ודאי ראית את הכתבה הטלגרפית שנתפרסמה ב"ניו־יורק טיימס", על העלייה לארץ־ישראל.¹ עלי להודיעך שהדבר נעשה לא ביוזמתנו, אלא ביוזמת סופרו הירושלמי של העיתון. הלקח מהניסיון הזה הוא שיש לפנינו צינור חשוב של פירסום באמריקה, אשר לא השתמשנו בו כמעט כלל ואשר יש לאל ידנו לנצלו.

מובן מאליו, שהמדובר הוא בחומר עובדתי ולא פולמוסי, אם כי פירסום ה"ראיון" איתי באותו עיתון² מעיד, כי גם לדברי פולמוס יש פתח פתוח בבואם כתגובה מוצדקת על התקפה או האשמות.

עלה בדעתי, שכדאי להעביר לעיתונות אמריקה באמצעות אותו צינור סקירה על מאמץ המלחמה היישובי בתחום התעשייה. כיוון שכל פירסום כזה צריך להיות קשור באיזה עניין בן־זמנו (הסקירה על העלייה נתפרסמה לרגל ההחלטה על המיכסה החדשה), הנני סבור כי עילה לסקירה על המאמץ התעשייתי יכולים לשמש הודעתו של וולש³ על הזמנות [תעשייתיות] בסך 8 מיליון לארץ־ישראל במשך 1942, או ההסכם שסודר ב"וועדת האריס"⁴ אשר לדבר הראשון, הריהו נתפרסם, ואילו השני כבר נזכר בעיתונות ולא ייפלא מעיתונאי חרוץ כסופרו של “ניו־יורק טיימס” לעמוד על פרטיו.

מובן מאליו, שהסקירה צריכה להיות כתובה לכאורה על מפעל ארצישראלי (קרי: פלשתינאי) כללי, אך יש לדאוג לכך שיהא ברור היטב לקורא כי מדובר על תעשייה עברית בלבד. אם יוזכרו במקומות המתאימים הסוכנות היהודית, התאחדות בעלי התעשייה והסתדרות העובדים – תושג המטרה. יש גם להדגיש במיוחד את הקשר בין כל המפעל התעשייתי הזה והמאמץ המלחמתי שהוא מאפשר, ובין העלייה העברית – מבחינת היוזמה, ההון, הטכניקה, העבודה והצרכנות – למען יסיק מזה הקורא הנבון מסקנות לגבי העתיד.

הנני להציע שתיגש מייד לחיבור סקירה תמציתית כזאת ותבוא בדברים עם ל. כהן⁵ על פירסומה.⁶

מ. שרתוק