אולי זו משאלת לב, ואולי קריאה באותות: עכשיו, לאחר “השבר הסורי־אפריקני” של יום הכיפורים האחרון, ניכרת שיבה “עייפת גף וחרדה” אל הספרות. היעקרותו של הקורא הפוטנציאלי מתוך עולם הבטחונות והוודאויות האוטומאטיות החזירה את הצורך בתהיוֹת, בהבחנה במתהווה ובנזיל, בפגישה עם דברים מוּרגשים, במודעות למורכב שבמתרחש. מה שהניס מן הספרות, מן הטוב שבה – מאמץ החיים שתבע המפגש עמה – הוא המקרב אליה עתה, וממילא עולה הציפיה לספרות שתבטא, ישירות, את בעיותינו כאן ועתה; עולה הרצון להכות על קודקודה, שתרד (או תעלה) אל האקטואליה.
אינני יודע איזה סופרים עוד תצמיח המלחמה האחרונה. תישפוכת הסיפורים־ריפורטאז’ות בעיתונות, ובמיוחד הגבבה המנוקדת של “שירי הימים האחרונים” במוספים, לפי שעה, אינן מבשרות אף אחד מהם. אין לי ספק.
אבל גם ברור לי שהשירה האמיתית (ואף הסיפורת), בעת סערה, כשהחוויות חונקות והרוחות סוחפות, אינן יכולות להיות, בפשטות, ראי לזמן, ואין משורר שבכוחם של החלטה ורצון טוב יעתיק את שירתו אל עבר התגובה על המתהווה־הלאומי, אל עבר מיצוּיוֹ או ההתמודדות עימו.
“ס’זיינען פאַראַן פַרשידענע דיכטער, וואָס טראָגן יאָרן־לאנג אויס איינע און דיזעלבּע איבּערלעבּונג,” כתב פרץ מארקיש ב־1921 (“על דרכי השירה היהודית”). ובתרגום עברי (של ב. הרושובסקי):
"יש משוררים שונים, הנושאים בקרבם חווייה אחת במשך שנים, החוזרים פעמים רבות להלך־רוח אחד ובכל שיבה חדשה הם חורתים עמוק יותר בלבם, כביהלום על פני זכוכית, רגש פלוני או אלמוני. ופעם, כשהחריתות חדרו בעומק וכבר הגיעו לצד האחר של הלב והמחשבות, נושר פרי בשל.
"זוהי הפעם האחרונה. בשיטות יצירה כאלה שולטים הקלסיקאים, או, יותר נכון, שלטו הקלסיקאים. קלסיקאים, שהיו בעלי שיווי־משקל אמנותי ושלווה יוצרת, במידה המספיקה על מנת לעלות במדרגות המסורות המושרשות והקפואות – אל גובה הפרספקטיבות ההיסטוריות, אלה יושבים בצד, על פני מרחבים של אירועים, ואוגרים להם פרטים אמנותיים, כאסוף גננים מנוסים – פרחים מגניהם […]
"אבל יש שירים (בייחוד בתקופות של מהפכה) שאינם יכולים להיות מונחים בחשבון נושא רבית בלבו של המשורר ולמנוע בואם של מחליפים.
"בתקופה של סערה מהפכנית, כשאתה נחנק ממלוא־הגרון חוויות, כשבטרם חוויה אחת מוצאת את תיקונה, נתקעות בך צפורניה של חוויה אחרת, חזקה ממנה, כשאתה עומד בתווך המפגש של רוחות וגלים, כל אחת סוחפת אליה, וכל אחת חוטפת את המזון מפי זולתה…
"משוררי הקטיגוריה הזאת, בני תקופה כזאת, אינם מחשבים כמה יש להם וכמה יהיה להם אם יכניסו הון בחשבון־של־ריבית. הם אינם מחשבנים, הם כותבים שירים. הם שרים, בדומה לגלים הקורעים גוש צוקים, מפוררים אותו – וכותבים בו על שולי החוף […]
“משוררים של זמן כזה מתפשטים עירומים וניצבים, כמו הרים, מתחת לברד, בלבבות מסורים לרוחות, בין מכות־הרוח ומאבקי־הסופה, ונשטפים ונבלעים בחוויות סוערות ואכזריות. הם אינם יכולים להסתובב שנים עם הלך־רוח, כשהברד הצומח הולם בחלונות העיניים ונתלה על הצוואר. עליהם לשחרר את מוחותיהם ולבותיהם להלכי־רוח חדשים, כאבני־ריחיים עליהם להשליך את הטחון על מנת לקלוט גרעינים חדשים”.
אינני בטוח. בין אם נראה שיר כנכתב במחושב, מתוך שלווה יוצרת, ובין אם כפראוּת ועירום של גוף ערטילאי, לעולם הוא השיר האחד, “הסיטואציה השירית” החוזרת של המשורר. אפשר שיהיו לה פנים רבות, ל"סיטואציה" זו, שהמשורר יוליכנה אל איזורים שונים, שכוחו יהיה ניכר בעושר הווריאציות עליה – אבל תמיד יהיה השיר מפגש בין עקרון הסלקציה והצירוף המיוחד למשורר, לבין המציאות, בין אופן עמידתו העקבי מול החומר לבין החומר המשתנה. לא נטישת עצמו, עזיבת השיר האחד שנזנח, לא כולו נמסר, נשטף ונבלע ברוחות, מוחו משוחרר לקליטת החדש.
ביאליק, שבא לקישינוב וראה יכול היה לכתוב כעבור זמן “בעיר ההריגה”. אבל בפני חוויות אחרות, מסעירות לא פחות, גדולות וחשובות גם בעיניו – כמו חווית הפגישה עם א"י – היתה שירתו סגורה ומסוגרת: לא נוצר המפגש בינן לבין השיר האחד של ביאליק; הוא לא היה אפשרי. – היה פעם דבר מפואר, שלם, בנוי לתלפיות; אירעה קאטאסטרופה או משהו נלקח – לא בנפשי אלא בעולם הסובב אותי; מתוך גורמים שלא היתה לי שליטה עליהם – ועתה נותרנו עם שרידים אחרונים, נציגים לגדולה, סימנים מפוררים שלה, ועליהם אני שר בשיר, שר בלית ברירה, כי זה מה שנותר לי “בצוֹק עיתים אלה”: זוהי הסיטואציה הבסיסית בשירת ביאליק, בין אם הנושא הוא פרפוריה האחרונים של השכינה, שנתגרשה מכל הזוויות, בין אם שרידי עליבותו של בית המדרש, בין אם שרידים לקיץ מלכותי שגווע, ערים נכחדות, שרידים למתי המדבר הנפילים, שרידי אביב דאשתקד, שרידיו של מי שהיה כזלזל ולו ציץ ופרח, פרי ועלה, וכו'. בחלק מן השירים מישהו עומד ומפרש, בתוך השיר עצמו, את הסימנים, את הסינקדוכות – זה סימן לשלם זה, זה שריד לפאר זה. וכך, למרות שביאליק ביקר בקישינוב כבר אחרי שנמחו כל הסימנים המוחשיים, הוא כותב את “בעיר ההריגה” שבמרכזה סימנים אחרונים למה שזה עתה אירע, שרידים למה שהיה בנוי לתלפיות. הוא מתעכב על הפרפורים האחרונים, ועובר מכאן להכללות על מצבו של כל עם ישראל – הכללות המקבילות להכללותיו על עצמו בשיריו האישיים ביותר.
וכך גם “השבר הסורי אפריקני” של אבות ישורון, שתצלום חלק מכתב־היד שלו מובא כאן, והוא יפתח את ספר שיריו היוצא לאור בהוצאתנו. זהו השיר העז ביותר שקראתי על חוויות יום הכיפורים האחרון; הביטוי החריף להרגשת הזעזוע מול השבר לאחר ההתעוררות מן הנרקוזה של השנים האחרונות, הרגשת חוסר הישע בגלל החלל הריק המצוי במקום בו צריכים היו להימצא ה"גדולים", ש"על ידם נחתך כל דבר", ההרגשה שהסתאבנו, האבסורד של “כולנו אשמים”: רגשי האשמה החריפה של מי שאיננו אשם, וכו'. אבל המחזור הזה, גם בשלמותו, כמעט אינו עוסק ישירות ביום הכיפורים האחרון. הוא ממירו בשורת ימי כיפור אחרים, מאז ומשם. הוא מפרק את חוויותיו לגורמים ושולחם אל פריזמה אחרת, אל עולמות מקבילים, אל ההתעוררות מן הניתוח תחת הדיקט של “בילינסון” של פעם, אל התנ"ך, אל בן גוריון, אל העיירה ויהודיה שהלכו ואינם, אל יום הולדתו של המשורר שחל ביום כיפור, אל אמו שניסתה, לשווא, למנוע את מות אחיו, עליו נתבשרה מן החלום.
הקרע־רבתי, הניתוק העז, התהום בין שתי מהויות – כאן ושם, א"י והעיירה, עברית ויידיש, עכשיו ופעם, הם ואנחנו, יהודים וערבים, ציביליזאציה וטבע – והניסיון הסובייקטיבי (המודע את היותו סובייקטיבי) לגשר על הקרע, ליַשֵׁר על השבר, על־ידי שהוא כופה על עצמו לראות במהות האחת סימנים קטנים של זו המנוגדת לה – זוהי ה"סיטואציה השירית" החוזרת אצל אבות, ולא רק בשירים העוסקים בבעיות העם והארץ. ולכן – “אבות ישורון”, ומכאן הכתיבה ב"דם בעל שני גוונים", ומכאן: “ואני בלכתי על המדרכה ברחוב שבזי שומע את קול המדרכה ברחוב בקראסינסטאב”, וערביי הארץ הם היהדות המקראית, והנערה המתחבקת על שפת הירקון היא סיפורה של אחותך ששרפו אותה. ועל כן “השבר הסורי אפריקני” הוא מוטו לכל שירתו, ולא “חטיפת” נושא אקטואלי. וכאן – המציאות שלנו דרך הפריזמה הקבועה של המשורר שאין לו מבלעדיה, שאִתה הוא מסתובב שנים.
וכך גם בשירו של הורביץ “סביב המים ליד הציפורים”, הנראה כשיר על תזוזת התחדשות שלאחר שבר יום הכיפורים האחרון, ועל עימות בין מה שבא אחרי מבול זה לבין מה שהיה לאחר מלחמת 48'. אבל, בסופו של דבר, אין שיר זה אלא נסיון של רעד דפדוף רגיש בביוגראפיה האישית, נסיון למצות את התזוזה בעולמו הנפשי האישי, בהשוואה למה שהתרחש בו אחרי מות אביו ב־1948 (וראה גם הפואמה “תום ותהום וקיים”). העולם שמחוץ למשורר, העיר, הם תמיד מיטאפורה לנפשו של משורר זה שכה מעט הוא משתמש במלה הקשה, הישירה, “אני”. וכך גם כאן.
כללו של דבר, רק המפגש הממוזל בין “סיטואציה שירית” לבין מצבנו כאן ועכשיו יוליד את ההסתכלות שאנו מחכים לה. אין להכות על ראש השירה שתצא מגידרה. כוחה בגידרה. נחזיק לה אצבעות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות