לזכרו

לפנים בישראל היו אומרים על רב פלוני, שהוא בקי בכל חדרי התורה, ועל גאון אלמוני, שהוא יודע על פה את הטוב והמבחר שבספרות ישראל העתיקה. י. נ. שמחוני, בן זמננו, שרגליו רק עמדו עוד בשערי בית־המדרש הישן, בלי לשהות שם הרבה, היה בקי בחדרי כמה וכמה תורות, שלנו ושלהם, וידע על פה – את המבחר והטוב שבספרות העתיקה והחדשה גם יחד, גם בשלנו וגם בשלהם.

הוא היה באמת “בור סוּד שאינו מאבד טיפה”. זכורני שבימי המלחמה אבדו כמה מפרקי מאמרו על “החסידות האשכנזית בימי־הבינים” בדרך הקצרה, אבל לא הבלתי־מסוכנת אז לאותיות עבריות, שבין ברלין ובין ורשה, ובינתיים עבר שמחוני מברלין ללודז ולא היה בידו שם החומר ההיסטורי שבו השתמש בשעת כתיבת המאמר, והנה ישב בלודז וכתב את הפרקים מחדש על־פי זכרונו בלבד, הם עם כל הציטטות שבהם מספרות ימי־הבינים. בעמל כך וכך שעות עלה לו הדבר, כתב לי אז, כששלח לי את הפרקים על מנת להדפיסם ב"הצפירה" השבועית, שערכתי אז את החלק הספרותי שבה.

כשהתחיל אחר־כך לעבוד הרבה ב"התקופה" והיה לאחד. החברים הקרובים ביותר למערכת של הוצאת־שטיבל התיעצתי עמו בכמה דברים שיש בהם עניין ל"חכמת ישראל". מאז אני זוכר את קבלת כתב־היד של “שירת ישראל” למשה בן עזרא, שתרגם בן־ציון הלפר מכתב־היד הערבי. שמחוני איקלע אז לאתרן והראיתי לו את התרגום והוא היה חפץ להשוותו עם המקור, כדי לדעת אם יכוון הלפר בתרגומו למקור הערבי. כידוע נמצא המקור רק בשני אכסמפלרים, בביבליותיקה הבודליאנית שבאוכספורד ובביבליותיקה הממלכתית שבפטרוגרד, אולם בברלין נמצאת העתקה מכתב־היד שבאוכספורד ושמחוני קרא לפני על־פה את המקור הערבי הזה על הסדר והשווינו באופן זה את התרגום אל המקור. כשנתקבל במערכת תרגום הספר “תורת המידות” לשפינוזה התיעצתי גם כן עם שמחוני ועמדתי אתו יחד על טיב מלאכת התרגום. לפנינו היו אז תרגומים אחדים של הספר הזה, ביניהם גם התרגום העברי של שלמה רובין, אולם חסר היה לנו ברגע הראשון המקור עצמו. אני השתדלתי אז לקבל את הספר במקורו; אולם שמחוני אמר לי כי אין נחיצות בדבר – וקרא לפני על פה את שפינוזה במקורו. אין הדבר צריך עוד להיאמר כלל, כי שמחוני ידע על פה כמעט את כל השירה העברית הספרדית, שעסק בה הרבה, עם כל ההגהות והנוסחאות.

הזכרון הנפלא הזה היה לא אחת למפגע לשמחוני. הוא ראה יותר מדי את הפרטים, ראה את הפרטים כולם, ולא היה יכול להצטמצם. ארכן היה בכתיבתו. ראה לפניו שטחים, שטחים גדולים, ולא היה יכול לדלג עליהם. דרכו לא היה לקפל כברת־ארץ גדולה תחתיו ולתת אותה למראשותיו. ולמרגלותיו. גם ה"תמצית" שלו היתה רחבה, כוס מלאה על כל גדותיה. הוא נתן שם הרבה, הרבה מאד, אלא שדומה כאילו חסרים לפעמים השולים, חסר הכלי, שיכיל כל זה ויתן לכל זה יד אחת וצביון אחד. לא מקרה הוא הדבר, שאחדים ממאמריו הגדולים והחשובים לא נגמרו.

שמחוני לא היה חסר חוש־הצורה, אלא שהצורה שלו היתה רחבה, משורבבה. הוא לא היה בונה את הבניינים שלו למעלה, נדבך על נדבך וקומה על קומה, אלא ברוחב: שורה של חדרים ושל מקומות־חניה מצורפים ומחוברים. יש כאן חיבור ושיטה בדבר ולפעמים גם שיטה טובה מאד, נכונה ומביאה תועלת רבה, אלא שהחיבור והשיטה גם יחד אינם עצמיים כל־כך ואורגניים. הם אינם נובעים מעצם טבעו של החומר הדורש שיטת בניין כזאת וחיבור בנייני כזה.

בו עוד היה הרבה מן ההיסטוריקן במובן הראשון של המלה הזאת: איש בעל ידיעות מרובות, יודע הרבה על־דבר מקרי ההיסטוריה, מאסף אותם וחוקר על־אודותיהם ומרצה אותם על הסדר. הוא לא היה מהטיפוס של המומחים, העוסקים כל ימיהם בפרשה אחת של ההיסטוריה, מעמיקים בה ומעמיקים וחוגרים כוח ועוז לחשוף ולערות את יסודותיה. לא היה בו גם מאלה הבונים, החפשיים או הבלתי־חפשיים, המשתמשים בחומר ההיסטורי ובונים בו את בנייניהם הם. בהם בעיקר, בחפשיים שבהם, היה נוהג שמחוני להתגרות. דרכו היה לשלוח חצים לאלה הבונים את בנייניהם בגובה. אל תּפּשׂ וטפס למעלה! זה מסוכן. מי שנותן את עיניו במרומים אין הוא רואה הרבה מה שלפניו. אי־אפשר הדבר שלא ייכשל בכמה מדרגות ובחינות, הדורשות עוד עיון, ובכל אופן אין עוד לעלות ולהתרומם עליהן. שמחוני היה שמח להכשיל את הבנים־הבונים האלה, להשליך אותם למטה ממרומי־על, “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”.

הוא היה מבקר חריף מאד, מין משיג השגות של הדורות הקדומים, קולע חצים וקורע בלי רחם את האריגות ה"נאות" של המחברים. ארגת לך בגד שלם יפה וקלעת בו נימה אחת שזורה או טוויה שלא כהוגן, מין בשאינו מינו, צמר ופשתים יחדיו – “שעטנז” – והנה הא לך: הוא קורע לך את כל הבגד להוציא את הנימה האחת הזאת. מהיום שמת אלעזר אטלס, ועוד קודם לזה, מהיום שחדל אטלס להשתתף בספרות העברית, לא היה ל"חכמת ישראל" בעברית מבקר חריף ומשיג השגות כשמחוני. אולם אלעזר אטלס היה משתמש לפעמים במלים שנונות, ב"הלצות" חריפות, כדי לעשות את המחבר לצחוק. שמחוני לא היה צריך לכך. הוא היה מבליט וחושף באופן כזה את השגיאות, שוטח אותן לעיני השמש, עד שהצחוק בא מעצמו, בא על־ידי כך ממילא. לא גאות־מחברים אחת הכניע הוא ושבר באופן כזה.

שמחוני היה תלמיד־חכם ששנא את “עם־הארצות”. הוא עשה אותה ללעג ולקלס. לגבי “עם־הארצות”, קטנה או גדולה, הראה לפעמים כשרון של הומור יפה. הכשרון שלו התגלה בעיקר בשעה שהיה יכול להבליט אצל אחרים איזה צד המעורר שחוק או גיחוך. בשלילה היה כאן כוחו גדול יותר מאשר בחיוב.

הוא היה מחייב בביקרתו רק את זה, שיש בו כבר מן החיוב האמתי, “חיוב המציאות” ממש. לגבי עבודות זהירות וחשובות ב"חכמת ישראל" היה שמחוני זהיר. גם כאן עוד מצא איזה צד חולשה, איזו שגיאה קטנה, פליטת הקולמוס. אבל היחס לעבודות כאלה, ביחוד לעבודות ליקוט וחיבור גדולות, היה חיובי מאד.

גם בעבודותיו הגדולות שלו היה זהיר מאד. הוא השתמש רק בחומר שהיה כבר דומה להיות ודאי או קרוב לוודאי, ואת החומר הזה חיבר באופן שלא יהיה רק יפה לו, אלא שיהיה גם אמיתי או לפחות קרוב לאמת. אם הוא משער השערה, אין הוא מחפה עליה ומכסה אותה בלבוש של אמת לאמיתה, אלא נותן אותה בצורה של השערה ולא הלכה. בכל חריפות דעתו לא הלך לבו הרבה אחר השערות.

החריף שבו היה רק כוח מגן ועוזר לו ב"מלחמתה של תורה". כוחו האמתי, החיובי, היה בבקיאות שלו, הבלתי־מצויה. בזה כמעט שהיה י. נ. שמחוני בשעה זו אחד אצלנו ואין דומה לו עוד בינינו.

תרפ"ו