במלאת לו חמישים שנה

כשלושים שנה הוא משמש בספרות ובעתונות שלנו; כותב תמונות וציורים, רשימות־ביקורת, מאמרים וכו', מתרגם סיפורים – וכמעט במשך כל הזמן על־פי אותם האופנים, שהתחיל בהם. אין הוא בבחינת “מוסיף והולך”, אבל איננו גם בבחינת “פוחת והולך”. הוא מאנשי ה"משמר": משומרי הגחלת. ההבהקה לא ניתנה לו מן השורש, ומה שלא ניתן לו – לזה אין הוא מושיט יד. באור המלאכותי, המכה את העינים בסנוורים, אין הוא משתמש, ואין הוא מבקש ניצוצות־אור חדשים גם בנפשו, אין הוא חופר בתוך הנפש; אולי יגלה שם מעיין חדש, עורק חדש מפכה.

אין חלקו כל הזמן בין העומדים, בין אלה שהתחילו ופסקו, המשיכו ופסקו. ואדרבה, מהלך הוא תמיד, אבל תמיד־תמיד באותם הדרכים, או יותר נכון: באותם השבילים, כי בעצם הוא גם נוטה לשבילים, ואף כי נמצא הוא תמיד קרוב לרשות העתונות, לרשות הרבים, אין הוא נכנס עד היום לרשות זו כלרשותו שלו, עם כדו ועם חביתו, אלא בא תמיד כמו משביל צדדי, מתוך איזה משעול. הוא איננו עד היום איש המאמר, אלא איש ההערה, ואל־נא יאמרו, כי הערותיו אינן “נוגעות”, או אינן “מכאיבות”. הוא גם לוחם על־פי דרכו, אמנם אף פעם לא מלחמה כבדה, בחזית גלויה, פנים אל פנים, אבל עושה הוא קצת מלחמה מן הצד, מתוך לכידת נקודות אסטרטגיות ידועות, נקודות קטנות לרוב. יש בדבריו הומור ידוע ואין הוא חסר לפרקים גם שמינית שבשמינית של סטירה.

בשעה שהתחיל בן־אליעזר, לפני שלושים שנה, שלטו, לכל הפחות בחלק מן הספרות שלנו, פרץ ופרישמאן, ועד היום ניכרת השפעתם החזקה עליו. בכל ההבדל הגדול שבתכונה ובמזג יש להכיר עקבות השפעה גדולה של פרישמאן על הפיליטון של בן־אליעזר, על מאמר־הביקורת שלו – וגם על הסיפור שלו. ויש להכיר בסיפור שלו גם השפעה ידועה של פרץ בסיפור המוסרי שלו, המראה על הבדל הדורות, על הירידה הפנימית, על ה"פוחת והולך". כמעט כל סיפוריו של בן־אליעזר מספרים דבר זה בלבד, אבל בצורה פשוטה, פשוטה ביותר, ולפרקים גם פיליטוניסטית ביותר.

“עולם עובר” קרא בן־אליעזר לקובץ סיפוריו (תל־אביב תרפ"ח), הוא קובץ תמונות וציורים מחיי העיירה בליטה לפני דור אחד, קודם שהגיע “להשכלה” ולחיים החדשים, או בשעת המעבר שלה אל החיים החדשים האלה. עולם עובר זה איננו בעיני מספר הסיפורים או מצייר התמונות בן־חלוף, כי אמנם לא היה זה עולם מלא ברק, מלא זוהר, אבל היה זה עולם מלא תום, מלא מוסר, מלא יראת חטא, אהבת התורה ולפרקים, באכסמפלרים אנושיים מעטים, גם אהבת החכמה. המספר אינו מספר בעלמא והמתאר אינו מתאר בעלמא. הוא לוקח חלק בכל המסופר והמתואר, קרוב הוא אליו בנפש, כי יונק הוא עוד כולו ממעיין זה, מעיין המוסר, היראה וכו'. וזה שהוא יודע, כי עולם זה לבלי חלוף הוא עולם עובר, זה נותן בסיפוריו טעם מיוחד, שיש בו לפעמים מעין נ"ט (נותן טעם) בר נ"ט של טעם טרגי, שהוא מביע אותו אמנם בלי כוח רב, בלי “מתיחות”, בלי פתוס, בלי גבורת הנפש. ונ"ט בר נ"ט זה אינו נותן כאן טעם לפגם, אלא מושך את הלב בסיפורים אחדים שלו, שזכו להיכנס גם לבתי־החינוך של הספרות, נתקבלו בספרי־הלמוד לספרות של הדור. “מפי זקנים” קרא בן־אליעזר לחלק מסיפוריו ואם כי אי אפשר לשבח תמיד מידת זקנים זו בלבד, שהוא תופס בסיפוריו, כמו שאי־אפשר לשבח תמיד גם את זה, שאינו יוצא בכלל ממידה למידה, שאינו חורג אף פעם ממסגרותיו בספרות, יש בכל־זאת לשבח תמיד כמה מן המידות הטובות של המסורת הספרותית הטובה שלנו, של “טעם זקנים”, – בטובים שבהם אני מדבר, – שגם אותן הוא תופס.

בן־אליעזר הוא גם בזה איש המסורת בספרות – ואיש המסורת היפה.

תרצ"ב