באחת הערים הגדולות שבמדינה עברה יואנה ליפסקה מדי יום ביומו על הבנין, אשר בבדיקת חזיתו עסקו באותה שעה, מבלי שום לב לו. גדולה היתה המדינה וגדול היה בית־המשפט שהקימה וכי מה ענין לה וליצירות־פאר שכאלה? היא ידעה, כי בתוך הכתלים הרחבים, אשר שורת חלונות מוארים חוצה אותם, נחתך גזר־דינם של בני־אדם, שסכסוכים להם בעניני ממונות או אשר נתנו את ידם למעשי פשע ועול. סכסוכים בעניני ממונות – מן הנמנע היה שיהיו לה, כי על כן לא בין בעלי־ממונות מקומה. ולו היה מוחה נתקל פעם ברעיון כי יש ויאשימוה במעשה־פשע – היתה פורצת בצחוק לקראת רעיון־המושבה. ברעיון כזה לא נתקל מוחה מעודה ובנין בית־המשפט לא עורר על כן את תשומת־לבה.

לבושה היתה תמיד שמלת־צמר שחורה ומגבעת שחורה לראשה, ללא כל קישוטים ועדי. מתחת למגבעת נראו שערות יפות, בהירות־מבריקות כפשתן, היורדות־נופלות על מצחה והקלועות מאחוריה בצמה עבה. פניה חורים היו ותכופות נכרו בהם סמני עיפות, שפתיה חכליליות ועיניה לה חומות כבדולח שקוף, אשר הזכירו לפרקים עיני־תינוק. צעירה היתה וגם טובת־מראה, אבל כל אשר עין בוחנת לו, היה מיד מכיר בה אחת מאותן הנערות, המצויות לרוב כל עיר ועיר, אשר אינן נתנות לשעשועים ולקשוטים, אוכלות בצמצום ונושמות לקרבן את האויר של רחובות צרים וחדרים צרים וחדרים צפופים. אורח־חיים שכזה אינו משפיע לטובה על עלמות צעירות. הרי הן כאותם הפרחים אשר נבלו בצל האופף אותם, כי יד מפקחת ומנוסה לא היתה בהם ויש כי צמח־צנון הנתון בברק־השמש יאהיל עליהם ויכסם מעין רואה. חורה ונובלת, מעורה בתוך המון־החוצות, לבושה תדיר שמלת־השחור שלה, היתה יואנה עושה את דרכה במהירות, מתנה פונה קדימה, מצחה מושח קצת ורגליה הקטנות והנאות פסעו על גבי האבנים הבלתי־ישרות של המדרכה. בימים אלה נאלצה יואנה לרדת מעל המדרכה ולפסוח על פגומי־הבנאים, העומדים ליד כתלי בית־המשפט. פעם נשאה את ראשה, הסתכלה בפועלים הנתונים בעבודתם על הפגומים והמשיכה את דרכה. וכי מה לה ולבנין הנשא הזה, אשר חללו ימלאו צלילי ריב וסכסוכים והדי מעשי־פשע?

איש לא הרגיש בזה, כי מזמן־מה הביעו פני יואנה תוגה ודאגה רבה וכי את שמלת־השחור שלה ענד למטה פס לבן. היא התאבלה על מות אביה ונתונה היתה תמיד במחשבה, כי עליה להחיות את נפשה ולא ליפול למשא על אחיה, מחשבה פשוטה היתה, אך תכופות היתה חורתת קמט על גבי מצח־העלומים שלה. באותם הימים הרבתה סבול ומרבה היתה מחשבות לא רק עליה עצמה, אלא לפרקים גם על העולם כולו ועל סדריו השונים. יש ונדמה כי היא בושה בפני משהו ואז נדמו עיניה פונות בהבעת־הכנעה אל בני־האדם:

–אנא שאו לי, כי חיה אני!

מהלכת היתה בעולם ומחשבה אחת מטרידה ואינה מרפה ממנה:

–וכי יש למי צורך בי?

עתים היתה רעבה ונעליה קרועות, אך תוך כדי חשבה על פת־לחם ועוגה, או על נעלים מתוקנות עברתה מחשבה:

–והן מיצ’ק העלוב, אף הוא עצמו איין לו חתיכת־בשר למאכל וכתונותיו נפרמות יותר מיום ליום… נוסף לזה אני אפול עליו למשא!

היו לה חברות בנות־גילה, אשר אף הן שרויות היו במצב כמצבה ואף־על־פי־כן הן חיו חיי־מנוחה, ולעתים גם חיי־צהלה. ביד זריזה וחמדנית משכו מתענוגי־החיים הקטנים, הזינו עצמן בהם וצפו לעתיד מזהיר יותר. הן לא היו מעמיקות מחשבה על עולם ומלואו, ונוח להן היה בכך.

אך לא כן דרכה בחיים, משום מה? יתכן, כי הטבע עצמו יצרה אחרת, שונה מחברותיה, ואפשר גרמו לכך הספרים שקראה בהם, ידיעתה אי־אלה אנשים, קצת המדע, אותו קנתה מפי אביה, אשר זמן־מה לפני הורחקו מתוך העולם הורחק מכהונתו בתור מורה בבית־הספר לנערים. ה, אלמלי נשאר מכהן בכהונתו… ודאי לא זה היה גורל שני ילדיו, אבל דבר זה לא יתכן היה. משום מה? בעתיד ודאי יתמהו לשמע הדבר: כי פולני היה. הוא האיש הבא־בימים, שמע פתאום, כי אין לו הזכות לעבוד כפי יכלתו ורצונו, ואף לא ליהנות מפרי עבודתו. לא עוד יראו ראשו של הפדגוג, אשר שיבה נזרקה בו בלא־עת, עיניו האדומות מיגיעה יתרה וענן־הקמטים, העוטה את מצחו ואשר לא פרי שנים הוא כי אם פרי רגע אחד, אותו הרגע, בו הוגד לו בבית־הספר: “כלך לך מכאן! נולדת פה – על כן פסול אתה ובמקומך יבוא אדם, אשר לא ידע אדמה זו ואת ילדיה, ואף לא ראה אותם עד כה”. הפדגוג אשר העבודה החלישה את גופו, ציית לגזר־דינו של הגורל והלך לו לעולמו.

ימים רבים היתה יואנה שוקלת בדעתה ועומדת על רעיונות ותכניות שונים. לבסוף באה יום אחד מלאת־התלהבות אל המטבח הקטן, בידה סל־הלבנים, אשר הביאו מהזירָה. כבד היה הסל שבידה אך יואנה עשתה את דרכה במהירות על גבי המדרגות הצרות והמשופעות ובתנועה קלה שמה אותו על גבי השלחן. אף כי צנומה וחורה היתה אך כוחה במתניה. לאחר העמידה את הסל על השולחן נשארה רגע עומדת ללא־תנועה כשהיא שוקעת בהרהורים. עמדה על רצפת הקרשים, אשר ראשי־המסמרים השחורים בלטו מהם, על ראשה פרוש ספון נמוך, שחור מהאבק והפיח שדבקו בו; בין ארבעת הכתלים המצופים טפיטות זולות, עמדו שלחנות וספסלי־עץ אחדים, ארון עם כלי־מטבח, מטה רפודה במצע־לבן קצר. במטה זו היא היתה ישנה. החדר הסמוך שמש חדר־שינה וחדר־עבודה גם יחד לאחיה, זו היתה דירתם כולה, אשר נמצאה בעלית בית, שנראה לסוקרו כאלו נבנה בידי אדריכל בן־חמש, המקום בית מקלפים… בבתי־עיר אלה מצויות הדירות הזולות ביותר ועל כן בחרו בו גם בני ליפסיק לאחר מות עליהם אביהם. מלמטה נמצאה מסבאה בעלת חנות הפונה החוצה ואת חלל־החצר היו ממלאים בשאונם דירי הבית, בני גילים ומינים שונים.

קרן בודדת של השמש העומדת בשקיעתה חדרה בעד החלון הקטן ושפכה אור־זהב על ראש הנערה ועל גבי שמלת־השחור שלה, אגב גלותה את קרעיה שאוחו. ידי הנערה השלובות נפלו־ירדו על שמלתה, ריסי־עיניה שחו מול שפתיה, אשר חיוך־הזיה שפוך עליהן. על מה הוזה היתה הנערה בהנאה יתרה שכזו?

היא התאוששה מסבך־ההרהורים, נשאה את ראשה והחלה מוחאת בכפותיה. הכל העיד בה, כי היא שרויה בשמחה. בצהלת־ילדות קפצה ממקומה ופתחה לאטה את דלתו של החדר הסמוך. אפס היא נשארה עומדת על ספו, הניחה אצבע על פיה והזהירה את עצמה!

–שקט!

אחר שאלה את נפשה בקול-לחש:

–הישן הוא אם ער?

בחדר המלא על גדותיו רהיטים בלים מזוקן ועלובים שכב על גבי ספה גבר בעל קומה ממוצעת. גופו בלט ברזותו ופני־יופי צרים לו מביעי־חלי, לבנים, כלובן־הניר כמעט, ואשר לבנם בלט יותר בשל שערותיו השחורות והמשקפים הכהים, המכסים את עיניו. לפנים היה מיצ’יסלב ליפסקי נער בריא, אף כי תמיד היו הליכותיו אטיות ומהססות. אך דבר זה לא ארך זמן רב. במלאות לו ט"ז שנים סיים את חוק־לימודיו במחלקה החמישית של הגימנסיה ופניו כבר החלו מקבלים גון־הלובן של הניר, המסב עליו את תשומת־לב הרואה, ידיו נעשו צנומות ותנועותיו רפות. את עיניו החולניות כסו בפקודת הרופא, כעיני זקן, המשקפים הכהים, אשר מני אז לא הסירם עוד מעל עיניו. הוא עזב את בית־הספר, באומנות לא שלח את ידו מפאת מצב בריאותו הרופף, והחל איפוא עובד באחד המשרדים של הרשות.

–התישן מיצ’ק? מיצ’ק, הישן אתה?

הוא לא ישן עוד. הפקיד העלוב של משרד־הכספים טרם הספיק לנוח מעמל היום אגב התמתחו על גבי הספה. שאלת־הלחש של אחותו הגיעה אל אזניו והוא פלט מגרונו שאלת־תום ללא־ענין:

–הַ?

אחר התנשא ממשכבו, פשט את שתי זרועותיו וכשפתח את פיו בפהוק – עצמו מבול של נשיקות. תוך כדי צחקה בקול ובנשקה בחום־לבה את אחיה בשפתיו, לחייו, מצחו, קראה יואנה:

–מצאתי, מיצ’ו, מצאתי! מצאתי את אשר בקשתי! יש לי!

בתנועה בת אדישות ורפיון השתחרר מחבוקי אחותו ובקול עמום קצת שאלה:

–נו, מה זאת כי אדע? מה מצאת? המצאת כסף או משהו?

בן־רגע הפכו פני יואנה וקבלו הבעתם הרצינית ומהרה להשיב:

–עבודה!

הפקיד התמתח על הספה, הסיר את המשקפים ושפשפם במטפחת שבידו, הרכיבם על אפו וכשעיניו המאדמות נראות מבעד לזגוגיות שאלה:

–ומהי העבודה? והתקבלי שכר?

יואנה עמדה למולו, במרחק צעדים מספר ממנו, וזו לה הפעם הראשונה, שהחלה מספרת באזניו את כל פרשת דאגותיה וסבלותיה, אשר עד כה לא רצתה להדאיב את לבו בה. זה־כבר גמרה אומר בנפשה לצאת אי־שם ולשמש מורה־מתחילה, אומנת או מפקחת בבית־אחוזה… לאן־שהוא תלך ובמשהו תשלח את ידה – ובלבד שתעסוק באיזו מלאכה שהיא… אבל מהססת היתה. היא עצמה לא ידעה למה תוכשר ותסכון. את אשר למדה לדעת – תדע יפה, כי על כן מפי אבא עצמו למדה… אך מועטות הן ידיעותיה. נוסף לכך – כה יצר ללב להפרד מעל אחיה! רק שניהם נשארו בעולם, והוא הן נופל תכופות למשכב וזקוק לטפוחה…

במקום זה צצו דמעות בעיניה האפורות של המספרת, אך מיד נעלמו כלעומת שבאו. היום נזדמן לה מקרה־אושר. רוז’נובסקה, בעלת הזירה, אשה אמידה בדרך כלל, שאלה אותה אם לא תאות ללמד את נכדותיה, פעוטות שתיהן, אשר אין להן צורך במורה משכילה. מובן מאליו, כי בהכרת־טובה קבלה את ההצעה. אבל זו אינה אלא התחלה. רוז’נובסקה הבטיחה לה לבוא בדברים עם אחת ממכירותיה בעלת שני בתים ברחוב מגורנו ואשר נער לה, אשר הגיע הזמן להכשירו לבית־הספר. ילד זה מתרועע עם נכדותיה, וביחד אתן יבוא ללמוד מפיה. אבל כל זה – אינה אלא פתיחה. העיקר הוא להתחיל בדבר. הנה, למשל, קוסטוש הנער, בנו של אותו נגר, העוסק תמיד בשתיה ואשר אמו מתפרנסת מכביסת לבנים. בן י"ב הוא וצורת אות טרם ידע, ולעתים גם יגרר אחרי אביו המסבאה. אמו סופקת כפיה לגורל בנה, ולכשימצא מי שילמדהו ויטהו מהדרך הרע – ודאי תביאהו אמו על שכרו כיד-יכלתה, אף כי עניה מרודה היא. ואותה נערת הטיח, אשר תקן השנה את תנור־דירתם והביאה אתו; ומנ’קה הזעירה, בתו של שומר־הבית, אשר גם פרקה כבר הגיע ללמודים. ילדים אלה היא מכירה יפה. את קוסטוש היתה מביאה לפרקים אל המטבח, מטבילה את ראשו פרוע־השער במים ומשפשפתו בבורית. היא עסקה ברחיצת הילד באותה התמדה, אשר אמו עוסקת בכביסת לבנים. כמה מצחיק הוא קוסטוש זה! נער גבה־קומה, רחב־גב ובעל ראש גדול. הוא מהלך תמיד כפוף ויצעד כבדות, עד כי דומה הרצפה תרעד עם מגע־רגליו. נער פוחז הוא; סובב בטל בחוצות, עיניו יתן בי"ש. אך עם עמדו לפניה רך ותמים הוא ככבש; היא רוחצתו, סורקת את שערותיו ואגב מעשה משמיעה באזניו דברי מוסר ואזהרה. סמוכה ובטוחה היא, כי יעלה בידה להציל את הנער ממוקשי החוץ והמסבאה. ואשר למנ’קה הפעוטה – הרי זה מכבר נפש האחת נמשכת אל חברתה…

–ואתה, מיצ’ו, הן תדע, כי בכלל יש לי חולשה לילדים… לא אדע מנין ומשום מה – אך כך הוא הדבר… אפשר בא לי הדבר בירושה מאבי… ה, כמה הרביתי חפש והנה מצאתי. גברת רוז’נובסקה אף היא סייעה בידי… אפס כל זה אינה אלא התחלה. גרגיר לגרגיר והסאה תמלא, ואחר־כך… אחר־ כך…

יואנה השמיעה את הדברים בהתלהבות גדולה והולכת. אל החדר שרוי־האפלה, אשר חלונו היחיד פונה צפונה, לא חדרה באותה שעה קרן־שמש, שתאיר את פני הדוברת. אף־על־פי־כן חלפו־עברו שביבי־אור את מצחה של יואנה ופניה קרנו באודם התלהבות ותשוקת־החיים.

מיצ’יסלב ישב דומם בהביטו בה ללא־תנועה מבעד למשקפים. מחוסרות־תנועה היו גם העויות פניו הרזים. קשה היה להבחין ממראה פניו, אם הדברים, אשר השמיעה באזניו אחותו, עשו עליו רושם, או כי עברו ללא כל רושם. את עיניו לא גרע מעל פניה המשולהבים ואצבעותיו הרזות־הארוכות החלו מתופפות בעירנות ההולכת ומתגברת על גבי לבושו השחוק. עם הפסק יואנה את דבריה חזר אחריה לאט בקולו הנחר:

–אחר־כך!… אחר־כך!…

התאושש תוך כדי עשותו תנועה מיוחדת במינה, שהעידה על מבוכת־דאגה או על הרגשת־התולים, ותוך כדי פשטו את צוארו מהצוארון המקשה של כותנתו, שאלה בקול מהסס:

–נו…. מה? תכניות לימים רחוקים תכיני, והאין בדעתך להנשא לאיש?

היא הניעה בכתפותיה.

–מסופקתני, אם יפול דבר כזה ביום מן הימים… הן אין אנו מכירים איש ואין אנו באים בחברת בני אדם… איך יפול איפוא הדבר והיה? ואפשר… אך הן לא אוכל לסמוך על הדבר הזה…

כל אותו הזמן לא גרע האח עין מעל פני אחותו, ולשמע הדברים האחרונים חלפה בת־צחוק של התול את שפתיו הקצרות, אשר שפם קל עטר אותן.

–נו… – פצח שוב – ואותו הרופא?

הפעם אדמו פני יואנה והיא תקעה באחיה עיני תמהון. האיך זה! איך עמד על הנסתר בלבה ואשר לא גלתה אותו מעודה?! אחיה, אשר דומה אדיש הוא מטבעו וצמא־שינה תדיר, ודאי התחקה על עקבותיה אם עלה בידו לעמוד מהבעת עיניה או פניה על החבוי בלבה… אגב, הן לא היו כל סמנים לדבר. לא היה כל מעשה־אהבים ואף פתיחה אליו. רק הלב, פשוט, הולם היה הלומות חזקות יותר. והן נאלץ היה הלב להגביר פעם את הלומותיו, כי על כן עול־ימים היה. בדרך כלל היה לבה שרוי בדומיה, כי כל תקוה לא שכנה בו.

חלף האודם מעל פני יואנה ושבה אליהם הבעתם הרצינית. לאחר שתיקת-רגע פתחה את פיה והשיבה בקול־לחש:

–מיצ’ו שלי! יודע אתה, כי דבר זה הוא חזות־אושר לי… הרופא אַדם התהלך עמנו בידידות בימי מחלת אבינו. אומר לך בגלוי־לב: בעיני הוא האידיאל של בן־אדם. אבל דוקא משום כך יודעת ומבינה אני, כי אין הוא מהרהר בי ולעולם לא יהרהר בי…

שחה את ראשה והוסיפה:

–באחת רצוני… עירנו קטנה היא… בני־האדם במקומנו יודעים האחד את משנהו ופוגשים תכופות איש את רעהו… רצוני כי ידע, שאני… יודעת אני, כי בינינו לא יפול דבר לעולם, אך רצוני – ידע נא לכל־הפחות, כי ראויה אני ליחס־כבוד…

היא נשאה את ראשה ובעד שמשות־החלון הסבה את עיניה אל־על, כאלו אי־שם במרחקים נגלתה לפניה קשת־קסמים, אשר התנשאה על גבי חייה האפורים. מיצ’יסלב שלח את צוארו מתוך הצוארון המקשה והשח את ראשו. אצבעותיו תופפו בלי הפסק על ברכיו בעלי העצמות הבולטות ופיו נפער במקצת. קשה היה לדון על פי מראהו אם עצב היה, שרוי בשעמום או כי עודו צמא שינה. פתאום פנה אליה בשאלה:

–נו, וכמה ישלמו לך?

השאלה עוררה את יואנה מסבך הרהוריה או הזיותיה. בקול רווי־שמחה הודיעה לאחיה, כי שכרה לא יהיה רב, אבל בחייהם המשותפים יהיה בן־ערך. אגב, הרי אין זו אלא התחלה… גרעין לגרעין – והסאה תמלא. ואחר־כך, אחר כך…

מיצ’סלב עמד ממקומו. בגוף מתוח פסע פסיעות אחדות, אחר חבק בזרעותיו הנתונות בשרוולים שחוקים את אחותו והפריח נשיקות מספר על מצחה. היא קפצה ונלחצה אל צוארו.

באותו ערב עם התגבר ערפלי־הליל, החלו מגיעם אל אזניה מלמטה קולות שאון, צעקה והמולה. אורו של היום שקע והמסבאה החלה מתעוררת לחיים. יואנה נתרה מעל הספסל וירדה החצרה, כאלו הדי חיי־ליל אלה הדפוה ממקומה. היא רצה אל בית המסגר־השכור ואשתו הכובסת. בדרך נאחזה בשמלתה ילדה קטנה, יחפת־רגלים, אדומת־פנים ובעלת תנועות־אוז. היא נלותה אליה ויחדיו נעלמו מאחרי הדלת של הפרוזדור האפל. בצאתן לאחר זמן החצרה בא לקראתן המסגר, גבר רחב־גב ופנים צבים משתיה רבה, עינים דומעות ובלורית־שער פרועה על גבי מצח קצר. לבושו והליכותיו העידו על אי-סדר שבהרגל. אפס באותו יום לא היה מבוסם, רק צוהל ושמח על שום־מה. באותה שעה צץ והופיע גם קוסטוש הנער, לבוש מעיל־ארג עבה וברגליו היחפות, הפוגעות באבנים, פסע לעבר המדרגות המובילות אל בית־ליפסקי כשהוא נושא כד מלא מים. זה מזמן נוהג היה לסייע בידי יואנה בעבודות־בית שונות. ומה נפלא הדבר! ילד בן י"ב זה כבר היה בעל מצח רב־קמטים, ומביט היה על בני־אדם בעיני אי־אמונה, ולפרקים גם שולח לעומתם מבטים אורבים ורוגזים. האם, עמוסת־עבודה והזועפת מעודה, היתה מיסרה אותו תכופות וגם מכתהו; האב, אשר אהבהו אהבה רבה, היה נוהג להביא לו מהמסבאה שירי־פפירוסות וכעכים, אשר ריח־י"ש נודף מהם. המסבאה שמשה לו מקור השעשועים, התענוגים וידיעת החיים. זה לא־כבר החל מקנן בלבו רגש חדש, שונה מרגשותיו עד כה. מעודו לא ראה קוסטוש עלמה יפה כל־כך, כפי שדמתה בעיניו היות יואנה, ומעודו לא שמע קול נעים כל־כך ואגדות־חמד, כאותן אשר היא מספרת באזניו עם עסקה בבשול הארוחה או בתיקון הלבנים. הוא היה מסייע בידה ככל אשר יכול, או יושב על הרצפה סמוך לקיר־המטבח בתקעו בה מבטים נועזים ונבונים. מיום שהעירה את אזנו בל ישלח את ידו לרעה במנ’קה הקטנה – לא נגע בה לרעה, לא צבטה ואף לא היה מפחידה. תכופות גם אפשר היה לפגשם יחדיו, כשידי האחד אוחזות בידי השניה, והם עוברים על פני החצר בהבעה מלאת רצינות.ויש שהיו אגב הליכת־יחד שכזו עולים על המדרגות ובאים אל מטבחו של בית ליפסקי.

השאון היה מתגבר באותה שעה בחדר־המטבח הצר. מתוך החדר בעל הכתלים הדקים היה נשאים החוצה קולות ילדים רכים, הקוראים:

–אלף… בית… אלף… בית…

וקולות של נערים היו קוראים:

–הדבורה הקטנה היא אך רבה תועלתה. ארבע כנפים לה, שש רגלים, שני זיזים ועוקץ…

או:

–חמש פעמים שש – שלשים… עשר חסר ארבע – שש… וכן הלאה.

קוסטוש הנער חבה יתרה נודעת היתה ממנו ללמוד הכתיבה היפה. דבר לא לקח את לבו כדבר העברת העט על גבי הניר, וכאשר אך למד לכתוב אותיות היתה נפשו חושקת ביצירות ידיו. יואנה עצמה היתה כותבת לו את האותיות לדוגמה. כונה ידועה היתה לה בדבר. הנער עם סיימו בכתיבת עמוד, אחז בניר בשתי ידיו כשגבו הרחב שח לשלחן ובקול רם, רווי־נצחון ומלא־עונג, היה קורא את הכתוב בו:

אל תעש לחברך את אשר לא ירצה לך… גם העני יכל לשמור על הנקיון… אין דבר מביא ברכה כהמלאכה…

בשעות אלו לא היתה עוד יואנה מתעצבת אל לבה. פניה מאוששים, בריאים ומלאי־רצון, לפורחת דמתה. אמנם נצחונותיה קטנים היו, אך הן דבר ידוע הוא, כי המושגים בדבר קטן וגדול הם יחסיים מאד בעולמנו. ליואנה שמשו זוטות אלו מקור גאולה ושמחה. מאחדים היתה מקבלת סכומי־כסף קטנים. אחרים היו מביאים אותה על שכרה באופן אחר, כיד יכלתם. הכובסת היתה כובסת ללא־שכר את הלבנים; הטיח שהיה בעל גן גדול – היה מביא לה פירות וירקות; שומר־הבית היה בוקע לה עצים להסקה. אך מה רב היה תמהונה בראותה פעם, כי גם המסגר־השכור רוצה להביאה על שכרה בצורה שונה אמנם מאחרים, אך גם ערכה רב היה בעיניה. כל פעם עם שובה הביתה מהעיר, כשאך באה החצרה, צץ והופיע לפניה האיש הזה. לא ידעה אם בראותו אותה בעד החלון מהר לצאת מהמסבאה או בא מפנת־ביתו, בה מוטל היה בטל שעות רבות או בימי־עבודה היה מפסיק עבודתו. אפס, עובדה היא, כי תמיד היה בא לקדם את פניה בדיקנות־השעון, בלוריתו ומצחו הצר מופנים לקראתה ושפתיו הצהובות והצבות נדבקות בידיה בנשיקה. אמנם בעיקרו של דבר היתה זו נשיקת־גועל של שכור, אשר את עקבותיה מהרה יואנה למחוק מעל ידה, ובכל זאת כמרגלית נפלה ונתקעה בלבה. כמרגליות נוצצות משמחה יתרה עיניה, עת הביאה והראותה לאחיה תריסר כתנות חדשות לבנות כשלג, הבאות למלא את מקומן של הקרועות, אשר אין להן כל תקנה עוד. במשך הימים גם החל מפאר את מגבעתה השחורה ענף של פרחים מלאכותיים והחלה מביטה על בני־האדם בעינים שקטות ובטוחות. ובעיר נמצא איש אחד, אשר שואפת היתה בכל לבה לפגוש אותו ולשלוח בו את מבטה, אף כי השתדלה לבלי הרהר בדבר.

אותו האיש התהלך בטוב־לב עם אביה בשעת מחלתו הארוכה והיתה רואה אז אותו תכופות ושומעת את שיחותיו עם הפדגוג המשכיל. אחר בא אל ההלויה ועם פסעה כושלת אחרי הארון תמך את ידה בזרועו. כל דבר יותר לא נפל ביניהם, אך היא לא שכחה אותו וזכרתהו. עכשיו רואה היתה אותו לעיתים ברחוב, מרחוק, עת עברו לבקר בבתי חוליו כשהוא יושב במרכבתו בעלת סוס אחד. כל פעם עם התקל מבטו במבטה – היה דורש בשלומה בנמוס רב, ומאומה יותר. אבל בלבה רעדה נימה לקראת כל פגישה אתו והיתה חוזה בה בשעות־דומיה. אומרת היתה לנפשה: לא יתכן הדבר! אבל כל איש אחר לא עשה עליה רושם ועתים, בלילות־סהר, עת נוחה לאחר עבודת־היום וטרם הנתנה לשינה – היתה בעד זגוגיות החלון הקטן תוקעת מבטיה למעלה, אי־שם רחוק… אושר רב זה אשר על רכישתו לא היתה אפילו מרהיבה להזות, דמה אז בעיניה לקשת־קסמים, הנשאת במרחקים מעל לכדור־האדמה האפור…

ויש ובשעות־לילה מאוחרות, זמירות־הוללות, רעמי צחוק־הפקר וקולות רעש והמולה נשאים מהמסבאה וחודרים לתוך חדר־המטבח שרוי־האפלה או המצוף אור־סהר. אך המולת־פרא זו עברה מבלי געת במשכבה, ברעיונותיה, הזיותיה ושנתה שרוית־השלוה והזכה, כשנת־ילד, של יואנה.

* * *

אף כי עסקה בלמוד ילדים לא הניחה את ידה ממשק הבית. פעם או פעמים ביום יצאה העירה לקנות את צרכי־הבית. היא היתה עוברת אז על פני בנין בית־המשפט הגדול, אך מעודה לא שמה לו לב. הוא היה גדול ונשא כל־כך – והיא קטנה שכזו! את חללו של הבנין היו ממלאים הדי ווכוחים על מעשי־פשע ועול – ומה ענין לה להם? ואף־על־פי־כן הנה נפל והיה הדבר – יום אחד היא באה אל אחד האולמים של הבנין ונתן לה מקום לשבת בו. מקומה היה על ספסל־הנאשמים. מעודה לא עלה אחר בידה לעמוד על הדבר, איך עשתה לה דרך בתוך המון־הנאספים והגיעה למקומה. דמה נדמה לה, כל דמה עלה בפניה והוא רותח־סואן, מליל, מצית הלחיים והמצח, אשר היו כברזל־לוהט. על עיניה עטה הערפל והיא לא הבחינה בין הכתלים, כלי־הבית וראתה לפניה רק המון בעל מאות עיני בני־אדם, התקועות בה בסקרנות יתרה. כשעמדה על הדבר הזה חשה את עצמה, כאלו העמידו אותה ערומה בשוק העיר לראוה לעין כל. תקפה אותה תשוקה עזה לקום ממקומה ולברוח על נפשה, אבל ביחד עם זה חשה, כי דבר זה מן הנמנע הוא. כל המביט עליה באותה שעה ראה לפניו נערה דקת־בשר, רכה, לבושה בגדים פשוטים, רועדת ופוחדת, אשר שלהבות־אודם עוטות את פניה ומגיעות עד צצית שערותיה הבהירות.

אותו אולם היה הגדול שבאולמי הבנין הנשא. גבוה כאולם בית־כנסיה מה שהשוה לו הדרת־כבוד. הבעת חגיגיות נשאה גם מעל השטיחים והמפות שעל השולחן הארוך, אליו מסובים השופטים. בני־אדם ממעמדות שונים ישבו על הספסלים, העומדים לירכתי האולם. בצדי האולם בלטו ארבעה חלונות ענקיים, אשר הציפו באור לבן, מיגע את העין, את הכתלים הגבוהים, הלבנים, את דמותם המביעה חשיבות של השופטים ואת ההמון מלא־התנועה, המקים שאון בשיחותיו הבלתי־פוסקות. אי־פה ואי־שם זע פרח בהיר על ראש אשה, נשמע הד מלה בודדת, שבוטאה בקול. שומר־הסף השמיע דברים נמרצים אחדים, מסביב השלך הס ואחר נשמע קולו של היושב־ראש במשפט:

–משפטה של יואַנה ליפסקה, הנאשמת בעוון הנהלת בית־ספר בלא רשות…

דברים אלה פכחו את יואנה. היא קמה ממקומה ובקול־לחש אך ברור כל־צרכו השיבה על שאלותיו של היושב־ראש. אחר חזרה וישבה על מקומה. בהרות־האודם נעלמו מעל פניה, אשר נראו עתה בחורונם הקבוע. ביחד עם זה מרגש היה, כי מחשבות מטרידות, מיגעות, תוקפות אותה ומפנות את מבטה ושמיעתה מעל המחזה אשר לנגד עיניה והנוגע לה כל־כך. עיניה הפקוחות לרוחה הביעו תמהון. היא נשאה אותן אל-על, לעבר קשוטי־היופי של הכותל שממולה, ויש שהיתה אגב כך מנועעת בראשה בהבעה כזו, כאלו בנבכי לבה התאמצה לעמוד על פשרו של דבר־מה תמוה עד מאד – והדבר לא עלה בידה. קשה היה להבחין אם היא שמה תשומת־לב שהיא לדברי־עדותם של העדים. אף־על־פי־כן נמשך דבר גבית העדות שעה ארוכה, הגברת רוז’נובסקה הבשרית ובעלת שערות־שיבה לבושה היתה באדרת ישנה ופרח אדום ענד את מגבעתה. אגב נגבה במטפחת את פניה הגדולים־המזיעים, המביעים טוב־לב, חזרה כמה פעמים על הודעתה, כי בעיקר היא אשמה בכל. מוסר־כליותיה לא יתן לה לאמור אחרת. היא נשבעה, כי תגיד את האמת – והרי היא מגידה. היא היתה הראשונה לדבר בענין זה על לב העלמה ליפסקה. העלמה יתומה עניה, נזקקה לפרנסה, והיא – נכדות לה. אלמלי ידעה, כי דבר רע צפון בזה, ודאי שלא היתה מדברת על לבה. בישו היא נשבעת, כי לא עלה ברעיונה, שהיא מסיתה אותה למעשה רע. בשערותיה נזרקה השיבה וכל ימי חייה עברו עליה בעיר זו והכל יכולים להעיד בה, כי מעודה לא הסיתה איש למעשה־פשע ועול. היא פרצה בבכיה, עוד פעם פתחה לחזור על דבריה, כי היא הראשונה שדברה על לבה… אך נתן לה אות כי תאלם דום, היא ציתה וישב דומם במקומה.

רעותה של בעלת הזירה, בעלת שני בתים, אשה קטנה ויבשת־גוף, אשר בולטת היתה בשמלתה הצבעונית ובתנועות מלאות תרבות ונמוס, הודיעה בקול־לחש ובבת־צחוק, כי הספרים, אשר בתורת “קורפוס דיליקטי” מונחים לפני חבר־השופטים, היא קנתה ונתנה אותם במתנה לעלמה ליפסקה, אשר הכשירה את בנה למחלקת השלישית בהצלחה יתרה כל־כך, עד כי אלמלא היה קטן, יתכן שהיו מכניסים אותו למחלקה הרביעית. בשקידה יתרה היא עסקה בהוראה, בהתמדה רבה… והיא חשה את עצמה חייבת להביאה על שכרה. לוּ ידעה, כי דבר רע צפון בזה – ודאי שלא היתה נותנת את ידה לכך. אבל בהן צדקה, כי היא לא ידעה מאומה. וכי מה? כל אשר ילד לו – דואג לחנכו, וכאן לידך מחנכת מסורה, משכילה וזולה מאחרות, כי יתומה עניה היא… בהגיעה לידי כך קדתה קידה מלאת־חן לעבר חבר־השופטים תוך כדי המשיכה להצטחק בנעימות, וכשרעד קל עובר את שפתיה ועפעפיה ישבה ליד הגברת רוז’נובסקה.

לעומת זאת קשה היה לעמוד על דבריה של הכובסת, אשת המסגר־השכור. היא היתה אשה גבוהה ורזה, בעלת פנים מלאי חריצי כאב ודאגה, לבושה שמלה קצרה ומטפחת ארוכה עליה. היא היתה רוגזת ופוחדת כל־כך, עד כי חוץ מדברים בלתי־ברורים אחדים הנשמעים בקושי – לא יכלה להוציא הגה מפיה. זרועותיה רעדו מתחת למטפחת הגדולה ומעיניה, אשר אד־הרותחים ולהט־המגהצים היו בהן, נגרו דמעות גדולות כעדשים ונפלו על ידיה העבות, הכוויות. מכל דבריה אפשר היה לעמוד על זה, כי יש לה בן בן י"ב, אביו שכור, מסבאה באותו הבית, למד הבן אצל העלמה טובת־הלב… לא האריכו בפרשת עדותה ואת מקומה תפש הטיח.

הוא דבר גם חלף הקודמת לו. דבורו היה מהיר, רב וכה קולני, עד כי פעמים אחדות העירו לו, כי ישפיל את קולו. הוא צית מיד, אך לא עברו רגעים מועטים וכשהוא מדבר אגב מששו בידו השרירית והחזקה בשרשרת־הנחושת של שעונו או אגב הטביעו את ידו בתוך עבי שערותיו הקשות – שוב החל מתלהב ונשא את קולו מכפי הראוי. הוא הוכיח, כי אם הביא לעלמה בשכר למוד בתו תפוחי־אדמה וירקות, משמע הדבר, כי הוא רצה, שבתו תלמד משהו. לשלוח אל בית־הספר – דבר זה היה למעלה מיכלתו. ובכן מה יעשה? ובכלל, וכי מה עשה? ואף עלמה זו: וכי מה עשתה?… לאחר השמיעו את השאלה האחרונה פרש את ידיו בתנועה כזו ותקע מבטי־עין כאלה, כאלו כל העולם כולו הפך לפני עיניו על ראשו והוא אינו יכול לעמוד על הדבר ולהבין, מפני מה היה הדבר?

לאחר הטיח הגיע תורם של אנשים אחרים: האופה, שומר־הבית, הרכב ואלמנת פקיד אחד. לבסוף העיד ארוכות אותו האיש, אשר גלה את מעשה־הפשע, כי בעלית־הבית שליד כניסתו נמצאה מסבאה, לומדת חבורת ילדים דברים כגון, כי הדבורה ארבע כנפים לה, שש רגלים, שני זיזים ועוקץ; כי עשר חסר ארבע – שש; כי “אל תעשה לחברך את אשר לא ירָצה לך” וכו' ודברים אלה – מה רבה השואה! – למדו הילדים בשפת אבותיהם!…

עם השתלט הדומיה לאחר האלם קולו של אחרון העדים הוסב מבט יואנה לעבר ההמון, הממלא את אולם בית־המשפט. הכל ישבו דומם על הספסלים בהתחקם בעירנות יתרה אחרי מהלך המשפט. מתוך ההמון רב הגוונים והשקט בלט באותה שעה איש אחד, אשר לא ישב אם עמד כל אותו הזמן. למען תבחין עינו בכל הנעשה, עמד מאחורי שורת־הספסלים שהוא נלחץ בגבו אל הכותל, כאלו דבק בו. עיני יואנה נתקעו בפניו והן קבלו הבעת־פחד.

אחיה היה האיש, אך מה שונה היה עתה מראהו! את זרועותיו הרזות הנתונות בשרוולי־בגד שחוקים לחץ בעוז אל לבו; על לחייו הלבנות כניר צצו כתמי־אודם, אשר פשטו והגיעו עד קצה משקפיו הכהים. הוא נשם במהירות ופיו היה פעור קצת. הוא הטה אוזן־קשבת לנאום־האשמה הקצר ומלא־המרץ של הקטיגור ולנאום־ההגנה הרפה של עורך־הדין. אחר פנה היושב־ראש במשפט אל יואנה בהודעה, כי הזכות בידה לטול את רשות־הדבור באחרונה ושאלה, אם יש לה מה להוסיף ולהגיד לשם הגנתה, והאם היא רוצה להשתמש בזכות זו?

מעל ספסל־הנאשמים הגבוה עמדה נערה רזה, בהירת־שער ולבושת שחורים, ריסי־עיניה היו מושפלים, הבעת-פניה שקטה אך קולה רועד קצת.

–למדתי ילדים, סבורה הייתי, כי מעשה טוב אני עושה…

ופתאום, כהרף־עין, חל שינוי בהבעת־פניה, כאלו תחת רושם של תסיסה פנימית היא נשאה את ראשה, עיניה נוצצו, שפתיה רעדו, נזדרזה לשנות את משפטה האחרון, פלטה בקול ברור ובטוח:

–וגם עכשיו סבורה אני, כי מעשה טוב עשיתי.

ודאי שהיתה אשמה. אבל תמוה נראה הדבר מפני מה לא קם היושב־ראש וחבריו ויצאו אל חדר־המועצות – כי אם נשאר יושב במשך רגעים מספר כשראשו ועיניו תקועות כבקשת בפני הנאשמת. ומה משונה הבעת־עיניו! איש מהקהל לא הרגיש מרחוק בדבר הזה. גם שאר השופטים הביטו עליה ואחד מהם ישב עצום־עינים כמעט. הדבר ארך שעה קלה, אחר קמו השופטים ממקומם ויצאו. שעה ארוכה התמהמהו. הענין היה פשוט וברור כל־צרכו ומפני־מה נמשכה המועצה כל־כך?

בקול רם הודיע שומר־הסף, כי חבר השופטים הולך ובא.

ברשרוש של עצים נעים עמדו הכל ממקומותיהם. מאחורי השלחן, אשר מפית־ארג עוטה אותו, עמד היושב־ראש ביחד עם רעיו והחל קורא את פסק־הדין. יש שהבחינו, כי הוא קרא אותו בקול שפל יותר מקולו קודם. יואנה ליפסקה נדונה לעונש־כספים בסכום של מאתים רובל או לישיבת־מאסר במשך שלשה ירחים.

ישיבת־המשפט ננעלה. הנאספים עזבו אחד־אחד את האולם. אי־כאן ואי־שם דנו עורכי־הדין בינם לבין עצמם במשפט וקבעו, כי הנערה מאושרת היא; כי לעונש קטן נדונה…

אך הגדול והקטן מושגים יחסיים הם. ככה ודאי הרהר בלבו מיצ’יסלב ליפסקי, אשר לאחר שמעו את פסק־הדין לא זז ממקומו ונשאר עומד כמקודם, ליד הכותל, תוך כדי לחצו את זרועותיו אל לבו. פקיד בעל חולצה, אשר צוארונה משזר שזורי־זהב עבר על ידו באותה שעה ובראותו אותו עצר בהליכתו. כנראה הוא הכיר אותו והוא פתח בבת־צחוק מלאת טוב־לב:

–נו, מה, מיצ’יסלב אנטונוביץ! הכל נסתיים בכי טוב! אבל במה תבחר, בעיקרו של דבר? כסף־עונשים או ישיבת־מאסר? מחר עם בוקר אבוא אליכם. מוטב כי תשלמו… מאתים רובל לא מן הגדולות הוא, וחבל על העלמה…

והלך לדרכו. באותו רגע נתר מיצי’סלב ממקום עמדו ופנה לצאת מהאולם. כמה מחבריו הפקידים רצו לעצור בו, להגיד לו מה ואפשר להשיא לו עצה… אך עיניו להטו כל־כך עד כי מבעד למשקפים הכהים נראו שביבי אשן הוא פנה לו דרך בזרועותיו החסונות. הוא הסתכל מסביביו וליד אחד החלונות מצא את יואנה, אשר עמדה שם בחכותה לו, או מבלי היות לה כוח והעזה להפנות לה דרך בתוך ההמון. יואנה תקעה את עיניה בחברת אנשים, שנמצאה מעבר השני לדרך־היציאה, בשתי נשים וגבר אחד, אשר מפורסם היה בין תושבי העיר, הלא הוא הרופא אַדם הנאה והחביב בעיקר על הנשים. כפי הרבה אנשים אחרים, אף הוא בא על מנת להיות נוכח בשעת ברור המשפט המענין ופניו העידו בו, כי הוא עוזב את בית־המשפט נוגה ורציני. אך הנה פנתה אליו בבת־צחוק על שפתיה אחת מבנות־לויתו, עלמה גבוהת־קומה ולבושת־הדר. השיב לה אף הוא בבת־צחוק ומיד עם הגיעם למדרגות נזדרז לתמכה בזרועו. יואנה חשה פתאום, כי מישהו אוחזה בידה. היא ראתה לפניה את מיצ’יסלב, אשר החל מדבר בקול מהיר אך שקט:

–לכי עצמך הביתה. איני יכול ללוותך עתה הביתה. ענינים חשובים לי בעיר. כעבור שעות אחדות אשוב הביתה. לכי עצמך הביתה.

הוא הביט בה כל עת דברו בעינים לוהטות אגב לחצו את ידה והוסיף:

–אל פחד!… בלא מורך־הלב… אל פחד!

* * *

כעבור שעות אחדות עלה מיצ’יסלב ליפסקי ברגלים לאות על המדרגות המובילות אל ביתו. לאט עבר את המטבח, בא אל החדר הסמוך וישב על הספה הישנה. עייף היה ביותר ועל כך העידו פניו, שקבלו את צורתם הלבנה. בשבתו שקוע בהרהורים העביר את ידו הלבנה והאורכה על מצחו חרוש־הקמטים. לא התמיהו כלל הדבר, כי לא ראה את יואנה במטבח; ודאי יצאה החצרה או כי לקחה אליה רוז’נובסקה טובת־הלב – הרהר בלבו.

אפס, יואנה נמצאה באותה שעה במטבח, אך יושבת היתה בפנתה שרוית־האפלה, כשמשענת־המטה מכסה אותה. בראותה את אחיה בא – לא קפצה ממקומה, כדרכה תמיד, למען קדם את פניו בברכה ולשאול אם אין הוא נזקק למשהו. יתכן, שלא נתנה לבה להפסיק מיד את סבך־הרהוריה ויתכן, כי כעסה עליו על אחרו בוא. לאחר רגעי מספר היא קמה ממקומה ובשקט נכנסה אל החדר הסמוך.

–את מצויה? היכן היית?… – שאל מיצ’יסלב.

–הייתי בבית, אך אתה לא ראית אותי. רוז’נובסקה שלחה לקרוא לי והזמינתני לבוא ולבלות בביתה את היום, אך לא רציתי בזה… סבורה הייתי, כי תשוב מיד… ואתה כה התמהמהת…

–אַהַ! אחרתי בוא! – נהם הפקיד.

הכאיב את לב הנערה יחסו האדיש של אחיה לגורלה. היא עמדה במרחק צעדים מספר ממנו, כשידיה שלובות־יורדות על שמלתה ועיניה נוצצות בברק־נוגה ובולטות מתוך פניה הנענים.

–סבורה הייתי, כי תרצה לשוחח אתי ביום האחרון… לפני הפרדנו…

–וכי איזה יום אחרון? ופרידה זו מה פירושה? – נהם שוב האח.

–וכי כבר הסחת את דעתך מענין לכתי לבית־האסורים למחרת?

על פניה חלף־עבר רעד־התרגזות. כעבור רגע התאוששה והוסיפה דבר:

–שלשה ירחים זמן רב הוא למדי… וגם אחר־כך ודאי לא עוד אשוב אל ביתך… אלך לעבוד לאן־שהוא… צריך איפוא לחשוב בענין משקך. היום בערב אכין לך רשימה מפורטת של מלבושיך, למען תדע לשמור עליהם. את אמו של קוסטוש אבקש, כי תבוא מדי בוקר ותנקה את החדר ותעמיד את המיחם. בבית לא עוד תאוכל, כי מי יבשל לך? אבל אלך מיד אל הגברת רוז’נובסקה ואשאלנה, אם לא תאות לתת לך ארוחות בשכר. בביתה תמצא ארוחות טובות לקיבה מאשר במסעדות… וגם זאת זכור נא: עם שבתך בערב לעבודתך הזהר בהדלקת העששית, כי דרכך לבלי הזהר בדבר ואתה ממלא את החדר עשן, אשר כסם הוא לעיניך…

בעת דברה הסתכל בה מיצ’יסלב בהבעת־עינים משונה. בעינים יגעות וחולניות אלו לנו צהלה וצער גם יחד, עד כי קשה היה לנחש אם עומד הוא להתפרץ ברעם־צחוק או בגעית־בכי. עם גמור יואנה את דבריה פנה אליה בשאלה:

–הגמרת את דבריך?

–הן – השיבה – אגב, במשך הלילה ולמחר בבוקר אפשר עוד אעלה משהו על זכרוני ואוסיף על דברי…

מבלי גרוע עין ממנה נשאר יושב רגעי־מספר כשהוא מנועע בראשו, כאלו התמיה אותו משהו או כאלו הצטער על משהו. אחר החל מדבר בקולו הנחר:

–ואת חשבת בתומך, כי אני ארשה שתלך לבית־האסורים ותשבי שם שלשה ירחים בחברת גנבים ונשי־הפקר –, בבוץ וברפש שכאלה?…

עתה תמהה יואנה תמיהה רבה.

–והרי אין לשנות דבר? פסק־דינו של המשפט… הדבר מחייב…

–וכי לא שמעת? מאתים רובל כסף־עונשים או בית־המאסר… מאתים רובל… בפירוש: מא–תים! וכי לא שמעת?

היא הצטחקה תוך כדי הניעה בכתפותיה:

אמנם הן, שמעתי, אבל הרי דבר זה הינו הך. בשבילי דבר השגת סכום שכזה הוא כהשגת כוכב משמי־רום, אני אפילו לא הרהרתני בדבר זה.

–אַה, לא הרהרת – קרא הפקיד ותוך כדי קומו מעל הספה התמתח לכל אורך גופו ופרש את זרועותיו לרוחה, וכל דמותו קבלה את צורת טחנת־רוח. עמד מבלי חדול לנועע בזרועותיו, כבכנפי הטחנה, החל קורא:

–שומרי בית־האסורים יראוך כראות את אזניהם ללא ראי! אני יורק על הכסף בשעה שהדברים נוגעים לכבודה ואפילו לחייה של אחותי! וכִי דבר קל הוא – שלשת ירחים בין כתלי־טחב, ברפש, בחברת גנבים ונשי־הפקר! הרי את בתו של מורה, עלמה מחונכת… וכי בשביל שעניים אנו – עלינו להתגולל ברפש בית־אסורים עם גנבים ושכורים! חה, חה, חה! הה, חה, חה!

הוא לא היה מהלך אלא רץ על פני החדר בנשמו אויר במהירות, בצחקי נרויזית אגב נועעו בידיו.

יואנה פקחה לרוחה את עיניה מוכות־התמהון.

–בשם אלוהים, מיצ’ו, מה אתה דובר! וכי מאין לקחת כספים שכאלה? הן לא יאומן הדבר!

הוא עמד מרוץ על פני החדר והכה באגרופו על גבי השלחן:

–ואני לקחתי! אני קבלתי! הנה תוכחי לראות, כי איני בטלן וכי אין את גלמודה בעולם!

היא קפצה ובתפשה את ידיו בידיה החלה לוחצת אותן בעוז. רגשות שונים ורבים מלאו את לבה: אותה תקות־פתאום להשתחרר ממשהו, שהיה מעורר פחד מות בנבכי לבה; השמחה למשמע דברי־האהבה של האח, אך בעיקר חזק בלבה רגש־הפחד…

–מנין לקחת את הכסף, מיצ’ו? איך השגת את הסכום ומידי מי? יקירי, וכי מה עשית?

הוא התאמץ להוציא את ידיו מתוך ידיה, אבל היא היתה לוחצתן ביתר עוז.

–מנין לקחתי את הכסף? הן לא גנבתיו. הן תדעי יפה, כי לא גנבתיו. השגתי את הכסף בהלואה – וחסל.

רעד עבר את גופה של יואנה, מעקבותיה עד צצית ראשה.

–בהלואה קבלת – קראה – אבל הן אבד תאבד! וכי כיצד יעלה בידך להשיב סכום שכזה? אין זאת אלא כי בלחם יבש תתפרנס! ומי הוא, שהלוה לך? אנשי־הון הן לא נכיר. רוז’נובסקה ודאי היתה הראשונה להלוות, אבל הן אין לה. ואף אחד מבני־עניים אלה אין לו סכום שכזה! ובכן מי הוא, שמידיו השגת את ההלואה, מי? מי? מי?

וכה המשיכה לרדפו בשאלת־עקשנות זו עם הטביעה את עיניה הפוחדות בעיניו, עד אשר בהבעת אי־רצון ורוגז כמעט פרש בשמו של אחד מהמלוים ברבית המפורסמים ביותר בעיר.

יואנה ספקה כפיה, אחר כסתה בהן את פניה.

–ה, אלי! – קראה – אלי, אלי!

במשך רגעי־מספר לא יכלה מלבד מלה יחידה זו להוציא הגה מפיה. אחיה העלוב מסר את עצמו בגללה לידי מלוה־ברבית, הטיל על עצמו עול של חובות, שיביאהו לסבל ועוני… היא הסירה את ידיה מהעינים ובחבקה אותו בזרועותיה החלה מתחננת לפניו, כי יתן לה ללכת אל בית־האסורים. אמרה לו, כי בריאה היא, חזקה וצעירה ותעמוד בנסיון; כי מן היושר הוא, שהיא תשא באחריות הדבר שעשתה על דעת עצמה; כי ההלואה שהשיג ממלאת את לבבה יותר כאב ופחד מאשר אותם שלושת הירחים… שם!… וכאשר הוא לא חדל מנועע בראשו לאות־שלילה ובקול נרגש אך נמרץ חזר: “לא, יואַנה, לא! איני יכול להסכים לדבר!” – נפלה לפניו כורעת, תוך כדי חבקה את ברכיו, מפילה עליו מבול של דברי־תחנונים ובקשה, שהפכו אט־אט לקריאות מלאות התרגשות.

–מיצ’קו יקירי, תנה נא, תנה נא לי ללכת שמה, ואת הכסף החזירה לאשר נתנו לך… לך מיד והחזיר לו, תנה נא לי, אח אהובי, ללכת שמה!

היא השתפכה בדמעות, צמת שערותיה הבהירות נפזרה והשערות עברו כנחשולי־זהב על נעליו הכבדות של הפקיד. אגב שחו לארץ הזדרז להקימה ולחצה בכל עוז אל לבו בזרועותיו הארוכות והחסונות.

–אין לשנות דבר, יקירה שלי. לא אוכל עוד להחזיר את הכסף. הכסף מצוי כבר אצל הפקיד, שעתיד היה מחר בבוקר לבוא לכאן ולהובילך אל בית־האסורים… עכשיו כבר לא יכבדנו בבקורו! חה – חה – חה!

הוא צחק צחוק נירויזי קצת ונואל קצת, וקשה היה להבחין יסוד־מה גובר בו, יסוד־הנצחון או המרירות. היא עמדה נלחצת אל חזו ובכתה בחשאי. הדבר קם והיה. על כן אחר בוא הביתה, כי השתדל להשיג כסף ולמסרו לידים היעודות. הכרת טובה ללא גבול, שמחת הפדות, הצער על אחיה והדאגה לגורלו – כל הרגשות האלה הסעירו את לבבה באותו יום. לא יכלה להוציא הגה מפיה אך בכל עוז וחום־לבה נלחצה אל חזה הנער, אשר דמות מעונה ויגע לו, שנראה אדיש תמיד ועתה…

היא לחצה את שפתיה אל ידו וקראה בלחש:

–נו אם כך הוא הדבר – יהיה נא כרצונך!

מיצ’יסלב עיף ביותר ושכב על הספה, העומדת מאחורי השלחן המלא נירות־המשרד על גדותיו. יואנה חזרה אל המטבח והחלה מטפלת בהכנת המיחם. היא שפכה מים לתוך המיחם וכשהכד בידה נשארה רגע עומדת ללא־תנועה. אחר הוציאה גחלים לוחשות מתוך התנור, השליכתן לתוך המיחם, ושוב נשארה עומדת כשידיה השלובות נופלות על שמלתה ותוקעת מבטי־זכוכית על הארון שליד הכותל. הרהיט הזה הזכיר לה כנראה משהו, כי הנה נגשה אליו והחלה מוציאה מתוכו כוסות וכפיות. הכפיות נפלו מידיה על הרצפה והיא, במקום להרים אותן, אחזה בסכין ובעוגת־לחם. תנועותיה היו מהירות ובלתי־ישרות, וכל רגע נסתבכה בסבך־הרהורים. לבסוף הניחה את הסכין והלחם על השלחן ואגב כסותה את פניה בידיה ועם לחצה את מצחה אל הארון פרצה בבכיה חרישית, וכי מה תעש עתה? מה יהיה עתידה? הָ, ריקניות מבהילה בחייה – והנורא ממנה, דאגותיו, סבלותיו ועניה של אחיה! הפסיקה את התיפחותה וחדלה מבכי. היא פחדה פן יגיע קול בכיתה אל החדר הסמוך – והפסיקה בו. אבל לא יכלה לעסוק במשהו, לתת את ידה לעבודה שהיא. היא רק התמסרה להרהורים, להרהורים, הנתקעים בלבה. היא ישבה על הספסל שליד החלון והשתקעה במחשבות. מבטה מכה־התמהון תעה על גבי השמשות, מבלי ראות אלא גגי־שחור ללא־תואר אחדים; חלק־רקיע, אשר ענני־עשן עבותים, היוצאים מהארובות, עוטים אותו. לא היה במראה זה לענין את לבבה ולהרנינו ופני יואנה נעשו נוגים יותר ויותר, דמעותיה יבשו, אך את לובן־פניה עטה צל צהבהב ועל פני שפתיה היבשות, בפעם הראשונה בחייה, החל מתפתל חיוך־רוגז מלא מרירות.

פתאום נשמע קול חריקת דלת־המטבח ושתי דמויות־ילדים הופיעו בה. בא קוסטוש הלבוש בבגדו מהארג הכבד, יחף־רגל, כבד־גוף, כשהוא אוחז ביד מנ’קה הקטנה והפורחת, אשר פסעה במהירות, אף היא יחפת־רגלים, הבולטות מתוך שמלתה הבלה. לא עברו רגעים מועטים והנער כרע לפני יואנה תוך כדי הציצו בה בפחד ובהתרגשות, והילדה, אגב טופפה ברגליה ובידיה הקטנות, קפצה על ברכיה, תוך כדי השמיעה צחוק־שמחה חשאי. לרגלי יואנה מוטל היה צרור פרחי־עזרד, אשר שעת־לבלובם הגיעה באותו זמן ואשר קטפם בן־המסגר ביד רחבה בגן מישהו והניחם על הרצפה ללא־דברים. ריחם העז של פרחי־אביב לבנים אלה מלא את חלל המטבח. באותו מבט של חיה מסורה ופוחדת, בו היה מסתכל בה, הוציא קוסטוש מתחת לחולצתו מחברת גדולה ובפתחו אותה, החל קורא לאטו:

–הב—ט—לה אם כל הח—ט—אים היא. כל ה—מש—כים קום – שכ—רו בצ—דו.

ומנ’קה הקטנה הוציאה אף היא מתחת לשמלתה את האלפון המלוכלך, השחוק, ועם פתחה אותו החלה קוראה:

–אלף… בית…

יואנה החלה צוחקת בחשאי ונשקה במצח רב הקמטים של הנער ובלחיה הפורחת של הילדה. הם שמחו את נפשה במעשיהם. שאון קל קם במטבח. מהחדר הסמוך הגיע קול נחר, קול שינה:

–מי שם, יואנה? עם מי את דוברת?

פני יואנה אדמו ועם הסבה פניה לעבר החלון השיבה:

–הילדים…

–הילדים! – קרא מיצ’יסלב ומיד צץ והופיע על סף־המטבח. בלחיי־פניו צצו בהרות־אודם ועיניו יקדו באש־רוגז. לאמתו של דבר, רוגזתו באה משום פחדו, אשר קבע את בבואתו בפניו, בעמידתו ובכל תנועותיו של הפקיד.

–שוב הילדים! – חזק בקול רם – וכי עלי לרדת תהומה בשל בני־אספסוף אלה? וכי לא דיה היא עניותנו? התביאני לידי אבדן משרתי ופת־לחמנו האחרונה?

תנועותיו היו מהירות, קולו – קול עז ונמרץ. הוא החל צועק:

–לכו מזה, פעוטות! אל תדרוך עוד כף־רגלכם פה מהיום והלאה, פן אמצאכם ואעשה בכם שמות! הלאה! הלאה!

כהרף עין נעלמו הנער והילדה…

יואנה הדליקה את העששית, הכינה תה וביחד עם עוגה הנתונה בצלחת, הביאה אותם לאחיה, אשר ישב עוסק בכתיבתו לאור העששית. מדי יום ביומו היה עוסק שעות רבות בכתיבה, גם במשרד וגם בביתו. היא העמידה את כוס־הטה והצלחת על השולחן, שחה ונשקה את ראש אחיה, השקוע בנירות. כל טינה לא היתה לה בלבה אליו. הרשות היתה בידו לעשות כמעשהו. היא רק חשה, כי עליה להחליט משהו בנוגע להליכותיה ולמעשיה בעתיד, עליה להחיש בקבלת החלטה זו!

בינתים ישבה במטבח ועסקה ברקימת האות “מ” על מטפחתו החדשה של אחיה.

פרחי העזרד, שהביאם קוסטוש, מלאו את המטבח בריחם המשכר; המיחם, העומד ליד התנור, סאן תוך כדי מהבילו, ומלמטה, מתחת לרצפה, נשאו קולות־שאון גסים, אשר מהם בלט מדי רגעים קול הפיכת החפצים או קטטה ומריבה. המסבאה התעוררה לחיי־הלילה השואנים שלה.

אפס מהו הרשרוש, המגיע מעבר משענת המטה? בתוך ערפלי־החדר החל משהו זע ומתקרב. חיה קטנה? ילד? שתי כפות קטנות נתמכו ברצפה… שערות בהירות של מישהו פזרו צל־זהב על גבי הכותל המלוכלך, עינים האירו באור־תכלת… במשך רגעי־מספר זע היצור על ארבעתיו בחשאי, ופתאום תוך כדי צחקו, קפץ על ברכי הנערה מוכת העצב והתמהון.

קוסטוש הנער ברח על נפשו, אבל מנק’ה הקטנה הסתתרה מתחת למטה וחכתה עד אשר יחדל “האדון” להתרגז וצעוק. היא תשאר ללון פה הלילה, כדרכה תכופות; ועתה רצונה לקרוא קצת מתוך האלפון, להוכיח כמה ידיעותיה מגיעות… מא' עד כ' כבר תדע… מכ' והלאה אין היא יודעת עוד, אבל “אתמול” תלמד לדעת גם את שאר האותיות…

ודאי התכונה להגיד “מחר” ואמרה “אתמול”, אבל אין בכך כלום! יואנה שוב נשקה אותה ושאלה אם הוריה יודעים, כי היא באה ללון אל ביתה.

מהחדר הסמוך הגיע קול־שאלה:

–מי שם שוב? עם מי את דוברת, יואנה?

במבוכתה היתרה הזדרזה יואנה להשיב בקול חשאי:

–מנ’קה היא… האגיד לה, כי לך מפה?

בחדר הסמוך השתררה דומיה במשך שעה קלה, אחר נשמע הקול הגברי, הנחר:

–תני לה תה לשתות.

מלמטה, מתחת לרצפה, הגיע שוב קול־נפץ ושאון רב קם שם והיה. שכור ודאי נפל כשראשו נפץ לספסל. ואפשר הרים איש את אגרופו העז על רעהו, עד כי הפילהו לארץ, המלאה רפש ורטובת־המשקאות? ושמא קול־שאון זה אינו בא אלא משום אות, כי שעת־שעשועים התחילה?

ובמטבח המואר בעששית קטנה והמלא ריח פרחי־עזרד ישבה נערה חורה, בעלת פנים מעונים ועינים רטובות־בכי, כשהיא מחזיקה על ברכיה ילדה יחפה פורחת־צוחקת. הפעוטה שלחה שוב את ידה האדומה מתחת לשמלתה הבלה והוציאה משם אלפון קטן, מלוכלך ושחוק וקול־הכסף שלה החל נשא בצלילי־שמחה וצחוק.

מהחדר הסמוך הגיע קול־לחש מזהיר:

–ב—ח—ש—אי!

–ב—ח—ש—אי! – חזרה יואנה, השחה על הפעוטה.

הפעוטה בלמה את צלילי־הכסף של קולה, ותוך כדי הצביעה באצבעה הקטן על כל אות ואות החלה קוראה בחשאי, בקול־לחש כמעט:

–אלף… בית…