קובץ סיפוריו הראשון של דוד שחר, “על החלומות”1, הבדילו מיד מיתר המספרים בני דורו – “דור בארץ”. צמידותו לפיסת־נוף מצומצמת יחסית, זו של ירושלים וסביבותיה, חרגה מתאוות הכיבוש המרחבית שפיעמה בנושא מלחמת השחרור, שהעסיק אז את האחרים. את סיפוריו לא איכלסו לוחמים וצברים, כי אם בני משפחה ירושלמית אחת (סבתא, הורים, דודים, שכנים וחברים). המספר פעל בהם כמספר־גיבור או כמספר־עד, המעלה זכרונות־ילדות משנות השלושים ומשנות הארבעים. בסיפוריו שרתה אוירה אינטימית ולירית. הן בשל הנימה הכעין־נוסטאלגית הזו והן בשל הימנעות מטונים פאתיטיים שבקעו מהסיפורת של התקופה.
כאשר יצאו הלקטים של סיפוריו הקצרים, “קיסר” (תש"ך) ו"מגיד עתידות" (תשכ"ו)2, נתבררו עוד יותר התכונות המובהקות של כתיבתו. הסיפורים הנוספים לא שינו את התכונות שנתגלו ב"על החלומות", אף־על־פי־כן היה בהם גילוי חדש, רעיוני בעיקרו: נסיון להבקיע מן הניגלה והלאה, מן המובן אל המיסתורי – מגופו של העולם אל אורו. ואמנם דוד שחר אינו מפתיע את הקורא במאורעות יוצאי־דופן, כי אם בהסבריו המפתיעים למעשים של יום־יום. לכן ניתן לסכם את גרעיני סיפוריו במשפט אחד (“מגיד העתידות”: היקלעותו של הדוד קלמן לפרשת מותו הטראגי של בן־הרופא, משום שקבע מגוריו בדירתו של מגיד העתידות; “המציאה”: נסיון שידוך שאינו עולה יפה; “אשת בעלת האוב”: השתתפותו של הגיבור־המספר בניסיון ספיריטואליסטי שאינו מצליח – וכיוצא באלה); אך קשה לסכם את הצורות המפתיעות, שמקבלים גרעינים סיפוריים אלו בעטיפותיו של דוד שחר.
בסיפוריו חותר שחר אל מה שהוא מכנה באחד מהם בשם: “אמת המימד הרביעי שבנפש”. שלושת הממדים הראשונים של הנפש הם ממדי הגוף, ממדי הפיסי. המימד הרביעי הוא מימד המיטאפיסי. בבעיה זו של גוף בן שלושה ממדים ונפש המצויה במימד רביעי, שאין לגוף אפשרות להגיע אליו, דן שחר במרבית הקובץ. כך מגדיר שחר את הגוף בסיפור “שיעור ראשון”: “הגוף הוא הגבול והוא המסך וכל חדירה שהיא לתוכו אינה מובילה אל העיקר שמעבר לו, ואי אפשר להפליג אל מעבר לו אלא בו ממנו והלאה, כדי להפיק את כל מה שניתן למיצוי מן ההפלגה עצמה, יש לשלם את מס־כליון־הנפש וגעגועיה מראש, ומשנתמלאה החובה יוקל טורח ההפרעות שבדרך”. הסבר לדברים האלה ניתן למצוא בספור “המציאה”. המציאה היא אך ורק “אבן חצץ קטנה אפורה”, אך יש בכוחה לגלות למסתכל דרכה את המימד הרביעי שבנפש. דרך אבן זו נראים הגופים התלת־ממדיים “כמראה הגופים השרויים באדים, האדים הללו מורכבים מכעין פרודות הנעות כל הזמן בגלים ומחליפות גוונים ומשמיעות מין זמזום מרטיט בכינור שמכוונים את מיתריו”. דרך אבן זו נראה הדוד קלמן “שרוי בהילה שפרודותיה סובבות הולכות כמרקדות במעגלים לפנים ממעגלים וצבען תכלכל־כתום והן משמיעות מנגינה ממושכת ודקה”. התרכזות בעצם, בגוף, מביאה את המתרכז אל מחוז־החפץ שמעבר לגוף. וזהו פירוש הדברים הקודמים: “הגוף הוא הגבול – – – ואי אפשר להפליג אל מעבר לו אלא בו ממנו והלאה”.
אך דרך אותה אבן עצמה, ראה המספר קודם לכן את ירושלים כפי שלא ראה אותה מעודו. דרכה ראה את ירושלים עירו לא רק בעיני בשר, כי אם בעיני בשר ורוח: “כאילו אין אני ילד אחד, מין ברייה קטנה המציצה על המרחב המקיף אותה, אלא נהפוך הוא: ירושלים כולה על ההרים סביב לה, על המרחב כולו הסובב את ההרים ואת השמים, כל אלה שרויים בתוכי, וגופי הוא שמקיף אותם סביב, ומתוכו הם נובעים, ובתוכו הם קיימים”.
סיפור זה מדגים יפה את אחת הסגולות התימאטיות של סיפורי דוד שחר. הם חותרים ללא־לאות להפגיש אותנו פגישה מלאה ובלתי־אמצעית עם המציאות שבה אנו חיים.
לגיבוריו של שחר יש יחס אמביוולנטי אל המציאות הסובבת אותם. מצד אחד מצויה בהם השתאות מיסטית למראה ממדיו ונפלאותיו של העולם. ומצד אחר, הם מכירים ביכולת מוגבלת של כלי־הגוף המגוחכים שלהם לקלוט ולהכיל את כל השפע הזה.
ואומנם, בשתי דרכים אלו, בדרך המיסטיקה ובדרך ההומור, משתדל דוד שחר להפגיש אותנו עם מלאותה של המציאות. במקום הראייה החושית, שבה אנו נוגעים במציאות נגיעה שיטחית, מציעים בפנינו סיפוריו של שחר את הראיה החושנית, המפגישה אותנו עם מהותם של הדברים.
במלים אחרות: המיסטיקה וההומור משמשים לו אמצעים כדי לפרוץ את המציאות הקטנה, שנקלטת בחושינו אל המציאות הגדולה, שרק ברגעי־חסד אנו זוכים להרגיש אותה.
אנו זוכים להרגיש את המרחבים, כאשר יש בכוחנו להשתחרר מקליטת העולם באמצעות ממדי החומר, המקום והזמן בלבד.
תחושת החרות הזאת מושגת בסיפוריו של שחר ע"י הארות מעניינות ובלתי־שיגרתיות של גרעיני־התרחשות ריאליסטיים. הוא עוטפם עטיפות־הארה מיסטיות והומוריסטיות כה רבות, עד שהם נראים לנו חדשים לחלוטין.
כאשר תופסים את מהותם של הדברים, טוען הדוד קלמן בסיפור “מגיד העתידות”, “רואים שאין שלם ואין חלק, אין יפה ואין מכוער, אין טוב ואין רע”.
ואומנם, בדרך ההתבוננות בדברים, שמקובלים על אחרים כפעוטים – כגון: באגל־מים שנוטף מקיר טחוב, כנמלים שנעות בין חריצי הרצפות, או בראש מסמר שנעוץ בקיר – מגיע הדוד קלמן אל השלווה. שלווה זו, שאינה מנת־חלקו במציאות הקטנה של קיומו, נותנת בו כוח להוסיף ולהתקיים: “הכל שקע בשלווה ללא־שיעור, וקלמן היה לחלק מאותה שלווה חיה. מאז חש, ששוב אין הוא מבין את החרדה והדאגה והכעס והרוגז והבהילות והחיפזון של כל בני־האדם סביב, בתוך כותלי בית־הסוהר ומחוצה לו”.
המיסטיקה היא, אם כן, עמידה של השתאות מול נפלאות העולם. מצורפת לה באופן טבעי התחושה הפנתיאיסטית, של קירבה מרובה אל העולם ואל נצחיות כוחותיו. אך היא, כאמור, גם דרך לעמוד במציאות הקטנה של הקיום.
בכל סיפוריו חוזר ומבליט שחר חווית־יסוד אחת: “תחושות ההימצאות בין עולם לעולם”. בין עולם־הגוף לבין עולם־הנפש, בין עולם המציאות לבין מה שמצוי מעבר לו. בשני הסיפורים, שגיבורם הוא הדוד קלמן (“מגיד העתידות” ו"המציאה"), מבחין שחר בין “החיים־בעצם־ובאין” ובין החיים־בפרט־ובזמן", דהיינו בין חיי־הנפש הנצחיים ובין חיי־הגוף החולפים: “כמכת אור ידע פתאום את השלווה הגדולה של החיים־בעצם־ובאין שגדולה היא מן האלוהים שיצר את החיים־בפרט־ובזמן – – – השלווה שאין בה פרט וחלק ושוני, שאין לה עבר ולא יהיה לה עתיד משום שהיא תפארת ההווה”. הבחנה זו מולידה ראייה מיוחדת במינה של חיי האדם: “גופו נמצא פה בחדר הזה, מרחק שתי פסיעות ממני, אך נפשו שרויה במרחק רב, אי־שם בעולם אחר ומובדל – – – שכן חשתי ששרוי הוא בעולם בו העשייה נעדרת משמעות היא – – – באותו עולם של קלמן אין המעש תופס, מחוץ לזיקה הוא שם”. לכן יכולה הזונה אנגס להיות שרויה במצב בו “כאילו הנפש שלה יצאה מתוך הגוף שלה. כאילו לנפש שלה לא איכפת מה הגוף שלה עושה” (בסיפור “אשת בעלת האוב”). ולכן יכול הגיבור־המספר להעיד על עצמו: “הרגשתי את עצמי בדיוק כמוה, הרגשתי שהנפש שלי מחוץ לגוף שלי; ושאני עומד מאחורי גופי ורואה את עצמי מאחורנית”.
הניגוד בין הגוף לנפש מועלה בסיפוריו של שחר בשני אופנים, אם בקטעי־הגות מפורשים, המשתלבים ברצף העלילה, ואם כמרכיב מרכזי בעלילה עצמה. בכל מקרה, הדמות־המספרת מודעת לקושי שניצב לפניה: לספר על המימד הרביעי של המציאות “בעולמנו זה, עולם הנפש תלת־הממדים, שבכליה ובמושגיה ובלשונה ובמונחיה ובמושכלותיה ובמפורסמותיה נאלץ אני לספר את הדברים הללו – – – ידוע לי שמשום כך – משום היותי נאלץ לדחוס ממד־רביעי לתוך עולם שלושת־הממדים, עלולים הדברים להסתלף עד כדי גיחוך, אך בסיכון קטן זה של גיחוך, או אפילו חוכא־ואיטלולא – עומד כל אדם המסתכל בבואתו הנשקפת אליו ממרחק ראי צר־ממדים” (בסיפור “אשת בעלת האוב”).
הראייה המיסטית בסיפוריו של שחר גברה והלכה עם השנים. סיפוריו המוקדמים הבליטו את גוויעתה של האמונה הדתית אצל גיבוריו. המרשים מכולם הוא ודאי הסיפור “על הצללים והצלם” (שנדפס בפעם הראשונה תחת השם “נעוריו של אפרים”, שנתון דבר תשט"ו). דחיית הדת אצל גיבור הסיפור, אפרים, אינה מותירה אותו כאתיאיסט. רליגיוזית חילונית יורשת אותה. היחס המיסטי אל ההווייה נברא, בכעין התגלות, בפגישה הראשונה עם מראות הלילה. ההתוודעות הראשונה בינו ובין הבריאה מולידה את ההשתאות. ובניגוד לדת שכובלת את האדם להלכות ואוסרת עליו לחקור במה שנישגב מבינתו – לידתה של ההשתאות מביאה לידי מחשבות. והמחשבות מניבות את השאלות על מהותו של אלוהים, על ביטוייו בבריאה ועל ההבדלים בין גופו ונשמתו של האדם.
כה מסעיר הוא רגע הגילוי הזה, שאליבא דשחר הדת כה כשלה להסבירו, שהוא חזר לעסוק ברגע הוויית גילויו בסיפור נוסף, בסיפור “שיעור ראשון”.
בשני הסיפורים מספר הגיבור־המספר על מאורע שאירע לו בהיותו בן שש שנים. המעשה הוא מעשה כשלונו בכיתה בעת קריאת הפסוק הראשון בספר “בראשית”. כך מסופר המעשה בסיפור “נעוריו של אפרים”: “המורה קרא את הפסוקים בקול מתכתי צרוד ואפרים חש בתוהו ובוהו שהיה דומה ליום של מחלה, כשהיה כולו מתערבל סחור־סחור והמיטה שוקעת ורוח אלוהים מרחפת מעל כמשב רענן לאחר שתחושת החנק חולפת, הגרון והנחיריים הסתומים נפתחים לרווחה ונושמים את האוויר הטוב, אוויר החיים, ויהי יום, ואוויר ושמש. ואז, בלא שירים ידו, שמע אפרים את עצמו שואל בלהט: ‘ומי ברא את האלוהים?’ קולו הצרוד של המורה נשתתק, וכל העיניים הופנו אליו לפתע כתמהים על בריה זו היושבת בתוכם זה זמן רב בלי שיתנו דעתם עליה. המורה עם תלמידיו הגיעו כבר עד בריאת כל חית־הארץ למינה והבהמה למינה וכל הרמש למינהו”.
וכך מסופר המעשה בסיפור “שיעור ראשון”: “וכשקרא המורה בשיעור לתנ”ך ‘בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום’ גאתה בי פתאום עד ללא־הכיל מהות האיתנים המתממשת בחושך. ‘ויאמר אלוהים יהי אור’ ובקיר החושך נבעה סדק ודרכו פרץ האור הכלוא לעטוף במטלית של יום את קזוזות האדמה ואת הסלעים. חשתי את הדברים לאשורם, מבפנים, והמלים הכתובות והנאמרות הלבישום מטבעות־לשון עוברות ומתגלגלות מאדם לאדם. עם שמיעת הדברים היוצאים לראשונה מפי המורה, אדון אבישר, יחלתי בלב נפעם להתרחשות פלא כפלא הלילה ההוא. והנה תקום דממה גדולה בכיתה ועוד מעט קט יישמע קול האלוהים הקורא מעבר לה, וכבר הרתית בי מורא גדל והולך. – – – אחר חזר המורה ודיבר. הוא קרא בשמי ואמר לי ‘קרא’, ואני לא הבחנתי. לחיי בערו והמורה החל לשדל אותי שאקרא, ואני לא ידעתי מה לקרוא כי חיכיתי לקול האלוהים".
ההווייה שביסוד השאלה: “ומי ברא את האלוהים?” היא חווית החיפוש אחר מהות האלוהים. תחושת הספקות בלבוש שעטתה על אלוהים הדת הנורמאטיבית, שהיא שמרנית ובלתי־מתפשרת, מסתתרת תחת שאלתו של אפרים בן השש, והיא חוזרת גם אצל אפרים המבוגר: “עם כל תחושת האלוהים הגדולה הכללית והכוללת, שהיתה מפעמת בו, לא השלים עם הרעיון שאלוהים זה דורש ממנו רמ”ח מצוות־עשה ושס"ה מצוות־לא־תעשה". חוויה זו היתה עזה ביותר. מאבקו של האדם עם תחושת האלוהות שבקרבו היה מאז ומתמיד מאבק איתנים. שאלתו של אפרים מבטאת תהייה אחר מובנן של מהויות בלתי־ראציונאליות, שוודאות קיומן בהרגשה אינה מוטלת בספק. כה אמיתית החווייה בסיפור זה, שגם התמונה האירונית, בה מתואר אלוהים כשהוא יושב ליד טלסקופ, מסתכל בנמלת־אדם־אפרים זו ומחייך תחת לשפמו, מתקבלת כאמת חווייתית.
בסיפור “שיעור ראשון” בטלו הספקות. הוודאויות תפשו את מקומן: “אני ידעתי אז מה שלא ידעה סבתא עד יום מותה, ארבע־עשרה שנה לאחר מלחמת אלוהים זו שנלחמה בי, שאלוהים אשר ברא את השמים ואת הארץ ויאמר יהי אור ויהי אור, לא אסר עלי לצייר בשבת”. הראייה המיסטית מחליפה אם כן את האמונה הדתית. פעולותיה השונות של הנפש (הנפעמת, המשתאה, המדמיינת, ההוזה, החולמת והזוכרת) הן לשחר כלים להשגת אלוהים. הדת נתפשת ע"י שחר ביצירתו כחוצצת בין הנפש ופעולותיה הרוחניות ובין האלוהות. המיסטיקה היא זרימה בלתי־פוסקת – התחדשות בלתי־פוסקת של שאלות. בניסוח בוטה יותר ניתן לומר שבתפישתו של שחר בסיפוריו, הדת היא התאבנות – והמיסטיקה היא יצירה. מוקדה של הדת הינו אלוהים – ומוקדה של המיסטיקה, הינו האדם בשעת חיפושיו אחר אלוהים.
כך מעתיקים סיפוריו של שחר את נקודת הכובד אל האנושי. אך בבואם לדון באדם, הם מבדילים בין הנפש לגוף. בנפש ובפעולותיה הרוחניות טמונה האפשרות המיסטית. הגוף, שהוא כה כבול לצרכים הארציים, משועבד ליצרים ללא־תקנה. הוא כולא את הנפש ומרתק אותה אל האדמה. בפעולות הגופניות אין שום תעלומה. לעתים חסר לנו הצופן לפענח את סתומותיו של הגוף. צריך, אם כן, לחרוש בעגלתו כדי לפענח את חידתו.
פעולתו של “המספר” בסיפוריו של שחר היא שונה בתכלית כאשר הוא דן בגילויים הארציים של הקיום האנושי. כאשר הוא עוסק בנפש ובפעולותיה, הוא נדרש לאמצעים פיוטיים, כדי לממש את השתאותו ואת תחושתו המיסטית. כאן הוא חושף תעלומות. אך בבואו לתאר את הגוף ומעשיו, הוא נעזר באמצעים ריאליסטיים, כדי לפצח את הצופן, שהינו בר־פתרון. כאן הוא משמש בבטחון רב כפותר תעלומות. ידיעתו של “המספר” מוליכה אותנו להכרת הקשרים בין האירועים השונים. ובסיום הסיפור מגלים אנו שהמופלא איננו מופלא כלל, כי אם מגוחך.
דוגמא טיפוסית למלאכה שזירה כזו של “המספר” בפעולת־הסיפור, עד שהוא מפענח בפורקן הומוריסטי את התעלומה המדומה בפעולות הארציות, ניתן למצוא בסיפור “שפמו של האפיפיור”. מעשיו של גבריאל לוריא, לאחר שפגש את הנזירה האנגלית היפה, מוסברים אחרת ע"י “המספר” וע"י הסוחר הנוצרי ובעל־המסעדה המוסלמי. האחרונים מבארים את התפרקות לוריא מסמלי הגבריות שלו, כובעו ושפמו, בגדולת נביאיהם – הסבר שהינו יפה לבריות הכבולות אל הדת. “המספר” פותר את תעלומת התנהגותו של לוריא בהבהרת ההשפעה האירוטית שהיתה למגע שפמו של לוריא עם שדיה של הנזירה, שנחשפו בפתאומיות. באופן דומה יהיו בנויים רוב סיפוריו של דוד שחר: תעלומה המוכרזת בפתיחה – והמשך המבהיר אותה עד הסיום בעזרת הסבר סיבתי־הומוריסטי.
ההומור משמש לדוד שחר ככלי להלעיג על קוצר־ההשגה שלנו, לתפוס את גדולתה של ההוויה שמקיפה אותנו. את הקרוב לנו אין אנו מבינים. ידיעתנו המוגבלת מכשילה אותנו בהבנת מה שמונח מתחת לחוטמנו. ומה כוחנו להבין את המופלא באמת?
הראייה ההומוריסטית היא ביטוי של ענווה אנושית, כעין הודעה בקוצר־ההשגה הזה. הגדרה מעין זו להומור ניסח פעם שחר עצמו (ברשימה על עגנון ויצירתו). הוא ציין את ההומור כיכולתו של האדם “לצאת מתוך עצמו ולהסתכל בעצמו מבחוץ ולעמוד על יחסיותם של הדברים כולם”. הגדרה זו להומור מעלה בזכרון שאת המיסטיקה הגדיר שחר בפי אחד מגיבוריו כמותנית בהיפרדות הנפש מהגוף, כדי לצפות על עצמו מאחורי גופו. הדמיון בניסוח מחדד מאוד את ההבדל בין זו לזה, בין המיסטיקה להומור.
ואומנם, נוצרת ההרגשה ההומוריסטית באותם מקומות בסיפוריו, שגיבורי־סיפוריו מרגישים עד כמה הם עצמם, או אלה שסובבים אותם, מגוכחים ברצינות שבה הם מתייחסים אל דברים בטלים ובלתי־חשובים מעיקרם.
יפה מדגים זאת הסיפור “פיניק מבקש את ידה של העלמה סימון”. ריטוטים של צחוק עולים בגרונו של פיניק, כאשר העלמה סימון מתחילה לחזר אחריו באותה ענייניות שבה היא מנהלת את משרד התרגומים שבבעלותה, ומגייסת לכך “את החיוך שבו היתה מחוננת את לקוחותיה, את הרצינות שבה דנה בכל עניין של שטות, אותה סולידריות חשובה”.
אך ריטוטי־צחוק דומים מתפרצים בגרונו גם כאשר הוא מחליט לבקש את ידה. הוא עושה זאת בתיאטראליות מגוחכת כל כך, שאין ביכולתו לעצור את פרץ הצחוק הגואה בו.
ההומור נוצר בסיפוריו של שחר ע"י אירגון ההתרחשויות בצירופים שמבליטים את המגוחך שבטבע האנושי ובכוח השיפוט של רוב הבריות. אך חלק נכבד ביצירתו של ההומור, שמור בסיפורים אלה ללשון ולעושרה הבלתי־נדלה.
בסיפור “המציאה” מתרחשת הפגישה בין הדוד קלמן לבין העסקן שץ במסעדה של חכם שווילי. בהזדמנות זו מתאר שחר שטיח־קיר, שמרפד את המסעדה: “ביניהם בלט שטיח אחד בו נראה, מעשה חושב, דיוקנו של הרצל הנשען מרפקיו על מעקה של גשר ופניו וזקנו מופזים באור שמש העולה מעבר למיגדל דוד המרחף אי־שם מעל גשר, ומשום כך אין קרניה מגיעות עד לעם ההולכים בחושך למרגלות הגשר, בם עיוור ופיסח, זקן והרה ועולל גם יחד”.
תיאור זה מבליט את המגוחך שבמעשה החושב, המפאר את קיר המסעדה. פסוק־הגאולה מתוך ישעיהו, המשולב בתיאור זה, מטיל ספק בחשיבותה של כוונת העושה, להבליט את דמותו של הרצל, ע"י שמירת כל אורה של השמש הארת פניו. ההמונים ההולכים בחושך לא זכו לראות באור הגדול, כפי שהבטיח הנביא.
בכוח הדמיון ממשיך שחר באמצעות פסוק נוסף, הפעם מנבואת גאולה של ירמיהו להגחיך את מעשה החושב עד תום. קיפוחם של ההמונים, כדי לפאר את המנהיג, מעלה בדמיונו את סיבלם של ההמונים, על אף שעל־גבי שטיח רקום אי־אפשר, כמובן, להבחין בכל מומיהם או חולשותיהם של אלה ההולכים בחושך.
סיפוריו המוצלחים ביותר של דוד שחר הם סיפורים שהשכיל בהם להגיע לידי שילוב בין ההשתאות המיסטית והביקורתיות ההומוריסטית. הנסיונות שעשה שחר בסיפוריו הקצרים הבשילו בסידרת הרומאנים “היכל הכלים השבורים” (שהחלו להתפרסם משנת 1969 ואילך). ברומאנים אלה מפעיל שחר את שתי נקודות־המבט, זו המיסטית וזו ההומוריסטית, באיזון נכון, בזכותן מצטייר לנו עולמנו המוכר והידוע כה מרתק וכה משעשע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות