל"ג, שזכה לפולמוס רב, גם בסמולנסקין, ומאמרו “סמולנסקין בתור מספר” (נדפס ב"השלוח", כרך ג' וז') שייך למבחר המאמרים שלו. אף במאמר זה הוכיח בריינין – מה שהיה טיפוסי לו ולדורו – כי סמולנסקין לא היה “עדין” בסיפוריו, בתארו את גיבוריו ואת הכוחות הפועלים והנלחמים בהם. הוא נתן הכל בצורה מגושמה ולא נתן את “המדרגות והגוונים הרבים אשר בכל אחת המידות והתאוות”, בין אם הן טובות ובין אם הן רעות. וכן הוא נותן לפנינו את המידות והתאוות ואת ההרגשות, כשכבר נתבשלו, ואין הוא די פסיכולוג דק, להראות לנו גם את צמיחתן והתפתחותן. והוא רואה בכלל את “מראות־החיים בכלליותם, ולא יראה את הפרטים, את חילופי הצבעים ומשחק הגוונים הדקים”. וכן ממלאות את סיפוריו דרשנות, ליצנות ודברנות, ואין הוא יודע את הגזרה והבניה של הסיפור, והחיבור בין מערכות הסיפור וחלקיו הוא על־פי רוב מקרי, וכיוצא בזה מן הטענות שיש לטעון על סיפורי סמולנסקין.
אמנם אף פה עיוות בריינין מעט את הדין ולא ראה את מניעי התקופה של סמולנסקין ואת הכוחות שהיו פועלים בה. הוא לא הבין למדי גם את הרוח הפועלת בסמולנסקין, רוח של שופט ודיין ומוכיח, “צופה לעמו”, החושף מומים וליקויים ומגלה אותם לעין כל, ולא זה בלבד שאינו מחפה עליהם, אלא שהוא גם מגזם עליהם. אבל בדרך כלל צדק בריינין יותר במשפטו על המספר סמולנסקין מאשר על המשורר יל"ג. ושוב היה בזה משום מעשה היסטורי ללמד את הסופר העברי, ויותר מזה – את הקורא העברי, הבנת מלאכת־אמנות דקה ו"עדינה" מזו של סמולנסקין, ובריינין “דן” עם סמולנסקין על פרטים ופרטי־פרטים ועמד על כל ליקוי וליקוי שבשנים מסיפוריו הראשיים: “התועה” ו"שמחת חנף".
ד 🔗
בריינין הצליח יותר במאמר על המספר מבמאמר על המשורר, כי היה בו בבריינין עצמו מן המספר, והוא ניסה את כוחו בזה בתקופות שונות, והצליח לפרקים לתת טיפוסים מן החיים שראה לפניו, והמלאכה “דקה” יותר ו"עדינה" יותר ממלאכת המספרים העברים בתקופה של סמולנסקין. אבל מה שחסר בהם אף כלפי הסיפור של סמולנסקין הוא שוב הכוח לתנופה גדולה, הכוח לפרוש את היריעה הרחבה ולתאר את החיים לא בקציהם, באנשים וטיפוסים בודדים, אלא לתת אותם במלוא ההיקף, לתאר סביבה, חברה, ובה יחידים – יחידים בעלי כוח, בעלי יזמה, המרכזים מסביב להם הרבה אחרים, אנשים מתוך החברה ו"מחוץ לחברה". כרבים אחרים באותה תקופה, אצלם וגם אצלנו, נטה בריינין לתת בציוריו ובסיפוריו את ה"בריה בפני עצמה" – שם אחד מסיפוריו – את היוצא מן הכלל, ולא את הכלל. והוא נתן אותו בצורה “פסיכולוגית” ביותר, ניתוחית, כמעט מדעית, המורכבת עם יסודות של התרשמות חושנית, שירית־אמנותית. הוא תיאר במקצת את האדם החדש (“שושנה”, “אילני סרק”, “בר־חלפתא”, ועוד), יותר נכון: את היהודי החדש, שהגיע לקצוות, והוא חסר את המרכז, ואוחז בשולי החיים, או את החולמים והלוחמים החדשים.
מסיפוריו הטובים ביותר של בריינין – הן שתי הביאוגרפיות שחיבר: “פרץ בן משה סמולנסקין” (ורשה, תרנ"ו) ו"אברהם מאפו" (פייטריקוב תר"ס). בשתיהן נותן את הטעם הטוב, היפה והנעים – המסַפּר.
הוא מתאר בשני הספרים יפה את האישים המיוחדים האלה, את החוזים־המספרים העברים, על חלומותיהם ודמיונותיהם. והוא נוטה לכך, להבליט בהם את הצד המיוחד הזה. בביאוגרפיה על סמולנסקין יש גם נטיה גדולה ל"אנקדוטה": לספר על גיבור הספר מעשים “מוזרים”, ו"לדרוש" את המעשים האלה. בביאוגרף, הבא לספר על מעשי תקפם וגבורתם של אחרים, יש על־פי רוב, ביודעים או בלא יודעים, מ"פולחן הגבורה" – במובנו של קרלייל – מההערצה הנפשית של האישיות וכוחה ומשקלה. ויש שמצטרף לכך פולחן אחר – ליצר הסקרנות של הקורא, הרוצה לראות אנשים גדולים ומפורסמים ב"ביתם": רוצה לראות אותם בסתר חדרם, בשבתם ובקומם. בריינין נוטה, ביחוד בביאוגרפיה של סמולנסקין, לספק את הדרישות של שני הדברים גם יחד, ואינו חדל, עם כל מה שהוא מספר על סמולנסקין, לראותו כאדם גדול ומיוחד במינו. ולפרקים אדרבה, זה נותן טעם לשבח: הן הן “גבורותיו” של אדם גדול, שהוא אינו כאחרים, אלא מיוחד הוא במינו. ובריינין נוהג במקרים כאלה להאריך בדרש על חיי ה"בינונים" ועל חיי ה"גדולים" ועל מוסר לפי “שבט מוסר” ישן־נושן ועל מוסר אחר, עליון, של בני־אדם “עליונים”. היה בזה משום הד לתורת “האדם העליון” של ניצ’שה, בצורתה הספרותית, הבלתי־פילוסופית ביותר, שהיתה כבר לשכיחה בימים ההם בחוגים של הסופרים והספרות, שבריינין היה מושפע מהם, ובריינין מצא בה כמין משען להערצת “הגבורה” בביאוגרפיות שלו – וגם לסיפורים על “אי־הרגילות” ועל “המוזר”, שכאילו ראה ומצא בנפשות גיבוריו.
לאנקדוטות המרובות שבספרי הביאוגרפיה של בריינין, וביחוד בזו שעל סמולנסקין, מצא בריינין מעין יסוד מדעי. בריינין קיבל קצת מן השיטה המדעית בחקירת הספרות וחקירת נשמת הסופרים־היוצרים של איפוליט טן, וביחוד בצורה זו, שאינה לא עקבית ביותר ולא “חמורה” ביותר, של תלמידו החשוב של טן: גיאורג בראנדס. בשיטה זו, הפוזיטיביסטית, יש ערך מיוחד גם לעובדה “הקטנה”, והיא הנותנת לא אחת מקום לסופר־הפסיכולוג לדרוש אותה כמין חומר. בראנדס השתמש בעובדה “הקטנה” בטעם רב, ולא תיבל ביותר בתבלין זה את המאכל שלו. אולם בריינין עבר בזה לא־אחת את הגבול.
על השפעתו העצומה של בראנדס עליו מספר אחר כך בריינין בכתביו. והיא ניכרת גם בבחירת הנושאים למסותיו ולמאמרי הביקורת של בריינין, שהם בשטחים רבים ושונים של שדה־התרבות: הספרות, המדע, האמנות, המדיניות וכו', עד כי במאסף אחד, שערך בריינין – ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ג – פירסם מסות על הסופר נחום סוקולוב, על הפסל אנטוקולסקי, על המספר ראובן אשר ברוידס, על הצייר יוסף איזראַאֵלס ועל המבקר גיאורג בראנדס; וקודם לכן, בירחונו “ממזרח וממערב” איחד בביקרתו עוד קצוות גדולות מאלו: את גאון התורה בדורות האחרונים, הגאון מווילנה, ואת הפסיכולוג הגאוני הלמהולץ. זהו בדרך המבקר “העולמי” בראנדס. וכן ניכרת השפעתו של בראנדס על בריינין בגישה שלו לכמה וכמה מן הנושאים ובדרך ההצעה וההסברה הפסיכולוגית שלהם. לא טובה היתה ביחוד השפעת ה"עולמיות" של בראנדס על בריינין. היא, שהביאה גם את בראנדס לא־אחת לידי שטחיות גדולה, גרמה לבריינין, שכוח־המחשבה שלו לא היה איתן מלכתחילה, מין פיזור הנפש, שלא היה יכול לעמוד בו. אבל בדבר אחד היתה ההשפעה של בראנדס עליו לטובה, שהוא למד, בהמשך הזמן, דומה גם מבראנדס, פשטות וצלילות של סגנון, והוא הצטיין בזה ביחוד בשני ספרי הביאוגרפיה שלו: של סמולנסקין ושל מאפו, שהם עד היום ספרים יפים ונעימים לקריאה, אם כי ביחס לכמה וכמה מן העובדות המסופרות בהם ולקשרים הפנימיים שביניהם יש לבדוק יפה יפה אחרי בריינין.
ה 🔗
אין זה מקרה, שחיבר בריינין את שני ספריו הכוללים ביותר – על מאפו ועל סמולנסקין, ולא, למשל, על מספר בעל כוח תיאורי רב כמנדלי, כי קרובות היו ללבו ביותר נפשות של חוזים. וגם מטעם זה לא כיבד בריינין בסמולנסקין את המספר, הצופה לחיי ההווה, בזמנו, ומספר עליהם, אלא כיבד בו את הצופה ורואה למרחוק, את איש השאיפות והמאוויים, איש הרצון והכמיהה, המטיף ומורה דרך.
בתקופה זו של בריינין כבר הגיעה שעתו של האמן לעלות – בספרותנו, ובמקצת שבמקצת גם בחיינו. בריינין נתן את לבו לכך, והוא היה לפה לאמן כמו לסופר והמליץ עליו בפני קהל הקוראים. הוא דיבר עליו, לפי דרכו, גבוהות ורבות.
“כל סופר או אמן גדול הנהו מורכב מאלפי ניגודים, ולא רק שתי, כי אם רבבות נפשות שוכנות ולוחמות בקרבו. בלבו תמצאו את האלהים ואת השטן, מלאכים ושדים, פרחים וחרולים, בני־עדנים ותפתות ושאוֹלים. כל משורר וכל אמן הנהו תמיד במדרגת עולה ויורד, נופל וקם, מנצח ומנוצח יחד. הנהו שואף ומתגעגע, מקווה ומתייאש, דוחה ונדחה בבת אחת. אלפי אפשרויות של התפתחות ועולמות שעוד לא נולדו נמים בקרבו. רבבות יחוסים יש לו אל הטבע ואל האדם. הנהו גואל האנושיות ויחד עם זה חוטא ופושע לה בכל רגע. הסופר הגדול הוא בטבעו ותרן ופזרן רוחני, וכל מה שהוא נותן הוא נותן לנו ביד רחבה; אבל יחד עם זה הוא גם עושק וגוזל את כל אוצרות הרוח, אשר צברה האנושיות ברוב עמל וברוב קרבנות. הסופר הגדול הוא מצד אחד משחרר את האנושיות – או, לכל הפחות, את בני־עמו – מכבלי המסורת וההרגל, ומהצד השני הוא משעבד את בני האדם, או את בני עמו, וגוזל את חירות המחשבה והרגש, וכולם משלמים לו מס מדעתם או שלא מדעתם. הסופר הגדול באמת מכריח את בני האדם להיות עבדים נכנעים לו וסרים למשמעת הכבלים החדשים אשר ישים על רוחם. הוא מכריחם בדרך ישרה, או על ידי אלפי צינורות ועל ידי אלפי סרסורים רוחניים, לחשוב את מחשבותיו הוא ולהרגיש את הרגשותיו הוא. הוא מכריחם לראות את העולם והחיים בעיניו ולשמוע הכל באזניו הוא, לדבר ולכתוב בסגנון הדומה, אם גם במקצת, לסגנונו הוא” (“הרהורי ביאוגרף” – מתוך “בני דורי” – במאסף “ספרות”, א', ורשה תרס"ח).
זוהי רק אחת מכמה נוסחאות של בריינין בענין האמן והסופר ונפשם העשירה ומרובת־הצדדים. אמנם כשדיבר בריינין על האמן והסופר, הכוונה היתה בעיקר לאמן הכללי והסופר הכללי, שמחוץ לספרות העברית, ובריינין נתן לספרות העברית הרבה מאמרים ורשימות על סופרים ואמנים כאלה, מהם בעלי נפש עשירה ומרובת־צדדים באמת, ומהם “כוכבים תועים”, שהאירו זמן מה את חלל ההוויה, נדלקו – וכבו. אבל הוא הכריז עם זה גם על הסופר העברי ועל תפקידו המיוחד, תפקיד רב־כבוד וכבד, לכתוב בשפת נביאים וחוזים, בשפת העבר והעתיד, ולהביע בה רעיונות ומחשבות של חיי ההווה המורכבים, העשירים ומרובי צדדים (ב"הגיונות סופר עברי" – ב"המליץ" תרמ"ט – ובמאמרים אחרים).
ו 🔗
על ידי ההתעוררות שבספרות הגרמנית על גבול המאה ובהשפעת התסיסה היהודית, שבאה באותה תקופה עם חזונו של הרצל, החלו סופרים ואמנים יהודים בגרמניה לחלום את חלום האמנות העברית. היה זה טבעי מאד, שבריינין נתן את לבו לחלום זה ופרסם ב"השלוח" – בסוף שנת 1901 – את “רשימות אמן עברי”, מדבריו־ספריו הטיפוסיים ביותר.
כותב ה"רשימות" הוא צייר יהודי, שנולד וגודל על ברכי הורים עניים בתחום מושב היהודים ברוסיה ונתחנך חינוך יהודי, ועזב אחר כך את התחום ובא מן המזרח למערב־אירופה וחי בחברתם של פרחי אמנים, יהודים ונכרים, והוא נתקשר בנפשו לאחד מביניהם, אמן יהודי, החולם את חלום האמנות העברית, שתהיה, לפי אמונתו, גם האמנות החדשה, כיון שחפשית תהיה מכל מסורה מעיקה. אמן צעיר זה מדבר בשפת האמנות החדשה ששאפו אליה אמנים וסופרים בגרמניה על גבול המאה ובסמוך לו, ובשפת החזון היהודי, החזון העברי, משל אותה תקופה.
האמן הזה, היושב עוד על ספסל האַקדמיה, מתנגד ל"האקדמאיות" של רבותיו, והוא מטיף ומדבר על הצורך, שהאמנות תהיה “גורם חברתי חדש, אשר הראשונים לא ידעוהו”. “היא צריכה להוסיף מן הקודש על חול החיים של יום יום; היא צריכה להוריד את הגן־עדן העליון אל עמק־הבכא, עמק הזוחלים והרומשים”. “תעודתה של האמנות היא לא להנאות עשירים אחדים, כי־אם לזכך ולרומם את מין האדם בכלל. הציור צריך להיות כהטבע עצמו, מובן ומושג לכל בני האדם, לכל אחד ואחד מהם לפי מידת הכשרתו. אבל יחד עם זה עליו להיות גם עמוק לבלי סוף…” והיהודים, “בני העם המתנגד בכל עצם הוויתו הארוכה אל רוח המונים, מחויבים לנתץ את כל האלילים, אשר הקימו במקדש האמנות”, והם גם יזרעו “זרע חדש, להצמיח גרעיני־יופי חדשים, להוליד אמנות חדשה”. כי “את הרגשות החדשים של האדם החדש, המבשר בואו, נוכל להביע רק בשפת הציור הנמרץ”, ו"אנחנו היהודים, הננו אוהבים בכל את הקיצור והתמצית – עדה היא השפה העברית – ועל כן אנחנו נהיה הבוראים את הציור החדש, שפת העולם החדש, ההולך וצומח". “שפתו של האדם הבא תהיה מין שפה הנדסית, שפה מרוכזת ומצומצמה, אשר כל אחת ממלותיה תכיל בקרבה תמצית של שפעת רעיונות, והשפה המרוכזה והיותר נמרצה היתה ותהיה שפת האמן האמתי. האמנות העברית הבאה תהיה מעין “כתבי קודש” חדשים לכל העמים. האמנות מדברת אל הרגש בשפת הרגש, על כן היא מדברת אל כל האדם, אל כל האומות והלשונות ואל כל הדורות”.
דברי חזון וחלומות ודמיונות כאלה וכיוצא באלה – “עתה באו ימים אחרים להאנושות; עתה רגש היופי הולך וכובש את רגש האמונה בלבות בני האדם. עתה ניתן תפקיד חדש להיהדות להספיק את צרכי היופי, למלא את תביעות דמיונו של דור המדע. לפנים התבשלו בקרב העם העברי מושגי מוסר חדשים, עתה הולכים ומתבשלים בנו מושגי יופי חדשים”, וכו' – ממלאים את ה"רשימות" של האמן העברי, והאמן העברי, הרושם אותם מפי חברו ורבו – עליו כאילו הוטל לקיים את אשר הבטיח חברו.
ז 🔗
טיפוסי הוא לבריינין, שגיבורו האמן יודע יותר להבטיח יפה משיודע האמן חברו לקיים יפה. כל עוד שהאמן הראשון, איש החזון והחלומות היפים, מדבר ומטיף אנו נמשכים אליו ואל הסיפור בכללו, וכשהוא פוסק מזה ומתחילים החיים של הגיבור השני, שעליו לכאורה להיות עיקר בסיפור, פוסקים גם ענייננו ובהתעניינותנו בו, והאמן הזה, השני, הוא במקצת העתקה גרועה מן הראשון ובמקצת צייר לאומי־יהודי, ש"נולד בו הרעיון להגשים את האידיאלים של העם העברי ולתת להם תואר ודמות, צבע וחיים", ולתכלית זו הוא “עסוק ביצירת ציורים אשר תכנם לקוח מחיי בני עמו בימי התחיה בתקופת המכבים”, ועל ידי כך הוא בא לידי התנגשות, קודם כל עם הסביבה היהודית המתבוללת שבמערב, ואחר כך עם הסביבה הנכרית והיהודית גם יחד, והוא נעשה דומה קצת ל"וורטר היהודי", כפי שתיאר אותו כעשר שנים קודם לכן המשורר הגרמני־יהודי לודוויג יעקובובסקי בספרו המפורסם.
וכך היינו רגילים לראות את בריינין, שידע יותר לבשר, להבטיח, לעורר תקוות, משידע לקיים. והוא עמד יותר לצד אלה שהיו מבטיחים מלצדם של אלה שהיו מקיימים, וגם אלה שראה אותם לפניו כמקיימים הוא עמד לצדם כל עוד שהיו “מבטיחים”. הוא בישר לנו, למשל, את בשורת שירתו של שאול טשרניחובסקי – ב"מכתב אל המו"ל" בראש קובץ השירים הראשון של טשרניחובסקי: “חזיונות ומנגינות”, ספר א' (תרנ"ט), – והבשורה היתה בוודאי טובה ויפה ומושכת את הלב אל המשורר בעל השירה החדשה; אבל הוא לא הקדיש אחר כך לשירתו של טשרניחובסקי, אף כשהיא גדלה ועצמה מאד, שום מאמר־ביקורת הראוי לשמו. וכך לא הקדיש שום מאמר הראוי לשמו ליוצרים עברים אחרים מבני דורו – מאלה שהכניסו את החדש, שהוא ציפה לכאורה לו ובישר אותו – ומהדור שבא אחריו (המאמר על שניאור, שפרסם ב"התורן" השבועי, הוא כיוצא מן הכלל, והן אף הוא רחוק מאד, לפי תכנו וצורתו, מהיות מאמר “יוצא מן הכלל”; ואת פרישמן “הספיד” בריינין אחר מותו). ומאמר שהקדיש למנדלי מו"ס – ב"הדור", שנה א' – היה מלא ציטטות מספרי מנדלי, ופרזות של בריינין. ובריינין רשם רשימות הרבה, שרטט הרבה שרטוטים של בני דורו ו"פני" דורו, וגם של הדור שקדם לו, שהוא הכיר עוד, או שידע אותו על פי סופרים וספרים; אבל על פי רוב לא מילא את השרטוטים הפורחים בשר ועצם וקומה, ואף בעלי קדקוד ומוח גדולים, שהוא טיפל בהם, כגון: חיים שטיינטל ומשה לצרוס בתקופה הראשונה שלו, והרמן כהן ודוד ניימרק בתקופה האחרונה, עיטר רק עיטורים, קשר קשרים לראשם, וכמעט לא נגע בעצמותם.
ח 🔗
וכך היה בריינין לפה לאידיאות ואידיאלים בעיקר כל עוד שהיו כערטילאיים, כפורחים עדיין באוויר. לציונות המדינית הראשונה של הרצל היו גם מבשרים אחרים בספרות העברית, חוץ מבריינין, ולא צדקו אלה שראו אותו בזה כראשון; וכן היו גם סופרים עברים אחרים, ואפילו מבני תקופתו של בריינין, שלבם הלך אחרי הרעיון של הדיבור העברי ואפילו בגולה, ולא היה הוא בזה הראשון. אבל בריינין היה בין המכריזים הראשונים – אף כי גם כאן לא הראשון – על רעיון האוניברסיטה העברית, וב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ג, שערך, הביע “רעיונות על דבר יסוד סנהדרין”, מעין אקדמיה עברית מיוחדת במינה, שלא תעסוק בשאלות מדעיות, אלא תעסוק בשאלות החיים של ישראל.
המאמר הזה הוא מן הטיפוסיים ביותר לבריינין, לדרך מחשבתו והבעתה. הוא לא ביקש “חשבונות רבים”, אלא נמשך אחר ברק של רעיון ורצה לבשר דבר שיש בו מן הקסם של הצורה, של דרך הדיבור, ולא של דרך ההגיון.
בריינין מקדים למאמר זה, כי המחשבות שהוא נכון להציע “תהיינה אולי כמוקדמות בעיני אנשים מתונים ומיושבים יתר מדי”, אבל, כיון “שנצנצו במוחו אחרי התעמקו בחזיונות חיינו ההווים” ו"אחרי הרגישו הרגשה מוקדמת גם את אותם החיים של האומה העברית אשר באו עד משבר ומתבקשים להיוולד", אין הוא בן חורין ואין הוא “רשאי לקברן עמוק בלבבו, רק למען עשות נחת רוח לכל מיני הנחשלים, אשר אימת החופש מקלקלת בהם את חוש העתיד, את אותו החוש שהוא יתרון האדם החושב והמרגיש יחד ושהוא ממשיך את חוט הוויתו הרוחנית עד סוף כל הדורות”. יודע הוא, כי “הצעתו לייסד סנהדרין בזמננו תהיה בעיני רבים כדמיון רחוק, כחלום מטושטש”, אבל “דבר זה בעצמו מעורר בי חשק – אומר בריינין – להציע לפניך, קורא נכבד, את תכניתי בקוויה ורישומיה הכוללים”, והוא עם זה כבטוח, כי “יבוא יום, והוא לא ירחק־חק, וחלומו יהיה למציאות”.
וכן הוא מתחיל בהרצאת התכנית ומקדים שוב הקדמה היסטורית, כי “מעת אשר החלה, זה כעשרים שנה, התנועה הלאומית בצורתה החדשה בישראל, נתעשר עולמנו בהרבה קניינים וערכים חמריים ורוחניים. די להזכיר את המושבות בא”י, התגברות ההכרה העברית, הקונגרסים, הביבליותיקה בירושלים, האוצר העברי, הקרן הלאומית, החדרים המתוקנים, חברות החלוץ, התחלה של אמנות עברית ושיטת עברית בעברית הנהוגה בכמה מקומות". כל זה מן הדברים הגלויים וידועים. “ומרובים מהם השינויים הסמויים מן העינים הגסות. השינויים בדעות, ברגשות, בנטיות והרגשות שעוד לא התלבשו במעשים, בצורות וחזיונות מסוימים – השינויים האלה לא ייספרו מרוב בעולמנו העברי. השינויים שהיו דורשים לפנים מאות שנים הולכים ומתהווים עתה לעינינו במהירות הראויה לדור החשמל והראויה ל”עמא פזיזא" שהתעורר לתחיה". “המחשבה העברית פוריה היא בעשרים השנים האחרונות במידה שלא היתה כמוה זה דורות רבים. – – – כל שעה ושעה בחיינו עתה היא שעה מעוברת, שעה הרת שאיפות ומגמות, חפצים ומאוויים לאין ספורות. אבל הפריה והרביה של המחשבה העברית בימינו היא מעין הפריה והרביה של השפנים או, עוד יותר גרוע, של היתושים. כמותה של הפריה הזאת היא על חשבון איכותה. עולמנו עני הוא במחשבות גדולות וכבירות, יפות וחיות, אבל עשיר הוא בניצוצות של מחשבה, ברסיסי רעיונות ובאבק שרעפים”. וכך יורדים אנו בלי הרף עם בריינין מן העושר הרב של הקניינים והערכים, ומן המחשבה הפוריה המלאה שאיפות ומגמות, עד “להאבק הדק של המחשבה העברית”, ש"יש בו ממידתם של תאי־החי, שהוא הולך ומתחלק ומתפוצץ לאבקיקים עוד יותר דקים, וכל אטומי המחשבה האלה משוטטים ומרחפים פזורים ומפורדים בחלל עולמנו: תוהו ובוהו השואפים לנשמת יוצר".
וכל התוהו ובוהו הזה, שכאילו נוצר פתאום ברוח הפה, בא לשם כך כדי להכריז, כי “עת להתרכז ולהתאחד” – בעצם מעין ההכרזה של סמולנסקין בשעתו על “אחדות ישראל” – וכיוון ש"כל המוסדות הציבוריים אשר בקהילות הגולה, כל הפעולות הלאומיות של יהודי הארצות השונות וכל הרצונות הכבירים שיש להם עוד שליטה בעולמנו המה כיום, באופן היותר טוב, זרים איש לרעהו, כאילו לא יכירו ולא ידעו זה את זה, או גם מתנגדים וצוררים זה לזה, ועל כן המה גם מבטלים זה את זה" – ולכן “באה העת לכל אלה הרוצים בקיומו של ישראל והשואפים לתחיתו, תהיינה דעותיהם ומחשבותיהם מה שתהיינה, להתאגד ולהתחבר. – – הפעולות המכוונות ללחום עם האַנטישמיות או להרבות דעת והשכלה בישראל, והפעולות המכוונות לברוא מקלט בטוח להעם הנודד תחת חסותן של הממשלות, או לחנך ולחזק את הגוף והרוח של עם ישראל בכל ארצות פיזוריו, או להרבות ביניהם אומנויות, עבודות פוריות, חכמת חרשים ומלאכת־מחשבת – כל הפעולות האלה צריכות לנבוע ממקור אחד, לצאת ממרכז כללי ולהיות מכוונות בכל התפלגותן למטרה אחת”. והמרכז הכללי הזה תהיה הסנהדרין, “שתדאג לפרנסת ישראל, למקורי המחיה של האומה העברית”, “תפקח על היציאות מארץ לארץ, על יסוד הישובים החדשים ועל יסוד האוניברסיטאות ליהודים בארצות שונות”, “תשפוך את רוחה על כל המוסדות הציבוריים והלאומיים בארצות שונות, בהתאמה לחוקיהן ותנאיהן”, “תהיה לבת־סמך היותר גדולה בעיני ההמון העברי ובעיני הממשלות, אשר אליה יפנו בענייני היהודים”. “החברה ‘כל ישראל חברים’, הקונגרסים הציונים, כל הרכושים והקניינים הלאומיים שרכשנו עד כה היו להאקדמיה העברית כעין הקדמה, מדרגות הכנה והצירים המבשרים את בואה. על ידי הסנהדרין, אשר בין חבריה יימנו גדולי הרבנים, גדולי העסקנים הלאומיים וגדולי החכמים, בעלי דעות והשקפות שונות, יתחברו, יתאגדו ויתאחו כל בני ישראל שבמדינות שונות, אשר לא כבה עוד בסתר לבם הזיק הלאומי האחרון. אחדות ההנהלה והשאיפה של האַקדמיה תועיל הרבה להסיר מעט מעט את ההבדלים הנמרצים והחדים ביותר אשר בין היהודים של הארצות השונות ולקרב אותם אל הטיפוס העברי המקורי, שיהיה עשיר בצבעיו וגוניו, עמוק בתכונתו ומאוחד בסגולותיו העיקריות”.
זהו מעט מהרבה – מאשר תלה בריינין במאמרו ברעיון “הסנהדרין”, מבלי אשר נתן לעצמו דין וחשבון, ואפילו מעט מן המעט, איך לקיים את הדבר הזה בתוך הפיזור הגדול של השקפות ושל דעות ושל קניינים ועניינים, כמו שהיה עוד המצב בזמן ההוא בתפוצות השונות ובגלויות השונות של ישראל, גלויות של חוץ וגלויות של פנים: עבדות בתוך עבדות ועבדות בתוך חירות.
ט 🔗
ה"לוח", לוח היובל של “אחיאסף”, שערך בריינין, היה מן המוצלחים במעשיו בתוך הספרות העברית, וממעשי העריכה שלו – המוצלח ביותר. הוא מצא כאן ביחוד דרך של מזיגה נאה בין הישן ובין החדש, ונתן, בין השאר, גם דברים נאים, וביחוד הצליח לתת בתוך הספר אחדות מן המסות הנאות שלו.
עם צאת ה"לוח" נוסד העתון היומי “הצופה” בוורשה, שמבחינה ספרותית עלה על שאר העתונים העברים בגולה. בריינין הוזמן לעתון הזה כאחד העוזרים הראשיים והשתתף בו בדברי פובליציסטיקה, וביחוד בדברי ספרות וביקורת, פעמים אחדות בשבוע. הוא השתתף עם זה גם ב"הזמן", שיצא בזמן ההוא בפטרבורג פעמים בשבוע, וגם בעתון היומי באידית “דער פריינד”, שהתחיל לצאת באותו זמן בפטרבורג. לעתים הדפיס דברים גם בכתבי עת אחרים. הפריחה שלו היתה בתקופה זו מרובה. ב"הצופה" נתן בעיקר סקירות על ספרות כללית – בין השאר פרסם שם מאמרים בכמה המשכים על אמרסון, על ויינינגר, ועוד, – ואלה היו על פי רוב דברים של “חטוף וכתוב, חטוף וחשוב”, כמו שציין בריינין בעצמו ב"לוח" את מלאכת העתונאי (במאמרו על סוקולוב). ומהמאמרים שפרסם ב"הצופה" על הספרות העברית היו שנים, שלא היו רק ליומם בלבד, והם מאמרים היסטוריים־ספרותיים: על א. א. קובנר ועל י. ב. לוינסון. אולם ב"הצופה", וביחוד בשנה הראשונה, נתגלה עוד כשרונו של בריינין בזהרו. אבל הוא הגיע מהר לידי עמידה, ולעין חדה נראתה עוד בזמן ההוא, וביחוד בשנה השניה של “הצופה”, העייפות שלו.
בתקופה זו פרסם בריינין ב"הצופה" את מאמרו “הנביא”, שבו פתח ברדיצ’בסקי את מאמרו על בריינין: “הנביא… הכל מחכים לנביא… כל העולם עומד ומחכה לגאולה… לישועה… למלה חדשה… כל הנביאים שקמו עד היום בישראל היו רק הכנה לאותו הנביא, נסיך העתיד, אשר יבוא וייגלה. טיפוסו של החוזה הבא הלך הלוך והשתלם, הלך והתפתח במשך הדורות הרבים. כל הנביאים, החוזים והרואים של העבר יהיו לגבי הבא, לגבי המקווה, כפני הלבנה לפני החמה, כנר חלב קטן לפני אבוקה חשמלית. הנביא, אשר עינינו נשואות אליו, עדיין לא בא, אבל הוא מבשר את בואו, וגם בוא יבוא… וגדול יהיה הנביא ההוא ומרומם יהיה על כל כינוי ותואר ––– הנביאים לא מתו. כל הדובר אמת, כל המוכיח בשער, כל המניף גרזן על האלילים, כל המקצץ את ארזי הלבנון הרמים, כל מי אשר מטאטא בידו לבער את רוח השקר, כל אשר יגביה את רוח האדם… כל מי אשר יפתח חלונות בבתי אופל ומזריח קרני־אור בממלכת חושך, כל המלמד לאדם דעת ומחשבה, כל מי אשר יעורר את הרגשות בלבות בני אדם הקרים, כל מי אשר ירבה חזון – הרי זה נביא… הרי זה אחד המבשרים את בוא הנביא הגדול, הנביא המקוּוה. בוא יבוא!”
ובריינין סיים את מאמרו זה: “דור יתום… פסקה הנבואה… אפס חזון… מתו הענקים… דור ננסים… נפשות קטנות… השכינה לא תרד עוד מטה… אין משא־נפש… אין מעלות רוח…” – “מי זה הלוחש באזני דברים כאלה? מי זה המקצץ את כנפי תקותי? מי זה המכבה את אור שמשי?”
השנים שעל גבול המאה, ארבע־חמש השנים האחרונות שלפני גבול זה והשנים הראשונות שלאחריו, היו ימי עליה ובשורה בתוך מחנה ישראל: הרצל והבשורות הראשונות, שיבת הבנים “הרחוקים”, כנורדאו ואחרים, לחיק עמם, הכשרונות הרעננים שנתגלו באותה תקופה בספרות העברית, וגם באידית, האמנות העברית, שהתחילו לגלותה באותה שעה אמנים וסופרים. בכל זה היה כדי לתת כנפים לאיש שנטה מטבעו לדאות על כנפי־רוח, להיות איש בשׂורה. אולם באו ימים אחרים, ימים של היאבקות קשה בתוך הציונות ההרצלאית, ימים של פרעות ביהודים, מות הרצל, מהפכה ברוסיה, סגירת העתונים וכתבי העת העברים. אפס פתאום כל חזון, שבריינין היה יכול להימשך אחריו ול"הינבא" לו. הסופרים העברים שהרימו את הדגל העברי עם עבור הבהלה הראשונה, ו"ניבאו" גם הם לפי דרכם, היו אנשים אחרים לגמרי מאנשי הבשורה של בריינין. הם היו אנשים של המצודה האחרונה, אנשים שכוחם היה ב"השלכת נפשם מנגד", ביאוש הנפשי העמוק שלהם, ואלה היו הבלתי מובנים ביותר לרוחו של אדם כבריינין. בינתים הגיע בריינין לשנים, שבהן מתחילים לסופר בעל רצון וכוח, אחרי שנות הפריחה והצמיחה שלו, ימים של עוז ומפעל. אבל חוץ מן התנאים החיצוניים, שגרמו הרבה בדבר, היה בריינין חסר בכל עצמיותו את העוז הזה – למפעל. והיה מוסיף לבשר ול"הינבא", כשבלבו לא היתה עוד האמונה, ואפילו בצורה זו, ה"ספרותית" והמילולית, שלו.
את כל מבוכתו גילה ב"צרור מכתבים", שהדפיס ב"העתיד" הראשון (תרס"ח) של ש"י איש הורוויץ־"סיני". הוא התחבר אל אנשי ה"סיני", שרצו למצוא את “אבן החכמים” ולפתור את שאלת קיום היהדות על ידי “בירור ענייני היהודים והיהדות”, בעוד שהוא לא היה שייך לא לפי תכונתו ולא לפי ידיעותיו אל החכמים היושבים על המדוכה והוגים בענייני יהדות. והוא הסתבך בעניין זה, שלא היה ברור גם לחכמים שעסקו בו די צרכו. יש ש"סיני" הוא ב"צרור המכתבים" בבחינת עבר, ויש שהוא משמש כשאיפת העתיד: יש שהוא בא “להציל מאוצרות הרוח שלנו”, והוא כשארית הפליטה, כנשמת הדורות, ויש שהוא “הגרעין הבריא, הפורח והחי של עתידותינו”, והוא “איזה דבר חדש, המתבקש להיוולד ולהתבטא”; יש שהוא “חוט החיים של המחשבה העברית”, ויש שבא “לפתור את שאלת קיומנו”, והוא “חלום גדול”; יש שהוא שיבה אל הספר, אשר עזבנוהו, ויש שהוא “שאיפה נמרצת לברוא דבר מה”.
וכך התחיל בריינין לשקוע.
במשך כמה שנים היה אז בריינין עוזר קבוע לאחד העתונים באידית בוורשה – ולא מן המשובחים – ועם זה היה כקנאי לעברית ובישר, בנאומים ביחוד, את הבשורה של העברית החיה בפי כל לבני הגולה, ושפך “אש וגפרית” על האידית, סופריה וקוראיה, ודיבר עליהם כעל תועבה2.
שקר כזה, שאדם עושה בנפשו ומתיר לעצמו מה שהוא אוסר איסור חמור על אחרים, הוא מקור לשקרים נפשיים אחרים, וכשחילל הסופר את עטו ומדבר ולא מרוחו ולבו, הרי הוא מחולל.
י 🔗
ואחר כך בא בריינין לאמריקה – בשנת 1910 – ונתקבל שם, לפי סיפורם של אנשי המקום, כ"נסיך עברי". בזמן הראשון לבואו מילא מעין תפקיד של פטרון לסופרים העברים הצעירים באמריקה והם הוציאו בעריכתו את מאסף־השירים “סנונית” (תר"ע) והוא ניגש להוצאת שבועון עברי גדול – “הדרור” – והגיע בו עד ט"ו גליונות. האכזבה היתה גדולה משני הצדדים, ובריינין עזב את ארצות הברית שבאמריקה ויצא לקאנאדה וערך שם במשך ארבע שנים עתונים באידית. בשנת 1916 שב בריינין לניו־יורק והשתתף ב"התורן" השבועי, שיצא בעריכת י. ד. ברקוביץ, ואח"כ בעריכתו, כשבועון וכירחון. “התורן”, גם כשבועון וגם כירחון, ירד ממדרגתו היפה עם הימסרו לידי בריינין, והירחון ביחוד היה מבחינת העריכה ירוד לגמרי. בשנת 1917 הוציא בריינין על ידי הוצאת “אסף” בניו־יורק את הכרך הראשון מ"כתביו הנבחרים" – סיפורים, ציורים ורשימות – והוסיף הקדמה בשם “וידוי הנפש”, שבה שפך את לבו על גורל המבקר, שאין בידו, כבידי חוקר־הטבע, מכשירים וכלים מדויקים לעבודתו ועליו לחדור למסתרי־היצירה, וענין לו עם חוזים ומשוררים, בעלי נפש רגישה מאד. הדברים לא היו חדשים, אבל עוד היה חן הכתיבה של בריינין עליהם, ואפשר שהם נכתבו קודם, והם – רשימות מספרו “בני דורי”, שרשם אותן בזמנים שונים. גם הרבה מן הדברים שפרסם באותה תקופה ב"התורן" השבועי, והם כתובים בטעם ובחן, עושים רושם כרשימות מספרו הנ"ל, שנכתבו קודם, והם נבדלים מן הדברים, שפרסם שם וכתב אותם סמוך לפרסומם. בסופם של הוידויים נתן את הקטע מספר זכרונותיו, שרשם אותם בשנת 1905, והביע בו את יחסו אל הספרות העברית ואל קוראיה ואל הספרות האידית ואל קוראיה – והוסיף הערה, כי הדברים החמורים נגד האידית “נכתבו בשעת המלחמה הנמרצת עם אויבי השפה העברית שהשליכו עליה שיקוצים בלי הרף. מני אז נשתנו דעתו והשקפתו על הספרות בלשון העם המדוברת, על סופריה בעלי הכשרונות ועל קוראיה”.
בשנת 1919 פרסם בריינין את החלק הראשון מספרו “חיי הרצל” (הוצאת “אסף”, ניו־יורק), ספר שבישר בריינין במשך ארבע־עשרה שנה – מיום מותו של הרצל – את בואו. הספר נכתב “פרקים־פרקים, דפים־דפים, בזמנים שונים ובלתי רצופים”, כמו שמודיע בריינין בהקדמה לספרו, והדבר ניכר ומורגש בתוך הספר עצמו, שיש בו דפים ופרקים רעננים, ויש בו חזרות הרבה ודפים ופרקים שניכרים בהם סימנים של התרשלות ורישול. לא היה בידי בריינין להשיג בזמן ההוא את כל החומר שהיה דרוש לחיבור ביאוגרפיה זו, ולא היה כבר בידו השלטון לחיבורה, ודעות והשקפות שונות, מצדדים שונים, על חייו של המנהיג הגדול והסופר בימי נעוריו באות בספר בזו על יד זו, כאילו בערבוביה, ואין יד מכריעה ושוקלת ומבררת.
הרושם היה, כי ניטל השלטון מעטו, עט הסופרים, של בריינין, גם בספר זה, שהיה חלום־החלומות של חייו, וגם במה שכתב ופרסם אחר כך בעברית – ביחוד ב"התורן" החדשי. כמה מן הדברים שפרסם ב"התורן" החדשי – ובמקצת גם ב"התורן" השבועי – היו “מגילות ישנות”, שפרסם אותן עשרות שנים קודם לכן, בתקופת העליה שלו, בכתבי־עת ובמאספים, והוא חזר והעלה אותן מבית הגנזים.
“התורן” נסגר עם צאתו של בריינין לארץ ישראל וממנה לאמריקה בשנת 1926, ואחר כך לאפריקה הדרומית בשליחות של ההתישבות היהודית בבירוביג’ן. תוצאות נסיעה זו ידועות, ולא עכשיו השעה לדון בהן. בריינין פרש אחר כך מן הספרות העברית, או בנוסח אחר: היא פרשה ממנו, והוסיף לעבוד בעתונות האידית, והתקרב יותר ויותר אל אנשי האגף הקיצוני של ה"אידישיזם".
הוא הוציא עוד שני כרכים מכתביו העבריים (ניו־יורק תרצ"ג־תרצ"ו), שבהם אסף ביחוד את מאמרי הביקורת שלו והסקירות וההערכות של סופרים ואישים, ובסידור המאמרים והדברים ניכרת החולשה הגדולה שלו – וביחוד בכרך השני – ואי־השלטון שלו בפרי רוחו, לבררם כראוי ולתת להם את הסדר היאה. בהקדמה לכרך השני הוא מדבר על “השינוי שבא, במשך השנים, בדעותיו והשקפותיו על העולם הגדול בכלל ועל העולם העברי בפרט”, והוא מספר, ש"ברצונו היה לבוא הפעם אל הקהל העברי בהשקפתו החדשה מעיקרה, שנשתלשלה ובאה אליו כתוצאה וכמסקנה הכרחית מהמהפכה העיקרית בחיי העמים", אלא שאי־אפשר לו למלאות חפצו זה, קודם שנדפסו רוב כתביו הראשונים, ושוב הוא מדבר על “השקפתו החדשה על חיי בני עמנו ועל התרבות העברית” ומדגיש כי “תהומות עמוקים מבדילים כיום” בינו ובין רובם של הסופרים העברים, והוא מתנצל שהוא מפרסם דברים על סופרים ואמנים, שאילו היה כותב כיום על־אודותיהם היה כותב עליהם אחרת לגמרי, כי “השינויים שבאו במרוצת השנים בדעותיו, השקפותיו ורגשותיו בכלל שינו גם את השקפותיו על האנשים ההם”, והוא כמבקש זכות לכתביו העבריים האלה, שהוא מפרסם, ולעצמו, שהוא בא בשעתו “בתביעות גדולות יותר מדי” לספרות העברית, ובין המכשולים הרבים שמצא על דרכו בספרותנו הם “יסורי רוחו, שהיה סובל מהתנגשותו עם הצנזורה ברוסיה הצארית”.
לשם מה ולשם מי באה התנצלות מעין זו ובקשה לנשיאות־חן כזו – לא קשה אולי לנחש. לא נחפה על זה גם עכשיו, כשארונו כאילו עוד מוטל לפנינו. אבל לא נסקל את ארונו, ועל הטוב שבו – יזכר שמו.
ת"ש
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות