הוא היה בעל תפיסה מהירה, חריף, ויחד עם זה הצטיין באיזו פשטות. סגנונו, בין סגנונו העברי ובין סגנונו ביהודית־מדוברת, היה מן הפשוטים ביותר. בלי עושר פנימי רב, אבל ביחד עם זה בלי קישוטים חיצוניים יתרים. לא היו תלויים בו גם כל צאצאים וצעצועים וכל פרחים מלאכותיים. זוכר אני מה שאמר לי פעם, כי את העברית שלו הוא כותב על־פי סידור התפילה. אמנם לפשטות עליונה מעין זו לא הגיע בוודאי, אף רחוק היה מאד מהגיע אליה. סגנון התפילה הוא בכלל סגנון של רבים, לב היחיד ההומה מתבטל פה בתוך המית לב רבים, אשרו כמו אסונו, ששונו, מאווייו נכללים וכלים בתוך מאוויי לב הציבור. לב הציבור הומה לרוב על־פי טקט אחד, על־פי נעימה אחת חשובה, יסודית ומשותפת ללב כל. מכאן, ועוד מצדדים אחרים, הפשטות העליונה שלה, של התפילה, שכמעט אין בכוח היחיד להגיע אליה. מפשטות עליונה כזו לא היה בוודאי בסגנונו של נומברג אלא מעט מאד. חן סגנונו היה בעיקרו סגנון היחיד. אך בו היו גם יסודות חשובים של סגנון הרבים. “תלוש” זה, שנתלש באחרונה כמעט כולו מקרקע השפה העברית, קרקע זה שעליו צמח ועלה, היה מדובק הרבה ומעורה בשרשי ההוויה היהודית, זו הפשוטה, האחדותית והשלמה עוד בעיירה היהודית־הפולנית לפני שלושים־ארבעים שנה.

סיפוריו הראשונים היו בעיקר פנטסיות, אגדות, מעשיות עם קצת אליגוריה. הצורה היתה תמימה במקצת והשפה אף היא היתה כמעט כולה לירית. אחר־כך עבר לתאר, בסיפוריו הרחבים יותר, את הטיפוס הלירי, הטיפוס של האדם הפאסיבי, האיש העני במעשים ועשיר בהזיות. זה החי בדמיונות רגע, במאוויים ובכיסופים עוברים, הוא תיאר אותו מעתה ממרחק ידוע, תיאר אותו כלא יצלח לכל מלאכה, כאומלל, כשבור שבר נפשי, פנימי, ואין מרפא לו. הוא הביא את האדם הזה, האדם השוקט על שמריו ושולח את פיצולי קרניו למרחק של ד' אמות, שהיה בוודאי אזרח טוב בעיירה לפנים, אל העיר הגדולה, אל הכרך, מקום גלגלי־החיים עוברים ורצים ומרסקים, והאדם הזה היה כולו למרוסק. הוא היה כולו למיואש, כמו שלמיואש ממנו מכל וכל היה גם המספר, המתאר. ודומה כי מכיון שהתייאש ממנו בכל התייאש מכל. הוא תיאר מעתה, בימי העליה והביכורים של כשרונו, תיאורי־מתייאשים: מתייאשים מבחילה בחיים, מעסקנות, מאי־יכולת למצוא דרך לצאת מן הסבך וגם מאי־יכולת לשאת את משא החיים עם זהרם. ברגעי־הזוהר הנעלים של טיול בין הרים קפץ שוורצוולד – בסיפור “בין הרים” – אל תוך “מערת השדים” ושם קץ לחייו. אף גם הוא, שרצוולד, הטיפוס האנושי הטהור כמעט במבחר סיפורי נומברג, בלי חותם של סביבה מיוחדה, אף הוא עוד חותמו עליו כהמשך לגיבורי־נומברג הקודמים, אנשים בעלי הנשמה הלירית, הפאסיבית: הפליגלמנים, הטויבקופים וכדומה. “הוא היה פיקח, אדם משכיל מאד, אך בעל אופי חלש, לירי”. – ככה יציגהו לפנינו המספר בהצגה ראשונה, כמעט כמו שהוא מציג לפנינו בהצגה ראשונה את פליגלמן, זה אשר “עיניו נכאות תמיד כמכוסות באד קל, ודומה כי די אך לנקותן במטפחת, למען יהיה להן ברק”. וכשהוא מוסיף לספר על שוורצוולד זה הוא מספר לנו, כי “הוויתו בתוכנו הטילה צל אפל על רוחנו. מכל הוויתו נשב רוח של יאוש, עצב שומם של עולמות שנחרבו זה כבר”.

“עצב שומם של עולמות שנחרבו זה כבר”. זאת היתה השירה ששר נומברג, שירה אחת יחידה כמעט, השירה האחת, היחידה, של חייו. ככל המספרים והציירים ילידי העיירה היהודית־הפולנית היו בו, בנומברג, יסודות רומנטיים, שהם נסתרים, אבל לא פחות חזקים. הם היו אולי חזקים על־ידי כך, שהוא לא היה הקוסם השירי אשר יקסים ויעלה לנו עוד פעם את העולם העובר ואשר מת בחיים יעלה ויחיה לפנינו בשירה. אשר מת, מת עליו והוא לא התאבל הרבה על מותו, אך שב משומם, כאבל.

את האבלות והצער שבנשמתו הביע לפעמים בציורים של ערערים, ערירים, בציורים המלאים רחמנות. הוא הביע והבליע אותם גם בעסקנות, בריצה וגם בדיצה.

הוא היה אחד האנשים העצובים ביותר שידעתי בימי חיי.

תרפ"ח