לצאת ספרו “על הגבולין”

לא “על הגבולין”, כי־אם בתוך גבולים, בתוך גבולים רבים ושונים הוא נמצא. השדות המשתרעים פה בפנים זרועים מינים שונים, והתחומים שביניהם לא נעקרו, לא כלו. יש כאן תחומים יונקים, אבל אין עירובי תחומים. הוא כולו עוד מעין מעשה־תשבץ, מעין יהדות מצד זה ואנושיות מצד אחר. ואף האנושיות עצמה, הנה נטיית־האוזן התמידית אל רוח השקט ואל האידיליות של תרבות אשכנז, באותו הגוון שקיבלה באוסטריה ובמדינות דרומיות אחדות מצד אחד, ומהצד השני מעין נטיה אל הרחבות ואל העולמיות של האנגלים, יורדי הים ועושי מלאכה במים רבים, תוך שפת־הלחשים שלו, של ר' בנימין, שיש אשר תזל כמו טל, נראים פתאום גם גלים, נערמים גם נחשולים. –

לא מחמת רפיון וחולשה לא עסק אפוא דיו בעקירת גבולים, בפרץ תחומים. אלא נדמה לפעמים, כי היתה כאן מן הבינה, מאיזו מתינות שברוחו – לאט, לאט לך, הנער! אנו שומעים כאן מעין קול ובת־קול, המכרזת תמיד; אל נא תאיץ ואל־נא תמהר לכלות את מעשיך – יש כאן, אצל ר' בנימין, מאיזו שמירה שבתרבות, מאיזו אצילות שברוח, תרבות! המלה הזאת היא לר' בנימין בעלת קולות והדים רבים. כמדומני, שעל מי־שהוא אמר, כי יש לו אימתא דתרבותא. גם לו יש מן האימה הזאת. הוא כאילו נרתע תמיד מן העקירה האחרונה, ובמקומה הוא אוהב ומוקיר את ההנחה, את ההבאה ברשות, הרחבה זו שאין בה כדי פרץ.

ברוחו של ר' בנימין ההן תמיד קודם ללאו. הוא כמו ירא תמיד את הקיצוניות, את הקנאות, את ההתכנסות תוך פינה אחת, את ההסגר. תמיד־תמיד הוא נמצא בחוג של המרחיבים. כשהיתה הנטיה בספרות העברית חזקה אל יהדות בת גוון ידוע, היה הוא מרמז כסדר על צד אחר של התרבות האנושית; כל־עוד שבעולם שלנו היו רגילים לעטר עטרות לקולטורה המקורית שלנו, היה הוא יושב וכותר כתרים לראש גרטכן; כשכל הצעירים שלנו נגררו בבת־אחת אחרי הדמוקרטיה, היה הוא מראה באצבע על ביסמרק והיה נותן ב"המעורר" ממשנתו של קרלייל. יש בכל זה מהמלחמה החשאית, מלחמת התרבות, מלחמה באמצעים אחרים, אמצעים צנועים יותר, אמצעי חיוב. דומה, שבעצם אין הוא עושה כלום, אלא חושף קצת צד אחר בנפשו ומגלה אותו במקצת…

דרכו להיות נשען קצת אכתפי דאחרים, ללכת קצת בעקבות, להביא דברי אלה שקדמוהו. יש לו איזו יראת־חשאין מפני המשורר הגדול והסופר הגדול. הן סבא דבי ויימאר כבר אמר, ומה אנו כי נבוא אחריו? הוא מוסיף עליו עוד קצת מאפלטון' קצת מאמרסון, מקרלייל, וגם ממשנת־חכמים אחרת. כגנן יפה הוא עושה לו את הערוגות.

אין בלבו של ר' בנימין נטיה רק אל יושבי אוהל בלבד. התרבות אינה אצלו רק תרבות הספר. הכשרון הוא אצלו גם כשרון־העבודה וכשרון־הסדר. הן כמה פנים לעבודה של בן־תרבות!

הוא היה, כמדומני, גם אחד ממיסדי “דת־העבודה”; אבל דומה, שכשדת זו התחילה לנטות יותר לצד אמונה, התחילה להיות גם היא קנאית באיזו מידה, קיצונית יותר מדי לגבו, כאילו פרש קצת ונטה הצדה. הוא רואה את הדברים תמיד גם מאיזה מרחק, מתבונן אליהם גם באיזה הומור קל.

ר' בנימין עושה תמיד רושם כאדם בעל רוח טובה, כאופטימיסט, מאמין. לא שהוא אינו יודע את כשלון־החיים הרב, אלא שהוא כאילו יודע עוד איזה דבר, יודע גם כי טוב לחיות. בעד אותו החָגָו שנשאר, שכאילו נשאר תמיד, הוא אוהב להתבונן אל השדות המנומרים שמסביב, אל הנחלים העוברים, רווחא לבסימא לו תמיד יש.

תרפ"ג