בתשובה למכתבך מ־20.3.1942² אבקש להבהיר כדלקמן:

1. בשעה שכל המדינות הדמוקרטיות נזקקות לכפייה לשם הבטחת מלוא המאמץ המלחמתי האפשרי, אין הסוכנות היהודית רואה שום טעם לפגם בצעדים המחמירים שהיא נוקטת לגבי המשתמטים מחובת הגיוס לצבא.

2. הסיבות לאי־ישימות גיוס חובה בארץ־ישראל מובנות במלואן. בנסיבות אלה רואה הסוכנות היהודית כחובתה לגבש וליישם בתוך היישוב היהודי תחליפים לגיוס חובה, אשר לא יעמדו בסתירה לחוקי הארץ. בהתנהלותה במסלול זה אין הסוכנות היהודית נכונה להירתע מהכתמתה כנוקטת אמצעי “סחיטה”, שכן אותם נימוקים מוסריים ומעשיים, שמכוחם מוצדק גיוס חובה בארצות אחרות, מצדיקים את האמצעים הננקטים בידיה.³

3. הסוכנות היהודית מצטערת על שמאמציה לעודד באופן זה את הגיוס אינם זוכים לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד שלטונות הצבא. משימתה בהספקת מתגייסים לצבא נעשית סיזיפית נוכח הנוהג הנקוט בידי הצבא עצמו להעסיק ללא אבחנה גברים כשירים לשירות צבאי בתנאים, אשר מכל בחינה חומרית עולים לאין שיעור על תנאי השירות של המתגייסים.

4. הטיעון לגבי חשיבותם של אזרחים בעלי מקצוע למטרות המלחמה אינו מן העניין כאן, שהרי עובדה נחרצת היא שבתי מלאכה ומשרדים צבאיים מהווים “ערי מקלט” מובהקות להמוני עובדים לא־מקצועיים בגיל גיוס. אפילו במסגרת המיגבלות המיוחדות שקיבלה הסוכנות היהודית על עצמה, מונפקים “שחרורים” ללא הגבלה לבעלי מקצוע שעליהם מעידים המעסיקים כי הם חיוניים לתיפקודה הסדיר של התעשייה. הצורך של בתי המלאכה הצבאים להסתייע בבעלי מקצוע אזרחים מיומנים בקטגוריות מסוימות אינו מצדיק כלל אי־החלפת רווקים צעירים, המועסקים בחנויות הצבאיות או במשרד הדואר הצבאי, בגברים קשישים יותר, כדי לעודדם להתגייס.

5. המצב המתבטא בהעדפת העסקתם של עובדים אזרחים על־ידי הצבא על פני גיוסם לצבא, או בהחשבת שני אלה במידה שווה, היה שונה אילו נבע מתוך הקמת מערכת כוללת, המסדירה את התפלגות כוח האדם הקיים בארץ מנקודת מבט של מקסימיזציה היעילות על רקע מטרות המלחמה. אולם מערכת שכזאת אינה בנמצא בארץ־ישראל, ואין אפילו ניסיון מצד השלטונות, האזרחיים כצבאיים, להתמודד עם הבעיה. השיטה הנקוטה בידי הסוכנות היהודית היא הניסיון היחיד שנעשה עד כה להחיל הסדרים כאלה, ואין מקום אלא לצער ולאכזבה על שאפילו מאמץ זה נחבל בימים אלה.

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית