כל פעם עת הציצה בעד חלון חדרה הצר, ראה ראתה את העשן, כשהוא מתפרץ ומתמר בעמוד אפור מתוך ארובת בית־החרושת הגדולה. עתים היתה במתכון מפנה את עיניה הזקנות מעל העבודה, בה היא עוסקת, למען השלך מבט על עמוד־העשן. מבט זה היה רווי הרגשת־רצון מיוחדת במינה ומעין לטוף־תפנוקים היה בו. בני־אדם היו עוברים ושבים תוך כדי החפזם לעברים שונים ולעתים רחוקות היה מישהו מהם מפנה את מבטו למעלה, לעבר הארובה, ולעתים רחוקות עוד יותר היה מישהו שם לב לרצועת־העשן האפורה. אפס, חשיבות מיוחדת היה לו, לעשן זה, בשבילה: הוא היה פונה אליה בדברים והיא הבינה את שפתו, בעיניה כמעט שדמה היות יצור חי.
עם השכמה, עת על כפת־השמים, אשר לאור השחר לובשת ומחליפה צבעים, החל העשן מתאבך מסביב לארובה בדמות יתדות שחורים, עגולים, בפזרו מסביב ריח חריף ומגרה של פיח – ידוע ידעה, כי מרצ’יש שלה מצוי שם ליד המוקד בחדר־הדוד, מצית את האש – משגיח ומכונה; הוא, הגבוה הזקוף והגמיש, הלבוש חולצת־בד כחולה ורצועת־עור, כובע־חילים קל מכסה את שערותיו הבהירות וצוארונו פרוש לרוחה.
–אוֹהוֹ! – היתה לוחשת תוך כדי הצטחקה – מרצ’יש מראה את כוחו… ואמנם הוא היה מראה אז את כוח־עבודתו. בשקדנות של מתחיל מוסיף היה פחמים למוקד, סל אחד אחרי השני, בעשותו את המוטל עליו וגם חלף המסיק, גאה מכהונתו החדשה בתורת דוד, וביחד עם שלהבות־האש הגדולות היו מתפרצים מלבו צלילי־שירה, אשר מלאו את חלל החדר למן־השכמה עד הלילה.
כעבור זמן־מה החלו תמרות־העשן מתבהרות, נעשו דקות וקלות יותר, עד אשר לבסוף היה העשן מתפרץ למעלה, לעבר תכלת־השמים שרוית־השלוה, בתבנית עמוד ישר וקל.
מחזה זה ממלא היה את לב האלמנה שמחה ומנוחת־הנפש.
–הכל כשורה… – היתה לוחשת – הכל כשורה, הודות לרבונו של עולם!
והיתה סובבת על פני חדר־העוני, עושה את מטתה ומטת־הקרשים של בנה, מטאטאה את החדר במטאטא־לבנה ישן, ומבעירה אש באח למען הכן את ארוחת־הצהרים.
באותה שעה התנשאה למול ארובת בית־החרושת הגדולה על עשנה המתאבך כלפי תכלת־השמים, רצועת־עשן קלה, אפורה, הבאה מעבר גג העליה, מקום בה גרה האלמנה.
אפס, הדוד הצעיר עינו היתה תמיד מבחינה ברצועת־עשן זו, ולא עוד אלא אף היה מצטחק לעומתה. הוא ידע יפה, כי שם, ליד האח, עומדת אמו הזקנה כשכפיס לבן נתן לראשה, על שמלתה החמה סנור־ורד, והיא הקטנה, הנובלת והכפופה מכינה לו חמיצה מובחרת או מרק־גריסים משובח, ויש כי גם נדמה לו, כי ריחם הטעים של מאכלי־מעדנים אלה מגיע אל אפו.
בחריצות כפולה ומכופלת היה אז מוסיף מגרפת־פחם חדשה למוקד ובה־בשעה שהמסיק היה מגרד בראשו היה הוא, זריז וגמיש, ממלא באמונה את עבודת שניהם.
וכך היו פונות ועולות השמימה שתי רצועות־העשן זו למול זו: של בית-החרושת ושל חדר־העליה ונעלמות בתכלת השמים השקופים, אפשר כשהן מתערבות ומתחברות זו בזו.
עם הגיע שעת־צהרים נעשה עשן בית־החרושת קל יותר; הריאות הגדולות של המכונות החלו עושות לאט את עבודתן; אדי־העשן המתפרצים היו בוקעים פעם ושתים את חלל האויר בשריקה חדה, אי־נעימה והנער היה מתפרץ אל חדר־ביתו כסערת־פתאום.
–אמא, לאכול – קרא עוד עם עמדו על סף־החדר, כשהוא משליך את כובעו על השלחן. במרוצה נגש אל כלוב־הקכלי שעל החלון. בראות הצפור את הנער היתה פורצת בשריקה ממושכה, דומה לצפירת בית־החרושת, ואחר פצחה את פיה בזמירות, אשר למדה אותן מפי מרצ’יש. הנער עמד ליד הכלוב, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו והוא מלוהּ את זמירת הצפור בשריקה, הממלאה את חלל החדר. בינתים פרשה האם על השלחן את המפה הצהובה, ההדורה, אשר אילות כחולים בקצותּיה והעמידה את קערת־החרסינה הגדולה, המלאה חמיצה ושירי־בשר או מרק־גריסים ובשר מעושן, או מאכל אחר, מכל אשר השיגה ידה. על השולחן הופיעה גם ככר־לחם, היסוד העיקרי של מזון־הארוחה.
מחצית הככר היתה נעלמת כהרף־עין, כשאך הספיק הנער לגעת בה, פת אחרי פת בצע, טבלה בצלחת־המלח אגב העירו:
–לחם טוב, אמא!
–טוב הוא בני – היתה האלמנה משיבה כל פעם – אכול בשם ד', אכול! יבורכו ישו והקדושה שבאמהות…
הנער לא סרב להזמנה ועסק באכילה בשקידה יתרה וביחד עם העלם הלחם נתרוקנה גם הצלחת.
–חמיצה משובחה, אמא! – נוהג היה לאמור אותה שעה.
והאם זה רגעי־מספר עסקה באכילה באטיות יתרה. היא בחשה בכך ונשבה על פני הקערה. אך החמיצה לא פתחה. ועת הריק הנער את צלחתו תוך כדי נגבו בכף־ידו את ספיחי־שפמו נזדרזה הזקנה לנות בשאלה:
–ואפשר, בני עוד מעט… לחכי היום – לא ביותר…
היא התכוונה באופן זה להעמידו על הדבר, כי לחכה לא תטעם היום החמיצה, אבל פחדה להעליב את האלהים בדברי שקר מפורשים, כי משובחה היתה החמיצה.
–נו – אומר היה הנער – אם אַתּ אינך אוכלת…
היא מהרה להגיש לו את צלחתה אגב אמרה:
–אכול, ילדי, אכול! בּשם ישו אכול…
ושוב אחז הנער בכף, וכדרכו עסק באכילה בשקידה יתרה.
–וכי מה טענה לך, לחמיצה שכזו? – היה שואל – הן חמיצת מלכים היא!
ויש שלא היה מסיים באכילה.
אז היתה לוקחת הזקנה ושופכת את אשר הותיר לתוך כוס־חומר, מניחה על האח בהסתר ולאט, למען לא ירגיש בנה בכך…
את שירי־המזון האלה חשבה לקנינה הפרטי ובצאת הנער מן הבית היתה שוברת בהם את רעבונה.
כל זה נעשה במהירות יתרה. הדַוָר הצעיר נאלץ היה להחפז לעבודתו, כי רק לשעה קלה מלאו שם את מקומו. אך סיים באכילה הודה בתנועת־צלב, נשק את יד אמו הכחושה ולמודת־העבודה, נטל את כובעו לתוך ידו ועם שרקו לעבר הקכלי לאות פרידה קפץ בשלש קפיצות מעל מדרגות עלית־הבית. האלמנה עומדת היתה אותה שעה בתוך החדר כשהיא מחזיקה בידה את המפה, שהסירה מעל השלחן, ומקשיבה לטפיפות הרעשניות של רגלי בנה בחיוך רצון ופחד גם יחד.
–אנטוני הקדוש! – קראה אגב הניעה בראשה – ריצה שכזו! רגליו, חלילה בסכנה… את המדרגות ינפץ…
וכך היתה עומדת ומקשיבה עד כי הגיע אל אזנה קול־משק דלת־המסתורין ונאלם הד המרוצה המטורפה של הרגלים הצעירות והחסונות. זה אז עמדה לקפל את המפה, שפשפה את הכלים, פזרה את האפר על האש וישבה ליד החלון לתקן את מלבושי בנה ולבניו.
בימות הקיץ היתה עוד רואה שעה ארוכה את העשן כשהוא מגיח ומתפרץ מתוך ארובת בית־החרושת. לפרקים היתה מטביעה את מבטיה בתמרות העשן עד לבלי הרגיש, כי כלי־מלאכתה נפלו מידיה…
דמויות וגונים שונים היו לובשות תמרות העשן.
יש ומראה העשן כנחש־ברזל המתפתל־מתמתח מעמיק ומגביה עוף, ויש והוא מנשב בחלל האויר כמעטה קל תוך כדי פזרו לפניו ענני־ורד; הנה הוא מתנשא ישר למעלה, עולה כקטורת, תוך כדי הכותו גלים מכל העברים – והנה הוא כאָניץ גדול, היוקד לאור השמש והרודף אחרי הרוח מתוך הארובה כמתוך קובע־גבורים; ויש והוא מאריך בשמים תוך כדי קבלו דמויות מלאות־רהב ויפעה, חזיונות־דמיון נשאים…
יש והרוח מנשב בעשן ומראהו אז כמראה מפרשי אניה גדולה; יש וקרעהו כקלעות־פשתן ויש והוא רודף־אץ כענן־שחור. ועת קדרו פני השמים היה נאחז העשן בארובה בדמות ענן כבד, פורש על גבי הגגים כמטלית, תלוי ועומד על פני האדמה מבלי דעת אנה פנות ובוא.
בימות החורף היתה האלמנה מבעירה את העששית ומעמידה ליד האח, יושבת וידיה עושות בפוזמקאות עבים לשם מכירה.
וגם עת רוח עזה היתה מנשבת מעבר החלון והקור חדר לתוך החדר הצר דרך מסגרות־החלון אכולות־הרקבון, לא היתה הזקנה נמנעת מלגשת אל החלון למען הציץ על בית־החרושת.
בית־החרושת שלח את אורו לעבר דירת־העליה בשורה הארוכה של חלונותיו המוארים, כשהוא רועש בעבודתן הבלתי־פוסקת של ריאות־הברזל הגדולות, מכה בברזלו, מצלצל בהלומות הפטישים, חורק בשני המשורים, שורק בעוקץ המתכות הנמסות. העשן, הפורץ אותה שעה מתוך הארובה למול שמי־השחם העמוקים היה מלווה שלהבות, יורה אש ומפזר סביביו אלומות־שביבים כזיקוקים.
ויש, ששלהבות־אש היו מוסבות מתוך העשן ופונות אל־על, השמימה, ומקבלות מרחוק בבואת עמודי־השחר…
האלמנה היתה מסתכלת במראות אלה כשהיא נתונה להרהוריה.
מסבך הרהוריה היתה מעוררה שריקת הקכלי, אשר האור המגיח החלונה מתוך בית־החרושת העירו והחל פוצח את פיו בזמירותיו. הדירה הצרה שרויה היתה אז ברוח של שמחה, אש־האח היה משמיע קול נפץ והקכלי היה נושא את קולו עד אין־סוף. אך עם הופע הירח המלא על פני השמים, היו כל אותם מראות־האש הולכים וטובעים בברק הירח ובזהרו.
בשעה מאוחרת בערב היה הבן שב הביתה ובעודו עומד על סף־הדלת קורא היה שוב:
–אמא, לאכול!…
וביחד עם הדמות הצעירה והחסונה הזאת היו מופיעים על סף־הדלת השמחה, הצחוק והחופש. לאטו עוסק היה עתה הנער באכילתו, ורגעים מספר על דא ועל הא לאמו החוקרת מפיו על קורות היום. אחר החל מפהק במלוא פיו, מתמתח לכל ארכו ואף הקכלי לא עוד היה בו לשעשע את נפשו באותה שעה.
–שכב, בני, שכב! – אומרת היתה האם תוך כדי שלחה יד מחליקה על ראשו – הן מן הצורך להחליף כוח ליום־מחר…
–אשכב, אמא – היה משיב בקול צמא־שינה – אמא, מה עיפתי!
–אך קודם פתח פיך בתפלה – הזכירתהו האם.
–כן אתפלל, אמא.
הוא נשק בידה, כרע לפני מטת־הקרשים שלו ואגב שחו את ראשו על זרועותיו הפרושות פתח הנער בתפלה, בהפסיקו אותה לרגעים בפהוק ממושך. אחר היה מכה על לבו בכונה יתרה, מצטלב, מסיר את בגדיו בחפזה ונופל על משכבו הכבד.
מיד גם נרדם הנער ובחלל החדר היה נשמע שעה ארוכה הד נשימותיו הישרות והעמוקות. אותה שעה היתה אמו עומדת בתפלת־לחש לפני איקונין־הזהב, המשחיר מרוב ימים.
לבסוף נאסף אור העששית, הקכלי חדל מטפוף בתוך כלובו, בחדר נדם הכל למען התעורר למחרת היום עם השכמה.
ההתעוררות היתה תמיד מלווה הרגשת אי־רצון. את האלמנה היתה פוקדת שנת־הזקנה הקצרה, הקלה, אשר כאלו היתה באה משום חסכון בחיים, טרם בוא שנת־הקבר הרבה.
היא היתה מתעוררת משנתה זו עם קריאת־התרנגול השניה, שעה ארוכה טרם השמע צפירת בית־החרושת הראשונה, יורדת מעל משכבה, מתהלכת על פני החדר וכששפתיה נתונות בתפלת־לחש עוסקת בהכנת מאכל לבנה. בחלון עמד אותה שעה כוכב־שחר גדול, אשר הפיץ את אורו על פני הנער הנתון בתרדמה. האם היתה מפנה תכופות את עיניה לעבר הפנים האלה. היה עם רצונה לעורר את בנה־יחידה, אולם שנת הערבה מנעה מעשות זאת.
–יישן לו – חשבה – יישן עוד מעט…
אך בהשמע צפירת בית־החרושת היתה פונה לעבר הנער וקוראה:
–מרצ’יש! קומה בני!… הצפירה כבר נשמעת…
הנער הסב את ראשו לעבר הקיר.
–הקכלי הוא, אמא… – השיב ללא־הכרה.
–לא הוא; מבית־החרושת השריקה באה, בני, לא שריקת הקיכלי היא!
התמתח, כסה את ראשו, נהם, אך האם עמדה על דעתה. משמרת הלילה כבר נגמרה ועל הדור לבוא הראשון אל בית־החרושת, עוד לפני בוא הפועלים. כך חזר ונשנה הדבר בכל ימות השבוע, מבלי הוצא מן הכלל גם את יום א' בשבוע.
פעם, שעה קדומה עדיין היתה אותה שעה, נעור הנער בצעקה משנתו וישב על משכבו.
האם מצויה היתה לידו.
–מה זה? מה לך, בני, מה? – שאלה בקול־דאגה.
הנער לא השיב על שאלתה. הוא הביט עליה בעינים פקוחות לרוחה, פיו רעד ומצחו מכוסה היה זיעה קרה. הכתונת הפרומה התנשאה מעבר החזה משום הלומות־הלב העזות, הקולניות כמעט…
האם חבקה אותו בזרועותיה.
–מה לך, בני, מה לך? – שאלה תוך כדי חבקה את הנער כחבק האם את עוללה.
שעה ארוכה לא יכול הנער להרגע.
–לא־כלום, אמא – קרא לבסוף בהתאמצות – לא־כלום… חלום רק חלמתי… כי… הרעם פגע בי.
נזדעזעה האלמנה, אך העמידה פני־שלוה למען לא יכיר בנה בהזדעזעותה. רצתה לפתוח את פיה, אך לשונה דבק לחכה.
הנער ישב על מטת־הקרשים, מתוח־גוף והביט לפניו במבטים רוויי־פחד.
–רעם, אמא – קרא בקול שקט ואטי – אדום ואיום כדרקון, בחזי פגע, אמא… כה איום… אדום…
נאלם דום ונשב רוח בכבדות.
האלמנה התגברה על מבוכתה.
–מעשה שטות הוא, בני! – אמרה תוך כדי החליקה את לחייו היוקדות – מעשה־שטות! החלום – חזיון־שוא הוא, חזיון־אמת – באלהים הוא. מעשה־שטות הוא, בני!
וכאשר שני הנער החלו נוקשות זו לזו, ישבה לידו, לחצה את ראשו אל שדיה הנובלים והחלה מנועעת אותו כמלפנים, עם היותו תינוק.
הנער נרגע, רוחו שבה אליו והוא נפל על גבי הכר.
–לכי אמא – אמר – שובי אל מיטתך, אמא… אני ארדם לי…
אפס, הוא לא נרדם. שכב על ירכו, עיניו פקוחות לרוחה והוא מסתכל בכוכבים הכבים ונעלמים בפאתי־מזרח.
האם הציצה בו פעם ושתים.
–ומפני מה לא תישן, בני? – שאלה.
–לא אוכל, אמא… – השיב בלחש בקול־תלונה.
היא נגשה וישבה לידו.
–אל פחד, בני – פנתה אליו ואמרה – אל פחד! וכי לשם כך הסתיר אלהים את הרעמים בשמיו, כי ישלח אותם בבנה יחידה של אלמנה? ישו והאם הקדושה ישמרוך ויצילוך מכל רעה… ואני אף זאת אגיד לך: בחור או בתולה, הרואים רעם בחלומם – אות הוא, כי חג־חתונתם מתקרב ומגיע… הנה זאת יבשר לך הרעם… ספר־חלומות יש לי – ועל כן אדע את הדבר.
היא בטאה את דבריה בבת־צחוק, בשמחה כמעט,
תוך כדי הניחה את ידה הרזה על מצח הנער ובהחליקה את שערותיו, עד כי גם הנער נרגע לגמרי ואף החל מצטחק.
–ובכן תאמרי, אמא, כי חג־חתונה יבשר? – שאל.
–הנה כי כן! חג־חתונה צוהל ושמח…
רגע נשתקע הנער בהרהורים ואחר אמר:
–אם כן אקום כבר, אמא…
–קומה בני, קומה… אכין לך את סעודת־הבוקר ולאחר אכלך יעזבוך חזיונות־הבלהות.
וכן גם היה. שמחה יתרה שרויה היתה אותו בוקר בחדר הצר, כי בהיות הנער חפשי עוד לנפשו פצח את פיו והחל מתחרה בשירה עם הקכלי. שיר אחרי שיר שרו עד כי קול־הצפור נחר ובהגיע תור השיר על זושה, אשר נפשה חשקה בגרגרים, שרה הצפור בקול רפה וגס, כמי שאין לו כל ידיעה בשירה. פתח מרצ’יש את פיו בצחוק, והאם אף היא צחקה, וכשהם שניהם שרויים בשמחה נפרדו. עם צאתו מן הבית עמדה האלמנה ליד הדלת והטתה אוזן־קשבת להד צעדיו המתרחקים. קלים היו צעדיו, מאוששים, חפשים, כצעדי צעיר… המדרגות העקלקלות והרקובות לא השמיעו הפעם, כמדי יום ביומו, קול־חריקה עם מגע רגליו. בסגור הנער אחריו את דלת־הפרוזדור ברעש, תקף פחד־פתאום את הזקנה לשמע ההד האטום, כמגיע ממרחקים, אשר נתקע בחלל. היא נגשה במרוצה אל החלון למען הציץ בנה.
הוא פסע קלות, מהירות כשראשו מפנה אל־על, וכאשר עמד לבוא לתוך פשפש בית־החרושת, הסב את פניו למעלה, לעבר עלית־ביתו או בבלי־משים מבלי התכון לדבר…
כעבור רגע החל עשן עבה, שחור, מגיח־ומתפרץ מתוך ארובת בית־החרושת.
שעות חלפו־עברו. בחדר־העליה השתררה דומיה. השעון העתיק בעל השושנה על מגנו הצהוב טקטק ברשלנות מעבר הכותל, הקכלי נסה את פיו בזמירות צוהלות עם התגברו על קולו הנחר והאלמנה, אפשר אגב הרהרה בחלום הנער, המבשר חתונה – עסקה בבדיקת בגדי־החג שלה.
פתאום פלח את חלל־האויר קול־רעש איום. כתלי־הבית רעדו ושברי־לבנים החלו מתפוררים ונופלים מעל האח. בקול שאון נפל החלון על הרצפה, עמוד־עשן גדול ומשולהב פרץ לעבר השמים ביחד עם מפל לבנים ושברי־חומר של הארובה ההרוסה ומלא את חלל־החדר בשלהבת־אור אומרת אימה. מרוב התרגשות הפכה והיתה האלמנה לעמוד־אבן, אף צעקה אחת לא הוציאו שפתיה, רק שערות־השיבה שלה עמדו מעל מצחה, אישוניה המתרחבים הלבינו, כאישוני בר־מינן, והביעו חלחלת־מות…
שמא אף לא הגיעה אל אזניה צעקת־הפרא, אשר פרצה מעבר הרחוב:
–הדוָר!… הדור נהרג!
.…………………………………………………...…………………………………………………...……………………………..
שנים רבות לאחר זה עוד נוהגת היתה הזקנה לשבת ליד אותו החלון, כשהיא תוקעת את מבטיה הנוגים, מבטי־ינשוף בארובת בית־החרושת, אשר עמודי־עשן אפורים מגיחים־פורצים ממנה אל־על.
עשן זה לא עוד נראה בעיניה בדמויות שונות כמלפנים, אלא תמיד נראה לה בדמות־ערפל של בנה יקירה. היא היתה קופצת אותה שעה מעל הספסל ושולחת לעברה ידים רזות, רועדות. אפס, הרוח נשא את דמות־הערפל ופזרה אי־שם בכפת־התכלת של שמי-רום…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות